{
"title": "Beur Reuven on Bava Kamma",
"language": "he",
"versionTitle": "merged",
"versionSource": "https://www.sefaria.org/Beur_Reuven_on_Bava_Kamma",
"text": {
"Introduction": [
"מכתבי ברכה",
"בית מדרש גבוה באמריקה",
"בעזה\"י.",
"הנה כבוד ידידי הרב המופלג בתורה נכבד ונעלה וכו' הרי\"ל אגושביץ שליט\"א הביא לפני קונטרסים חדושי תורה על מסכת בבא קמא, מאחיו המנוח הרב הגדול בתורה וחכמה משכיל ביראת ד' מר ראובן אגושביץ ז\"ל [בנו של הרה\"ג ר' אליהו הורודנער ז\"ל מעיר מולדתי סוויסלאטש שלמדתי אצלו גפ\"ת בילדותי]. והנה מעוצם טרדותי לא הספיק הזמן לעיין בהם רק איזה גרגרים ומצאתי בהם הערות יקרות וחדושים הראויים להאמר. גם הכרתי את הרב המחבר ז\"ל לאיש יקר וישר, חכם וסופר, ויהיו דבריו בהלכה שרשם לעצמו בדרך למודו למזכרת עולם ושפתותיו דובבות.",
"הכותב וחותם לכבוד התורה, הוגי' ומשחרי', יום ה' לסדר וירא, ט\"ו מרחשון, שנת תשט\"ו.",
"אהרן קטלר",
"יוסף דוב הלוי סולוביצ'יק",
"יום שני, ו' באדר, תשט\"ו,",
"תלמידי החביב, מר אהרן פדר,",
"שלום וברכה!",
"שמחתי באומרים לי, כי אתם עומדים להדפיס את חידושי רבך, ר' ראובן אגושביץ, ז\"ל, המסודרים למס' ב\"ק. שמחתי כפולה היא, ראשית דבר, ידעתי את האיש ואת שיחו, ומדומני, כי הקהל התורני לא הכירוהו והעריכוהו כהוגן. תלמיד חכם מצוין, הוגה דעות, צנוע ונחבא אל הכלים, היה. גישה פשטנית, משוללת עיקומי פלפול, והסבר מברר ומחוור היוו כלי תשמישו בהלכה. ראוים דבריו להקבע בדפוס. שנית, יישר כחך על נאמנותך לרבך, שקבלת תורה מפיו; הרי היא בהתאם למסורת ישראל, שכל כך הדגישה את הזיקה הנפשית ההדדית של רב ותלמיד. עלה והצלח!",
"בחיבה ובכבוד,",
"יוסף דוב הלוי סולוביציק",
"הקדמת המביא לבית הדפוס",
"אחי היקר זצ\"ל מחבר זה הספר נקטף פתאום בדמי ימיו בא\"י, ולא היה סיפק בידו להוציא את ספרו כראוי ולכתוב הקדמה מתאימה שתתאר את טיב הספר, ותבליט את פירושיו הכי קולעים. להפטר בלא כלום אי אפשר, אולם אין כחי ככחו. הספר הזה הוא באור מפורט ומדויק על מסכת בבא קמא, על הגמרא, הרש\"י והתוספות של כל דף ודף. מבאר הוא ומלבן בהגיון נפלא ובבדידות עצומה כל דבר הקשה. יורד הוא לתוך עומקה של כל סוגיא, מדלה הוא את החרסין ומגלה את המרגליות שבדברי חז\"ל - הכל על דרך הפשט וההגיון הטבעי, בלי פלפולים עקומים. וכיון שלרוב הוא קולע אל המטרה ומגלה את הפשט האמיתי, מתאימים דבריו לפעמים לדברי הראשונים והאחרונים שכבר קדמוהו. בסוף ימיו התחיל להכין מהדורא שניה של פירושו זה שבה השתדל להזכיר דבר בשם אומרו, להביא כל מקורות דעותיו, להעמיד את פירושי הראשונים זה מול זה, ולמצוא את הדרך הישרה ביניהם. על חמשה הדפים הראשונים יש לנו מהדורא שניה זו (עיין עמודים ו'־ל\"א), ומהם אפשר ללמוד על רוחב דעתו, עומק הבנתו, ויושר דרכיו בלימוד התלמוד ונושאי כליו; יותר לא הספיק כי קדמו המות. ולכן אפשר שלפעמים יתאימו דבריו לדברי הגדולים שקדמוהו מבלי להזכיר את שמם, כיון שקוה שבהכינו את ספרו לדפוס יתקן מעוות זה, והנה לא זכה לברך על המוגמר.",
"הרב המחבר זצ\"ל כתב פירושיו על שלשת רבעי הש\"ס. והנה נתגלגלה זכות על ידי להוציא לאור את ראשית פרי עבודתו בתלמוד, ולא אחמיצנה, ואעפ\"י שהיה עלי לנשוא את משא כל הוצאות ההכתבה וההדפסה הנני שמח מאד שזיכני הקב\"ה לראות בדפוס את דברי תורתו של אחי היקר והאהוב זצ\"ל. ואני תפלה שיזכני השם להדפיס ולפרסם את יתר פירושיו הנפלאים, כדי לזכות בם את הרבים.",
"והנני להביע רגשי תודתי לאלה שעזרו לי בהוצאת הספר לאור להבחור המצוין אהרן פדר, תלמיד מובהק ומסור של אחי זצ\"ל, שהראה התענינות מרובה בפרסום דברי רבו, לאחיו זאב פדר, תלמיד מסור של הרב המחבר, לאביהם המופלא ר' שלום פדר, לאחיו המצוין ר' מנחם מענדיל פדר, ולבנו מרדכי פדר שהיה תלמיד מסור של הרב המחבר - כולם אוהבי תורה ומעריצי לומדיה שהיו לי לעזר בעבודתי. תודה מיוחדת להרה\"ג ר' יוסף ווייס, ר\"מ בישיבת ר' יצחק אלחנן, שעבר על עלי ההגהה והציע כמה תיקונים מתאימים. להרב פרופ. שמואל קלמן מירסקי, עורך הוצאת תלפיות, שקרא כמה מעלי ההגהה ועזר בהרבה דרכים. ממעמקי לבי הנני מודה לשני המאורות הגדולים, גדולי הדור, הרב הגאון ר' אהרן קטלר, ראש בית מדרש גבוה באמריקה, והרב הגאון ר' יוסף דוב הלוי סולוביציק, ר\"מ בישיבת ר' יצחק אלחנן, שהסכמותיהם היקרות מודפסים מעבר לדף. וכן תודתי נתונה לבני הרב ד\"ר אברהם יצחק איגוס שעזרני בקריאת עלי ההגהה, וכל העבודה הטכנית של הוצאת הספר עמוסה היתה על שכמו. כולם יעמדו על הברכה.",
"המביא לבית הדפוס,",
"יהודה ליב ב\"ר אליהו אגושביץ",
"חיי הרב המחבר",
"מאת בן־אחיו,",
"ד\"ר חיים שמואל איגוס",
"לא זכה המחבר לראות את ספרו ההגיוני הזה יוצא לאור, כי נפטר פתאום בארץ ישראל בערב ראש השנה, תש\"י, והוא רק בן חמשים ושלש שנה.",
"הרה\"ג ר' ראובן ב\"ר אליהו זצ\"ל נולד בסוויסלץ, פלך גרודנא, למשפחה תורנית דגולה. עודנו ילד, והוא הפליא את מכיריו בכח זכרונו ובחריפותו. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, נאנס להפסיק את למודיו בישיבה. בימים התוססים ההם התמסר בכל נפשו לתעמולה בשביל התנועה הציונית ויושר חברתי. ברוב מרץ ובלהב נעורים סבב על העירות ודרש בשם משיחי הדור החדשים. אבל אביו המופלג בתורה השפיע עליו לפני מותו לעזב מעשי נערות ולהדבק בתורה וחכמה. הוא שב לישיבות מיר וסלובודקה, קנה לו שם כעלוי וכמתמיד והוכתר בסמיכה רבת התפעלות. אחרי־כן, נדד למערב אירופה והשתלם בחכמה חלונית במכללת סורבון. ידידו הרב עמיאל, מי שהיה ראב\"ד דתל־אביב אחרי שנים, מנה אותו לראש הישיבה דאנטוורפ, ושם כהן כחמש שנים.",
"עבודתו הספרותית החלה לשאת פרי בארצות הברית, שם התאזרח בתרפ\"ט. נטה קו לחייו: להסתפק בפת חרבה ולמשך בעט סופר. מעתה חי בנזירות, עשה לו תלמידים אחדים וקנה לו קרן בספריה. כחו היה עצום בהגיון מפשט, וזה הוליך אותו לחקר הפילוסופיה. אבל שכלו הישר, בקיאותו הגאונית, והסברתו הבהירה על דרך הפשט, חזקו את קשריו לתלמידיו ולתלמוד. מאז נעשתה נשמתו כפולה: נשמת היהודי האדוק, החרד לדבר אלקים, ונשמת המדען, החוקר, הדורש את האמת באופן פילוסופי. החל בתרצ\"ה, הוא פרסם שלשה ספרים באידית (לבד מאמרים רבים בעתונות): \"די אַלט־גריכישע פילאָזאָפיע\" - בקורת חריפה על הלך הרעיונות של הפילוסופים היונים; \"פרינציפען\" - ספר עיוני על מהות המציאות לאור אחרוני הפילוסופים ולאור מאמרי חז\"ל; ו\"אמונה און אפיקורסות\" - יצירה נשגבה על התאם המדע והדת, שיצאו לה מוניטין בעולם היהודי ושעומדת להדפס בעברית בירושלים. את פירושיו על התלמוד כתב על שולי דפי הגמרא. הוא השאיר ביאורים והגהות על סדרי נזיקין, נשים ומועד שהספר הנוכחי הוא אחד מהם. אחד מתלמידיו, הנדיב הידוע הערי פישעל, מיסד מכון לחקר התלמוד בירושלים, עודדו להכין את ביאוריו לדפוס. למטרה זו עלה ארצה - אבל לא גרם לו המזל. כצדיק גמור, מלאכתו עתה נעשית על ידי אחרים.",
"בקי, חריף, פשטן, מסביר - מועטים היו כמוהו בישראל. אבל בלבו הטוב עלה על כלם. יחיד היה בעניוותו, בתום לבו, בהמלצתו טובה על כל אדם, בצערו לכל נדכה, בנדיבותו ובהסתפקו במועט. לא השאיר אחריו אשה ובנים. אבל שלשת אחיו וצאצאיהם, מאות תלמידיו ויודעיו, ואלפי קוראי ספריו ינציחו את שמו ברגש של קדושה והערצה.",
"יהי זכרו ברוך.",
"ציון לנפש",
"לזכר נשמת ר' יוסף שמואל ז\"ל ב\"ר יששכר בעריש שליט\"א, שנספה בתאונת אוירון כ\"ב אלול, תש\"ו. תנצב\"ה",
"ר' יוסף שאול היה עוד מנעוריו מתלמידיו המובהקים של הרב המחבר זצ\"ל. וגם אחרי נשואיו, בעת ישיבתו בארצות הברית, למרות היותו תמיד טרוד בעסקיו, קבע עתים לתורה עם הרב המחבר זצ\"ל. ובשעת למדם מסכת בבא קמא נתחדשו כמה מן החידושים הכלולים בספר שלפנינו."
],
"": [
[],
[],
[
" משנה. ארבעה אבות נזיקין. כתב בשיטה מקובצת בשם הרא\"ש: \"לא תני מזיקין, משום דתנא ירושלמאה הוא ולעושה הנזק קורא נזיק, כמו שנקרא חסיד מי שעושה החסד. ואינו כמו דכתיב, \"ומלכא לא להוי נזיק, דההיא לשון נזוק הוא כמו נזיר, על שם שהוא נזיר מן הדבר\".",
"וקשה, דלא השתמט שום תנא בשום מקום אחר למתני נזיק במקום מזיק? ועוד, הא בהך משנה גופה תנא חב המזיק, ולא הנזיק, אע\"פ דהאי תנא ירושלמאה הוא? ומה שהוכיח הרא\"ש מזה שהעושה חסד נקרא חסיד, אין משם ראיה, דבאמת אף שם אינו נקרא חסיד מי שעושה חסד, אלא מי שהוא במצב רוח כזה לעשות חסדים, אע\"פ שאין בידו לעשות, וכיון שכן, אף שם הוא פעול ולא פועל, וכמו כן הוי נזיק פעול ולא פועל, דהיינו שהוא במצב נזיק, שסובל את הנזק, ולא שעושה את הנזק.",
"לפיכך נראה יותר דנזיקין הוי כמו נזקין (בלי האות יוד בין העיין והקוף) ונזקין, אע\"פ שהוא המספר רבים של נזק, כולל בסתמא כל מה ששייך לנזק, דהיינו, אף המזיק והניזק. ולפעמים מוצאים אנו השם נזקין ומשמעו מזיק לבד, כמו, \"מפקיר נזקיו\", הנזכר כמה פעמים, שפירושו, מפקיר את הדבר שמזיק. ולפעמים אנו מוצאים השם נזקין שמשמעו ניזק דוקא, כמו, \"נזקין בעידית\", דמשמעו, הניזק נוטל עידית. וכן נראה ששמו של הסדר צריך להיות בשם הכולל, נזקין, ולא נזיקין, וכן הוא לקמן מז: \"דתני רב יהודה בר סימון בנזקין דבי קרנא\".",
"גמרא מדקתני אבות, מכלל דאיכא תולדות - תולדותיהן כיוצא בהן או לא? כתב רב אלפס: \"כיון דקיימא לן דנזק שלם ממונא הוא וחצי נזק קנסא, ומועד שהזיק משלם נזק שלם מן העלייה ותם שהזיק משלם חצי נזק מגופו, בעינן למידע, תולדות דהני אבות אי כיוצא בהן נינהו - דכל מועד מינייהו תולדה דידיה כוותיה דמשלם נזק שלם מן העלייה ותם שהזיק תולדה דידיה כוותיה דמשלם חצי נזק מגופו - או דלמא תולדותיהן לאו כיוצא בהן\".",
"וכתב עליו הרא\"ש: \"היה נראה לו לרבינו יצחק, שאם לא מצינו חילוק בתשלומי נזקין לא היה הספר מסתפק - דמהיכא תיתי לן לחלק בינייהו? כיון דידעינא מסברא כל תולדות האבות כיון שדומות להן בכל צד, למה נחלק בתשלומיהן? אלא כיון דחזינא קצת חילוק בתשלומי נזקין בין תם למועד, ואע\"ג דתרווייהו אבות נינהו, העלה על לבו לפשפש ולידע אם התולדות כיוצא באבות\".",
"יש להקשות: אפילו בלא כן, למה לא יעלה על לבו לפשפש אם התולדות כיוצא באבות, כיון שמוצאים אנחנו תולדות שאינם כאבות, כמו תולדות דטומאה?",
"והנה הפלפולא חריפתא על הרא\"ש הרגיש בזה וכתב: \"אין לדמותן לאבות דטומאה, דהתם התולדות אינן משום דדומות לאבות אלא משום דנולדו מן האבות, ומכיון שמהם נולדו, שורת הדין נותן שלא יהיו כיוצא בהן, אלא למטה מהן, מה שאין כן תולדות דנזקין, שדומין לאבות בכל צד, ולא מהן נולדו - למה נחלק בתשלומיהן?\" ולזה התכון הרא\"ש בעצמו בזה שכתב: \"כיון דידעינא מסברא כל תולדות האבות כיון שדומים להן בכל צד\". [אמנם צדק הרי\"ף כי הרי בטומאה מוצאים אנו ג\"כ הבדל מפורש בתורה בין הנוגע במת ובין הנוגע בשרץ, ולכן יש הבדל בין אב לתולדה; ולכן לו היו כל אבות נזיקין שווים, לא היו יכולים להשוות נזיקין לטומאה. - א. י. -].",
"ומפירוש רש\"י נראה שהיא גופא קמבעיא לו: כיון שמוצאים אנחנו שני מיני תולדות - תולדה שלומדים מן האב מסברא ושלכן היא דומה לו בכל צד, ותולדה שנולדה מן האב ושלכן היא למטה ממנו - ומעתה הרי יש לשמות אב ותולדה שתי הוראות שונות, ולפיכך קמבעיא לו איזה הוראה יש לו לשם אב הנשנה במשנתנו. והיינו שמחזר בגמרא אחרי כל התולדות לראות אם הם ממין הראשון או ממין השני, ודוק ותשכח, שהתולדה האחת שאיננה דומה לאב היא באמת ממין השני, שהרי המזיק של צרורות לא בא ישר מן הרגל אלא נולד מכוחה. והיינו שפירש רש\"י בתחילת העמוד השני: \"הכא מאי? תולדות דשבת הוו כאבות, תולדות דטומאה לא הוו כאבות, - והכא, תולדות דנזקין, מאי?\" משמע דמשום שאנו מוצאים בתולדות דשבת הוו כאבות ותולדות דטומאה לא הוו כאבות לפיכך מבעיא לו תולדות דנזיקין מאי, ולא משום שאנו מוצאים חילוקים בנזקין גופא. וכן משמע לשון הגמרא.",
"והנה באמת יש עוד תולדה ממין השני, והיינו כיחו וניעו, דפירש הרי\"ף שהם תולדות דאדם, והיינו משום דבאו מכחו, ולא מגופו ממש, והוו כמו צרורות דבהמה, אלא שבאדם אמרינן דכחו כגופו. והיינו דכשרוצה לאמר לאו כיוצא בהן גבי כיחו וניעו, לא מקשי מאי שנא אדם, כמו שמקשה בשאר התולדות שמביא כאן, משום דכיחו וניעו באמת הם שונים מהאב, דלא באו מגופו ממש, אלא נולדו ממנו, והוו קרוב לגרמא בנזקין, אלא מקשי, \"כחו הוו\", כלומר, והא קיימא לן דבאדם כחו כגופו דמי. וכן אמרינן לקמן י: דאיצטריך לאשמועינן דכחו כגופו דמי.",
"\"דאלו עביד שתי אבות בהדי הדדי\". כלומר, בהעלם אחד, דהיינו שלא נזכר בינתים שעושה איסור מלאכה. וחיוב חטאת בא על השגגה, שאפילו עשה כמה איסורים בשגגה אחת אינו חייב אלא אחת, כמו ששנינו בראש פרק כלל גדול (שבת סז:): \"כל השוכח עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת\", והיינו מפני שאין כאן אלא שגגה אחת, \"כסבור אין שבת בתורה\". ולפיכך כששכח ועשה אב ותולדה דידיה אינו חייב אלא אחת, מפני שאין כאן אלא שגגה אחת, שהתולדה אינה אלא פירושו של אב, נוטע היינו זורע, ובשגגת האב כבר נכללת שגגת התולדה. אבל כששכח ועשה שתי אבות מלאכות חייב שתי חטאות, שהרי יש כאן שתי שגגות, שגגה בשכחת איסור מלאכה זו ושגגה בשכחת איסור מלאכה זו. וכן אם נזכר בינתים חייב אפילו אתולדה במקום אב, שהרי שכח כאן שתי פעמים, ובענין זה היה חייב אפילו עשה מלאכה אחת פעמים.",
"\"ולר' אליעזר דמחייב אתולדה במקום אב, אמאי קרו ליה אב ואמאי קרי לה תולדה\". כאן אינו שואל, \"מאי איכא בין אב לתולדה\", כמו ששואל לרבנן, מפני שיודע שלד' אליעזר אין חילוק בין אב לתולדה, והשאלה היא רק על דבר השם, מאיזה טעם קורא ר' אליעזר לקצת מלאכות אבות ולקצת תולדות, כיון שכולן, חוץ מהבערה והוצאה, אינן כתובות בפירוש בתורה. אבל לרבנן יודע הוא שיש חילוק ולפיכך שואל, \"מאי איכא\". ובאופן זה מפרש שניהם, החילוק לרבנן וטעם השם אף לר' אליעזר. וכן דרך הגמרא לפרש מה שיש לפרש בלשון שאלה ותשובה.",
"\"אמאי קרי לה אב\". כתב בשיטה מקובצת בשם תוספות להרא\"ש: \"נראה לי דידע שפיר דהך דהואי במשכן חשיבא למקריא אב, דאי לאו הכי, לא ידענא הי מלאכה הויא אב והי מלאכה הויא תולדה. אלא ידוע הוא, דכל ענין שבת ממשכן גמרינן, דלהכי נסמכה פרשת שבת למלאכת המשכן. אלא, דטרי ושקיל תלמודא לידע אם יש שום נפקותא בדבר. וקאמר, דאין הכי נמי, דלרבנן איכא נפקותא בדבר, כדמפרש. ותו, בעי לר' אליעזר אם יש שום נפקותא, ומסיק, דלר' אליעזר ודאי לא אשכחן שום נפקותא, אלא, הך דהואי במשכן חשיבא נקראת אב\".",
"וקשה, הרי איכא נפקותא אף לר' אליעזר לענין התראה, שצריך להתרות התולדה משום אב דידה, וכדהקשו בתוספות. וליכא לדחויי כדדחו בתוספות, משום דאם התרו בה בתולדה משום עצמה נמי חייב, דהא מכל מקום איכא נפקותא בין אב לתולדה, \"דאם התרו בתולדה משום אב מחייב ואם התרו באב משום תולדה מיפטר\", וכדהקשה רבינו מאיר. ובשלמא להתוספות איכא לתרוצי כדתירץ רבינו מאיר, \"דפשיטא דמשום הכי לא קרי אב, דקולא היא, דתולדה חמירא טפי, דאילו אתרו בה משום דידה מחייב ומשום אב נמי מחייב. אבל להרא\"ש שפירש, דידע אמאי קרי לה אב, אלא, דמהדר אחרי נפקותא בין אב לתולדה, א\"כ לתני הא?",
"ובתוספות הרב ר' ישעיה המובא בש\"מ תירץ בשם רבינו נתנאל: \"דלא מצי למימר נפקא מינה לענין התראה, דאמתניתין דארבעים מלאכות חסר אחת קאי, ואמרינן, דאי עביד להו כלהו בהעלם אחת מחייב על כל חדא וחדא, והיינו חטאות, וצריך למצא נפקותא לענין חיוב חטאת, דלא שייך ביה התראה. ואע\"ג דבפרק כלל גדול אמרינן, דמתניתין דארבעים מלאכות אתיא דלא כר' אליעזר, ותלמודא לר' אליעזר מקשה, מכל מקום ר' אליעזר נמי לענין חטאת מיירי\". והיינו, \"דבכריתות שאל ר' עקיבא לר' אליעזר, אם עשה אבות ותולדותיהן אי מחייב שתים, והשיב ר' אליעזר דמחייב שתים\", הרי דאף ר' אליעזר מיירי לענין חטאות.",
"אבל גם זה דחוק, דמה בכך, שר' אליעזר מיירי לענין חטאות, הרי הכא מהדר אחרי נפקותא סתמא - \"ומאי איכא בין אב לתולדה\" - ואם כן, אם ישנה איזו נפקותא היה לו להביא. ועוד, דכגון זה ודאי דאי אפשר לאמר, \"דלר' אליעזר לא אשכחן שום נפקותא\", כדברי הרא\"ש.",
"לפיכך נראה לתרץ, דהחילוק של התראה אינו באמת חילוק כלל, משום שאינו בעצם המלאכה, אלא בהמתרה, דהיינו, שהמתרה צריך להתרות את המותרה, בדברים הכי ברורים, כדי שיבין המותרה היטב שהוא עובר עבירה, ושיערו רבנן, דכשמזכירים לו לאדם השייכות בין מה שהוא עושה לאב מלאכה אז הוא מבין היטב שהוא עובר עבירה, וכיון שכן אין בזה שום חילוק בין אב לתולדה, דהא על כל עבירה צריך המתרה להתרות בדברים שיבין העובר היטב.",
"\"הך דהוי במשכן חשיבא קרי לה אב\". והיינו, מפני שבתורה לא נתפרשו המלאכות האסורות בשבת, אלא שבתחילת \"ויקהל\" סמכה התורה פרשת שבת למלאכת המשכן לאמר לך, שמלאכות המשכן לא תעשינה בשבת. וכיון שכן, כל מלאכה ממלאכות המשכן הוי כמו שנאסרה בפירוש בשבת, ומה שכתוב בתורה בפירוש הוי אב. ומכל מקום עיקר פירושו של אב הוא שאינו תולדה, דהיינו, שדינו אינו נלמד מדבר הדומה לו לגמרי. ולפיכך, כשהיו בין מלאכות המשכן שתי מלאכות הדומות לגמרי זו לזו, כמו אופה ומבשל, ולא היה אפשר לעשותן שתיהן אבות, אזי נתנה הרשות לחכמים לבחר באחת מהן ולעשותה אב. והיינו מה שאמר רב פפא (שבת עד:), \"תנא סידורא דפת נקט\", כלומר, מפני שמלאכת אופה היה יכול התנא לסדר בסדר של הרבה מלאכות זו אחר זו, לפיכך בחר בה לעשותה אב, בכדי שבאופן זה יוכל לשנות משנתו בסדר שלא ישכח מן הלב.",
"ומה שאמרו, \"דהוי במשכן חשיבא\", נראה לי שבזה רצו להדגיש, שמלאכה איננה עבודה פשוטה, כמו הלוך ומשא, אלא עבודה שיש בה קצת אומנות, והיינו מה שאמרו, \"הוצאה מלאכה גרועה היא\". וכן אמרו בגמרא, שהכנסה היא תולדה דהוצאה, דהיינו, אם לא היה כתוב בתורה הוצאה לא היינו מחייבים על הכנסה, ואף על פי שהכנסה היתה במשכן, כמו שהוכיחו כאן בתוספות. והיינו, כיון שהיא מלאכה גרועה בעיא תרתי. ובתוספות ראש מסכת שבת (דבור המתחיל \"פשט\") דחקו בזה. וצריך עיון.",
"רש\"י ד\"ה השור והבור. \"כסדר שהן כתובין בפרשה סדרן במשנה\". דקשה ליה, \"הא דלא תנינהו כסדר לא הרי דסיפא\", בשיטה מקובצת בשם הרא\"ש.",
"וכתב בשיטה מקובצת בשם הרב ר' ישעיה, דתלמידיו של רש\"י הקשו לרש\"י: \"דהכא לאו בשור הממית מיירי, אלא בשור המזיק, מדקאמר נזיקין, אלמא בשור המזיק מיירי\", פירוש, ושור דקרא הכתוב קודם בור הרי בשור הממית אדם מיירי? ותירץ שם בשם רבינו יצחק: \"דאף על גב דפרשה ראשונה נאמרה בשור הממית, מכל מקום הוזכר בה שור המזיק, דדרשינן לקמן, אם בן יגח אם בת יגח, נגיחה למיתה נגיחה לנזקין\". ועיין לקמן מ\"ד. ובתוספות שם ד\"ה נגיחה לנזקין.",
"וברשב\"א כתב על דברי רש\"י אלו: \"ואינו מחוור, דלרב דאמר בגמרא מבעה זה אדם, מוקדם בפרשה, דכתיב, \"וכי יריבון אנשים, וכי יכה איש את עבדו, וכי ינצו אנשים, וכי יכה איש את עין עבדו, ואחר כך וכי יגח שור? ואפשר, דמתניתין נזקי אדם בשור ושור באדם קתני, נזקי אדם באדם לא קתני, אלא דקשה לי, דהא במניינא דר' אושעיא תני נזק וצער ורפוי ושאר נזקי אדם באדם, ואמרינן עלה בגמרא, תנא דידן מאי טעמא לא תני הכי, לרב דאמר מבעה זה אדם? ופריק, תנא אדם וכל מילי דאדם - אלמא תנא דמתניתין אף בנזקי אדם באדם מיירי, והדרא קושיין לדוכתא? ועוד, דהא נזקי אדם בשור מאוחר הוא מן ההבער, דאילו בסדר אמור אל הכהנים כתיב מכה נפש בהמה ישלמנה? ויש אומרים, שזה נשאל מרש\"י ז\"ל. והשיב, שאין להקפיד אלא באותם הכתובים כאן בפרשת נזיקין, והן, השור והבור והמבעה (*נראה דטעות סופר נפלה ברשב\"א, וצריך להיות: \"השור והבור\", לא יותר. ובש\"מ העתיק כלשונו.), שהן מסודרים כאן על סדר זה, אבל ההוא דמרוחק אין להקפיד על סדורו. וגם זה דחוק, דמכל מקום, אף ההבער, שנאמר אחרי השור והבור, לתני סמוך לבור?\"",
"\"ור\"ת פירש, דאף מבעה וההבער על סדר נשנו, שאחר השור והבור כתיב כי יגנב איש שור או שה, דהיינו נזקי אדם בשור, ואחריו ההבער, דכתיב אחריו, כי יבער איש שדה או כרם (*וגם כאן נפלה טעות סופר, דצריך להיות: \"כי תצא אש כו' שלם ישלם המבעיר\".). וגם זה אינו נראה בעיני. שאם מבעה דקתני היינו גנב, אם כן, חסר ליה מניינא דר' חייא חדא. דהא ר' אושעיא מני ט' והני ד' דמתניתין, הא תליסר: ור' חייא מני י\"א, ובכללן הגנב והגזלן, ומני נמי הנך תליסר דר' אושעיא, והוי להו כ\"ד. ואי מבעה דמתניתין היינו גנב, היכי מני להו ר' חייא תרי זמני - הא ודאי חסר ליה מניינא? ויש מפרשים, דלא קפיד תנא בסדורן, אלא דתנא להו על דרך המצוי, ונזקי שור מצויין יותר מנזקי אדם, שהשור שדברה בו משנתנו היינו מועד, והוא דרכו להזיק, כדאיתא בגמרא, ואדם אין דרכו להזיק, דלא משכחת ליה אלא בישן בלחוד. והדר תנא בור, שהוא מצוי קצת ולא כנזקי השור, שאף הבהמות דרכן להתבונן בדרכים שלא יפילו עצמן באחד הבורות. ואחר כך האדם, שאינו מצוי כל שהוא נעור, וכל שכן שידליק גדישו של חבירו.",
"והנה בגמרא משמע דבבור ואש דרכן להזיק יותר משור ואדם, אפילו משור המועד ואדם ישן. דפריך בגמרא: \"ומועד דרכו להזיק? ישן דרכו להזיק?\" אבל בבור ואש לא פריך כן, משמע, דבבור ואש פשיטא ליה דדרכן להזיק. וכן הסברא נוטה, דאף שדרך הבהמות להתבונן בדרכים, מכל מקום, כיון דבלילה מיירי, דביום פטור בעל הבור כשנפל שם שור פיקח, אם כן אי אפשר להן להתבונן בדרכים. וכן באש, אף על פי שאין דרכו של אדם להדליק גדישו של חבירו, מכל מקום הרי דרכו לעשות אש בתוך שלו, לבשל או להתחמם, והרוח מוליכה בתוך של חבירו.",
"וכתב עוד שם ברשב\"א: \"ולשמואל דמפרש מבעה זה השן ניחא טפי, דתנא לא מיידי בנזקי אדם וכר אבל מכל מקום תמיהה לי - אמאי לא תני בור קודם לשור ומבעה, לדידיה, דסבר שור זה הרגל ומבעה זה השן, שהרי בור קודם בפרשה לשן ורגל? ועוד, דאמאי תנייה לבור באמצע דרגל ושן והם סמוכים זה לזה במקרא אחר, והיינו, ושלח את בעירה ובער בשדה אחר? ומסתברא לי, משום דאגב אורחא אתא תנא לאשמועינן דרך נזקיהן. והשור, דהיינו רגל, והבור דומין זה לזה בנזקין, לפי שאין הנאה להזיקן ומצויין יותר מן השן, והשן יש הנאה להזיקה. ועל הדין טעמא הוא דקאמר תנא, לא ראי השור כראי המבעה, אליבא דשמואל, כדאיתא בגמרא, ועל דבר זה לא הקדים הבור ולא איחרו, אלא שנאו באמצע, דאי אקדמיה לא היינו למדין ממנו כלל, שהייתי אומר, שלא לדמותן בא התנא, אלא שהוא מוקדם בפרשה; ואם איחרו, הייתי אומר, מפני שהרגל והשן סמוכים ונדרשין ממקרא אחד. ועוד, שהיה הבור סמוך למבעה, שהוא השן, שאינו דומה לו, שיש הנאה להזיקו\".",
"וגם על דברי הרשב\"א האלו קשה, דאי משום דמיון סדרן התנא, פשיטא דרגל דומה טפי לשן ממה שדומה לבור, דרגל ושן שניהם הם ממונו דוקא ובעלי חיים ודרכן לילך ולהזיק ואף דיניהן שוה בכל דבר, מה שאין כן בבור. ולענין חיזק מצוי, בור נמי אין הזיקו יותר מצוי משן, כדהוכיחו בתוספות לקמן ה: (ד\"ה כי שדית), דאי הזיקו דבור הוי יותר מצוי מהזיקו דשן לא הוי אתי שן מבור ורגל במה הצד. ואי משום להשמיענו דבתר דמיון אזיל, ולא בתר סברא דקרא, הוי ליה לתנא לכתב שן, רגל ואחר כך בור או אש, והוי ידעינן דבתר דמיון אזיל, כיון שכתב בור באחרונה אע\"פ שכתוב בתורה בראשונה. ומשום דמיון הסדר הזה היה יותר טוב, דהיה כותב בור אצל רגל, דדומה לו במקצת, ולא אצל שן, דאינו דומה לו כלל.",
"ובתוספות תירצו, דלפיכך פתח התנא ברגל, למאן דאמר תנא שור לרגלו, משום דהזכיר רגל בשם שור, ושם שור הרי כתוב בפרשה קודם. אבל אף על זה קשה, דהרי היא גופה בעי טעמא, למה הזכיר התנא רגל בשם שור? ושמא יש לאמר, דמשום הכי הזכיר התנא רגל בשם שור לפי שבנביאים אגדן יחד, דכתיב, \"משלחי רגל השור והחמור\", ולפי שמן הפסוק הזה יליף התנא דמה שכתוב בתורה ושלח היינו רגל.",
"ובתוספות הרא\"ש, המובא בשיטה מקובצת, מביא פירוש אחר בשם רש\"י: \"דנקט שור ברישא, כסדר לא הרי דסיפא; ובתריה נקט בור, דדומה לתיבת שור; ותיבת הבער כעין תיבת מבעה. ואפילו במקרא מצינו שמשנה לשונו לכתב לשון נופל על הלשון, כמו מוצאיו ומובאיו דיחזקאל - שהיה ראוי לכתב מבואיו: דמבא יאמר מבוא: מקם יאמר מקום; מלן, מלון; ובלשון רבים יאמר מבואיו, מקומיו, מלוניו. אבל מיצא יאמר מוצא, ואגב מוצאיו אמר מובאיו\".",
"וגם זה דחוק. דודאי דהנביאים היו מהדרים לכתב לשון נופל על לשון. אבל לשון נביאים לחוד ולשון המשנה לחוד, וכיון שאי אפשר להוכיח ממשניות שדרך התנא לשנות בכדי ליתני בלשון זה שמע מינה שאין זה דרך התנא.",
"ובירושלמי מפרש משנתנו לא כרב ולא כשמואל, אלא קאמר התם: השור זה הקרן; מבעה זה השן והרגל. והא דכלל התנא שן ורגל בשם אחד? מפרש התם ר' חגיי, משום דכתובים בתורה בפסוק אחד, \"ושלח את בעירה ובער בשדה אחר\".",
"וקשה, היכי תנא התנא רגל בשם מבעה? דבשלמא שן, משום דכתיב נבעו מצפוניו - אבל מה שייכות בין רגל למבעה? ושמא יש לאמר, דהירושלמי גרס \"המבער\", ותנא אקרא סמך, דכתיב, \"כי יבער איש שדה או כרם\", ופירש בתריה בקרא, \"ושלח את בעירו ובער בשדה אחר\", כלומר, כי יבער במה? בשלח ובער, דהיינו ברגל ושן, ולפיכך כלל התנא שן ורגל בשם אחד, המבער. ולפי זה ניחא, דממש כסדר שהם כתובים בפרשה סדרם במשנה, דפרשה ראשונה נאמרה בשור נגח, דהיינו קרן, ופרשה שניה נאמרה בבור, ואחר כך כתיב כי יבער איש שדה או כרם, וסמיך לזה כתיב כי תצא אש. והצעתי את הדבר לפני הגאון ר' אהרן קאטלער נ\"י והוטב בעיניו.",
"והנה בילדותי שמעתי מתלמיד חכם אחד בעיר מולדתי, ר' יאשע צביה'ס ז\"ל, דאפשר לאמר שאף רב ושמואל גרסו במשנה מבער, ופליגי בפירוש כי יבער הכתוב בתורה: רב סבר, כי יבער הוא לשון השחתה, דהיינו, שהאיש בעצמו ישחית את השדה, ולפיכך קאמר \"מבער\" זה אדם; ושמואל סבר, כי יבער הוא לשון מזיק על ידי בהמה (כדפירש רש\"י בחומש), דהיינו, שירעה שם בהמותיו, ולפיכך קאמר, \"מבער\" זה השן.",
"ולפי זה ניחא לרב הסדר הכתוב במשנה, דהוה כסדר הכתוב בתורה, דהיינו, שור, בור, מבער, הבער. ורגל ושן נכללו בשור, דתנא שור וכל מילי דשור. והא דלא תני אדם בראשונה, אע\"ג דכתיב לפני שור בפרשה, משום דתנא נזקי אדם בשור קתני, נזקי אדם באדם לא קתני, והיינו, משום דבנזקי אדם באדם היה לו לכתב כמה אבות הכתובים בתורה, ושאין להם תולדות, לפיכך לא תני להו. ואע\"ג דבגמרא לא מתרצינן הכי לרב, היינו לפי מה דגרסינן \"מבעה\", דהוי כמו שכתוב בפירוש אדם, ולפיכך סברא היא דנכללו בו כל מילי דאדם, אבל לפי הגירסא \"מבער\", פשיטא, דלא נכלל בו אלא אדם דהזיק ממונא. ולשמואל דאמר מבעה זה השן ע\"כ צריכים אנו לפרש כדפירשנו לפי דברי התוספות.",
"ומוצאים אנו כמה פעמים שחלוקים האמוראים בגירסתם במשניות, כמו, \"רב זביד אמר ואינו מועד תנן, רב פפא אמר אינו מועד תנן\" דבפרק ד', וכמו ב\"חמשה תמין וחמשה מועדין\" דסוף פרק קמא, וכן בכמה מקומות שהאחרונים אומרים חסורי מחסרא. ולפעמים מחולקים אפילו בבבא שלמה, כמו, במשנה דהמוציא תבנו וקשו, דלקמן בהמניח, שבירושלמי לא גרס כל המימרא דר' שמעון בן גמליאל, דגרסינן בבבלי.",
"ד\"ה לא מחייב אלא חדא. \"אאב מלאכה אבל אתולדה דידיה לא מחייב\". והיינו, מפני שהתולדה אינה אלא פירושו של האב וכששכח את האב אזי אי אפשר לו לזכר איסור התולדה ואם כן, אין כאן שגגה אלא באב. ואפילו שגג בתולדה לפני האב, מכל מקום, הרי בשעת שגגת התולדה לא שגג אלא בפירושו של האב. ונפקא מינה, אם שגג באב ובתולדה, ונזכר באב והביא עליו חטאת, ואחר כך נזכר בתולדה, אזי אינו מביא עליה עוד חטאת. אבל אם נזכר בתולדה והביא עליה חטאת, ואחר כך נזכר באב, אזי מביא עליו חטאת אחר, שהרי בקרבן שהביא על התולדה לא יצא ידי חיובו על האב. כך הוצאתי מ\"תפארת שמואל\", על הרא\"ש אף על פי שהלשון שם מסורס.",
"ד\"ה לא מיחייב. \"אאב מלאכה אבל אתולדה דידיה לא מיחייב\". בשיטה מקובצת בשם תוספות מהר\"י כהן צדק: \"הקשה מורי הרב, ודלמא לאו משום גריעותא דתולדה היא, אלא, משום דהוי כעושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת, דאינו חייב אלא אחת, כדתנן בפרק כלל גדול? ותירץ, דמשום גריעותא דתולדה הוי פטור, דאילו עביד שתי מלאכות בהדי הדדי, אע\"ג דדמיין אהדדי, חייב על כל אחת ואחת, כדמוכח בפרק כלל גדול, דזורה ומרקד ובורר דדמיין אהדדי וחייב על כל אחת ואחת.",
"תוספות ד\"ה השור והבור. \"מכל מקום שם שור כתיב קודם בפרשה\". וכיון שרצה התנא לשנות דגל בשם שור הקדימו. ואם תאמר, מאי טעמא שנה התנא רגל בשם שור? יש לאמר, כיון שלא יכול לשנות אותו בשם שור הסמוך לו בנביאים, דכתיב, \"משלחי רגל השור\". ובזה ירמז לנו, אגב אורחא, שמן הפסוק הזה ילפינן, שמה דכתיב בתורה \"ושלח את בעירו\" היינו רגל, וכן הוא בברייתא בגמרא.",
"בא\"ד \"והוא אחד מאבות נזיקין דקתני לה בברייתא בגמרא\". פירוש, דלא תקשה איך אפשר לאמר דאדם דמתניתין היינו גנב, הלא גנב אינו מזיק כלל את הדבר הנגנב, אלא נוטלו לעצמו, ואיך שייך למנותו בין ארבעה אבות נזיקין? ולפיכך הוכיחו, דלקמן מונה בפירוש גנב בין אבות נזיקין. והיינו, משום שעל כל פנים מזיק את האדם הנגנב.",
"ד\"ה לא הרי השור כהרי המבעה. \"ואין פירושו כשאר מקומות שבתלמוד, לא ראי זה כראי זה. דהתם פירושו, אין חומרא של זה כחומרא של זה, ולכך אין החומרות גורמות זה הדין אלא הצד השוה שבהן גורם הדין\". פירוש, בשאר מקומות שבתלמוד בא לא ראי זה כראי זה כדי ללמד בהצד השוה דבר אחד משני דברים חמורים ממנו, אלא שחומרותיהם שונות, החומרא שיש בזה אין בזה, כמו שלומדים לקמן בור המתגלגל שחייב בהצד השוה מבור ושור. ובא לאמר, שהחומרא שיש בכל אחד מן המלמדים אינה גורמת את החיוב, שהרי השני חייב אע\"פ שאין בו אותה החומרא. ומהו גורם את החיוב? הצד השוה שבשני המלמדים, דהיינו החומרא השוה בשניהם. הרי, ש\"לא ראי זה כראי זה\" שבכל מקום בא להדגיש את השלילות של החומרא - החומרא שיש בזה אינה מעלה ואינה מורידה. מה שאין כן כאן, ש\"לא הרי השור כהרי המבעה\" בא להדגיש את כחה של החומרא, שלפי שהשור הוא חמור ממבעה לפיכך אם היה כתוב לא הייתי לומד מבעה ממנו, שהייתי אומר, שהחומרא שיש בשור גורמת את החיוב.",
"גרסא אחרת: ד\"ה לא הרי השור כהרי המבעה. פירוש, אין קולתו של שור כקולתו של מבעה וכו' \". כתב ברש\"ש: \"תימה לי, דהלא בסנהדרין סו. איתא, לא ראי דיין כראי נשיא, שהרי הדיין אתה מצווה על הוראתו; ולא ראי נשיא כראי דיין, שהנשיא אתה מצווה על המראתו. וכן בריש תורת כהנים ובמדרש רבה פרשת נשא בסופה: לא הרי דבור הסנה, שהיא תחילה לדברות; לא הרי דבור הר סיני, שהיא בכל ישראל - וע\"כ פירושם כדהכא. ונראה בכל לא ראי דש\"ס נוכל לפרש כן. וצריך עיון.",
"והנה בשטמ\"ק מביא בשם כמה ראשונים שמפרשים \"לא הרי השור\" כמו התוספות שלנו, ואף הם מוסיפים, שאין פירושו כפירוש \"לא ראי\" דעלמא. ולא עוד, אלא שבתוספות הרא\"ש מביא מלא ראי דנשיא ודיין לדוגמא ללא ראי דעלמא. והכי איתא התם: \"ואין פירושו שוה ללא ראי דעלמא, דגבי נשיא ודיין בפרק ד' מיתות, וכסף וביאה בפרק קמא דקדושין\". ובכן, התמיהה מתגדלת עשרת מונים - ובפרט על הרא\"ש, הארי שבחבורא, שמביא לדוגמא דבר שמתפרש להפך מפירושו.",
"אבל כשנדקדק היטב בדברי התוספות נמצא שאין כאן תמיה כלל. שהרי אף לדברי התוספות, זה שנזכר ראשון בכל מקום יש בו חומרא מה שאין בשני, אלא שבשאר מקומות בא \"לא ראי\" לגרע כח החומרא שבראשון, להראות שחומרתו אינה מעכבת שילמדו ממנו דברים שאין בהם אותה החומרא - מה שאין כן כאן, שמכח חומרת השור אי אפשר ללמד ממנו מבעה. והיינו מה שפירשו בתוספות: \"לא הרי השור כהרי המבעה, פירוש אין קולתו של שור כקולתו של מבעה\", כלומר, שלא הרי השור כהרי המבעה מתפרש, שהשור הוא חמור מן המבעה, ודין הנהוג בשור אינו ראוי להיות נהוג במבעה. אבל, בלא ראי זה כראי זה שבשאר מקומות אין הכונה לאמר שהאחד חמור מן השני ודינו אינו ראוי להיות נהוג בשני, אלא להפך, שהחומרא שיש בו אינה חומרא שיתלה בה הדין, שהרי הדין נהוג אף בשני אע\"פ שאין בו אותה החומרא. וכשכתוב, \"לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה\", פירושו, אין חומרא של זה כחומרא של זה, ולכך אין החומרות גורמות את הדין\". ופשוט הוא, שאף \"לא ראי דיין כראי נשיא\" מתפרש כך.",
"אמנם ברש\"י לקמן ד. (ד\"ה לא ראי) משמע, שרוצה לפרש \"לא ראי\" שבכל מקום כמו \"לא הרי\" דהכא, דהיינו \"אין דין הכתוב בזה ראוי לנהג בזה\". אבל שאר הראשונים פירשו כמו התוספות. ואפשר נמי לדחק ברש\"י ולאמר, דהא דקאמר התם, \"כל היכא דקתני לא ראי זה כראי זה\", היינו במקום שרוצה ללמד במה מצינו דבר אחד מדבר אחד, או אפילו דבר אחד משני דברים אם הנלמד קל מהצד השוה שבשני המלמדים, כמו הכא, אש משור ומבעה.",
"ד\"ה ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים. \"משום שלא היה יכול למצא חומרא מה שאין בשניהם\". ולשמואל דאמר, תנא שור לרגלו ומבעה לשנו, לא היה יכול למצא חומרא אף מה שאין באחד מהם, לפי דברי התוספות דלקמן (ה: דבור המתחיל \"כי שדית\"), דשן ורגל היינו לומדים שניהם בקל וחומר מאש. והתורה כתבתם בפירוש רק בכדי להודיע לנו הלכותיהם, דשן ורגל פטורים ברשות הרבים.",
"\"והתנא האריך להגדיל תורה ויאדיר\" כלומר, ללמד אותנו כחו ועצמיותו של כל אחד מאבות נזיקין.",
"\"דמשמע דעונשין ממון מן הדין\". היינו מהא דקאמר, \"לא הרי השור כהרי המבעה\", ומפרשינן בגמרא דהכי קאמר, \"לכתוב רחמנא חדא ותיתי אידך מיניה\", ופירש רש\"י, \"ותיתי אידך מיניה במה מצינו בשור שהוא מזיק וחייב אף המבעה שהוא מזיק יהא חייב\". הרי שמחייבים אנו ממון מן הדין, מלימוד שאנו למדים מסברתו, דהיינו במה מצינו, בקל וחומר ובהצד השוה. ודוקא עונש ממון, אבל עונש הגוף, כמו מיתה ומלקות, ילפינן במסכת מכות שאין עונשים מן הדין. והטעם, מפני שענשי הגוף תלוים בחוקים - שהרי מסברתנו אי אפשר לשער עונשם של האיסורים, למה חילול שבת בסקילה ואכילת חזיר במלקות - וחוק אינו אלא חידוש, ומחידוש לא ילפינן, אבל דיני ממונות הם משפטים, שתלוים בסברא. ועוד, שהרי הוטל עלינו לשפט, וכל עצמו של משפט אינו אלא סברא.",
"\"במכילתא תניא: כי יפתח וכי יכרה - אם על הפתיחה חייב על הכריה לא כל שכן? אלא ללמדך שאין עונשין מן הדין\".",
"וכתב הרשב\"א: מסתברא לי, דלא אמרו כן אלא בנזקי בור, מפני שהוא כחידוש, וליכא בכלהו נזיקין דכוותיה, לפי שאין דרך לילך ולהזיק. ועוד, דאינו שלו, ואפילו הכי עשאו הכתוב כשלו, ועוד, שהניזק בא לרשותו של מזיק, דהיינו חלל הבור. ואין עונשין מן דין כזה, שאין בו אלא חידושו. אבל שאר נזיקין, שממונו הולך ומזיק, עונשין בהם מן הדין. וכן אמרינן באוקימתא דרב יהודה - דמפרש אליבא דשמואל שור לקרנו ומבעה לשנו - ולאו קל וחומר הוא? ומה שן שאין כוונתה להזיק וכו'. וכן במתניתין, דקתני לא הרי כהרי, משמע נמי דעונשין מן הדין, דלא אמר אלא שאין ללמד הקל מן החמור, הא החמור מקל ילפינן\".",
"משמע מדברי הרשב\"א, שרוצה לפרש שהמכילתא והגמרא שלנו אינן חלוקין כלל, אלא שהגמרא שלנו מדברת בשאר נזיקין, שעונשין בהם מן הדין לכ\"ע, והמכילתא מדברת רק בבור, שהוא חידוש, ולכ\"ע אין עונשין מן הדין. אבל קשה, דהא לקמן כח: אמרינן, \"מה דומה לזה?\" אבנו, סכינו ומשאו שהניחן ברשות הרבים והזיקו\". הרי שלפי הגמרא שלנו ילפינן אבנו, סכינו ומשאו במה מצינו מבור ומחייבים אנו עליהם ממון בהאי דינא.",
"ואם תאמר דדוקא קל וחומר נקרא דין, אבל לא מה מצינו? זה אינו, דבכל מקום אף מה מצינו נקרא דין, כמו לקמן מד: \"והלא דין הוא, הואיל וחייב בעבד וחייב בבן חורין\". וכן בדף שלאחריו: \"והלא דין הוא, הואיל וחייב אדם באדם וחייב שור באדם\". ובסמוך: \"דין הוא, הואיל וחייב באיש ואשה וחייב בבן ובת\". וכן בכמה מקומות. וברש\"י בסנהדרין עג. משמע, שכל למוד שאנו לומדים מעצמנו, ואפילו בגזרה שוה שאינה מופנה, הוי דין, ואין עונשין על ידו, וכל שכן שאין עונשין על דבר הנלמד במה מצינו.",
"אבל אפילו אם נניח שהרשב\"א חולק על דברי רש\"י אלה וסובר שדוקא על דבר הנלמד בקל וחומר אין עונשים, מכל מקום קשה, שהרי הגמרא שלנו סוברת שאפילו מקל וחומר ילפינן חיובי בור, דאם לא כן, \"כי יכרה\" לא היה מיותר, ולא היה אפשר לדורשו וללמד ממנו שבור חייב אף ברשות הרבים, כדאיתא לקמן, דפרק הפרה, ואם כן על כל פנים איכא פלוגתא בין המכילתא והגמרא שלנו.",
"ובגליון ממהר\"י כ\"ץ המובא בשיטה מקובצת רוצה להשוות הדעות על דרך אחרת, וזה לשונו: \"נראה לי, מה שכתוב בקונטרס קמא דההיא דמכילתין פליגא, דעונשין מן הדין, מדמייתי תולדות דקרן בכלל נגיחה, נראה דלא פליגא, דההיא דרשא דבור דוקא, הואיל וכריה ופתיחה בשני מקומות הן אין עונשין מן הדין, אבל קרן דגילה קרא דחייב, ממילא דהוא הדין אם אותו גוף עצמו יזיק בנגיפה או בבעיטה או ברביצה. וכן כל תולדות שהן באותו גוף עצמו. ואף על גב דגבי אש קרי תולדה אבנו וסכינו שהניחן בראש גגו? אפשר דסבר ההוא דמכילתין אשו משום חציו, ואם כן, מה לי אם הגוף יזיק על ידי אש או על ידי אבן. ותולדה דבור נמי, אף על גב דאינו אותו דבר עצמו, הא גלי לן קרא גבי בור דעונשין ממקום למקום\".",
"והנה הדברים הללו הם מופרכים מעיקרא דדינא, שהרי במשנתנו גופה קאמר התנא, \"לא הרי השור כהרי המבעה\", ומפרש בגמרא דהכי קאמר, לכתב רחמנא שור ונלמד מבעה ממנו, הרי שרוצה ללמד מבעה משור אף על פי שאינם שניהם בגוף אחד, לרב דאמר מבעה זה האדם. ואפילו לשמואל דאמר מבעה זה השן, מכל מקום הרי ממשיך התנא לאמר, לכתב רחמנא שור ומבעה ונלמד חיובא דאש מביניהם, לכתב רחמנא אלה השלשה ונלמד חיובא דבור מביניהם - הרי שהתנא של משנתנו רוצה ללמד זה מזה בדינא ואינו חושש כלל לזה שהם גופים מיוחדים.",
"והרש\"ש רוצה לתלות כל החילוק בתולדה ואינה תולדה, וזה לשונו: \"לכאורה כאן לא רצה התנא ללמד מקל וחמר רק כמו כל התולדות דקאמרה הגמרא לקמן עליהן, מאי שנא קרן וכו' \". והיינו שרוצה לאמר, שאף הגמרא שלנו סוברת כהמכילתא, שאין עונשין ממון מן הדין, אלא שמכל מקום לומדים תולדה מאב ועונשים עליה, דלימוד התולדה מהאב שאני. ומביא ראיה לזה מתולדות דשבת, שהרי לכ\"ע אין עונשים ענשי הגוף מן הדין ומכל מקום עונשים על תולדות דשבת, שאינם נלמדות אלא מן האב מן הדין.",
"ולפי זה ניחא מה שאמר במשנתנו, לכתב רחמנא שור ונלמד מבעה ממנו, שהרי אם לא היה כתוב מבעה בתורה והיתי לומדו משור אזי היה תולדה של שור. וכן היה ההבער תולדה של שור ומבעה אם הייתי לומדו מביניהם בהצד השוה. אבל מכל מקום קשה מסוף פרק כיצד (כה:) דקאמר: \"ותהא שן ורגל חייב ברשות הרבים מקל וחמר, ומה קרן וכו' ויהא אדם חייב בכופר מקל וחמר, ומה שור וכו' ויהא שור חייב בד' דברים מקל וחמר, ומה אדם\" - והרי שם הנלמדים אינם תולדות המלמדים ואם כן איך אפשר ללמדם מקל וחמר בכדי לענש עליהם ממון? וכן קשה מרבי טרפון, שמחייב קרן ברשות הניזק נזק שלם מקל וחמר משן ורגל. ואף רבנן לא היו חולקים עליו בזה אלא משום דאית להו דיו - הרי שהגמרא שלנו אינה מחלקת בנידון זה בין תולדה לאינה תולדה ובין גוף אחד לשני גופים, אלא שסוברת, שבכל דבר עונשים ממון מן הדין אליבא דכולי עלמא.",
"ובאמת אין שום סברא לחלק בזה בין תולדה לשאינה תולדה, כיון שאף התולדות אין אנו לומדים מן האבות אלא מסברא, וסברתנו הרי אינה מספקת לענש עונשים. והראיה שהביא הרש\"ש מזה שאנו עונשים על התולדות של האבות מלאכות בשבת אינה ראיה כלל, שהרי לענין שבת רבתה התורה בפירוש תולדות, כדדרשינן: \"הנה, אבות; מהנה, תולדות\". ובזה מתורצת הקושיא שהקשה בשיטה מקובצת בשם מהר\"י כ\"ץ: \"מאי שנא דתולדה דשבת ילפינן לה מקראי, בפרק הבונה וכו' ותולדה דנזקין לא ילפינן מקראי, אלא מסתברא, לקמן בשמעתין\".",
"ואם תאמר, לפי סברת המכילתא שאין עונשים אפילו ממון מן הדין, אם כן איך אפשר לחייב על תולדות דנזקין, כיון שאין חילוק בנידון זה בין תולדות לאינן תולדות? כבר הוקשה קושיה זו בשיטה מקובצת בשם גליון, וזה לשונו: \"כתב מהר\"א ז\"ל, קשיא - לפי המכילתא דסבירא ליה אין עונשין ממון מן הדין, אם כן לא מחייב אתולדה? ונראה לי דלא עיין במכילתא, דמפיק להו מקראי, דאמרינן התם - בכלל נגיחה? דחיה, ובעיטה, ורביצה, נשיכה מנין? תלמוד לומר, ולא ישמרנו בעליו וכו' הוסיף עוד שמירה על שמירה\".",
"ובשיטה מקובצת בשם מהר\"י כ\"ץ מנסה עוד דרך להשוות את המכילתא והגמרא שלנו, וזה לשונו: \"ויש לאמר דלא פליגי, דהמכילתא לא אתא לאשמועינן בחיוב ממון, אלא באיסור תקלה, דאין עונשים מן הדין בדיני שמים, דאשכחן בנזקים עונש בדיני שמים, גבי שור, וגם בעליו יומת, ואמרינן, בדיני שמים; אבל ממון עונשים, כדמוכח הכא, ולקמן בפרק הפרה\". והנה, מה שהביא דוקא משור המועד להמית אדם, ולא הביא מכמה מקומות אחרים שנזכר בהם בפירוש ששייך בנזקין דיני שמים, כמו, \"ד' דברים העושה אותן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים\", בראש פרק הכונס (בבא קמא נה:), וכמו ששאר גרמות המונה שם בסמוך, נראה לי, מפני שרוצה להוכיח שאפילו בנזקין שממונו של אדם עושה שייך דיני שמים. אבל גם זו הדרך לא עלתה לו יפה. שהרי לענין דיני שמים, דהיינו איסורים בעלמא, לומדים באמת אף מן הדין, כמו שאנו מוצאים במסכת מכות (יז:) \"וכי מזהירין מן הדין? וכו' איסורא בעלמא\". ומלבד זה, הלשון של המכילתא מוכיח שלא לענין דיני שמים קאמר, אלא לענין חיוב ממון, שאם היה אומר לענין דיני שמים, היה לו לכתב, אין עונשין \"בממון\" מן הדין.",
"ומלשון התוספות שלנו, שכתבו, \"ומיהו בפרק הפרה דריש ליה לדרשא אחרינא\", מוכח דסבירא להו, שהגמרא שלנו חולקת בזה על המכילתא, ולקמן ד: בתוספות דבר המתחיל \"ועדים זוממין\", כתבו בשם ר\"י בפשיטות, \"דגבי ממון עונשין מן הדין\". ומה שכתב בפסקי תוספות, \"אין עונשין ממון מן הדין\", היינו הפסק שפסק במכילתא המובא בתוספות. ואפשר שאף הרשב\"א לא קאמר אלא שהמכילתא אינה חולקת על הגמרא שלנו בזה שבשאר נזקין אין עונשין מן הדין, אבל ודאי שהגמרא שלנו חולקת על המכילתא, וסוברת, שאף בבור עונשין ממון מן הדין.",
"תוספות ד\"ה ולר' אליעזר. \"ועוד יש לאמר דזהו שמתרץ, הך דהואי במשכן קרי ליה אב וצריך להתרות התולדה בשמה\", ולפי זה הכי קמקשה בגמרא, \"אמאי קרי ליה אב ואמאי קרי לה תולדה\", שצריך להתרותה בשם האב? ומשני לפי שהיו במשכן חשיבא לפיכך צריך להתרות התולדה בשמה, וזה שלא הזכיר כאן התראה, יש לאמר, מפני שדין התראה אין אנו יודעים מדברי ר' אליעזר, אלא שהגמרא עצמה מפרשתו אליבא דכולי עלמא, אבל השם אבות ותולדות נזכר בדברי ר' אליעזר, דבכריתות שאל ר' עקיבא את ר' אליעזר אם מחייב שתים על שגגת אב ותולדה, והשיב לו דמחייב שתים.",
"\"ועוד, דנוטע ומבשל אין צריך להתרותן משום אב, ואם התרה משום התולדה חייב, ואפילו הכי לא חשיב ליה בפרק כלל גדול\". המהר\"מ מלובלין לא גרס כאן \"ועוד\", וסיפא של \"ועוד יש לאמר\" הוא, והכי קאמר: ואם תאמר, למה הזכיר כלל \"הך דהוי במשכן\", דלא הוי ליה למימר אלא דלר' אליעזר נפקא מינה שצריך להתרות התולדה משום אב? יש לאמר שלפיכך הזכיר \"הך דהוי במשכן\", להודיענו, שכל המלאכות שהיו במשכן, אף על גב שלא נשנו בין האבות בפרק כלל גדול, מכל מקום צריך להתרות תולדותיהן בשמן, כמו שאנו מוצאים בנוטע, שאע\"פ שלא מנה אותה בין האבות בפרק כלל גדול מכל מקום אם התרה התולדות, מבריך ומרכיב, בשמה חייב. והיינו מפני שהיתה במשכן. והוא הדין במבשל, שגם היא היתה במשכן. ואם תאמר, למה לא מנה אותן באמת בפרק כלל גדול? כבר תירץ רב פפא בשבת עד: \"דתנא סידורא דפת נקט\". והפירוש הזה הוא דחוק. ובשיטה מקובצת בשם גליונות גורס בתוספות \"ועוד\". ופירש, דהאי ועוד קאי על הקושיה הראשונה. ומוסיף לתרץ, דלר' אליעזר ודאי אינו צריך להתרות התולדה דוקא משום אב, שהרי נוטע ומבשל קים לן שאין צריך בהן להתרות משום אב אחר, ואם התרה תולדותיהן בשמן חייב, ואם נאמר שכל תולדה צריך להתרות דוקא משום אב, אם כן היה לו לתנא למנות נוטע ומבשל בפרק כלל גדול בין שאר אבות, בכדי שנדע שאף הן כשאר אבות לענין התראה, ולא היה לו לתנא לשנות דוקא סידורא דפת, שהרי על ידי זה נוכל לטעות בדיני התראה. אלא שמע מינה, שאם התרה התולדה בשם עצמה או בשם שום דבר שנראה שאיני מלעיג מהני, וכיון שכן אי אפשר לטעות בדיני התראה.",
"ד\"ה הך דהוי במשכן חשיבא. \"הם העלו הקרשים מקרקע לעגלה, דהיינו הכנסה\". פירוש, הקרקע היתה רשות הרבים והעגלה היתה רשות היחיד, וכשהעלה את הקרשים מהקרקע לעגלה הרי הכניסו אותה מרשות הרבים לרשות היחיד, וכיון שכן, הכנסה היתה במשכן, ומכל מקום אינה אב, אלא תולדה דהוצאה, והיינו, מפני שלא היתה שם מלאכה חשובה.",
"תוספות ד\"ה הך דהואי במשכן. \"ומושיט בדיוטא אחת\". פירוש, אף היא מלאכה שהיתה במשכן ולא היתה שם חשובה. והיינו שהיו מושיטים את הקרסים מעגלה לעגלה. ושתי עגלות הללו היו עומדות בשורה זו אצל זו באורך הרחוב, וקצת מקום פנוי ביניהן. והיינו כעין שתי גזוזטראות היוצאות מעליה אחת המשתרעת לאורך הרחוב, שהוא רשות הרבים, וכשמושיטים מזו לזו מושיטים מרשות היחיד לרשות היחיד דרך אורך רשות הרבים. ולפי שמלאכה בצורה זו היתה במשכן חייבים עליה. דיוטה היינו עליה.",
"\"ואית דגרסי: הך דהוה במשכן וחשיבא קרי לה אב; הך דלא הוה במשכן ולא חשיבא קרי לה תולדה. ולפי גירסא זו צריך לומר דבעי תרתי\". נראה לי דיש לגרס, \"ואף לפי גירסא זו\". וכן מוכח מדבריהם בשבת צו: בתוספות דבור המתחיל \"ולרבי אליעזר\", ואף על גב דלהך גירסא קשה רישא לסיפא - תירץ במהרש\"א דסיפא \"או או קאמר, או לא הוה במשכן או לא חשיבא קרי לה תולדה. אבל האב תרתי בעי, הוה במשכן וגם חשיבא. דליכא למימר בהיפך, הך דהוה במשכן וחשיבא קרי ליה אב או או קאמר, או דהוה במשכן או חשיבא קרי אב, אבל תולדה תרתי בעי, דלא הוה במשכן וגם לא חשיבא, דהא העלו הקרשים, דהיינו הכנסה, דהוי במשכן וקרי לה תולדה\", ויש להוסיף, שאגב שאמר ברישא \"דהוה במשכן וחשיבא\", אמר נמי בסיפא, \"דלא הוה במשכן ולא חשיבא\". וכן דרך הגמרא לתרץ איידי דתני ברישא הכי תני בסיפא להיפך."
],
[
" גמ' \"אמר רב פפא, יש מהן כיוצא בהן ויש מהן לאו כיוצא בהן\". וכתב בשיטה מקובצת בשם הרא\"ש: \"נראה לי, הא דלא קאמר, כולהו כיוצא בהן לבד מצרורות דרגל, משום, דכשנשאלה שאלה בבית המדרש, אם תולדותיהן כיוצא בהן, או לא, השיב רב פפא, יש מהן וכו'. והיה סבור למצא תולדות שאינן דומות לאבות, מלבד צרורות דרגל, דההיא פשיטא, דמשנה היא לקמן, בפרק כיצד. ונשא ונתן בכל התולדות, אם ימצא אחת מהן שאינה כיוצא באב, כי היכי דשקיל וטרי תלמודא, ולא מצא אלא תולדה דרגל\".",
"וזהו דוחק, שנאמר, דקודם שידע רב פפא אם יש עוד תולדות שאינן כאבות כבר פסק ואמר: \"יש מהן לאו כיוצא בהן\", דמשמע שיש כמה תולדות שאינן כאבות. והשקלא והטריא בגמרא נראה ודאי שלא מפי רב פפא באה, דרב פפא ודאי לא היה אומר, \"אלא תולדה דרגל כרגל\", כיון דבעיקר דבריו סמך על צרורות, שהיא תולדה דרגל. ובעל השקלא וטריא בגמרא שקיל וטרי כמי שלא ידע מראש דרב פפא סמך את דבריו על צרורות. ואע\"ג שהיא משנה שלמה? יש לאמר, דצרורות לא הוי תולדה דרגל, אלא הוי אב בפני עצמה, דכיון דנאמרה למשה מסיני הוי כמו שכתובה בפירוש בתורה.",
"ובשם הרבינו יונה מצא כתוב: \"דלהכי קאמר יש מהן לאו כיוצא בהן, משום דג' אבות שנאמרו בשור צרורות דכלהו לאו כיוצא בהן, כדתניא לקמן, פרק כיצד, וצרורות משלמין חצי נזק וחזיר שהיה נובר באשפה והתיז והזיק משלם חצי נזק, והיינו צרורות דשן. וצרורות דקרן מועדת נמי, כגון צרורות מחמת ביעוט. ובתם מיבעיא ליה, אם יש שנוי בצרורות לרביע נזק, לרב אשי בפרק כיצד. והא דקאמר, כי קאמר רב פפא אתולדה דרגל? משום דתולדה דרגל שכיחא טפי משאר\".",
"וגם זה דחוק, דמכל מקום יאמר רב פפא, כלהו כיוצא בהן לבר מצרורות, שהיינו שומעים, בין צרורות דרגל ובין צרורות דשן. ועוד נראה, דאף צרורות הבאות מן השן הוי תולדה דרגל ולא תולדה דשן. דמה דרכה של רגל שאין למזיק שום כונה לדבר הניזק - לא כונה להזיקו ולא כונה להנות ממנו - והכי נמי בצרורות הבאות על ידי שן, כמו בחזיר נובר באשפה והתיז והזיק, שאינו מתכוין להנות מן הדבר שהזיק על ידי הצרורות שהתיז, אלא מן האשפה. וכן פירש ר\"ת לקמן מד. בתוספות דבור המתחיל \"הכי נמי\", דשור שראה ירק בבור ונפל שם בכונה לאכול את הירק ובנפילתו המית את האדם, דהוי רגל על האדם, ולא שן, והיינו משום דלא נתכוין לאדם שבבור, אע\"פ שהמעשה בעצמו עשה להנאתו. ובצרורות על ידי ביעוט, אם נתכוין בביעוטו להתיז צרורות על הבקי הניזק פשיטא דהוי תולדה דקרן, אבל לזה לא נתכוין רב פפא, דהא בהא מיבעיא ליה לרב אשי אי הוי כקרן או לא.",
"לפיכך נראה, דרב פפא לא דק בלשונו, משום שהביאו לפני זה דוגמא של אבות ותולדות דהוו כיוצא בהן ודוגמא דלא הוו כיוצא בהן, קאמר רב פפא דאבות ותולדות דנזקין שאינן לא כזו ולא כזו, אלא, יש מהן כיוצא בהן, יש מהן לאו כיוצא בהן. ולא אמר בפירוש דצרורות לא הוי כאב דידה, בכדי שהתלמידים ישאו ויתנו ויוכיחו בראיות ברורות שכל התולדות בנזקין הן דומות לאבות חוץ מצרורות. וכן דרך התלמוד בבלי להתחיל דבר באופן שאינו מבורר ולהקשות ולתרץ בכדי לבררו.",
"\"ת\"ש בכור שורו הדר לו וגו' \". והפסוק דנביאים מביא התנא להשמיענו דנגיחה היא גם כן בתלושה, ולא תימא בשנוי גדול כזה הוי בכלל אונס ופטור לגמרי.",
"\"תנו רבנן: שלשה אבות נאמרו בשור\". כתב הרשב\"א \"הא ברייתא לאו אשור דמתניתין קאי, לשמואל דמפרש שור דמתניתין רגל לחוד, אלא אשור דקרא קאי\". וקשה לי: הרי כל שור המזיק הכתוב בתורה נאמרה בו בפירוש נגיחה או נגיפה, דהיינו קרן, ואיך אפשר לאמר שכל השלשה אבות נאמרו בו?",
"ולפי פשוטה, הברייתא הזאת מפרשת מתניתין כרב. וכן נראה מהברייתא דתנא קרנא, לקמן ד. ונראה, דהיינו שכתב המאירי: \"לענין ביאור, שיטת הסוגיא מוכחת כרב, כדי שיהא השור כולל כל אבות שבו. וכל שכן למי שאינו גורס במשנה זו \"וממונך\", כמו שיתבאר. ואין לפקפק מדין הלכה כשמואל בדיני, שלענין הלכה אין לנו בה דין ודברים, ככתוב לעיל, אלא שאתה צריך לפרש המשנה לצאת שניהם ולברור לעצמך הביאור הבא בשיטתו של רב\".",
"ומכל מקום אפשר לפרש הברייתא הזאת אף לשמואל, והיינו, שהברייתא אינה מדברת לא בשור הכתוב בתורה ולא בשור השנוי במתניתין, אלא בשור סתם, ששורו של אדם יכול להזיק על שלשה אופנים שונים, והפירוש הזה אינו דחוק כלל, שהרי אף לרב אנו מוכרחים לפרש משנתנו שהיא מדברת בשור סתם, ולא בשור האמור בתורה שכתוב בו רק קרן. ולפי זה ניחא מה שאינו מביא בגמרא מן הברייתא הזאת ראיה לרב.",
"הקרן, והשן והרגל. זה שהקדים התנא שן לרגל, אף על פי שהוא שלא כסדר שהן כתובין בפרשה? תירץ ברשב\"א: \"דרך גדלתו שנאן \". פירש, שבאברי השור הקרן היא ראשונה, ואחריה השן, והרגל היא אחרונה, ולפי הסדר הזה שנאן התנא בברייתא.",
"\"דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן\". כתב בשיטה מקובצת בשם תלמיד הר' פרץ: \"דברי נביאות קרי להו דברי קבלה, על שם שהנביאים קובלים וצועקים על צרות הנראות להם בחזון, כדמתרגמינן, אם צעק יצעק אלי - אם מקבל יקביל\".",
"והפירוש הזה הוא דחוק מאד, שהרי אף הכתובים נקראים דברי קבלה כמו שפירש\"י כאן, ובכתובים אין שייך הטעם הזה, שהרי אין בהם חזיונות על צרות העתידות לבא? ועוד, שלפי בנין המלה משמע שהיא באה ממלה בבנין כבד, שממלה בבנין קל היה צריך להיות קבילה, כמו: ישיבה, יציאה, עליה, ירידה הבאות מן ישב, יצא, עלה, ירד. אבל מבנין כבד בא לפעמים בתמונה זו, כמו, צואה, כפרה, בקשה הבאות מן מצוה, כפר, בקש.",
"עוד כתב שם: \"ויש מפרש, קבלה, שכולם קבלו נבואתם ממשה רבינו ע\"ה. וכן אמר ישעיה: קרבו אלי, שמעו זאת. לא מראש בסתר דברתי, מעת היותה שם אני. ועתה ה' א' שלחני ורוחו\". והנה כל המפרשים לא פירשו כי הפסוק הזה מדבר על הנשמות של הנביאים שהיו בהר סיני אלא המדרש תנחומא בלבד, המובא שם ברש\"י וזה לשונו: \"ומדרש אגדה, ר' תנחומא פירש: \"שמעו זאת\", תורת משה, שנאמר בה זאת התורה. \"ולא מראש בסתר דברתי\", בסיני. והנביא אומר, \"מעת היותה\" לאותה כבר שהוא אומר \"שם אני\". ולמדנו מכאן שכל הנביאים עמדו בסיני\". ועתה שלחני להתנבא אליהם\". ועיין ישעיה מח, טז, אבל שאר המפרשים לא פירשו כן, ואף לפי מ\"א [כאן חסר בהכ\"י, ועיין מה שכתב בפירושו על רש\"י בענין זה].",
"\"תא שמע, בכור שורו הדר לו\". בשיטה מקובצת מביא בשם תוספות מהר\"י כ\"ץ: \"ואם תאמר, כיון דלא אתיא נגיחה בקרן אלא מבכור שורו, אם כן, לשתק מצדקיה בן כנענה, ולשמעינן בכור שורו? ותירץ, דאי לא הוה יליף אלא מבכור שורו, הוי אמינא, דוקא במחוברת משלם נזק שלם בשלש פעמים, דאורחיה הוא, אבל בתלושה, בשלש פעמים הייתי מחייבו כפעם ראשונה דמחובר, קמשמע לן קרא, דלא פלגינן בין תלושה למחוברת\".",
"משמע מדבריו, שאף בלא קרא דנביאים לא היינו טועים אלא שלא לחלק בקרן תלושה בין תם למועד, והיינו מחייבים חצי נזק בין בתם ובין במועד. וקשה, איך היינו מחייבים אפילו חצי נזק על קרן תלושה כיון שאינה בכלל נגיחה הכתובה בתורה, ומאין היינו לומדים אותם לחייב עליה כלום? ושמא תאמר, כיון דבתם לא כתיב נגיחה, אלא נגיפה, ונגיפה היינו מפרשים אפילו בקרן תלושה - זה אינו, דהא הך נגיפה דכתיב בתם נגיחה היא, \"דפתח בנגיפה וסיים בנגיחה לומר לך זו היא נגיפה זו היא נגיחה\".",
"ועוד, אם היינו מחייבים תם בקרן תלושה ודאי שהיינו מחלקים בה בין תם למועד מסברא, שכיון שהוחזק השור בשלש פעמים להזיק בקרן תלושה ונעשה דרכו בכך, ואם כן, למה לא נתן לו דין מועד, כמו במחוברת, ולמה לא נחייב את בעליו לשמרו ממעשהו זה? וכגון זה יש לנו לאמר, \"ודין הוא: חייב במחוברת וחייב בתלושה, מה כשחייב במחוברת חלקת בו בין תם למועד אף כשחייב בתלושה תחלק בו בין תם למועד\".",
"והמאירי כתב: \"שמא תאמר כלך לדרך זו, שלא לחלק בין תם למועד בקרן אלא במחובר, אבל תלושה לא תהא בכלל הנגיחה כלל, לכך הוצרכו שניהם\". משמע מדבריו, שבלא קרא דנביאים היינו פוטרים בתלושה לגמרי, שהרי כתב: \"לא תהא בכלל הנגיחה כלל\". וכן כתב בתוספי הרא\"ש בשם מהר\"ם, \"דקרא דויעש לו צדקיה בן כנענה איצטריך לאשמועינן דשייך נגיחה בתלוש\".",
"ואם תאמר, לפי מה שאנו פוסקים הלכה כמאן דאמר פלגא נזקא קנסא, מפני שסתם שוורים בחזקת שימור קיימי, הרי כל עצמה של קרן היא להיות משונה ומכל מקום חייבה התורה עליה, ואם כן, איך היה עולה על דעתנו לפטור בקרן תלושה מטעם משונה? יש לאמר, שהתנא היא גופה בא להודיענו, שלא נאמר דוקא במחוברת חייבת, מפני שדרכה בכך, שסתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי, אבל בתלושה פטורה, מפני שאין דרך הבהמות בכך, ולענין זה קיימי בחזקת שימור, קמשמע לן קרא דנביאים דאף תלושה היא בכלל נגיחה הכתובה בתורה, ואם כן, חיובא דקרן לאו מטעם שהשוורים לא קיימי בחזקת שימור, אלא מחמת קנסא.",
"ואם תאמר, אם כן תקשה למאן דאמר פלגא נזקא ממונא, וסבר, שהטעם שחייבה התורה בקרן הוא מפני שסתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי, הרי לפנינו שהתורה חייבה בקרן תלושה, אף על גב שלענין זה ודאי שסתם שוורים בחזקת שימור קיימי? יש לאמר, דרב פפא דאמר פלגא נזקא ממונא סבר, דכיון דרובן של נגיחות הן אורחא, וחייבים עליהם מן הדין, לא רצתה התורה לחלק ולתת דבריה לשעורים, וחייבה אף על המעוט שאינן אורחא, שהרי על כל פנים פשע בעל הבהמה בזה שלא שמר את בהמתו מנגיחה דאורחא. וכן אתה מוצא באש, שחייבה התורה אפילו בלחכה נירו וסכסכה אבניו, אף על פי שאין דרך אש בכך, ואם לא כתבה התורה \"או השדה\", היינו פוטרים על זה, וכאן גם כן, הרי כתבה התורה נגיחה סתם, הכוללת בין נגיחה דאורחא ובין נגיחה שאיננה אורחא. ומזה יוצא לנו לרב פפא הכלל, שכל מזיק בכוונה הוי תולדה דקרן.",
"ואם תאמר, הרי כתבו בתוספות לקמן טו. (דבר המתחיל \"והשתא\"), \"דלמאן דאמר פלגא נזקא ממונא לא מחייב כלל\" על נזקין שהזיקה הבהמה על ידי שינוי, מפני שמשונה אי אפשר ללמד אליביה מדין קרן, דהוי אורחא, ואם כן, לפי דברי התוספות הדרא קושיא לדוכתה? יש לאמר, דהיינו דוקא משונה בלא כונה להזיק, כמו, \"האי כלבא דאכל אימרי ושונרא דאכלה תרנגולא\", שמזיקים לא בכוונה להזיק אלא להנות מן הבשר, אבל משונה בכוונה להזיק הוי תולדה דקרן לכולא עלמא. תדע, שהרי ודאי אינו חולק רב פפא על מה ששנינו במשנה: \"אכלה כסות או כלים משלם חצי נזק\". והיינו מפני שמכסות או כלים אין לה הנאה כלל, ומה שהיא עושה אינה עושה אלא בכוונה להזיק, לפיכך הוי תולדה דקרן אליבא דכולא עלמא.",
"\"אין נגיחה אלא בקרן, שנאמר וכו' \", כתב בשיטה מקובצת בשם תוספי הרא\"ש: \"הקשה הר\"מ אמאי לא פריך הכא כדפריך לקמן, גבי שן ורגל, הכי אמאי איצטריך קרא, הא בלאו הכי נמי בקרן איירי, דאי לאו, במאי מוקמינן ליה, אי רגל, כתיבא, אי שן, כתיבא? ותירץ הר\"מ ז\"ל: דקרא דויעש לו צדקיהו איצטריך לאשמועינן דשייך נגיחה בתלוש; וכיון דאייתי קרא דשייכא נגיחה בקרן איצטריך נמי בכור שורו, דלא תימא מחוברת כולה מועדת היא\".",
"ואם תאמר, אם כן, אדמקשה \"מאי ואומר\", דהיינו, למה לו לתנא להביא שני פסוקים, דדי לו בפסוק אחד, הרי היה יכול להקשות טפי, שאפילו פסוק אחד אינו צריך להביא, כיון שהמקשן עוד לא ידע לחלק בין קרן תמה למחוברת? יש לאמר, דכן דרך הגמרא, להקשות בראשונה מה שיש להקשות בדברי הברייתא גופה, דהיינו, למה תנא בברייתא \"ואומר\", ואחרי כן מקשה ממקום אחר.",
"והרא\"ש תירץ: \"ונראה לי, דלא קשה, דגבי שן ורגל אינו מפרש מהו שלוח וביעור, אלא, מייתי קרא דאשכחן דכתיב שלוח גבי רגל וביעור גבי שן. אבל הכא דמפרש דנגיחה היינו נזק שעושין בקרנים לא שייך למפרך\". פירוש לפירושו: דגבי שן ורגל לא בא התנא לאמר דשילוח וביעור אינן מתפרשות בכל מקום אלא בנזקין של רגל ושן, שהרי ידוע שהמלים הללו מתפרשות אף באופן אחר, אלא בא לדייק שכאן כיונה התורה לנזקין של רגל ושן, מפני שכתבה סתמא ובודאי סמכה על מה שבנביאים אנו מוצאים שילוח אצל רגל וביעור אצל שן. וכיון דאינו אלא דיוק מקשה בגמרא יפה, למה לו לתנא לטרח ולדייק מקראי, כיון שאותו דיוק עצמו אפשר לו לדייק אף בלא קראי. אבל גבי קרן, שמקראי מתפרש בפירוש שנגיחה היא מעשה הנעשה בקרנים, אין להקשות, למה לו לתנא לטרח ולהביא מקראי בפירוש, יביא מדיוק, כי בודאי דבר הנאמר בפירוש הוא יותר ברור מדבר שאינו נשמע אלא מדיוק, ואפילו גבי תורה נאמר בכמה מקומות, \"מלתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא\". ואדרבה, אלו היה מביא מדיוק היה קשה, למד. לו להביא מדיוק כיון שיש לו להביא מקרא בפירוש.",
"אבל אף על תירוץ זה קשה, דאם כן, יש להקשות גבי שן ורגל איך מדייק התנא דיוק זה מדברי קבלה, הרי אינם לומדים דברי תורה מדברי קבלה? ומעתה אין לתרץ, \"גילו מלתא בעלמא הוא\", דבשלמא גבי נגיחה, שלא באנו ללמד כי אם פירוש המלה יש לאמר, שכיון שאף הנביאים השתמשו באותו לשון שהתורה השתמשה בו הרי הוראת המלה אצלם כהוראת המלה בתורה, וכעין זה אפשר ללמד אפילו מדבי \"אמתיה דרבי\", אם רק דברה בלשון הקודש; אבל גבי שן ורגל, שבאנו לדייק כוונת התורה בשילוח וביעור מזה שהנביאים נסמכו המלים הללו אצל רגל ושן, אם כן, אין זה \"גילוי מלתא בעלמא\", אלא למוד שעליו אנו אומרים בכל מקום \"דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן\": כמו שאנו אומרים בחגיגה י: שאין ללמד בגזרה שוה, שחגיגה היא על ידי זבחים מזה שכתוב בעמוס, \"הזבחים ומנחה הגשת לי במדבר\". וכן בנדה כג. אמר, שאין ללמד בגזרה שוה, שהמפלת רוח טמאה לידה, מזה שכתוב שם \"כי הנה יוצר הרים ובורא רוח\". וכן בפסחים ז: אמר' שאף על פי שכתוב בצפניה: \"בעת ההיא אחפש ירושלים בנרות\", מכל מקום \"אין ראיה לדבר\", שחיפוש הוא בנרות, אלא \"זכר לדבר\" ופירש רש\"י: \"וראיה ממש ליתא, אלא אסמכתא בעלמא דדברי תורה מדברי קבלה נינהו\".",
"ושמא יש לאמר, שאף כאן אינו אלא גילוי מלתא בעלמא, מפני שאפילו בלא קראי דקבלה אפשר לדייק דשלוח וביעור היינו רגל ושן, \"דאי קרן כתיב\". ומה שהביא התנא מקראי אינו אלא להקל על הלומדים, שלא יטעו ויאמרו, \"אידי ואידי אשן\", או \"אידי ואידי ארגל\", שהרי באמת אין לאמר כן, כיון שרגל ושן \"שקולין הן\".",
"ובפני יהושע בפסחים רוצה להוכיח מכאן, שאף בחיפוש שהוא בנר אפשר ללמד מדברי קבלה, מפני שאינו אלא גילוי מלתא בעלמא. ואחריו מהר\"ץ חיות, שכתב: \"ודברי רש\"י (פסחים ז ע\"ב) צע\"ג, שכתב לענין חיפוש נרות דאינו רק אסמכתא, משום דדברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן. ובאמת גם שם אינו לימוד לענין הדין רק גילוי מלתא דהוראת שם חיפוש נופל על בדיקה בנר\".",
"ואיני יודע למה לא תמה מהר\"ץ חיות אף על התנא דבי ר' ישמעאל, שאמר שם: \"אע\"פ שאין ראיה לדבר, זכר לדבר\". אבל פשוט הוא שאין לדמות חיפוש לנגיחה, שהרי חיפוש משתמש לפעמים בלשון הקודש אף בלא נרות, מה שאין בן בנגיחה שאינה אלא הכאה בקרן. והיינו מה שאמר כאן \"אין נגיחה אלא בקרן\", אבל בחיפוש לא אמר כן.",
"\"שן יש הנאה להזיקה, הא אין הנאה להזיקה\". וזה שלא אמר, שן אין כוונתה להזיק הא כוונתה להזיק, היינו מפני שמה שאין אנו לומדים נשיכה משן אינו מטעם שהיא כוונתה להזיק, אלא מטעם שאין הנאה להזיקה, שהרי מטעם כוונתה להזיק הייתי יכול ללמד נשיכה משן בקל וחומר, וכיון שכן, נשיכה היתה יכולה להיות תולדה של שן. וכעין זה פירש בתוספי הרא\"ש המובא בשיטה מקובצת.",
"\"כאשר יבער הגלל\". בירושלמי מביא מקרא ד\"הסר משוכתו והיה לבער, פרץ גדרו והיה למרמס\". לבער זה השן דהא כתיב בתר הכי פרץ גדרו והיה למרמס דהיינו רגל. ונראה דהך ברייתא לא שמיע להו.",
"ברש\"י: \"הקרן, לנגוח\". כלומר, אבל לא שנדבקו כלים בקרניה וגררתן ושברתן, שזו היא תולדה דרגל.",
"\"השן לאכול\". כלומר, אבל לא לשוך.",
"\"הרגל, דריסה\". כלומר, אבל לא בעיטה.",
"דברי קבלה. נביאים וכתובים, לולא דמספינא הייתי אומר שדברי נביאים וכתובים נקראים דברי קבלה על שם שנתקבלו ולא נגנזו, וכמו דמצינו במסכת שבת (יג.) אמר רב יהודה אמר רב ברם זכור אותו האיש לטוב וחנני' בן חזקי' שמו שאלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל שהיו דבריו סותרין דברי תורה מה עשה העלו לו ג' מאות גרבי שמן וישב בעלייה ודרשן. וכן מצינו בשבת (ל:) שבקשו לגנוז ספר קהלת ומשלי. ואם תאמר הא דאמר רב חסדא (זבחים יח. וסנהדרין כב:) \"דבר זה מתורת משה רבנו לא למדנו עד שבא יחזקאל ולמדנו\" - הרי שאנו לומדים דברי תורה מדברי קבלה? יש לאמור, ששם אינם לומדים לא חיוב ולא פטור בדיני אדם כי אם איסור ועונש בידי שמים וזה ודאי יש לנו ללמוד מדברי נביאים שהרי כל עצמה של נבואתם למטרה זו.",
"ד\"ה לומר לך. \"וליכא למימר, דאכתי נגיפה הוי אב ונגיחה זו היא נגיפה וכו' \". ובתוספי הרא\"ש כתב: \"ואיפכא ליכא למימר, דמסתברא, דסיפא דקרא אתא לפרושי רישא\".",
"\"לישנא אחרינא, אית ליה מזלא, ואינו נוח להמיתו בנגיפה\". וללשון זה, \"מזלא\", היינו, מלאך שלו המליץ עליו, כדפירש רש\"י במסכת שבת (נג:). ונראה לי, דנפקא מינה בין שני הלשונות, אם היה האדם קשור, באופן שאין דעתו מועיל לו לשמור את גופו. וללשון ראשון קשה קצת, דהיכן מצינו ש\"מזלא\" הוא דעת? והמאירי כתב: \"פירוש, באדם קראו נגיחה, הואיל ואימתו עליה, ואי אפשר לנגחו פתאום כל כך, אלא שהיא צריכה כוונה ואומד בשעת נגיחה בו. ואף הוא יש לו צד להשתדל בהצלה, כאדם המכין למלחמה, שהנגיחה לשון מלחמה הוא, כדמתרגם אונקלוס, ילחם לכם - יגיח לכון קרב. אבל בבהמה אחרת, הואיל ואין צריכה אומד, אלא שנגחה פתאום, ואין לשכנגדה צד או טבע להשתדל בהצלה, הוא קוראה נגיפה, על דרך שהמיתה פתאום הבאה מצד עונש קרויה כן, כגון, ויגוף ה' את נבל\". ונראה מדבריו, שהוא מפרש \"מזלא\", כח טבעי המועיל להשתדל בהצלה.",
"ד\"ה ואגב. \"שמשלם את הכופר דמי נהרג ליורשיו\". היינו כרבנן דר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן בריקא דהכי הלכתא.",
"\"דאם נגח אדם ומת דינו כתם, דאינו משלם את הכופר\". וזה שלא פירש כאן על נזקין דאדם, שאם הזיק אדם דינו כתם ומשלם חצי נזק, או מגופו, לר' עקיבא? נראה לי, מפני שנזקי שור באדם אינו מפורש בתורה, ולא ילפינן להו אלא מריבוי דכתיב בבן ובת. והאחרונים התיגעו בזה.",
"בתוספות ד\"ה דאילו אב מטמא. \"שלשון זה משמע, מטמא אדם לטמא בגדים\". פירוש. האדם שנטמא מטמא אף בגדיו שהוא לבוש. ובאמת אין כח באבות הטומאה הללו לטמא כל כך, אלא הם מטמאים רק את האדם או את הכלים שנגע בהם ממש. ושם במשנה שניה מונה התנא אבות הטומאה שהם למעלה מהם, והם מטמאים את האדם לטמא בגדים.",
"\"דחרב הרי הוא כחלל\". פירוש, דחרב, וכן כל כלי מתכת, הנוגע במת הוי אבי אבות הטומאה והנוגע בטמא מת הוי אב הטומאה. ויליף לה מקרא, \"בחלל חרב\", דחרב הרי הוא כחלל.",
"ד\"ה אבל. \"לחייבו לכתחילה נזק שלם\". כלומר, ודאי בלא קרא נמי לא הוי מחייבינן קרן מחוברת נזק שלם דמהיכא תיתי? אלא התנא שהביא את הפסוק של צדקיה כן כנענה חשש פן נטעה בדבריו ונאמר דלהכי הביא את הפסוק הזה משום דסבר דבמחוברת כולה מועדת היא להכי הביא ואומר.",
"ד\"ה אבל במחוברת. \"לא אתיא קרן מכולהו, כדאמרינן לקמן\". פירוש, ואיך קאמר כאן, שבלא קרא היינו מחייבים קרן מחוברת נזק שלם בפעם הראשונה? וזה שהביאו כאן פירושו של ר\"ת? מפני שלקמן דף ה' יש מחלוקת בזה, אי אתיא קרן מכולהו אי לאו, ולא פירש שם מי ומי החולקים, וכיון שכן, אפשר לאמר שהיא מחלוקת בין תנאים והברייתא שלנו סבירא לה כתנא שהיה לומד קרן משאר אבות, ולא היה קשה כלל. אבל לפירוש ר\"ת שמפרש שהמחלוקת שם היא מחלוקת בין אמוראים, ומאן דאמר שם דקרן אי אפשר ללמד משאר אבות היינו מאן דאמר לקמן (טו.) \"פלגא נזקא קנסא\", אם כן, קשה עליו מהברייתא שלנו.",
"\"ונלמד מבור ומחד מאבות לחייבו בתחילה נזק שלם\". פירוש, ודאי בלא קרא לא היינו מחייבים קרן מחוברת נזק שלם בפעם הראשונה - דמהי תיתי? אלא התנא שהביא את הפסוק של צדקיה כן כנענה חשש, פן נטעה בדבריו ונאמר, שלפיכך הביא את הפסוק הזה מפני שסבר במחוברת בולה מועדת היא, ובכדי שלא נטעה בדבריו הביא גם בן את הפסוק השני.",
"\"וכדמפרש רבינו תם לקמן, דהיינו למאן דאמר פלגא נזקא ממונא\". כתב במהר\"ם מלובלין: \"הא דהוצרכו בתוספות להביא בקושייתם פירושו של רבינו תם, משום דאם תפרש מה לכולהו דמועדין מתחילתן, כפשוטו, דרוצה לאמר, שמתחילתן משלמין נזק שלם, מה שאין כן בקרן - אין כאן מקום כלל לקושית תוספות שבכאן. דמה מקשו, מהי תיתי דמחוברת תהא כולה מועדת לשלם נזק שלם בפעם הראשונה? אי משאר אבות? איכא למיפרך, מה לכולהו שמועדין מתחילתן, ולמה לא אתיא? דהא היא עצמה, שתהא מחוברת מועדת מתחילתה, אנו באים עתה למילף משאר אבות, ומה שייך למיפרך עלה, מה לכולהו שכן מועדין מתחילתן? אבל לפירוש ר\"ת דלקמן, דמפרש שכן מועדין מתחילתן, הוי פירושו, שכן כולן דרכו להזיק, מה שאין כן בקרן, דסתם שוורים בחזקת שימור קיימי - מקשין התוספות שפיר, מהי תיתי דתהא קרן מחוברת כולה מועדת לשלם נזק שלם בפעם הראשונה? אי משאר אבות? תינח למאן דאמר קרן עדיפא, דהוא ממאן דאמר דאית ליה פלגא נזקא ממונא ולא קנסא, משום דסתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי. אבל למאן דאמר דכולהו אתיא לבר מקרן, משום דסבירא ליה פלגא נזקא קנסא, משום דסתם שוורים בחזקת שימור קיימי, אם כן, היכי אתי קרן מחוברת משאר אבות? הא איכא למיפרך, מה לשאר אבות שכן דרכן להזיק, מה שאין כן בקרן מחוברת\".",
"והנה אחרי כל הדברים האלה עוד נשארה לנו הקושיא בתוקפה - למה הוצרכו התוספות להביא בקושיתם פירושו של רבינו תם על הגמרא דלקמן? וכי לא די לנו הגמרא עצמה האומרת בפירוש, שאם לא היה כתוב קרן בתורה לא היינו לומדים אותה משאר אבות, וכיון שכן, הרי אפשר כאן להקשות יפה, מהי תיתי?\"",
"והפני יהושע נסה לו כאן דרך אחרת, וזה לשונו: \"והאריכו התוספות בלשונם, לפי שיש לנו לאמר באמת, שיש לדחות סברא חיצונה לכאן ולכאן. וזיל הכא קא מדחי ליה, דאילו לא נאמר קרא הוי אמינא דחייב נזק שלם, דאורחא היא. והתם הא מדחי ליה, דאם לא נאמר קרא הוי אמינא דפטור מכלום, דהוי אמינא לאו אורחא. לכך פירשו התוספות, שהביא ר\"ת לקמן דף ה' ראיה לדבריו על הא דאמרינן דקרן לאו אורחא, דהיינו כמאן דאמר פלגא נזקא קנסא, וקשה, מאי ראיה היא? דלמא האי דסבירא ליה פלגא נזקא קנסא, דלאו אורחא, היינו לאחר שגילה לנו הכתוב שיש חילוק בין תם למועד, כדפרישית ברש\"י בסמוך, אבל התם, דף ה ע\"ב, אילו לא נאמר קאמר - ואם כן מאי מייתי ראיה? אלא ודאי דסבירא ליה לר\"ת, דאי לאו דסבירא ליה למאן דאמר פלגא נזקא קנסא שזו היא סברא מוכרחת, דקרן לאו אורחא, ואין לזוז ממנה, לא הוי אמר דפלגא נזקא קנסא. ואי משום דגילה הכתוב לחלק בין תם למועד? אפשר לאמר כדמפרש מאן דאמר פלגא נזקא ממונא, דחס רחמנא עליה, ומנא ליה לשנות נזק זה משאר נזקין, ולאמר שהוא קנס? אלא ודאי דסבירא ליה, שזו היא סברא מוכרחת דקרן לאו אורחא, ורוצה לאמר, דסברא חיצונה היא כך, ואם כן, מקשו שפיר\".",
"והנה עלינו להודות, שהפירוש הזה הוא מלא חריפות אבל הסברות הן חיצוניות כי אינן מפורשות בדברי התוספות ומזה גופא יש להוכיח שהתוספות לא כיונו לו בקושייתם כי איך אפשר שהעיקר יחסר מן הספר?",
"ובנמוקי הגרי\"ב על מהרש\"א נסה לו דרך הפוכה, דהיינו, \"כי בלא פירוש ר\"ת יקשה גם למאן דאמר קרן עדיפא, דשם בגמרא שפיר מצינן למילף לדידיה קרן מאינך, היינו, אם לא היה נכתב קרן בקרא כלל. מה שאין כן לס\"ד השתא, דנכתב קרן בתורה, רק, דהוי אמינא דקאי על תלושה חצי נזק, מה שאין כן במחוברת, תקשי - דלמה לא נילף מתלושה, אף אם נימא דקרן כוונתו להזיק? דהא מכל מקום פלגא נזקא קנסא, והיינו, דסתם שוורים בחזקת שימור קיימי, ומן הדין אין לו לשלם, רק מתורת קנס, ואם כן, אין לחייב יותר מתלושה. והיינו, אם נימא דפלוגתייהו אינו אי פלגא נזקא קנסא או ממונא, ושניהם סוברים דפלגא נזקא קנסא, ותקשי לתרוייהו. אולם, לפירוש ר\"ת, אתי שפיר על כל פנים למאן דאמר קרן עדיפא, והיינו, מאן דאמר פלגא נזקא ממונא, ואם כן, מצד הדין היה חייב לשלם הכל, ורחמנא הוא דחייס עליה, כדאיתא לקמן, ואם כן, שפיר יש לו למיליף מחוברת מאינך, ולא מתלושה\".",
"וגם זה לא שווה לי. דכל מה שיוצא לנו מדבריו הוא, שקושיית התוספות אפשר להקשות למאן דאמר פלגא נזקא קנסא, בין שיסבור קרן עדיפא או לאו, אבל למאן דאמר פלגא נזקא ממונא יש ללמוד קרן מחוברת משאר אבות, ולא מקרן תלושה - וכיון שכן, למה הוצרכו התוספות להביא כאן כלל הך גמרא דדף ה' ופירוש ר\"ת עליה, לא היה להם אלא להקשות מכאן על מאן דאמר פלגא נזקא קנסא, וממילא נדע שמי שאינו סובר כן לא יקשה עליו?",
"לפיכך נראה לפרש דברי התוספות בדרך אחרת לגמרי, דהיינו, שעיקר קושית התוספות היא מכאן על הגמרא דף ה', שאומר שם בפירוש, דקרן לא אתיא מכולהו. אבל מכל מקום הוצרכו להביא פירוש ר\"ת סעד לקושיא, מפני שמביא שם מחלוקת - אי קרן עדיפא ואתיא מכולהו או לאו - ולא פירש מי ומי החולקים, ואפשר לומר שהיא מחלוקת בין תנאים, והך ברייתא סבירא לה כתנא דאית ליה \"קרן עדיפא\", ולא תקשי כלל. אבל כיון שפירש ר\"ת שהמחלוקת הזאת היא אותה מחלוקת שנחלקו בה אמוראים לקמן, אי פלגא נזקא קנסא או ממונא, אם כן קשה מהברייתא שלנו להאמורא דאית ליה פלגא נזקא קנסא, וקרן לא אתיא מכולהו.",
"ד\"ה אבל במחוברת. \"אבל למאן דאמר פלגא נזקא קנסא, דאית ליה, סתם שוורים בחזקת שימור קיימי, לא אתיא קרן מכולהו\". ובתוספי הרא\"ש בשם ר\"י ממיץ תירץ: \"דהכא מיירי אליבא דמאן דאמר פלגא נזקא ממונא. אבל למאן דאמר פלגא נזקא קנסא, יהא פטור לגמרי, דמתלושה לא גמרינן, דאין לך בו אלא חידושו. ואי אתיא מקרן וחד מהנך? - מקרן ובור? אם כן, לא מחייב אכלים. מקרן ומאש? אם כן לא מחייב אטמון. מקרן ושן ורגל? אם כן, לא מחייב ברשות הרבים. והא דנקט תלמודא דלא כהלכתא? משום דהסוגיא אתא לפרושי מלתא דרב פפא, ואיהו סבירא ליה, פלגא נזקא ממונא\".",
"וכעין זה תירץ בתוספות הר' ישעיה בשם הקדוש רבי יעקב דבריאה, דלמאן דאמר פלגא נזקא קנסא לא היינו לומדים קרן מחוברת מקרן תלושה, משום \"דמקנסא לא ילפינן\". וקשה, אם כן, מהאי טעמא לא נילף מנגיחה אף נשיכה, רביצה ובעיטה - ותולדות לקרן מנא ליה?",
"והנה במכילתא יש מחלוקת בתולדות דקרן: ר' יאשיה לומד אותן מסברא, ואבא חנן משום ר\"א לומד אותן מקרא, \"ולא ישמרנו\". ואם כן, יש לאמר, דמאן דאמר פלגא נזקא קנסא סבר כתנא שמרבה תולדות לקרן מקרא. ובזה יהיה ניחא גם כן מה שאפשר להקשות, מה נשתנו תולדות דקרן מתולדות דשאר אבות נזיקין, שבכולן אינו מהדר אחר קרא בכדי לרבותן ורק בקרן הוא מהדר. והיינו, משום דסבר, דנגיחה היא חידוש, ומחידוש לא ילפינן.",
"ד\"ה ומלתא. \"וה\"ר מנחם פירש, דהכי קאמר: מועד לאדם שהיה מועד לכל וחזר בו מבהמה ונשאר מועד לאדם, הוי מועד לבהמה, דחזרה דבהמה לאו חזרה היא\". קשה לי, דלקמן (לז.) מפרש רב זביד רישא דמתניתין דקתני, \"מועד לאדם ואינו מועד לבהמה\", דקאי אחזרה, \"כגון, דהוה מועד לאדם ומועד לבהמה והדר ביה מבהמה, דקאי גבי בהמה תלתא זימני ולא נגח וכו' דחזרה דבהמה מיהא חזרה היא\". ורב פפא הרי מיקל בדין מועד מרב זביד, דלדידיה סתמא לא הוי מועד ממינו לשאינו מינו, אע\"ג דלרב זביד הוי מועד בהכי, ואם כן, כל שכן דלרב פפא חזרה דבהמה חזרה היא, ואיך רוצה לאמר כאן דלרב פפא חזרה דבהמה לאו חזרה היא?",
"ואין לאמר דאליבא דסומכוס קאמר הכא, דפליג התם, וסבר, דחזרה דבהמה לאו חזרה היא - דאי אליבא דסומכוס אין צורך לפרש כלל אחזרה, דהא סומכוס אמר סתם בפירוש, \"מועד לאדם הוי מועד לבהמה מקל וחומר\". ואף על גב שאנו מפרשים התם דסומכוס אחזרה קאי? היינו אליבא דרב זביד, אבל רב פפא ודאי שמפרש הברייתא כפשוטה, דלסומכוס, מועד לאדם סתמא הוי מועד אף לבהמה, ומועד לבהמה סתמא לא הוי מועד לאדם, והיינו ממש כמו שנאמר כאן בגמרא. והא דשום מפרש אינו מתרץ כן אליבא דרב פפא, משום דלא ניחא לפרש הך גמרא דתוקמא אליבא דסומכוס דוקא, שהרי קרא קדרש הכא, ואי דלא כרבנן, איכא לאקשויי, מאי עבדו רבנן לקרא.",
"ודוחק לאמר דמהך גמרא גופה מפיק ליה ה\"ר מנחם הך חידוש לרב פפא, משום דבלאו הכי אי אפשר לפרש הך גמרא אליבא דרב פפא - דהא אפשר לפרשה יפה אליבא דרב פפא לפי התירוץ הראשון של התוספות, ומנא ליה לדייק מכאן לרב פפא דין שאינו מסתבר כלל?",
"ושמא יש לאמר, דקרא גופיה המשיכו לה\"ר מנחם לדייק לרב פפא חידוש זה, דחזרה דבהמה לאו חזרה היא. שהרי כתיב בקרא, \"ואם נודע כי שור נגח הוא\" - ולא נגף - \"ישלם שור תחת השור\", ומשמע, שאם היה מועד לאדם ולא לבהמה משלם נזק שלם. ולרב פפא הרי אין לפרש קרא בשור שלא היה עוד מעולם מועד לבהמה, דהא אית ליה בפירוש דשור כזה אינו מועד לבהמות. וכן אין לפרש קרא בשור שנגח שלשה מינים, כדפירשו התוספות בתירוצם הראשון, דזה אינו \"נגח ולא נגף\". ועל כרחך אין לפרש קרא אליבא דרב פפא כי אם אחזרה, כיון שבחזרה לא שמענוהו בפירוש דאית ליה חזרה היא. וכיון שכן, אפשר לדיין מכאן גופא דאית ליה לרב פפא דחזרה דבהמה לאו חזרה היא. ואע\"ג דלא מסתבר, מכל מקום אתא קרא ועקר לה לסברא."
],
[
", בגמרא \"והא דמכליא קרנא, הא דלא מכליא קרנא\". ואם תאמר, למה לנו קרא לשן דלא מכליא קרנא, נלמד במה מצינו משן דמכליא קרנא, שהרי דין פרוטה כדין מאה מנה? ויש לאמר, דשאני שן שלא מכליא קרנא, שבלא קרא היינו אומרים שאינה בכלל השחתה אלא בכלל הנאה ולפיכך אינה נקראת מזיק, דמשמע השחתה, והתורה לא חייבה אלא על מזיק, קמשמע לן.",
"\"דומיא דרגל\". פירוש, דשן ורגל כתובין בקרא אחד, \"ושלח את בעירה ובער בשדה אחר\", והוקשו להדדי.",
"\"ולא שנא לא מכליא קרנא\". דכשהיא דורסת על התבואה ברגל, לרוב אינה מכליא קרנא.",
"\"אידי ואידי ארגל, הא דאזיל ממילא, הא דשלח שלוחי\". וזה שאינו אומר כאן, \"הא דמכליא קרנא, הא דלא מכליא קרנא \"? היינו מפני שברגל אין שייך לחלק בין מכליא קרנא לשלא מכליא קרנא, דאף רגל שלא מכליא קרנא היא בכלל השחתה ובגדר מזיק, ודין פרוטה כדין מאה מנה. ועוד, דרגל דקרא בדורסת על תבואה מיירי, ובתבואה, \"סתם רגל אינו מכלה אלא דורס ומקלקל\", כדהערת הרשב\"א. ועוד, דעיקר רגל מן \"ושלח\" נפקא, דמשמע, אפילו לא מכליא קרנא. ומן הטעם הזה אינו אומר למעלה, \"אידי ואידי אשן, הא דאזיל ממילא, הא דשלח שלוחי\", דכיון דעיקר שן מן \"ובער\" נפקא, דמשמע, אזיל ממילא, לא היה צריך עוד קרא לאשמועינן שן דאזיל ממילא.",
"\"דאזל ממילא\". דכשהיא אוכלת היא נוטלת בעצמה, ואם הוא מאכילה בידים, חייב מטעם גזלן.",
"\"מכדי שקולין הן ויבואו שניהם דהי מינייהו מפקת\". \"ואין לאמר, שמן הספק לא הייתי מחייב אפילו על אחד מהם, דספק ממונא לקולא - דאם כן, קרא למאי אתא\". הרשב\"א ז\"ל.",
"\"מכדי שקולין הן ויבואו שניהם, דהי מינייהו מפקת\". כתב הרא\"ש; \"תימה, הא אמרינן גבי רובע ונרבע (לקמן מ:), לפי שיש ברובע מה שאין כן בנוגח ובגוגח מה שאין כן ברובע צריכי תרי קראי למעוטינהו, ולא אמרינן שקולין הן וימעטו שניהם? ויש לאמר, דיש חילוק בין לרבות ובין למעט\".",
"ונראה לי לפרשו כן: דגבי רובע ונגח, בלא מיעוט הייתי אומר דקרא רבינהו בפירוש, דבהמה משמע כל בהמות, וצאן משמע כל צאן. וכיון שכן, בכדי למעטם צריך לכל אחד מיעוט בפירוש, אבל גבי שן ורגל הרי לא מיעטן התורה בפירוש, וכיון שכן, די בריבוי אחד לשניהם, כיון ששקולין הן ואפשר ללמד אותן מריבוי אחד.",
"ותלמיד ה\"ר פרץ ותוספות הר\"ר ישעיה תירצו אותה הקושיא באופן אחר, וזה לשונם: \"ויש לאמר דלא דמי, דהתם לאו ממשמעות דקרא נפקי, אלא מייתורא דמן, הלכך צריך ריבוייא לכל חד וחד, אבל הבא, נפקי תרווייהו ממשמעות, שלשון הפסוק משמע הכי והכי, כדקאמר תלמודא, הלכך יש לי להעמידו בשניהם, כיון דשקולין הן\".",
"פירוש לפירושם - דיש חילוק בין לימוד הנלמד ממשמעות דקרא ללימוד הנלמד מייתורא דקרא. דממשמעות אפשר ללמד ממלה אחת כמה דברים אם רק כולם נשמעים בה, כמו שמן המלה \"נגיחה\" אנו לומדים בין קרן מחוברת ובין קרן תלושה, כיון ששניהן נשמעות בה; וכן אפשר ללמד שן ורגל, שניהן מן \"ושלח,\" דמשמע רגל ומשמע שן, כדאיתא בגמרא. אבל מייתורא, הרי אין במשמעות המלה עצמה מה שילמדו ממנו, כמו גבי נוגח ורובע שאין במשמעות המלה \"מן\" לא נוגח ולא רובע, אלא לפי שאנו יודעים שהתורה לא כתבה מלה יתרה לחנם לכן אנו למדים מזה איזה דבר המסתבר לנו ללמד, וכיון שכן, אין ללמד מהייתור אלא דבר אחד, דשוב לא הוי לחנם, שהרי אם יחפצו ללמד ממנו יותר מדבר אחד אזי לא יהיה גבול למספר הדברים שיוכלו ללמד ממנו.",
"אבל קשה, אי שן ורגל נשמעות שניהן במשמעות של \"שולח\", אם כן, למה לנו שתהיינה שקולין, אפילו אם לא תהיינה שקולין תבאנה שניהן, כיון שהלשון \"ושלח\" משמע בפירוש שניהן הוי כאילו התורה כתבה שניהן בפירוש. תדע, שהרי מנגיחה ילפינן קרן מחוברת ותלושה, אע\"ג שאינן שקולין, כיון ששניהן במשמעות נגיחה, וכדכתב מהר\"י כ\"ץ \"דשם נגיחה חד הוא\". אלא שמע מינה, שהלשון \"ושלח לא משמע אלא אחת מהן, או הא, או הא\", ואנו לומדים שניהן רק מטעם ש\"שקולין הן והי מינייהו מפקת\", ואם כן, הוא הדין גבי נוגח ורובע, שאע\"פ שאי אפשר ללמד מייתורא כי אם אחד מהם מכל מקום נדע שניהם, דהי מינייהו מפקת?",
"והתוספות תירצו אותה קושיא לקמן מ: בלשון זה: \"ולא שייך למימר שקולים הם ויבואו שניהם, דהני חומרות אין שקולות, ולא משכחת שקול אלא בריש מכילתין. ופירש ה\"ר אליעזר מגרמישא כוונת התוספות: דחומרות של רובע ונגח אינן שקולות משום \"דהוו חומרות דאורייתא\". אבל אף דבריו של ר' אליעזר מגרמישא צריכים פירוש, דמה בכך אם החומרות היו דאורייתא או מחמת סברא?",
"ונראה לי דהיינו טעמא דלא שייך שיקול אלא בחומרות הבאות מתוך סברא ולא מדאורייתא. דשיקול משמע, כח השווה בשני דברים, הגורם, שדינם ראוי להיות שווה. וזה שייך דווקא בחומרות הבאות מחמת סברא, שיש לאמר, כיון שמצד אחד זה נראה חמור ומצד השני זה נראה חמור, אם כן, הרי כמות חומר של זה ככמות חומר של זה, וכחם שווה ודיניהם שווים. אבל בחומרות דאורייתא, כיון שנתנה התורה לכל אחד דין חמור שאין בשני, אם כן, הרי לפנינו שדיניהם אינם שווים, ואיך אפשר לאמר שמחמת זה הם שקולים בזה שדיניהם ראוים להיות שווים?",
"והנה אפילו שן ורגל דשקולין הן מחמת סברא, מכל מקום אינן ודאי שקולין אלא שקולין מתוך ספק, דהיינו, שאין אנו יודעים מה חמור יותר, חומרתה של שן או של רגל, ולפיכך, כשכתבה התורה \"ושלח\", שאפשר ללמד אחת מהן, לא הייתי יודע איזו ללמד. אבל מ\"מ אם כתבה התורה איזו לא הייתי לומד ממנה השניה, דשמא הכתובה חמורה יותר. והיינו דאמרינן לקמן (ד.): \"לא ראי הרגל שהזיקה מצוי כראי השן שאין הזיקה מצוי\". והיינו דכתב הרשב\"א: \"לאו שקולין שיהיה ראי זה כראי זה קאמר\".",
"\"וטינפה פירות להנאתה\". בירושלמי מביא ברייתא דמפרש תולדה דשן, כשדרסה על גבי נוד שמן ונהנית מסיכת גופה בשמן, ואפשר דהיינו פירושא דטינפה פירות להנאתה.",
"\"אילימא אב י' ותולדה ט'\". ויהיה פירושם של אב ותולדה גבי בור כמו גבי נגעים, שהבהרת והשאת הן עזות מתולדותיהן; וכן גבי בור, שהגדול הוא האב, והקטן - התולדה.",
"\"לא ט' כתיבי ולא י' כתיבי\". ולא דמי לנגעים, ששם האבות כתובים בפירוש והתולדות לא מרבינן אלא מן \"ספחת\", אבל גבי בור, מאי אולמיה דבור י' מבור ט'?",
"\"זה אב למיתה וזה אב לנזקין\". כלומר, דבור ט' לא ילפינן מבור י' בבנין אב דאיכא למפרך, מה לבור י' שיש בו כדי להמית. וא\"כ חיובא דבור ט' הוא משום דנכלל בבור סתם הכתוב בתורה ולכן אב הוא. וכמו שאין חילוק בין שור גדול לקטן כן אין חילוק בין בור גדול לקטן. (וזהו הלשון השני דאיתא ברש\"י).",
"\"סוף סוף, זה אב למיתה וזה אב לנזקין\". דכמו שבשאר אבות נזיקין הממית והמזיק הם שניהם בכלל האב כמו כן גבי בור. ועוד, אי בור המזיק אינו בכלל האב אפילו בכלל התולדה לא יהיה, דתולדה הרי אנו למדים במה מצינו מן האב, ואיך נלמד בור המזיק הקל מבור הממית החמור י ועוד, אי בור המזיק ילפינן במה מציגו מבור הממית, אם כן, יפטר בור המזיק בנזקי אדם, כמו בור הממית דפטור במיתת אדם?",
"ברש\"י ד\"ה אידי ואידי. \"לכתוב חד להיכא דלא מכליא דליחייב, וכל שכן היכא דכליא?\". פירוש, לכתוב רק \"ושלח\", דמשמע, לא מכליא קרנא; והייתי מפרשו בהיזק שן, מפני שהייתי אומר, דהאי \"ושלח\" מפרש קרא של \"כי יבער איש שדה\", דכתיב לפניו, והבערה הוי לשון שן. והכי קאמר: כי יבער איש שדה או כרם על ידי שישלח את בעירו בשדה אחר.",
"\"אי מהאי קרא הוי אמינא האי אתי להיכא דמכליא\". הקשו האחרונים: דמכאן משמע, דאף \"ושלח\" אפשר לפרש להיכא דמכליא קרנא דוקא, ובסמוך מפרש רש\"י: \"מה רגל לא שנא מכליא קרנא ולא שנא לא מכליא, דהא לא כתיב ביה ובער\", משמע, ד\"ושלח\" לא אפשר לפרש מכליא דוקא?",
"ובתפארת שמואל נסה ליישב קושיא זו, וזה לשונו: \"ואפשר ליישב, דמאחר שכתב לפנינו לשון וביער בשן, ושינה ברגל, וכתב ושילח, ומשמעות וביער הוא מכליא קרנא, כמו שכתב רש\"י בהדיא, אם כן נאמר ודאי, מדלא כתב ברגל גם כן לשון וביער, שמע מינה, דברגל חייב אפילו לא מכליא קרנא. וזהו שדקדק רש\"י לכתב: מה רגל לא שנא\" דהא לא כתיב ביה וביער. ורש\"י שתירץ, דהוה מוקמינן ושילח להיכא דלא מכליא קרנא, היינו, אי הוה כתיב ושילח לחוד\".",
"אבל כבר הקדימו מהרש\"א בפירכא על תירוץ זה, וזה לשון המהרש\"א: \"וליכא למימר, דהשתא היינו טעמא, משום דכתיב בשן ובער וכאן, ברגל, שינה למכתב ושלח, ללמדך, דמיירי בדלא מכליא קרנא - הא לאו ראיה היא, דעל כרחך שינה הכתוב למכתב \"ושלח\", דאם לא כן, הוה מוקמינן תרווייהו אשן\". פירוש, דהלשון \"ושלח\" הוכרח להכתב מפני שהוא לשון, בהמה המזקת ברגל, כדכתיב, \"משלחי רגל השור והחמור\", וכיון שכן, אין כאן שינוי לשון להוכיח דהאי \"ושלח\" אי אפשר להתפרש במכליא קרנא דוקא.",
"ובחידושים והגהות מהג\"מ יצחק אייזיק חבר זצ\"ל תירץ בלשון זה: \"ונראה, דודאי משמעות וביער מורה יותר על מכליא, כפירוש רש\"י לעיל, דמשמע ובער, שמבער לגמרי. ושליח, משמע, מכליא ולא מכליא. וסתם היזק שן הוא מכליא, כיון דאכלה לגמרי; אבל היזק רגל, סתמו לא מכליא, רק שנדרס ברגל, וסופו לעמוד כבתחילה. ולכך, מעיקרא בס\"ד דקאי אשן, אף אם היה כתוב רק ושילח הוי אמינא האי אתי למכליא, משום דסתם שן מכליא. אבל במסקנא, דוביער אשן ושילח ארגל, אתי שפיר - דכיון דסתם היזק רגל הוא לא מכליא, וגם במשמעות ושילח לא משמע מכליא דוקא, ולכן חייב אף לא מכליא; ושן דומיא דרגל. וזהו שדקדק רש\"י בלשונו, דהא לא כתיב ביה וביער, רוצה לאמר, דאי הוי כתיב וביער, דמשמעותו מכליא אף דקאי ארגל, הוי אמינא, דדוקא מכליא חייב\".",
"והנה, זה שכתב: \"ושילח, משמעו, מכליא ולא מכליא\", אינו נראה כן מדברי רש\"י, שכתב: \"ושלח אתא לחיוביה היכא דלא כליא קרנא, דמשמע, כגון שאכלה ערוגה וסופה לחזר ולצמח\". הרי שושלח משמע, לא כליא קרנא דוקא. וכן נראה מזה שכתב: \"מה רגל לא שנא, דהא לא כתיב ביה וביער\". משמע שזהו עיקר הטעם, ולא מפני שסתם היזק רגל אינה מכליא קרנא, דאם כן, יחסר העיקר מן הספר.",
"ובגליון הש\"ס תמה על קושיתו של רש\"י: מה מקשה, לכתב ושלח לחודיה לשן דלא מכליא קרנא וכל שכן לשן דמכליא קרנא - הא \"ושלח לחודיה לא מצי למכתב, דלא היינו יודעים אי איירי משן אי מרגל?\".",
"ובפני יהושע דחה אותה תמיה בתירוץ, \"דרש\"י סמך שפיר אקרא דושן בהמות אשלח בם\". אבל נראה דהגרע\"א, שהיה בקי בכל חדרי התורה, לא רצה לקבל אותו התירוץ, מפני שרש\"י קאי עכשיו לפי ההוה אמינא, שלא ידעו עוד מקרא ד\"ושן בהמות אשלח בם\", דלפי המסקנא הרי אי אפשר לכתב ושלח לחודיה מטעם דהייתי אומר דוקא שלח שלוחי.",
"ומצאתי תירוץ נכון, לקושיא זו ב\"חשק שלמה\", שכתב: \"דמכל מקום, מכי יבער איש דרישא דקרא הוי ידעינן דקאי אשן\". פירוש, שהיינו אומרים, דהאי \"ושלח\" מפרש קרא של \"כי יבער איש שדה\", הכתוב לפניו, דהכי קאמר: כי יבער איש שדה או כרם על ידי שישלח את בעירו בשדה אחר. והבערה הוי לשון שן, דנפקא לן מן \"כאשר יבער הגלל עד תומו\".",
"ולפי זה ניחא גם כן הקושיא הראשונה: דבמקום ש\"ושלח\" הוא מעשה היזק בפני עצמו ודאי שמשמעו לא מכליא קרנא, כדמוכח מדברי רש\"י. אבל אם היה כתיב \"ושלח\" לבדו והיינו מפרשים אותו להיזק בשן, מפני שחשבנוהו לטפל ל\"כי יבער\", שמראה על מעשה ההיזק, אם כן, היינו מפרשים אותו להיזק דמכליא קרנא, כיון דהבערה משמע מכליא קרנא. ומעתה ניחא כמו כן מה שאין אנו מצריכים קרא לקרן דלא מכליא קרנא, והיינו מפני שלא הוזכר בקרן לשון הבערה.",
"\"מה רגל לא שנא, דהא לא כתיב ביה ובער\". ועתה אין לאמר דאין ב\"ושלח\" אלא מה שיש ב\"כי יבער\", כיון שעתה אנו מפרשים \"ושלח\" למעשה מזיק בפני עצמו, למזיק ברגל, ולא בהבערה.",
"ד\"ה וזה אב לנזקין. \"דהא מדיוקא דקרא נפקא, מדכתיב והמת יהיה לו\". פירוש מזה שכתוב, \"והמת יהיה לו\", אנו שומעים שני דברים: א) שהתורה מדברת בבור שיש בו שעור מיתה, ב) ושבבור כזה חייב בעל הבור על מיתת השור. והרי הוא כמו שהיה כתוב, בבור שיש בו שעור מיתה חייב בעל הבור על מיתת השור. ומשמע, דוקא לחייב על מיתת השור בעינן בור שיהיה בו שעור מיתה, אבל לחייב בנזקי השור לא בעינן בור שיהיה בו שעור מיתה.",
"ד\"ה וזה אב לנזקין. \"ואב הוא, דהא מדיוקא דקרא נפקא, מדכתיב, והמת יהיה לו\". וכתב בשיטה מקובצת בשם תוספי הרא\"ש: \"ולישנא קמא דפירוש רש\"י ז\"ל קשה, דמכל מקום, עשרה דכתיב בהדיא הוי אב ותשעה דנפקי מסברא הוי תולדה, דכל שאר תולדות נמי מסברא נפקי. לכך נראה כפירוש שני שפירש\".",
"ולא הבנתי: שהרי רש\"י לא אמר בלשון ראשון שבור תשעה נפקא מסברא, אלא מדיוקא דקרא, ופשיטא, שיש חילוק גדול בין סברא לדיוקא דקרא, ודבר הנלמד מסברא הוא תולדה אע\"פ שדבר הנלמד מדיוקא דקרא אינה תולדה, כי אם אב. דדבר הנלמד מסברא - במה מצינו, בקל וחומר או בצד השוה - הרי נלמד מדבר שני, המלמד, ודינו נולד לנו מדין הדבר השני, ולפיכך הוי תולדתו. וכן הוו אבנו, סכינו ומשאו תולדות של בור, מפני שדינם נולד לנו מדין בור, כדאיתא בהמניח (כח:): \"מאי דומה לזה? אבנו סכינו ומשאו\". אבל דבר הנלמד מדיוקא דקרא לא נולד לנו דינו מדין דבר שני, אלא מדיוקא דקרא, וכיון שכן, לא הוי תולדה של שום דבר.",
"ויותר תמהני, שבתוספי הוספות להרא\"ש גופא מביא שם בשם הר\"מ מאיברא, דבור תשעה הוי אב מפני שנלמד מדיוקא דקרא, ולא פריך עליו מידי. וזה לשונו: \"והר\"מ מאיברא פירש, זה אב למיתה וזה אב לנזקין, דאמרינן לקמן, להביא כורה אחר כורה שחייב - אם כרה אחד בור תשעה טפחים ובא חבירו והשלימו לעשרה השני חייב, אע\"פ שהראשון כרה תשעה ונתחייב בנזקין, דאם לא נתחייב בנזקין מאי קמשמע לן? הא לא כרה הראשון כדי חיוב, אלמא, בור תשעה כתיב בקרא\".",
"ושמא יש לאמר, דהרא\"ש חולק בזה על רש\"י וסובר, דמה שרש\"י השיב דיוקא דקרא אינה אלא סברא בעלמא, דכיון דבור הראוי להמית חייב במיתת השור, סברא היא, שבור הראוי להזיק חייב בנזקי השור; אבל מקרא גופא המדבר בבור הראוי להמית ליכא למידק מה דינו של בור שאינו ראוי להמית. ורש\"י סובר להפך, שמסברא אין ללמוד בור שאינו ראוי להמית מבור הראוי להמית - דאיך נלמד קל מחמור? אבל מדיוקא דקרא אפשר ללמדו, דכיון דקרא המחייב על מיתת השור מדבר בבור הראוי להמית הרי הוא כמו שכתוב, דעל מיתת השור אינו חייב אלא בבור הראוי להמית; ומשמע, דוקא על מיתת השור אינו חייב אלא בבור הראוי להמית, אבל על נזקי השור חייב אפילו בבור שאינו ראוי להמית.",
"\"דכי היכי דנפקא לן מקרא בור עשרה למיתה נפקא לן בור תשעה לנזקין\", דמזה שכתוב בתורה: \"כי יכרה איש בור ונפל שמה שור\", שומע אני כל בורות שבעולם; ואפילו אלה שבמקרה לא יזיקו את השוורים שיפלו בהם, מכל מקום, לא יצאו מחמת כן מן הכלל הזה ובמקום שיזיקו ישלמו. והוא הדין בבור תשעה, דאע\"פ שכשיפלו שם שוורים וימותו נדע דלא מחמת הבור מתו, שכך שיערו חכמים, מכל מקום, לא יצא מחמת כן מכלל בור האמור בתורה.",
"תוספות. \"הא דלא מכליא קרנא. פירש הקונטרס, שחת שעתיד לצמח, אבל לא כתחילה. וקשה - והא מכליא קרנא, שגם הבעלים הם יכולים לקצר? אלא יש לאמר, שטנפה פירות להנאתה\".",
"והקשה הרשב\"א: \"דאם כן, היאך שאלו, השתא דאוקימנא ארגל שן דלא מכליא קרנא מנא לן, והוצרכו ללמדה מרגל, דסתמא לא מכליא קרנא - הא אפילו לא למדוה מרגל, מכל מקום, הרי זה תולדה דשן בנתחככה בכותל להנאתה, וכדאמרינן לקמן, תולדותיהן מאי ניהו, נתחככה בכותל להנאתה וטנפה פירות להנאתה?\"",
"ונראה לתרץ, שאם לא היו לומדים שן מרגל לא היינו מרבים כי אם תולדות דמכליא קרנא, כמו, \"דשף צלמי, דפסעי פסועי\", דלקמן כג: ולפיכך הוצרך ללמד שן מרגל בין לאב ובין לתולדות דלא מכליא קרנא.",
"וכתב עוד ברשב\"א: \"ואם תאמר, אם לא שלמדנו מרגל לשן אף על גב דלא מכליא קרנא; לא היינו עושין תולדותיה טנפה פירות ונתחככה בכותל להנאתה, ולא היה תולדה לשן כלל - אם כן, אפילו עכשיו, כיון שלמדתה (משור) (*צריך להיות: \"מרגל\" או, אפשר, \"מושלח\".) אף היא אינה תולדה, אלא נכתב כן בתורה מפורש, כמו שאין אתה עושה אזלא מעצמה תולדה דרגל ואב כששלחה, כיון שהיא למדה משן והרי הוא כאילו נכתב, כשן, בתורה מפורש\".",
"והנה בתוספות הרגישו בזה, שהרי כתבו: \"מכל מקום קרי ליה לקמן לטניפת פירות להנאתה תולדה, כיון דפשטיה דקרא איירי באכילה\". פירוש, שבכל מקום האב ותולדותיו הם פרטים שונים ממין אחד, אלא, שהאב הוא הפרט הנזכר בפירוש בתורה; וכיון שגם כאן, אכילה וטניפת פירות להנאתה הם פרטים שונים ממין אחד, יש הנאה להזיקו, אלא שאכילה נזכרת בפירוש בתורה, אם כן, היא האב. וגדולה מזו אמרו, אפילו צרורות, שנאמרה בפירוש למשה בסיני, מכל מקום היא תולדה של רגל, מפני שרגל מפורשת יותר, שכתובה בתורה בפירוש.",
"ועוד נראה, שעל כרחך הוי טניפת פירות להנאתה תולדה של אכילה, שהרי אם לא כתבה התורה דין אכילה, דהיינו ובער, לא היינו יודעים אף דין טניפת פירות להנאתה. ולא זו בלבד, אלא אפילו עתה, כשכתבה התורה אכילה, אין אנו יודעים טניפת פירות להנאתה אלא מפני שהיא ממין אכילה, דהיינו, שיש הנאה להזיקה, ואם לא היתה ממין אכילה לא היה לה הקישא דרגל, כמו שאינו מועיל הקישא דרגל לחייב על שן שאינה ראויה לה, אע\"פ שרגל חייבת בין על ראוי ובין על שאינו ראוי, כדמוכח מרש\"י (ה:).",
"ומה שהוכיח הרשב\"א מזה, \"שאין אתה עושה אזלה מעצמה תולדה דרגל\", יש לאמר, דלא שייך לעשות אזלה מעצמה תולדה דרגל, כיון שהיא ברגל עצמה. וקרא ד\"ושלח\" הרי אין אנו מבארים אותו לדין שילוח, אלא למזיק ברגל, בין שלחה בין אזלא ממילא; וזה שכתבה התורה לשון שילוח הרי אינו אלא מפני שהלשון הזה שייך במזיק דרגל, כמו שכתוב, \"משלחי רגל השור והחמור\". ואף על גב שבלא \"דומיא דשן\" לא היינו יודעים דבר זה, והיינו מבארים הלשון שילוח \"לשלח שלוחי\" דוקא, מכל מקום, יהיה מהיכן שיהיה, הרי עתה נדע לנו הפירוש הנכון של הלשון שילוח הכתוב כאן בתורה, שמשמעו, אף אזלא ממילא, ובכן, אזלא ממילא כתובה בתורה בפירוש. מה שאין כן בלשון \"ובער\", שאף עתה, אחרי שאנו מדמים שן לרגל, אין אנו מבארים אותו אלא לאכילה דמכליא קרנא, כדכתיב, \"כאשר יבער הגלל עד תומו\", וכיון שכן, טניפת פירות לא נזכרה בפירוש בתורה ואינה אלא תולדה.",
"והנה הרשב\"א מחמת קושייתו על התוספות בחר בפירוש רש\"י, וזה לשונו: \"על כן נראה לי כדברי הרב ז\"ל, בשחת. ולא מכליא קרנא, כל שזרע לתבואה. ותדע, שאף בעל התבואות משלחין שן בהמה בשדותיהן כדי לאכול השחת, ואחר כך תצמח התבואה ותצלח יותר\". מכל מקום, אם בא בעל השחת להשתלם, משתלם לפי נזקו, ולא כל מה שהבהמה מגרעת מכשיעור הפירות, קרייה מכליא קרנא\".",
"ונראה, שבזה בא הרשב\"א לתרץ קושית התוספות על רש\"י: דאין הכי נמי, שעל השחת היא מכליא קרנא, אבל מלבד השחת הרי יש כאן התבואה שצומחת אחר כך במקום השחת, והתבואה הזאת אינה נכלה על ידי אכילת השחת, אלא שלפעמים עוד מצלחת יותר על ידי זה, ואז ודאי שבעל השחת אינו ניטל אלא דמי השחת, דהוי מכליא קרנא. אבל כשאכילת השחת גורמת גם כן גירעון בתבואה שתצמח אחר כך, והגירעון הזה עולה יותר מדמי השחת שנטל בעל התבואה, אזי יש כאן אף נזק דלא מכליא קרנא, וחיוב נזק זה לא היינו יודעים בלא הקישא דרגל.",
"וכדברי הרשב\"א אלה נראה בדברי רש\"י עצמו, שכתב: \"וסופו לחזור ולצמח אבל לא כתחילה\" - הרי שאינו מוצא נזק דלא מכליא קרנא א-א דוקא כשיש גירעון בתבואה עצמה, והיינו מפני שנזק השחת הוא נזק, דמכליא קרנא. ועוד, דלחיוב על השחת לא היה צריך קרא אפילו אם היה נזק שלם דלא מכליא קרנא, שהרי השחת אינה שוה אלא למאכל בהמה, ואין בה אלא דמי מה שנהנית, ומה שנהנית חייב בעל הבהמה מטעם זה נהנה וזה חסר, ואפילו במקום שפטרה התורה בפירוש מטעם מזיק, כמו שן ברשות הרבים, ואם כן, - למה צריך לזה הקישא דרגל?",
"והרשב\"א מסיים להביא ראיה לדבריו מן הירושלמי, וזה לשונו: \"וכן נראה לי ממה שאמרו בירושלמי, תולדות השן, הוו בעיין מימר, פרה שאכלה שעורין, חמור שאכל כרשינן, כלב שלקק את השמן, וחזיר שאכל חתיכות של בשר - כלהון תולדות השן. אנן אמרינן, כלהון עיקר השן אנון, והני דיני תולדות השן, כשדרסה על גבי נוד מלא שמן והסיכה גופה; כמא דתימא תמן, השן אוכלת והגוף נהנה, אף הכא נהנה גופה\". - ונראה, דראיתו היא מאלה הדברים האחרונים של הירושלמי - \"כמא דתימא תמן, השן אוכלת והגוף נהנה, אף הכא, נהנה גופה\" - הרי שהירושלמי לימד טינפה פירות להנאתה משן גופה, ולא מהקישא דרגל, כמו שעולה לפי דברי התוספות.",
"\"מכל מקום קרי ליה לקמן לטניפת פירות להנאתה תולדה\". פירוש, דלא תקשי, כיון דטניפת פירות להנאתה היא שן דלא מכליא קרנא הנלמדת מהקישא דרגל, אף לפי המסקנא, ודבר הנלמד בהיקש הרי דינו לענין עונשים ולשאר דברים כדבר הכתוב בתורה בפירוש, ואם כן נחשבה גם כאן למזיק הכתוב בפירוש בתורה ותהיה אב? ועיין.",
"\"כיון דפשטיה דקרא איירי באכילה דמכליא קרנא\". פירוש, שבכל נזקין האב ותולדותיו הם פרטים שונים ממין אחד, אלא שהאב הוא הפרט הנזכר בפירוש בתורה; וכיון שגם כאן אכיל וטניפת פירות להנאתה הרי הם פרטים ממין אחד, יש הנאה להזיקו, ואכילה נזכרת בפירוש בתורה, בפשטיה דקרא, ולא מהקישא, לפיכך היא האב. ועיין.",
"\"ויש לאמר, דהוה אמינא דוקא דשלח שלוחי, כדלקמן\". והקשה במהר\"מ: כיון שעכשיו כבר ידע שמן \"ושלח\" לבדו הייתי אומר דוקא שלח שלוחי, ולא אזלא ממילא, אם כן, \"מאי קאמר תו, אמר מר, ובער זו השן וכו' הא לאו הכי במאי מוקמית לה?\".",
"ונראה לתרץ, דמעיקרא דסבר ש\"ושלח\" קאי על שן, אף על פי שאין במשמעו לשון שן, אלא, שהייתי אומר, ש\"ושלח\" זה מפרש קרא של \"כי יבער איש שדה \", הכתוב לפניו, דהיינו שיבער על ידי שישלח את בעירה בשדה אחר, אם כן, ודאי שהייתי מפרשו לשלח שלוחי דוקא. ומכל מקום לקמן, \"באמר מר\", כשמפרש \"ושלח\" למזיק דרגל, מפני שמשמעו לשון רגל, כדכתיב, \"משלחי רגל השור והחמור\", סבר המקשן, שאין ראיה מן הלשון שילוח לשלח שלוחי דוקא, כיון שאפשר לאמר, שהלשון שילוח בא להשמיענו מזיק דרגל, ולפיכך עלה על דעתו שמן \"ושלח\" לבד הייתי לומד אף רגל דאזלא ממילא.",
"ובשיטה מקובצת בשם הרא\"ש תירץ קושית התוספות ורש\"י בדרך אחרת, דהיינו, שאם כתבה התורה \"ושלח\" לבדו \"היה מוקמינא לה ברגל, דלישנא דושלח משמע טפי ברגל, אפילו אי לאו קרא דמשלחי. אבל השתא דכתיב וביער, דהיינו שן, ושלח נמי יש לאוקמי בשן, ולא מכליא קרנא\". וקושית ר' עקיבא איגר שהבאנו למעלה נוסדה, כנראה, על דברי הרא\"ש אלה.",
"ד\"ה דומיא דרגל. \"דהא דמקשינן לחומרא, הני מילי באיסורא, אבל בממונא לא\". פירוש, דעכשיו עלה על דעתם, דטעמא דמקשינן לחומרא הוא, מפני שבמקום שיש להקיש לחומרא ולקולא הדבר הוא בספק, איך להקיש, ומספק אנו מקישים באיסור לחומרא, מפני שספק איסורא לחומרא; וכיון שכן, בממונא יש לנו להקיש לקולא, מפני שספק ממונא לקולא.",
"\"ואומר רבינו תם, דמידה היא בתורה, לא שנא באיסורא ולא שנא בממונא\". פירוש, דטעמא דמקשינן לחומרא אינו מחמת ספק, אלא, מחמת שכך נתנה מדת ההיקש, שבמקום שאפשר להקיש לחומרא ולקולא לא נקיש אלא לחומרא, וכיון שכן, אין חילוק בזה בין איסורא וממונא. ועיין.",
"ד\"ה דומיא דרגל. \"ואומר רבינו תם, דמידה היא בתורה, לא שנא באיסורא ולא שנא בממונא\". ואם תאמר, מה שייך לאמר בממונא לחומרא הרי מה שהיא חומרא לזה היא קולא לזה?",
"ויש לאמר, דסבר רבינו תם, שאף בממונא שייך לחומרא, כמו באיסורא - דכמו שבאיסורא אנו אומרים שמוטל על כל אדם מישראל להחמיר ולהפריש את עצמו אפילו מספק איסור, כמו כן אפשר לאמר בממונא, שמוטל עליו להחמיר ולהפריש את עצמו אפילו מספק חיוב. והחוב הזה מוטל רק על הנתבע, מפני שרק הנתבע הוא בספק חיוב.",
"ואם תאמר, אם כן, נאמר כך בכל ספק ממונא, ונלך שאחרי ששלם הנתבע לתובע מספק, נעשה התובע ספק חייב ועליו להחמיר ולהחזיר את הממון בכדי להפריש את עצמו אפילו מספק חיוב, ובאופן זה לא יהיה לדבר סוף?",
"ויש לאמר, דבזה שאני ממונא מאיסורא, דבממונא חובתו של הנתבע היא זכותו של התובע, וכשהיה על הנתבע חוב ודאי להחמיר על עצמו ולשלם בכדי להפטר מספק חיוב ממילא היה אז לתובע זכות ודאית לטול את הממון, וכשנטל את הממון נטל מה שהיה בזכותו לטול, ואינו אפילו בספק חיוב.",
"ואם תאמר, אם כן, נאמר כך בכל ספק ממונא, ונלך בכל ספק ממונא לחומרא לנתבע, כמו בספק איסורא - ולמה אנו אומרים להפך, שכל ספק ממונא הוא לקולא לנתבע?",
"ויש לאמר, דבכל ספק ממונא אין אנו מטילים על הנתבע להחמיר מפני שיש לו חזקת ממון המסיעתו; וכן הוא הדין בשאר איסורים, שאין אנו מחמירים לאסור במקום שיש חזקה להתיר.",
"ואם תאמר, אם כן, נאמר כך אף לגבי הקישא, דדוקא גבי איסורא מקשינן לחומרא, מפני שאין שם חזקה להקל, אבל גבי ממונא לא נקיש לחומרא, מפני שיש כאן חזקה להקל?",
"ויש לאמר, דגבי הקישא לא שייך לאמר כן: דכיון שאנו אומרים, לחומרא מקשינן ולא לקולא, אם כן, במקום שיש להקיש לחומרא ולקולא נחשב כמו שלקולא לא היה שום הקש, שהרי כך היא מידת ההקש, ואין לנו אלא ההקש לחומרא; ונגד הקש מפורש ודאי שאין חזקת ממונא מועלת כלום, שהרי החזקות לא נתנו אלא להכריע בספק. וכנראה, שזאת היתה כוונת רבינו תם באמרו: \"דמדה היא בתורה, לא שנא באיסורא ולא שנא בממונא\".",
"וכל זה לתירוצו של רבינו תם. אבל יש לתרץ קושית התוספות בדרך אחרת: דכיון דהלשון \"ושלח\" הכתוב ברגל משמע אף לא מכליא קרנא, אם כן, נחשב כמו שכתוב בפירוש ברגל שחייבת אף בלא מכליא קרנא, וכיון שכן אי אפשר ללמד בהקש משן שלא לחייבה בלא מכליא קרנא, \"דלא אתא הקש ועקר ליה לקרא\". אבל בשן, הרי אין כתיב בפירוש דינה בלא מכליא קרנא, ואם כן, יפה אפשר ללמדה בהקש מרגל שחייבת אף בלא מכליא קרנא.",
"ד\"ה ושן. \"דהוי נשיכה, שהיא תולדה דקרן\". פירוש, כיון דהלשון שילוח לא משמע אלא נשיכה, אם כן, \"ושלח את בעירו\" ישתמע, שבעירו יזיק בנשיכה, ונשיכה גבי \"בעירו\" היא תולדה דקרן. אבל נשיכה גבי \"בהמות שיש להן ארס כנחש\" ודאי שהיא תולדה דרגל, כמו שכתבו התוספות לקמן טז. בד\"ה והנחש. ועיין.",
"שם: בהמות שיש להן ארס כנחש ונשיכות וממיתות, דהוי נשיכה, שהיא תולדה דקרן. וכתב במהרש\"א: \"צריך עיון, דהא אפילו נחש, שאין נהנה מנשיכתו, כיון דאורחיה בהכי הוי תולדה דרגל, כמו שכתבו התוספות בסוף פרקין, בד\"ה והנחש הרי אלו מועדין\".",
"ותירץ בפני יהושע: \"על כרחו, הא דכתב כנחש, היינו שיכולים להמית כנחש, אבל מכל מקום אין אורחא בכך, כמו הנחש, שדרכו בכך תמיד ולכך לא הוי תולדה דקרן, אבל כאן הוי שפיר תולדה דקרן\". ובנמוקי הגרי\"ב הוסיף להביא ראיה ממה שמובא בספרי: \"מעשה היה, והיו הרחלים נושכין וממיתין\". הרי שנשיכת הבהמות הללו לא היתה אלא במקרה.",
"והנה מלשון הספרי משמע יותר כדברי המהרש\"א, שהרי כתב, \"בהמות שיש להן ארס\", וכל שיש להן ארס דרכן להזיק. ואפילו מזה גופא שכתב, \"והיו הרחלים נושכות\", משמע גם כן שהיו רגילות לעשות כן, כי אם לא נשכו רק במקרה היה לו לכתב, \"ונשכו\". וכן נראה מדברי התוספות, שהבינו, שהדמיון לנחש הוא דוקא, שאם לא כן לא היה מקום לקושיתם, שהרי אפשר לאמר, שאע\"פ שהנחש נושך בכוונה להזיק, מכל מקום, הבהמות הללו נושכות להנאתן, כשאר חיות רעות.",
"לפיכך נראה, דמה שכתבו התוספות: \"שהיא תולדה דקרן\", לא קאי על נשיכה של \"ושן בהמות\", אלא, על נשיכה של \"בעירה\", והתוספות הקשו כן: הרי שילוח של \"ושן בהמות\" הוי נשיכה בכוונה להזיק, ואם כן, הלשון \"ושלח\" לא משמע שן דאכילה אלא שן דנשיכה, ונשיכה גבי בעירה, דהיינו בהמות פשוטות, הוי תולדה דקרן.",
"ד\"ה איצטריך. \"והשתא ליכא לשנויי כדלעיל. ויש לאמר, דהכי קאמר בברייתא, דאלו לא נאמר ושלח הוה מפקינן מכאשר יבער הגלל\". פירוש, דהתוספות מפרשים, שלפי מסקנת הגמרא אנו לומדים שן ורגל מן \"ושלח\", ויתורא של \"ובער\" בא לחייב באזלא ממילא בין בשן ובין ברגל, וכיון שכן קשה, למה לו לתנא דברייתא להביא קרא של \"כאשר יבער הגלל\" להוכיח שיבער הוא לשון שן? ותירצו, דכיון שיש ללמד שן מן \"ושלח\" ומן \"ובער\" תפשה הברייתא למוד אחד. וזהו דרך הברייתות כמו שאנו מוצאים באיזהו נשך. ועיין.",
"\"והשתא ליכא לשנויי כדלעיל. ויש לאמר, דהכי קאמר בברייתא, דאלו לא נאמר ושלח הוה מפקינן מכאשר יבער הגלל. וכי האי גונא איכא בריש איזהו נשך\". והקשה במהר\"מ: לפי פירוש התוספות, דשן ורגל אנו לומדים שניהן מן \"ושלח\", ויתורא של \"ובער\" בא לחייב באזלא ממילא בין ברגל ובין בשן\". יש לדקדק, דהשתא בלא מכליא קרנא מנא לן דחייב בתרווייהו? דהשתא ליכא לשנויי, דומיא דרגל, דלא כתיב גביה ובער - דהא השתא ובער קאי בתרווייהו\".",
"וכתב בפני יהושע: \"ויש ליישב, דלא הוי מצינן למימר דובער אתי להיכא דאזלא ממילא ודוקא בכליא קרנא, דאם כן, קשה, למה שינה הכתוב לכתוב ושלח וביער, דנכתוב אידי ואידי וביער, ועל כרחך הוי דרשינן להו חד אשן וחד ארגל. אלא ודאי, מדכתב ושלח, לרבות אף היכא דלא כליא קרנא; וביער, לרבות דאזלא ממילא. ואין להקשות, דלמא להיפך - ושלח ללמד דוקא דשלח שלוחי, וביער לומר דוקא דכליא קרנא - כיון דמצינן לדרוש לחומרא, כמו שכתבו תוספות לעיל\".",
"ואינני מבין, דלעיל כתבו התוספות רק דמקשינן לחומרא אפילו בממונא, מפני שכך נתנה מדת ההיקש, אבל לא כתבו דבממונא אף דרשינן לחומרא, ואין אנו חוששין כלל לכללא דספק ממונא לקולא.",
"אבל נראה לתרץ קושית מהר\"מ, דדוקא במקום שכתוב \"ובער\" לבדו אז אנו ממעטים לא מכליא קרנא, אבל במקום שכתוב אף \"ושלח\" אנו לומדים יפה ממנו לחייב אף בלא מכליא קרנא, אף על גב שכתוב גם כן \"ובער\". תדע, שהגמרא גופה רצתה לאמר, \"אידי ואידי אשן, והא דמכליא קרנא, הא דלא מכליא קרנא - הרי לפנינו, שהגמרא לא היתה ממעטת מן \"ובער\" שן דלא מכליא קרנא, אם היה כתוב בה אף \"ושלח\".",
"והנה מלשון הגמרא משמע ודאי כדברי התוספות, שהרי המקשה הקשה \"לכתוב רחמנא ושלח ולא בעי ובער, דמשמע רגל ומשמע שן?\" ותירץ המתרץ, דאין הכי נמי, אלא שהוצרכה התורה לכתב \"ובער\" לחייב אפילו באזלא ממילא. הרי, שלפי מסקנת הגמרא אנו לומדים בין רגל ובין שן מן \"ושלח\", ואזלא ממילא - מן \"ובער\" אבל מכל מקום, רש\"י ושאר מפרשים דחקו לפרש שאף לפי המסקנא אנו לומדים שן מן \"ובער\". והיינו, מפני שלא ניחא להם לפרש, שהתנא של הברייתא, שלומד שן מן \"ובער\", אלו לא נאמר \"ושלח\" קאמר, כמו שהוכרחו התוספות לפרש.",
"וזה לשון תוספות תלמיד הר\"ר פרץ ז\"ל, המובא בשיטה מקובצת: \"ועוד יש לאמר לפי האמת והנכון, דכיון דכתיב ובער, דמשמע שן, מכאשר יבער הגלל, הלכך בא ובער ולימד על ושלח, דלא משתעי רק ברגל, ולא בשן. אף על גב דמשמעות ושלח משמע נמי שן, הני מילי, אי לא הוה כתיב ובער; אבל השתא דכתיב ובער, דמשמע שן, על כרחך ושלח לרגל דוקא אתא. והשתא ניחא, דלא קשה, למה ליה לתנא לאתויי כאשר יבער הגלל, \"ולא הביא\" ושן בהמות אשלח בם, למיפק שן נמי מושלח\".",
"\"ולא דמי לההיא דראש פרק איזהו נשך, דקאמר, אלו לא נאמר קרא הייתי אומר גזירה שוה והשתא דכתיב קרא גזירה שוה לא צריך, ולא אמרינן דגזירה שוה סותרת משמעות הקרא שהביא לשם, כדפרישית הכא - דהתם איכא לאוקמי גזירה שוה למידי אחרינא, לנשך כל דבר, כדמסיק התם; אבל הבא, כיון דובער משמע שן, מכח הפסוק כאשר יבער הגלל, ואם כן, על כרחך תו לא נפיק שן מושלח, כדפרישית\".",
"פירוש: הראיה שהביאו התוספות מאיזהו נשך דחויה היא, דבשלמא באיזהו נשך אפשר לאמר, תנא אלו לא נאמר קאמר, מפני ששם אף לפי מסקנת הגמרא הוצרך התנא להביא הגזירה שוה ללמד ממנה \"נשך כל דבר\" במלוה; וכיון שמן הגזרה שוה הזאת יש ללמד אף מה שנלמד מקרא, לא טרח התנא להביא קרא ולמד הכל מן הגזירה שוה. אבל כאן, אם נאמר שלפי מסקנת הגמרא אנו לומדים שן מן \"ושלח\", אם כן, יהיו דברי הברייתא נגד מסקנת הגמרא, שהרי אם אנו לומדים שן מן \"ובער\" אין אנו לומדים אותה מן \"ושלח\", ואין פירושו של \"ושלח\" מזיק בשן, ואיך תהיה מסקנת הגמרא בסתירה לדברי התנא דברייתא?",
"ויש לתרץ, שבעלי התוספות סוברים, שאין שייך כאן סתירה בין מסקנת הגמרא ודברי הברייתא כיון שבאמת אפשר ללמד שן גם מן \"ושלח\" וגם מן \"ובער\" ובין כך וכך שום קרא אינו מיותר, ואם כן, אפשר לתפס לימוד זה או זה, בלי שום קפידא, והיינו פירושא של \"אילו לא נאמר\", האמור באיזהו נשך ובסנהדרין, כלומר, אפשר ללמד אותו הלימוד בין מגזירה שוה ובין מקרא, ובאין קפידא, או אפשר בכדי להודיע לנו שיש כאן גזירה שוה, או מטעם אחר שאין ידוע לנו, תהא הלימוד מן גזירה שוה.",
"ד\"ה לא י' כתיב ולא ט' כתיב. \"תימא, דבפרק הפרה תנן: מה בור שיש בו כדי להמית, עשרה. פירש בקונטרס, דסתם בור יש בו י' - אם כן י' כתיב?\" לכאורה משמע, שקושית תוספות על רש\"י היא ממה שהקשה המקשה, \"לא י' כתיב\", דלפי מה שפירש רש\"י שסתם בור הוא עשרה טפחים, אם כן, כשכתבה התורה בור סתם הרי כתבה בור של עשרה טפחים - ואיך עלה על דעת המקשה לאמר, \"לא י' כתיב?\"",
"אבל לפי זה קשה, שהרי על כל פנים עלינו לאמר שקושיא זו הקשה המקשה כאילו עוד לא ידע את המשנה שבפרק הפרה, ששם נשנה בפירוש, שהבור שכתוב בתורה משמעו בור שיש בו עשרה טפחים. ואפילו לפי פירוש התוספות, שסתם בור עמוק יותר מעשרה, אלא שהתנא דייק מן \"והמת יהיה לו\", שהבור שחייבה עליו תורה הוא בור שיש בו עשרה, מכל מקום, הרי המקשה לא ידע עוד לדייק אף מן \"והמת יהיה לו\", שהרי המתרץ תירץ לו, \"הא לא קשיא, והמת יהיה לו אמר רחמנא\", ואם כן, המקשה על כרחך לא ידע עוד את המשנה, וקושיתו אינה בהסכם עם המשנה, וכיון שכן, מאי קשה אם איננה בהסכם עם פירוש רש\"י על המשנה?",
"לפיכך נראה, שהקושיא הזאת הקשו על רש\"י ממסקנת הגמרא. והיינו, שלפי מה שפירש רש\"י, שסתם בור יש בו עשרה טפחים, וכשכתבה התורה בור סתם נחשב כמו שכתבה בפירוש בור של עשרה טפחים, אם כן, מאי מסיק, \"סוף סוף זה אב למיתה וזה אב לנזקין\" - הלא בור עשרה כתוב בפירוש בתורה ובור תשעה אינו כתוב כל כך בפירוש, דין הוא, שהמפורש יהיה האב ושאינו מפורש כל כך תהיה התולדה. וכעין זה כתבו התוספות למעלה\" דשן דמכליא קרנא ראוי להיות האב, \"כיון דפשטיה דקרא איירי באכילה דמכליא קרנא\".",
"וכן משמע מתירוצם של התוספות, שקושיתם על רש\"י היתה ממסקנת הגמרא. שהרי אחרי שסתרו פירוש רש\"י ופירשו כפי מה שנראה להם לפרש, הוכיחו שלפי פירושם ניחא מסקנת הגמרא דמסיק, \"סוף סוף זה אב למיתה וזה אב לנזקין\" - משמע, שלפי פירוש רש\"י היתה קשה המסקנא הזאת. וכן משמע מכאן, שעיקר קושיתם על רש\"י היתה שלפי פירושו כתיב בור בתורה בפירוש, שהרי כתבו: \"ומסיק, סוף סוף זה אב למיתה וזה אב לנזקין. פירוש, כיון דבור י' לא כתיב בהדיא, אלא מפקיה מסברא, מוהמת יהיה לו, בור ט' נמי הוי סברא דהוי אב לנזקין, כיון שיש בו כדי להזיק\" - משמע, שאם בור י' היה כתוב בהדיא, דהיינו, אם סתם בור היה של י' טפחים, לא היה אפשר להקשות בגמרא, \"סוף סוף\".",
"ולפי זה, הסדר בתוספות, שסידרו כך קושיא ראשונה, ואחרי כן כתבו, \"ועוד דבסמוך פריך סוף סוף\", צריך תיקון קצת. אבל יש לאמר, שמפני שהקושיא הראשונה על רש\"י היא בעיקר הרי לפי' רש\"י בור י' כתיב לפיכך סידרוה על הדבור, \"לא י' כתיב\".",
"ובתוספות תלמיד הר\"ר פרץ ז\"ל כתב על הך פירוש רש\"י: \"זה אינו, שהרי בור דירמיה ובורו דיוסף, שאם לא היה בו כי אם עשרה, אם כן, היו יכולין לצאת ממנו. וכן בור שמלא ישמעאל בן נתניה חללים\". והקושיא הזאת הקשו התוספות בסנהדרין מה. בשם רבינו תם.",
"והרב רבינו ישעיה בתוספותיו נסה לתרץ קושיא זו על פירוש רש\"י, וכתב: \"ומבור דיוסף וירמיה לא קשה, דהני בית אסורים היו, והיו עמוקין הרבה; אבל הכא בבור לתשמיש איירינן, דסתמא עשרה\".",
"ולפי דבריו צריך לאמר, שאף בורו של ישמעאל בן נתניה היה בור אסורים, אע\"פ שכתוב שם בור סתם. אבל אם כן, נדייק משם, שבכל מקום שכתוב בור סתם הוא בור של בית אסורים, ונאמר, שבור שכתוב בתורה גבי \"כי יפתח\", הוא גם כן בור של בית אסורים, שעמוק הרבה?",
"אבל בסנהדרין מה. כבר תיקן רש\"י בעצם לשונו, וכתב: \"דסתם בור אינו פחות מעשרה טפחים\". ולפי זה, סתם בור יכול להיות עמוק הרבה, והקושיא הזאת בטלה ממילא. וכן אמרו בפירוש בתוספות שם, שלפי לשון רש\"י בסנהדרין נופלת הך קושיא.",
"ד\"ה לא י' כתיב. \"אם כן י' כתיב\". פירוש, ואין להקשות, \"סוף סוף זה אב למיתה וזה אב לנזקין\", כדמקשי בגמרא. ועיין.",
"\"וצריכי בור והמת יהיה לו\". פירוש, ולפיכך דריש הכא מן \"והמת יהיה לו\" ובמשנה בהפרה דריש מן \"בור\", משום דתרווייהו צריכי למידק מהם הך דרשא.",
"\"ואי כתיב בור, הוי אמינא דוקא בור, ולא שיח ומערה\". וקשה, הרי הצריכותא שכתבו בתוספות לא באה אלא לתרץ הסתירה מן הגמרא שלנו למתניתין דפרק הפרה, דבפרק הפרה תנן: \"למה נאמר בור? מה בור שיש בו כדי להמית, עשרה טפחים, אף כל שיש בו כדי להמית, עשרה טפחים\" - אם כן, חיובא דעשרה טפחים נלמד שם מן \"בור\", וכאן נלמד מן \"והמת יהיה לו\". ולפיכך כתבו, דתרווייהו צריכי, כלומר, דחיובא דעשרה טפחים נלמד מן שניהם ביחד, ואם היה כתוב רק האחד לא היינו לומדים אותו החיוב. וכיון שכן, מאי האי דכתבו, שמן \"בור\" לבדו לא היינו יודעים החיוב של שיח ומערה? הכי הוי להו לכתב, שמן \"בור\" לבדו לא היינו יודעים החיוב של עשרה טפחים, מפני שסתם בור עמוק הרבה. ובסנהדרין מה. כתבו באמת כן, וזה לשונם: \"ואי כתב רחמנא בור, הוי אמינא בעמוק כל כך דאי אפשר שלא ימות בו; כתב רחמנא והמת יהיה לו, בראוי למות בו, דהיינו עשרה, דקים להו לרבנן דעבדי מיתה\".",
"ובמהר\"ם הקשה טפי: \"דלפי משמעות דברי התוספות, דלא איצטריך והמת יהיה לו אלא לשיח ומערה, אבל שיעור דעשרה לא ילפינן ליה כי אם מבור, אם כן, לא הוה לה להגמרא למנקט, הא לא קשיא, והמת יהיה לו אמר רחמנא, אלא הוה ליה למימר, בור אמר רחמנא וסתם בור הוי עשרה\". ויש להוסיף, שעוד יותר היה לו להקשות מדברי התוספות גופייהו, שהרי כתבו אחרי כן: \"כיון דבור י' לא כתיב בהדיא, אלא מפקיד, מסברא, מוהמת יהיה לו\" - ואם כן, דברי התוספות סתרי אהדדי?",
"וכתב מהר\"ם לתרץ, \"דהמשך דברי התוספות כך הם: דסתם בור הוא עמוק הרבה, יותר מעשרה; ואי לא כתב כי אם בור, הוי אמינא, דוקא בור דעמוק הרבה, אבל שיח ומערה לא, אפילו היכא שעמוקין עשרה ויש בהן כדי להמית, משום דגזרת הכתוב הוא, דדוקא בור שהוא עמוק הרבה\".",
"אבל שלש תשובות בדבר: חדא, למה להם להתוספות לאמר, \"אבל שיח ומערה לא, אפילו היכא שעמוקין עשרה, יאמרו טפי, שאפילו בור עמוק עשרה לא, כיון שהייתי אומר דוקא בור עמוק הרבה? ועוד, למה להם לאמר, \"דגזירת הכתוב הוא\", הרי אפילו מסברא יש למעט בור שאינו עמוק כי אם עשרה, כיון שאינו עמוק כל כך דאי אפשר שלא ימות בו, וכדכתבו בסנהדרין מה. ועוד, למה להם להביא כאן כלל דין שיח ומערה, כיון \"דהכא לא אתי לאשמועינן דין שיח ומערה, אלא שיעור עשרה\" - כדפריך תחילה במהר\"ם גופיה?",
"ובמהרש\"א כתב על דברי התוספות האלה? \"דבפשיטות הוי להו למימר, דאי כתיב בור, הוי אמינא, גזירת הכתוב, דוקא בור עמוק הרבה, דסתם בור כך הוא, אבל בור עשרה לא, ולכך איצטריך והמת יהיה לו, דבור עשרה נמי חייב, שיש בו כדי להמית. אלא שהתוספות לישנא דמתניתין דפרק הפרה נקטו בדבריהם, דקתני: החופר בור, שיח ומערה חייב - אם כן למה נאמר בור? מה בור שיש בו כדי להמית כו' דהכי יליף מהך צריכותא\".",
"תוכן דבריו, שהלשון שתפסו התוספות כאן הוא לאו דוקא, כי באמת היה להם לאמר, שאם היה כתוב בור לבדו לא היינו מחייבים אלא בבור עמוק הרבה - כמו שכתבו בסנהדרין - אלא שלא דקו, וכתבו שהיינו ממעטים שיח ומערה, מפני שנמשכו אחרי מתניתין דפרק הפרה, ששם משמע, שממה שנאמר \"בור\" יש לנו למעט שיח ומערה. והיינו, ששם שואל - כיון שחייב אף בשיח ומערה \"למה נאמר בור? \" משמע, שאם לא היה חייב אף שיח ומערה היה ניחא מה שנאמר בור, מפני שבור משמע, דוקא בור, ולא שיח ומערה.",
"אבל אף זה לא ניחא, כי לפי דבריו צריך לאמר, שהתוספות לא דקו בזה שכתבו ממש ההפך ממה שבאו לכתוב. שהרי כל עצמם לא באו אלא להוציא מפשטא דלישנא דמתניתין דפרק הפרה, ששם משמע, ששיעור עשרה טפחים נלמד רק ממה שנאמר בור, ובאו לאמר, שאי אפשר ללמדו מן \"בור\" לבדו, אלא בצירוף \"והמת יהיה לו\" - ואיך נאמר שבבואם לאמר כל זה לא דקו וכתבו דוקא כלשון המשנה המורה ששעור עשרה נלמד מן \"בור\" לבדו? ועוד, עלינו לדעת שהתירוץ לא \"דקו\" אינו תירוץ באמת, אלא הודאה שיש כאן עיוות שאינו יכול לתקן.",
"ובמהדורא בתרא כתב לתרץ דברי התוספות: \"דודאי סתם בור עמוק הרבה, אך יען שלא בא הכתוב לסתם כמה יהיה עמוק, ממילא אמרינן, מן עשרה בכלל ולמעלה נקרא בור\". פירוש, לפיכך לא אמרו התוספות, \"אי כתיב בור הוה אמינא דוקא בור עמוק הרבה\", מפני שבאמת, אפילו כתבה התורה \"בור\" לבדו לא היינו אומרים דוקא בור עמוק הרבה, שהרי בנידון זה לא היינו יודעים כמה יהיה עמוק בכדי לחייב את בעל הבור, והתורה ודאי לא באה לסתם.",
"ואין להקשות לפירוש זה ממה שהתוספות בסנהדרין תירצו אותו תירוץ ולא חששו למה שהתורה ודאי לא באה לסתם - כי יש לאמר, שאף על פי שהתוספות בסנהדרין לא חששו לזה (מפני שסברו שאפשר לנו לשער שיעור בור \"עמוק כל כך דאי אפשר שלא ימות בו\"), התוספות כאן חששו. וכמה פעמים אנו מוצאים שינוים בתוספות במקומות שונים, מפני שהיו בעלי תוספות שונים. אבל מכל מקום יש להקשות אף לפירוש זה מה שהקשה מהר\"ם, דכיון שאפילו אם כתבה התורה בור לבדו לא היינו מחייבים דוקא בבור עמוק הרבה, אלא היינו אומרים, \"מן עשרה בכלל ולמעלה נקרא בור\", אם כן, ממה שנאמר \"בור\" לבדו נלמד יפה שיעור דעשרה טפחים, ולמה אמרו הגמרא והתוספות כאן, שהשעור הזה לא נלמד אלא בצירוף \"והמת יהיה לו\"? ועוד, למה היה להם להביא כאן שממה שנאמר \"בור\" היינו ממעטים שיח ומערה?",
"לפיכך נראה לפרש דברי התוספות כן: דודאי סתם בור עמוק הרבה, ואפילו הכי, אם כתבה התורה בור לבדו לא היינו לומדים ממנו שיעור עומק, שהרי אינו מבורר, אלא היינו אומרים, \"כל דקטיל\", ומה שנאמר \"בור\", למעט שיח ומערה בא, אבל כיון שכתבה התורה אף \"והמת יהיה לו\", דמשמע כלל, \"כל דקטיל\", ואפילו שיח ומערה - דאין לאמר \"כל דקטיל\" ואפילו אין בו כדי להמית, דלזה לא היינו צריכים והמת יהיה לו - אם כן, מה שנאמר בור, על כרחך לא למעט שיח ומערה בא אלא ללמדנו שיעור עומק: וכיון שאי אפשר לאמר שבא ללמדנו שיהיה עמוק הרבה, שהוא שיעור סתם, על כרחך ללמדנו שיהיה בו כדי להמית, כסתם בור שיש בו כדי להמית. והיינו מה שאמרו בתוספות אחר כך, \"דבור י' לא כתיב בהדיא, אלא מפקיה מסברא, מוהמת יהיה לו, דבעיא כדי להמית\", כלומר, כיון שכתוב \"והמת יהיה לו\", סברא היא ללמד ממה שנאמר \"בור\" דבעיא כדי להמית.",
"ולפי זה אתא נמי שפיר הלשון במשנה בפרק הפרה: \"אחד החופר בור, שיח ומערה, חייב - אם כן למה נאמר בור? מה בור שיש בו כדי להמית, עשרה טפחים\". ומשמע דהכי קאמר: \"אם כן\", כיון שחייב אף בשיח ומערה ואין אנו ממעטים אותם ממה שנאמר בור, \"למה נאמר בור?\" אלא ללמדנו שיעור של עשרה טפחים בא. ודרשה של המשנה ושל הגמרא שלנו אחת היא, מפני ששיעור עשרה טפחים לא נלמד אלא מן \"בור\" בצירוף \"והמת יהיה לו\", אלא שהמשנה הביאה סוף הדרשה והגמרא שלנו הביאה תחילת הדרשה, והכי קאמרה: \"הא לא קשיא, והמת יהיה לו אמר רחמנא וכו' \"."
],
[
" גמ' \"ואמאי קרי לה תולדה דרגל\". פירוש, כיון דגמרינן לה מהלכתא ולא ילפינן לה מרגל א\"כ לא הוי תולדה דרגל, דהא תולדה בנזקין הוי דבר דילפינן לו מן האב, ולפי זה היא קרויה תולדה. ומשנה דלפיכך קרי לה תולדה דרגל משום דבשאר דברים, חוץ ממה שניתן הלכתא, דהיינו לחצי נזק, ילפינן לה מרגל. והא דקתני לשלם מן העליה, משום דהך מלתא מיבעיא לו לרבא, וקמ\"ל דאפילו בהא פשיטא לו לרב פפא, כיון דלא מיבעיא לו בפירוש וקרי לה תולדה דרגל צריכים אנו לאמר דלכל שאר דברים הוי כרגל. וקפריך, לרבא דמיבעיא לו אמאי קרי לה תולדה דרגל, דקאמר בפ\"ב \"לקרן מדמינן לה או דלמא תולדה דרגל היא, ומאי יליף מרגל דקרי לה תולדה דרגל? ומשגה, \"לפוטרו בר\"ה\", דאף רבא סבר דילפינן לה מרגל, והא דמיבעיא לו מגופו משלם או מן העליה הוי משום דלא אשכחן חצי נזק דמשלם מן העליה אבל פטור בר\"ה דפשיטא דלא תליה בתשלומי נ\"ש דהא בור ואש משלמים נ\"ש וחייבים בר\"ה, לפיכך לא מבעיא לו בזה.",
"\"לשלם מן העליה\". אבל קשה, כיון דמן הדין היה משלם נזק שלם, משום דהוי תולדה דרגל, אלא משום דאתא הלכתא לחדש לחצי נזק, א\"כ נימא דאין בו אלא חדושו ולמילי אחריני להוי כרגל, ומאי קמבעיא ליה לענין עליה? אבל באמת יש לתרץ בענין אחר, דהא דבעי רבא אי צרורות מגופו משלם הוי משום דלא אשכחן חצי נזק דמשלם מעליה, כלומר, דאפשר דדינא דמגופו תלוי בדינא דח\"נ אבל זהו פשוט דהחיוב בר\"ה אינו תלוי בדין ח\"נ, דהא בור ואש חייבין בר\"ה אע\"פ שמשלמין נזק שלם.",
"\"לרב פפא פשיטא ליה\", וה\"ה דהוי מצי למימר דאף לרב פפא מבעי ליה, אלא ניחא ליה למימר הכי משום דהכי הלכתא. ובמהרש\"א תירץ, משום דהכי קים להו למסדרי הגמרא דסבירא ליה לרב פפא הכי.",
"\"לרבא דמבעיא ליה אמאי קרי לה תולדה דרגל\". כלומר, אי סבירא ליה כרב פפא דפלגא נזקא ממונא, א\"כ במה היא שוה לרגל?",
"\"אמאי קרי לה תולדה דרגל\". כלומר, כיון דהחילוק בנזיקין בין אב לתולדה הוא בזה שהאב כתוב בתורה והתולדה למדין מהאב, וכיון דצרורות הלכתא גמירא לה ואינן למדין שום דבר מהאב, א\"כ אמאי קרי לה תולדה דרגל, כלומר, מה אנו למדין בצרורות מרגל? ומשני, אנו למדין מרגל לשלם מעליה, דכיון דמכח רגל קאתי וכחו כגופו א\"כ הוי בכל דבר כרגל, חוץ מחצי נזק דהלכתא גמירא לה. ואפילו לרבא דמבעיא ליה אי מעליה משלם, לאו משום דאינו מדמה צרורות לרגל, אלא משום דאפשר תשלומין דמעליה אינו תלוי ברגל רק בתשלומי נזק שלם, ולפיכך צרורות דמשלמת חצי נזק משלמת מגופה.",
"\"אמאי קרי לה תולדה דרגל? לפוטרה ברשות הרבים\". וכתב רב אלפס: \"ושן ורגל ברשות הרבים פטורין משום דאורחייהו הוא\". ותמה עליו הרא\"ש: \"מה הוצרך לפרש דפטירי משום דאורחייהו הוא - הא קרא כתיב, ובער בשדה אחר, ודרשינן, ולא ברשות הרבים? ואפשר שבא לפרש טעם הפסוק - למה פטרתן תורה ברשות הרבים? לפי שדרכן לילך ברשות הרבים ואי אפשר שילכו הבעלים אחריהן תמיד, אבל קרן חייבת ברשות הרבים, אע\"פ שדרכו לילך שם, דכיון דאייעד ויודע שהוא נגחן הוי ליה למריה לנטוריה. והכי קיימא לן דקנסא הוא, כי היכי דלינטריה לתורא. ונפקא מינה מטעם זה, שאם היה עץ ארוך מונח מקצתו ברשות הרבים ומקצתו ברשות היחיד ודרסה עליו ברשות הרבים ושברה ברשות היחיד כלים, כיון שדרכה לילך ולדרס עליו פטורה. ור' יצחק ב\"ר שמואל לא פירש כן לקמן, גבי שור יוכיח שברשות\".",
"פירוש לפירושו - דהא דחייבה תורה שן ורגל ברשות הניזק ופטרה ברשות הרבים יש לפרש מחמת שני טעמים: א) מחמת זכות הניזק, דהיינו, שיש לו לניזק הזכות לשים ברשותו כל דבר בלי שום שמירה וממילא לחייב את כל מי שיזיקו שם, מה שאין לו ברשות הרבים. ואם תאמר אם כן נחייב נמי קרן תמה ברשות הניזק נזק שלם? יש לאמר, דקרן תמה, כיון שאין דרכה בכך הוי כעין אונס. ב) מחמת זכות המזיק, דהיינו, שיש לו למזיק הזכות להניח בהמתו ברשות הרבים בלי שמירה וממילא לפטר על הניזקין שיבואו על ידי זה, מה שאין לו ברשות הניזק. ואם תאמר, אם כן נפטר נמי קרן ברשות הרבים? יש לאמר, דשאני קרן, דאין דרך כל הבהמות להזיק בקרן, ויש לנו לאמר, דלבהמות המזיקות בקרן לא נתנו חכמים רשות להניח ברשות הרבים בלי שמירה, דהרי רשות הרבים אינו עשוי לאריות.",
"ונפקא מינה בין שני הטעמים הללו, אם הלכה הבהמה ברשות הרבים ועל ידי עץ ארוך הזיקה ברשות הניזק, דלפי הטעם הראשון יש לנו לחייב את המזיק, שהרי בהמתו הזיקה במקום שיש לו לניזק הזכות לחייב את כל מי שיזיקו, אבל לפי הטעם השני יש לנו לפטור את המזיק, שהרי בהמתו הלכה במקום שיש לו הזכות להניח אותם בלי שמירה.",
"ודייק הרא\"ש מדברי הרב אלפס שתפס הטעם השני, שהרי תלה הפטור בשן ורגל \"באורחייהו\", דהיינו שלא שינתה הבהמה מדרך כל הבהמות, דאילו, לפי הטעם הראשון, הוי ליה לתלות הפטור בזה שברשות הרבים אין לו לניזק הזכות לשים חפציו בלי שמירה. וכיון שכן פוטר רב אלפס כשהלכה הבהמה ברשות הרבים והזיקה על ידי עץ ארוך כלים ברשות הניזק. ור' יצחק בר' שמואל דקדק דחייב, מהא דקאמר בגמרא לקמן (ו:), גבי הצד השוה, \"שור יוכיח\", דאפילו הזיק כשהלך ברשות חייב. ואיכא למאן דאמר דשור דמתניתין היינו רגל, שאינה חייבת אלא כשהזיקה ברשות הניזק, ואם כן משמע דאפילו הלך השור ברשות, דהיינו ברשות הרבים, והזיק ברשות הניזק חייב. ומעתה קשה על הרב אלפס מאותה הגמרא דשור יוכיח.",
"וזהו לשון הרשב\"א המובא בשיטה מקובצת: \"הקשו בתוספות, בדבור המתחיל, תאמר בהני דברשות, שור יוכיח. \"ואם תאמר, למאן דאמר תנא שור לרגלו, היכי קאמר שור יוכיח דברשות חייב, והא רגל לא מחייב אלא ברשות הניזק, ושם אין לו רשות? ויש לאמר, כגון שהלך ברשות הרבים והתיז והזיק ברשות היחיד, דחייב, כדאמרינן לקמן. אי נמי, כגון שהיתה קורה מקצתה ברשות הניזק ומקצתה מוטלת ברשות הרבים, ודרסה עליה ושברה את הכלים שברשות הניזק. אי נמי, לאו אשור דמתניתין קאי, אלא הכי קאמר, שור דקרא יוכיח, דהיינו קרן. אי נמי, בחצר השותפין, כדעת רב חסדא דלקמן, דאמר, חצר השותפין חייב בה על השן ועל הרגל. ואי נמי, אפילו לר' אלעזר, דפטור, וכגון חצר השותפים המיוחדת לפירות לאחד מינייהו ולזה ולזה לשוורים\".",
"והנה מכל התירוצים הללו אינו מקובל לדברי רב אלפס אלא התירוץ הראשון, המובא בתוספות שלנו: דהתירוץ השני, הרי הוא אותו שהביא הרא\"ש בשם ר' יצחק בר' שמואל ושאינו לדברי רב אלפס על פי הרא\"ש, דפוטר בעץ ארוך. התירוץ השלישי הוא דחוק מאד, דהא דאומר \"שור יוכיח\" בא לפרש הא דתנא במתניתין הצד השוה שבהן, דהיינו באבות נזקין השנויין במשנה הזאת, ואילו קרן לא נשנה כלל לשמואל במשנה הזאת, אלא אתא מן כשהזיק חב המזיק השנוי במשנה השניה. התירוץ הרביעי הוא תמוה מאד. ותמה אני אם יצא כלל מפיו הקדוש של הרשב\"א ז\"ל, דהא מסקינן בגמרא דלא מחייב רב חסדא אלא בחצר המיוחדת לפירות ולא לשוורים, ואם כן, שור השותפין שנכנס שם והזיק הרי הלך שם בלא רשות, וליכא למימר בו, שור יוכיח שחייב אע\"פ שהלך ברשות. וכן התירוץ האחרון אינו אפילו לפי הספרים דגרסי: \"ולזה ולזה לשוורים\", דהא פירש הנימוקי יוסף: \"ולזה ולזה לשוורים, כשהוציא זה פירותיו כל אחד יכול לתת שם שוורים שלו\", ואם כן בשעה שפירותיו של בעל הפירות בחצר אין לשור רשות ללכת שם.",
"אבל אם נתרץ לרב אלפס התירוץ הראשון עלינו לאמר דאף רב אלפס מחייב כשהלך השור ברשות הרבים והתיז והזיק ברשות הניזק. ואע\"ג דהשור הלך ברשות, ורב אלפס בתר זכותו דמזיק אזיל, נראה לי דהיינו טעמא, דכיון דאמרינן אף גבי בהמה כחה כגופה, כדמסיק רבא בראש פרק ב\", אם כן כשהזיק השור בכחו בחצר הניזק הוי כמו שנכנס שם בגופו והזיק. והיינו טעמא דלא אמרינן גבי צרורות - עקירה אין כאן הנחה יש כאן? כדבעי ר' זירא למימר לקמן יט. ואם תאמר, נחייב נמי את השור מהאי טעמא כשהזיק ברשות הניזק על ידי עץ ארוך? יש לאמר, דשאני התם, דלא הוי רשות הניזק מעליא, כיון שהניח את כליו במקום שהבהמות יכולות להזיק בלכתן ברשות הרבים כדרכן, והוי כמו הלכה ואכלה מעל גבי חברתה, דפטורה. אבל כשהתיז מרשות הרבים לרשות היחיד הוי כמו קפצה ואכלה מעל גבי חברתה, דהוי רשות הניזק מעליא לפי פירוש רב אלפס, משום שלזה דרוש התאמצות יתירא, ואין דרך כל הבהמות לעשות כך, והכא נמי אין דרך כל הבהמות להתיז מרשות הרבים לרשות היחיד. וכן הוא דעת ה\"ים של שלמה\", אלא שלא הסביר את דבריו באופן זה.",
"וכן נראה דעת הרא\"ש גופיה, דנקט נפקא מינה לדרסה על עץ ארוך, ולא נקט נפקא מינה להתיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד, דאיתא בגמרא ובתוספות ושגור בפי כל. ועוד, דבהכי הוי רבותא טפי, דאע\"פ דבהא לא פשע הניזק כלל, ובהא מסקינן בגמרא להדיא לחיובא ואפילו הכי פוטר רב אלפס. ומדלא נקט הכי שמע מינה דסבירא ליה להרא\"ש דבהא אפילו רב אלפס מודה דחייבת.",
"ובשלטי הגבורים לא הבין דעת הרא\"ש כן, דכתב עליו: \"ובודאי דהכי הוא דעת רבינו (הרב אלפס), שהרי בפרק כיצד הרגל השמיט בעיא דר' ירמיה לר' זירא, דבעא מיניה, התיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד מהו? ואסיקנא התם דחייב. ורבינו השמיטה; משמע, דסבירא ליה דלא הלכתא הוא, אלא, התיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד פטור, דאורחיה הוא\".",
"ויותר נראה לדקדק מדברי רב אלפס להפך, דהא הביא מה שפשטה הגמרא, היתה מהלכת ברשות הרבים והתיזה והזיקה פטורה, ומשמע, דוקא הזיקה ברשות הרבים פטורה אבל הזיקה ברשות היחיד חייבת. ובאופן זה לא נצטרך לבאר דברי רב אלפס שיהיו נגד מסקנת הגמרא ונגד הברייתות שפושט מהן בגמרא לחיובא.",
"\"ושמואל אמר מבעה זה השן\". בירושלמי לא הביא מחלוקת דרב ושמואל, אלא מפרש: השור, זה הקרן; מבעה, זה השן והרגל. והא דתני שן ורגל בשם אחד? מפרש ר' חגיי, משום דהם כתובים בקרא אחד, \"ושלח את בערה ובער בשדה אחר\". וקשה לי איך שייך על רגל לשון מבעה? ושמא גרס במשנה המבער, מלשון כי יבער איש שדה או כרם.",
"\"ורב מ\"ט לא אמר כשמואל\". משום דלכאורה משמע מתניתין כשמואל, דמיירי בנזקי ממונא ולא בנזקי גופו.",
"רש\"י ד\"ה דכח אחר. \"והוה ליה לאסוקי אדעתיה\". לפי פירוש רש\"י הוי כח אחר מעורב בה טעמא לחיובא ועיין תוספות ב. בד\"ה \"ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים\" שחולקין בזה על רש\"י.",
"רש\"י ד\"ה בחצי נזק צרורות. \"דהלכתא גמירי לה למשה מסיני דממונא הוא ולא קנס\". וכתב עליו מהרש\"ל בחכמת שלמה: \"לאו דוקא דהכי [הוי] הלכתא דממונא, דאם כן למאן דאמר חצי נזק ממונא מאי איכא למימר?\" פירוש, בשלמא למ\"ד חצי נזק דקרן הוי קנסא, איכא למימר דאתא הלכתא לאשמועינן דחצי נזק של צרורות לא הוי קנס, אבל למ\"ד דאף חצי נזק דקרן הוי ממונא, אם כן למה לי הלכתא לאשמועינן דחצי נזק דצרורות הוי ממונא - מהיכא תיתי לן דלא הוי ממונא? והפלפולא חריפתא עוד הוסיף עצמה להקושיא בזה שהעיר, דהכא אליבא דרב פפא קיימינן, דאית ליה פלגא נזקא דקרן הוי ממונא.",
"והנה ב\"חכמת שלמה\" הנזכר מוסיף: \"ויש ספרים איתא בגמרא דממונא הוא\". וכן נראה מדברי הרא\"ש שגרס כן בספר רב אלפס. וכתב עליו: \"הא דקאמר הלכתא גמירי לה דממונא הוא, להא לא בעי הלכתא, דממילא ממונא הוא, כיון דתולדה דרגל הוי, ועיקר הלכה לחצי נזק גמירי, אלא דהכי קאמר: דאע\"ג דתולדה דרגל הוי וממונא הוי, הלכה גמירא לה דלא משלם אלא חצי נזק\".",
"והנה פירוש זה אפשר לדחק בדברי רב אלפס, דאזל אליבא דהלכתא, דפסקינן פלגא נזקא דקרן הוי קנסא. אבל לפי הספרים דגרסי בגמרא שלנו, \"הלכתא גמירי לה דממונא הוא, כדאיתא בחכמת שלמה, קשה - הא הכא אליבא דרב פפא קיימינן, דאית ליה כל חצי נזק הוי ממונא, וא\"כ מאי שייך למימר אע\"ג דממונא הוי מ\"מ הלכתא גמירי לה דלא משלם אלא חצי נזק?",
"וכתב בפלפולא חריפתא, דנראה לו שטעות נפלה כאן בגירסא, \"שנשתבשו לגרס כאן דממונא, ממאי דבסוף פירקין, (בבא קמא דף טו.) אמרינן, כיון דאיכא חצי נזק צרורות דהלכתא גמירא לה דממונא הוא\". והתם קיימינן אליבא דמאן דאמר פלגא נזקא קנסא, ומצינן שפיר לפרש, \"דהלכתא גמירי לה דחצי נזק מ״מ ממונא הוא\". ובזה מתורצת שפיר הקושיא על הגמרא אבל לא על פירוש רש״י שלפנינו. ועוד דלשון הגמרא דחוק לפירוש זה.",
"לפיכך נראה לי שאפשר לאמר דאף לרב פפא אתא הלכתא להורות דצרורות הוי ממונא, דלא תימא כיון דצרורות אינה משלמת אלא חצי נזק, אע\"ג דהוי אורחא, אם כן אמרינן בבהמה, כחה לאו כגופה, וכיון שכן, מן הדין היה לנו לפטור צרורות לגמרי, כדאמר רבא בראש פרק כיצד הרגל, והא דמחייבינן אותה חצי נזק אין זה אלא מטעם קנסא, שישמרו את בהמתם מלהכנס לרשות אחרת\" לפיכך אתא הלכתא להורות לנו דחצי נזק צרורות הוי ממונא.",
"ומעתה לא קשה אפילו לפירוש דהכא, דקיימינן אליבא דרב פפא. והא דאמר: \"ואע\"ג דפלגא נזק של נגיחה הוי קנס, כדאמרינן לקמן, האי פלגא נזקא ממונא הוא והלכך לאו תולדה דקרן היא\". הכי קאמר, האי פלגא נזקא לא הוי כפלגא נזקא דקרן, דאפילו למאן דאמר פלגא נזקא דקרן הוי קנס מודה דהאי פלגא נזקא הוי ממונא, וכיון שכן, לא הוי תולדה דקרן. ולפי זה ניחא דלא נעלם מעיני רש\"י דבר קטן כזה, דהכא אליבא דרב פפא מפרשינן. ד\"ה בחצי נזק. \"והלכך לאו תולדה דקרן הוא אלא דרגל\". כלומר, היינו לרב הונא בריה דרב יהושע דקיימא לן כוותיה. ולדידיה אמרינן התם בגמרא דהלכתא גמירא לן דממונא הוא. אבל לרב פפא דאית ליה פלגא נזק דקרן נמי ממונא, קפריך הכא אמאי קרי לה תולדה דרגל. ועיין ברא\"ש. ונראה דהרש\"י דהכא לקוח מהתם, דכאן אין לו מקום כלל. ועיין ברש\"י שבועות. ד\"ה ולרבא וכו/ כלומר, לרבא אליבא דרב פפא דאית ליה פלגא נזקא דקרן ממונא, וגם הוא קרי ליה תולדה דרגל כדבעי בפ\"ב גבי בעיא דיש העדאה לצרורות \"או דלמא תולדה דרגל הוא\". תוס' ד\"ה משורו. \"היינו קרן דשן ורגל פטורין בר\"ה\". ומצינו למימר דמרגל יליף דכמו שחייב ברגל כשהכניס בהמתו במקום שאין לו רשות כן הוא חייב באבנו כשהניחה במקום שאין לו רשות דהיינו רשות הרבים. וליכא למיפרך מה לרגל שכן בעלי חיים' דמה לי אם נתקל בבהמתו או באבנו. ועיין לקמן דף מח. ל\"ה וממונך. \"לאו דוקא גבי בור דלאו ממונא הוא\". ולי נראה דדוקא הוא, והכי קאמר! דוקא בממונך יש דין בור אבל לא בגופך, דלקמן (לא!) אמרינן דגופו אינו נעשה בור אפילו הוזק בו. וכן אין לו דין אש, דהא אמרינן לקמן (כז.) נפל מן הגג ברוח שאינה מצויה והזיק חייב על הנזק, ואי הוי בגופו דין אש הוה פטור ברוח שאינה מצויה. וכן אמרינן התם שאם נפל ברוח מצויה חייב בד' דברים. ד\"ה והתנן. \"מפצע תחת פצע\". ואע\"ג דשוגג לא כתיב בהדיא, אלא מרבוי, הוי נמי אב, כדמשמע מירושלמי המובא בתוספות דלעיל, \"חד בור למיתה וחד בור לנזקיך. בא\"ד \"מפצע תחת פצע\". ונראה דלפי זה כתב רב אלפס דתולדות דאדם הוו כיחו וניעו, משום דישן כתוב בתורה והוי אב. והא דקאמר בגמרא על כיחו וניעו, \"אי בהדי דאזלי קמזקי כחו הוו\", לא בעי למימר דהוי אדם המזיק עצמו' אלא, כלומר, הא קיימא לן דכחו כגופו גבי אדם המזיק, כדאמרינן לקמן י! ויז! וא\"ב הוו כיוצא בהן. ד\"ה לפוטרו. \"אם כן אתי הלכתא להקל ולא להחמיר\". לפי זה ק\"ק מאי מבעיא לו אי יש העדאה לצרורות דהוי להחמיר."
],
[
" גמ' \"כראי הקרן שכוונתו להזיק\". והא דלא קאמר מיד לא ראי השן שיש הנאה להזיקה, משום דהלשון לא ראי משמע לו שאין בו, ולא שיש בו.",
"\"ה\"נ לא שנא\". לפי פשוטו הכי קאמר: אי לאו קרא לא הייתי יודע ממה למילף, אי למילף כוונה משלא בכוונה בבהמה או למילף כוונה מבכוונה בעבד. ואתא רב אשי למימר דמעבד ליכא למידן, דטעמא רבה אית ביה.",
"\"בתמין ולבסוף מועדין לא קמיירי\". כלומר, משום דבעי למתני הצד השוה שבהן שדרכן להזיק.",
"\"כראי השור שאין בו ארבעה דברים\". כלומר, האי \"לא הרי השור כהרי המבעה\", ודאי לענין נזקי ממון קאמר, דהיינו שור שהזיק דלענין מיתת אדם פשיטא דלא הוי ילפינן שור מאדם או אדם משור, דהא אין עונשין מן הדין. וכן לענין נזקי אדם ליכא למימר דנילף זה מזה במה מצינו, דהא חיובא דזה לא הוי כחיובא דזה. וכיון שכן, ליכא למילף זה מזה גם לענין נזקי ממון, דאי כתב שור הוה אמינא דוקא שור חייב בו הכתוב בנזקי בהמה שכן חייב בו הכתוב נמי כופר, מה שאין כן באדם. ועי\"ל דהכי קאמר: כיון שהחמירה תורה בשור מבאדם ובאדם מבשור, הרי שיש סברא להחמיר בזה וסברא להחמיר בזה, וכיון שכן, חד מאידך לא הוי ילפינן, וזה עיקר.",
"רש\"י ד\"ה ולא ראי השן. \"שאין הנאה להזיקה חייב\". לפי זה, כשתירץ בגמרא איצטריך, הוי מצי לאקשויי, הא תינח כוונתו להזיק, דיש הנאה להזיקה מאי איכא למימר? אלא דעדיפא מינה קמקשה. אבל יש לפרש דהקושיא \"ולאו ק\"ו הוא\", קאי דוקא על כוונתו להזיק ולא על יש הנאה להזיקו. דיש הנאה להיזק אפש' לאמר דהוי קולא משום דכל דבר שנהנים מזה בשעת הביעור לא נקרא הביעור היזק, ובכן יש הנאה להזיקו אינו בכלל מזיק והוי אימא דלפטר.",
"תוס' ד\"ה לאו. \"איכא טעמא רבה\". נראה בעיני דפירוש התוספות כך הוא: המקשה סבר דבאין כוונתן להזיק הן חייבין מדינא, אלא שפטורין מטעם שמא כיוונו להזיק, שאז פטורין מדינא, מטעם שמא יקניטנו. ובכן אי אפשר ללמד בק\"ו כוונה להזיק מאין כוונה להזיק דאיכא למיפרך - מה לכוונה שיש בה קולא באיזה דבר (יהיה מאיזה טעם שיהי), ובכן אפשר להיות בה קולא בעוד דבר. ורב אשי מתרץ: דמטעם שמא יקניטנו וכו' הקילו רבנן בעבד ובאמה בין בכוונה ובין שלא בכוונה (בכוונה מטעם שמא יקניטנו ושלא בכוונה מטעם שאי אפשר ליה להיות חמור מבכוונה) ובכן ליכא למיפרך - מה לבכוונה שיש בה קולא באיזה דבר.",
"ד\"ה כשהזיק. \"אלא מאידך כשהזיק מרבה לה\", עיין בגמרא יד: וברש\"י שם בד\"ה כשהזיק חב המזיק לאתויי קרן.",
"ד\"ה למחשביה. \"וא\"ת אמאי לא חשיב אש ובור גבי מועדים\". כלומר, לרב דחשיב בסיפא אפילו מועדין שאין בהם שום חידוש. ומשני דבאין ב\"ח אין חילוק בין פעם ראשונה לשניה וממילא בזה שהוא חושבם למזיקים, חושבם גם כן למועדים.",
"ד\"ה כראי. \"ותירץ דשוגג נמי פטור\". ואפילו למאן דפוטר לקמן אף שור מכופר באין מתכוין היינו דוקא אין מתכוין, דלא דמי לשוגג שכיון לעשות את המעשה אלא שלא ידע שעושה בזה המעשה מה שאסור לעשות.",
"בא\"ד \"פטור מדתנא דבי חזקיה\". לפירוש ריב\"א קשה קצת, כיון דמה שפטרינן ליה מטעם קים ליה בדרבה מינה אין נחשב קולא א\"כ מה שפטרינן אותו בשוגג מתנא דבי חזקיה נמי לא נחשב קולא, דהא אף הוא פוטר אותו מטעם קים ליה בדרבה מיניה, והיינו משום דבמזיד קים ליה בדרבה מיניה ומקשינן ליה שוגג וצ\"ע.",
"בא\"ד \"דאין מזיד לשור\". כלומר, דאומר מותר אינו נקרא מזיד. ועיין בריש פרק ב' דמכות (ז:ט.).",
"בא\"ד \"דדוקא דין אסון אתא חזקיה\". כלומר, שדנים אותו משום האסון, והיינו כשיש אסון בחברו, למי שהתכוין להכות, אבל באשה, כיון שלא נתכוין לה (דהא כי ינצו אנשים כתיב) אין דנין אותו במיתה אף אם הרג אותה.",
"ד\"ה כיון. \"דהם גרמו לו\". כלומר, ובאופן בזה דהיינו שהשכיב אצל הכלים אורחא להזיק.",
"ד\"ה ולטעמיך. \"פי' אפילו תימא מבעה זה השן\". כלומר, דלפי פשוטו הכי פירושו: ולטעמיך, דאמרת אדם שמירת גופו עליו הוא א\"כ היאך תפרש הברייתא? אבל אם כן היה מוכח דלפי המסקנא אינם מפרשים אדם שמירת גופו עליו, וזה אינו, לפיכך, קמפרש, \"ולטעמיך\", אפילו תימא מבעה זה השן, גם אז תקשי, וכמו שתתרץ למ\"ד מבעה זה השן כך אפשר לתרץ למ\"ד מבעה זה אדם."
],
[
" גמ' \"ותנא דידן מ\"ט לא תני הני\". ואע\"ג דהני לא הוו כאבות דמתניתין, דהא אסקינן לקמן דהני אין להם תולדות, מ\"מ הוי ליה לאשמועינן דהני נמי משלמי ממיטב.",
"\"וגנב וגזלן\". וגנב וגזלן דחייבים לשלם כשאין הגנבה או הגזלה בעין, דכיון דהן ברשותם עליהם לשמור. ואפילו נאנסו חייבים מטעם שואל, דהא כל ההנאה היא שלהם, ולפיכך קאמר בתר הכי, דגנב וגזלן נכלל בכלל שומר חנם והשואל.",
"רש\"י ד\"ה אבות. \"קרי להנך דכתיבן בקרא\". אבל לא משום דאית להו תולדות. ולפיכך לא כתב כאן \"דכתיבן בקרא בהדיא\" כמו שכתב בפירושו על המשנה, משום דכאן אין תולדות שלא כתיבן בקרא בהדיא, מה שאין כן באבות דמתניתן שיש להם תולדות דלא כתיבן בהדיא. ומ\"מ צ\"ל דהאי טעמא הוא לאו דוקא, דמשום דכתיבן בקרא לא הוו אבות, דהא אבות משמע דאית להו תולדות וכן אמרינן לקמן דאילו הויין רק דומים לאבות בזה שמשלמים ממיטב, אלא, כלומר, משום דכתיבן בקרא לא הוו תולדות, וכיון שכן, אפשר לקוראן אבות לאשמועינן בזה שמשלמים ממיטב.",
"ד\"ה תנא אדם דאזיק שור, \"שור ולא אדם חמור ולא כלים\". ואע\"ג דבור חייב בנזקי אדם, הרי בור דכתיב בתורה במיתה משתעי דכתיב והמת יהיה לו.",
"ד\"ה מנסך. \"ומנסך את היין ליכא למימר שניסכו ביין נסך שזרק בו, דלא קמחסריה ולא מידי, דהא מזבין ליה בר מדמי יין נסך שבו\".",
"והנה בגיטין תנן: \"המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור ובמזיד חייב\". ופליגי שם רב ושמואל בפירוש של מנסך: \"רב אמר מנסך ממש, ושמואל אמר מערב\". וקאמר התם: \"ולמאן דאמר מנסך, מאי טעמא לא אמר מערב? אמר לך, מערב היינו מדמע. ואידך? קנסא הוא, ומקנסא לא ילפינן\".",
"ומן הגמרא הזאת הקשה במהרש\"א שתי קושיות על פירוש רש\"י דהכא: חדא, למה דחה בשתי ידים את הפירוש דמנסך היינו מערב, כיון דבגיטין \"איכא מאן דמפרש לה מערב\". ועוד, \"מאן דאמר נמי מנסך ממש היינו משום דאם לא כן היינו מדמע\", אבל לא מטעם שפירש רש\"י כאן, \"דלא קמחסריה ולא מידי\", וא\"כ משמע דטעמא דרש\"י אינו אליבא דכולי עלמא. ודחק לתרץ הקושיא השניה, דרש\"י הכי קאמר: \"דלא קמחסריה ממש, אלא דצריך למוכרו יותר בזול לעובד כוכבים, ואם כן היינו מדמע\".",
"והפני יהושע תירץ הקושיא הראשונה של המהרש\"א, דפירוש רש\"י דהכא קאי אפילו למאן דמפרש בגיטין מנסך היינו מערב. והיינו משום דתנא דברייתא דהכא ע\"כ סבירא ליה דהמטמא והמדמע והמנסך כתובים בתורה, דאם לא כן לא הוו אבות, \"דאבות קרי להנך דכתיבן בקרא\", כדפירש רש\"י. והיינו דסבר, דהיזק שאינו ניכר שמיה היזק, ונכללים בכלל נזק דכתיב בקרא. וכיון שכתובים בתורה וחייבים מדין תורה ליכא לפרש מנסך היינו מערב, דאם כן היינו מדמע. מה שאין כן במשנה דגיטין, דשם קאי אליבא דהלכתא, דפסקינן היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק, ומטמא ומדמע ומנסך חייבים מטעם קנסא, וכיון דמקנסא לא ילפינן הוצרך להאמר מנסך אף על פי שאמר כבר מדמע הדומה לו.",
"והנה מה שפירש הפני יהושע דקנסא דחכמים אי אפשר למנות בכלל אבות לא משמע כן מהסוגיא. דבגמרא קאמר: \"לימא קסבר ר' חייא היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק, דאי שמיה היזק הא תני ליה נזק\", כלומר, ולמה ליה למיתני עוד המטמא והמדמע והמנסך בהדי אבות. משמע, דאי קסבר היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק ניחא הא דתנא להו בהדי אבות, אע\"ג דהוו קנסא ואינם כתובים בתורה. ובתוספות דיקו על זה: \"ואע\"ג דחזקיה דאמר שמיה היזק איתותב בהניזקין, מכל מקום ניחא ליה לאוקמי ברייתא דר' חייא אביו אליביה\". משמע, דבלאו הכי הוה מוקמינן ברייתא דר' חייא דוקא אליבא דמאן דאמר היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק, ולא הוה חיישינן בזה דהוו קנסא ואינם כתובים בתורה. וכן משמע בסמוך, דפריך בגמרא, ליתני ר' חייא מוסר בהדי אבות, אע\"ג דמוסר אינו חייב אלא מדינא דגרמי, דהוי קנסא דחכמים, לפי דברי התוספות לקמן נד. (ד\"ה חמור), הרי דאפילו קנסא דחכמים אפשר למנות בהדי אבות.",
"וכן הסברא נוטה דקנסא דחכמים הוי אב המזיק, ולא תולדה, כיון דלא ילפינן חיוביה משום מקום א\"כ לא הוי דבר שנולד לנו מתוך דבר, דזהו משמעות התולדה. ואע\"ג דלמאן דלא יליף קנסא מקנסא אי אפשר להיות תולדה לקנסא, מ\"מ קרי לה לקנסא דחכמים אב כמו שקרי להו לכולהו אבות דר' חייא ור' אושעיא אע\"פ שאין להם תולדות, ואבות דר' חייא הוו רובן קנסות שאי אפשר להיות להן תולדות אם לא ילפינן קנסא מקנסא.",
"והא דכתב רש\"י: \"אבות קרי להנך דכתיבן בקרא\", לא בא למעט אלא המזיקין שאינם כתובים בתורה וילפינן להו במה מצינו מאלה הכתובים בתורה דכיון שהתולדות דומים לאבות בכל פרטיהם ודיניהם א\"כ למה קרי להו להנהו אבות ולהנהו תולדות? לפיכך פירש\"י \"דאבות קרי להנך דכתיבן בקרא\", משום דהם הולידו לנו דין התולדות והם לא נולדו לנו מדבר אחר. והיינו נמי דקאמר במשנה, \"לא הרי השור כהרי המבעה\", דמשור אינם למדים מבעה, ולפיכך לא הוי מבעה תולדה דשור אלא הוי אב בפני עצמו.",
"ובאמת תירוצו של הפני יהושע אינו נראה אפילו אם נסכים אתו בעיקר דבריו, דקנסת חכמים לא הוי אב, ור' חייא דחשיב להו למטמא ומדמע ומנסך בהדי אבות, סבר דחייבים עליהם מדין תורה, מטעם היזק שאינו ניכר שמיה היזק. דהא אפילו אם נאמר כן קשה, למה תנא להו כיון דתנא כבר נזק? ותירצו בגמרא, \"תנא היזקא דמינכרא ותנא היזקא דלא מינכרא\". והקשו בתוספות: \"והא דקתני שלשה גווני?\" ותירצו, \"לפי שהם שנויין בפרק הניזקין\". ואם כן הכי נמי אפשר לאמר דמנסך היינו מערב, ואע\"פ שהוא דומה למדמע, מכל מקום תנא ליה ר' חייא, משום דהוא שנוי בהניזקין. ובהניזקין הוא שנוי משום דסבירא ליה לתנא דהתם דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק, ומקנסא לא ילפינן.",
"ובשלטי הגבורים הקשה על דברי רש\"י כאן מהא דפסקינן בעבודה זרה נד. דיין נסך שנתערב ביין כשר אסור כל היין בהנאה, ואפילו למכור לעובד כוכבים, ורש\"י בעצמו כתב שם: \"וכן הלכה\", וא\"כ היכי קאמר הכא, \"דלא קמחסריה ולא מידי דמזבין ליה בר מדמי יין נסך שבו\"? ושמא יש לאמר, דרש\"י סבר, דהא דאסור למכור לעובד כוכבים יין שנפל בו יין נסך לא הוי אלא משום תקלה, \"דלמא אתי לזבוניה לישראל\", כדמשמע בעבודה זרה סה:, גבי ההוא כרי דחיטי דנפל עליה חביתא דיין נסך, וכיון שכן שרי למכור את היין לעובד כוכבים שלא בפני ישראל, כדאיתא התם.",
"אבל מכל מקום נראה יותר שאיזו טעות נפלה ברש\"י כאן, דהיינו, שיד תלמיד טועה נגעה בו, שהרי פירש כאן פעמים בין מטמא בין מדמע ובין מנסך, מה שאין דרך רש\"י בכל מקום. תדע, שהרי התוספות כשהביאו הפלוגתא של רב ושמואל בפירושא דמנסך היה להם להביא בראשונה פירוש רש\"י, כדרכם בכל מקום, ומזה נראה שלא היה לעיניהם פירוש רש\"י שלפנינו.",
"תוס' ד\"ה ואימא. \"וקמ\"ל דבכח שני נמי חייב\". כלומר, והייתי מחייב נמי גרמא בנזקין.",
"בא\"ד \"דמבור לא הוה שמעינן\". ולפי זה היה בור שלא מרשות קל מבור ברשות, וזה תמוה? ויש ליישב בדוחק, דבבור חייב משום דתחילת עשייתו לנזק וכיון דלכלים אין עומד לנזק, דכלים אינם נופלים בבור, לפיכך פטור אבל בבור ברשות חייב משום דכשנתנו לו רשות אדעתא דהכי נתנו לו שישמור שלא יזיק, ולפיכך חייב על כל מה שהזיק, ודוחק. אבל יותר נראה מה שמשני לבסוף, \"דבלאו הכי משני שפיר\".",
"ד\"ה מי כתיב. \"שהמים רותחים קרויים מבעבעים\". ועוד י\"ל דאף על גב דקראי לא דייקי במים כמו שלא דייקי בשן ובאדם מסתבר טפי לאוקמי במים מבשן ומבאדם, משום דתנא שור וכל מילי דשור ומשום דתנא ליה אדם בסיפא.",
"ד\"ה תרי. \"וי\"ל דניחא ליה לכלול כולם בשור כמו תנא דמתני' \". ואי הוי תני הקרן והשן והרגל תו לא הוי מצי למתני השור, מה שאין כן מבאדם.",
"ד\"ה ועדים. \"פי' ריב\"א דאפי' שילם ע\"פ העדים זוממין חייבין, כלומר, דאי לא שלם לא הוי מזיק עדיין, ולא שייך לחשבו בהדי אבות נזיקין.",
"בא\"ד \"דהתם אין עונשין מן הדין\". לפירוש הרשב\"א דמפרש דבכל מקום דהוי הדוש, כמו גבי בור, אמרינן אין עונשין מן הדין, צ\"ל דעדים זוממין הוי חדוש רק לרבא, אבל לא לאביי, דהלכתא כוותיה, אע\"ג דמה שמשלמין אע\"פ שלא עשו מעשה נראה לכ\"ע חדוש. והרמב\"ם הלכות עדות כ. אית ליה דאפילו במלקות לא אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה אע\"ג דבמלקות פשיטא דאין עונשין מן הדין, כדאיתא במכות יז: ונראה לי דטעמא דהרמב\"ם היא לאו משום דאין עונשין מן הדין, אלא משום דכיון דכבר נהרג הנאשם אין לנו שום צורך לדעת אם העדים הם אמיתיים או מוזמים, כיון דלנאשם לא יצא שום נפקותא בזה, ואין ב\"ד נזקקים עוד להמזימים דהוי כמו ספור דברים ולעז בעלמא, ואע\"ג דנפקא מינה לענוש את המזימים, מ\"מ זה בעצמו אינו מספיק כיון דבכל דין הזמה יש גם כן נפקותא להנאשם וכאן אין, הוי כאן כמי חצי דבר, וזהו דוקא במיתה, אבל במלקות יש חילוק להנאשם אפילו נלקה כבר, דהא מי שלקה ושנה מכניסין אותו לכיפה, לפיכך מקבלים את המזימים אפילו נלקה כבר."
],
[
" גמ' \"דאי שמיה היזק הא תנא ליה נזק\". משמע דאי קנסא הוה ניחא. לפירוש רש\"י דמפרש דאבות דכולהו כתיבי בתורה, אפילו למ\"ד קנסא קשה, דהא רבנן קנסוהו ולא כתוב בתורה. ושמא הוי מצי למימר ולטעמיך. ועי\"ל דהא דקאמר אבות קרי להנך דכתיבי בתורה לאו דוקא, דהא לקמן קאמר, דטעמא דקרי להו אבות הוא משום דמשלמי ממיטב. אלא הכי קאמר, משום דכתיבי בקרא בהדיא ולא אתו במה מצינו מאחרינא לא הוו תולדות. וכן אם מטעמא אחרינא לא אתו במה מצינו מאחריני לא הוי נמי תולדות.",
"\"כולן כאבות לשלם ממיטב\". כלומר, דקמ\"ל ברייתא דר' חייא דהאי \"כשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ\", קאי אעשרים וארבעה מזיקים, ועוד, כיון דדמי בדבר אחד לאבות א\"כ אפשר לקוראם אבות, אע\"פ שבעיקר השם אבות הוי דוקא להני שיש להם תולדות, ודומה לזה קוראים לאוהל שעל הקבר נפש, אע\"פ שבעיקר נפש הוי דבר חי. וזהו עיקר.",
"רש\"י ד\"ה מנסך. \"הואיל ועביד ביה מעשה בגופיה דיין\". כלומר, דלא תקשי הא אין אדם איסר דבר שאינו שלו, ואפילו שלו אין אדם אוסר בדבור, דאין הקדש לעבודה זרה.",
"רש\"י, ומפגל, כהן ששחט קרבנו של ישראל חטאת לשום שלמים, דאין הקרבן עולה לחובת בעליו, וצריך אחר.",
"והקשה בשיטה מקובצת בשם גליון: \"למה לא פירש כמו מפגל בעלמא, כגון ששחט לאכלו חוץ לזמנו? ויש לאמר, משום דלא תימא, כיון דמצוים הרבה בעזרה הוי כמו אנוס אם שינה שם הזבח, קמשמע לן, דאדם מועד לעולם\".",
"וכן מביא שם בשם תוספי תוספות להרא\"ש. אבל קשה: הא על כרחך בדלא טעה הכהן, דאי טעה, הא קיימא לן דכהנים שפגלו בשוגג פטורין, משום דהוי היזק שאינו ניכר. וכיון שלא טעה, אלא פיגל בכוונה לפגל, א\"כ היאך היה עולה על דעתו דהוי אניס?",
"ובחדושי מהר\"ץ חיות כתב: \"נראה דרש\"י היה מוכרח לפרש כן. דאי סבירא ליה היזק שאינו ניכר שמיה היזק, אם כן, הא תני נזק, ותני נמי המטמא והמדמע על היזקא דלא מינכר. ואי סבירא ליה לא שמיה היזק, ואינו חייב רק משום שלא יהא כל אחד הולך ומטמא, אם כן, כיון דעיקר משום לצעורי קא מכוין, וגבי הקדש לא שייך לצעורי, דאין אדם עושה קנוניא על הקדש, ומכל שכן שלא ירצה להפסיד את הקדש. ואע\"פ שצריך להקריב קרבן אחר, מכל מקום מצי פטר נפשו בכבש והקדש יפסיד שור, כמו דאמרינן לקמן עח: ומפני זה פירש רש\"י, מפגל היינו שלא לשמו, דהקרבן כשר, רק דלא עלו לבעלים לשם חובה. ונכון. כן שמעתי מפי גדול אחד\".",
"והנה צלל במים אדירים ולא העלה בידו אלא חרס, דהא הכא פירש רש\"י ששחט חטאת לשום שלמים, ובחטאת שלא לשמה הרי הקרבן פסול, דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים חוץ מהחטאות והפסח - ואם כן מה הרויח רש\"י בזה שפירש חטאת לשום שלמים? ועוד, הא בגיטין נג. פירש רש\"י, \"הכהנים שפגלו קרבנות, ששחטום וזרקום לאכול מהם חוץ לזמנם\", דהיינו פגול ממש, שהקרבן פסול, וא\"כ תקשה למאן דאמר היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק, אמאי קנסו חכמים לחייב את המפגל במזיד משום שלא יהא כל אחד הולך ומפגל, הרי אין אדם עושה קנוניא על ההקדש? אלא יש לאמר, דהא דאמרינן אין אדם עושה קנוניא על ההקדש היינו דוקא כשאין בזה הפסד להדיוט וליכא למימר לצעד את חבירו נתכוין, אבל הכא, שיש הפסד להדיוט, שהרי לא עלו לבעלים לשם חובה, אם כן איכא למימר לצער את חבירו נתכוין ואינו חושש בזה שהוא מפסיד נמי להקדש.",
"ובמצפה איתן כתב, דמהמקשים על רש\"י הך קושיא נעלמה \"סוגיא ערוכה במנחות מט. דבגמרא גופא שם קאמר האי לישנא, אמתניתין דהכהנים שפגלו במקדש שבפרק הניזקין, דקשחט חטאת לשום שלמים. וכבר הרגישו רש\"י ותוספות שם ופירשו, דהיינו לומר, ששחט חטאת על מנת לאכלו לשני ימים ולילה, כשלמים, ולפי זה היינו פיגול ממש. ואין ספק, שרש\"י ז\"ל גם כן נתכוין לזה (כאן), אלא דנקט לשון הגמרא דמנחות, וסמך על מה שפירש במקומו\".",
"ולפי זה פירוש רש\"י דהכא ופירוש רש\"י דגיטין אחד הוא, דהיינו כפירוש פיגול דעלמא, אלא בגיטין פירש רש\"י ביותר בירור, משום דהתם נשנה עיקר דינא דמזיק על ידי פיגול, והכא סמך על מה שפירש במקום אחר, משום דכאן אף בגמרא לא נזכר אלא מפגל סתם וסמך על המפורש במקום אחר. וזהו נכון.",
"ד\"ה תחת. \"גמירי כולהו משן ורגל\", דבכולהו כתיב ישלם.",
"תוס' ד\"ה תני. \"האי למעוטי לאו משום דלית ליה דרבי חייא\". כלומר, בשלמא תנא דמתניתין דתנא ארבעה אבות איכא למימר דדוקא קתני, דוקא הני הוו אבות דאית להו תולדות, אבל הנך דר' אושעיא ורבי חייא לא הוו אבות, משום דלית להו תולדות, אלא ר' אושעיא דקרי להו אבות להני דלית להו תולדות אלא משום דמשלמי ממיטב איך מצי למעוטי דר' חייא? לפיכך קאמר לאו משום דלית ליה דר' חייא.",
"ד\"ה למעוטי. \"הומ\"ל למעוטי כופר ושלשים של עבד\". ואע\"ג דלרב תנא שור וכל מילי דשור, מ\"מ לא הוי משמע כפר ושלשים של עבד, דהא לדידיה במתניתין תנא רב שור דאזיק ממון וכמו שהוכיח ברש\"י לעיל, דשור דומיא דבור קתני ובור פטור במיתת אדם.",
"בא\"ד \"מחייב משום קנס\". לא בעי למימר דלמאן דדאין דינא דגרמי מחייב מדינא, דהא התוספות סבירא להו לקמן נד. (ד\"ה חמור) דאפילו מאן דדאין דינא דגרמי אינו מחייב אלא מטעם קנסא. אלא הכי קאמר, דאפילו מאן דלא קניס בעלמא דיני דגרמי קונס הכא במוסר.",
"בא\"ד \"בהגוזל בתרא\". נראה דנפקא ליה מהא דקאמר התם דינא או קנסא? ומשמע דפשיטא ליה דאפילו אי לא דינא אפשר לקנס, והתם משמע דאפילו מקנסא אפשר למגמר. אבל מ\"מ קשה דהא שטתם של התוספות דאפילו למאן דדאין גרמי לא הוי אלא מטעם קנסא ועיין נד. בתוס' ד\"ה חמור. ואפשר דמחלקי בין מדרבנן לקנסא.",
"ד\"ה תחת. \"וא\"ל שהוא גזירה שוה גמורה\". כלומר דלכ\"ע אית להו האי גזרה שוה אבל גזרה שוה דתחת נתקבלה לכו\"ע לענין מיטב, אע\"ג דאף היא אינה גזרה שוה גמורה, כדאיתא בתוספות לקמן ו: ובשאר מקומות.",
"ד\"ה מאי. \"משום דלא מצי לפרושי האי לא הרי כשאר לא הרי שבש\"ס קמתמה מאי קאמר\", עיין ב. בתוספות ד\"ה לא הרי השור כהרי המבעה. ולפירש רש\"י הוי האי לא הרי כשאר לא הרי שבש\"ס ולפיכך פירש דהכי קמקשה, \"למה ליה למיתני כלל?\" פירוש למה ליה למימר אין דין הכתוב בזה ראוי לנהוג בזה, דמשמע דדין הנהוג באחד אינו נהוג בשני, הלא קמן דדיניהם שוים?"
],
[
" רש\"י ד\"ה ליכתוב. \"מה לקרן שכן כוונתו להזיק\". לפי המסקנא הכי הוי ליה למימר, מה לרגל שכן היזקו מצוי, אבל לא דק. וכן איתא במהר\"ם על פירושו לרב, ואפשר דאמזיק שור דכתב בתורה סמך, דהוי בכונתו להזיק, דאם לא כן קשה, הלא גם שור חייב, אפילו בלא כוונה להזיק ואפילו בלא כוונה לעשות מעשה ההיזק, כמו, נפל לבור והבאיש את מימיו, או הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות והוזק בו בעל הבית.",
"ד\"ה וכולהו. \"דבר שאינו ראוי לה מאי ניהו אדם\". נראה דלהכי פירש רש\"י דבר שאינו ראוי לבור הוי אדם ולא כלים, דלא תקשה לרבי יהודה דמחייב כלים בבור, והוי ליה למימר, דלר' יהודה לא אתיא שן מבור ואש. אבל התוספות פירשו דאינו ראוי לבור הוי כלים, ולא תקשי להו היכי יליף שן מבור ואש לר' יהודה דהא לדידהו ליכא למפרך \"תאמר בשן שאין מועדת לאכל אלא בראוי לה\", כיון דאין שייך.",
"תוס' ד\"ה כי שדית. \"כיון דאין הנאה להזיקה\". ומרש\"י דפרק הפרה (מח:) מוכח, דסובר דשן משונה שהועד ג' פעמים בכך נעשה שן דאורחא, אז אפשר לומר, דהא דאמר הכא דשן אינה מועדת לאבל אלא את הראוי לה, היינו דבאינו ראוי לה נעשה מועד בפעם השלישית, ועיין דף מח:",
"בא\"ד. \"והא משכחת ליה אדם\", ועוד ראיה מהא דאמר לקמן, (מג:) \"ואילו שהאש משלמת שלא בכוונה דמים (כלומר, על מיתת אדם) מה שאין כן בבור לא קתני\" ואי אדם הוי אינו ראוי אצל בור אז היינו דקתני, \"שהאש מועדת לאכול בין דבר הראוי לה בין דבר שאינו ראוי לה מה שאין כן בבור\". אבל מה שפירשו בתוספות דבור הוי אינו ראוי אצל כלים משום דלא מזקי להו הבלא, קשה - הלא אבנו סכינו ומשאו הוו גם כן בור והם אינם מזיקים בהבל. אבל י\"ל דבור הוי אינו ראוי אצל כלים מטעם שהכלים אינם נופלים מעצמם בבור, ואם כן הבור לבדו אינו יכול להזיק את הכלים.",
"בא\"ד \"וחייב משום חציו\". והיינו דוקא למ\"ד אשו משום חציו אבל למ\"ד משום ממונא לא אתי אבנו וסכינו בצד השוה וצ\"ע דבהמניח (כט.) משמע דלכ\"ע אבנו וסכינו בכעין זה מחייב ומהיכן ילפי אי לא מהצד השוה?",
"בא\"ד \"מה שאין כן באבנו וסכינו ומשאו\". וגם על זה קשה, היכי קאמר בתר הכי בור יוכיח, הא אבנו בכעין זה קל גם מבור וגם מאש.",
"בא\"ד \"דאתי מבור ואדם ישן\". מכאן נראה דאדם ישן לא הוו מעשיו, אע\"פ שנחשב פושע ששכב אצל הכלים, והיינו משום דאז הוא רק כלי בידי הטבע. ורוח שאינה מצויה דנקט הכא הוא רק לרווחא דמלתא.",
"בא\"ד \"בור היזקו מצוי\", ולפי שנפרש דהיזקו מצוי גבי בור היינו, שההזיק בא ממילא, בלי כח הממציא את ההיזק לא קשה מידי.",
"ד\"ה להלכותיהן. \"להגדיל תורה ויאדיר\". כלומר, לדרש את החומרות שיש בזה מה שאין בזה ולכן לא הוי חדא תולדה דחברתה."
],
[
" גמ' \"לאתויי מאי\", כלומר, דכמו שאנו עושים מה מצינו או קל וחומר הוי ללמד מזה איזה דבר כך כשאנו עושים צד השוה הוה ללמד מזה איזה דבר.",
"\"לעולם דאפקרינהו\", אבל הא לא קאמר לעולם בהדי דקא אזלי מזקי ולא דמי לכוחו, מה לכוחו דשלא ברשות, דפשיטא דכוחו אפילו ברשות חייב, דהא מפצע תחת פצע ילפינן דחייב אפילו במקום דלא הוי פושע.",
"רש\"י ל\"ה אי בהדי, \"לא גרס\", נראה דטעמא דרש\"י דלא גרס ליה הוא משום דאי בהדי דאזלי מזקי לא הוי בור, ואמאי קרי ליה בור המתגלגל. ובתוספות פירשו טעם אחר אבל הם בעצמם דחו טעמם. ובזה מתורץ קושית האחרונים אמאי לא גרס אי בהדי דאזלי מזקי היינו אש. ועוד י\"ל דלא מצי למגרס \"אי בהדי דאזלי קמזקי כחו הוא\", דהא קתני ברגלי אדם וברגלי בהמה, וברגלי בהמה לאו כחו הוא.",
"תוס' ד\"ה לאתויי, \"דבשלא בכוונה ליכא כופר וכו' \". קצת קשה, דהא הלכתא כר' יוחנן דמחייב כופר ושלשים של עבד שלא בכוונה. ושמא התוספות גורסים בההיא ד\"שור ואדם שדחפו לבור\", רבה במקום רבא, ורבה אית ליה דשלא בכוונה פטור מכופר.",
"בא\"ד \"כדאיתא בשילהי שור שנגח ד' וה' \". וכל זה הוא דוחק, אבל יש עוד לחלק, דהתם כשאדם דחף יחד עם השור הוי בור שותף לשור, דלא הוי בר דעה.",
"ד\"ה תאמר. \"כדאמרינן לקמן\". וא\"ת כיון דמצרורות יליף לא לשלם טפי מחצי נזק בצרורות? וי\"ל דהא דצרורות משלם חצי נזק לאו משום דהוי ברשות, דהא אפילו בחצר הניזק הוי משלם רק חצי נזק, אלא משום דהוה מכח בהמה והלכתא גמירא לה, דלענין זה כח בהמה לאו כגופה דמי, אבל אי לא הלכתא הוי משלמת נזק שלם, כמו לסומכוס, וכיון דהכא ליכא כח בהמה משלם נזק שלם.",
"ד\"ה אי דאפקרינהו. \"ולספרים דגרסי: הכותל והאילן שנפלו לר\"ה והזיקו חייב לשלם\", היינו משום דלדידהו הנפילה אפילו בלא הזהרה פשיעה היא, ואע\"ג דאמרינן לקמן גבי כיסוי של בור אם התליע מתוכו פטור, דלא מיבעיא ליה למיזל ולמינקש, שאני כותל ואילן דניכרים מבחוץ אם עומדים ליפול ברוח מצויה.",
"ד\"ה היינו בור. \"בהיזק דלאחר נפילה מיירי\". כלומר, ולא הפקירן.",
"בא\"ד, \"אע\"ג דבור אין הולך להזיק\".?סוגית התוספות היא כך: לכאורה נראה דמיירי כשהזיקו כותל ואילן בשעת נפילה גופה, מדלא קאמר הכי אי בהדי דקאזלי קמזקי היינו אש. ועוד, דאי בהיזק דלאחר נפילה מיירי אמאי פטור מלשלם, הלא כיון שנפלו מיד היה לו לסלקן. ועוד דא\"כ לא הוי ליה למיתני לקוץ ולסתור אלא נתנו לו זמן לפנותו ולסלקו, כיון דבהיזק דלאחר דנפילה איירי. ואפ\"ה מדמה ליה לבור, אע\"ג דבור אין הולך להזיק."
],
[
" גמ' \"פטור מלשלם\". כלומר, על ההיזק שבא מחמת הנפילה, דהיינו שהזיקו בשעת נפיל?ה או אפילו אחר נפילה קודם שהיה לו פנאי לסלקו. אבל אם הזיקו אחר שהיה לו פנאי לסלקו, אז, אין מחייבים אותו מחמת שנפלה אלא מחמת אבנו שמונח בר\"ה, ובזה לא איירי הכא במתניתין. וכן פירשו בתוספות.",
"\"אכל כחושה משלם שמינה\". נראה בעיני דמעיקרא קסבר דהמחלוקת בין ר' ישמעאל לר' עקיבא היא אם צריך לשלם במיטב, (דהיינו שישלים את החסרון בערוגה הנאכלת במיטב פירותיו) או לגבות ממיטב (דהיינו דשמין את הערוגה לפי מה שהיא ואם בא לשלם קרקע ישלם לו ממיטב שדותיו) ולבסוף קאמר דהמחלוקת היא במיטב דניזק שהזכיר ר' ישמעאל.",
"\"לא משלם אלא כחושה\". כלומר, כיון דקא מודית בהא משום דזהו בהסכם עם הכלל שאין אדם משלם יותר ממה שהזיק על כרחך תודה נמי דבספק לא ישלם יותר מכחושה משום דהוי נמי בהסכם עם הכלל דהמוציא מחברו עליו הראיה.",
"\"ורבי עקיבא סבר בדמזיק שיימינן\", והכי משמע מדברי ר' עקיבא \"לא בא הכתוב אלא לגבות מן העידית\", כלומר דוקא ממי שגובין יהיה השדה עידית דהא כתיב מיטב שדהו.",
"\"אלא גבי ממיטב\". כלומר, במקום שיש לו קרקע כעידית דניזק הוא מחויב לתת לו דוקא כעידית דניזק ובמקום שאין לו הוא מחויב לתת לו מן המיטב שלו, וככה אהני ג\"ש ואהני קרא, פעמים נותן לו ממיטב דניזק ופעמים ממיטב שלו. ואיפכא לא מצי למימר, דבמקום שיש לו מיטב צריך לתת לו כמיטב דניזק, דהא מה שיש לו הוי מיטב שלו ואם כן אין לו מיטב היכי משכחת לה?",
"\"אלא גבי ממיטב\". והכא ליכא למיפרך, הרי יד המוציא על התחתונה, לפי שמדינא צריך לתת ליה מיטב, או דניזק או דמזיק.",
"\"ולא שור של הקדש\", וליכא למימר בקדשים קלים ואליבא דר' יוסי הגלילי, דכיון דלדידיה הוי ממון בעלים, כנכסי הדיוט דמי, ולא הוי ליה למימר וק\"ו להקדש.",
"\"רש\"י ד\"ה מאי שנא. \"שכל שעה היא מהלכת\". ואמנם נראה דהזיקו מצוי הכא אין פירושו, דרכו בכך, כמו היזקו מצוי דגבי רגל, דאיך נאמר גבי כותל ואילן דדרכם להזיק טפי מאש או שור אלא פירושו שההיזק בא ממילא, בלי כח הממציא אותו. והיינו דומיא דבור. והא דלא אמר שאין דרכו לילך ולהזיק, משום דבשעת נפילה הוי כדרכו לילך ולהזיק. ומ\"מ קאמר בתר הכי \"מה לשור שכן דרכו לילך ולהזיק\", משום דבנפילה ההילוך הוא ממילא, ולא הוי כשור דההילוך בא מחמת כח, ומ\"מ לא הוי נמי כבור, דהתם אין הילוך כלל.",
"ד\"ה שור רעהו. \"ואי קודם פדיה אין מעילה בקרקעות\". ופירש מהרש\"ל לחייב עליהם כמו שאר נכסי הדיוט. דהא קתני הכא במתני' לקמן \"נכסים שאין בהם מעילה\" וצריך לסיים דהא דלא מוקי הכא בשדה הקדש אע\"ג דחייב משום דהוי כהדיוט וליכא למימר בהו ק\"ו להקדש. אבל מ\"מ קשה לפי זה, למה ליה לאוקמי לקמן בקדשים קלים ואליבא דר' יוסי הגלילי, לוקמי בקרקע ואליבא דכ\"ע. ובכלל ק\"ל מנ\"ל לפרש נגד מה שפירשו התוספות בהדיא לקמן והחילוק בין לשון ראשון לשני הוא דהא מוקי לה באכילת שדה הקדש הוא משום דלא שכיחא ומשום דכיון דאין בהם מעילה א\"כ אין כאן ק\"ו דקיל. אבל מ\"מ פטור דהא ילפינן מקרן ואדם ובור. והקושיא של המהרש\"ל אפשר לתרץ, דבעי לאוקמי בשור שאין בו מעילה משום דתנא אשור רעהו קאי והיינו דכתב רש\"י התם \"ממון בעלים הן ושור רעהו קרינן בהו\".",
"בא\"ד \"דכל המחובר לקרקע כקרקע דמי'. וקשה לי _ אי כל המחובר לקרקע כקרקע ואין מעילה בקרקעות ובהדיוט דמי, א\"כ למה ליה לאהדורי מעיקרא אטעמא דשדה חרם דכהנים הוי ואטעמא דפודהו לאלתר ומוכרין אותו לאלתר? וי\"ל דקשה ליה למה לא קאמר הגמרא אי בשדה הקדש, אין מעילה בקרקעות? ומתרץ משום דלא משכחת לה, להכי מוכרין. ועיין עוד לקמן יב: מה שהקשה מזה על הדיוק שבגמרא \"מעילה הוא דלית בהו\" וכו' \"מאן תנא?\"",
"תוס' ד\"ה ורבי ישמעאל. \"פי' בשלמא\", דקשה להו להתוספות למה ליה למימר \"אכל שמינה משלם שמינה\", אלא מזה אין קושיא לר' ישמעאל. ותירץ, דכן הוא הדרך לפרש אצל הקושיא מה שניחה בהמימרא שלו. ועוד תירצו, \"דאכל שמינה משלם שמינה\", הוא חלק מהקושיא, כי מאי טעמא דלא קנסינן בשמינה וקנסינן בכחושה?",
"ד\"ה שור. \"אי בהכשר נזקין\". כלומר, בנזקא ממונא, שאני רק הכשרתי וזמנתי את ההיזק בזה שלא שמרתי את ממוני מלהזיק."
],
[
" גמ' \"ובעל חוב בבינונית\". כלומר, דהא האי ק\"ו מבעל חוב דהדיוט קא גמיר לה. דמניזקין ליכא למילף, דמה לניזקין שכן פשע. ואי מבעל חוב, \"דיו לבא מן הדין להיות כנדון\".",
"\"ישלם בעל כרחו\". דישלם הוי בנין פיעל והיינו שעושים אחרים לשלם, ודחה אביי, דאם היו עושים אותו לשלם היה צריך לכתב ישולם, אבל ישלם משמע שהוא עושה את הפעולה ולא אחרים מעשים אותו.",
"רש\"י ד\"ה ישיב. \"וכבר כתיב ישלם לרבות כל השבות\". כלומר, דהוי כמו ישיב ישיב, תרי זימני לרבות כל השבות (כמו יום יום משמע כל יום).",
"תוס' ד\"ה שור (ו:) \"אלא באומר הרי עלי מנה\". והא דנקט \"אילימא דנגח תורה דידך, ולא נקט שן ורגל דאיירי בהו קרא דמיטב שדהו, משום דהכי אפשר ליה למהדר, \"שור רעהו אמר רחמנא ולא שור של הקדש\" דמהכא ילפינן לאחריני.",
"בא\"ד, ואע\"ג דכי יאכל. \"ואע\"ג דכי יאכל\" וכו' עד \"דהוי כגוזל חבירו ומזיקו\", מקומו קודם וי\"ל.",
"בא\"ד, \"ומיהו למ\"ד\". מקומו קודם \"וא\"ת רעהו\". והכא ליכא לתרץ \"דיותר ראוי להתחייב אדם המזיק בידים ממזיק על ידי שלוח בעירה\", דהא למ\"ד מבעה זה אדם קאמר בגמרא דלא ילפינן אדם משור משום דשור משלם את הכופר.",
"בא\"ד, \"דלא משלם כופר בפעם ראשונה\". והכא ליכא למימר \"דיותר ראוי להתחייב אדם המזיק בידים ממזיק ע\"י שליח בעירה\", דהא על כל פנים רואים דהתורה החמירה ברגל יותר מאדם, הרי שהתורה אמרה בפירוש שלא להתחשב בזה שמצד סברתנו אדם חמור מרגל (וכן אמרינן לעיל ד. דאדם לא אתי משור לחיוב משום דשור חמור בזה שמשלם את הכפר) אבל לעיל רצה לאמר רק מסברא דשן חמור, משום דיש הנאה להיזקה, ומסברא פשיטא דאדם חמור. ועיין לקמן כה. בתוס' ד\"ה אני לא אדון, דחומרא שהחמירה תורה שאני.",
"ד\"ה ורבי עקיבא. \"וי\"ל דבהקדש לא קמיירי\", דהכי אמרינן התם בגמרא, \"בשלמא מפגל, בקדשים לא קמיירי.",
"בא\"ד, \"שכן יפה כחו בנזקי בור\". ועיין מהר\"ם מה שהקשה ומה שתירץ על פירושם בתוספות למעלה, \"דלא דרשינן כי יאכל פרט למזיק דלא משלם כלל אלא משום דכתיב רעהו\". ובזה מתורץ גם מה שהקשו כאן. אבל עוד נראה, דמה שאמר ר' עקיבא \"וק\"ו להקדש\", הוא לאו דוקא, דהא לדידיה הקדש היה בכלל מועד (כדאיתא לקמן לז:) וא\"כ הקדש גופיה גמרינן מג\"ש"
],
[
" גמ', \"טפי לאו אורחיה למיזל\". וא\"כ מה שמוזיל טפי הוא מחמת פשיעותו ולכן אין מאכילין אותו טפי (זה לפי פירוש הראשון של רש\"י).",
"\"הוה שקלית כדהשתא\". קצת קשה, מאי קאמר ליה, \"אי הוה לי זוזי הוה שקלית כדהשתא\", שמא לא היה רוצה למוכרה? ולפירוש הראשון דדוקא כשהוא רוצה לתתה אלא שהוא רוצה כיוקרא דלקמיה, מצי למכפיה, ניחא טפי, דדומה שהיה רוצה למוכרה, כיון שגם עכשיו רוצה לתתה לבעל חוב.",
"\"אשקול כיוקרא דלקמיה\". והוא הדין דהוי מצי למיפרך מטעם דמדאורייתא דיניה בזיבורית ויכול לומר אי אפשי בתקנת חכמים.",
"\"ואי לא שקלי כיוקרא דלקמיה\", קצת קשה, מאי קא משמע לן, ומה לנו לדמוי כלל להא דרבה, פשיטא, דאי חפצה יותר מדינה, כמו בינונית במקום זיבורית, שיכול לדרש ממנה כמה שחפץ, דאין אונאה לקרקעות, ואפילו יש אונאה עד פלגא, כר\"ת, מ\"מ הרי אין מאנה שיודעת ומוחלת. ונראה, דמטעם מדת סדום, דהיינו במקום שיש לה שדה אצל הבינונית, יכולה האשה לדרש את הבינונית, אלא מטעם מעלינן ליה כנכסי דבר מוריון נוטל כיוקרא דלקמיה. ואפשר לאמר דהיינו כתובת אשה בבינונית אבל בע\"ח בעידית אינו יכול לתבוע אפילו מטעם מדת סדום, דעידית חביבה על אדם ביותר, ובזה מתורץ מה שהקשו בתוספות ד\"ה לכתובת אשה.",
"רש\"י ד\"ה אפילו פורתא. \"שהרי שוות קרקעותיו מאתים זוז\". כלומר, דמה שאינו מוצא למכור הוי משום שלא מצא עוד את הקונה הנכון.",
"ד\"ה ואי א\"ל, \"שיש לו קרקע סמוך לאותה בינונית של מזיק\". ומטעם זה נהנה וזה לא חסר הוא מחויב לתת לו אותו קרקע. וזהו דוקא כשאין לו למזיק מאותו קרקע שום הנאה טפי מקרקע אחר.",
"בא\"ד \"כ\"ש בבינונית\". וזהו דחוק קצת. דהא עד השתא לא סבירא ליה טעמא דיפה כחו, ואי סבירא ליה פשיטא דיפה כחו נמי להא, דלא משלם בינונית כיוקרא דלקמיה. לכן נראה בעיני, דלהכי איצטריך ליה לאביי לאוקמי דסופה להתיקר בניסן, משום דישיב משמע דהוי זכות דמזיק, שביד המזיק להשיב בכל השדות. ואי אין סופה להתיקר, א\"כ האי ישיב משמע כרחך שבידי המזיק להשיב במה שהוא רוצה, אפילו בסובין, וזה אינו, דהא כתיב מיטב, לפיכך אוקמי בדסופה להתיקר, והאי זכות שיש לו למזיק בהשדה הוי ביוקרא וזולא, שבידו לתת לו במחיר הגרוע, כיוקרא דלקמיה.",
"בא\"ד, \"שוה כסף כיוקרא דלקמיה\". כלומר, דהכי משמע קראי: או מיטב או ישיב, אם לא מיטב אז ישיב לו כל השבות, אפילו כמה ששוה כיוקרא דלקמיה.",
"ד\"ה אפילו טובא, \"יותר מחצי דמיהן\", דאע\"פ שיש לו מאתים זוז, מ\"מ הוא מעונה בזה גופא, שצריך למכור נכסיו בפחות משויו ואיכא \"והחזקת בו\".",
"ד\"ה אפילו פורתא נמי, \"דפושע הוא\". וא\"ת מה פשע, הלא צריך היה למעות? לפיכך נראה לי דטעמא דזול ארעתיה הוא משום, דכיון דעייל ונפיק אזוזי חוששים שמא הלוה בשטר אע\"פ שאין קול, ועליו להוכיח בראיות או ע\"י הכרזה שאינו כן.",
"ד\"ה עד פלגא, \"ואם הוזלו טפי\", כלומר, והוזלו נמי דכ\"ע.",
"ד\"ה וכתובת אשה, \"אשה רוצה לינשא\", כלומר, דכתובת אשה דינה להיות כבעל חוב דהא הבטיח לה כסף, ובעל חוב דינו בזיבורית, אלא משום נעילת דלת בפני לוין תקנו שבעל חוב יטול מבינונית, אבל בכתובת אשה לא היה להם לתקן בבינונית משום שמא לא תרצה להנשא, \"דיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא\".",
"תוס' ד\"ה אי דאייקור. \"לפי שרואין אותו שהוא דחוק\". כלומר, כיון דהמשנה מחייבת לתת לו מעשר עני משום דחקות, אע\"ג דלא הוי עני, א\"כ תחייביה לתת לו אפילו טובא, כשאר עני, ומאי שנא דוקא עד מחצה דנקטה.",
"ד\"ה אליבא. \"אלא למעוטי דניזק\", כלומר, דמה שאנו לומדים בג\"ש הוי דוקא, אבל קרא אפשר נמי למדרש. ועוד מצינו למימר דמיבעי ליה בדר\"ע לפי שבברייתא דתנו רבנן לא אמר ר\"ע בהדיא דגובה ממיטב דמזיק, רק \"לא בא הכתוב\" דהיינו למעוטי דניזק. וברייתא דדב אשי לא שמיע להו לרב שמואל ולר' אבא, דהוו קדמאי. ועי\"ל דמסברא קמיבעיא ליה, דכיון דבניזקין, כמו בכל ממונא, הקפידה התורה על חסרונו של ניזק וצותה שיקבל מיטב בעד נזקו א\"כ מסתברא שהמיטב צריך להיות מה שהוא מיטב אצל המקבל דהיינו מיטב דניזק או מיטב דעלמא, דהוי מיטב אצל כל אדם, \"כי היכי דלקפוץ עלה זבינא\"."
],
[
" גמ', \"וידחה ב\"ח אצל זיבורית\", וא\"ת היכי דייק מבעל חוב אניזקין, דלמא ב\"ח וכתובת אשה בשל עולם הן שמין וניזקין בשלו הן שמין, דכתיב מיטב שדהו ישלם, דהאיך דקא משלם, דהא לר' ישמעאל דאמר בדניזק שיימינן פשיטא דיש חילוק בין ניזקין לכתובת אשה, בכתובת אשה אינו משלם מה שהוא זיבורית אצלה, דמאין יש לה קרקע, ואם כן משלם מה שהוא זיבורית אצל העולם או אצל הבעל, וכן נימא דלר' עקיבא נמי יש חילוק. וי\"ל דשפיר איכא למילף ניזקין מב\"ח, דהא לפי פשוטו של מקרא אף בב\"ח אית לן למימר דבשלו הן שמין, דמה דרכו של אדם להוציא פחות שבכליו, וה\"ה בכתובת אשה. וכיון דבב\"ח וכתובת אשה מפרשינן הקרא דבשל עולם הן שמין הכי נמי בניזקין לר\"ע. וכן משמע לשון הברייתא דתני ניזקין דומיא דב\"ח וכתובת אשה, \"היו לו בינונית וזיבורית, ניזקין וב\"ח בבינונית\", משמע דבאותה בינונית דגבי ב\"ח גבי נמי ניזקין.",
"\"שלא היתה לו עידית ומכרה\". והא דקרי לה בינונית, משום דשויא כבינונית דעלמא.",
"\"דלא שויא בינונית שלו\". האי בינונית שלו לאו דוקא דהא הכא לכ\"ע איירי שלא היתה לו עידית מעולם וא\"כ היא עידית שלו, אלא כלומר, השדה שלו דהוי בינונית דעלמא.",
"\"מכרן לאחד מיבעיא\". ולא זו אף זו (לא רק מכר לאחד אלא אפילו מכר לשלשה כאחד) לא שייך למימר הכא, דא\"כ האי \"כאחד\" קאי רק אמכר לשלשה ואנן בעינן לאוקמיה אף אמכר לאחד.",
"\"כגון שלקח עידית באחרונה\". והכי קאמר, \"מכר לאחד\", אפילו בזה אחר זה, יש לו ללוקח הזכות להגבות אותם כדינם.",
"\"ושקליתו כולכו מזיבורית\". וא\"ת, א\"כ כל מזיק יגבה לניזק מבינונית מטעמא דיכול למכור את העידית ובינונית ויהיה מוכרח לקחת מן הזיבורית. וי\"ל דהכא הלא יצטרך למכור גם הבינונית ושמא לא ירצה למכור. ועי\"ל דטעמא דאי שתקת איכא למימר רק בלוקח, משום דמותר לו לעשות כן, אבל במזיק גופא שאסור לו לעשות כן טענתו זאת אינה טענה, דהוי כמו שאין בידו לעשות כן.",
"רש\"י ד\"ה עידית. \"ליתא לתקנתא\". לרווחא דמלתא נקטיה, דהא אפילו הוי מדאורייתא דיניה בבינונית הוי שקיל נמי בזיבורית, כשאין לו בינונית, דיד בעל השטר על התחתונה, ועיין ברש\"ש.",
"ד\"ה אידי ואידי [כגון] שהיתה. \"ותפוס לשון ראשון\". משום דנראה דהא דקאמר \"ואיבעית אימא\" דרוצה לאוקמי אפילו בשלא היתה לו עידית ומכרה, דהיינו לדחות מה שאמר \"הכי נמי מסתברא\".",
"ד\"ה מכרן. \"ביום אחד\". כלומר, דהאי כאחד לאו דוקא אלא ביום אחד, דהא אמרינן לקמן דאיכא למימר בהו חד מינייהו קדים.",
"ד\"ה אמרת נכנסו. \"מי לקח ראשון\". ואע\"פ שידוע מי לקח ראשון מ\"מ כיון שאין ניכר בשטר הרי מחל זכותו.",
"תוס' ד\"ה ואי בעית. \"ולא גרס כעידית דעלמא\". והיינו מפרשים הכי: אידי ואידי כשלא היתה לו עידית ומכרה, כלומר, ברייתא קמייתא, שהיתה לו עידית ועדיין יש לו (כדפירשו התוספות לעיל) וסברא דבשלו הן שמין ולפיכך גובה בעל חוב מבינונית שלו. ברייתא בתרייתא, שלא היתה לו עידית מעולם וסברא דבשל עולם הן שמין ולפיכך גובה בעל חוב מזיבורית אבל אם כן קשו תרווייהו, בתרייתא קשה, \"אמאי קרי להו בינונית כיון דהוי עידית דידיה ודעלמא\". קמייתא קשה, הא דקתני ניזקין ובעל חוב בבינונית אי בשלו הן שמין, אמאי לא יגבה ניזקין מעידית שיש לו? ואי בשל עולם הן שמין, אמאי גובה בעל חוב מבינונית שלו דהוי כעידית דעלמא.",
"ד\"ה מר לית ליה, \"גבי ב\"ח מבינונית\", ואע\"ג דכדמוקי לה עכשיו סבירא להו להני תנאי דבשל עולם הן שמין, דאי בשלו הן שמין אמאי תנא קמייתא ב\"ח בבינונית, הא כיון דלית ליה אחרת הוי ליה עידית גביה וידחה ב\"ח אצל זיבורית. וכיון דבשל עולם הן שמין, איכא למימר דלא מחלק התם בין אית לו עידית לאין לו, כיון דלגבי העולם הוי בינונית, לפיכך תני בינונית וזיבורית משום דלגבי בעל חוב לא נפקא ליה כלום מעידית דהא מעידית לכ\"ע אינו גובה? מ\"מ הוי ליה למכתב נמי עידית, דהא בניזקין נמי קאי, והוי ליה לאשמועינן דניזקין דינו בעידית אם יש לו, והכי הוי ליה למיתני, היו לו עידית, בינונית וזיבורית, ניזקין בעידית, ב\"ח וכתובת אשה בזיבורית, וחולקין בזה ארש\"י, דפירש בהדיא דאפי' אם הוה ליה עידית גובה ב\"ח נמי מזיבורית, להאי תנא.",
"ד\"ה להוציא. \"דהכי אית ליה לר\"נ בכתובות\". גם מזה יש להוכיח דבשלו הן שמין, דמה דרכו של אדם להוציא פחות שבכליו, ולא פחות שבכלים דעלמא, וליכא למימר דהיינו דוקא למי שדינו בזיבורית אבל עידית לניזקין שאני, דהא הקושיא שהקשה מברייתא לר' אבא הוי מבעל חוב, וא\"כ משמע דסברי דכיון בבעל חוב בשל עולם הן שמין ה\"נ בניזקין.",
"ד\"ה כולן. \"ככתובה בשטר דמיא\", דלהאי לישנא, הא דלא גבי ממשעבדי במלוה על פה הוי משום דהלוה לא השתעבד עצמו כל כך, דאם היה רוצה לשעבד את הלוה היה המלוה דורש שטר באחריות, ואפילו לא כתב לו אחריות הוה ככתב ליה, דאחריות טעות סופר. אבל במלוה הכתובה בתורה אינה תלויה בהשתעבדות הנתבע (שהרי הנתבע לא שעבד את עצמו כלום) אלא שהתורה מעצמה חייבה אותו, והתורה חייבה אותו בכל החיובים, ולפיכך הוי כמלוה בשטר.",
"ד\"ה אי שתקת. \"כיון שאין מפקיע כחה\". כלומר, כיון דמצד הדין היא גובה מזיבורית, אלא שהלוקח יפה את כוחה בזה שהוא לקח עידית באחרונה, וכיון שיש בידו שוב לגרע את כוחה, הרי היפוי כח שלה אינו יפוי כח שלם, דהוא רק בפועל אבל לא בכח, וכיון שכן אינו מועיל לה לשנות את דינה."
],
[
" גמ' \"גבו מבינונית וזיבורית\". כלומר, דאי שייר אצלו חלק מבינונית וזיבורית הוה יכול לומר \"לא בעינא בתקנתא דרבנן\", אע\"פ שחלק מבינונית וזיבורית מכר ללוקח שני, דכיון דהלוקח שני פטור לגמרי, מטעם \"הנחתי לכם מקום לגבות ממנו\", הוי כמי שאינו.",
"\"אבל שייר בינונית דכוותיה\", כלומר, דזהו רק במקום שהבינונית שהניח דומה להבינונית שקנה והלוקח הראשון היה יכול לדחותו אל הבינונית שהניח, אבל אם הבינונית שהניח היא רחוקה משאר שדותיו של הבעל חוב והבינונית שקנה, היא סמוכה, שהלוקח הראשון לא יכול להדחותו, מטעם מדת סדום, אז גם הלוקח השני אינו יכול לומר הנחתי לך מקום לגבות ממנו, דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו. זוהי סברת התוספות. ועיין מה שכתבנו הפשט לפי הסוגיא.",
"\"הנחתי לך מקום לגבות ממנו\". לפי פשט הסוגיא נראה הכי. שלשה טעמים הם: אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין, להכי דייקי וזבני ארעא דלא חזיא לך, הנחתי לך מקום לגבות ממנו. הראשון הוא טעם לגבות דוקא מהלוה עצמו מה שיש לו. השני והשלישי הם לגבות מלוקח הראשון שקנה כל השדות. ושני הטעמים הללו אינם מחמת תקנה אלא מחמת סברא, דאם לא כן, אם יהיה לאדם מאה שדות בינוניות וזיבוריות ויהיה לו רק ב\"ח אחד לא יוכל למכור שום שדה, דהלוקח יתירא פן יטרף ממנו הב\"ח. והסברא הזאת שייכא גם לגבי לוקח ראשון שקנה כל השדות מהלוה. ולפיכך הסברא נוטה שהלוקח השני יוכל לקנות בלי פחד, שדה שהב\"ח אינו רגיל לגבות ממנה. והיינו טעמא דלהכי דייקי והיינו אפילו לא הניח כמותה אצל הלוקח הראשון. וכן הסברא נוטה שיוכל לקנות שדה שהב\"ח רגיל לגבות ממנה אם הניח כמותה. והיינו הטעם השלישי. וזה שלא כדברי התוספות (ד\"ה מצי).",
"רש\"י ד\"ה מאי. \"בעינא בתקנתא דרבנן\". כלומר, דבמקום שיש שני לקוחות, אין האחד יכול לומר לא בעינא בתקנתא דרבנן דהא התקנה היא לא רק בשבילו.",
"תוס' ד\"ה בדיתמי. \"חוזר וגובה מהן\". החילוק הוא פשוט: דהתם איגלאי מלתא למפרע דהקרקע היה של אביהם. לאביי דאמר דמפרע הוא גובה, ולרבא אית ליה לבעל חוב בעצמו זכות בקרקע, מטעם שעבודא דר' נתן. אבל הכא הוי כמו שהלוקח נתן את הקרקע ליתומים במתנה, ופטורים מטעם שהניחו להם מקום לגבות ממנו.",
"ד\"ה אבל. \"א\"כ נעלת דלת בפני לוין\". ואע\"ג דהראשון מכר לשני רק כל זכות שתבוא לידו והוא היה מוכרח לתת להבעל חוב מזיבורית טפי פורתא מכל מקום אינם מכריחים את הלוקח השני לתת לו מזיבורית משום שאי אפשר לטרף מלוקח אלא במקום שהלוקח פשע במה שקנה שעבודו של אחר, דאז אפשר לומר הלקוחות אפסידו אנפשייהו, אבל כאן שלא היה לו לדעת שהב\"ח בוחר בזיבורית לא פשע הלוקח כלום ויכול לומר \"להכי דייקי וזבני ארעא דלא חזיא לך\".",
"ד\"ה מצי. \"היה יכול לדחותו אצל בינונית אחריתי\". וטעם נעילת דלת אינו שייך הכא כיון דשני השדות הם שווים. וזוהי סברת התוספות.",
"ד\"ה דינא. \"בין פרוע בין מזויף\". וכיון שכן מחייבינן ליה שבועה אם לא פרעו ולפיכך אין לפרש כמו שפירש רש\"י, דנפקא מינה לענין שבועה.",
"בא\"ד, \"דנ\"מ שעדיו של ב\"ח וכו' \". כלומר, עדי קיום השטר, דעדים החתומים בשטר אם היו קרובים לראובן נעשה השטר בפסול והמלוה לא הוי מלוה בשטר ולא טרף ממשעבדי."
],
[
" גמ' \"עד שלא החזיק בה\". מפירוש רש\"י דבבא מציעא (יד:) נראה דהכי מפרשי: \"עד שלא החזיק בה\", שלא עשה בה שום קנין, \"יכול לחזור בה\", וזהו מלתא דפשיטא אבל הרבותא היא, \"דמשהחזיק בה אין יכול לחזור בה\", דלא תימא דכיון שיש עליה עסיקין הרי היא בספק גזילה, והקנין הוא ספק קנין, וכיון שלא נתן לו עוד מעות הוי המוכר מוציא מחבירו ועליו הראיה קמשמע לן, דהקנין הוא קנין ודאי, \"דאמר דכיון דהוא שלא באחריות\", אמר ליה חייתא דקטרא סברת וקבלת. אבל באחריות הוי ספק גזולה ומוציא מחבירו עליו הראיה. \"ואיכא דאמרי דאפילו באחריות נמי\", דבאחריות שנתן לו הוא רק שאם יטרפו ממנו ישלם לו. \"ומאימתי הוי חזקה\", מלתא אחריתי דקא משמע לן אביי דתיקון במצר מועיל אשדה, והיינו דפירש רש\"י בבבא מציעא, \"דייש אמיצרי, מתקן גבולי השדה ומגביהן\".",
"\"אפי' באחריות נמי\". איכא למימר דבהא פליגי: ללשון ראשון האחריות הוי הבטחה שהשדה היא נקיה מכל ערעור ולפיכך כשנמצא עליה ערעור שיש בו ממש, המקח בטל. וללשון שני האחריות הוי רק תנאי שאם יטרפהו ממנו ישלם לו, והרי לא טרפו. ולפי זה אפשר לאוקמי אפילו כשנתן מעות, דלא כרש\"י ותוספות. ובהכי ניחא טפי דהוי חדוש נמי ברישא, \"עד שלא החזיק בה יכול לחזור בה\", וקמשמע לן דכסף לבדו אינו קונה.",
"\"ושקיל פלגא בכספים בהדיה פשיטא\", כלומר, בחדא מתיבתא הקשו, פשיטא? ולא סברו דאיכא למימר \"אדרבה לאידך גיסא\". ובמתיבתא השניה הקשו, אמאי? אבל מכל מקום קשה על מסדרי הגמרא שידעו שני הלשונות, אמאי לא ניחא להו לאוקמי מילתא דרב אסי בהא, דכיון דאיכא למימר לתרי גיסי א\"כ ליכא למפרך לא פשיטא ולא אדרבה? וי\"ל דמסדרי הגמרא סברו דכיון שהזכירו הראשונים (רב ושמואל ורב אסי) את דינם באחים שחלקו בקרקע דוקא, מסתמא סברו דבנטל אחד קרקע ואחד כספים פשיטא לחד גיסא.",
"\"האי ברא והאי לאו ברא\", וכן יכול להקשות, מאי שנא כספים דנקט? הא אי הוי שקיל שאר מטלטלין נמי הוי יהיב פלגא, ואם כן ליתני מטלטלין הרי הן כקרקע? ואפשר דמשום הכי אינו מתרץ להאי לישנא, דקא משמע לן דאינו יכול לאמר להכי שקלי כספים דאי מגנבי לא משתלמנא מינך ולהכי שקלת ארעא דאי מטרפא לא משתלמנא מנאי.",
"\"האחים שחלקו לקוחות\". לקמן סט: מוכח דמאן דאית ליה \"האחים שחלקו לקוחות הן\" סבר דאין ברירה. פירוש, דאבי היתומים לא יכול להנחיל לכל אחד מהם החלק שנטל, לפי שבשעת מיתתו לא היה עוד ידוע איזה חלק יטול כל אחד מהם ואין אדם יכול להקנות דבר שבשעת הקנין אינו ידוע מה הוא. ולפי הסברא הזאת יש לכל אחד מן האחים זכות בכל חלק וחלק, כמו שהיה לאביהם זכות בכל החלקים, ולפיכך בשעת חלוקה צריך כל אחד לוותר על זכותו בחלקים האחרים בכדי שיבטלו האחרים על זכותם בחלקו הוא, והוויתור המשותף הזה נקרא מכירה או חליפין. והמכירה הזאת היא סתמא שלא באחריות, לפי שהאחריות היא זכות שהלוקח משאיר לו לעצמו בכסף שנתן וכשאדם מוותר על כל זכויותיו (בכדי שהשני יוותר גם הוא על כל זכויותיו) מוותר הוא ממילא גם על הזכות הזאת. זאת היא סברת שמואל. ורב סבר יש ברירה, דאדם יכול להקנות דבר שיהיה מבורר אחר הקנין מה הוא ולכן האב בעצמו הנחיל לכל אחד מהאחים חלקו הראוי לו. ופשיטא שהשדה שנטל הבעל חוב לא היה ראוי לשום אחד מן האחים וא\"כ החלוקה היתה בטעות ובטלה.",
"\"וכלוקח שלא באחריות דמי\". י\"ל דשמואל לטעמיה דאית ליה בב\"מ (יד:) דבלוקח אמרינן אחריות לאו טעות סופר. אבל אנו פסקינן דאחריות טעות סופר אפילו בלוקח ומשום הכי אית ליה לרב אסי, ללשון שני, דכלוקח באחריות דמי, אע\"פ שלא כתב ליה הכא אחריות.",
"רש\"י ד\"ה רב הונא אמר. \"לא קשיא קראי דלעיל\". דאי אמתניתין קאי הוי ליה למימר אמר רב הונא, ולא רב הונא אמר. והא דלא רמי ליה אביי ורבא לעיל מכסף ומיטב אלא ממיטב וסובין? משום דסמכו אתירוצו של רב הונא, אבל בסובין לא היה נראה להם תירוצו של רב הונא.",
"ד\"ה בטלה. \"וחוזרים וחולקים בשוה\". ואפילו לרבנן דאמרי המוציא מחבירו עליו הראיה לא שייך הכא לאוקמי בחזקת מרא קמא דאם נאמר בטלה מחלוקתם אין כאן מרא קמא כלל. וכעין זה איתא ברשב\"א ספ\"ק דכתובות בשמעתא, דרוב ישראל ישראל, למאי הלכתא? להחזיר לו אבידה. ועיין בבכורות מח. בתוספות ד\"ה, דאמר רב אסי.",
"תוס' ד\"ה משהחזיק. \"אמאי נקט חזקה יותר מכסף ושטר\". דהא במשנה שנויה כסף ושטר לפני חזקה. ואפשר לתרץ דנקט חזקה משום דבחזקה לבדה קנה, מה שאין כן בכסף ושטר, כדאיתא בקדושין.",
"בא\"ד \"שהולך סביב המצרים\". לדידן לא קשי כל הני עיין מה שכתבנו בפירוש הגמ' ד\"ה עד שלא החזיק בה.",
"בא\"ד \"או בשטר\". וקרי ליה לשטר קנין גמור משום דהכא הוי כמוכר שדהו מפני רעתה.",
"בא\"ד \"ולימא ליה שקול ארעא בזוזך\". כדאמר בשור שנגח את הפרה, אבל באמת לא דמי דהתם איירי במטלטלין דכל מילי מיטב הוא.",
"ד\"ה רב הונא. \"ור\"ת אין סובר כן\", משום דהלכתא כרב נחמן בדיני ומהגמרא משמע דרב נחמן הודה לרב הונא.",
"ד\"ה וטרף. \"שעשאו אפותיקי\". ופירש הרא\"ש דכתב לו אם ירצה לגבות מזה דוקא יגבה, אבל אם המלוה רוצה לגבות מנכסים אחרים יכול לגבות וא\"כ כל הנכסים עומדים בספק ולפיכך אמר שמואל הכא דוויתר. אבל כשנטל אחד קרקע ואחד כספים, דבעל הכספים אינו עומד בספק כלל, לפי שמטלטלין דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב, אז \"פשיטא דעל דעת כן חלקו שאם יפסיד בעל הקרקע שיחזיר על בעל הכספים\", כדפירשו התוספות לעיל. ובזה מתורצת קושית המהר\"ם.",
"ד\"ה כיורשים. \"ישלם לו מעות\". כלומר, נמי מעות.",
"ד\"ה רב אסי. \"אי הוו כלקוחות באחריות\", וא\"ת אי הכי מספקא ליה הוי ליה לסלק דוקא במעות, כמו כל לוקח באחריות? י\"ל דשאני הכא, דלא קבל מאחיו מעות כמו שאר מוכר באחריות.",
"ד\"ה הלכך. \"דלא שייך ביה המוציא מחבירו עליו הראיה\". היינו ללשון ראשון, ומשום דהוי ספיקא דדינא."
],
[
" גמ' \"ליתיב לכוליה ביתיה\", אבל לא פריך מהא דאמרינן בכתובות, \"המבזבז אל יבזבז יותר מחומש\", משום דהתם איירי בצדקה, ושאני צדקה, דאפשר לעשות המצוה אפילו בפחות אבל בלולב, אי אינו יכול לקנות בפחות אזי לא יעשה המצוה כלל, וא\"כ אפשר שבאופן כזה הוא מחויב לבזבז אפילו יותר מחומש, בכדי לקיים המצוה.",
"\"בהידור מצוה\". נראה דהיינו טעמא דהביאו כאן משום דעד השתא קמיירי במיטב קתני דמיטב מצוה עד שליש במצוה.",
"\"הכשרתי את נזקו כיצד\", האי כיצד לאו לפרושי כל שחבתי בשמירתי הכשרתי את נזקו מהו אלא עד היכן מגיע, כלומר, מתי אני חייב לשלם כשחבתי בשמירתי ומתי איני חייב. וכן הוא בכמה מקומות ועיין לקמן מז. בתוספות ד\"ה וכן אתה מוצא.",
"\"אלא בשור מותר ובור מגולה, דכוותה גבי אש שלהבת\". והכא נמי הוי מצי למפרך, מאי שנא הכא ומאי שנא הכא, אלא דעדיפא מינה קפריך, דאי אפשר לאוקמה כלל בשלהבת.",
"רש\"י ד\"ה הכשרתי במקצת. \"כאילו זימנתיו כולו\". ואע\"ג דהאי הכשרתי הוי זמנתי אף ללשון שני מ\"מ לא רצה לפרש אף הכשרתי קמא זמנתי משום דלפי הענין הוה ניחא לפרש התם \"אני חייב לשלם\". וכן הוא בברייתא המפרשת את המשנה \"הכשרתי את נזקו כיצד וכו' חייב לשלם\".",
"ד\"ה נכסים שאין בהם מעילה. \"משור רעהו\", והיינו כלשון ראשון שפירשו שם (ו:) ברש\"י.",
"ד\"ה שור דרכיה. \"סופו להתיר את עצמו\". לפי סברת רש\"י נראה דהכי פירושו: שור ובור דרכם לנתוקי ולנתורי ביום מן הימים, וא\"כ לא ירדה עוד מעליו לגמרי תורת שמירה וקרינן ביה \"כל שחבתי בשמירתו\" וחייב לשלם אפילו אם הזיק על ידי חרש, שהרי הדבר שעליו לשומרו הוא היה המזיק. ואע\"פ שאם היה מזיק בלא חרש היה פטור שהרי שמרו כראוי, והיה אונס די לפוטרו מ\"מ כשהזיק על ידי חרש חייב, דלא הוי אונס כל כך. אבל גחלת כמה דשביק לה מעמיא עמיא ואזלא, ולא תזיק ביום מן הימים, וא\"כ ירדה מעליו תורת שמירה ולא קרינא ביה כל שחבתי בשמירתו. והא דלא רצה לפרש כהתוספות, \"דדרכיה לנתוקי על ידי חרש קאמר\", משום דאם כן הוי ליה למכתב לנתקי ולמתריה.",
"תוס' ד\"ה עד שליש. \"ואחד גדול ממנו שליש יקנהו\". ולפי זה לא נתן שעור בממון אלא במצוה עצמה, והיינו באתרוג כאגוז קיים מצות אתרוג אבל לא קיים מצות הדור. באתרוג כאגוז ושליש כבר קיים מצות הידור אע\"פ שהגדול ממנו הוא מהודר יותר. היה מהדר לקנות גדול מאגוז ושליש אז מדמי ההידור לזה יאכל פירות בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. ואגוז לאו דוקא, דהלכתא כר' יהודה דאמר כביצה אלא משום דבמשנה פתח באגוז כתב ליה הכא. והא דלא פירש כרש\"י משום דעד שליש במצוה משמע בדבר מצוה עצמו, ולא בדמי המצוה.",
"ד\"ה ולרבי יוחנן. \"כמו שאמר לר\"ל\". אבל לרש\"י דפירש, דהא דפטר ר' יוחנן בשלהבת הוי משום דאזיל לטעמיה, דאית ליה אשו משום חציו, ואפילו באש גמור לא האש הוא המזיק אלא המבעיר, ולפיכך הכא החרש הוא המזיק, דהוא הבעיר, ובעל האש לא הוי אלא גרמא בניזקין, מה שאין כן בשור, דהשור הוא המזיק ולפיכך חייב בעל השור, א\"כ לא קשה כלום, דשלהבת לר' יוחנן הוי אש גמור ומ\"ה פטור.",
"בא\"ד \"אדרבה עושה שמירה\". כלומר, דלעולם אף לרבי יוחנן הוי שלהבת כמו שור מותר ובור מגולה, והא דפטר ליה ר' יוחנן במסר שלהבת לחרש משום שהחרש סתמיה שומר קצת ויכול בשמירתו לשמור את השלהבת שלא יזיק אבל אינו יכול לשמור את השור שלא יזיק, ולפיכך אצל שלהבת כלתה ליה שמירתן, ופטור. אבל אצל שור לא כלתה לו שמירתו, וחייב. והא דאמר הכא ובהכונס דטעמא דר' יוחנן דפטר ליה בשלהבת היינו משום דמעשה החרש גרם את ההיזק י\"ל דהכי קאמר, מעשה החרש שלא שמרו. ובהאי סברא פליג אריש לקיש, דריש לקיש סבר להפך, דלא מיבעי דאין דרך החרש לשמור אלא דרכו אפילו לנתק ולנתר בכדי שיזיקו. ועוד יש לתרץ קושית התוספות, דמעיקרא קסבר אף לר' יוחנן דשלהבת הוי כמו שור מותר ובור מגולה, ולפיכך מקשי, \"מאי שנא הכא ומאי שנא הכא\". ולבסוף קמתרץ לר' יוחנן דשאני שלהבת משור מותר, דבשלהבת מעשה החרש גרם. ובהכונס מסיק כמסקנא דהכא.",
"ד\"ה ודרכו. \"לא שייך למתני גבי בור שאין בעלי חיים\". כלומר, דכוונתו להזיק הוי חומר בבעלי חיים, דבעלי חיים שכוונתן להזיק הוו מזיקין טפי מב\"ח שאין כוונתן להזיק, אלא כונתן לדבר אחר שמותר לו, וא\"כ יש לו בזה צד היתר. אבל בבור אין לו בזה שום צד היתר. ועיין מה שאמרנו לקמן בתוספות ד\"ה \"חומר בשור מבאש\".",
"ד\"ה מה. \"וחייב בר\"ה\". ועיין רש\"ש ועיין לקמן כו. בתוספות ד\"ה או דילמא קרן כונתו להזיק.",
"בא\"ד \"וי\"ל דאיצטריך שור ולא אדם לפטור עבד שנפל בתוכו\". עיין לקמן מט. בתוספות ד\"ה חמרתא מעברתא.",
"בא\"ד \"או נכרי הקנוי לישראל\". שלא מל בתורת עבד, דאין כופר אלא דמים וקמ\"ל דאין משלם דמים לבעליו. ועיין לקמן מג:"
],
[
" גמ' \"דהתנא שכן דרכו לילך ולהזיק\". כלומר, והדרה קושיא לדוכתא.",
"\"והא איכא מרבה בחבילה\". וס\"ד דשאני מרבה בחבילה ממסר שורו לה' בני אדם, משום דהתם החמישי הרי לא עשה כלום, אבל המרבה בחבילה הרי עשה מעשה.",
"רש\"י ד\"ה מה שאין כן באש. \"אש לא חייב בה שריפת אדם וכו', המבעיר חייב מיתה וקם ליה בדרבה מיניה\". עיין לעיל ד. בתוספות ד\"ה כראוי אדם. ורש\"י בעצמו לקמן מד: (ד\"ה אבל אש בכוונה ליכא כופר) כתב: \"חדא דאין כופר באש, ועוד דקם ליה בדרבה מיניה\". משמע דעיקר הטעם דאין כופר באש הוא לאו משום דקם ליה בדרבה מיניה, דאם כן תקשי למ\"ד אשו משום ממונו. אלא הכי קאמר, אפילו אם היה כופר באש לא היה משלם על פי דינא, דפסקינן כרבי יוחנן, משום קם ליה בדרבה מיניה.",
"ד\"ה ובין שאין ראוי. \"כל שור וכו' \". ואחי ז\"ל פירש דהאי כל שור צריך להיות קודם, קשור למה שאין כן בשור.",
"בא\"ד \"ולא בשן ורגל\", פירוש, דלא תקשי הלא בשור נכלל נמי מזיק דשן שאינה מועדת לאכול אלא דבר הראוי לה, ואם כן לתני נמי חומר באש מבשור שהאש מועדת בין לדבר הראוי לה ובין לדבר שאינו ראוי לה. והא דלא פירש כן לעיל גבי חומר באש מבשור שהאש מועדת מתחילתו, וא\"כ איירי בקרן דוקא? י\"ל דמשם אין ראיה דשור היינו קרן דוקא, דהא איכא למימר דכיון דקרן נמי נכלל בשור וקרן אינה מועדת מתחילתה, הרי נכלל בשור קולא זו ואפשר לומר חומר בשור מבאש. וכן אי במשמעות דשור נכלל במי שן דאינה מועדת אלא לדבר הראוי לה הרי נכלל בשור קולא זו והוי ליה למימר חומר באש מבשור שהאש מועדת בין לדבר הראוי לה.",
"תוס' ד\"ה חומר. \"דבהכי תלי טעמא דפטור באש\". וזהו דוחק דהא בור אינו ב\"ח ומ\"מ חייב כשנמסר לחש\"ו. לפיכך נראה דכל החומרות דתני הכא היינו דוקא צדדי חיוב, כמו חייב בכופר, חייב אף על שאינו ראוי לו. אבל חומרות שיש בדבר שהן סבות חיוב לא קתני, דהא עכ\"פ רואים דחייבים אע\"פ שאין בהם סבות החיוב הללו. והא דקתני \"דרכו לילך ולהזיק\"? היינו נמי צד חיוב, דחייב נמי על דש בנירו, וכדאיתא בגמרא, ולפי זה אין צורך בכל הדחוקים דאיתא בתוספות, הא דלא תני בעל חיים וכונתו להזיק וכו'.",
"בא\"ד \"דבהכי תלי טעמא דפטור באש\". כלומר, דלר' יוחנן טעמא דבשור חייב משום שהולך ומזיק מעצמו ובאש פטור משום שלא הלך והזיק מעצמו, אלא ע\"י צבתא דחרש, שהחרש נשאו אל הגדיש, והיינו משום דהאש אינו בעל חיים ואינו הולך מעצמו. וכן לריש לקיש לפירוש רש\"י משום דשור דרכי לנתוקי מאיליו, והיינו משום שהוא בעל חיים. אבל לפירוש התוספות, משום דדרכיה דחרש לנתק את השור ולא ללבות את האש, קשה, מה שייך טעם זה לבעל חיים. ואפשר דגם התוספות מפרשים דרכיה לנתוקי מעצמו אלא שהחרש מסייעו קצת, בזה שהוא רוצה לשמרו מתקן את הקשר באופן כזה שהשור מתנתק, ובזה ניחא הלשון לנתוקי.",
"ד\"ה שייר. \"ולא דק\", אלא צריך להיות שק מלא בעלי חיים.",
"בא\"ד \"ומים כלים\". ואע\"ג דלענין שאר דברים, כמו בחליפין, לא הוו תבואה ושאר פירות בכלל כלים, משום דכלים אין הנאתן וביעורן שוין (כמו פירות שבשעה שנהנין מהן הן מתבערין מהעולם), מ\"מ הכא הוו ככלים דזיל בתר טעמא, - כלים מאי טעמא פטורין בבור? משום דאין נופלים מעצמם להבור לבדו, בלי דבר אחר שיסייע, לא הוי מזיק גבייהו, והכי נמי פירות וכל דבר שאין בהם רוח חיים. והא דאמר חמור ולא כלים, משום דאמשנה קאי, דתני \"נפל לתוכו חמור וכליו\". והמשנה דברה בהוה.",
"ד\"ה שהשור. \"דההוא שרי בהנאה\". ולדינא פסקינן דאסור בהנאה. ומיהו בפתחי תשובה רוצה לאמר דהיינו מדרבנן. ולפי זה ניחא דמן התורה צריך קרא להכי.",
"ד\"ה ותו ליכא. \"דאחרון עבד הכל?,. כלומר, כיון דלפני האחרון לא היה כאן מזיק כלל: או משום דקרקע עולם הזיקתו, או משום דהיה מלא ספוגין של צמר.",
"ד\"ה כגון. \"דאם היה נשבר היו חייבין\". ועוד י\"ל דהכא חייבין אע\"פ שלהם הוא שאול, משום דאינו שאול להם במקום שיודעים שישבר מחמת משאם יחד או עם משא של פפא בר אבא, והוי כמו שפשעו במלאכתם, דכשישב היה להם לעמוד.",
"בא\"ד \"אין צריך לפרש דחייב אלא אחרון בלבד\". אין צריך לפרש אכולהו דהא אין חייב אלא אחרון בלבד (כצ\"ל). ומ\"מ האחרון צריך להיות בעל בשר אף לפי המסקנא, דלכל אדם הוא שאול אף לסמיכה.",
"בא\"ד \"ותו ליכא\". כלומר, דלפי זה הסדר בגמרא צריך להיות ככה: לא צריכא דבהדי דסמיך בהו תבר, ולימא להו אתם כשסמכתי עליכם היה לכם לעמוד? אמר רב פפא, כגון פפא בר אבא, שלא יכלו לעמוד מתוך כבדו. והא דסדר כגון פפא בר אבא מיד אחר הברייתא משום דדרך הגמרא לכתב תנאי שלא נזכר בברייתא תיכף אחר הברייתא.",
"בא\"ד \"ותו ליכא\". ואפשר לפרש על פי ירושלמי פרק ג' הלכה ה' דאמר בהא מילתא גופה דהמשנה חייב. ורב פפא סבר דבזה שהוא כבד מאד ההוא נקרא משנה וחייב הכל, אבל הגמרא לא חשבתו למשנה, כיון שלא עשה מעשה משונה, והיינו דפריך, \"ולימא להו\". ולבסוף מתרץ דמיירי ששנה בזה שנסמך עליהם."
],
[
" גמ' \"דתנו רבנן תשלומי נזק\". כלומר, כתוב במשנה הראשונה חב המזיק לשלם תשלומי נזק.",
"\"אתה אומר וכו' אמרת\". התנא מתוך ענותנותו מדבר בלשון נוכח, ובמקום אני ואמרתי הוא אומר: אתה ואמרת.",
"\"דממונו קא מזיק\". ואע\"ג דבממונו נמי חייב משום שהיה עליו לשומרה, מ\"מ כיון דאי כתיב חיובא בשומרים לא הוי ילפינן חיובא נמי על ממונא, משום דשאני שומר שקיבל עליו לשומרו וכיון שכן לא ילפינן מיניה נמי לבעלים מטפלין בנבלה.",
"רש\"י ד\"ה מרבה. \"ולא הראשון\". ולא דמי למסר שורו לה' בני אדם ופשע בו אחד ולא שמרו, דהתם הוא הפושע לא עשה בידים שום מעשה אלא שאתה רוצה לחייבו משום שקבל עליו לשומרו עד שיהיה שמור כראוי לפי דעתו, וכיון דבלאו איהו נמי מנטר הרי לפי דעתו, השור היה שמור כראוי, אבל גבי חבילה אפילו אי בלאו איהו הוי אזלא מ\"מ הרי השני הגדיל את האש בידים. ודחינן, דכיון דבלאו איהו נמי הוי אזלא אם כן לא הגדיל את המזיק, אע\"פ שהגדיל את האש.",
"ד\"ה דבלאו. \"שהראשונות לא התחילו לשברן\". כלומר, השתא דלא סליק אדעתן טעמא, דכשישבו יחד, יחדיו שברוהו, א\"כ האחרים לא עשו אפילו מקצת. אבל אחר כך כשמקשה, \"ולימא להו אי לאו אתון בדידי לא הוי מיתבר\", דכולם שברו ביחד, א\"כ הוא עשה רק מקצת, אבל אז סבר דהוא חייב רק מקצת.",
"ד\"ה פטורין. \"שאין ידוע על ידי מי נהרג\". לכאורה נראה דהאי פירושא קאי ארבנן, דהא האי \"פטורין\" רבנן קאמרי ליה. אבל לפי זה קשה, הא רבנן לאו מטעם ספק פטרי להו לכולהו, אלא מטעם מקצת נפש, ואפילו הוי ידוע על ידי מי נהרג, כמו בזה אחר זה, נמי פטרי את האחרון. ועוד אי מטעם ספק, למה לי קרא ד\"כל נפש\", תיפוק ליה מ\"ושפטו העדה והצילו העדה\" דספק נפשות בכל מקום להקל. וצריך לדחוק דהאי טעמא לר' יהודה בן בתירא הוא דאית ליה אפילו מקצת נפשו וא\"כ מאי שנא דבבת אחת פטורין? ולפיכך קאמר, \"שאין ידוע על ידי מי נהרג\", אבל אי הוי ידוע, אז היה ההורג חייב והשאר פטורין.",
"ד\"ה והמת יהיה לו. \"משתעי בשור נגח\", כלומר בשור מועד, דהא כתיב שור תחת השור והמת, ואם כן לא קשה מהא דסתם שוורים בחזקת שימור קיימי.",
"תוס' ד\"ה מאי. \"לא דמי אלא לאחד שחופר בור בי' ובא אחר והשלימו לי\"א\". נראה לי דטעות יש כאן, וצ\"ל: \"ולא דמי לאחד שחפר בור ובא אחר והשלימו לי\"א\". והחילוק הוא פשוט, דבאש גדול אפשר לשער בודאי דבלאו איהו נמי הוי מזיק, משא\"כ בבור. משמע מהתוספות דהכא דפשיטא להו דאם חפר בו עשרה ובא אחר והשלימו לאחד עשר האחרון פטור. וכן איתא בהדיא בהגהות אשר\"י בשם ר\"י. אבל בגמרא ד. נא: משמע דהאחרון חייב ולא דמי להשליך עץ בתוך אש גדולה דהתם אפשר לשער בפשיטות, על פי האש ועל פי הרוח. דבלאו איהו נמי הוי אזלא, ודומה לזרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל, דפטרינן ליה לשני משום דמנא תבירא תבר. אבל בבור, לרוב אין השור מת בבור, וא\"כ סברא היא דהטפח האחרון שעשה השני גרם את מיתתו. ומהאי טעמא נמי לא דמי לאחד החופר בור י' ובא אחר והשלימו לעשרים, ולפיכך פירש רש\"י (ושאר מפרשים הסכימו אתו), \"מאי קא עביד, ואינו חייב כלום\", ודלא כתוספות דפירשו, \"מאי קא עביד טפי מאחרינא, וישלם כל אחד חלקו\".",
"ד\"ה כולן. \"וביש לראשון כדי להמית\". כלומר, שעשהו גוסס, שרוב גוססין למיתה, אלא שכיון שגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו אי אפשר להמית את הראשון שהרי לא מת תחת ידו. ומ\"מ לא קטלינן ליה לאחרון משום דלקולא מדמינן ליה לטריפה כיון דדמי לטריפה שהוא גוסס על ידי מעשה שנעשה בו. ור' יהודה בן בתירא מדמי ליה לגמרי לגוסס, בין לקולא ובין לחומרא, דלא דמי לטריפה - בטריפה נפסד אחד מן האברים המקיים קשר חלקי הגוף (מחיית סמנים) ובכן כבר נתפרצה החבילה ונפסקה החיות אבל בגוסס לא חסר שום דבר מהדברים המקיימים קשר הגוף.",
"ד\"ה ישלימנה. \"בעל הבור ישלם אין לדרש ישלם ישלים\". פירוש, דלא תקשי אי ישלם נמי איכא למדרש ישלים א\"כ ל\"ל קרא דטרפה הא אפשר למילף מבעל הבור ישלם, דהכא ליכא למימר משום דלא שכיחא.",
"ד\"ה הא משום. \"כלומר, מחד מינייהו לא אתיא אבל מתרוייהו אתיא במה הצד\". וא\"כ קשה למה לי והמת יהיה לו? ואפשר לתרץ דשור מנזק גופו נמי לא ילפינן דמה לשור דמשלם את הכופר. ועי\"ל דכיון דיש בשנים צד השוה מה שאין בשלישי, אע\"פ שהצד הוא קל מ\"מ לא קשה נילף מק\"ו, דמלתא דאתיא בק\"ו טרח וכתב לה קרא."
],
[
" גמ' \"דמר סבר פחת נבילה דניזק\". כלומר, דלאבא שאול צריך להביא את הנבילה לב\"ד לשומה כמה היא שוה בכדי לדעת כמה היה הנזק, דהיינו שיפחתו דמי הנבילה מדמי החיה. אבל לרבנן אין צריך להביא את הנבילה ולשומה דאין הנזק תלוי בדמי הנבילה.",
"\"ת\"ל כסף ישיב לבעליו והמת\". ומשמעות דורשין איכא בין אבא שאול לתנא דאחרים.",
"\"ש\"מ שמין\". והא דחייב ליה לשלם נרגא מעליא, היינו משום קנסא.",
"\"שליא\". שליא היינו קרום שהעובר מונח בתוכו שקורין בלע\"ז.",
"\"לשני מאי קמ\"ל\". דלספק איסורא לחומרא לא איצטריך.",
"רש\"י ד\"ה אמר שמואל. \"והשברים שלו\". אבל הכא ליכא למימר דיכול לשלם לנגזל את השברים מטעם ישיב לרבות שוה כסף ואפילו סובין, והא דאין שמין, היינו לענין פחת נבילה, דהגזלן מפסיד את הפחת שנפחת משעת מיתה עד שעת תשלומין, דדוקא במזיק איכא לחלק בין פחת דמיתה לפחת לאחר מיתה, משום דפחת מיתה הוא גרם ופחת דלאחר מיתה בא ממילא, והוא אינו משלם אלא מה שהזיק. אבל הגזלן משלם אפילו אם מתה מאליה, א\"כ אין חילוק לגביה בין פחת דקודם מיתה לפחת דאחר מיתה.",
"ד\"ה דאין מקצת. \"דילמא נפקא ורוב נפקא\". פירוש, משום דהוי ספק ספיקא: ספק אם הוי ולד או לא, ואפילו הוי ולד, ספק אם יצא רובו. ואע\"ג דהוי ספק ספיקא שאינה מתהפכת, דהא אי אפשר לומר ספק אי הוי רובו או לא ואפילו הוי רובו שמא לא היה ולד, מ\"מ כיון דהספק אם הוי ולד בא ראשון לפי הסדר דהא מתחילה צריכין אנו להסתפק אם הוי ולד כלל ואחר כך כמה ולד הוי, יש לו דין ספק ספיקא ועיין בדיני ספק ספיקא בש\"ך על י\"ד סימן ק'.",
"תוס' ד\"ה יביא. \"יביא עדים שנטרפה ופטור\". והא דאיצטריך קרא להכי ולא ילפינן בק\"ו משבועה? יש לומר דשאני שבועה דבשעה שמסר לו לשמור קבל עליו המפקיד לפטור את השומר בשבועה, אבל בלי שבועה לא קבל עליו מידי.",
"ד\"ה אין שמין. \"ואפילו סובין\", דסובין הוי כמו מיטב וכל דבר שמשלם מיטב דקרקע משלם בסובין דמטלטלין. וכיון דגנב וגזלן נמנו בין עשרים וארבעה אבות נזיקין לענין מיטב, ממילא הוו כאבות לשלם נמי מסובין.",
"בא\"ד \"ולא מתים\". וה\"ה דהוי יכול למילף מהא דכיון דכתיב חיים הוי כמאן דכתיב כאשר גנב, דהא רב יליף לקמן מהכא דקרן כעין שגנב משלם.",
"בא\"ד \"קנו מיד כשהוציאו מרשות בעלים\", והוי כמו מקח דאי אתי ליה זוזי מחייב לתת ליה זוזי.",
"בא\"ד \"כמו גנב וגזלן\". כלומר, דההיא בעיא דקמיבעיא ליה בשואל הכי קמיבעיא ליה: הא דשואל מחייב באונסין הוי משום דקנאו משעה שהוציא מיד הבעלים, וחייב לשלם כעין ששאל, או דילמא הא דחייב הוי משום דקבל עליו לפרוע כל הניזקין, וכיון שכן אינו חייב אלא כמה שהזיק. וכן פסק הלכתא כטעמא בתרא. וכן אמרינן לקמן (קיב.) \"היתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת פטור, שאיסור שבת ואיסור גניבה באין כאחד\". ולא אמרינן דמשעת שאלה התחייב, כמו דאמרינן התם גבי גניבה.",
"ד\"ה דקא מטהרת. \"דכל איסור באפי נפשיה הוי ספק ספיקא\". כלומר, דהמפלת ספק ולד נותנין עליה חומרי זכר וחומרי נקבה וחומרי נדה. דהיינו כל י\"ד ימים הראשונים היא טמאה אע\"פ שלא ראתה דם, דשמא הפילה נקבה. ואי ראתה דם בסוף שבועיים או אחרי זה היא טמאה שבעה כנדה דשמא לא הפילה ולד. ואי ראתה דם בשלושים וחמישי יום ושוב ראתה בארבעים ואחד היא טמאה שבעה ימים מהראיה שניה, דשמא הוי זכר והראיה ראשונה הוה בימי טהרה. ואע\"ג דיכולים לטהרו מספק ספיקא: שמא לא הוי ולד כלל, והיום הארבעים ואחד הוי יום השביעי לנדתה, ואפילו הוי ולד, שמא היה נקבה, והיום הארבעים ואחד הוי מימי טהרתה, ומ\"מ כיון דאי נתיר כאן מטעם ספק ספיקא יהיה לנו להתיר גם כשלא ראתה דם ביום ח' מטעם ספק: שמא לא היה כאן ולד כלל ואפילו אי הוי ולד שמא היה זכר וא\"כ ביום הארבעים ואחד התרנו מטעם ספק נקבה וביום ח' מטעם ספק ח' וגבי קולא דסתרו אהדדי לא אמרינן בספק ספיקא. וסברא היא, דכשהתרנו מטעם ספק נקבה הוי משום דאמרנו כי זהו רחוק מן השכל שיהיה הולד נקבה. ואם נאמר כמו כן שיהיה רחוק מן השכל שיהיה זכר ושלא יהיה ולד כלל אם כן מה היה כאן?",
"ד\"ה שליא. \"שמא נימוח שפיר של שליא כו' \". כלומר, דהא ברייתא איירי שיצא בראשונה מין חיה ועוף ואחר כך שליא, וכיון שכן, אפשר לאמר דבשליא עצמה לא היה ולד אחר, אלא שהיא שייכת להולד של חיה ועוף, שכן דרך מפלת, בראשונה היא מפלת את הולד ואחר כך את השליא של אותו הולד. אבל ר' אלעזר איירי על כרחך שבראשונה יצאה השליא והולד עוד נשאר בבטן הפרה, דהא מטעם זה מסתפקים להתיר, שמא לא הוי כילוד, ובנידון זה מוכרחים אנו לאמר שהשליא היה ולד אחר אלא שנימוח, דרך מפלת שתצא בראשונה השליא ואחר כך הולד, ולפיכך מוכרחים אנו לאמר שהשליא היה ולד אחר אלא שנימוח, והספק הוא רק איזה חלק מן הולד יצא במקצת השליא.",
"בא\"ד \"מיירי בשליא של אחר הולד\", כלומר, דהתם איירי שיצא בראשונה מין חיה ועוף ואחר כך שליא, ומטמאינן את היולדת רק משום ספק, שמא היה בשליא ולד מצורת אדם, וא\"כ מוכח דאפשר לאמר דהשליא הוא מן הולד שנמצא אצלו ובשליא עצמה אין ולד, ולפיכך הוי ספק ספיקא כשיש ולד אחר חוץ מן השליא."
],
[
" גמ' \"שעשאו אפותיקי\". דכיון שעשאו אפותיקי בחייו הוי כמו שגבאו בחייו, והוי כמו שגבה מיניה, והיינו דקאמר מיניה. זהו לפירוש האחרון בתוספות.",
"רש\"י ד\"ה דיש מקצת. \"ואם חזרה לפנים וכו' \". כלומר דאע\"ג דאם יצאה כולה ליכא למיחש, דהא מה שיצאה אסור אפילו לא הוי רוב ולא הוי כילוד מ\"מ איכא למיחש שמא תחזור לפנים דאז שרינן אם לא יצא רובו.",
"ד\"ה בגדול. \"כי היכי דלשתמעון מיניה\". וכיון דהוה ניחא להו בשעת מעשה ומחלי, אינם יכולים שוב לתבוע בשעת חלוקה, אע\"ג דעכשיו לא ניחא להו שוב, דהא לא יעסוק שוב בנכסיהם דכיון דמחלו פעם אחת אבדו את זכותם.",
"ד\"ה אפותיקי. \"ואשמועינן רבי אלעזר דאם מכרו גובה בעל חוב ממנו\". משמע דרש\"י מפרש דלהך סוגיא, דוקא לענין מכירה אמר ר\"א גובה מן עבדים, ולא לענין יתמי, כדפירשו בתוספות. ונראה דטעמא דרש\"י הוי דאי מיתמי אפילו שור גובה כשעשאו אפותיקי דהא מדינא הוי ליה לגבות באפותיקי דהא סמיך עלה כמו בקרקע, אלא דחכמים עשו תקנה ללקוחות בדבר דלית ליה קלא, וביתומים לא שייך תקנה. וכיון דגובה נמי משור היכי הוה אמר ר\"א גובין מעבדים, דמשמע דוקא מעבדים ולא משאר מטלטלין. בא\"ד וכדברי רש\"י נראה, דאין צריך לדחוק, דהא דקאמר כדרבא הוי אפילו מיתמי. וכן לקמן אמר דעולא חזר ואמר אפילו מיתמי. תום' ד\"ה גזירה. \"באשה נמי לגזור\". כלומר, באשה נמי לגזור אטו רובא, דהא בכולה פירוש רש\"י דליכא למגזר משום דחזינן דכי נפק ולד בשני מטמאין לה. ואף התוספות לא פליגי אטעם זה, אלא דמקשי דטעם זה אינו מועיל לגזרת רובא. ד\"ה בכור. \"היה חייב לפדותו\". כלומר, מדלא אמר, \"איצטריך לאשמועינן דאפילו קים לן בגויה דלא הוי נפל פטור\", אלא אמר, \"דלא אמרינך, דמשמע שאין צריכים לתלות בכך, אלא אמרינן אי לא איקטיל לא הוי חי. בא\"ד \"והא אגלאי מילתא למפרע דלא נפל הוא\". כלומר, אי אמרינן דבשכלו לו חדשיו חייב לפדותו אפילו לא חי שלושים יום, א\"כ פשיטא דחייב לפדותו אפילו לפני שלשים, ולמה אינו פדוי כאן כשנפדה לפני שלשים? בא\"ד \"מופדויו מבן חדש נפקא\". כלומר, כיון דנהרג בתוך שלשים הוי ספק, שמא נפל הוי, ונמעט מפדויו מבן חדש, א\"כ מספק לא יפדה, ככל ספק. דקיימא לן \"המוציא מחבירו עליו הראיה\", ועל הכהן להביא ראיה' וכיון שאין לו ראיה אינו נוטל כלום, ולמה לי מעוטא דאך. ד\"וז בגדול. \"אם מוחין הרשות בידם\". כלומר, כיון דטעמא דאין שמין גבי גדול אחי הוי משום דניחא להו, א\"כ פשיטא אי אמרי בפירוש דלא ניחא להו שמין. וכי תימא, א\"כ מאי נפקא מינה בגדול אחי, הא פשיטא דאף באחרינא יכולים למחול? נפקא מינה בסתמא, דבגדול אחי מסתמא ניחא להו. ד\"ה לא מיבעיא. \"אין הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו\". מ\"מ נפקא מינה לענין אונסין או אפילו לענין גנבה ואבדה כשהשני אין לו מה לשלם והראשון יש לו. ד\"ה דעלויי. \"שאם נגנב תחזור לבעלים\", דהא אמרינן דכשנגנבה משלם השומר שכר לבעלים, ולא לשומר חגם, א\"כ במסירתו לשומר שכר שנה את שמירתו מדין שומר חנם לדין שומר שכר. אבל גרועי גרעיה אי אפשר לפרש כן, דאי מסר שומר שכר לשומר חנם לא שינה את דין שמירתו, דהא חייב הראשון כשנגנבה אצל השני.",
"ד\"ה את מהימנת. \"ואין שני טעמים הללו שוין\". כלומר, דליכא למימר דאין רצונו משום דלא מהימן לו, דהא מוכח התם דיש מחלוקת בין שני אמוראים כהני טעמי, דלמר אית ליה חד טעמא ולמר אית ליה אידך.",
"ד\"ה כגון שעשאו. \"אפותיקי ולא אפותיקי שוה\". נראה דהתוספות סבירא להו דגבי יתמי אפילו באפותיקי אינו צריך לגבות, משום דכשמת האב נעשו היתומים כמו שקנו דבר חדש ואין בעל חוב גובה מהם משום שלא לוו כלום, ודוקא מלקוחות הוי ליה לבעל חוב לגבות באפותיקי, משום דכשעשאו אפותיקי אין לו כבר זכות למכור, והוי כמו שלא קנו מעולם. אבל ביתומים, הרי הוא לא מכר להם, אלא התורה מסרה בידי היתומים כל מה שהיה בידי מורישם, ומן המוריש היה יכול הבעל חוב לגבות דוקא משום חוב שיש לו עליו, וכיון שעל היתומים אין לו שום חוב אינו יכול לגבות מהם. ואע\"ג דגובין מהם קרקע היינו משום דבקרקע יש לו לבעל חוב זכות גדול על הקרקע, למ\"ד שעבודא דאורייתא, ואין ליתומים מה לירש, דהקרקע היתה ערבה בעד החוב, אבל מטלטלין אינן נעשין ערבים.",
"בא\"ד \"היכא דגבי מלקוחות גבי נמי מיתמי\". קשה לי, למה ליה למיהדר אחר טעמי אמאי גבי מיתמי, הא פשיטא, כיון שעשאו אפותיקי ושיעבד לו בפירוש הוי לכל הפחות כמו קרקע, דהא עליה סמיך, והא דקאמר, \"מ\"ט הא אית ליה קלא\", היינו ליתן טעם למה לא נעשה תקנה ללקוחות, שלא ידעו וקנו אותו, כמו שעושים תקנה בשור. אבל ביתמי, דליכא תקנה, פשיטא דגובים, אפילו משור. וליכא למימר דלא פלוג בין יתמי ללקוחות, דהא פסקינן \"הלכתא מלוה על פה גובין מיורשין ולא מלקוחות\". ואפשר דהכי קאמר: היכא דגבי גבי מיתמי, והיכא דלא גבי מלקוחות לא גבי מיתמי, וכיון שכן אינו גובה שור מיתמי."
],
[
" גמ' \"אמר רב איקא בריה דרב אמי דכ\"ע\", כלומר, הני תרי ברייתי אחריני, אבל ההיא דתני אבימי פשיטא דסבירא לה עבדי כמטלטלי, דאי כקרקע הוי חל עלייהו פרוזבול אבל בההיא מתיבתא דאמרי לימא כתנאי לא ידעי מברייתא דתני אבימי, וכדמוכחא מדברי רב נחמן, דאמר \"אנא מתניתא ידענא\".",
"\"בעודן עליו\", ואשמועינן דינא דחצר.",
"\"וחצר מהלכת לא קנה\", דטעמא דחצר הוי קנין הוא משום דדרך האדם להניח חפציו בחצרו, ולפיכך ההנחה בחצר הוי סימן בעלות, ושהקונה הניחה בחצרו, הרי עשה מעשה שמראה שהוא הבעלים, כלומר, שקנה, וכיון שהמוכר הרשה לו לעשות את המעשה הזה, הרי הסכים שקנה. וכל זה הוא בחצר שאינה מהלכת, אבל בחצר מהלכת, פשיטא דאין אדם מניח את חפציו, משום שהחצר ילך לו וחפציו לא יהיו משתמרים, וכן אם החצר יכול ללכת ואע\"פ אינו הולך לפי שעה, דהא מ\"מ אין אדם מניח חפציו עליו משום שיכול ללכת ולאבדם.",
"\"כשאין עומדין בתוכה\". כלומד, כיון דתרצת דהא דקנה הוי בעומדין בתוכה, מכלל דטעמא דלא קנה הכא הוי משום שאין עומדים בתוכה דוקא, ובקרקע הרי קרקע מחבר אותם אפילו באין עומדים בתוכה, וא\"כ קשה למ\"ד דהך ברייתא כמקרקע סבירא לה.",
"תוס' ד\"ה כגון. \"מה לי מלוה ע\"פ מה לי מלוה בשטר\". כלומר, והוי להו לתקן אפילו במלוה על פה לגבות מיתמי, דהא ביתמי ליכא טעמא שלא לתקן משום נעילת דלת. אלא דבסוף משכחי התוספות טעם יפה, דכיון דהיה ליה לתקן לעצמו, דהיינו לכתוב שטר, ולא תיקן לא תקנו לו נמי חכמים. ולפי זה קשה קצת, היכי הוכיחו התוספות מכאן דבכל מקום השוו יתמי ללקוחות, הא שאני הכא, דאיכא טעמא רבה להשוותם, אבל התם אין טעמא להשוותם.",
"ד\"ה זילו. \"חשיב להו כטועה בדבר משנה\". דזילו אהדורו אפשר לפרש, לכו והשיבו את הכסף שגביתם, והיינו משום דטעיתם בשיקול הדעת, בדבר שפליגי אמוראי. אבל לפי זה היה קשה דדייני דנהרדעא, פשיטא שהיו מומחים ונטלו רשות, וכן רב חנא בר ביזנא, וא\"כ הוי להו להיות פטורים מלשלם, ולפיכך פירשו \"זילו אהדורו\" את הדין דהוי להו טועים בדבר משנה ומשום דאשכח ברייתא כותיה.",
"ד\"ה אנא. \"אלא במילי דרבנן\". דלענין מילי דאורייתא הוו כקרקעות משום דהתורה הקישתם בפירוש \"והתנחלתם אותם\", ולא רצו חכמים לעקור מה שהוא מן התורה. אבל החילוקים שהחכמים בעצמם עשו בין קרקעות למטלטלין, עשאום משום דקרקעות הוו מילי דלא ניידי ומטלטלין הוו מילי דניידי, ובזה עבדים דומים למטלטלי.",
"בא\"ד \"וקרא דערים מצורות אסמכתא\", דהא אמר בגמרא, \"דהא דתניא לא קנה משום דבעינן קרקע דומיא דערים מצורות ביהודה\", ומשום דדין אגב ילפינן מהתם, ואי קרא לא הוי אלא אסמכתא בעלמא, ולא ילפינן מהתם, א\"כ למה בעינן דומיא דערים מצורות ביהודה? ודוחק לאמר דרבנן לא תקנו קנין אגב אלא בקרקע דומיא דערי מצורות ביהודה. ונראה לאמר דההוא תנא סבירא ליה דקנין אגב הוי מדאורייתא דקרא לא הוי אסמכתא. והשתא ניחא טפי, דלא תקשי מההיא ברייתא על רב נחמן.",
"בא\"ד \"אלא לענין מילי דרבנן\". ושמואל הרי אי ירשו בחזקה דהוה קנין דאורייתא.",
"בא\"ד \"כולן מכורין\", ואע\"ג דמכירה הוי דינא דאורייתא.",
"ד\"ה מכר. \"קנין אגב איירי דאי מטעם חצר וכו'\", דקשה להו אמאי פריך לקמן, להך לישנא דעבדא כמטלטלי \"למה לי עומד בתוכה\", הא בקנין אגב לא בעינן צבורין? לימא דהך ברייתא איירי בקנין חצר, וכגון דלא אמר אגב, ולפיכך כשעומדין בקרקע קונה אותם מטעם חצר וכשאין עומדים לא.",
"ד\"ה בעינן. \"לא קנה עבדים\", ואע\"ג דקרקע הוי כערים מצורות ביהודה.",
"ד\"ה והלכתא. \"דהוי משתמרת לדעתו\", כלומר, מה ששמים עליו הוי משתמר מדעת הבעל.",
"בא\"ד \"אפ\"ה ניעור אינו גט\". ואיכא למידק אמאי לא יהיה ניעור וכפות מהני, הרי כיון שכפות אינו יכול לשמר את עצמו והוא משתמר על ידי רבו שעומד אצלו (וכן פסק בהגהות אשר\"י דכפות לחוד מהני), ועוד אפילו יכול לשמר את עצמו יועיל, כיון דהוי עבדו והוי במקום רבו, דאטו אם חצרו יהיה שמור על ידי עבדו לא יקנה? וי\"ל כיון דחצרו ילפינן מידו בעינן דומיא דידו, דהיינו שלא יהיה בחצר דעת לשמר את עצמו.",
"בא\"ד \"ואין לפרש וכו' ישן נמי מועיל\", כלומר, דמשמע דלא תיקן את הלשון דקאמר ישן, אלא דמוקי לה נמי בכפות. ואין לפרש דלא מוקי לה נמי בכפות, אלא דקאמר כי היכי דכפות מהני \"ישן נמי מהני\", והא דקאמר \"והלכתא בכפות\", משום דבלשון זה נאמר הדין דכפות מהני, כדאשכחן הכא, זה אינו, דא\"כ וכו'.",
"ד\"ה למה. \"לא מטעם חצר קנה\". כלומר, הך ברייתא דקתני \"החזיק בקרקע קנה עבדים\", ע\"כ לא מטעם חצר קנה, אבל הך ברייתא דקתני \"החזיק בקרקע לא קנה עבדים\", כבר הוכיחו בפשיטות טפי דלאו בקנין חצר עסקינן, משום דהתם ע\"כ איירי באין משתמרין, דאי במשתמרין ומטעם חצר, אמאי קמיפליגי בין עבדים למטלטלין. אבל בברייתא דקתני \"החזיק בקרקע קנה עבדים\", לא איירי כלל במטלטלין, ולפיכך הוצרכו להוכיח בדוחק, משום דסתם עבדים אינם משתמרים לדעתו.",
"בא\"ד \"לא קני באגב\", כלומר, אפילו למאי דס\"ד השתא דבקנין אגב בעינן צבורים, אי אפשר לקנות קרקע אפילו אי משכחת לה צבורים. וא\"כ עבד אינו קונה אפילו הא צבור.",
"בא\"ד \"דמצר אפסיק היינו נמי בנכסי הגר\". פירוש, דאיכא פלוגתא דאמוראי בהא, חד אמר דבנכסי הגר לא קנה אלא מקום מכושו בלבד וחד אמר דקנה עד המצר. וא\"ת כיון דסוף סוף פליגי, נימא דפליגי בנכסי חברו, דחד אמר קנה בחזקה אחת אפילו עשר שדות וחד אמר אינו קונה אלא עד המצר, י\"ל דבהא עדיפא לו למעבד פלוגתא משום דבלאו הכי פליג התם רב אשמואל דאמר לא קנה אלא מקום מכושו בלבד."
],
[
" גמ' \"ואליבא דרבי יוסי הגלילי\". כלומר, ר' יוחנן כששנה את המשנה פירשה בקדשים קלים ואליבא דר' יוסי הגלילי. ומכאן מוצאים אנחנו תשובה של השאלה ששאלנו: \"מאן תנא\".",
"\"דחזי להקרבה לא\". כלומר, דכיון דאמרה התורה שיתנו אל הכהן ויקריב אותה, א\"כ צותה שהכהן לא יעשה בה כלום אלא שיקריב אותה, ואע\"ג דכתיב, \"לא תפדה\", דגמרינן מינה דמוכרין אותו, היינו דוקא במקום שאין צווי להקריב.",
"\"דברי רבי יוסי הגלילי\". וע\"כ האי משנה דבכור מוכרין אותו תם חי, כר' יוסי הגלילי מוקמת לה, דלרבנן אפילו בזמן הזה ואפילו נפסל לאו ממונו הוא. וכדאית ליה לרבא בפלוגתיה עם אביי בשור ושור פסולי המוקדשין שנגחו (לקמן נג:).",
"רש\"י ד\"ה אבל לאחר שחיטה. \"משלחן גבוה זכו\". וכיון שכן לאו ממונו הוא ופטור המזיק, אפילו לר' יוסי הגלילי. ואע\"ג דאין בו מעילה, דהא בקדשים קלים מועלים רק באימורין לאחר זריקת דם, מ\"מ לא קשה מהא דתנן במתניתין \"נכסים שאין בהם מעילה\", דהלשון הזה משמע רק, דאין אני חייב בשום נכסים שיש בהם מעילה, אבל פשיטא דיש נכסים שאין בהם מעילה שאיני חייב, כמו קרקע, וכמו בכור בזמן שבית המקדש היה קיים.",
"תוס' ד\"ה שאני מטלטלי. \"ועמו מאה צאן\". והא דאמר דניידי, משום דקתני גבי קרקע דניידי, ובקרקע הטעם דוקא משום דניידי, דכיון דנייד אין לו חבור עם הקרקע כל כך, וצריך לחזק את החיבור בזה שנמצא על הקרקע. אבל בקנין אגב, הטעם משום דמטלטלים בטלים אגב קרקע דחשיב טפי, וכיון שהסכימו על מכירת הקרקע פשיטא דהסכימו על מכירת המטלטלין. ובהא שייך טעמא דיש בו דעת, דחשיב ולא בטיל כל כך.",
"ד\"ה ומחיים. \"כ\"ש לאחר שחיטה\". כלומר, וא\"כ היכי קאמר בפירוש לרבות קדשים קלים שהן ממונו.",
"בא\"ד \"לסייעיה משלמים\". כלומר, ואכתי קשה, מאי מקשי \"ומחיים מי אמר\", הרי פשיטא דאמר דמחיים הוי ממון בעלים, אפילו דחזי להקרבה, דהא אמר לרבות קדשי קלים שהן ממונו ופירשה בן עזאי, דהאי קדשי קלים הוי שלמים, ושלמים הרי חזו להקרבה, וא\"כ משמע דאפילו קדשים דחזו להקרבה הוו ממונו לר' יוסי הגלילי, וא\"ת לימא דאין הכי נמי, דודאי דר' יוסי הגלילי קאמר דלכל הפחות מחיים הוי ממון בעלים, אלא דמקשי ארבינא, דלא משני הכי. י\"ל דהלשון \"ומחיים מי אמר\", \"ואם איתא\", משמע דסבר דר' יוסי הגלילי לא אמר כן.",
"בא\"ד \"בחלק שיש לכהנים בשלמים\", כלומר, ואם תאמר, מי קאמר מחיים במתנות כהונה, הא מחיים בשלמים לא הוי מתנות כהונה.",
"בא\"ד \"אע\"ג דהוי מתנות כהונה\", לפי תירוצם של התוספות הכי פירושו: \"ומחיים מי אמר\", כלומר, היכי אתה מחלק בין מחיים לאחר שחיטה, הרי רבינא אינו מחלק לר' יוסי בין מחיים לאחר שחיטה? ומשום קושיא אהדר ביה הגמרא, ומחלק בין מתנות כהונה לאין מתנות כהונה, דמתנות כהונה בין מחיים ובין לאחר שחיטה הוי ממון גבוה, ואין מתנות כהונה תמיד הוי ממון בעלים, ור' יוסי איירי באין מתנות כהונה, כגון שלמים. והמשנה דהמקדש בחלקו איירי במתנות כהונה, ואע\"ג דר' יוסי איירי נמי בבכור, היינו בזמן הזה דלא חזי להקרבה. ולפי זה צ\"ל אלא מתנות כהונה שאני. ולפי פירוש רש\"י אתי בפשיטות טפי, דמעיקרא חילק בין מחיים לאחר שחיטה, דאחר שחיטה הוי הכל ממון גבוה, אפילו חלק בעלים. ולבסוף קא מחלק אף במחיים גופא, דמתנות כהונה אפילו מחיים הוי ממון גבוה. והא דפריך \"ומחיים מי אמר\", היינו בכדי לאסיק החילוק הזה, כלומר, הא דחלקת בין מחיים לאחר שחיטה אינו מספיק עוד, דאפילו מחיים פעמים דהוי ממון גבוה.",
"בא\"ד \"לקדש לו אשה\", והא דקאמר אינה מקודשת במתנות כהונה דוקא קאמר.",
"ד\"ה תם. \"דמעשר אין נמכר דנאמר וכו' \". אבל הא לא קאמר משום דמעשר הוי בזמן שבית המקדש קיים, דדוקא במתנות כהונה מועיל טעמא דחזי להקרבה, משום דלהכי נתנה לכהן שיקריב, ולפיכך אי אפשר לו לעשות בו אחרת.",
"ד\"ה ואיתיביה. \"דומיא דשלמים\". דקשה לו, כיון דעתה בבכור מוקי לה, כאבא יוסי בן דוסתאי, ובכור אפשר להיות בזמן הזה אבל באמת לא קשה, דהא אף לר' יוסי מוקי נמי בשלמים, כדאמרינן לקמן בגמרא, וכיון דאכתי לא חילק מתנות כהונה לאין מתנות כהונה א\"כ אפשר למפרך נמי משלמים. ועוד דהא ע\"כ אפשר לאוקמי בשלמים, כת\"ק דבן עזאי.",
"ד\"ה בבכור. \"זה הוא דוחק\". דהא בכור סתם קתני אבל לאוקמי בבכור בזמן הזה אינו דוחק משום דהאי תנא הוי אחר החורבן ובבכור בימיו קמיירי.",
"ד\"ה לכתחלה. \"דכולה ר\"ש היא\", כלומר, כיון דסיפא ר' שמעון היא, כדקתני \"אמר ר' שמעון\", א\"כ רישא, ד\"אם באו תמימים יקרבו\", נמי ר' שמעון היא.",
"ד\"ה ואם איתא. \"דממה נפשך לא הוי כר\"י הגלילי\". כלומר, וכי תימא מה תירוץ הוא זה, דהא הקושיא היתה היאך יחלק רב נחמן על ר' יוסי הגלילי, וא\"כ היאך יתרץ דבאמת הם חולקים?",
"בא\"ד \"ולפי סברא זו וכו' בכלל רעהו\". עיין מהר\"ם."
],
[
" גמ' \"לישני הא ר' יוסי הגלילי הא רבנן\". ופליג אאביי ורבא דאית להו לרבנן דבכור הוי ממון גבוה אפילו בזה\"ז.",
"\"שאני מתנות כהונה\". לפי פירוש רש\"י הכי פירושו: הא דאמרנו לעיל דלר' יוסי הגלילי הוי מחיים ממון בעלים היינו דוקא בדבר שאינו מתנת כהונה, כגון שלמים, אבל במתנת כהונה לא הוי מחיים ממון בעלים אפילו לר' יוסי הגלילי ולפי שר' יוסי הגלילי, דקאמר דהוי ממונו, איירי נמי בבכור דהוי מתנת כהונה. לפיכך הוצרך רבינא לחלק שוב ולאמר דאפילו במתנת כהונה בחוץ לארץ לא הוי לר' יוסי הגלילי ממון בעלים. וא\"ת למה לו לרבינא לחלק נמי בין מתנת כהונה לבין מתנת כהונה, לימא רק דר' יוסי הגלילי איירי בחוץ לארץ? וי\"ל כיון דר' יוסי הגלילי איירי נמי בשלמים, כדאמר, במציעתא \"לרבות את השלמים\", ובשלמים ע\"כ אין חילוק בין ארץ לח\"ל, דהא אף בח\"ל חזי להקרבה, וא\"כ בשלמים אפילו בארץ הוי ממונו. ואם לא נחלק בין מתנת כהונה לאין מתנת כהונה אז נצטרך לאמר דאף בבכור הוי ממונו אפילו בארץ, דמאי שנא? לכן אמר מתנת כהונה שאני, דבארץ הוי ממון גבוה, כרב נחמן.",
"\"שלמים שהזיקו גובה מבשרן\". משמע מהכא דהלכה כר' יוסי הגלילי, אבל זהו דוקא שלא במתנת כהונה, אבל בבכור, אפילו בזמן הזה אין הלכה כמותו דהא לקמן בפלוגתא דשור פסולי המוקדשין סבירא להו לאביי ורבא, דאפילו בכור בזמן הזה, ואפילו בעל מום פטור, וצ\"ע מאי האי דקאמר מאימוריהן, לימא אפילו מחלקו דכהן. ועוד נראה דוחק קצת דאביי ורבא יפלגו אמתניתין, דתנן בכור מוכרין אותו. ואפשר לאמר, דהתם בפסולי קדשי קדשים איירי. ואע\"ג דלא הוי בימיהם מ\"מ פליגי דלהוי כמו פלוגתא דר' נתן ורבנן בשור שהפיל את חבירו לבור.",
"רש\"י ד\"ה אי אליבא דרבנן. \"בתם בעל השור משלם רביע\". לפי פירוש רש\"י לקמן נג. ולפי התוספות דהכא צריך לגרס ברש\"י \"בתם בעל השור משלם מחצה וכו' ובמועד בעל השור משלם כולו\". ונראה דרש\"י סובר, דבמקום שאומרים \"כי ליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי\" חשבינן את הפטור כמו שלא היה כלל, כמו הכא, בשלמים, היינו אומרים דהוי כאין בו אימורים כלל, בכדי שהניזק יקבל את כל נזקו, ולפיכך הכא בשור ובור, אפשר לאמר דחשבינן כאילו הבור לא הוי או השור לא הוי כאן, ואין נחשוב כאילו נעשה הנזק בלא בור לא יועיל, משום דשוד תם המזיק בלא בור אינו משלם אלא החצי, לפיכך עלינו ע\"כ לחשב כמו שהבור הזיק בלא שור, ואז היה בעל הבור חייב, וכיון דלא חשבינן הכא ש\"מ דלא אמרינן לרבנן \"כי ליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי\".",
"תוס' ד\"ה אי אליבא. \"טעמא דתורא בבירך אשכחתיה\" דמדהא דרש\"י מפרש בפירוש דלרבנן בעל השוד משלם כל מה שהיה משלם אם היה נוגח לבדו, ליכא להוכיח דבשני שותפים שהזיקו חשבינן כל אחד כמו שעשה כל ההיזק, דאפשר לאמר דסבירא להו דדוקא השור עשה כל ההיזק, דהבור אינו נחשב לרבנן רק ככלי במה שהשור הזיק. אבל ההוכחה היא מרבי נתן, דסבירא ליה בעל הבור משלם בתם ג' חלקים, אע\"פ שאינו רק שותף לשור, ולא יותר, כיון דלא אסיק אדעתיה טעמא ד\"אנא תוראי בבירך אשכחתיה\". וטעמא דמשלם יותר מהחצי, משום דחשבינן כל שותף כאילו עשה כל הנזק. והכי אמרינן בשור שנגח, בתירוץ ראשון, קודם שעלה על דעתו טעמא דאנא תוראי בבירך אשכחתיה. ומדר' נתן נשמע לרבנן, דהא לא פליגי אלא אם אפשר לחייב את בעל הבור כשהפילו בבור, או לא, אבל בכולא נזקא עבד או בפלגא נזקא לא פליגי בפירוש, ומנא לן לעשות מחלוקת בזה?",
"בא\"ד \"דלמא בתם וכו' ובעל הבור משלם מחצה\". משום כיון דליכא לאישתלומי מבעל השור משתלם מבעל הבור.",
"בא\"ד \"אלא היכא דנפל ממילא\", כלומר, לא כמו שפירש רש\"י דבעל הבור אינו עושה כלום, אלא דבעל הבור פטור אע\"פ שהוא שותף, וכיון שכן דומה לאימורין, דהוו שותף ופטורין מטעם הקדש.",
"בא\"ד \"אע\"ג דס\"ל האי כולא וכו' ופשיטא\", משום דלא חזינן דפליגי ר' נתן ורבנן בהא. והיינו לפי פירוש התוספות דמחלקים בין \"כולה עבד\" ל\"משתלם מהאי\", וזהו דוחק.",
"בא\"ד \"ובעל השור חייב לאו היינו דחייב הכל\". ונראה דרש\"י דמפרש חייב הכל היינו מטעמא דכיון דאמרי סתם משמע דחייב כמו בכל מקום.",
"ד\"ה אנא. \"שייך לחלק בין שור לבור מהאי טעמא\". דהוי כמו שבעל הבור הזיק את הניזק בידים, והשור המשליך לא הוי אלא כמו גורם, שגרם לבור שיזיק. אבל בכל מקום, אע\"ג דכולי הזיקא עבד, מ\"מ כיון דאית ליה שותף יכול לדחות אצלו, כמו שהוא מצי לדחותו אצל סובין."
],
[
" גמ' \"את אכלת בשר ואנא אייתי לחם קמ\"ל\", כלומר, דהייתי אומר, דהלחם הוא דינו של הקרבן, דהיינו שהבשר של תודה מצותו לאכול בהאי לחם, ומי שאוכל את הבשר עליו להביא את הלחם, קמ\"ל.",
"\"מאן תבע ליה\". וה\"נ דהוי מצי למיפרך דהא כבר אימעיט מ\"נכסים שהם של בני ברית\", דכיון דהפקר הם הרי אינם של בני ברית.",
"\"בשקדם וזכה בו אחר\". וקמשמע לן דאחר יכול לזכות בו, ולא אמרינן כיון דנגח נשתעבד גופו לניזק ושום איש אינו יכול לזכות בו אלא הוא, אלא אמרינן כיון דהיה הפקר בשעת נגיחה לא הוי בו חיוב מעולם.",
"\"נגח ואח\"כ הפקיר\". וקמשמע לן רבותא טפי דאפילו כשנגח הוי בר חיובא, מ\"מ יכול בעליו להפקירו ואחר שזכה בו קני. וצ\"ל דהא דאמר \"נגח ואח\"כ הקדיש\" לאו דוקא, דהא אמרינן לקמן (לג.) דבין לר' ישמעאל ובין לר\"ע אם הקדישו מזיק אינו קדוש אלא כדר' אבהו דנותן דינר להקדש משום שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון, ודוקא להפקירו יכול, משום דבהפקר אינו מקנה לשום איש, אלא שמסלק את בעלותו מעליו, וכיון שסילק את בעלותו ממילא אינו יכול להזמינו לדין, וליכא והועד בבעליו, אבל בהקדש או במכר אמרינן דאין לו זכות לקנות מה שהוא משועבד לשני. לפיכך נראה דהא דקאמר הכא נגח ואח\"כ הקדיש הוא משום דתנא גבי ר' יהודה. והקשה בפלפולא חריפתא, א\"כ כל אחד יכול להפקיר ולפטר? ונראה לי דמ\"מ יהיה חייב מטעם מזיק שעבודו של חברו, דפסקינן דלדידן דדאינן דינא דגרמי מחייב.",
"\"אמר ר' יהודה וכו' נגח ואח\"כ הפקיר פטור\". ומדרבי יהודה נשמע לרבנן, דכמו דלרבי יהודה הוי נגח ואח\"כ הפקיר כהפקר דמעיקרא הכי נמי לרבנן, וכיון דלרבנן פטור בנזקין בהפקר דמעיקרא, דלא דומה למיתה: במיתה, הרי השור נגח אדם, והוי רוצח, ושייך ביה ובערת הרע מקרבך, אבל בממונא, אין השור חייב לעולם, דלא שייך בו דינים, אלא חייב הבעלים וכיון דאין לו בעלים פטור.",
"\"והועד בבעליו והמית איש והשור יסקל\". ומן והמית איש השור יסקל קדריש, כן פירשו בתוספות, והא דמביא כאן, \"והועד בבעליו\", לפירוש רש\"י, היינו ללמד שצריך להיות בעל אחד.",
"\"שהזיקה בהמה ברשותן\". דהרשות הוי של שניהם והיינו \"רשות הניזק והמזיק חב המזיק\", דהיינו ברשות שומר דהרשות הוי של ניזק ומזיק, לפיכך סמכו לכשהזיק חב המזיק. לפיכך פשיטא לו דההיזק כולו או ממשאיל לשואל או איפכא.",
"רש\"י ד\"ה שוין כאחד. \"בבעל אחד\". נראה דרש\"י דייק דבעינן בבעל אחד, מהא דאמרינן \"נגח ואח\"כ הפקיר פטור\", ומסתמא איירי דזכה בו אחר דאם לא כן תקשה, \"ליזיל וליתי\" כיון דהוי הפקר, וא\"כ מהכא משמע דאע\"פ שיש לו בעלים בין בשעת נגיחה ובין בשעת עמדה בדין פטור, אם נתחלפו הבעלים.",
"תוס' ד\"ה אמר רבא. \"ולא אוקי מתניתין כרבי יוסי הגלילי\". אלא סבירא ליה לתנא דמתניתין דאפילו קדשים קלים, (כגון תודה שהזיקו פטורים. ומסתמא סבירא ליה הכי, דאם לא כן לא אוקי מתניתין בדוחק \"שאין בהן דין מעילה\", וכן איתא ברא\"ש. אבל אפשר לאמר דהדר ביה רבא מחמת הקושיא \"ליתני דהדיוט?\" מיהו מזה שחולק עם אביי בשור פסולי המוקדשין שנגח נראה דלית ליה הא דר' יוסי הגלילי אבל בכל הספרים לא גרסינן התם רבא, אלא רבינא.",
"ד\"ה חצר. \"במיוחד לפירות ולא לשוורים פליגי\". לא תלמד את התוספות עד שתגמר את הגמרא עד \"גופא\" שבאמצע העמוד השני. ושם מסקינן דפליגי במיוחד לפירות ולא לשוורים, אבל במיוחד אף לשוורים פטור אף לרב חסדא. וא\"כ אף רב חסדא יכול לפרש המשנה כמו ר\"א, \"חוץ מרשות המיוחדת למזיק ורשות הניזק והמזיק נמי פטור\", והיינו רשות המיוחדת לניזק ולמזיק בין לפירות ובין לשוורים. ור\"א פליג ארב חסדא, וסבר דבכל חצר השותפין פטור, וא\"כ הא דתני רב יוסף בחצר השותפין חייב על השן ע\"כ דלא כר' אלעזר. ובכדי לתרץ עליו הקושיא מהברייתא הזאת מביא ר\"א ברייתא אחרת דפליג אהך ברייתא דרב יוסף, ואמר דאנא סבירא לי כהך תנא דפליג. ולפי זה גרסינן לקמן, \"אמר ליך ר\"א, ותסברא מתניתא מי לא פליגא?\" דודאי פליגא, ואנא דאמרי כחד תנא. ולפי גירסא זו, הא דאמרינן בתר הכי, \"קשיא אהדדי?\" זה אינו לפי ר\"א, דלר\"א ודאי קשיא אהדדי, אלא בתר דגמר את דבריו אליבא דר\"א מתחיל לפרש הברייתות אליבא דרב חסדא, דלא קשיין אהדדי. אבל יש ספרים דגרסי, \"אמר לך ר\"א, מתניתא מי פליגא?\" כלומר, אדמקשית עלי מברייתא תקשי לך ברייתות אהדדי? אלא ודאי, בכדי לתרץ הברייתות דלא לפלגו אהדדי, ע\"כ בעית לאוקמי הך דחייב במיוחדת לפירות ולא לשוורים, והך דפטור במיוחדת לפירות ולשוורים, וא\"כ לא תקשי נמי עלי, דהא דאמרי פטור במיוחדת לפירות ולשוורים קאמרי. ולפי זה, כי פליגי ר\"א ורב חסדא ע\"כ במיוחדת לפירות ולשוורים פליגי, דבמיוחדת לפירות ולא לשוורים אפילו ר\"א מחייב, וא\"כ לא מפרשינן עתה פלוגתא דר\"א ודרב חסדא כדפירשו אחר כך רב אחא מדיפתי ורבינא, דפליגי במיוחדת לפירות ולא לשוורים. והיינו דהאמוראים לפני רב אחא ורבינא היו מפרשים פלוגתא דר\"א ורב חסדא בחצר השותפים שמיוחדת לפירות ולשוורים. והקשו אר\"א מהברייתא, ותרצו לחלק בין חצר השותפים דמיוחדת לפירות לבד לחצר השותפים דמיוחדת אף לשוורים. ולפי סוגיא זו, רב חסדא לא יחלק, ויתרץ ע\"כ תנאי היא, ואנא דאמרי כתנא דמחייב. ורב אחא ורבינא פירשו בשני אופנים אחרים: או דלא פליגי כלל, לא הברייתות ולא האמוראים, או דפליגי האמוראים במיוחד לפירות ולא לשוורים, ורב חסדא יתרץ שתי הברייתות כוותיה, ור\"א יאמר, אנא דאמרי כתנא דפטר, וכהפירוש לפי הגירסא הראשונה.",
"ד\"ה כשהזיק. \"אך קשה דלשמואל תיקשי הברייתא\". ולי נראה דהקושיא הזאת מתורצת במאי דאמרי התוספות בעצמם, דמכשהחזיק חב המזיק אפשר לאתויי תרתי.",
"ד\"ה כגון. \"איפכא לא מצי למימר\". ואע\"ג דהאוקימתא הזאת היתה הראשונה, מ\"מ קשה להו דלוקמי איפכא ולא תקשה בתר הכא, אי הכי אימא סיפא. ותירוצם של התוספות הוא דחוק. אבל י\"ל דאי לא קבל עליו שמירת גופו הוי לגבי' כאילו לא היה שומר עליו, ופטור לגמרי לרבי, דאמר בשור שנגח \"עד שיקבל עליו בע\"ה לשמור\". ואפילו לרבנן לא הוי הכא כסתמא דהא בפירוש לא קבל עליו לשמור אותו."
],
[
" גמ' \"אם קבל עליו שמירת נזקיו חייב\". קשה לי, למה ליה להוסיף בברייתא לימא דהאי פטור קאי אמשאיל, וכדאוקמינן מעיקרא, \"דקבל עליו שמירת גופו ולא קבל עליו שמירת נזקיו\". וכי תימא אי אמשאיל קאי, מאי קמשמע לן דפטור באונסין? דבשלמא אי קאי אשואל קמשמע לן, דאע\"ג דאגופו חייב נמי על אונסין על נזקיו פטור על אונסין, אבל במשאיל ליכא שום חידוש? ליכא למימר הכי, דטובא קמשמע לן, דסד\"א כיון דהמשאיל אינו נמצא בחצרו של שואל ואינו יכול לשמרו לעולם, א\"כ לגביה אונס ולא אונס שוה, וכיון שמחייב בלא אונס מחייב נמי באונס, דהא לגבי דידיה לא הוי אונס, קמ\"ל דלא מחייב טפי מאדם אחר. ושמא משמע לה לגמרא, דהאי פטור אשומר קאי, כדמשמע לישנא, \"שומר חנם וכו' שהזיקה בהמה ברשותן וכו' פטור\". ואע\"ג דתם משלם ח\"נ אמשאיל קאי, התם כתיב תם, ומשמע אשור קאי. אבל הכא משמע אאדם קאי דפטור. עיין במהדורא בתרא.",
"\"הא בעינן ובער בשדה אחר וליכא\". כלומר, דאחר משמע בשדה שאינה שלו והכא הרי היא שלו נמי. והכי נמי דיכול להקשות ארב חסדא לעיל, דאמר, \"חצר השותפין חייב\", אלא המתין עד שפירש באיזה חצר השותפין חייב, והקשה. ועוד י\"ל דלהכי לא אקשי ארב חסדא, משום דיכול לתרוצי דהא בשדה אחר לא למעוטי חצר השותפין משמע שהיתה אף של ניזק, ולמעוטי רשות הרבים. אבל השתא דאמרת דחצר השותפין בין לפירות ובין לשוורים פטור, וא\"כ אחר משמע דוקא דניזק, ואמאי חייב במיוחדת לפירות? ותירץ אביי, דהאי אחר קאי אבעירו דהשור ביער במקום שאין לו רשות להכנס ולבער. וכן משמע קרא, \"ושלח את בעירה ובער בשדה אחר\", דהיינו בעירו ביער בשדה שאין לו רשות.",
"\"אמוראי נמי לא פליגי\". ולא פליגי אלא בפירוש המשנה, דלמר משמע לו דרשות הניזק והמזיק קאי אדלעיל מיניה, דפטור, ואוקמא בחצר המיוחדת לפירות ולשוורים, ולמר משמע לו דקאי אדלבתריה, ומוקי בחצר המיוחדת לפירות ולא לשוורים.",
"\"ובפירוקא דאביי פליגי\". דליכא למימר דפליגי במיוחדת לפירות ולשוורים, משום דאם כן מאי טעמא דמאן דמחייב, הא הכא פשיטא דאין כאן \"אחר\".",
"\"דאמר משונה קרן\", כלומר, קרן תם, אבל לא קרן אורחא, דהיינו קרן מועד, וקאמר דאפילו משונה קרן משלם בחצר הניזק נזק שלם.",
"\"והא בעינא וביער בשדה אחר וליכא\". כלומר, ואחר דאיירי בו קרא היינו ניזק, וא\"כ חיובא דשן ורגל בשדה של ניזק דוקא כתוב. וסברא הוא, דכיון שהניח פירותיו בשדה אחר בלי רשות הרי הפקיר פירות, כמו ברשות הרבים.",
"\"לא לזה ולא לזה אלא דחד\". נראה דר\"ל דהוי כמו שכתוב \"לא לזה ולזה\", דלא לה ולה משמע לא לה ולא לה, דהלא קאי אתרווייהו, ואפשר דלפנים היו כותבין כן כשרצו לאמר לא לזה ולזה. ויותר היה נראה דלפי מה שפירש עתה היה גורס לזה ולא לה, בלי \"לא\" הראשון.",
"\"לזה ולה לשוורים\". נראה דרש\"י גרם \"לזה ולזה לשוורים\" אע\"פ שהלשון משמע כגירסת ר\"ת, משום דסבר דלא משכחת לה, דאי הוי לפירות דחד, ולאידך אין שם רשות כלום, א\"כ הוי לגמרי דההוא שיש לו רשות לשום שם פירות, וא\"כ אמאי אין לו רשות אף להכניס שם שוורים, ואמאי לא יחשב חצר הניזק אף לגבי קרן?",
"תוס' ד\"ה ולא קביל. \"אבל אניזקין לתוריה דשואל גופיה סלקא דעתך שקבל\". נראה לי טעמא, משום דניזקין לא שייכי בנזק שאדם עושה לעצמו, והיינו דנזק הוא זכות שיש לו לאדם על חברו, שלא יזיק אותו, וכשהזיק הרי עבר המזיק על חובתו המוטלת עליו, אבל לגבי עצמו אינו שייך זכיות, ומהאי טעמא אמרינן בגיטין דאדם שהזיק את עבדו פטור מכולם, אפילו מריפוי וצער, דהם של עבד כשאחר הזיקו, והיינו משום דלגבי ממונו אינו נקרא מזיק כלל אלא מפסיד. והכא כשהשאיל את בהמתו, והשואל קבל כל הנאותיה לאיזה זמן, והוי כשלו, וסד\"א דשהזיקה את בהמתו של שואל עצמו לא שייך כאן נזק אלא הפסד. וכשקבל עליו המשאיל כל נזקיה לא קבל עליו זה דהוי הפסד, קמשמע לן. והרא\"ש פירש, דסד\"א דמזה יש לשמרו כיון שהוא בביתו, קמ\"ל. ואיני מבין מה בכך שהוא בביתו, כיון שהמשאיל קבל עליו בפירוש כל נזקיו. ושמא כיון הרא\"ש לסברא שכתבנו.",
"ד\"ה מי לא. \"לשוורים ולפירות דחד\". והוי כפונדק שנתנו רשות לאחד ללון שם. וכן בחצר ששכר אחד לשטח שם פירותיו.",
"ד\"ה לא לזה. \"כיון שלא היה להם רשות ליכנס\". ולר\"ת ניחא טפי הא דתני לא לזה ולא לזה דהא לשוורים הוי באמת לא לזה ולא לזה.",
"בא\"ד \"כדמוכח לעיל\". דבמיוחד לפירות ולשוורים אמרינן דפטור ובמיוחד לפירות ולא לשוורים אמרינן דחייב והחילוק בין הני תרי גווני הוא רק, דבחד גוונא יש לו רשות להכניס שם שורו, ומשום הכי פטור, ובאידך גוונא אין לו רשות להכניס שם שורו ומשום הכי חייב. הרי דבמקום שיש לשניהם רשות להכניס שם שוורים, פטור.",
"בא\"ד \"דלא כר' זירא\", כלומר, דאי הוי אוקמי לא הוי כמו שר' זירא סבר בקושיא שלו דבכי האי גוונא לא הוי שדה אחר, ופטור על שן ורגל וטפי הוי להו למימר, דלא כר' אלעזר, למאי דמסקינן דפליגי במיוחד לפירות ואינו מיוחד לשוורים ור' אלעזר פוטר בהאי.",
"בא\"ד \"ועוד דלישנא לא משמע הכי\". דלא לזה ולא לזה משמע לגמרי, ואי הוי מיוחד לפירות הרי הוא לזה ולזה לפירות.",
"ד\"ה אי הכי. \"בשלמא לשמואל\". דליכא למימר דהאי קושיא מקשי לשני התירוצים, וממתין עד שמתרץ התירוץ השני ומקשי לתרווייהו, דלתירוץ הראשון ליכא לשנויי, \"שלשה כללות בארבע מקומות\" דהא הכלל הראשון והאחרון במקום אחד הוו, ברשות הניזק.",
"בא\"ד \"איצטריך סיפא לאשמועינן לאפוקי מדרבי טרפון\". וכיון דאיצטריך, וליכא למילף מכללי קמאי, ע\"כ תנא ליה בכלל, דהא כלל הוא לרבנן."
],
[
" גמ' \"אין אומרים תצא פרה בטלית וטלית בפרה\". נראה לי משום דכך היה מנהגם של אנשים, שהיו תופסים את הבעלי חיים שהזיקו ברשותם ולא רצו להחזירם, כדאשכחן בבבא בתרא גבי הנהו עזי דאכלי חושלי בנהרדעא, והוה אמינא כיון דדרך בני אדם כך הוה הדין כך קמשמע לן דלא. ועיין לקמן טו: בפירושנו בתוספות ד\"ה ואי תפס לא מפקינן מיניה ומה שפירשו בשם ר\"ת.",
"\"והני כולהו כסף נינהו\". כלומר, כל מטלטלין אפשר לקבע מטבע באיזה מדינה, כמו לפנים קבעו מלח או פירות למטבע.",
"\"ואפי' סובין\", והא דלא מקשי מכל הני קראי: \"בעל הבור ישלם כסף\", \"ומכרו את השור החי וחצו את כספו וכו' ישלם שור תחת השור\", משום דאפשר לאמר דבשן ורגל, דכתיב מיטב שבהן הוי קרקע דוקא, אבל הברייתא איירי בכל ניזקין.",
"\"פרט למודה בקנס ואח\"כ באו עדים שהוא פטור\". נראה לי דס\"ד דהכי פירושו \"בפני ב\"ד על פי עדים\", דהיינו שהעדים יהיו בפני ב\"ד, ולא שיבאו אחר כך, (ולפיכך קאמר פרט). והיינו כמו שהיה רוצה לפרש \"שוה כסף בפני ב\"ד\". ובתוספות דחקו לפרש בענין אחר.",
"רש\"י ד\"ה פרה. \"שדרסה עליה בחצר הניזק\". דאי בר\"ה פטור על הרגל. ועל הקרן אי אפשר לאמר \"תצא פרה בטלית\", דהא כתיב בהדיא \"ומכרו את השור החי וחצו את כספו\". ועוד איכא למ\"ד דפטור לגמרי משום דאף בעל הטלית עשה שלא כהוגן, שהניח טליתו במקום מהלך אדם ובהמה ומ\"מ למאן דמחייב כל המשנה היה נראה לאוקמי בר\"ה ובמועד דכתיב ישלם שור תחת השור, והוה אמינא אפילו כשהמזיק שוה יותר מהניזק יטלנו.",
"ד\"ה ביתמי. \"דאיכא למימר לאחר מיתת אביהן קנאום\". כלומר, דיש לנו לאמר דקנו את המטלטלין לאחר מיתת אביהם, דירושה הוי קנין דלאחר מיתה, שהתורה הקנתה נכסי המת לבנים.",
"תוס' ד\"ה פרה. \"דאם כן היה פטור בעל הפרה\". כלומר, לאמוראי דפטרי התם, ואע\"ג דלית הלכתא כהנהו אמוראי, אלא כשמואל ור' יוחנן דמחייבי, מ\"מ אי אפשר לפרש המשנה והברייתא הכי, דתקשי להני אמוראי דפטרי התם.",
"בא\"ד \"וטלית שהזיקה פרה ברה\"ר\". כלומר, דהטלית היה מונח חציו בחצר בעל הטלית וחציו בר\"ה, והפרה הזיקה החצי שבחצר והוזקה בחצי שבר\"ה.",
"בא\"ד \"דתני והדר מפרש\". וא\"ת למה קאמר תנינא להא דתנו רבנן, לימא תנינא הא דתנן במתניתין? י\"ל דבזה רצה להשמיענו דהברייתא היא עיקר, דזה הוי חידוש, ואפשר דלפיכך פירש רש\"י \"וש\"מ דהא ברייתא עיקר היא\".",
"בא\"ד \"טלית בור הוא ולא משלם מגופו\". כלומר, דבפרה שהזיקה בקרן, אפשר לומר דבא לאשמועינן, דלא תימא כיון דכתיב \"ומכרו את השור החי וחצו את כספו\" ומשמע דהניזק יטול חצי השור כמו שהוא, בין שוה פחות או יותר, אבל בבור שאינו משלם מגופו, וכתיב \"כסף ישיב לבעליו\", היאך הייתי אומר דהניזק לוקח הבור בעצמו כמו שהוא דהא בפתח הבור ליכא למימר הכי. ועוד אפילו בקרן שמעינן ממתניתין דלקמן, \"בשוורים תמין שחבלו\" דאין משלמים אלא כמה שהזיקו.",
"בא\"ד \"ובקרן מיירי\", וברשות הניזק, ואפילו לרבי טרפון אינו משלם אלא מגופו.",
"בא\"ד \"יגבה אפילו מיתמי\". כלומר, אם כבר עמד אבי היתומים בדין, אבל להעמיד את היתומים בדין על הנגיחה שנגח בחיי אביהם פשיטא דאי אפשר, ואפילו נגח אצל עצמם אין מחייבין אותם בלי אפוטרופוס גדול שהיה בשעת נגיחה שיעמוד בעדם לדין, אפילו למ\"ד מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו.",
"בא\"ד \"ול\"ג פרה שהזיקה טלה\". דאם היינו גורסים טלה היה ניחא לפרש שניהם בר\"ה, ולא היינו צריכים לפרש דאו או קתני, כפירוש ר\"ת.",
"ד\"ה עבדים. \"במסירה ובשטר\". כלומר, שימסור לו את השטרות שמכרו ושיכתוב לו שטר אחר שמכר לו את השטרות, אבל בלא זה לא מהני ועיין בבא בתרא עו: ברשב\"ם ד\"ה כתב.",
"בא\"ד \"ואפי' בחליפין נמי צ\"ע\". כלומר, משום דחליפין הוי קנין גם בקרקע, גם בעבדים וגם במטלטלין. ועיין בבא בתרא עז. בתוספות ד\"ה אמר אמימר, דכתבו שם בשם רב יהודאי גאון דאין אותיות נקנות בחליפין.",
"ד\"ה ביתמי. \"אפי' נכסים שיש להן אחריות אין נזקקין\". כלומר, לרב יוסף דלא מחלק בערכין בין ניזקין לשאר מלוה על פה, ולית ליה מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא, היכי הוי משני האי ברייתא לרב ושמואל? ועיין בערכין ו:.",
"ד\"ה פרט. \"אפי' במילי דלא איירי ברישא\". לכאורה משמע דכונתם אקרן, דלמ\"ד תנא שור לרגלו לא קתני קרן במשנה הראשונה אלא מתרבי מן \"כשהזיק חב המזיק\" דהמשנה השניה, אבל א\"כ קשה למ\"ד פלגא נזקא ממונא. לפיכך נראה דכונתם על כפל וד' וה' דאיירי במרובה, ולרב דאמר מבעה זה אדם איירי בהו אפילו ברישא, דתנא אדם וכל מילי דאדם. והכי מפרש ר\"ת דלפיכך תני מבעה אחרי בור משום דגנב וגזל! כתיבי אחרי בור בתורה."
],
[
" גמ' \"והנשים בכלל הנזק מנא הני מילי\". דנימא כיון דאשה אינה בת משא ומתן אינה בכלל דינין, כדי שלא ישנו את הסדר ולא תעקרנה להיות בנות משא ומתן.",
"בא\"ד. ועוד, כיון דאשה פגיעתה רעה, דהיא שחבלה אינה משלמת, נימא דכמו כן חבלו בה נמי פטורים, ואינה בכלל ניזקין לגמרי.",
"בא\"ד. בירושלמי איתא: \"לפי שלא תפס הכתוב אלא את האיש צריך לרבות את האשה\", והיינו כר\"ת.",
"\"דתהוי לה כפרה\". דלאו דוקא קרבן אלא כל עונש הוא כפרה על החטא, דכיון דנלקה הרי הוא כאחיך.",
"\"אשה דלאו בת מצוה לא\". כלומר, דהוי אמינא כי היכי דפטורה על מצות עשה שהזמן גרמא הכי נמי פטורה על כל מצות לא תעשה, חוץ?מהללו שכתוב בה בפירוש, כמו בעריות, לפיכך כתב \"מכל חטאת\".",
"\"איש דבר מצוה לשלם כופר אשה לא\". כלומר, ומשום הכי ליכא למילף אף בהצד השוה דמה לתרווייהו שכן האשה היא המחויבת וסברא לדמותה לאיש או משום דתהוי לה כפרה או משום דתהוי לה חיותא ויש לה הנאה בהני תרתי, מה שאין כן בכופר דהיא המחייבת אחרים עליה.",
"\"אימא לא צריכא\". וכן אי אפשר למילף מכופר ומחדא מהנך במה הצד דאי תנא כופר ועונשין ה\"א משום דתרווייהו הוו כפרה, ומכופר ודינין אי אפשר למליף עונשין דלא הוי ממונא כהנך.",
"\"דאכתי לא אייעד תוריה\". כלומר, דטבע האנשים לבטוח בשורם שלא יזיק, וכיון שכן אי אפשר להאשים אותו כל כך על שלא שמר את שורו, ולא שייך זה להא דאמרינן בכתובות \"אין מרחמים בדין\".",
"\"כי היכי דלנטריה תוריה\". כלומר, רוב שוורים אינם נוגחים וכיון שהולכים בכל התורה בתר רוב אף הכא כן, כיון דאין חזקה נגד הרוב, אלא שהתורה עשתה תקנה לחייב את בעל השור לשלם מחצה בכדי שישמרו יותר מכדי הצורך ובאופן זה ימעטו הניזקין.",
"\"הניזק והמזיק בתשלומין\". בירושלמי: \"מכאן שזה מפסיד החצי וזה מפסיד החצי\".",
"\"אלא לפחת נבילה\". כלומר, דכשבאים לשום בב\"ד שמין שתי שומות, מה שפיחתה בשעת מיתה ולאחר מיתה, והראשונה משלם המזיק החצי והשניה משלם הניזק, ובדין דאף השניה היה צריך המזיק לשלם החצי לרבי יהודה, דהא נוטל החצי בשבח נבלה וא\"כ הוי שותף, אלא שחס רחמנא על המזיק. וה\"ה דהוי יכול לאמר שבח נבלה דמשלם הניזק למזיק החצי, ולא הוי צריך לעשות הצריכותא, אלא דזה היה רק אי מתניתין כרבי יהודה ולא כרבי מאיר.",
"\"תם אמאי לא\", כלומר, אי לאו המשנה היינו אומרים כן והשמיעה לנו המשנה דלא נאמר כן, אלא ילפינן תם ממועד בקל וחומר. וכן אפשר לאוקמי מתניתין אפילו כר' יהודה דיליף תם ממועד בקל וחומר דפחת נבלה דניזק הוי. ועיין לקמן בהמניח לד:",
"רש\"י ד\"ה עבד כנעני. \"דגמר לה לה מאשה\", ואע\"ג דאשה נמי פסולה לעדות מ\"מ הוי אמינא דטעמא לאו משום דאינה בכל המצוות אלא משום דנשים דעתן קלות. ועיין לקמן פח. ובתוספות.",
"תוס' ד\"ה השוה. \"ואומר ר\"ת דמקשינן וכו' איש למעוטי אשה\". קצת קשה, דאם כן לא הוי ליה הכא, גבי ניזקין, להביא הפסוקים דילפינן מהם דאשה הוי כאיש במקום זכר, כיון דמהם לא יליף הכא כלום, אלא הוי ליה להביא הרבוי דשור שור שבעה, דיליף מזה אשה כאיש כשהמית השור, ומהקישא לניזקין. ושמא י\"ל דאי לא הוי ילפינן מהני קראי דאשה כאיש בכלל דינין לא הוי מרבינן משור שור שבעה, אשה, דהיכא נאמר שהיא בכלל נזקין ואינה בכלל שאר דינין? לפיכך הוצרך תחילה להביא הני קראי להביא שאשה בכלל דינין, ודוחק.",
"ד\"ה אשר. \"והכא דרשינן לרבות אשה\". כלומר, דאי לפניהם הוי מיעוט לא הוי ריבוי.",
"בא\"ד \"דהתם ממעט משום דלפניהם קאי אאלקים דכתיב בפרשה\". כלומר, דלפניהם הוי ריבוי ומיעוט, משום דלפניהם משמע ריבוי של מומחים, וממילא נמעט שאים מומחים דהיינו הדיוטות.",
"בא\"ד \"עשוי וכפייה אע\"פ שאינו דין\", כלומר, שכופין לקיים מצות עשה וכדומה.",
"ד\"ה והמית. \"מה איש נזקיו ליורשיו\", כלומר, ויליף מזה דשהמית אשה משלם הכופר ליורשים ולא לבעל, דאין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק. ושמא יש לתרץ קושית התוספות דלהכי הביא מוהמית ללמד דבכל המצוות אשה כאיש. דאי מוכי יגח, הוי אמינא דוקא בנגיחת שור, אשה כאיש, משום דליכא כאן מיתת ב\"ד של איש, אבל ברציחת אדם, אשה אינה כאיש. לפיכך מביא מוכי המית, דלהכי הוציאו הכתוב בלשון מתה ללמד דבכל מיתות אשה כאיש.",
"ד\"ה לכל. \"ולא איירי באשה שהמיתה שתתחייב כמו איש\". דזה למדנו מקרא קמא שהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה.",
"ד\"ה משום כפרה. \"לעונשים הכתובים בהדיא בנשים כגון עריות\". כלומר, והוי אמינא דהאי \"מכל חטאת\" קאי רק על עבירות אלו, אבל משאר עבירות נשים פטורות. אבל השתא דכתיבי קראי להשוות אשה לאיש לדינין ולשאר מילי, אמרינן דאשה חייבת על כל מצות לא תעשה.",
"ד\"ה אי משום. \"ולא שייר כלום\". דאי אפשר לפרש דבא להקשות למ\"ד פלגא נזקא קנסא, הרי חצי כופר אין שיורא, ובכן הדרא קושיא לדוכתא, \"מאי שייר דהאי שייר\", דמאי קושיא, הא אפשר לאוקמי כרבנן דפטרי תם מחצי כופר, ושייר חצי כופר. וזה ניחא טפי, דלא בעי לאוקמי מתניתין כיחידאה."
],
[
" גמ' \"מאי לאו בתם\". כלומר, כיון דהני סתמא הוי לן לאוקמי בכל גווני, אפילו בתם, ואע\"ג דבתם צריך לדחוק ולאוקמי דוקא כר' יוסי הגלילי דמחייב בתם חצי כופר.",
"\"תיובתא והלכתא פלגא נזקא קנסא\". כלומר, הראשונים אמרו תיובתא, אבל האמוראים האחרונים מצאו תירוץ להאי תיובתא ולפיכך פסקו דהלכתא פלגא נזקא קנסא.",
"\"רבנן היא, דאמרי משונה קרן בחצר הניזק\". דליכא למימר רישא ברשות הרבים וסיפא ברשות הניזק, כדמפרש לה בפ\"ב, דא\"כ הוי ליה למימר השן מועדת לאכול ברשות הניזק, כמו שאומר לאכול את הראוי לה, ועוד דמשמע ליה הכי, הבהמה אינה מועדת לא ליגח וכו' אבל בשן היא מועדת וא\"כ משמע דבאותו רשות דאינה מועדת ליגח מועדת בשן.",
"רש\"י ד\"ה משום דלא קתני. \"דהלכתא גמיר' לה דממונא הוא\". עיין ברש\"י שבועות לג. ששם פירש דההלכה היתה לחצי נזק, ולא לממונא.",
"ד\"ה עד דמסלק. \"שיהרגם\". ולא סגי שימכרם, משום דאיכא לפני עור לא תתן מכשול, ועיין חולין ז: ושם משמע דאף כשיהרגם יהיה איסור בל תשחית.",
"ד\"ה ושור המועד. \"חדא מילתא הוא\". כלומר, גבי תמין דמחייבין את האדם על ששורו הזיק, הרי הן חמשה מזיקים שונים, דהא השור יכול להיות מועד בנגיחה ולא בנגיפה, אבל גבי מועד מחייבים את האדם על שלא שמר את שורו שלא יזיק במה שיכול להזיק, ואם כן שם חיוב אחד הוא.",
"תוס' ד\"ה הא מני. \"שניהם פטורין מכופר מדרבה\". קצת קשה, הא לית הלכתא כרבה, אלא כרבי יוחנן דאית ליה מועד שלא בכוונה חייב בכופר, וכיון שכן שייר החילוק בין תם למועד, דמועד משלם כופר שלא בכוונה וגם פטור? וי\"ל בדוחק, דכיון דהא דתם פטור מכופר לר' עקיבא הוי משום דבכוונה פטור לא ילפינן מאם כופר לרבות שלא בכוונה, וכדאיתא לקמן מג. בתוספות ד\"ה \"אמר רבה\", א\"כ החילוק דכופר תלוי בהחילוק דמגופו, וכיון דתני החילוק דמגופו לא איצטריך החילוק בכופר.",
"בא\"ד \"דהתנן שהתם משלם ח\"נ מגופו\". תמוה, הא טעמא דפוטר תם מדמי עבד הוי נמי משום דמשלם מגופו, כמו בכופר, ונקי איצטריך רק שלא נימא דמשלם מן עליה, כדאיתא לקמן מג: וצ\"ע.",
"בא\"ד \"דמשלם חצי כופר ולא יסבור דרבה\". כלומר, כיון דרבי יוסי הגלילי לא יליף פטור דחצי כופר מקרא ד\"בעל השור נקי\", א\"כ לדידיה ליכא חילוק בין תם למועד לענין כופר דממ\"נ: אי יסבור דחייב חצי כופר, הרי אין חילוק לענין כופר. ואי סבור דפטור, נמי אין חילוק, דבכוונה פטור משום דמשלם מגופו, ונכלל בהחילוק דמגופו, ושלא בכוונה במועד נמי פטור, משום דרבה. ולפי זה, הא דאמר הא מני רבי יוסי הגלילי, לאו דוקא. דה\"ה דהוה מצי לאוקמי כשאר תנאי דלא ילפי פטור דתם מקרא, כמו ר\"ש בן זומא. ואף הכא צריך לדחוק דאפילו יסברו הני תנאי דמועד חייב בכופר אף שלא בכוונה ותם פטור מן הכופר שלא בכוונה, כדפירשו בתוספות לקמן לרבי עקיבא, מ\"מ ליכא שיורא משום דפטורא דתם שלא בכוונה הוי משום פטורא דתם בכוונה, דמשלם מגופו והביאהו לב\"ד וישלם לך, והחילוק דמגופו כבר קחשיב.",
"ד\"ה והשתא. \"והאי משונה הוא דלאו אורחיה דכלבא למיכל אימרי רברבי\", ואע\"ג, דכי יגח משמע אף בקרן תלושה, דומיא דצדקיה בן כנענה, והתם הרי משונה הוא. י\"ל דשאני הכא דהוי אכילה, ולא כוונתו להזיק. ועיין במהרש\"ל.",
"בא\"ד \"דתווייהו משונים הם אע\"ג דקרן כוונתו להזיק\". נראה לפי דברי התוספות דלמ\"ד פלגא נזקא קנסא שם קרן כולל כל מה דהוי משונה, בין כוונתו ובין אין כוונתו להזיק. ולמ\"ד ממונא, כולל כל מה דהוי כוונתו להזיק, בין משונה ובין אינו משונה.",
"ד\"ה ואי תפסי. \"שיוכל להחזיק בו אם לקחו בשעת ההיזק\". נראה לי הטעם, משום דקודם מתן תורה היה כן המנהג לעשות, ובא דין התורה לשנות ממנהג זה אלא לשום בדמים, וכדאמרינן לעיל \"אין אומרים תצא פרה בטלית\". וכיון דבקנסא בעינן סמוכין ובבבל אין סמיכה ואינם יכולים לדון דין תורה א\"כ הדר המנהג לדוכתיה, כמו שהיה קודם שניתן דין התורה ולפיכך מהני תפיסה כשתפס את המזיק עצמו, אבל בתפיסה סתם לא היה המנהג."
],
[
" גמ' \"כולה רבי טרפון היא\". בירושלמי איתא: \"אמר ר' יוחנן דר' טרפון היא, ברשות הניזק ר' טרפון אומר נזק שלם וחכמים אומרים חצי נזק\". ולפי זה הירושלמי מבאר את המשנה כפשוטה, בלי חסורי מחסרא. ועל הקושיא, האיכא טפי, הזאב והארי? יש לאמר דהכי קאמר בהזאב והארי איכא מחלוקת ר' אלעזר ורבנן, ורישא בר\"ה וסיפא ברשות הניזק.",
"\"ושן ורגל מועדין מתחילתן\". כלומר, אינה מועדת ליגח וליגוף אבל בשנה וברגלה היא מועדת, לפיכך הפסיק במועד דשן ורגל והדר קאמר שוב, \"וזהו שור המועד\", דקאי על הנגיחה.",
"\"מועדים אחרים כיוצא באלו וכו' והנחש\". והא דלא עריב אדם בהדיהו? לרב משום דתנא ליה במתניתין ולשמואל משום דכתוב בתורה ודינו חלוק משאר מזיקים, דהרי חייב בחמשה דברים.",
"\"אמר רבי אלעזר דלמא מן הצד\". איידי דקתני ללישנא קמא דילמא תני נמי האי לישנא הכא, דהכא צריך לשנות בפשיטות, הכא במאי עסקינן במיעוך מן הצד.",
"\"דלא כרע במודים\". הברייתא הזאת ע\"כ אומרת דרשני. והיינו כשהנקבה היא צבועה הרי דרכה בכך, אבל כשהזכר מתחיל לצבע את עצמו לבסוף נעשה שד. ושבע שנים היא ימי תקופה, דכל תקופה היתה מתחלקת לשבע כמו שבעה ימים הם שבוע, שבע שנים הן שמיטה וכן הלאה. ואדם שאינו כורע במודים דהיינו שאינו כפוי כלל, שהוא מה שקורים היום #דיקטאטאר גמור, לבסוף נעשה נחש.",
"רש\"י ד\"ה כולה. \"דלשוורים הוא רשות לשניהם\". נראה לי דרש\"י סובר כיון דלפירות הוא מיוחד רק לניזק א\"כ קבל עליו בעל השור לשמור את שורו שלא יאכל פירותיו של ניזק, דזכות שיש לאחד ממילא ממעט זכות השני.",
"ד\"ה ה\"ג מתקיף. \"ולא גרס חדא דחמשה תנן\", דהא אף לפי מאי דהוא משני איכא טפי מחמשה.",
"ד\"ה לישנא אחרינא. \"ור\"מ מוסיף צבוע זכר\". בירושלמי איתא: \"אמר ר' יוסי אמר ר' אבין, לא אמר ר' מאיר אלא בצבוע זכר שיש לו שעה שהוא קשה כארי\". משמע דנקבה אינה מועדת. וקשה, דאי ר' מאיר בצבוע זכר א\"כ המשנה איירי בצבוע נקבה, ומשמע דצבוע נקבה הוי טפי מועדת, דהא ר' מאיר מוסיף אף צבוע זכר משמע דהני דמתניתין ודאי מועדים. ושמא הירושלמי לא סבירא ליה דרב יהודה.",
"בא\"ד \"מפי מורי\". כלומר, כל זה דברי מורו ומורו אמר על לשון זה שהוא עיקר, אבל רש\"י בעצמו אמר על לשון זה ולא שמעתי.",
"תוס' ד\"ה כולה. \"ולא לזה ולזה לשוורים\". דאי יש לשניהם רשות להכניס שם שורם סבירא להו להתוספות דפטורים על שן ורגל, דבמקום שיש רשות לבעל השור להכניס שם שורו מוטל על בעל הפירות לשמור את פירותיו, וכמו בר\"ה, דאטו יאחזנה בפיה וילך? ועיין לעיל יד. בתוספות ד\"ה לא לזה ולא לזה.",
"בא\"ד \"הש\"ס מסופק\". עיין מהר\"ם.",
"ד\"ה ראוי. \"אכלה כסות או כלים משלמת חצי נזק\". כלומר, ועל כרחך הוי סיפא, דהיינו המשנה דפ\"ב, דלא כרבי טרפון. והא דמקשה הכא מדיוקא ולא מקשי מהא דתני התם בהדיא, משום דקאי בהאי משנה קמהדר לדייק מהכא כל מה דאפשר.",
"ד\"ה והנחש. \"לא הוי כמו קרן בתר דאייעד\". כלומר, וחייב ברשות הרבים מדחשיב ליה גבי אחרינא משמע דחיוביהם שוים, ואף על גב דכל חיוביהם משום שן, ונחש חיוביה משום רגל? הרי שן ורגל חיוביהם שוים."
],
[
" גמ' \"והא אנן תנן וכר והנחש מועד לעולם\", והכי נמי דהוי מצי למיפרך כדפריך על ר' מאיר, מאי מוסיף אף הנחש הרי במשנה תני נחש, אלא דעדיפא מינה פריך, מר' אלעזר על ר' אלעזר גופיה.",
"\"כיון דאורחיה למדרס וכו' שן ברשות הרבים ופטור\". איכא למידק, כיון דאורחיה למדרס אמאי יהא פטור בעל הארי? דבשלמא בשן ורגל בר\"ה, אפשר לאמר כיון דאורחייהו בהכי ויש להם רשות ללכת בר\"ה הוי ליה לבעל הפירות לשמור את פירותיו, או שלא להניח כלל פירות בר\"ה, וכיון דהניח שינה ואפקורי הפקיר. אבל גבי ארי, כיון דדרכיה לדרוס בהמות ואנשים א\"כ בזה שהוא מוציא את הארי לרשות הרבים הוא ממעט רגלי אדם ובהמה שיש להם רשות ללכת בר\"ה, ובזה הוא חומס את זכותם ומנין לו זה? ועוד דהכי הוי לו לדמויי טפי למועד או לבור בר\"ה, ולמילף מק\"ו דבור, מה בור שאין דרכו לילך ולהזיק חייב, זה שדרכו לילך ולהזיק לא כל שכן? לפיכך נראה לי, דהכא איירי דהארי היה קשור בשלשלת, דבאופן כזה מותר לו להניח שם ארי כיון דלא אפשר לילך בכל מקום להזיק, והבהמות והאנשים אין להם להתקרב למקום הארי שיוכל לדרסם, ואם התקרבו הוי להו כמו שהניחו פירות וירקות במקום מהלך הבהמות, וכי תימא א\"כ פטור נמי אם טרף מטעם כל המשנה ובא אחר ושינה בו? י\"ל דשמואל לטעמיה דלית ליה כל המשנה. וזהו שלא כדברי ר\"ת דאוקי הכא שאינו קשור. אבל אפילו לדברי ר\"ת אפשר לאמר דשמואל לא איירי כארי דמתניתין. אבל זהו קצת נגד התוספות ד\"ה והנחש, דמפרשים דהמועדים דמתניתין פטורין ברשות הרבים. ובאמת זהו סותר מה דאמר לעיל יד. דלרב חסדא חייב על השן בחצר שהוא מיוחד לשניהם לפירות ולא לשוורים, כלומר לדבר הניזק ולא מזיק. והכא נמי הרי מיוחד לניזק ולא למזיק, דפשיטא דר\"ה אינו עשוי להניח שם אריות שדרכם לדרוס, וצ\"ע.",
"\"במעולה שבנכסיו\". כלומר דמשלם מן העדית. \"שלא יקבלו עליהן שכר\". כלומר, כיון שהם רשעים, שכל עצתם עלי למות א\"כ בשעה שעושים צדקה אינם עושים אלא להתגדל בזה, וכיון שכן לא יתנו אלא לאנשי מרמה ובעלי חניפה, אבל לא לאנשים מהוגנים שצריכים באמת לזה אלא שאין להם חוצפה לתבוע בפה.",
"\"שהושיבו ישיבה על קברו\". \"דאין כבוד אלא תורה, שנאמר כבוד חכמים ינחלו\". כלומר, דכבוד הוא שם התואר, שמתאר את האדם או הדבר שערכו הוא שקול ולא קל, ורק לתורה יש ערך אמיתי אבל ערך שאר הדברים הוא רק למראית עין, שמרבה בשר מרבה רמה, מרבה נכסים מרבה דאגה וכו'. ואע\"ג שהמדות הטובות גם כן יש להם ערך אמתי מ\"מ אי אפשר לתאר אותן בלשון כבוד, מפני שחסרון המדות הטובות הוי מדות רעות, ומדות רעות אינן קלות או פחותות ערך אלא שהן שלילות הערך.",
"רש\"י ל\"ה והא אנן. \"נחש הוא מועד אבל הני לא\". וליכא למימר דאיירי בזמן שאינן מועדין, דהא אהני דמתניתין מוסיף, ומתניתין איירי אף במועדין, דמדקא מחלק ר\"א בין תרבות לאינו תרבות מכלל דתנא קמא אפילו בבני תרבות קאמר.",
"תוס' ד\"ה רבי אלעזר. \"אע\"ג שלא המיתו דאין להם תרבות\". כלומר, אי אפשר ללמדם שלא יזיקו ולפיכך לא נתנה עליהן תורה דין בעלות, דהיינו שאסור להשתמש בהם או להזיק אותם משום שהם של איש אחר, ולפי זה קשה דר\"א אדר\"א דקאמר במתניתין דיש להם תרבות.",
"בא\"ד \"ר' אלעזר שהוא אחר ר' מאיר\", שהיה תלמידו של רבי עקיבא.",
"בא\"ד \"דבענין זה יש להם תרבות\", קצת קשה, אי קשורים בשלשלאות איך יכולים להמית, דקאמר ר\"ל והוא שהמיתו. ועוד היכי קאמר ר' יוחנן דאין להם תרבות כזה. ואם נאמר דיכולים עוד להמית אע\"פ שהם קשורים, א\"כ מה מועיל קישור שלהם. ונראה לי דהכי קאמר: היו קשורים והבעל מוליכם, כמו שמוליכים הכלבים שלנו בשלשלת, ובענין זה אינם נושכים, ומ\"מ יכולים לפעמים לישוך. ולפי זה אפשר לאוקמי מתניתין בקשורים למקום אחד, וניחא אפילו לפי' ר\"ת.",
"בא\"ד \"בהא לא איירי מידי אם חשיב תרבות שלהם תרבות\". יש לפרש חילוקם של התוספות על שני דברים: א) הא דאמרינן דתרבות שלהם הוי תרבות, היינו דוקא קודם שהמיתו אבל לאחר שהזיקו איגלאי מלתא למפרע דלא היה בר תרבות וחשבינן אותו למועד. ב) דתרבות שלהם לא הוי תרבות שלם ולענין ניזקין, לשלם חצי נזק מחמת משונה, בעינן תרבות שלם. אבל לענין שלא להמית אותו לא בעינן תרבות שלם. ולפי פירוש הראשון קשה, הא קאמר הכא בהקושיא על רבינא, דבארי תרבות אליבא דר' אלעזר אפילו דרס נמי לחייב בר\"ה, משמע דלא אמרינן דכשדרס איגלאי מילתא למפרע דהתרבות שלו לא הוי תרבות?",
"ד\"ה והוא דלא. \"ונעשה נחש. זהו עונשו, מדה כנגד מדה, שגנאי הוא לו במה שנעשה נחש\". פירוש, כיון דהוא לא עשה כן מחמת גאוה, נעשה כן מחמת שפלות."
],
[
" גמ' \"הא לאגמורי\". ולאגמורי הוי כבר מעשה, שהרי מטיב לתלמידיו, שמביאם לחיי עולם הבא.",
"\"וקצרו לפי חסד\". לפי חסד, היינו גמ\"ח. והא דלא קאמר צדקה, משום דגמילות חסדים כולל נמי צדקה.",
"רש\"י ד\"ה כי הוה. \"כלומר זימנא חדא\". דלפי פשוטו משמע שתמיד כאשר היה הולך ר' יוחנן לבית הכסא היה הולך רבה בר בר חנא אתו לשאל ממנו שמעתא.",
"תוס' ד\"ה אלא. \"דשאני חזקיה דהוה גדול בתורה ובמעשים טובים ביותר\". ומהא דקאמר והאידנא נמי עבדינן הכי, דאיירי בשאר אנשים, לא קשה על מאן דאמר אינם מניחין, משום שסתמא דגמרא קאמר לה, ולא ר' נחמיה, והגמרא אומרת זאת למאן דאמר מניחין.",
"ד\"ה והאמר. \"למוד גדול שמביא לידי מעשה\". שמעתי מפי ר' משה סטאל תירוץ על קושיא זו: דודאי מעשה עדיף מלימוד, שהלימוד הוא רק אמצעי המביא לידי מעשה, שהוא המטרה, אלא אם בא אדם לשאל איך להתנהג, אם לעזוב את הלימוד ולהתעסק רק במעשה או להתעסק בלימוד אומרים לו, עסוק בלימוד, שעל ידי הלימוד יעשה יותר מעשים טובים משיתעסק במעשה בלי לימוד, שהלימוד מזכירו ומעוררו תמיד לעשות מעשים טובים ומורהו מה הוא הטוב האמיתי (וכעין זה איתא בתוספות בקדושין שם בסופו). וכיון שהכל תלוי במעשה אם כן בסוף סכום המעשה נחשב יותר. ולפיכך בשעת מיתה קיים עדיף מלימוד, והיינו דמקשי על מה שאומרים על מת קיים, ולא למד, ומשני \"הא למיגמר הא לאגמורי\", דלימד עדיף מקיים אפילו בשעת מיתה, דאע\"פ שהוא בעצמו לא קיים הרבה, מ\"מ גרם לאחרים שיקיימו הרבה, והביא לידי מעשה הרבה.",
"בא\"ד \"ולא מסיק אדעתיה השתא לחלק בין למד ללימד\". כלומר, דבשלמא לפירוש רש\"י, דדייק מהא דקאמר גדול תלמוד שמביא לידי מעשה, אפשר לאמר, דס\"ד דתלמוד בין למד ובין מלמד, אבל לפי' ר\"ת פשיטא דמקיים אי אפשר לדייק אלא שלמד אבל לא שלימד? ומשני דלימד לא עלה על דעתו כלל.",
"בא\"ד \"ולפיכך היה מניח תפילין תחילה\". והא דמייתא דברי ר' יוחנן הכא משום דאיירי בחשיבותו של קיים ובא להורות דקיים גדול מלימד וקטן מלמד.",
"גמ' \"להלך כדרכה ולשבר\", ולשבר אפילו לא ברגל, ולפיכך קמפרש בגמרא דהיינו תולדות דרגל.",
"רש\"י ד\"ה לשבר. \"שמשברת דרך הלוכה\". פירוש, \"דלשבר בדרך הילוכה\", הוי שינויא, ולא חלק מן השאלה כדמפרשי התוס'.",
"תוס' ד\"ה כיצד. \"אמתניתין דפ\"ק קאי\". כלומר, דאי לאו אמתני' דפ\"ק קאי הוה ניחא, דלשמואל דתנא שור לרגלו פתח ברגל משום דמפרש תחילה שור דכתוב ראשונה בארבעה אבות נזיקין. ואפילו לרב נמי פתח ברגל משום דבתורה כתב ושילח קודם וביער. אבל עכשיו דקאי אמתניתין דפ\"ק הוה ליה לפתוח בשן כמו התם. וטעמא שסדר בפ\"ק שן קודם רגל הוא משום דפתח בקרן, \"חמשה תמין וחמשה מועדין\", תנא אחריו שן, דהוה אחריו באיברי השור. וכן אמרינן בכל דוכתי: הקרן, השן והרגל.",
"ד\"ה דרסה. \"ומסתמא להזיק נתכוונה\". ועוד י\"ל דקמשמע לן בזה במעשה אחד חייב על שני מזיקים. ולא תימא דקם ליה בדרבה מיניה, כמו במיתה וממון או מלקות וממון."
],
[
" גמ' \"ברוח שבכנפיהן משלמין חצי נזק\". כלומר, דאפילו הזיק על ידי רוח, שאין בו ממשות מ\"מ חייב ח\"נ, כיון דהרוח בא מכוחו. ועי\"ל, דאיפכא קמ\"ל, דלא רק בצרורות, שאינן נופלות מכוחו, אלא ע\"י כובדן, אלא אפילו הכא שבא מכחן ממש נמי לא הוי כי אם צרורות.",
"\"העלו עפר\". כלומר, אע\"ג דהפירות גופן לא כלו אלא שאי אפשר לאוכלן ע\"י העפר הנתוסף, וס\"ד דהוי כעין גרמא בנזקין. ולא רק עפר, אלא אפילו לא העלו כי אם צרורות, דאפשר לטרוח ולבררן, וסד\"א דזה אינו נקרא מזיק כלל, קמ\"ל.",
"\"לעולם כגופו דמי\". כלומר, ודאי אי לאו הלכה הוי סבירא להו לרבנן דכוחו כגופו, דכיון דרבנן ע\"כ משום הלכה אמרי דצרורות חצי נזק א\"כ בלא הלכה ודאי היו מחייבין נזק שלם, דהרי סומכוס דלית ליה הלכה מחייב בצרורות נזק שלם, ומדסומכוס נשמע לרבנן, דרבנן לא פליגי אסומכוס אלא אם נתנה ההלכה או לאו, אבל בסברא דכחו כגופו לא חזינן דפליגי.",
"רש\"י ד\"ה טעמא מאי. \"אסיפא קאי\". כלומר, דלא תימא דדברי אינם משום דלא מתרצי הסיפא. דהא אף לפי המסקנא מוקמינן רישא בתולדות כדאיתא בגמרא, \"הכא שביק אב ותני תולדות?\" וכן הוא בברייתא דלקמן, \"בהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר (דקתני במתניתין) כיצד? בהמה שנכנסה לחצר הניזק והזיקה בגופה דרך הילוכה וכו' \". והא דלא תני רישא בחיה? משום דתני בתרנגולים, וכ\"ש חיה.",
"ד\"ה צרורות כי אורחייהו. \"כלומר, אע\"ג דאורחייהו\", ולא תימא דוקא כאורחייהו אבל לא ע\"י שינוי, דאם כן תפשוט בעיא דרב אשי.",
"ד\"ה פטור. \"וחייב הזורק\". אבל בסוף פרקין פירש רש\"י דזרק בעל הכלי, וא\"כ ליכא למימר חייב הזורק, והתם מפרש הכי משום דקתני פטור סתם, והכא קמשמע לן דהיכא דאיכא לחייב את הזורק מחייבינן.",
"תוס' ד\"ה סד\"א. \"וקשה קצת אמאי לא תנא נמי תולדה בשן כמו ברגל\". ואפשר לתרץ, דברגל קתני כל דיני רגל, דהיינו כל הדינים הבאים על ידי מה שהבהמה עושה ברגלה, ובשן תני כל הדינים הבאים על ידי זה שעושה בשינה. ולפיכך תנא ברישא היתה מבעטת, ובסיפא אכלה כסות או כלים.",
"ד\"ה נובר. \"צרורות דשן דלהנאתו קעביד\". נראה דהתוספות הכא סבירי להו כרש\"י בהפרה מח: דפירש, דחזי ירוקי ונפל על האדם הוי תולדה דשן, כיון דלהנאתו קעביד ודחוק יותר לעשות את הדבר. אבל ר\"ת בשור שנגח ד' וה' מד. פירש דכעין זה הוה רגל כיון דלאו בדבר שהזיק כיון לעשות מעשה וכן הכא לדידיה הוה תולדה דרגל.",
"ד\"ה כל שבזב. \"קנה בקומטו של זב והסיט בו הטהור\". כלומר, הזב הסיט בו את הטהור, מ\"מ לא טמאו משום דהוי טומאת בית הסתרים וקומט הוי מקום שמתקמט, כמו בין אציליו.",
"ד\"ה זרק. \"לחלק בין זורק אבן לזורק כלי עצמו\". כלומר, דבזורק אבן הרי לא נגע בגופו בכלי הנשבר ולכן הוי צרורות."
],
[
" גמ' \"תפשוט ליה דלאו ככחו דמי\". ואע\"ג דרבא הוה מקמי דרב אשי, דביום שמת רבא נולד רב אשי, ורב אשי אפשר דפשיטא ליה דבתר מעיקרא אזלינן, כרבה דלעיל, מ\"מ אפשר ליה לרב אשי למיפשט מרבא בעיא דכח כחו, דהא כיון דרבא לא פשט מהברייתא דבתר מעיקרא אזלינן, שמע מינה דרבא סבר דאפשר לאוקמי הברייתא כסומכוס, ואם כן סבירא ליה לרבא דשאני ליה לסומכוס בין כחו לכח כחו.",
"רש\"י ד\"ה אלא כגון. \"שנטלה בפיו\", היינו לרבי יוחנן, אבל לריש לקיש דסבר דהניחה אין כאן צרורות, מפרש לקמן, כגון שזרק הכלב הגחלת בידו, דהזריקה הוי צרורות על ידי שינוי.",
"תוס' ד\"ה במועד. \"היכי אתי מרביע נזק לנזק שלם\". ופירוש רש\"י דלקמן הכי דייק: דאי יש שינוי לרביע נזק, א\"כ הא דמשלם חצי נזק הוא מחמת העדאה, א\"כ איך אפשר להיות דמחמת העדאה ישלם נזק שלם?",
"בא\"ד \"דע\"י העדאה הוי טפי מכי אורחיה\". ולי נראה, דמהא דפריך, \"והא משונה הוא\", יכלו להוכיח דהבעיא היא נמי בכי אורחא, דהא אמרי בי רב איירי בסוס שצנף דהוי אורחיה, א\"כ אפילו אי הוי מוקי פלוגתייהו בהעדאה לא הוי ניחא כלל, דכיון דרמי בר יחזקאל איירי במשונה, ובמשונה יש העדאה, אבל אמרי בי רב איירי בכי אורחא ובכי אורחא אין העדאה, אם נאמר דהבעיא הוי דוקא בהעדאה על ידי שינוי אבל בכי אורחיא לכ\"ע אין העדאה, דכיון דאורחא הוא מה לי פעם אחת ומה לי הרבה פעמים - וא\"כ במאי פליגי וכי תימא הכי נמי דלא פליגי, א\"כ מאי קמ\"ל אמרי בי רב, כדהוכיחו התוספות בעצמם."
],
[
" גמ' \"בעי רבא יש העדאה לצרורות וכו' א\"ד תולדה דרגל הוא\". בירושלמי פליגי בה ר' זעירא ור' אילא אם יש העדאה לצרורות או אין העדאה, ומשמע התם דבצרורות כאורחא פליגי.",
"\"והא משונה הוא\". כלומר, ובכן מוכח דעביד תלתא זמני דאז לא הוי שוב משונה. וכן נראה מהתוספות דלעיל ד\"ה במועד מתחילתו.",
"רש\"י ד\"ה דדחיק. \"דאי להנאתה תולדה דשן היא\". ולא לאמר דצרורות דשן אין לה דין צרורות, דהא אמרינן לעיל, דחזיר הנובר באשפה יש לו דין צרורות, אלא כלומר, דבענין זה הוי גופה דשן, דהא אמרינן לעיל דטינפה פירות להנאתה הוי תולדה דשן גופה, והוי כיוצא בה. ועד השתא סבר דטינפה פירות להנאתה היינו שהטילה גללים על פירות ונטנפו.",
"בא\"ד \"דשן הזיקא דגופה הוא והני צרורות נינהו\", ולאו צרורות דשן אלא דרגל היא, דהא לא הוי כוונתו אל הפירות, כמו בשן, אלא כוונתו להטיל את הגללים והפירות ניזקו דרך הליכתן, אבל נתגלגל על הפירות כוונתו על הפירות ולא על הקרקע.",
"בא\"ד \"דחויי הוא דקא מדחי מפי מורי\". כלומר, הוא רוצה להשיב תשובה יותר פשוטה, דהיינו לאוקמי חיובא דחצי נזק על כל הגדיש, ולא רק על מקום גחלת. אבל לפי המסקנא התשובה הזאת אינה נכונה, אלא לפי שיש לו תשובה נכונה, דהיינו לאוקמי דאנחה אנוחי בשינוי ובמקום הגדיש, לא חש להשיב לו תשובה שאינה נכונה, כיון דהיא פשוטה יותר.",
"תוס' ד\"ה בין לרבנן. \"כסומכוס סבירי להו\". כלומר, בין רבנן ובין ר' אלעזר. ואם תאמר היאך אפשר דבצרורות כאורחייהו יסבור ר' אלעזר חצי נזק, אפילו ברשות הניזק ובצרורות דמשונה יסבור דמשלם נזק שלם בחצר הניזק. היאך יהיה משונה חמור מאורחיה? י\"ל דאפשר דסבר ר' אלעזר דרק בצרורות דאורחא באה ההלכה לחדש דכחו אינו כגופו, אבל במשונה, כחו כגופו, וליכא התם דין צרורות כלל. וכן פירש רש\"י דבעיא דיש העדאה דשני ואייעד, אפשר דנפקא מתולדה דרגל ונעשה תולדה דקרן, כלומר, וחייב נזק שלם אע\"ג דצרורות כאורחייהו לא משלמי לעולם נזק שלם אפילו אחר שלש פעמים."
],
[
" גמ' \"ומני סומכוס היא\". כלומר, ונפקא מינה לר' יוחנן דאמר הלכה כסתם משנה, אי סתמא כסומכוס הלכה כסומכוס, אי סתמא כרבנן הלכה כרבנן.",
"\"א\"ל הדרי בי\". והא דמקשי ומהדר אותה התשובה פעמים? משום דאי משכח מי שהוא שידע לתרץ הברייתא הראשונה, עליו יהיה עוד לתרץ הברייתא השניה,",
"רש\"י ד\"ה לישנא אחרינא. \"דכיון דמשונה הוא הוי תולדה דקרן\". כלומר, אם תמצא לומר דיש העדאה לצרורות ורבא בהעדאה על ידי שינוי קמבעיא ליה. והפירוש הזה אינו עיקר לרש\"י דפירש לעיל דהפירוש דבעיא דרבא בהעדאה כאורחא, הוא עיקר.",
"תוס' ד\"ה ובהא. \"דא\"כ מאי קמ\"ל אמרי בי רב\", כלומר, בשלמא אי פליגא, הא קמשמע לן, דלא סמכינן אברייתא דרמי בר יחזקאל. והא דלא קאמרי, \"תרנגול שהושיט\" כלשון הברייתא, משום דמשונה הוא, וניחא להו לאיירי במלתא דאורחא. אבל אי לא פליגי, צרורות אתו לאשמועינן?",
"ד\"ה וכי תימא. \"כמו שני להתזה\". ואם תאמר, כיון דלסומכוס הוי כחו כגופו, א\"כ הראשון להתזה הוי רגל ממש ושני להתזה הוי צרורות, ושני ליה לסומכוס בין רגל לצרורות, דברגל התיז בר\"ה והזיק ברשות היחיד פטור ובצרורות כעין זה חייב? הא ליכא למימר כלל, דכיון דסבר דצרורות תולדה דרגל, א\"כ אין חילוק בין צרורות לרגל בהא מילתא ואי מחייבינן בצרורות בהתיז בר\"ה והזיק ברשות היחיד, הכי נמי ברגל אי משכחת לה.",
"ד\"ה רב אשי, \"מוכח דמיירי בשליחא דאגרתא\". כלומר, התם דחי דאפשר לאמר דמיירי בשליחא דאגרתא, דליכא כלל שבח בכלי, אבל מ\"מ לפי פשטא דמילתא איירי ברוב אומנין שמשבחים את הכלים ולפיכך מפרשת סתמא דגמרא דהבעיא היא באומן קונה בשבח כלי.",
"ד\"ה במקום. \"מדלא קאמר היתה מהלכת ברשות הרבים כמו בבעיא דבסמוך\". אבל מזה אין להוכיח, דאי בר\"ה, וקמבעיא ליה אי אורחא היא ופטורה או שינוי הוא וחייבת וא\"כ איכא למפשט מהכא דצרורות בר\"ה פטור, ומאי קמבעיא להו לר' ירמיה ור' זירא דהוו תלמידי דר' אמי, דאפשר לאמר, דלמא ר' אבא בר ממל אם תמצא לאמר קאמר, אם תמצא לאמר דצרורות בר\"ה פטור, הכא מאי? דהא כהא גוונא פי' רש\"י, דבאם תמצא לאמר יש שינוי לרביע נזק קא מבעיא ליה. וא\"ת אמאי לא מבעיא ליה בר\"ה ונפקא מינה לענין פטור, דהא מסקנא דמלתא דצרורות פטור בר\"ה ולענין יש שינוי לרביע נזק סלקא בתיקו, א\"כ טפי הוי ליה למבעיא לענין פטורא דר\"ה? י\"ל דאי בר\"ה הוי לן לפטור אפילו בשינוי, מטעם דכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור, דהא כיון דאי אפשר לה אלא אם כן מנתזת לא היה לו לניזק להניח שם חפציו, וכיון דהניח אפקורי מפקר להו."
],
[
" גמ' \"וכי יאחזנה בזנבה וילך\", כלומר, אינו בדין שיהא חייב, דאינו בדין שיטילו על כל אדם הקושי לאחוז בזנבה שהיא הולכת, אבל בקרן דלאו אורחיה, אין כל כך קושי אם נחייב את בעל הבהמה כשהזיקה בהמתו, דמלתא דלא שכיחא היא וזאת לא יכריח את כל אדם לאחוז בקרן בהמתו כשהיא הולכת.",
"\"אמר רב הונא וכו' אבל קשרו אדם חייב\". בירושלמי ליכא כל זה, ומשמע דסבירא ליה דמימרא דרב הונא קאי אמתניתין, ונקשר מאיליו חייב חצי נזק מטעם צרורות או שינוי, אבל קשרו בעל התרנגול חייב הכל משום דבשעה שקשרו יכול להזיק כבור לפיכך אם הוזק בו אחר כך חייב, אע\"פ שלא הוזק בו במקום שקשרו. והכי איתא התם: \"אמר ר' יוסי בר בון, מכיון שאין דרכו ליפול אלא באותו הבור כמו שהוא בורו\".",
"\"ושתתה משקין הראויין לה\", כלומר, שתיה כאכילה וחיה כבהמה.",
"רש\"י ד\"ה אבל קשרו. \"דהוי בור\", דאי במזיק בידים הא לא מחייב הקושר כלל לרש\"י.",
"ד\"ה אלא מתני'. \"וקושר פטור שלא נתקל אדם בבורו\". והא דלא מחייב מטעם אש, דהא תרנגול הוי כרוח מצויה, וכדהוכיחו התוס'. י\"ל דשאני הכא דהתרנגול עשהו והמעשה נקרא על שם התרנגול, והוי כהניח אבן ובא אחר והזיק בו, דבעל האבן חייב ולא המניח. ואע\"ג דלקמן אמרינן דכשהוציא הכלב את הגחלת חייב בעל הגחלת אם לא שמר את גחלתו. וכן אמרינן התם דכשהוציא החנוני נרו בחוץ חייב אע\"פ שהגמל הוליך את האש? י\"ל פירוש רש\"י דשאני אש, שהולך ובוער מעצמו ולכן חייב מי שהאש שלו מטעם מעשי אשו, אבל גבי דליל דאינו יכול להזיק מעצמו, אלא מכח התרנגול, לא מחייב בעל הדליל או הקושר מטעם אש.",
"ד\"ה קשרו אדם. \"דקנייה בהגבהה\". אפילו למאן דאית ליה לקמן (נ.) דדוקא בבור דאית ליה בעלים מחייב משום דכתיב בעל בור. ועוד י\"ל דרש\"י לא פירש כפירוש התוס' דהוי במקום המוצנע והניחו במקום התורפה, אלא דקשרו במקום שמצא, דהיינו במקום התורפה, והכא אי אפשר לחייבו משום שעשה בור, דהא מעיקרא נמי הוי בור, ולא דמי לחופר בור שמונה ובא אחר והשלימו לתשעה, דשניהם חייבין, דהתם הגדיל את המזיק דבור תשעה יכול להזיק יותר מבור שמונה, אבל כאן אפשר להזיק במקום זה כמו במקום אחר, ולפיכך פירש דקנייה וחייב מטעם דהבור שלו ואית ליה לסלקו, כמאן דכריה דמי, ואפשר דלהכי פריך, \"משום מאי מחייב?\" דאי כדברי התוספות, הרי דבר פשוט הוא, דהא גרוע עוד מבור המתגלגל, דהרי הוא בעצמו עשה שיתגלגל, ובור המתגלגל כבר גמרינן ליה לעיל בהצד השוה? עיין דף ו. בסוף התוספות ד\"ה מה לבור שכן אין כח אחר מעורב בו. ועיין עוד לקמן בהמניח, דאית ליה לר' אלעזר מפקיר נזקיו פטור ולפיכך מוקי מתניתין דההופך את הגלל, שנתכוין לזכות בה. ואע\"ג דהתם קאמר משום דהגביה פחות משלשה, ולא עשה בור, היינו לפי דס\"ד מעיקרא דר\"א סבירא ליה דמפקיר נזקיו חייב.",
"ד\"ה מצידי. \"כדין קרן תם חצי נזק\". לפי מאי דאמרינן לקמן דמה שנהנית הוי שני שליש הדמים, א\"כ מתוך הרחוב הוי חמור יותר מצידי הרחוב, וזה אין סברא לאמר, וגם מהמשנה לא משמע הכי. ונראה דהאי מה שהזיקה הכי משערינן. דבתחילה משלם ליה מה שנהנית, דזה אינו נחשב בכלל נזק, דהרי משתרשי ליה, שאין צריך להאכילה שוב. והתשלומין הללו מנכין מדמי הנזק והשאר הוי הנזק, ומן השאר משלמת החצי בצידי הרחוב וברחוב פטורה. ועוד יש לאמר, דנפקא מינה לענין חטים או דבר הרע לה, דמטעם מה שנהנית פטורה לגמרי אבל מטעם קרן חייבת חצי נזק.",
"ד\"ה ואכלה. \"ואורחיה למיכל ע\"י הדחק\", דאי לא כן אפילו כסות וכלים נמי, הרי אכלתם ע\"י הדחק.",
"תוס' ד\"ה אבל. \"בתר דניח ומשום בור\". כלומר, דאף לפי ההוה אמינא, דרב הונא קאי אמתניתין, ובמתניתין הא לא איירי בדיני בור אלא בדיני צרורות, מ\"מ לא עלה אדעתיה לאוקמי בצרורות, משום דקשרו אדם חייב, משמע נזק שלם. תדע, דהא אקשי, \"מאי שנא כוליה נזק דלא, דכתיב כי יכרה איש בור ולא שור בור\", הרי דהבין דבנזקי בור בעי לאוקמי.",
"ד\"ה אלא. \"דחבריה ואצנעיה\", דאי דחבריה ולא אצנעיה הרי מחייב נמי בעל הדליל לתוספות וא\"כ הוי יותר מחצי נזק. והכי אמרי בהדיא בהתוספות שבסמוך, \"ובאדייה אדויי נמי חייב בעל התרנגול\".",
"ד\"ה וכי אתמר. \"דהאי תרנגול הוי כרוח מצויה מדפריך אי דלא אצנעיה פושע הוא\". וליכא למימר דהיינו דוקא כשהתרנגול לא עשה שום מעשה, דהוה הדליל המזיק וחייב בעל הדליל, אבל כשהתרנגול זרק את הדליל הוי התרנגול המזיק ולא הדליל ולכן פטור בעל הדליל, דהא לקמן מחייבינן בעל הגחלת כשלא שימר גחלתו אפילו כשהכלב עושה המעשה בגחלת, זהו לפי דעת התוספות.",
"ד\"ה קשרו. \"בין לרב בין לשמואל היינו בור\". כלומר, כיון דהיה במקום המוצנע והניחו במקום התורפה הרי כאילו עשה בור ברשות הרבים."
],
[
" גמ' \"גבי חברתה כחצר הניזק דמי\". ולא אמרינן דבטלה הבהמה לגבי הקרקע שעומדת עליה. ועיין במוכר את הספינה בבעיא דכליו של קונה ברשות מוכר. ומכאן נמי משמע דשן חייב בחצר הניזק אפילו כשאינה גדורה. ועיין לקמן כג: ובתוספות שם. \"כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור\". אבל מטעם דכל המקלקלין ליכא למיפטריה, דהכא ליכא שבחא.",
"\"מצי א\"ל מאי חסרתיך\", כלומר, על מה מחויבים השבה על ההנאה שלו או על החסרון של חברו. וכך יכול ליבעיא מה לא נהנה וזה חסר, אלא דחדא מינייהו נקט. ולפי המסקנא דמסקינן דזה נהנה וזה לא חסר פטור א\"כ עיקר החיוב על החסרון וזה לא נהנה וזה חסר חייב. כך היא שיטת הרי\"ף והרא\"ש.",
"רש\"י ד\"ה ההוא ברחא. \"עז\". ועיין בסנהדרין דפירש דסתם ברחא לא הוי עז דוקא, אלא דברחא קרחא הוי עז.",
"ד\"ה בקופצת. \"וחייבת חצי נזק קאמר\", והרא\"ש לא פירש כן דהא כיון דדרכה למיכל דרכה נמי לסרוכי ולמיסק, אלא פירש דהוי כחצר הניזק. משום דבכל מקום דאי אפשר לה לאכול אלא בקפיצה יש לו רשות להניח פירותיו. וכן נראה מדברי התוספות לקמן ד\"ה ובמחזרת.",
"תוס' ד\"ה מתגלגל. \"חייבת אע\"פ שסופו להתגלגל בחוץ\", לפי שרשות היחיד הוא למעלה.",
"בא\"ד \"דמילתא דפשיטא הוא\", דהרי דבכאן לא קא מבעיא לן אלא עד שלא נתגלגל אבל כשנתגלגל כבר בחוץ, פשיטא דהוי כרה\"ר.",
"בא\"ד \"בפתילה דאספסתא שעליו ארוכים\", ואינו מתגלגל, וכ\"ת מאי קמשמע לן?",
"בא\"ד \"וסד\"א ליזול בתר רוב עלה שבפנים או בחוץ\", כלומר, דלרש\"י דפירש דהבעיא הוי אם היא מגלגלת מרשות היחיד לרשות הרבים, וקמבעיא אי בתר לקיחה אזלינן אי בתר אכילה, א\"כ מוקי בפתילא דאספסתא משום דהתם אינה צריכה לגלגל אלא מתגלגל מעצמו, וליכא לקיחה ברשות היחיד. אבל לפי פירוש התוספות דהבעיא הוי במתגלגל מעצמו א\"כ מאי שנא פתילא דאספסתא? לכן תירצו דפתילא דאספסתא שאני משום דהתם איכא למימר דאזלינן בתר רובא, וקמשמע לן דאזלינן בתר המקום שהבהמה אכלתן.",
"ד\"ה זה אין נהנה. \"אין זה אלא גרמא בעלמא\". כלומר, כיון דזה לא נהנה א\"כ לא הוי אלא מזיק וגרמא בניזקין פטור, אבל אי נהנה הוא חייב מטעם השבה אע\"פ שלא עשה כלום וא\"כ ליכא למפטריה מטעם דגרמא אינה חשובה מעשה בידים. והרא\"ש פירש דאף הכא אינו נקרא מזיק, כיון דנשתמש בזה אע\"פ שאינו נהנה משום שיכול למצא דירה אחריתא, דהא השמוש הנאה שמה בנוגע לדבר."
],
[
" רש\"י ד\"ה משלמת. \"אלמא בתר הנאה אזלינן\". דהא הכא החסרון לא מחייב והוי כמו שאין בו חסרון. ורבא סבירא ליה דשאני הנאה שיש בה חסרון מאין בה חסרון, דבאין בה חסרון ההנאה הוי של הנהנה משום דלבעלים אין שום ענין בה והוי כמו יאוש. ורמי בר חמא סבירא ליה דאף הכא איכא יאוש מן ההנאה.",
"ד\"ה וגדר. \"לבד מחיצות חיצונות שהיו לו בינו לשאר בקעות\", דהא לקמן אמר את גרמת לי היקיפא יתירא.",
"תוס' ד\"ה הא איתהנית. \"שאני הכא שהיה יכול למונעו מתחילה מלדור בביתו\". דמצי אמר ליה אני בעצמי אהנה וכיון שכן ההנאה הוי שלו, אבל התם הרי אינו שלו עוד.",
"בא\"ד \"התם מעלינן ליה כנכסי דמר מוריון\". לפירוש רש\"י דהתם אין כל קושיא כלל, דהתם הרי בא בטענת חסרון, שטוען שהשדה שהבר מצר רוצה ליטול הוי מעולה כמו נכסי דבר מוריון. והכא מקשה רק לפירוש ר\"ת דהתם.",
"ד\"ה את גרמת. \"והקיפא יתירה משום שמחמת שדה האמצעי ההיקף גדול יותר מדאי\", ורש\"י לא רצה לפרש כפירוש התוספות, משום דאי קאי רק הגדר מבחוץ א\"כ מה הועיל בזה שגדר משלש רוחותיו הרי אף שדותיו של ראובן פתוחות מצד אחד ואפשר לכנס שם דרך שדה שמעון אפילו מרשות הרבים.",
"ד\"ה טעמא. \"דלא גלי אדעתיה אלא בחנם\". ואע\"ג דגבי ההוא גברא דבנה אפדנא אקילקלתא דיתמי הוה פטור אי לאו דחסרי להו ליתמי דבר מועט, והתם נמי גלי אדעתא דניחא ליה בהוצאות. יש\"ל דהכא נמי, דגרם ליה היקיפא יתירא וחסריה דלרבנן מחייב בזה נהנה וזה חסר אע\"פ שהנהנה לא עשה שום מעשה, אבל לר' יוסי לא מחייב הנהנה אלא אם הוא בעצמו נטל הנאתו. ולפיכך פירש רש\"י \"גלי אדעתא דניחא ליה\" ולא הוסיף המלה \"בהוצאות\", דלא תלוי כלל אי גלי אדעתא דניחא ליה בהוצאה, דפשיטא אם דר בחצר חברו וגרם הפסד לחבירו, כמו היקיפא יתירא, חייב, אע\"פ שהיה בדעתו לדור חנם.",
"ד\"ה ת\"ש. \"ואפי' רבנן לא פליגי וכו' \". כלומר, דהיכי פשיט מיניה דר' יהודה הא רבנן פליגי עליה בזה, והלכה כרבנן.",
"ד\"ה והוא שהניחה. \"ותימא כי קבעה נמי לא קני וכו' מ\"ט דהדר עביד להו נסכא\". וי\"ל כיון דהכא קני מתקנת חכמים שתקנו במריש הגזול לשלם דמים מפני תקנת השבים, א\"כ הוציא מרשות הקדש."
],
[
" גמ' \"אתמר נמי. צ\"ל דחדא אתמר מחברתה, המימרא הראשונה מהשניה, דכיון דאשמועינן דשכר בית מבני העיר צריך לשלם שכר לבעלים פשיטא דבשכר בית מיחיד שצריך לשלם שכר לבעלים ולא להמשכיר.",
"\"אגביה רב נחמן לאפדניה מיניה\". פירוש, בשכר דירה, דבלא שכר דירה פשיטא דהאפדנא הוי שלהם בלי טעמא דזה נהנה וזה לא חסר חייב, כמו כל נוטע בחצר חברו שלא ברשות, אלא דהיתומים חייבים לשלם או שבח או יציאה. וכן אמרינן לעיל, \"בונה בית ויושב בה עד שיתן לו יציאותיו\", משמע, דכשנתן לו יציאות הבית של בעל הקרקע, ואע\"ג דהתם בנה בעל העליה ברשות, וגם יש לו שעבוד על הקרקע משום דביתא לעליה משתעבד, כ\"ש הכא. ועוד, הא הכא הוי כמונע חבירו מתחילה לדור בביתו, דיכול אפילו אי זה נהנה וזה חסר פטור וא\"כ מאי ראיה מייתי מהא דזה נהנה וזה חסר חייב.",
"רש\"י ד\"ה אמר רב. \"דמשלמת מה שהזיקה\". ואע\"ג דלרש\"י צדי הרחבה הוי כר\"ה דהא מחייב ליה רק מטעם קרן, מ\"מ לא פטור לרב מטעם כל המשנה ובא אחר ושינה בו, דדרך לשים פירות בצדי הרחבה כיון דאינו דרך מהלך בני אדם ובהמות.",
"ד\"ה במקצה. \"דרך הלוכה\", היינו שאין צריכה לעלות כמו בצדי רשות הרבים.",
"ד\"ה לימא. נראה דפירוש הגמרא במקצה לפי' רש\"י כך הוא: דהמקצה הפקיר רשותו ומ\"מ לא דמי לר\"ה דהתם אין לו רשות להניח שום דבר, אלא ללכת, אבל כאן מותר להניח איזה דבר לפי שאין דרך הלוך אנשים ובהמות, והוי כסמטא. והנה רב סבר דתקלה אסור להניח שם, כמו בור ברשותו, דאע\"פ שמה שאין תקלה מותר לו לשים שם, דהא הוי רשותו, מ\"מ תקלה אסור. ושמואל סבר דכיון דיש לו רשות לשים שם איזה דבר אף תקלה מותר, דהא בור ברשותיה נמי פטור.",
"תוס' ד\"ה כהדיוט. \"דעת שכינה איכא שלא יהנה אדם בלא מעילה\". כלומר, בהדיוט אם ידע ב\"ה ומנעו מלדור בחצרו הרשות בידו, כך בהקדש הרי הקב\"ה יודע ומונע מלהנות. ועוד יש לחלק בין הדיוט להקדש, דבהדיוט האיסור הוא רק מטעם שהוא של חבירו, וכיון דלחבירו אין חסרון אינו גוזל מחברו כלום, אבל בהקדש עיקר המעילה היא מטעם הנאה, לפי שהנאת הדיוט הוי חילול הקודש, ולפיכך במזיק פטור, ולכן אין חילוק אם יש חסרון להקדש או לאו, דהא עכ\"פ בהנאתו חילל הקדש. והא דקאמר \"הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי\", הכי קאמר, הקדש בלא חסרון כהדיוט בחסרון דמי, דהא בכל הסוגיא שלא מדעת היינו בלא חסרון.",
"ד\"ה ובמחזרת. \"אבל אכלה בלא חיזור וכו' משלמת מה שנהנית\", כיון דלא הוי משונה.",
"בא\"ד \"ועוד דמשמע בסמוך דחיובא דמקצה מקום לרה\"ר כחיוב מחזרת\". כלומר, דקאמר רב לא שנו אלא מחזרת ושמואל אמר אפילו מקצה מקום מרשותו. משמע דלשמואל המשנה מיירי בין במחזרת ובין במקצה מקום ושניהם נכללו בהא דאמר בצדי הרחבה משלמת מה שהזיקה, ומקצה מקום חייב נזק שלם, דמה שאמר משלמת מה שהזיקה נ\"ש קאמר.",
"ד\"ה דקיימא. \"דכל מה שהגדיים יכולין להגיע ולאכול חשיב ר\"ה אפי' לחמור\". נראה דלאו דוקא לחמור שטעון גדיים אלא לכל בהמה, דמאי שנא, וא\"כ לרב הוי ר\"ה כל מקום שהגדיים בכתף חמור יכולים לאכול, וצ\"ע."
],
[
" גמ' \"ושאני הכא דאמר לאו כל כמינך דמקרבת להו לפירותך לר\"ה ומחייבת להו לתוראי\". ודחי, דרב מצי סבר דיש לו רשות לשים אפילו תקלה, מ\"מ אין לו כח כל כך כמו ברשות הניזק, שלניזק יש רשות ולמזיק אין רשות ללכת אצל הפירות, וכיון שכן ליכא לחייבו מטעם ובער בשדה אחר. ושמואל מצי סבר בור ברשותו חייב, משום דאין לו רשות לתת שם תקלה גדולה, כמו בור, אבל לא תקלה קטנה, דכיון דיש לו רשות להניח שם שאר דברים אף פירות במשמע, ולא דמי לר\"ה דאסור לו להניח שום דבר. והנה התוספות לא נראה להם לחלק בין תקלה גדולה לתקלה קטנה. וגם לא נראה להם הפירוש דרב הוה פוטר הכא מטעם קנסו גופן משום שבחן. ולפיכך פירשו דלרב הוי הטעם \"משום שן בר\"ה\", דקרוב לר\"ה הוי כר\"ה. ולשמואל, לפי הדיחוי לא הוי כר\"ה אלא במקום שהדבר לא נראה, והוי תקלה, אבל במקום דלא הוי תקלה, כגון הכא דהבהמה ודאי ראתה אותם, שהרי אכלתם, יש לו רשות ולא הוי כר\"ה.",
"\"בכותל רעוע\", רבא הא קמשמע לן, דאע\"ג דאמרינן דנפילה אצל בהמות אונס הוא, משום דיש להם דעת לשמור את עצמן מנפילה, היינו דוקא כשעומדות במקום ישר, אבל אין להם דעת כל כך לשמור את עצמן שלא יעלו למקום המוכן לנפילה.",
"\"דנפיל ארחי\". כלומר, שהבהמות יפילו ארחי. נפיל היינו פיעל. אבל זה ליכא למימר דהכותל רעוע כל כך שהארחי יפלו מעצמם דאם כן הוה ליה לחלק בין הזהירו ללא הזהירו ואם הזהירו לא הוי ליה לבעל הכלים לקרב כל כך אצל הכותל והוא דהזיק אנפשיה.",
"רש\"י ד\"ה מלמטה. \"דמשונין הן\", היינו לפי המסקנא, אבל מעיקרא סבר דפטורין לגמרי משמע, משום דהוי אונס. וא\"ת השתא לפי המסקנא דחשיב ליה משונה, א\"כ מאי קמשמע לן דאדם פטור (וכדאקשו בתוספות)? י\"ל, דסד\"א דכיון דבבהמה חייב רק מטעם קנסא, א\"כ באדם (דהיינו על שמירת קטן, וכדפירשו בתוספות), לפטור לגמרי, דמקנסא לא ילפינן, ולא הוי ליה לבעליו לשמור מדבר זה. ועוד איכא למימר, דאע\"ג דגבי בהמות הוי הקפיצה מלמטה למעלה רק משונה, לגבי אדם הוי אונס, ופטור השומר.",
"תוס' ד\"ה דרב. \"ואי בור לאו אדעתיה\", כלומר, משום דהוי בלילה, דהא שור פיקח ביום פטור בעל הבור, משום דקחזי לבור. ואי בלילה הא פירות נמי לא חזי, ולאו אדעתיה.",
"ד\"ה אי כרב. אע\"ג דלר' יוסי אין נפקותא\", וליכא למימר דנפקא מינה לקרן, למאן דמחייב קרן ברשות הניזק נזק שלם, דהא כיון דמחייבי שן ברשות הרבים ליכא ק\"ו לקרן ברשות הניזק לחייבו נ\"ש ולפיכך לא מצי סברי דקרן ברשות הניזק נ\"ש, וכדהוכיחו בתוספות:",
"ד\"ה דאילפא. \"דר' אושעיא מיירי בקופצה דהוי קרן וכו' \". והרא\"ש לא פירש כן אלא דר' אושעיא נמי מחייב מטעם שן ברשות הניזק, משום דבכל מקום שאי אפשר לה לאכול אלא בקפיצה מותר לו לניזק להניח פירותיו. ואע\"ג דאף התוספות פירשו דמחזרת חייבת נזק שלם מטעם זה, י\"ל דשאני מחזרת, דהוי בצדי הרחבה אצל הבתים וחשיב כחצר הניזק, אבל בר\"ה גמור, אפילו אמקום גבוה לא חשיב רשות הניזק. אבל מ\"מ קשה, דרבא דשני בקופצת הוא גופיה אמר לעיל דכיון דדרכה למיכל דרכה נמי לסרוכי ולמיסק. ולאו דוקא לסרוכי דהא פריך הכי בההוא דפלסיה לסלא, וצ\"ע.",
"ד\"ה אדם. \"דגם לפי המסקנא מלמטה למעלה פטורין לגמרי דאנוס הוא דלמה יחזור מסברא ראשונה\". וזהו דוחק קצת, דהא האי פטורין קאי בברייתא דלקמן בין אמלמטה למעלה ובין אמלמעלה למטה ומשמע דזה פטור כמו זה. ולפיכך לא פירש כן ברש\"י."
],
[
" גמ' \"וריש לקיש מאי טעמא לא אמר כרבי יוחנן\". דהא ר' יוחנן הוי רביה דריש לקיש וקאמר למלתיה בראשונה. וא\"כ מאיזה טעם פליג עליו ריש לקיש.",
"רש\"י ד\"ה משום ממונו. \"כשורו ובורו שהזיקו וקס\"ד דאיכא בינייהו כגון שהדליק בגחלת שאינה שלו\". כלומר דלקמן, גבי שולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן, אמרינן אפילו לר\"מ, דאם מסר גחלת לחרש ולבה החרש פטור בעל הגחלת, משום דהוי אשו של חרש המלבה, הרי דבמסקנא אפילו המלבה הוא בעל האש אפי' לר\"ל חייב המלבה שהדליק בגחלת שאינה שלו. ולפיכך ליכא בינייהו אם הדליק בגחלת שאינה שלו. וזהו דוקא לבסוף אבל מעיקרא ודאי ס\"ד דבגחלת שאינה שלו פליגי, דאם לא כן מאי מקשי לר\"ל מהכלב שנטל חררה? ומה שכתבו התוספות \"פעמים שיש הרבה גחלת בחררה דהוה כמו מסר ליה שלהבת\", זהו נראה דוחק לרש\"י. אבל לקמן דקמקשי \"וליחייב נמי בעל הגחלת\", משמע דאף לפי המסקנא מחייב בעל הגחלת כשהגחלת שלו. ואפשר שיש לחלק בין לבוי דאדם ללבוי דכלב, דלבוי דכלב לא הוי אלא כרוח מצויה אם הכלב יכול להוציאו משם. והא דקאמר רש\"י בדף השני \"היכא דגחלת שלו היתה מאי בינייהו\", יש להגיה \"שלהבת\" במקום גחלת. ולרש\"ל היה נוסח אחר ברש\"י.",
"בא\"ד \"בגחלת שאינה שלו\". לא רצה לאמר דאדם הדליק בגחלת שאינה שלו, דהא מכי נטלה קנאה לענין נזקין. אלא רצה לאמר הכלב או הגמל הדליק בגחלת של אחר, דלר' יוחנן מחייב הכלב ולריש לקיש בעל הגחלת. ובמסקנא דמאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו לר' יוחנן חייב בעל הגחלת נמי.",
"ד\"ה משלם חצי נזק. \"לישנא אחרינא דמשונה הוא\", והיינו כסומכוס דסבירא ליה צרורות משלם נ\"ש.",
"תוס' ד\"ה דאפיך. \"דאפי' פושע גמור לענין קרן לא חייבתו תורה אלא חצי נזק\". נראה דכוונת התוספות כך היא: דטעמא דאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב הוא משום דמצרפים הפשיעה שבתחילה לההיזק שאירע לבסוף. והיינו משום דהפשיעה וההיזק הם שני חצאי מעשי מזיק מקושרים ביחד, דהא פשיעה בלי היזק והיזק בלי פשיעה לאו שמייהו מזיק. אבל הכא שלבסוף הוי מעשה מזיק שלם, דהא קרן אפילו בר\"ה אע\"פ שלא פשע בעלים בהליכתו שמה, ואין הבדל שם בין פשע ללא פשע, וא\"כ התחילה והסוף אינם משלימים זה את זה למעשה שלם, ואי אפשר לצרפם.",
"ד\"ה גדיא. \"ולא דמי לסרוכי וסליק שנסרך בחבית עד שמגיע ללפת\". כלומר דהתם אמרינן דבשביל הפת אורחא לסרוכא ולמסלק. ואמאי? הרי הכא אמרינן דדרכיה למזדקרי.",
"ד\"ה ועל הגדיש ח\"נ\". נראה דמקומו אין כאן דהא האי חיוב חצי נזק קאי על בעל הכלב, ובעל הכלב אינו חייב מטעם אש אלא מטעם צרורות. ולא דמי לשולח בעירה ביד חרש שוטה וקטן, דהתם אינו חייב על מעשי החרש אלא על אשו שהיה מוכן להזיק אפילו בלא צבתא דחרש, לכן צריך להיות ברי הזיקא. ושמא מקומו של התוספות על הדף השני, דמקשי הגמרא \"ולחייב נמי בעל הגחלת?\".",
"ד\"ה ממונו. \"להבלו ולא לחבטו\". כלומר, אע\"פ שאין בו חבט, כגון מלא ספוגים של צמר חייב לכ\"ע.",
"בא\"ד \"אינו משתנה ממשותו אלא שנעשה דולק ושורף\", כלומר, דהשינוי הוא באויר, שנעשה שם תנועה, והאויר אין בו ממשות.",
"בא\"ד \"רק בגוף האדם\", א\"כ משמע דהמזיק הוא האדם.",
"ד\"ה ורבי יוחנן. \"לא מצי למימר באדייה אדויי\". כלומר, דאי יכול לאוקמי אף בדאנחי אנוחי, א\"כ שניהם, ר' יוחנן וריש לקיש יכולים לאוקמי אף באדייה אדויי ואף בדאנחי אנוחי. וכיון שכן אמאי מחלק בין רבי יוחנן לריש לקיש.",
"ד\"ה ואי במסכסכת. \"אבל אי בלא מסכסכת ניחא ליה\". כלומר, דקשה ליה, אפילו בלא מסכסכת נמי פשע דלא הוה ליה להוליך גמלו אצל הנר שידלק הפשתן אלא היה לו לדרוש מהחנוני להכניס נרו בחנות, דהא אם אחד הדליק אש ואחד הביא עצים, המביא את העצים חייב (לקמן נט:) וכי תימא בשלא ראה את הנר עסקינן? כך אפשר לאוקמי נמי בשלא ראה שריפת הבירה. אבל אי הוי אמרינן דבמסכסכת מחייב בעל הגמל הכל, משום דפשיעתו גדולה ובטלה לגבי פשיעתו של החנוני, לא הוה צריך לכל זה, דאפשר לומר אפילו בלא מסכסכת פשע נמי הגמל, ומ\"מ פטור דבטלה פשיעתו לגבי פשיעת החנוני שפשע טפי."
],
[
" גמ' \"דלא איבעי ליה לאפושי בטעינה\". כלומר, דהטעינה גופה הוי אש, דהוי כאבנו שיכול להזיק ברוח מצויה, והטעינה הרי שלו היא, ולפיכך מחייבינן אותו מטעם ממונו שהזיק אף למ\"ד אשו משום ממונו. ובסיפא הוי הנר האש.",
"\"בשלמא למ\"ד אשו משום חציו משום הכי פטור\". ואע\"ג דשרפת הגדיש התחילה לפני שרפת העבד לא אמרינן דחיוב ממונא בא קודם חיוב מיתה, דכיון דכל שרפת האש הוי משום מעשה אחד, דהיינו זריקת החץ, ומשום מעשה זה הוא חייב מיתה, אי אפשר לחייבו משום אותו מעשה ממון כדאיתא בכתובות \"זרק חץ וקרע שיראים בהליכתן פטור\". אע\"ג דחיוב מיתה בא בסוף כשינוח. וכן מקשי בירושלמי על ר\"ל מן המשנה דהדליק את הגדיש בשבת דפטור מטעם קם לו בדרבה מיניה אמאי פטור, הא חיוב מיתה בא על שריפת שבולת הראשונה וא\"כ לחייב ממון על השבלים שאחרי הראשונה, אבל על ר' יוחנן לא מקשי מידי מהא.",
"\"כשהצית בגופו של עבד וכו' א\"ה מאי למימרא\". בשלמא לר' יוחנן קמשמע לן דאשו משום חציו ולפיכך איכא למימר קים ליה בדרבה מיניה.",
"\"בגדי דחד ועבד דחד\". כלומר, דהא סתם גדי ועבד נקט וא\"כ אפילו במקום דהוי גדי דחד ועבד דחד, אי נמי לעולם הוי גדי דחד ועבד דחד, כלומר, ממון לזה ונפשות לזה, דהא חיובא דממון בא לו משום בעל הגדי וחיוב מיתה בא לו משום העבד, ולא משום הבעל.",
"רש\"י ד\"ה אם קטל. \"הא כתיב כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו\". נראה דר\"שי לטעמיה, דפירש לקמן (כו.) דהא דפריך, \"והא אדם חייב בכופר\", היינו דוקא במזיד ולא אתרו ביה דליתא בר קטלא, אבל אם הוה בר קטלא ליכא לחייבו בכופר מטעם קים ליה בדרבה מיניה והיינו כריב\"א לעיל ד. וכיון שכן איכא למידק מהא דשור משלם שלשים שקלים, אע\"פ שהוא במיתה, דלא אמרינן בשור קים ליה בדרבה מיניה, ולפיכך חייב אף בממון אחר שהזיק בעת הריגת אדם. אבל התוספות לא רצו לפרש כן משום דסבירא להו דתשלומי כופר או שלשים שקלים אין להפטר מטעם קים ליה בדרבה מיניה. ועיין מה שפירשנו על התוספות.",
"ד\"ה ור' יוחנן. \"והכא חציו דחרש הן\". אבל קשה, דאם כן אפילו מסר ליה גווזא, סילתא ושרגא, דהא מכל מקום החרש הדליק את הגדיש והוי חציו דחרש.",
"בא\"ד \"והכא חציו דחרש הן\". אע\"ג דמאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו, מ\"מ הכא ליכא לחייבו משום ממונו בשלהבת, דכיון דאית ליה נמי משום חציו, וחציו דחרש הם נמי, א\"כ בטל מזיק דממונו לגבי מזיק דחציו, דחשוב מזיק יותר גדול, והוי כמו אחד הניח אש שיכול להזיק ברוח מצויה ובא חברו והדליק בו את הגדיש, או אחד הניח אבן בר\"ה, דהוי בור, ובא חברו והזיק בו בידים. ועיין לעיל ו. דבנידון זה התוספות גופא מחייבין את הזורק כשהוא בר דעת.",
"תוס' ד\"ה והיה גדי. \"פטור וכו' משום דהיה לו לברוח\". וקשה, היאך יכול לומר פטור - הא מחייב אגדיש? ושמא היינו מתניתין דלקמן סא: דהתם כבר דבר בראשונה על תשלומי הגדיש ולפיכך האי חייב ופטור דקתני הכא קאי רק על הגדי והעבד. ובזה מתורץ קושית רש\"י, דכיון דהאי פטור וחייב לא קאי אגדיש א\"כ צריך להזכיר נמי גדי בכדי להודיע לן דין קים ליה בדרבה מיניה.",
"בא\"ד \"שכן דרך בני אדם להניח בבתים\". כלומר, דברישא אשמועינן דלאו אורחא בגלוי חייב, ובסיפא אשמועינן דטמון באורחא נמי חייב, וכן ילפינן דבעי תרתי, טמון ולאו אורחא.",
"בא\"ד \"היכא דכלו לו חציו לאחר שריפת העבד\". וליכא לאקשויי דהא עד השתא עוד לא ידע דלר' יוחנן מחייב היכא דכלו לו חציו, וא\"כ לפרוך ולטעמך? דהא עד השתא לא ידע דלמ\"ד אשו משום חציו מחייב אטמון באש.",
"ד\"ה קטל. \"אמרינן דהשור משלם שלשים של עבד משא\"כ באש\". כלומר, דרש\"י פירש דהוכחתו הוא משום דשורו משלם אמיתת עבד גופא ממונא ואיכא למימר דאש נמי תשלם ממונא אמיתת עבד, אבל מזה אין הוכחה כלל דלא כל המזיקים שוים אפילו בנזקי ממונא. ובהדיא אמרינן דחמור בשור מבאש בזה.",
"בא\"ד \"לא גמרינן ממון מקנס\". ורש\"י סבר דהכא גמרינן שפיר ממון מקנס, דהא אפילו בקנס פסקינן דקים ליה בדרבה מיניה (ודלא כרבה בכתובות) וא\"כ כשרואים דשורו משלם קנס במיתת אדם, הרי דאין אומרים בשור קים ליה בדרבה מינה, וה\"נ בכל מזיק דממונו. ועיקר הקושיא חסרה כאן, דעיקר קושיתם היא משום דסבירא להו דבתשלומי קנס או כופר שמשלם בשביל העבד עצמו, ולא בשביל ממון אחר שהזיק בשעת מעשה, אין שייך לאמר קים ליה בדרבה מיניה, משום דהממון והמיתה עונש אחד ומשפט אחד הם. וזוהי סברת ר\"י בתוספות ו.",
"ד\"ה בגדי. \"דהכל חייבין להורגו להציל הנרדף\", והוי כמו בדמים קנהו, לענין מחתרת. דכיון דהוא יכול להורגו הוי כמו שהוציאו עליו על המעשה משפט מות, אע\"פ שאחר כך אינו יכול להורגו.",
"בא\"ד \"דזה חשיב מיתה ותשלומין לחד\", משום דהוי נמי על גוף אחד.",
"בא\"ד \"דמ\"מ נ\"ל חידוש יותר\", דכיון דהבעל מפסיד ממון במיתת העבד הרי הוא קורא את הרוצח לדין, וכשעושים משפטו דומה כמו שעשו כבר משפט הבעל וקים ליה בדרבה מינה.",
"ד\"ה חציו. \"אע\"ג דלא הוי קרוב לודאי כעין חציו\". ולפי זה הוי מצי למימר לקמן דלר' יוחנן פטור על הטמון באש במקום דלא הוי קרוב לודאי היזק כעין חציו אלא ברוח מצויה אע\"פ שאינה תדיר, וצריך עיון. וי\"ל דלהכי לא מוקי לה הכי משום דאקרא קאי, \"טמון באש דפטר רחמנא\", ובקרא משמע דאיירי ברוח מצויה הרבה דהא קרי ליה מבעיר.",
"בא\"ד \"דהא מסיק דאית ליה נמי משום ממונו\". ולכאורה נראה דר' יוחנן אזיל לטעמיה דאית ליה אשו משום חציו וכיון דצבתיה דחרש קגרים ליה להיזק הוו חציו דחרש והפיקח אינו אלא גרמא בניזקין. ואע\"ג דאית ליה נמי משום ממונו, היינו היכא דכלו ליה חציו אבל כאן לא כלו ליה חציו דחרש א\"כ ליכא כאן מזיק דממונא דאטו אם הדליק אדם גדיש באשו של חברו נחייב נמי בעל האש מטעם ממונו? ועיין לעיל ו. בתוספות ד\"ה לאתויי בור המתגלגל."
],
[
" רש\"י ד\"ה ה\"ג וליחייב. \"לישלם בעל הגחלת חצי האחר\". לאו דוקא, דהא בעל הכלב יכול לאמר שותפתאי מאי אהני לי, כדאמרינן לר' נתן. והכי איתא בתוספות.",
"תוס' ד\"ה טמון. \"אין תימא דפטור טמון\". כלומר, דקשה לו, הא מאן דמדמה אשו לממונו לא מדמה להו בדיניהם כמו כן נימא נמי דמאן דמדמה אשו לחציו אינו מדמה להו בדיניהם. ותירץ, דלא דמי, דבממונו נכללו כמה מזיקים שונים, כמו קרן, שן ורגל וכו'. אבל אדם המזיק הוי אב אחד לכל דאתי מחמתיה, ובאדם אין חילוק בדבר שעולה על דעתו שיזיק, כמו גלוי, לדבר שאין עולה על דעתו שיזיק.",
"ד\"ה וליחייב. \"פי' גם בעל הגחלת\". נראה דהתוספות לא היו גורסים בגמרא \"ולחייב נמי בעל הגחלת\" כדאיתא בגירסא שלנו.",
"ד\"ה בשחתר. \"ולישני כגון דנפלה גודא בליליא וידע בעל הכלב ובעל הגחלת לא ידע\". כלומר, היכי דייק מהכא דסתם דלתות חתורות הן אצל כלב, משום דליכא לאוקמי הכא אלא בשחתר ואפילו הכי מחייב בעל הכלב נ\"ש, ולא אמרינן משונה הוא, לפירוש רש\"י, או אנוס הוא לפירוש התוספות, הא איכא לאוקמי בשלא חתר אלא דנפל גודא בלילה.",
"\"גבי עיזי דבשדות רגילות הוא לפעמים\". כלומר, דלקמן גבי עזי דבי תרבי, דקפריך ואי צריך לגדור, שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה? ומשני דנפל גודא בלילה, והתם נמי צריך לאוקמי דבעל השדה לא ידע דנפל, דאי ידע ולא גדר, הוי כלא גדר מעולם, ובעל הבהמה ע\"כ ידע, דאי לא ידע, אנוס הוא. והיכי אוקי אביי התם בדבר כזה דלא שכיח? ומשני, דהתם דהוי בשדה דבר כזה שכיח הוא, אבל הכא לא שכיח משום דהוי בבית.",
"ד\"ה סתם. \"תימא דילמא משום דהוי תחילתו בפשיעה וסופו באונס\". איני יודע מה קשה להם, הא למ\"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור, על כרחך סתם דלתות חתורות הן אצל כלב. וכיון שכן אף למ\"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, סתם דלתות חתורות הן, דהא בהא לא מצאנו שום פלוגתא דאמוראי, וממאן דאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור נשמע לאידך. ומיהו בלאו הכי משני בתוספות שפיר.",
"בא\"ד \"תחלתו בפשיעה משום פתיחה\". כלומר, לעולם חתירה הוי אונס ומ\"מ חייב בעל הכלב משום שפשע בזה שהניח את כלבו חפשי שיכול להכנס בבית פתוח, דהרי אף אל בית פתוח חייב משום שן כדקושית התוספות, דלא כאביי זה לפירוש ר\"ח, דמביא הרא\"ש, דשאני בית משדה.",
"בא\"ד \"דלגבי פקח או לגבי שוורים לא פשע כלל\". ואע\"ג דפשעו אף לענין שור זה כשהלך בלילה, מ\"מ הרי סתם שוורים אינם הולכים בלילה. ועוד, הרי עכשיו, דהוי יום, לא פשעו לשור זה. אבל כאן אף עכשיו פשעו לגדיש זה, שהרי הכלב יכול למצא דלת פתוחה וגחלת לשרוף את הגדיש.",
"ד\"ה תפשוט. \"אם הושיט פירות בפי פרה חש\"ו ונכרי דלאו בני תשלומין נינהו\". אם חש\"ו ונכרי דלאו בני תשלומין נינהו הושיט פירות בפי פרה (כצ\"ל). אבל קשה לי הא נכרי חייב בלקיחה כמו ישראל וא\"כ מ\"ש נכרי דנקט. וכי תימא דאע\"ג דהנכרי חייב מ\"מ יכול לתבוע גם מישראל אם רוצה, משום גזל ולא נתיאשו הבעלים רצה מזה גובה רצה מזה גובה, א\"כ יכול נמי לאוקמי בישראל. וי\"ל דמשום הכא נקט נכרי משום דהוי בעל דין קשה ומסתמא רוצה לתבוע במזיק, בעל הפרה, אבל הכי נמי יכול לאוקמי בגדול ישראל.",
"בא\"ד \"שהבהמה לא היתה יכולה ליקח אם לא שהושיט לה\", דאי יכולה ליקח הוי כמו תחילתו בפשיעה וסופו באונס.",
"בא\"ד \"לתוך פיה דחייב דכחצר הניזק דמיא\". עיין במהדורא בתרא, דכיון דפיה הוי כחצר הניזק הוי גם הלקיחה וגם האכילה בחצר הניזק, דמה שהיא בולעת הוי כמו לקיחה,"
],
[
" גמ' \"מאי בעי ידך בפומי דכלבאי\", כלומר, דהא אף קרן פטור ברשות המזיק.",
"\"לענין קטלא לא אמרי' \". כלומר, דקטלא חייב משום שהוא רוצח, ואם הרג ברשות המזיק נמי רוצח הוא.",
"\"בשחתרה\". וצריך לומר דסתם גדרים חתורות הם אצל בהמות, דאי לאו משונה הוא ולא הוי שן ואע\"ג דבהכונס אמרינן דחתירה הוי אונס אצל בהמה, הייני אצל כותל ולא אצל גדר, ודוחק.",
"רש\"י ד\"ה לא אמרינן. \"דפשיטנא לה מכלב שנטל חררה\". והא דלא פשיט מהשן מועדת לאכול את הראוי לה ומכל הני דמתניתין הקודמת, כמו שהקשו בתוספות, אפשר לומר לפירוש רש\"י דנטר עד דגמר לה למילי דשן וקא פשיט לה.",
"תוס' ד\"ה תפשוט (ע\"א). \"והשיך היינו דתחב ודחק שיני הכלב ונחש בבשר חבירו\". כלומר, דלא תקשי כיון דשסוי מקרי אפילו הכניס יד חבירו בפי הכלב, א\"כ מה הבדל בין שסוי להשיך, ומאי שנא דבשסוי כ\"ע פטרי ובהשיך פליגי ר' יהודה ורבנן.",
"ד\"ה תא שמע. \"ותימא דאמאי לא משני לענין קטלא לא אמרינן וכו' \". וליכא למימר דמעיקרא לא אסיק אדעתא טעמא, דלענין קטלא לא אמרינן, דהא מייתי מברייתא.",
"בא\"ד \"רישא בין לענין מיתה בין לענין נזקין\". וא\"ת לפי מאי דמפרשי לעיל דשסוי היינו אפילו הכניס יד חברו בפי הכלב, א\"כ אמאי קתני משסה פטור, הא אמרינן בתוספות דלעיל דדוקא אם הושיטו חש\"ו ונכרי פירות בפי פרה, משום דלאו בני תשלומין נינהו, הא אחר חייב? וי\"ל דהתם חייב משום דכשהגביה את הפירות הוי כמו שגזלם, (והכי נמי אמרינן במנסך יין דחייב משום דכשהגביה קנה) אבל הכא ביד אדם לא שייך גזלה, ומטעם מזיק ליכא לחייבו דהוי גרמא.",
"ד\"ה איזהו. \"כרשב\"ג דאמר בשלש זימנין הוי חזקה\" ורבי סבר התם דבתרי זימני הוי חזקה. ואפשר לאמר דמשום חומרא דנפשות מחמיר טפי.",
"ד\"ה שיהו. \"כגון ע\"י תינוקות\". כלומר, דסברא היא, כיון דמה שאמר ר\"ג במועד, \"שהעידו בו שלש פעמים\", היינו אף שלש פעמים, כדמוכח בגמרא, בברייתא, א\"כ הא דאמר בתם, \"שיהיו התינוקות\", נמי אף. ועוד, דכיון דמצינו בתורה גבי מועד דשלשה ימים הוי סימן להרגל ע\"כ ילפינן במה מצינו דאף לחזרה הוי הרגל. והא דג' פעמים לר\"מ, וכן לר' שמעון, אינו מועיל לחזרה, אע\"פ שמועיל להעדאה? יש לחלק בין העדאה לחזרה, דדבר פשוט הוא דעברת הזמן בלי נגיחה הוי סימן לתמות, וכיון דבשלשה ימים חזרה, הוי טפי עברת זמן בלי נגיחה סימן לתמות מחזרת ג' פעמים ביום אחד. וכן לענין העדאה, כיון דבשלשה ימים בשלש נגיחות הוי טפי עברת זמן בלי נגיחה מג' פעמים ביום אחד, א\"כ בשלשה ימים הוי טפי סימן תמות מג' פעמים ביום אחד, ואם שלשה פעמים בג' ימים הוי סימן להעדאה קל וחומר לג' פעמים ביום אחד, דלא הוי כל כך סימן תמות."
],
[
" גמ' \"קירב נגיחותיו לא כל שכן\". כלומר, הא דכתב בתורה תמול שלשם ללמד דאפילו ריחק נגיחותיו בשלשה ימים הוי מועד וקירב נגיחותיו ידעינן מקל וחומר, אבל בירושלמי קאמר דלר' מאיר אתא האי מתמול שלשם ללמד דבעינן רצופים. והיינו שאם נגח ביום ראשון וביום שני לא נגח, וביום שלישי נגח לא יהיה מועד אם יגח ביום רביעי, משום דלא הוו שלשה ימים רצופים, והיינו דקאמר תמול שלשם בלי הפסק.",
"\"ולימא מר וכו' שהרי רבי שמעון מודה לו\". כלומר, דר' אבא סבר דטעמא דרב נחמן הוא משום דבמועד הוי ר' מאיר יחיד לגבי רבים ובתם הוי ר' יהודה יחיד לגבי רבים.",
"\"בפני בעלים ושלא בפני ב\"ד\". כלומר, אע\"ג דאחר כך העידו נמי בב\"ד אינו מועד עד שיעידו בפני בעלים ובפני ב\"ד כשהיו ביחד.",
"רש\"י ד\"ה אי אמרת ליעודי, \"אלא כדי לייעדו\". והיינו לפירוש ראשון דרש\"י דבפעם שלישית מחייב נזק שלם אפילו לא ידעו הבעלים תחילה. ולאביי לדוגמא נקט שלשה, משום דבשלשה ימים הוי מועד, אבל אין הכי נמי דלשלם נזק שלם בעי ד' פעמים.",
"תוס' ד\"ה ולא ישמרנו (יג:).\"לא הספיקו לגמור את דינו עד שנגח נגיחה ד' \". דאי גמרו את דינו אסור בהנאה ואינו שלו, ולא חייב כופר על נגיחתו.",
"בא\"ד \"כשהוזמו צריכין לשלם כפי מה שתעלה נגיחה ד' כשיגח\". ולפי זה הא דקתני, \"נמצאת כת ראשונה זוממת וכו' והוא פטור\", דמשמע אבל בלא זה חייב, היינו כשיגח נגיחה רביעית. ודו\"ק.",
"ד\"ה הרי הוא. \"דגזירת הכתוב הוא דבשלשה ימים היא זבה אפילו אם יבא אליהו ויאמר לא תראה עוד\". כלומר, דזאת בעצמה עושה את הטומאה ולא יותר, וככה ידעינן שלכל אחד יש לו טומאתו. ולפיכך קאמר תו בתר הכי, דמזאת רצה למעט שתיהן זב מימים וזבה מראיות.",
"ד\"ה ודילמא. \"דאם כן לשתוק מוזאת\". כלומר, דאי לא כתב וזאת הוי אמינא דזבה טמאה בימים ובראיות, משום דהוי ילפינן בק\"ו ראיות מימים, רחקה ראיותיה טמאה קירבה ראיותיה לא כל שכן. ובזה הייתי אומר דוקא ראיות, דליכא למילף ימים מראיות בק\"ו. וכיון דבלאו מיעוטא דוזאת הייתי ממעט זב מימים ע\"כ אתא \"וזאת\" למעוטי נמי זבה מראיות. \"אי נמי המקשה סמך אהיקישא\". כלומר, לעולם דהקושיא היא, ודילמא למעוטי זב מימים אבל לא זבה מראיות, כדמוכח הלשון, \"ממאי דהאי וזאת למעוטי זבה מראיות\". וכי תימא, לשתוק מוזאת? אי לאו מיעוטא דוזאת הוי אמינא דבין זב ובין זבה טמאים בין בראיות ובין בימים, משום דהוי מקשינן בהיקישא זכר לנקבה ונקבה לזכר, להכי קאתי וזאת למעוטי זכר מימים, אבל לא נקבה מראיות. כך פירוש דברי התוספות. אבל קשה לי, אם כן לא לכתוב וזאת ולא לכתוב היקישא וממילא הוי ממעטינן זב מימים אבל לא נקבה מראיות. ושמא ההיקש מיבעיא ליה למלתא אחריתא. אחרי כן מצאתי זה במהרש\"א ובמהר\"ם.",
"ד\"ה אנא. \"דניחא ליה למנקט תנאי דמתניתין\". משום דהמשנה היתה שגורה בפי כל, אבל לא הברייתא.",
"ד\"ה השתא. \"מכל מקום הוי קנס ואי מודה ביה מיפטר\". קשה לי, היאך מדמה זה לזה? דבקרן מה שהוא קנס הוי מסבת שהשור בחזקת שימור ואין על הבעל לשומרו, וכיון דהכא יודע שהשור לאו בחזקת שימור ועליו לשמרו, וכיון שלא שמרו הוי ליה להיות חייב מדינא. אבל בעבד מה שהוא קנס אינו מסיבת שהוא חייב פחות או יותר מדמיו, דזהו רק סימן לקנס, כיון שאינו משלם כמה שהזיק, א\"כ מה שהתורה חייבה לשלם אינו בשביל להשלים הנזק, אלא משום שרצתה בקנס, אבל הטעם שהוא קנס בעבד ולא ממונא, הוא משום, דאין לחייב אדם ממונא על מיתת אדם, ולפיכך פסקינן דאע\"ג דליכא קנס אינו משלם דמים. וכיון שכן איזה חילוק אם העבד שוה שלשים שקלים או פחות או יותר מזה? וצ\"ע.",
"ד\"ה בפני. \"זהו מסברא\". כלומר, דקשה לה הא ב\"ד לא כתיב בהאי קרא."
],
[
" גמ' \"לבעוטי בי לית ליך רשותא\". הענין הוא כך: כל מקום שיש לאדם רשות יש לו זכיות. אבל אינו דומה רשות לרשות. בחצרו יש לאדם יותר רשות משיש לו בר\"ה שהרי בר\"ה אסור לו לרוץ, לכרות בור וכדומה, מה שאין כן ברשותו. והנה מה שיש לאדם יותר רשות יש לו יותר זכיות בחיוב ופטור. ברשות הניזק חייב המזיק על הכל וברשות המזיק פטור על כל מה שעשה בהמתו. ובר\"ה, כיון שיש לכל אדם רשות, זכיות האחד מגבילות זכיות השני, ולפיכך יש לכל אחד זכיות מוגבלות, דהיינו שחייבים עליו הקרן, שאין למזיק רשות להניח שם בהמות משונות, אבל פטור על שן ורגל, שיש לו רשות להניח שם בהמות שמעשיהן אינן משונות. והנה כשם שיש מקומות שיש לו לאדם יותר רשות, כך יש דברים שרשאי או אין רשאי יותר. למשל, לשסות כלבים בכדי שיזיקו פשיטא דאינו רשאי יותר מלהרביץ בהמתו בר\"ה, דהרי בשסוי הוי גרמא בניזקין וחייב בדיני שמים. ובה במדה שיש לו רשות יותר, בה במדה יש לו יותר זכיות, ובה במדה שאינו רשאי מאבד את הזכיות, ולפיכך ברביצה יש לו עוד הזכות שמחייבים לשלם לו בנזקיו, אבל בשיסוי אין לו רשות מכל וכל ולפיכך מאבד את כל הזכיות, ולפיכך פטורין על נזקיו.",
"רש\"י ד\"ה ואין מכירים. \"דמי הוו ידעי דסופו לחזור לנגוח שניה ושלישית\", כלומר, דבר זה אינו מצוי לעולם וכיון שכן אינו יכול לתרץ דאינו כך ואפילו אם יבואו ויעידו שמכירין את בעל השור ואין מכירין את השור לא יאמינו להם דכיון דבעדותם לא הועילו כלום, ובכדי להועיל דבר מה עוד צריכים לעדות אחרים, הוי חצי דבר.",
"תוס' ד\"ה לימרו הנך בתראי. \"כשהמתינו עד כשהעידו כת שלישית אז מוכחא מילתא דלייעודי קאתו\". קשה לי, כיון דאם באו כסדרן קשה אקמאי, ואם באו שלא כסדרן קשה אבתראי, א\"כ מאי האי \"ולימרו הנך בתראי\" דקאמר, דמשמע דדוקא מבתראי קשה ולא מקמאי? הא להפך, מקמאי קשה טפי, דטפי שכיחא שיבואו כסדרן? ושמא י\"ל דהכי קאמר: \"וליעודי תורא מי ניחא?\" אפילו תתרץ דהעידו קמאי אחרי בתראי, ולא תקשי הקושיא שהקשית, \"ולימרו הנך קמאי\", מ\"מ תקשי \"ולימרו הנך בתראי\".",
"ד\"ה במכירין. \"דיכול לומר אחד מהם נאבד\". קצת קשה, דהא יכולים לאמר לא חשבנו שישקר ויאמר אחד מהם נאבד, ולחייבו חצי נזק באנו? ושמא י\"ל, דסבירא להו להתוספות בתירוצם זה דכיון דיכול לאמר אחד מהם נאבד, א\"כ זכותו של ניזק בכל שור הוא כל כך רפה שאינו נוטל בשום שור. ולא דמי לסוגיא דהמניח דיש לו בודאי זכות ספק באחד משני שוורים הללו. וכן אנו מוצאים במקומות אחרים, דהיכא שיש לאדם טענה טובה יש לו זכות יותר. וכן אמרינן לעיל דיכול הלוקח להגבות בינונית לניזק משום טענה דמהדרנא שטרא למרא.",
"בא\"ד \"והכירוהו שהיה עושה כל הנגיחות\". כלומר, העדים אמרו כן אחרי כך שראוהו והכירוהו.",
"בא\"ד \"ומ\"מ אותם שהכירו תחילה\". כלומר, אותם שאומרים שהכירו תחילה אלא שאחר כך נתערב יכולים לאמר דלא באו אלא לחייבו חצי נזק כשיכירוהו שוב, דהא למאן דאית ליה ליעודי גברא על כרחך אינם באים להעיד אלא משום דכשיכירוהו ישלם, א\"כ הכי נמי למאן דאית ליה ליעודי תורא. ואין צורך כאן בתיקונו של מהר\"ם.",
"ד\"ה המשסה. \"לא דמו לשור האצטדין\". כלומר, מאי קמבעיא ליה בכלב דמשסי ליה ומשתסי, אי חשוב מזיק או לא? הא אמרינן לקמן בשור האצטדין, \"כי יגח ולא שיגיחוהו\" ולפיכך פטור השור ממיתה, והכי נמי נימא כי יגוף ולא שיגיפוהו, ולפטור מנזקין? ומתרץ, דשאני התם, דמגין על עצמו במלחמה, אבל הכא הרי הוא מזיק שלא במלחמה, יהיה מאיזה סבה שיהיה. אבל מ\"מ נראה לי דמקום התוספות הוא לעיל, גבי הא דאמר, \"השיך בו את הנחש וכו' לדברי חכמים נחש בסקילה\", וא\"כ מקשה ממיתת השור אמיתת השור, דמנזקין אמיתה לא שייך כל כך לאקשויי, דהרי שן ורגל דחייבים בנזקין ובמיתה פטור השור, כדמוכח גבי \"חזי ירוקא ונפל\"."
],
[
" גמ' \"מה ברה\"ר חצי נזק אף ברשות הניזק חצי נזק\". כלומר, דכשלמדים בקל וחומר דבר חמור מדבר קל, (כמו שיש לדבר הקל איזה חומרא כך יש החומרא בדבר החמור), הרי שיש בנדון שלשה חלקים: א) החומרות של הדבר החמור. ב) הקולות של הדבר הקל. ג) החומרא של הדבר הקל שרוצים אנו להביא בקל וחומר על הדבר החמור. והנה הבא מן הדין הוא רק חלק אחד - החומרא בדבר החמור שרוצים אנו להביא בקל וחומר. והנה סברי חכמים דמטעם דיו, הבא מן הדין אינו חמור בשום חלק מן הנדון, והיינו אפילו מן החלק הברי שבנדון דהיינו החומר שאנחנו יודעים בלי הק\"ו בהדבר הנלמד (אבל פשיטא דהוא חמור מן הקולות שבקל, דזה אנו יודעים בלי הקל וחומר) ור\"ט סבר דעיקר הנדון הוא החלק השלישי, היינו החומרא שבדבר הקל, וככה למדין בק\"ו חומרא בבא מן הדין שלא ידענו בלי הקל וחומר, אבל פשיטא דאף לר' טרפון הבא מן הדין אינו חמור מכל החלקים שבנדון.",
"תוס' ד\"ה אני. \"כל ק\"ו כך הוא דבשביל חומרא אחריתי קטנה שיש בזה מה שאין בזה יש ליתן בחמור כל החומרות שבקל\"? כלומר, הא בכל מקום החומרא היא הנדון, ובבא מן הדין מוסיפים חומרא שאינה דומה לנדון, ולא אמרינן דיו, שלא יוסיפו חומרא אחרת. למשל, כשדנין, \"יהא אדם משלם כופר משום שיש לו חומרא שמשלם ארבעה דברים בנזקי אדם\". הרי החומרא דארבעה דברים היא הנדון, א\"כ נימא דיו, כשם שבנזקי אדם אינו משלם את הכופר הכי נמי במיתת אדם? ותירצו דשאני התם, דמה שאנו באים ללמוד אינו דומה כלל לנדון והחמור שהיא הנדון אינו שייך לבא מן הדין, ואם נימא דיו לא נלמד התם כלל איזה חומרא, אבל הכא דאפשר לדמות את הנדון לבא מן הדין, מדמינן ואמרינן כשם שקרן חייב ברשות הרבים חצי נזק כך הוא חייב ברשות הניזק, דאפשר דדינו של קרן הוא רק להיות חייב חצי נזק, דזהו דין משונה.",
"בא\"ד \"כיון דגוף העבודה נדחית מפני קבורת מת מצוה וכו' \". והכי קאמר, כמו שעבודה מבטלת שבת, כך קבורת מת מצוה, שמבטלת עבודה, תבטל שבת.",
"ד\"ה והא. \"וי\"ל דפריך למאי דס\"ד מעיקרא להנך אמוראי\". והכי פריך התם, לרב פפא ולרב אחא מדפתי דסברי מעיקרא דאיכא תנאי דלא דרשי דיו ואע\"ג דלא מפריך ק\"ו, אי איכא תנאי באלה מהיכי ילפי דשואל פטור מגנבה ואבדה בבעלים?",
"ד\"ה מידי. \"וא\"ת ולימא אהני ק\"ו למשא\". האי וא\"ת הוי אותה הקושיא שהקשו בתחילת התוספות אלא לפי שבתחילה סברו דלא מצינו שום דבר שמטמא במשא שלא יטמא אדם לטמא בגדים, ועכשיו אמרינן דמצינו דבר כזה במרכב, וא\"כ הדרא קושיא לדוכתא."
],
[
" רש\"י ד\"ה פכין. \"ומתוך שפיו שלו צר אין יכול להכניס אצבעו לתוכו\". וא\"ת מה קולא היא זו הרי מה שאין הזב מטמא אותן הוי משום שאינו נוגע בהם מעולם, משום דהנגיעה בכלי חרס הוי דוקא דרך אוירן. וי\"ל דהקולא היא בהיסט, דהיסט הוי בנגיעה אינו מטמא אותן דרך נגיעה זו.",
"תוס' ד\"ה ומה פכין, \"אין ניצול במעת לעת שבנדה\". כלומר, באשה שאין לה וסת קבוע וראתה דם מטמאה את כל הכלים שנגעה מעת לעת לפני ראיתה, דשמא שפעה דם ולא עלתה על דעתה לראות ואפילו באותו מעת לעת דלא הוי טמאה אלא מספק מטמאה כלי חרס בהיסטה.",
"בא\"ד \"ואע\"ג שחשב עליה לנוקבה אין מטמא במשא\". כלומר, דהעצם של נבלה אין בו טומאת נבלה, משום דהעצם לא מיקרי נבלה אלא הבשר (העצם וכל דבר בבהמה שאין בו בשר לא היה חי מעולם ולפיכך במיתת הבהמה אינו חשוב מת) אבל המוח בעצם מטמא משום נבלה. והנה העצם מכסה את המוח והמוח אינו בא לכלל מגע ולפיכך אינו מטמא נמי במשא.",
"בא\"ד \"וא\"ת מה לפכין קטנים שכן מטמא מאוירן וכו', ואם כן בכעדשה נמי יכול ליכנס בפיו\". כלומר, היכי ילפינן מפץ מפכין קטנים בק\"ו, ומה פכין קטנים דקל אצל זב טמא במת, מפץ דחמור אצל זב אינו דין שיהא חמור אצל מת, הרי גם לפכין קטנים יש חומרא שאין במפץ, שהרי מטמא מאוירו, וא\"כ איכא למיפרך כמו שיש לפכין קטנים חומרא זו כן יש להם חומרא אחרת? ותירצו דכלי עץ יוכיחו, שאין מטמאין מאוירן ומטמאין במת, הרי שטומאת מת אינה תלויה בחומר טומאת אויר.",
"בא\"ד \"וא\"ת מפכין גדולים מצי גמר דלא מטמא מדרס\". כלומר, דאע\"פ שנטמאים כשהזב נגע באוירן מ\"מ הם נעשים ראשון לטומאה, ולא במפץ דהוא מדרס והמדרס נעשה אב הטומאה והכי בדון קל וחומר, מה פכין גדולים שטומאתם קלה אצל זב מטמאים במת, מפץ שטומאתו חמורה אצל זב אינו דין שיטמא במת.",
"ד\"ה שטהורין. \"תימא מנ\"ל שלא יטמא במעיינות הזב וכו' פשיטא דלא בעינן ביה ראויה לנגיעת בשר\". וי\"ל דבטומאה מטמאינן טפי מה שרגיל לבוא לידי כך, ולפיכך מטמאינן משכב ומושב ומדרס בזב טפי מנגיעה, משום שעל המשכב וכו' הוא נמצא טפי ולכן צריך הרחקה טפי. ולכן פכין קטנים, כיון שאוירו אינו ראוי לבוא במגע עם הזב אלא על ידי רקיקה בדוחק גדול, דהא אפילו הרוק נוח לו ליפול מסביב מליפול בנקב קטן מאד, ולפיכך אינו מיחדו לעולם לרקיקה, ואינו מטמא משום שאינו צריך הרחקה.",
"ד\"ה וקמייתי. \"תימא דמה טומאת שבעה שייכא ביה דלית ליה טהרה במקוה\". כלומר, כיון דלית ליה טהרה במקוה הרי לא יטהר לעולם.",
"ד\"ה שמע מינה. \"ומדאיצטריך ג\"ש היא דשמעינן דלכל מילי לא גמרי מהדדי\". כלומר, מזה שצריכים התם קראי לדמות טומאת מת לטומאת שרץ לענין הכשר, ומזה שצריכים הכא גזרה שוה לדמותם, ולא ילפינן מהקישא, שמעינן דלכל מילי וכו'.",
"ד\"ה אמר קרא. \"וא\"ת וליליף מק\"ו כדמעיקרא\". כלומר, השתא דאמרינן דמקרא ילפינן דכל מה שמטמאין במת יש לו טומאת שבעה, א\"כ אפשר לאמר דילפינן טומאת מפץ במת מקל וחומר ממפץ בזב, והא דלא אמרינן דיו לטומאת ערב משום גזרת הכתוב דכל מה שמטמאים במת יש לו טומאת שבעה.",
"בא\"ד \"והשתא דילפינן מת בגזירה שוה\", וגזירה שוה הוה כדכתיב בהדיא."
],
[
" גמ' \"אמר קרא יחצון אין חצי נזק חלוק לא ברה\"ר ולא ברה\"י\". קשה לי, הרי ע\"כ ר' טרפון לית ליה דרשה דיחצון, דהא סבירא ליה דברשות הניזק משלם נזק שלם, וא\"כ חולק. ומר\"ט נשמע לרבנן דהא לא פליגי אלא בדיו. ועוד למה להם לאמר דיו יאמרו גזירת ה' דיחצון?",
"\"אלמא איכא כופר ברגל\". מפי הת\"ח הידוע בבורו־ פרק, ר' משה סטאל שמעתי הך קושיא ששלח הגדול ממינסק לבניו בוואלאזין: נימא דליכא כופר ברגל, משום דלכופר בעינן כונתו להזיק, ור' טרפון מנחש מייתי לה בק\"ו דהוי רגל וכונתו להזיק (כדאיתא בתוספות לעיל טז. ד\"ה והנחש) ולפיכך חייב בחצר הניזק כופר שלם ובר\"ה פטור. ותרצתי לו, דהיינו דוקא למ\"ד פלגא נזקא קנסא, דסבירא לו דקרן לא הוי אורחיה ולפיכך נחש הוי תולדה דרגל, אבל למ\"ד פלגא נזקא ממונא וקרן הוי אורחיה, נחש הוי תולדה דקרן, משום דהוי כונתו להזיק, ולדידיה אין למילף ק\"ו מנחש, אלא מרגל. ואע\"ג דקיימא לן פלגא נזקא קנסא מ\"מ כיון דלמ\"ד פלגא נזקא ממונא ע\"כ לר' טרפון רגל חייב בכופר, ה\"נ למ\"ד פלגא נזקא קנסא, דבזה לא פליגי.",
"\"אף סימא את עין חבירו נזק אין ארבעה דברים לא\". פירוש, וכיון שכן על כרחך איירי אפילו בשוגג, דאי במזיד מאי טעמא אינו משלם ארבעה דברים, ובשוגג מנא לן דחייב אפילו נזק?",
"רש\"י ויהא אדם. \"כגון במזיד ולא אתרו ביה דליתיה בר קטלא ולא בר גלות\". רש\"י אזיל לשיטתו, דבמקום שחייב מיתה או גלות אינו חייב כופר מטעם קים ליה בדרבה מיניה (ועיין ברש\"י ד. בד\"ה ומאי לא הרי, וברש\"י כב: ד\"ה אם קטל תוריה) אבל לפירוש ר\"י אפילו במזיד ובשוגג, דומיא דשור, דאין מזיד לשור. אבל קשה אי שייך קים ליה בדרבה מיניה במזיד ואתרו בו, אף בלא אתרו ביה שייך, מדתנא דבי חזקיה, דמקיש מזיד לשוגג, ובמקום דפטור במזיד ממילא פטור בשוגג - וא\"כ למה לי קרא ד\"עליו\" למעוטי?",
"תוס' ד\"ה מידי. \"וא\"ת וביער ע\"כ לגמרי אתא לפטור דנזק שלם מהי תיתי\". כלומר, כיון דאפילו לא כתב המיעוט \"וביער בשדה אחר\", ולא ברשות הרבים הייתי אומר דברשות הרבים שן ורגל חייבין רק חצי נזק, דלחייב נ\"ש לא הייתי יכול ללמוד מק\"ו דקרן, וא\"כ המיעוט דבשדה אחר ע\"כ אתא למעטו אפילו מח\"נ אבל לאו פירכא היא, דאי לאו בשדה אחר הייתי אומר דשן ורגל חייבין נ\"ש משום \"מיטב שדהו ישלם\" דכתב בקרא הוה קאי אתרווייהו בין אהיזק דרשות הניזק ובין אהיזק דר\"ה.",
"ד\"ה ולא תהא. \"מה לקרן דין הוא שאפילו בחצר הניזק לא משלם אלא חצי נזק שכן אין משתלם מן העלייה\". כלומר, דאפשר דמגופו וח\"נ אחד הוא, ובכל מקום שמשלם מגופו משלם חצי נזק, אבל רגל דמשלם מן העליה, דהא כתיב מיטב שדהו, משלם על כרחך נזק שלם? ולפי זה קאמר, \"צרורות יוכיחו\" שמשלם מן העליה ואעפ\"כ אינו משלם אלא חצי נזק, הרי דחצי נזק ומגופו אינו אחד. אבל הא לא קאמר דאי אפשר לעשות ק\"ו רגל מקרן משום דבקרן ישנה הקולא דמגופא וא\"כ אינה חמורה בכל? דא\"כ מאי קאמר, צרורות יוכיחו? הרי מ\"מ קולא היא, אע\"פ שבצרורות נמי ישנה הקולא הזאת. וא\"ת ואמאי לא קפריך באמת אק\"ו מק\"ו יוכיח? י\"ל דהא דמשלם מגופו אינו נחשב לקולא, דזהו רק משום שחשבינן את השור למזיק, ולא את האדם משום דהאדם לא פשע עוד, ופשיטא מי שהוא המזיק ישלם.",
"ד\"ה עליו. \"וטעי גמרא\". כלומר, היכי קבעיא גמרא למימר דלא תקחו כופר אתא דלא תעביד בו תרתי, הא לא תקחו כופר משמע דלא תשקול מיניה ממונא למיפטריה, כדאיתא בתוספות הקודמת? לפיכך קאמרי, הגמרא טעה, כמו שטעה באלו נערות באותו דבר.",
"ד\"ה אינו דין. \"וא\"ת מה לאדם שכן מועד מתחילתו\". וליכא למימר דמרגל פריך, דהוי מועד מתחילתו, דמה לרגל שכן פטור בר\"ה.",
"בא\"ד \"וי\"ל דנזקי אדם מנזקי אדם יליף\". עיין במהרש\"א ובמהר\"ם דמתרצי בדוחק. ועוד י\"ל דנזקי אדם היינו לר\"ע דסבירא ליה דתם משלם נ\"ש, ואע\"ג דאפילו לר\"ע אינו משלם מעליה, י\"ל דזה לא חשיב ליה קולא דהא אדם נמי משלם מגופיה, וכיון דהתם השור הוי המזיק משלם מגוף השור. והא ראיה דכשלמדין רגל מקרן בק\"ו שתשלם ח\"נ ברשות הניזק לא פרכינן מה לרגל שמשלמת מן העליה.",
"ד\"ה רגל. \"הוא הדין בשן דחיה\". וליכא למימר דעליו משמע דוקא שור, דילפינן שור שור משבת.",
"בא\"ד \"ממעטה מעליו כמו אדם\". עיין לעיל ט: בתוספות ד\"ה מה שאין כן בבור.",
"ד\"ה או דילמא. \"דאדם יוכיח שמועד מתחילתו ופטור מכופר\". ולי נראה דלא קשה כלל, דכיון דטעמא דפטרינן אדם מכופר הוי משום דממעטינן ליה מאדם ולא על האדם, כלומר דדוקא שור דינו לשלם כופר ולא אדם, א\"כ דוקא אדם אימעוט אע\"פ שהוא מועד ולא שור כשהוא מועד, דהיינו רגל. וא\"כ ליכא למיפרך אדם יוכיח שהוא מועד מתחילתו ואינו משלם את הכופר, שהרי שאני אדם משור.",
"בא\"ד \"ועוד היכי בעי למילף מקרן שכן חייבת ברשות הרבים\". ועל זה איכא לתרץ דרשות הניזק מרשות הניזק גמר, מה קרן שברשות הניזק אינו מועד מתחילתו משלם כופר, שן ורגל שמועדין מתחילתן ברשות הניזק לא כל שכן. והשתא הנדון הוא רק קרן ברשות הניזק והנדון הזה הוא קל בכל אופן מבא מן הדין. ולא דמי למאי דאמרי התוספות לעיל (ד\"ה אני לא אדין) דאע\"ג דגמרינן רשות מרשות שייך למיפרך מחומרא שיש ברגל, דהיינו הזיקו מצוי. דהתם הרי החומרא הזאת איתא ברגל בכל מקום בין בר\"ה ובין ברשות הניזק. אבל הכא ברשות הניזק אין בקרן שום חומרא מבשן ורגל. ועיין לעיל ט: בתוספות ד\"ה מה שאין כן בבור.",
"ד\"ה לאו. \"קרן לא כ\"ש\". כלומר, כיון דהשתא לא סלקא אדעתיה עוד דמניזקין ליכא למידן קל וחומר אכופר."
],
[
" תוס' ד\"ה האי מיבעי. \"וריפוי ושבת ובושת כולהו מצער ילפינן\". במה מצינו, חייב בצער וחייב ארבעה דברים, מה כשחייב בצער חייב אפילו במקום נזק כך בארבעה דברים.",
"ד\"ה שמע מינה. \"דבההוא קרא דמרבינן נזק כתיב נמי צער\", וכיון שכן נחייב בכל ארבעה דברים אפילו בשוגג דהא כולם גמרינן מצער, כדלעיל.",
"בא\"ד \"וי\"ל דכל מה דמצינו למיפטר שוגג פטרי' \". משום דכתיב \"וכי יריבון אנשים\" דמשמע דוקא מזיד.",
"ד\"ה לענין. \"וגם נתכוין לטובתו של עבד\", משום דהשחתה משמע מעשה רע, וכיון דנתכוין לטובתו הרי עשה מעשה טוב, ולא מקרי השחתה. אבל כשלא הכיר באבן ועמד ונפלה על העבד וסמאה את עינו, הרי עשה הרב מעשה רע, דלא נזהר באבנו, ומעשה כזה אפשר להקרא השחתה.",
"ד\"ה בשגגה. \"משום דגבי גלות כתיב טובא בשגגה דריש לה\". וזהו דלא כרש\"י, דפירש, דלא מיקרי שגגה אלא היכא דהו\"ל ידיעה מעיקרא.",
"ד\"ה פרט. \"והא הוי כמו נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע שנתכוין לבקע עצים שלפניו והלך למרחוק\", ולי נראה דלא דמי, דהתם לא נתכוין לזרוק כלל, דהיינו להוציא את הברזל מתחת ידו, או להרחיק את העץ ממקום שהיה, אבל הכא הרי נתכוין לזרוק אלא שלא נתכוין לזרוק למקום שנפל, והיינו דפירש רש\"י, \"שלא צדה, שלא נתכוין לצדד ולזרוק אצלו ינוס\". וכי תימא ולאו ק\"ו הוא, ומה במקום שלא נתכוין לזרוק כלל חייב בגלות, נתכוין לזרוק לא כ\"ש? י\"ל דלענין גלות אין שייך ק\"ו, דהא מצינו שהקל חייב גלות והחומר אינו חייב. ולפי זה נראה לפרש גבי כדור, בסנהדרין, כלשון ב.",
"ד\"ה קדם. \"פירש רב אלפס דרבה לטעמיה דלית ליה דינא דגרמי\". נראה דרב אלפס אית ליה דהחילוק בין גרמא לגרמי הוא, דגרמא לא הוי ברי היזקא כל כך, כמו השולח בערה ביד חש\"ו, דלא הוה ודאי דהחרש ידליק את הגדיש, אבל גרמי הוי ברי היזקא. וכאן הרי ברי היזקא ולפיכך הוי גרמי. אבל הר\"י סבירא ליה, דהחילוק בין גרמא לגרמי הוא, דבגרמא ההיזק יבוא עוד על ידי מעשה המזיק ובגרמי יבוא ממילא וכיון דהכא ההיזק יבוא ע\"י מעשה המזיק, ע\"י חבטא בקרקע, לפיכך הוי הכא גרמא. ועיין בתוספות לא יחפור ד\"ה \"זאת אומרת גרמא בנזקין אסור\".",
"ד\"ה זרק. \"לא דמי להרג טרפה וכו' \". כלומר, דטרפה הרי יש חסרון בגופה והוה כמתה כבר, דהא חסר בה האבר המחזיק קשר החיים."
],
[
" גמ' \"בא שור וקיבלו בקרניו פלוגתא דר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא ורבנן\". לכאורה נראה דהאי פלוגתא לא משכחת לה אלא אליבא דר' יהודה בן בתירה דלרבנן דפטרי בא אחר וקבלו בסייף הכי נמי פטרי הכא את השור ממיתה, דכמיתת הבעלים כך מיתת השור, וכיון שהשור פטור ממיתה, בעלים פטורין מכופר, דהא הכא אליבא דרבה קיימינן דאית ליה הכי לקמן. אבל הלשון לא משמע כן, דהא סתמא קאמר \"פלוגתא דר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא ורבנן\" ומשמע דהא אינו תלוי כלל בפלוגתא דר' יהודה בן בתירה. ונראה דהכא אפילו רבנן מודו, דכיון דמיעוט גוססין לחיים חיישינן שמא היה חי, ובשור אזלינן בתר מיעוט לסקלו, כדאיתא בסנהדרין, בהנשרפין, גבי שור שהוא מחויב סקילה שנתערב באחרים.",
"\"תרוייהו תננהי\". והא דלא מקשי ארבה, מאי קמ\"ל תנינא? י\"ל דעיקר מלתא דרבה בא משום הבעיא דלקמן, בעבדו ובשורו, וכמו שאמר, הרי אמרו.",
"רש\"י ד\"ה פטורין. \"לר' יהודה בן בתירא חייב זה שקיבלו בסייף\". ואע\"ג דבנזקין הראשון חייב, במיתה לכ\"ע פטרינן את הראשון, דבמיתה לא קטלינן ליה לרוצח אלא כשהנרצח מת מהכאתו, ואפילו אמדוהו למיתה ממתינין עד שימות הנרצח, והכא הרי לא מת מהכאת הראשון. אבל בנזקין הרי נפסד כבר הניזק במעשי הראשון דמשעה שהשליך לא שוה כלום, ואם כן הראשון גמר את מעשי ההיזק. ועיין סנהדרין עה. בתוספות ד\"ה \"בגוסס בידי אדם\".",
"ד\"ה עבדו. \"פטור שהיה לו לעבד לסלקה\". הרי שרש\"י מפרש בעבד מותר. ואם תאמר היכי סלקא דעתיה דבעבד יהא חייב, הרי פשיטא שלעבד יש דעת לסלקו. ונראה דרש\"י מפרש הבעיא בהניח הרב גחלת על לב עבדו, ומיבעיא ליה דשמא לא יסלק מאימת רבו. וכן נראה הלשון ברש\"י.",
"תוס' ד\"ה הניח. \"ומיירי שלא מת העבד אלא הוזק\". כלומר, ששם את הגחלת במקום שהעבד אינו יכול כי אם להנזק, אבל אם שם במקום שיכול למות אז פשיטא דהרב יסלקו, דהרי כשימות לא יקבל בשבילו שום דמים.",
"גמ' המניח את הכד\". הא דתני הכא \"המניח את הכד\", משום דסליק בפירקין דלעיל, \"סימא את עין הכירו ושיבר את הכלים משלם נזק שלם\", ולפיכך קאמר שאם שבר על ידי שנתקל בכלי שלא בפשיעתו פטור.",
"רש\"י ד\"ה בעל החבית חייב. \"מפרש בגמ' \". כלומר, בגמרא מפרש אמאי קאמר בעל ה ולא בעל הכד. אבל טעמא דחייב אינו מפרש בגמרא, דכיון דשברה פטור ממילא אם הוזק בה חייב בעל החבית.",
"ד\"ה למקח. \"שביד המוכר לתת לו איזה שירצה\". דסתמא דמלתא דהלוקח הוא המוציא, כשבא להוציא הדבר שקנה.",
"תוס' ד\"ה ואיכא. \"ולא אזלינן בתר רובא\". וא\"ת למה לי תרווייהו לישמעינן בחד מינייהו דיד המוחזק על העליונה ואין הולכין בממון אחר הרוב והוא הדין אידך? י\"ל דצריכי דאי אשמועינן בלוקח הוי אמינא דוקא לוקח יכול לאמר לא אתן לך מעות אם לא תתן לי גדולה, משום דכל זמן דלא נתן לו עוד מעות עדיין עסוקין באותו מקח ויכול לחזור בו, אבל מוכר, לא. ואי אשמועינן במוכר הוה אמינא דוקא מוכר כשקבל מעות ידו על העליונה, משום דהלוקח כשנתן מעות היה לו לפרש (וכדאיתא ברשב\"ם בהמוכר פירות) אבל לוקח לא.",
"בא\"ד \"ומיידי דאית ליה זוזי דלא שייך לומר שקול\". כלומר, דהכא הרוב והמיעוט הוו באנשים הקוראים \"דרובא קרו לה לכדא כדא\", וכיון דהלוקח והמוכר הוו שניהם מן הקוראין הספק הוי על כל אחד מה הוא קורא. אבל התם הרוב והמיעוט תלוים רק בלוקחים, \"רובא דאינשי לרדיא זבני ומיעוט לנכסתא\", ולכן הספק הוי רק בלוקח, מה שהוא לקח אם לרידיא אי לנכסתא, והמוכר בא בטענת שמא.",
"בא\"ד \"ומיירי דאית ליה זוזי דלא שייך לומר שקול כדך בזוזך\". כלומר, כיון דאוקמינן שמכר לו כדים או חביות שוה מאתים זוז, ומה שנותן לו, בין כדים ובין חביות, הוא נותן לו בשוה מאתים זוז, וא\"כ מה שהמוכר אינו רוצה לתת להלוקח חביות הוא בודאי משום שאין לו חביות, וכיון שאין לו הוא יכול להכריח את הלוקח לקחת את הכדים אפילו אי הולכין בממון אחר הרוב והדין עם הלוקח, דכיון דאין לו חביות והדין עם הלוקח, הרי חייב המוכר להחזיר להלוקח את דמיו משום מקח טעות, והוי כבעל חוב, ובעל חוב יכול לשלם אפילו בשוה כסף, כל מה שהלוה רוצה, ולפיכך יכול לאמר לו קח את הכדים בתורת שוה כסף? ומשני דאית לו זוזי למוכר, ואינו יכול לסלקו בשוה כסף.",
"בא\"ד \"והקנה לו אגב קרקע\". עיין מהר\"ם.",
"בא\"ד \"מהו דתימא זיל בתר רובא אע\"פ שהדמים מסייעים למוחזק, קמ\"ל\". כלומר, לעולם דנתן לו רק דמי כדים, ומ\"מ תובע חביות משום דהתנה עמו חביות, ורוב האנשים קוראים חבית רק לגדולה, קמ\"ל מתניתין דבמקום שיש הוכחה של ממון אין הולכים אחר הרוב, והיינו דאמרינן \"דאין הולכין בממון אחר הרוב."
],
[
" גמ' \"איבעי ליה לעיוני ומיזל\". ומטעם ד\"כל המקלקלין בר\"ה, כל הקודם בהן זכה, ליכא למיפטריה הכא, כיון דליכא שבחא.",
"\"בממלא רה\"ר כולה חביות\". קצת קשה, היכי מוקי לה בממלא ר\"ה כולה חביות, הא במתניתין \"המניח את הכד\" קתני, לשון יחיד? ורב פפא נמי, אדמקשי מדיוקא דמתניתין לקשי ממה דכתוב בהדיא לשון יחיד? ושמא יש לאמר דנקט לשון יחיד משום דדרך לכתוב מספר גדול בלשון יחיד, כמו חמש מאות איש. ודוחק.",
"\"אפילו שבר נמי\". דעבד אינש דינא לנפשו. ואפילו לפירוש התוספות דלקמן, דהא מיקרי ליכא פסידא, מ\"מ הרי הלכתא כרב נחמן בדיני.",
"\"הוא דאזיק אנפשיה\". ואע\"פ דחברו נמי פשע מ\"מ לא הוי אלא גרמא בנזקין, דהוא בעצמו עשה ההיזק בידים, אבל כשנתקל הרי הוא כמו שלא עשה כלום, משום דהיה עומד לתקלה משעה שהניח המניח.",
"רש\"י ד\"ה אין הולכין. \"היכא דמסתפקא לן מילתא\". כלומר, דוקא היכא דהדבר הוא בספק. אבל היכא דאין ספק בדבר, אלא בדין, היאך לפסוק, אז הולכים אחר רוב דעות.",
"ד\"ה אלא אי כשמואל. \"שהמניח לא פשע\". כלומר, שלא פשע כל כך כמו בממלא ר\"ה כולה חביות. אבל פשיטא דאף לשמואל ולר' יוחנן פשע, שהניח במקום שאפשר להינזק.",
"ד\"ה הרי אמרו. \"שגדולה בושת מכת הארכובה מדחיפת היד\". כלומר, דדחיפת היד תנן לקמן (צ.) התוקע לחברו נותן לו סלע.",
"תוס' ד\"ה קא משמע לן. \"אבל גבי שאר ממון דאיכא מיעוט וחזקה לא אזלינן בתר רובא\". כלומר, דדוקא גבי רובא דדיינים גמרינן דיני ממונות מדיני נפשות בקל וחומר, משום דגבי דיינים כשיש רוב נגד מיעוט אז המיעוט גופא מחויב להסכים עם הרוב, דאחרי רבים להטות כתיב, ולפיכך הוי המיעוט כמו שאינו, ואז פשיטא, דהחזקה בעצמה אינה מועלת דהא יש ביד ב\"ד הכוח להוציא ממון. אבל במקום שהמיעוט נשאר במקומו, אז ליכא למילף דיני ממונות מדיני נפשות בקל וחומר, דשאני ממון דאיכא חזקה נגד הרוב. ואפשר לאמר סמוך מיעוטא לחזקה. ועיין בשב שמעתתא.",
"ד\"ה אמאי. \"דיותר יש לו לשמור שלא יזיק משלא יוזק\". כלומר, דאי אפשר להדיינים להאשים אדם על שגגותיו בינו לבין עצמו, משום דכל אדם עושה שגגות כאלו, אבל אפשר להאשים אדם ששגג כלפי חברו, שאין אחד מחויב לסבול משגגותיו של חברו. ומ\"מ נראה לי דמכאן אין ראיה כל כך, דאפשר דהא דהקשה \"אמאי פטור\", משום דנשנה קודם במשנה, אבל ה\"נ דקשה אמאי חייב המניח.",
"בא\"ד \"ולא שייך כאן כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור דגבי אדם לא אמר הכי\". כלומר, דשאני חיובא דאדם מחיובא דבהמה: בבהמה אינו חייב אלא מטעם שמירה, ומדבר משונה אינו מחויב לשמור, אבל כשאדם בעצמו הזיק הוא חייב מטעם מזיק ומקלקל, ובדבר משונה הוי גם כן מקלקל ומשחית.",
"בא\"ד \"בעל הגמל פטור ולא אמר איבעי ליה לעיוני\". וסלקא דעתייהו דהכא הוי כמו אדם המזיק, משום דהוא מוליך את הבהמה.",
"בא\"ד \"דשור פקח ביום פטור\". ולי נראה דלא קשה, דאע\"ג דלא מחייבינן את בעל הבור כשנפל בבורו שור פיקח ביום, משום שלא פשע עליו, דדרך השוורים מעיינין בדרכים ואינם נופלים בבורות, מ\"מ אי אפשר לחייב נמי את בעל השור כששינה והלך על גב חברו הרובץ בר\"ה שלא ברשות, משום דכל המשנה ובא אחר ושינה בו בהלוכו פטור, ואין לו לבעל השור לשמור את שורו מדבר זה. תדע, שהרי פטרינן רגל בר\"ה ולא אמרינן לא הוי ליה לשור לסגוי על הכלי. אבל אי איכא לאקשויי הכי קא קשה לי: מאי שנא שור פיקח מאדם, דהוכיחו התוספות שבעל התקלה היה חייב עליו אפילו אי הוי ליה לעיוני, משום דיותר יש לו לשמור שלא יזיק משלא יוזק? וי\"ל דאפילו לפי מאי דס\"ד לעיל דאף אדם איבעיא ליה לעיוני מ\"מ לו לעיוני כמו שור שעיניו למטה.",
"בא\"ד \"דא\"כ לבעוטי נמי אית לה רשותא\". דהא אמרינן בגמרא דלרב אפילו שבר נמי.",
"ד\"ה \"ושמואל אמר. באפילה שלו\". הציון צ\"ל לפי שאין דרכן להתבונן בדרכים.",
"בא\"ד \"ולא מחייב מטעם אדם המזיק\", שהרי הכא שברה בידים, ואיכא לחייבו נמי מטעם אדם המזיק בידים.",
"בא\"ד \"אלמא אע\"ג דנפטר שומר חנם מחייב בה אדם המזיק והיינו טעמא וכו' \". כלומר, דהכא אמרינן דאונס ששומר חנם פטור (כמו הזיק על ידי רוח שאינה מצויה) אדם המזיק חייב. והתם אמרינן דאונס ששומר חנם פטור (כמו נתקל) אדם המזיק נמי פטור, וא\"כ יש אונס בש\"ח שהוא גדול כל כך שנחשב אונס אף לגבי אדם המזיק ויש אונס שאינו גדול כל כך וחייב באדם המזיק. ומסברא אית לן למימר, דאונס היותר גדול הוא, גנבה, והיותר קטן הוא, אבידה.",
"בא\"ד \"אפי' בחנם חייב כמו שומר שכר שחייב על האבידה\". והכא אפילו בחנם חייב משום דשוחט הוא מזיק, ומזיק חייב על אונס כאבידה כמו ש\"ש.",
"בא\"ד \"בחנם פטור דהוי כעין גניבה\". עיין בסנהדרין עב. ששם פירשנו.",
"ד\"ה הרי אמרו. \"י\"מ דלעני שבישראל קאמר\". דליכא למימר דלכל אדם קאמר דא\"כ הוי דבר קצוב, והוי קנסא באמת, וא\"כ היכי מוכיח בהחובל מהכא דכל בושת אינם גובים בבבל, שמא שאני הכא, משום דהאי בושת הוי קנס אבל בבושת דמשערינן הכל לפי המבייש והמתבייש, דהוי ממונא, אימא דגובין אפילו בבבל? ועיין לקמן בהחובל פד:",
"בא\"ד \"סטרו נותן לו מאתים זוז ומוקי לה לגדול שבישראל. קשה לי, ממאי דדומיא להא דתנן סטרו נותן לו מאתים אפשר דדומיא להא דתנן ברישא, \"התוקע לחבירו נותן לו סלע\", דמפרש ר\"ת דקאי אעני שבישראל. וכן נראה יותר, דשלש יותר קרוב לסלע ממאתים זוז. ואפשר דהתוספות פירשו דהאי שלש הוי של מאות זוז, מדלא קאמר שלשה, דסלע הוי לשון זכר. ולולא מסתפינא הייתי אומר, דהאי סטרו נותן לו מאתים, ר' יהודה משום ר' יוסי קאמר לה."
],
[
" גמ' \"עמך בן בג בג יחידאה\". כלומר, עמך בן בג בג שהוא יחידאה. ויותר טוב היה אם לא היינו גורסים כלל \"עמך\".",
"\"מאי לאו במועד דליכא פסידא\". ובירושלמי דחי דאפילו במועד איכא פסידא בזה שהוא צריך לטרוח ולילך אתו בב\"ד. והבבלי אינו חושב טירחא זו לפסידא.",
"\"במועד דליכא פסידא\". ואע\"ג דנפקא ליה מיניה לכושרא דחיותא מ\"מ זה אינו נקרא פסידא, משום דליכא חסרון כיס כמו שהטירחא שהוא צריך לטרוח ולילך לב\"ד אינה נקראת פסידא מהאי טעמא.",
"\"כדי יין וכדי שמן\". הא דנקט כדי יין ולא נקט כדים סתם, משום דקמשמע לן רבותא דמותר לו לשבר אפילו במקום דמפסיד לו הרבה.",
"\"משבר ויוצא משבר ונכנס\". כלומר, דמשמע אפילו כמה פעמים, ואמאי, יכפהו לסלק את כדיו על ידי ב\"ד. אבל הא לא קשה ליה אמאי משבר את כדיו אפילו פעם אחת כשיוצא, הרי לית ליה פסידא כשיסדרם זה על זה בלי שבירה, דפשיטא ליה דכשצריך לצאת הטירחא הזאת הוי פסידא. תדע, דאף כשדוחה הקושיא מתרץ דמשבר ויוצא לב\"ד. וכן לקמן, כשהקשה מהמניח את הכד בר\"ה \"הא שברה חייב\", פירוש רש\"י, \"אלמא לא עביד אינש דינא לנפשיה אפילו במקום דאיכא פסידא\". ואף התוס' אינם חולקים ארש\"י אלא בר\"ה אבל לא ברשות הניזק.",
"\"נעשה ידה כשליח בית דין\", דהרי טעמא משום דעבדה דינא לנפשה וא\"כ היא בעצמה נקראת שליח ב\"ד.",
"\"גזירה שמא יתן להם דרך עקלתון\". כלומר, דוקא בכי האי גוונא אמרינן דשלו לא הגיעו, אבל בעלמא אמרינן דחילופו חילוף, ופליג ארב זביד וארב אשי.",
"\"מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו\". ואם תאמר, אי משום הא מאי איריא משום שנתן להם דרך עקלתון, או משום גזרה, אפילו בלאו הכי הוו תרווייהו רשות הרבים משום דנשתמשו בתרווייהו? י\"ל דהכי קאמר, כיון שאסור לקלקלו וקילקל קנסוהו שיאבד את שלו, כמו כל המקלקלין בר\"ה כל הקודם בהם זכה. אבל אם לא היה מקלקל הוה חילופו חילוף, משום מדת סדום, והיה אסור לבני רשות הרבים ללכת בה. תדע, דאם לא כן, קשיא דרב יהודה ארב משרשיא, דאית ליה דוקא בנותן להם דרך עקלתון אמרינן שלו לא הגיעו. ועיין ב\"ב ק.",
"ד\"ה ואי בתם. \"בשלמא אי איירי במועד\". כלומר, דלא תקשה, הא אפילו אי איירי במועד ע\"כ צריכין לחלק בין שמיטה לדחיפה, דשמיטה שרי ודחיפה אסור, דאם לא כן קשה רישא לסיפא, ועל כרחך משום דשמיטה הוי דינא ודחיפה לא הוי דינא, ואם כן מה קשה ליה בתם?",
"ד\"ה מניין. \"שאז רגילות לסרהב\". כלומר, דקשה להו, מאי שנא \"מסרהב\" דנקט, לתני ואינו יוצא. אבל הא לא קשה להו, מאי שנא נרצע דנקט, לתני גנב סתם, למאן דאית ליה לא עביד אינש דינא לנפשיה, או לתני אדם סתם, למאן דאית ליה עביד אינש דינא, דאיכא למימר, להכי תנא נרצע משום דיליף ליה מלא תקחו כופר לשב, דהיינו נרצע. אבל קשה לי, למאן דאית ליה עביד אינש דינא לנפשיה אפילו במקום דליכא פסידא, ואפילו לאו גנב, א\"כ תקשי הא דאמר רבא לקמן (מח.) \"נהי דאית לך רשות לאפוקי לאזוקי לית לך רשותא\". ולכן נראה דלהכי קאמר \"מסרהב\" דדוקא כשאינו שומע בקולו כשהוא מפציר בו הרבה לצאת אז מותר לחבול בו, אבל באופן אחר לא.",
"ד\"ה טעמא. \"ליכא פסידא דלא דמי לחצר חבירו וכו' \". דאי אפילו איכא פסידא קאמר מתניתין דאסור ליה לשבר, א\"כ קשה אברייתא דלעיל \"הממלא חצר חבירו כדי יין\", ואדמקשי אאמוראי לירמי תנאי אהדדי.",
"ד\"ה לא בשיכולה. \"וכיון דיכולה להציל ע\"י ד\"א אפי' דין אינו\", דקשה לו, כיון דסבירא ליה עביד אינש דינא לנפשיה, א\"כ אי היא כשליח ב\"ד, וכי היכי דאמרינן דשליח ב\"ד פטור בכל גווני ה\"נ היא.",
"ד\"ה ולינקוט. \"וס\"ד השתא דשלו לא הגיעו לפי שאין יכול להזמין כל עוברי דרכים לב\"ד\". כלומר, דלא תקשי, אפילו לא עביד אינש דינא לנפשיה מ\"מ יעכבם על ידי בית דין.",
"ד\"ה אי הכי אמאי זה וזה פיאה. נראה דגירסת התוספות היתה כך: \"לנקוט פזרא וליתיב? בדלא יתיב. אי הכי אמאי זה וזה פאה\". ולפי זה מפרשי התוספות שפיר, דאותו שילקטו הוי מדעתו. אבל לפי הגירסא שלנו צריך להיות להפך דאותו שלקטו לא הוי פאה אלא גזלה ולא יהיה פטור ממעשר, אבל מ\"מ היה קשה להם להתוספות, דכיון שהיו שניהם מדעתו, א\"כ ניחא דליהוו תרווייהו פאה, דהא אדם עושה אפילו כל שדהו פאה, ומאי קושיה, \"אמאי זה וזה פאה? ותירצו דמסתמא היה בדעתו לחזור ולזכות במה שהניח.",
"ד\"ה זה וזה. \"וטעמא דב\"ש דילפי מפיאה וכו' \". נראה דבהא פליגי ב\"ש וב\"ה: דב\"ש סברי דהפקר הוי מטעם הקנאה, שמקנה לכל העולם, וכמו כן יכול להקנות לעניים ולא לעשירים, אבל ב\"ה סברי דהפקר הוי מטעם סילוק בעלות, שהוא מסלק את כח בעלות מן הדבר והוי כדבר שאין לו בעלים, וממילא לכל אחד רשות לזכות בו. וכיון שמסלק את בעלותו מן הדבר, ממילא יד עניים ועשירים שוה בו. וכשאמר לעניים ולא לעשירים אינו מפקיר כדין המפקירים ואינו נעשה הפקר."
],
[
" גמ' \"לפיכך אם הטיח צלוחיתו באבן חייב\". בירושלמי מחלק בין נשבר הצלוחית מחמת נתקל, דהניזק גרם לה להשבר, ובין הטחה בלי נתקל, דאז חייב. והגמרא שלנו לית לה האי חילוק.",
"\"וסיפא קשיא לשמואל\". ובירושלמי פרק ה' איתא, דשמואל אינו פוטר בכלים אלא \"בשהתריפו מחמת אויר הבור אבל אם נחבטו בקרקעו חייב\". אם כן אין קושיא מהכא לשמואל. אבל הבבלי אין סובר כן.",
"\"ה\"מ לענין קטלא אבל לענין נזקין חייב\". משום דלענין קטלא חייב משום ובערת הרע מקרבך, ובאונס אין כן רע. אבל לענין נזקין חייב משום דחסר ממון לחבירו, ואפילו אי עביד באונס, מ\"מ הרי חסר ממון לחברו.",
"רש\"י ד\"ה הזיקתו. \"וממונו של זה גרמא בעלמא\". כלומר, סיבה בין כל הסיבות הגורמות, דפשיטא אם נתחיל למנות את כל הסיבות הגורמות אז יהיה מספרם גדול עד אין סוף: דשפיכת המים גרמה שיהיה חבט, שבירת הכד גרמה שתהיה שפיכת מים, הוצאת הכד גרמה שתהיה שבירה, איזה צורך גרם שתהיה הוצאת הכד, וצורך איש אחר גרם שיהי צורך לאיש הלה וכן הלאה. ואם נחייב את הגורם, איזה גורם נחייב. והיינו דמפרש רש\"י, \"ממונו של זה גרמא בעלמא עבד לה\", ולפיכך אי אפשר לחייבו.",
"בא\"ד \"בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו\". נראה לי טעמא דרב לפי שטת הגמרא הכי: כל בור לא הוי אלא גרמא, דהא הבור לא הזיק שום דבר, אלא גרם לו לדבר שינזק בו. וכיון שכן אין בו אלא חדושו, דהיינו שמעשי בעל הבור יגרמו, אבל לא שמעשיו יגרמו לדבר אחר שיגרם, דהיינו גרמא דגרמא. והנה ההבל לית ביה ממשא, ואינו כלום (דהא ההבל היינו חסרון האויר), ולפיכך כשהוזק בהבל מעשי האדם בעצמו גרמו להיזק, וכן אבנו סכינו ומשאו שהניחם בר\"ה, אע\"פ שהפקירם הוו מעשיו, דהוא שם אותם. וכן כשפתח בורו של אחר, מעשיו גרמו, ולא דבר אחר, שהרי הוזק בהבל שאינו כלום. אבל כשהוזק בחבט, הרי הקרקע, שיש בו ממשה הזיק, ומעשיו גרמו. זה מתורץ מה שהקשו התוספות כאן (ד\"ה ונשוף באבן) לרב, למה יחייב מי ששם את האבן על פי הבור, הרי בורו של בעל הבור עבד את ההיזק? דכיון דההבל של הבור הזיק, וההבל הרי אין בו מעשה, אם כן מי שגרם לו לההבל שיזיק הוי הגרם הראשון, ולפיכך חייב בעל האבן שהוא גרם שההבל יזיק.",
"ד\"ה דלא כר' נתן. \"משתלם מבור האי דעבד ליה הזיקא\". כלומר, ובזה מתורץ נמי למה ישלם בעל האבן כל הנזק, ולא אמרינן דאף הקרקע השתתף בההיזק, שעשה התקלה, ולחייב רק כמו שותף, דהיינו החצי",
"תוס' ד\"ה הני מילי. וי\"ל דלא קיימא מסקנא דהתם הכי\". לכאורה היה נראה דקושית התוספות היתה מרב, היאך פירש רש\"י דרב סבר, דחיובא דבור הוי רק בר\"ה הרי בשמעתא דמחזרת רצה לאמר איפכא, וכך מראה הציון בתוספות, \"פירוש הקונטרס דבר רב\" וכו'. אבל לפי זה קשה, אדמקשי משמעתין דמחזרת, דלא קיימא מסקנא הכי, ליפרוך מהא דאמר רב חסדא (לקמן נג.) \"מודה רב בבור ברשותו דחייב\". והתם ליכא לתרוצי מה שתירצו הכא בתוספות. לכן נראה דהציון הכא הוא בטעות. ומשמואל פריך, דהא מוכיח משמעתין דמחזרת דשמואל סבר דבור ברשותו פטור, וזהו נגד רש\"י דהכא דפירש, \"ושמואל סבר בהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו נמי משתעי קרא\". אבל לרב פשיטא דלא קשה כלל, דאף דסבר דבור שחייבה עליו תורה בהפקיר רשותו ובורו קא משתעי, מ\"מ חייב אף על בור ברשותו מטעם ממונו שהזיק, ובבור כזה חייב אף על החבט, כדאמר רב חסדא לקמן. ואפשר שלרש\"י חייב אף על הכלים לרב, כמו אבנו סכינו ומשאו.",
"בא\"ד \"דבפרק הפרה דחקינן לאשכוחי בור של שני שותפין\". כלומר, ואמרינן התם, הניחא אי סבירא לן בור ברשותו חייב משכחת לה בחצר ובור של שניהם והפקירו רשותן ולא בורם, אלא אי סבירא לו דרק בור בר\"ה חייב, היכא משכחת לה? ועתה מוכיחים התוספות דהפקירו בורם ורשותם לא הוה בור בר\"ה, דאם לא כן משכחת לה שפיר בור בר\"ה בחצר ובור של שניהם והפקירו רשותם ובורם.",
"ד\"ה ונשוף. \"ואע\"ג דשור שדחף חבירו לבור וכו' מחייבין\". אינו מובן לי, הא הכא לאו מטעם בור מחייבינן את בעל השור, דהא איש בור ולא שור בור, אלא מטעם ממונו שהזיק בידים, ובזה פשיטא שאין חילוק אם הכלי שהזיק בו השור היה של בעל השור או לא. כמו שבאדם עצמו אין חילוק במה שהזיק דדוקא גבי בור יש חילוק כזה, משום דהבור לא הזיק בכחו, ולא שייך בו כחו כגופו, ולפיכך אינו חייב אלא אם כן הזיק בגופו. אבל בדבר שדרכו לילך ולהזיק, שמזיק בכחו, לא בעינן גופו, דכל היכא דגופו תבר כחו נמי תבר. ולפיכך אמר רבא לעיל (יז:) \"לעולם כגופו דמי וחצי נזק צרורות הלכתא גמירא לה\", ולסומכוס דלית ליה הלכתא מחייב אצרורות נזק שלם אע\"פ שהצרורות לא היו של בעל הבהמה. וכן אמרינן לעיל (כב.) דאם עמדה וסכסכה חייב בעל הגמל, אע\"פ שסכסכה באשו של החנוני. ותירוצם של התוספות דהכא: \"יש לחלק כיון שיש שם תקלה על הבור\", אינו שייך לשור שדחף, לפיכך נראה דאגב גררא הביאו זה.",
"ד\"ה אמר רבה. \"עלה קאתי ר' יהודה לחלק בין מתכוין לשאין מתכוין\". ואביי סבר דהכי קאמר ר' יהודה דוקא במתכוין, דהיינו שלא נשברה מאיליה חייב. ועי\"ל דרבה דייק מדקתני מתכוין, דאי כאביי הוי ליה למימר בשפשע - דאטו בור בעי כונה?",
"בא\"ד \"לר\"מ דשבועה זו תקנת חכמים היא בשומר שכר\". כלומר, דר\"מ אית ליה התם דאף ש\"ש ישבע ופטור. ורמינן מהכא, דר\"מ מחייב טפי מר' יהודה? ומשנינן דטעמא דפטר ר' מאיר בש\"ש הוי משום תקנת חכמים, שלא ימנעו השומרים מלהעביר ממקום למקום בשעת הצורך."
],
[
" גמ' \"ומדמתניתין בתרתי ברייתא נמי בתרתי\". כלומר, כדו דקתני בברייתא מסתמא הוי ככדו דקתני במתניתין דהוי בתרתי, ומדכדו בתרתי גמלו נמי בתרתי. ובתוספות דחקו לפרש בענין אחר.",
"\"בשעת נפילה היכי משכחת לה\". ואי הוי מביא מברייתא עצמה דבתרתי פליגי, משום דקתני תרתי, \"נשברה כדו ולא סלקה נפל גמלו ולא העמידו\", הוי אמינא דכדו הוי בשעת נפילה וגמלו הוי בהיזק דלאחר נפילה, ולא הוי קשה, גמלו בשעת נפילה היכי משכחת לה?",
"\"דאתקול ואתקילה ביה גמלא\". וקמ\"ל לרבנן דאפילו גרמא כהאי חייב בדיני שמים, ולר\"מ, אפילו בדיני אדם.",
"\"במתכוין לזכות בחרסיה\". משום דמסתמא מפקיר להו, כדמפרש רש\"י בהדיא לעיל, קאמר ר' יהודה דאינו חייב אלא במתכוין לזכות בחרסית, אבל סתמא ממילא נעשים הפקר.",
"תוס' ד\"ה פליגי. \"כל כמה דלא הוה ליה פנאי לסלק קרי שעת נפילה\". דליכא למימר שעת נפילה ממש קאמר, דהיינו דאזקי בהדי דאזלא, דהא הוחלק אחד במים קתני, דהיינו דאזקי בתר דנייחי, ומזיק דמים אוקמינן בשעת נפילה.",
"בא\"ד \"דהוי מפקיר נזקין לאחר נפילת אונס\". והכא הוי שפיר טפי, דהיה אפשר לפרש מתכוין ושבר, כמו אשעת נפילה.",
"ד\"ה מדקתני. \"דבהדיא תנן סתמא לקמן דבור ברה\"ר חייב\". וסתם משנה ר' מאיר היא.",
"ד\"ה מדמתני'. \"והא דנקט בהאי מודים אבנו כו' ובהאי מודים קנקנים\". כלומר, הא תרווייהו בין הפקירם ובין לא הפקירם, ופליגי בנתקל, אבל בנפל ברוח מצויה לכ\"ע חייב, בין הזיק בשעת נפילה ובין לאחר נפילה אפילו כשהפקיר. ואי נפל ברוח שאינה מצויה לכ\"ע פטור כשהזיק בשעת נפילה, ולאחר נפילה אם הפקיר לכ\"ע פטור, ואם לא הפקיר לכ\"ע חייב, משום דעליה לסלוקי. ולפי זה אפשר לאמר דלהכי נקט קנקנים, דסתמא מפקיר להו ומשום הכי פטור בכל גווני, לכ\"ע. אבל לעיל, דנפלו ברוח מצויה, דחייב בכל גווני, אפילו הפקיר, היה יכול לנקוט קנקנים, אלא משום דרגיל בכל מקום למנקט אבנו סכינו ומשאו, דהוי בדרך כלל, לפיכך התחיל בהם הכא. והשתא ניחא הא דלא תני נמי אבנו וסכינו ומשאו לבסוף, דלפי תירוצם של התוספות קשה, הרי יכול למנקט אבנו גם בסיפא, כיון דנקט רוח שאינה מצויה בפירוש, וכי אין שכיח להניח אבנים על הגג שלא יפלו ברוח מצויה.",
"ד\"ה אלא גמלו. \"דפליגי כגון שהפקיר נבלתו אחר נפילתו בפשיעה\". דקשה להו, הא גמלו אף לאחר נפילה לא משכחת להו דפליגי? דכיון דלא פשע כלום בנפילת גמלו, הוי ליה מפקיר נזקין לאחר נפילת אונס, ובאחר נפילת אונס מודה ר\"מ דפטור כשהפקיר, דהרי מודה בקנקנים שנפלו ברוח שאינה מצויה? ולכן פירשו דמשכחת לה דפליגי כשפשע בנפילתה.",
"בא\"ד \"דלפלגו כעין פלוגתא דפליגי בנתקל\". דקשה להו, הא אף בשעת נפילה משכחת לה דפליגי כעין פלוגתא דפליגי לאחר נפילה, והיינו כשהפקירו והוזק בו אדם קודם שיכול לסלקו, דלר\"מ מחייב, דהוי מפקיר נזקיו אחר נפילת פשיעה, ולר' יהודה פטור משום דפוטר במפקיר נזקיו אף לאחר נפילת פשיעה.",
"ד\"ה אבל לאחר נפילה מאי. \"כי מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה מאי\". כלומר, דפשיטא שיש גוונא דאחר נפילה דלא פליגי, והיינו? אי לא הפקיר, דכ\"ע מחייבי, דכיון דהוי דידיה עליה לסלוקי. ועוד, לאחר נפילה באונס, דכ\"ע פטרי. לפיכך פירשו, דהאי \"אבל לאחר נפילה מאי\", קאי אכי מפקיר נזקיו אחר נפילת פשיעה. וא\"ת, א\"כ באמת תקשי, דהאי \"בשעת נפילה מחלוקת\" דקאמר ר\"א הוי למעוטי דלאחר נפילה בחד מהני גווני? י\"ל דלפיכך לא קאמר הכי, משום ד\"בשעת נפילה מחלוקת\" משמע דוקא בשעת נפילה, אבל לאחר נפילה בשום גוונא לא פליגי.",
"ד\"ה אלא מאי. \"ומתוך הלשון משמע שבא לחלוק על רבי אלעזר\". וזהו דחוק קצת דהא הלשון ר\"א אמר, משמע נמי דקא פליג אאביי, ומ\"מ מתרצינן הלשון דלא פליגי, וכן הכא אפשר לתרץ דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. אבל לפי שפירשנו אתי שפיר, דכיון דאמר בשעת נפילה, דמשמע דוקא בשעת נפילה, ממילא ממעט דבשום גונא לא פליגי בלאחר נפילה, וזה אינו, דהא לכל הפחות פליגי בלאחר נפילת נתקל.",
"בא\"ד \"ומתוך הלשון משמע שבא לחלוק וכו' \". ובירושלמי איתא בפירוש דפליגי, אלא דפלוגתייהו לא הוי כמסקנא דגמרתנו, דהתם ר' אלעזר קאמר דדוקא בשעת נפילה מחלוקת אבל לאחר נפילה כ\"ע מחייבי. ור' יוחנן אמר בין בשעת נפילה ובין לאחר נפילה מחלוקת."
],
[
" גמ' \"והא מדקאמר ר' יוחנן לקמן וכו' מכלל דפטרי רבנן\". והכא ליכא לתרוצי, \"אף לאחר נפילה מחלוקת\", אי משום דא\"כ לא פליג במידי אר\"א כדפירשו התוס', אי משום דמן הברייתא מוכח טפי דפליגי לאחר נפילה, מדקתני ולא סלקא, ולא איצטריך ליה לאשמועינן דפליגי אף לאחר נפילה, וכדפירש רש\"י לעיל.",
"\"דמפקיר נזקיו דהכא הוא דפטרי רבנן דאנוס הוא\". בירושלמי איתא התם: \"ר' זמירא ור' לא תריהון אמרין, מודה ר' יודה לחכמים במפקיר או שנגח ברה\"ר שחייב, לא דומה נזק עומד לנזק מהלך\". ותמהו על זה המפרשים, דהא ר' יהודה פוטר אפילו בנגח ואח\"כ הפקיר, והרידב\"ז מחלק, דהפקיר לפני נגיחה שאני, משום דלא נמעט ממועד, שצריך שיהא נגיחה והעמדה בדין שוין כאחד, אבל זהו תימא. ונראה לי, דהא דקאמר נגח חייב, מיירי בכופר דאמרינן התם פרק ד' הלכה ח' דבכופר כ\"ע מודים דחייב אף על הפקר, לפיכך מחלק הכא בין בור דפוטר ר' יהודה מחמת אינו שלו ובין שור דנגח דחייב אפילו הוי אינו שלו.",
"\"שהחזירה למקומה\". וה\"ה דהוי מצי למיפרך השתא, ומאי דוחקיה דר\"א לאוקמי כגון שהחזירה למקומה כדפריך לקמן, אלא דעדיפא מיניה קפריך דמה שאמר, דהחזירה למקומה לא הוי ככורה בור, אינו אמת.",
"\"אלא אמר רב אשי כשהפכה\". לאו היינו רב אשי, מסדר הגמרא, דהא ההוא נולד ביום שמת רבא, והיאך אפשר שרבא מפרש את דבריו, או אפשר דרבא דהכא אינו רבא סתמא שבגמרא. והא דקאמר כשהפכה לפחות מג' היינו לפרש דרב אדא בר אהבה, דמשום הכי לא סילק מעשה ראשון, דפחות מג' הוי כלבוד. אבל לא בעי למימר דהפכה והניחה על מקום אחר, דא\"כ חפר ההופך בור חדש, דשמא לא היה מזיק במקום שהיה שם מעיקרא.",
"\"ש\"מ כל הפך למטה משלשה הוא\". ואשמועינן מתניתין, דאפילו הכי חייב, והיינו משום דיכול לזכות בו אפילו למטה מג'. והיינו טעמא נמי דתני הפך, אפילו למאן דאית ליה בור בר\"ה חייב.",
"\"לפי שאין דרכן של בני אדם להתחכך בכתלים\". והוי כמי שחפר בור באמצע רשותו, רחוק ממהלך בני אדם, אבל במפריח ליכא למימר הכי, דהא הוי באמצע רשות הרבים.",
"רש\"י ד\"ה להתחכך. \"וזה שנתחכך והוזק משונה הוא\". כלומר, דטעמא דבור ברשותו חייב הוי משום שממונו הוי במקום שדרך להזיק, אבל כאן לא הוי במקום שדרך להזיק. וזהו דוקא ברשותו, אבל בר\"ה חייב מטעם כל המקלקלין בר\"ה והכא הרי קילקל בממונו.",
"תוס' ד\"ה ורבי יוחנן. \"ומודה ר\"מ בשעת נפילה דפטור משום דאונס הוא\". וכן ליכא למימר, דמודה בקנקנים משום דהפקיר, ונשברה כדו הוי בלא הפקיר, דהכא נמי הוי ליה למימר, ומודה ר\"מ כשהפקיר ולא הוי ליה להזכיר קנקנים.",
"ד\"ה תסתיים. \"והא דלא פריך מההיא דר\"א דלעיל\". היינו לפי מה דפירשו בתוספות דלעיל (ד\"ה אלא מאי) דר\"א אינו יכול לפרש דהא דפטרי רבנן באחר נפילה הוי דוקא משום דאנוס הוא. אבל לפי מה שפירשנו התם, דקושית הגמרא אזלא אפילו אם יפרש ר\"א דהא דפטרי רבנן הוי משום דאנוס הוא, א\"כ לא קשה מידי.",
"בא\"ד \"להכי שביק לה ומייתי מילתא דמיפרשא טפי בהדיא\". והתירוץ הזה הוא דחוק קצת. אבל באמת נראה דכל איתמר שבש\"ס הוי סוגיא שנאמרה בישיבה אחת, וא\"כ לא שייך למיפרך, אמאי אינם מוכיחים ממה שנאמר במקום אחר, דבהישיבה הזאת לא ידעו מה שנאמר באותו הזמן במקום אחר, אבל מסדרי הגמרא אספו את הסוגיות שנאמרו בכל הישיבות יחד. וכן נראה מדברי המהרש\"ל הכא.",
"ד\"ה אלא ר' יוחנן. \"לפרש מתניתין אפילו כמאן דמחייב בור ברשותו\". דאם לא כן תקשי, ומאי דוחקיה דרבי יוחנן לאוקמי המשנה כמאן דפוטר בבור ברשותיה, וטעמא דמצמצם, לוקמא כמאן דחייב בור ברשותו ואע\"ג דלא צמצם חייב."
],
[
" גמ' \"השופך מים ברה\"ר\". כל הני אשמועינן אע\"ג דעבד ברשות: השופך מים בר\"ה, אפילו בימות הגשמים; המצניע את הקוץ, אע\"פ שהצניע, ומאי הוי ליה למעבד, ואפילו את הזכוכית, שדרכן להצניע ולא להבעיר באש כקוץ. והגודר את גדרו, אע\"פ שזהו דבר הצריך לכל אחד, וגדר שנפל אפילו מעצמו.",
"\"לא שנו אלא מפריח אבל מצמצם לא\". ובירושלמי איתא: \"אמר ר' יוחנן תפתר דברי הכול במפריח\". ולפי זה אפשר דמצמצם נמי חייב למאן דאית ליה בור ברשותו חייב, או לר' יוסי ב\"ר יהודה דאית ליה סמוך לר\"ה הוי כרשות הרבים, כדאיתא התם, אלא דבמפריח חייב לכ\"ע.",
"\"זאת אומרת וכו' ונטל דליו חייב בעל הבור\". והא דלא דייק הכי ממתניתין, דחייב המצניע, וע\"כ איירי לכל הפחות בכותל רעוע, משום דאפשר דמתניתין איירי שלא סתר בעל הכותל את הכותל והקוץ והזכוכית הזיקו במקום שהניחם שם המצניע.",
"\"המוציא תבנו וקשו\". בירושלמי איתא גפתו, דהיינו פסולת של זתים, והכי מסתברא טפי, דתבנו וקשו אחד הם, אלא שהקש הוא התחתון היותר קשה.",
"\"רשב\"ג אומר וכו' \". בירושלמי ליתא, וכן מסתבר טפי דקשה להולמו כדהקשו בתוספות. ועוד כנראה דהיינו תנא קמא.",
"\"מתני' שלא בשעת הוצאת זבלים\". ומעיקרא לא רצה לאוקמי מתני' אלא בשעת הוצאת זבלים, משום דהך משנה אחר השופך מים שנויה, דאוקימנא בימות הגשמים, דהוי ברשות. ועוד, אי שלא בשעת הוצאת זבלים, דאין לו רשות, מאי קמשמע לן, הא כבר תנא בכולה פרקין דהמניח תקלה בר\"ה חייב בנזקה? ומ\"מ מוקי הכי במסקנא, די\"ל דקמ\"ל דינא דכל הקודם בהן זכה, דהוי רק בגללים, משום דהוי דבר שיש בו שבח, וכדלקמן.",
"רש\"י ד\"ה לא יהא. \"מי לא מחייב כי לא הפקירו\". באמת נראה דאפילו הפקירו אפשר לחייב מטעם בור, אפילו לרב, ולא דמי לחבט דבור בר\"ה, דהתם לא נעשה שינוי בקרקע החובט, אלא בקרקע שסביבותיו, משא\"כ הכא.",
"בא\"ד \"כי לא הפקירו\". לאו דוקא הכא בדלא הפקירו, דהא רב סבר אבנו וסכינו ומשאו שהפקירן חייב עליהם מטעם בור, והכי נמי זבלו, אלא לפי דהכא צריך להיות העפר שלו, דאי לא הוי שלו הרי קרקע עולם הזיקתו, ולא דמי לאבנו וכו', דהתם הרי הביא את המזיק שלא היה מתחילה, אבל הכא לא הביא את העפר. וא\"ת, היכי יכול לזכות בעפר, הרי הוא דבני ר\"ה? י\"ל דכיון דהעפר אין צריך לבני ר\"ה הוי מופקר לכל מי שיבוא ויזכה בו.",
"ד\"ה ותרתי. \"ואוקמה רב נמי בדלא הפקירן\". אפשר לפרש דהכי קאמר, בשלמא אי לא אוקמי רב בטינוף כלים לא הוי קשה כל כך לרב, דהייתי אומר סיפא אשמועינן דחייב הכא אף על גופו, משום דהוי כרפשו, וברישא אשמועינן דחייב אף על הכלים במקום שלא הפקיר את המים.",
"תוס' ד\"ה לא יהא. \"ששפכם בכוונה במקום שנעשין רפש וטיט\". כלומר, דכך היה דרכם לשפוך מים בכדי לעשות טיט ורפש ולהשתמש בזה אחר כך. נ\"ל הכי דהא שפך בכונה ולא הסירם וא\"כ למה שפכו אם לא לעשות טיט?",
"ד\"ה בדתמו. פירוש בתמו מים נמי איירי\". דאם לא כן תקשי, מאי דוחקיה דרב לאוקמי בדתמו מיא ובטינוף כלים דוקא, לוקמי בדלא תמו מיא ואפילו הוא עצמו הוזק, חייב.",
"ד\"ה שלא תעכב. \"בירושלמי מפרש כדי שלא תעלה המחרישה\". ובהכי ניחא להו טפי, דבכדי שלא תעלה המחרישה הוי טעמא שלא יזיק, והוי קיום מילי דניזקין, והיינו דקאמר בתי הכי, \"האי מאן דבעי למהוי חסידא ללקיים מילי דניזקין\". אבל שלא תעכב המחרישה הוי תועלת לעצמם, דהא בשדותיהן קאמר, ומאי חסידות איכא הכא, דקאמר חסידים הראשונים?",
"ד\"ה אפילו תימא. \"וי\"ל דכל הקודם בהן לאחר שלשים יום זכה\". כלומר, לעולם מתניתין איירי שהוציא בשעת הוצאת זבלים, דהא עד השתא לא סליק אדעתא לאוקמי מתניתן שלא בשעת הוצאת זבלים, אלא דקמ\"ל דאע\"ג שהוציא ברשות מ\"מ אם עבר הזמן חייב. אבל מ\"מ קשה, א\"כ לימא דהא דקאמר, \"אם הזיק משלם\", קאי נמי אלאחר זמן? וקמ\"ל דאע\"ג דעבד ברשות וגם לא הוי שלו, דכל הקודם זכה, ומ\"מ חייב? ולפי פירוש השני של רש\"י, דהא דקאמר רשב\"ג \"כל הקודם זכה\", קאי אפילו אם עשה ברשות, י\"ל דר' יהודה נמי אית ליה דכל הקודם זכה אפילו ברשות. אבל התוספות לא ניחא להו האי לישנא. ויותר נראה דבראשונה פירש מה ששנוי במשנה \"חייב בנזקו\", ושקלו וטרו בדבר עד דמתרץ ליה אפילו כר' יהודה, ולפי מסקנת התירוץ ניחא גם כן הא דכתב \"כל הקודם בהם זכה\". ועיין במה\"ב.",
"ד\"ה מתני'. \"ועוד מדלא קתני בהדיא ואם הזיק משלם מה שהזיק\". קשה לי, למה להו למדיק כל הני דיוקי, הא בהדיא תני בברייתא דמייתי הכא, \"כל אלו שאמרו מותרין לקלקל וכו' ור' יהודה פוטר\". ועיין מהרש\"א."
],
[
" גמ' \"דמשעת כתיבה דעבד ליה שומא\". כלומר, משעת הלואה, ומשום דאיירי הכא בשטר קאמר משעת כתיבה.",
"תוס' ד\"ה תבנו. \"והא דמחייב מתני' בגללים\". כלומר דתני ההופך את הגלל בר\"ה חייב בנזקו, ומשמע להו, דהאי ההופך את הגלל איירי נמי בשעת הוצאת זבלים, כדאוקימנא ברישא.",
"ד\"ה שטר. \"מדמדמי לקנסו גופו משום שבחו שמפסיד גוף הממון\". וטפי משמע מזה דאמרינן דלרבנן קונסין ואינו גובה את הרבית, ואי אינו גובה רק בשטר, דהיינו מלקוחות, א\"כ אפילו בלא קנס אינו גובה, דהא רבית הוי דבר שאינו קצוב וכל דבר שאינו קצוב אין גובין מן הלקוחות, כדאמרינן במסכת גיטין.",
"בא\"ד \"והתם אינו מפסיד אלא השטר\". דהא התם קתני פסולין ולא קתני אינו גובה.",
"בא\"ד \"שתחילתו על מנת לפרוע הוא לוה\". והוי לגביה כדבר שאין בו שבח שאין קונסים לכ\"ע.",
"דד\"ה וחכמים. \"משמע שגובה ע\"פ השטר אפילו ממשעבדי\". לא מהך דהכא משמע אלא מההיא, דמוקי הך דשטרי חוב המוקדמין פסולין כר\"מ דוקא, ולא כרבנן, ואי לרבנן אינו גובה בשטר ממשעבדי א\"כ סברי בהאי שטר כמו בשטרי חוב המוקדמין, דהא התם נמי פסול רק השטר, ואמאי קאמר דלא אתיא ההיא משנה כרבנן?",
"בא\"ד \"והא דלא תני לה בזה בורר\". כלומר, דבזה בורר קחשיב הפסולין לעדות, ותני התם מלוה ברבית, ומשמע דוקא מלוה, ולא העדים.",
"בא\"ד \"ולהכי לא מפסל בהכי\". משום דהוו שוגגים, דאינם יודעים שעוברים בזה על שום לאו. ואף אם נאמר דאומר מותר קרוב למזיד הוי מ\"מ לא הוי מזיד גמור לפסול בהכי.",
"בא\"ד \"עדים שהם אנוסין מחמת נפשות\". משמע מהכא דעדים שחתמו באונס עדותן עדות, וצ\"ע.",
"בא\"ד \"כגון שאמרו טעינו בשנת המלך\". כלומר, גבי שטרי חוב המוקדמין יש לתרץ כך. ועוד נראה, דהתם ליכא לפסול את העדים משום דעוברים רק אאיסורא דרבנן דהא זמן הוי תיקון דרבנן.",
"ד\"ה דמשעת. \"והלא לא יגבו ב\"ד הרבית ע\"י שטר זה וכו' \". קשה לי, הא גם במלוה על פה לא יגבו ב\"ד הרבית ומ\"מ איכא איסורא משום שנתחייב לו, וא\"כ בשטר נמי לא שנא?",
"ד\"ה לימא. \"דאי לאו הכי במאי פליג אתנא קמא\". אבל אי לא גריס לו איכא למימר דבהא גופא פליג רשב\"ג את\"ק, דלת\"ק כל הקודם בהן זכה ולרשב\"ג לא זכה אי לאו ברייתא דשמעינן דאף לרשב\"ג זכה."
],
[
" גמ' \"והשלישי בשני\", הא דקתני שלישי, הא קמשמע לן, דאפילו השני, שלא נפל מעצמו, חייב אנזקי שלישי, או משום דהיה לו לעמוד או משום דהיה לו להזהיר.",
"\"אבל לא היה להן לעמוד פטורין\". וס\"ד דהכא ליכא לתרוצי כדתריץ לעיל, אקושיא ראשונה, דהתם הרי עשה שלא כדין, דעמד לפוש בר\"ה שאינו עשוי לכך, וסד\"א דיהא חייב אפילו כשהזהיר אבל הכא, שלא פשע בנפילתו, סבר דפשיטא דכשהזהיר פטור, והוה ליה לאשמועינן טפי דפטור אפילו לא הזהיר, והיינו בשלא היה לו לעמוד.",
"תוס' ד\"ה וקתני. \"אע\"ג דטריד לכתף היה לו להזהיר\". וליכא לתרץ, דלכתף לא טריד כל כך כמו בנפל ולא יכול לעמוד, דכיון דאיכא פעמים דלכתף נמי טרוד מאד, והיכי דמי, כשמכתף בשעה שהקורה מתחיל ליפול, וא\"כ לפטור בעל הקורה בכל מקום, משום שיכול לאמר הייתי טרוד, והמוציא מחברו עליו הראיה. ועוד יקשה, לפלוג ולתני בדידיה, אבל עמד לכתף במקום שהוא טרוד, פטור.",
"בא\"ד \"אבל כשעמד לכתף אורחיה הוא להניח כשלדא ואין לו להזהיר\". וזה נראה קצת נגד דברי ר\"י בתוספות דלקמן (לב, ד\"ה ואם עמד בעל קורה חייב). אבל באמת ניחא הכל לפי דברי ר\"י, ואין צורך בכל הדוחקים שנדחקו כאן, והיינו \"דאורחא דמלתא כשהולכין זה אחר זה דאין האחרון יכול לעיין באותו שהולך לפניו כל שעה\", וכיון שכן, בעל החבית הוי לעולם אונס, אם לא שהזהירו בעל הקורה לעמוד, ואין לאמר דהוי לו לסגויי באידך גיסא, דכיון דדרך בעל הקורה לדמויי כשלדא, א\"כ לא יועיל מה שילך באידך גיסא) וי\"ל נמי דהלך באידך גיסא ונשתבר בשעה שבעל הקורה רמי כשלדא) ומ\"מ לא מחייבינן את בעל הקורה כשעמד לכתף, משום דהוא נמי הוי אונס, אבל כשעמד לפוש חייב משום דהוי פושע. ובאופן זה ניחא הכל.",
"ד\"ה אמר רבא. \"דברייתא ורבא לפרש הברייתא דקדרין וזגגין קאתי להכי ליכא למימר דפליגי\". כלומר, בשלמא אי רבא טעמא דנפשו קאמר, דסבירא ליה לדידיה נתקל פושע, איכא למימר דפליג הברייתא דהוי כרבנן, דהא בלאו הכי פליגי תנאי בהא מלתא, ואיכא למימר דרבא פוסק כחד תנא, ואע\"ג דרבנן הוו רבים לגבי ר' מאיר? איכא למימר כיון דבמתניתין סתם כר\"מ א\"כ הלכתא כותיה. אבל אי רבא והברייתא \"דכולן חייבין\" באו לפרש הברייתא \"דהקדרין והזגגין\", ליכא למימר דפליגי, דהיאך יפלוג רבא אברייתא בפירוש הברייתא דקדרין וזגגין? הא בפירוש הברייתא אין מחלוקת תנאים?",
"בא\"ד \"כדמשמע בהאומנים\", דפטר שם מעביר חבית ממקום למקום ונתקל ושברה ולא מחייבינן אותו מטעם אדם המזיק, דהרי שברה בידים.",
"בא\"ד \"ראשון ודאי פושע הוא לר\"מ דמדנפשיה נפיל\". וכי תימא אי פושע הוא למה לא יתחייב אפילו אם הזיק ראשון בממונו? י\"ל דאין הכי נמי, אלא דהכא לא איירי כשהזיק הראשון בממונו.",
"בא\"ד \"והוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס\". וליכא למימר דסבר האי לישנא דנזקי גופו משמע אניזקין דהא במסקנא אתיא אף להאי לישנא גופו וממונו אמזיקין, וכדהוכיחו בתוספות לקמן."
],
[
" רש\"י ד\"ה מאי לאו. \"דבגופו לא משוינן ליה דין בור דנימא מפקיר נזקיו\". האי לישנא לאו דוקא דהא גופו לא מפקיר אינשי, אלא כלומר, דנטיל בו פטורי דבור. ולפי שגבי ממונו פטור מהאי טעמא, נקטיה גבי גופו, דגבי גופו אין הפטור הזה.",
"ד\"ה אלא אמר רבא. \"ושני מיסתייה אי משוית ליה לגופיה בור\". ועל זה אמרו בתוספות שהוא דוחק, משום דהחילוק בין אדם המזיק לבור אינו תלוי בפשיעה או אונס, אלא באיכות המזיק, כשהזיק בידים הוי אדם המזיק וכשגרם להנזק ע\"י תקלתו הוי בור. ונראה לי דמשום הכי רצה לדמות את השני לבור, ולא את הראשון, משום דבבור יש גורם התקלה והתקלה עצמה, וכן בשני שנפל ע\"י הראשון דהוי כמו שיש גורם חוץ מהתקלה אבל בראשון שנפל מעצמו הוי הוא הגורם והוא התקלה ולא דמי לבור.",
"ד\"ה תרגמה. \"וא\"נ לא אפקריה שורו הוא וטפח באפיה\". כלומר, בשעת נפילה, אע\"פ שאחר כך יכול לסלקו, דהא ממונו דומיא דגופו נקט, ובגופו אמרינן דהיה לו לעמוד, כמו כן בממונו. וא\"ת נחייב אותו כמו בשור שנפרץ על ידי אונס (וכדהקשה ברש\"ש) י\"ל דבבור, שלא הזיק בהליכתו, אלא הדבר הוזק בו, אינו חייב אלא אם כן כרה את הבור, או נכרה על ידי פשיעתו, והיינו דאמר, \"האי בירא לאו אנא כריתיה\". והא דקאמר לעיל דפליגי בשעת נפילה בנתקל פושע, ומשמע דוקא קודם שהיה לו פנאי לסלקו מפטרי רבנן, כדפירשו בתוספות, אבל כשהיה לו פנאי לסלקו מחייבי רבנן אע\"פ שהיה אנוס בנפילתו, כדסברי רבנן נתקל אונס הוא? י\"ל דרש\"י מפרש אפילו כשהיה לו פנאי לסלק פטרי רבנן כיון שהיה אונס בנפילתו, והמחלוקת דלאחר נפילה, היינו שנפל בפשיעה, ופטרי רבנן מטעם מפקיר נזקיו. והא דאמרינן לקמן (מח.) לרבא דחייב בנזקי הבור אע\"פ שלא כרה ואע\"פ שהפקיר, היינו דוקא שבהפקרו עשה את הבור, אבל הכא הרי היה בור בלי הפקרו. ועיין שם ברש\"י ד\"ה \"הכא כיון דאית ליה למלויי\", וד\"ה \"ונטנפו כליו\". ובתוספות שם ד\"ה \"וטינפו כליו\".",
"בא\"ד \"וגירסא הכי איתא\". והיינו אותה גירסא שהביא בתחילת העמוד ושפירשה. אבל הלשון הראשון שברש\"י, שנזכר בתוספות אינו לפנינו.",
"ד\"ה זה בא. \"ופגע זה בזה\". מדברי רש\"י נראה, דהלכו זה נגד זה, ומ\"מ צ\"ל דשבר בשוגג, דאי במכוין הא אמרינן לעיל, דוקא נתקל אבל שבר חייב, וכ\"ש הכא דלשניהם יש רשות. ולא תקשה מהא דמחייבינן פותקי' ביבותיהן, אפילו ברשות, דהתם אית ליה רשות רק משום שב\"ד הרשו ליה, ולא הרשו לו רק בתנאי שישמור, אבל הכא, וכן במזיק את אשתו בתשמיש, וכן ביער, יש לו רשות מצד זכות שיש לו בדבר, ויש לו בזה כח יותר גדול.",
"תוס' ד\"ה אמר רבא (לא.) \"חשיב אדם המזיק אע\"פ שאינו מזיק בידים\". דאם לא כן הוי פטור על החבית משום דבור פטור על הכלים. ושמא אפשר לתרץ, דגוי אמינא דמתניתן ד' יהודה, דמחייב אנזקי כלים בור, ורבא כרבנן.",
"בא\"ד \"כמו אמר מר הוא\". דהא האי קושיא הוי אפילו לפי מאי דהוי בעי לאוקמא מעיקרא, ולפיכך אי אפשר לאמר דהקושיא היא רק להך אוקימתא.",
"בא\"ד \"דאי בגוף המזיק אמאי קאמר דפטורין על נזקי ממונו\". דהא ממונו דראשון על כרחך חייב על גוף שני אף להאי לישנא, לפי המסקנא, דאי לא, ליכא חילוק בין ראשון לשני, דאם הזיקו בגופו שניהם חייבין אף על נזקי ממונם דנזקין, משום דגוף לא הוי בור, לכל הפחות לרב, דהא האי תירוצא לרב הוא.",
"בא\"ד \"והשתא לא קשה וכו' שאין הש\"ס מקפיד\". נראה לי דזאת היא הערה מאחד הלומדים.",
"בא\"ד \"דהוה ליה ממונו בור ופטור על הכלים\". כללא דמלתא דבמסקנא שוין הני תרתי לישני זה לזה, והחילוק ביניהם הוי רק בהשקלא והטריא, ללישנא קמא התחיל לפרש כבמסקנא דגוף ראשון ושני הוי מזיק בידים, וממון רק של ראשון הוי בור, ושל שני פטור לגמרי, אלא שבאמצע רצה לפרש, דאם הזיקו בממונם שניהם פטורים והחילוק בין ראשון לשני הוי בגוף, גוף של ראשון הוי אדם המזיק, ושל שני הוי בור. ואותו הפירוש הוי ההתחלה בלישנא דר\"ח, וחוזר מזה לפרש, דאף גופו דראשון הוי בור, והחילוק בין ראשון לשני הוי בממונם, דממון הראשון הוי בור וממון השני פטור לגמרי, ומזה חוזר שוב לפרש כבמסקנא."
],
[
" גמ' \"וכן זה בא בנרו וזה בפשתנו\". אפשר לאמר דהא קמשמע לן, דלא תימא דוקא בקורה וחבית חייב בעל הקורה, משום שהוא ממלא את כל הדרך, אבל בנר ופשתן שהניזק ממלא את כל הדרך, אימא לא קמשמע לן דלא שנא.",
"\"ומה יעד וכו' נעשה כמי שנכנס לרשות חבירו וחייב\". ואע\"ג דהאי חיובא הוי לענין גלות, מ\"מ אפשר למילף בזה בק\"ו לנזקין, דהא בנזקין מחייבינן טפי ממה דחייבינן גלות, דבגלות פטור בכל אונסין ובנזקין איכא אונסין דמחייבינן.",
"\"הנאה לתרווייהו אית להו\". כלומר, האי \"העושות\" משמע הנאה, ורחמנא אחשבה להנאה כמעשה.",
"\"דפסקה לאורחא כשלדא\". דהא דומיא דפשתן קתני, ובפשתן הרי ממלא את כל הדרך, ובירושלמי קאמר. \"כיון שעמד נעשה כקרן זוית\". כלומר, דאינו על דעת בעל החבית שבעל הקורה יעמוד פתאום, כמו בקרן זוית דאמרינן לעיל לר' יוחנן דפטור הנתקל על הכד ובעל הכד חייב בנזקי הנתקל, אע\"פ שבלי קרן זוית אית ליה לר' יוחנן דאיבעיא ליה לעיוני ומיזיל.",
"תוס' ד\"ה תרוייהו. \"אפי' אין רשות לא לזה ולא לזה פטור בעל הקורה מטעם זה\". כלומר, דממתניתין משמע דטעמא דפטור משום שיש לשניהם רשות להלוך ובאמת לא הוי זה טעמא, אלא להטעם הוי משום דהמזיק לא עשה את כל ההיזק משום שהניזק סייעו, ומאי האי דקאמר, שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך? ואמאי לא קאמר הטעם האמיתי, דתרווייהו כהדדי נינהו?",
"בא\"ד \"מיהו כשעמד בעל חבית\", כלומר שלא הלך כלל.",
"ד\"ה איהו. \"ומיהו לענין חטאת ולענין מלקות חייבת. כלומר דלא תקשי הא גבי חטאת אמרינן דאינם חייבים בלי מעשה, משום דכתיב לעשות, וכן גבי מלקות פטרינן לר' יהודה לאו שאין בו מעשה. ותירץ, דלא קשה, דהתם חייבת משום דהנאה הוי מעשה, דהא כתיב \"הנפשות העושות\", אבל לענין מזיק אינו חייב משום שעשה מעשה סתם אלא משום שעשה את המעשה באופן שהזיק, והיא הרי לא עשתה מעשה כזה.",
"ד\"ה איבעי. \"וי\"ל משום דהוי רגל ברשות הרבים\". כלומר, דאע\"פ שפשע פטור משום שהניזק אפקודי מפקיד לגבי רגל, לרמי בר חמא, ואף לרבא איבד את זכותו.",
"ד\"ה שנים. \"שכל אחד גרם לעצמו חבלה זו\". כלומר, דלא תקשי אמאי פטור אפי' יש להם רשות, ואפי' הוזקו, הא אמרינן לעיל, \"כל אלו שאמרו מותרין לקלקל בר\"ה, אם הזיקו חייבין לשלם\", והתם הוי נמי הוזקו, דהא בור אין דרכו לילך ולהזיק, ולפיכך תירצו דשאני הכא, דכל אחד גרם לעצמו חבלה זו, אבל התם אין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים."
],
[
" גמ' \"דטעה דיינא גופיה\". ואע\"ג דטעה דיינא מ\"מ גולה השליח ב\"ד, משום דאף הוא שגג בזה שלא הזכיר את הדיין הממונה, וכיון דהוא המית בשגגתו, גולה.",
"\"בסותר את כותלו\". כלומר, דלא פשע בזריקתו אלא עשה מה שכל האנשים עושים.",
"\"בשוליא דנפחי\". כלומר, האי רשות דתני הכא, לא שנתן לו רשות, דהוי לדעת חבירו, אלא שהיה לו רשות מעצמו, והיכי דמי, בשוליא דנפחי.",
"רש\"י ד\"ה רצועה אחת. \"יותר על מה שאמדוהו ב\"ד שיכול לקבל\". כלומר, דבכי האי גונא הוה ודאי שוגג קרוב למזיד, דכיון דאמדוהו שאינו יכול לקבל יותר, הוי ליה קרוב לודאי שימות מחדא רצועה, אבל אי הוסיף לו רצועה על ארבעים חסר אחת אז לא הוי שוגג קרוב למזיד.",
"תוס' ד\"ה ונתזה. \"דהא מוקי לה לענין ארבעה דברים\". כלומר, דמוקי לה הא דאמר ברשות חייב היינו בד' דברים וא\"כ הא דאמר דשלא ברשות פטור הוי נמי מד' דברים, דבגלות ליכא חילוק.",
"ד\"ה דלא סגי. \"דיודע הוא שיכנס לאלתר כיון ששאל ממנו רשות להכי הוי קרוב למזיד\". ובזורק אבן לר\"ה הוי קרוב למזיד, אע\"ג דלא שאלו ממנו רשות, משום דשכיחי רבים.",
"ד\"ה מיתיבי. \"והא דלא מייתי הך משנה התם\". כלומר, הא דלא מקשי מהזורק אבן לר\"ה דגולה אע\"פ שהוא קרוב למזיד. ואע\"ג דכבר תירץ הכי האי קושיא, מ\"מ דרך הש\"ס להקשות אותה הקושיא בכל מקום שיש להקשות, בכדי להקל להלומד סוגיא אחת.",
"בא\"ד \"והא דפריך בגמרא אהך משנה במכות וכו' וכולה סוגיא כדהכא\". כלומר, כיון דאמרינן השתא דהאי שוגג קרוב למזיד לא דמיא לאומר מותר, משום דהתם הרי כיון להרוג והכא לא כיון, א\"כ מאי פריך התם \"הא מזיד הוא\", כלומר, הא הוי ליה ליפטר משום דהוי שוגג קרוב למזיד, מנא ליה דשוגג קרוב למזיד כי האי פטור, הא מבשגגה ממעטינן רק אומר מותר?",
"בא\"ד \"ולא אתיא ההיא סוגיא כמאן דמתני דר' יוסי בר חנינא ארישא\". דמאן דמתני ארישא ומחייב גלות ברשות אין ממה למידק דשוגג קרוב למזיד, כההיא דזורק אבן לר\"ה, ולא מחייב גלות. ואע\"ג דבההיא סוגיא איירי רב פפא ורב פפא משמיה דרבא הוו מריה דלישנא בתרא דהכא מ\"מ אפשר דרב פפא בא לתרוצי ההיא דזורק אבן אף ללישנא קמא דהכא.",
"ד\"ה חייב. \"אבל הכא שתחילת כניסתו שלא ברשות אין לו לחוש כל כך\". כלומר, ואפשר לו לשכח שהוא נמצא בחנותו, משום דדרך אדם כשנכנס שלא ברשות, לצאת מיד ולא לשוב."
],
[
" גמ' \"בגברא דשכיח ולא שכיח וקרי אבבא ואמר להו אין\". דאם לא כן ליכא כאן נתינת רשות, שידע בעל הבית שפועליו יבואו עתה. \"אלא לאו דקרי אבבא ואמר ליה אין\". והיינו שנכנס ברשות, דהפועל סבר כן.",
"\"משלמין במותר חצי נזק\". לפי פשוטא הכי מפרשא מתניתין: בתמין קמשמע לן רבותא דאם האחד ברח או אחד הודה, דמודה בקנס פטור או אינו שוה משלמין רק המותר. במועדין קמשמע לן דאפילו היה אחד של חש\"ו, תם ומועד קמ\"ל דאף המועד אינו משלם אלא במותר נ\"ש כרא\"ש וכרש\"י. ובאנשים אשמועינן ממחלוקת דר\"ע ורבנן בתם שהזיק את האדם, ואיידי דתני הני גווני בשור תני נמי באדם ושור..",
"\"יכול משלם מן העלייה ת\"ל יעשה לו\". קצת קשה, לרבנן \"לו\" למה לי? ושמא י\"ל דאי לאו \"לו\", הוה אמינא כר\"ע דהכי מסתבר טפי, כדהקשו בתוספות. אבל מדכתיב קרא דמגופו משלם, סברא דהוי כתוב לכל מילי.",
"\"לניזק ומזיק מזהר להו רחמנא\". דהא קרא איירי במזיק וניזק' \"כי יגוף שור את שור רעהו\". וכיון דאמר ומכרו לשור, רבים, שמע מינה דאחד אינו יכול למכור, אלא שניהם, משום דהוו שותפים.",
"רש\"י ד\"ה בבית. \"בביתו ולא בשוק\". כלומר, דלא תימא דלפי פשוטו שכיח בבית הוי דומיא דשכיח במתא, ושכיח במתא היינו דנמצא אף בעיר דהא פשיטא דאפשר למצא אותו בביתו, וא\"כ שכיח בבית נמי דנמצא אף בבית. וזה אינו, דאם כן אין חילוק בין שכיח במתא לשכיח בבית. ועוד, דלקמן מוקי לה בשכיח ולא שכיח, ומ\"מ אין לו רשות עד דקרי אבבא, והיכי אמרינן הכא מ\"ט דת\"ק. לפיכך פירש בביתו ולא בשוק.",
"ד\"ה מועד בתם. \"כלומר אם הוא הזיק את התם יותר משהזיקו תם\". ופירש הרא\"ש דרבותא גדולה אשמועינן בזה, דשחבלו תם ומועד זה בזה משלם כל אחד רק את עודף החבלה, מה שחבל בחברו יותר ממה שחבל חברו בו, אבל מה שעד העודף, מנכין, ולפי זה כל החבלה עד העודף משלם התם כמו המועד וטעמו נראה בעיני, דעד העודף אין כאן מזיק וניזק, דהרע שהאחד משלם לשני בעד הרע שקבל ממנו משוה את המדה, וכיון שנלקה הרי הוא כאחיך.",
"ד\"ה הני מילי על צער לחודיה. \"משום דלא חסר ביה ממונא\". וא\"כ אפילו בושת נמי. ולפי זה קשה קצת לפי ספרים שלנו דלא גרסי צער ובושת. אבל י\"ל, \"הוי אמינא צער לחודיה\" משום דהאי \"איש כי יתן\" כתיב גבי תשלומין דצער, \"פּצע תחת פצע ליתן צער במקום נזק\".",
"תוס' ד\"ה אי דשכיח. \"פירוש ימתינו עד שימצאהו בשוק\". דקשה להו, הא פשיטא כשבאו לתבוע לא היה בשוק, דאם היה בשוק היה להם לתבוע אותו כשעברו בשוק ללכת אל ביתו, וא\"כ, מאי האי דקאמר \"אי דשכיח בשוק? ותירצו דהא דקאמר \"אי דשכיח\", היינו שאפשר למצא אותו בשוק, וכיון שכן עליהם להמתין.",
"ד\"ה בגברא. \"אי שכיה פשיטא ליה דקום אדוכתך משמע\". דקשה כיון דהפליגתו היא במשמעות המלה \"אין\", דלמר עול תא, ולמר קום אדוכתך משמע, א\"כ אפילו בשכיח או לא שכיח נמי, דלמר נתן להם רשות בפירוש ולמר לא.",
"ד\"ה תניא. \"דאי בשכיח זה לא היה קורא נכנס ברשות דפשיטא דקום אדוכתך משמע\". קשה לי, למה להו להוכיח מזה, שלא היה קורא נכנס ברשות\", יוכיחו מזה שהוכיחו בתוספות שלפני זה, דאי שכיח הלשון אין משמע ודאי קום אדוכתיך, ואי לא שכיח משמע ודאי עול תא? שמא י\"ל דחדא ועוד קאמר.",
"ד\"ה שני שוורים. \"שנאבד שורי שמשתלם מגופו\". ולפי זה יש חדוש רק בתם, ותני מועד אטו תם. אבל יותר נראה דהתוספות סבירא להו נמי כרא\"ש וכרש\"י בתם ומועד שחבלו זה בזה, וא\"כ איכא נפקא מינה נמי במועד. והא דאמרי כולה מתניתין שאינה צריכה היא, היינו כולה מתניתין דתם. תדע, דהרי כולה מתניתין לגמרי אי אפשר לפרש, דהא תם באדם ע\"כ איצטריך לאשמועינן פלוגתא דר\"ע ורבנן. וכן נראה, דאל\"כ אמאי אמרינן לר\"ע בתם דאינו קדוש נגד כל החצי נזק ולר' ישמעאל אמאי לא אבד כל החצי נזק כשנאבד השור.",
"ד\"ה לפוטרו. \"אבל אדם על כרחך צריך לרפאות עצמו ושבת נמי איכא\". וא\"ת באדם נמי אפשר לחשב בנזק כמה נפחתו דמיו בשביל המכה והקונה יחשב בודאי מה שצריך להוציא לרפאות וכמה יבטל ממלאכה, וא\"כ גם באדם יוכללו רפוי ושבת בכלל נזק? י\"ל דהקונה יחשב כפי רפואה בצער, דלא איכפת ליה בצערו של עבדו, והוא עצמו יכול להתרפאות בלי צער. וגם בשבת יבטל יותר מכפי שאדם מבטל את עבדו במצב כזה. ועוד י\"ל דבהמה אפשר לקנות לשחיטה ואז אין כאן רפוי ושבת. אבל באדם ליכא למימר הכי, לפיכך חלקה התורה בין נזק לד' דברים.",
"ד\"ה הוה אמינא צער. \"אבל רפוי ושבת לא\". והיינו לפי סברת רש\"י.",
"ד\"ה הקדישו. \"אלא חד מינייהו נקט\". ואפשר לאמר דרוצה להזכיר נפקותא לענין איסורא. ועיין לקמן עג. בתוספות ד\"ה א\"נ.",
"ד\"ה איכא בינייהו, \"ואמאי אין קדוש למ\"ד בפ' כל שעה למפרע הוא גובה\". כלומר, דהתם קאמר, דמאן דאמר בעל חוב למפרע הוא גובה, הקדישו קודם גבייה קדוש, כיון דהוי ליה שעבוד מעיקרא, והכא נמי יש לו למזיק שעבוד על השור, אפילו לר' ישמעאל, כדאמרינן לקמן, דאפילו לר' ישמעאל מכרו מזיק, גובה ניזק מלוקח.",
"בא\"ד \"אם נתרצה ניזק לבסוף לקבל המעות ולא גבאו לר' ישמעאל אין קדוש\". כלומר, דהכא איירי שנתרצה לקבל מעות. ומ\"מ קשה, הרי הקדישו, ומה מועיל מה שהניזק נתרצה לבסוף? ועוד, למה ליה נתרצה, הלא לר' ישמעאל יש בידי המזיק לסלקו במעות אפילו לא נתרצה. לפיכך נראה להגיה אם נתרצה המזיק לתת מעות, דאיגלאי מלתא למפרע שלא היה ראוי לקבל את השור בשביל נזקיו ולפיכך אינו קדוש בהקדישו."
],
[
" גמ' \"והקדישו מוקדש אתאן לרבי ישמעאל דאמר יושם השור בב\"ד\". מכאן קשה להרא\"ש בשם ר' מאיר דפירש דנגח ואח\"כ הקדיש פטור לכ\"ע, והכא הרי אמרינן דלר\"ע אינו יכול אפילו להקדישו, וכשהקדישו אינו קדוש אלא משום דר' אבהו, וצ\"ע.",
"\"לעולם מזיק ודברי הכל\". כלומר, או ר' ישמעאל או ר' עקיבא. אבל פשיטא דאי אפשר לאוקמי כתרוייהו, דהא לר' ישמעאל מכרו אינו מכור, פירושו, לגופו, ולר' עקיבא, פירושו, אפילו לרדיא וא\"כ אם סבור לגופו דוקא ע\"כ דלא כר' עקיבא. ושמא יש לאמר דהכי קאמר: מכרו אינו מכור לגופו, דהוי לכ\"ע. אבל לרדיא לא קא איירי תנא, משום דבפלוגתא לא קמיירי.",
"\"זיקא בעלמא הוא דשקלי מינך\". קשה קצת, דא\"כ יהיה פטור נמי כשהמית שור רעהו, ואנן מחייבינן ליה בפירוש מן התורה? וי\"ל דדוקא בשעבוד ס\"ד דפטור, משום דאין לו לבעל השעבוד כל הזכיות בדבר המשעובד לו, שהרי אין לו פירות, וכיון שכן ס\"ד דאין לו זכות אלא בגוף הבשר אבל בחיים אינו אלא פירות, דהיינו שיכול להשתמש בו בחייו,",
"\"ניירא בעלמא קלאי מינך\". כלומר, דלא הוי אלא גרמי, אבל חפר בה בורות שיחין ומערות ליחייב, משום דהקרקע הוי של בעל השעבוד, והוי מזיק בידים, קמ\"ל דאין חילוק, והוי הכא נמי רק גרמי, משום דגוף הקרקע אינו של בעל השעבוד, אלא שעל ידי הקרקע יגבה את החוב, והפסד הקרקע גורם לו להפסד החוב. ופסקו הפוסקים דמזיק שעבודו של חבירו חייב, משום דלדידן מחייבינן בדיני דגרמי.",
"תוס' ד\"ה איכא בינייהו (לג.). \"והכא סבר רבי עקיבא דזכי משעת הנזק\". ולי נראה להסביר את הענין באופן זה: דבמקום שהאחד חייב לחברו איזה ממון יש כאן חיוב לאחד וזכות לשני, והחיוב והזכות באים שניהם כאחד, בשעת הלואה, למשל. וזהו דוקא בממון. אבל בקנס אינו כן, דבקנס אין המעשה עושה לא את הזכות ולא את החיוב אלא בית דין עושים שניהם. והיינו, דמתחילה קונסים את האיש בשביל שעשה את המעשה הרע, ובכדי שלא יהיה ממון שאין לו תובעים זיכו את הממון לאיזה איש שיש לו שום שייכות לזה, אע\"פ שמדינא אין לו זכות בו. ולפיכך בכל קנסות עמידה בדין עושה גם את החיוב, וגם את הזכות. אבל בניזקין לב\"ע אינו כן לפי שבניזקין הרי יש לניזק היזק מזה השור ולפיכך יש לו עליו תביעה מצד הדין. אלא דגם בניזקין גברא לאו בר תשלומין, משום דהוא אינו אשם בנזק, שהרי סתם שוורים בחזקת שימור קיימי. ולפיכך לר\"ע הוי כמו שהיה לניזק בו זכות לפני שהמזיק היה בה חיובא. ופשיטא דאם יודה המזיק ולא יוכלו לעשות אותו בר חיובא, דלא יועיל זכותו של הניזק בשור המזיק, דהא אי אפשר לחייב אדם במקום שאינו חייב, והואיל וכן יאבד את זכותו, אבל כל זמן שהדבר עוד בספק עוד לא איבד את זכותו. וכן הוא בעבד, למ\"ד דיוצא בשן ועין א\"צ גט שיחרור.",
"ד\"ה איכא בינייהו. \"מכל מקום השתא מיהא לא הודה\". ואי יודה נימא איגלאי מילתא למפרע דמעולם לא הוי הקדש. אבל זה אי אפשר לאמר דעד שיודה יהיה הקדש, דהא בקדושת הגוף אמרינן, דכיון שיש לאיסור כח לחול שעה אחת תו לא פקע. ועיין צ. בתוספות ד\"ה הקדש.",
"ד\"ה משום. \"דקדושת דמים אין מפקעת מידי שעבוד\". דקשה להו, הא קיימא לן דאם עשה שורו אפותיקי והקדישו קדוש, משום דהקדש מפקיע מידי שעבוד, והכא לר' ישמעאל הוי ליה לניזק רק אפותיקי עליו, כדאמרינן לעיל, וא\"כ אמאי אינו קדוש? ותירצו דאיירי שהקדישו קדושת דמים, משום דהוי בעל מום שאינו קדוש אלא קדושת דמים. ואיכא למידק, אמאי קאמר הקדישו מוקדש משום דר' אבהו, לוקמי בקדושת הגוף וקדוש לגמרי, דהא הך ברייתא כר' ישמעאל קאי, מדקתני מכרו מכור, ולר\"ע מכרו מזיק אינו מכור, אפילו לרדיא, כדאיתא בתוספות לעיל ד\"ה הקדישו. ושמא י\"ל משום דדומיא דמכרו קתני הקדישו, דלא הוי לגמרי. וכן נתנו במתנה לא הוי לגמרי.",
"ד\"ה שמע מינה. \"מב\"ח מאוחר לא גבי ליה משום נעילת דלת\". דקשה להו תרתי: חדא, מאי קמתמה ש\"מ וכו', הא קיי\"ל דלא גבה. ועוד, היכי מדמה הכא ניזק לב\"ח הרי לניזק איתא שעבוד על השור וגבי מלוקח, הכי נמי מבעל חוב. ותירצו, דהקושיא ההיא לבן ננס, דסבירא ליה לחדא אוקימתא, בכתובות, דבעל חוב מוקדם אינו יכול להוציא מב\"ח מאוחר קרקע שתפס, ואע\"פ שיש לראשון בה שעבוד וגובה מלוקח מאוחר, כמו הכא גבי ניזק."
],
[
" גמ' \"ש\"מ ב\"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה\". קשה לי, היאך אפשר לשמע מינה דב\"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה, הא הכא, גבי ניזק, אפילו בעל חוב מוקדם שתפס מה שגבה לא גבה, דקתני, קדמו בעלי חובות וגבוהו בין חב עד שלא היזק לא עשה ולא כלום\". וי\"ל דהכי קא מתמה הכא: אמאי לא עשה ולא כלום? חדא דהא מוקדם הוא, ואפילו כשאינו מוקדם ליגבי כשתפס, דהא אית ליה ליה לבן ננס הכי?",
"\"והכא במאי עסקינן כשפיטמו\". אבל כיחש, ע\"כ לא מחמת מלאכה או מחמת מכה. והכי פירושו: שבח מזיק נותן לו כשעת הנזק, דמצי אמר לו מחמת פיטומי הוא דשבח, שהרי זנתיו, ומוציא מחברו עליו הראיה. אבל כיחש, אינו יכול ניזק לאמר לו דמחמת מלאכה או מכה הוא דכיחש, דמוציא מחברו עליו הראיה. והשתא ניחא דקמ\"ל ברישא דאע\"ג דמזיק הוי מוחזק מ\"מ אינו יכול לפטור את עצמו בטענה, הרי שבח טפי, דמסתמא אם לא הזיקו הוי שבח טפי מששבח עכשיו, ואפילו לר' יהודה דאמר לקמן מזיק נוטל פלגא בשבח נבלה, דנשבחת מאיליה, אבל הכא הרי שבח מחמת מזונות. אבל כיחש ניזק, סתמא מחמת מכה כיחש ולפיכך משלם כשעת עמדה בדין.",
"\"האי מאה ועשרים וחמשה שקיל וכ' \". כלומר, דכשאין הנבלה שוה כלום פשיטא דלא שייך שום מחלוקת, דאף לר' יהודה אין כאן חצי המת ליטול, וא\"כ המחלוקת היא בודאי כשהנבלה שוה חמשים, אבל גם אז מאי בינייהו?",
"תוס' ד\"ה אילו. \"בדין שיגבה שפשע בשמירתו\". דלכאורה הכי פירושא: \"לעולם אימא לך מה שגבה גבה\", והשור הוא נעשה ממונו של הבעל חוב, ומ\"מ בא הניזק וטורפו מב\"ח מפני שהזיקו קודם שהיה ביד הבעל חוב, ומטעם דאילו הוי גביה בשעת נגיחה, היה חייב. וזה אין סברא, דבין למ\"ד פלגא נזקא ממונא ובין למ\"ד פלגא נזקא קנסא מחייבינן אותו מטעמא שהיה עליו לשמרו, והכא הרי לא פשע בשמירתו. ותירצו, דהכי קאמר: דמטעם זה הב\"ח אינו יכול לתפוס אותו דגופו משועבד טפי לניזק, משום דהחיוב בא על ידי גוף זה, ובכל מקום שהיה גוף זה היה החיוב.",
"ד\"ה הכא במאי עסקינן. \"והמותר יש לו להיות לניזק\". כלומר, דאם לא הוי שותף והשביח בהוצאת ממון, אז הוי הדין דידו על התחתונה, דהיינו, אם היציאה יתירה על השבח מפסיד המוציא היתרון, ואם השבח יתר על היציאה אינו נוטל את השבח היתר על היציאה. ואם הוי שותף אז הוי כמו ששניהם השביחו בהוצאה, וההוצאה והשבח של שניהם, ולפיכך הכא צריך לנכות מן השבח את ההוצאה, והיינו מה שאדם רוצה וכו'.",
"בא\"ד \"וי\"ל דסיפא איצטריך וכו' ובא אחר ופרנס אשתו\". כלומר, דהא גופא אשמועינן דשותף שעבד שלא מדעת שניהם, או אפילו אחר שאינו שותף כלל (כמו הכא שאפשר להיות הוחלט לניזק) אינו מפסיד לגמרי.",
"בא\"ד \"והא דקאמר נותן כשעת הנזק לאו דוקא\", אלא נותן חצי השבח שיתר על היציאה.",
"ד\"ה כשפיטמו. \"דשבח ממילא כשעת העמדה בדין\". ולפי שפירשנו לא קשה מידי, דהא בסתם שבח וכחש עסקינן ומ\"מ בשבח אינו נוטל ובכחש מפסיד, והיינו מטעם דמוציא מחברו עליו הראיה.",
"ד\"ה זה נוטל. \"האי לישנא לאו דוקא\". כלומר, דהא המזיק יכול לכוף את הניזק ליטול כל הנבלה, דהשתא אי אית ליה אחרינייתי יהיב ליה דידיה מבעיא?",
"ד\"ה דרבי מאיר. \"אע\"ג דבפ\"ק נפקא לן מוהמת יהיה לו\". כלומר, דלכאורה משמע דר\"מ יליף דפחת נבלה דניזק הוי מוגם את המת יחצוץ, דדריש ואת המיתה, כלומר, הפסד המיתה, יחצוץ, דהיינו שהנזק הוא כאן רק המיתה, אבל מה שנשאר אחרי המיתה אינו בכלל נזק, והוי ככל חפציו של הניזק, ולפיכך קשה להו, הא למה לי קרא, הא ילפינן מוהמת יהיה לו? ומתרצי דוגם את המת לא אתא לפחת נבלה אלא לחצי נזק, דמוחצו את כספו לחוד לא הוי ידעינן זה. וכי תימא, א\"כ למה לי כלל וחצו את כספו? איצטריך למילף דתם משלם מגופו, דמוגם את המת לא ילפינן אלא דפחת שפחתה מיתה מחצין, אבל לא בחי."
],
[
" גמ' \"ומ\"ס פלגא\". ואע\"ג דהנבלה אינה שלו, דהא אינו מפסיד חצי הפחת, מ\"מ נוטל חצי השבח משום דהתורה חפצה להקל על המזיק בתם כפי מה שתוכל, דלמ\"ד פלגא נזקא קנסא, הרי מדינא פטור לגמרי, אלא שהתורה חפצה לעשות סייג לדבר שישמרו להבא, וא\"כ מה שהוא משלם בהוה הוא שלא כדין, וכיון שכן, כל הקולות שאפשר להקל עליו, דין הוא שנקל עליו. ואפילו למ\"ד פלגא נזקא ממונא, נמי, הרי חס רחמנא עליו לשלם רק פלגא, וחסה עליו גם בזה.",
"\"ומ\"ס פלגא\". כלומר, דאהני קרא ואהני ק\"ו. אהני קרא במקום שהנבלה השביחה ואהני ק\"ו במקום שהנבלה פיחתה, שלא יהא תם חמור ממועד.",
"\"שקיל נמי מזיק בשבחא\". קשה לי, הא הכא נמי מזיק נשכר, ואם כן ה\"נ אפשר למעוטי מסברא, \"וכי היכן מצינו מזיק נשכר שזה נשכר\". וי\"ל דהכי קאמר, \"וכי היכן מצינו\", דהא טעמא דבעית למיתב למזיק פלגא בשבחא הוי משום שמצינו שהוא נוטל חלק בשבח נבלה, והיינו במקום שהנבלה הושבחה, אבל הכא הרי לא הושבחה. \"וכי היכן מצינו\" שאף במקום שאין שבח בנבלה יטול מזיק שכר בשביל שהזיק, וכי היכן מצינו שהוא נשכר שנוכל ללמד במה מצינו דאף הכא הוא נשכר. וזהו דוקא במקום שהנבלה לא הושבחה, אבל במקום שהנבלה הושבחה מכמות שהיתה לפני מיתתה, אפשר שנלמד במה מצינו דנוטל, לפיכך איצטריך ואומר.",
"\"וחצו את כספו\". כלומר, והאי \"וחצו את כספו\" הוי חצי נזק בדיוק, דהא ר' יהודה גופא מפרש לקרא בשור שוה מאתים שנגח לשור שוה מאתים דהוה חצי נזק בדיוק, וכיון שכן עלינו ללמד בבנין אב דבכל מקום תם משלם חצי נזק, דמאי שנא?",
"\"ש\"מ תרתי\". והא דקאמר ר' יהודה לעיל יכול ישלם תם יותר מנ\"ש, היינו קודם דיליף מוגם דפחת שפיחתו מיתה מחצין וסבר דאיכא לפרש ומכרו את השור החי וחצו את כספו כפשוטו, אבל כיון שמוכח שאי אפשר לפרש כפשוטו, דאם כן יהיה תם חמור ממועד, ומקום אחר יכול להיות מזיק נשכר, לפיכך הוכיח מזה דע\"כ איכא למדרש וגם לפחת שפחתו מיתה.",
"רש\"י ד\"ה תם הקל. \"אלמא לרבי יהודה תם קל קרי ליה\". כלומר, לענין קל וחומר. וע\"כ בכל דבר תם קל ממועד, דאי תם חמור ממועד בדבר אחד הרי אי אפשר ללמד בקל וחומר תם ממועד, דאיכא למיפרך, כמו שהתם חמור ממועד בדבר זה כך הוא חמור בדבר אחר.",
"ד\"ה אמרת. \"נשכר שאינו מפסיד כלום\". האי \"שאינו מפסיד כלום\" אינו פירושו של \"נשכר\" אלא הכי קאמר: וכי היכן מצינו מזיק נשכר במקום שאינו מפסיד כלום. דבמקום שמפסיד חצי נזק מצינו שנשכר, כמו שבח נבלה, דהתורה חסה על המזיק והקילה בתשלומיו בכל מה שאפשר אפילו לנכות מתשלומיו חצי השבח ששבחה הנבלה שהיא של ניזק לפחת, אבל כאן שהשבח הוא ריוח נקי, ולא קולא בתשלומיו, למה יזכה בו המזיק? ואחרי כן מצאתי במהרש\"א כמו זה.",
"תוס' ד\"ה והתורה. \"דהא שמעינן ליה לר\"י דאית ליה ח\"נ וכו' \". ולפי דברי התוספות הכי פירושא: א\"כ יפרש ליה ר' יהודה לקרא כדמפרש, מצינו לר' יהודה תם משלם יותר מחצי נזק, והיכי דמי, אם שור המזיק שוה יותר משור הניזק, והתורה אמרה רק ומכרו את השור החי, ולא אמרה דבשוים שור הניזק והמזיק קמיירי, כדאוקמי ר' יהודה, וא\"כ מנא ליה דבהכי קמיירי, ושמשלם רק חצי נזק, כדאשכחינן דאית ליה. וה\"ה דהוי מצי למפרך, א\"כ מצינו לר' יהודה תם משלם פחות מחצי נזק, אלא משום דבאמת משכחת לה דתם אינו משלם חצי נזק, והיכי דמי כשהמזיק אינו שוה כחצי נזק דניזק, לפיכך לא פריך הכי.",
"ד\"ה שורו. \"לדקדק הוא דומיא דשורו\". כלומר, ולאשמועינן דנתכוין להזיק ולא נתכוין לבייש חייב נמי בבושת. ושור דומיא דידיה כדי נקט גבי בושת, דלפטר שור בבושת אע\"פ שנתכוין להזיק לא איצטריך.",
"בא\"ד \"וכן שור שהדליק הגדיש איצטריך להכי\". כלומר, לר' אבהו איצטריך לאשמועינן דהוא אע\"ג דלא קבעיא ליה חייב מיתה וממילא פטור מחמת קים ליה בדרבה מיניה, ולר' יוחנן לאשמועינן, דאע\"ג דלא קבעיא לה פטור מתשלומיך מדתנא דבי חזקיה,",
"ד\"ה חובל. \"מ\"מ בעינן צריכה לגופה\". כלומר, וכיון שכן אי אפשר לאמר דמחייב ר' שמעון מקלקל בחבורה שאין צריך כלל כדבעינן למימר לר' אבהו דכיון שאין צריך כלל הוי ממילא מלאכה שאין צריכה לגופה.",
"בא\"ד \"דכל הנך סוגיות כרבי יוחנן\". דלר' אבהו מחייב ר' שמעון במקלקל בחבורה אפילו דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה. ובפרק כל כתבי דהוי ברייתא, והיכי פליג ר' אבהו אתנא דברייתא? אמר לך ר' אבהו, דלעולם ר' שמעון לא בעי מלאכה הצריכה לגופה במקלקל בחבורה, אלא דההוא תנא דברייתא לא סבר לה כר' שמעון בהא, ושלש מחלוקת בדבר: לר' שמעון מחייב מקלקל בחבורה אע\"ג דאין בו צורך כלל, לתנא דברייתא מחייב רק בשיש בה צורך, ולר' יהודה פטור אע\"פ שיש בה צורך."
],
[
" גמ' \"זה אומר שורך הזיק וזה אומר שורך הזיק\". כלומר, לא זו, דהספק הוא אם היה כלל מזיק אלא אף זו, דבודאי הזיק, אלא שהספק מי שהזיק, אמרינן ידו על התחתונה.",
"רש\"י ד\"ה ומנא ידעינן. \"דאי מסתמא אפילו מריה נמי חייב\". דקשה ליה, מאי האי דקפריך ומנא ידעינן דלהכי איכוין, הא איכא למימר, דאע\"ג דלא ידעינן והוי ספיקא, בתרווייהו בין בשור ובין באדם, ומ\"מ פטור באדם מחמת ספיקא דספק ממונא לקולא. ותירץ, דמספיקא יהיה חייב ממונא, משום דהא החיוב ממונא תלוי הכא בפטור מיתה ומספיקא יהיה פטור ממיתה, דספק נפשות להקל.",
"ד\"ה דרך עליה. \"דפטור מגלות אפ\"ה פטור מתשלומין\". רש\"י פירש כיש טועים, בתוספות, וא\"כ קשה עליו מהא שמוכח בסוגיא דאלו נערות דאתא לפטר מזיד דרך ירידה כמו דרך עליה. וי\"ל דתרווייהו שמעת מינה, דבשוגג אית לן למיפטר טפי דרך ירידה, משום דחייב גלות, ובמזיד אית לן למיפטר טפי דרך עליה דלא ניתן לכפרה, וכיון דמדמינן עליה לירידה וירידה לעליה שמעינן מינה תרווייהו.",
"ד\"ה והוזק. \"הנרדף\", משום דהלשון שור שהיה רודף והוזק משמע שהרודף הוזק.",
"ד\"ה בסלע. \"מתחכך היה בסלע ולקה\". אפשר דאתא למעוטי אם נתקל ברוצו בסלע, דאז הוי הרודף כמו שדחף את הנרדף לבור דפליגי בה ר' נתן ורבנן.",
"תוס' ד\"ה חובל (לד:). \"דלא הוי מקלקל גמור אלא תקון במקצת\". והא דמחייב במתעסק היינו נמי דאיכא צורך לגמרינן בהא ממקלקל\".",
"בא\"ד \"נהי דצורך מצוה לא משוי ליה תקון מ\"מ צריכא לגופה\". היינו לפי התירוץ השני בתוספות דאף לר' אבהו מחייב ר' שמעון רק במלאכה הצריכה לגופה, וכן הקושיא והתירוץ שאחרי זה אתיא להאי תירוצא אליבא דר\"י.",
"סא\"ד \"ולא דמי לחופר גומא דממילא ואין נהנה כלל ממנו\". כלומר, דמלאכה שאינה צריכה לגופה היינו שצריך המעשה שהוא עושה אבל שאינו צריך תכלית המעשה, שהיא המלאכה, כמו חופר גומא, שהוא צריך בחפירה, ואינו צריך הגומא, אבל הכא המלאכה היא הוצאת הדם, וזה הרי הוא צריך. וכן גבי הבערה, המלאכה היא עשיית האפר, דהיינו הבערה.",
"בא\"ד \"דהתם כרבי יהודה דחשיב ליה תקון\". כלומר, ולא ילפינן מינה כל המקלקלין בהבערה.",
"ד\"ה נתכוון. \"דבשור ליכא כוונה ובאדם בעי כוונה\". כלומר, מאי נפקא ליה מיניה אי אמרינן שורו דומיא דידיה או הוא דומיא דשורו, כיון דהוא אינו חייב בבושת אא\"כ נתכוין לבייש ובשור פשיטא דליכא כונה לבייש, א\"כ ליכא למימר, לא הוא דומיא דשורו ולא שורו דומיא דידיה.",
"בא\"ד \"ואתא לאשמועינן שור דומיא דאדם דבעיא שיתכוין לבייש וכו' \". כלומר, מתרי טעמי אית לן למימר דשור דומיא דידיה משמע נתכוין לבייש: חדא דשור דומיא דידיה משמע מעשה שהאדם רגיל יותר לעשות משור, והיינו נתכוין לבייש. ועוד אי נתכוין להזיק אין שום חידוש במה שהשור פטור, דהכי תנן בהחובל, ואי אמרינן שור דומיא דידיה משמע דהחידוש הוא בשור, דמשמע הכי, במעשה שאדם עושה והוא חייב, השור פטור.",
"ד\"ה מתניתין. \"ועוד דלא דמי לשוגג שיש בו איסור מלאכה\". כלומר, דשוגג גבי שבת הוי ששכח את האיסור, או ששכח שהיום שבת אבל מה שעשה הוי מלאכה לאפוקי מקלקל דלא הוי כלל מלאכה דמלאכה כולל תיקון. אע\"ג דלענין הכאה הוי שוגג ששכח כלל מה שהוא עושה, ולא הוי מלאכת מחשבת כלל, כמו מקלקל.",
"בא\"ד \"מה שורו בשוגג אף הוא בשוגג\". לפי פירוש התוספות הכי משמע: לעולם הוא דקבעי לאפרו ושורו דלא בעי ליה, וכי תימא היכי הוי הוא דומיא דשורו? הם דומים בזה ששניהן עשו בשוגג. ולפי זה קשה, היכי קאמר בתר הכי, \"כיון דבמזיד נדון בנפשו וה\"ד דקבעי לאפרו\", דמשמע דלפי אוקימתא דרבא לא איירי מתניתן דקבעי לאפרו, לפיכך תיקון מהרש\"ל הגירסא. אבל מ\"מ קשה, הא סוף סוף לא הוי שור דומיא דידיה, ומהמשנה משמע דבכל דבר דומיא בעינן. ולע\"ד נראה דאפשר לפרש מתניתין בדלא קבעי ליה ומ\"מ פטור מטעם שוגג, אע\"פ שאין כאן איסור מלאכה כלל, דהא אף באין מתכוין אין איסור מלאכה כלל, ומ\"מ פטרינן מטעם שוגג, כדאיתא בפרק הנשרפין (סנהדרין עט:) והא דקאמר מתניתין בשוגג, דכל הפטורי ממון כלל התנא דבי חזקיה בכלל דשוגג, וכיון שכן לא קבעי לה קרי לה שוגג לענין פטור ממון, כדקרי ליה התנא דבי חזקיה.",
"ד\"ה מכה. \"מפיק מיניה התם דמותר להקיז דם לאביו\" כלומר, דבראש הנחנקין רוצה לאמר, דהא דקיימא לן דמכה אביו אינו חייב אלא אם כן עשה בו חבורה ילפינן מהיקישא דתנא דבי חזקיה, \"מכה אדם ומכה בהמה, מה מכה בהמה עד דאית בה חבורה (דהא כתיב מכה נפש בהמה, ונפש משמע הוצאת דם, כי הדם הוא הנפש) אף מכה אדם, דהיינו אביו, לא מחייב אלא בחבורה. וקפריך, היאך אפשר לאמר דנפש דבהמה היינו חבורה, הא גבי בהמה חייב לשלם אפילו שהזיקה בלא חבורה? ולפיכך קהדר ביה במסקנא וקאמר דהאי נפש דכתיב גבי בהמה קאי רק אמכה אביו, באם אינו ענין לבהמה, דהא חייב בה אפילו בלא חבורה, תנהו ענין לאביו, והכי קאמר: מכה נפש בהמה לא הוי כנפש אביו, אבל מ\"מ ישלמנה. וקפריך, אלא הקישא דמכה אדם ומכה בהמה ל\"ל? ומשני דילפינן מינה כי היכי דמה בהמה לרפואה פשיטא דפטור, דהא לא הוי מזיק, כך מכה אביו לרפואה דהיינו הקזת דם, נמי פטור. וא\"כ שמעינן מינה דהאי מכה אדם איירי במכה אביו, והתם לא שייך לחלק בין דרך עליה לדרך ירידה, דהחילוק הזה הוא רק בשוגג לענין גלות, ובאביו ליכא גלות.",
"ד\"ה בין בשוגג. \"אבל בין מתכוון לשאינו מתכוון לאו בממון אחר בהדי מיתה איירי\". כלומר, ולאו בשאין מתכוין לשום אדם מיירי, דהתם לא הוי צריך להשמיענו דפטור, דהרי הוא נמי שוגג, ועוד קל ממנו, דשוגג יכול להיות שעשה המעשה בכונה אלא ששגג בזה שלא חשב תוצאת המעשה. אלא איירי בנתכוין להרוג את זה והרג את זה."
],
[
" גמ' \"לא כי אלא קטן הזיק\" יתר מכן, אפילו ודאי הזיק במקצת מ\"מ פטור על מה שהוא ספק (ובתוספות פירשו לקמן בענין אחר, ועיין מה שהערנו שמה).",
"\"אחד תם ואחד מועד\". יתר מכן, אפילו הספק הוי אם תם או מועד הזיק דמסברא הוי לן למימר דמועד הזיק ומ\"מ אמרינן המוציא מחברו עליו הראיה כיון דשניהם רצים כן פירשו בתוספות לקמן.",
"\"לא כי אלא קטן את הגדול וגדול את הקטן\". יתר מכן, אפילו ודאי דתרווייהו הזיקו, אלא שהספק הוא כמה ההזיקו, ועוד דאית לן למימר דהגדול הזיק את הגדול, משום דהקטן לא יעיז להזיק את הגדול. ואפילו אחד תם ואחד מועד דמסתברא דהמועד הזיק את הגדול, ומ\"מ המוציא מחברו עליו הראיה. ובתוספות לא פירשו כן.",
"\"מדרישא ברי וברי סיפא נמי ברי וברי\". אבל ליכא למידק מהא דבסיפא נמי קתני לא כי, דהא האי לא כי, מזיק טוען, ומזיק אפשר דאמר ברי אבל ניזק אומר שמא, ולא קשה ארבה בר נתן.",
"\"לא סיפא ניזק שמא ומזיק ברי\". והוא הדין דהוי מצי להוכיח מהא דקאמר מזיק לא כי, דהא אף רב פפא אית ליה דלא כי משמע דוקא ברי, דאם לא כן לוקמי כל המשנה בשמא ושמא, וכדהוכיח במהרש\"א.",
"רש\"י ד\"ה על סומכוס. \"וממתני' שמעינן דחלוקים עליו חביריו דקתני המוציא מחבירו וכו' \". קצת קשה, הא באותה ברייתא גופא כתיב בהדיא דחלוקים עליו חביריו, \"דברי סומכוס וחכמים אומרים המוציא מחברו עליו הראיה\". ויותר נראה דמביא ממתניתין דהתם, דאוקי שמואל כסומכוס.",
"ד\"ה דקאמר. \"כל שכן דהוה תיובתא\". ברש\"י איתא כל שכן, אע\"ג דבגמרא לא גרסינן כל שכן אלא אכתי, ואפשר דרש\"י סובר דהכא הוי לפטור את המזיק טפי משום דלא הוציא בודאי.",
"תוס' ד\"ה זאת אומרת. \"וההיא דמחליף פרה בחמור\", וילדה, ואין ידוע אם עד שלא משך בעל הפרה את החמור ילדה, והוי הולד של בעל הפרה, או משמשך, כשהיתה הפרה כבר ברשות בעל החמור, וכן בשפחה שנקנית בכסף.",
"ד\"ה ממאי. \"דקתני זה אומר לא כי\". כלומר, וקמהדר ליה \"דקתני זה אומר לא כי\", ולא כי הוי לשון ברי.",
"בא\"ד \"התם ליכא למיטעי שאין הבעל רגיל לידע\", כלומר, ולפיכך לא דק התם בלישנא ותני הלשון דרגילים בכל מקום לטעון, דהיינו ברי.",
"ד\"ה הא לא מייתי. \"וי\"ל דלשון המוציא משמע שבא להוציא\", ומוציא משמע בעל כרחו של המוחזק, שאין המוחזק מסכים על זה.",
"בא\"ד \"ולהכי א\"ש לשון המוציא\". כלומר, מי שהוציא מחברו בעל כרחו, דהיינו התופס, עליו הראיה על השאר.",
"ד\"ה לימא. \"ולא מחייב ר\"ג אלא שבועה\". מטעם מודה במקצת, וכשנשבע פטור אף על מה שהודה, משום דמה שהודה לא תבע לו התובע, והוי כמו הודאת בעל דין שאין הנתבע חייב לו זה שהודה, ולא דמי למודה במקצת, ולתבע לו חטים ושעורים, דהתם תבע התובע אף מה שהודה הנתבע.",
"בא\"ד \"והתם ודאי לכ\"ע חייב מה שטענו ואפ\"ה פטור משבועה\". ויש לחלק בין מודה במקצת לטענו חטים ושעורים והודה לו באחת מהן? דבמודה במקצת אין כפירה בעצם הדבר שהוא תובע, אלא בכמותו, ובכמותו דרך כל אדם להשתמט, הדבר לא היה כל כך רע כמו שאתה אומר. אבל בטענו חטים ושעורים מכחיש הכופר את עצם הדבר, דבר כזה לא היה כלל, ובזה אמרינן אין אדם מעיז.",
"ד\"ה רישא, \"וי\"ל דבברי וברי נמי איירי\". כלומר, דוקא רישא, אבל ההיא דאחד גדול ואחד קטן דוקא בברי ושמא אפשר לאוקמי, דאי בברי וברי נמי א\"כ לא הוי כרבה בר נתן."
],
[
" רש\"י ד\"ה שמע מינה. \"מדקתני שניהם\". עיין מה שפירשנו בסוף העמוד.",
"ד\"ה ור' עקיבא. \"אבל לרבי ישמעאל וכו' אבד הא' לא איבד את זכותו\". נראה דדוקא כהאי גונא, שיש ספק מי הזיקו, אז סבירא ליה לרש\"י דלר' ישמעאל לא אבד את זכותו, משום דלר' ישמעאל האי \"ומכרו את השור החי\" אבית דין קאי, וכיון שכן הטילה התורה חוב על בית דין למכור את המזיק, והוו לגבי דידהו כאיסורא, וספק איסורא לחומרא, ולפיכך יוכרחו למכור אף את השור הנשאר.",
"תוס' ד\"ה ראוי. משמעינו אפילו ניזק שמא ומזיק ברי פליג סומכוס\". קשה קצת, הא בפירוש ליכא במתניתין פלוגתא דסומכוס, אלא דדייקינן דאי הוי דבר שאפילו סומכוס יודה בו דאין חולקין אז לא הוי בזה שום חידוש דאין חולקין ולא הוי צריך להשמיענו, וא\"כ החידוש צריך להיות בדברי רבנן, דאין חולקין, ולא בדברי סומכוס דחולקין. ולי נראה דהחידוש הוא דלא הוי כטענו חטים והודה לו בשעורין, דסד\"א כיון דאם היה טוען ברי הוה פטור, אפילו טוען שמא פטור, דלא יהא שמא חמור מברי, קמ\"ל דלא אמרינן הכי, אלא דבשמא חייב כיון דליכא סברא דמחילה.",
"ד\"ה ש\"מ. \"מ\"מ דייק מלישנא דקתני שניהם\". וכן פירש רש\"י, דהדיוק הוא מדקתני שניהם. אבל קשה, הא מקשי לקמן, \"ותו מאי שניהם\", משמע דמעיקרא לא דייק זה, ולפיכך תירץ דאיירי במועדין. ובכלל הוא דוחק הנראה לעינים מה שפירשו בתוספות. ולפיכך נראה לי לפרש דהכי דייק: מדקא מחייב בהיו שניהם של איש אחד, ולא מצי למדחי ליה בכל אחד לאמר לא על זה שעבודך אלא על האחר, ש\"מ דיכול לגבות מכל אחד אפילו מספק, וזה אין סברא, דהא אמרינן המוציא מחברו עליו הראיה. ותירץ במסקנא, דאין הכי נמי דלר' ישמעאל אינו גובה, משום דמצי למדחי ליה, אבל לר\"ע כיון דשותפין נינהו, ולא מחוסר גוביינא גובה אפילו מספק, דאמר ליה, הרי שורי גבך, אלא שנותן לו הקטן שבשוורים, וכדאיתא בסמוך, \"אחד גדול ואחד קטן\". וכן הדין בלוקח ממנו חצי שדהו סתם, דאמרינן \"משמנין ביניהן, ולוקח נוטל הכחוש\". וזהו דוקא לר\"ע. אבל לר\"י כיון דמחוסר גוביינא, וחובו אינו על בעל השור, שיוכל לאמר לו ממה נפשך ממונא אית לי גבך, ואינו ידוע על איזה שור, הוי כמו שהיה לו חוב על אחד משני אנשים\" דאינו גובה משום איש מספק. והדר מפרש מאי שנא דקתני שניהם, וקאמר דאפילו לר\"ע \"טעמא דאיתנייהו לתרוייהו\".",
"ד\"ה ור' עקיבא. \"וקשה דהא לעיל אמר אפילו לר' ישמעאל שחטו מה שעשה עשוי\". ויכלו להקשות נמי מגופה, דאי אבד לא אבד זכותו, א\"כ אפילו לא אבד ואינו שוה כל חצי נזקו נמי יגבה דהא גובה אף לא מגוף השור, וא\"כ על כרחך מתניתין דקתני, \"היה אחד גדול ואחד קטן\" לא מצי אתיא כר' ישמעאל, וא\"כ מאי האי דקאמר השתא \"אלא לעולם בתמין ור\"ע היא, הא אפילו לפי סברא הראשונה ר\"ע הוי, ועוד אי כר' ישמעאל מאי קשה ליה, \"ש\"מ שוורים תמים שהזיקו רצה מזה גובה רצה מזה גובה\", הא פשיטא דר' ישמעאל הכי הוי? ועיין מה שתרצנו על פירוש רש\"י.",
"גמ' \"שור שנגח ארבעה וחמשה שוורים זה אחר זה\". ואע\"ג דבסירוגין שלא כסדרן איירי כדפירש רש\"י, מ\"מ נקט זה אחר זה לאפוקי בבת אחת, כלומר קודם שתפסו ניזק.",
"תוס' ד\"ה אי כרבי עקיבא. \"דמה הוא יודע אם יזכה\". דבריהם אלו צריכים באור, דמה מקשו, \"מה הוא יודע אם יזכה\", הא כיון דלבסוף זכה איגלאי מלתא למפרע דהוי שותף ויש בו כל דיני שותף, כמו כיחש ושבח דהוי ברשותו משעת הנזק וכמו הקדישו דהוי הקדש, וכ\"ת דהכי קא מקשו: כיון דלא זכה עוד בדין לא היה עוד בידו לשמרו, ולפטריניה מחמת אונס? - הא נמי ליתא, דהא פירשו בתוספות אחר זה, דשותף חייב על חלקו אע\"פ שהיה ביד השני ולא יכול לשמרו. ושמא יש לפרש דהכי קא מקשו, כיון שזכיותיו בשור עומדות בספק ואינן תלויות בידו, דהא המזיק יכול להודות ולפטר, א\"כ זכיותיו בשור הן קלושות מאד, ואין לו חלק בשור ככל שותף, דהא פשיטא אם ירצה למכור את זכיותיו בשור לא יתנו לו כל כך כמו שהיה שותף ודאי בשור, וא\"כ אמאי משלם כמו שהיה שותף, וכדמשמע ממתניתין? ותירצו, כגון שיש בידו להביא עדים, דיש לו בו זכיות ודאות, דמודה בקנס ואח\"כ באו עדים חייב היכא דהמודה לא חייב עצמו כלום"
],
[
" גמ' \"הב\"ע כגון שתפסו ניזק לגבות הימנו\". והכי פירושו, \"בזה אחר זה\", כלומר, וגם בהיותו בזה אחר זה.",
"\"אם יש בו מותר בנזקיו יחזיר לשלפניו\". והכי פירושו, אם יש מותר בניזק הזה שנגח אצלו באחרונה יחזיר לזה שלפני האחרון.",
"\"אתאן לר' עקיבא\". לפירוש רש\"י, דר' שמעון לא מצי איירי בתפסו ניזק, דבתפסו אפילו ר\"ע סובר כר\"מ, א\"כ מקשי בפשיטות טפי, דהא במתניתין משמע דאיכא מחלוקת בין ר\"מ לר\"ש דהיינו דבאותו דבר שר\"מ סובר כך ר\"ש סובר כך, ובאמת, לפי האוקימתא דהשתא, ר\"ש לא איירי כלל בדבר שר\"מ איירי, אלא מביא סברת ר\"ע בדבר אחר לגמרי, ואין זה סוגית המשנה. ומשני, דאף זה סוגית המשנה, כמו שאמר ליה שמואל לרב יהודה, דלפעמים תרי בבי דהמשנה שנויות לא כמו שנראה לכאורה באופן אחד או לפי חד תנא.",
"\"רישא רבי ישמעאל וסיפא רבי עקיבא\". ואע\"ג דמתוך לשון המשנה נראה דאיכא פלוגתא בין רישא לסיפא, מ\"מ לא נראה דהפלוגתא היא בדברי ר' ישמעאל ור' עקיבא.",
"רש\"י ד\"ה שבוק. \"בלא תפיסה נמי הוי אחרון נשכר\". כלומר, דלפי מאי דמוקמינן מתניתין הוי פירוש המשנה הכי: \"שור שנגח ארבעה וחמשה שוורים בזה אחר זה\", היינו בניזק זה אחר ניזק זה, ישלם, השומר האחרון, לאחרון שבהם\". \"ואם יש בו\", בניזק זה שהוא חייב לשלם לאחרון, \"מותר, ישלם לשלפניו\", היינו לפני האחרון. ובאופן זה אחרון אחרון נשכר. ולר' עקיבא לאו דוקא באופן זה אחרון אחרון נשכר.",
"ד\"ה הקדישו ניזק. \"ל\"ג\", דהא הכא קתני נפקותא בפירוש במשנה, דלר' שמעון יחזיר לכולם ולר\"מ לא יחזיר לכולם. ועוד הא הכא איכא הרבה נזיקין והאיך אפשר לומר הקדישו ניזק.",
"תוס' ד\"ה כגון. \"אבל לרבי עקיבא דאמר שותפין נינהו וכו' לא נעשה שומר שכר אלא מחלקו\". לאו דוקא, אלא כלומר חייב על חלקו משום שותף, דלר\"ע הוי תפסו ואינו תפסו שוה, ובלא תפסו אמרינן דחייב משום שותפות. והא דקאמר ש\"ש משום דנקטו לשון הגמרא.",
"בא\"ד \"דעל כל אחד מוטל לשמור חלקו\". ואע\"ג דהמזיק לא היה יכול לשמור חלקו משום דהיה ביד הניזק, מ\"מ דרך השותפין שהאחד עושה צרכי דבר השותפות ומה שמרויח או מפסיד הוא לשניהם.",
"בא\"ד \"ולא כפי' הקונטרס\". דלפירוש רש\"י סיפא איירי דוקא בדלא תפסו, דאי תפסו מודים כ\"ע דאחרון אחרון נשכר.",
"ד\"ה אם יש. \"והשתא אחרון אחרון נשכר דמתניתין אאחרון שבכולם דהוא החמישי קאי\". כלומר, דלפי פשוטו, \"אחרון אחרון נשכר\" משמע כל אחרון, כמו יום יום משמע כל יום, והיינו כל מי שהוא אחרון מרויח מזה שלפניו. וזה אינו הכא, דהא פעמים שהשלישי יש לו יותר מהרביעי. לפיכך פירשו דאחרון דהכא היינו אחרון שבכולם, והיינו פירוש דאחרון אחרון, כמו סוף סוף הוי פירושא סוף כל הסופים.",
"ד\"ה נותן. \"שלא יעלה בושתו של עשיר או פחות או יותר ממנה\". כלומר, דר' יהודה נשיאה ידע דת\"ק דאמר סלע בעיני פליג אר' יוסי הגלילי דאמר מנה בעשיר, משום דידע דבושתו של עני אינו אחד ממאתים בעשיר אבל מספקא להו להתוספות אי ידע דבושתו של עני הוא יותר מאחד ממאתים מבושתו של עשיר, דלפי זה בושתו של עשיר אינו צריך לעלות לת\"ק למנה, או ידע שבושתו של עני הוא פחות מאחד ממאתים מבושתו של עשיר, ובכן בושתו של עשיר צריך לעלות יותר ממנה לת\"ק לפי חשבון סלע לבושתו של עני.",
"ד\"ה ושל דבריהם. \"דנפקא לן מכמוהר הבתולות\". כלומר, דלמ\"ד דאורייתא פשיטא דהוי צורי, משום דנפקא ליה מכמוהר הבתולות והתם כתיב ישקל, דהיינו סלעים, דשקל הכתוב בתורה הוי סלע, וסלעים האמורים בתורה הוו צורי.",
"בא\"ד \"גבי אחד אלמנת כהן ואחד אלמנת ישראל\", כלומר, דהתם איתא דכשכפלו כתובת אלמנת כהנים פירשו האנשים מהן מלנשאן, \"דאמרי עד דנסבינן אלמנת כהנים ניזיל וניסיב בתולה בת ישראל\", וא\"כ משמע דכשכפלו כתובת אלמנת כהנים השוו אותה לכתובת בתולה בת ישראל, וכתובת אלמנת כהנים קאמר התם דהיתה שוה לכתובת אלמנת ישראל, דאמר \"אחת אלמנת ישראל ואחת אלמנת כהנים כתובתה מנה\".",
"ד\"ה יד. \"הוי זה החוב כמו שלא בא לעולם\". ומ\"מ מועיל טעמא דיד עניים אגן, משום דהוה כמו שהמקבל בעצמו היה שם, דהוו במעמד שלשתן, ובמעמד שלשתן תקנו חכמים שיועיל אפילו בדבר שלא בא לעולם, דהא כל חוב יכול ליתן במעמד שלשתן אע\"פ דהוי דבר שלא בא לעולם, משום דמלוה להוצאה נתנה, ואין למלוה אצל הלוה שום דבר שיוכל לאמר זה הוא שלו, או שיש לו זכות על זה."
],
[
" גמ' \"את שהוא מועד לו\". כלומר, אם הזיק \"את\" הדבר \"שהוא מועד לו\".",
"\"לימות החול משלם חצי נזק\". לפי פשוטו קמשמע לן ברישא דאפשר להיות מועד רק לדבר אחד, ולא אמרינן כיון דהוא מועד לדבר אחד, והבעלים יודעים שצריכים לשומרו, ממילא הוא חייב על כל מה שהזיק, ומיגו דהוי מזיק לדבר אחד הוי מזיק לדבר השני. ובסיפא קמשמע לן דמועד לזמן אחד לא הוי מועד לזמן אחר, אפילו לדבר אחד.",
"\"ואת\"ל נמי איתא לדברי פפא\", דמזה שהוכחנו דבמשנה ואינו מועד קאמר אין ראיה דליתא לדרב פפא, דמצינו למימר דהמשנה חפצה להשמיענו היא גופא, דכשהשור הוא מועד לאחד ואינו מועד לשני משלם לו חצי נזק, ולא אמרינן כיון דסוף סוף הבעלים פשעו שלא שמרו מן הדבר שהוא מועד לו, וא\"כ ישלמו, ומיגו דהוי מועד לדבר אחד הוי נמי מועד לכל הדברים, כדבעינן למימר בהפרה, מיגו דהוי פושע לענין שוורים הוי פושע לענין גמלים. אבל אם היינו שונים אינו מועד, אז ע\"כ הוה לן לאמר דסתמא לא הוי מועד. וכן פסק רב אלפס לקמן כרב פפא.",
"\"נגח שור חמור וגמל נעשה מועד לכל\". דאם לא כן תקשי לרב פפא מברייתא דראה שור נגח חמור לא נגח וכו' דהוי מועד לסירוגין לכל.",
"רש\"י ד\"ה הרי הוא מועד לשבתות. \"לפי שהוא בטל ממלאכה וזחה דעתו עליו\". דליכא למימר דהוי מועד לנגוח סוף כל ז' יום, דאם כן ליבעיא ג' פעמים סוף ז' יום, דהיינו קרוב לד' שבתות, ובגמרא מוכח דג' שבתות סגי. ועיין בתוספות דלקמן ד\"ה \"יום ט\"ו בחדש זה\".",
"תוס' ד\"ה אין צריכין. \"מלוה על פה מאי איכא למימר\". הא ליכא שם שום דבר למסור לב\"ד.",
"בא\"ד \"וי\"ל דהוי כאילו החוב שלהם מסור לב\"ד\". וא\"ת הרי מלוה להוצאה נתנה ואין למלוה אצל הלוה שום דבר למסור לב\"ד? י\"ל, הא אין כותבין פרוזבול אלא כשיש ללוה קרקע, ובקרקע הרי יש למלוה שעבוד וזכות, ובכן הוא מוסר לב\"ד זכותו על הקרקע, ואפשר דהיינו טעמא דאין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע, דכיון דבמלוה על פה אינו מועיל בלי קרקע תקנו שאף בשטר יכתבו רק על הקרקע.",
"ד\"ה הרי הוא מועד. \"וחשובים בעיניו נכרים ואינו מכירם\". קצת קשה, דהא הכא איירי בבהמות, כדאמר \"את שמועד לו משלם נזק שלם\", ובבהמות מה שהוא עושה.",
"ד\"ה רב זביד. \"ומיהו שמא חזר בו רב זביד מההיא ולא נגח לא הוי חזרה\". וטעמא משום דהא מאי שייך האי טעמא? הא הבהמות אינן לובשות מלבושים אחרים? וצריך לפרש, דכיון שהאנשים נראים בעיניו נכרים לפיכך נוגח את הבהמות.",
"ד\"ה משיחזור. \"דאפילו שבת ממלאכה בימי החול דלקמן\". כלומר, אם נסמך ההיא דלקמן (מא.) מוכרחים אנו לאמר דהוי מצי למיתני במתניתין מועד לבהמה ואינו מועד לאדם, והא דלא תני לה, אפשר משום דהוי בכלל מועד לקטנים ואינו מועד לגדולים. ומיהו אין לסמך ההיא דלקמן, משום דהתם פריך עלה, \"ומועד לבהמה הוי מועד לאדם\", ואינו אומר, דאין הכי נמי, דהוי מועד, שאם לא תאמר דחזר בו מההיא תקשה ליה הא דמקשינן בתחילת המסכת, מאי שנא גבי אדם דכתיב כי יגח ומאי שנא גבי בהמה דכתיב כי יגוף.",
"ד\"ה שור ולא נגח. \"בתרא דנקט כדי שאם יגח לאלתר משלם נ\"ש\". בלומר' דהא הוי מועד אחרי שור האחרון שנגח. ותירצו דמ\"מ לא ישלם נ\"ש אחרי שור האחרון שנגח, לפי שלא יהיה בסירוגין, לפיכך תני \"שור ולא נגח\", דבלי השור הזה לא תועיל כלום מוחזק להיות משונה משאר שוורים, שטבע שאר השוורים לא ליגח בלי סיבה נכונה והוא נוגח, והוה אמינא דהפחד משמיעת קול שופר בראשונה הוי סיבה מספקת לכל השוורים ליגה, וליכא כאן חזקה שטבע השור הזה משונה משאר שוורים, משום שבשעת פחד אינו יודע העדתו, והגהת הב\"ח אינה, כן נראה לי."
],
[
" גמ' \"סיוטא בעלמא הוא דנקטיה\". כלומר, דאין השור נעשה מועד אלא כשהוא לראות הרבה פעמים ביום ט\"ו אף רבי מודה דלא חשבינן ראיית ט\"ו לסירוגין אלא שדינן ליה אוסתה של ט\"ו, וצריכה פעם ד' בי\"ח להשלים ג' פעמים של סירוגין.",
"רש\"י ד\"ה ראתה. \"ומתחילה היתה למודה בימים אחרים\". כלומר, דאם היתה למודה מתחילה ידעינן לבטח למתלי טעמא בהא, וכיון שהוא מוחזק מועד אינו יוצא מחזקתו מספק וחייב הבעלים בשמירתו. ועוד, כיון שהועד בשבועות שלימות צריכים שבועות שלימות לחזרה, דבחזרה מחמירינן טפי מהעדאה, דהא לר' שמעון בהעדאה די בג' פעמים ובחזרה בעי ג' ימים, וכן לר\"מ בהעדאה די בג' פעמים ובחזרה בעי עד שיהיו התינוקות ממשמשין בו. אבל קשה לי, למה אינו ניחא לפי' הירושלמי, ונראה דהא דאמר לפי' הקונטרס לאו דוקא.",
"ד\"ה ושמואל. \"לרב נעשה מועד דקתני אשלישית קאי\", והיינו דמשלם נזק שלם אשלישית, לפי פירוש רש\"י דהכא, ולפי זה קשה למה נקט \"שור ולא נגח\" באחרונה.",
"ד\"ה לשון אחר. \"וה\"ק אלא אמר ר\"ל פטור דהקדש בהדיוט כדקאמרי' דרעהו דוקא\". עיקר החילוק בין לשון ראשון ללשון שני הוא: דללשון ראשון ילפינן פטור דהקדש בהדיוט ממיעוטים מיוחדים דכתיב בין בתם ובין במועד: בתם כתיב \"שור איש\" ולא של הקדש, ובמועד כתיב \"והועד בבעליו\", פרט להקדש שאין לו בעלים, אבל מרעהו לא ילפינן, דרעהו בשור המנוגח כתיב, ואתי להפך, להחמיר בתשלומין כששור המנוגח הוא הקדש, מדכתיב רעהו בתם ולא במועד. וללשון שני ילפינן מרעהו אף פטור דהקדש בהדיוט, אע\"פ דמאותו \"רעהו\" ילפינן חומרא בהדיוט שנגח הקדש. והיינו טעמא: דקרא דתם פשיטא דלא איירי בשור הקדש שנגח, דהא כתיב שנגח שור רעהו, ואין רעהו להקדש, וכיון שכן לא היה בכלל מועד נמי, דבמועד כתיב \"או נודע כי שור נגח הוא\" דמשמע דמדבר באותו השור הנוגח שדבר בו בקרא הראשון. ולפי הלשון הראשון קשה קצת, דלא מביא בגמרא הפסוקים שילפינן מהם פטורי דהקדש בהדיוט.",
"תוס' ד\"ה שור. \"משדינן ליה בתר קמאי או בתר שוורים שהן מינו\". כלומר, בבעיא שניה, אם תמצי לומר, בבעיא ראשונה דשור בתר שוורים שדינן ליה, משום דהוי מיניה, שבת, שבת, ושבת אחד בשבת ושני בשבת מהו, ואת\"ל דאפילו בימים איכא למימר סברא דמינא ושדינן ליה בתר שבתות דהוו תרי טעמי, ה' בשבת, ע\"ש, שבת' שבת, וכו'.",
"ד\"ה יום ט\"ו. ואין הראשונים של ט\"ו יום מן המנין\". כלומר, דכשראתה ג' פעמים עשרים הרי יש כאן ארבע פעמים חמש עשרה, ולמה צריכים ארבע פעמים בכדי להתיר יום ט\"ו אחר טבילתה? אלא לאו משום דהתם לאו שם היום גורם אלא דילוג ימים. ואין נראה לחלק משום דהיתה למודה לראות ביום ט\"ו להכי הראשון אינו עולה בחשבון, כדמתרץ לרב התם, \"למודה שאני\", דלא דמי דהתם איכא לצרף ראיה שראתה בט\"ו לשאר ראיות שראתה גם כן בט\"ו לחדש, אבל הכא הרי שינתה מלימודה, ואי אפשר לצרף אותה עם לימודה.",
"בא\"ד \"וצריך לחלק בין סירוגים של ימים לסירוגים של שוורים\". ואפשר לחלק כך: בסירוגין של ימים הרי אין היום גורם אלא הסירוגין, דאי אתי הסירוגין למחר היה נוגח למחר, וכיון דבנגיחה ראשונה לא היה סירוגין של יום אחד, כמו בסירוגין של השתי הנגיחות האחרות, אינה נחשבת עמהן, אבל בסירוגין של שוורים פשיטא דהשור הוא גורם, דאם לא היה רואה שור לא היה נוגח."
],
[
" גמ' \"שור של ישראל שנגח שור של עכו\"ם פטור\". וכתב הרמב\"ם בפ\"א מנזקי ממון, דקנס הוא זה לעכו\"ם לפי שאינן זהירין במצוות ואינן מסלקין הנזק.",
"\"אי רעהו דוקא\". כלומר, אי רעהו דוקא, אפילו למעוטי נכרי, דרעהו משמע ישראל, א\"כ אפילו נכרי לפטר, ואי רעהו משמע איש, אפילו דישראל נחייב. אמר ר' אבהו, אפילו תימא רעהו דוקא או לאו דוקא, \"אמר קרא וכו' \".",
"\"עמד וימודד ארץ, כלומר, הסתכל במדותיהם של עמי הארץ.",
"\"איתגורי אתגר\". מלשון אגרא, והתי\"ו הוא מבנין",
"\"גדול המצווה ועושה\", דהמצווה ועושה מועיל בעשייתו לכל החברה, וכן כשאינו עושה הוא מפסיד בזה לכל החברה. אבל מי שאינו מצווה אינו מועיל בעשייתו ואינו מפסיד בלא עשייתו, את כל החברה.",
"\"אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה\". הפסיק בזה להראות שאין הקב\"ה מקפח שכר כל בריה, ובשביל דבר טוב שיש בשתי פרידות, ההוא חס על ב' אומות שלמות ולפיכך כשהתיר ממונם של ע\"א הוי משום שאין בהם ובממונם שום דבר טוב, שום תועלת לחברה.",
"תוס' ד\"ה דאם כן. \"וכ\"ש בתם\". וכי תימא, נימא דאין לו דין מועד אבל יש לו דין תם, אפילו בפעם השלישית, גם זה אי אפשר, דאי פטור מצד מועדת כ\"ש דפטור מצד תם הקל, כדאיתא בתוספות לעיל לד:",
"בא\"ד \"וה\"ה שבא לפטור לגמרי תם דהקדש בהדיוט\", והיינו כלשון שני של רש\"י.",
"בא\"ד \"רעהו הוא דאיכא חילוק בין תם למועד\". כלומר, וכי תימא היאך אפשר להיות למדרש מרעהו תרי דרשי דסתרי אהדדי, דבהדיוט הקדש שאינו רעהו יהיה חייב ובהקדש הדיוט פטור, לכן פירשו דדרשא אחת היא.",
"ד\"ה עמד. \"אבל למ\"ד מותר קשה\". כלומר, דמקראי משמע דדוקא בענין זה שרי, אבל מן המשנה לא קשה אמאן דאית ליה גזל עכו\"ם מותר דהוי תנא ופליג אמתניתין. אבל קשה לי, היכי משמע מקרא דדוקא בענין זה, הא סתמא כתיב, דהתיר ממונן בישראל, וא\"כ אפילו בגזל. ועוד, הא טעמא דראה שבע מצוות וכו' שייך נמי אגזל דהא גזל נמי מן השבע מצוות היא. וי\"ל דלא דמי גזל לשאר דינין, דבשאר דינים הוי הדין רק לגבי החברה שמקבלת אותו, אבל לא לגבי החברה שאינה מקבלת אותו. למשל: בחברה שפוטרים את המזיק, אם נחייב אותו נעשה שלא כדין, דדין הוא שלא יהא חייב יותר מכל חברי החברה, וכן בחברה שאין שם דינין, דין הוא שלא נעשה דין לאחד, אבל בגזל אינו כן, דאפי' במקום שאין דינים, מצווים אגזל (למ\"ד גזל עכו\"ם אסור), משום דדין גזל אינו מופקד על החברה אלא על כל איש ואיש, ולפיכך אע\"פ שבני נח נצטוו על הדינין נצטוו נמי אגזל, משום דאיזה דינין שיתקנו הוטל עליהם לשמור דין גזל, וכיון שכן, הכא נמי, כיון שבני נח לא קיימו דינין, א\"כ נעשו כחברה שאין להם דינין, ולפיכך אין להם תביעה בדינין אחרים, חוץ מגזל, דנוהג אפילו בחברה שאין להם שום דינין, ולפיכך, כיון דתולה בהא דלא קיימו שבע מצוות, כלומר, שאין להם דינין, א\"כ מותרין לגבם רק בדבר התלוי בדינין אבל לא בגזל.",
"ד\"ה מפארן. \"דבפארן נגלה לאומות\". כלומר, דאפשר לפרש דמהר פארן, היינו, סיני, הופיע לישראל.",
"בא\"ד \"ופארן ארץ ישראל היא\". כלומר, ועוד ראיה דלאו היינו סיני שנתגלה לישראל.",
"בא\"ד \"ואע\"ג דקדריש התם לכל השמות\". כלומר, ובכל מקום שדורש את השמות הוי כשיש למקום אחד כמה שמות, אבל כשיש למקום שם אחד אינו דורש אותו, אבל אין להקפיד, דלפעמים הוא דורש את השם גם כשהוא אחד. ומהר\"ם פירש דהקושיא היא משום דהדרש של השם פארן הוי \"שפרו ורבו עליה ישראל וא\"כ ש\"מ שלא נקראו על ארץ ישמעאל\". ואין הלשון משמע כן.",
"ד\"ה אלא האדם. \"ורבינו תם מפרש דיש חילוק בין אדם להאדם\". ור\"ת לא רצה לפרש כרש\"י משום דאי ר\"מ לא סבירא ליה כר' שמעון' מאי מקשי הכא בפשיטות אר\"מ, הא פסקינן הלכה כר' שמעון.",
"ד\"ה קראו. \"המלמד תורה לעכו\"ם עובר בעשה דמגיד דבריו ליעקב\". פירוש, משום דע\"כ היו במצב מוסרי נמוך מאד, והטוב והרע שבתורה לא יהיה בהתאם עם מצבם הרוחני וימאסו בטוב של התורה, ולא רק שלא יועיל אלא שיזיק, כי טבע האדם ללחום בזה שהוא מואס."
],
[
" גמ' \"דאפילו אנגריא לא תעביד בהו\". וליכא למימר דטעמא לאו משום שיחה נאה אלא משום שלא שכרו את בלעם לקלל את ישראל, דהא ההזהרה שלא לצור את מואב היתה קודם ששכרו מואב את בלעם, וא\"כ בשעת ההזהרה לא נתחייבו עוד, ואין הקב\"ה מעניש על עתידות, כדילפינן מ\"באשר הוא שם\". ועיין מהר\"ם.",
"\"ואלו נערות שיש להם קנס\". כלומר, יש נערות שאין להן קנס חמשים כסף, כשנאנסו או נתפתו, והיינו, כשהמאנס או המפתה אסור עליהן בחייבי כריתות, וכשקידש אותן אין קידושיו קידושין ואין אני קורא בהן \"ולו תהיה לאשה\". אבל נערות אלו, שהמאנס אינו אסור עליהם אלא בלאו, וקידושיו קידושין, חייב עליהם נמי קנס חמשים כסף. והאי משנה ר\"מ היא, דקתני נערות דוקא, דלרבנן אף בקטנות איכא קנס. והכי אמרינן בכתובות, \"זו דברי ר\"מ\". וא\"כ קשה אמאי לא קנס ר\"מ התם את הכותים בממונם, ואמאי יש לכותית קנס.",
"רש\"י ד\"ה שור של ישראל. \"ודיין בקנס זה\". דקשה לו, מאי קסבר ת\"ק, אי כותי הוי כישראל, א\"כ אף ישראל בכותי יהא חייב. ואי כותי כעכו\"ם א\"כ ישלם הכותי נזק אף בתם.",
"תוס' ד\"ה גירי. \"הלכה דגירי אמת כולן\". כלומר, כל אלה שנתגיירו שלא מחמת שבאו לחסות תחת כנפי השכינה, אלא מחמת סבות אחרות, וא\"כ אפילו נתגיירו מחמת יראת אריות יהיו גירי אמת?",
"בא\"ד \"ואת אלהיהם היו עובדין ומ\"ד גירי אמת וכו' \". כלומר, וא\"ת א\"כ מאי טעמא דמאן דאמר גירי אמת הם, הא מפורש בקרא בהדיא, דהיו עובדין גם את אלהיהם.",
"ד\"ה על הנתינה. \"שיש להם קנס אע\"פ שדוד גזר עליהם\". כלומר, אע\"פ שדוד גזר עליהם שלא יתחתנו בהם, ואשמועינן דיש להן קנס אע\"ג דמדרבנן ליכא לקיים בהן \"ולו תהיה לאשה\", ואע\"ג דכבר אשמועינן באיסור דאורייתא, כגון ממזרת, א\"כ כ\"ש דרבנן? י\"ל דהוי אמינא כיון דדוד גזר עליהם עבדות, יהיו כעבדים לכל דבר, אפילו שלא יתפוס בהן קדושין, ואע\"פ דמן התורה יש להם קדושין, יש כח ביד חכמים לבטל את הקדושין, דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש.",
"בא\"ד \"דמדאורייתא אסירא בלאו דלא תתחתן כדמסיק רבא\". כלומר, ושמא תאמר שמן הלאו של לא תתחתן אסורים רק לפני שנתגיירו, הרי רבא מוכיח שמן הלאו הזה אסורים אפילו אחר שנתגיירו, כי קודם שנתגיירו (דהיינו בגיותן) אין תופס בהם קדושין (לית להו חתנות) ולא שייך לכתוב עליהם לא תתחתן.",
"בא\"ד \"ובפ' אלו הן הלוקין קחשיב נתינה\". כלומר, דאף בנתינה יש מלקות, שמע מינה שנתינה אסורה מן התורה, דבאיסור דרבנן אין מלקות.",
"בא\"ד \"דאמר ממזרת ונתינה איכא בינייהו\". כלומר, שם מביא שני טעמים, למה אלמנה המתגרשת מכהן גדול יש לה כתובה: משום שהיא אסורה לו מן התורה, וכל דבר האסור מן התורה אינו צריך חיזוק. ב) משום שעל ידי נשואיה עם הכהן גדול נעשית חללה ונפסלת אפילו לכהן הדיוט, וכיון שכן אינם צריכים לקנוס אותה יותר. ואמר התם שממזרת ונתינה איכא בינייהו, שהן אסורות מן התורה אבל אינן נפסלות בנשואיהן לאסור להן, כיון שהיו אסורות כבר מקודם לכן. וברא\"ש פרק אלו נערות נמצא כמו כן שנתינה אסורה מן התורה.",
"ד\"ה ועל הכותית. \"מה חידוש לומר שיש להם קנס\". ואם תאמר, הרי יש כאן חידוש גדול שלא קנס ר\"מ בממונם כמו שקנס בנגיחת שורם? יש לאמר, שמן המשנה משמע שהחידוש הוא לא מטעם קנס רק מטעם שאסורה להנשא לבועל, שהרי כל אלה שחושב שם הוי החידוש מטעם איסור, ותירוצו של המהרש\"א הוא דחוק מאד, וכן תירוצו של מהר\"ם.",
"בא\"ד \"דאמרי' בירושלמי דשפחה אפילו משמרת אין לה קנס\". וכן היה אפשר להם להוכיח מזה ששפחה אינה בת קדושין.",
"בא\"ד \"שהשפחות נתערבו בהן ונשאו לכותים\". כלומר, דהא ודאי שאביה היה כותי ולא עבד, כמו שפירשו בסוף התוספות דהא \"דנקט רבא עבד לאו דוקא\". וא\"ת מה מועיל חזקת האב לבתו, כיון שהבנים אינם מתיחסים כלל אל האב? י\"ל, כיון שאם נפסלה בתו, הרי עלינו לאמר שנתפסל זרעו, שהיה בחזקת כשר. ומ\"מ חזקה גרועה היא, שהרי בכתובות אמרינן, שאפילו חזקת האם אינה מועילה לבתה לכ\"ע, אע\"פ ששם אי אפשר להיות שהאם תהיה כשרה והבת פסולה.",
"בא\"ד \"ואע\"ג דנקט רבא עבד ושפחה לאו דוקא\". פירוש, זה שהזכיר רבא עבד הוא לאו לצורך, כי מה שנתערב בהם עבד אינו מועיל לפסול אותם משום דעבד הבא על הכותית הולד כשר. ואם תאמר שהחשש שמא נתערב בהם עבד מועיל שלא יהיה לבתו חזקת אביה? זה אינו, \"לפי מה שפירש שהשפחות נשאו לכותים והכותיות לעבד\", וא\"כ אם אמה היא שפחה ממילא אביה הוא כותי.",
"ד\"ה ה\"נ נקנוס. \"משום דסתם מתניתין ר\"מ פריך מר\"מ אר\"מ\". קצת קשה, למה להם להוכיח כן, הא אמר התם רב בפירוש \"זו דברי ר' מאיר\"."
],
[
" גמ' \"רבי יוסי אומר הרי הוא בחזקתו\". מחלוקת דרשות משנה אינה תלויה בבעיא דליעודי תורא. ועיין מה שאמרנו לקמן \"מדרישא רשות משנה סיפא נמי\".",
"\"כי יגח ולא שיגיחוהו\". עיין מה שהשיג הראב\"ד על הרמב\"ם בפסק זה, אבל קשה עליו מכמה טעמים, דנראה שהשואות הראב\"ד אינן השואות.",
"\"משוית ליה לר' יוסי בר חנינא טועה\". כלומר, לאמר דפליג אכל הני אמוראי דאמרי אין נזקקין לנכסי יתומים בשום חוב, וע\"כ אית לך למימר, דמזיק שאני, דאי לא גבית מיתומים לא ישמרו את שורם ולא יחדל מלהזיק, ולא דמי לחוב, שאפשר להמתין עד שיגדלו היתומים, וכיון שכן לא מיבעיא להפך דר' יוחנן ודר' יוסי בר חנינא.",
"רש\"י ד\"ה שור של חרש. \"ואוקימנא ביתמי\". משמע דרש\"י מפרש, דהא דאמרינן לעיל דמיתמי אין ב\"ד נזקקין אלא לנכסים שיש להם אחריות היינו אפילו בנזקין שהזיק שורם של היתומים עצמם, ועל כרחך לאו מטעם דאמרינן בכל מקום דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב משום דלא הוו מידי דקאי בעינא ולאו עליה קא סמיך בעל חוב, איכא למימר דלאחר מיתת אביהם קנאום, דהא טעם זה אינו שייך אלא בחוב שחייב אביהם, אלא הטעם משום דביתמי הקילו. ואם תאמר הא לעיל פירש רשי בפירוש הטעם דאין גובין מיתמי משום, דאיכא למימר דלאחר מיתת אביהם קנאום? י\"ל דהתם פירש אליבא דהלכתא, דפסקינן כחכמים דאמרי לקמן \"מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו\". והכא פירש אליבא דמ\"ד אין מעמידין, ולדידיה הוי פירושא דמתניתין דלעיל דלעולם אין גובין מיתמי אלא מנכסים שיש להם אחריות.",
"בא\"ד \"וקשיא לי א\"כ מאי לגבות מגופו דנקט\". והתוספות לא הקשו הקושיא הזאת, משום דאפשר לתרץ, דהא דאמר \"לגבות מגופו\" היינו למעוטי לגבות מעליה, והכי קאמר, לגבות מגופו הוא דאין מעמידין אפוטרופוס לתם, אבל לגבות מעליה, דהיינו לעשותו מועד, מעמידין אפוטרופוס אפילו לתם.",
"תוס' ד\"ה שלא יהא. \"אית ליה שלא יהא חוטא נשכר בבת ישראל שבוייה\". פירוש, אע\"פ שבשבויה מן הדין אין לה, משום שהיא ספק בעולה, ויכול הבעל לאמר לה הביאי ראיה שאינך בעולה ותוציאי ממני ממון? ותירצו, \"משום דמוקמינן לה אקדושתה\", כלומר, על חזקתה שהיתה קודם שנשבית. ואע\"פ שלגבי איסור אינה מועילה לה חזקתה זו, שהרי היא אסורה לכהן? יש לאמר, שכאן מצרפים החזקה להטעם שלא יהא חוטא נשכר, ובשביל כן מועילה, אבל החזקה לבדה אינה מועילה משום דסתם עובדי כוכבים פרוצים בעריות.",
"ד\"ה אין מעמידין. \"דלמ\"ד פלגא נזקא ממונא מאי איכא למימר\". אבל רש\"י לא הקשה הקושיא הזאת, משום דאיכא לתרוצי, דמ\"ד פלגא נזקא ממונא סבר כחכמים דלקמן, דאית להו מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו, והכי קיימא לן.",
"בא\"ד \"שלא יפסיד שורו, שהוא דבר מסויים\". כלומר, דבר שלם, דבר בפני עצמו, לאפוקי כסף דאינו אלא לקנות בו דבר, ואינו דבר בפני עצמו. ודבר מסויים יש לו שיווי לבעלים יותר, משום דהתרגלו כבר להשתמש בדבר, הדבר כבר רגיל בשימושו המיוחד לו, כמו הכא, שהם יודעים כבר את טבע השור הזה והשיר יודע כבר את עבודתו המיוחדת, והיינו כמו דאמרינן בעלמא, \"נפקא מינה לכושרא דחיותא\".",
"בא\"ד \"אין משלם אלא מגופו\". כללא דהא תירוצא, דבתם מטילין כל הקולות, כל האפשרות שלא לשלם, כדאשכחן דבתם מנכין חצי שבח נבלה מתשלומיו, אע\"פ שאינו מפסיד את הפחת. וכיון דביתומים ובהלכו בעליו למדינת הים יש אפשרות שלא לשלם, והיינו כשאין שם אפוטרופוס, א\"כ מטילין עליו את הקולא הזאת, ואין משלם.",
"ד\"ה אלמא. \"מילתא דפשיטא היא\". משום דאיהו גופיה כי מזיק פטור, דפגיעתו רעה, ממונו לא כל שכן. כמ\"ש התוספות לעיל, ד\"ה \"אין מעמידין\".",
"ד\"ה ואם הוחזקו. \"כדקתני סיפא חזר לתמותו\". חזר לתמותו ואפילו הוחזקו נגחנים ג' פעמים לא יעשה מועד עד שיחזיר ויגח שלש פעמים ברשות אפוטרופוס. וצ\"ל דהוחזקו נגחנים רשעים ומשתגעים ליגח כי ההיא דלקמן דשאלו בחזקת תם דמוקי כגון שהכיר בו שהוא נגחן (כצ\"ל).",
"בא\"ד \"שהכיר בו שהוא נגחן\". כלומר, דאע\"ג שהכיר בו שהוא נגחן מ\"מ היה סבור שקנאו בחזקת תם, וא\"כ שמע מינה שאפילו תם יכול להיות נגחן.",
"ד\"ה ורבי יוחנן. \"משום דחיישינן לצררי\". כלומר, שמא לפני מותו נתן אבי היתומים לבעל חוב צרור כסף לשילום החוב.",
"בא\"ד \"משום שובר\". היינו גם כן אותו הטעם, שמא כבר שלם והניח השטר ביד בעל חוב משום שקבל ממנו שובר שטר ששלם את החוב וכשיגדלו היתומים ימצאו את השובר.",
"בא\"ד \"ואפי' בשטר המקויים אין נזקקין משום שובר וצררי\". דקשה להו, אי טעמא משום דיתומים הוו כשלא בפני בעל דין, א\"כ למה לי טעמא דאין נזקקין לנכסי יתומים משום צררי או משום שובר, תיפוק ליה דאין נזקקין משום דאינם בני דין.",
"בא\"ד \"וי\"ל דשמא הוא מדמה קטנים להא\". קשה לי, אי מדמה קטנים להא, א\"כ מאי קושיא דר' יוחנן אדר' יוחנן, הא התם קאמר קבלה מיניה, דהיינו מר' יוחנן, וא\"כ ר' יוחנן סבר דביתומים כהאי גונא מקבלין ונזקקין. ושמא דקבלה מיניה קאי התם על ר' אסי ולא על ר' יוחנן, אע\"פ שהלשון לא משמע הכי.",
"ד\"ה דאי אמרת. \"דהא הכא פשע בשור האפוטרופוס\". וא\"ת היכי פשע, הא מוקמינן הכא בשוורים נגחנים, דהיינו משתגעים ליגח ונוגחים אפילו בלי פשיעה? תירץ ברא\"ש, משום דקיימא לן כר' יהודה, דאית ליה, מועד סגי ליה בשמירה פחותה, וא\"כ כשמחייבינן אותו על כרחך לא שמר אפילו שמירה פחותה, והיינו פשיעה.",
"בא\"ד \"דההוא תורא דלא הו\"ל ככי ושיני\". כלומר, דההוא תורא דקנה אפוטרופוס בשביל היתומים, ומסרו לבקר שיפטם אותו, אבל לא היו לו לשור שינים ומת שם ברעב, ומצטדק האפוטרופוס שלא פשע בו משום שלא עלה על דעתו שאין לו שינים, ושהבקר היה צריך להודיעו שאינו אוכל, ומשמע שאם פשע היה מחויב."
],
[
" גמ' \"מעמידין להן אפוטרופין ומעידין בהן בפני אפוטרופין\". ואפשר לפרש דברי חכמים בשני אופנים: מעמידין אפוטרופוס בכדי להעיד בפניו ולעשותו מועד, כמו שפירשנו במשנתנו, או מעמידין אפוטרופוס וגובין אפילו צד תמות, כמו דס\"ד לפרש במשנתנו. ומדברי סומכוס שמעינן לקמן דהפירוש בדברי רבנן הוי כהאופן השני.",
"\"סומכוס סבר רשות משנה\". כאן ציין המציין דהרמב\"ם פסק דרשות משנה, ובמשנה ציין דהרמב\"ם פסק הרי הוא בחזקתו. והיינו דבאפוטרופוס פסק הרמב\"ם דהרי הוא בחזקתו, משום דלא עבר ליד בעלים אחרים, דמעיקרא היה השור של יתומים וכשהגדילו הוי שלהם, והאפוטרופוס לא היה כי אם שומר שלהם, ובשומר אמרינן לקמן דכל מקום שהולך שם בעליו עליו. אבל בלוקח ומוכר דהוי באמת שינוי בעלים, הדין הוא דאמרינן רשות משנה. ולפי זה לא יפה עשה המציין שציין כאן להלכה דרשות משנה, שהרי כאן באפוטרופוס עסקינן, ובאפוטרופוס פסק הרמב\"ם דהרי הוא בחזקתו.",
"\"מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו\". והא דלא פירש דסבר אין מעמידין, והכא בדלא נטריה כלל ומשלם פלגא דמועד? תירצו בתוספות דלקמן דלרבא משמע ליה הלשון חצי נזק אצד תמות, ככל חצי נזק שבקרן. ועוד דאי בדלא נטריה כלל הוי ליה למימר, אינו משלם אלא חצי נזק.",
"\"אדמוקי לה במועד נוקמא בתם\". כלומר, דהלא אף במועד אינו מחייב אלא על צד תמות שבו.",
"תוס' ד\"ה דאי אמרת (לט.). \"כדמפרש טעמא בהניזקין\". כלומר, דהאפוטרופוס שהאב ממנה הוא מסתמא אוהבו של אבי היתומים, ובודאי שימלא בקשת האב שמבקש ממנו לפני מותו שיהיה אפוטרופוס לבניו, אפילו אם ידע שיהיה מוטל עליו שלא לפשוע בנכסי היתומים. וכן לא ימנע מלהיות אפוטרופוס בשביל כך כשב\"ד ממנין אותו, דב\"ד אין ממנין אלא אדם נאמן, והאפיטרופסות חשיבות היא לו.",
"בא\"ד \"כדי שישמור השור שלא יגח\". וכן אין זה חשיבות כדמפרשים בסמוך, דשמירת שור אינה חשיבות.",
"בא\"ד \"ובירושלמי בהנזקין אמר אתיא דרבי יוחנן כרבנן\". כלומר, דבהנזקין איכא פלוגתא בין אבא שאול ורבנן באפוטרופוס שמינוהו ב\"ד, לאבא שאול ישבע שלא פשע (לפירוש ר\"י ולא לפירוש ה\"ר ר' חיים) ולרבנן לא ישבע דאם מחייבית ליה שבועה ימנע מהיות אפוטרופוס. ולכאורה נראה דפליגא בפלוגתא דר' יוחנן ודר' יוסי בר חנינא דהכא, דלר' יוחנן אינו משלם האפוטרופוס בפשיעתו משום \"ממנעי ולא עבדי\", והיינו כרבנן דחיישי להכי, ור' יוסי בר חנינא כאבא שאול. ודחי, דר' יוחנן מצי סבר אפילו כאבא שאול ור' יוסי בר חנינא מצי סבר אפילו כרבנן.",
"בא\"ד \"ונראה דאפילו נאבד דבר משל יתומי' שלא ישבע שלא פשע\". כלומר, לפי סברת התוספות דימנע משום שלעולם יצטרך לישבע שלא עיכב כלום א\"כ אפשר לתקן שישבע רק אם לא פשע, והיינו במקום שנאבד איזה דבר מיתומים, אבל מהא דקאמר מינוהו ב\"ד לא ישבע, נראה שאינו נשבע כלל, אפילו כשנאבד דבר מהיתומים לא ישבע שלא פשע. והטעם משום דהכא הרי אומר שלא פשע (דאל\"כ למה לן להשביעו) ואם לא נאמין אותו ונחייבנו שבועה שאינו משקר פשיטא שימנע, משום שחושדים אותו משקר. אבל גבי השור אין כאן חשד, שהרי יש עדים או שמודה בעצמו שפשע, דאל\"כ אין מחייבין אוהו לשלם לניזק.",
"ד\"ה ולא משלם. \"ועוד דמשמע ליה ח\"נ מגופו כסתם ח\"נ דבכל מקום\". כלומר, דאי אפשר לתרוצי כאביי אלא ע\"י ג' תנאים: א', לפרש דר' יהודה סבר נזק שלם. ב', לפרש דלא נטריה כלל, דאי נטרו, אפילו שמירה פחותה, ליכא לחייבי לר' יהודה אצד מועדת. ג', ואי בדלא נטריה כלל ע\"כ משלם צד מועדת. ועכשיו מוכיח משלש אלו דליכא למימר דפליגי, חדא דלא אמר ר' יהודה נ\"ש, ועוד דליכא למימר בדלא נטריה כלל, ועוד דליכא למימר דחצי נזק דקאמר ר' יעקב היינו חצי דמועדת. ואם ליכא להוכיח מחדא מוכיח רבא מאידך.",
"ד\"ה אדמוקי. \"דלמועד לא איצטריך\". כלומר דכיון דבמועד ליכא מאן דפליג דגובין משור חרש שוטה וקטן על ידי אפוטרופוס א\"כ לא הוי ליה למימר ר' יעקב מחייב, דהא כולי עלמא נמי מחייבין, ואם כן ע\"כ איירי בתם דאיכא למ\"ד דאין מעמידין וקמ\"ל דלר' יעקב מעמידין.",
"בא\"ד \"דלמועד לא איצטריך\", ועוד י\"ל דעכשיו שאנו יודעים מהברייתא השניה דתני ר' יהודה מחייב, בא ר' יעקב לפרשו ולאמר דמחייב חצי נזק, ולא יכול לאמר מחייב דא\"כ במאי פירש דברי ר' יהודה. וברייתא ראשונה היא חלק מברייתא שניה, שבברייתא ראשונה לא רצה להביא אלא המסקנא, מה שפירש ר' יעקב."
],
[
" גמ' \"חדא דאית ביה תרתי טעמא\". ועוד יש לפרש \"חדא דאית ביה תרתי טעמא\", כיון דכתוב סתמא א\"כ משמע דאפשר לאוקמי אף בתם ואף במועד, וזהו דוקא אם נוקמי דשמרו שמירה פחותה וכר' יהודה.",
"\"כופרא ממונא הוא\". כלומר, דתשלומי כופר הוי כתשלומי נזקין, שדי הוא שהניזק יקבל כל מה שהוזק, וכשם שקטע את ידו משלם לו דמי ידו כך כשהמיתו כלו משלם לו דמי כלו. וא\"ת אם כן למה נקרא כופר, \"ואם כופר יושת עליו\"? י\"ל משום דהך ממונא דמשלם הוי נמי כפרה ליה, שבלי הממונא מחויב מיתה בידי שמים.",
"\"בדניזק שיימינן\". כלומר, דיש מקומות שהכפרה מרמזת על החטא, כמו בקרבן מצורע. \"הוא עשה מעשה פיטפוט שספר לשון הרע, לפיכך מביא צפרים שדרכן לפטפט\". ויש מקומות שהכפרה מרמזת על העונש שהיה החוטא חייב, כמו קרבן חטאת, שמעשה הקרבן מזכירו שבו היה צריך להעשות כל הנעשה לקרבן, וא\"כ בהא פליגי רבנן ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה: רבנן סברי דהכפרה הכא מרמזת על חטאו, ששורו המית את הניזק, ולפיכך מתכפר בזה שמשלם דמי ניזק, ור' ישמעאל סבר דהכפרה דהכא צריכה להזכיר לו את העונש שעל המזיק היה לקבל, ולפיכך משלם דמי מזיק.",
"רש\"י ד\"ה א\"ל חדא. \"הועיל וס\"ל לרבא לא פליג ר' יעקב ור\"י בכולהו סבירא ליה הכי\". כלומר הואיל וסבירא ליה לרבא דמה שמחייב ר' יהודה פירש ר' יעקב, ולא פליגי. כדהוכיחו בתוספות דלעיל מהא דלא תני ר' יהודה אומר משלם נזק שלם וכו' אבל מ\"מ נראה זה דחוק, דמנא לן דסבירא ליה כותיה בכל מילי, דאטו משום דסבירא ליה כותיה בדבר אחד, במעמידין אפוטרופוס לתם, סבירא ליה כותיה בכל מילי, בכל פלוגתא דאית ליה לר' יהודה עם תנא אחר? לפיכך נראה לפרש באופן אחר: \"הכי קאמר, חדא דאית ביה תרתי טעמא\", דאי הוי מוקי לה בתם היינו אומרים דדוקא בתם אפשר לאוקמא משום דתני חצי נזק, אבל השתא דאוקמי במועד ומפרש דמשלם צד תמות, א\"כ ממילא משמע דאף בתם אפשר לאוקמי, והיינו דרבא קאמר חדא ואית בה תרתי טעמא, בין במועד ובין בתם. והא דקאמר, \"לעולם במועד\", היינו אף במועד.",
"ד\"ה מגופו. \"ולא משלי\". כלומר, מגוף השור שאינו שלי אלא שלך ולא הייתי מפסיד כלום.",
"תוס' ד\"ה כופר אחד. \"כל חד וחד חייב חטאת\", דבחצי חטאת לא מיכפר.",
"בא\"ד \"כיון דכל חד מיחייב אזדונו כרת מיחייב נמי אשגגתו חטאת\". כלומר, דהחטאת אינה באה על המלאכה שנעשה בשבת, (דנימא כיון שנעשה מלאכה אחת אין כאן חיוב אלא חטאת אחת), אלא על ששגג במעשה שאם היה עושהו במזיד היה חייב כרת.",
"בא\"ד \"למה ירויח זה במה שהשור לשנים\". כלומר, דהתורה נתנה לאדם זכיות קבועות על נכסיו ועל עצמו. ואחת מן הזכיות היא, שאם הומת על ידי שור מועד יקבלו יורשיו דמיו (או דמי המזיק) אבל לקבל יותר אין לו זכות.",
"ד\"ה כופר שלם. \"לא שייך לאתויי הכא\". כלומר, דכל הני - שה, דמו, מתנות, ובכור - לא שייך לאתויי הכא, משום דכל הני לאו כפרה או פדיון נינהו (ובכור היינו שיש לישראל ולעכו\"ם שותפות ביה דפליגי התם ר' יהודה ורבנן. ואמרינן התם דאפילו לרבנן היה קדוש אי לאו דכתיב כל בכור, ושמע מינה דבכור אפילו מקצת בכור) וההיא דפרק יש בכור דפטרינן את היורשים אם היה עליהם לשלם רק חצי חמש סלעים, משום דאמרינן חמש ולא חצי חמש, שייך לאתויי טפי משום דהתם הרי איירי בפדיון דהוי כמו כופר, דהוי נמי פדיון נפשו.",
"ד\"ה חייבי. \"ביורשי הניזק עצמו מבעיא ליה אם יכולין למשכנו\". כלומר, דאע\"ג דממשכנין דערכין ודחטאות קאי על גזבר דהקדש, ממשכנין דחייבי כופר קאי איורשי הניזק. אבל מ\"מ קשה, מאי מבעיא ליה, למה לא יוכלו יורשי הניזק למשכן אותו כמו בכל חוב? לפיכך נראה לי דהאי ממשכנין קאי אב\"ד, ומבעיא ליה אי ב\"ד מחויבין למשכן אותו אפילו בלי תביעת יורשי הניזק, והיינו משום דתיהוי ליה כפרה, ועכשיו ניחא טפי, דיהיה דכופר ודחטאות ודערכין כולם פירוש אחד."
],
[
" גמ' \"דאקדים בי דינא ותפסיה\". כלומר, וישנם שם כבר עדים דאז אינו מועיל הודאתו אפילו למ\"ד מודה בקנס ואח\"כ באו עדים פטור, כיון דבא להודות מחמת העדים שנמצאים כבר בב\"ד. וגדולה מזו אמרו לקמן עה:, דאפילו נמצאו העדים מוזמים אין הודאתו הודאה, כיון דע\"פ העדים בא לב\"ד להודות.",
"\"לאו כל כמינך דמייעדת ליה לתוראי\". כלומר, דכיון דראינו שאצל הבעל לא נגח ואצל השואל נגח, לא תלינן האשמה בשור אלא בשואל, והוי כמו מועד לשאלה, ולפיכך הוי מועד אצל השואל ולא אצל הבעל. אבל כשנוגח אצל הבעל הוי לן למתלי האשמה בשור, דזהו דבר הרגיל להיות. ולמאן דאית ליה רשות משנה סבר דאף בבעל תלינן הסבה, ולפיכך כשעבר ברשות השומר חוזר לתמותו. ורב פפא סבירא ליה, דטעמא דרשות משנה הוא משום דבמועד אף שם הבעל צריך להתיעד, דלא הוי מזיק עד שיאמרו שלש פעמים שורו של ראובן נגח, ובאופן זה כולם מסכימים כי גם ראובן אשם, וכיון שאצל שואל שם בעליו עליו אין נעשה שנוי רשות, אבל כשהועד אצל שואל, אינם מאשימים בזה את הבעל ולפיכך לא הוי מועד אצל הבעל. ופלוגתא דרשות משנה אינה תלויה בבעיא דליעודי תורא דאפילו מאן דאית ליה רשות משנה מצי סבר שפיר דבשלש נגיחות ביום אחד נעשה השני או הראשון מועד. וכן להפך.",
"\"ושמואל אמר פסול הרי נעבד בו עבירה\". נראה לי, דבהא פליגי רב ושמואל. רב סבר כיון דבקטלא יש בנוגח חילוק בין אונם לרצון, א\"כ הוא הדין לקרבן, דילפינן נוגח מנוגח. ושמואל סבר כיון דלקרבן אין חילוק בשאר פסולין בין אונס לרצון, הוא הדין בנוגח, דילפינן קרבן מקרבן. והיינו דקאמר, \"הרי נעבד בו עבירה\" דזהו הפסול שפוסל בנרבע ובנעבד ובמוקצה.",
"\"לאו לקרבן\". דהא סתמא תני, \"לא עשה בו אונס כרצון\", דבשום דבר לא עשה בנוגח אונס כרצון, ואפילו לענין קרבן.",
"רש\"י ד\"ה רישא נמי רשות משנה. \"כלומר חד תנא הוא\". דקשה ליה הלשון \"רישא נמי רשות משנה\", דמשמע דברישא נמי הרשות משנה את דין העדאתו, וזה אינו. לפיכך פירש, כלומר, דלתנא דרישא ס\"ל נמי במקום אחר רשות משנה, והיינו במקום שיש שינוי רשות, אבל כאן אין שינוי רשות ומשום הכי אין שינוי בהעדאה.",
"ד\"ה להוציא. \"ע\"פ עד אחד וכו' דפסול לגבי מזבח\". משום דעד אחד נאמן באיסורין.",
"ד\"ה לאו לקרבן. \"דלענין קרבן מיירי\". נראה לי דרש\"י מפרש הגמרא הכי, \"לאו לגמרא?\" דהכי קאמר, \"נוגח לא עשה בו אונס כרצון\", ולפיכך אי אפשר למילף נוגח מרובע, דאי הוי ילפינן נוגח מרובע הוי לן למילף דגם בנוגח פסול אפילו באונס, כמו ברובע, ולפיכך הוצרך לאמר בנוגח בפני עצמו, כי היכי דלא נילף מרובע, אבל אי אף בנוגח פסול באונס כרצון הוי לן למילף שפיר נוגח מרובע ולא הוצרך לכתוב נוגח. והיינו דקאמר בתר הכי, \"לא לקטלא, והכי קאמר, נוגח לא עשה וכו' \", דעתה מפרש פירוש אחר מכפי שהי' המפרש מעיקרא לרב.",
"תוס' אי תם. \"הך פירכא ליתא למ\"ד מודה בקנס ואח\"כ באו עדים חייב\". דהא על כרחך ביש כאן עדים איירי, דאי באין כאן עדים ליכא לחייביה אפילו לא הודה ולא העריק לאגמא. ומיהו קצת קשה, מאי קאמר מודינא ומפטרינא, הא אפילו למ\"ד מודה בקנס ואח\"כ באו עדים פטור, אינו פטור אלא אם כן חייב עצמו איזה דבר בהודאתו, וכדאיתא לקמן עה. והכא הרי לא חייב עצמו כלום בהודאתו וא\"כ לכ\"ע מחייב הכא אפילו יודה, כיון דבבאו עדים איירי. ולפירוש רש\"י ורשב\"ם דהתם, ניחא קצת, דפריך הכא לרבא דלית ליה האי סברא התם, אבל לפי פירוש התוס' דהתם דרבא מודה לרב המנונא קשה, ודוחק לאמר דהכא קפריך לרב הונא דהתם. דלא ידע לחלק. וגם ליכא למימר דהיה מודה שהזיק בפני עדים שבאו אחר כך, דהוו להו עדות שאי אתה יכול להזימם, דא\"כ אף למ\"ד פלגא נזקא ממונא קשה.",
"בא\"ד \"דמיד אחר נגיחה הוגד לו\". כלומר, דיכול לטעון שהוגד לו וכיון שהבעל תובע מהשואל, דהא השואל שלם מגוף השור, הוי הבעל מוציא מחברו ועליו הראיה שלא הוגד לשואל, ושיהיה לו עדים לא שכיח, כדמסיים בתוספות.",
"ד\"ה הוה מערקנא. \"דהוה אכלנא ליה התם או מזבנינא ליה ולא הוה אלא כמזיק שעבודו של חבירו ופטור\". נראה לי דצריך להיות כך: \"דהוה אכלנא ליה התם, ולא הוי אלא כמזיק שעבודו של חבירו ופטור, או מזבנינא ליה\", דטעמא דמזיק שעבודו לא מצי קאי על מזבנינא ליה, דהא אף לר' ישמעאל גובה הניזק מהלוקח, אלא כלומר, מזבנינא ליה בלא אחריות ולא הייתי מפסיד כל כך.",
"בא\"ד \"ועוד דב\"ד ינידוהו אם לא ישלם אם יש לו\". כלומר, דהא השתא לא קאמר הניחא היכא דאית ליה ניכסי? משמע דאפילו אית ליה ניכסי נמי יש לו טענה זו, ואמאי?",
"ד\"ה אי הכי. \"והוא לא היה יודע שהוא מועד\". כלומר, וכי תימא הא השואל שומר הוא ועליו לשמור שלא יגרם לבעל הבית נזק על ידו, הא הוא לא ידע שהוא מועד. אבל קשה לי, ומה בכך שלא ידע, הא שואל חייב אף על אונסין. ושמא יש לאמר דאונס הבא על ידי אשמת המשאיל שאני, דכיון דלא הגיד לו ולא הזהיר אותו הוי כמחילה. ומשנה, דאף זה הוי פושע, ואפושע פשיטא דלא מחיל המשאיל.",
"ד\"ה מן הבהמה. \"וגבי נעבד כתיב לשון בקר וכו' \". ואע\"ג דגבי נוגח כתיב נמי שור, י\"ל דהתם כתיב שור רק לדוגמא, אבל גבי נעבד, הרי באמת היו עובדים לשור.",
"ד\"ה ויש בנוגח. \"בחד מינייהו סגי\". כלומר, אינו צריך שתהיינה חומרות בשניהם, בין בנוגח ובין ברובע, אלא אפילו רק חד מינייהו היה חמור מחבירו היה צריך כבר לכתוב שניהם, דכיון דלא מפורש בקרא בהדיא, רובע או נוגח, אלא כתוב רבוי סתם, ואנחנו מעצמנו מרבינן את הדבר שנראה לנו לרבות, ואם אחד היה חמור מחברו והיה כתוב רק רבוי אחד הוי מרבינן את החמור ולא את הקל, (והיינו דאמר, \"בדדמי\", כלומר, מה שהיה נראה לנו) ולפיכך הוצרך לכתוב שני רבויים. וא\"ת הא מפרשי בהדיא דבהמה היינו רובע, כדכתיב \"ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה\"? וי\"ל דזה אינו אלא אסמכתא בעלמא. וא\"ת א\"כ היכי קאמר \"מן הבקר להוציא את הנעבד\", לימא בדדמי, להוציא את הנוגח דהא נוגח חמיר מנעבד, כדאיתא בתוספות דלעיל? וי\"ל כיון דעכ\"פ איכא ריבויי בין לנעבד ובין לנוגח, א\"כ אין חילוק בדין אלא במשמעות דקרא, ומשמעות דמן הבקר הוי טפי להוציא את הנעבד.",
"ד\"ה לאו לקרבן. עיין מהר\"ם."
],
[
" גמ' \"שסיכן לשלשה בני אדם\". נראה לי דהמימרא של רב אשי היתה אחרי המימרא של רב פפא, שהרי רב אשי חי אחר רב פפא, וא\"כ הא דאמר שסיכן לג' בני אדם, מיירי נמי שסיכן וערק לאגמא, ולא תקשי הא דהקשה בים של שלמה, הרי חובשין אותו עד שנראה אם ימות המנוגח כדאמרינן באדם ההורג, ומחמת זה כתב שמימרא דרב אשי לאו כהלכתא. וזה אין נראה, דהא רב אשי סדר את התלמוד, והיה בתרא דבתראי, ומסתמא הלכתא כותיה. וא\"ת א\"כ למה סדר את דבריו אחרי דברי רבה? י\"ל משום דשייך טפי אחר דברי רבה, דרבה אמר דבאומדנא נעשה מועד, ואמר רב אשי דאומדנא לאו כלום הוא עד שיסכן, ומזה יעשה מועד אפילו לא הרג. והשתא ניחא, דבאמת היה צריך לסדר דברי רב אשי אחרי דברי רב פפא, דעד רב פפא כולם הופרכו, ומרב פפא לא הופרכו ואף רב אשי מן האין נפרכים.",
"\"וערק לאגמא\". וצריך לאמר דהבעל היה יכול לתופסו, או ששב בינתים אצל הבעל, דאם לא כן אונס הוא, ומאי הוי ליה למעבד.",
"רש\"י ד\"ה גביה. \"שהמזימין העידו\". צ\"ל שהמוזמין, והיינו העדים הראשונים שהוזמו על ידי מזימי שקר, ועתה נמצא שעדותן היתה אמת.",
"תוס' ד\"ה כמאן. \"שהרי הביאתו עליה\", דהא באונס איננה חייבת, כדכתיב, \"ולנערה לא תעשה דבר\".",
"בא\"ד \"תחילתה באונס וסופה ברצון דמותר\". דמותרת לבעלה, והיינו משום דחשבינן לה אונס גמור.",
"ד\"ה ברגל. \"אגב דנקט רגל ספ\"ב\". והתם נקט רגל משום דדיבר בהוה, דדרך בהמה לדרוס על תינוק ואין דרכה לאכול תינוק, ואם אכלה הוי קרן, ולא משכחת לה שן אלא על ידי תולדה.",
"ד\"ה לרבא. \"דפי' בספ\"ב (דף כו.)\". כלומר, דאע\"ג דאית ליה לרבא, דרגל משלם את הכופר, וכדפשטינן בפ\"ב, מ\"מ סבירא ליה דליכא לאוקמא הברייתא ברבעה ולא קטלה, משום דהלשון רובע אינו משלם את הכופר משמע דרבעה וקטלה. ועוד אי כאביי מיבעיא לן לדחוק כגון שהיתה תחילתה באונס וסופה ברצון, ולחלק משאר תחילתה באונס כדאיתא בתוספות, וניחא ליה לרבא טפי לפרש הך ברייתא כפשוטא, דרבעה וקטלה, ולמימר דהך ברייתא סבירא לה דרגל אינה משלמת את הכופר, שלא כהלכתא. ולאביי ניחא ליה טפי לידחק בפירושא של הברייתא מלפרשה שלא כהלכתא. וא\"ת כיון דלרבא סבירא ליה לתנא דברייתא דליכא כופר ברגל, א\"כ היכי דייק ליה בפשיטות מר' טרפון דאיכא כופר ברגל, הא איכא הכא תנא דברייתא דפליג עליה, ודלמא הלכה כהאי תנא? וי\"ל כיון דראינו דחולקים רבנן עליה דר' טרפון בקרן בח\"ה ולא ראינו דחולקים עליו ברגל, א\"כ שמע מינה דברגל הודו לו, ולפיכך פסקינן כותיה.",
"ד\"ה מאחר. \"נתכוון להרוג הבהמה והרג את האדם\". כלומר, דתנן בסמוך בפרקין דפטור ממיתה.",
"בא\"ד \"דכה\"ג לא הוי מועד לאדם הואיל ולא נתכוון לאדם\". והא דתנן לקמן פטור, ומוקי לה שמואל דפטור ממיתה וחייב בכופר, מפרשי התוספות בנתכוון להנאתו, דהוי שן. ובמשנה דהכא וכן בקרא איירי בקרן, דבשן קמיבעיא לן אי חייב כופר או לא.",
"ד\"ה כגון. \"כולה סוגיא מוכחה דלא מיחייב בשלישי נ\"ש\". דאי חייב בשלישי נזק שלם הוי ליה למימר, \"כגון שאמדוהו לשני בני אדם ואת השלישי הרג\".",
"ד\"ה איני יודע. \"אע\"ג דשחטיה ועבדיה כעין בשר\". דבן פקועה לאחר סקילה, אע\"ג דמדינא הוי כשחוט, מ\"מ לא הוי עבדיה כעין בשר, דדומה טפי לנבלה.",
"ד\"ה והאי. \"לשתוק מלא יאכל\", דבעל השור נקי מלמד להנאת כל השור, ואף בשרו.",
"ד\"ה כדרבי אבהו. \"דלאכילה לא צריך\". קשה לי, מאי קאמרי \"דלאכילה לא צריך\", הא אפשר לאמר דאתי לאכילה אפילו אם שחטו? דבשלמא אם לא יאכל משמע הנאה, לית לן למימר דאתי לאחר שחיטה, כיון דאפשר לאוקמי אאחר סקילה, כדמשמע לפי פשוטו, אבל אם לא יאכל לא משמע הנאה א\"כ ע\"כ אתה צריך להפקיעו מפשוטו. ועוד קשה למה להו להתוספות למידק הכי, לימא דבלא ר' אבהו לא הוי מצי למימר אלא להנאה, משום דכתיב לא יאָכל, ובהא אפילו חזקיה מודה דמשמע הנאה, דלא יאכל משמע, לא יהא בה שום היתר אכילה אפילו לאחרים. ונראה לי להגיה בתוספות ולמיגרס, \"להנאה, כיון דכתיב לא יאכל\".",
"ד\"ה כל מקום. \"הוה ליה למימר דהא איכא בינייהו\". כלומר, דחזקיה פליג התם אר' אבהו, וסבירא ליה דדוקא לא יאכל משמע איסור הנאה אבל לא תאכל ולא תאכלו הוי דוקא אכילה, וכן \"כי כל אוכל\", דגבי חמץ, ולדידיה הוי לן למימר דדוקא אכילה היא בכרת. אבל לר' אבהו דסבירא ליה כל לשון אכילה הוי הנאה במשמע, א\"כ אפילו הנאת חמץ ליהוי בכרת. ותירץ, דשאני כל אוכל, דהוי דבר חיובי, ולא ילפינן מלא תאכלו דנבלה, אפילו לר' אבהו."
],
[
" גמ' \"לנפלים והרג בן קיימא\". אבל לא בעי למימר כשלא נתכוין כלל משום דאז הוי רגל ולא שייך לחלק בין תם למועד, אלא דברה\"ר פטור לגמרי וברשות הניזק משלם כופר שלם.",
"רש\"י ד\"ה מודה בקנס. \"וכי היכי דמפטר מקטלא מפטר נמי מכופר\". כלומר, היכי מוקמית ע\"פ בעלים דפטור ממיתה, הא התם כמו שפטור ממיתה הכי נמי פטור מכופר משום דכופר בתם הוי קנס, כמו בנזקין אבל לא בעי למימר דמשמע שהבעלים כה\"ג היו פטורים ממיתה ולפיכך הם פטורים נמי מכופר, דכופר הוא במקום מיתה, \"וגם בעליו יומת אם כופר יושת עליו\", דהא האי מיתה היא בידי שמים וחייבים אף בלא עדים. ועוד במתכוין להרוג את הבהמה פשיטא דבעלים כהאי גונא היו פטורים ממיתה ומ\"מ לר' אליעזר משלם כופר. ועוד דהא בסוף העמוד כתב רש\"י טעמא דלא בעי קרא גבי עד אחד משום דתרי בעינן לממונא ולא תלי טעמא בקטלא.",
"ד\"ה קסבר. \"ליחייב בין בעד אחד בין ע\"פ עצמו כי היכי דתיהוי ליה כפרה\". ומהא שמעינן דכופר חייב אפילו בעד אחד, וכן בהודאה. ומהכא קשה לפירוש רש\"י בכתובות מ. ד\"ה \"הרי זה משלם ע\"פ עצמו\", ופירש, \"קסבר כופרא ממונא\".",
"תוס' ד\"ה נפקא. \"בטמאה טמא בטהורה טהור\". כלומר, אם הושיט ידו בבטן של בהמה טמאה חיה ונגע שם בעובר המת, טמא. אבל כשהושיט ידו בבטן בהמה טהורה חיה ונגע שם בעובר מת, טהור הנוגע. ודריש מזה שכתוב מהלכי כפים (כלומר שפרסותיה אינן שסועות, והיינו מהלכי ארבע) בחיה (כלומר בבטן חיה) טמאתי לך.",
"בא\"ד \"רוצה לישב דברי רבי יוסי הגלילי דבחולין אפי' לרבנן דבכורות\". כלומר, דאין הכי נמי דר' יוסי הגלילי ע\"כ כר' שמעון סבירא ליה, אבל רבנן דפליגי אר' שמעון מצי סברי שפיר כר' יוסי הגלילי בהא דקאמר בטמאה טמא, ואי סבירא להו כר' יוסי הגלילי ודרשי מדרשא דר' יוסי הגלילי, תקשי אמאי אינם מטמאים כשנגע בקלוטה במעי קלוטה.",
"ד\"ה כיון. \"לעשה יתירא\". כלומר, שיהיו שני מקראות המלמדים למורא אב ואם. אבל בתלמיד חכם מוקי ר' עקיבא דע\"כ צריך שני מקראות משום דאיכא חילוק בין רב מובהק לתלמיד חכם דעלמא.",
"ד\"ה לרבות. \"מפני שיבה תקום למה לי\". מפני שיבה תקום וכו', ואוהדרת פני זקן סמך, דאין זקן אלא מי שקנה חכמה.",
"ד\"ה נקי. \"שלא בכוונה נמי פשיטא דלא משלם דמים\". כלומר, דשלא בכונה אינו יכול להיות חמור",
"בא\"ד \"דבאש לא שייך כופר כלל\". כלומר, משום דהוא בעצמו עשה את האש, ולא ממונו לפיכך אפשר לאמר דהא דלא משלם כופר בכונה הוי משום דלא סגי לו בכופר, וא\"כ אפשר להיות דשלא בכונה שאיננו פושע כל כך משלם דמים, אבל בשור דפטור בכונה משום קולא, דלא חייבן תורה לשלם אלא מגוף השור, סברא היא דשלא בכונה לא חמור מבכונה."
],
[
" גמ' \"שדי זוטרי ושקיל רברבי\". כלומר, דסבירא ליה להאי אמורא דדרך חכמה הוא שלא להשיב תשובה גרועה אחרי תשובה טובה. ואפשר נמי דלהאי אמורא הדר בו ר' אליעזר מהא דסבר כופרא כפרה.",
"\"בעל השור נקי תם פטור\". קשה לי, היכי אפשר לאמר דקרא אתי לבושת הא הכא במיתה עסקינן, ובמיתה אין בושת אפילו באדם. דבשלמא בדמי ולדות איכא למימר דשייך אף במיתה, כיון דהולדות הוו כממון, אבל בושת הרי קאי האדם המומת? ואפשר דהכא סבר דבושת הוא משום זילותא דבני משפחה ושייך אף במיתה.",
"\"ומועד חייב\", משום דהוי מיעוט אחר מיעוט, ואינו אלא לרבות מועד לדמי ולדות.",
"רש\"י ד\"ה אטו באסון. \"ובעל השור נקי למה לי\". נראה לי לפי דברי רש\"י דהכי קמקשה רב אדא בר אהבה, כיון דלרבי שמעון נתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתה וחייב ממון, ומסתמא חייב אף דמי ולדות, כדאיתא בהדיא בסנהדרין (עט.) דרבי שמעון מפרש \"ונתת נפש תחת נפש\", ממון, ופליג אתנא דבי חזקיה, וא\"כ למה לך למיתלי באסון דלא כר' שמעון מוטב שתתלה בכונה ויהיה אף כר' שמעון. והתוספות גופייהו מפרשי כעין זה לרבי.",
"תוס' ד\"ה כתב. \"ואצטריך למיכתב אנשים\", דקשה להו, למה ליה למכתב אנשים להוציא שוורים, כיון דכתב נקי למעוטי תם ממילא נמעט מועד, דלא חייבו הכתוב במועד אלא במקום שחייב בתם. וכי תימא כופר יוכיח שחייב במועד ולא בתם, הרי הכא לר' יוסי הגלילי קיימינן דמחייב אף בתם חצי כופר.",
"ד\"ה כתב בתרא. \"דאיירי במועד דמשלם נ\"ש\". כלומר, דלא תני חצי נזק, אלא נזק, ומשמע נזק שלם.",
"ד\"ה גבי בושת. \"דומיא דנתינת מום\", כלומר, דאיש כי יתן מום בעמיתו כתיב.",
"בא\"ד \"אבל בושת דרגיל להיות רוב פעמים בלא חבלה\", כדשנינן לקמן, התוקע לחבירו, רקק בו וכן הלאה.",
"בא\"ד \"א\"ש דלא פריך גבי רפוי ושבת נמי נימא הכי\". כלומר, דבזה מתורץ שתי קושיות: חדא הא דילפינן רפוי ושבת מאיש בעמיתו ולא מאנשים דכתיב בהו בהדיא, וחדא אמאי לא קאמר הכא, רפוי ושבת נמי נימא הכי.",
"ד\"ה בכוונה. \"ומי איכא מאן דלית ליה דתנא דבי חזקיה\". ואע\"ג דר' שמעון פליג התם אתנא דבי חזקיה, וכן רבי, היינו דוקא בדמי הנהרג אבל בממון אחר לא, דלא גרע משוגג.",
"בא\"ד \"אלא כמו שדורש וכו' \". כלומר, ר' אדא בר אהבה.",
"בא\"ד \"אבל בשאר ממון לא גלי\". תוכן תירוצם הוא, דלרב אדא בר אהבה מצי סבר כרבנן, דנתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב מיתה, ומצי סבר נמי כתנא דבי חזקיה, דאפילו המית בלא כונה כלל פטור ממון שהזיק בשעת מעשה, ולא פליג על אביי ורבא אלא בדין אחד שיוצא מתוך פירושם על הפסוק. דאביי ורבא מפרשים את הפסוק \"ואם יהיה אסון\", כשהמית את האשה בלא כונה, ובנידון זה היינו ממעטים שוורים לחיוב וכתב \"בעל השור נקי\", לפטר, אבל כשהרג בכונה לא איירי קרא דאסון ולא בעל השור נקי לפטר, ולפיכך חייב השור בדמי ולדות כשהרג את האשה בכונה. ורב אדא בר אהבה דייק מקרא דפטור השור מדמי ולדות אפילו כשהרג את האשה בכונה, דהא רבי סבר נתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב לשלם דמי הנהרג ליורשין, ומסתמא חייב נמי ממון אחר שהזיק בשעת מעשה, והקישא דתנא דבי חזקיה אית ליה בשאר דברים, בשוגג או באין מתכוין לגמרי, וא\"כ לרבי הא דדרשינן, אנשים פטורים ולא שוורים כתב רחמנא בעל השור נקי דאף שוורים פטורים על כרחך אכונה קיימי, וא\"כ לרבי שוורים אפילו נתכונו לאשה עצמה, ומדרבי נשמע לרבנן, דהא לא שמענו פלוגתא דרבי ורבנן בשור אם פטור מדמי ולדות בכונה, וא\"כ אף רבנן סברי דשור פטור אף בכונה. ואביי ורבא סברי דאף לרבי פטור ממון אחר בנתכוין להרוג את זה והרג את זה, ולא מחייב אלא בדמי הנהרג, משום דכתיב, \"ונתת נפש תחת נפש\", דהיינו ממון, כעין דדרשינן בעין תחת עין."
],
[
" גמ' \"הואיל ובר קטלא הוא\". כלומר, הואיל ועשה מעשה קטלא, לאפוקי אם הזיק. ואפשר דלא גרסינן ליה כלל, דהא הפטור איננו משום שהוא בר קטלא אלא משום שהוא תם.",
"\"כתב רחמנא ובעל השור נקי\". ולפי זה, הא דאקשי ר\"ע לר\"א \"והלא הוא עצמו אין משתלם אלא מגופו\" הוא רק לדברי ר\"א, דאית ליה, תם שחבל באדם משלם חצי נזק. ועי\"ל דבכופר לא הייתי אומר דתם משלם מעלייה, משום דהתם כתוב בתורה בהדיא חילוק בין תם למועד \"ואם שור נגח הוא מתמול שלשם\", ואם כן תם דכופר אינו דומה לתם דחבלה, אבל בעבד הייתי אומר דאין חילוק בין תם למועד.",
"\"והא תבריה ר\"ע לגזיזיה\". והא דלא קאמר נקי מחצי כופר מהאי טעמא, היינו משום דלחצי כופר לא איצטריך, דאם כופר יושת עליו במועד כתיב, כדאיתא בירושלמי, ור' אסי ור' יוסי בר חנינא ירושלמיים.",
"רש\"י ד\"ה אבל הכא. \"בלא קרא מיפטר\", דהא בשעת שחיטה לא עשה שום דבר שיוכל לבוא עליו חיוב כופר.",
"ד\"ה והמית. \"דכתיב והמית איש והשור יסקל\". כלומר, ולמיתה אינו מועיל אומדנא, דכמיתת הבעלים כך מיתת השור. ועיין רש\"ש ומהר\"ש שיף.",
"תוס' ד\"ה ונימא. \"וכשאמר לו רבי אליעזר קבלם\". ובירושלמי איכא מאן דאמר דמתרץ לר\"ע כך.",
"בא\"ד \"דמסתמא היה יודע\". פירוש, כיון דזהו טעם פשוט אי אפשר שר\"ע לא היה יודע אותו מעצמו.",
"ד\"ה אלא. \"נימא דגם ר\"ע היה יודע וסובר אותו תירוץ וכו' \". ואע\"ג דהתוספות מוכיחים מברייתא דלקמן דלא סבר ר' עקיבא תשובות דר\"א מ\"מ כיון דהשתא לא ידע עוד הברייתא דלקמן, דהא אינו מתרץ על ר\"ע כמו שמתרץ בברייתא איכא שפיר למימר דאף ר\"ע סובר התירוצים של ר\"א.",
"ד\"ה ועבד. \"א\"כ גם כשהשור אין שוה כלום קיימת\". ולפי זה לא מטעם חומרא הייתי מחייב דמי עבד מעלייה, אלא מטעם קצבה, אבל הלשון בגמרא, דאמר מחמירני, לא משמע כן. ונראה לי דאפשר לאמר מטעם חומרא, והיינו כיון דאיכא חומרא בדמי עבד. אע\"פ דאיכא בו נמי קולא מ\"מ אי אפשר למילף דמי עבד מבן חורין לא במה מצינו ולא בקל וחומר, משום דבמה מצינו שני הדברים צריכים להיות שוים לגמרי, ובקל וחומר אינם לומדים קולא בנלמד כי אם במקום שהנלמד קל בכל דבר מן המלמד.",
"ד\"ה מה כשחייב. \"ואפילו הכי פוטר כאן בתם\". כלומר, דמדהא דדרש ר\"ע נקי מדמי עבד, ולא נקט מחצי כופר אין ראיה דלא קבל ר\"ע תשובותיו של ר\"א דאיצטריך בעל השור נקי לפטור במקום שאין השור בסקילה, דאיכא למימר דקבל, והא דדרש נקי מדמי עבד ולא מחצי כופר, משום דאית לו כר' יוסי הגלילי, דאין סברא למדרשו לחצי כופר, דמסתברא דחצי כופר מחויב, אבל מהברייתא הזאת רואים דפטור מחצי כופר, א\"כ אמאי לא דרש נקי מחצי כופר, אלא משום דאית לו דלחצי כופר לא איצטרך קרא, משום דכי לא מחייב סקילה פשיטא דפטור מכופר.",
"בא\"ד \"פשיטא דפטור מכופר\". ובירושלמי איתא, \"וכי לית ליה לר\"ע נקי מחצי כופר? אם כופר יושת עליו, במועד הכתוב מדבר\". ולפי זה ניחא טפי, דנפקא ליה לר\"ע בפירוש לחלק בין תם למועד, ולא איצטריך בעל השור נקי, אבל בעבד אין חילוק מפורש בתורה בין תם למועד.",
"ד\"ה נקי. \"ויש מפרשים דאפילו דמים לא משלם וכ\"ש קנס\". כלומר, דדמי עבד משמע מה שהעבד שוה, וזה אינו קנס, שהרי הקנס אינו לפי שויו של העבד, אלא לעולם ל' סלעים. אבל מ\"מ הרי הברייתא איירי בפירוש בשלשים של עבד. לפיכך פירשו דהא דקאמר דמי עבד היינו דאפילו דמים אינו משלם, דקנס פשיטא דאימעוט מבעל השור נקי, דהוי חיובא דכתיב בפרשה בהדיא ועליה קאי בעל השור נקי. ומשמע דלפירוש ראשון קאי דוקא אקנס. והא דקאמר דמי עבד, דמשמע כל שויו, יש לאמר, משום דהוי דבר קצוב, לעולם שלשים, והיינו דקאמר דמי עבד, כלומר, הדמים הידועים שמשלמים תמיד בעד עבד, והוי כמו שאמר, שלשים של עבד.",
"ד\"ה והוה. \"דשאני כופר דלעולם הוי ראוי\". כלומר, דאי הוה כתב רחמנא רק שהבעל אינו יורש כופר של אשתו הוי אמינא דהתם הוא משום שהאשה לא יכלה להיות מוחזקת בו בחייה וכיון שכן לא היה לבעל שום זכות בו לפיכך אינו יורש אותו, אבל דבר שהיה אפשר שתחזיק מחיים, דהיינו ירושה, שהיה אפשר שמורישה ימות בחייה, וכיון שכן היה לו לבעלה זכות בו ולפיכך יורש אותו אע\"פ שהוא ראוי. ומירושה לא הוה ילפינן כופר, דהוה אמינא דכופר יש לה זכות בחייה ולא הוה כלל ראוי.",
"ד\"ה היתה. \"שנתעברה בעודה שפחה דאין לבעל כלום דשל אדון נינהו\". כלומר, דריב\"א בא לפרש דאפשר לאוקמי אפילו בעלה ישראל ומ\"מ פטור החובל מכלום, והיינו דכשנתעברה בעודה שפחה, שהבעל לא זכה בדמי ולדות משום דלאדון נינהו. ושל אדון נמי אינם משום דשיחררה כשהיתה מעוברת ושיחרר אותה ואת ולדה. אבל קשה, מה תיקן, הרי קתני נמי גיורת, ובגיורת הרי ע\"כ דבעל נינהו. ואפשר דבגיורת נמי נתגיירה כשהיתה מעוברת, דאינם לבעל אע\"ג דהלשון גיורת לא משמע כלום.",
"בא\"ד \"וסתמא גיורת לגר\". התוספות תפסו כאן לשון רש\"י בשור שנגח את הפרה. אבל רש\"י לא פירש כאן כן, משום דהכא נזק וצער קתני, דהם לאשה עצמה, ואם היתה ישראלית, שיש לה יורשים, לא היה זוכה בהם החובל, ולא היה ליה למיתני זכה סתם, ולכך כתב כאן רש\"י \"פטור מן הכל\". אבל אחרי עיוני מצאתי שדברי התוספות אינם קשים, דהכי קאמר, \"הא דנקט שפחה\", ולא נקט נמי שהבעל היה משוחרר, משום דאורחא דמלתא וכו'."
],
[
" גמ' \"אמר רבה בגרושה\". כלומר, לפיכך קאמר ליורשיה, ולא קאמר לבעל, משום דאשה סתם קאמר, ומשמע אפילו גרושה, ובגרושה הרי אינו לבעל, ולכך קאמר ליורשיה, דמשמע מי שהוא יורש אותה, אם היה לה בעל בשעת מיתתה הוא הוי היורש ואם לא היה לה בעל, הקרוב קרוב קודם, הוי יורשה.",
"\"אמרי גרושה נמי תיפלוג בדמי ולדות\". כלומר בשלמא אם לא גרשה בדין הוא שכל דמי הולדות יהיה לבעל משום שיש לבעל פירות בנכסי האשה אבל אם גרשה תפלוג בדמי ולדות שנוצרו גם ממנה. ומשני, אמר קרא \"כאשר ישית עליו בעל האשה\", ואם כן דמי ולדות לבעל לא מטעם פירות שהיא תקנת חכמים, אלא מטעם שהולדות הם לאביהן.",
"\"לא דמים\". ק\"ק הרי יכול לשנויי דאיירי במקום שהשור בסקילה, והיינו כגון שיש עדים שהמית ולא ידעי אי תם הוי אי מועד, והודה מריה דמועד הוי. ובסיפא בהאי גונא פטור על פי עצמו, כדאיתא לקמן בגמרא. ושמא יש לאמר, דהכי קים ליה לרבה, דבבן חורין משלם דמים על פי עצמו ובעבד לא מחייב, וניחא ליה לאוקמי מתניתין בהא מלאוקמי דאתו עדים דהמית. או אפשר דהשתא עוד לא ידע הך שינויא דלבסוף.",
"רש\"י ד\"ה בגרושה. \"שגירשה אחר החבלה\". דאם גירשה קודם החבלה, ובשעת חבלה לא היתה כבר אשת איש, לא היה לו לאמר, \"הכה את האשה\", אלא, הכה אשה. ועוד דבזה לא היה משמיעני כלום במה שאמר, \"נותן נזק וצער לאשה\". עיין רש\"ש ומהדורא בתרא.",
"ד\"ה אין השור. \"ורבה אקרא סמיך\". כלומר, דקשה לו היכי פליג רבה על ר' אליעזר דהוה תנא.",
"בא\"ד \"מכופר ומסקילה קאמר\". לפי פשוטו משמע דבזה בא לתרץ, היכי פליג רבה על תנא, וקאמר דרבה אמר כתנא דמתניתין דמוקמינן לקמן כותיה. אבל קשה, מה תירוץ הוא זה, הרי אפשר לאוקמי מתניתין דלקמן דלא כרבה, כדאוקמא שמואל, \"פטור ממיתה וחייב בכופר\", וא\"כ מנא לן דמתניתין פליגא על ר' אליעזר וסבירא ליה כרבה? ושמא י\"ל, משום דרב הוא דאוקי לקמן מתניתין כרבה, ורב תנא הוא ופליג.",
"ד\"ה או שורו. \"במועד אוקימנא בפירקא קמא\". דקשה לו הרי הלכתא דפלגא נזקא קנסא.",
"תוס' ד\"ה גרושה. \"ולאשה לא אשכחן דזכה\". נראה לי לתרץ דסלקא דעתיה דהא דזיכתה ליה תורה לבעל דמי ולדות היינו משום דיש לו פירות ממה ששייך לאשה והולדות הוו כמו פירות מגופו ומגופה, כמו ולדות פרה דנחשבינו פירות, כדאיתא בכתובות, וכיון שכן, כשגירשה אין לו יותר פירות ממנה ולפיכך יחלקו. אבל במסקנא דקיימא לן דהתורה זכתה לבעל דמי ולדות אע\"פ שבא עליה בזנות, א\"כ רואים דלא מחמת פירות זכי לו רחמנא, ולא הוו כצררי.",
"ד\"ה אפילו. \"יצאו אלו שאינם ראויים לקרות בעל\". כלומר, בגמרא שלנו דייק מדכתיב בעל האשה ולא כתיב אישה. ובירושלמי דייק מדכתיב בעל ולא כתיב בועל.",
"ד\"ה ולרב נחמן. \"אבל הכא לא שייך האי טעמא\". אבל הכא הרי בניזקין קיימינן, דלא נתן הניזק למזיק כלום.",
"בא\"ד \"לפי שדרך בני אדם לפרוע מעות חשיב ר\"נ מעות מוחזקים\". עי\"ל טעם אחר, לפי שהמעות אינן עומדות להנאת גופן אלא לדמיהן ואם כן אינן חשובות אלא דמים בעלמא (שהרי יכולין להחליפן באחרות בלי שום הבדל) ודמים הלא יש לו למלוה או למזיק גביה מחיים.",
"ד\"ה אמר רבה. \"והא דאיתותב רב וכו' \". והא דאיתיביה אביי הכא מהמשנה דהמית, ולא קמשני ר\"א היא, משום דסתם משנה ר' מאיר, שהוא תלמיד רבי עקיבא.",
"בא\"ד \"דאיכא כופר שלא בכוונה בלא ריבוי דאם כופר\". כלומר, דאי מרבינן כופר שלא בכונה רק מיתורא דאם, אז יש לנו לרבות רק הפחות שברבוים, דהיינו דשלא בכונה יהיה חייב במקום שחייב בכונה. אבל אם מרבינן ליה מסברא, משום דכופר אינו חייב מחמת פשיעת שורו אלא מחמת המעשה הנעשה ע\"י שורו דהא חייב אפילו ברגל, סברא היא לחייבו בכל שלא בכונה, אפילו במקום דבכונה היה פטור מטעם הביאהו לב\"ד וישלם לך.",
"ד\"ה רישא. \"ומשלמו בתורת דמים\". דקסבר האי תנא כופר דמי ניזק."
],
[
" גמ' \"היכא דליכא עדים לא משלם דמים\". כלומר, בקנס ההודאה פועלת לפטור וא\"כ הוא פטור מכל דבר, גם מדמים. אבל בכופר ההודאה אינה פועלת לפטור, רק שאין לחייב אותו מטעם שהכופר תלוי במיתת השור, וא\"כ אפשר לחייבו דמים שאינו תלוי במיתת השור. ועיין רש\"ש שכתב שהסברא קשה להבין.",
"\"האמר ריש לקיש כגון שהצית בגופו וכו' \". כלומר, דהא לר' יוחנן אין ראיה כלל, דאית ליה אשו משום חציו, והוי כמו זרק חץ בעבד, דחייב מיתה ופטור מטעם קים ליה בדרבה מיניה, ואפילו לריש לקיש האמר וגו'.",
"\"דלמא תנא ושייר\". כלומר, דהא על האי ברייתא אמרינן בגמרא (ד.) דשייר (מלתא אחרינא). ועיין לעיל ה:",
"\"והלא דין הוא\". קשה לי, הלא אין עונשין מן הדין, וכמיתת הבעלים כך מיתת השור. ויש לומר, דדין דהבעלים מחויבים על קטנים כגדולים אפשר ללמוד בדין דגם השור יחויב על קטנים כגדולים, דכמיתת הבעלים כך מיתת השור. ואפשר דמשום הכי אין אנו למדין כאן בקל וחומר שור דבן ובת משור דאיש ואשה, משום דאין עונשין מן הדין. ולקמן דילפינן האי קל וחומר, משום דכבר כתב, \"או בן יגח או בת יגח\", והוי רק כמו גילוי מלתא דהא קרא קאי בין בתם ובין במועד. והשתא ניחא הא דקאמר \"לא חלקת בו בין תם למועד\" גם בדין שני, בקל וחומר דיליף מאיש ואשה. ועיין לקמן בתוספות ד\"ה \"וכי דנין קל מחומר\". ועי\"ל דאתיא כמ\"ד עונשין מן הדין. ועי\"ל דלענין עונשין מן הדין לא ילפינן שור מאדם, כמו שאין אנו למדים שאר דברים מעשרה דברים חוץ מזה, דצריכין עשרים ושלשה. וצריך עיון מאי שנא דילפינן שור מאדם דפטור בטרפה, כדאיתא בסנהדרין עח. ועיין סנהדרין לו:",
"רש\"י ד\"ה אלא לאו דמים. \"אמאי קתני לגבי עבד וכו' \". כלומר, אמאי קתני במתניתין דאיתיביה אביי לרבה מינה. ובזה הוא רוצה לדייק דהקושיא הזאת אינה לרבה, דהא אפילו בלא רבה איכא סתירה בין המשנה והברייתא, דבברייתא קתנא כל שחייב בבן חורין חייב בעבד, ובמשנה קתני דבבן חורין חייב על פי עצמו ובעבד פטור. ואפשר דאיכא למימר דרק לרבה קשה, כדמשמע הלשון, דבלא רבה איכא לתרוצי המשנה בשינויא דחיקא, וכדפרשו בתוספות, דאפשר ליישב המשנה כך, ואם כן יהיה עבד ממש כבן חורין, אפילו לפי המשנה, אבל לרבה דמחלק בין עבד לבן חורין דבבן חורין משלם דמים על פי עצמו ובעבד לא משלם, קשה מהברייתא דלא מחלקת מידי.",
"ד\"ה אי הכי. \"ומיהו בכוונה\". כלומר, לר' יוחנן כדאית ליה, שנתכוון שהאש ישרוף אדם קשור, ולריש לקיש כדאית ליה, שהצית בגופו של אדם.",
"ד\"ה עבד כפות. \"דקסבר אשו משום ממונו\". ואע\"ג דרבא גופיה קאמר דקרא ומתניתין מסייע ליה לר' יוחנן דאשו משום חציו, מצינו למימר דלדברי ריש לקיש קאמר, דהא ריש לקיש על כרחו מפרש המשנה דהפטור הוא על העבד משום דאין דמים באש על מיתת אדם ואם כן סבירא ליה לריש לקיש הכי, ובסברא הזאת לא מצינו מחלוקת דר' יוחנן עליו.",
"תוס' ד\"ה אשו. \"אם כן באש נמי משלם דמים וכו' \". כלומר, דקשה לפי מה שפירשו התוספות דשלא בכונה הוא לאו דוקא אלא אפילו בכונה א\"כ למה נקט אשו שלא בכונה? ותירצו דשלא בכונה נקט משום שור והכי פירושו, כיון דשור שלא בכונה משלם דמים א\"כ באש כהאי גונא נמי ישלם דמים, וכיון דבאש שלא בכונה ישלם כ\"ש דבכונה ישלם, דאין סברא שבאש יהיה שלא בכונה חמור מבכונה.",
"בא\"ד \"אבל למ\"ד אשו משום חציו היינו אדם המזיק\". וליכא למימר דלמ\"ד אשו משום חציו פריך ודוקא שלא בכונה, כדפירש רש\"י, דאי בכונה פטור מטעם קים ליה בדרבה מיניה שלא בכונה הוה לן לפטרו מתנא דבי חזקיה."
],
[
" גמ' \"נגיחה למיתה ונגיחה לנזקין\". כלומר, דהוי ליה למכתב או בן או בת יגח וכתב יגח יגח, משמע כל נגיחה, כמו יום יום משמע כל יום.",
"\"במתחכך בכותל להנאתו\". לפירוש רש\"י בשור שנגח את הפרה (מח:) ד\"להנאתו\" קאי אפעם רביעית, אבל לפני זה כבר נתחכך שלש פעמים בכוונה להרוג את האדם, והא דלא קטלהו משום דערק לאגמא. ולפי פירוש ר\"ת לא נתחכך אלא פעם אחת, והוי מועד משום דשן הוי מועד מתחילתו.",
"רש\"י ד\"ה ת\"ל בן ובת. \"קטנים משמע\". דקשה ליה, הא בן ובת משמע נמי גדולים, דכל איש הוי בן וכל אשה הוי בת. וניחא ליה, דכשכתוב אצל איש ואשה משמע קטנים, דמשמע שאינם איש ואשה, ומי שאין איש הוי קטן.",
"ד\"ה לא חלקת. \"לענין סקילה\". פירוש, דהלשון לא חלקת בו בין תם למועד משמע שאין שום חילוק בין תם למועד, וזה אינו, לפיכך פירשו דלענין סקילה קאמר.",
"ד\"ה להחמיר. \"על הקל\". דפשיטא דלמדין קל מחמור להקל על הקל, דאם הקל בחמור פשיטא דהקל בקל.",
"תוס' ד\"ה נגיחה. \"איצטריך לרבות נזקין\". דקשה, למה ליה לאתויי כאן נזקין כלל, דלחייבו בנזקין על הקטנים כגדולים לא איצטריך דבנזקין חייב על כל דבר, אף על הבהמה וכלים. ותירץ, דאיצטריך לאתויי נזקין לפי שסוף הפסוק, \"כמשפט הזה יעשה לו\", נדרש בנזקין. ואם כן ע\"כ \"אם בן יגח או בת יגח\", משמע בין שהמית אותו בנגיחה ובין שהזיק אותו. ומה שהקשה כאן המהרש\"א יפה תירץ הרש\"ש.",
"ד\"ה והא תם הוא (בתרא). \"כדפי' לעיל\", מא. בתוספות ד\"ה \"מאחר\".",
"בא\"ד \"כדמפרש ואזיל\". כלומר, במסקנא. אבל מעיקרא קסבר במועד להתחכך על בני אדם בכותלים, כדי להורגם, והוי מועד בשלש פעמים, ולכן הוא מקשה \"אי הכי בר קטלא הוא\". והא דמקשי התוספות, \"וא\"ת ומי דוחקי' לשמואל לאמר\", נראה לכאורה דלא קשה כלל, דשמואל לאו לאוקמא מתניתין אלא לפרושי מתניתין קא אתי, דבלא כוונה, אע\"פ שפטור ממיתה חייב בכופר, במקום שיש כופר, דהיינו במועד. ועל זה מתמה הגמרא - מועד בלא כוונה היכי משכחת לה? ולפירוש התוספות דמפרשי דלישנא דמתניתין דקתני \"ונפל על האדם\", משמע שלא היה מכוין להפיל על האדם, קשה, היכי מקשי בגמרא, \"אי הכי בר קטלא הוא?\" ומאי קושיא, ונימא דהא לא נתכוין להפיל על האדם.",
"בא\"ד \"דהוי מועד מתחילתו והוי כאורחיה\". ובירושלמי מביא ברייתא דתני \"שור שהיה מתחכך בכותל ונפל על האדם והרגו חייב בכופר ופטור ממיתה (תוספתא פ\"ד), ומוקי לה \"בשהועדה להיות מפלת את הכתלים, כשהפילה את הכותל לא היה שם אדם\". פירוש דבג' פעמים הראשונות הפילה את הכותל בלי המית אדם, ולפיכך היתה פטורה ממיתה, אבל כיון שנתרגלה בכך נעשית מועד לדבר זה וחייב הבעל כופר. והיינו משום דבירושלמי סבר דהוי צרורות, ולפיכך בעי אהעדאה לשלם כופר, דסבירא ליה יש העדאה לצרורות.",
"ד\"ה הכא נמי. \"דלקמן הוי רגל בכוונה\". כלומר, דרגל הוי כל דבר שהבהמה עושה אגב אורחה, בלי כוונה להזיק או להכות מן הדבר ההוא. אע\"פ שבסוף דרכה היא מכוונת ליהנות מאיזה דבר, דפשיטא כשהבהמה הולכת לאיזה מקום היא הולכת שם להנאתה. ובכן כשהשור מניח את עצמו בבור על האדם בכדי לאכול את הירק, הוי ההנחה על האדם אגב אורחיה ולפיכך היא רגל. ועיין במהר\"ם שהוזקק להגיה שן במקום רגל, אבל הלשון דאמר \"כמו רגל שדרסה על גבי תינוק\", לא משמע כן.",
"בא\"ד \"דילפינן רגל בכוונה מקרן בכוונה\". תימה, היכי ילפינן רגל בכוונה מקרן, הא שאני קרן, דהשור בסקילה, והכא לרב קיימינן, דדריש מקרא דאם אין השור בסקילה אין בעלים משלמין כופר.",
"בא\"ד \"והא דפריך וכו' אי הכי בר קטלא הוא\". כלומר, וכיון דפרשינן דהאי מועד בפעם הראשונה קאמר, אם כן נימא הכי נמי דהשור נהרג. אבל קשה לי, הא כשהקשה \"בר קטלא הוא\", לא ידע עוד דאיירי בחזא ירוקא ונפל, אלא שנפל סתם בבור, וכשמשנה במועד ליפול על בני אדם, ע\"כ ס\"ד דאיירי כשנפל בכונה להרוג בני אדם, דאם לא כן לא יהיה מועד לעולם וכיון שכן ע\"כ ס\"ד שעשה כן שלש פעמים, דמועד בכונה להרוג אינו אלא בשלש פעמים. אלא שאחרי התירוץ הזה, כשהקשה, הא בר קטלא הוא, מוקי לה במועד דרגל, דהוי מועד בפעם הראשונה, וא\"כ מאי קשה להו להתוספות בהקושיא, והא בר קטלא הוא?",
"בא\"ד \"ולקמן גרסינן תניא כוותיה דשמואל ותיובתא דרבה דפטר וכו' \".. ובלאו הכי נראה כגרסת הרשב\"ם, \"תניא כוותיה דשמואל ותיובתא דרבה\", דאיירי בה במקום אחר. דאי אדרב קאי, דפליג הכא אשמואל, למה ליה למימר ותיובתא דרב? פשיטא אי תניא כוותיה דשמואל ממילא ידעינן דקושיא על בר פלוגתיה, רב. ובכל הגמרא אין דרך לומר כן."
],
[
" גמ' \"והניזקין שלא בכוונה\". פירוש, שלא בידיעה, דאי בידיעה היינו רגל ועיין תוספות לעיל, ד\"ה \"הכא נמי במתחכך להנאתו\". ועוד נראה, דהא ניזקין היינו תם ולפיכך קרי לקמן חיוביה דשור, אבל מועד הוי חיוביה דאדם, שלא שמרו, ומשום הכי משלם מעליה. תדע, דאי קאי אכל ניזקין שממונו מזיק, א\"כ אש דחייבה התורה היכי משכחת לה? הא כל אש שלא בכוונה הוא. ובזה מתורצת קושית התוספות על ר\"ת (בתוס' שזכרנו) דרגל לא ילפינן מקטלא דשור.",
"\"פרט לזורק אבן לגו\". כלומר, לרבנן המיעוט אתא לא למזיד גמור, דהיינו כוונה רעה להרוג ישראל, אלא למזיד שאינו גמור, דהיינו כוונה רעה בזה שלא איכפת ליה אם יהרוג ישראל, והיינו בזורק אבן לגו.",
"\"נגח ולבסוף הפקיר שמע מינה\". כלומר, דת\"ק דתני תרתי הוא משום דהוי תרי מילי, הפקר בתחילה והפקר לאחר נגיחה, ואתי ר' יהודה למימר דתרווייהו פטירי. והכי נמי מצי למימר דלהכי איצטריך תרי רבויי לרבויי תרווייהו דאי תנא חדא הוי מוקמינן ליה אהפקר לאחר נגיחה. וכן ברישא מיבעי תרי רבויי להביא שור היתומים ושור האפוטרופוס, דאי תנא חדא הוי מוקמינן ליה אשור האפוטרופוס. והא דתני במתניתין שור היתומים קודם שור האפוטרופוס, אף על פי שהיא זו ואין צריך לומר זו, משום דבתרווייהו הוי הטעם משום שור היתומים ודרך להתחיל בזה שהוא עיקר הטעם, והכי קאמר: שור היתומים, ואין חילוק בין היה להם אפוטרופוס או לא. ומשום אותו הטעם תני ברישא שור המדבר ואחר כך שור הגר שמת ואין לו יורשים.",
"\"מועד משלם נזק שלם ותם משלם חצי נזק\". ותרתי קמשמע לן הכא: חדא, דמועד משלם נזק שלם, דאף על פי ד\"ממונו\" אין כאן מכל מקום \"שמירתו עליך\" יש כאז. וקמשמע לן עוד דתם משלם חצי נזק, דלא תימא הואיל והשומרים קבלו עליהם בין שמירת גוף השור ובין שמירת נזקיו וא\"כ פשע במה שלא שמרו ולחייבו נזק שלם כעל כל פשיעה קמשמע לן.",
"תוס' ד\"ה הוה ליה. \"הא מחייבינן ליה בהכה את זה וחזר והכה את זה אע\"ג דספק הוא ובנותר שאמר לו אל תותיר\". צ\"ל הא מחייבינן ליה בהכה את זה וחזר והכה את זה ובנותר שאמר לו אל תותיר אע\"ג דספק הוא, והכי פירושו: הלא התם בשעת מעשה היה ספק אם הוא מעשה של חיוב וחייב משום שבסוף נודע שהמעשה היה של חיוב ואם כן הכי נמי לחייב? ומתרץ, דהתם בשעת המעשה האחרון נודע כבר שעשה מעשי רציחה או שהותיר, אבל הכא בשעת זריקה עוד לא נודע.",
"ד\"ה שור האשה. \"לכך אצטריך ריבוי\". כלומר, ומהריבוי הזה ילפינן דגם בנזקין הוי אשה כאיש. אבל מ\"מ לא מרבינן הפקר בנזקין (כדאיתא ברא\"ש פ\"ק טו), משום דבנזקין בעינן \"ושמירתן עליך\" דליהוו להו בעלים השומרים."
],
[
" גמ' \"סוף סוף מיגמר הוו גמרי ליה לדינא\", כללו של דבר בפירוש הגמרא, בין לרש\"י ובין לתוספות נפילת השור ליד ב\"ד הוא מעשה ההיזק לרבנן. אלא לרש\"י אינו חייב רק אם השומר עשה את המעשה הזה בידים, כלומר, הוליכו לב\"ד, אבל להתוספות חייב השומר אפילו אם ב\"ד תפסו השור מאליהם, דנפילת השור ליד ב\"ד (שעל ידי זה מפסיד הבעלים את השור) הוי היזק ניכר, לפי שהדבר גלוי לכל, וכל היזק ניכר הוי כמו חסרון בשור ולפיכך אינו יכול לומר לו הרי שלך לפניך כי אין זה השור שקיבל או שגזל. וזהו דוקא לרבנן אבל לר' יעקב כיון שהיו גומרין דינו של שור שלא בפניו לא הפסיד בעל השור כלום בנפילת השור ליד ב\"ד וא\"כ נפילת השור ליד ב\"ד לא הוי מעשה ההיזק וההיזק בא ממילא ולא ניכר מעשה ההיזק, כמו בחמץ שעבר עליו הפסח, וכיון שלא נעשה שום שנוי ניכר בדבר שקיבל או שגזל אומר לו הרי שלך לפניך. וזהו דוקא בשור שהמית אדם. אבל שור תם שהמית שור, כיון שע\"י מעשה ההריגה נפסד השור מן הבעלים, ולא ע\"י גמר דין, ומעשה ההריגה הוי היזק ניכר חייב השומר לפי שברשותו נעשה ההיזק הניכר הזה.",
"\"שור בר טענתא הוא\". נראה דר' יעקב ורבנן בהא קמיפלגי: ר' יעקב סבר \"עד עמדו לפני העדה למשפט\" משום דשלא בפני בעל דין לא יתברר הדין יפה. ורבנן סברי ד\"עד עמדו לפני העדה למשפט\" הוא תנאי בדין, דשלא בפני בעל דין לא מיקרי דין.",
"רש\"י ד\"ה הקדישו. \"דאי מיתהני מיניה מעל\". אבל פשיטא דאינו מוקדש להקריבו לקרבן אפילו לר' יהודה, דהא נוגח פסול לגבי מזבח אפילו במקום שאינם יכולים לדון אותו להריגה, כמו על פי בעלים או על פי עד אחד.",
"תוס' ד\"ה מכור. \"אסור להשהותו לענות דינו\". כלומר, ומטעם דאסור למוכרו אינו מכור, ד\"כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד, אי עביד לא מהני\".",
"ד\"ה השתא. \"היזק שאינו ניכר הלכך יכול לומר שם הרי שלך לפניך\". ואע\"ג דהכא הוי במזיד וחייב אפילו למאן דאמר היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק, שאני הכא, דההיזק בא ממילא. אבל אי הוי היזק ניכר הוי חשיב שנוי וחייב מטעם \"כל הגזלנים משלמים כשעת הגזלה\", ובשומר חייב מטעם פשיעה. ועיין גיטין נג: בתוספות ד\"ה גזלן הוא.",
"בא\"ד \"ובחמץ לכ\"ע\". כללו של התוספות כן הוא: כל דבר שהוא גלוי לכל הוי היזק ניכר. ובחמץ אינו גלוי לכל שהחמץ הזה עבר עליו הפסח. ובשור הממית אדם, לרבנן ביאתו ליד ב\"ד עושה ההיזק והדבר הזה גלוי לכל ולכן חייב השומר. אבל לר' יעקב ביאת השור ליד ב\"ד אינו עושה ההיזק וכן נגיחת השור אינה עושה ההיזק, שהרי אפשר היה לו עוד לשוחטו, ואם כן ההיזק בא ממילא והוי דבר שאינו ניכר. אבל בשור תם שהזיק ההיזק בא ע\"י נגיחת השור וזהו דבר הידוע לכל והוי היזק ניכר.",
"ד\"ה אלא שור, \"להך מלתא אין סברא לדורשו\". כלומר, כיון דבפניו דשור הוי כשלא בפניו, דהא אין בו דעת. וכן אמרינן לקמן (קב:) דיתומים הוו שלא בפני בעל דין, משום דאין להם דעת."
],
[
" גמ' \"דנעביד ליה שמירה מעולה\". כלומר, מעולה ממעולה, וזה אי אפשר, ע\"כ אמרינן כי הוא בא למעט שמירה, והכי פירושו: דוקא אם לא שמרו כלל הוא מחייב.",
"\"לזה ולא לאחר\". קשה לי, כיון דסבירא ליה שאין לך אדם שמשמר שורו שמירה פחותה, וקאמר רחמנא תם חייב, א\"כ על כרחך תם לא סגי ליה בשמירה פחותה, ומאי איצטריך מיעוטא למעט תם משמירה פחותה? וכן קשה לר' אלעזר בן יעקב דאית ליה לקמן במועד כר' יהודה, דיליף רבוי אחר רבוי, ואית ליה דבתם סגי בשמירה פחותה? ושמא י\"ל דהכי קאמרי: בלא קראי הייתי אומר, \"סתם שוורים בחזקת שימור קיימי\", אבל עתה דאיתא ג\"ש אפשר דאימא איפכא.",
"רש\"י ד\"ה אליבא דמאן, \"כלומר\", דקשה ליה, לוקמי שלא שמרו כלל, ואליבא דכ\"ע קאמר רב.",
"בא\"ד \"וכ\"ש מועד לקרן ימין שהוא צד חזקת שבו אינו מועד לשמאל\". וזהו דחוק, דהא איכא למימר דמאדם לבהמה לא הוי מועד משום דהוי מין אחר, אבל לבהמה גופה, כיון דאיעד לה לא שנא בימינו או בשמאלו. לפיכך נראה דרב על הך משנה אמרה, ולפיכך על כרחך לענין שמירה קאמר, דאי לענין תשלומין הוי ליה למימר הך מימרא על המשנה שור שהוא מועד למינו ואינו מועד לשאינו מינו. ועוד קשה לפירוש רש\"י, דהא איכא למימר דרב ואינו מועד קתני, כדפירש רב זביד וכדסייעו לו מן לשון המשנה גופה, ולפי זה לא תני במשנה דמועד לאדם אינו מועד לבהמה, ואשמועינן רב דמ\"מ מועד לימין אינו מועד לשמאל. תדע, דהרי בראש המסכת נמי אמרינן דמועד לאדם הוי מועד לבהמה.",
"בא\"ד \"לענין שמירה אשמועינן\". כלומר, ולענין שמירה אשמועינן טובא, דמהו דתימא כיון שעכ\"פ היה לו לשמור השור יותר וא\"כ פשע בשמירת השור \"ולא ישמרנו\" קרינא ביה, קמשמע לן.",
"תוס' ד\"ה בחזקת. \"סבר שפיר פלגא נזקא קנסא\". כלומר, דפלוגתא דר' מאיר ור' יהודה הוא בדבר שבפועל אם הבעלים היו רגילין לשמור שורם שלא יגחו או לאו. אבל פלוגתא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע היא בדבר שבדין אם הבעלים היו מחויבים לשמור שורם מנגיחה (אי לאו קרא) או לא."
],
[
" גמ' \"שוב אין לו שמירה לזה\". כלומר, התורה העידה עליו שבשום אופן לא ישמור אותו וא\"כ כל מעשה שמירה שיעשה לא תהיה לו שמירה.",
"רש\"י ד\"ה שלא יגדל. \"לא יקיימנו הוא\". כלומר, ולא תקשי לר' אלעזר הא התורה כתבה ולא ישמרנו, דמשמע הא שמרו פטור, כמו ולא יכסנו הא אם כסהו פטור. ובזה מתורץ קושית התוספות, דשאני גבי שור דאיכא לפרש ולא ישמרנו, לא יקיימנו. אבל מכל מקום קשה, איך נפרש ולא ישמרנו ללא יקיימנו, הא קרא כתיב \"לא ישמרנו בעליו שלם ישלם\", דמשמע הא קיים אותו לא ישלם. ואפשר לומר דאטעמיה דר' יהודה סמך וקסבר דלא ישמרנו דכתיב במועד אתא לרבות שמירה גדולה מעולה, דהיינו סכין, כלומר, שלא יקיימנו. והא דאמר טעמא דר\"א כדרבי נתן, הכי קאמר: כיון דבמועד יש איסור לקיימו א\"כ נראה לפרש ולא ישמרנו לרבוי שלא יקיימנו, ולא למיעוט כרבי יהודה, דהא טעמא דר' יהודה משום דאי אפשר לפרשו לרבוי, משום שאי אפשר להיות שמירה מעולה ממעולה, והכא הלא אפשר ואפשר, והיינו שלא יקיימנו.",
"תוס' ד\"ה אלא. \"דבור אית ליה תקנתא טפי כשמכסהו כראוי וכו' \". קצת קשה, הא מ\"מ יש בבור איסור, בלא טעמא דר' נתן, דהא אסור לעשות בור בר\"ה?",
"גמ' \"ורביע נזק לולד\". נראה דסבר סומכוס, דכיון דע\"י העדים בא, הספק הוי כמו שיש עדים על פלגא ולפיכך חולקין אפילו בקנס. ולא דמי להיכא דלא ידעינן אי תם הוי אי מועד הוי (כדלעיל מג:), דהתם אין לנו מעצמינו להסתפק במועד, דאית לן לאוקמי אחזקת הגוף או ארוב.",
"\"וכן פרה שנגחה את השור\". כלומר, לא רק שור שנגח את הפרה, דסברא היא דמחמת הנגיחה הפילתו, שהרי רוב הנולדים נולדים חיים, אלא אפילו פרה שנגח את השור, דאין כאן סברא לשלם אית ליה נמי לסומכוס דמשלם החצי.",
"\"דאפילו ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא\". נראה דבמועד איירי הכא, דאי בתם אפילו יודה מזיק יפטר מטעם קנסא. אבל בתוס' ד\"ה \"דאפילו\", נראה דבתם קא מיירי הכא, ואם יודה המזיק נמי יפטר מטעם מודה בקנס. וצריך עיון.",
"\"אי נמי לכי הא דאיתמר\". ובירושלמי איתא דבהך משנה גופא איכא רוב נגד החזקה, משום דרוב בהמות אינן מפילות, והוי לן ללכת בתר רובא ולאמר דמחמת הנגיחה הפילתו, וכיון דחכמים פליגי עליה דסומכוס בהך משנה, כדאיתא בברייתא דלקמן, ע\"כ פליגי אפילו בדאיכא רוב נגד החזקה. ורב ברייתא דלקמן לא שמיעא לו. ובזה מתורץ קושית התוס' דאף נגד תרי חזקות קאמר סומכוס הכא דחולקין משום דאיכא רוב נגד.",
"\"לרדיא\". חרישה, כמו \"בי רדו יומא\" (ב\"ב יב.) ופירש רש\"י, \"בית חרישת יום\".",
"\"דאיקיר בישרא וקאי בדמי רדיא\". ובבבא בתרא קפריך, \"אי הכי למאי נפקא מינה?\" כלומר, כיון שהשור שוה הכסף גם לשחיטה אם כן מה תובע הלוקח מהמוכר? ומשני, \"נפקא מינה לטרחא\". דכיון שהלוקח צריך עכשיו שור לרדיא ולא לשחיטה אם כן עליו לטרח למכור את השור הזה ולקנות שור אחר. והוא הדין דהיה יכול לתרץ, דאחרי ימים אחדים כשבאו לבית דין שוב הוזל בשר אבל אז לא היתה עולה ליה יפה מה שאמר מסקנא, \"ואי ליכא לאשתלומיה מיניה לישקליה לתורא בזוזי\".",
"תוס' ד\"ה זו דברי סומכוס\". וכן בבבא מציעא דף ק. בתוספות ד\"ה \"הא מני סומכוס\", הניחו את התמיה הזאת בלי תירוץ. ושמא י\"ל דחזקת מרא קמא אינה אלא במקום שהדבר שנולד בו הספק הוא דבר ידוע ומסוים כמו במחליף פרה בחמור, דקודם שנולד הספק, הפרה היתה בודאי של בעלה הראשון ושם בעלה היה עליה. ובכן מספק אי אפשר לנו לשנות שם בעלה שהיה עליה. אבל כאן הספק הוא על דבר שאינו מסוים, על תשלומין שהמזיק או השומר מחויב לשלם לניזק, שיכול לשלם לו באיזה ממון שירצה, ואם כן אין שייך בזה שנוי שם בעלים ואין כאן חזקת מרא קמא אלא חזקת רשות, ובחזקה אחת - חזקת מרא קמא או חזקת רשות - הלא אית ליה לסומכוס חולקין. ובזה ניחא קושית התי\"ט דהקשה ממה דהוכיחו התוספות לקמן (מז. ד\"ה ליתא לפרה) דלדברי רבא לא אתיא מתניתין אלא כר' ישמעאל דאמר לאו שותפי נינהו.",
"ד\"ה דאפילו. \"ברי גרוע והשמא טוב כעין ההיא מתני' דהתם\". ועוד יש לחלק, דבניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא הספק בא ע\"י מעשה ידוע לכל ובלא טענותיהם ראוי להסתפק לב\"ד ובכן הספק הוא ספק אמיתי ואין כח בדיבורו של ניזק לבטל את הספק, אבל ב\"מנה לי בידך והלה אמר איני יודע\", הספק נולד רק ע\"י דבורו של נתבע ובכן יש כח בטענתו היותר טובה של התובע לבטל את טענתו היותר גרועה של הנתבע, דאין ספק מוציא מידי ודאי. ולפי זה לא קשה כלל מההיא דיש נוחלין, דהתם הלא הספק נולד רק מתוך דבורם, כמו במנה לי בידך והלה אמר איני יודע, ובכן קשה לרב הונא ורב יהודה דאמרי חייב."
],
[
" גמ' \"ממרי רשוותך\". מבעל חובך. \"לא תהיה לו כנושה\" מתרגמינן כרשיא (לשון רש\"י ונ\"י ברי\"ף בבא בתרא), \"פארי אפרע\" סובין בשוויין אשתלם.",
"\"ורובא דאינשי לרדיא הוא דזבני\". ואם תאמר, הא ניחא אם לא היינו יודעים עסקי האיש שקנה אז עלינו לאמר דהוא מן הרוב שקונים לחרישה, אבל כאן מכירים אותו שהוא קונה להא ולהא וא\"כ מה מועיל ליה מה שרוב האנשים קונים לרדיא? וי\"ל דהכא קאמר: כיון שרוב אנשים קונים לרדיא הוי סתם שור לרדיא ועל המוכר לפרש אם הוא שור לשחיטה. והרש\"ש כתב \"דהרא\"ש הרגיש בזה וישובו דחוק\", ותירץ דהכא מיירי בסרסור שקונה למכור לאחרים ואי רובא דאינשי קונים ממנו לרדיא, אז גם הוא קונה לרוב לרדיא, אבל גם זה דחוק, כיון דעיקר הטעם הוא מה שהלוקח מן הרוב דזבני לרדיא, א\"כ הוה ליה למימר הכי, ועיקר התירוץ חסר מן הספר.",
"\"כי אזלינן בתר רובא באיסורא\". בדבר שהספק הוא על איזה דבר אם הוא אסור או מותר \"כגון תשע חנויות מוכרות בשר שחוטה והאחת מוכרת בשר נבילה\", דאמרינן \"נמצא (שם בשר) הלך אחר הרוב\" (לשון הרשב\"ם בבבא בתרא), דהתם ליכא חזקה דממונא נגד הרוב.",
"\"יגיש ראיה אליהם\". כלומר, \"מי בעל דברים יגש אליהם\", משמע אחד ולא שנים. הא כיצד? הוי אומר שהאחד יגיש את הדברים שאפשר מזה לדון, דהיינו הראיה. \"מתקיף לה רב אשי, הא למה לי קרא\", פשיטא דמי שקורא תגר לדין עליו להשמיע דבריו באופן שיכולין מזה לדין - (וזהו רק במקום שבאים לדין רק ע\"י טענותיו, דבזה אפילו סומכוס מודה דהמוציא מחבירו עליו הראיה. ובזה מתורצת קושית המהר\"ם), \"אלא קרא לכדר\"נ\", כלומר, דכשיש שני דינים בדין אחד אז התובע יגיש את דבריו תחילה. וזהו יפה לפי הסדר כי מתביעת התובע נסברה תביעת הנתבע.",
"\"ורביע נזק אחד משמונה בנזק\". ובירושלמי מפרש דנוטל בעל השור רק חצי נזק, אלא דפליגי התם באופן הגבייה: ר' ינאי סבר דבעל השור גובה כל חצי נזקו מבעל הפרה ובעל הפרה גובה מבעל הולד רביע (היינו שמינית. והפ\"מ פירש רביעית ממש, ואיני יודע למה) ור' יוסי סבר דבעל השור גובה מכל אחד לפי חלקו.",
"\"ממה נפשך חצי נזק הב לי\". פירוש, דהלא משנה מפורשת היא (לעיל לה:), \"אם היו שניהם של איש אחד שניהם חייבין\", ואוקמינן בתמין.",
"\"הב לי ראיה דאית לך שותפי\". ואם אין לך ראיה אז תשלם החצי מרביע השני, דממון המוטל בספק חולקין. \"אלא דקדם ותבעיה לבעל ולד תחילה\" ובשעת תביעתו טען בב\"ד כי \"משנגחה ילדה\" וטענתו זאת הוי הודאה לבעל הפרה וכמאה עדים דמי.",
"\"לעולם בפרה וולד דחד\", דאי פרה וולד דחד למה יטול כל חצי נזק מפרה בדאיתא לפרה?",
"רש\"י ד\"ה דפרה. \"כגון שמכר לו פרה חוץ מעוברה\". והא דלא אמר, כגון שמכר את עוברה? משום דאם כן תקשי למאן דאמר, אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. אבל לשייר את העובר לעצמו הוא יכול אפילו להך מאן דאמר, דלזה לא בעי קנין.",
"בא\"ד \"חוץ מעוברה\". אבל כשמכר לו את העובר ליכא למימר, דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם.",
"תוס' ד\"ה שאין נזקקין. \"למה יגבה ראובן וכו' \". ללשון ראשון של רש\"י לא קשה כלום, שהרי שמעון רוצה שישיבו לו תחילה את התפיסה ואת המשכון בכדי למוכרן, וקאמר, אם יש כאן תגרין שיקנוהו בדמים מרובין שומעין לו, ואם לאו אין שומעין לו, ואינם נותנים לו המשכון קודש שישיב המנה.",
"ד\"ה ורביע. \"שהוא רביע נזקו של ולד\". בירושלמי מוקי סופא במועד, דהוו כשותפין שנשתתפו זה בפחות וזה ביותר דשוים בשכר ובהפסד (כך איתא בירושלמי ראש פרק ששדו\"ה, \"שלשה שהטילו לכיס, הותירו או פיחתו כך הן חולקין\"). וא\"ת היכי מצי לאוקמי במועד הא הולד ע\"כ הוא תם? תירץ בעל גליון הש\"ס: כיון דהפרה מועדת להזיק ובעל הולד הוא שותף בה א\"כ אף עליו לשמור אותה, דהא אם תגח הפרה ממילא הולד יגח.",
"ד\"ה גלית. \"אין לחייב הפרה תשלומין שהם על הולד לשלם אם נגח\". כלומר, דאפילו לרבי נתן, כל מה שיש לו להשתלם מבעל הולד אין לו להשתלם מבעל הפרה, כמו שאנו אומרים כל מה שיש לו להשתלם מבעל השור אין משתלם מבעל הבור, וכיון שיש לו לניזק על בעל הולד זכות ספק חיוב א\"כ הזכות הזאת אין לו על בעל הפרה ולפיכך יש לו על בעל הפרה כמו כן רק זכות ספק חיוב, ובספק מועלת הודאת בעל דין או חזקת מעוברת."
],
[
" גמ' \"ואי דינא הוא ליכחוש מזיק\". כלומר, דהא \"אין מרחמין בדין\". ומשני דמן הדין שמין כן, משום דאמר ליה פרה מעברתא אזיקתך\", כלומר, העובר אינו דבר בפני עצמו אלא חלק מן הפרה וההיזק קרוי על הפרה, כמו העושה נקב בטלית, ההיזק אינו קרוי על מקום הנקב רק על הטלית כולה. וכן היד היא חלק מהעבד וכן הערוגה חלק מבית סאה.",
"רש\"י ד\"ה אין שמין. \"אם מתה אם חיה\". כלומר, בין מתה בין חיה.",
"תוס' ד\"ה ליתא. \"לדברי רבא לא אתיא מתני' כר\"ע\". וליכא למימר הא דקאמר רבא \"משתלם רביע נזק מולד\" הוא רק רביע נזקו, וכדפירש ריב\"א לעיל (בתוס' ד\"ה ורביע נזק) דא\"כ איך מוכיח הגמרא מכאן דסבירא ליה לרבא דולד הוא גופה של פרה, אפילו לא הוי גופה של פרה עליו לשלם רביע נזקו, מחמת ספק שמא הוא גם כן נגח. ואם תאמר ומנא ליה להגמרא להוכיח כן מדברי רבא, דלמא רבא רביע נזקו קאמר, וכדפירש ריב\"א? י\"ל דהגמרא סוברת דרבא על כרחך משתלם רביע נזק כלו מולד קאמר, מדקא מתמה על אביי, אטו אחד מארבעה בנזק ואחד משמונה בנזק קתני? חצי נזק ורביע נזק קתני\". משמע דסבירא ליה לרבא דהא דקתני במתניתין חצי נזק ורביע נזק דוקא הוא.",
"בא\"ד \"אלא כר' ישמעאל אתיא\". ועוד יש לאמר דכר\"ע אתיא, כדמשמע מהתוספות בריש פירקין, והכי קאמר \"ליתא לפרה\", כגון שאכלה המזיק או העריקה לאגמא, וקיי\"ל דמזיק שעבודו של חבירו פטור, משתלם רביע נזק מולד, דהא הכא, דכשכיחשה בידים לא שייך למימר כיחש ברשותא דתרווייהו כדמשמע לעיל גבי פיטומא. ואין סברא לחלק בין כיחשה לפיטמה, אלא משום דאורחיה לפטם ולא לכחש נקט התם פטמה, ועוד דבכיחשה יש למזיק לאמר אייתי ראיה דאנא כיחשה ואשלם לך דהמע\"ה.",
"ד\"ה מאי טעמא. \"ונראה דטעם דביצת תרנגולת נבילה אסורה אטו ביצת טרפה וכו' \". כלל דברי התוספות הוא: דהביצים האדומות המעורות בגידין במעי התרנגולת חשובות כגוף התרנגולת ואלה שאין מעורות לא חשיבי כגופה ולפיכך כשהזיקה התרנגולת אין גובין מביציה, דספק אם היו מעורות כשהזיקה או לא והמוציא מחבירו עליו הראיה. ואפילו לסומכוס דאית ליה ממון המוטל בספק חולקין, מכל מקום אין גובה מן הביצים שנולדו ביום שהזיקה דאלה ודאי לא היו מעורות בשעה שהזיקה. אבל כשנטרפה התרנגולת, אסורות מטעם ספק איסורא לחומרא, ואלה שבודאי לא היו מעורות בשעה שנטרפה התרנגולת, כגון אלה שנולדו ביום שנטרפה התרנגולת, בידוע שעוד מאתמול גמרו, מכל מקום אסורות מדרבנן, גזרה אטו אלה שהיו מעורות בשעה שנטרפה התרנגולת, כמו שביצת נבלה, אף על פי שגמרה מחיים, אסורה לבית הלל מטעם גזרה אטו ביצת טרפה שגדלה באיסור.",
"ד\"ה וכן אתה מוצא בקוטע יד עבדו של חבירו. מתוספות משמע דרבא מביא ראיות לדבריו מהמשנה דהחובל דקתני התם \"בנזק כיצד סימא את עינו וכר, שמין כמה היה יפה\". וכן מהמשנה דהכונס: \"כיצד משלמת מה שהזיקה, שמין בית סאה באותה שדה\". ולפיכך מקשו מעיקרא למה לא הביא רבא ראיה מהמשנה דדמי ולדות. וכן היה קשה להם בתוספות שאחר זה, על המקשה, היאך ס\"ד דהדין הוא שישומו הפרה בפני עצמה והולד בפני עצמו הלא רבא מוכיח ממשניות דהדין הוא דצריך לשום הולד עם הפרה, ולפיכך הוצרכו בתוספות לחלק. ולפי פשטא אפשר לתרץ דרבא אינו מזכיר כאן מה שכתוב בפירוש במשנה, דאטו רבא מתניתין אתא לאשמועינן? לפיכך הזכיר \"קוטע יד עבדו של חבירו\" ולא הזכיר קוטע יד אדם משום דזה קתני במשנה בהחובל. ויד עבדו ליכא למילף מיד אדם במה מצינו, דשאני התם, דליכא למימר שמין כמה אדם רוצה ליטול לקטע ידו, וכן מזיק שדה של חבירו אינו כתוב במשנה בהכונס. ובמה מצינו מבהמה שאכלה ערוגה ליכא למילף דנזקי גופו מנזקי ממונא לא ילפינן לקולא. ובתוספות דחקו לתרץ, דאין הכי נמי, דהולדות שמין בפני עצמם. והא דקתני במשנה \"כיצד משלם דמי ולדות שמין את האשה\", הכי קאמר, כשמשלם דמי ולדות צריך להוסיף נמי מה שפיחתו דמי האשה. וקמקשי בגמרא, \"האי דמי ולדות שבח ולדות הוא?\" כלומר, האי שומא איננה הוספה על דמי ולדות אלא דבר בפני עצמה, שבח ולדות, ושבח ולדות מאן דכר שמיה?"
],
[
" גמ' \"ונגחו שורו של בעל הבית או שנשכו וכו' \". נראה דתלתי בבי נקט נמי משום דרישא איירי ברגל, מציעתא בשן וסיפא בקרן. ולא זו אף זו קתני, לא מבעיא רגל, דההיזק בא בלא כוונה כלל, פטור בעל החצר אלא אפילו שן, דבכוונה, פטור. ולא מיבעי שן דלא נתכוין להזיק אלא אפילו קרן דנתכוין להזיק, פטור בעל החצר. ואע\"פ דכבר השמיענו \"חוץ מרשות המיוחדת למזיק\"? יש לומר, דתני והדר מפרש. ובתוספות כתבו דרק הסיפא צריכי \"ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב. ודעתם, דכיון דכבר השמיענו דשן ורגל ברשות הרבים פטור אם כן כל שכן ברשות המזיק. אבל אפשר לומר, דסלקא דעתך דדוקא ברשות הרבים פטור, משום \"דסתם פירות ברשות הרבים אפקורי מפקיר להו\", כדאמרינן לרמי בר חמא לעיל כ:",
"\"שנשכו כלבו של בעל הבית פטור\". ובפ\"מ כתב משום דכלב שכיח לשוך, דסד\"א דבכלב חייב משום \"לא תשים דמים בביתך\".",
"\"והבאיש מימיו חייב\", אשמועינן בזה דלא בכוונה נמי חייב.",
"\"כל בסתמא לא קביל עליה נטירותא\", דקס\"ד דכיון דבעל הקדירות לא מחייב בנזקי בהמתו דבעל החצר, משום שיש לו רשות להניח קדירותיו בחצר, הכי נמי בעל החצר לא יתחייב בנזקי הקדירות, משום שיש לו רשות לבעל החצר להניח שם בהמתו. ומשני רבא, דשאני רשות דבעל החצר מרשות דבעל הקדירות, דבעל החצר יש לו רשות ממילא, אבל בעל הקדירות נתנו לו רשות ומי שנותן רשות מקבל עליו לשמור.",
"\"אבל פירות דעבידי דאבלה בדיני אדם נמי מחייב\". ואע\"ג שדרך התנא להזכיר לסמן דבר הראוי להזיק ושילמדו ממנו במה מצינו שאר דברים, מ\"מ לא היה לו להזכיר סם המות שאי אפשר מזה ללמד שאר דברים דמה לסם המות דלא עבידא דאכלה? ותירץ דלענין פטור מדיני אדם לא צריך להשמיענו, רק לענין חייב בדיני שמים ולפיכך כתב סם המות ללמד מזה בקל וחומר לשאר דברים.",
"\"ואיבעית אימא סם המות נמי באפרזתא דהיינו פירי\". כלומר, סם המות סתם קתני, אם כן משמע כל סם המות, אפילו דעבידי דאכלה וכיון שכן סם המות רבותא קמשמע לן אפילו לענין פטור מדיני אדם, דלא מיבעי פירות דלא הוו מטבעם מזיק אלא אפילו סם המות דתחילת עשייתו לנזק, וכיון דתני סם המות דפטור למדין מזה בקל וחומר שאר דברים, כדרך התנא בכל מקום. וצריך לאמר דדרך הבהמה לאכול פירות יותר מדי ולהנזק, דאם לא כן על פירות למה יהיה חייב בדיני שמים, וכי מה ידע שתאכל יותר מדי? וכיון שכן, פשיטא דלא להזיקה נתכוין, דאטו בשופטני עסקינן? ולא דמי למאי דאמרינן דאפילו בסם המות דלא עבידא דאכלה חייב בדיני שמים, דהתם אפשר להניח אפילו לשונא, דמ\"נ, אם לא תאכל מה הפסיד? אבל הכא, אם תאכל לפי מה שראוי לה, הרי יפסיד הפירות.",
"\"אשלא ברשות\". כלומר, רשות שיש לבעל החצר שלא על ידי קבלת רשות.",
"תוס' ד\"ה אימא. \"ולפי האמת\", היינו לפי סברת רבא.",
"ד\"ה ואפילו. \"ואין נוטל שכר שמירה אלא שכר בית\". וע\"כ צריכים אנו לחילוקם של התוספות, דהא בבית אפילו רבי מודה דקבל עליו בעל הבית לשמור, כדאיתא בירושלמי.",
"ד\"ה שנכנסה. \"שאע\"ג שזה משתכר ברחיים צריך רשות\". פירוש, דלא תקשי למה ליה למיתני שנכנס לטחון חטים? ליתני הכניס חטים שלא ברשות, ותירץ דרבותא נקט לטחון, ולפי שדרך של אשה לטחון נקט אשה.",
"ד\"ה או דילמא. \"דמיבעיא ליה אי הוה דחוי בעלמא או לא\". כלומר, דמבעיא ליה אי רבא בלשון פשיטות אמר לה או בלשון ספק - אפשר דכולה רבנן היא ולרבנן ברשות קיבל עליו נטירותא, ואפשר דקיבל עליו נטירותא אפילו מעלמא. אבל מ\"מ קשה מהא דמתרץ אליבא דרב דברשות קבל עליו ואפילו חנק את עצמו, והכא ע\"כ לאו בלשון דיחוי הוא, דא\"כ תקשה לרב מברייתא, אמאי חייב, הוי לה שלא תאכל, דהא אכילה נמי לאו מבעל החצר בא לו ההיזק אלא משור גופיה, כמו חנק את עצמו?."
],
[
" גמ' \"מאי ברשות ומאי שלא ברשות איכא\". כלומר, אפילו ברשות הוי ליה לפטר דהא הוי כחצר שאינו של שניהם ובהדיא אמרינן (דף יד.) דשן ורגל פטורין בחצר שאינו של שניהם. והא דאמרינן לקמן דשניהם שלא ברשות הזיקו זה את זה חייבין, היינו דוקא באדם או בקרן.",
"\"ולא משלמא אלא חצי נזק\". ובירושלמי מחלק בין ר\"ה לרשות שאינה של שניהם, דברשות שאינה של שניהם אפילו קרן פטור לגמרי.",
"\"דהויא גללים בור ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים\". כלומר, דרב פפא שהיה תלמידו של רבא ידע שזה היה לשונו של רבא. ולפי שדרך גללים להזיק סתמא את הכלים לפיכך אמר רבא סתמא, רבץ פטור. אבל לשמואל היה יכול לתרץ דרבץ הוא עצמו ופטור על כלים משום דהוי ליה בור.",
"רש\"י ד\"ה הכא ברשות. \"דלא אסיק למילתיה הוא\". והא דאמר \"הכא ברשות\", הכי קאמר, דברשות דהכא קבל עליה נטירותא.",
"תוס' ד\"ה אע\"ג דאמר מר. \"כלומר, ומתוך כך היה לנו לפטור בעל החצר\". פירוש, דאפשר לפרש דהכי קמקשי הגמרא: אמאי חייב בעל השור בנזקי בעל החצר על הבורות שכרה שורו, נפטריניה מטעם כי יכרה איש בור ולא שור בור. אבל אי אפשר לאמר דהא חיובא דבעל השור לא מטעם בור בא עליו אלא מטעם ממונו שהזיק בידים, והוי תולדה דקרן אם עשה בכוונה להזיק או תולדה דשן ורגל, אם שלא כרה בכוונה להזיק.",
"בא\"ד \"ואם תאמר כל שכן דאי לא ממעטינן שור\". לכאורה נראה דהכי פירושו: מן הגמרא משמע דטעמא דהוה לן לפטור את בעל החצר הוא משום \"איש בור ולא שור בור\", הא אפילו אי הוי מרבינן על בור שכרה שור הוי לן נמי לפטור את בעל החצר משום דהוי לן לחייב את בעל השור, כיון שאדם חייב על ממונו שעשה כאילו הוא עצמו עשה, וכיון דעכשיו עוד לא אסיק אדעתיה טעמא \"דאית ליה למלייה כמאן דכריה דמי\", ותירץ, דהכי מקשי הגמרא: היאך מחייב שום אדם על בור שכרה שורו. ומהר\"ם מלובלין ומהר\"ם שיף פירשו בענין אחר אבל נראה קצת דחוק.",
"בא\"ד \"ונראה דאפילו אם חפרו אדם דבר חיובא הוא חייב בעל החצר בנזק בור וכו' \". ואם תאמר, לשמואל דאמר כל תקלה היא מטעם בור, היכי מחייבינן לעיל את בעל הקדירות כשהוזקה בהן בהמתו של בעל החצר הלא בקדירות הן בורו של בעל החצר בעצמו. ויש לומר דהיינו דוקא כשידע בהן בעל החצר אבל אם לא ידע, פשיטא דלא פשע כלום ואי אפשר לחייבו מטעם שיש לו בור בחצר. וכן אמרינן לקמן דכשנכנס שלא ברשות והוזק בו בעל הבית אם לא ידע בו חייב ואם ידע בו פטור. עוד יש לומר, הא דמחייבינן בעל החצר בנזקי בור שבחצרו אע\"פ שלא כרהו היינו דוקא כשהבור הוא שלו, וחייב מטעם בעל הבור, אבל כשהבור אינו שלו, אלא של בעל הקדירות, לא מיחייב אפילו ידע בו, דלאו עליה לסלוקי אלא על בעל הקדירות. והיינו דפירש רש\"י \"דהא בור דידיה הוא\". וגדולה מזו אמרו, דהכניס שורו לחצר של אחר והרביץ גללים חייב בעל השור אע\"ג דהפקירן, משום דבשעת הרביצה הוי שלו. והא דלא זכה בעל החצר בגללים אע\"ג דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו? יש לומר דכיון דהגללים היו עומדים להזיק לא הוי זכות שיזכה בהן בעל החצר."
],
[
" גמ' \"ואמאי הא תם הוא\". פירוש, אפילו אירע שנפל בבור כמה פעמים הוי תם, כיון שעשה זאת שלא בכוונה ליכא למימר שנתרגל בכך והרגל נעשה טבע, וכדפירשו התוספות לעיל (מד.), \"אמר רב במועד ליפול על בני אדם בבורות\". פירוש, שעשה כן בכוונה שלש פעמים. \"והא בר קטלא הוא?\" אמר רב יוסף, דחזא ירוקא ונפל\". ומדלא קאמר אלא, משמע דלא הדר בו ממה דאוקמינן שעשה כן שלש פעמים. ולפיכך פירש רש\"י דאפילו למסקנא אוקמי בג' פעמים משום דאם לא כן הוי ליה שן משונה.",
"\"אלא לשמואל\". אבל לרב ניחא, בין לפירוש רש\"י דאיירי דאייעד והוי שן כי אורחיה ובין לפירוש ר\"ת דאיירי בפעם הראשונה והוי רגל, דהא שן ורגל חייבין דוקא ברשות הניזק ולפיכך קתני \"אביו או בנו\". והא דאמר בשלמא לעולא, ולא אמר בשלמא לרב, משום דעולא מזכיר רשות הניזק בהדיא.",
"\"אמר ליה שמרו\". כלומר, דכיון דאמר ליה שמרו אם כן נתן לו רשות בתנאי שישמור את שורו, וכיון שלא שמרו לא קיים את תנאו והוי כמי שאין לו רשות ולפיכך לא מקני ליה מקום בחצר.",
"רש\"י ד\"ה או שניהן. \"כגון שניהן רצין בר\"ה\". ואע\"פ דמשנה היא בהמניח (כדהקשו בתוס'), י\"ל דקמ\"ל רבא דהא הזיקו דקתני התם הוזקו הוא ולא דק בלישניה.",
"ד\"ה ומים כלים. \"כל חפצים ככלים וכו' \". כלומר, חוץ מאדם, דאע\"ג דאף על מיתת אדם לא חייב בבור מ\"מ חייב על נזקיו, אבל על שאר חפצים דלית בהו נזקין פטור בכל.",
"ד\"ה אבל מריחיה. \"ונבילה גרמא הוא שגורמת לסירחון שיבא\". כלומר, דהסירחון בא מן הבקטריון והנבילה גורמת להבקטיריון שיבא.",
"ד\"ה דחזא ירוקא. \"כיון דאייעד ליה אורחא הוא\". מפירוש רש\"י דהכא נראה דסובר דכל שן משונה, כמו הכא, או כמו אכל דבר שאין דרך בהמה לאכלו, אם הועד בכך ג' פעמים נעשה בשן דאורחא. ולפיכך משלם הכא את הכופר דהוה כשן בחצר הניזק. אבל לעיל, גבי נתחכך בכותל דהוי רק פעם אחת שן משונה אם כן הוי תולדה דקרן, כמו אכלה כסות וכלים, ולפי שבשלש פעמים הראשונות דהתם הוי נמי קרן, דהא נתכוין להפיל את הכותל על האדם לפיכך מצטרפת שם הפעם הרביעית לשלש פעמים הראשונות ונעשה מועד לשמואל לחייב כופר (דהא לדידיה שלא בכוונה הוי לענין כופר כבכוונה), ולרב פטור מכופר מגזרת הכתוב, \"השור יסקל וגם בעליו יומת\". ולר\"ת בין הכא ובין התם איירי בפעם הראשונה, אלא הכא הוי רגל בכוונה והתם הוי שן שלא בכוונה, לפי שלא ידעה דהאדם עומד מאחרי הכותל ויהרג. ועיין שם בע\"ל על התוספות, ועיין עוד בע\"ל על התוספות \"כי שדית\" ה:",
"ונראה דבענין משונה יש מחלוקת בין רש\"י ותוספות. דלרש\"י משונה הוא כל מה שלא היה ליה לבעלים לאסוקי אדעתא וכיון דדבר זה, שיהרג אדם על ידי חכיכת שורו בכותל או על ידי התנפלות שורו בבור, לא הוי ליה לאסוקי אדעתא אם כן הוי משונה עד שיועד בכך ג' פעמים, דהיינו שיהרגו ג' בני אדם על ידי מעשה זה. אבל לתוספות הענין משונה תלוי בשיר, דהיינו שהשור יהיה במעשה זה משונה בטבעו מכל השוורים וכיון דהשנוי הזה אינו תלוי בטבע השור, אלא במקרה שיכול לקרות לכל השוורים שבעולם אם כן לא הוי משונה.",
"תוס' ד\"ה שניהם. \"לכך חייבין כשהזיקו זה את זה אפי' הזיקו שלא מדעת\". וכל זה ליכא למילף מהמשנה דהמניח דסלקא דעתך אמינא דשאני רשות הרבים, דשכיחי רבים, והוי ליה לאסוקי אדעתיה טפי.",
"ד\"ה דחזא. \"לא הזכיר בני אדם אלא בשביל אחרונה וכו' \". ולי נראה דדוקא קאמר \"במועד ליפול על בני אדם בבורות\", משום דהשינוי הוא יותר גדול כשנופל בבור שיש שם בני אדם, דטבע השוורים לירא מהן, וכיון שכן, אם בשלש פעמים הראשונות יתנפל בבור שאין בו בני אדם, אזי ברביעית, כשיתנפל בבור שיש בו בני אדם, יהיה עוד דבר זה משונה לגבי' ולא ישלם עוד כופר כשן דאורחא.",
"ד\"ה ושמואל. \"וכולה סוגיא דלעיל מסיק רבא כרבנן\". ולכאורה נראה דאין מזה ראיה, דהא מתניתין דהקדר לא מצי לאוקמי כחד תנא אלא כרבנן, ובברייתא ד\"תא שמע, הכניס שורו\" כתוב בהדיא, \"ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב\", דהיינו כרבנן. וברייתא ד\"כנוס שורך ושמרו\", נמי ליכא לאוקמי כרבי ואיידי דתנא סיפא ואני אשמרנו תנא רישא ושמרו, דפשיטא דלא תני רישא אטו סיפא, והא דקאמר רבא \"הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות\" משום דרצה לומר דבריו לכולי עלמא."
],
[
" גמ' \"רבא אמר הכי קתני וכו' \". כלומר, דרבא מפרש כדמשמע מעיקרא, דהכי קאמר ליה, דא\"כ, לדידך אית לך דמהאשה יולדת (מזה שהאשה יולדת) משבחת.",
"\"כאן במבכרת כאן בשאינה מבכרת\". כלומר, דהתנא דהברייתא הראשונה סבר כרשב\"ג דמתניתין איירי במבכרת ולכן פירש את דבריו כרבה, והתנא דהברייתא השניה סבר דרשב\"ג איירי באינה מבכרת ולכן פירש את המשנה כרבא.",
"\"לומר לך שבח הריון לבעל\". כלומר, להקיש הרה לויצאו ילדיה, מה יציאת הילדים לבעל, אף הריון לבעל.",
"\"לאפוקי יד ורגל דלא\". משום דאמרינן נבעתה והפילה פטור מטעם גרמא בניזקין, כמו \"תקע באזנו וחירשו פטור\". ועיין לקמן צא.",
"\"היתה שפחה ונשתחררה או גיורת זכה\". והמקשן סבר דכיון דתנא בברייתא מה שהוא לבעל ומה שהוא לאשה הו\"ל לפרש דכשחבל לאחר מיתת הגר הוי נמי לאשה. (ובתוספות פירשו בענין אחר). ובלאו הכי צריך לפרש כן, דאם לא כן קשה, אמאי לא משני דבמתה האשה נמי קאי, כדמוכח פשט הלשון \"אין האשה נותן ליורשיה היתה שפחה\"? ועיין לעיל ברש\"י (מג.) שכתב בפירוש \"ומתו שניהם\".",
"רש\"י ד\"ה היתה שפחה. \"ואין לה בעל שמת\". כלומר, אבל אין לפרש שאין לה בעל, שנתעברה בזנות, דהא לעיל (מג:) אמרינן דהוולדות הם לבועל אפילו בא עליה בזנות.",
"תוס' ד\"ה חמרתא. \"כאן הולדות לאדון דכתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה\". כלומר, דלעולם עבד הוא בכלל אדם ולפיכך כשממעטין שור ולא אדם גבי בור ממעטין נמי עבד, אלא גבי דמי ולדות משום הכי לא הוי עבד בכלל משום דבקרא דממעטין שוורים כתיב \"בעל האשה\". ובמקום דקרינן בעל האשה קרינן אנשים ולא שוורים, ובמקום דלא קרינן בעל האשה לא קרינן אנשים ולא שוורים, אבל קצת קשה, דהא בגמרא משמע דעבד נמעט מדמי ולדות משום דהוא דומה לחמור ולא משום דלא קרינן ביה \"כאשר ישית עליו בעל האשה\". ולפי מה שכתבו התוספות (דף ט: ד\"ה מה שאין כן) דעיקר דרשה דשור ולא אדם אתא למעט עבד, אין כאן מקום לקושית התוספות כלל."
],
[
" גמ' \"אפילו מחיים נמי אית לה פלגא\". כלומר, ל\"ל למיכתב \"לאחר מיתת הגר חייב\", ולמתלי החיוב במיתת הגר, כיון דשבח ולדות לרשב\"ג חייב לתת לה אפילו בחיי הגר והוי כמו חוב שהוא חייב לאחרים וכשם שאין לכתוב לאחר מיתת הגר חייב המזיק לשלם שאר חובותיו כך אין לכתוב חייב לשלם לאשה. וליכא למימר דהיא גופא קמשמע לן, דשבח ולדות הוי נמי שלה, דא\"כ לשמעינן במחיים דלא אפשר למטעי דחייב היינו מחמת שהיא זכתה מן הגר.",
"\"ובארעא הא לא אחזיק\". משמע דאם היה מחזיק בארעא היה קונה וא\"כ משמע דהקרקע גופא נמי היתה של גר והשטר היה שטר מכירה על הקרקע, דאי השטר היה שטר הלואה שעל ידו נשתעבדו קרקעות אחרים, א\"כ כיון דמית ליה גר פקע ליה שעבודיה ואפילו היה מחזיק בקרקע עצמה לא היה קונה. אבל רש\"י ז\"ל פירש \"ששעבד ליה ישראל אחר קרקעותיו\", א\"כ משמע דרצה לאוקמי בשטר הלואה, וצ\"ע.",
"\"דאי בעי מקני מצי קני\". כלומר, כיון דיכול לקנות הרי יש לו בזה כחות וזכיות יותר מכל אדם וכיון שכן אין זה הפקר, דהפקר הוא דבר שמן הדין יש לו לכל אדם כחות שוים, כמו שאומרים בית הלל הפקר לעניים ולא לעשירים לא הוי הפקר.",
"\"ופתחו לרה\"ר\". כלומר, לא מיבעיא דפתחו לר\"ה דשכיחי רבים אלא אפילו פתחו לרשות היחיד, ולא מיבעיא דהבור היה ברשות הרבים, במקום איסור, דאתה יכול לחייבו על כרייתו, אלא אפילו דהבור היה ברשות היחיד, שכרהו בהיתר, נמי חייב.",
"\"שעל עסקי פתיחה ועל עסקי כרייה באה לו\". כלומר, משום דסתם פותח הוי בבור שלו דברשות חרבים לא היו מניחים להחזיק בור מכוסה להשתמש בו אלא היו מכריחין אותו למלאות עפר וסד\"א משום הכי חייב דחוי שלו קמשמע לן כי יכרה, דחייב על הכרייה לבד. או י\"ל דהכי קדייק, דאי דוקא בור ברשותו חייב, משום דהוי בעל הבור, \"וכי יפתח איש בור\" היינו ברשותו, א\"כ ההוא דפתח הוי נמי כורה וכי יפתח או כי יכרה חיכי משכחת לה? ואע\"ג דאפשר לאוקמי בבור של שני שותפים, אבל א\"כ למה ליה למיכתב כי יברח, אלא לאו בבור ברשות הרבים איירי קרא, דאפשר לומר כי יפתח או כי יכרה, דהפותח יכול לפתוח בור שכרה אחר, וכיון שכן, כי יכרה בא לגלויי דעל עסקי פתיחה וברייה באה לו. ועוד י\"ל כי יפתח וכי יכרה, שנה הכתוב על עשיית בור ללמדנו שהעשייה גורמת את החיוב, כלומר, שהוא עיקר. והכי נמי אמרינן בעלמא, שנה עליו הכתוב לעכב, כלומר, להראות שזהו עיקר.",
"רש\"י ד\"ה לרבה. \"והא דתני פטור לא מצי מוקי ליה כוותיה\". ואפילו אי נוקמא כשמתה נמי היא מכל מקום יהא חייב לתת ליורשיה, דהא בבת ישראל קיימינן הבא, דאית לה יורשים.",
"ד\"ה לא קשיא. \"והא קיימת\", לאו דוקא, דהא אפילו יש לה יורשים דהרי בבת ישראל קיימינן הכא.",
"ד\"ה והא. \"וזכה זה מן ההפקר\". לאו דוקא, דאי מטעם זכיה הרי היא קודמת אלא כלומר פטור משום דהתורה לא זיכתה לשום אדם חוץ מבעל.",
"ד\"ה שבח ולדות. \"לר\"ש דשייכא בהו מחיים בפלגא כי מיית זכיא בכולהו\". כלומר, ואע\"פ שהתורה לא זיכתה לה בפירוש מ\"מ אית לה משום דהוי כצררי וא\"כ כי מיית זכיא בכולהו.",
"ד\"ה והלכתא. \"בדליתיה למשכון בחצירו של מלוה בשעת מיתת הגר\". כלומר, דהמשכון איתא בחצירו של ישראל הקונה דאי איתא ברשות אחר אזי היה קונה לו חצרו לאחר, דהא לפירוש רש\"י המשכון היה מונח בחצר המשתמרת, ומשום שסתם משכון הוא משומר, דאי בחצר שאינה משתמרת לא הוה צריך לאוקמא \"בדליתיה למשכון בחצירו של מלוה\".",
"תוס' ד\"ה ותני זכתה. \"ואין מגיה הברייתא אלא כלומר, זכה מי שיש לו רשות\". כלומר, דאי תנא בברייתא זכתה, אם כן הוי דוקא דחבל בה לאחר מיתת הגר, ואם כן לא הוי דומיא דנזק וצער, דהוי בכל ענין (וכן מצאתי במהר\"ם שיף). אבל מכל מקום קשה, דאי תני זכה, לשון זכר, אם כן הוי דוקא המזיק, ולא האשה, אבל אי נימא דהקושיא היתה דהוי ליה לפרש, דלאחר מיתת הגר הוי לאשה (כדפירשבו בע\"ל) ניחא, דהכי קאמר, חסורי מיחסרא ותני דכשחבל בה לאחר מיתת הגר זכתה.",
"ד\"ה והלכתא. \"דמעיקרא נמי הכי ס\"ל\". פירוש כמסקנא דבבא מציעא.",
"ד\"ה ברשות הרבים. \"וה\"ה אם מתחילה סמכיה לרה\"ר\", כלומר דלכאורה נראה דפתח של בור בר\"ה הוא סמוך לר\"ה והואיל וכן לא הוצרך לפרש דהפקיר רשותו.",
"ד\"ה ברה\"י. \"ולשן אחר אינו מיושב לפירוש זה\". כלומר, דהוי ליה למיכתב אחרת. ולי נראה דלפיכך אמר אחר משום דכתיב \"רשות היחיד\", ולא רשות סתם, ובאופן זה הוי לשון זכר.",
"בא\"ד \"ופתחו לרשות חבירו ואיצטריך וכו' \". פירוש בשלמא לרש\"י איצטריך דאע\"פ שחפרו ברשותו דהוי בהיתר, אבל לפירוש ר\"י הרי חפר באיסור, ומאי קמשמע לן?",
"בא\"ד \"כיון שחופר משלם נזקי החצר על בעל חצר למלויי\". ועיין לעיל דף מח. בתוספות ד\"ה \"אע\"ג דאמר\". ואמנם י\"ל דהכי קאמר, הכורה חייב בנזקי בעל החצר, דלא גרע מהרביץ גללים, דאמרינן דוקא נטנפו כליו פטור, ומשום דבור פטור על הכלים, אבל הוא עצמו הוזק בגללים חייב, ופשיטא דהיינו דוקא כשבעל החצר לא ידע מן הבור, דאי דידע ביה הא אמרינן לעיל דאם הוזק ביה פטור. ואחרי כתבי זה, מצאתי ברא\"ש דפירש כך \"אם נפל לתוכו בהמת בעל החצר\". ובפלפולא חריפתא הוסיף בשם הר\"ן דאיירי קודם שידע בעל החצר בחפירה."
],
[
" גמ' \"לאושין\". פירוש, בשביל אושין, והלמד הוא אות השימוש.",
"\"דארוח ארוחי לרה\"ר\". ואע\"פ שאין לו רשות לעשות כן מ\"מ בלאושין פטור משום דדרך לעשות כן ולא הוי תחילת עשייתו לניק. ויותר נראה שעושין כן ברשות, והיינו, שמרחיבין החפירה בכדי שיוכלו לעמוד בתוכה ולבנות היסוד, וכשהיסוד נבנה סותמים אותה ומחזירים מה שהיה של ר\"ה.",
"\"ולא מסר לרבים חייב\". לכאורה נראה דבבור ברשותו משתעי הכא, דאי בבור בר\"ה הלא הבור ממילא מסור לרבים דבור שחפר בר\"ה אינו שלו. ולפי שהפקיר רשותו ובורו הוא חייב לפירוש רש\"י כמו בבור בר\"ה לפיכך תני הכא דבמסר לרבים פטור. אבל הא ניחא לרש\"י, אבל לתוספות ושאר מפרשים דאית להו הפקיר רשותו ובורו פטור, מאי איכא למימר? ועוד נחוניא חופר שיחין נראה דחפר בר\"ה, דהרי פירש רש\"י לעולי רגלים בדרכים. לפיכך נראה דאף בר\"ה, שהוא ממילא של רבים, יש חילוק אם כוונתו היתה לרבים או לעצמו. ואפשר דלהכי פירש רש\"י \"דאמר לבני עירו הבור הזה\" כלומר, הכל תלוי באמירתו.",
"רש\"י ד\"ה בעל התקלה\". \"דאם הפקיר אף בורו הוה ליה בור בר\"ה\". ועיין לעיל דף כח: בתוספות ד\"ה \"הני מילי דאפקרינהו\" דחולקין על רש\"י בזה וסבירא להו דהפקיר רשותו ובורו פטור לכולי עלמא. וכן איתא ברא\"ש.",
"ד\"ה הנהו. \"אבל בר\"ה דלאו ממונו הוא פטור\". ופותח בלא כורה בבור ברשותו משכחת לה בבור של שני שותפין. וכי תימא מאי קמשמען לן? צריכי.",
"ד\"ה לנזקין. \"ונפל שמה שור או חמור בור ברשות הרבים דבר בו הכתוב\". ועוד אפשר לפרש, כי יכרה למה לי? לרבות עוד בור, חוץ מזה שכתוב בעל הבור, אלא בור שבא עליו חיובא רק מכרייה. ור\"ע הנהו מיצרך צריכי.",
"ד\"ה דארוח. \"דהוה ליה חופר\". גי' הב\"ח \"כגון מקצה מקום מרשותו לר\"ה דה\"ל חופר\", כצ\"ל. לפי תיקון הב\"ח. וזה אינו עולה יפה לפי סוגית הגמ' דנראה משם דבמקצה מקום הוי כבור ברשותו לפיכך נראה דהלשון ברש\"י הוא דוקא. והא דהוצרך לפרש הכא במקצה? דרכו של רש\"י לחדש בכל מקום את האופנים, וכן הכא תנא את כל האופנים שאפשר להיות בור ברשותיה ולפי שהגמרא הזכיר מקצה מקום להיות בור ברשותו, תני ליה נמי הכא.",
"תוס' ד\"ה בבור. \"משמע דרוצה לומר אם סמך הבור מתחילה לר\"ה חייב לכולי עלמא\". קשה לי הלא רש\"י קאמר בהדיא אצל לאושין \"פטור והיינו נמי כחופר בור ברשותו וכו' והפקיר רשותו\", א\"כ משמע דאף לרש\"י סמך הוי כהפקיר. ובטעמא דבור ברשותו פטור אפשר לומר עוד משום דאדם יכול לעשות ברשותו כל מה שחפץ ואם כן לא חפר באיסור ואי אפשר לחייב אותו על עסקי פתיחה וכרייה.",
"ד\"ה כגון. \"והשתא כולה דברי הכל\". והא דקאמר \"מדרישא ר' ישמעאל סיפא נמי ר' ישמעאל\" לאו דוקא, אלא כיון שהתחיל בר' ישמעאל ואמר דסיפא לאו ר' ישמעאל, אמר השתא דאף סיפא כר' ישמעאל. והכי נמי מדסיפא ר' עקיבא רישא נמי ר' עקיבא.",
"ד\"ה דבר. \"מלאך בדמות ר' חנינא נזדמן לה\". כלומר, האי זקן דתני בברייתא הוי בדמות ר' חנינא ואם כן הוי דלא כרש\"י."
],
[
" גמ' \"אמר רב בור שחייבה וכו' \". הא דלא הביא האי מחלוקת על המשנה הקודמת משום דבההיא משנה איירי בבור ברשות היחיד ופלוגתא דרב ושמואל היא דוקא בבור ברשות הרבים דברשות היחיד מודה רב דחייב על חבטא משום דהוי שלו ולא של קרקע עולם. והכי אמרינן לקמן. ומ\"מ נראה דאפילו בבור ברשותו, דהוי ליה ממונו שהזיק, לא מיחייב לרב על כלים, כמו באבנו סכינו ומשאו, דשמא בהבלו מת, והמוציא מחבירו עליו הראיה.",
"\"בשלמא לשמואל אף כל לאתויי גובה\". דאף כל משמע אף אלה שלא נפרטו בפרטן וכללן כאן בדרך כלל, \"אלא לרב לאתויי מאי? לאתויי חריצין ונעיצין, חריצין ונעיצין בהדיא קתני להו?\" וא\"כ לכתוב אף הני? \"תני והדר מפרש\". ופירש רש\"י \"מהיכא נפקי\", כלומר, דלפיכך כתב התנא אף כל להשמיענו דבמה מצינו מבור גמר להו להני חריצין ונעיצין, דאף כל הוי בנין אב. ועי\"ל דהדר מפרש דחיובו הוא בעשרה טפחים.",
"\"והני כולהו דקתני למה לי? צריכי\". נראה דהאי צריכותא היא בין לרב ובין לשמואל דהא לתרווייהו י\"ל דבור שאין בו הבל כל כך אינו ראוי להמית כבור שיש בו הבל יותר, וא\"כ י\"ל דלשמואל נמי פטרינן בבור כזה ממיתה דהא שמואל נמי מחייב אהבלא, וזהו לא בקצת האחרונים. ורש\"י דמפרש לקמן לשמואל בממלא ספוגות, יכול להיות משום דהתם הוי פטור.",
"\"ההוא תורא דנפל לאריתא דדלאי\". וצ\"ל דאיירי שלא היה בה מים, דבמים מספקא ליה לקמן אם כל טפח דמיא הוי כתרי דיבשא. וכך היה מנהגם לעשות חריצים ובשעת הצורך היו ממשיכים מים מן הנהר.",
"רש\"י ד\"ה מאי בינייהו. \"מכדי היכא דמת בין לרב בין לשמואל חייב, ואפילו נבקעה כריסו או נשברה מפרקתו מחייב נמי רב דאיכא למימר הבלא נמי קטלתיה\". וקשה, דאי מספק הוי ליה ליפטר דאמר ליה הב לי ראיה דהבלא קטליה? וצריך לומר דהבלא ודאי נמי קטליה, או אפילו רובא, הא אית ליה לרב דהולכין בממון אחר רוב. והא דמחייבינן ליה כולי נזק אע\"ג דאיכא למימר חבטא נמי קטלתיה. ואפילו לר' נתן דאמר כי ליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי ה\"מ גבי שור שדחף חבירו לבור דהבור הרגו לשור, אבל הכא החבט עשה ההיזק כמו ההבל יש לומד דכיון דחייבה תודה בבור ברשות הרבים, אע\"ג דלא הוי מלא ספוגין של צמר א\"כ צריך לומר דהתורה חייבה את בעל הבור כוליה נזק אע\"פ שעשה בשותפות עם קרקע עולם כמו שחייבה תורה באש לשלם כוליה נזק אע\"פ שהרוח סייעו.",
"ד\"ה דרך נפילה. \"בעומק משמע ועל פניו\", כלומר, \"בעומק\", למעוטי גובה, \"ועל פניו\", למעוטי מאחריו.",
"ד\"ה לאו משום דלית ביה חבטא. \"ואע\"ג דאית ביה הבל, וקשיא לתרויהו\". וצ\"ל דהא דאקשי תו \"אי הכי אם הוזק ביה חייב הא לית ביה הבל\", הוא מקשי רק לרב דלשמואל ניחא דאע\"ג דס\"ד דאי אין הבל למיתה אין הבל נמי לנזקין מ\"מ ידע שפיר דבפחות מי' יש חבט לנזקין, וכדפירשו התוספות לקמן, דאם לא כן איך היה מפרש המשנה.",
"תוס' ד\"ה ארך אפים. \"משמע לטובה\". כלומר, שלא ליפרע מהם לאלתר אלא לחכות עד שיעשו תשובה ולפיכך מתרץ דכשאין סופם לעשות תשובה הוא לרעה.",
"ד\"ה לשמואל. \"והיינו משום דחבטה דידיה הוא\". לכאורה נראה דאפילו נחבט בגובה קאמר רב דפטור, דמאי שנא מחבט בקרקעית הבור, דאי משום דהתם לא עשה שום דבר בעצם קרקעית הבור במקום שנחבט רק כרה למעלה וגרם שתזיק, מי לא עסקינן דגם הכא כרה למטה מגובה והגובה נעשה ממילא. אבל אפילו אי עשה את הגובה בידים לא דמי לאבנו סכינו ומשאו שהפקיר, דהתם בשעה שהפקיר אינו של שום בעל ואם כן הם קרוים על שמו, אבל הכא בבור ובגובה הוי דרשות הרבים, ואם בא אחד וזכה בהם לא קני, משום הכי אינם קרוים על שמו. וזהו שאמר בגמרא חבטא, קרקע עולם הזיקו, אבל הכא אינו של שום בעל ולפיכך אפשר להקרא על שמו. והשתא ניחא אמאי חייב על ההבל, דהא גם ההבל אינו שלו משום שאין כאן דבר שיהיה שייך בעלות על זה, דאי היה שייך בעלות על זה אז פשיטא דהוי של בעל הבור, דהיינו של בני רשות הרבים, דהא מבור קאתי, ואי משום דהוא עביד ליה להבל (וחלק בזה על שמואל דאמר הבלא ממילא קאתי) מ\"מ תקשי אמאי חייב פותח בור בר\"ה דהוא לא עבדיה להבל' אלא הכורה עבדיה. ואי משום דעל ידו נעשה ההבל מזיק, א\"כ גם בחבט נימא הכי דעל ידו נעשה החבט מזיק. ואם תאמר, אע\"ג דהבור והגובה הוי קרקע עולם מ\"מ יהא מטעם שהוא עשה אותם מזיקים, מאי שנא מהניח אבנו של אחר בר\"ה דפשיטא דחייב מטעם בור אע\"פ שהאבן אינה שלו ולא יכול אפילו לזכות בה? יש לומר דלא דמי, דכיון שלקח אבנו של אחר נעשה עליה גזלן וחייב לשומרה והוי כשלו לענין ניזקין, אבל הכא קרקע אינה נגזלת.",
"ד\"ה תני והדר מפרש. \"פירוש, תני, והדר מפרש מהיכא נפקא לן\". כלומר, דבכל מקום הוי פירושו, תנא ברישא דרך כלל והדר מפרש בדרך פרט אבל כאן הוא להיפך. לפיכך מפרש דהכי קאמר: והדר מפרש דנפקא לן במה מצינו דאף כל.",
"ד\"ה אם שהתה. \"ומתוך ה\"ג משמע דבעי בדיקה\". כלומר, מתוך שפירש דבעי י\"ב חדש משמע דשהתה מעת לעת לא סגי בלא בדיקה, אבל בהדיא לא קאמר דבשהתה בעי בדיקה."
],
[
" גמ' \"בשיתא נמי סגיא\". כלומר, בשלמא הא דקתני במתניתין \"אם היו פחותין מעשרה טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור, איכא לתרוצי משום דאין בו הבל, וכרב, אלא הא דקתני \"כדי להמית י' טפחים\" משמע דפחות מעשרה אי אפשר להמית ולרב נחמן הלא אפשר ואפשר. ומשני, \"מתניתין דאיגנדר לבור\", וכיון שכן פטור בפחות מעשרה אפילו לשמואל, ועכשיו חזר בו הוא ממה שסבר בראשונה דרב נחמן אית ליה כרב, כן נראה דעת הרא\"ש. אבל מ\"מ קשה, דהא גם בתורה כתוב בור סתם, והיינו י' טפחים, ולפי זה צריכים אנו לפרש דגם התורה איירי דאיגנדר לבור, דאז דוקא בור י' חייב במיתה, וזהו נגד הכלל דהתורה דברה בהוה. ומיהו י\"ל דלרב נחמן פטר ליה ממיתה בבור פחות מעשרה אפילו בנפל השור כדרכו, דכיון דבבור עצמו ליכא חבטא בפחות מעשרה לא מיקרי הבור מזיק לענין מיתה, והתורה לא חייבה את בעל הבור אלא משום דתחילת עשייתו לנזק, כלומר, דבשעת עשייתו הוא מזיק גמור, ולא אם היותו מזיק תלוי בדבר אחר, כמו הכא, דתלוי באופן נפילת השור. והכי קאמר הכא, מתניתין דקאמר דבבור פחות מעשרה אין בו כדי להמית משכחת לה באיגנדר לבור וכיון שאין בו כדי להמית באופן כזה אם כן לא עשה בעל הבור מזיק גמור ולפיכך פטור אפילו כשנפל השור בבור.",
"\"אלא אי סבירא לן בור ברשותו פטור\". להכי דייק וכתב \"לך משום דתנא דמתניתין סבור דבור ברשותו נמי חייב, כדתני \"או ברה\"ר ופתחו לרשות היחיד\". ומ\"מ נראה ממתניתין דאף בר\"ה משכחת לה בור של שני שותפין, דהא בור של שני שותפין אהחופר בור בר\"ה דבסמוך קאי.",
"\"אין שליח לדבר עבירה\". מכאן משמע דהא דאמרינן אין שליח לדבר עבירה איירי אפילו אם השליח לא ידע שיש עבירה במעשיו, דאם לא כן לוקמי דהשליח לא ידע שהוא חופר ברשות הרבים. וטעמא הוא, משום דאי אפשר לחייב את השולח לדבר עבירה כעושה מעשה עבירה עצמה דכמה פעמים דהשולח לדבר עבירה לא יהין בעצמו לעשות העבירה וכיון שכן אין השולח עומד באותה הבחינה הרעה שהעושה בעצמו עומד בה. והא דאמרינן בקדושין דטעמא דאין שליח לדבר עבירה הוא משום דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין? י\"ל דהאי טעמא לאו אפטורא דשולח הוא אלא אחיובא דהשליח, כלומר, לפיכך השליח לדבר עבירה חייב אע\"פ שעשה מעשה עבירה לא מרצונו אלא מרצון אחרים (וא\"כ נחשביה כעושה מעשה שלא מרצון) משום דלא היה לו לשמוע לאחרים וא\"כ אחריות העבירה עליו. עי\"ל דהאי טעמא אפילו אפטורא דהשולח קאמר, והכי פירושו: טעמא דנתנה התורה דין שליחות הוא משום דדרך בני אדם להיות נשמעים זה לזה ולעשות שליחות לחבירו ולפיכך כן הוא דרך לעשות מעשים וכשעשה ע\"י שליח, עשה את המעשה בדרך עושה מעשה, ויש לו דין עושה מעשה. וזה דוקא בדבר הרשות אבל לדבר עבירה אין דרך בני אדם להשמע זה לזה, \"דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין\", ולכן בעבירה לא הוי דרך עשיית המעשה ע\"י שליחות וכשעשה ע\"י שליח לא עשה כדרך עשיית מעשה ואין לו דין עושה מעשה. ומתוספות ב\"מ דף יב: לא נראה כן.",
"\"ולרבנן בין למיתה בין לנזקין היכי משכחת לה\". ובירושלמי מקשי, הא איכא לאוקמי בחפר זה י' וזה כ', דאמרינן לקמן בברייתא דשניהם חייבין? ומשני: משום דרוצה לאוקמי המשנה בבור י', דאמתניתין דלעיל קאי, \"מה בור שיש בו כדי להמית עשרה טפחים\". וכן תירצו בתוספות. ומהאי טעמא אמר נמי דלרבנן ולנזקין לא משכחת לה, אע\"ג דאיכא לאוקמי בזה חפר בור ח' ובא אחר והשלימו לט' דשניהן חייבין בנזקין.",
"\"כי יפתח וכי יכרה וכו' להביא כורה אחר כורה שסילק מעשה ראשון\". כלומר, דכי יכרה דומיא דכי יפתח מה כי יפתח הוי בבור כרוי אף כי יכרה בבור כרוי ומה כי יפתח חייב הפותח הכל אף כי יכרה סילק מעשה ראשון. \"ורבי אמר לך הנהו מצרך צריכי\", לרבה כדאית ליה (לבור ברשות הרבים) ולרב יוסף כדאית ליה. \"אלא היינו טעמא דרבנן \"אמר קרא כי יכרה איש בור, אחד ולא שנים\". ואע\"ג דברשות היחיד משכחת לה בור של שניהם, הא האי כי יכרה בבור בר\"ה משתעי. ובעקרו שניהם חוליא אחת ליכא לאוקמי, דהא שניהם שוים והי מינייהו מפקית וא\"כ על כרחך בכורה אחר כורה למעוטי קמא. \"ורבנן, תרי איש בור כתיבי\", כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור.",
"\"דאמר קרא והמת יהיה לו ההוא דקא עביד מיתה\". דהכי קאמר בעל הבור והמת, דהאי בעל הבור הוא גם כן בעל המת, כלומר, מי שגרם את המיתה, כמו שמפרשים בעל הבור, בעל התקלה.",
"\"דבההוא דעבד מיתה עסקינן\". כלומר, דפשיטא דהאחד אינו הראשון, דהא הוא לא עבד שיעור מיתה, ואפילו היה מת בבור ט' שהוא כרה לבדו היה פטור, וע\"כ הא דמחייבינן רק אחד היינו האחרון והיינו דצריכין נמי \"איש בור\"."
],
[
" גמ' \"והוסיף בו הבל בין למיתה בין לנזקין\". וה\"ה דהוי מצי לתרוצי דהוי ביה הבל לנזקין והא דקתני אחרון חייב היינו למיתה, אלא משום דאחרון חייב סתם משמע בין למיתה ובין לנזקין. ועוד דלעיל משמע דסתמא כשאין הבל למיתה אין הבל נמי לנזקין ולפיכך מהדרינן לאוקמי הכי.",
"\"בור שמונה ומהן ב' טפחים וכו' \". נראה לי דפשיטא ליה דהא דקתני בור שמונה ומהן ב' טפחים מים דוקא קתני, דאי לאו הכי, ליתני כל טפח דמיא כתרי דיבשה דמיא, אלא מבעי ליה אם שמונה דוקא ואתא למעוטי פחות משמונה, או ב' טפחים דמיא דוקא.",
"\"אדרבה הרי קריב הזיקא\". והא דלא אמרינן בסייד וכייד הרי הרחיק הזיקא. משום דהכא הרי חזינן דההרחקה לא הציל את השור מליפול בבור, ואפילו אי בחבטא מיית אמרינן דמחמת שהוסיף הבל חלה שור ומת בחבטא.",
"\"ר' אליעזר בן יעקב סבר יש ברירה\" כלומר, דשותפים יכולים לחלוק אפילו בזמן, כלומר הזמן שאני אשתמש יהיה שלי והזמן שאתה תשתמש יהיה בדבר שלך. ולא דמי לברירה בכל מקום, דהתם צריכים לעשות איזה מעשה בדבר שאינו ידוע בשעת מעשה אלא שיודע אחר כך וצריכים אנו לומר הוברר הדבר למפרע אבל הכא כל שעתא ושעתא חלוקה היא ובשעת חלוקה כבר מבורר איזה תשמישין נוטל זה ואיזה נוטל זה. ולפיכך פסקינן הכא כר\"א בן יעקב אע\"ג דבעלמא פסקינן אין ברירה. והא דאשמועינן מחלוקת דר\"א בן יעקב ורבנן שתי פעמים, משום דחדא בממונא וחדא באיסורא, דלא ילפינן זה מזה ועיין בסוף בית כור (בבא בתרא) דפסקינן נמי בחלוקת יורשים דיש ברירה.",
"\"אי בחזקה\", כלומר, ואי במקום דאינם קונים בכסף לחוד. והא דלא קאמר אי בשטרא לקני בשטרא? משום דהכא במוכר עסקינן ובמכר הא אמרינן בקדושין (כו.) דאין קונים בשטר. \"לעולם בחזקה\", כלומר, לא משכחת להו כי אם בחזקה, דאז אינו עושה המוכר שום מעשה ולפיכך צריך לומר לך חזק וקני להראות שהוא מסכים על הקנין, אבל בכסף, קבלת הכסף מוכיחה על הסכמתו.",
"\"ובעי למימר ליה לך חזק וקני\". אבל בכספא ליכא למימר הכי, דקבלת הכסף מוכיחה שהמוכר החליט דעתו להקנות אבל בחזקה ליכא מעשה דמוכר להוכיח שהוא מסכים לחזקתו של הלוקח. ומשמע דאפילו שתיקה לא יועיל, אלא אמירה בפירוש.",
"רש\"י ד\"ה אפי' רבנן. \"לא מצינו למילף מינה וכו' \". כלומר, דלא תקשי למה לי \"איש בור\" למידרש אחד ולא שנים הא מוהמת יהיה לו אתיא.",
"ד\"ה ליקנייה. \"משנשתמש בו\". קשה לי, הרי הקנין חזקה הוא שיעשה תיקון בקרקע, ולא שישתמש בה, ודמי לאכילת פירות, דאמרינן עידר וניכש דבנכסי הגר לא קנה. וכן פירש רשב\"ם שם (נד.). ואפשר דרש\"י סבירא ליה כתוס' שם דלא קני בציבי משום דלא מתכוין לקנות הדקל.",
"תוס' ד\"ה אי בהבלאי. \"מכל מקום אם לא דהרחיב לא היה נופל\". כלומר, דלכאורה משמע דלהאי לישנא לא משגיחינן כלל באיזה גיסא נפל ואע\"פ שהלך השור באופן כזה שאם לא היה מרחיב את הבור לא היה נופל.",
"ד\"ה השותפין. \"שיכול המשכיר להקדיש וכו' אע\"פ שאין יכול למחות ביד השוכר שלא ליכנס\". והיינו מטעם דגוף הבית קנוי למשכיר ולכן הוא יכול להקדיש את הגוף. ולפי שאסור להשתמש בגוף של הקדש משום חילול קודש ולכן אסור השוכר להשתמש בבית אע\"פ שמצד הדין התשמישין הם שלו. ואם במקדיש בית הוא כך, דהוי קדושת דמים, כל שכן בקונמות, דהוי קדושת הגוף והקדש, חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד. \"ואם תאמר ומאי שנא מבעל חוב\" וכו'."
],
[
" גמ' \"לעולם במשיכה\". דבמסירה לא בעי ליה למימר כלום דמסירתו מוכיחה עליו.",
"\"עליה דרב חסדא\". לפני רב חסדא (מהרש\"ל). וחבירו מכות כג. \"כדדריש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא\": ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע, אמר הקב\"ה יבוא מי שמכיר אבוס בעליו ויפרע ממי שאינו מכיר אבוס בעליו\". ועיין פירוש הר' יהונתן בשיטה מקובצת.",
"\"בן או בת\", אע\"ג דקטנים הם ואינם יודעים לשמור עצמם וא\"כ אפשר דהוי עליהם רוצח ממש.",
"\"עבד או אמה\". אע\"ג דעבד ואמה הוו עם הדומה לחמור מ\"מ נמעטו משור ולא אדם. ועיין לעיל דף טו: בתוס' ד\"ה \"מה שאין כן בבור\". ועוד לעיל דף מט. בתוס' ד\"ה \"חמרתא מעוברת\".",
"\"ואתו גמלים וארעוה ואתו שוורים ונפלי ביה\". לפי פשוטו הכי פירושו: אי נפלו בו גמלים פשיטא דחייב, דהא לגבי גמלים הוי בור, אלא כי קמבעיא לן לגבי שוורים, דלגבם הרי לא עשה בור, מאי? היכי דמי, אי דשכיחי גמלים פושע הוא, דהוי כאבנו סכינו ומשאו דנפלו ברוח מצויה, ואי דלא שכיחי גמלים אנוס הוא, דהוי כרוח שאינה מצויה, דטבע האדם שאינו חושב על דבר שאינו נמצא במקומו. לא צריכא דאתו רק בזמנים קבועים ואירע שבאו שלא בזמנם הקבוע, מי אמרינן דטבע האדם לחשוב על דבר שבא זמן מן הזמנים וא\"כ פושע הוא או לא.",
"רש\"י ד\"ה ה\"ד אי משיכה. \"שהכישה במקל ורצה לפניו\". והיינו טעמא דדרכן במשיכה, משום דבמסירה צריך הבעל למסור לו כל אחת לבדה, וטורח גדול הוא זה. אבל במשיכה, הלוקח יכול להכיש אחת במקל ושירוצו כולם הוי כמו שמשך כולם. אבל במשיכה הוא צריך להכניס לרשותו לחד מאן דאמר, ואף זהו טורח גדול שכשהן בר\"ה. אבל בסימטא יש לכל אחד ד' אמות, והוי ברשותו. וכן בחצר השותפין, דזה נכנס לתוך שלו וזה לתוך שלו, וכיון שמשך את הבהמה בשבילו הוי כמו שנשתמש בחצר ונעשה שלו לבדו.",
"ד\"ה אי במסירה. \"שאין משיכה קונה שם וכו' בבבא בתרא (דף עו:)\". כלומר, דבמקום שקונה משיכה שם אין מסירה קונה משום דלאו אורחה בכך, והיינו כרשב\"ם בבבא בתרא עו:",
"ד\"ה לאחריו מקול הכרייה פטור. \"ואיידי דנקט ברישא מקול הכרייה תנא סיפא לאחריו מקול הכרייה\". והיינו לרב. אבל לשמואל, לפי דברי התוספות לעיל (נ: ד\"ה לשמואל) דוקא כשקול הכרייה גרם לו, אבל במקום דליכא קול הכרייה והבור עשה כל התקלה חייב לשמואל.",
"ד\"ה ושמואל. \"עד שיודיעוהו\", כלומר, שיתרו בו.",
"ד\"ה ויכרות. \"אבל לשני שבא ונשתמש בו\". משמע דגם הכא נשתמש השני בבור. ומ\"מ לא דמי לנשתמש בו דבמשנה הקודמת, או משום דהתם מסר לו דליו או משום דהתם הניחו ראשון לשני משתמש בו וסמך עליו שיכסנו, ולפיכך הכא לא מיפטר ראשון לגמרי כדהתם. ומ\"מ שמושו של שני והנאתו מטילה עליו חיוב יותר גדול לרש\"י, כמו ההנאות של שואל מטילות עליו חיוב של אונסים. ולתוספות אין שמושו של השני מטילה עליו חיוב יותר גדול.",
"תוס' ד\"ה כיון דמסר לו מפתח קנה. \"רשב\"ם מפ' בפרק חזקת הבתים וכו' \". הרי חולק בשני דברים על הרשב\"ם: חדא, בזה שפירש דמסירת מפתח קונה במכר, והשניה, בזה שהוא פירש דנעילת דלת אינה קונה וליכא?? ומהגמרא דבבא בתרא נראה כר\"י דשם משמע דאין חילוק מקנין בנכסי הגר לקנין דמכירה והלא להרשב\"ם יש חילוק דהא במסירת מפתח בנכסי הגר לא קנה ובמכירה קנה. אבל באמת אין ראיה משם, דהתם בחזקה איירי אבל בקנינים אחרים פשיטא דיש חילוק, דהרי כסף ושטר שקונים במכירה ואינם שייכים בנכסי הגר והכי נמי מסירת מפתח - דמאן מסר ליה דליקני?",
"בא\"ד \"דאין זה אלא כמבריח ארי מנכסי חבירו\". כלומר, דדבר זה לאו דוקא בעל הבית עושה, אלא כל איש שרואה הדלת בבית חברו פתוחה סוגר אותה בכדי שלא יגנבו, וכיון שכן אין זה סימן בעלות ואין זה קנין, שהקנין הוא מעשה בעלות של הקונה אותו והוא נראה בזה לעיני כל כבעלים, וכיון שהמוכר נתרצה שהקונה יחשב בעיני כל לבעלים זהו סימן שהוא הסכים בלב שלם שהקונה יהיה מעתה הבעל.",
"בא\"ד \"ואע\"פ שאסור לקנות בשבת\". כלומר, מדרבנן, ולפיכך התירו בשכיב מרע, אבל איסור דאורייתא, כגון לעשות מנעול, אסור אף לשכיב מרע. ואפילו לטלטל הגט, דהוה איסור דרבנן, לא התירו לשכיב מרע (לפי רוב הפוסקים) משום שהוא מעשה איסור הנראה לעינים וגם אפשר לעשות בלא זה.",
"בא\"ד \"שאותו שמעמיד דלתות רגיל לנעלה\". דאל\"כ השני נמי עצים בעלמא הפך. ורשב\"ם פירש שם דהשני קנה ולא הראשון \"משום דתחילת בנין אינו עיקר אלא גמרו\".",
"ד\"ה בכדי שידע. \"דאין סומך אשמיעה עד שיודיעוהו\". נראה דהתוספות גורסים עד שיודיעוהו, דבכדי משמע שעור הזמן שיודיעוהו, כמו בכדי שידע.",
"ד\"ה ואתו. \"דאפי' לא שכיחי גמלים כלל יש לחוש\". כלומר, דדבר זה עולה על לב בני אדם וא\"כ פשע במה שלא התחשב בזה, אבל שיולד לזה מזיק לשוורים אינו עולה על לב בני אדם, כיון דלא שכיחי גמלים וא\"כ לא פשע במה שלא התחשב בזה."
],
[
" גמ' \"שהתליע מתוכו\". עכשיו ליכא למיפרך פשיטא, דמהו דתימא איבעי ליה למיעל ומנקש עליה, כדלקמן, אבל גבי גמלים ליכא למימר הכי כיון דלא שכיחי גמלים במקום הזה אין אדם חושב עליהם כלל.",
"\"נסיב סיפא נמי לא כסהו כראוי\". והכי נמי הוי מצי למימר לא כראוי לשוורים ולגמלים אלא הא קמשמע לן דאף בכראוי לשוורים ולא לגמלים נמי אין שום חידוש אי שכיחי גמלים.",
"\"או דילמא לא אמרינן מיגו\". נראה דההיא בעיא אינה שייכת לתחילתו בפשיעה וסופו באונס, דהא הכא חייב על הגמלים אע\"פ דלא שכיחי והוי אונס בתחילה ובסוף, והיינו משום דכיון דעשה בור לגמלים, שלא היה לו לעשות, חייב, אבל גבי שמירה אין לו כלל לשמור מאונס, וכיון שקרה אונס לא הוי מזיק כלל, אלא דהכא קמבעיא לו אם לגבי שוורים עשה בור או לא, דכיון דלגבי אחד הוי בור אפשר שהוא נקרא בעל הבור אפילו לגבי השני. ועוד יש לחלק לקולא לגבי מגו. דבתחילתו בפשיעה הוא פושע לגבי אותו הדבר שקרה אחר כך האונס, ולגבי אותו דבר עצמו היה יכול להיות חייב ולפיכך הוי פושע בכח אבל לא בפועל. אבל במגו לא היה פושע לגבי שוורים אפילו בכח. ולכן מקשו התוספות הלא גם היה פושע לגבי שוורים בכח על ידי שיעברו גמלים וירעו את הכסוי ואם כן גם הכא ליחייב מטעם תחילתו בפשיעה וסופו באונס. ותירצו, דתחילתו בפשיעה כזה שאין האונס בא מחמת הפשיעה, פטור לכולי עלמא. ושוב הקשו, דמכל מקום הרי הוא תחילתו בפשיעה וסופו באונס, שהוא חמור בודאי מתחילתו וסופו באונס וא\"כ היכי פשיט מפיקח ומהלך ביום דהוי תחילתו וסופו באונס?",
"תוס' ד\"ה ושכיחי. \"דאפילו היה מכוסה כראוי לשוורים ולגמלים היה מתליע\". וא\"ת הרי אף כאן בא האונס מחמת הפשיעה שאם לא כרה בור ברשות הרבים לא היה מזיק על ידי התלעה? י\"ל דפושע אינו נקרא אלא במקום שיכול לחייב על ידי פשיעתו, אבל כאן בשוורים לא היה יכול לחייב על ידי פשיעתו אלא על ידי אונס, א\"כ לא עשה שום מזיק לשוורים.",
"בא\"ד \"שהרי אין פושע לגבי שור פיקח כלל\". דבלילה לא הוי פיקח, ובשעה שהוא פיקח אינו יכול ליפול.",
"בא\"ד \"וא\"ת כיון שיודע דשור פקח פטור דלאו פושע הוא א\"כ מאי קמיבעיא ליה\". כלומר, כיון דאף בהאבעיא חשיב ליה לגבי שור פיקח אונס גמור, וא\"כ כבר ידע דשור פיקח ביום פטור, ושור חרש תנן במתניתין דפטור, א\"כ ידע דלא אמרינן מיגו.",
"בא\"ד \"ובמסקנא כשפושט הש\"ס אין חושש בזה החילוק\". והא דלא פשיט ממתניתין משום דבברייתא מפורש יותר אבל אי הוי סבירא ליה הכי לכתחילה לא הוי ליה למיבעיא כלל.",
"בא\"ד \"דלא אמרינן מיגו כיון דלא שכיחי ביה חיובא דגמלים\". כלומר, דמיגו הוי כמו לא פלוג, דכיון דהרבה פעמים הוא נקרא מזיק ובעל תקלה וא\"כ כשקרה היזק על ידו מחייבינן ליה, אבל משום מיעוט פעמים שאפשר לגרום היזק אינו נקרא מזיק ולפיכך אי אפשר לחייבו במקום שאינו פושע."
],
[
" גמ' \"כגון דנתקל בבור ונפל לאחורי הבור\". אינו רוצה לומר דלאחריו לשמואל הוי פירושו אחורי הבור, דא\"כ לא הוי דומיא דלפניו, דמשמע לפניו דשור. ועוד בברייתא דתנא, \"בבור בין לפניו ובין לאחריו חייב\", ליכא לפרש באופן אחר. אלא הכי קאמר: נפל השור לפניו היינו בדרך הליכתו ומסתמא נפל בבור, אבל כשנפל לאחוריו, מסתמא נתקל בבור ונפל לאחורי הבור.",
"\"דהבלא דאהני ביה אהני ביה\", והא דאמר בברייתא סתמא \"בבור בין לפניו ובין לאחוריו חייב\", משום דמסתמא כשנפל נופל בתחילה לפניו וכשרוצה להציל את עצמו הוא מתהפך.",
"\"שהבאיש את מימיו דלא שנא לפניו ולא שנא לאחריו מחייב\". ולרב יוסף הכי פירושו \"בבור\" כלומר, אם ההיזק קרה בדבר שבבור לא שנא, דלא תימא דלאחריו לאו אורחא הוא ולא לחייב נזק שלם, קמשמע לן.",
"\"תנא רב חנניה לסיועי לרב\". וזה שאינו מקשה מהברייתא הזאת לשמואל משום דלא מתניא בי ר' חייא ור' אושעיא.",
"\"בעל הבור הזיקא קא עבד\". כלומר, תרי מילי נינהו, בעל הבור הוי מזיק אע\"פ שהנפילה נגרמה על ידי דבר אחר, ומה שאין לו להשתלם מבעל השור משתלם מבעל הבור. ורבנן פליגי בתרתי ובפרק ראשון (דף יג.) לא הוצרך להביא אלא מחלוקת אחת לפיכך לא הביא שם \"בעל הבור היזקא קא עביד\" ועיין שם.",
"\"שותפתאי מאי אהני לי\". כלומר, דלתם חשבינן כמו שהיה מזיק בחצי השור, ולפי דהאי כוליה הזיקא עבד והאי כולי היזיקא עבד נמצא דהבור הזיק חצי האחד בפני עצמו וחצי השני הזיק בשותפות עם השור ולפיכך משלם החצי לבדו והחצי השני משלמים בשותפות דהיינו כל אחד רביע.",
"\"אנא תוראי בבירך אשכחיתיה את קטלתיה\". נראה דלפי שהבור עשה את ההיזק חשבינן ליה כמי שהוא היה מזיקו של הניזק והשור המזיק גרם ליה לבעל הבור להיות מזיק והוה כמו שהוא היה המזיק של בעל הבור ולפיכך הניזק תובע הכא הכל מבעל הבור ובעל השור המזיק צריך רק לשלם בעד בעל הבור את החלק שגרם. וזהו לא כדברי התוספות.",
"\"הניח אבן\", לא הוי כמו הניח אבן דלעיל, דהתם צירף את האבן לבור ועשהו חלק מהבור, אבל הכא הניחו אצל הבור ולכן תלוי במחלוקת רבי נתן ורבנן.",
"רש\"י ד\"ה נפל לפניו. \"וכשאין הכורה בעל הבור עסקינן\". נראה דרש\"י סובר דהא דאנו רוצים לפטור את בעל הבור כשדבר אחר גרם ליה ליפול הוא משום שבעל הבור לא פשע כל כך כבור שהתורה חייבתו, ואם כן הכא דפשע, שהרי בעל הבור גרם לו ליפול כשהוא בעצמו היה הכורה לפיכך הכא הוה ליה לחייב. והא דלא מוקי בגמרא כשבעל הבור עצמו היה הכורה משום דסתמא קאמר ומשמע אפילו אחר (וליכא למימר דאי בעל הבור עצמו היה הכורה א\"כ מאי קמשמע לן, דהא איכא למימר דהיא גופא קמשמע לן דלא שייך כאן גרמא. וגם ליכא למימר דהוא חד לישנא ברש\"י. והא דאמר \"וכשאין הכורה בעל הבור\" משום דבגמרא הכי משמע, דקאמר \"נימא כורה גרם ליה וכו' וכל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי\", כדאיתא במהר\"ם שיף, דהא קאמר בתר הכא, \"דאי האי כרייה הוי כורה חייב\", ולא פטרינן ליה מטעם גרמת קול הכרייה.",
"תוס' ד\"ה שמואל. \"אבל הכא הכרייה גרם לו ליפול וגם נחבט בקרקע עולם בהא הוה פטור\". כלומר, דלטעמיה משמע דמימרא דשמואל דהכא אפשר ללמד מהתם והכא הלא אי אפשר ללמד הכא מהתם? ותירץ, דמ\"מ אפשר ללמד, דלשמואל הוי חבט כמו הבל ולאחריו כמו לפניו, וכיון דלפניו מקול הכרייה חייב ממילא אף לאחריו מקול הכרייה חייב אם נפל בבור. ועוד אפשר לומר, דלטעמיה דטעם דהכא ודהתם אחד הוא, וא\"כ לא קשה כלל.",
"ד\"ה ובעל הבור. \"בשוטה או מהלך בלילה קאמר\". ורש\"י פירש דאפילו בפיקח ומהלך ביום. והא דלא הוי תחילתו בפשיעה וסופו באונס נראה משום דלא שכיח דשוורים יפילו זה את זה בבור. ואע\"ג דלא שכיח מ\"מ חייב אם אירע שהפילו, כמו שחייב לעיל בכסוי שאינו יכול לעמוד בפני גמלים אע\"ג דלא שכיחי גמלים. ולתוספות הוי תחילתו בפשיעה כיון דלשור פיקח עצמו היה יכול להיות חייב."
],
[
" גמ' \"לענין ארבעה דברים ודמי ולדות אדם חייב\". לכאורה נראה דהאדם חייב לשלם הכל, דהא רבא סבירא ליה כרבי נתן, דאית ליה כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי, אבל אפשר לומר דהא ס\"ל כרבי נתן דאמר בעל הבור היזקא קעביד אבל לא סבירא ליה כותיה בהא דאמר כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי.",
"רש\"י ד\"ה לענין נזקין. \"בגון אם דחפו שם אדם\". הא דאמר אדם לאו דוקא, אלא משום דכל המימרא, חוץ מסיפא, איירי באדם אוקי נמי רישא באדם.",
"בא\"ד \"כגון אם נפל לתוכו עבד\". הא דקאמר \"עבד\" משום דדוקא עבד ממעטינן משור ולא אדם. אבל בן חורין אפשר למעט מוהמת יהיה לו, דהא מת אסור בהנאה וכדפירשנו בתוספות (ט: ד\"ה מה).",
"ד\"ה אדם ובור. \"פטור מדתנא דבי חזקיה בהמניח את הכד (דף לה.)\". עיין לעיל ד. בתוספות ד\"ה בראי אדם, דפירשו זה בשם ריב\"א, אבל ר\"י סובר דלא שייך קם ליה בדרבה מיניה אלא במקום דבמעשה אחד נעשו שני מעשים, כמו זורק חץ שבת ובהליכתו קרע שיראים, וכיון ששופטים אותו על מלאכה בשבת, אי אפשר לשפוט אותו שוב על אותו מעשה ולחייבו ממון על השיראים, אבל כאן נעשה רק מעשה אחד, רציחת אדם, ועל מעשה אחד יכולים לענשו בעונש יותר גדול, דהיינו מיתה וכופר, אי לאו דכתיב \"עליו\" ולא על האדם.",
"תוס' ד\"ה שור ושור. \"ולפי שאין לו פדיון\", כלומר, ולפיכך לא הוצרך להזכיר שלא נפדו. אבל אי אפשר לפרש דלפי שאין לו פדיון לפיכך לא הוי בכלל רעהו, אבל פסולי המוקדשין דעלמא שיש להם פדיון הוי בכלל רעהו אע\"פ שלא נפדו, דהא לקמן אמרו בתוספות בפירוש \"וכן כל פסולי המוקדשין שלא נפדו\".",
"ד\"ה הא כרבנן. \"וקמ\"ל דאפי' בשני שוורים יהיה הדין כמו בשור ובור\". כלומר, דליכא למימר דכל אחד קמשמע לן כמאן סבירא ליה, דא\"כ יאמר מר הלכה כרבי נתן ומר הלכה כרבנן. והנה בראשונה קמשמע דלאו דוקא בשור ובור אלא אפילו בבור ובור (דהיינו הניח אבן) אמרינן הכי. ועכשיו קמשמע לן דאפילו בשור ובור נמי אמרינן הכי.",
"ד\"ה שור ואדם. \"מידי דהוה אנתהפך דסוף פ\"ר\". ולכאורה נראה דלא דמי לנתהפך, דהיכי דמי, אי ידע בשעת דחיפה אם כן הוי כל המעשה בכונה, דהא אי הוי פסק מלדחוף לא היה נופל. ואי אחר הדחיפה א\"כ לא היתה הכונה בשעת מעשה כלל, ולא דמי לנתהפך, דהתם הוי הכונה בשעת סוף המעשה, דהא נתהפך מכחו, אבל היה בא אפילו אם לא היה נתהפך. ובתוספות לעיל ו. ד\"ה לאתויי, פירשו דהאי ד' דברים הוו חוץ מבושת, ולפי זה לא קשה.",
"ד\"ה לענין כופר. \"דבבת אחת דברי הכל פטור\". איני יודע מה קשה להו, הא רבא גופיה קאמר בסנהדרין פ. דשור הנסקל שנתערב בין הרבה שוורים מעליא ממיתין כולם, הרי ששור אינו דומה בזה לאדם. וכן בעשרה דברים דסנהדרין לו. אינו דומה. וצ\"ע. ועיין לעיל כז.",
"ד\"ה ולענין כלים. \"ושמא רבא כרב יוסף ס\"ל\". ובזאת נראה דלא קשה כלל, דפסחים איירי בקדושת דמים, דהא בחמץ ליכא קדושת הגוף, ובקדושת דמים אין לו להקדש רק ממונא בזה וכיון שנפדה פקע מזה הקדושה, דהא המקדיש הקדיש רק לדמיו ולפיכך מותר ליהנות מזה, כמו שהיה מותר לאכול אי לא הוי חמץ, אלא שאסור לזלזל בזה כל כך ולהאכיל לכלבים, לחד מאן דאמר. אבל הכא איירי בפסולי המוקדשים, שהיה קדוש קדושת הגוף אלא שאי אפשר להקריב אותו לקרבן מטעם מומו ולפיכך נשאר בו קדושה ראשונה שהאדם צריך לאכול אותה, והוי כמו שזכה משולחן גבוה, אע\"פ שנפדה.",
"ד\"ה איפוך. \"אך קשה דמשור איש נפקא\". והקושיא הזאת אינה קושיא גדולה כיון דלפי המסקנא מוקמינן פטורא דוהמת יהיה לו אבור, וכעין זה מתרצים התוספות בכל דוכתא, דהכא נמי הוי יכול לומר וליטעמיך ולא קאמרה."
],
[
" גמ' \"שור וחמור אין מידי אחרינא לא\". כלל ופרט אנו למדים במקום שבלי הפרט היה מובן היטב ובכן הפרט הוה למותר, כמו כאן, אם היה כתוב \"ונפל שמה הנופל\", היה הכל מובן היטב. אבל במקום שהפרט אינו מיותר למדים בנין אב.",
"\"שבירתן זו היא מיתתן\". כלומר, דעל ידי שבירתו נתבטלה צורתו ונתפרד האיחוד שיצר את הצורה.",
"רש\"י ד\"ה כלים. \"הא לא קרינן בהו והמת יהיה לו\". כלומר, דלרש\"י הוי כמו שהיה כתוב בפירוש דחיובא דבור הוא בדבר שיש בו מיתה ואם כן איך אפשר שיבא כתוב אחר וירבה אף דבר שאין ביה מיתה.",
"תוס' ד\"ה או מבעי. \"יש לתמוה למה אין אנו פוסקין כמ\"ד כר' יונתן מכח מילתיה דרבא בפרק השואל\". ושמא יש לחלק, דעד כאן לא קאמר רבי יונתן דמשמע זה בלא זה ומשמע שניהם כאחד שלא במקום דהחיוב בשניהם כאחד יהיה כמו בזה בלי זה, כמו התם, דכשהכה שניהם לא יחייב יותר משהכה או אביו או אמו, או כמו בשאלה בבעלים דאם היה עמו במלאכה בשעת שאלה ובשעת מיתה יהיה פטורו כמו שהיה עמו רק בשעת שאלה, אבל הכא, דאם נפלו בבור גם שור וגם חמור אז יתחייב יותר, וא\"כ אי אפשר לומר דאין הבדל אם נפל אחד או אם נפלו שנים בעל הבור ישלם, ולפיכך גם רבי יונתן מודה בזה.",
"ד\"ה בין לרבי יהודה. \"ומאי פריך כ\"ש משום דלאו בני מיתה נינהו צריכי ריבויא לרבי יהודה\". כלומר, דמשמע להו להתוס' דהאי והמת יהיה לו הוי רק רבוי בעלמא, משום דמיותר ואם כן הקשו, הלא יש עוד ריבוי, לרבות נמי כלים. אבל רש\"י מפרש דלאו מטעם רבוי קמייתי ליה, אלא דפירוש דוהמת יהיה לו הוי כל בני מיתה, ולפיכך אפשר להוציא מזה כל דבר שלא שייך ביה מיתה. ואפשר דהיינו דכתב רש\"י \"לא תימא חזר וכלל למדרשיה בכלל ופרט וכלל (אלא שחסר רבוי לעופות) אלא אימא אמר קרא והמת יהיה לו\" וכולא מילתא ילפינן מזה והמלה \"אלא\" מוכחת כפירוש רש\"י.",
"ד\"ה בין לרבנן. \"משום דבכל מקום שיתחייב בהבל מתחייב בחבטה\". וא\"ת א\"כ קשה לרב דמדר' יהודה נשמע לרבנן, כיון שלא מצינו מחלוקת בין ר' יהודה לרבנן אי דרשינן ונפל עד שיפול דרך נפילה או לאו, י\"ל דרב סבר לה כתנא דברייתא דמייתינן לעיל סיוע לרב. ועי\"ל דרב יסבור כר' יוחנן, בהמניח, דסבירא ליה דלאחר נפילת אונס מחלוקת, אבל לאחר נפילת פשיעה אפילו ר' יהודה מודה, והשתא ניחא נמי הא דמקשי הכא בין לר' יהודה ובין לרבנן."
],
[
" גמ' \"א\"ל רב אחא לרבינא והתניא וכו' \". ואע\"ג דרב אחא ורבינא היו מהאמוראים האחרונים, תלמידי רב אשי, ומסתמא ידעו מאי דאמר רבא \"שור והוא חרש דוקא\", מ\"מ מהדרו לתרץ לפי מאי דס\"ד דר' ירמיה, בכדי שלא יקשה עליו מברייתא.",
"\"אם לרבות את העופות\". ואיידי דכתב אם בהמה כתב נמי אם איש. אבל אי לאו לרבויי עופות הוי כתב בהמה ואיש.",
"\"וגבי שבת מנלן דתניא וכו' \". כלומר, מן הברייתא, לפי שפירשוה האמוראים הראשונים, אנו מוצאים את המקור שמשם לומדים שגבי שבת חיה ועוף בכלל.",
"רש\"י ד\"ה פרי מפרי. \"ולד מולד יין מענבים ושכר מתמרים\". כלומר, וענבים ותמרים הם פרי מפרי. ואי אפשר לומר דהיין והשכר הם פרי מפרי לפי שהם באים מענבים ותמרים דהוו פרי, דאם כן ענבים ותמרים עצמם לא ליהוו נקנים בכסף מעשר שני.",
"תוס' ד\"ה ואימא. \"לימא דכללא גופיה ממעט להו\". ולי נראה דאוכל קא סמיך, דהוי כלל, ולא אבהמתך. ותדע, דהא בסמוך קאמר דכל הוי רבוי, ופשיטא דבהמתך לא הוי רבוי."
],
[
" גמ' \"כיון שעיזא לא נחית בים ושיבוטא לא סליק ליבשה לא כלום עביד\". כלומר, דמשום דהוו בשני מקומות הוו כשני מלאכות לחודות ולפיכך לא הוי כלאים, דבכלאים בעינן מעשה אחד, או דילמא כיון דהעושה עושה בבת אחת הוי מעשה אחד. ותימה אם העושה קסמך, משום דעושה מעשה בכלאים הוי אסור אם כן \"חבר חטה ושעורה\" נמי יהיה אסור? ומשני, פשיטא דבכלאים מקום נמי בעינן (לאו דוקא שהזורע יזרע) אלא דאין חילוק בין שני מקומות למקום אחד.",
"תוס' ד\"ה אמר ר\"ל. \"א\"כ תרנגולת טווס ופסיוני כלאים זה בזה וכו' ואע\"ג דרבו בהדי הדדי\". ובירושלמי מחלק את המימרא הזאת לשנים: ר\"ל הוציא מן המשנה דכלאים נוהג בעופות, לאפוקי ממאן דאמר התם דכלאים אינו נוהג בעופות, ור' יוחנן הוציא מברייתא דבית לוי דתרנגול טווס ופסיוני כלאים בזה בזה, ולפי זה ניחא בפשיטות טפי.",
"ד\"ה המרביע. \"משמע דאי אפשר להרביע דגים\". כלומר, דהדגים מוציאים את הזרע לחוץ ובחוץ נפגשים הזרע זכר עם זרע נקבה ונפרים.",
"ד\"ה למינהו. \"דבהמה ואילן דאיירי ביה קרא דחוקותי\". כלומר, דכתיב \"את חוקותי תשמורו, בהמתך לא תרביע כלאים ואת שדך לא תזרע כלאים\".",
"בא\"ד \"ונ\"מ לגבי דגים\". כלומר, דלא תקשי, אי לגבי ישראל ל\"ל למינהו הלא הוזהרו אחר כך בפירוש בכל מיני כלאים, ולפיכך קאמר \"דנ\"מ לגבי דגים אי נמי לגבי הרכבת האילן\" דלא הוזהרו בפירוש. וא\"ת נימא דהא דכתיב למינהו באילנות היינו נמי לזריעה, והרכבה מנין? ולפיכך קאמר דדרשינן \"מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה\", והיינו משום דכתיב \"את חוקותי סמוך לבהמתך לא תרביע, ולפיכך קאמר בתר הכי דתרוייהו מואת חוקותי, אלא דפליגי היאך ילפי, אי לאיסור גמור אף לבני נח או רק לרמז שיש חילוק במינים ונפקא מינה לאסור למי שאסור במינים חלוקים.",
"ד\"ה אלא מיתק. \"אבל בכלאי זרעים חייב בחטה ושעורה לחודא\". ונפקא מינה לחיובא דכלאי זרעים לכלאי הכרם הוא, דבכלאי הכרם אסורים אף בהנאה, מה שאין כן בכלאי זרעים, ועוד נפקא מינה להרחקה, דבכלאי הכרם חייב להרחיק ד' אמות ובכלאי זרעים חייב להרחיק רק ג' טפחים."
],
[
" גמ' \"ואלו הן בור ואש שן ורגל\". אפשר לומר דהני ד' דברים מיעטה התורה בשמירתן משום דבשמירה פחותה אין עליהם שם מזיק כלל, דשן ורגל אינם מזיקים משום שהבהמה הלא צריכה לאכול וללכת, והמזיק הוא רק משום שלא שמרם ו\"שמור הוא זה\". וכן באש הלא צריך אדם לבער אש בתוך ביתו, והמזיק הוא רק משום שלא שמר. וכן בור אינו הולך ומזיק וחייבתו תורה רק משום שעשה דבר תקלה, וכיון שמכוסה אינו נקרא תקלה.",
"תוס' ד\"ה הכונס. \"זה היה ראוי לשנות לעיל בהדי מילי דשור\", דאפילו לשמואל דאמר מבעה זה השן דכתוב במשנה אחרי בור, מ\"מ כיון דמעיקרא מפרש מילי דקרן אע\"ג דשור לדידיה הוה רגל, א\"כ משמע דכשמפרש שור הוא מפרש כל מילי דשור וא\"כ היה ראוי לפרש גם שן במילי דשור ומכ\"ש דהכא איירי אף בהיזק דרגל.",
"ד\"ה או שפרצוה. \"הלסטים פטורים כשלא הוציאוה\". כלומר, מטעם גרמא. ואם הוציאוה חייבים, דגזלן נעשה עליה שומר וכדאיתא בתוספות לקמן נו: ד\"ה פשיטא.",
"ד\"ה מאן. \"דהכי דייק בסמוך\". קשה לי, הא בסמוך בגמרא דייק משום דבתורה אינו כתוב גבי צאן קרן כי אם שן ורגל, ולמה שינו התוספות וכתבו הטעם משום שאין רגילין להזיק בקרן. ושמא טעמא דקרא נקטו.",
"ד\"ה רבי יהודה. \"דר\"י דריש לעיל ולא ישמרנו לזה ולא לאחר\". ולפי פשוטו אפשר לומר דולא ישמרנו לזה היינו למועד, ד\"ואם הועד\" כתיב, ולמעוטי תם, תדע, דאי לאו כרבי יהודה, כמאן? דהא כולהו סבירא להו דמועד לא סגי ליה בשמירה פחותה ואפילו כר\"א בן יעקב לא אתיא מטעם דכתבו התוספות דצאן משמע דוקא מועד. ומסברא גם כן אי אפשר להחמיר בשמירה דשן ורגל.",
"ד\"ה התורה. \"דאין שייך להקשות משמירה אתשלומין\". כלומר, דטעמא דמיעטה התורה בשמירת שן ורגל הוא משום דשור המזיק בשן ורגל אינו משונה משאר שוורים, וסתם שוורים די להם בשמירה פחותה, מה שאין כן בשור המזיק בקרן, שהוא משונה ולדידיה לא סגי בשמירה פחותה. אבל לגבי מזיק אפשר לאמר להיפך, דבקרן ששינה את דרכו הוי קצת כמו אונס ולפיכך חס רחמנא על המזיק, מה שאין כן בשן ורגל, דלא הוי אונס.",
"ד\"ה הא כסהו. \"ולא אמר הכתוב לא יכסנו אלא בכיסוי הראשון\". ולא דמי לטח טפח וסילק אבניו, דמיבעאי ליה לרבא לעיל, דהתם כשהוסיף הטפח ועשה בו בור למיתה, דהיינו בור אחר, הרי סילק מעשה ראשון, אבל הכא לא סילק מעשה ראשון, כיון שהכיסוי של ראשון לא הוי כיסוי מעליא. ודמי טפי להא דאמר בהמניח, \"מצא בור מגולה וכסהו וחזר וגלהו, דלא אסתלקו מעשה ראשון\".",
"ד\"ה אילימא. \"משמע דחייב בידי שמים קאי נמי אכותל\". כלומר, דאי על הבהמה הלא גרם ליה היזק במה שסתר את הכותל בשעה שהבהמה עמדה שם. ומשני, דכיון שמצוה לסתור אין ליה לחייב בידי שמים אע\"פ שגרם ליה היזק, דבידי שמים הוא חייב משום שלא עשה כהוגן אבל כאן עשה כהוגן. \"אי נמי למסתר ולמיפל קאי\", ואפילו לא היה סותרו היה נופל הכותל והבהמה היתה בורחת ואם כן לא הפסיד כלום, קמ\"ל דחייב משום שמא לא היה נופל הכותל קודם שהבעל היה מוציא את בהמתו."
],
[
" גמ' \"טמון אתמר\". כלומר, דכופף היינו כסה כמו חופף.",
"רש\"י ד\"ה ברוח שאינה מצויה. \"דמידי דלא סלקא אדעתיה היא\". ובכל זאת חייב בדיני שמים דמה לו לתבואת חבירו. אבל אשו ברוח שאינה מצויה פטור, דהלא מותר לו לעשות אש בתוך שלו ואם כן עשה כהוגן.",
"ד\"ה פטור מדיני אדם, \"דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק\". כלומר, דהיזק שאינו ניכר כזה, ששקל בו משקולת, לכ\"ע לא שמיה היזק. ובזה מתורץ קושית ר\"ע איגר.",
"ד\"ה והוא שחתרה. \"כגון שחתרה הבהמה והפילה הכותל\". דהא נפרצה קאמר, והיינו שפרצה הכותל. וכיון שכן, האונס בא מחמת הפשיעה ושייך למפרך למ\"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, אמאי פטור הכא בחתרה.",
"תוס' ל\"ה אילימא. \"וכן כפתו לפני ארי\". ק\"ל הלא בכפתו לפני ארי פטור מטעם שבלאו הכי הוה ממית אותו הארי ואם כן פטור אפילו הוי אש גמור.",
"בא\"ד \"ולא הוי מצמצם הואיל והחמה והצנה והארי אין עליו בשעת כפיתה\". כלומר, דאי חיובו מטעם אש אז הוא צריך להביא את האש או להביא את הדבר אל האש, דאם לא כן אינו דומה לאש. אבל מצמצם הוי רציחה ממש, רציחה בגופו, ולכך חייב אפילו כשאינו דומה לאש.",
"בא\"ד \"וא\"ת ההיא דהשיך וכו'. לפי מה שפירש בשמעתין דפי פרה ששם ידו לתוך פיו\". כלומר, והוי כמו שהביא את הדבר אצל האש. \"וי\"ל דשאני התם, שאין הארס עדיין בעולם\". כלומר, ולפי זה אינו דומה לאש, ולא היה יכול לתרץ דבעל חיים שאני, משום שיש לו רצון בעצמו, ולא הוי כמעשה המשיך, דבסנהדרין אמרינן כפתו לפני יתושין חייב, ואע\"פ שהם בעלי חיים.",
"ד\"ה אלא לחבריה. \"משמע דהשולח פטור אף מדיני שמים\". מכאן משמע, דהא דאמר בקדושין \"דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין\", הוא טעם לפטור בדיני שמים אבל לפטור בדיני אדם הוי הטעם כמו שכתבנו לעיל (נא.).",
"ד\"ה פשיטא. \"וי\"ל דהכי קאמר קרא דכשעובר\". וליכא למימר דונשא עונו קאי רק כשעבר שבועתו, דאם כן מאי קמשמע לן הכא, הלא מקרא מלא \"לא תשא\".",
"בא\"ד \"ודוקא בב\"ד וכו' \". כלומר, דהא דקאמר \"אם לא יגיד ונשא עונו\" בא למעוטי חוץ לב\"ד, דאם כפר שם פטור מקרבן שבועה. והיינו דקאמר, \"בדבר שאם לא יגיד היה נושא עון\"."
],
[
" גמ' \"כיון דרחמנא שעבדיה בעל כורחיה הלכך כש\"ש דמי\". כלומר, דטעמא דש\"ש חייב בגניבה ואבידה הוא משום דכיון דקביל שכר הוא מחויב לשמור, וכיון שכן הכא נמי מחויב לשמור.",
"רש\"י ד\"ה דקמו. \"אלא עמדו בפניה וכו' לאכול\". מכאן נראה דרש\"י מפרש דגם הלסטים הכא מחייבי מטעם מעמיד, ולא מטעם גזלן. והא דתני הוציאוה לסטים, הוא הדין אפילו אחר אלא משום דאורחא דמלתא דנקט.",
"תוס' ד\"ה פשיטא. \"בהוציאוה לגוזלה איירי\". ובהוציאוה שלא לגוזלה אלא להאבד קאמר התם דפטורין. כלומר, ולא בכדי שתזיק, דאז לא היה קשה מה שהקשו התוספות מנא לן דחייבין, דהוי כמו מעמיד.",
"בא\"ד \"דאהכי קאי\". כלומר, דלא תימא דהא חייבין היינו על הבהמה שאבדה.",
"בא\"ד \"דאף לשואל שמין כדרב כהנא ורב אסי\". כלומר, דאף השואל חייב לשלם רק מה שעשתה מיתה אבל הנבלה הוי לבעלים, ואם פיחתה פיחתה לו. ואם כן מוכח דהשואל אינו קונה בשינוי, דהרי כשמת הבהמה נעשה שנוי בה. ואם השואל אינו קונה בשינוי אז אין חילוק לגביה בין הכחשה דהדרא להכחשה דלא הדרה, ואם חייב בזה חייב נמי בזה. ופשיטא דאי אפשר לומר דהשומר אינו חייב בשום נזקין דהא בפירוש חייבה התורה את השומר על נשברה. וטעמא דהשומר חייב בהכחשה דהדרה והגזלן הוא פטור משום דעל השומר הוא לשמור מנזקין ועל הגזלן אינו מוטל לשמור, ואם כן מנא ידעינן דגזלן חייב כשהזיקה הבהמה?",
"בא\"ד \"לכל מילי\". פירוש, \"מה שהוא וכו' \".",
"ד\"ה המעמיד. \"כמו מדליק פשתנו של חבירו בנרו של חבירי\". ולפי זה הוי כמו בור שאע\"פ שאינו שלו מ\"מ הרי הוא עשה המזיק. וזהו משמע שלא כדברי התוספות בראש מכילתין, שכתבו, דהא דאמרי גבי בור וממונך הוא לאו דוקא. אבל קשה קצת מהא דאמר ר' ישמעאל \"שני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו, ואלו הן: בור ברשות הרבים\", דמאי שנא בור מאש ושן ורגל? הרי אף בבור עשה את המזיק?",
"ד\"ה וליסטים. \"ולא חשיב לה מילתא דפשיטא כמו שהיה חושב המקשה\", כלומר, דהיא גופא קמשמע לן, דהכישה במקל הוי כמו משיכה. אבל ליכא למימר דלא חשיב לה מלתא דפשיטא מטעם דאפשר לומר דגזלן פטור בנזקי בהמה וכדהקשו התוספות לעיל (וכדפירש מהרש\"ל) דאם כן למה ליה לאוקמי בהכישה במקל, לימא בהוציאה ממש.",
"ד\"ה בההיא הנאה. \"לרבה כדאית ליה מפשיעה\", וליכא למימר דלרבה היא גופא קמשמע לן דדי ליה בשמירה פחותה, דבגינתו וחורבתו מסתמא אינו נשמר אלא בשמירה פחותה דלהא לא צריך קרא, דמאי הנאה קמטי ליה.",
"בא\"ד \"ונראה לר\"י דהלכה כרבה בכל מקום לגבי רב יוסף וכו' \". וי\"ל דהכא הלכה כרב יוסף מטעמא דשאר אמוראים, ר\"א והאמוראים דנדרים סבירי להו כותיה דרב יוסף, וא\"כ הלכה ככל האמוראים דפליגי ארבה.",
"בא\"ד \"דלמסקנא מוקי כולהו אליביה\". כלומר, רב יוסף מוקי כולהו תנאי, דהיינו ר\"א ור\"ע, אליביה, ומפרש דר\"א אינו פוטר את המלוה באבידת המשכון אלא כשאינו עושה מצוה בשמירת המשכון, דהיינו שנשתמש בו, ולפיכך אין לו שכר מצוה והוי כשומר חינם, וכיון שכן הוי לן לאוקמי אף מתניתין כר\"א, ומדלא מוקי מתניתין כר\"א, ש\"מ דסבירא ליה לסתמא דגמרא דאין הלכה כרב יוסף, דמחמת מצוה לא הוי כשומר שכר, וטעמא דמתניתין דמשוי ליה במשכון שומר שכר היינו משום שנהנה בזה שהוא סומך על המשכון בפירעון חובו, וא\"כ אין חילוק בין משתמש במשכון או אין משתמש, וע\"כ מתניתין דלא כר\"א.",
"בא\"ד \"וא\"כ מצוה קעביד ולכל הוי כשומר שכר\". אבל לרבה ליכא לאוקמי הכי, דהא אפילו מצוה קעביד הוי לדידיה שומר חנם, וא\"כ לדידיה, הא דמלוה על המשכון הוי שומר שכר משום ההנאה שכל זמן שהמשכון בידו הוא בטוח בכסף הלואתו וא\"כ אין חילוק בין מלוה לצריך למשכון לאינו צריך. ואדרבה אם אינו צריך למשכון הוי ש\"ש, כל שכן בצריך.",
"בא\"ד \"אבד אלפי זוזי\". משום דלשמואל הוי כמו תנאי שהתנו ביניהם, דאם לא תחזיר לי את המשכון לא אחזיר לך את מעותיך, דסתמא כשנותנים משכון מתנים, כשתחזיר לי את המשכון, ואם המלוה אינו יכול לקיים את התנאי אין על הלוה להחזיר את המעות."
],
[
" גמ' \"חוץ מהשבת אבידה שהרי ריבתה בו תורה השבות הרבה\". וסברא הוא, דבכולם לקח מיד הבעלים ולפיכך צריך להחזיר לידי הבעלים, ובלי דעת בעלים לא הוי לידי הבעלים, מה שאין כן בשומר אבידה שלא לקח מיד הבעלים.",
"תוס' ד\"ה לא ממקום. \"דפושע הוא\". כלומר, דלא תימא הוי סוף כל סוף נגנבה או אבדה ולפטור לרבה משום דש\"ח פטור מגנבה ואבדה.",
"ד\"ה אלא. \"פי' אלא ברוח מצויה\". כלומר, דלא תקשי, אי אינה משתמרת א\"כ הוי ליה פשיעה ולחייב אפילו אי הוי שומר חנם.",
"ד\"ה כגון. \"ועוד אע\"ג דלא שכיח יכול לטעון כן\". כלומר, אפילו תימא דמלתא דלא שכיח לא חשיב פירכא מ\"מ הבא שכיח הוא, דאע\"פ דהדבר הוא אינו שכיח, הטענה היא שכיחא, משום דהוי דבר שאי אפשר לו להיות נתפס בשקרו.",
"בא\"ד \"אע\"פ שאין אונסו גדול יותר\". כלומר, כיון שחייב הכתוב בגניבה, וגניבה קרובה לאונס, א\"כ אי אפשר לחלק בין אונס גדול לאונס קטן, דאם כן נתת דבריך לשעורין, וכל שומר יטעון דהגניבה היתה באונס כזה שהוא צריך להיות פטור, ולפיכך חייב על כל גניבה, אפילו באונס גמור. ואע\"ג דאונס בכל מקום רחמנא פטריה, מ\"מ הכא חייב, דהוי כמו שקבל עליו אחריות על גניבה. תדע, דהא הכא צריך קרא לפטרו משאר אונסים, ולא הוי ילפינן מ\"ולנערה לא תעשה דבר\". ועוד, הא הכא מחייבינן את השואל על כל האונסים, והיינו משום דכיון דכל ההנאות הם שלו קבל עליו אחריות, וא\"כ אין זה דוחק. וא\"ת לרבה, היאך פוטר את הרועה אי על בעידנא דעיילי אינשי, הלא הוא חייב בכל גניבה אפילו על ידי אונס? כבר תירץ המהר\"ם שיף דרבה פוטר את הרועה דוקא כשבא ארי ואכלו, אע\"ג דאם היה שם היה יכול לקדמו ברועים ומקלות, אבל כשנגנב בעידנא דעל חייב."
],
[
" רש\"י ד\"ה לשוכר. \"דכיון דשלם\", כלומר, דקבל עליו לשלם.",
"ד\"ה לימא רב. \"בירידתה אנוסה היא\". כלומר, דלא תקשי, אי אמרינן דבעל הבהמה פטור גם כשהזיקה הבהמה באכילתה, משום \"הוי לה שלא תאכל\", כלומר, דאין שם מזיק על אכילה, א\"כ שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה? לפיכך אמר דשאני שן, משום דאפשר לחייבו על שלא שמר את בהמתו מלהכנס בשדה אחר, אבל הכא אי אפשר לחייב משום כך, \"דבירידתה אנוסה היא\" ועל אכילה לבדה אי אפשר לחייבו.",
"תוס' ד\"ה לא. \"דדבר פשוט הוא שזה חמור מזה\". כלומר, דדבר פשוט הוא דשומר שכר חמור משומר חנם.",
"בא\"ד \"גבי רבי חייא תורת הזמה לא פריך\". כלומר, דהתם יליף רבי חייא דעדים מחייבים אותו שבועה בצד השוה מהודאת פיו ועד אחד. ואע\"ג דאיכא למיפרך, מה לפיו ועד אחד דאינו בתורת הזמה, דאם הזימום אינם משלמים כאשר זמם לחייב בעדותו, ומ\"מ לא פריך ר' חייא אותה פירכא משום, דמה שעד אחד אינו משלם כאשר זמם הוא לא מתוך חומרתו אלא מתוך קלותו, בשביל שבשעת העדאתו לא חייב ממון אלא שבועה, ולפיכך לא הוי אפילו פירכא.",
"ד\"ה נמצא. \"ש\"ש משלם כפל בטוען טענת גנב בבעלים\". קצת קשה, הא בבעלים כיון דפטור בגניבה ואבידה א\"כ אין לו דין שומר שכר כלל, שהרי לא קבל עליו שמירה כשומר שכר, וכיון שכן אי אפשר לעשות ממנו פירכא לשומר שכר, דהא שומר שכר באמת אינו משלם כפל, וצ\"ע.",
"בא\"ד \"ושמא אין שייך כפל בטוען טענת גנב בענין זה\". משום דבבעלים לא קבל עליו שמירה גמורה, ולפיכך לא הוי שומר כלל.",
"ד\"ה סברוה. \"גבי פעמים ששניהם בחטאת\". כלומר, דהשוכר והשואל שטענו נגנבה ונשבעו לא כפרו בשבועתם ממון דחייבים לשלם בטענותיהם וא\"כ לא הוי אלא שבועת בטוי, ובחטאת וא\"כ מוכח דר' ירמיה סבר דהשוכר חייב עצמו בטענת גניבה.",
"ד\"ה ואי בעית. \"לא נ\"מ מידי אלא לפי דבריו\". ואפשר לומר, דהכי קאמר, אפילו אם תמצא באיזה מקום דהברייתא היא ר' יהודה נמי לא קשה דאפשר כדמחליף רבה בר אבוה.",
"ד\"ה נפלה. \"והוא הדין נפלה כיון שיכולה לירד.\" ובירושלמי מוכיח מזה דנפלה אפילו במקום שיכולה לירד פטור, דאי לא, הוי ליה למתני רבותא טפי דאפילו נפלה חייב במקום שיכולה לרדת. כן פירש התם הרידב\"ז. וצ\"ל דהירושלמי סבירא ליה תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור, ובאופן זה לא קשה כלום משם על דברי תוספות אלו."
],
[
" גמ' \"היכי נפלי\". כלומר, דודאי לא היה אפשר לה ליפול, דאי לאו הכי הרי הוי ליה לאסוקי אדעתא, ופשע במה שהוליכה במקום שיכולה להזיק על ידי נפילה, ואם אי אפשר לה ליפול, היכי נפלה?",
"\"אפילו כל היום כולו\". דכיון שלא ידע הבעל שהיא יצאה איך ידע לשמור אותה. ובירושלמי איתא דאם יצאה, לר\"י חייב דמסתמא ידע בה.",
"רש\"י ד\"ה אבל נחבטה. \"דאפילו בההיא הזיקא אנוסה הואי\". נראה דרש\"י מפרש טעמא דפטור במבריח ארי, משום דהניצול קבל את ההנאה בלי שום מעשה מצדו ולפיכך מפרש דגם בנחבטה לא עשתה הבהמה שום מעשה, דהרי נחבטה באונס, אבל לפי פשוטו הדמיון הוא משום דהוי רק הצלה, כלומר, הנאה שלילית ולא חיובית.",
"ד\"ה אלא. \"דכיון דחזייא לתבואה תותה לא מוקמה אנפשה\". נראה דרש\"י מפרש הטעם דפטור המזיק בנפילת בהמתו להגינה משום דהבהמה נאנסה באכילתה וא\"כ הוי אונס מתחילה ועד סוף, גם בירידה וגם באכילה. אבל לפי התוספות והרא\"ש הטעם הוא רק משום שנאנס בירידה, אע\"פ שהבהמה לא היתה אנוסה באכילה, דעל מעשה הבהמה בלבד, בלי פשיעתו, אי אפשר לחייבו. והא דמחייב אותו רב כהנא מערוגה לערוגה משום דכל ערוגה הוי כשדה אחר ובשדה האחר הרי לא נפלה. ולר' יוחנן כל הערוגות הוו כשדה אחד.",
"ד\"ה ותחזור לדעת. \"שלא נעל בפניה כראוי\". דאי אפשר לפרש הכא, לדעת ממש, דמאי איריא לדעת, אפילו לא ידע, אלא שלא שמרה כראוי נמי מחייב. ועל כרחך האי לדעת הוא שלא נעל בפניה כראוי. ורב פפא דמוסיף אפילו שלא לדעת היינו שאינו מועיל שמירה כראוי.",
"תוס' ד\"ה אי נמי מבריח. \"דה\"ה איניש דעלמא שאינו שומר וגם שכר עצמו נוטל\". ובאמת אינו צריך לזה דכיון דאפילו איכא פסידא הוי מבריח ארי, כיון שעושה מדעתו, א\"כ לא היה ליה לשומר חנם לתבוע שכרו מבעל הבית אפילו הפסיד במה שקידם ברועים ובמקלות בשכר.",
"בא\"ד \"אע\"פ שהוא מציל חבירו מן ההפסד לא עשו תקנה\". והא דלא הקשו ממבריח ארי גופא, אמאי לא עשו תקנה? משום דבמבריח ארי לית ליה פסידא.",
"בא\"ד \"אין זה הפסד שהרי נתחייב לו\". כלומר, דהחכמים עשו תקנה רק במקום שיש הפסד, דהיינו שאיזה דבר יאבד מן העולם, או שיאבד איזה דבר שיש לו מצד הדין זכות ביה. אבל מה שהאחד חייב מן הדין לא רצו חכמים לתקן תקנות בכדי שיפטר.",
"בא\"ד \"דהיינו מעין אותו טעם\". כלומר, דהירושלמי מפרש הטעם מפני מה המדיר מותר לפרוע חובותיו של מודר, ולא מקרי מהנה. והטעם הוא משום דלא הוי הנאה כספית ודאית. והטעם הזה דומה למה שפירש ר\"י דמקרי מבריח ארי משום דהוי היזק ספק.",
"בא\"ד \"שלא תבא לידי קלקול\". כלומר, במבריח ארי יש ביה תרתי: אינו מקבל שכר, ואינו מעשה קנין. ומה שמדמה הכא למבריח ארי הוי מצד ראשון, ומה שמדמה התם (בנתן צרור) הוי מצד שני.",
"בא\"ד \"לא דמי למבריח ארי ונוטל מה שההנהו\". כלומר, דכאן הרי קבל איזה דבר, ולא הוי רק הצלה. ואע\"פ דקרקע אינה נגזלת מ\"מ הלא היה ליה לעכו\"ם כח בה והכח הזה קבל עכשיו הנגזל. אבל לי נראה, דטעמא דפטרינן במבריח ארי הוא משום דדרך של אדם לעשות זה בלא שכר, דכל אחד מציל ממון אחרים משרפות או מפגעים אחרים הרגילים לבא. והיינו טעמא נמי דלא מיקרי קנין, משום דאין זה סימן בעלות, דהרי דרך של אדם לעשות זה אפילו בשל חבירו. וכן מפרש הירושלמי, דדרך לפרוע חוב חנם בעד אהובים, אבל הני אחריני שהביאו התוספות אין דרך לעשות בחנם, דפשיטא כשאדם הולך לעבודתו אינו חוזר בכדי להשיב אבידות אחרים. וכן אינו הולך להציל חמור אחרים בשעה שחמורו הוא בסכנה. וכן אינו שוכר רועים בכדי להציל צאן אחרים.",
"בא\"ד \"שמשפט היהודים לעמוד כמו פרשים בכל מקום שירצו\". כלומר, דהמעמד של היהודים לא היה כמו המעמד של האכרים בעת ההיא, שהיו מוכרחים להשאר על האדמה שעבדו בה ושלא לעזוב אותה, אלא המעמד של היהודים היה כהמעמד של הפרשים בעת ההיא שהיו יכולים לגור בכל מקום שירצו, וכן היהודים התנו כן עם הקיסר, שיוכלו לגור בכל מקום שירצו, ולכן אין לו להשר המקומי הזכות לענוש את היהודים ולגזול את קרקעותיהם על שעזבו את העיר שגרו שם.",
"בא\"ד \"למה אין לו כל הפסדו\". כלומר, דכיון דהחיוב הוא מחמת תקנה בודאי הפסד בכדי שלא ימנעו מלהציל ממון חבירו א\"כ הוי להו לתקן שישתלמו כל ההפסד בכדי שיציל, ולכן תירצו: חדא, דהכא אין לנו לעשות תקנה, ועוד דהכא לא הוי ודאי הפסד."
],
[
" גמ' \"סאה בששים סאין\". נראה דהאי ששים שהזכירו כולם הוא, משום דילפינן מקרא דהערוגה הנאכלת איננה צריכה להיות נשומה לבדה, אלא כחלק משדה שלמה וא\"כ היא צריכה להיות בטלה בשדה, וכיון דמדרבנן כל דבר בטל בששים לכן צריך להיות ששים. וסבר ר\"י בר חנינא דלפי הרוב בהמה משחיתה סאה ולכן שמין בכל בהמה לפי חשבון סאה בששים סאין. ועוד דרוב קרקעות הנמכרים הם של ששים סאים ולפיכך לרוב עלה מחיר של סאה לפי החשבון הזה. ור' ינאי סבר דרוב שדות הנמכרים הם של שלשים סאה והם מבטלים תרקב (לכן הוזכר בדברי ר' ינאי תרקב בששים תרקבים), וחזקיה סבר דצריכים רק בטול בששים. והא דמקשי הגמרא מברייתא אכולהו ולא אמתניתין, דתנא ששמין ע\"ג שדה אחר, משום דבמתניתין אפשר לפרש כמו בברייתא, דהא דקתני \"שמין בית סאה באותה שדה כמה היתה יפה וכמה היא יפה\" היינו דאין אומרים משלם דמי הפירות עצמם אלא משערין עם הקרקע כמה היתה יפה וכמה היא יפה. ואפשר עוד לפרש דלפיכך קבעי \"היכי שיימינן?\" משום דאפשר לפרש שמין באופנים שונים כמו שמפרשת הברייתא וכמו שמפרשים האמוראים.",
"\"בנזקי גופו מאי דעתיך\". דמסברא צריך לשום אגב שדה אחר כדאיתא בתוספות מז. ד\"ה אי דינא, ורבא קבלה מאביי כדאיתא התם בגמרא \"וכן אתה מוצא במזיק שדה של חבירו\".",
"רש\"י ד\"ה סאה. \"ושמין כמה נפחתו דמיו בשביל קרחות ערוגה זו\". קצת קשה, דאם כן אם אכלה בית סאה או בית סאתים לא ישומו בשדה אחר, ומקרא משמע דכל היזק צריכין לשום בשדה אחר. ושמא הא שמין ששים סאים ורואים כמה דמים מגיעין לבית סאה הוי נמי שומא בשדה אחר. אבל ממ\"מ קשה, הא אפשר להיות שבעירו יבערו שדה של ששים סאה והאיך יקיימו בהיזק הזה שומא בשדה אחר? ואפשר שמחשבים ההיזק של כל בהמה לבדה.",
"ד\"ה מפני שפוגם. \"אלא כל סאה שמין בששים\". ולפי זה קשה למ\"ד קלח בששים קלחים.",
"ד\"ה \"קטמה נטיעה גרסי' \", דהא בנזקי ממוני מיירי הכא.",
"תוס' ד\"ה שמין. \"שאם אכלה ערוגה אחת שמין אותה אגב בית סאה וכו'\". נראה דרש\"י מפרש במתניתין דאכלה ערוגה שמין בבית סאה משום דבית סאה היינו מקום שזורעין בו סאה, ואי נפרש במתני' דהבהמה אכלה הסאה, איך אפשר שבהמה אחת אכלה כל כך?",
"בא\"ד \"דבקרא לא כתיב אלא בשדה אחר ששמין מה שהזיק אגב שדה אחרת\". כלומר, דבתורה כתוב רק ששמין מה שהזיק אגב שדה אחר. ולפירוש שמין את הסאה שלא הזיק אגב שדה אחר. ואע\"פ שמסברא צריך לשום כן מ\"מ היה צריך להזכיר זה בתורה או לכל הפחות במשנה, דהא מה ששמין את ההיזק אגב שדה אחר הוא גם כן סברא כדאיתא בפרק ה' ומ\"מ קפריך מנא הני מילי.",
"בא\"ד \"בית סאה הנאכל שמין באותה שדה\". ושדה בלשון המשנה היא לרוב נקבה, כמו נסתחפה שדהו.",
"בא\"ד \"אם סאה סאה אם מאתים סאתים\". ומזה רואים דמיירי שאכלה הבהמה סאה.",
"בא\"ד \"לעולם שמין סאה בששים ומשלם לפי חשבון\". והיינו דלפירוש התוספות שמין שדה של ס' סאין כמה הוא יפה כשהוא מלא בפירות וכמה נפחתו דמיו בשביל סאה הנאכל, וככה רואים כמה עולה לסאה. ואם אכלה הבהמה חצי סאה משלמת החצי מזה, אבל לפירוש רש\"י שמין של ס' סאה כמה הוא יפה, וחלק הששים מזה הוא מחיר הסאה. ואח\"כ אומדים סאה במחיר כזה כמה נפחתו דמיו בשביל חסרון ערוגה.",
"בא\"ד \"אלא בתרקב משערין\". והא דנקט במתניתין סאה משום דדרך הבהמה להשחית סאה. ולפיכך אומר אחרי זה דהיינו דוקא בסאה פירות אבל בית סאה זרע פשיטא דאין דרך בהמה להשחית. וצ\"ל דסברת התוספות היא דעכשיו לא תקשי ממתניתין אברייתא אפילו נפרש בברייתא דמשערין אותה בפני עצמו, דאפשר לפרש דהא דקאמר במתניתין \"שמין בית סאה באותה שדה\", היינו דאין שמין את התבואה בפני עצמה רק עם השדה אשר עליה. אבל לפירוש רש\"י דפירש שמין ערוגה בבית סאה, היינו על כרחיך דשמין את הערוגה אגב שדה אחר ולא בפני עצמה.",
"בא\"ד \"משום דברישא קתני קב\". ואם כן לשון הברייתא הוא לקרות לקב פירות המחובר לקרקע דוקא קב, ולא בית קב."
],
[
" גמ' \"ולא מסיימי\". כלומר, אין בהם סימן (כמו דבר מסוים פירש רש\"י דבר שיש בו סימן) מי חייש לכחש גופנא ומי לא חייש. ואביי אמר דמסיימי במקום אחר.",
"\"אתתא דידי פקיחה היא ולא מבעיא חיה\". ואע\"ג דאשתו אינה פקיחה מ\"מ כיון דיכול לטעון כך, הדין עמו, דכל דין הולך אחר הטענות. והדיין צריך לזכות את מי שטענותיו יותר יפות.",
"\"שמו דקלא אגב קטינא דארעא\". והיינו דפירשו את הברייתא דלעיל\" ד' רואין אותה כאילו היא ערוגה קטנה' ומשערין אותה בפני עצמה. \"והלכתא כוותיה דרב פפא\" וכו', היינו כלישנא קמא, דשיערו בששים, דהא קיי\"ל כוותיה דרב נחמן בדיני.",
"ד\"ה אכלה. \"ואפילו אם נתקלקל המשויירת משלם כענבים העומדות ליבצר\". פירוש דברי התוספות הוא כך. לכאורה נראה דשלש מחלוקות במקום שהזיקה פירות שאינם גמורים: לחכמים, רואין כמה היתה יפה וכמה היא יפה. לר' יוסי הגלילי מחמיר לידון במשויר שבו. לר' יהושע מחמיר עוד יותר משלם בעד פירות גמורים, ואפילו נתקלקל המשויר. אבל אי אפשר לומר כן, דאי הכי לפלוג בתבואה, לפיכך מפרשים התוספות דמוכרחים אנו לומר דדוקא בסמדר קא מחייב ר' יהושע לשלם בעד פירות גמורים, ואפילו נתקלקל המשויר. אבל לא בתבואה. והחילוק בין סמדר לתבואה יכול להיות משני טעמים: חדא, דענבים פעמים שאלו מתקלקלים ואלו ניצולים אבל תבואה רגילה להתקלקל כולה יחד. ועוד, דבתבואה לא קנסו כל כך כמו בענבים. ואי הטעם הראשון עיקר על כרחך בתבואה גדולה כמו סמדר סבר דנידון במשויר, כר' יוסי הגלילי. אבל אי הטעם השני הוא עיקר יסבור ר' יהושע בתבואה כרבנן דרואין אותו כמה היה יפה.",
"ד\"ה ומאי ניהו. \"ר\"ע מחמיר טפי\". כשהיתה זיבורית דמזיק כעידית דניזק, לר' ישמעאל נותן לו המזיק מזיבורית שלו, כיון שהיא עידית דניזק, ולר\"ע נותן לו מעידית שלו. והא ליכא למימר דר' ישמעאל מחמיר טפי כשהיתה עידית דמזיק כזיבורית דניזק, משום דבאופן זה לכ\"ע נותן לו המזיק מעידית שלו \"דאין חייב לקנות\" וכו'.",
"ד\"ה רבי שמעון בר יהודה. \"אבל בהדי פגים ובוסר שייך לכוללו שפיר דטעמא משום דחשיב כפגין\". כלומר, דדרך העולם כשמזכירין פרטים אחדים השוין בדינם הוי הפרט האחרון טעם ופירוש לכל הפרטים, כי דרך העולם לברר בדברים האחרונים את הדברים הראשונים. אבל מ\"מ קשה, הלא אפשר לומר דלא זו אף זו קתני? ושמא לא שייך לא זו אף זו אלא בתרי בבי אבל לא בבבא אחת. אבל באמת נראה לתרץ דמהברייתא גופא משמע דר\"ש בן יהודה לא בא לחלוק בעיקר הדין על ר' יהושע, דאי לחלוק בא, הוי ליה לסדר את דבריו אחרי דברי ר' יהושע והוי כל חד מיקל מחבירו. וגם אז היה יותר ניכר בדברי חכמים דבכל פירות שאינם גמורים משערים כמה היתה יפה וכמה היא יפה. אבל אי לא בא לחלוק אי אפשר לסדר את דברי ר\"ש בן יהודה אחרי ר' יהושע, ד\"אמר \"משמע שבא לחלוק, וא\"כ סדרוהו אחרי חכמים דחולק עליהם.",
"ד\"ה מאן תנא. \"אביי בא לומר דמסיימי שפיר\". נראה דהתוספות לא גרסי בגמרא \"אביי אמר מסיימי ומסיימי\", רק אביי אמר מאן תנא דחייש לכחש גופנא ר\"ש הוא."
],
[
" גמ' \"מאי שנא הני מסאני\". לפי דברי התוספות נראה דבי ריש גלותא הקפידו משום שלא היה לבוש כמנהג היהודים.",
"\"ה\"מ מידי דצריך לשדה\". כלומר, דוביער בשדה משמע שהשחית בשדה והפירות הגמורים אינם בטלים אגב שדה ולכן אינם חשובים שוב שדה.",
"\"בנטר בי דרי עסקינן\". כלומר, דסתם מגדיש בתוך שדה חבירו הוא בנטר בי דרי, דאם לא כן, למה ליה להוציא את התבואה משדהו לתוך שדה חבירו? וכיון שכן פשיטא דכיון דאמר ליה עייל וגדיש עייל ואנטריה לך קאמר ליה, דאם לא כן, למה ליה להכניס בתוך שדה חברו? הלא עיקר ההכנסה היה משום שמירה אבל בהכניס קדרותיו לחצר בע\"ה ברשות, עיקר ההכנסה הוא משום מקום, שאין לו מקום לשום בו קדרותיו ובעל החצר כשנתן לו רשות נתרצה לו רק להשאיל לו מקום אבל לא לשמור.",
"\"עייל ואנטר לך הוא\". ובירושלמי מוקי לה בשדה הננעלת במנעול, דבשדה כזו לכ\"ע קבל עליו בה\"ב לשמור, משום דשדה כזו לרוב היא ננעלת וכל מה שבתוכה נשמר, והמגדיש חשב כי גם גדישו ישמור.",
"\"הפקח חייב\". והשולח פטור אף בדיני שמים, משום דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין? אבל בחש\"ו דלא שייך זה, חייב בדיני שמים.",
"\"שמסר לו גחלת וליבה\". הירושלמי לא גרם ולבה, ומשמע דנתלבה מאיליו. ולפי זה מקשה על חזקיה למה יהא השליח הפיקח חייב, כיון שהגחלת היתה ממונו של המשלח והשליח לא עשה בה כלום, \"אילו מי שראה גחלתו של חבירו מגלגלת והולכת ואין מכבה אותה שמא אינו פטור?\" ומשני \"בשמסר לו גחלת הפקר\". כן נראה בעיני פירושו של הירושלמי.",
"תוס' ד\"ה דהוה סיים. \"שלא יהא עליו כלל צד לבנונית מפני חיבתה של ירושלים\". כלומר, דלא תקשי היאך היה אלעזר לבוש רצועות שחורות כמו שהיו לובשים הנכרים.",
"ד\"ה כתב. \"וכן משמע לשון חתמה\". כלומר, דמי שחותם על מעשה אחרים הוא רק מסכים ומתרצה במעשה אחרים, אבל אינו עושה מעשה משלו.",
"בא\"ד \"והוי כאילו קביל עליה אחריות\". אבל בחתימה בעלמא פשיטא דאינה מקבלת עליה אחריות, דדוקא כשמוכר בעצמו וכותב שטר מסתמא קבל עליו אחריות.",
"בא\"ד \"דאפי' לא פירש לו את השבח קאמר רב דיש לו שבח\". כלומר, דהתם רוצה לומר דטעמא דשמואל, דאין לו שבח, הוא משום שלא פירש לו את השבח, וא\"כ דלרב אפילו לא פירש לו יש לו שבח. והיינו משום דכל מי שמוכר שדה מקבל עליו לקיים ללוקח בכל הזכותים שהוא סובר לקבל ממכירה זו ואע\"ג דבנמצא שאינה שלו הוו המעות כהלואה, דלכולי עלמא הוי אחריות טעות סופר. (ועיין בתוספות בב\"מ שם) מ\"מ בשבח לא הוי כהלואה, דהא דמי השבח לא קבל המוכר מהלוקח, וחייב רק מטעם דהמוכר קבל עליו להעמיד ללוקח הזכות לקבל את השבח משדה זו.",
"ד\"ה לבתה. \"וכן משמע לישנא דכולן\". דכולן משמע כל אלו שנזכרו במשנה, והיינו המביא עצים, המביא אור והמלבה, וא\"כ רואים שהיה כאן גם כן מלבה שלבה עם הרוח.",
"בא\"ד \"ובאין בליבויו כדי ללבותו ולא ברוח בפני עצמו כדי ללבות כמו שאפרש בגמרא\". וצריך לחלק, מאי שנא מלבה הרוח בפני עצמו, דמחייבינן אותו, כדאמרינן גבי חרש, וכי משום שהוא סיוע לרוח מגרע גרע? וי\"ל דלא דמי, דכשלבה הרוח בפני עצמו, והיה בלבויו כדי ללבות, הלא עשה המבעיר בעירה כזו שיכולה להזיק, דהלא הרוח הוא מצוי לבוא, וא\"כ עשה דבר המזיק. אבל כשאין בלבוי הרוח ללבותה, הלא לא עשה עוד דבר שיכול להזיק ואע\"פ שבלבויו גורם שיהיה בידי הרוח ללבותו? לא הוי אלא גרמא בנזקין ופטור. והיינו דמחלק רב אשי לקמן בין ליבה ולבתה הרוח לזורה והרוח מסייעתו. ועי\"ל דהכי מיירי שהאחד הביא את העצים ואחד הביא את האור ואחד לבה ומשום הכי כולם פטורין, וכן עיקר.",
"בא\"ד \"וכגון שקודם ליבוי כבר בא הרוח שלבתו וכו' \". כלומר, דלא תקשה מה שמקשה ר\"י אי ברוח שאינו מצויה מוקמינן, מה קשה ליה על הברייתא מזורה ורוח מסייעתו, דכיון שהרוח היה כבר בשעת הליבוי לא שייך לאמר, לא הוי ליה לאסוקי אדעתא.",
"בא\"ד \"וכן משמע מתוך תירוצו של רבא שתירץ כגון שליבה ברוח מצויה וכו'\". כלומר, דלמה ליה למימר כגון שלבה ברוח מצויה, לימא רק כגון שלבה למימר כגון שלבה ברוח מצויה, לימא רק כגון שלבתה רוח שאינה מצויה."
],
[
" גמ' \"דההוא ודאי מעשה דידיה גרמו\". ואע\"ג דגרמא בנזקין פטור, מ\"מ שאני אש, שהתורה העידה שהוא חייב כשעשה מעשה שיכול להזיק על ידי דבר אחר, (ע\"י רוח) וכיון שכן, כשעשה מעשה שיזיק בודאי, המעשה הזה הוי מעשה מזיק ממש, דבמעשה הזה כבר נגמר המזיק של אש.",
"\"ולבתו הרוח מצד אחר\". והכי פירושו: \"אם יש בלבויו\", כלומר באש שלבה הוא בעצמו, בלי צירוף האש שלבתה הרוח, חייב.",
"\"ולא שכיח דפשע אימא לא\". כלומר, דאש לא חייבה תורה משום מזיק בידים אלא מטעם פשיעה (וכדאיתא לקמן ברש\"י סב. ד\"ה מאי הוי ליך) דהוי ליה לאסוקי אדעתא, שהאש ילך ויזיק, וכיון שכן, הוי אמינא דהא דלא הוי ליה לאסוקי אדעתא פטור לגמרי, אפילו למ\"ד אשו משום חציו, ואדם מועד לעולם.",
"רש\"י ד\"ה כגון שליבה. \"אבל זורה לענין שבת סגי לה ברוח מצויה\". כלומר, דאע\"ג דבאה רוח שאינה מצויה, שלא נתכוין לכך, משום שלא על דעתו שתבא רוח זו, מ\"מ הרי סגי ברוח מצויה, והוי הרוח שאינו מצויה מסייע שאין בו ממש.",
"תוס' ד\"ה ליבה. \"דבלאו איהו נמי היה הולך ומזיק\". כלומר, והוי לן לחייב זה שהביא את השור, ולא את המלבה אבל כשאין ברוח כדי ללבות אי אפשר לחייב את המביא את האור משום שאשו, בלא המלבה, לא היה מזיק. וגם אי אפשר לחייב את המלבה, דבלבויו נמי לא היה מזיק. והא דלא מחייבינן את שניהם בשותפות (וכדהקשו התוספות לקמן), י\"ל דהא דאש חדוש הוא, דמחייבינן את האדם על מה שעשה הרוח, וכיון שכן אין בו אלא חדושו, והיינו כשיש ברוח בעצמו בכדי להזיק, אבל כשאין ברוח בכדי להזיק פטור משום דלא הוי ליה לאסוקי אדעתא שיבוא אחר ויסייע לרוח, וכיון שכן לא חשבינן מעשי הרוח כמעשיו.",
"ד\"ה רבא. \"דחשיב כאילו עושה הכל בפני עצמו\". כלומר, דברוח מצויה נברא לבויו, כמו לענין שבת.",
"ד\"ה רב אסי. \"דפריך גבי רקתא בלא יחפור מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו\". כלומר, והתם הלא בענין מזיק עסקינן, וא\"כ משמע דלמר בר רב אשי לא שני ליה מזיק משבת? ומשני דהתם איירי רק בענין הרחקה דמזיק, והיינו לחייב אותו לכתחילה להרחיק בכדי שלא יזיק, אבל אם אירע דהזיק אפשר שהוא פטור מטעם גרמא. וליכא להקשות, מאי שנא מנתנו לו זמן לקוץ את האילן או לסתור את הכותל ונפלו לאחר זמן דחייב? משום דהתם הרי הכותל והאילן הוו שלו, ואפשר לחייבו מטעם ממונו שהזיק, אלא דפטרינן אותו כשנפלו בתוך הזמן מטעם אונס, וכיון שנתנו לו זמן לא הוי שום אונס. אבל הכא הלא הפקיר את הרקתא, וכן הניצוצות היוצאים מתחת הפטיש, וכן הנמיה שקופצת דרך הסולם אינה שלו.",
"ד\"ה והכא. \"ואין בכל אחד כדי ללבות פטור\". ונראה לחלק, דכשלבו שניהם בבת אחת הרי עשו מעשה בשותפות ולא שייך גרמא אלא כשעשו זה אחר זה, דהשני נקרא מזיק בידים, כלומר, מיד, והראשון גרם ליה להיות מזיק. אבל הכא מה שנעשה ע\"י הרוח אינו נקרא מעשה כלל דהרי הדבר בא בטבע וזהו ממילא, רק שחדשה תורה שמי שהאש שלו חייב מטעם פשיעה, דהוי ליה לאסוקי אדעתא שרוח מצויה תלבה, אבל כאן הרי לא היתה בידי הרוח ללבות, ולא הוי ליה לאסוקי אדעתיה. והמלבה אינו חייב על לבוי הרוח, משום דלא הוי אשו, שהרי אחר הביא את האש.",
"ד\"ה לרבות. \"אבל בירושלמי משמע דמרבי אילנות וכל דבר המחובר\". כלומר, לא כמו שפירש רש\"י דמרבינן דוקא בעלי חיים ומחובר שאינו ב\"ח אינו צריך רבוי, אלא שגם מחובר צריך רבוי משום שאין דרך לבער אש במחובר."
],
[
" גמ' \"שנאמר ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר\". ואע\"ג דהתם לא איירי ביציאה מן העיר, אלא מן הבית, ומן הבית פשיטא דשרי, מ\"מ הרי היתה אז שעת סכנה אף חוץ לבית, ומהתם איכא למילף לכל סכנה דצריך להמתין עד הבקר. וכעין זה פירשו בתוספות.",
"\"דבר בעיר כנס רגליך\". בימינו גם חכמי הרפואה מודים לזה.",
"\"דבר בעיר אל יהלך אדם באמצע הדרך\". כלומר, לא ישתדל להתערב הרבה בין אנשים, אבל בשעת שלום ישתדל להיות מעורב בין הבריות.",
"\"אל יכנס אדם יחידי לבית הכנסת\". הנה ידוע שהיחידות והשממה פועלת לרע על נפש האדם.",
"\"כלבים בוכים וכו' וה\"מ דלית בהו נקיבה\". זאת היא עצה טובה לאחינו שבגולה. והכלבים, אלה שדרכם להשמיע את קולם ולעורר את ההמון אל כל דבר ודבר, ואם הם בוכים וצועקים על איזה עול שנעשה לעמם (כביכול) בידי אחרים, זהו סימן רע לישראל. אבל אם הם שוחקים, והשחוק אינו בא רק מתוך תאוה גסה, הוא סימן טוב לישראל.",
"רש\"י ד\"ה בכי טוב. \"בעוד חמה זורחת ילין במלון\". כלומר, דלא תקשי למה הקדים כניסה ליציאה, משום דבכניסה אל המלון קאמר, ולא אל עירו, וכדפירש ר\"ת.",
"ד\"ה משום חציו. \"ונפקא מיניה לחייבו\". כלומר, וזהו אינו רק אגדתא דנפקא מיניה להלכה.",
"תוס' ד\"ה מהו להציל. \"איבעיא ליה אי חייב לשלם כשהציל עצמו מפני פקוח נפש\". אבל לא אם מותר להציל עצמו כשהוא בסכנה, דהא גזל אינו משלשה דברים דהוו ביהרג ואל יעבור. וא\"ת אם כן מאי מבעיא ליה, למה לא ישלם לחברו, הרי הוא נהנה וחבירו חסר? וכן לא דמי למבריח ארי, דהא אית ליה פסידא ולא הוי מדעתיה? י\"ל דלא נתנה תורה זכות בעלות בממון שתלוי בו הצלת חיי שום אדם, והוי כמו מת מצוה קונה מקומו. אבל רש\"י פירש \"ויצילה שלא ישרפוה\", וא\"כ נראה דסבירא ליה, דאסור להציל את עצמו בממון חבירו אפילו על מנת לשלם, וזהו תימה? ואפשר דסבירא ליה דאנשי דוד לא רצו לשרוף בכדי לשלם משום שזה עלה להרבה ממון, וא\"כ לא רצה לשרוף בכדי להפטר עצמו מטעם מלך."
],
[
" גמ' \"טמון מחדא מהנך קמבעיא ליה\". ולפירוש רש\"י, בעיא דטמון לא מקרא יליף אלא כך קבלה רב נחמן מרבותיו לפיכך ליכא לאקשויי למ\"ד טמון באש קמבעיא ליה, מאי ויצילה?",
"\"עברה נהר או שלולית שהם רחבים ח' אמות פטור\". כלומר, אפילו בנכפפת ועצים מצויין לה פטור כשעברה נהר, דהא במקום הנהר אין עצים.",
"רש\"י ד\"ה דעבד. \"כיון דאיכא איסורא גבי איניש דעלמא\". אבל טמון, הרי הלכה כרבנן וליכא איסורא אף לגבי איניש דעלמא.",
"ד\"ה ואפי' בשדה קוצים. \"שקופצת לשם\". עיין במהדורא בתרא, דהיה כתוב ברש\"י משם, וזה ניחא טפי, דעל השדה שהיה בה האש בראשונה קאי, והכי קאמר אע\"פ שיש בשדה שממנו יוצא האש הרבה קוצים והקוצים יגדילו את האש מ\"מ די כשהגדר גבוה מהאש ארבע אמות. ורב פפא מוסיף דאז לא די שיהיה הגדר גבוה מהאש אלא צריך שיהיה גבוה מהקוצים, דהקוצים הוו כמקום האש משום שהאש יאחז בהם.",
"תוס' ד\"ה ה\"ג אלא. \"כדי שלא יתחייב בטמון\". משום דבטמון יכול הנגזל לתבוע ממנו ממון הרבה מאד, דהרי לר' יהודה מחייב אפילו על דבר שאין דרכו להטמין, והנשרף נאמן בשבועה, דהרי עשו תקנת נגזל באש.",
"ד\"ה מאי ולא. \"שלא רצה להפטר מחמת שהוא מלך\". כלומר, אי הלכתא כר' יהודה דאחרים חייבין בטמון. ואפילו אי לית הלכתא כר' יהודה, הוי ליה למימר הניחא למאן דמחייב טמון באש.",
"ד\"ה והתניא. \"דבענין אחר ללא מיפרש\". וכמו כן לא מיפרש אלא עד ולא עד בכלל דבכל מקום וכו'.",
"בא\"ד \"וא\"ת אי בששניהם אין עד וכו' \". כלומר, ואנחנו צריכים לפרש עד מדעתנו, א\"כ נוסיף רק חד עד ולא נצטרך לפרש מתניתן מלמעלה למטה וכו'.",
"ד\"ה לא שנו. \"אגדר קאי\". אינו רוצה לומר כי הגדר היה קולח או נכפף, דאגדר אינו שייך לשון קולח. ועוד דלא הוי ליה למימר קולחת, לשון נקבה, אלא רוצה לומר, דהא דמחלק בין אש קולחת לנכפפת היינו דבקולחת די בגדר ארבע אמות ובנכפפת אפילו היה הגדר מאה אמה חייב.",
"ד\"ה אלו. \"שביל היחיד ושביל הרבים\". שביל הוא דרך קטן שבני אדם הולכים בו. ודרך הוא מקום שמוליכים עגלות, וזהו לכל הפחות ד' אמות.",
"ד\"ה שמחלקת. \"שמשקין בהן השדות\". ודלא כפירוש רש\"י שהשלל קאי על הפירות."
],
[
" גמ' \"ר\"ש אומר שלם ישלם המבעיר את הבערה הכל לפי הדליקה\". קס\"ד דהכי קאמר \"שלם ישלם\", תרי זמני, לרבות שישלם הכל לפי שעשה דליקה. ולבסוף מסיק דהכי קאמר \"שלם ישלם המבעיר את הבעירה\" כלומר, הכל תלוי אם הוא היה המבעיר, אם הבעירה היתה לבא מחמתיה, ואין לשער ברחוק וקרוב כדאמרי אחריני.",
"רש\"י ד\"ה הכל. \"בין רחוק בין קרוב\". ולפי הדליקה הכי משמע, הכל בא לפי הדליקה, שהדליקה שורפת את הכל.",
"ד\"ה היה גדי. \"והכי קאמר היה עבד כפות לו או גדי סמוך לו פטור\". כלומר, דלא תקשי למה לי טעמא דגדי סמוך, אפילו אי הוי כפות פטור מטעם דקם ליה בדרבה מיניה, ולהכי קאמר \"או גדי סמוך\", דפטרינן ליה אז אפילו הוה נמי עבד סמוך. ואע\"ג דאז חייב על הגדיש מ\"מ נראה ליה לרש\"י דמצי למתני פטור סתם משום דהאי חייב ופטור רק אגדי קאי, כדקתני \"ונשרף עמו\".",
"ד\"ה במדליק. \"בתוך של חבירו הוא\". נראה דרש\"י מפרש כדברי התוספות, דמוכיחים דהאי מדליק בתוך הבירה הוי בתוך של חבירו, דאי בתוך שלו לא הוי מחייבי רבנן אפילו על מה שדרך להניח, דהא אמרי לעיל \"אינו משלם אלא גדיש של חטין או של שעורין, ומשמע דפטור אף על המוריגין.",
"ד\"ה בדידה. \"וכ\"ש בירה\". כלומר, דבשלמא אי רבנן מחייבי בשל חברו רק על מה שדרך להניח שפיר, דמשום הכי קתני בירה, ולא נקט גדיש בשל חברו, משום דרוצה לומר \"משלם כל מה שבתוכה\", וזהו דוקא בבירה דדרך להניח בה כל דבר, אבל אי מחייבי אפילו על כלים שאין דרך להניח אם כן אפשר לתני גם בגדיש \"משלם כל מה שבתוכו\". (וכן פירשו התוספות).",
"תוס' ד\"ה לפלוג. \"ופליגי במוריגין וכלי בקר וכו' \". ואף לפי זה קשה לשונו של רב כהנא דקאמר \"כל מה שבתוכו ליתני משלם מה שבתוכו.",
"ד\"ה אלא. \"דלא אבעי ליה לאסוקי אדעתיה שיניח אדם ארנקי בגדיש\". וזהו לפי דברי התוספות דפטרי אפילו במזיק ממש בדבר דלא הוי ליה לאסוקי אדעתא. ועיין לקמן בתוס' ד\"ה מי מנחי אינשי."
],
[
" גמ' \"הנותן דינר זהב לאשה\". הא דנקט לאשה, פירש הרא\"ה משום דרבא אמרה למימרא זו בשעה שדבר בקדושין. אבל יותר נראה דרבותא אשמועינן, דאפילו לאשה שדרך לתת לה מתנות, לא אמרינן דנתן לה דינר זהב על מנת להשיב ליה דינר כסף.",
"\"עשו תקנת נגזל במסור דמשתבע ושקיל או לא\". פירוש, ולא דמי לאש אי משום דגרמי מחייב רק מדרבנן, אי משום דהכי איירי כשהמוסר מכחישו (כדפירש ר\"ת), וכה\"ג רק גזלן חייב אבל לא מזיק.",
"\"טעין כסא דכספא בבירא מאי?\" לפי פירוש התוספות צ\"ל השאלה הזאת קודם \"ההוא גברא דבטש\", משום דהשאלה הזאת הוי אי מהימן בשבועה כמו בשאלה דמסור ובטמון באש. משא\"כ ב\"ההוא גברא\" דהשאלה היא אם הוא חייב מכל וכל, אפילו אם יש עדים.",
"תוס' ד\"ה שאינו. \"מדמי להו נמי לנותן דינר זהב לאשה ופשעה בו\". פירוש, דמדליק בתוך של חברו הוי מזיק ממש ולא פשיעה.",
"ד\"ה עשו. \"כתב רב אלפס כגון שיש עדים שמסרו ואבד ממונו ואין יודעין כמה\". פירוש, דאי מודה במקצת, כמו בגזלן, לא הוו מחייבי את המסור שבועה דהיה נאמן במגו דכופר הכל, דהרי הכא לא עשה לו הנמסר שום טובה, ולפיכך מעיז כפירוש רש\"י, (ועוד, דומיא דטמון באש, דאיירי שאין אנו יודעין). אבל ר\"ת פירש דהכא מיידי כשהמוסר מכחיש דומיא לגזלן, דאם אינו יודע להכחיש, כמו באש, מאי קמבעיא ליה? הא היינו אש. והא דלא פטרינן ליה במגו דכופר הכל? משום דאינו מעיז, דהרי חברו מכיר בשקרו. ובמחלוקת דתיקו נראה דהוי פלוגתייהו אי הלכתא כסומכוס בממון המוטל בספק אי כרבנן. וכן חולקים בזה בבבא בתרא הרשב\"ם והתוספות.",
"ד\"ה מי מנחי. \"מה ענין זה למשנתינו\". פירוש, דהמשנה לא איירי בנאמנות דשבועה כלל, אלא בחיוב דתשלומין, ואפשר לאוקמי מתניתן בדאיכא עדים. וטעמא דפטרינן מזיק בידים אי לא הוי ליה לאסוקי אדעתא אע\"ג דאדם מועד לעולם? יש לומר, דשאני הכי, דהוי טמון, ולא מקרי מזיק כל כך. ומיהו מדברי רבא משמע דאהיזק בידים מחויבים אפילו על דבר דלא הוי לאסוקי אדעת, שהרי אינו אומר שהאשה חייבת משום הוי לה לאסוקי אדעתה, וזה שמביא מן המשנה י\"ל משום דאמרינן לר' יהודה וכן לרבנן עשו תקנת נגזל שישבע ויטול הכל, ורבנן לא פליגי אר' יהודה בהא, דהא רק בתרתי פליגי.",
"ד\"ה מה בין. \"ובמציאות חרש שוטה וקטן\". כלומר, דלא תקשי אי לא יהיב דמי הוי גזלן מדאורייתא.",
"ד\"ה חמסן. \"לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע\". כלומר, ומי שעובר בלא תחמוד באופן כזה הוי בשוגג ולפיכך אינו פסול.",
"בא\"ד \"דאפי' היכא דיהיב דמי הוי כאילו נוטל נשמתו\". כלומר, וכיון שכן פשיטא דפסול לעדות, וא\"כ שמע מינה דפסול לעדות מן התורה.",
"בא\"ד \"שמא לא ראו חכמים לפוסלו\", כלומר דלא תקשי, דהרי הא דבעי הכרזה הוא משום תקנת העולם, דלא ידעי בו שהוא פסול ומחתימים אותם על שטרותיהם וכיון שכן הכא נפסליניה בלא הכרזה, דהכא לא שייך תקנתא זו. ותירץ, דאפשר דטעמא דבעי הכרזה הוא לאו משום תיקון העולם אלא משום דשמא לא ראו חכמים לפוסלו בכך, ולפיכך גם כאן בעי הכרזה. ועוד אפשר דכאן לא יכריזו עליו לעולם משום דלא חטף בזרוע כחמסן דעלמא."
],
[
" גמ' \"גץ שיצא מתחת הפטיש והזיק חייב\". כלומר, אע\"פ דלא הניח כאן אש.",
"\"בעל גמל חייב\". כלומר, אע\"ג דהאש לא הוי שלו.",
"\"החנוני חייב\". אע\"ג דהאי מזיק לא נעשה על ידי הרוח אלא ע\"י בעל חי.",
"\"בנר חנוכה פטור\". ואי אפשר להכריע מכאן אי בעל הגמל חייב לר' יהודה.",
"גמ' \"ולא המוכר אחר הגנב משלם תשלומי ד' וה' \". אע\"ג דמלתא דפשיטא היא דהא מרובה מדת תשלומי כפל ממדת תשלומי ד' וה' ולא איפכא, וכיון דפטור מכפל ממילא פטור מד' וה', מ\"מ תני ליה בתר פטורא דכפל, משום דעיקר פטורא בכפל כתיב \"וגונב מבית האיש\", ופטורא דד' וה' מחמת פטורא דכפל קאתי דד' וה' קאמר רחמנא ולא ג' וד' ולפיכך קתני ליה בתר פטורא דכפל.",
"\"יצאן (?יצאו) עבדים שהוקשו לקרקעות\" בירושלמי איתא: \"תנא ר' ישמעאל יצאו עבדים שאין לך בהם אלא תשמיש\", והיינו, דכל דבר מותר לכלות אפילו את הגוף בכדי ליהנות מזה, מה שאין כן בעבד, דאפילו עבד כנעני אסור לשחוט בכדי ליהנות מבשרו, ובכן אין לבעליו בו זכיות כל כך שיש לו בכל חפציו, ולכן אין לו בו גם כן זכות הכפל שנתנה התורה בכל דבר. וזאת היא סברא נכונה והמפרשים האחרונים התיגעו שם לחנם.",
"תוס' ד\"ה מרובה קתני. \"ועוד שמשייר שותף שגנב מחבירו וכו' כדאמר לקמן בפירקין\". וא\"ת ללשון ראשון, דמרובה הוי כמו אין בין, היכי משייר שותף שגנב מחבירו ושותפין שגנבו? וי\"ל דטעמא דפטרינן התם הוא משום דחמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר, כלומר דחצי שור לא מקרי שור, וכיון דאמר הכא דאינו חייב אלא על שור ושה בלבד ממילא מיעט כל מה דלא מקרי שור ושה וממילא אמעיט נמי כשגנב חצי שור או שה, ואם כן תני הכא ממש הכל (ומהר\"ם תירץ בדוחק גדול).",
"ד\"ה יצאו קרקעות. \"דליכא אלא חד קרא לתרוייהו\". והא דמצריכינן לקמן מיעוט לכפל אע\"ג דכבר אימעט משבועה מכסף או כלים כדאמרינן בהזהב, מפרשי לקמן, בתוספות ד\"ה \"למה לי\", דבהזהב אילו לא נאמר קאמר, כלומר, דלפי האמת לא ממעטינן שבועה מכסף או כלים, דהנהו צריכי למה כסף שנים אף כלים שנים, אבל אילו לא נאמר מיעוט בפסוק דעל כל דבר פשע, לא היינו דורשים \"מה כלים שנים\", אלא היינו דורשים לפטור קרקעות משבועה."
],
[
" גמ' \"אבל עופות לא\". וכי תימא נילף בק\"ו משלמה, דאטו משום דהוו בעלי חיים גריעי? י\"ל כדפירשו התוספות, דא\"כ לכתוב שלמה לחוד ואנן נרבה אף כל ב\"ח מק\"ו, וכיון שכתב כל הני בעלי חיים שמע מינה דאי אפשר למילף בעלי חיים משלמה.",
"\"על כל אבידה לכדר' חייא בר אבא\". כלומר, מלשון אבידה נפקא דר' חייא בר אבא, אבל \"על כל\" אינו מיותר, דהא איצטריך לריבוי ומיעוט וריבוי, דבלא כן לא יהיה אלא ריבוי ומיעוט דהוי ככלל ופרט וכלל.",
"רש\"י ד\"ה ואי ס\"ד. \"לענין שבועה הוא דאתא כדכתיב בתריה וכו' \". מכאן נראה דרש\"י לא פירש כדברי התוספות דכפל ושבועה מחד קרא נפקא, וכפל ושבועה הם שוים בכל דיניהם אף לפי המסקנא.",
"ד\"ה למעוטי. \"שאין לבעלים סימן בו שפטור מכפל\". נראה דרש\"י סובר, דכיון שאין לבעלים סימן בדבר ואם אבד אין חייבים להחזיר לו, א\"כ אין לו בו חזקת בעלים כל כך ולפיכך אין בדבר זה חיוב כפל על דבר הנגנב מבית הגנב, מפני חסרון בעלות בדבר. אבל להתוספות לית להו סברא זו, ופירשו בענין אחר.",
"תוס' ד\"ה רעהו. \"ולמסקנא דנפיק כפל ושבועה מחד קרא א\"ש\". קשה לי, דמ\"מ למה לי שתי פעמים רעהו, ושמא יש לאמר, כדתנא דבי ר' ישמעאל, \"כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא לדבר שנתחדש בה\", וכיון דבפרשת על כל דבר פשע נתחדש הדין של אבידה, והדין של מה כלים שנים אף כסף שנים, שעכשיו אפשר ללמד מן וכי יתן, לפיכך כתב אף כאן \"רעהו\".",
"בא\"ד \"מבית איש דשייך ביה רעהו כדכתיב ולא מבית הקדש\". כלומר, דהאי איש על כרחך אדם הוא, ולא לשון זכר, דהא כתיב רעהו. ולא תקשי למה לי איש כלל, דמרעהו לחוד אפשר למעוטי הקדש, דאין הכי נמי, ומיעוטי דאיש אתי לאפוקי גונב מגנב, דלא משלם כפל.",
"ד\"ה דהא כל. \"ש\"מ למדרש כל חד וחד פרטא באפי נפשיה\". וכן גבי המצא תמצא, דכתיב עד על כל פרטא \"משור עד חמור וכו' \".",
"בא\"ד \"ה\"מ למפרך קושיא אחריתי\". כלומר, השתא דאמרינן דבכל מקום דרשינן כולהו פרטי באחת ואז שפיר הוי דרשינן דבר המטלטל וגופו ממון, אבל כאן סובר דליכא לדמידרש כולהו פרטי באחת משום קושיא, דכל הני פרטי יתירא למה לי, דדי בשלמה לחודא וע\"כ ידע מהקושיא הזאת, א\"כ למה לא הקשה בתחילה, \"א\"כ כל הני פרטי למה לי\", כמו שמקשה לבסוף?",
"בא\"ד \"שמקשה דאפילו מה שאמר אין אמת\". כלומר, דכיון דכתיבא כל הני פרטי, ולא שלמה לחודא, א\"כ אינו אמת מה שאמר דאפשר לרבות כל דבר המטלטל וגופו ממון, דהא אפשר למעט נמי עופות, כיון דכל חד וחד כלל ופרט באפי נפשיה דרשינן. ואי היינו ממעטים עופות לא היה אפשר להקשות עוד למה לי כל הני פרטי, דמשלמה לחוד לא היינו ממעטים עופות.",
"ד\"ה למה לי. \"היינו דורשין מיעוט קרקעות ועבדים ושטרות מקרא דוכי יתן\". כלומר, ואז לא היינו דורשים מה כלים שנים אף כסף שנים. והא דקא מביא בגמרא הך דרשא שאינה לפי האמת, ואינו מביא דרשא דעל כל פשע, דמינה ממעטינן באמת קרקעות וכו', אף לענין שבועה, לפי דברי התוספות משום דרוצה להביא הפשוט יותר, דהא בפסוק דעל כל דבר פשע לא כתיבה שבועה בהדיא, אלא רק שבפסוק דוכי כי יתן הוקשו כפל ושבועה. וכן פירשו התוספות בתוספות שאחר זה ד\"ה \"אלא\", דהתנא מהדר לכתוב הדרשה השגורה בפי כל אע\"פ שאינה לפי האמת, דכיון דבעצם הדין אין חילוק.",
"בא\"ד \"הכי נמי לענין כפל\". כלומר, דוקא בטוען טענת גנב, דבהכי איירי קרא דוכי יתן, אבל על גנב עצמו פשיטא דמחייב אפילו גנב אחד, כמו דאמרינן נהרשאה גנב ספרא וכן אמרינן דלא צריך שור ושה לחייב ד' וה'.",
"ד\"ה דבר. \"בגנב עצמו מהיכא אתי\". כלומר, דהא חזינן דלא ילפינן גנב מטוען טענת גנב, דהרי מצריכינן קראי למעוטי קרקעות, עבדים ושטרות בגנב עצמו אע\"ג דכבר אימעיטו בטוען טענת גנב, וטעמא דלא ילפינן משום דאיכא למימר מה לטוען טענת גנב דלא מחייב אלא בשבועה. וכן הוכיחו התוספות דלא ילפינן נמי טוען טענת גנב מגנב עצמו, וטעמא, דאיכא למימר נמי איפכא, דמשום שבועה מחייב כפל אכל מילי, ואע\"ג דאהני פטור נמי משבועה, הא סבירא להו להתוספות דכפל ושבועה מחד קרא נפקי."
],
[
" גמ' \"היקישא הוא ואין משיבין על הקישא\". אבל למאן דאמר תרוייהו בטוען טענת גנב אין כאן הקישא כלל, דהא גנב עצמו מאם המצא תמצא דריש ליה, דלא הוי סמוך.",
"רש\"י ד\"ה היקישא הוא. \"בנין אב הוא ולא היקישא\". ועל בנין אב משיבין שפיר. ואפשר דלאיכא דאמרי לא הוי הקישא משום דהני תרי לא כתיבי בפסוק אחד ממש.",
"תוס' ד\"ה והעדים. \"אכלו נקט לרבותא\". כלומר, דלא תקשי למה שנה את הלשון, דברישא תני אכלו ובסיפא תני גנבו.",
"ד\"ה ואידך. \"דהכל לפי סברת הדרש\". כלומר דהגנב משמע למעוטי מה שאינו גנב, והיינו למעוטי טענת אינו גנב, דהיינו טענת אבד, ולמעוטי נמי דין של אינו גנב והיינו דין תשלומי ד' וה' דהוי דין של גנב."
],
[
" גמ' \"גניבה לרבות כל דבר\". וכאן חסר בברייתא, יאמר שור, שה, חמור, חיים וגניבה והכל בכלל.",
"\"וכלל ופרט וכלל קמ\"ל\". כלומר, לעולם כדכתיב קאמר, גניבה ושור, דהוי ליה כלל ופרט, אלא סמיך נמי אחיים דכתיב בתר שור והוי ליה עוד כלל אחר הפרט, ולפיכך קא קשה ליה בתר הכי, הרי בכללא בתרא חיים כתיב ביה ולא תרבי טפי מבעלי חיים. אבל אי היה אפשר לאמר, אילו נאמר קאמר, אז ליכא למפרך האי כלל ופרט, דאפשר לאמר, אילו נאמר חיים ברישא והדר גניבה, דהוו מתרבי כל דבר מכללא בתרא. ובאמת לא קשה כלל אילו נאמר, דהא התורה נדרשת בכמה פנים, וא\"כ אפשר שלפי איזה פנים, לפי הפשט למשל, צריך להיות דוקא כדכתיב.",
"תוס' ד\"ה יאמר. \"והשתא בעי לרבויי בכלל ופרט טפי ממאי דמשמע כללא בתרא\". ולי נראה לישב, דמעיקרא שקיל וטרי כמו שהיה כללא קמא עיקר, וא\"כ היה קשה, אם המצא תמצא למה לי, אבל לבסוף מסיק דכללא בתרא עיקר לפי האמת, ולפיכך צריך המצא תמצא לעשות ריבוי ומיעוט. וכן הוא דרך התנא לשנות מעיקרא מה שאינו אמת ולבסוף מסיק מה שהוא אמת, וכך אנו מבחינים בין מה שהוא אמה למה שאינו אמת, והיינו פירושא של יגדיל תורה ויאדיר, דאמרינן בכמה מקומות, וכן כאן גופא הוא אומר מעיקרא דמפרטא דשור היינו מרבים כל דבר, אע\"ג דלפי האמת אין אנו מרבים אלא דבר שהוא קרב לגבי מזבח.",
"בא\"ד \"שזה במגע ובמשא וזה בבית הבליעה דוקא\". וליכא למימר מה הפרט מפורש דבר שנבלתו מטמאה במגע ובמשא, דא\"כ לכתוב רק שור וחמור, ונימא דחמור מרבה כל דבר הקדוש בבכורה, ושור, באם אינו ענין, ע\"כ בא לרבות דבר שנבלתו מטמאה במגע ובמשא, וכיון שכתב אף שה, ע\"כ לרבות אף עופות טהורים שנבלתם מטמאה בבית הבליעה."
],
[
" גמ' \"אם המצא בעדים תמצא בדיינים\". לפי פשוטו הכי משמע, אם תמצא מעשה הגנבה שתי פעמים, בראשונה על ידי עדים ואחרי כך ע\"י בית דין, אז שנים ישלם. אבל כשתמצא הדבר רק בב\"ד בלי שנודע מעשה הגנבה חוץ לב\"ד, והיינו כשהודה מעצמו, אז לא קרינן ביה שנים ישלם. ובמודה בקנס ואחר כך באו עדים פליגי לקמן רב ושמואל. ונראה בעיני דבהא קמפליגי, רב סבר דהא דפטרינן מודה בקנס הוא מטעם דהודאתו חשובה כתשובה על פשיעותו, ולפיכך אין לחייבו שוב אפילו כשאחר כך באו עדים, דהרי הודאתו כפרה על חטא ואין על מה לקנוס אותו שוב. אבל שמואל סבר, דהא דפטרינן מודה בקנס הוא מטעם שהודאתו אינה מספקת לחייבו קנס, והיינו משום דקנס הוי כשאר עונשין שאפשר לחייבו רק בב\"ד, וכאשר אין עדים אין ב\"ד, דבעינן \"ועמדו שני האנשים לפני ה' \", והיינו פירושו ד\"אשר ירשיעון אלקים\", פרט למרשיע את עצמו, דכיון שהוא מרשיע את עצמו אין כאן אלקים. וכיון שכן, כשבאו אחר כך עדים הרי יש כאן אלקים.",
"רש\"י ד\"ה ואימא גנב עצמו. \"הואיל ומקראי דלעיל נפקא לן גנב עצמו\". כלומר, דהקושיא היא בגנב וחד בטוען טענת גנב, ואם כן אפשר לאמר דהא דקאמר \"ונקרב ב\"ה אל אלקים\" אתרוייהו קאי, ועוד היקישא הוא. אבל למאן דיליף גנב עצמו מאם המצא תמצא אין להקשות כיון דכתבה תורה דבטוען טענת גנב חייב כפל רק בשבועה ובגנב עצמו לא כתבה, ואם כן נלמד במה מצינו סתום מן המפורש? דכיון דגנב חמור מטוען טענת גנב, משום דאתא לידו באיסורא, א\"כ אי אפשר למילף במה מצינו בגנב מטוען טענת גנב להקל."
],
[
" תוס' ד\"ה אין לי. \"פי' שגנבו בידו ממש\". כלומר, דלא תקשה היכי סלקא דעתיה דבידו ממש, האיך אפשר להמצא הבהמה בידו? הרי פשיטא דידו משמע רשותו, לפיכך פירש שגנבו בידו. אבל קשה איך ס\"ד דהכישה במקל לא הוי כמו ידו הא בכל מקום קיימא לן דהכישה במקל הוי משיכה. וליכא למימר דמהכא קיימא לן בכל מקום דהכישה במקל הוי כמו ידו, דהא אפשר לאוקמי דנכנסה בעצמה בחצרו ונעל בפניה, כמו שפירש רש\"י בב\"מ י: לכן נראה כפירוש רש\"י שם.",
"ד\"ה גופא. \"אמאי לא מייתי ראיה ממתני' דכל הגזלנים וכו' \". כלומר, דהא היא שנויה תחילה דגזל חמץ, דהא כל הגזלנים שנויה במשנה ראשונה דהגוזל עצים.",
"בא\"ד \"אבל גבי אגודה דאם איתא בעין לא הוי בת השבה\". כלומר, והוי אמינא דאין צריך להחזיר אותה משום דאינה שוה פרוטה, קמ\"ל דלאו אשעתא דחזרה אשגיחינן אלא אשעתא דגזל, כמו בגזל חמץ ועבר עליו הפסח.",
"בא\"ד \"אבל לא כדמים של שעת הגזילה\". כלומר, דהא משלם את החמץ שעבר עליו הפסח, אע\"פ שעכשיו הוא שוה פחות ממה שגזל, ולפיכך מביא המשנה דגזל חמץ להשמיענו דהיכא דאין הגזלה בעין משלם לפי דמים שגזל.",
"ד\"ה דתניא. \"לפי' ר\"י דלקמן\", דפירש, דאם השנוי הוא במחיר (והיינו מה שקאמר דמים) משלם קרן כדמעיקרא וכפל וד' וה' כשל עכשיו.",
"ד\"ה אנא מפטמינא. \"דאמר לקמן דמשלם כפל ד' וה' כעין שגנבו\". כלומר, מה שאמר בתחילת הדף השני \"עד כאן לא פליגי\" אלא דמ\"ס שינוי קונה ומ\"ס שינוי אינו קונה אבל לענין שלומי כ\"ע כדמעיקרא משלם.",
"ד\"ה מה לי. \"כי קטלה פלגא נמי דהיינו הכחישה לא אזלינן בתר השתא אלא בתר מעיקרא\". כלומר, דלמ\"ד אין לשחיטה אלא לבסוף, כל מה ששוחט עד הסוף לא הוי אלא הכחישה, וכיון כשגמר השחיטה אמרינן ליה לשלם כמו שהיתה שוה קודם שהכחישה הכי נמי כשלא גמר השחיטה, דמאי שנא גמר מלא גמר? אבל כשלא הכחישה, אלא הוכחשה ממילא, לא הוי כמו שחיטה ולפיכך ליכא למילף משחיטה."
],
[
" גמ' \"ממון שאין משתלם בראש אין מוסיף חומש\". כלומר, דהוי לן למדרש קרא דוקא כדכתיב, קרן וחומש אבל לא קרן, כפל וחומש. והכי קאמר \"ממון המשתלם בראש\", כלומר, אם עבור הקרן משלם רק ממון, ולא קנס, אז משלם חומש.",
"\"נעשה שינוי בידו וקנאו\". נראה לי דטעמא דשינוי קונה ופלוגתייהו בשינוי דממילא הכי הוא: הנה הדבר ידוע דלכל דבר יש חומר וצורה, למשל, העץ הוא החומר של השולחן ותמונת השולחן הוא צורתו. ועוד ידוע כי כל הדברים מתחלקים רק בצורותיהם, כי בחומר הכל אחד הוא. וכיון שכן כששני דברים מחולקים בצורותיהם מחולקים הם לגמרי, ודבר שנחלף בצורה הוי כמו שנתחלף לגמרי, דהיינו שהדבר הישן כלה מעולם ובמקומו נולד דבר חדש. והנה דבר שנולד, אם הוא דבר הנעשה בידים הרי הוא למי שעשה אותו, ולפיכך כל אדם קונה דבר שנשתנה ונולד על ידי מעשהו. וזהו בנוגע קנין בשינוי מעשה. אבל כשנשתנה הדבר ממילא, דהיינו שנולד בלי מעשי האדם, אז קונה אותו האדם שנולד אצלו, כמו שהאדם קונה הוולדות שנולדו מבקרו, או הצמחים שצמחו בגנו. אבל כאן יש להסתפק, משום מאי קונה? אי משום שהאם שממנה נולד הוולד היתה שלו? אי משום שברשותו נולד וקונה כמו מציאה המשתמרת ברשותו (דהכא הוי כמשתמרת משום דאינם נותנים שום אדם לגזול מרשותו, ולא קשה מנפקד, דברשות הנפקד הוי כמו שנולד ברשות הבעלים משום דהנפקד שומר בשביל הבעלים והוי שלוחו)? והנה לפי טעם הראשון קונה הנגזל בשינוי דממילא, משום שנולד מדבר שהיה שלו. אבל לפי הטעם השני הוא דגזלן, כיון שנולד ברשותיה.",
"רש\"י ד\"ה נעשה שינוי. \"וקנאו בשינוי להא מילתא\". כלומר, דוקא להא מילתא קנייה ליה אבל לא קנה ליה לענין שישלם את הקרן כעין שגנב והיינו דמסיים \"אבל קרן וכפל משלם קרן כי השתא\". אבל קשה, כיון דסבירא ליה דשינוי דממילא הוי שינוי וקני גנב א\"כ אמאי ישלם כהשתא, הא על הטביחה אי אפשר לחייבו, משום דשלו הוא טובח, ואי אפשר לחייבו אלא על הגזלה ובכן ישלם כשעת הגזלה, ככל הגזלנים דמשלמים כשעת הגזלה. ולא דמי לתברה ושתיה דמשלם ד' לרבה, דהא התם בהוקרה והוזלה איירי, דלא הוי שינוי, אם איתא חייב לשלמה בעין, אבל הכא, הלא קיימא לן (בבא קמא צה:) דבשבח שעל גבי גזלה דגזלן הוי. וכן קשה לקמן ברש\"י, דמדמי הא להך דרבה. אבל באמת יש לחלק כדחלקנו וצ\"ע. ועיין לקמן צו: דהתם אמר בפירוש דזה הכלל כל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה לאתויי הא דר' אילעא, והתם ע\"כ בקרן קמיירי, דגזלן אינו משלם אלא קרן. ואחרי כתבי מצאתי זה בש\"מ בשם תלמידי הר\"פ ז\"ל.",
"בא\"ד \"וכפל כעין שגנב או כשעת העמדה בדין\". כלומר, אם בא לשלם טלאים משלם כעין שגנב, ואם בא לשלם דמים משלם כשעת העמדה בדין, והיינו לפירושו דלקמן אבל לפירוש ר\"י ור\"ת לעולם משלם הכא כפל כעין שגנב.",
"ד\"ה ונקנינהו. \"ומיהו בשמא ודאי אישתנו\". כלומר, ושינוי השם לא הוי ממילא, דהא אנו משנים את השמות."
],
[
" גמ' \"תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' כעין שגנב\". כלומר, דקתני בברייתא דלעיל משלם וכו'. ורבי חנינא קאמר טעמא משום דא\"ל תורא גנבי ממך? ור' אילעא קאמר טעמא משום דשינוי קונה דקאמר, \"ואלא מאי שינוי לא קני אמאי משלם כעין שגנב\", משמע, דאי שינוי קונה ניחא אמאי משלם כעין שגנב. והראב\"ד פירש, ע\"כ לא פליגי ב\"ש ובית הלל. וכן נראה, דאי מר' אילעא ור' חנינא, דהוי אמוראי, לא שייך למימר תיובתא על רב, אלא הוי ליה למימר, לימא פליגי אדרב, כדאמר לעיל, לימא פליגא דרב אדרבה.",
"רש\"י ד\"ה עד כאן לא פליגי. \"ר' אילעא ור' חנינא\". כלומר, דליכא למימר דאתרתי ברייתי קאמר, דאוקמינן חדא כבית שמאי וחדא כבית הלל, דהא ברייתי לא איירי כלל בתשלומין דגנב, ואיך נאמר, \"אבל לענין שלומי כ\"ע כדמעיקרא\".",
"ד\"ה עד שצבעו. \"מי שחטפו זכה בו\". קשה לי, למה יזכה מי שחטף בו, הרי יש טובת הנאה לבעלים לתתו למי שירצה וא\"כ האיך אפשר למי שהוא לגזול מן הבעלים זכות זו? ודוחק לאמר דטובת הנאה אינה ממון ואינה בתורת גזילה.",
"תוס' ד\"ה טלאים. \"אין שייך למימר יוקרא גנבי מינך\". כלומר, דדבר שהוקר או הוזל לא נשתנה בגופו כלל אלא השנוי נעשה בכסף, או יותר נכון ביחס בין הדבר לדמיו, ולפיכך הוי כלא נשתנה כלל, ואותו הדבר שנמצא עכשיו נגנב מעיקרא, ועליו לשלמו, וכשנתחייב עתה לשלמו, משלמי בדמים דעכשיו.",
"בא\"ד \"שב\"ד שמין אותה באותה שעה\". והרי\"ף פירש כמו ר\"י.",
"בא\"ד \"דלהחמיר על ד' וה' לא אמר רב\". פירוש, משום דכתיב החיה לקרן ואם כן משמע דליפות כה הקרן קאמר ולא לגרוע.",
"ד\"ה עד שצבעו. \"וכאילו לא הפרישו\". כלומר, וכיון שכן כשצבע חלקו של כהן חייב לתת ראשית הגז מן השאר, דהוה כמו שצבע מקצת והניח מקצת דחייב לתת ממה שהניח כיון דמתחילה היה כשיעור וכבר נתחייב.",
"ד\"ה מוצא. \"דנפקא לן דיאוש קנה באבידה מהא דאמר וכו' \". ולא ניחא להו להביא מ\"אשר תאבד ממנו\" משום דשאני התם, דהוה אבודה מכל אדם אבל במקום דלא הוה אבודה מכל אדם, אלא ממנו, לא הוה אבודה כל כך שתאבד ממנה שם בעלות.",
"בא\"ד \"דשמלה דבר הנעשה בידי אדם הוא\". כלומר, דרש\"י מפרש \"דיש לה סמנים ויש לה תובעים. שני תנאים הם שבהם תלוי הדין דהשבת אבידה, ושניהם יליף משמלה, דסתם שמלה יש בה סימן. ועוד כיון שהיא נעשה בידי אדם אי אפשר לה להיות הפקר, דהרי היא של עושיה. אבל התוספות מפרשים דשניהם אחד הוא, שאין בשמלה יאוש בעלים והיינו פירושא שאין לה תובעים, אלא משום מה אין לה תובעים? משום דאין לה סמנים. וקס\"ד דהכי קאמר, כיון דאין ליה סמנים אין לו במה לחייב את המוצא להחזיר לפיכך מתיאש. ואע\"פ דאפשר ליה לתבוע בעדים? עדים לא שכיחי. לפיכך מקשה ר\"ת א\"כ למ\"ד סימנים לאו דאורייתא, ואף בסימנים לא יחייב את המוצא להחזיר א\"כ יתיאש לעולם. אבל לפירוש רש\"י לא קשה כלל, דלפירושו אפשר לומר דגם עדים שכיחי ולא מתיאש. והא דנקט סימנים, להשמיענו דאף בסימנים יחזיר אבידה אע\"פ דאין דבר שבממון פחות משנים.",
"ד\"ה הכי נמי. \"מ\"מ היה קונה לענין זה שלא יתחייב לשלם כי אם דמים\". כלומר, כיון דיאוש קודם דאתא לידיה מועיל להוציא את הדבר מרשות בעלים כמו כן צריך להועיל בתר דאתי לידו, דמאי שנא?",
"ד\"ה כיון דבאיסורא. \"ה\"נ כשנתייאש אין לרבו רשות עליו\". כלומר, בין ביאוש ובין בהפקר יוצא הדבר מרשות הבעל, אלא שבהפקר הטעם הוא משום דבהדיא מקנה את הדבר לכל מי שיזכה, אבל ביאוש הוא משום דהוה דבר אבוד לבעל, וכשם שיש כח באדם לזכות על ידי מציאה או ריוח כך יש לו החוב להפסיד דבר על ידי אבידה או הפסד, וענין היאוש הוא, שמאז מתחיל הדבר להיות חשוב אבוד. והנה יש כלל שאי אפשר להתיאש מחוב כיון שהחוב ישאר לעולם חוב ואינו יכול להאבד, לפיכך כשבא לידו באיסורא וחייב להחזיר את הדבר, הוא חייב להחזיר לעולם, דהא אין יאוש לחוב. ומ\"מ יש לחלק בין גזל לאבידה, דבגזל, כיון דנטל ממנו אותו הדבר חייב להחזיר לו אותו הדבר, וכמו דבעינן בגזלה דעת בעלים."
],
[
" גמ' \"זה מתייאש וזה אינו רוצה לקנות\". כלומר, כיון דזה אינו רוצה לקנות אלא להחזירו לבעלים א\"כ לא הוה דבר אבוד אצלו ולפיכך לא יצא מרשותו ביאוש, ואומר לו הרי שלך לפניך, ואע\"פ דהוה דבר האבוד מטעם חמץ שעבר עליו הפסח מ\"מ הרי מטעם זה לא הוציא הכתוב חמץ מרשותו דהרי שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו וטעם זה יש עוד לחלק בין יאוש להפקר.",
"\"חוץ מן העיצבא\". כלומר, ע\"כ בעיצבא עסקינן דבשאר דברים אין מועיל מחשבה כשיש חסרון מלאכה, דבטלה דעתי לגבי דעתא דעלמא. והכי פירושו: עורות של בעל הבית שחשב לעשות מהן עיצבות מטמאות מיד, דאין צריכין שום תיקון. אבל כשעבדן יחדן לעצבות אינן מטמאות עוד, דהקונה אותן יעשה מהן שאר דברים, שצריכין עוד תיקון.",
"\"קשי בה רבה לרב יוסף\". עיין בש\"מ שמביא כמה ראשונים שגרסו \"קשו בה רבה ורב יוסף\", ולפיכך היה להם לדחוק בתירוצים, אבל לפי הגירסא כאן הוא פשוט דרבה הקשה זה לרב יוסף, אבל לדידיה דסבירא ליה דיאוש קנה לא קשה מידי. וכן מוכח, דהא אביי נמי הקשה קושיא זו לרב יוסף ולא לרבה.",
"רש\"י ד\"ה הרי שלך. \"דהזיק שאינו ניכר הוא\". ואפילו למ\"ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק, שאני היזק דבידים מהיזיקא דממילא.",
"ד\"ה משכבו. \"שאינו נעשה אב הטומא' לטמא אדם\". דכיון דדינה לחזור לבעלים לא רצתה התורה לתת עליה דין אב לטמא אדם. כך נראה סברת רש\"י ז\"ל.",
"ד\"ה מי איכא. \"חד מהני אמוראי\". כלומר, רבה ורב יוסף וכדאיתא בתוספות.",
"ד\"ה דגזל. \"ואפי' לבעלים הראשונים\". כלומר, כיון דלא היתה בדעתו להביא בשביל הבעלים הראשונים, אבל אם שחט לשם בעלים אמרינן לקמן (עו.) דחזרה קרן לבעלים, א\"כ מוכח דעלה לרצון לבעלים, ומהתם נמי מוכח דאם לא שחט לשם בעלים לא עלה לרצון לבעלים.",
"תוס' ד\"ה שמע מינה. \"ומ\"מ קדוש הוא\", כלומר, ולפיכך אינו פשיטא.",
"ד\"ה מי איכא. \"אבל שינוי מעשה אפי' בחוזר לברייתו וכו' לא פליג עליה\". ומ\"מ עדיין צריך לתירוץ ראשון, דאע\"פ דתרווייהו סבירא להו דשינוי קונה אכתי יכולים לאוקמי הברייתא כתנאי דסבירא להו דשינוי אינו קונה. אבל השתא ניחא, דכיון דסבירא להו לרבה ורב יוסף דאין חילוק בין שינוי החוזר לברייתו לאין חוזר א\"כ לבית הלל אפילו בחוזר לברייתו קונה וע\"כ סתמא דברייתא הוי כבית הלל.",
"ד\"ה דגזל משכב. \"ואין צריך שום תיקון\". אלא שאפשר לעשות מזה כלי אחר, כגון נעלים.",
"בא\"ד \"והוי שפיר דומיא דגזל קרבן דחבירה\", דהא אף בקרבן צריך עוד מחשבה, דאם חשב הגנב לעצמו לא יצא ב\"ה, ואם חשב לב\"ה יצא.",
"בא\"ד \"זה היה כמו מחוסר מעשה גמור\". ולא אמרינן דקרבן לא הוי רק כמין יחוד, שמייחד בהמתו לקרבן, דהא מעיקרא צריך להקדישה, דאי לא, הוה חולין בעזרה, וההקדש הוי כמעשה, דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי, ודבר שהוא קדוש שאני מדבר שאינו קדוש. מיהו לקמן חשב לה רק שינוי השם.",
"בא\"ד \"אע\"ג דאין דומה זה לזה\". ואפשר לומר דזה דומה לזה, דהא יאוש בקרבן אינו מועיל, משום דלא הוי תו שלו אלא דרחמנא, ואצל רחמנא ליכא יאוש, דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא, והוי כמו שראובן התיאש מבהמתו של שמעון.",
"ד\"ה דגזל קרבן. \"לפסול הקרבן\". אע\"פ שהקריבו לשם בעלים.",
"ד\"ה כגון שקיצען. \"ומועיל עם היאוש\". ולפיכך מועיל למר רק בגנב ולמר בגזלן.",
"ד\"ה כל שאין. \"אמאי לא פריך ליה מהכא דמחשבה מועלת\", כלומר, כיון דקאמר מחשבה מועלת, וגבי דההיא משנה מפרש בהמשנה האחרת מחשבה של מי מועלת, א\"כ שמע מינה דקאי ההיא דקאמר סתם מחשבה מועלת, והוי כמי שאמר \"כל מקום שאין בו חסרון מלאכה מחשבת הגנב מועילה, משום שקנה ביאוש, ואם כן מוכח דיאוש קנה. ותירץ דדילמא הך משנה דעורות של בעל הבית מפרשת רק סיפא דעיצבא, משום דעיצבא הוי עור, אבל כל מקום שאין בו חסרון מלאכה לא איירי דוקא בעורות.",
"ד\"ה שינוי. \"או שינוי מעשה\" כמו קיצען."
],
[
" גמ' \"הגנב והגזלן והאנס הקדישן הקדש\". הקשה ר\"מ, כיון שאפילו גנב וגזלן, דלא יהבי דמי, הקדישן הקדש, כל שכן אנס, דיהיב דמי, דקיימא לן, דתליוהו וזבין זביניה זבינא? ותירץ, משום רבותא דסיפא נקט אנס, דקתני סיפא, היו הבעלים מרדפין אחריהן אין הקדשן הקדש וכו', ואשמועינן, דכה\"ג אפילו אנס אין הקדשו הקדש, הרא\"ש ז\"ל. אבל מ\"מ קצת קשה דבזה תירץ שפיר הא דתני ליה לאנס בברייתא, אבל מ\"מ לא כתבו בראשונה, דהוה לא זו אף זו? ולי נראה דאף ברישא רבותא למיתני אנס, דסד\"א, כיון דיהיב דמי, ואינו רוצה לגזול, א\"כ אינו רשע כל כך, אלא שמורה היתר ואומר, דמי קא יהיבנא, ולפיכך, כשיודע לו שאף בזה עובר על \"לא תחמוד\", מסתמא יעשה תשובה ויחזיר, ולפיכך הבעלים אינם מתיאשים קמ\"ל דלא אמרינן הכי.",
"תוס' ד\"ה הא לאו. \"וסתם מריש כיון שבנאה בבירה מתייאשים הבעלים ממנו\". כלומר, דלא תקשי הא אפשר לתרוצי דכאן איירי לפני יאוש דמודה רב יוסף דשינוי השם בלא יאוש לא קנה, דהא גבי עורות של בעל הבית לא קאמר דקנה בשינוי השם אלא גנב לת\"ק וגזלן לר' שמעון משום דאיכא יאוש.",
"ד\"ה צנור. \"כיון שמשתנה שמו ע\"י חטיטה\". צ\"ל ע\"י חקיקה, דהא חטיטה היא מה שעושה לקבל צרורות, וע\"י זה אינו משתנה שם הכלי, אבל החקיקה היא החריץ העשוי בעץ או בחרס, שעל ידו נקרא צנור. וכאשר הוא צנור הוא דבר חשוב ואינו בטל אגב קרקע (והיינו מה שאומר שהחקיקה מחשבו לתלוש), אבל כשאינו חקוק הוי כשאר עצים וחרסית דאיכא בקרקע דבטלים אגב קרקע.",
"ד\"ה מעיקרא טבלא. \"לא חשיב להו שינוי החוזר לברייתו כיון דלא שכיחא\". וזהו דוחק, דהא מכל מקום השינוי אפשר לחזור לברייתו ולא הוי שינוי גמור. ויש לחלק בענין אחר, דבשינוי החוזר לברייתו השינוי הוי שינוי אלא שאינו שינוי גמור משום שהוא חוזר לברייתו, כגון חופיא ועבדיה שרשורא, שבשעה שהוא שרשורא הוא משונה מחופיא, אבל הכא כששואל על התרומה או על ההקדש איגלאי מילתא למפרע דמעולם לא הוי תרומה או הקדש, וא\"כ השינוי, דהיינו כשהוא תרומה, אינו חוזר לברייתו לעולם, דאי אפשר לו להיות בזמן אחד תרומה ובזמן שני חולין.",
"ד\"ה מעיקרא חולין. \"מכל מקום שינוי השם יש לברייתו כיון דלא שכיחא\". וזהו דוחק, דהא השם או שינוי רשות הא ע\"כ אין שמו משתנה אלא משום שנעשה הקדש, וא\"כ היאך אפשר לאמר דנעשה הקדש על ידי שינוי השם, דהתוצאה תאפשר את סבת התוצאה? ואע\"ג דהכי אמרינן גבי עבד, גיטו וידו באין כאחד? י\"ל דהתם הכי קאמר: כך הוא הדין של שיחרור, דבזה שהאדון שם את השטר ביד העבד יוצא לחירות. י\"ל דיאוש מועיל להוציא דבר מיד הבעל לכ\"ע כמו באבידה, ולפיכך מועיל הקדשו לכ\"ע. אלא דלמ\"ד יאוש אינו קונה סבר דכיון דעל הגזלן להחזיר משום והשיב את הגזלה עליו להחזיר את הדבר שגזל. וכיון דנשתנה שמו אי אפשר לו שוב להחזיר את הדבר שגזל.",
"ד\"ה אמר עולא. \"ואליבא דעולא בעי לה כדמוכח סוגיא דהתם\". דבלי הוכחת סוגיא דהתם אפשר לאמר דלרב יהודה קא מיבעיא ליה דאמר דבר תורה בין נודעה בין לא נודעה מכפרתו דיאוש קני, אלא דבנודעה הפקיעו חכמים מרשות הגזלן משום תקנת המזבח, ומבעיא ליה לרבא מאימתי הפקיעו חכמים, משעת גניבה או משעת הקדש. והא דקאמר, \"כי אוקמיה רבנן\", הכי קאמר, כי אוקמיה חכמים ברשות הנגזל. אבל הסוגיא לפי פשוטה משמע דאגזלן קאי.",
"בא\"ד \"הא ע\"כ משעת יאוש גיזותיה וולדותיה דידיה הוו\". כלומר, ואינו תלוי לא בגניבה ולא בהקדש, דהא כיון דהקדש אינו מועיל אלא לאחר יאוש, אפילו לפי תקנתא דחכמים, וביאוש קני לה לכל דבר מדינא אפילו בלא הקדש.",
"בא\"ד \"לענין ברכה להזכיר שם שמים עליו ראוי להחמיר יותר\". והא דלא אסרינן בלולב לברך, היינו משום דלא סבירא לן כר\"א, ועוד דהתם אנן לא גזלינן בידים ולהכי אפילו רבי אליעזר מודה.",
"ע\"ב בא\"ד \"כגון שהקדישו בעלים ביד גנב\". כלומר, ולעולם לפני יאוש.",
"בא\"ד \"דהומ\"ל וליטעמיך\". כלומר, דהוי מצי להקשות לרב יהודה, וליטעמיך תקשה לך מברייתא גופא, מאי איריא הקדיש אפילו לא הקדיש נמי פטור מד' וה', משום דשלו הוא טובח, אלא מה אית לך למימר, כגון שהקדיש בעלים ביד גנב, ולעולם לפני יאוש, והואיל וכן, לא קשה נמי לעולא מהך דתנא עלה, \"כה\"ג בחוץ ענוש כרת\", שהרי הקרבן ראוי לפתח אוהל מועד על ידי זה שהקדישו הבעלים. אבל כיון שמצא שם תירוץ אחר \"כרת מדבריהם\", משנה התירוץ הזה אליבא דעולא, משום דהתירוץ \"שהקדישו בעלים ביד גנב\" הוי דוחק, שהרי אינו אליבא דר' יוחנן דסבירא ליה שהבעלים אינם יכולים להקדיש משום שאינו ברשותם. אבל מ\"מ רב יהודה דאית ליה יאוש כדי קנה, ע\"כ יתרץ הך תירוצא ויפלוג אר' יוחנן, כמו ריש לקיש דפליג.",
"בא\"ד \"דלא חייש לטעמא דמצוה הבאה בעבירה\". כלומר, ומכפרת משום דקניה ביאוש ושינוי השם או שינוי רשות, דהרי הקדישו.",
"בא\"ד \"ה\"פ הא הא קנייה ביאוש ושינוי השם\". דבקרבן גזול הרי איכא שינוי השם ומאי טעמא קאסר קרא? אלא משום דהוי מצוה הבאה בעבירה, ואע\"ג דמייתי מינה ללולב הגזול דליכא שינוי השם, י\"ל דלברוריה דמילתא קאמר, דאפילו למ\"ד יאוש כדי קני מ\"מ אסור מטעמא דמצוה הבאה בעבירה, דאשכחינן האי טעמא בקרבן הגזול.",
"בא\"ד \"משום דע\"כ נותנים לו\". ולא הוי כזה אינו רוצה לקנות, דגבי חמץ שעבר עליו הפסח, דהתם אפילו יאוש אינו מועיל, וא\"כ לא היה קנוי לו אפילו למ\"ד יאוש כדי קנה, אלא הכי קאמר, משום דעל כרחו נותנים לו הוי נתינה גרועה ולא הוי שינוי רשות גמור.",
"בא\"ד \"וברייתא קתני מחזיר לבעלים הראשונים\". וליכא למימיר דפליגא, דברייתא הוי לרוב פירוש על המשנה ור\"ת סבירא ליה דפליגי וכן פירש רש\"י התם דפליגי.",
"בא\"ד \"תקשי מברייתא לרבה דאמר יאוש כדי קני\". אבל לרב ליכא לאקשוי ממתניתין, דהא מצי לשנויי דהתם קני משום דאיכא יאוש ושינוי רשות, ולית ליה להאי תנא סברת ר\"ת דכאן לא חשיב שינוי רשות משום דבע\"כ נותנים לו."
],
[
" גמ' \"נילף שור שור משבת\". אבל במה מצינו ליכא למילף הכא, דהוה כלל ופרט, ואין בכלל אלא מה שבפרט.",
"תוס' ד\"ה אף גזול. \"כמו שהוא לית ליה תקנתא\". דלעולם הצורה היא עיקר הדבר, דהחומר של כל בריה אחד הוא, וכיון שכן דבר שנשתנה צורתו הוה כמו שמת הדבר הישן ונולד דבר חדש.",
"ד\"ה רבה. \"אבל בין דברי רב פפא לדברי רבה לא היו יכולין לטעות\". אבל מזה ליכא להוכיח דרבא גרסינן, דאי רבה היכי אמר מהכא שמעינן דיאוש אינו קונה, הרי איהו הוא דאמר לעיל יאוש קונה? די\"ל דעדיפא מינה מקשי מגופא דמילתא דהא איהו דמוקי דגזל קרבן דחבריה וליכא למידק כדדייק \"אילימא לפני יאוש פשיטא\".",
"בא\"ד \"מ\"מ כיון דהועיל יאוש למוכרה או להקדישה חשיב גזלן\". מ\"מ קשה, כיון דיאוש אינו קונה חייב להשיב אותו הדבר שנטל, א\"כ היכי קאמר \"מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה\"? ועוד, הרי גזלה הוה לאו הניתק לעשה, משום דההשבה הוה תקונה של הלאו? אבל לפי הנראה יש לחלק בין גזילה לאבידה וכדמשמע לעיל דבאבידה לכולי עלמא יאוש קונה. ואע\"ג דהכא נטל על מנת לגוזלה, ואם כן באיסורא אתא לידו? מ\"מ לא דמי לגזילה, דטעמא דיאוש קונה הוא משום דע\"י יאוש בא הדבר לתורת אבוד, ודבר האבוד יוצא מרשות האדם, והיינו דוקא כשהיאוש בא מחמת אבידה, אבל כשבא מחמת גזילה אפשר דלא מקרי דבר האבוד, אלא דבר הגזול, וגזילה לא הוציאה התורה מרשות האדם, אלא דינה להשיב, והואיל וכן, כיון שהיאוש בא מחמת אבידה מועיל לעשות את הדבר לדבר אבוד ולהוציא מרשות הבעל אע\"פ שבא ליד אחר באיסור.",
"ד\"ה שור. \"ולוקמיה אדין שה\". כלומר, דאי הוי כתב \"כי יגנוב איש שור וטבחו או מכרו חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה\", הוה מפרשינן קרא הכי: כי יגנב איש שור וטבחו או מכרו, משמע דלכל מילי יש דין של טביחה ומכירה. וכשכתב בתר הכי חמשה בקר ישלם תחת השור איכא למימר דלשור דוקא יש אותו הדין, וא\"כ קשה מה שכתב בתר הכי וארבע צאן תחת השה? ובכדי לתרץ הקרא הייתי אומר דמה שאומר שור דוקא היינו לחמשה.",
"ד\"ה אין הגונב. \"לא שייך כלל למידרש הכי\". כלומר, דלמוקי תרוייהו בטוען טענת גנב, האי וגונב מבית האיש לא הוי גנבה ממש, אלא שהשומר טען שנגנב ממנו, ובאמת לא נגנב כלל, וא\"כ היכי נימא כאן ולא מבית הגנב, הרי לא נגנב כלל, אפילו מבית איש. וגם אי אפשר לאמר, דאטענתו קאי, שצריך לטעון שנגנב מבית איש, דהא הכא יש לו רק טענה אחת, שנגנב מביתו, וא\"כ מאי ממעט."
],
[
" גמ' \"הכא נמי מפני ששנה בחטא\". אבל אי יאוש קני לא שנה בחטא אי מכר לאחר יאוש, משום דשלו הוא מוכר. ואע\"ג דפסיל ליה לקרבן משום מצוה הבאה בעבירה, אפילו לאחר קנין לר\"ת בתוספות דלעיל (סז: ד\"ה אמר עולא) היינו משום דסובר דלמצוה פסול דבר שנעשה בו עבירה מכבר, אבל מודה דבשעת הבאת הקרבן אינו עושה עבירה משום דקנאו מכבר.",
"\"לעולם כולה לפני יאוש\". והא דקאמר סתמא, משום דר' שמעון היא, דאית ליה סתם גניבה לא הוי יאוש בעלים.",
"\"קשיא רישא ומציעתא לרב\". דאע\"ג דבית שמאי היא, יכול להקשות ממנה, דע\"כ לא פליגי ב\"ש וב\"ה אלא בשינוי אבל לא ביאוש.",
"\"דמשלמי תרוייהו גנב ראשון וגנב שני אלא בהכי\". ואי קשיא, הא משכחת לה נמי כשטבח גנב ראשון ואחר כך נתיאשו הבעלים ונגנב? יש לאמר דרישא ומציעתא איירי לפני יאוש אצל גנב ראשון רוצה לאוקמי אף סיפא לפני יאוש אצל גנב ראשון, ובענין זה לא משכחת לה לב\"ש דסבירא להו שינוי מעשה אינו קונה.",
"רש\"י ד\"ה ואי ס\"ד. \"וביד גנב לא היה יאוש לקנות\". וכי תימא ומאי פסקה? הא סתמא קתני, ואיכא למימר מציעתא דומיא דרישא. י\"ל דסתמא דמילתא, כיון דעבר כבר זמן רב עד שמכר הגנב כבר נתיאשו הבעלים.",
"תוס' ד\"ה אי הכי. \"דאין להופכו כיון דברייתא לא מוכחא מידי וכו' \". כלומר, דקשה להו, נימא הא דאמר רב פפא \"לעולם לא תיפוך\" אסיפא קאי, וכדאמר \"סיפא ב\"ש היא\", אבל מציעתא כדאפיק לה רבא, ועדיפא דרב פפא מדרבא בזה שרבא מהפך המציעתא והסיפא ורב פפא מהפך רק הסיפא."
],
[
" \"והאמר רבי יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים וכו' \". וס\"ד דליכא מאן דפליג אהא מימרא.",
"\"כצנועין דתנן הצנועין מניחין וכו' \". וכי תימא היאך פליג ר' יוחנן אתנא? לקמן מייתי דר' יוחנן דייק לה ממתניתין דקתני \"אין הגונב\".",
"רש\"י ד\"ה והרי חזרה. \"שבאו עדים\". ואע\"ג שבאו עדים שגנב מ\"מ לא מחייב כפל, דכפל קנס הוא שרק ב\"ד יכולים לחייבו ולפיכך צריך להיות מחויב בשעה שב\"ד מחייבוהו, והיינו שצריך להיות גנב בשעת עמדה בדין. ולא דמי לגנב והקדיש ובא לבית דין, אע\"ג דבשעת עמדה בדין היה הקדש וההקדש פטור מכפל, מ\"מ מחייבי ליה אשעת גנבה, דהתם הרי אכתי גנב הוא על הדבר, ועל זה הרי בא לדין, אלא שבשעת הקדש הוציא מרשות האיש, והוי כמו גנב והמית, אבל הכא, כיון דחזרה קרן לבעלים, הרי אינו יכול שוב להזמינו לדין על הגנבה ולפיכך אין כאן ב\"ד לחייבו.",
"תוס' ד\"ה גניבה. \"אלא בלא היקישא יליף לה מטביחה\". אלא במה מצינו, והא דלא יליף בהיקישא? י\"ל משום דאין אדם דן היקישא מעצמו, ולא ניתנה ללמד מסיני. ועיין בסוכה ששם תמצא מחלוקת רש\"י ותוספות אי אדם דן היקישא מעצמו.",
"ד\"ה הוא דאמר. \"סברי כר\"ש דאמר דסתם גניבה לא הוי יאוש בעלים\". ועוד י\"ל דהאי \"הוא דאמר\" היינו תנא דברייתא. אבל ר\"ל גופיה מצי סבר כר' יוחנן. ולפי זה ניחא הא דקאמר האי לישנא, ולא אמר, גברא אגברא קרמית? ובראשונה סבר דמאי דאמר ר' יוחנן דברי הכל היא, וקאמר, דאיכא תנא דצנועין דלא סבר לה ובכן האי ברייתא כתנא דצנועין.",
"בא\"ד \"דאי לא ברח הוי המקח חוזר בו\". כלומר, דמעיקרא סבר, דהאי \"אין לוקחיך דקאמר, היינו לכתחילה, אבל בדיעבד המקח קיים. וטעמא דאכל כנגדן הוי בכדי לסלק את המוכר מידי עבירה. ועכשיו קאמר דאפילו בדיעבד המקח אינו קיים.",
"בא\"ד \"דהפקר ב\"ד הפקר\". ועוד י\"ל דשאני שביעית דמדינא הוי הפקר, ולכן יש כח ביד כל אדם לחלל, כמו הפקר.",
"בא\"ד \"וכי אין טוב להם למלקטים שיחללו אותם הבעלים ממה שיאכלו בלא חילול\". ואפשר לתרץ, דשאני הכא, דאף הזוכה אינו יכול לחלל, מטעם דאינו שלו, וא\"כ מה מועיל זכייה? הא זכייה מטעם שליחות ומי איכא מידי דהוא לא מצי עביד ושלוחו מצי עביד. ואע\"ג דזוכים לקטן, אע\"ג שהוא בעצמו אינו יכול לעשות? שאני התם, דהחסרון הוא רק מצד שאין לו דעת ואינו עושה בעצמו את המעשה, וא\"כ הוי כמו כל שולח, שאינו עושה בעצמו המעשה, אלא השליח עושה בשבילו. אבל הכא אינו יכול מטעם חסרון בעלות, א\"כ מה יועיל שהמזכה יעשה בשבילו, הלא מ\"מ הבעלים שבידו לחלל לא יחלל."
],
[
" גמ' בקזוזות אדמה\". כלומר, בקזוזות אדמה, ולא בעפר נמוח, דזה יש בכל כרם, ולא יהיה סימן.",
"\"כי מפרקא שרי לאיתהנויי מינה\". והא דלא קאמר דשרי דאיתהנויי מינה ע\"י העלאה לירושלים, דהוי עיקר הדין, י\"ל משום דבהא איכא לאדמויי טפי לאדמה, דמאדמה נהנים על ידי ששמים איזה דבר באדמה ומוציאים במקום זה דבר אחר שגדל, והיינו דומה לפדיון.",
"\"מאן תנא צנועין רשב\"ג\". דלכאורה נראה דאינו מדברי רשב\"ג, דלרשב\"ג דוקא בשביעית צריכים להציל את המלקטים מעבירה, והכא ע\"כ שלא בשביעית איירי, דאי בשביעית הרי זכה המלקט בהגבהתו, ובעל הכרם אינו יכול שוב להפקירו, משום שאינו שלו, וכדאיתא בתוספות. ומיהו י\"ל דרשב\"ג אמר דצנועין היו עושין כן, ולא סבר כותייהו.",
"\"דאית ליה לרבי יהודה ברירה\". כלומר, דיכול לחלל דבר שלא הוברר עוד מה הוא בשעת החילול. ורש\"י פירש עוד, משום דלא הוברר עוד בשעת אמירה אם הוא עושה מעשה חילול או לאו, אבל זה לאו דוקא בדיני ברירה.",
"תוס' ד\"ה כרם. \"ק\"ק דלא נקט ערלה תחילה?\" ולי נראה דסידרא דמשנה הכי הוא. בתחילה הזכיר דבר שאפשר ליהנות מזה, ואחר כך תני דבר שהוא יותר גדול, שאסור בהנאה, ובסוף קתני דבר שאסור אפילו ליגע בזה, כגון כהן בבית הקברות. ועי\"ל משום דכרם רבעי הוא מענין מעשר שני, שנשנה הך משנה, אבל ערלה אין ענינה כאן, אלא איידי דאיירי בכרם רבעי תנא נמי ערלה.",
"ד\"ה מה חרסית. \"כדי נפילה\", כלומר, כדי זריעה.",
"ד\"ה כל הנלקט. \"תימא מתי היו אומרים\". דלפי פשוטו משמע דרק פעם אחת היו אומרים.",
"בא\"ד \"לא היתה תקנה למה שאכלו קודם אמירה\". כלומר, דבשלמא גבי עניים דאיירי בתבואה, ניחא, דתבואה בעי דישה, טחינה ואפיה, ובשעה מועטת כזו פשיטא שלא הספיק עוד העני לעשות כל אלה ההכנות ואי אכל גרעינים הוי סעודת עראי ואינו חייב במעשר, ולפיכך ליכא למיחש כלל, אבל גבי פירות דצנועין פשיטא שיש לחוש שיאכל מיד בשעת לקיטה.",
"בא\"ד \"לכשיהיה נלקט יהיה מחולל אחר הלקיטה\". וכיון דמעשה החילול הוה בשעת לקיטה ואז כבר הוברר איזה פירות נלקטו והוי חילול אפילו אמרינן אין ברירה, ואע\"פ שהמחלל אינו יודע איזה פירות הוא מחלל בשעת חילול, דהא אפילו אי אומר כל הנלקט נמי אינו יודע איזה פירות הוא מחלל, ואם יש כאן מאומה לחלל.",
"בא\"ד \"אפי' מן השחרית היה יכול לעשות כן כמו שפירשתי\". כלומר, דבשלמא אי נאמר כל הנלקט כפשוטו ניחא מה שאמר לעיתותי ערב דוקא, דאינו יכול להמתין עד הבוקר משום שמא יאכל בתוך כך.",
"בא\"ד \"אבל שחרית גזרינן שמא לא יפריש דלאחר לקיטה יחול ההפקר\". אבל גבי צנועין אי אפשר בדרך אחרת.",
"בא\"ד \"דשמא היו רוצים להוליך שאר הפירות לירושלם\". ודרך יום רחוק מירושלים התקינו להביא את הפירות עצמן.",
"בא\"ד \"דמ\"מ מה שהיו יכולין לתקן היו מתקנים\". אבל לחלל הכל בבת אחת לא הוי תיקון טוב, דאפשר שיגדל הרבה אחרי החילול.",
"ד\"ה אימא. \"אין לבעלים כח בהן לחלל\". דהא האי תנא סבר דאין מחללין דבר שאינו ברשותו, לפיכך תיקן לומר כל המתלקט.",
"בא\"ד \"משום דמחובר אין דמיו ידועין\". ולא משום דילפינן קודש קודש ממעשר, וכיון דמדרבנן הוא, הם אמרו והם אמרו.",
"ד\"ה כל שנלקטו. \"תקנה עושה לעניים לפוטרם מן המעשר וכו' \". דאי מחמת חשש גזל לא היה להם להפקיר אלא למחול במחילה.",
"בא\"ד \"וחשיב יאוש מדעת כמו תמרי דזיקא\". אפשר נמי ביד אחרים, וא\"כ לכ\"ע היה אפשר לאמר כל הנלקט, ולא לסמך אברירה, דהא לכתחילה אין סמכין אברירה, כדמשמע לקמן גבי יין, דקאמר \"מיחל\".",
"בא\"ד \"מ\"מ זה יאוש\". צ\"ל \"אין יאוש זה\", כלומר, דנגזל.",
"בא\"ד \"ועוד דבסתמא אין מתייאש אלא לגבי עניים\". כלומר, אפילו אי נימא דיאוש דגזלה פוטר מן המעשר, משום דהוי כהפקר, היאוש דלגבי לקט אינו פוטר, משום דאינו מתייאש אלא לגבי עניים, והפקר כזה אינו הפקר, דלא הוי הפקר אלא כשמפקיר לעניים ולעשירים. אבל בפיאה פטור מן המעשר, משום דההוא הוי הפקר אע\"ג דלא הוי אלא לעניים, דהתם ההפקר לא בא מחמתו אלא התורה הפקירה. אבל הוא אינו יכול להפקיר באופן כזה, כסברת ב\"ה. אבל קשה, מה שייך יאוש לגבי עניים ולא לעשירים? הא יאוש הוי מטעם שהוא אבוד ממנו, וכדגמרינן מאשר תאבד ממנו ומצאת, ואיזה חילוק אם הוא אבוד ממנו משום דעניים יטלו או עשירים? ולא דמי להפקר, דהפקר הוי מטעם שמסלק בעלות מן הדבר, ופשיטא כשמסלק בעלותו באמת צריך להיות באופן שלא יהיה לו עוד שום בעלות בדבר, והיינו שבעלות לא תעכב שום אדם מלקנות את ההפקר, עניים כעשירים. וצריך עיון."
],
[
" גמ' \"ורבי דוסא לית ליה דצנועין\". כלומר, ולא היה קשה דר' יוחנן אדר' יוחנן, דהוי אמינא דמן הדין אינו יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו והכא נתנו לו חכמים כח להפקיר ולחלל, והפקר ב\"ד הפקר.",
"\"מאן תנא צנועין ר\"מ היא\". כלומר, ולא היה קשה דרבי יוחנן אדרבי יוחנן, דאע\"ג דבכל מקום אינו יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו, כרם רבעי שאני. והא דקאמר רק בדברי רבינא \"דלא תקשי\", משום דשם אינו פשוט כמו בהנך קמאי.",
"תוס' ד\"ה אלא \"מאי אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא\". ולתירוץ הראשון בתוספות דלקמן (ד\"ה כסתם יחידאה) איכא לתרץ דאלמא סתמא דצנועין מסתמא דהלוקח, משום דההיא סתם יחידאה היא, כר' מאיר, ועוד דהכא איכא בפירוש רבים דפליגי עליה.",
"בא\"ד \"ושמא רבי יוחנן היכא שמתנה בפירוש לא קאמר\". כלומר, היכא שמתנה בפירוש, כגון \"שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה\", הרי נותן קצת סימנין של היין אשר הוא תורם, היין שהוא עתיד להפריש, ובכן הוא מברר קצת את הדבר. אבל בירושה לא בירר האב כלום איזה חלק ינתן לזה ואיזה לזה, ואע\"ג דבכרם רבעי, הרי התנה בפירוש והתם סתם לן דאין ברירה? י\"ל דלא דמי, דהתם הרי אינו מבורר אפילו לו לעצמו אם הוא מחלל איזה דבר, דשמא לא ילקטו, וא\"כ הסימן שהוא נותן אינו סימן מבורר, אבל הכא, כיון דלא חיישינן לבקיעת הנוד הרי סימנו סימן מבורר. ואפשר דלכך פירש רש\"י הכא גבי לקט, \"דשמא לא ילקטו יותר על דינם\". ועיין בתוספות גיטין כה: ובמהר\"ם כאן.",
"ד\"ה ה\"א צנועים. \"אע\"ג דלא שוו במשא\". כלומר, דהתם קאמר ר' ישמעאל שני דברים: א), מטמאים, ב) ולא במשא, וכיון דבמגע שוין הרי אמרו דבר אחד. אבל הכא אמרו רק דבר אחד, כל הנלקט, אלא דמדיוקא שמעינן דכל המתלקט אינו מועיל, משום דלית להם ברירה, וכיון דדבר אחד משמע ממש דבר אחד, ולא דיוק אחד, על כרחך תרווייהו אית להו כל הנלקט, בין בגנב ובין בעניים.",
"בא\"ד \"והוא דנישא\", משום דכתיב והנושא את הנבלה, בלי ווא\"ו, ולפיכך קרינן נישא.",
"בא\"ד \"כרבי דוסא ולא כרבנן\". כלומר, כיון דר' דוסא איירי במפוזר לגמרי, וא\"כ רבנן דפליגי עליה דר' דוסא סבירא להו אפילו במפוזר טמא במגע ובמשא, וזה דלא כעולא, דסבירא ליה דבעינן והוא דנישא לטמא במשא.",
"בא\"ד \"ולית ליה דאמר דבר אחד\". כלומר, דכיון דר' דוסא אפילו במרודד מטהר במשא א\"כ לית ליה דר' ישמעאל דמטמא שני חצאי זיתים במשא.",
"ד\"ה קרייה. \"אוקמיה רחמנא ברשותיה ואפילו הוא ברשות אחרים\". כלומר, דבשלמא בפדייה אפשר דהתורה נתנה הזכות לפדות למי שהמעשר ברשותו, משום דבידו לפדות. אבל לענין חומש ע\"כ התורה הקפידה על בעלות, דהא כתיב מעשרו. וא\"כ שמע מינה דאפילו לא הוי בעלים התורה עשאתו כמו שהיה בעלים.",
"ד\"ה קדש. \"שאין מעשר שני נוהגין בשביעית\". כלומר, ואנן הרי הוכחנו לעיל (בתוספות ד\"ה הצנועין) דכרם רבעי נוהג בשביעית. אבל הירושלמי פליג כנראה על הגמרא שלנו, ואית ליה דכרם רבעי אינו נוהג בשביעית, כמעשר שני. וגם אית ליה כנראה דילפינן חילול בכרם רבעי מקודש קודש ולא מהילולים. אבל בגמרא שלנו דיליף מהילולים על כרחך אין חילוק. ואיני יודע מדוע הגיה כאן מהר\"ם."
],
[
" גמ' \"אבל לא כפריה כתבינן\". נראה דהני תרי לישני דנהרדעי בהא פליגי, ללישנא קמא, המרשה צריך להקנות למורשה את המטלטלין וכיון דאינם ברשותו אינו יכול להקנותם. אבל ללישנא בתרא, שליח שויה ואינו צריך קנין. וכן משמע מדברי התוספות.",
"\"לאו בעל דברים דידי את\". כלומר, דהזמנה לדין הוא זכות שיש לאחד על השני, וכאן אין לו למורשה על הנתבע שום זכות.",
"\"מיגו דמשתעי דינא אפלגא משתעי דינא אכולה\". כלומר, דבאופן כזה הוי כשותף, ודרך השותפים שהאחד טורח בדבר בשביל שניהם ולכן יש לו הזכות לדון בשביל השנים.",
"\"שליח שויה\". כלומר, דבא הלשון השני ופירש את הראשון דנתן לו את הדבר רק שיהיה לו כח לדון עליו. ולאיכא דאמרי, אין הלשון השני מפרש את הראשון, ולפיכך שניהם קיימים, דהיינו שהקנה לו את הדבר וגם השאיר לעצמו את הדבר, ולפיכך הדבר הוי לשניהם, והיינו שותפא שוייה.",
"\"והלכתא שליח שויה\". קשה לי, הא קיימא לן בכל התורה כולה דשלוחו של אדם כמותו, וא\"כ אמאי צריך לכתוב ליה \"זיל דון ואפיק לנפשיך\"? וי\"ל דאם לא כתב לו כן הוי כתופס לב\"ח במקום שחב לאחרים דאינו מועיל אפילו עשאו שליח. וא\"ת אמאי לא יועיל נמי התם מטעמא דשלוחו של אדם כמותו? וי\"ל דהכא לא שייך שליחות משום דבמה שהוא יכול לתפוס הוא מגביל זכותם של אחרים לתפוס, ואם נאמר שהוא יכול לעשות שלוחים לתפוס אז הוא בעצמו יגביל בזה זכותם של אחרים, ומי נתן לו את הזכות להגביל זכותם של אחרים? וכן כאן יש לו לאדם הזכות שמי שאינו בעל דברים עמו אינו יכול להזמינו לדין, ואיך יכול זה השליח לשלול את זכותו?",
"\"או על פי שנים אחרים משלם תשלומי ארבעה וחמשה\". ברישא משמיענו דאותם העדים שמעידים על הגנבה יכולים עוד להעיד על הטביחה, ולא שייך הכא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. ובסיפא אשמועינן דשנים אחרים אינם פסולים על הטביחה משום חצי דבר.",
"\"וטבח ביום הכיפורים\". לא זו אף זו קתני, דמכר בשבת הוי רק איסור דרבנן, גזירה שמא יכתוב שטר.",
"\"או לכלבים\". דסלקא דעתך אמינא דבעינן דטבח טבח והכן, דגבי יוסף, דהוה לאכילת אדם.",
"\"השוחט חולין בעזרה\". אף הכא לא זו אף זו קתני. לא רק לרפואה ששחט בשביל בני אדם אלא אפילו לכלבים, ולא רק טרפה שהחסרון לא היה בשחיטה אלא אפילו חולין בעזרה שהחסרון היה משום שחיטה. ועוד דבחולין בעזרה אסורה אף בהנאה.",
"\"ולא חצי דבר\" כלומר, דמה שהתורה נתנה דין עדות לשנים והכריחה אותנו להאמין אותם בלי שום פיקפוק בדבר, היינו דוקא כשהעדים באים לקיים איזה דבר, דאי לאו הכי לא היה מתקיים שום דבר, אבל אם הם באים לספר לנו רק ספור המעשה, שאין לנו שום נפקותא מזה לדין, אז אין אנו מחויבים להאמינם ואין להם דין עדות. וחצי דבר הוי כלא דבר, ואין להם דין עדות בזה.",
"רש\"י ד\"ה משום דר' יוחנן. \"ולתבוע מיד הנאמן\". משמע דרש\"י אוקמי בפקדון, אבל התוספות חולקין וסברי דדוקא בגזל אין הנגזל יכול להקדיש ולהקנות.",
"ד\"ה על פי שנים. \"כלומר שנים מעידין\". דלפי פשוטו ע\"פ שנים משמע ששנים צוו אותו לגנוב.",
"ד\"ה וטבח ומכר. \"תנא בסיפא דפטור\", דפטור לשלם לשאר אחין כיון שגם לו יש חלק בשור ולא הוי כולו באיסורא.",
"תוס' ד\"ה כסתם. \"יחידאה היא דהיינו ר' יהודה וכו' \". קשה לי, מנא להו דההיא סתמא דאין הגונב אחר הגנב יחידאה היא, דלמא ההוא תנא לאו ר' יהודה הוא אע\"פ שהוא ור' יהודה אמרי דבר אחד, כדאמרינן בסתמא דצנועין דלא הוי סתם יחידאה אע\"פ שר' דוסא סבירא ליה הכי, וצ\"ע.",
"ד\"ה לא כתבינן. \"ויש כח לאדם להקדיש פקדון שיש לו ביד חבירו\". וטעמא הוי משום דהא דאמרינן דאין אדם יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו הוא משום דאין לו כח להשתמש בזה והקדש הוי נמי אחד מן השמושים והואיל וכן, כיון דפקדון יכול להוציא ולהשתמש בו יכול נמי להקדיש.",
"ד\"ה אמטלטלין. \"דהילכתא כלישנא בתרא\". כלומר, בהא דאמר דכתבינן אמטלטלין דלא כפריה.",
"בא\"ד \"למיפרך ממילתא אע\"ג דליתא\" כלומר, דאע\"ג דליתא דלנהרדעי מ\"מ הכי פריך, נהרדעי היכי הוו מפרשי המשנה. וכן כדפריך מרב פפי הכי פריך. רב פפי היאך הוה מפרש מילתא דרב הונא.",
"בא\"ד \"למיחזי כשיקרא דבית דין\". ואף לפי זה ניחא תירוצו של ר\"ת, דהרשאה לא בית דין כתבי, אלא המרשה ולפיכך לא חיישינן למיחזי כשיקרא.",
"בא\"ד \"ושואל מדרבי נתן\". כלומר, שהאחד חייב לחברו חמשה סלעים, ואז בא התובע לכהן ותובע ממנו את החמשה סלעים ממה נפשך - אם בני בכורי מת בתוך שלשים הרי אתה חייב להחזיר לי את הה' סלעים. ואם של חברי מת, הרי אתה חייב לו, וכיון שהוא חייב לי אתה צריך להחזיר לי משום שעבודא דר\"נ.",
"בא\"ד \"אי נמי שנתן לו במעמד שלשתן\". אבל בהרשאה אי אפשר להיות מעמד שלשתן, שהרי הנאמן אין כאן.",
"בא\"ד \"בההיא דבכורות צריך לדקדק וכו' \". והתוספות מסתפקים בזה משום דלא דמי לכתובה לגמרי, דהתם בודאי אין לה שום זכות לגבות מחיים, אבל הכא יש לו בה זכות ספק, ויכול להוציא מידי כהן נמי, על ידי שעבודא דר' נתן.",
"בא\"ד \"בעיסקא מיירי\". כלומר, שנתן להם סחורה למכור בשבילו, דאז אסור להם להשתמש במעות."
],
[
" גמ' \"והני אמרי קטנה היא\". פירוש, ולכן אינם מועילים אפילו לחומרא אבל כששנים אומרים אחד בגבה ואחד בכריסה, אע\"ג דלא הוי במקום אחד, אמרינן בנדה דיש לה דין גדולה לחומרא ואינה יכולה שוב למאן.",
"\"ותיקני לי גניבותיך\". ובירושלמי דחה: \"תלישה היא שמחייבת אותו, ולא מכירה\". פירוש, דהכא לא שייך קם לו בדרבה מיניה כיון דמעשה התלישה ומעשה המכירה אינם קשורים בעצמם זה אל זה, אלא שהוא קשרם, דאימתי אמרינן קים לו בדרבה מיניה בשעה שהמעשה האחד נמשך מן המעשה השני כמו בזורק חץ, שממילא על ידי זריקה נקרעין השיראים או בשורף גדיש, שע\"י שריפתו הוא ממילא מחלל את השבת ומזיק ממון. אבל כאן התלישה בעצמה אינה מכירה, ולפיכך לא הוי דבר אחד עם מכירה. ונראה דבזה מתורצת קושית התוספות ד\"ה לענין שבת, דאפשר לאמר, שאע\"ג שהגמרא שלנו אינה סוברת החילוק של הירושלמי לענין לחייב לגמרי. מ\"מ סוברת דבכעין זה אינו פטור מחמת קים לו בדרבה מיניה אלא דוקא כשתבא ממש בזמן אחד שני החיובים, משום דעל רגע אחד אי אפשר לחייבו שני עונשים, אבל בזורק חץ פטור אע\"פ שאינם ברגע אחד משום דהוו מעשה אחד.",
"רש\"י ד\"ה דבר. \"אף עדות של ביאה קיים ונהרגת\". כלומר, דהעדות של קדושין הועילו להחזיקה באשת איש, ובאשת איש הביאה הוי דבר שלם.",
"ד\"ה אכתי. \"אבל לגבי חזקה כולן מעידין שהיה מחזיק בה\". פירוש, דגבי קטנה שער אחד אין שום סימן לגדלות דאף כשהיא בת שנה יכול לגדל שער אחד. אבל בחזקה אף השנה הראשונה היא סימן לבעלותו דהבעל אוכל פירות שדהו, אלא דהסימן של שנה אינו מספיק, משום שיש לשני לטעון היכן שטרך. וכיון שאף הראשונים מעידים על בעלות, ובעלות הרי דבר הוא, לפיכך יש להם דין עדות.",
"תוס' ד\"ה דאף על גב. \"פירוש כל זמן שלא הוחזקה באשת איש\". כלומר, דלכאורה נראה דאין הורגין אשת איש שזינתה במקום דליכא עדי קדושין, וזה אינו, דהרי סוקלין אף על החזקות.",
"ד\"ה למעוטי. \"דהתם ראו כל מה שהיו יכולין לראות באותה שנה\". כלומר, דהתוספות מפרשים דהפירוש דחצי דבר היינו משום דאיכא חסרון בעדות, דהעדים לא ראו עדות שלמה ולפיכך עדותם לא הוי עדות, דלא ראו כל הצורך.",
"בא\"ד \"אלמא לא חשיב כי האי גוונא חצי דבר\". אבל לרב אלפס הוי חצי דבר משום דכל כת בפני עצמה אינה מועילה כלום. אבל לפירוש רש\"י ניחא מהתם דהא כל כת מעידה איזה דבר בגירושין כשעושה שליח לקבל גיטה הרי מעידה בזה שיש לשליח הכח לקבל גיטה שהרי שתי הכתות על עסקי גט היו מעידים.",
"בא\"ד \"ולא צריכי עידי אמירה לעידי קבלה\". אבל עידי קבלה פשיטא דצריכי לעידי אמירה, דהא דשליש נאמן כשהגט בידו היינו דוקא לגבי הבעל, שנתן לו את הגט והאמינו, אבל לא לגבי דידה, וצריכים עדים שעשאתן שליח.",
"ד\"ה באומר. \"מכל מקום קנייה ליה חצירו ללוקח\". כלומר, בשעה שעקץ, דהוה כמו שנתן לו מתנה ואמר לו בשעה זו תקנה.",
"ד\"ה כמאן. \"כדמוכח בגיטין בהזורק\". והיינו לפי המסקנא דהתם דמחלקינן בין שבת לקנין ובכן בקנין אתיא התם כר\"ע.",
"בא\"ד \"דלרבי עקיבא לא מצי למינקט\". כלומר, לפי ההוה אמינא דהתם דמדמה קנין לשבת.",
"בא\"ד \"וס\"ד דלרבי אפילו במחיצות בלא קרוי אמרינן כמאן דמליא דמיא\". כלומר, לפי ההוה אמינא דמדמה קנין לשבת, אפילו כרבי לא אתיא דלרבי בעיא קירוי בשבת.",
"ד\"ה לענין. \"דאי אפשר לניסוך בלא הגבהה\". כלומר, דבזורק בשבת יש טעמא רבא לפטור על הממון שנתחייב בין עקירה להנחה, משום דאי אפשר להנחה בלא עקירה, ולפיכך העקירה וההנחה הוי מעשה חדא, וכיון דעל המעשה הזה חייב מיתה אין לנו לחייבו ממון שהזיק בשעת מעשה. אבל במנסך אפשר לאמר, דאפשר לניסוך בלא הגבהה, ובכן ההגבהה והניסוך הוו שני מעשים בפני עצמם והחיוב מיתה הבא על המעשה השני אינו פטור אותו ממון שנתחייב על המעשה הראשון, לפיכך מפרש ר\"ת דאי אפשר לניסוך בלא הגבהה, ובכן דמי מנסך לזורק, ור' ירמיה דפליג במנסך פליג נמי בזורק. והיינו דסבירא ליה לר' ירמיה דאפילו אחד מעשה מחייב מיתה וממון אם שני החיובים אינם באים בבת אחת."
],
[
" גמ' \"בטובח ע\"י אחר\". ואפילו אם הוא חייב מיתה מטעם מסית, דהא הסיתו לזבח לע\"א דהוי עבודה, מכל מקום החיוב מיתה שלו הוי בשעת הסתה והחיוב ממון הוי בשעת טביחה ואינם באים כאחד, ואפילו לא על ידי מעשה אחד.",
"\"מה מכירה ע\"י אחר\". ואע\"ג דבמכירה הוא בעצמו נמי לקח חלק בהמעשה, ואפשר לאמר דשנה בחטא, מ\"מ ילפינן מהתם כך: כמו שמכירה חייב אף בנעשית ע\"י אחר כמו כן טביחה, ובטביחה אי אפשר שיעשה ע\"י אחר אלא דרך שליחות.",
"\"אלא דקם ליה בדרבה מיניה\". כלומר, דבמיתתו כבר שלם הכל.",
"\"שלכם יהא\". ואם היה אסור בהנאה הרי אינו שלו.",
"\"פליגי בה רב אחא ורבינא\". כלומר, פליגי אי לר' יוחנן הסנדלר מעשה שבת אסורין דאורייתא או דרבנן, דאי פליגי אליבא דנפשייהו הלכתא כמאן, א\"כ לא הוי קשה מאי טעמייהו דרבנן דפטרי דהא אפשר לתרוצי כדתריץ \"סבר לה כר' יוחנן הסנדלר\".",
"רש\"י ד\"ה ר' מאיר היא. \"שלא השם המביאן לידי מכות מביאן לידי תשלומין\". כלומר, דלא תימא, היאך מחייבינן אותם מלקות וממון, הא בעינן כאשר זמם לעשות לאחיו, וליכא, דהם זממו לחייב רק מאתים זוז, לפיכך קאמר, \"שלא השם המביאן\", כלומר, דמשום כאשר זמם אין חייבים רק מאתים זוז, ומה שלוקים הוי משום שבשעת מעשה עברו על עוד עבירה, והיינו שהעידו שקר ועברו על לאו דלא תענה, אפילו אם לא היו מחייבים בעדותם שום ממון, כגון אם היו מעידים עדות שקר על אשה שהביאה שתי שערות או שנתקדשה. וכן בלאו דחסימה שייך לאמר שלא השם המביאו לידי מלקות מביאו לידי ממון, מלקות משום לא תחסום וממון משום כובש שכר שכיר. והתוספות במכות פירשו בדוחק, שלא השם המביאן וכו' היינו שממון אינו צריך הזהרה ולפיכך הלאו יכול לשמש להזהרה על מלקות. וקשה, דהא אף במעידים אנו שחייב מלקות קאמר ר' מאיר דחייב שמונים, ומלקות הרי צריך הזהרה, הרי שלא מטעם דלא צריך הזהרה מחייב ר' מאיר.",
"ד\"ה בשלמא. \"המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה\". פירוש, למזבח.",
"ד\"ה במזיד. \"והוא הדין לאחרים\". אבל ליכא למימר דגרסינן כאן לא יאכל, דהא במקום דגרסינן יאכל כתוב בפירוש \"לאחרים\", כדחזינן בסיפא, בדר' יוחנן הסנדלר.",
"תוס' ד\"ה אילו תבעה (ע:). \"אפי' לא היה עומד בחצירה\". כלומר, דקשה להו, היכי קאמר, כיון דכי יהיב לה הוי אתנן, הא לא יהיב לה כלל אלא היא קונה מעצמה משום דקאי בחצרה. וכי תימא דהכי קאמר, כיון דלפני זה יהיב לה לאתנן. זה אינו, דהא קודם שקנתה יכול לחזור ולא הוי אתנן, ובשעת הזנות נמי אין עליו שום חיוב, אלא שהיא קונה משום שאמר לה בשעה זו תוכל לקנות, וא\"כ הקנין אינו תלוי כלל בזנות אלא בזמן, ולא הוי אתנן זונה.",
"ד\"ה והא קי\"ל. \"ודוחק לומר דרבנן פליגי אדר' מאיר\". \"דרבנן לא פליגי אדר' מאיר\" (כצ\"ל). והדוחק הוי משום דבמכות משמע דרבנן פליגי אדר' מאיר בהא דקאמר \"סבר לה כר' עקיבא דעדים זוממין קנסא\" משמע דמאי דמחייב ר' מאיר משום דסבר לה כר' עקיבא, אבל מאן דפוטר לא סבר לה כר' עקיבא והמהרש\"א כאן לא יצא ידי חובתו בזה.",
"בא\"ד \"אפי' בשעה שהעידו שקר טבחו ומכרו\". כלומר, ע\"י שליח.",
"ד\"ה בטובח. \"בדלא אתרו ביה\". כלומר, לעולם כרבנן, ובדלא אתרו ביה יש חילוק לרבנן בין מיתה למלקות.",
"ד\"ה בשלמא. \"כשנתן רשות לשליח לשחוט כרצונו\". קשה לי, למה לא מוקי כפשוטו, שעשה שליח לשחוט לע\"ז, דהא לע\"ז אין שליחות והמשלח יהיה פטור ממיתה ולפיכך יחייב ד' וה'.",
"ד\"הה (?ד\"ה) אלא למ\"ד. \"דלא ניחא ליה למימר דפליגי בשליח\". דאי פליגי בשליחות אדמפלגי בשוחט לע\"א ושור הנסקל לפלגו בחולין והאי דפטרי רבנן הוי מטעם דאין שליח לדבר עבירה."
],
[
" גמ' \"שור הנסקל איסורי הנאה נינהו לאו דמריה קא טבח\". מכאן קשה לר\"ת דפירש דשור הנסקל אינו נאסר מחיים ועיין בסנהדרין עט בתוספות ד\"ה שור שלא נגמר.",
"\"והועד בבית שומר\". האי והועד לאו דוקא דהא בתם נמי חייב סקילה, אלא כלומר, התרו את השומר ולפיכך חייב השומר לשלם דמי שור לבעלים.",
"תוס' ד\"ה איסורי הנאה. \"תיפוק ליה דאין זה טביחה דמחתך עפר בעלמא הוה!\" כלומר, דמהא דאמר \"ולאו דמריה קא טבח\", משמע דשחיטה הוי אלא דלא הוי דמריה, וזה אינו, דהא לענין שחוטי חוץ לא בעינן דמריה, ומ\"מ אמרינן דלא לחייב, והיינו משום דלא הוי שחיטה כלל. ואע\"ג דר\"מ סבירא ליה שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה מ\"מ הרי אם שחט נבלה פטור, משום דבנבלה או בהמה טמאה השחיטה אינה נקראת שחיטה אלא חיתוך. וכן הכא לא עדיף מבהמה טמאה ולפיכך אמרינן גבי שחוטי חוץ דלא לחייב לכ\"ע, אפילו לר' מאיר. ומשני דלר\"מ דאמר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה הוי שחיטה אפילו באיסורי הנאה כיון שהחסרון אינה לא בגוף השחיטה ולא בדבר הנשחט, אלא בדין תורה, והוה כמו דדבר אחר גרם לה שלא תהא ראויה, או שלא תאכל. ודוקא בשחוטי חוץ אמרינן דאיסורא הנאה הוי כמחתך עפר, ולא מחייב, משום דהתם הדבר אינו תלוי בגוף אלא בדין תורה, משום שעשאוה קרבן.",
"בא\"ד \"דמכי שחט ביה פורתא קנייה בשינוי מעשה\". כלומר, ובכן חייב אע\"פ שאינו דמריה. ואע\"ג דאמרינן לעיל דאי יצא מרשות בעלים ביאוש, או ביאוש ושינוי רשות או בשינוי השם, פטור, היינו דוקא שקודם שחיטה כבר יצא מרשות הבעלים.",
"בא\"ד \"דלא חשיב שינוי מעשה לקנות בכך\". פירוש, דשינוי מעשה הוי דוקא בשעה שהשינוי משנה צורתו של דבר, באופן שעל ידי השינוי משתנה שמו של הדבר, וכדאמרינן בהגוזל עצים (צו.) \"דיקלא ועביד גובי לא קני גובי ועבדינהו כשורי קני\".",
"ד\"ה וסבר. \"ממאי דמחייב ר\"מ בדינא דגרמי אין להוכיח שיחייב ד' וה' בדבר הגורם לממון\". כלומר, כיון דד' וה' אינו חייב אלא בשור ושה בלבד, א\"כ אפשר לאמר, דכיון דהשור והשה אינם שלו ומה שיש לו בם לא הוי אלא אפשרות להפטר בם מדמיהם, וא\"כ אין לו כבר גוף השור והשה, אלא ממון אחר והממון אחר אינו חייב ד' וה', לפיכך מביא מר' שמעון דהוי כמו שיש לו בעלות בגוף השור והשה ויש לו זכות אפילו בד' וה'.",
"ד\"ה מכלל. קצת קשה דמה דיוק הוא זה\". כלומר, דהרי רישא לא איירי כלל בשחיטה שאינה ראויה, וא\"כ רישא וסיפא הוו משניות מיוחדות, ואיכא כמה פעמים דרבי סותם משנה אחת כחד תנא, אע\"פ שיש בה מחלוקת, ובמשנה אחרת מזכיר מחלוקת, ועוד דהמחלוקת דלוקה ומשלם כבר שנה במכות ולא הוצרך לשנותה שוב, (ואע\"ג דהמחלוקת דשחיטה שאינה ראויה כבר שנה נמי בחולין, איכא למימר דתני לה הכא להשמיענו דאפילו בטביחה ומכירה דלא כתיב שחיטה יליף ר' מאיר משחוטי חוץ, ולא מטבוח טבח והכן?), אבל י\"ל דסבירא ליה דשחיטת יום הכיפורים הוי נמי שחיטה שאינה ראויה, מטעם \"לא תאכל כל תועבה, וא\"כ דייק שפיר מדלא פליג ר' שמעון אטבח ביום הכיפורים, כיון דהוי נמי שחיטה שאינה ראויה. ודחי, דפליג בסיפא, והוא הדין ברישא."
],
[
" תוס' ד\"ה סיפא. \"משמע כולה שמעתא דלא מצי להוריש\", וטעמא משום דבקנס אין לו להמקבל שום זכות קודם עמדה בדין, אלא שכונת התורה לקנס ולענש את הנותן, ובכדי שלא יהיה ממון שאין לו תובעים צותה התורה שיתנו להניזק בכדי שיהיה אדם מיוחד שיתבענו. וכן אמרינן לעיל לט. \"וניתביה לעניים? אמר רב מרי, משום דהוי ממון שאין לו תובעים.",
"בא\"ד \"דס\"ל דיכול להוריש בשאר קנסות\". דזה גופא שצותה התורה שינתן לו הקנס הוי זכות שיש לו בקנס הזה, והזכות הזאת הוא מוריש לבניו.",
"בא\"ד \"דקנס של אונס ופיתוי אין יכול להוריש בשום ענין\". כלומר, אפילו עמד בדין ואח\"כ מת.",
"בא\"ד \"שעמד בדין ואמר ליה חייב אתה ליתן לו\". דאי אמרו צא תן לו, הוי עלה כגזלן ופטור מד' וה' כדלעיל סח:",
"בא\"ד \"בעמד בדין דתו לא הוי קנס\". כלומר, כיון דבהמשנה הזאת לא רצה להשמיענו דין דאין אדם מוריש קנס לבניו, דזה כבר השמיענו במקום אחר, ואי יהיה הכא קנס לא נדע הכא לנכון דין דחמשה חצאי בקר, דבעינן וטבחו כולו באיסורא.",
"בא\"ד \"שלא אמר לו צא תן לו אלא חייב אתה לו\". הלשון הזה לאו דוקא, דהא בסיפא מיירי דמת אביו ואחר כך טבח ובנידון זה לא היה אפשר לו לאמר אפילו חייב אתה ליתן לו, דהא לא טבח עוד בחיי אביו וא\"כ היאך עמד בדין ואמרו לו חייב אתה ליתן לו? אלא אגב גררא דאחריני נקט לו הכי.",
"בא\"ד \"כי קאמינא ממון הוי לרבי שמעון להתחייב עליו קרבן שבועה להורישו לבניו\". כלומר, האי \"כי קאמינא ממון הוי להוריש לבניו\" לא תפרשו דהוי ממון כל כך שהבנים יורשים אותו, דהוי משמע דקודם עמדת בדין אין יורשים, אלא הכי פירושו: הא דאמרתי דלאחר עמדה בדין הוי ממון כל כך שמחייבין עליו קרבן שבועה היינו דוקא כשירשו בניו לאחר עמדה בדין, או קרבן שבועה, משום דלדידיה הוי עיקריה ממון.",
"בא\"ד \"כיון דקנס נמי בר ירושה הוא\". והקושיא הזאת הוי דוקא לר\"י הלבן, אבל לפי מאי דמפרשי לעיל, דרבא ורב נחמן דהכא אית להו דקנס בר ירושה הוא, לא קשה מהכא, דהא הכא בקנס של אונס ומפתה קא עסקינן דמודו רבא ורב נחמן שאינו בר ירושה, משום שהנערה לא הוי בת ירושה. והא דאמר לעיל \"כי קא ירית מינה קא ירית\"? בגרה לאחר עמדה בדין שאני.",
"בא\"ד \"שהבת לא היתה ראויה לזכות בו מעולם\". דהרי בקנס אמרנו לעיל דהוא יכול להוריש רק הזכות שיש לו להמקבל בזה שהתורה צותה לתת לו את הקנס, והכא הרי התורה לא צותה מעולם לתת את הקנס לאשה הזאת, ולפיכך אין לה מה להוריש.",
"ד\"ה דאי ישנה. \"ממאי דמחייב רחמנא אחולין בעזרה וכו' \". כלומר, דלא תקשי, כיון דאמרינן דבהכי חייב רחמנא, א\"כ אמאי מקשה בחולין דאשחוטי חוץ לא לחייב משום דהוי מחתך עפר בעלמא, הא אמרינן דאפילו כשהשחיטה פסולה חייבה רחמנא.",
"בא\"ד \"אבל כשיש פסול אחר עמו\". לאו דוקא, דהא אמרו בתוספות לעיל דעיקר הקושיא דמחתך עפר הוי משום דבעי ראוי לאהל מועד, וזה לא שייך כי אם בשחוטי חוץ.",
"ד\"ה כי קמחייב. \"דלאו דוקא נתקלקלה בגוף השחיטה כגון נוחר ומעקר\". כלומר, משום דאפשר לאמר אימתי אמרינן דכיון דנתקלקל לבסוף איגלאי מילתא למפרע דלאו שחיטה הואי היינו דוקא שבסוף לא עשה מעשה שחיטה ושחיטה לא מיקרי אלא שעשה בין בתחילה ובין בסוף מעשה שחיטה, אבל כשאירע פסול מטעם אחר, שעצם המעשה שם שחיטה עליו, אם כן אמרינן חלק שנפסל נפסל וחלק שהיה בכשרות כשר ושם שחיטה עליו, ונהי דהחלק הזה אינו מספיק להכשיר לאכילה או לקרבן, משום דלדברים הללו בעינן כל חלקי השחיטה, מ\"מ מספיק לחייב אשחיטת חולין בעזרה ולטמא את המתעסק בפרה אדומה, כמו שמספיק לפסול במחשבת פיגול, למאן דאית ליה ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. וכי תימא הכי נמי? י\"ל דלמאן דאית ליה ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף סובר דהפסול שנעשה בין בתחילה ובין בסוף הוי כאילו נעשה במשך כל השחיטה, דהרי מועיל לפסול כל השחיטה, וכיון שכן מחשבת פיגול שנעשה בתחילה מפגלת את השחיטה. וכן הפסול שנעשה בגוף השחיטה בפרה אדומה, והחתוך בעפר שנעשה בסוף בחולין בעזרה פוסלים נמי כל השחיטה, אפילו בתחילה.",
"בא\"ד \"אפי' נתקלקלה ע\"י מלאכה שעשה בשעת שחיטה\". דאם לא כן הרי איכא לחלק, דהרי הכא הפסול הוי שלא מחמת שחיטה אלא מחמת חוץ, ולפיכך כל השחיטה נקראת שחיטה. וא\"ת א\"כ היכי משכחת לה שיחייב מחמת פגול בתחילה אפילו למ\"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, הא לא הוי שחיטה. י\"ל דאהכי חייב רחמנא, דאם עשה שחיטה פסולה מחמת מחשבה כזו הוי פיגול.",
"ד\"ה לימא. \"ותקשה דידיה אדידיה\". לפיכך קאמר לקמן \"הא לא קשיא\", ולא קאמר כדאמרינן בעלמא \"לא, לעולם אימא לך חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא\"."
],
[
" דש\"י ד\"ה משלמין. \"כשהוזמו תחילה על הטביחה\". דאי הוזמו על הגניבה תחילה הוו להו ממילא מוכחשים על הטביחה, דכיון דלא גנב הטביחה היתה בהיתר. ורש\"י לטעמיה, דמפרש המשנה דתיקו אף אליבא דמאן דאית ליה, דהכחשה לאו תחילת הזמה היא, ועדים שבטלה עדותם ואחר כך הוזמו אינם משלמים כאשר זמם, והפירוש הזה הוי כמאן דאמר דעד זומם מכאן ולהבא הוא נפסל. אבל למאן דאמר למפרע הוא נפסל צריך לאוקמי כשהעידו על הגנבה והטביחה בבת אחת, דאי העידו תחילה על הגנבה ואחר כך על הטביחה, א\"כ כיון דהוזמו על הגנבה איגלאי מילתא למפרע שבשעה שהעידו על הטביחה פסולים הוו, ואמאי משלמים כאשר זמם על הטביחה? וכיון שהעידו בבת אחת מוכרחים אנו לאמר דאף הזמה היתה בבת אחת (כדהוכיחו התוספות לקמן) דאם לא, הרי כשהוזמו על הטביחה בטלה עדות הטביחה, וכיון שהעידו בבת אחת, הווי לה עדות שבטלה מקצתה, ובטלה כולה. והיאך משלמים כשהעידו על הגנבה אחר כך? אם לא שנאמר, דאע\"פ שבטלה תחילה עדות של גנבה מ\"מ משלמים כשהוזמו אחרי כן, משום דהכחשה תחילת הזמה. ועיין לקמן בתוספות ד\"ה \"שהעידו בבת אחת והוזמו\".",
"ד\"ה והאחרונים. \"וכי מיתזמי אמאי משלמי\". והיינו לפי מה דפירש דהכחשה לאו תחילת הזמה היא, דאין נראה לחלק בין בטלו מחמת עצמם לבטלו מחמת שהוזמו העדים האחרים.",
"ד\"ה בטלה כל העדות. \"שהרי בטלה עדותן כבר והוכחשו\", והיינו לשיטתו.",
"תוס' ד\"ה דאי ס\"ד. \"דאפי' קידש בו אין האשה מקודשת\". נראה בעיני דהכי פירושו: דלכאורה קשה, אמאי נימא דאיסורי הנאה מדרבנן הוי שלו, הא כל דתיקון רבנן כעין דאורוייתא תיקון? וליכא למימר, דכיוון דמותר מדאורייתא לא דמי לאינו שלו, דהוה אסור נמי מדאורייתא מטעם גזל - זה אינו, דהא אפילו בדרבנן אסור מדאורייתא, מטעם לא תסור. ויש לחלק בין דאורייתא לדרבנן משני טעמים: האחד, כיון דאיסור מדרבנן אפשר להבטל על ידי ב\"ד אחר גדול בחכמה ובמנין, א\"כ באיסורי הנאה מדרבנן יש לו לאדם עוד זכות ספק וכח בדבר, שאפשר שהאיסור עוד יבטל, וכיון שיש לו כח בדבר הוי שלו. ולפי זה כל איסורי הנאה מדרבנן הוי שלו. הטעם השני, דכיון דהאיסור הוא רק מדרבנן ומדאורייתא הוי שלו, ואם קידש בו אשה הוי מקודשת ואסורה מדאורייתא, ואם מתקנת חכמים לא יהיה שלו יותר על ידי זה איסור דאורייתא, ודבר זה אין ברצון חכמים לעשות ולפיכך תקנו חכמים את תקנתם שלא יועיל נגד איסור דאורייתא וכיון שכן יש לו עוד כחות בדבר והוי שלו. ולפי זה, אם אסרו חכמים עליו כל ההנאות אפילו לבטל את הקידושין, אז הוי אינו שלו אפילו באיסורא דרבנן.",
"ד\"ה אין לך. \"ליהמני בתראי במיגו בין לרב הונא בין לרב חסדא\". ולי נראה דמיגו כזה לא הוי מיגו, דשמא מתיראים לפסלם בגזלנותא, דב\"ד יחקרו את הדבר וישאלו במקום שאומרים שגזל.",
"בא\"ד \"דאי גזלנים הוי אלו נאמנים אפי' היו בפנינו\". וזהו דוחק קצת, דהא פסולי עדות סתם קתני, ולפיכך נראה, דהכא לא יהיו נאמנים טפי במה שיפסלום בגזלנותא, דטעמא דנאמנים כשפוסלים את העדים בגזלנותא הוי משום דההוא עדות אחריתא הוי עדות על האנשים, ולא על הממון, ועל האנשים לא הוו תרי לגבי תרי, דהראשונים לא הוו עדות על עצמם כי אם בעלי דינין, אבל הכא כשמתו אין עדותן עדות על האנשים, דהא אין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין, ואם כן עדותן הוי רק על השטר, דהיינו על הממון, ועל הממון הוו תרי לגבי תרי, דהראשונים לא הוו הכא בעלי דברים."
],
[
" רש\"י ד\"ה ה\"ג והלכתא. \"דהא תוך כדי דיבור הוה\". נראה לי לפירוש רש\"י דיש שתי שטות בגמרא, והיינו, דעתה סובר דפסול העדות מתחיל אחר עדותן של המוזמין, אפילו לאביי, ולפיכך כשהעידו תוך כדי דיבור על הגנבה ועל הטביחה וכשהוזמו אחר כך, בין על הגניבה ובין על הטביחה, חשבינן כאילו היו כשרים בשעת עדותם. והסוגיא ד\"לימא כתנאי\" סברה דהפסול של העדות מתחיל בשעת עדותם, וכיון דהוזמו אפלגא דדבורם חשבינן אותם כפסולי עדות אפלגא השני. ועוד נראה מפירוש רש\"י דעל פסול אמרינן איגלאי מילתא למפרע, אבל על ביטול לא אמרינן הכי, אלא אי בטלה לפנינו לפני הזמה אזי אינו מועיל לה הזמה, ואי לא בטלה לפנינו אף על גב דאיגלאי מילתא דבטלה היתה מ\"מ מועיל לה הזמה, דהא כל עדות המוזמת איגלאי מילתא דבטלה היתה. וכיון שכן, אם הוזמו על הגנבה תחילה אזי בטלה עדותם על הטביחה קודם שהוזמו, דכיון דלא גנב לא ישלם על הטביחה אפילו אי לא הוזמה, וכן אם העידו בזה אחר זה והוזמו על הגנבה אפילו אחר שהוזמו על הטביחה, הרי איגלאי מילתא למפרע דבשעת עדותן על הטביחה כבר היו פסולי עדות, ועל עדות אמרה תורה ועשיתם לו כאשר זמם, ולא אשאר אנשים שאינם עדים. אבל אי העידו בבת אחת והוזמו תחילה על הטביחה, כיון דנפסלים אחר עדותם א\"כ עדותם של גנבה כשרה היתה עד שעת הזמה של גנבה ואע\"ג דעדותם של טביחה, שהיתה תוך כדי דבור של גנבה, מתבטלה, מ\"מ אמרינן פלגינן דבורא. ושיטת התוספות נפרש על התוספות ד\"ה שהעידו בבת אחת והוזמו.",
"ד\"ה היו שנים. \"ואפי' חזרו והוזמו על הטביחה פטורין\". לאביי משום דהכחשה לאו תחילת הזמה או משום דלמפרע הוא נפסל. אבל לרבא חייבין כשהוזמו אחרי כן.",
"ד\"ה איתזמו. \"אלא איפסלו להו אגניבה\". ונראה דהאי נמי לאו דוקא, אלא בטלה עדותן, משום עדות שבטלה מקצתן. וכן אמר ר' יוסי בהדיא.",
"תוס' ד\"ה א\"נ דפסלינהו. \"דה\"ה דיש לחוש לפסידא דמקבל מתנה\". דאי פסידא דלקוחות דוקא הוי מצי למימר איכא בינייהו, בין הני תרי לישני דרבא, במקום שחתמו על שטר מתנה, וכדהוכיחו בתוספות דלעיל.",
"ד\"ה שהעידו בבת אחת והוזמו. ושיטת התוספות היא, דיש שיטה אחת בגמרא, והיינו דאין העדים נעשים פסולים אלא עד לאחר עדותם, אפילו למאן דאמר למפרע הוא נפסל, כיון דיכולים לחזור על עדותם תוך כדי דבור ולהשאר בכשרות. ולפיכך אם העידו בבת אחת על הגנבה ועל הטביחה והוזמו על אחת מהם הם נשארו כשרים על אידך, אבל מ\"מ יש בזה חילוק בין למפרע הוא נפסל, למכאן ולהבא הוא נפסל. דלמ\"ד למפרע הוא נפסל, כיון דהעידו בבת אחת והוזמו על אחת הרי הוזמו על פלגא דדבורא, ופלגא דעדותם הוי מוכחשת וא\"כ פלגא דאידך נמי הוי מוכחשת ואינה מועילה לשום דבר, אע\"פ שאפשר להזימם למ\"ד הכחשה תחילת הזמה היא. אבל למ\"ד מכאן ולהבא הוא נפסל, אע\"פ שהזימום על אחת מהם אינם נעשים מוכחשים על אידך, אי משום דהוי חידוש, אי משום פסידא דלקוחות.",
"בא\"ד \"כיון שהיו יכולין לחזור בהן על העדות של גניבה\". כלומר, כיון שיכולים לחזור בהם על העדות של גנבה, הרי לא נגמרת עדותם עד אחרי עדותם של טביחה, עד הזמן שאינם יכולים כבר לחזור בהם משום כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד."
],
[
" גמ' \"משלמין דמי עין לעבד\". כלומר, מה שדמי עין יתרים על דמי שן.",
"\"ממאי מדסיפא במיפך והזמה\". לכאורה קשה, מאי האי דמקשי ממאי, הא אביי לא קאמר אלא דדיוקא דרבא לאו דוקא, דאפשר לאוקמי נמי בדאפכינהו ואזמינהו, ולא למידק דהכחשה תחילת הזמה היא, ודיחוי בעלמא הוא דדחי, ולא עליו להוכיח, אלא על רבה דאמר, דעל כרחך בג' כתות ובהוכחשו לפני שהוזמו. וי\"ל דהכי קפריך: דהא ע\"כ אביי נמי מוקי בג' כתות, כרבא, כדאמרינן לקמן, דהמזימים העידו שכבר עמד בדין לפני שהעידו המוזמים, ואין חילוק בין אביי לרבא אלא בהא דאביי אוקמי נמי בדאפכינהו המזימים גם כן, אע\"פ שההפכה אינה נזכרת בברייתא, ולהכי קפריך \"ממאי\" כיון דסוף סוף שלש כתות מוקמית לה, א\"כ ל\"ל הפכה, הלא בלא הפכה נמי מצי אתי, ופשיטא דכל כמה שאפשר לאוקמי הברייתא כפי שהיא שנויה בלי תיקון מוקמינן, דאם אפשר לתקן בלי צורך, אי אפשר יהיה להוכיח משום משנה או ברייתא שום דבר, דאפשר להגיה שלא תהיה הוכחה. ולפי זה למותר מה שפירש רש\"י \"דרישא לא ניחא ליה לאוקמי בב' כתות משום דקתני שהרי הרב אומר כן\". וכן נראה, דהא עד השתא לא ידע עוד הך טעמא עד לבסוף. ולפי זה נמי ניחא מה שכתוב בגמרא מדסיפא במיפך והזמה, ולא תני מדסיפא בב' כדפירש רש\"י, משום דאפילו השתא ידע דאביי מוקמי נמי בג' כתות.",
"רש\"י ד\"ה ה\"ג \"ולא גרסי' ותמורת שלמים\", דכשאמר ותמורת שלמים יש מחלוקת בזה בין אביי ורבא מאי סבר ר\"מ בזה.",
"תוס' ד\"ה הרי זו. \"דטעמא דר\"מ וכו' ואח\"כ תחול זו\". קצת קשה בין לרבא בין לאביי דמפרשי טעמא דר\"מ משום דדעתו של אדם וכו', א\"כ אם נתכוין בתחילה על עולה ושלמים יחד יסבור לפי זה כר' יוסי ובמאי פליגי? וי\"ל דהכי קאמר ר\"מ כיון דבלשון זה דעתו של אדם או כאביי או כרבא, א\"כ אפילו נתכוין לשניהם הוי דברים שבלב ואינם דברים.",
"ד\"ה ונמלך. \"נראה דכשמתכוין לכך וכו' \". כלומר, אפילו כשמתכוין לעשות תמורת שניהם עולה ושלמים, אבל הוציא מפיו שניהם זה אחר כדי דיבור של זה, כגון אמר היום תמורת עולה ולמחר אמר הרי זה תמורת שלמים, דאין חלים שניהם. ואע\"ג דבתוך כדי דבור גדול חלים שניהם כשנתכוין לכך, ולר' יוסי הרי תוך כדי דבור גדול הוי כלאחר כדי דבור, מ\"מ יש חילוק אף לר' יוסי תוך כדי דבור מאחר כדי דבור, דתוך כדי דבור מהני לפרש מה שהיה בכונתו אבל לאחר כדי דבור לא מהני אפילו לפרש, דדבריו מראים היפך מכונתו, וכונתו בטלה לגבי דבריו. וזהו מאי דקיימא לן דברים שבלב אינם דברים. ובתוספות שאחר זה מדייקים דאפילו תוך כדי דבור גדול אינו מועיל לפרש דבריו, כיון דלר' יוסי תוך כדי דבור הוי כלאחר כדי דבור.",
"ד\"ה תרי. \"ואפילו לא נתכוין נמי\", משום דהלשון מוכיח כן ולפיכך אפילו נמלך, ההמלכה הוי דברים שבלב ואינם דברים.",
"ד\"ה אמר. \"ולאו דוקא נקט אביי אפכינהו תחילה\". כלומר, אי הוי אמרינן דהאי אפכינהו ואזמינהו קאי ארישא, שהעדים המוזמים היו מעידים שחייב לשלם לו דמי שן, אז אפשר לאמר אפילו דאפכינהו תחילה, דכיון שהמוזמים אומרים שן, והמהפכים אומרים עין, ופסקינן שן, דיש בכלל עין, אם כן המוזמין אינם נעשים מוכחשים במה שהמזימים מהפכים את עדות המוזמים, ולכן אפשר שוב להזימם אפילו הפכום תחילה, ואפילו הכחשה לאו תחילת הזמה היא. אבל אי אביי קאי אסיפא, שהמוזמים מעידים לשלם דמי עין, אז הם נעשים מוכחשים בזה שהפכו המזימים עדותם, ולפיכך צריך לאמר לאו דוקא אפכינהו תחילה (מהרש\"א).",
"בא\"ד. \"ונראה לר\"י וכו' \". כלומר, ועוד, נראה לר\"י, דאפילו לפי מאי דס\"ד השתא לבני הישיבה, דסברו דרבא דייק מרישא, ואביי מתרץ דאין למידק מרישא משום דמיירי בדאפכינהו ואזמינהו, מ\"מ אוקמי אביי הך רישא בשלש כתות, שהרי אי אפשר לאוקמי בשתי כתות משום דקתני, שהרי הרב אומר כן, ואפילו אי מיתוקמי בשלש כתות, ולא ידעו עדות דמרישא אי אפשר למידק משום דמציעאי לא הוי מוכחשים מ\"מ אי אפשר למידק מכאן דהכחשה תחילת הזמה היא דאיירי שהמציעאי הזימו את הראשונים ולפיכך לא הוו מוכחשים על ידי הראשונים.",
"בא\"ד \"דהשתא לא איתכחשו מציעי כלל\". כלומר, אפילו הכחשה כזו דמסקינן לקמן דלא הוי הכחשה וס\"ד מעיקרא דהוי הכחשה, והיינו הכחשה דעין לגבי שן, דדינא כותייהו פסקינן.",
"בא\"ד \"אלא לפי שלא הוזכרו ראשונים בברייתא לא חש למיתני\". והתירוץ הזה הוא דחוק כמובן. אבל אפשר לאמר דלא משלמי כלל לקמאי, דכיון דאפכינהו הוו קמאי מוכחשים קודם שהוזמו, ואביי אית ליה הכחשה לאו תחילת הזמה היא, וכיון דהוכחשו פטורים אפילו הוזמו אחרי כן על ידי מציעאי. ולפי זה ניחא הא דקאמר דאפכינהו קודם ואזמינהו דדוקא בכי האי גונא משלמי רק דמי עין לעבד, אבל אי הוי איפכא הוו משלמי נמי דמי עין לקמאי, והאי ואפכינהו ואזמינהו קאי רק אמציעאי אבל בתראי רק הזימו את האמצעים, וכן מסקו בתוספות. ולכל הפירושים קשה, אמאי נקט ואפכינהו תחילה?"
],
[
" בא\"ד \"ויכולין לומר לטובתו באנו\". כלומר, דעדים זוממים אע\"ג דאין צריכים התראה מ\"מ צריכים אנו לדעת לבטח דזממו לחייב מה שאנו מחייבים אותם. ובכל עדות מוכרחים אנו לאמר דלחייבו באו, דאם לא, למה באו? אבל בעדי אשת איש, כיון דיש שם שני חובות, מיתה ואיסור על בעלה, יכולים לאמר דבאנו רק לאוסרה על בעלה ולפיכך פטורים ממיתה (ובאשת חבר מוקמינן לה דלא בעי התראה) והכא נמי יאמרו לטובתו באנו, לשחררו. וכי תימא, א\"כ ישלמו דמי עבד לרב, כיון שזממו לעשות לו רע? י\"ל דאהזמה לחוד בלי חיוב לא מחייבי, והכא הרי לא חייבו את הרב כלום כיון דבאמת העבד הוא בן חורין.",
"בא\"ד \"ויודעים הם שיבאו עדים\". כלומר, וכי תימא מה הן מחייבים אותו הרי בלעדם נמי לא היה גובה בלי עדים, ויאמרו דלא ידעו שבאו עדים אחרי כן, כדאמרינן לעיל (כד:) \"לימרו הנך קמאי מי הוי ידעינן דבתר ג' יומי אתי הנך ומיעדי ליה\". י\"ל דאי לא להפסיד את העבד באתם למה לכם להעיד כלל, כיון דהרב בעצמו מודה על דמי שינו, והודאת בע\"ד כמאה עדים דמי, בדבר שאינו כבר קנס.",
"בא\"ד \"אפי' הרב מודה כמה פעמים צריך העבד לעדים\". כלומר, כיון דאמרינן דע\"כ שידעו שיבואו עדים דהפיל את שנו וסימא את עינו, דאל\"כ למה להם להעיד כיון שהרב אומר כן, א\"כ מאי האי דקמקשי בתר דמפיק ליה לחירות דמי עינו בעי שלומי ליה, כלומר, שיכולים לאמר לטובתו באנו? ותירצו דכיון דלא עמד בדין יכולים לאמר דלהוציאו לחירות באו, דהודאת הרב אינו מועיל להוציאו לחירות. וכיון שכן אין לנו לאמר שיבואו עדים אחרי כן.",
"בא\"ד \"שהעבד תובעו דמי עינו\". וצריך לאמר, דהעבד תובעו בטענת שמא, שאינו זוכר, דאי בטענת ברי, הוה ליה טענו חטים והודה לו בשעורים דפטור, משום דאחולי אחיל גביה, כמו \"היו הנזקין שנים\", דלעיל (לה:). גמ' \"אלא דעמד בדין\", וא\"כ אף לאביי איירי בשלש כתות, ואפ\"ה לא הוו המוזמים מוכחשים משום דלא ידענו מאלה שנגמר הדין על פיהם וא\"כ לא בטלה אצלנו עדות המוזמים לפני שהוזמו.",
"תוס' ד\"ה דאכתי. \"לא חשבינן לגברא בר חיובא לענין קנס\". כלומר, דבקנס אינו בא החיוב על ידי המעשה שעשה המחויב, אלא על ידי פסק בית דין, שצוותה התורה את בית דין שיטילו עליו חיוב, ולפיכך מודה בקנס בלא באו עדים אחר כך פטור לכ\"ע, דבלא עדים אין כאן ב\"ד, דב\"ד הוו הדיינים והעדים יחד, והיינו דאמרינן, \"אשר ירשיעון אלקים פרט למרשיע את עצמו\", דכשמרשיע את עצמו אין כאן אלקים."
],
[
" גמ' \"תיפוק בעינו ושינו\". כלומר, כיון דאמרינן דסימא את עינו יוצא בעינו, ולא אמרינן שישלם לעבד מה שדמי העין יתירים על דמי השן, א\"כ ע\"כ אין מחלקינן בין חבלה גדולה לחבלה קטנה, וא\"כ נימא דאף כשחבל בו חבלה גדולה של שן ועין יחד נמי יצא בחבלה זו. ומשני דתחת עינו מיותר לדרשה זו.",
"\"וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב\"ד אין לוקין עליו\". נראה דהטעם הזה הוא לאו דוקא, דהא אפשר להוכיח דאין נהרגין מזה גופא דלוקים, וכיון דנלקה הרי הוא כאחיך, ואי אפשר לענש אותו שוב. והטעם דאין נהרגין הוי נמי משום דהוכחשו וסבירא ליה הכחשה לאו תחילת הזמה היא. וטעמא דלאו שניתן להזהרת מיתת ב\"ד לא שייך הכא כל כך, משום דהכא הרי אין צריך הלאו למלקות, דמ\"והצדיקו את הצדיק והיה אם בן הכות הרשע\", נפקא. אלא נראה דנקט האי לישנא משום שהוא שגור בכל מקום ששייך לאמר אין מלקין משום דאיכא מיתה, נקטיה נמי הכא.",
"\"וטבח ומכר על פי עד אחד\". מעיקרא שנה לנו הדינים במקום שיש עדים בין הגנבה ובין הטביחה, ועתה הוא אומר, דמקום שיש כת אחת הוא חייב רק אם העידו על הגנבה אבל אם העידו על הטביחה בלי הגנבה פטור.",
"\"על פי עד אחד פשיטא\". כלומר, דעד אחד אינו מועיל אפילו בממונא והכא הרי דיני קנס בא לאשמועינן דחיוב טביחה ומכירה קנס הוא.",
"רש\"י ד\"ה מאי חזית. \"בשלמא הזמה חדוש וגזרת הכתוב הוא, אבל הכחשה לאו חדוש, דכשתוסר גופה של עדות הוא דכתביה רחמנא\". והכי פירושו: הזמה דכתבה התורה שמאמינים את האחרונים היינו דוקא כשדברי האחרונים מסירים לא את דברי הראשונים אלא את עדותם, שמעידים שהראשונים לא היו יכולים להיות עדים מפני שלא היו במקום המעשה. והכחשה היא במקום שהאחרונים מסירים את דברי הראשונים, הם יודעים שלא היה כדברי הראשונים שאמרו ראובן הרג את שמעון במקום פלוני ובזמן פלוני, דהרי באותו זמן ראו את הנהרג חי, או היו עם ההורג במקום אחר.",
"ד\"ה והיה שמח. \"שהמשחרר עבדו עובר בעשה\". דכתיב \"לעולם בהם תעבודו\". ונראה דהטעם הוא, משום דכיון דנשתחררו נעשה ממילא ישראל, ולא רצו להכניס גרים כאלה שלא ראו בהם רצון גמור לבוא לחסות תחת כנפי השכינה, וכעין שאמרו \"אין מקבלים גרים בימי דוד ושלמה\". ולעשותו נכרי אחרי השיחרור פשיטא דאי אפשר, דמעלין ואין מורידין. ולפיכך אמרו מוטב שלא יקנו עבדים לגמרי, וכדאיתא בב\"מ ברבא, שלא רצה לקנות עבד, משום \"ויהיו עניים בני ביתך\".",
"תוס' ד\"ה הוה ליה. \"חשיב לאו שניתן לאזהרת מיתת ב\"ד\". ואין לוקין עליו. וכן הסברא נוטה, דהא טעמא דלוקין על כל לאו הוא דאמרינן דהלאו מיותר למלקות אבל כיון דמיבעיא ליה להזהרת מיתת ב\"ד, דהא אין מיתה בלי הזהרה, א\"כ אינו מיותר למלקות.",
"בא\"ד \"כיון שיכול לבא לידי חיוב מיתה\", דאי נימא דילקה אף במקום שיכול לבא לידי חיוב מיתה, א\"כ לא יקוים \"כאשר זמם לעשות\", בין אם ימיתום בין אם לא ימיתום.",
"בא\"ד \"מקרא אחרינא בפ\"ק דמכות\". מולא יוסיפו, ואם כן לא תענה לא הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב\"ד, דלהזהרה איכא קרא אחרינא.",
"בא\"ד \"דילפינן מלעשות\", מ\"אם לא תשמור לעשות וכו' והפלא ה' את מכותך\", דכתיב בפרשת כי תבוא.",
"בא\"ד \"ההוא מיבעי ליה לאזהרת עדים זוממין\". פירוש, דהתם איכא פלוגתא ב\"מעידים אנו שהוא חייב מלקות, ונמצאו זוממים\", דלר\"מ לוקים שתי פעמים, אחת משום דעברו על \"לא תענה\", ואחת משום כאשר זמם, ולרבנן אינם לוקים אלא אחת. וכן, במעידים שפלוני חייב מאתים זוז, דלר\"מ לוקים משום \"לא תענה\" וחייבים ממון משום כאשר זמם אבל לרבנן רק משלמי דמשום רשעה אחת וכו', וקפריך, ורבנן האי לא תענה מאי דריש בה? ומשנה, ההוא מבעיא ליה לאזהרת עדים זוממין, ולפי פשוטו הכי משמע, דלא תענה ניתן לאזהרה למקום שממיתים את העדים משום כאשר זמם, ולפיכך אינו מיותר למלקות, וא\"כ לא לקי לרבנן אלאו דלא תענה. אבל זה אינו: חדא, דהא אמרינן דאלאו דלא תענה מלקין, משום דכתיב \"והיה אם בן הכות הרשע\". ועוד הא אמרינן דבעדות בן גרושה לוקין משום לא תענה, ואי לאו כדי רשעתו הוה אמרינן דבממון היו לוקים משום לא תענה ומשלמים, אלא הכי פירושו, דבמעידים שהוא חייב מלקות לוקה אחת, רק משום לא תענה, אבל לא משום כאשר זמם, דאין כאן הזהרה, כיון דלא תענה כבר אפקיה להזהרה למיתה ולמלקות. אבל פשיטא דהלאו דלא תענה מצי קאי להזהרה בין למיתה ובין למלקות, משום דעונש מיתה ועונש דמלקות כתיבי לחוד.",
"ד\"ה כי אתא. \"שיעידו שניהם בב\"ד\". כלומר, אחרי שהעיד האחד יבוא להעיד גם עם השני."
],
[
" גמ' \"מבעי ליה לגנב עצמו כדתניא דבי חזקיה\". ורב סבר, דגנב עצמו נפקא לן מ\"אם ימצא הגנב ישלם שנים, דכתיב גבי שומרים והכי איתא בברייתא דלעיל.",
"\"שחזרו עדים לאחוריהם\". כלומד, דלא באו עדים. וא\"ת אם כן למה לי דתני \"ראה עדים שממשמשים ובאים\"? י\"ל דהא קמשמע לן, דאפילו שהודה מחמת פחד עדים מ\"מ ליכא לחייבו על הודאה כזו, כיון דסוף כל סוף לא באו עדים.",
"\"אמר רבא וכו' ולא קא משני ליה\". וצ\"ל דרבא ידע דהא דאמר רב המנונא, \"ואמר לא גנבתי\" לאו דוקא אלא אפילו לא באו עדים כלל חייב במקום שלא בא לחייב את עצמו כלום בהודאתו, דאם לא כן לא קשה מר' גמליאל דהתם הרי לא באו עדים לפני הודאת ר' גמליאל.",
"\"אינו משלם אלא הקרן\". קצת קשה, היכי לתני גנב וטבח על פי עד אחד או עפ\"ע אינו משלם אלא הקרן, דמשמע דעל פי עד אחד מוציאין ממונא? וצ\"ל דהאי \"לתני\" הוי לאו דוקא, אלא כלומר, לתני גנב וטבח על פי עצמו ולא לתני כלל ע\"פ עד אחד, דהא ע\"פ עד אחד פשיטא דאינו משלם ממונא, וכדאקשי לעיל, וא\"כ הא דתני ע\"פ עד אחד אינו אלא הוי לדייק, דעל פי עצמו דהכא הוי דומיא דע\"פ עד אחד, ועל פי עצמו דהכא הוי מקום שפטר עצמו מכלום, וא\"כ אפשר לדייק מהכא דבמקום שפטר עצמו מכלום דוקא הוי דומיא דעד אחד.",
"רש\"י ד\"ה ולא שני ליה. \"הא בבית דין מיפטר ליה בההיא הודאה אליבא דרב\". ואע\"ג דרב המנונא מסתברא קאמר, ולא קאמר דרב סבר הכי, מ\"מ סבר רבא דלא מסתברא היא, דאם היתה מסתברא א\"כ היה רב הונא מוקי מילתא דרב הכי.",
"תוס' ד\"ה אמר. \"דאמר התם אמרי בי רב, רב הונא\", כלומר, בכל מקום שכתוב אמרי בי רב סתם, זה היה רב הונא שאמר.",
"בא\"ד \"ועוד דאין דרך לומר איתמר נמי אחרי שסתר את דבריו\". ואע\"ג דרב המנונא מסתברא קאמר, וא\"כ אפשר להוכיח ממילתא דר' יוחנן דמסתברא כרב המנונא, אע\"ג דרב לא אמר הכי, מ\"מ נראה להו דהוכחה דרבא היא דלא מסתברא כרב המנונא, וכדפירשנו, ולפיכך מקשו דאין דרך.",
"בא\"ד \"שהוא לא ידע לחלק כאשר חלקת\". לפי דברי התוספות הללו משמע, דהא דמפלגינן לרב בין חייב עצמו בהודאה לפטר עצמו מכלום הוי לכ\"ע, אלא שרב הונא לא ידע לחלק. וקצת קשה מהא דאמרינן לעיל (יד:) גבי קנס דנזקין \"הניחא למ\"ד מודה בקנס ואח\"כ באו עדים פטור\", והרי התם פוטר עצמו מכלום בהודאתו וא\"כ אפילו למ\"ד פטור התם לחייב. וכן פריך לעיל מ: \"ולימא ליה אי תם הוי מודינא ומיפטרינא, ומפרשי התם התוספות דההיא פירכא הוי למ\"ד מודה בקנס ואח\"כ באו עדים פטור. ודוחק לאמר דכל הני פירכי הוי רק לפי רב הונא דלא ידע לחלק, והיינו שלא לפי האמת.",
"בא\"ד \"אלא אמר רב המנונא אמרי בי רב\". ולפי פשוטו משמע כדברי התוספות דנתחלף להם המלה רב הונא בהמלה רב המנונא, לפי שהמלים דומות בהברתן. אבל לפי דברי רש\"י קשה, למה יאמר שבי רב היינו רב המנונא, הרי היו לרב תלמידים יותר מובהקים מרב המנונא, כמו רב יהודה, רב כהנא, רב אסי, רב אדא בר אהבה ועוד, ורב המנונא לא נזכר כלל מתלמידי רב, אפילו אם נאמר שאין אותו רב המנונא שהיה תלמידו של רב חסדא. ולקמן קו. אשכחן רב המנונא תלמידו דרב.",
"בא\"ד \"היכא דאיכא אמר רב הונא אמרי בי רב התם הוי רב המנונא\". קשה לי, הא לשון הגמרא בסנהדרין אינו מוכיח כן, דקאמר \"אמרי בי רב\" הוי בכל מקום רב הונא, וא\"כ כשחזר ואמר, \"אלא אימא רב המנונא\" הוי ע\"כ בכל מקום כשנזכר \"אמרי בי רב\" הוי רב המנונא, לפי פירוש רש\"י ורשב\"ם."
],
[
" גמ' \"אע\"ג דהודאה דגניבה מחמת עדים הוא דקא מודה\". קצת קשה, הא הני עדים קמאי דהוזמו לא הוו עדים כלל, והוי כלא באו כלל, אלא שגרמו לו שיבוא להודות, והוי כמו שהודה מחמת בעתותא דעדים שלא באו, ובזה הא אמרינן בברייתא דלעיל דהודאתו הוי הודאה אע\"פ שראה עדים שממשמשים ובאים, וא\"כ אמאי לא תהוי הכא הודאתו הודאה? ודוחק לאמר דת\"ק דהכא וסומכוס תרוייהו אית להו כר\"א ב\"ר שמעון. ועוד לשמואל אפילו לר\"א ב\"ר שמעון אינו חייב מטעם דהודאתו אינה הודאה אלא מטעם דבאו עדים אחר כך, וסבירא ליה דמודה בקנס ואח\"כ באו עדים חייב, ושמא יש לחלק, דשאני הכא, שהזמינוהו לדין על פי עדים, אבל התם הרי לא הזמינוהו לדין אלא שבא מעצמו משום בעתותא דעדים, ולפיכך מהני התם הודאתו.",
"\"דלא ידעי באיזה יום באיזה שעה דליכא לעדות כלל\". נראה לי דסומכוס ורבנן בהא פליגי: סומכוס סבר דהפסול של עדות שאי אתה יכול להזימה הוי פסול בעדות, דהיינו שצריכים שהעדות תהיה שלמה, שיאמרו כל מה שראוי לאמר. והמדה היא, שאם אמרו כל כך שאפשר להזימם הוי עדות שלמה. ורבנן סברי דהפסול של עדות שאי אתה יכול להזימה הוי פסול בעדים, דהיינו, כשהאמינה התורה שני ישראלים לא האמינה אותם אלא אם כן כשיראים לאמר שקר פן יוזמו, וכשאין עליהם יראה כזו הוו כקרובים, שעומדים בספק לאמר שקר, ופסולים לעדות אפילו לחוב לקרובים, ואפילו נאמנים כמשה ואהרן, משום שחסר להם תואר של עדות, וכן הכא, אע\"פ שנראה שהם אומרים אמת מ\"מ פסולים לעדות.",
"רש\"י ד\"ה אילימא ארישא. \"דהוזמו עדי גניבה וקאמר סומכוס הן משלמין כפל בשבילו לבעלים\". קצת קשה, אי הוזמו אגנבה, א\"כ ליכא עדים אגנבה, ואמאי ישלמו כפל לבעלים? וטוב היה לו לפרש שהעדים משלמים כפל לגנב. ואפשר דאגב דמפרשינן לקמן הכי פירש עכשיו נמי הכי. ועוד נראה דלא ניחא ליה לפרש שהעדים משלמים לגנב והגנב משלם שלשה להבעל, דתשלומי חמשה אמר רחמנא ולא תשלומי ג' והוי ליה לאמר ועוד. אבל הך קושיא דהא ליכא עדים כלל נכללת בהא דאמר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה.",
"ד\"ה ואייתי. \"סהדי דגנב\", עיין רש\"ש.",
"תוס' ד\"ה ברייתא. \"דקמ\"ל דהודאה דטביחה לאו הודאה היא\". וזהו דחוק מאד, דהא ההוספה בברייתא היא דברי ר' אלעזר ב\"ר שמעון, והיאך עלה על דעתו שאנו מוכרחים שיש כאן עוד הוספה? לכן נראה לפי פשוטו דדרך הגמרא היא להזכיר עוד מקור ממין אחר, ולא לאמר משתי משניות דיקא נמי וכן אמרינן בעלמא, \"כתוב בתורה, שנוי בנביאים, ומשולש בכתובים, ותנן במתניתן ותנינא בברייתא\". ואע\"ג דאפשר היה לו להביא עוד מן התורה גופה, כמו קרח שהלך עם דתן ואבירם. ועוד י\"ל כיון שהביא לעיל הברייתא באותו ענין דמודה בקנס ואחר כך באו עדים הביא אותה אף עכשיו."
],
[
" רש\"י ד\"ה דר' יוסי הגלילי. \"אבל לאחר טביחה לא אלא משלחן גבוה קא זכו\". וקשה לי, מה בכך אם אחר הטביחה הוי דהקדש הא כל הקדש הוי אחר ההקדש הקדש ומ\"מ כיון שלפני ההקדש הוי דהדיוט מחייב אשעת הקדש, והכי נמי כיון דלפני הטביחה הוי דהדיוט ליחייב על הטביחה, אע\"ג דהטביחה עושה אותה הקדש. לפיכך נראה, דהא דקאמר רש\"י, \"ולא נהירא\" לרווחא דמילתא קאמר, דאפילו אחר השחיטה נמי לא הוי ממון הקדש לר' יוסי הגלילי.",
"ד\"ה אמרי. \"נפק מרשות מריהו קמא ונעשה זה שומר להקדש\". כלומר, דקשה ליה, כיון דאמרינן דקדשים שחייב באחריותן לא הוי מכירה גמורה, דאכתי לא נפיק מרשותיה, א\"כ לא הוי כאן שינוי רשות ולא יצא מרשות בעלים שהיה לפני ההקדש, וכיון שכן, אפשר לאמר דחייב גנב אטביחה משום דהוי עוד דבעלים וטבח של בעלים? וכי תימא דיצא מרשות בעלים בשנוי השם? הא נמי לא אפשר, דכיון דיצא מרשות בעלים קנייה הקדש ולא גנב, והכי נימא דהוי דגנב? לפיכך תירץ, דבאמת יצא מרשות בעלים לגמרי ובא לרשות הקדש לגמרי, והא דאמרינן דלר\"ש נכנס ברשות גנב הוי מטעם אחר, דכיון דקבל עליו אחריות הוי עליו שומר להקדש ואם יגבה יפסיד, וממילא יש לו בו זכות, שהרי גורם הוא לו להפטר ממון.",
"ד\"ה קדשים. \"דמשמע שאם גנב קדשים וטבחן דחייב בתשלומי ד' וה' \". דליכא למימר דהא דאמר ר' שמעון חייב בד' וה' היינו במכרן, דהא קדשים תמימים ליכא במכירה ולאו עלייהו קאי ומכרו.",
"תוס' ד\"ה תשלום. \"צריך לומר נמי תשלום דכפל\". דהקרן כבר הוציא הבעלים מן הגנב בזה שהקדיש והקדישו הקדש, והוי כמי שנתן לאחד מתנה ומתנתו מתנה. ולהקדש לא משלם הגנב אפילו הקרן, דכי יאכל פרט למזיק. ועיין ברש\"י לקמן עח: בד\"ה גנב פטר עצמו בכבש. ואפילו אם קבל עליו הבעל אחריות על הקדשו לא מחייב ליה הגנב אקרן שמפסיד הבעל, דהא הכא לאו אליבא דר' שמעון קיימינן.",
"ד\"ה והשתא. \"כדמשמע לעיל\", דמהכא ליכא למשמע (דאע\"ג דעסקינן הכא בקדשי מזבח ואמרינן דכשהקדיש הגנב הוי קדוש) דאפשר לאמר דמשום הכי הוי קדוש הכא משום דהוי שינוי השם.",
"ד\"ה ורבי שמעון. \"ואידך לאו דמרה קטבח\". והכא ליכא לשנויי כגון ששחט מיעוט סימנין בפנים וגמרן בחוץ, דהא לא אסיק אדעתיה תירוצא דשוחט בפנים עד דתירץ רב דימי אמר ר' יוחנן הכי. וכיון דאסיק אדעתיה על דבר שחיטה בפנים אינו צריך כבר לדחק ולאוקמא במיעוט בפנים.",
"ד\"ה שחיטה. \"דבר העמדה והערכה היא\". ואמרינן לקמן דכל העומד לפדות כפדוי דמי.",
"בא\"ד \"דלפי שנפסל שוב אין לו פדיון\". זה אינו אף מטעם זה, דהא לא נפסל אלא עד לאחר שחיטה (כמ\"ד אין לשחיטה אלא לבסוף, דאליביה מקשינן) ומום הוא מקבל באמצע השחיטה.",
"בא\"ד \"אין משנה בשום מקום\". כלומר, דאע\"ג דבפ\"ב דחולין כתוב סתמא \"שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין מפרכסת הרי היא כחיה\", ומשמע אפילו ישראל בטהורה, אבל זה אינה משנה בשום מקום, אלא לקוח מההיא דפרק העור והרוטב, והתם כתיב \"ישראל בטמאה ונכרי בטהורה\".",
"בא\"ד \"דהכא אליבא דר\"ש קיימי\". כלומר, לפיכך מתיישב אליבא דמאן דמפרש דישדאל בטהורה לא חשיב מפרכסת כחיה, דלר' שמעון אין פודין אלא חיה, אבל אליבא דרבנן אית ליה לריש לקיש דפודין אפילו מתה. אבל מ\"מ קשה לריש לקיש, כיון דאית ליה דלרבנן פודין אפילו מתה כשהיא בעלת מום, אמאי לא משתמיט שום תנא שיסבור דאפשר לפדות אפילו כששחט תמימים בחוץ, משום דהשחיטה הרי הוי מום? וי\"ל דמום אשר לא נעשה מחיים לא חשיב מום לפדות על ידו (דבדבר חי שייך מום ולא בדבר מת) וראיה מהא דאמר, \"מתו תמימין יקברו\" ואין פודין אע\"פ שהמיתה הוי מום. ולפי זה מתורץ גם כן למאן דמפרש דמפרכסת הוי כחיה אפילו ישראל בטהורה.",
"ד\"ה שלא לשם בעליהן. \"וה\"ה שלא לשמן\". דקשה להו, למה הוא משנה ממה ששנוי בזבחים \"כל הזבחים שנזבחו של לשמך, ותירצו דאחת היא, ולפי שהגנב מסתמא שחט שלא לשם בעלים, שהרי גנב מבעלים, לפיכך מזכיר שלא לשם בעלים.",
"בא\"ד \"וה\"ה שלא לשמן\". וכי תימא למה לא נקט לשון המשנה, דתני \"כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן\"? י\"ל משום דקאי הקושיא, \"והרי חזרה קרן לבעלים\", מתרץ ששחט שלא לשם בעלים.",
"בא\"ד \"שלא עלו לבעלים לשם חובה\". והא דקאמר שלא לשם בעלים הכי קאמר, שלא שחט באופן שיהיה לשם בעלים."
],
[
" גמ' \"כל העומד לזרוק כזרוק דמי\". וסברא היא, דהא אף בחולין השחיטה אינה מתרת לאדם דבר שאינו שלו, מ\"מ כיון דהחסרון אינו בדבר הנאכל אלא באדם האוכל, ויש לו כח לקנות את הדבר ולהתירו, ולפיכך קרוי שחיטה ראויה והכא נמי לא שנא.",
"רש\"י ד\"ה תהי. \"לרבין אליבא דר' יוחנן\". נראה דצריך להיות לר\"י בר אבין אליבא דר' יוחנן. והיינו שהוא מוקי שנשפך הדם, או אפשר דרש\"י גרס רבין במקום רב דימי ורב דימי במקום רבין.",
"בא\"ד \"ובשעת טביחה שחיטה שאינה ראויה היא\". כלומר, כיון דמטבח טבח והכן גמר לה, א\"כ תכף משעת שחיטה צריכה להיות כבר מוכן לאכול, כהתם.",
"ד\"ה וכל העומד. \"אבל בבעל מום מעיקרא מודה\". עיין בפני יהושע שיגע להעמיד איך משכחת לה קדשים שחייב באחריות, שהרי בעל מום אי אפשר להקדיש למזבח, ולבדק הבית מאי שייך חייב באחריות, שהרי היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא. ולי נראה לפרש \"קדשים שחייב באחריות\", היינו שהתנה בפירוש שאם יאבד ישלם להקדש אחר במקומן, ואע\"פ שהקדישו לבדק הבית הרי חייב באחריותו והוי ליה גורם לממון. ושאינו חייב באחריות היינו שהקדישו סתם לבדק הבית.",
"תוס' ד\"ה ור\"ל \"דלדידיה לא צריך למימר ר' שמעון קאי אמלתא אחריתי\". אלא לדידיה קאי ר' שמעון אמתניתין דקתני, גנב והקדיש ואחר כך טבח ומכר פטור מד' וה'. ואע\"ג דהוי לפני יאוש ולא יצא מרשות הבעל, מ\"מ פטור משום דהבעלים הקדישו ושל הקדש פטור, ועלה קאי ר' שמעון ואמר, דאם הבעלים הקדישו בקדשים שחייבים באחריות חייב הגנב כששחט והא דלא הוי שחיטה שאינה ראויה? מוקי לה ריש לקיש בשוחט בעלי מומין בחוץ.",
"ד\"ה בשוחט. \"ומשנשחטה אין יכולה לעמוד\". וקודם שחיטה אי אפשר לאמר שנפדית, דאם כן חזרה קרן לבעלים קודם שחיטה ואינו מחייב ד' וה'. כן מצאתי בפ\"י.",
"ד\"ה והלא זריקה. \"והכי איתא הגירסא בספרים וכו' \". כלומר, גם מכאן ראיה דהיכא דזרק לבסוף הוי שחיטה ראויה אע\"ג דלא היה עומד לזרוק, דהא גבי אותו ואת בנו לא היה עומד לזרוק, ומ\"מ אמרינן דדוקא מלקות אין באותו ואת בנו בקדשים, משום דהוי התראת ספק, שמא לא יזרוק הדם, אבל איסורא דאותו ואת בנו איכא, ואותו ואת בנו אינו אסור רק בשחיטה, משמע דאף בשחיטת קדשים הוי לר' שמעון שחיטה ראויה והיינו משום דזרק לבסוף.",
"בא\"ד \"תיפוק ליה דשחיטה שאין ראויה היא מחמת איסור אחר\". איני מבין, הרובע ונרבע דממעט התם היינו אפילו על פי עד אחד או על פי בעלים, דהוי פסול רק לקרבן, אבל בחולין כשר, א\"כ לא הוי שחיטה שאינה ראויה מחמת איסור אחר, אלא מחמת דהוי קדשים, ופסול דקדשים הרי אינו מבטל השחיטה כשהיתה בחוץ, מטעם גזרת הכתוב.",
"ד\"ה והלא פדייה. \"ומיהו לפר\"ת וכו' \". אינני מבין, מאי קאמר דלר\"ת ניחא, הא אף לר\"ת קשה, דיכול לאוקמי כשקדם מומו להקדשו ואפשר לפדות אף לדידיה אפילו זמן רב אחר השחיטה. ושמא י\"ל דסבירא ליה לר\"ת דקדם מומו להקדשו ליכא לאוקמי, משום דא\"כ לא הוי הקדש אלא לדמיו, ומדברי ר' שמעון דמחלק בין קדשים שחייב באחריותן לאינו חייב משמע דאיירי בקדשי מזבח.",
"בא\"ד \"וסתם דמלתא לא נודע לו שיהא דהקדש עד שנאכלה דתו לא מיפרקא\". ותירוץ זה נראה דחוק קצת. דהא מ\"מ למה תמה כל כך ר' אלעזר על ריש לקיש, הא אפשר לאוקמי בנודע ליה לגנב ופדה אותו. והיה נראה לפרש, דאי אפשר לפרש כשפדה אותו אחר שחיטה, דכיון מטעם הפדייה נעשה השחיטה ראויה למפרע, אע\"פ שלא ידע עוד הטעם דכל העומד לפדות, אלא משום דחשבינן הפדייה כמו שהיתה קודם שחיטה, ובעלים יהיה פטור מלשלם להקדש אחר, א\"כ הוי כמו חזרה קרן לבעלים, ואמאי יתחייב ד' וה'?",
"ד\"ה כל העומד. \"דחשבינן ליה לקמא כאילו קטליה\". דליכא למימר דמשני קפריך, דשחיטת שני לא הוי שחיטה משום מחוסר זמן, וכדברי רש\"י ברב המנונא דא\"כ אמאי קשה ליה, אמאי פסול, הא הוה ליה להיות פסול משום מחוסר זמן.",
"בא\"ד \"הלא משעת שחיטה הוי מרוק דכל העומד ליזרק וכו' \", דהא ראשון דלא היה מחוסר זמן היה עומד לזרוק.",
"בא\"ד \"סוגיא דשמעתין חשיב ליה שפיר שחיטה ראויה\". כלומר, דסבירא לן בסוגיא דשמעתין דמשעת שחיטה הוי כזרוק, ולפיכך הוי שחיטה ראויה. אבל ליכא למימר דסבירא לן דמשעת קבלה הוי כזרוק, אלא דמ\"מ הוי שחיטה ראויה כיון דהוי כזרוק קודם זריקה ממש, זה אינו, דמאי נפקא לן אם הוי כזרוק בשעת זריקה או בשעת קבלת הדם בכוס, כיון דמ\"מ הוי אחר זמן שחיטה, ובשעת שחיטה לא היה עוד ראוי. ועיין בתוספות דלקמן, ד\"ה פרה מטמאה טומאת אוכלין, דמשמע שם דלכ\"ע לא הוי כזרוק אלא משעת קבלת הדם בכוס, וצ\"ע. ועיין עוד מה שתרצנו שם קושית התוספות באופן אחר.",
"בא\"ד \"הוי מצי למפרך לר' אושעיא\", עיין פירושו במהרש\"ל.",
"בא\"ד \"דהאיך ילקה דהא התראת ספק היא\". קשה לי, מאי קא מקשה פשיטא דאין לוקה לר' שמעון משום דהוי התראת ספק, הא בהתראת ספק גופא איכא פלוגתא דאמוראי אי הוי התראה או לא, ופסקינן כר' יוחנן דהוי התראה, וא\"כ מאי האי דפשיטא ליה דלא לקי משום התראת ספק? ושמא י\"ל דהכי קאמר: למאן דאית ליה התראת ספק לא שמה התראה לא אתיא מתניתין כר' שמעון. ולפיכך קפריך, פשיטא, דלההוא מ\"ד לא אתיא מתניתין כר' שמעון, ומאי קמשמע לן ר' אושעיא? ומשני דאתא לאשמועינן דשחיטת קדשים בלא זריקה לא הוי ראויה, אע\"ג דמהני השחיטה שתועיל אחריה זריקה, מה שניחור אינו מהני."
],
[
" תוס' ד\"ה פרה כו'. \"דאין סברא שתהא בת פדייה אחר שהוזה דמה\". כלומר, דאי נימא שתועיל פדייה אף אחר הזאה, ובפדייה תצא לחולין, ותמצא שזרקו על המזבח דם של בהמת חולין, וזה אי אפשר.",
"בא\"ד \"דקודם קבלה לאו כמוזה דמי כדפרישית לעיל\". וזהו נגד מה שפרשנו דלדידן אית לן דמשעת שחיטה הוי כזרוק. אבל נראה לתרץ קושית התוספות בענין אחר, דהא דאמרינן \"כל העומד לזרוק כזרוק דמי\" היינו דוקא כשהזריקה באה להכשיר את הבהמה, וכיון שהזריקה איננה פעולה הנעשית בבהמה עצמה אלא בדמה, אמרינן דהבהמה הוכשרה על ידי השחיטה והזריקה היא תנאי שהתנה הכתוב שלא לאכול עד שיזרוק על המזבח, כמו שהתנה שלא נאכל גזל, וכיון דכשנשחטה הבהמה היה ראוי הדם להזרק א\"כ נעשה כל המעשה המכשיר בבשר וזהו שחיטה ראויה. אבל הכא דהטעם דאין פודין אחר הזייה הוי משום דההזייה לא תהיה לבטלה, וכיון שכן, פודין קודם הזאה, דהא לא תהיה ההזאה לבטלה.",
"בא\"ד \"דחיבת הקודש מכשרתו ומשויה לה אוכלא\". כלומר, דכיון דדין חובת הקודש איתרבי מוהבשר משום דאוכל הוי דבר חשוב, דכל מה שאדם אוכל צריך להיות טהור, ואף דבר קדש הוי דבר חשוב וצריך להיות טהור אע\"פ שאינו אוכל.",
"בא\"ד \"לא יועיל חיבת הקדש לעשות האיסור כמותר\". כלומר, דכיון דדין חיבת הקודש איתרבי מוהבשר לדבר שאינו אוכל, א\"כ ניתן רק לדבר שאינו אוכל אבל לא לדבר שהוא אוכל. והא דמרבינן מוהבשר בשר שנטמא לפני זריקה, אע\"ג דהוי אוכל? (והיינו לאביי דהתם) ותירצו דהתם הרי כתיב בכל קודש לא תגע, לא שנא לפני זריקה ולא שנא לאחר זריקה, אלא משום דבעי למילף מטומאת הגוף, דהתם יליף הזהרה מעונש, י\"ל דאית לן למילף טפי מרבוי דוהבשר, דהרי זה קרוב לוהבשר מעצים ולבונה.",
"בא\"ד \"אבל לא מהני לשאין אוכל וכו' \". והשתא לא הוה צריך לתירוצא דלא אמרינן כזרוק דמי עד שיקבל הדם בכוס, שדחינו.",
"ד\"ה פרה. \"ומה שהזכיר נבילה\". כלומר, דקאמר בסוף, \"שאין נוגעין בנבלה אלא בבצק\", הוי ליה למימר, שאין נוגעין בפרה, דהא הכא בפרה עסקינן. ותירצו משום דעלה דכריתות קאי, והתם איירי בנבלה.",
"בא\"ד \"נראה לר\"י דלא דק\". כלומר, דלא צריך ליגע במקום אחר, אלא טעמא מהא דנגע בנבלה עצמה שתחת הבצק.",
"בא\"ד \"מקבל טומאה מן התורה\", כלומר אפילו מן התורה. והא דבעינן כביצה, היינו לטמא אחרים, כגון לפסל תרומה."
],
[
" תוס' ד\"ה כל היכא. \"ההיא בהמה איתא בטביחה בחול\". נראה דר\"ל דטעמא דמאן דבעיא איתא במכירה ובטביחה הוא משום דכיון דכתבה התורה וטבחו ומכרו, אמרינן דהתורה מדברת בשור ושה דשייך בהו החיוב דטביחה ומכירה. וכיון דגנב שור או שה ששייך בהו החיוב דטביחה ומכירה חייב ד' וה'. אבל מ\"מ קשה לי, למה לא תירצו התוספות אותו התירוץ דמתרץ רב אשי לעיל (עא.) \"התם לאו משום דלא מחייב הוא אלא דקם ליה בדרבה מיניה\", כלומר, דבמיתתו משלם כבר הכל?"
],
[
" תוס' ד\"ה לטמא. \"דמודה ר' יהושע לר\"ש דגמל גמור\". כלומר, ואע\"ג דגמל גמור יש לו סימן אחד של טהרה דהרי הוא מעלה גרה."
],
[
" גמ' \"דאיעבר מקלוט\". כלומר, דקיימא לן דמקלוט יכול להתעבר, וכי תימא למה קרי ליה טמא, הרי לר' יהושע טהור הוא? כר' שמעון, דקרי ליה טמא, כן נראה מפירוש רש\"י.",
"\"או שהייתה לו בו שותפות\". כלומר, לא זו שלא מכר כל מה שהיה לו בו אלא אף זו שמכר כל מה שהיה לו בו, מ\"מ פטור כיון שלא היתה כל המכירה באיסור.",
"\"הנוחר והמעקר\". כלומר, לא זו שלא נעשתה כונתו אלא אף זו שנעשתה כונתו, מ\"מ פטור משום דלאו שחיטה היא.",
"\"וכן תניא במתניתא\". והא דלא מקשה מההיא ברייתא ארב, משום דנטר עד דמביא כל התנאים דברייתא דלקמן דלא הוו כרב, ומקשי מכולהו.",
"\"דבר המעכב שחיטה\" לפי פשוטו משמע, דבר שבלי זה השחיטה אינה שחיטה כלל, והיינו שעושה את הבהמה נבלה, ודלא כפירוש רש\"י שכולל אפילו דבר שעושה אותה טריפה. אבל בירושלמי תנא בדברי רבי, \"חוץ מדבר שהנשמה תלויה בו\". וזה כולל אף דברים שעושים אותה טריפה דקיימא לן אף טריפה אינה חיה. והיינו כפירוש רש\"י.",
"\"וכן הגונב בהמת השותפין חייב\", ארבעה וחמשה אם מכר.",
"\"בשותף שגנב מחבירו\". והא דאמר שותפין שגנבו אשותף דעלמא קאי, כלומר, כל שותף שגנב.",
"\"בשותף שגנב מעלמא\". כלומר, שני שותפין שגנבו, ואיידי דתני ברישא \"שותף שגנב מחברו\" בלשון יחיד תני נמי הא בלשון יחיד.",
"\"בשותף שטבח שלא לדעת חבירו\". כלומר, תרוייהו בשותפין שגנבו מעלמא, והא דפטורין מד' וה', איירי דאחד טבח שלא מדעת חברו, וה\"ה מכר. אלא משום דקתני בברייתא \"וטבחו כולו בעינן\", נקט טבח.",
"\"חוץ ממלאכתה\". אם תמצא לאמר דלשלשים יום לא הוי שיור, דהא משלשים יום לגמרי היא מכורה, חוץ ממלאכתה מהו. ואם תמצא לאמר, דחוץ ממלאכתה לא הוי שיור, משום דהלוקח יכול לשוחטה ולעשות מכירתה שלמה, חוץ מעוברה מהו.",
"\"הא לא שייר\". ואע\"ג דשייר מה שקטע, מ\"מ בגוף הבהמה לא שייר כלום, דהיד שקטע נעשה גוף אחר.",
"רש\"י ד\"ה דאיעבר. \"משמע ליה לרבא משה\". כלומר, אע\"ג דר' יהושע ובנין אב דרבא הוי מחד קרא, מ\"מ קאמר דלא כר' יהושע. משום דר' יהושע גמר ליה מכבשים ורבא גמר ליה משה. ובזה מתורצת קושית התוספות ד\"ה \"זה בנה אב\".",
"ד\"ה גנב פטור. \"ואליבא דר' שמעון נקט לה\". כלומר, דליכא למימר דהשאלה היא לרבנן אקרן, דמ\"נ אי קיים השור שגנב אז פשיטא שהוא צריך לחזור השור, שהרי הוא עולה ואסור בהנאה. ואי אינו קיים פשיטא דפטור לגמרי, אפילו מדרבנן, דאהקדש פטור, משום דלא הזיק כלל את ההקדש, שהרי הבעלים חייבים לשלם באחריות, ולבעלים נמי פטור, משום דלא הוי לגבייהו רק גורם לממון.",
"ד\"ה המעכב. \"דלא מתיר לה שחיטה\". כלומר, בין דבר שנעשית נבילה מחיים ובין דבר דלא מתיר לה שחיטה, דהיינו שנטרפה על ידו. ועוד נראה, דלרבנן דאמרי שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה א\"כ בא למעט רק דבר שאם ניטל ממנה נעשית בו נבלה, ולר' שמעון דאמר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה א\"כ אפילו שייר דבר שנטרף על ידו לא הוי שחיטה וכיון דליכא בשחיטה ליכא במכירה, דוטבחו דומיא דמכרו.",
"תוס' ד\"ה מי פטר. \"אי לא בעי למיעבד מצוה מן המובחר\". פירוש, אפילו כבר הפריש שור ונגנב, ולא אמרינן כיון דהפריש שור גלי אדעתו דבשעת נדרו היה בדעתו להביא שור, והוי כמו שאמר, הרי עלי להביא שור לעולה, דפשיטא שאינו יכול להביא רק שור."
],
[
" גמ' \"וטבח ומכר ברשותם\". לא זו, שהוציא מרשות הבעלים לחוץ אלא אף זו שהוציא מחוץ לרשות הבעלים והכניסם לרשותם, ולא זו ששנה רשות אלא אף זו דלא שנה הרשות מ\"מ הוי גנבה, כיון שגנב חוץ מרשות הבעלים.",
"\"כדרך שתיקנו משיכה\". כלומר, דסבירא ליה כר' יוחנן דין תורה כסף קונה.",
"רש\"י ד\"ה פטור. \"הגנב מכלום\". בירושלמי איתא: \"אמר ר' מנא, מאן דמר לי הדא מלתא אנא נסיב בנרייתא (אוליך כליו לבית המרחץ), מהו פטור? נפטר מחובו, או נפטר מגניבה?\" ונראה לי דהשאלה היא אם הפירוש הוא כלשון ראשון של רש\"י או כלשון שני. ובפני משה פירש דהשאלה היא אם נפטר הגנב מחובו או נפטר לשלם כפל לבעל. וזהו תימא, דאם נפרש נפטר הגנב מחובו כשמת ברשות בעלים, וא\"כ ע\"כ נפרש דחייב הגנב לבעל חובו כשמת חוץ מרשות בעלים, משום דאינו נחשב עוד לתשלומין, וזהו דבר שאי אפשר, דכשהחזיר בעל חוב כשהיתה עוד ברשות הבעלים קודם שגנבו הוי תשלומין וכשנתנו אחר שקנאו קצת לא יהיו תשלומין?",
"בא\"ד \"מאי חייב ופטור איכא, הפסיד ולא הפסיד מבעי ליה?\" ושמא י\"ל דהבהמה היתה שוה יותר מחמשה סלעים דפדיון, ויותר מחובו דבעל חוב ונתן ליה השאר בהלואה, ולפיכך שייך לשון חייב.",
"ד\"ה תיקון. \"שלא יתחייב שומר בשמירה עד שימשוך\". משמע דרש\"י מפרש דהבעיא היא אי משעת משיכה חייב השומר כדיניה, ושלא כתוספות. והא דאמרינן בגמרא, פרה במשיכה, היינו משום דפשטינן הכא דתקנו משיכה בשומרין ממתניתין דהשואל, דאמר לו השואל שלח ושלחה ומתה חייב\" נמי לא מצי למפשט, דאפשר שחייב משעה ששלחה אע\"פ שלא יצאה עוד מרשות המשאיל.",
"תוס' ד\"ה או שהוציאו, \"וא\"נ לחלק כלל בין קניית גנב שאין אלא להתחייב אונסין ולשאר קניות\". כלומר, דבשאר קניות הקונה צריך לעשות מעשה המראה שהוא שלו, ולכן צריך להכניס ברשותו, או בסמטא שיש לו שם ד' אמות. אבל הגנב צריך רק לעשות מעשה גנבה, והיינו שיוצא מרשות הבעלים אפילו בר\"ה.",
"בא\"ד \"כי היכי דדרשי' בגיטין ונתן בידה\". כלומר, דמזה שדרשינן \"גגו, חצרו וקרפיפו מניין\", אין ראיה כל כך, דדוקא חצרו בעינן אבל לא בר\"ה, דמצינו למימר דהא קמשמע לן, דאפילו הבהמה באה בעצמה לחצרו ונעל בפניה לגנבה נמי חייב, אבל הוציא בידו והוציאו מרשות הבעלים אפילו בר\"ה חייב, אלא עיקר הראיה מזה דדרשינן בגנבה כמו בגיטין, ומשמע דגנבה דומיא דגיטין, והתם הרי בעינן רשותה.",
"בא\"ד \"ולא שייך כאן וכו' הלכה כרבינא ולקולא\". דבממונא לא שייך קולא, דקולא לגנב תהיה חומרא לנגנב.",
"ד\"ה נתנו. \"אי אפשר ליישבה להאי לישנא לפי מה שמפרש בגמרא\". כלומר, לפירוש התוספות דמפרשים דהבעיא היא אם יכול המשאיל לחזור בו, אבל פשיטא דהשואל חייב משעת משיכה, א\"כ מאי ראיה מהא דחייב השומר משעת משיכה על פשיעתו?",
"בא\"ד \"דסבור שהוא שלו\". קשה לי, הא אפילו סבור שהוא שלו מ\"מ אינו יודע אם השליח יעבור, משום שבת, שאינו שוגג בזה, ואם כן אינו שוגג אפילו לטביחה אי הוי אמרינן גבי טביחה, אין שליח לדבר עבירה, וצ\"ע.",
"בא\"ד \"כיון דליכא יתור\". פירוש, דבשלמא אם הוי יתור קרא, כגון או לרבות השליח, תחת לרבות את השליח, לא הוי קשה דילמא הכא איירי במקום דאין עבירה לשליח, דא\"כ למה לי יתורא, אבל כיון דלהאי תנא דיליף מה מכירה ע\"י אחר אף טביחה, הרי ליכא יתורא, אלא דרש משום דמכירה לא אפשר אלא ע\"י אחר אף טביחה נמי אפילו ע\"י אחר, וא\"כ נימא דהא ע\"י היינו דוקא בדלא ידע השליח. ואפשר דאף מכירה רק בדלא ידע דומיא דטביחה, ואפילו הוי מקח טעות מ\"מ חייב משום דשנה בחטא. ולי נראה להוכיח דאף בשהשליח לא ידע אינו נעשה שליח לדבר עבירה, דאם לא כן, לוקמי גבי בור של שני שותפין כשעשאו שליח שלא ידע שהוא ר\"ה ואמרו לו זיל כרי לן. אבל תמוה לי על קושית התוספות, הא הכא לא מטעם שליחות מתחייב הגנב אלא משום שכיון שאינו יכול לחזור גבי השומר ממילא נעשה דבר גנוב. תדע, דאי מטעם שהשומר נעשה שלוחו, והוי כאילו הגנב משכו א\"כ מאי ראיה מכאן דתקנו משיכה בשומרים?",
"ד\"ה תקנו. \"דאם לא כן מאימתי\". כלומר, כיון דתנן בשואל חייב משעה ששלחה המשאיל ולא משעת מלאכה, א\"כ פשיטא דמשעת משיכה, דמשעת משיכה עד שעת מלאכה ליכא מעשה אחר.",
"בא\"ד \"עד שיתחיל במלאכה\". כלומר, כיון דכשקונה כל הבהמה צריך למשוך את הבהמה א\"כ הכא, בשקונה את המלאכה צריך לעשות מעשה במלאכה עצמה.",
"בא\"ד \"ופשיט ליה ממתני' \". כלומר, וא\"ת אם כן היכי פשיט ממתניתין, הא מתניתין בחייב מיירי ולא בחזרת המשאיל.",
"בא\"ד \"דהוה דחי הכי\". כלומר, לא קשה ליה ממתניתין דשמע מינה דתקנו משיכה בשומרין, ומשעת משיכה לא מצי לחזור, דיכול לדחות כדדחי בגמרא מעיקרא, \"לא גנב\", וקמשמע לן דאפילו גנב מבית שומר חייב הגנב במשיכה, ולא אמרינן כיון דהבהמה אינה ברשות השומר לגמרי, א\"כ ההוצאה מחצרם אינה גניבה, ונבעיא הכנסה לרשות הגנב, או תשמיש, או אפשר דלא שייך כלל גניבה לגביהם, ויפטר הגנב לגמרי, קמשמע לן.",
"בא\"ד \"כ\"ש שאילה\". דבמלוה קנה הלוה טפי את ההלואה משעת נתינה שהרי א\"צ להחזיר המעות שנטל."
],
[
" גמ' \"כיון דמטמרי איטמורי לא גזלני נינהו\". ואע\"ג דר' יוחנן מייתי קרא דמשמע מיניה דכה\"ג מיקרי גזלן? י\"ל דדברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן, דכיון דבלשון בני אדם אף כה\"ג מיקרי גזילה לא שייך ביה למימר גילוי מילתא בעלמא היא.",
"\"כביכול עשה עין של מטה\". כלומר, עין ה' המביטה למטה, כן משמע מהא דאמר כביכול, וגם מהפסוקים שמביא. ומזה שכתב רש\"י \"ומעין של מעלה לא נזהר\" משמע קצת דעין של מטה היא עין האדם.",
"\"בהמה גסה אי אפשר להביא\". פירוש, אי אפשר להסתפק במה שיביאו מחוץ לארץ לפי שעה, כמו בהמה דקה.",
"תוס' ד\"ה שהטמין. \"פי' הטמין עצמו\". דלפי פשוטו משמע הטמין את הבהמה. אבל א\"כ על כרחך לקח הבהמה ממקום הגלוי ושם אותה במקום הטמון. ואמאי פריך הא לא משך.",
"ד\"ה כיון. \"כלומר, שעשה במקום גלוי\". דקשה להו, הא בכל גנבה רואים אותו, דאם לא כן, יפטר מכפל מטעם מודה בקנס.",
"ד\"ה ורבי יוחנן. \"לא צריך להאי טעמא כלל\". כלומר, דסבירא ליה דבכל גזלה אפשר להיות יסוד של אין ראיה, ומ\"מ הוי גזלה משום שנוטל לעיני הבעל ובעל כרחו.",
"ד\"ה אין מגדלין. \"איידי דאמר דבא\"י פסולין\". ובזה ודאי רבותא קמשמע לן, דממתניתין שמעינן רק דאסור לגדל, אבל לא שמעינן דהמגדל פסול לעדות.",
"בא\"ד \"אפילו קשורה בכרעי המטה אסור\". כלומר, דליכא למימר דע\"י אחר מותר לגדל משום שהאחר שומר את הדקה שלא תזיק, דהא אפילו היא משומרת, כמו בכרעי המטה אסור. מ\"מ קצת קשה, הא מכל הני ראיות מוכח רק דלבעל הבהמות אסור, אבל לרועה שאינו בעל הבהמה יכול להיות דמותר, משום דאין אדם חוטא ולא לו, והתם בגמרא איירי ברועה, ומשמע דהתוספות רוצים להוכיח דלהרועה יש איסור. ושמא יש להוכיח מזה אף על הרועה, דכיון דלבעל אסור לגדל, משום שאי אפשר לשמרם וא\"כ אף לרועה אסור משום שלא יוכל לשמרם. ועוד אם הבעל עובר אף הרועה עובר משום לפני עור.",
"בא\"ד \"שאני עיזי דמסירי לרועה\". כלומר, וקאמר התם דיכול בעל החושלי לטעון שאכלו כל כך חושלי כפי דמי העזים, דנאמן במגו שיכול לטעון שלי הם, כיון שתפס אותם ומוחזק בהם. ופריך והרי בהמות אין להם חזקה דכיון שיכולים לכנס מעצמם אין ראיה שקנאם מזה שהם ברשותו. ומשני, שאני עיזי דמסירי לרועה ואינם נותנים להם להכנס מעצמם."
],
[
" גמ' \"ודנין דיני ממונות ביחיד\". כלומר, סמכו על דעתם יותר מדאי, ולא חשבו שאפשר שיטעו (ובאופן זה לא היה אפשר להם להתקדם) וכן היו מרעים בחורשים וסמכו על עצמם שישמרו את בהמתם מלהזיק בשדה שיעברו עליה.",
"רש\"י ד\"ה שהיו מרעין. \"בהמה דקה שלהן\". קשה לי, כיון דאיירי בבהמה דקה א\"כ למה ליה למיתלי בזה שעברו על שדה קטנה, הא אפילו בלא זה אסור לגדל בהמה דקה, אפילו לשמרה בבית, כדהוכיחו התוספות לעיל (ד\"ה אין מגדלין) ורש\"י גופא קאמר בהא דאמר רבן גמליאל, \"וקושרה בכרעי המטה\", דרבנן פליגי עליה. ואפשר שצריך לאמר בהמה גסה.",
"ד\"ה ישוע הבן. \"כמו פדיון\". כלומר, כמו שמתרגמינן פדיון, דהיינו ששני המלים, פדיון וישוע, מתרגמינן פורקן.",
"תוס' ד\"ה והטבח. \"ומותר להשהות\". כלומר, אפילו לא ליום השוק, דתמיד מותר לו לקנות הרבה, רק שכל מה שקנה בפעם אחת ישחוט בתוך ל' יום. ולספרים שלנו דגרסינן שלשים יום לאיסור, א\"כ צריך לשחוט כלם לפני שלשים יום דעשרים ותשעה הוא הגבול שמותר לו להשהות ועיין לעיל פג: דאמר \"הני עיזי דשוקא דמפסדי\", ומשמע קצת כפירוש רש\"י דלפירוש התוספות הוי ליה למימר \"הני עיזי דטבחא\", דבבל כא\"י.",
"ד\"ה מהו לשהות. \"נמי משמע\". נראה בעיני דצריך למחוק \"נמי\", דהא לפני זה רוצה לאמר דקודם הרגל אינו צריך לקשור ולשמרה בבית, דהא דאמר קושרה הוא לאו דוקא אלא אורחא דמלתא נקט.",
"ד\"ה לבי. \"מ\"מ אין שייך לשון ישועה\". פירוש, דבלשון ארמי יש למלה פורקן שתי משמעות, משמעות של פדיון ומשמעות של ישועה, כמו יקום פורקן מן שמיא. אבל בעברית יש לשתי משמעיות הללו שתי מלים מיוחדות, ומשמעות של ישועה אינה נשמע מהמלה פדיון ומשמעות של פדיון אינו נשמע מהמלה ישועה."
],
[
" גמ' \"מאי ניהו תו אסור לקיימו\". כלומר, דהא טעמא דמותר להורגו הוא משום דאסור לקיימו.",
"\"לעורו\". \"דהא כיון שמצאן מת ואי אפשר להם להזיק אין להם כבר דין חתול, אלא ממון בעלמא, ולפיכך אסור לגוזלו בידים, אבל באבידה מ\"מ מותר משום קנס, הוי ליה למחזיק דין עכו\"ם בהם.",
"רש\"י ד\"ה לא היו מתריעין. \"בשבת\". דאי בחול מאי איכפת לנו אם יתריעו, הא בחול מותר בשופר. כן הוא לפי שיטת שסובר דהתרעה דר' חנינא בר פפא היינו בשופר. אבל התוספות פירשו דהך ברייתא מיירי בחול. והא דקאמר לא היו מתריעין? י\"ל משום דהפורעניות לא היתה כל כך גדולה לא רצו להפציר יותר מדי, כמו שאנו מוצאים במסכת תענית גבי חוני המעגל, דשלח לו שמעון בן שטח \"אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי\", על שהפציר יותר מדי. ומיהו קשה לפירוש רש\"י מה שהקשו בתוספות, דהרי אמרינן בהדיא במסכת תענית דשופר בשבת ליכא. ושמא אף רש\"י אינו מפרש דהתרעה דר' חנינא בר פפא היינו בשופר, אלא שלעיל מפרש מהו מתריען, והכי קאמר, מתריעין משמע בתחינה, דהיינו ענינו, ומשמע בשופרות ומשמע בחצוצרות, והכא הוא בתחינה. ולפי זה ניחא הא דפירש לעיל \"בצבור\", ובלא היו מתריעין פירש \"ביחיד\", משום דבלאו הכי לא היה קשה מהך ברייתא לרבי חנינא בר פפא, שהרי אף הוא לא קאמר בשופר אלא בפה, אלא דעיקר קושיא היא משום דהתרעה הוי בציבור, וצעקה הוי ביחיד. והא דפירש רש\"י \"לא היו מתריעין\" בשבת, משום דאי בחול מאי איכפת לנו אם יצעקו בדבור, אבל משום קדושת שבת אסור לצעוק בציבור, וקשיא לר' חנינא בר פפא דמתיר.",
"תוס' ד\"ה נפק. \"דמקודם נתקן\". וזהו דוחק קצת, דמ\"מ היה אפשר לתרץ דרב תיקן על זה המעשה, ודוחק לאמר דאלה שהקשו ידעו בטח דרב דרש דמקודם נתקן. ולולא דברי התוספות היה נראה דהכי מקשה, הרי ר' שמעון בן אלעזר ידע גם כן דחתול יכול להזיק אלא שמ\"מ התיר לקיימו, משום שמנקר את הבית, וגדול שכרו מהפסדו, וא\"כ היכי פליג רב ואמר דגדול הפסדו משכרו?",
"ד\"ה אמר רבינא. \"שאם מצאן מת\". דאם מצאן חי הרי אין בו משום גזל ופשיטא דהעור נמי הוא שלו, אבל אם מצאן מת דלא הוי קלקול טפי וסד\"א דאסור אז משום גזל קמשמע לן. וק\"ק לשמעינן טפי דמותרים משום גזל אפילו מתים? ונראה דמתים אין הכי נמי דאסורין משום גזל, ודוקא בהשבת אבידה אינם, משום קנסא, אבל לא קנסו כל כך שיהא מותרים משום גזל, כיון שאינם מקלקלין יותר. וכן מצינו בעכו\"ם, דגזל אסור והשבת אבידה אין חיוב.",
"בא\"ד \"למאי איצטריך הך דמותר להורגו\". דליכא למימר דאשמועינן שאינו בבל תשחית, דפשיטא דבל תשחית דגופו עדיף, כיון שיש חשש שמא יזיקו בני אדם. ואע\"ג דגבי כודנייתא דרבי (חולין ז:) דאיכא בל תשחית להמיתם אפשר משום דחזו לתשמיש ולכך הם עשוים, אבל חתול דאינו עשוי לתשמיש לא."
],
[
" תוס' ד\"ה חוץ מגרופית. \"ובערוך פירש מגרופים ענפים וכו' \". לפירוש הערוך קשה, הא לקמן פירשו ר' תנחום ור' ברייס משום זקן אחד, דבזית צריך להניח כביצה, הרי שמותר לקטם אף ענפי הזית אלא שצריך להניח כביצה סמוך לגזע, וצ\"ע. וי\"ל דהערוך בפירושו של גאון המובא בשיטה מקובצת, דהיינו, שענף שהוא עב כביצה אסור לקטם, אבל פחות מכביצה מותר לקטם. ולפי זה ר' תנחום ור' ברייס באו להגדיל תקנת יהושע, דיהושע תיקן אפילו בזית, אע\"פ שמהברייתא משמע דיהושע לא תיקן כלל בזית היתר לקטם.",
"ד\"ה אין מחייבין. \"המקיים כלאים לוקה ולאו מלקות ממש\". לפי פשוטו הכי פירושו: הא דאמר ר\"ע מקיים בכלאים לוקה הוא לאו מלקות ממש, משום דמקיים הוי לאו שאין בו מעשה, דליכא למימר דקאי המקיים דהכא בתילתן, דהא הכא אין אפילו איסורא. אבל קשה דהא בע\"ז פירש רש\"י בהא דקאמר ר\"ע \"המקיים כלאים לוקה\", היינו שעשה גדר סביב השדה, בכדי שיתקיים, וא\"כ הרי עשה מעשה. ועיין בתוספות שם (סד.) שהסכימו בפירוש לפירוש רש\"י מהאי טעמא. ושמא התוספות דהכא חולקים על התוספות דהתם וצ\"ע, ועי\"ל דהכי קאמר, דמקיים כגון הכא בתילתן, דהיינו שאין בו מעשה לא איצטריך ליה לר\"ע למימר דלא הוי ביה מלקות, אלא דלא הוי בו איסורא.",
"בא\"ד \"אלא איסורא בעלמא הוא\". כלומר, דאי הוי אמרינן דלר\"ע לוקה ממש א\"כ היה אפשר לאמר דאף לרבנן איכא איסורא במקיים, אלא שחולקין על ר\"ע רק בזה שאינו לוקה במקיים משום דהוי לאו שאין בו מעשה ואז היה אפשר לאוקמי הך דאין מחייבין לעקור אפילו כרבנן אבל כיון דאף לר\"ע אינו לוקה משום לאו שאין בו מעשה, אם כן הא דחולקין רבנן על ר\"ע חולקין בזה שאין להם אף איסור במקיים, ולפיכך לא איצטריך לרבנן."
],
[
" גמ' \"ונפנין לאחורי הגדר וכו' לא נצרכה אלא ליטול הימנו צרור\". כלומר, למה לו להזכיר לאחורי הגדר, לימא ונפנין לתוך שדה חבירו, אלא לפיכך הזכיר לאחורי הגדר לפי שדרך היה לפנות שם בכדי ליטול הימנו צרור.",
"\"וכל מעשיו לשם שמים\". כלומר, אע\"פ שבאמת אסור לעשות כן, להראות שהוא גדול מרבותיו, מ\"מ הוא אינו יודע שאסור, וכונתו היא לשם שמים.",
"רש\"י ד\"ה שרקיה. \"טחיהו בטיט\". משמע דרש\"י פירש שהוציא מן הכותל ממש, דאי מן הקרקע, כמו שפירש המאירי בשם גדולי המפרשים, א\"כ למה ליה לטוח בטיט. והא דהתירו ליה בשבת משום דהוי מקלקל, דהא אינו סותר על מנת לבנות, וגם מלאכה שאינה צריכה לגופה.",
"ד\"ה אפילו בחוצה לארץ. \"וכ\"ש בבבל שמצויין שם שיירות ועוברים ושבים\". דקשה ליה, מאי אפילו דקאמר, הא בימי יהושע לא היה בבל מיושב בישראל והוי אז כשאר ח\"ל ולפיכך משני דאף אז היתה בבל ראויה לתקן תקנות כאלה, משום שבבל היתה מיושבת יותר משאר ארצות סביב ארץ ישראל, וכיון שכן, היה לו לעלות על דעת יהושע שאנשי ישראל יבואו שם דרך מסחרם, וצריך לתקן תקנות בשבילם. וצ\"ל דהתקנה היתה שאם יקנו שם יהודים שדות לא יעכבו את עוברי הדרכים מלהסתלק למצר שדותיהם, דפשיטא דיהושע לא התנה עם עכו\"ם בעלי השדות."
],
[
" תוס' ד\"ה ונוטל (פא:). \"שפך יינו של חבירו בע\"כ של חבירו\". נראה דהתוספות לא גרסי בברייתא דהכא \"ומציל דבשנו של חברו\", דמהכא משמע דבעל היין הוי השופך והמציל. ומ\"מ יש לקיים הגירסא ולאוקמי דבעל היין שופך בדרישת בעל הדבש.",
"בא\"ד \"פליגי נמי באחריני\". כלומר, דלרבנן לא ישפך, כמו בנחיל של דבורים דאמרי לא יקוץ, ואע\"פ שיש לחלק, דגבי שוכו יכול לאמר שהקציצה תפסיד לו האילן, וגבי יין ליכא למימר הכי."
],
[
" גמ'. \"והעלו להם חזיר\". לפי הדרש נראה דהא חזיר הוי מלכות רומא, דבשעת מחלוקת זו פנו אל פמפיות מנהיג רומאי, והוא הביא אז את לגיונותיו ירושלים והכניס את ארץ ישראל תחת ממשלת רומא, והיינו דאמרינן \"נזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה\".",
"תוס' ד\"ה ואין מטמא. \"לא נתחלקה ממש\". כלומר, מהא דאמר התם \"אין משכירין בתים בירושלים לפי שאינה שלהן\", ואי לא נתחלקה כלל, שפיר, דאי אפשר לשום אדם להשיג בה שום חלק. אבל אי נתחלקה, אלא שהקנוה אחר כך לכל ישראל בדושנה של יריחו, א\"כ זה מועיל רק שלא יהיה קרוי על שם שבט אחד, אלא על שם כל ישראל, אבל מ\"מ למה לא יוכל איש פרטי לקנות שם בית שיהיה שלו? אטו לא יכול איש מישראל לקנות בית בחלקו של שבט אחר? ואחר כך הקשו, מנליה לגמרא דתנא דהכא סבירא ליה כהאי תנא דאין משכירין, דילמא סבירא ליה דנתחלקה ונתנו דושנה של יריחו תחתיה ואפילו הכי אין מטמאה, כר' יהודה דסבירא ליה דמקום המקדש נתחלק, כדאיתא התם, דסבירא ליה לר' יהודה כתנא שמחשב אפילו מקום המקדש בין החלקים, וא\"כ טעמא דבית המקדש אינו מטמא לא הוי אלא משום דאמרינן בילקוט וזאת הברכה (עיין שם בתוספות ישנים) דנתנו דושנה של יריחו תחתיו. (ועיין במהרש\"א).",
"ד\"ה לא יגדל. \"דסוסים וחמורים שרי לעשות בהן סחורה\". כלומר, דהא פשיטא שמותר לגדלן, דהא כתיב בהדיא בתורה \"לא ירבה לו סוסים\", ומשמע דמעט מותר, וכן גבי אבידה, \"כן תעשה לחמורו\", ובכמה מקומות משמע דהיה מותר להם לגדל סוסים וחמורים, אלא קמשמע לן דמותר לגדלן אף לעשות בהם סחורה.",
"ד\"ה ואסור. \"ונראה דלא יגדל דמתניתן היא היתה גזירה דפולמוס של טיטוס\". לכאורה משמע דהכי קאמרי: כיון דקתני במתניתין לא יגדל, דהיינו איסור, והרי לא מצינו דגזרו איסור בימי חשמונאים, אלא ארור, ש\"מ דגזרו אף איסור בימי טיטוס, כמו שגזרו על יונית דחד טעמא הוא. אבל קשה לי, הא לא קתני במתניתן \"לא יגדל\", אלא \"אין מגדלין\" קתני, ואפשר דאין מגדלין מחמת ארור? וי\"ל דדומיא דאינך אחרינא תנא במתניתן, דהוו איסורא."
],
[
" גמ' \"וא\"ר יוסי בבל וכו' \". מכאן משמע דאע\"ג דר' יוסי היה מארץ ישראל נקט מילתא בשביל בבל. ובזה מתורץ קושית התוספות בביצה ה. ד\"ה הא לן. ומ\"מ י\"ל, כיון דהיה בא\"י אי נקט בשביל בבל הוה ליה להזכיר בבל בהדיא, כמו כאן.",
"\"בישוב כרמים\". כלומר, בישוב שלהם דהיינו ישוב כרמים לרבה, משום דדרכם של יונים לעמוד על עצים, כמו כל עופות. ולרב יוסף הוי ישוב שלהם ישוב שובכים, משום דהני יונים שאין פורסין נישוב בפניהם הרי הם של בעל הבית ויושבים בשובכין, ולא על עצים.",
"רש\"י ד\"ה עיני. \"לא גרסי' מאי דכתיב\". דמאי דכתיב משמע דירמיה אמר קרא זה על רשב\"ג, ופשיטא דלא הוי כן.",
"תוס' ד\"ה לשון. \"ודניאל נמי קורהו לשון סורסי\". כלומר, ועוד ראיה דסורסי הוי לשון ארמי דהא הלשון שבספר דניאל קורא סורסי, דאמר בב\"ר, \"בכתובים דניאל ועזרא\", ואפילו הכי כתיב בדניאל \"וידברו למלך ארמית\".",
"בא\"ד \"דסוריא היא ארם נהרים\". ולבן שהיה מארם נהרים דבר לשון סוריא.",
"בא\"ד \"ועל שם שקרובה לארץ ישראל אין לשון ארמי שלה צח כל כך\". כלומר, משום דהקרוב לא\"י הוא רחוק מעיקר מרכז הארמיים.",
"ד\"ה התירו. \"מתחילה לא גזרו על קרובים למלכות\". כלומר, דקשה להו, האיך יכלו האחרונים לבטל גזרת ב\"ד החשמונאים דמסתמא היו גדולים בחכמה ובמנין, וכדהקשו לעיל ד\"ה אתא איהו.",
"בא\"ד \"והוא היה רגיל\" אצל מלכות.",
"ד\"ה והתניא. \"ע\"כ השתא לא ידע פירוש הברייתא\". תוכן התוספות כך הוא: לישנא דמתניתין: \"אין פורסין נישובין ליונים אלא אם כן רחוק מן הישוב ל' ריס\", משמע דצריך להניח בין הנישוב ובין הישוב מדבר של ל' ריס. ועל זה רמי מברייתא דתני שצריך טפי מל' ריס משום דמשמע ליה דהא דתני בברייתא \"בישוב אפילו מאה מיל לא יפרוס\", היינו אפילו אם יניח בין הנישוב ובין הישוב מדבר. שהיא יותר ממאה מיל לא יספיק, ועל זה הקשו בתוספות תרתי: חדא, דהא משמע מלשון הברייתא דשום מרחק לא יספיק, וא\"כ לא יוכל לפרס בשום מקום. ועוד, הא בברייתא גופא קתני דמדבר של ל' ריס מספיק, וא\"כ תקשי לך ברייתא גופא מרישא לסיפא. ואי נימא, דהא דקאמר בסיפא, \"בישוב אפילו מאה מיל\", היינו כשאין מדבר בינתים, אלא שדות, ורישא איירי במדבר, א\"כ נימא דאף מתניתין איירי כשיש מדבר בינתים, כרישא דברייתא, ולא תקשי. ותירצו, דלעולם מתניתין איירי כרישא דברייתא, כשיש מדבר בינתים, וידע לחלק בין מדבר למקום זרעים, וקושית הגמרא היא מהחילוק הזה, דמזה משמע דכשיש זרעים היא עפה יותר מכשהיא במקום שאין זרעים, לפי שעפה לאכול את הזרעים, וזהו נגד תירוץ הגמרא דבמרחק של חמשים אמה ממלאה את כריסה ואינה עפה בשביל זה לאכול יותר."
],
[
" גמ' \"חייתה כל צורכה אינו חייב לרפאותה\". כלומר, אף על פי שחזרה אחר כך, תולין שלא חזרה מחמת חבלה הראשונה.",
"\"אתה לוקח כופר לראשי אברים שאין חוזרין\". כלומר, אפילו לראשי אברים שאינם חוזרים דהוי כמו מיתה ממש מ\"מ לא הוי רוצח.",
"\"והא כתיב ואיש כי יכה וכו' ושמע מינה ממון\". התוספות לא גרסי הך.",
"\"לא תשקול ממון ותפטריה\". כלומר, ונילף מינה במה מצינו דאף בראשי איברים כן.",
"\"אף מכה אדם לתשלומין\". ועכשיו לא קשה, נילף ממכה אדם, דהא למכה אדם מ\"מ לא ילפינן, דהתם דוקא מיתה, והכא לאו דוקא. ואם כן ילפינן שפיר ממכה בהמה. אבל קצת קשה, כיון שכן, הוי ליה לאתויי בראשונה קרא דולא תקחו כופר ובתר הכי גזרה שוה דמכה מכה, דהא אי אפשר להתחיל למילף בגזרה שוה. ושמא יש לאמר דהתנא גרסינהו כפי שעלה על דעתו ראשונה, ובראשונה עלה על דעתו גזרה שוה דמכה מכה, וסבר דבעינן למילף נזקין מנזקין, ואחר כך עלה על דעתו לחזק דבריו מקרא דולא תקחו כופר.",
"רש\"י ד\"ה במסמר. \"כאב המכה\". כתב התוספות יום טוב על פירוש רש\"י זה: \"ונראה לי שר\"ל, שאינו חוזר על כואו, אלא, שתחב לו מסמר שאינו חם. ותרי גוני נקט. ועדיין קשה לי, תרתי למה? והנה פשוט, שרש\"י בא לתרץ קושית התוספות יום טוב, למה לו לתנא למתני תרתי, שפוד ומסמר. ותירץ, דחדא הוי כויה והיינו צער בלי רושם, וחדא הוי חבורה, צער ברושם. ועיין לעיל כו: בתוספות ד\"ה \"הא מבעיא ליה ליתן צער במקום נזק\".",
"ד\"ה שאין חוזרין. \"לאחר שנקטעו\". כלומר, לאתויי שן, דאע\"פ דהוי אבר החוזר מ\"מ הוי בכלל ראשי אברים שאינם חוזרין לאחר שנקטעו כמו הבשר והצפרנים.",
"ד\"ה לנפש. \"שאינן נפש\" רוצח.",
"תוס' ד\"ה החובל. \"מכה בהמה\". נראה לר\"י דל\"ג וסמיך ליה\". וכן עולה לפי דברי רש\"י. אבל אפשר לפרש גם כן דיליף מהיקיש והכי קאמר: האי תנא הכאה דכתיב באדם מהכאה דכתיב בבהמה, ולא יליף מכה ממכה. וכן לקמן קמקשי אתנא, כיון דאפשר למילף מקרא למה לו לאתויי ההיקש. והא דפריך בסמוך, \"מאי חזית\", הכי קפריך, ומאי חזית דילפת בהיקישא ממכה בהמה ולא ילפית מגזרה שוה דמכה אדם, דהרי הך גזרה שוה דהכאה הכאה, ניתנה לדרוש כדתנא דבי חזקיה. ועוד אפשר לפרש, לפי מאי דגרסינן \"והא כתיב איש כי יכה כל נפש אדם מות יומת\", ומשמע ליה לגמרא דהאי קרא קאי בין אמיתה ובין אראשי אברים מדכתיב כל נפש אדם, דמשמע בין מקצת נפש ובין כל נפש, ולפיכך דרשינן ליה בסנהדרין אף על מיתה, וא\"כ בהאי קרא גופיה סמוך ראשי אברים למיתה ומאי חזית דילפית מסמוכים דבהמה ולא ילפית מסמוכים דאדם? ובהכי ניחא טפי, דלא מייתי הכא תנא דבי ר' ישמעאל, דיליף גזרה שוה כי האי גוונא, כדאיתא בכל מקום."
],
[
" גמ' \"משפט השוה לכולכם\". קשה לי, מה הוכחה היא זו, הא אפילו אם נימא \"עין תחת עין ממון\", אם אין לו נמי אינו משלם, וא\"כ לא הוי משפט השוה לכולכם? וי\"ל דמ\"מ ממון הרי נעשה חייב לו, וכשיהיה לו ישלם, אבל סומא שסימא אינו נעשה חייב כלל.",
"\"מתחת אשר ענה יליף ליה\". כלומר, תנא דמתניתין דמחייב ממון בעד חבלה.",
"\"שאין שמין אותו בניזק אלא במזיק\". כלומר, דר' אליעזר לית ליה גזרה שוה דמכה מכה או תחת תחת, ואית ליה עין תחת עין ממש. אלא דעינו של מזיק אפשר לחשוב כפי שהיא ביחס אל המזיק עצמו, ואצלו היא עין ממש, שלא ימיר אותה בשום דמים שבעולם, או אפשר לחשוב אותה כפי שהיא ביחס לעולם, ולעולם היא רק ממון, דשמעון אינו מחשיב את ראובן יותר מן הממון שהוא יכול להוציא ממנו. אבל ראובן לעצמו אינו בתורת ממון, דכל אשר לו יתן בעד נפשו.",
"\"לבר מנזק קאמינא\". כלומר, דבראשונה אמר להם לשום ארבעה דברים דאפשר לשום אפילו בבן חורין, ושומת נזק הניח לבסוף, דצריכים לשום בשוק כעבד. והיינו דלא אמר אבוה דינוקא כלום כשאמר להם לשום ארבעה דברים.",
"\"לכי גדיל מפייסנא ליה מדידי\". ולא דמי להא דאמרינן לקמן, דאי חבל בבנו קטן שסמוך על שולחנו אינו צריך לתת לו כלום, משום דהכא כבר זכה הינוקא בממון החבלה, והוי כשאר ממונו שאין לאב זכות בממון בניו אפילו הם סמוכים על שולחנו.",
"רש\"י ד\"ה ופטרינן. \"או לפטור לגמרי\". ואע\"פ שזהו אינו משפט שוה לגמרי, מ\"מ הוא משפט שוה בזה, שכל המסמא יהיה סומא, או בידים או ממילא.",
"ד\"ה מאי עבדינן. \"והכי אמרינן באלו הן הנשרפין\". כלומר, וכיון דטריפה אי אפשר לקטל על פי עדים א\"כ לא הוי כשלם דאפשר לקטל על פי עדים, ולא הוי משפט אחד לכולכם. ובזה מתורץ קושית הר\"ע איגר בגליון הש\"ס ובאלו הנשרפין אמרינן, דאם הרג בפני ב\"ד נהרג. וקשה לי, דהא בדיני נפשות עד הרואה אינו נעשה דיין, משום דכתיב \"עד עמדו לפני העדה למשפט\", ומשום דבעינן והצילו העדה, ודיין הרואה אינו יכול להציל, וכדאיתא לקמן צ: בתוספות ד\"ה כגון שראוה.",
"תוס' ד\"ה רב אשי. \"ואין להוציא\". כלומר, וסברי דאין להוציא וכו' ועיין לעיל ו: בתוספות ד\"ה \"שור רעהו\".",
"ד\"ה אלא. \"דס\"ל לרבי אליעזר דהוי ככופר וכו' אתה לוקח כופר וכו' \". אע\"ג דאפשר לאמר דר\"א יליף זה מקרא דכתיב \"עין תחת עין\", דמשמע עינו של מזיק, מ\"מ אין סברא לאמר כן, דהממון בא להשלים החסרון דניזק.",
"ד\"ה זילו. \"דמכלמי ליה ומכלם\". דקשה להו כיון דהוי ינוקא, הרי אין לו בושת, ואע\"ג דכשיגדל יהיה לו בושת? על זה לא מחייב משום דגרמא בעלמא היא, כמו שפירש ר\"י גבי צער, שאינו מחייב על הצער שבא לו אחר החבלה. ועיין כתובות לט. בתוספות ד\"ה \"צער דמאי\"."
],
[
" גמ'. \"אדם באדם דלא שכיחא\". כלומר, דלא שכיחא שיחבלו כל כך שיהיה חייב לשלם נזק, דהיינו שיזיקו ראשי אברים, אבל שכיח שיחבלו כל כך עד שיהיה חייב לשלם בושת, דהיינו שיסטרו על הלחי, או שיתלשו שער, או שיבעטו, וכל הני דנשנה במשנה לענין בושת.",
"\"ופגם\". נראה דלא גרסינן לי', דאי פגם הוי שכיח ואיכא ביה נמי חסרון כיס, כנזק, וא\"כ למה לא נגבה בבבל, וליכא למימר דלא חשבינן ליה חסרון כיס משום דאי אפשר למכור בת ישראל להנשא לעבד שיש לו לרבו קורת רוח ממנו, א\"כ גם בנזק נימא הכי, דהא אין בן חורין נמכר בעבד, וכי תימא בנזק שייך בו חסרון כיס משום חסרון מלאכה, א\"כ בפגם נמי יש חסרון כיס, דהא כתובת בעולה היא מנה וכתובת בתולה היא מאתים לפיכך נראה דלא גרסינן ליה.",
"\"כיון דלית ביה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו\". והא דאמרינן בסנהדרין דדייני בבל עדיפי מדייני ארץ ישראל, משום דבבבל נוטלין רשות מריש גלותא, דהוי שבט, ובא\"י נוטלין רשות מנשיא, דלא הוי אלא היינו דוקא במידי דלא בעי מומחין, כמו הודאות והלואות, או שן ורגל, והתם עדיפי דייני בבל לענין דאם טעו לא ישלמו, ואפילו דנו בארץ ישראל, אבל דייני ארץ ישראל שדנו בבבל וטעו מבעיא ליה התם אם חייבים לשלם.",
"רש\"י ד\"ה מידי. \"שלא תנעול דלת בפני לווין\". כלומר, והכי נמי בנזקין, שיהיו נזהרין מלהזיק.",
"תוס' ד\"ה קנסא. \"לאו דווקא קנס וכו' \". דאי הוי קנס ממש לא היה קשה מידי מבושת, ולא היה צריך לתרץ \"כי עבדינן שליחותייהו במילתא דשכיח ואית ביה חסרון כיס\".",
"ד\"ה אי נמי. \"וגזלות וחבלות\". מחבלות לא קשה להו מידי, דהא אף הכא אמרינן דאדם באדם אין גובין בבבל, אלא משום דבסנהדרין מזכיר חבלות בהדי גזלות הזכירו אף הכא. אבל בסנהדרין מקשו נמי מחנא בישא אחבלות.",
"בא\"ד \"כדאמר בפרק קמא\". קשה לי, למה לא הקשו מהכא גופא, דאמר \"תשלום כפל ותשלום ארבעה וחמשה דקיצי נעביד שליחותייהו\", משמע דבקרן של גנבה עבדינן שליחותייהו, והכא ליכא לתרץ בתפס, דא\"כ אף בתשלום דכפל גובה. וליכא למימר דשאני גניבה מגזילה, דהא התוספות גופייהו מקשי מנרשאי גנב ספרא וההוא דגנב גלימא, וצ\"ע."
],
[
" גמ' \"אומדין כמה אדם רוצה ליתן\". וכאן הרי יש לו צער אבוד ממון שהוא גם כן מתגדל בידי הרצון, ובזה הוא שוה לצער קטיעת היד שהוא מצייר בנפשו.",
"רש\"י ד\"ה רבי. \"ולא נאמר סופו מוכיח שמתחילתו לא חייב אלא כשיש חבורה\". כלומר, דבכל כלל ופרט, הפרט מבאר את הכלל, דהכלל שהיה כתוב סתמא לא היה בו יותר ממה שמפורט בפרט, וא\"כ לבן עזאי בכויה שהיה כתוב תחילה לא היה משמע אלא כויה שיש בה חבורה. אבל לרבי אינו כן, אלא שהיה כתוב תחילה סתם הוי משמע כל כויה, דהיינו סתמא דמשמעות דכויה.",
"ד\"ה ידו. \"ומחוברת בגידין צמותין\". צמותין היינו יבשין, כמו צמתה ידו, כלומר, שאין בהן לחלוחית חיים וכח לעבודה.",
"ד\"ה הא לא שקיל. \"וכאן כבר נעשה מעשה\". כלומר, דטבע האדם לצייר בנפשו את הצער יותר גדול מכפי שהוא באמת, משום שהרצון שלו הוא נגד זה. וכאן הרי כבר נעשה המעשה והצער שהיה לו לא היה אלא כפי מה שהוא באמת, דהיינו פחות מכפי מה שאדם מצייר אותו לכתחילה.",
"תוס' ד\"ה לדמים. \"שהצער יפטר את הנזק ואת הרפוי\". כלומר, דאפשר לאמר דוקא שהנזק או הרפוי יפטר את הצער, משום דאין בו חסרון כיס ולא הוי בר תשלומין כל כך, ולפיכך איצטריך למכתב, \"פצע תחת פצע\" לרבוייה, אבל האיך היינו אומרים שלא ישלם מה שהחבורה יתירה על הכויה, דהיינו נזק או רפוי, דהוי טפי עיקר תשלומין.",
"בא\"ד \"לפי שמתגנה מחמת הרושם\". ובושת לא הוי בשעת חבלה אלא לאחר חבלה, דבושת דבשעת חבלה אינו אלא כבושת דסטירת לחי וכדומה, שהמכה בהכאתו ביזה את המוכה לעיני כל, בהראותו שהמוכה אינו חשוב בעיניו, והבושת הזאת יש לו בין במכה שיש בה רושם ובין במכה שאין בה רושם. אבל במכה שיש בו רושם מצטער המוכה יותר בשעת חבלה, דהרושם מפחידו, ועוד שיודע שיתגנה אחר כך."
],
[
" גמ' \"מאי ורפא ירפא\". כלומר, דכפל לשון כזה מחזק את הפעולה, ולפיכך כל מה שיש לרבות נרבה.",
"\"מכלל דמשכחת להו שלא במקום נזק\". כלומר, כיון דכתבה התורה רבוי לרבות אף במקום נזק, משמע דבלא רבוי הוי אמינא דהא דחייבה תורה ה' דברים הוו דוקא שלא במקום נזק, והיכי משכחת להו?",
"\"ד\"ה דהדקיה באינדרונא ובטליה\". קשה לי, מאי שנא מנעל ביתו ובטליה משכירות דפסקו בתוספות דלעיל (כ. ד\"ה זה אין נהנה) דפטור מטעם גרמא? ואפשר דשאני להו להתוספות בין נזק לד' דברים, דהא בושת נמי דומה לגרמא, דהא מתבייש מדעתיה, ומ\"מ חייב.",
"\"כאילו הוא שומר קישואין\". והא דלא משלם ליה כפועל בטל, כמו באבידה? י\"ל משום דהכא כל אחד היה רוצה טפי בעבודה מהיות חולה, אבל התם דאיירי בברי פשיטא שהיה רוצה לפחות משכרו בכדי לנוח ועיין ברא\"ש.",
"\"כאילו הוא מטחינו\". מפני שהוא סומא ואינו יכול לשבת ולטחן בעצמו קאמר מטחינו.",
"\"דהא הוה ליה צער ובושת\". כלומר, דבצער ובושת יש חילוק בין נצטער מכמה דברים ביחד לנצטער מכל דבר ודבר לחוד, דכשחותכים לו לאדם כמה אברים אין לו כל כך צער כמו שהיו חותכים היום אבר ולמחר אבר אחר. וכן בבושת. אבל בנזק וריפוי אין חילוק בין הכל ביחד לאבר אבר. ובתוספות פירשו בענין אחר.",
"\"לא יהיב ליה ולא מידי\". אלא נותן לו שבתו שבכל יום ויום, ואם מת בינתים פטור. אבל אם משלם לו בתורת נזק אז אין חילוק בין מת ללא מת, דהא נזק ממונא הוא ומשלם ליורשיו. והתוספות פירשו בדוחק.",
"תום' ד\"ה רואין. \"כאילו הוא חיגר שומר קישואין\". כלומר, דבנקטעה רגלו משלם לו שבת כמו שמשלמים לשומר קשואים שהוא חיגר, שנוטל פחות משומר קשואים בריא.",
"ד\"ה דכי מתפח. \"כלומר בתחילה כשהיה בריא\". דלפי פירוש רש\"י קשה, היכי סליק אדעתא דתנא למימר דקיטע יוכל לדלות מים. ומיהא הלשון \"דכי מתפח\", משמע כפירוש רש\"י.",
"ד\"ה נהי דנזק. \"ונראה לר\"י דפשיטא דמשלם צער ובושת ורפוי דכל חדא וחדא וכו' \". וכן הוא לפירוש רש\"י, מדקאמר, \"אבל ריפוי לא, שלא נתרפא בינתים משמע דלבסוף כשנתרפא פשיטא שצריך לשלם לו בעד ריפוי זה. ובאמת כן נראה מגמרא גופא, דקאמר, \"ריפוי ושבת דכל חדא וחדא לא יהבינן ליה\", משמע, אבל מכולהו יחד יהיב ליה ריפוי. ובאמת קשה היכי ס\"ד דהתוספות לפרש הגמרא שאינו נותן לו שום ריפוי או צער ובושת? ונראה דדייקו מהא דאמר בגמרא, דהטעם שלא יתנו לו הוא משום \"דיהיב ליה דמי כולו\", ומשמע דהטעם הזה שייך לפטר אותו מכל הדברים דכיון שהוא נותן לו דמי כולו הוי לן לפוטרו מכל הדברים. אבל באמת נראה דהטעם הזה הוא רק לפוטרו מנזק ושבת דכל חדא וחדא, אבל מריפוי ידוע הטעם, והיינו משום שלא נתרפא בינתים, כדפירש רש\"י, ובפרט הוא ניחא לגירסת התוספות, דגרסי ריפוי בהדי צער ובושת, וא\"כ פשיטא דהטעם הוא רק לנזק ושבת."
],
[
" גמ' \"ר' שמעון היא\". ק\"ק דלכאורה ר' שמעון אינו מחלק אלא במתבייש, ובמתניתין קתני \"לפי המבייש\", ושמא ר' שמעון אף במבייש מחלק אותו חילוק בין עשירים לעניים, ותנא במתבייש וה\"ה במבייש.",
"\"דלא שנא הכי ולא שנא הכי\". כלומר, תנא דמתניתין מחייב בתרווייהו, בין סומא שבייש ובין בייש את הסומא, אבל ר' יהודה אינו פוטר אלא בסומא שבייש. כן מסיק בתוספות על העמוד השני (ד\"ה סומא אין לו בושת) וכן נראה מרש\"י שם. ולפי זה, הא דאמר \"כי קאמר ר' יהודה סומא אין לו בושת למישקל מיניה אבל למיתבא ליה יהבינן\" נשאר אף לפי המסקנא.",
"\"דמכלמו ליה ומיכלם\". ואע\"ג דמיכלם לאו הוי בושתו כגדול אף לר' מאיר. ומ\"מ ליכא לאוקמי מתניתין כר\"מ, דמתניתין איירי בגדולים, דהא בקטן פעמים חייב ופעמים פטור לגמרי.",
"רש\"י ד\"ה וכולן. \"עניים ועשירים\". כלומר, אבל קטנים לגדולים מודה ר' מאיר דיש חילוק, וכדלקמן.",
"תוס' ד\"ה שבת. \"כדי שיצא מבית רבו בידו שלימה\", דקשה להו, הא רבא אית ליה בקדושין דעבד עברי גופו קנוי לרב.",
"בא\"ד \"יכול לשמור קישואין או פתח\". והכי נמי אמרינן בקדושין, דאם עושה איזה מלאכה כמו מעשה מחט, אינו חייב להשלים אפילו חלה כל שש.",
"ד\"ה פיחת. \"לאביי גם בהיזק זה לא יטול כלום וכו' \". וזהו דוחק, דמנא ליה להגמרא דאף בזה קאמר אביי דנותנין הכל לעבד? והיה נראה להפך את הסדר בגמרא ולמגרס כך: פיחת אצל רבו פלוגתא דאביי ורבא, דאיתמר, הקוטע וכו'.",
"ד\"ה כאילו. \"ואיזה מתבייש יותר או פחות\". דקשה להו, הא בושת הוי ממונא, וכללא דממונא דמשלמים כפי מה שהזיק, ולא פחות ממה שהזיק ולא דבר קצוב, כדאמרינן סוף פרק קמא. ותירצו, דהא הוי כמה שהזיק, משום דיש עשיר שאינו מתבייש יותר.",
"ד\"ה עד שיתכוין. \"במבושיו מאי דרשי ביה\". כלומר, האי תנא דברייתא דסבירא ליה, נתכוין לבייש את הקטן ובייש את הגדול חייב. והנה לענין קטלא קא מקשי לעיל (מד:), \"ורבנן האי וארב לו מאי עבדי לו?\" ומתרץ, \"אמרי דבי ר' ינאי פרט לזורק אבן לגו\". והכא ליכא לתרץ הכי, משום דמהתם ילפינן דין קבוע בכל מקום וא\"כ הוא הדין גבי בושת דהא אף בממונא מקילים מספק, ולפיכך מיותר לרבנן קרא דבמבושיו.",
"ד\"ה אבל. \"ולא דמי לנתכוון להרוג את הבהמה וכו' \". כלומר, כיון דר' יהודה פוטר בבייש את העבדים, א\"כ הוי לדידיה נתכוין לבייש את הפטור ובייש את החייב, ובכונה כזאת פטור לכולי עלמא, דהוי כמו לא נתכוין כלל, כמו נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם, ותירצו דשאני בושת מקטלא, דבקטלא איכא קרא דכונה כזו לא הוי כונה אבל בבושת מועילה משום דליכא קרא. ובמה מצינו ליכא למילף מקטלא לבושת, דבקטלא מקילינן יותר, תדע דהא לרבי שמעון מצריך קרא אחרינא לבושת ולא יליף מבושת לקטלא."
],
[
" גמ' \"המבייש את הערום וכו' \". במשנה הזאת מתחיל למנות את התנאים וההגבלות בבושת, כי בבושת יש יותר הגבלות מבשאר ה' דברים, ובמשנה שאחר זו מונה את התנאים שבכל חמשה דברים, והיינו: המבייש את הערום חייב, אע\"פ שאינו דומה ביישו ערום לביישו לבוש, ואע\"פ שאינו חייב בכל ענץ אלא כשגילהו הרוח. המבייש את הסומא חייב אע\"פ שר' יהודה פוטר. המבייש את הישן חייב, אבל ישן שבייש פטור. נפל מן הגג פטור על הבושת. וא\"ת מאי שנא דלא נקט הכא במתניתין ר' יהודה פוטר את הסומא מבושת, כדתנא במשנה דלקמן ר' יהודה פוטר בבושת על העבדים? וי\"ל כדפירשו בתוספות דלקמן (ד\"ה וכן היה ר' יהודה פוטרו) שלבסוף חזר ר' יהודה ממה שהיה פוטרו מבושת לבד, ולפיכך לא תנאו הכא דאיירי לענין בושת לבד.",
"\"ערום בר בושת הוא\". והוא הדין דהוי יכול להקשות אמתניתין, אלא המתין עד שהביא את הברייתא בכדי לפרש תרווייהו, ערום וכבית המרחץ. כן נראה לפרש לדברי רש\"י. והתוספות פירשו דלא כרש\"י.",
"\"בית המרחץ בר בושת הוא\". והא דלא מוקי בסוטרו, משום דבסוטרו איכא נמי צער, וביישו משמע בלא צערו.",
"\"שביישו על גב הנהר\". שהוא היה עדיין לבוש, וקמשמע לן דאע\"פ דאחרים היו כבר ערומים מ\"מ הוי לו בושת וחייב, מ\"מ \"אינו דומה\".",
"\"משום זילותא\". כלומר, משום דגרם לו חסרון בכבודו או באישיותו, והוי כמו נזק.",
"\"משום כיסופא דידיה\". ומשום בושת משפחה ליכא לחייביה משום דהוי כגרמא, דהא לא עשה שום מעשה בבני המשפחה, או דילמא כיון דבייש אותו והוא הוי מבני המשפחה, הוי כמו שנגע במשפחה עצמה.",
"תוס' ד\"ה ערום. \"והא דקתני נמי בברייתא ביישו בבית המרחץ חייב\", כלומר, דהא הכא לא קתני \"ביישו ערום\" שיהא משמע ביישו בעירום, וא\"כ מאי קא מקשה, בית המרחץ בר בושת הוא? פשיטא דהוי בר בושת, ברקיקה. ותירצו, דמשמע להגמרא, דהאי ביישו בבית המרחץ קאי ארישא, דאותו הביוש דאיירי ביה ביישו בבית המרחץ.",
"ד\"ה דאתא. \"פטור כיון שזה אין מקפיד\". כלומר, דלפירוש התוספות, דפירשו, דערום הוי בר בושת, קשה, למה ליה לאמר דאתא זיקא, אפילו הוא עצמו כרכינהו למאניה במקצת הוי בר בושת אם בא השני ודלינהו טפי (אבל לפירוש רש\"י לא קשה דאם כרכינהו בעצמו לא הוי בר בושת) ותירצו, דאפילו לפירושם לא הוי בר בושת אלא כשביישו בענין אחר, אבל אם נתגלה בעצמו ובא השני וגילו טפי פטור. והא דאמרינן לקמן גבי פריעת ראש האשה דלקמן, דהתם לא היתה פרועה כשפרע אותה, אלא בזמן אחר פרעה היא כעצמה משום מעט שמן.",
"ד\"ה ביישו. \"ולא מייתי מילתיה דרב הונא בריה דרב יהושע וכו' \". ואפשר לאמר דאינו רוצה לפשוט מאמוראים, אלא ממשנה או מברייתא.",
"בא\"ד \"דמסיק דמשום כיסופא דידיה הוא\". כלומר, דאי משום בושת משפחה או משום זילותא הוי לן להשוות בכל הקטנים דין שוה, ואמאי קא מפליג רבי בקטן, דפעמים יש לו ופעמים אין לו? אבל אי נימא משום כיסופא דידיה ניחא, דקטן דמיכלם יש לו בושת וקטן דאינו מיכלם אין לו בושת.",
"ד\"ה סומא. \"דהא לא משתמע מעיניך שיהא פטור\". פירוש, דהא טעמא דפטרינן בסומא הוא משום דגמרינן מעדים זוממין, דכי היכי דסומין פסולין לעדות הכי נמי פטורין על בושת. וכיון דעדים אינם פסולים כשהעידו על סומים, הבי נמי אינם פטורים על בושת, כשביישו סומים. וקשה, הלא עדים פסולים אף כשהעידו על סומים, דהא לר' יהודה סומא אינו בכלל דינים ומצוות? וי\"ל כמו שפירש ר\"י לקמן (ד\"ה וכן) דכשפטר ר' יהודה את הסומא בכל המצוות הדר מגזרה שוה דעיניך, וא\"כ לפי המסקנא סומא פטור מבושת מטעם דפטור בכל המצוות, דיליף מגלות, אבל כשבייש את הסומא חייב, משום דליכא טעם למיפטר. והתוספות עתה מפרשים לפי מאי דס\"ד דר' יהודה מעיקרא, דאף אז היה מחייב את המבייש את הסומא.",
"ד\"ה ואין מיעוט. \"תימא לא ליכתוב שום מיעוט וכו' \". ועיין לעיל נד. בתוספות ד\"ה \"שה דאבידה\", מה שתירצו בשם רבינו שמואל על הקושיא, למה לי פרט וכלל לרבות כל מילי, כיון דבכלל לבד היינו מרבים הכל. וכעין זה תירצו ביומא ס. על האי קושיא, דהיינו, אם לא היה מעוט אחר מעוט אפשר שהיינו מוצאים איזה סברה למעט."
],
[
" גמ' \"המכה את אביו\". עיין לעיל. ועתה מתחיל לחשוב את התנאים שבחיובי חמשה דברים: המכה את אביו ואת אמו חייב אם לא עשה בהם חבורה, אבל עשה בהם חבורה פטור; החובל ביום הכיפורים חייב אבל בשבת פטור. וכן כולהו.",
"\"מצי מסר\". והא דלא קאמר, דאי בעי למכרה לאמה מצי מכר, היינו משום דמיבעיא ליה אף בנערה, דלא מצי למכור אותה, אע\"ג דאמר \"החובל בבת קטנה\", לאו דוקא קטנה, דהא דייק מהא דאיקני ליה רחמנא שבח נעורים, וכן לקמן קאמר, \"מודה רב בשבת, דמעשה ידיה עד בגרות\" משמע דאף בנערה איירי הכא.",
"רש\"י ד\"ה חייבין. \"אלא שאין להם מה לשלם\". ואע\"ג דאף העני אין לו מה לשלם, ולא קתני, עבד ואשה ועני, היינו משום דבעבד ואשה רבותא קמ\"ל דאף בעליהן פטורין, ומשום הכי תנא להו, אבל בעני אין שום רבותא דאינו משלם כשאין לו.",
"תוס' ד\"ה חייבי (פו:) \"התם ודאי לא דריש רבא רשע רשע\". דליכא למימר משום דלא צריך, דהא הוא נמי מגזרה שוה יליף.",
"בא\"ד \"ואביי הוה מוקי כרבי מאיר\". דאית לו לוקה ומשלם, וכיון שכן, ליכא למימר לדידיה דחד מהני קראי אתא למלקות וממון, כדאזיל סוגיא דהתם, אלא מוקי חד קרא למיתה וממון ואידך קרא למיתה ומלקות, וכן מוקי להו אביי.",
"ד\"ה וכן היה ר' יהודה פוטרו מכל המצות. \"משום דאין נהנה מן המאורות\". ואע\"ג דהאי טעמא שייך נמי למי שיושב בבית אפילה מ\"מ המשנה לא איירי בזה, אלא בסומא ממש, דבזה לא היו פליגי רבנן אר' יהודה, דהא טעמייהו דרבנן משום דאף סומא יש לו הנאה מן המאורות, כר' יוסי, וזהו דוקא בסומא, אבל במי שאינו נהנה מן המאורות, כמו ביושב בבית אפילה, אין לו הנאה דר' יוסי, ואינו פורס.",
"בא\"ד \"דאע\"ג דחייב מדרבנן אין פורס על שמע להוציא אחרים ידי חובתן\". והיינו דחיובא דקטן אינו עליו, אלא על הוריו. ולפיכך אינו מוציא אחרים, כמו סומא שלא ראה מימיו, דאינו מוציא אחרים, משום שהוא אינו חייב אפילו מדרבנן.",
"ד\"ה בעבד. \"בין להרב עצמו חובל בו שכבר זכה בכל\". קצת קשה, מה שייך שכבר זכה בו, הרי אינו הפקר, אלא של עבד. ומה שקנה עבד קנה רבו, לא שייך דהא העבד בעי לה לרפואה והוי כמו נתון לו ע\"מ להתרפא. ונראה דהכי קאמר: שהרי יש לרב זכות בעבד להכותו בכדי להכריחו לעבודה, דהא כספו הוא, ואינו חייב אלא אם מת תחת ידו, דהיינו שלא חי יום שלם. ואם כן אינו שייך כאן דיני מזיק כלל, ולפיכך פטור בכל. וכן אומרים דשליח ב\"ד פטור על הבושת. ואי אמרינן עביד אינש דינא לנפשיה נמי פטור, גבי ההוא דמחיה בפנדא דמרא.",
"ד\"ה כיון דאקני. \"שבח נעורים לסימנא בעלמא נקטיה\". כלומר, דלפי פשוטו דהמימרא \"שבח נעורים לאב\" משמע דטעמא דהוא של אב הוי משום שהוא שבח נעורים, ומשום דמפיק מנעוריה בית אביה. וכאן רוצים התוספות לפרש דהמימרא שבח נעורים כולל איזה דברים שהם במקרה שבח נעורים ובכדי לא לחשב אותם כולם הוא קורא אותם לסימן שבח נעורים, וא\"כ הטעם הוא לא משום דהוי שבח נעורים אלא לכל דבר ודבר יש טעם מיוחד, והיינו בקדושין משום דכתיב את בתי נתתי, ובמציאה משום איבה, וכן הלאה."
],
[
" גמ' \"מודה רב בשבת דמעשה ידיה עד שעת בגרות דאבוה הוי\". כלומר, דשבת אינו בכלל תשלומי חבלה אלא בכלל מעשי ידיה.",
"רש\"י ד\"ה סחר. \"סבב לפתחי העיר\". כלומר, בלילה אתה יכול לעבוד, לפתוח ולסגור שערי העיר.",
"תוס' ד\"ה א\"ל. \"לסימנא בעלמא נקט האי לישנא כדפי' \". דקשה להו, הרי פציעה היא גם כן שבח נעורים. ותירצו דשבח נעורים היא רק לסימנא, כדפירשנו, ולא כל מה שהוא שבח נעורים יש לו, אלא הדברים האחדים שיש לו קורא שבח נעורים.",
"בא\"ד \"דלא זכי ליה אלא קדושין ממש\". כלומר, דכיון דיש לו רק זכות קדושין והכסף הם רק נגררים אחרי הקדושין, דכיון דהוא מקבל הקדושין ממילא הוא מקבל כסף הקדושין, וכיון שאין כסף קדושין אין לו שום זכות, וזה שהפסיד לו לא הוי אלא גרמא. אבל במעשי ידיה, הזכות שיש לו הוא בעיקר כסף של מעשי ידיה וזה שהפסיד לו הזיקו כסף ממש, ולא גרמא.",
"ד\"ה כאן בסמוכין. \"דכיון דאית ליה צערא דגופא אין מריצה לאביו\". ולי נראה לחלק בין מציאה לחבלה, דבמוציא הרי הקטן אינו יכול לקנות בעצמו מן ההפקר, ולפיכך כשמריצה אצל אביו האב קונה, אבל גבי חבלה הרי הוא שלו מדינא, דהא חייבים אף על הקטנים, וכיון שכן אינו מועיל טעמא דמריצה לאביו שהאב יקנה, דהא קטן אינו יכול להקנות, משום דאין לו דעת."
],
[
" גמ' \"לכתוב רחמנא לא יומתו אבות על בניהם\". כלומר, מדכתיב על בנים ולא על בניהם משמע דאיירי באבות שהבנים אינם בניהם אלא בנים סתם. וכיון דאיירי קרא בפסול עדות, כדדרשי \"על בנים\" בסבת בנים, א\"כ פסול עדות קאי נמי על האבות שאין להם יחס בנים. ועי\"ל דעל הוי כמו \"אל\".",
"\"איידי דכתב לא יומתו אבות על בנים\". כלומר דהא אין כאן יתור אלא שינוי לשון, וכיון דכתב ברישא כך אז להפך, אם היה כותב על בניהם היה שינוי לשון.",
"\"כתב נמי ובנים לא יומתו על אבות\". אבל זה אי אי אפשר לאמר דאף גר פסול והא דתני לא יומתו אבות על בנים איידי דתני ובנים לא יומתו על אבות, דלא כתב רישא אטו סיפא דקרא, (ועיין מהרש\"א).",
"רש\"י ד\"ה מגזלן. \"אל תשת רשע דחמס עד\". קצת קשה, הא הלכתא כאביי, דאפילו אוכל נבלות להכעיס, דלא הוי רשע דחמס, פסול לעדות, וא\"כ אמאי קמפרש הכא רשע דחמס? וי\"ל דנראה לרש\"י דסוגיא דהכא קאי אליבא דכ\"ע, מדקתני גזלן, ולא קתני רשע סתם, ולפיכך פירש הקרא באופן שיהיה פסול אף לרבא.",
"תוס' ד\"ה יצא. \"מה שאין כן בגר ביוצא מחלציו\". דקשה להו, הרי אף גר אין לו אחוה, דהא הוי כקטן שנולד ואחין, בין אלה שנתגיירו ובין אלה שנשארו בגיותן, לא הוי אחיו. לכן פירשו דקאי איוצא חלציו, דבניו של גר הוי אחים. וא\"ת הא מקרא משמע דהאחוה קאי עליו ולא על יוצאי חלציו, דכתיב \"כי ינצו אנשים יחדיו איש ואחיו?\" י\"ל דסברא למשדי אחוה דוקא איוצא חלציו, ולא על עצמו, דמה שיוצאי חלציו אינם קרוים אחים הוי משום דהוא הוי פגום, אבל מה שאחיו אינם אחים לו הוי משום שנתעלה, ולא משום פגמו.",
"ד\"ה דכתיב. \"הוציאני לחירות וכו' ומרחמי עלאי\". משמע דעל עבד אינם מרחמים, והיינו מסתמא משום שאין מצוה כל כך לרחם על עבדים. אבל זו אינה ראיה שלמה, דאפשר לאמר, משום דטבע אנשים לשים אחריות עבד על אדוניו, ואומרים שאדוניו צריך לפרנסו ולפיכך אינם מרחמים עליו אע\"פ שמחויבים לרחם עליו כמו על בן חורין.",
"בא\"ד \"מייתי התם פלוגתא דרבי יהודה ורבנן דהכא\". כלומר, דלכ\"ע ממעטינן עבדים אלא דהפלוגתא היא אם נמעטו נמי מאחין, והוי מעוט אחר מעוט לרבות חצי עבד וחצי בן חורין, או נמעטו מן בני ישראל.",
"ד\"ה יהא. \"אבל לגרעו מאיש ולפוסלו לעדות כאשה לא נלמוד\". כלומר, דלחורמא גמרינן כל ג\"ש ולא להקל, וכיון דמן הדין הייתי אומר דעבד כשר לעדות, אי הוי גמרינן ג\"ש דלפסל יהיה לגרע ממנו דיני ישראל, והיינו להקל. ועיין קידושין ג בתוספות ד\"ה ואשה בפחות. ועיין לעיל ג. בתוס' ד\"ה דומיא דרגל.",
"ד\"ה שכן. \"אע\"ג דלא שייכא במילה פירכא היא\". שהרי אין בה הפעולה הטובה שמילה פועלת באיש",
"ד\"ה אלא. \"מגזלן וחד מהנך\". כלומר, מעבד, והכי דיינינן: מה עבד שפסול לבוא בקהל פסול לעדות אף פצוע דכא שפסול לבוא בקהל פסול לעדות, מה לעבד שאינו מחויב בכל המצוות, תאמר בפצוע דכא? גזלן יוכיח. מה לגזלן שכן מעשיו גרמו לו? עבד יוכיח, וחזר הדין.",
"ד\"ה ועבד. \"מ\"מ אתי בק\"ו\". דקשה להו, למה לן למילף עבד בק\"ו, הרי מגופיה דקרא ילפינן דעבד פסול לעדות כמו גר, דהא אף עבד הוא בן שאין לו יחס אבות."
],
[
" גמ' \"דאתו לידי הבן\". ואם תאמר, כי אתו לידי בן מאי מהני, הא בשעה שמכר לא הוי לו עוד והוי כמכר דבר שאינו שלו, דהוי כדבר שלא בא לעולם? י\"ל כיון דהיה בידי האב לתת לו מתנה כזו, ולא אמרינן לא נתן לו כלום, א\"כ יש לו איזו זכות בשדה, הזכות שהוא ירש ולא אחיו, והזכות הזאת הוא יכול להקנות.",
"\"דידיה קא זבין\". וא\"ת נהי נמי דהיה לו לבן קנין הגוף והיה לו מה למכור, מ\"מ פירות הרי לא היו לו ולא קבל מעולם, דהא מת בשעה שהפירות היו עוד לאב, וא\"כ הפירות דלא היו לבן מעולם ולא יכול להקנות ללוקח יירשו יורשי האב? וי\"ל דאף בחיי הבן היה לו כבר זכות בפירות השדה שיבואו אחר מיתת האב, כיון שכתב לו אחר מיתתו, דהא אחר מיתת האב היה נוטל את הפירות לא מחמת ירושה אלא מחמת קנין, והזכות הזאת מכר הבן ללוקח.",
"רש\"י ד\"ה הבעל מוציא. \"והוא היה לוקח ראשון\". כלומר, דבשעה שנשאה הוי כלוקח על תנאי, שאם תמות בחייו יהיה כלוקח מהשתא, ואם הוא ימות בחייה יהיה לו רק פירות. והיינו לפי המסקנא, דכך היתה תקנת אושא. אבל השתא סבר דהוי כלוקח משום שיש לו קנין פירות וכקנין הגוף דמי, ולכן אין לאשה בשדה שום זכות למכור, וכשמכרה הוי כמו שמכרה דבר שלא בא לעולם.",
"ד\"ה הכותב. \"אבל רב שמואל בר אבא וכו' \". וכתב הרש\"ש על הדברים האחרונים האלה של רש\"י, \"לכאורה הדברים תמוהים ואך למותר\". והיינו, כיון דאמרינן בעלמא קנית (?קנין) פירות כקנין הגוף דמי, א\"כ הוי ר' אבא בעל הגוף, ולא אשתו, והיאך היתה יכולה להקנות את הגוף לר' שמואל בר אבא בנה אפילו אם היה ראוי ליורשה? אבל מ\"מ יש לפרש דברי רש\"י באופן זה: דקשה לו למה אמר רב יוסף \"בשלמא אי תני איפכא הכותב נכסיו לאביו\", לימא טפי, בשלמא אי תני הכותב נכסיו לאחר, ואז לא היה יכול אביי להקשות עליו, אטו אחר לא ירית? וניחא לו, דלהכי קאמר רב יוסף, אי תנא הכותב נכסיו לאביו משום דרוצה לדמותו לעובדא דר' שמואל בר אבא, שהיה יורש שני, אחרי ר' אבא, והכי נמי האב הוי יורש שני, אחר זרעו, ולפיכך קאמר, אבל ר' שמואל בר אבא, לא היה ראוי לירש, כלומר, ובזה הוא דומה להכותב נכסיו לאביו.",
"ד\"ה באושא. \"אלמוה רבנן לשעבודיה משום איבה\". כלומר, דאם תמכור נכסי מלוג שלה בכדי להוציא ממנו זכותו לירש אותה, הרי ישנא אותה, ומשום שלום בית תקנו חכמים שלא תוכל למכור, כמו שהנכסים היו שלו משעת נשואין.",
"תוס' ד\"ה הכי אמר. \"והיאך מצא ידיו ורגליו\". ביבמות עז: איתא: \"לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש\", ופירש שם רש\"י, \"כלומר, לא היה יכול לעמוד בדבריו\". ולפי דבגיטין מח. נקטה הגמרא הך לישנא על הך סוגיא, \"אי לאו דאמר ר' יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש\", נקטו נמי בתוספות הך לישנא.",
"בא\"ד \"האחין שחלקו לקוחות הן\". כלומר, ומחזירין זה לזה ביובל, כלקוחות, ואין להם בנחלה אלא קנין פירות עד היובל, וכיון דלא הוי כקנין הגוף אי אפשר להם להביא ביכורים, דהבאת ביכורים בעי קנין הגוף.",
"בא\"ד \"וקיימא לן דאין ברירה\". כלומר, כיון דקיימא לן אין ברירה על כרחינו סבירא לן האחים שחלקו לקוחות הן, כדאיתא לעיל סט:",
"בא\"ד \"דירושה היא להם מאבותיהם\", כלומר, דליוצאי מצרים נתחלקה הארץ.",
"ד\"ה באושא. \"לר' יוחנן למה הוצרך לתקן כיון דכקנין הגוף דמי\". דפשיטא דר' יוחנן לא פליג על הך עובדא דתקנת אושא, ולא אמר דלא היו דברים מעולם.",
"בא\"ד \"ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות\". וכיון שכן, יש להם קנין בגוף הפירות ויש להם מחמת זה קנין בגוף הקרקע, אפילו כתב לה, דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיך.",
"ד\"ה אמר. \"דשמא היא תמכור ולא ירשנה\". כלומר, כיון דיש לה זכות למכור הכל א\"כ זכותו בכתובה הוא פחות, דלא יתנו לו כל כך כשיבוא למכור, דהלוקחים יחושו בין תמכור לגמרי, ומיהו קשה, הא אמרינן לקמן שאין נותנים לה למכור, וגם שום איש לא יהנה ממנה, משום דכל לגבי בעל ודאי מחלה? וי\"ל דהיינו דוקא כשמכריחים לה למכור מחמת חבלה, ואין לה לעצמה כלום מזה, אבל כשמוכרת מרצונה אז ודאי לא תמחול. והיינו דכתב רש\"י בסוף העמוד השני, \"הואיל ועל כרחה היא מוכרתה\". והתוס' תירצו באופן דחוק.",
"בא\"ד \"אין הלקוחות גובין מנה או מאתים מבעל מאחר שמתה בחיי בעלה\". כלומר, דהא המנה או מאתים הוא נותן לה משלו, או משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה או משום שיהיה לה ממה להתפרנס לאחר מיתתו, וכיון שכן בלי מיתה או בלי גירושין אין לה כלום, אבל נכסי מלוג או צאן ברזל הרי שלה הן הנכסים אלא שיש לו זכות פירות או זכות להכניס ולהוציא, דס\"ד דהוי כמו פירות, וכיון דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי הדין נותן שיהיה לה כח למכור את הגוף, אי לאו תקנת אושא."
],
[
" גמ' \"לימרו לה עדים מאי אפסדינך\". קשה לי, היכי קאמר לימרו לה עדים מאי אפסדינך, הא פשיטא דאפסדוה, דבלא עדותם היתה גובה כתובתה אם נתארמלה או נתגרשה והם באו להפסידה שלא תגבה, ורצו להפסידה ספקה ובכן שפיר קאמרה הברייתא דצריכים לשום כמה היו רוצים לתת בעד ספקה, אע\"פ שאם באה למכור עכשיו לא תוכל מפני שבעלה היה נוטל ממון זה בתורת פירות? לכן נראה מכאן דעדים זוממין אינם משלמים מה שעתידים להפסיד אלא מה שהפסידו כבר, משום דמה שעתידים להפסיד הוי גרמי. ואפילו אם נאמר דגרמי חייב מדאורייתא מ\"מ הרי עדים זוממים חידוש הוא ואין בו אלא חידושו, דהיינו שהפסידו כבר בשעת עדותם. והיינו מה שפירש רש\"י \"ודמים הללו יתנו לה העדים דטובת הנאה זו מפסידין אותה מיד\" כלומר, ולא בעתיד. ועי\"ל דכיון דאינם מפסידים לה כלום כשתמכור א\"כ ההפסד שבא לה על ידי העדים הוי בספק, שמא הבעל ימות ויהיה לה הפסד, שמא היא תמות ולא יהיה לה הפסד, ומספק אין העדים זוממים צריכים לשלם, דהמוציא מחברו עליו הראיה. תדע, דבתוספות ד\"ה \"אמר רב אידי בר אבין\" מקשו אמאי ישלמו העדים לבעל טובת הנאה דאם מתה ירשנה בעלה שמא תמכור ולא ירשנה, הרי דהתוספות סוברים דמשום ספק שמא תמכור לא ישלמו.",
"\"דאיכא רווח ביתא\". קצת קשה, כיון דמה שמתהנית הוי רק רווח ביתא א\"כ אמאי קתני בברייתא דישלמו לה כל מה שהיו רוצים ליתן בכתובתה של זו שאם נתארמלה וכו' ישלמו לה רק הנאת רווח ביתא מממון זה. ושמא י\"ל דבהאי רווח ביתא רצה לאמר, שבממון זה תובל לקנות לה בגדים או תכשיטים שהבעל לא היה קונה לה, וכיון שכן כל הרווח הוי שלה.",
"\"ה\"נ דלית לה\". וא\"ת כיון דהא דפגיעתה רעה הוי משום דלית לה, ואיש אי לית ליה נמי הוי פגיעתו רעה, א\"כ לא הוי ליה למימר אשה פגיעתה רעה, אלא הוי ליה למימר עני פגיעתו רע? י\"ל דסתם איש יש לו לשלם בעד תקלה, ואפילו אם אין לו עכשיו יש לו אחרי יום או יומים, דהא מעשה ידיו לעצמו, אבל סתם אשה, כיון דמעשה ידיה לבעלה אין לה מה לשלם בעד חבלתה.",
"\"ומילי לא משתעבדא\". כלומר, אין לו לנחבל על מה שיחול שעבודו. וקפריך, \"אלמה לא?\" יחול שעבודו על הזכות שיש לה? ומשני, דנגד זכותו שיש לה עליה להפרע ממנה יש לה זכות להפטר ממנו ע\"י מחילה. וקפריך, ומה בכך, הוא ישתמש בזכותו והיא תשתמש בזכותה. ומשני, כל לגבי בעלה ודאי תמחול, ותפסיד את הלוקח, ומה לנו להציל את הנחבל מידי הפסד בכדי להביא בזה הפסד ללוקח.",
"רש\"י ד\"ה וחזר. \"ועל כרחה היא מוכרתה\". עיין מה שכתבנו בסוף העמוד הקודם.",
"תוס' ד\"ה פירא. \"היינו במילי דאתו מעלמא\". כלומר, שלא בא מגוף הנכסים אלא שהנכסים גרמו שיבוא, והנכסים היו רק הסבה שעל ידם בא.",
"בא\"ד \"דבאותו כפל ילקח קרקע והוא אוכל פירות\". ונראה הטעם משום דכפל הוי כנכסים שקבלה בירושה, דהוי נכסי מלוג, שהבעל אוכל פירות אבל טובת הנאה נכסי צאן ברזל הוי כקרן שהוסר ממנו פירות, שהרי פירות אוכל הבעל, ולפיכך הוי לגמרי שלה, דהא הקרן שלה הוא. ומהרש\"א פירש באופן דחוק.",
"בא\"ד \"דכל שכן גונב בהמת מלוג עצמה דמשלם כפל לאשה\". דמה הולד דהוי דידיה, ככל פירי, הוי כפלו לאשה, כ\"ש פרה דהוי דידה, דהוי כפלה לאשה. וא\"ת, הא קאמר בגמ' פירי דפירי לא תקינו ליה רבנן, משמע דפירי תקינו ליה, וכפל דפרה לא הוי פירי דפירי? י\"ל דכל דבר דאתי מעלמא קרי פירי דפירי, כיון דלא בא מגוף הפרה, אלא הפרה גרמה שיבוא ממקום אחר וא\"כ אינו נובע מהקרן ולא הוי פירי דקרן. ובתוספות בכתובות פירשו בשם הריב\"ן דהכי קאמר: \"פירי דפירי דאתי מעלמא לא תקינו ליה, וכל שכן פירי דאתי מעלמא\". אבל הלשון לא משמע כן.",
"ד\"ה טעמא. \"לית לך אלא מנה לא סמכה דעתה\". כלומר, אינה יודעת מה שהיא מקבלת, וכשמקנה את עצמה צריכה לדעת כל תנאי הקנין, והכתובה הוי אחד מתנאי הקנין, כדאמרינן בעלמא דכתובה הוי תנאי ב\"ד.",
"בא\"ד \"ובסוף ביאה אין יכול לפחות\". כלומר דכל הפוחת משמע, שבשעה שהוא כותב לה את הכתובה הוא כותב פחות, ובסוף ביאה כבר הכתובה נכתבה, ואפילו לא נכתבה הוי כנכתבה, םתנאי (?כתנאי) ב\"ד, ואין לו כח כבר לשנות את הנעשה.",
"בא\"ד \"אי נמי מדנקט כל דייק\". משמע בין שפיחת לה לפני החופה ובין בסוף ביאה, ובכל אופן בעילתו זנות משום דלא סמכה דעתה. וקשה לי, מה לנו אם לא סמכה דעתה בסוף ביאה, דהיינו אחר שנעשה כבר הקנין? ולפיכך נראה לי דהאי אי נמי לא בעי לאפוקי מתירוץ בתרא אלא מתירוץ קמא, דהיינו כל הפוחת משמע בין שיש לה ובין שאין לה, אבל מ\"מ סוף ביאה לא משמע בלשון כל הפוחת, משום שאז הוא אינו יכול כבר לפחות.",
"ד\"ה כל לגבי. \"כיון דסבירא ליה דלא סמכה דעתה\". כלומר, למה לו למימר דרבנן לית להו מעמד שלשתן במלוה, לימא דאית להו ומ\"מ אינה מקודשת מן הטעם דלא סמכה דעתה, שמא ימחול, כדסבירא להו במלוה בשטר. אלא שמע מינה דמעמד שלשתן לא שייך האי טעמא, משום דאין יכול למחול כשהקנה במעמד שלשתן. והטעם משום דבמעמד שלשתן הרי הנפקד או המלוה משעבד את עצמו למקבל, וכיון דמעמד שלשתן הוי קנין הרי הוא ככתב לו שטר על שמו, דלא שייך טעמא שהשעבוד אינו יכול למכור, משום דהוא מוטל על הלוה."
],
[
" בא\"ד \"ואם אין לה אין משועבדת לניזק לעשות לו קיומים צ\"ע\". והתירוץ הזה הוא דחוק, דמנין לה משכנות או ערבות? ועיין מה שכתבנו בסוף פה:",
"גמ' \"דאי מחלה לגבי בעל לא קא מפסיד\". קשה לי מה מרויח הנחבל בזה שיקנה טובת הנאת כתובתה, שיוכל לקבל רק אם ימות בעלה, הלא כשימות יגבה כתובתה אע\"פ שלא קנה, כדשנינו, נתגרשה האשה, נשתחרר העבד חייבין לשלם? ואין לאמר דאפשר שתוציא מעות הכתובה קודם שיגבה ממנה הנחבל ולא יהיה לה מה לשלם, דהא מטעם שעבודא דר' נתן יכול להכריח את הבעל או את היורשים לשלם לו את הכתובה מיד. ועוד כיון דהשתא לא מוקי לה עוד כר\"מ דמחייב מדינא דגרמי, כדמוכח מהתוספות ד\"ה ואפילו מחלה, א\"כ עוד יכול להפסיד מקנייתו במה שתמחול? ונראה לי דהכי קאמר: תמכור כתובתה בדבר מועט, כמו שהיתה מוכרת לאחרים, והנחבל ירויח בזה שיקבל את הכתובה בדבר מועט. ויש לו זכות על זה, כיון דהיא חייבת לו לשלם עתה בשביל החבלה ועתה הכתובה אינה שוה יותר מדבר מועט א\"כ יש לו הזכות להפרע עכשיו לפי מה שהכתובה שוה עכשיו.",
"\"זוזי הוא דאנסוה\". כלומר, דאי לא היתה אנוסה הוי כמי שאמרה לא ניחא לי בתקנתא דרבנן דתקנו לי כתובה, התקנה לא היתה חל עליה, והכי אמרינן בכתובות נג. דהיכא דמחלה לבעלה הפסידו בניה כתובת בנין דכרין.",
"\"דכולי עלמא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי\". משום דהכי פסקינן הלכתא.",
"רש\"י ד\"ה סברוה. \"דלא קני להם לגופייהו ממש\". כלומר, דהתקנה היתה רק שהיא לא תוכל למכר או לשחרר אבל לא שהוא יוכל למכור או לשחרר.",
"תוס' ד\"ה ואפי' מחלה. \"יפסיד הכל\". כלומר, למאן דלית ליה דינא דגרמי. ועיין במהרש\"א.",
"בא\"ד \"כיון שלא יהיה לו כלום עכשיו\". נראה לי דהכי קאמר: כיון דעכשיו אין לו שום הפסד ולאחר זמן נמי לא הוי אלא ספק הפסד א\"כ אין ב\"ד מחויבים להצילו מספק הפסד כזה, דהא כל מה שב\"ד עושה אפשר שתצא מזה הפסד, וא\"כ כיון שהוא רוצה שתמכור לו בחבלתו, ויש לו מן הדין זכות בזה מוכרחים ב\"ד לכפות אותה שתמכור לו. ואע\"פ שכל עצמם של ב\"ד הוא להציל אנשים מנזק.",
"ד\"ה כגון. \"וי\"ל דהיא גורמת להפסיד לעצמה\". וכן אם חבלתה ככתובתה יגבה כל כתובה אע\"פ שתהא קלה בעיניו להוציאה מ\"מ הרי היא גרמה לעצמה. ולפיכך מוקי לה כגון דנפיש כתובתה, דאי לא נפיש ליכא למימר לא הפסידה כתובתה דהא ודאי הפסידה.",
"ד\"ה לא מפסיד. \"אין להקפיד על הא דנקט כתובה דאורייתא\". דהא כתובת בתולה הוי נמי לרוב הפוסקים מדרבנן, ואעפ\"כ כותבים בכתובה \"מאן דחזי לכי מדאורייתא\". ובזה הוא רוצה לאמר, שלא הוא מוסיף לה מדעתו, אלא שמחויב לתת לה. וכן הכונה הכא. והרא\"ש בפ\"ק דכתובות פירש הטעם, משום דזה מלמד שהוא צריך לתת לה מאתים זוז צורי, דכל כסף האמור בתורה הוא צורי. אבל הכא לא שייך האי טעמא. ואפשר משום דרגיל לכתוב מדאורייתא קרי לה הכי.",
"ד\"ה אמר רבא. \"ולפי שאין כ\"כ פשוטה\". כלומר, שאין כל כך פשוט דהברייתא איירי בכתובת בנין דכרין, אלא משום דקשה אהך גמרא תירצה רבא הכי.",
"ד\"ה כך מוכרת. \"מ\"מ יכולה היא למכור\". אי משום דבמכירה הוי כאילו כתבה לו התקבלתי, או משום דמכירה לא שכיח כל כך ובמילתא דלא שכיח לא גזרו בה רבנן. והכי נמי פירשו רש\"י ותוספות בכתובות נג: דמכירה לא שכיחא במחילה.",
"ד\"ה מאי טעמא. \"במכנסת שום\". היינו נכסי צאן ברזל שצריכים לשום בשעה שהיא מכנסת לבעלה בכדי לידע מה שבעלה יהיה חייב לה כשיגרשנה, ודמי לנכסי צאן ברזל ככתובים בכתובתה. אבל נכסי מלוג אין צריכים לשום. משום שהיא נוטלת הנכסים כמו שהן.",
"בא\"ד \"כדאמר התם גבי איצטלא וכו' \". כלומר, וכי תימא שאני נכסי צאן ברזל לרב יהודה, דכיון שהיא יכולה ליטול אותם אפילו אם הבעל רוצה לסלקה בזוזי, א\"כ יש לה זכות בם בעצמם, ואם ישחרר עבדי נכסי צאן ברזל הרי ודאי שיאבד את זכותה, ולפיכך אין לו כח לשחררם, וגם אין יוצאים בשן ועין לאיש. אבל באפותיקי, כיון שהלוה יכול לסלקו בזוזי, הרי אין מאבד זכותו בודאי דשמא אפילו בלא שיחרור היה מסלקו בזוזי, ולפיכך הקדש מפקיע שעבודו ויסלקו בזוזי. ולפיכך מביא ראיה דאפילו לרב יהודה מפקיע הקצאה למת שעבודה על צאן ברזל, וכן שיחרור."
],
[
" גמ' \"הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שעבוד\". כלומר, דתקנת אושא היתה רק שלא תוכל למכור אבל לא שלא תוכל להקדיש או לשחרר, משום דחכמים מתקנים כעין דאורייתא, כדאיתא בשנים אוחזין ד. וכיון דהקדש ושיחרור מוציאין מכל שעבוד דמחסר גוביינא הכי נמי מוציא משעבוד דתקנת חכמים, במקום דמיחסרא גוביינא. אבל פשיטא דאם רצו חכמים לתקן שעבודו באופן שלא תוכל אפילו להקדיש שיש בידים דהא הפקר בית דין הפקר. ועוד הוי אפשר להם לעשות דבעל למפרע הוא גובה.",
"\"כמאן כרבי אלעזר\". ואע\"ג דגבי מכירה לא כתיב כספו מ\"מ כיון שהשמיע לגו התורה גבי עבד שאם אינו מיוחד לו אין נותנים לו דין בעלות א\"כ ילפינן במה מצינו דאף לענין מכירה אין נותנים לו דין בעלות אלא כשהדבר מיוחד לו. והתוספות כתבו דמכירה ילפינן משחרור דלקמן, דכתיב עבדו המיוחד לו, ומכירה דמי לשחרור. אבל קשה לי, איך ילפינן בין מדין יום או יומים ובין מדין ראשי אברים, הא חידוש הם ומחידוש לא ילפינן?",
"\"משום ר' יוסי הגלילי מנה\". עיין לעיל לו: בתוספות דבור המתחיל, \"נותן לו סלע\".",
"רש\"י ד\"ה הקדש. \"מוסיף מלוה עוד דינר\". כלומר, מוסיף מלוה להלואתו עוד דינר ובדינר הזה פודה הלוה את הנכסים ע\"מ לשלם לאשה את כתובתה ולבעל חוב את חובו. כן נראה מדברי רש\"י בערכין, אע\"פ שזהו נגד מה שהבינו התוספות בדברי רש\"י, והיינו טעמא דקדושת הגוף מפקיע מידי שעבוד ולא קדושת דמים, משום דלכל אדם יש בחפץ שלו שני זכויות: זכות להשתמש וזכות למסור לאחרים, וכששעבד את החפץ לאחר וויתר בזה את זכותו למסור לאחרים אבל לא וויתר עוד זכותו להשתמש דהא עד שלא גבה מותר לו להשתמש בחפצו, וקדושת הגוף הוי שמוש, שהוא עושה בו צורך נפשו, אבל קדושת דמים הוי רק מסירת זכות, דנותן מתנה להקדש.",
"תוס' ד\"ה הקדש. \"וכי פקע כח מקדיש פקע כח הקדש\". כלומר, דבקדושת דמים הוא האיסור משום דנתנו להקדש והוי בעלים של דבר, אלא דבבעלות של הדיוט הוי האיסור משום גזל ובבעלות של הקדש הוי האיסור משום מעילה, או הזיד במעילה, וכשנותן מתנה להקדש הוי כנותן מתנה לאחר, שאינו יכול ליתן מה שאינו שלו, דהיינו משעה שיש לו לבעל חוב הזכות לגבות. אבל בקדושת הגוף האיסור לא הוי משום בעלות, דהא אף כשהקדיש הוי שלו, \"דקרוי עולתו של פלוני\". וכיון דאין האיסור הוי משום בעלות א\"כ אף כשהדבר עובר לבעל אחר נשאר באיסורו. וכאן כיון דאסור בהנאה אי אפשר לעבור כלל אצל בעלים, דאיסור הנאה אין מקבל בעלים וכן בן חורין אין מקבל עליו בעלים. והיינו דקאמרי בירושלמי, \"לא מצינו עבד משתחרר וחוזר ומשתעבד\".",
"בא\"ד \"וכן עשה ביתו אפותיקי והשתחוה לו\". ואע\"ג דמחובר אינו נאסר? הא אמרינן בע\"ז מז: דלענין עבודה זרה תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי.",
"בא\"ד \"בכלל הקדש הוא\". משום דאיסור הקדש בא לו ע\"י שהדבר הוא ברשות כזה שצריך לפרש ממנו וכן מת וע\"ז. וקונמות הוי איסור כקרבן. אבל ליכא למימר משום דכולם הוו איסורי הנאה, דא\"כ לא לתני חמץ.",
"ד\"ה אלמוה. \"דנאסר כי פרסוה אמיתנא\". דפרסוה אמיתנא הוי מילתא דלא שכיח כל כך, ולא תיקנו רבנן.",
"ד\"ה רבי מאיר. \"מאחר דקנין פירות כקנין הגוף דמי\". נראה לי דהכי מחלקים: גבי שן ועין הרי השיחרור הוא משום קנסא, משום שלא נהג בעבדו כדבעי, וא\"כ אי אפשר לקנוס את האשה שתאבד את עבדה במשך הזמן שיהיה שלה, דהרי היא לא עשתה כלום ולמה נקנס אותה? אבל גבי יום או יומים הוי טעמא משום שאי אפשר לחשוב לרוצח אדם שרודה את עבדו במכות שאינו מת תחת ידו, וכיון שכן, צריך להיות עבדו ושיצטרך לרדותו לעשות מלאכתו. ולכן הראשון הוי בדין יום או יומים, אבל השני שאינו צריך לרדותו למלאכה לא הוי בדין יום או יומים.",
"ד\"ה כמאן. \"אמאי איצטריך בסמוך גבי שחרור עבדו המיוחד לו\". ובבבא בתרא פירשו דאף שיחרור יליף מדין יום או יומים, והא דקאמר עבדו המיוחד לו, גמרא קאמר לה דבעינן עבדו המיוחד לו אבל לא מהכא יליף, וצ\"ע.",
"ד\"ה איש. \"וכן חציו עבד וחציו בן חורין\". משמע דאפשר לפרש חצי עבד וחצי בן חורין נמי כפשוטו, דהיינו שהיה של שני שותפין ושיחררו האחד, כדפירש רש\"י בגיטין מא. וא\"ת הא אמרינן הכא דאינו יוצא בראשי אברים, ולפי פירוש התוספות אין האחד יכול נמי לשחררו, וא\"כ עבד של שני שותפין היכי משכחת לה? וי\"ל כגון שהיה אחד מן השותפין גר, דקנה את עצמו במיתת הגר, כדאיתא בקדושין כג. דגדול לכ\"ע קנה עצמו בן חורין. ועוד נראה דדוקא בראשי אברים, משום דכתיב עבדו המיוחד לו, וכיון דראשי אברים הוי קנס לא ילפינן מקנסא. ואפילו למאן דיליף בגיטין מקנסא היינו דוקא היכא דליכא למילף ממונא לאידך גיסא, כמו הכא דאפשר למילף משותפין דעלמא.",
"בא\"ד \"ואין מעכב אלא גט שיחרור להיות מותר בבת חורין\". וזהו דוחק גדול, אבל לפי הנראה אפשר לאוקמי בשותפין ממש ומ\"מ לא הוי דומיא לשותפין בקרקע, דהתם יכולים לחלק ביניהם והוי כל חלק מיוחד לאחד מהם, אלא שכל אחד שואל את חלקו לשני ובענין זה משתמש כל אחד בכולו, אבל בעבד אינם יכולים לחלק, והשותפות היא רק שלכל אחד יש רק חלק בזכיות או תשמישי העבד, ולפיכך אינו מיוחד לכל אחד. ולפי זה ניחא הא דהביא דברי אמימר לפני הברייתא דחציו עבד, אע\"ג דמכירה ילפינן משחרור כדאיתא בתוספות, מ\"מ דאמימר דומה טפי לדברי ר' אלעזר בזה שבשניה הוי לאחד גוף ולאחד פירות, לאפוקי עבד של שני שותפין דהוו שותפין ממש. ועוד נראה דדוקא בראשי אברים שאינם חוזרים אינם יוצאים לכל אחד, אבל משתחררים או נמכרים על ידיהם, דאם לא כן, חצי עבד וחצי בן חורין היכי משכחת לה?"
],
[
" גמ' \"אחרים שחבלו בו\". כלומר, אפילו באותו שחבל בעצמו, והיינו דמדמה כאן לאשה שפרעה ראש עצמה.",
"רש\"י ד\"ה שראו. \"אבל ראו ביום עושין ע\"פ הראייה לרבי טרפון מיד\". דאלו לר\"ע אפילו ראו ביום אין עושין על פי הראיה דאם לא כן, מאי מקשי בסמוך על ר\"ע \"הא הכהו בפניהם עד נעשה דיין\", לימא דהכא איירי ביום?",
"ד\"ה ב\"ד. \"וכי הטריח הכתוב ב\"ד לצאת מלשכה\". היינו מלשכת הגזית. ואפשר משום דאמרינן בסנהדרין יד: דסנהדרין לא היו יוצאין כולן ביחד מלשכת הגזית אלא למדידת עגלה או להוסיף על העיר ועל העזרות, ולפיכך נקט מלשכה.",
"תוס' ד\"ה כגון. \"אפילו בדיני נפשות לרבנן\". כלומר, לרבנן אבל לא לר\"ע.",
"בא\"ד \"דהוה ליה עדים ואין עד נעשה דיין\". כלומר, וזה אינו, דהא התם בדיני ממונות איירי, וביום, כדפירש התם רב הסדא, ובדיני ממונות ביום עד נעשה דיין.",
"בא\"ד \"אין נעשה דיין בדיני נפשות כדמשמע הכא\". כלומר, דמקשה מהא דאין עד נעשה דיין אהא דאמר לו ר\"ע לשמעון התימני \"וכי בפני ב\"ד הכהו\", דמשמע אם הכהו בפני ב\"ד הם נעשים דיינים, לוקמי כגון שהכהו ביום, ולפיכך דנים על פי ראיה.",
"בא\"ד \"דשאני דיני נפשות דבעי' והצילו העדה\". קשה, דבסנהדרין עח. קאמד רבא דטריפה שהרג בפני ב\"ד חייב, משום דדנין אותו על פי ראיה ולא בעו עדים שאתה יכול להזימם, והרי פסקינן הלכה כר' עקיבא דב\"ד שראו את ההריגה אין יכולין לדון משום דבעינן עד שיעמד בב\"ד אחר? ותירץ לי הרב הגאון ר' אהרן קאָטלער דשאני טרפה, משום דאי אפשר לענוש אותו באופן אחר א\"כ לא יקיימו בו כלל ובערת הרע מקרבך, וכל טרפה ירצח כרצונו. ודוחק, דאם כן נענש נמי בקטן מהאי טעמא? ועוד הא קיי\"ל דאין עונשין מן הדין, דהיינו מסברתנו.",
"בא\"ד \"ה\"נ בני הזמה נינהו בב\"ד אחר\". ויש רוצים לתרץ טעמא דעדות שאי אתה יכול להזימם, דכיון דאמרינן עד זומם למפרע הוא נפסל א\"כ כשיזימום נמצא שהיו פסולים אף לדין, והדין נגמר על ידי דיינים פסולים ואינו דין, ולפיכך לא יהיו חייבים כשיזימום דאיגלאי מילתא למפרע דלא נגמר הדין על פיהם. וזה אינו, דהא בכל עדות אפשר לאמר כך, דנמצא דהעדים היו פסולים למפרע והדין לא היה דין, אלא דכיון דנתבטל הדין על ידי ההזמה חייב, הכי נמי הכא. וליכא למימר דגבי עדות היינו טעמא, משום דהפסול מתחיל אחר שגמרו עדותן, דא\"כ הכא נמי לימא דהפסול שלהם מתחיל אחר גמר דינם, דהא הכא לא העידו אלא דנו על פי ידיעתם, ודינם ועדותם באים כאחד.",
"ד\"ה כגון. \"דאפי' כרבי עקיבא ניחא דלא גמר מדיני נפשות\". כלומר, דהא ר\"ע איירי רק בדיני נפשות אבל בדיני ממונות מודה דעד הרואה ביום נעשה דיין. וקשה, דמאי מקשה גמרא אהא דאמר ר\"ע \"וכי בפני ב\"ד הכהו\", הרי הכא איירי בנזקין, דקאי על מה דאמר ר' שמעון התימני מקרא \"והכה איש את רעהו באבן או באגרוף ולא ימות\", דהוי נזקין, וכן לקמן פשט מינה דיש אומדנא לנזקין, וכיון שכן שפיר קאמר ליה ר' עקיבא וכי בפני ב\"ד הכהו, דאי הכהו בפני ב\"ד ולא מת הרי אפשר להם לדון אותו אפילו לר\"ע וצריך עיון."
],
[
" גמ' \"כנגד עינו\". כלומר, הכה בכותל ולא נגע בגופו. ומסקינן דטעם הפטור הוי משום דהסנורות והחדשות לא באו מכח המכה אלא משום דהניזק נענע בעצמו את גופו מחמת הפחד, והמזיק לא הוי אלא גרמא בנזקין, אבל אם אחזו באופן שלא יכול להתנענע, א\"כ ההיזק בא ודאי מחמת קול המכה, וחייב אפילו אם הכה כנגד אזנו ועינו.",
"\"אבל בבגדו לא\", כלומר, אינו חייב בבושת, משום דהוי כמו גרמא, אבל פשיטא דחייב על היזק בגדו אם נטנף, משום דעל בגדו הוי מזיק בידים. וכן פירש רש\"י בראש מכילתין, גבי כיחו וניעו, \"אי בהדי דאזלי קמזקי, שנפלו על השיראים וטנפום\". אבל קשה, מאי שנא מפרע ראש האשה? וי\"ל כיון דעל ידי זה נתגלה גופה הוי כמו שעשה מעשה בגופה, אע\"פ שלא נגע אלא בבגדה.",
"\"והעלית חרס\". בבא מציעא יז: פירש ר\"ת: דבקרקעית הים אבנים רחבות ונראות כחרסים (ובלע\"ז שעלס) ותחתיהן נמצאים המרגליות. ובהחובל נמי אמרינן, צללת במים אדירים והעלית בידך חרס\". ולפי זה הכי פירושו: צללת במים אדירים לחזר אחרי מרגליות, אבל לא עלה בידך להעלות כי אם החרס.",
"רש\"י ד\"ה דקביל. \"וכגון דלית ליה נכסי\". ואם תאמר, כיון דלית ליה נכסי אפילו לא ברח נמי, ממה ישלם? ויש לאמר, אי לא ברח דיינינן ליה אפילו אי לית ליה ניכסי, וכשיהיה לו ישלם, אבל כשברח לא דיינינן ליה כשאין לו נכסים, דלמה ידונו אותו שלא בפניו, הרי אין לו לשלם עכשיו, וא\"כ מוטב שידונוהו בפניו. אבל אם אית לו נכסים דנים אותו אפילו שלא בפניו, כיון דברח אחר קבלת עדים, וגובין לניזק מנכסי המזיק. אבל קשה, אם יש לו נכסים למה לא ידונוהו אפילו בדלא קבלו עוד עדים, הרי אמרינן לקמן קיב: בשלחו לו ולא בא מקבלין עדים שלא בפני בעל דין? וי\"ל דהיינו דוקא כשהיו עדיו חולים, כדאמר התם, אבל הכא הרי אפשר לחכות כשיחזור, דהא לר\"ע קיימינן דאית ליה דלא בעינן שיהא שור המזיק קיים בשעת הדין לניזקין.",
"ד\"ה ומשני מרידיא. \"לא מענינן בדיניה לשהויי לרדיא\". קשה, למה ליה למימר, משום דמענין, הרי אחר גמר דין הוא אסור בהנאה מטעם שור הנסקל, ודוחק לאמר דרש\"י סבירא ליה כר\"ת, דאינו אסור בהנאה אלא אם כן שחטו, דהא לעיל מא. פירש: \"לאחר שנגמר דינו, דהכי משמע קרא, משבא שור לידי סקילה יסקל, ושוב לא יאכל את בשרו\", משמע דסובר דמיד אחר גמר דין נאסר. ועוד דלעיל מה. פירש: \"אינו מקדש דלא הוי ברשותא דמרא להקדיש\". ושמא לרווחא דמילתא קאמר הכי, אפילו אי נימא אינו אסור קודם שחיטה. אי נמי דנקט ליה משום דבגמרא הזכיר סברא זו.",
"תוס' ד\"ה זאת אומרת. \"וי\"ל דאם הוא גובהו לגמרי לא היו ממתינין לו עד שישלם וכו' \". נראה לי דהיינו טעמא, דקודם שגבה נזקו מוטל על ב\"ד החוב לעשות לו דין לניזק, דהיינו לגבות לו נזקו, וכיון שכן משהים את השור בכדי שיגבה הניזק נזקו. ואע\"ג דעליהם מוטל נמי החוב לדין את השור, מ\"מ משהים את דינו, דבאופן זה יקיימו שניהם, בראשונה יגבו לניזק את נזקו ואחר כך ידינו את השור. אבל כיון שגבה ניזק את השור הרי אין מוטל עליהם שוב חוב זה, ואם כן עליהם עכשיו לצאת ידי החוב השני, דהיינו לדין את השור.",
"ד\"ה לא משום. \"אפי' כנגד עינו ואזנו נמי אם אחזו\". פירוש דמשמע להו להתוספות דאחזו חייב משום דכיון דאחזו אינו יכול להבעית אנפשיה, וא\"כ אפילו כנגד עינו נמי, אבל אפשר לפרש דאחזו חייב משום דכיון שכן עשה בו מעשה יותר גדול דהאחיזה גופה הוי מעשה, וכיון שכן י\"ל דבעי תרתי אחיזה ועל אזנו.",
"בא\"ד \"אם אחזו\". איני יודע מה קשה להו, דהך ברייתא אשמועינן איך הדין בלא אחזו, וסמך על הברייתא השניה דאשמועינן איך הדין באחזו.",
"בא\"ד \"והכה עד שיעשה בו מעשה וכו' ולא משום דאבעית אנפשיה\". כלומר, ואע\"ג דגבי מזיק חייב אפילו לא עשה בו מעשה בגופו, דהא אפילו סוס שצנף ושבר את הכלים חייב, וכ\"ש אדם, מ\"מ גבי עבד לא יצא בן חורין משום גזרת הכתוב. אבל מ\"מ קשה, הא אף גבי מזיק כתיב \"והכה איש את רעהו\", ומ\"מ חייב אפילו אם הזיק בקול, והיינו משום דקול הוי נמי מעשה (כמו שפירש הראב\"ד) וקרינן ביה והכה, וא\"כ אמאי ממעטינן כנגד אזנו ועינו, הרי הכהו בקול? אלא לאו שמע מינה משום דאמרינן איהו הוא דאבעית אנפשיה (או, כדבעי למימר משום דיש אומד לנזקין).",
"ד\"ה חמשה. \"זו היא גירסא נכונה\". כלומר, אבל לא גרסינן נזק צער ובושת. אבל רפוי ושבת אין אומדין לפי הגירסא הזאת, אלא נותן לו אחר שיתרפא. וכן פירש רש\"י. ומהכא משמע דצער ובושת אין אומדין לו כל מה שיצטער ויתבייש כל הזמן, אלא בשעת מכה, דאם לא כן, הוי ליה למימר דאף צער ובושת אומדין לו לזמן מאוחר. אבל מזה שאמר, דצער אומדין אותו כמה אדם רוצה ליתן שיקטעו לו בסם משמע דנותן כל הצער. אבל יש לאמר דהסם אינו מצילו אלא מצער בשעת קטיעה, אבל לא מצער שיהיה לו אחר כך. ולפי זה, אפילו לפי אומדנא זו אינו נותן אלא הצער שבשעת המכה.",
"בא\"ד \"וכן מוכיח בתוספתא\", שהביא הכא."
],
[
" גמ' \"אתה אמרת לי לקוצצו פטור\". וסבר רבה בר בר חנא דטעמא דפטור משום דהוי ספק עם מי האמת, ומוציא מחבירו עליו הראיה, אבל רב סבר, דכיון דמעיקרא הוי ודאי דהממון הוי של ניזק ועכשיו הוא ספק, א\"כ אין ספק מוציא מידי ודאי. ועוד, דמוקמינן על חזקה דאין אדם רוצה להפסיד ממונו חנם, ולפיכך כשאינו מפסיד חנם, כגון בשור העומד להריגה מאמינים את המוחזק בממון.",
"תוס' ד\"ה החובל. \"אע\"פ שאין בו צד חיוב\". והכי קאמר, אע\"פ שאין חס על גופו.",
"בא\"ד \"אי נמי בדלא אתרו ביה\". וכר' יוחנן דאמר חייבי מלקות שוגגין חייבין בתשלומין. ור\"ל מוקי לה כר\"מ. וזהו קצת דוחק. אבל נראה לי, דאפשר לאוקמי נמי למלקות, וקוצץ אילנותיו פטור ממלקות, משום דאפשר לאמר לדידי שוו לי לעצים יותר מפירות, והוי מעולה בדמים דפטור, מ\"מ אסור, משום דלעולם שוי לפירות יותר.",
"ד\"ה אלא תנאי היא. \"ושנוי דלעיל ליתנהו\". משום דאפשר לאמר, דתירוץ דלעיל איתא אף לפי המסקנא דר\"ע סבירא ליה דאסור לחבול עצמו ומותר לבייש את עצמו, והא דקאמר תנאי היא, משום דתנא דשבועות סבר דמותר לחבול את עצמו, והא דקאמר אלא, משום דחוזר מתירוצם דתירץ שמואל דהאי הרעה באשב בתענית קאמר. אבל אם כן היה קשה תרתי: חדא, אמאי קאמר, \"מאן תנא דשמעת ליה דאמר אין אדם רשאי לחבול בעצמו, הלא ר' עקיבא הוא, ועוד, אמאי לא קפריך נמי מאן תנא דאית ליה אדם רשאי לחבול בעצמו? לפיכך פי' רש\"י דהאי תנא היא דקאמר, אתנא דמתניתין ותנא דברייתא דפליגא אליבא דר' עקיבא. ועכשיו ניחא דמקשי דוקא מאן תנא דסבירא ליה אליבא דר\"ע דאין אדם רשאי, משום דהאי תנא איירי במתניתין ומתניתין דרך הגמרא למבעיא מאן תנא, משום דמשנה צריך לפרש על בוריא, אבל לא ברייתא.",
"ד\"ה אלא האי תנא. \"וכי על זה צריך להביא ראיה דמקרע בגדים עובר משום בל תשחית\". כלומר, דהא בזה ליכא פלוגתא דאסור להשחית כלים, וא\"כ מאן דאמר רשאי לחבל בעצמו ע\"כ מחלק בין כלים לגופו, וכיון שכן, מאי קא מסיעא מבגדים אחבלה? ותירץ ר\"י דס\"ד דאין חילוק בין כלים לגוף וכ\"ע אסרי אפילו בגוף כמו שאסרו בכלים, אלא דפליגי תנא דמתניתין ותנא דברייתא אם מותר להשחית לאיזה צורך בין בגוף ובין בכלים, ולפיכך מביא ממקרע על המת, דהוי צורך, ומ\"מ אית ליה להאי תנא דאסור בכלים, והכי נמי בגופו, כמו באשה שטפחה שמן על ראשה. והא דמוכיח ממאבד עצמו לדעת? התם נמי לצורך, משום שמתירא מאיזה דבר.",
"ד\"ה אלא שציער. \"מפני ששנה בחטא\". כלומר, ששגג שתי פעמים שחשב שבנזירותו מקיים מצוה, ואינו אלא חטא שלא הרגיש בטומאה ונגע בה. וא\"ת היכי יליף ר' אלעזר הקפר נזיר טהור מנזיר טמא, אפשר דוקא בנזיר טמא הוי חטא משום ששגג בטומאה? י\"ל, משום דכתיב על הנפש יליף, דמשמע, משום דציער את הנפש, וזה אינו שייך בשגגת טומאה.",
"בא\"ד \"אבל נזיר טהור לא חשיב רבי אליעזר כ\"כ חוטא\". כלומר, כל כך שיכריע את המצוה שמקיים בנזירותו.",
"ד\"ה וחייבו. \"שכר מצוה כיסוי וברכה לא היה כי אם י' זהובים\". כלומר, דהאי חיוב ע\"כ לא מדינא, דהא מצוות לאו ליהנות נתנו, ומדין היה פטור לגמרי, אלא שקנס חכמים הוא, שלא יגזול אדם מחבירו זכותו במצוה, וכיון שכן י\"ל דהכי קבעו החכמים את השעור שכר מצוה כשכר מצוה וברכה.",
"בא\"ד \"דבבבל אין דנין מילתא דלית ביה חסרון כיס\". וטעם זה מודה גם ר\"י, דשאני רבן גמליאל שהיה בארץ ישראל. ולפי הפשט נראה דאף לטעמא דאמן מודה ר\"י, דאפשר דבכסוי הדם לא היה בידו לענות אמן, משום דהמכסה אמר את הברכה בלחש, וכן איתא במהרש\"א, וכיון דעניית אמן הוא באותה מצוה שחטף ממנו הוי כלא חטף כלל."
],
[
" גמ' \"ועתה השב אשת האיש ויתפלל בעדך\". והיינו מחילה, דמחילה הוא רצון שלא יארע לנמחל שום רע. ובכאן אנו רואים שאע\"פ שהשיב מה שהיה עליו להשיב עדיין צריך מחילה. והראב\"ד פירש אע\"פ שנתן לו לאברהם אלף כסף וצאן ובקר אף על פי כן לא נתרפא עד שהתפלל אברהם בעדו. והמאירי פירש, \"כלומר, שתבקש ממנו עד שימחול לך בלב טוב כל כך שיהא מתפלל בעדך\".",
"\"חייב בין בגופו בין בממונו\". וקמשמע לן דלא אמרינן שהמצוה קבל על עצמו לשלם את הנזקין שיעשה המצווה, דהרי אפילו קבל אינו יכול לחייב עצמו בדברים בלא קנין, דדברים אין בהם משום מחוסר אמנה, ושליחות אין כאן, דאין שליח לדבר עבירה, אבל על עצמו הוא יכול למחול בדברים, דמחילה אינה צריכה קנין.",
"\"נביא הוא\". כלומר, הוא יודע להכיר דברים שאינו רואה ממש בחושיו, וכן אמרינן בגמרא, בבא בתרא, \"אטו חכם לאו נביא הוא?\".",
"\"מכאן לבן נח שנהרג שהיה לו ללמוד ולא למד\". כלומר, שנהרג אם עבר על אחת משבע מצוות שנצטוה, מחמת שלא למד.",
"\"ועזר מצריו תהיה\". כלומר, המקרא מתפרש על פי הפשט ועל פי הדרש. על פי הפשט הוא מתפרש על עם יהודה, ומתפלל שיהיה כח בעם להנצל מצריו. אבל לפי הדרש מתפרש על יהודה עצמו, שכבר מת וכל עניניו לעולם הבא, שאין בו לא אכילה ולא שתיה, אלא צדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה, דהיינו תורה, ולפי זה הכל מתפרש על דבר כחותיו בתורה.",
"רש\"י ד\"ה אבל צער. \"שדואג על בושתו\". נראה לי, דהיינו מה שמצטער אחר כך בכל פעם שהוא נזכר בדבר, ובושת נקרא מה שמתבייש בשעת מעשה דאף בעיני שאר אנשים הוא נעשה זל, אבל אחר כך אינו זל בעיני אנשים מחמת זה, דכבר שכחוהו, רק הוא בעצמו עוד דואג מזה כבפעם בפעם ולכן הוא נקרא צערו. וכן באברהם היה לו צער מזה בכל פעם שנזכר שבידי אבימלך היתה שרה. וליכא לפרש צער כפשוטו, חדא דהא הרי משלם המזיק ועוד, הרי לאברהם לא היה צער פשוט.",
"ד\"ה שהיה לו ללמוד. \"דמשמע אין ממש בדבריך\". דקשה לו, מה ראיה היא זו דבן נח נהרג על שהיה לו ללמוד דרך ארץ, אפשר שהקב\"ה רק מוכיח אותו שלא עשה טוב? ותירץ, דהא דקאמר ליה נביא הוא, הרי היא תשובה על דבריו, שאמר, הגוי גם צדיק תהרג? והשיב לו כי לא כדבריך הוא, אלא ראוי אתה ליהרג.",
"ד\"ה כל השבטים. \"והוא עסק במצוה\". ולפיכך הזכיר עצמות יוסף, משום דהוא צוה, ושייך ביה מצוה לקיים דברי המת.",
"תוס' ד\"ה כאשר. \"אלא ילדה בריוח\". וטבע אשה זקנה שמולידה בקושי, וא\"כ מה שילדה בריוח, לא היה אלא משום תפלת אברהם. והיינו מה שאמר וה' פקד את שרה, לא כשאר הפקידות, אלא, כאשר בקש אברהם על אבימלך."
],
[
" תוס' ד\"ה שיתין. \"והם ס' יום\". כלומר, לפי שכתוב, \"לא יכם שרב ושמש\". דהיינו שלא ינזק מהמחלות הבאות על ידי התקופות הרעות, ולפיכך קאמר, \"שיתין רהוטי\", דהוו ימי התקופה, ופירושו, ששום תקופה לא יזיקו."
],
[
" גמ' \"שיהו לך בני כסויי עינים\". ולפי פירוש זה, הראה אבימלך על עוברה, שהרי היתה הרה כבר, ואמר לה, הנה הוא לך כסות עינים.",
"\"שאין אדם מוהל על ראשי איברים\". ואע\"פ שדברים שבלב אינם דברים, שאני הכא, דדבריו אינם דברים כלל, דדרך האדם לשחק בכך. וזהו לשון הרשב\"א \"אע\"פ שאמר לו על מנת לפטור, מתוך צערו או כעסו אומר כן ולא בגמר דעת\".",
"\"פצעני על מנת לפטור פטור\". כלומר, אלמא, דאע\"פ שמסתמא אין אדם מוחל, כיון שאמר לו על מנת לפטור הוי כאילו מחל בפירוש, ואפילו לא מחל לא מהני, דהוי כדברים שבלב.",
"\"משום פגם משפחה\". ופירש הראב\"ד, לא כל הימנו שימחול\". וקשה, הא מסקינן לעיל פו: דלא איכפת לן בזילותא דמשפחה, ולפיכך פטור בקטן דמיכלמו לו ולא מיכלם. ושמא י\"ל דרב ששת לטעמיה, דאמר \"ביישו ישן ומת חייב\", ומביאו תוספות לעיל, ואע\"ג דרבי בברייתא לא סבר כותיה, י\"ל דברייתא לא שמיע ליה, ועוד פירש, \"אי נמי, כיון דאיכא פגם משפחה לעולם אינו מוחל אע\"פ שאומר לו על מנת להפטר\". ולכאורה הוא דוחק, דלמה נאמר שעל פגמו הוא מוחל ועל פגם בני משפחתו אינו מוחל? אבל י\"ל דה\"ק כיון דאיכא פגם משפחה נוסף על פגמו, סברא דאינו מוחל.",
"\"אפקדא רב יוסף גבי ההוא גברא\". וכתב הרב ר' יונתן: \"וצריך לפרש דרב יוסף הפקידו לאותו האיש שפשע בהן לחלקם לעניים שאם לא הפקיד לחלק אלא לשמרו הלא יכול רב יוסף, שהוא יד עניים דכ\"ע, לתבעם לאותו האיש.",
"רש\"י ד\"ה רבא. \"דעל צערו מוחל אדם\". ואם תאמר, היכי מוחל על צערו, דהוי דבר שלא בא לעולם? ויש לאמר, דדוקא בדבר דצריך קנין אמרינן אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, משום דהקנין צריך לחול על הדבר הנקנה, וכיון שהדבר אינו בעולם אין על מה לחול הקנין, אבל במחילה אינו מקנה שום דבר, שהרי לא בעי קנין, אלא שהוא מוותר על זכויותיו, וזכות בצער הרי יש לו ויכול לוותר.",
"תוס' ד\"ה אחד. \"ולפי גירסא זו לא נפק משרה וכו' \". ולפי גירסא זו צריך לגרוס בדברי ר' יצחק, אוי לו לנצעק יותר מן שאינו נצעק.",
"ד\"ה משום פגם משפחה. \"ומשלם הכל אפילו צער\". דהא חייב סתמא כתיב, ולא קתני חייב בבושת, משמע דחייב כמו בכל מזיק. וטעמא משום דסברא לאמר דאינו מוחל כלל, כיון דאיכא נמי פגם משפחה.",
"ד\"ה ורבי יוחנן. \"כיון שמתחילה א\"ל קרע את כסותי ושבור את כדי\". קשה לי, הא הלשון קרע את כסותי אינו פוטרו מלשלם, ובשביל שאמר ליה נמי שלא על מנת לפטור, ודומה שאמר ליה בניחותא, יפטר? וי\"ל בדוחק דהיינו טעמא, דכשאמר ליה קרע כסותי, ואינו מדבר כלל על דבר ממון, א\"כ אין כאן כלל לשון מחילת הממון, ולפיכך חייב, שהרי בזה שאמר ליה קרע כסותי לא הקנה ליה הכסות והוי מזיק כסות של חבירו, דחייב. אבל כשאמר ליה המזיק על מנת לפטור, הרי הוא דורש ממנו נמי שימחול לו הממון שיתחייב לו בעד ההיזק, ואם היה עונה ליה הניזק הן, או לאו של תמיה, אז ודאי הוי מחילה, אלא שכאן ענה ליה שהוא דומה לניחותא, ולא ודאי לניחותא, אז אמרינן כיון שאפשר שאמר ליה בתמיה, מסתמא אמר ליה כן, שאע\"פ שהלשון של \"לאו\" בעצמו אינו מוכח דבתמיה קאמר, מ\"מ מה שאמר ליה קודם קרע את כסותי מוכיח כן. ולולא לשון התוספות היה אפשר לאמר, דכיון דאפשר לבאר את הלאו בתמיה הוי כמו מיעוטא, ולפיכך פטור דבממון לא אזלינן בתר רובא.",
"בא\"ד \"וי\"ס שכתוב בהן כיצד\". כלומר, למאי דפירשו התוספות דר' יוחנן בא \"לשנויי מתניתין, מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא\", אי אפשר למיגרס כיצד, דהרי פירושו מתפרש במתניתין, בממון הוי כהן ובראשי איברים הוי כלאו. אבל להראב\"ד דמפרש, שר' יוחנן לא בא לפרושי מתניתן, שמפרש כרבא, אלא מילתא בעלמא אמר, דיש לאו שהוא כהן ויש הן שהוא כלאו, ע\"כ צריך לפרש כיצד. וכן לרש\"י אפשר לגרוס כיצד, כיון דבמתניתין לא מתפרש הבל, דהא צריכים להוסיף שאומר בתמיה.",
"ד\"ה ורמינהו. \"לא מצינו שפטרו אם קרע ואיבד בידים?\" ואע\"ג דרש\"י פירש, דהיינו דמתרץ רב הונא, מ\"מ לא ניחא להו להתוספות, דהיכי ס\"ד למיקשי כלל. והראב\"ד תירץ, \"דאם לא שלח ידו במלאכת רעהו כתיב באותה פרשה\", ומשמע דוקא כשמסר לי לשמור חייב אם שלח ידו במלאכת רעהו.",
"בא\"ד \"וי\"ל דדייק מדקתני ולא לקרוע\". ולי נראה דדייק מדאמר \"ולא לחלק לעניים\", דפטור אפילו במזיק בידים, משום דהוי ליה ממון שאין לו תובעים וכן באחרינא.",
"בא\"ד \"ומשני מתני' בדאתא לידיה\". כלומר, כיון שבא לידו קודם שאמר לו שום דבר הרי כבר נתחייב בשמירה ומה שאמר ליה אח\"כ קרע, אינו מוחל לו בזה דמי הבגד עד שיאמר ליה בפירוש ע\"מ לפטור אבל ברייתא כשאמר ליה קודם שבא לידו, ולא נתחייב עוד א\"כ אינו משטה במה שאמר ליה קרע, אלא רצה למחול ליה מחילה גמורה. והא דמפרש א\"כ \"הא דאתא לידו\", פירוש אחר, היינו לפי פירוש ר\"י, דעתה אינו יכול שוב לפרש כמו שפירש דהא דייק ממתניתין דמה שאמר לו קרע הוי כמו שלא אמר ליה א\"כ אפילו לא בא עוד עליו החיוב יתחייב אח\"כ כשנוטלו. ולפיכך מחלק בין אמר ליה מעיקרא שמור דאז לא הוי כלום מה שאמר ליה אח\"כ לקרוע, והיה מחייב אף על פשיעה."
],
[
" גמ' \"משלם כשעת הגזלה\". הנה הדברים שבעולם הזה אינם משונים בחמרם כי בחומר העפר, הבשר, המים והאויר הכל אחד והשינוי בהם אינו אלא בצורה, דהיינו שסדרו של החומר בזה אינו כסדרו של החומר בזה. ולפיכך עיקר הדבר הוא הצורה, כי החומר אי אפשר לברא ולשנות, מה שהיה יהיה ואינו שייך בו שום בעלות, כי הבעלות שייכת רק בדבר שנעשה אצל האדם, והיינו בצורה. וכיון שכן, כשאדם יצר צורה חדשה בדבר הרי הדבר שלו, כי הלא הדבר הוא הצורה. וכן הגזלן כששינה צורת הדבר, אלא שמ\"מ חייב לשלם לבעלים הדבר שגזל ממנו.",
"\"ודמי רחל העומדת ליגזז\". ולא רק כשהגזלן עשה את השנוי בידים אלא אפילו נעשה אצלו ממילא קנאו, שהרי נעשה ברשותו. אבל שומר, כיון שהוא שומר לבעלים, הוי כמו שנשתנה הדבר ברשות הבעלים, ועוד שכן התנו ביניהם.",
"\"ונתעברה אצלו וילדה\". ולא רק שנעשה גוף שני אלא אפילו שבח ההריון באותו הגוף הוי שלו, ואיידי דקתני ברישא ילדה, תני נמי בסיפא. וכן אמרינן לקמן, \"שבח שעל גבי גזלה דגזלן הוי.",
"\"שינוי דרבנן דהדרא\". מהא דקאמר שינוי דרבנן, משמע דהכי פירושו: מן התורה לא הוי שינוי אלא שרבנן עשאוהו שינוי, ומאי טעמא עשאוהו רבנן שינוי? וי\"ל משום תקנת השבים, כמו שמצינו במריש הגזול שקנאו בבירה, והיינו דכששינה הגזלן שינוי החוזר לברייתו, הרי יש כאן שתי צורות, הצורה החדשה, שהיא לגזלן, והצורה הישנה, שהיא עודנה בכח, שאם לקח עצים משופים ועשה מהם שלחן, הרי יש כאן העצים זה על גבי זה, והשלחן, וכיון שכן, הנגזל היה יכול לדרוש את העצים בעצמם, שישנם בעין, אבל אם נחייב את הגזלן להשיב את העצים בעין, הרי יפסיד שלחנו, שבלה עליו כח וזמן, וזה ימנע אותו מלהשיב, ועוד שהרי נפסיד ונשחית כלי לחנם, לפיכך תקנו חכמים שישיב לו הגזלן רק דמי עצים. וכן אמר ר' יוחנן לקמן, דמתניתין מפני תקנת השבים.",
"\"תנא דידן נמי שינוי דאורייתא קתני\". כלומר, אבל שינוי החוזר לברייתו אינו שינוי אפילו מדרבנן. ומ\"מ השינוי בעצמו דהיינו הצורה החדשה הוי של הגזלן, ולפיכך כתב הר\"מ מסרקסתא, שהנגזל צריך לשלם לגזלן, כיורד שלא ברשות, דהיינו, אם ההוצאה יתירה על השבח נוטל את השבח, ואם הגזלן אומר מסמרי אני נוטל גם כן הדין עמו, אע\"פ שבזה משחית את השלחן.",
"\"דהיינו שיפן\". והא דקתני במתניתין ועשאן כלים, ולא קתני ושיפן סתמא, פירש בים של שלמה, דבזה בא \"לאשמועינן, דשיפוי חשוב כהאי גונא הוא דקנה [או עשה מהן נסרים או קורה שמשתנה שמו בכך] אבל עצים ושיפן לבד, שאין משתנה שמו בכך, לא קני. ובהאי גונא פסק רב פפא לקמן. וכן דעת התוספות והרא\"ש\".",
"\"אמר אביי לא קשיא הא רבי שמעון הא רבנן\". ואע\"ג דאביי מוקי הברייתא רק כר' שמעון, מ\"מ מתרץ מתניתין בשינוי החוזר לברייתו, כי היכי דלא תפלוג על הברייתא בעצים ושיפן, דאע\"ג דר' שמעון היא, מ\"מ בעצים ושיפן הרי לא חזינן דרבנן פליגי עליה, וא\"כ מסתמא הוי ככ\"ע.",
"\"רבא אמר הא והא רבי שמעון ולא קשיא הא דנפציה נפוצי הא דסרקיה סירוקי\". והא דלא תירץ רבא הא והא רבנן, והא דנפציה והא דסרקיה, אבל ר' שמעון סבר אפילו נפציה הוי שינוי? משום דבדרבנן קתני, \"טוואו וארגו אין מצטרף\", דמשמע דוקא טוואו, אבל כל לבנו מצטרף. אבל לר' שמעון לבנו קתני, ואיכא לאוקמי בליבון על ידי סריקה. ור' חייא בר אבין דאמר בכבריה מודו רבנן דהוי שינוי, סבר, דהא דאמרו, טוואו וארגו, ולא קתני לבנו על ידי כבריה, משום דעל ידי סם לא קמיירי, ואפשר שבמקומם לא היה המנהג ללבן על ידי סם.",
"\"ואוקימנא כדברי הכל\". שהרי אפילו לרבא דאוקמא הא והא ר' שמעון, רוצה לאמר, שהברייתא שכתוב בה \"צמר ולבנן וכו' משלם כשעת הגזלה לא אתיא כרבנן, דאית להו בברייתא אחריתא, \"לבנו מצטרף\", דהיינו שליבון אינו שינוי, אבל הך ברייתא דקתני \"לא הספיק וכו' לבנו ולא צבעו חייב\", דליבון לא הוי שינוי, פשיטא דאתיא כרבנן.",
"רש\"י ד\"ה פטור. \"דלא מטא לידיה\", דכהן.",
"תוס' ד\"ה הגוזל עצים. תנא. \"כדאביי לא מצי לשנויי\", דכיון דלדידיה אין חילוק בחוזר לברייתו, א\"כ לא הוי ליה למתני כלים אפילו בחוזר לברייתן, אלא הוי ליה לאשמועינן טפי \"בשיפן\". כן סברו התוספות בקושיא, ולבסוף מסקו, דמ\"מ אשמועינן רבותא בשינוי החוזר לברייתו.",
"בא\"ד \"דרב אשי מוקי לה דוקא בשינוי שאין חוזר\". כלומר, ורבה דמביא מתניתין דשינוי החוזר לברייתו הוי שינוי, ע\"כ מוקי לה בשינוי החוזר.",
"ד\"ה עצים. \"דוקא שיפוי כי האי שנעשה בכך בוכני מועיל\". דקשה להו, כיון דתנא דמתניתין איירי בשינוי שאינו חוזר, א\"כ למה ליה למתני ועשאן כלים?",
"בא\"ד \"אבל שיפוי שאין משתנה שמו בכך לא מהני\". ואע\"ג דבשינוי השם לא קני בלא יאוש, כדאיתא בתוספות לעיל (סו:) היינו בשינוי השם בלא שינוי מעשה, אבל כשנשתנה השם על ידי מעשה הוי שינוי מעשה, ובלי שינוי השם לא הוי שינוי מעשה.",
"ד\"ה הא דחווריה. \"תרוייהו אליבא דכ\"ע\". דאם לא כן, הוי ליה למימר, הא והא ר' שמעון, או הא והא רבנן.",
"בא\"ד \"והא דלא נקט רבי חייא בר אבין הא דנפציה נפוצי\". כלומר, דהא נפציה הוי טפי שינוי מחווריה, דנפציה הוי מעשה בגוף הצמר, אבל חווריה לא הוי אלא נקוי במים. ומשני, כיון דרצה לאמר כבריה דהוי שינוי, וקודם כבריה היו מחוורים, וקמ\"ל דבחיוור לא קנה עוד ובכיבור קנה.",
"בא\"ד \"ולגיר' זו צ\"ל דבחיוורי נמי פליגי\". כלומר, כיון דמוקי לה רק כרבנן א\"כ משמע דר' שמעון פליג על זה. ובכבריה פשיטא דלא פליג, דהשתא לרבנן הוי שינוי כ\"ש לר' שמעון, אלא ודאי דפליג בחווריה, דלדידיה הוי שינוי. ולפירוש זה צ\"ל דחווריה הוי שינוי טפי מנפציה, ושמא י\"ל משום דנפיצה היו עושים לפני חיוורה, דהיינו, ניפוץ, סירוק, חוורה, וכיבור. ולפי המסקנא ניחא טפי, דפליגי אף בניפוץ.",
"ד\"ה רבי שמעון. \"כלומר, בשיטה אחת הן\". כלומר, דכולם סבירא להו דבשינוי קטן לא קנה. ורבא דחה, דאפילו בזה אינם בשיטה אחת, דטעמא דר\"ש בן יהודה משום דלא הוי שינוי כלל, וטעמא דב\"ש משום דמאוס לגבה, וכו'. ובשיטה מקובצת כתב בשם הרא\"ש: \"בשיטה אחת הן, פירוש, דכל אחד מיקל בשינוי טפי מבר פלוגתיה, ולא ממש זה כמו זה\". ולפי זה קשה דיחוי של רבא."
],
[
" גמ' \"אמר קרא הם\". \"פירוש שניהם\" מהרש\"ל.",
"\"אין זה מברך אלא מנאץ\". וכתב במאירי: \"ומכל מקום אינו רשאי ליהנות בלא ברכה, ומברך הן המוציא, הן ברכת המזון, הן שאר ברכות, הכל כפי הברכה הראוי לה. ומכל מקום יראה לי, שאין מצטרף עם אחרים לזימון, שאין קבע לאוכל בעבירה, כמו שכתבנו בברכות. וכן אינו מברך על החלה, הואיל ואין כאן הנאה אלא ברכת מצוה, ואין ברכה לעשות מצוה בעבירה\". ולי נראה לחלק בין ברכת המוציא לברכת חלה, דברכת המוציא חייב משום הנאתו, והרי נהנה, אבל חלה הרי אינו יכול להפריש מדבר שאינו שלו, וא\"כ אין כאן חלה כלל - ועל מה יברך? ואפילו לרבא דקנה בשינוי וטעמו משום מצוה הבאה בעבירה, מ\"מ הרי לא קנה קנין גמור, אלא בשינוי, א\"כ לענין שם שמים הוי כאילו לא קנה. (ועיין לעיל סז. בתוס' ד\"ה אמר עולא). אבל לענין ברכת המוציא הרי לא בעיא קנין, ומוסיף במאירי: \"ויש חולקין, שלא לברך אף ברכת המוציא\". ומכאן משמע דדוקא חלה.",
"\"מפני תקנת השבים\". כתב הרשב\"א: \"לאו שבח דפטמה גזלן קאמר, דאילו כן מדינא נוטל, בלא תקנת השבים, דאמר ליה, אנא מפטימנא ואת שקלת? וכן לא שבח דיוקרא קאמר, דההוא דנגזל הוי, דהא כל דאיתיה בעינא הדרא, ואילו אכלה ההיא שעתא משלם כיוקרא דהשתא, כדאמרינן בשילהי המפקיד, בגוזל חבית של יין ומעיקרא שויא זוזא וכו' (ועיין לעיל סה.). אלא בשבח שהשביח ממילא, כגון עגל ונעשה שור, או שרועה באפר ונתפטמה. ואי נמי שפטמה, ונוטל שבח היתר על ההוצאה, וכל זה מפני תקנת השבים, למ\"ד שינוי במקומו עומד\". וקשה לי, הא בעגל ונעשה שור הוי שינוי שאינו חוזר, ובשינוי שאינו חוזר הרי קונה מדינא לרבא אליבא דר' שמעון בן אלעזר? ושמא הך פירושא לאביי, אע\"פ שהלכתא כרבא לגבי דאביי מ\"מ פירש הברייתא למאי דס\"ד מעיקרא. והיינו דקאמר, \"למ\"ד שינוי במקומו עומד\".",
"\"א\"ל הכי קאמרי\". כלומר, הני תנאי לא סבירא להו כברייתא דתני גוריון דמאספורק, דב\"ש הם האוסרים וב\"ה המתירים אבל ליכא למימר דסבירא להו כהברייתא דגוריון, אלא שסוברין דהמחלוקת של ב\"ש וב\"ה אינה בשינוי קונה, דא\"כ, היכי קאמר אביי וסתמא דגמרא שחולקים בשינוי קונה, נגד כל הני תנאי.",
"\"בהכחשה דהדר\". וכי תימא היינו סברת ר' שמעון בן יהודה וא\"כ הוו שניהם בשיטה אחת? יש לאמר דלא דמי, דהכא הרי הדר מאליו, ולפיכך לא הוי שינוי, אבל בצבע הרי לא יחזור מאליו, ומה שאפשר להעבירו על ידי צפון לא חשיב ליה שינוי החוזר, דהוי כפנים חדשות. וכן ר' שמעון בן יהודה איכא למימר דלית ליה דר' שמעון בן אלעזר, משום דגבי הכחשה, מי יאמר דהדרא? אבל גבי צבע לעולם הוא יכול להעבירו. וכן כולם יש סברא מיוחדת, במלתיה, דאיכא למימר דהאחרים לית להו הך סברא.",
"תוס' ד\"ה לא הפריש. \"למימר שינוי במקומה עומדת\". והשתא בכל הני דאמר אביי \"אמרו דבר אחד\", איכא למימר דאזיל לטעמיה דצבע לר\"ש בן יהודה הרי אינו מחלק בין יכול להעבירו ע\"י צפון, והיינו משום דתני צבע סתם. וכן בכיחשה לר' שמעון בן אלעזר. והיינו דקאמרה דגמרא לקמן דאביי אינו מדלק בין הדרא ללא הדרא. ובקרבן וכן בברכה, הרי לית ליה טעמא דאמאיס לגבוה ומצוה הבאה בעבירה, דהא הקשה לרבה מ\"קרבנו ולא הגזול\", וקאמר, דאי יאוש קנה הוי לן להכשיר אפילו לקרבן, הרי שאין לו לא טעמא דמאיס ולא טעמא דמצוה הבאה בעבירה, ואע\"ג שהתוספות (סז. ד\"ה אמר) פירשו התם, \"לענין ברכה, להזכיר עליו שם שמים ראוי להחמיר יותר\", היינו לרבא דהכא, אבל אביי לית ליה הך סברא.",
"בא\"ד \"וי\"ל דתרתי ש\"מ\". קשה לי, כיון דלאביי תרתי שמעת מן ותעזב יתירא א\"כ אפשר שגם שלש שמעת מינה, דתעזב משמע בכל אופן תעזב פאה, אם רק הוא אוכל ונשמר, ואם כן, מנא ליה לאביי דסבר ר' ישמעאל שינוי במקומה עומדת, אפילו אי סבירא ליה כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד ואי עביד מהני, מ\"מ בא תעזוב יתירא ללמד שחייבים להניח פאה אף מן העומרים ואף מן העיסה, אע\"פ שנשתנה. וכן בא ללמד דינא דהמפקיר כרמו. ושמא יש לחלק, דאפשר ללמד מן תעזב שני דברים שאינם בבת אחת באותה פאה עצמה כמו עומרים והמפקיר דמקום שיש חסרון דעומרים אין חסרון דהמפקיר, דהכי קאמר קרא, במקום שיש לך סברא שלא להניח פאה תניח, וזה אפשר לאמר בין בעומרים ובין בהפקיר, אבל בעיסה הרי יש לך שתי סברות שלא להניח פאה ואם כן אי אפשר ללמד מתעזב יתירא.",
"ד\"ה מירחו. \"ואפי' למאן דאית ליה ברירה\". כלומר, דהפיאה שהוא מפריש עכשיו כבר היתה פאה בשעת קמה, אלא שהיתה יחד עם תבואתו ועכשיו הוא מסירה. ופירשו התוספות דטעמא דלא אמרינן הכא ברירה משום דכיון דנתחייב פעם אחת במעשר שוב לא יפטר. ולי נראה טעמא, דלא שייך כאן כלל ברירה, כיון שלא רצה כלל להפריש בשעת קמה, דברירה היינו שאחר כך יתברר מה שרצה קודם, כמו אם גירש אשה שתצא בפתח תחילה, הרי רצה לגרש אותה אשה אלא שלא ידע מי היא. וכן, שני לוגין שאני עתיד להפריש, הרי אמר כי אותן שני לוגין הוא רוצה לתת עכשיו תרומה. וכן בירושה, אנו אומדין דעתו של אדם שהוא רוצה לתת לכל אחד מבניו מה שיפול לו בגורל או שהתורה נתנה לו תיכף מה שיפול לו. ולדברי התוספות קשה, דאי אמרינן ברירה הרי יוברר הדבר למפרע דאותו שנותן עכשיו לעני בתורת פאה היה כבר פאה משעת קמה, ואם כן לא היה זה מעולם מחויב במעשר, וליכא למימר, \"שוב לא יפטר\". וכן אמרינן גבי לוקח יין מבין הכותים, דאע\"ג בשעה ששותה הרי לא הפריש עוד תרומה ומעשר, שהרי אם יבקע הנוד תמצא שהוא שותה טבל למפרע, ולא אמרינן מה ששתה היה כבר מתוקן, והתרומה והמעשר נשפך, והיינו משום שאמר, \"שאני עתיד להפריש\", אבל עכשיו עוד לא הפריש. ומ\"מ כשהפריש נמצא שמה ששתה לא היה מעולם טבל, והיינו משום שאמרינן דההפרשה אחר כך מועילה למפרע, והכי נמי לא שנא.",
"בא\"ד \"תרומה נמי לתני שתורם ונותן לו\". והרשב\"א פירש: \"דכל שאמר מעשר ונותן לו כאילו אמר תורם ומעשר, שהרי אינו רשאי להקדים מעשר לתרומה, כדכתיב מלאתך ודמעך לא תאחר, הלכך, כל שאתה מחייב לעשר וליתן לו כאילו חייבתו לתרום\". והא דלא הקשו על ר' ישמעאל דאמר, \"אף מפריש מן העיסה ונותן לו\", למה לא מפריש חלה תחילה? משום דחלה אף העני צריך להפריש מן הפאה כדאיתא במסכת חלה פרק א, משנה ג: \"אלו חייבין בחלה ופטורין מן המעשרות, הלקט והשכחה והפאה וההפקר\".",
"בא\"ד \"דתרומה דבר קל לתרום\". שחטה אחת פוטרת את הכרי.",
"בא\"ד \"בין כך ובין כך חייבין במעשר\". ואע\"ג דמותרות משום גזל מטעם יאוש ויאוש פוטר ממעשר? היינו קודם גמר מלאכה, כדאיתא בתוספות ב\"מ קא."
],
[
" גמ' \"דהוה ליה שינוי החוזר לברייתו\". פירוש הראב\"ד: \"ועל זה השינוי אמר ר' יוחנן דבר תורה גזלה הנשתנית חוזרת בעיניה, משום דהדר לברייתא הוא\". ואם תאמר, היכי יליף לה מקרא? יש לאמר, דהכי קאמר: \"אשר גזל מ\"מ\", איך שהיא אם יכולה להיות שוב כמו שגזל. ואם תאמר, מאין הוא יודע שהמשנה מדברת בשינוי החוזר לברייתו, דקאמר, שהשינוי שבמשנה הוא קונה דוקא מפני תקנת השבים? יש לאמר, משום דקשיא ליה כדמקשה לעיל, \"כלים אין שיפן לא\", ומתרץ כדאביי.",
"\"בימי רבי נשנית משנה זו דתניא וכו' \". נראה לי דהכי פירוש הך ברייתא דתניא \"מעשה באדם אחד\" נשנית בימי רבי. והכי היה קים לו לר' יוחנן אבל אין לפרש שהביא מן הברייתא ראיה שהברייתא ד\"תנו רבנן\" נשנית בימי רבי, דמאי ראיה מהך ברייתא?",
"\"מיתיבי הניח להם וכו' \". נראה לי דאגב גררא דאיזהו נשך קאמר הכא מיתיבי, דבאמת הוה ליה למימר הכא ורמינהו, כיון דמקשי מברייתא על ברייתא. ולדברי ר' יוחנן אין מכאן קושיא כלל, אלא להיפך, מדבריו נקל יותר לתרץ, \"דכאן קודם תקנה וכאן לאחר תקנה\".",
"\"הא אביהם חייב להחזיר\". דליכא למימר דהא קמ\"ל דאפילו אינהו דליכא תקנה גבייהו, מ\"מ אינם חייבים להחזיר, משום דקנינהו ביאוש ושינוי רשות, דפשיטא כיון דאביהם לא היה חייב להחזיר הוי כמו שהקנו לו חכמים וכיון שכן אף הבנים אינם חייבים להחזיר אע\"פ דליכא תקנה גבייהו.",
"\"חייבין להחזיר מפני כבוד אביהם\". אבל הוא בעצמו אינו חייב להחזיר אפילו בדבר המסוים אם אינו חש לכבודו.",
"\"שלא הספיק להחזיר עד שמת\". כלומר, שעשה תשובה לפני מותו, שזהו דרך החוטאים, ולפיכך כתב סתמא, חייבים להחזיר מפני כבוד אביהם.",
"\"גזלנין מאי שגבו איכא וכו' \". קשה לי, לימא דהאי, \"אע\"פ שגבו\" קאי רק על מלוי ברבית, והכי קתני: הגזלנין, ומלוי ברבית אע\"פ שגבו, מחזירין. וא\"ת א\"כ מאי קמ\"ל בהגזלנין, הרי כתוב בתורה, \"והשיב את הגזלה אשר גזל\", הא טובא קמ\"ל דליכא תקנה? וי\"ל דלא שייך למימר קמ\"ל דליכא תקנה, דמנא ידע? דלא שמענו אינו ראיה. ומ\"נ אי תנא דהך ברייתא לא ידע כלל על דבר תקנה, א\"כ לא אשמועינן מאומה במה שכתב מחזירין, ואי ידע, א\"כ לא שייך לחלק, דלא שמענו אינו ראיה. וכן משנה בתוספות ב\"מ סב. ד\"ה גזלן.",
"\"ואמר רב חסדא בורות שיחין ומערות\". כלומר, דבשלמא בלא רב חסדא איכא למימר דהאי \"יעשה בהן צרכי צבור\" הוא משום לצאת ידי שמים, כדי לעשות מעשים טובים כנגד מעשיו הרעים, אבל כיון דאמר רב חסדא, \"בורות שיחין ומערות\", דהיינו, כדי שיקבלו הנאה אף הנגזלים, הרי שאנו מחייבים אותו להחזיר לנגזלים.",
"תוס' ד\"ה בימי. \"ור\"י אומר דממתני' לא ה\"מ למפרך\". נראה לי, דר\"י לא בא לחלק על ר\"ת בזה שהמשניות היו קודם רבי, וכיון שהתקנה הרי נתקנה בימי רבי א\"כ לא מצי למיפרך מן המשניות כדברי ר\"ת אלא שבא להוסיף עוד סברא על דברי ר\"ת, וגם בא לחלק על זה שאמר שלא נתקנה אלא לדורו של רבי, דמה שחייבו אחר כך בגזלות לא הוי אלא משום דהוי באקראי בעלמא.",
"ד\"ה אי משה. \"דלא שייכא תקנה גבי בנים\", וא\"ב לא צריך טעמא דכבודו.",
"ד\"ה לצאת. \"וסוגיא דהכא במ\"ד רבית קצוצה יוצאה בדיינין\". קצת קשה, דמשמע הכא דקאי אליבא דר' יוחנן, דאמר בימי רבי וכו'. ומש\"ה פריך מברייתות ולא ממתניתין, ור' יוחנן אית ליה התם דרבית קצוצה יוצאה בדיינין.",
"בא\"ד \"לא שייך לשנויי הכא תנאי היא כדמשני התם\". כלומר, כיון דעל כל פנים מוצא תנאי דפליגא אי חייב להחזיר או לא, לימא דהך ברייתא סבירא ליה כתנא דמחייב ולא יצטרך לשנויי, \"לצאת ידי שמים\". ותירץ דהך ברייתא דהוי אחר תקנה לא מצי סבר כתנא דמחזירין, דהא משום הכי אית ליה לתנא דהתם דמחזירין משום דהוי קודם תקנה, דהוי בימי רבי. אבל מחמת טעמא דרבית קצוצה מצי סבר כהך תנא דמחייב ברבית קצוצה, ומשום הכי מחייב לצאת ידי שמים מחמת התקנה."
],
[
" גמ' \"ותנן על המריש וכו' מפני תקנת השבים\". קשה לי, הא הך משנה נשנית לפני זמן רבי, שהרי היא עדותן של ר' יהושע ור' יוחנן בן גודגדא, וא\"כ הך תקנה הוי תקנה אחרת, שתקנו רק על מריש הבנוי בבירה, ומאי קשיא ליה? ושמא רב נחמן לית ליה הא דר' יוחנן, ולדידיה תקנה אחת היא, ולפיכך קשה להו, למה לא הזכיר רב נחמן שאף כשגזלה קיימת, יש תקנה? ותירצו, דהך נמי הוי כדליתא.",
"רש\"י ד\"ה גזילה חוזרת. \"כמו שהיה בשעת הגזלה\". והא דלא קאמר, משלם כשעת הגזילה? משום דבעי לאשמועינן דאין יכול לשלם לו בדמים, אלא מחזיר לו הפרה והרחל עצמן, והיינו משום כושרא דחיותא. והרא\"ש לא כתב כן, אלא משלם הגזלן לנגזל דמים, דקניה בשינוי. ולפי זה קשה מאי דקתני, \"גזילה חוזרת בעיניה\". ועוד כתב הרא\"ש, דאף התוספות כתבו כן. ולכאורה לא משמע כן בתוספות, ובע\"ה נדבר מזה לקמן בתוספות ד\"ה \"לר\"ש כי מסלק\".",
"ד\"ה פירות. \"הפסד לקוחות\". מפני שהפירות והשבח הם אינם קצובים ואם יטרפם ממשועבדים אזי שום איש לא יוכל לקנות שום קרקע מהגזלן דשמא יטרוף ממנו בעל השבח והפירות.",
"ד\"ה רבי מאיר. \"אין בהן אחריות נכסים יחזיר\". כלומר, כשהלוה מודה שממלוה נפל, ויש רק חשש משום קנוניא על הלקוחות, אבל לר\"מ החשש הזה אינו, דכיון שאין אחריות נכסים לא יגבה אלא מן הלוה עצמו, אבל לא מן הלקוחות, לר' מאיר.",
"תוס' ד\"ה כאן בגזילה. \"שאין הבהמה שלו אין אדם חוטא ולא לו\". והא דקתני רועים ולא נקט גזלנין, אע\"פ שסתם רועים בהמות אחרים לא הוו גזלנין? היינו משום דסתמן רועין בהמות של הרבה אנשים ואינם יודעים ממי גנבו, אע\"פ שגזלתו עוד קיימת.",
"ד\"ה משלם דמי פרה העומדת לילד\". קאי אמתניתין דקתני: \"גזל פרה העומדת לילד וכו' משלם דמי פרה העומדת לילד\", ופירשו התוספות, דכשגזל פרה מעוברת בניסן וילדה באייר, השבח מניסן ועד אייר הוי דגזלן. (וכן כתב הרא\"ש). אבל הגר\"א כתב דטעות סופר הוא בגמרות שלנו וצריך להיות דהוי דנגזל. וכן משמע מלשון התוספות, דהרי בזה פירשו מה שאמר במשנה \"משלם דמי פרה העומדת לילד\", דמשמע שמשלם כמו שהיא בשעת לידה, והיינו דהשבח עד שעת לידה נמי משלם לנגזל. וסברא היא, שהרי השינוי לקנות בא בשעת לידה. והרא\"ש סובר דהוי דגזלן. ועיין שם סברותיו ואיך שתירץ הלשון שבמשנה.",
"ד\"ה חמשה. \"שמפורש שלא קבל עליו אחריות\". כלומר, דשמואל מוקי לה להך ברייתא כרבנן, ומשכחת לה אליבא דרבנן \"גט חוב שאין בו אחריות\", כגון שכתב בפירוש שאינו מקבל עליו אחריות נכסים, דאפילו רבנן מודו דלא גבי ממשעבדי, שהרי מחל שעבודו. והא דדייק הכא מהא דהברייתא כרבי מאיר, ולא מוקי לה כשכתב בפירוש שאינו מקבל עליו אחריות, ואפילו כרבנן? תירצו בתוספות, משום \"דלכאורה כוותיה אתיא\", פירוש, דגט שאין בו אחריות משמע שבגט אינו כתוב כלום על דבר אחריות, ולא שכתוב שם בלי אחריות.",
"ד\"ה מאן. \"אלא מתני' דהניזקין דאין מוציאין לאכילת פירות\". כלומר, דטעמא דמביא מברייתא הוא משום דכתיב בה \"גט חוב שאין בו אחריות\" דמהכא משמע דר\"מ היא, דאית ליה אחריות טעות סופר, אבל במשנה לא כתוב וגט חוב שאין בו אחריות, וא\"כ אפשר לאמר דלאו ר\"מ היא וליכא למפשט מה קניס ר' מאיר - הא אפילו בלאו הכי אפשר למפשט דר\"מ היא משום דלר' יהודה ור' שמעון לא קנסו הכא את הגזלן שישלם השבח, ופשיטא דלא קנסו את הלוקח מגזלן, ואמאי קתני במשנה \"ולשבח קרקעות\", דמשמע, שהנגזל טורף את השבח מלוקח? אלא פשיטא דר' מאיר היא.",
"ד\"ה דאתא. \"דלוקח מגזלן לית ליה שבחא\". פירוש, והיכי קאמר הכא שהוא גובה את השבח מגזלן מנכסים בני חורין? ובשלמא אי נוקמא ביציאה, ניחא, דיציאה אית ליה ללוקח מגזלן, ואפילו לשמואל, כדאמרו התוספות בתר הכי, אבל שבח היתר על היציאה הרי לית ליה. ותירצו כגון שקנו מידי הגזלן שישלם ללוקח שבח, דההוא אית ליה אפילו שבח היתר על היציאה, ואפילו לשמואל.",
"בא\"ד \"מאי שבח חצי שבח\". פירוש, דהתם אמר אם לוה וחזר ולוה, ולשניהם שעבד נכסים שיקנה, ואם קנה אחר כך יחלוקו בהם שני הלווים. ופריך מהא דקתני, שהבעל חוב טורף מהלוקח אף את השבח, והרי אף הלוקח הוא כמו בעל חוב על המוכר שנטל עליו אחריות המכר, והשבח לא הוי אלא כשדה שקנה המוכר אחר ההלואה, שהרי הלוקח הביא את השבח והוא קנה את השדה אחר ההלואה, וא\"כ אמאי נוטל בעל חוב כל השבח, והלוקח שהוא בעל חוב שני אינו נוטל כלום. ומשני, דאין הכי נמי, דאף הלוקח נוטל חלק בשבח. והא דאמר, \"ואת השבח\", היינו חצי שבח שהבעל חוב נטל. הרי שסתם שבח אינו משמע, כל השבח.",
"בא\"ד \"ומיהו המקשה\", כלומר, מי שרוצה לפשוט הכא את הבעיא אליבא דר' מאיר. ומיהו קצת קשה, למה ליה לתרצן לדחות \"בלוקח ת\"ח\", לימא אף בע\"ה והכא בשבח היתר על היציאה מיירי, וכדמשמע בברייתא דף טו.? וליכא למימר דאם נאמר בשבח היתר על היציאה מיידי א\"כ ע\"כ יהיה דוקא בעם הארץ, דהא בתלמיד חכם קניס אף בשלו, כמו הכא דאפשר דוקא בגזלן קניס, ולא בלוקח, וצ\"ע."
],
[
" גמ' \"דאתא\", כלומר, קתני מיהת.",
"\"דלא ידע דקרקע נגזלת או אינה נגזלת\". פירש הרא\"ש: \"דבשוגג כי הא שלא הכיר בה שאינה שלו לא קניס ר' מאיר; וכי קא קניס, בשוגג שיש בו נידנוד עבירה כמו עם הארץ, שידע שהיא גזולה, אלא שהיה סבור דקרקע אינה נגזלת, דאף על פי כן לא היה לו לקנותה, כיון שידע שגזולה היא\". ואע\"ג דרב ושמואל פליגי בהכיר בה שאינה שלו אם יש לו שבח מגזלן, משמע, דקנסינן ליה ללוקח שיטלו ממנו את השבח אע\"פ שלא הכיר בה שגזולה היא? י\"ל, דהם איירי בשבח היתר על היציאה, דהוי של נגזל לא מטעם קנס, והכא המקשן והתרצן איירי ביציאה כפי שנראה מהתוספות לעיל. ורש\"י פירש לעיל, \"בשוגג, כגון שלקח מגזלן והשביחה ולא ידע שהיא גזולה\", משמע מדבריו, דהבעיא היא אפילו בשוגג כי האי. והרשב\"א תירץ? \"דדרך התלמוד שהמקשה מרגיש במה שיכול המתרץ לדחותו. ומפני שבא התירוץ, לא, בת\"ח, הקדים הוא ואמר, מאי לאו בע\"ה\". כלומר, וכשתירץ, \"בת\"ח, הרי ממילא שידע\".",
"\"אפי' לא ילדה נמי כשעת הגזילה הוא דמשלם\". כלומר, לעולם ר' יהודה היא, דלר' שמעון ליכא למימר, \"אפילו לא ילדה משלם כשעת הגזילה\", דהא גזלן אינו נוטל אלא למחצה, לשליש ולרביע.",
"\"או דלמא מבשרא שקיל\". כלומר, דבכל שומא הרי מתנה המקבל איך ליטול, וכשאין מתנה נוטל כמנהג המדינה, אבל כאן הרי מקבל הגזלן בלי שום תנאי, ופשיט מבעל חוב ללוקח או ליתומים, שאף הוא מסלק להם שבח בלי תנאי.",
"רש\"י ד\"ה צבעו. \"דלא ידעי דאסור לשנות בדבור של בעל הבית\". פירוש, דהרי ר' מאיר לא מחלק בין ידע מה שאמר לו בעל הבית או שכח, וא\"כ משמע אפילו בידע לא קניס. וטעמא ע\"כ משום דצבע שוגג חשיב לו, ואינו כגזלן שודאי אסור.",
"תוס' ד\"ה בשבח. \"או משום דהוי שינוי גמור\". כלומר, דכשילדה נתחדש כאן גוף שהוא חלוק לגמרי מגופו של נגזל, דהיינו הפרה. וכן כשנגזזה הצמר לא הוי גוף אחד עם הרחל. אבל בנתעברה או נטענה, הרי הדבר החדש הוא חלק מגופו של הנגזל וכיון שכן אף הוא הוא דנגזל. ובמהרש\"א כתב, דהוי שינוי גמור משום דלא הדר, ובנתעברה הוי שינוי דהדר, ולפיכך קשה לו מה שהקשה.",
"בא\"ד \"דכיון דטרח בהאי שינוי שייך ביה תקנת השבים\". פירוש, דאם לא כן, תקשה, הא לרב זביד דמוקי מתניתין כר' יהודה, מדקתני \"גזל פרה ונתעברה אצלו וילדה\", דמשמע \"ילדה אין, לא ילדה הדרה בעינא\", ואם כן, היכי קתני במתניתין, דגזל עצים ועשאן כלים משלם כשעת הגזילה הא שבח שעל גבי גזילה הוא, דהוי לנגזל לר' יהודה. ולפי זה נראה לי דצריך לגרוס בתוספות \"שמה\" במקום שמא.",
"בא\"ד \"דהא ס\"ל בההיא דלצבוע לו אדום שינוי לא קני\". קשה לי אפשר דסבירא לו שינוי קונה, ולפיכך הוי דגזלן, ושאני צבע משום דהדר, וכי תימא אף בנתעברה הוי שינוי דהדרי, היינו דוקא לר\"ת אבל עכשיו הרי סבירא להו דעיבור לא הוי שינוי דהדר משום דכשיהדר יהדרו שני גופים.",
"בא\"ד \"כי היכי דחשיב ר\"ש דצביעה\". פירוש, וכי תימא דלפיכך לא חשיב רבי יהודה בהדי הני תנאי דסברי שינוי אין קונה משום דצבע הוי שינוי דהדר, ולא מטעם שאין רוצה לקנותו, הא חשיב התם ר\"ש בן יהודה בהדי הני תנאי, אע\"ג דלא איירי אלא בצבע. וא\"ת תקשי אף לר\"ת אמאי לא חשיב אף ר' יהודה דסבירא לו שינוי אינו קונה בנתעברה, אע\"ג דהוי בצביעה דהדרה? י\"ל דשאני נתעברה דהדרה ממילא.",
"ד\"ה מני. \"דקאי אר\"מ דאיירי בילדה\". ולפי זה היה יכול להקשות ילדה גופה, דלא כר' שמעון, אבל בכדי להוכיח דלא כר' יהודה ע\"כ מוכרח להוכיח מילדה אין, לא ילדה לא.",
"ד\"ה לר\"ש. \"פשיטא דמגופיה שקול\". פירוש, כיון דהגזלן נוטל כל השבח, אע\"פ שאף גוף הנגזל השביח, וא\"כ חשבינן כאילו השבח היה גוף לעצמו, ואין לו שום שייכות עם גוף הנגזל, וכיון שכן, פשיטא דהגזלן נוטל השבח עצמו, ולא דמים. וכן אם אמרינן שינוי קונה כפירוש ר\"ת, אלא חדא מינייהו נקט. והרא\"ש פירש, שלר' יהודה נוטל הגזלן אף גוף הפרה ומשלם לו לנגזל דמים, וכתב שכן משמע מהך תוספות. ולפי פשוטו לא משמע כן, אבל מ\"מ מהגמרא משמע כדבר הרא\"ש, שהרי מוקי מתניתין כר' יהודה, ובמתניתין קתני, \"גזל פרה מעוברת וילדה, רחל טעונה וגזזה, משלם דמי פרה העומדת לילד ודמי רחל העומדת ליגזז\", ומשמע דאינו משלם הפרה עצמה, כי אם דמי פרה, וא\"כ הא דאמר ר' יהודה, \"גזלה חוזרת בעיניה\", היינו דמים, ולא הגזילה עצמה, דהא קאי אף על רחל וגזזה דקאמר ר\"מ.",
"ד\"ה שלשה. \"ושייר נמי אריס\". כלומר, דלא תקשה, מאי שייר דהאי שייר?",
"ד\"ה שבח המגיע. \"ושאין מגיע לכתפים שצריכים לקרקע\". זה אינו בפירוש רש\"י שלנו. והיה אפשר לפרש, דמה שאמר גדלה כל צרכה, היינו רק במדה (דזה פירושו של \"מגיע לכתפים\"), אבל מכל מקום צריכה עוד לשדה להתבשל כל צרכה. ובאופן זה לא יהיה קשה על רש\"י מה שהקשו התוספות."
],
[
" גמ' \"כיון דאיכא עכו\"ם באמצע לא עבדי ליה רבנן תקנתא, תיקו\". קשה לי, מאי קמיבעיא ליה, כיון דאי לא זבנה לישראל הוי פשיטא לן דלא שקיל עכו\"ם שבחא, משום דלא עבדי תקנתא לעכו\"ם, וא\"כ אפילו זבנה לישראל דהא \"הבא מחמת עכו\"ם הרי הוא כעכו\"ם? ושמא י\"ל דמ\"מ קמיבעיא ליה, כיון דגזל ישראל הרי קבל זכות זה בשדה שיהיה לו השבח, והזכות הזה מכר לעכו\"ם, אלא שהעכו\"ם אינו יכול להשתמש בזכותא דרבנן, וכיון דהשדה עבר לישראל הלוקח יכול להשתמש אפילו בזכותא דרבנן.",
"\"מעיקרא דיקלא מיקרי\". \"ואם תאמר, א\"כ צמר וצבע נמי, דצמר צבוע מיקרי? ויש לאמר, דצמר אישתני חזותיה, הכא לא אישתני, אלא זקוף היה והשתא שוכב. והכי אמרינן במסכת סוכה לענין הושענא, דגזיזה לאו שינוי הוא\". הראב\"ד והרשב\"א ז\"ל. וקשה לי, דהא בגובי משתני אף מראיתו משהיה? ועוד מה ראיה היא מסוכה, דקאי בגזיזה? ולי נראה דשאני בצמר וצבע, שהרי הוסיף איזה דבר מה שלא היה בצמר, ואם כן בריה אחרת היא, אבל הגובי הרי היו בדקל, וכיון שעל ידי עשיית הגובי לא נשתנה אף שמו, הוי כמו שלא נגע במה שהיה בתחילה, אלא שחיסר קצת מכמותו. אבל מ\"מ קשה, הרי ברחל וגזזה קתני במתניתין דקני, אע\"פ שלא הוסיף כלום, אלא שחיסר קצת מכמותה? ומכאן קשה נמי להרשב\"א, שהרי הכא לא נשתנה חזותו? ושמא סבירא ליה לרב פפא דאף ברחל וגזזה משלם את הרחל בעין, דלא קנאה, אלא שנוטל את השבח, לר' יהודה משום תקנת השבים, ולר' שמעון למחצה לשליש ולרביע. וכן כתב הרשב\"א. דבכולהו דאמר הכא דלא קני, נותן לו הנגזל לגזלן שבח. ומיהו י\"ל דבצמר איכא שינוי השם, דמיקרי גיזה.",
"רש\"י ד\"ה מה שהשביח. \"מפני תקנת השבים\". ורב אחא מדיפתי נמי קאמר בתר הכי תקנתא לעכו\"ם\", ש\"מ משום תקנת השבים. והיינו כר' יוחנן דסבר דמתניתין איירי בשינוי החוזר לברייתו, ומפני תקנת השבים. ונראה, דלהכי מוקי הך מימרא דרבא בשינוי החוזר ומפני תקנת השבים, משום דאם לא כן, מאי קמשמע לן רבא דיכול למכור השבח. ועוד, היכי בעי, \"השביח לוקח מהו\", למה לא יקנה הלוקח בשינוי כמו הגזלן? אבל אי מפני תקנת השבים ניחא, וקמ\"ל דחכמים תקנו לו אפילו למכור ולהוריש, ואפילו רק הזכות יכול למכור.",
"תוס' ד\"ה הא דמסיק. \"דגם מיתמי גבי ב\"ח השבח בחנם וכו' \". והא דאמר לו רבינא לרב אשי, \"מי אמר שמואל ב\"ח ללוקח יהיב לו שבח\", ה\"נ דהוי מצי למימר, ב\"ח ליתמי מי יהיב ליה שבח, אלא דנקט ראשונה והוא הדין לשניה.",
"בא\"ד \"אבל שאר ב\"ח גבי\". ואם תאמר, נימא דשאר ב\"ח גבי מיתומים דוקא שבח, ולא יציאה, וכתובה דקילה אפילו שבח לא? וי\"ל דליכא למימר הכי דכיון דמייתי מהא דאמר שמואל אפילו על יתומים, ושמואל אפילו ביציאה איירי, דהא מלוקח גבי ב\"ח אפילו יציאה, וא\"כ מיתומים נמי גבי אפילו יציאה. ואע\"ג דבאפותיקי מסקו בתוספות דיש חילוק בין יתומים ללוקח, י\"ל דשמואל לא איירי באפותיקי.",
"בא\"ד \"דמצי מיידי שפיר בשבח לקוחות\". פירוש, דדוקא מזון האשה והבנות אין גובה מנכסים משועבדים, משום דאינם קצובים, אבל מזון בת אשתו דקצוב, גובה. ולי נראה דאפילו לרש\"י מצי להוכיח דמיתומים איירי, דאי בלקוחות לא יגבה התם את השבח אפילו בעל חוב, משום דאין לו ללוקח על מי לחזור, שהרי מת המלוה ולא הניח קרקע, דאי הניח הרי יכולים כולם לגבות מהיתומים, ולא מהלוקח. ושמא י\"ל דבלקוחות אפילו אין להם על מי לחזור אין להם השבח, דכיון דקיבלו אחריות מיד המוכר מחלו את השבח. ולא שייך כאן מחילה בטעות, שהרי בשעת מעשה ידעו דכשלא יהיה למוכר במה לשלם לא ישלם, ומ\"מ קבלו מספק.",
"בא\"ד \"אע\"ג דמסיק שיעור ארעא ושבחא\". וכן אי לא מסיק אלא כשיעור ארעא נמי לא משלם אלא יציאה, דכיון דעשאו אפותיקי הרי השדה היתה שלו והלוקח נכנס בה שלא ברשות, דאינו מקבל אלא יציאה.",
"ד\"ה נחלקה. \"דבעי דאי משתכח כה\"ג תיומת ונחלקה מהו\". נראה לפי פירוש התוספות כך: א) דלתשובת הגאונים, ההוצא העליונה מחוברת משני הוצים, דלא כשאר הוצי הלולב. וזהו דבר שאינו כמעט בכל הלולבים. ב) לפירוש הקונטרס נחלק רק גוף שדרת הלולב ומתוך כך העלים שבשני צדי השדרה נראין מחולקין. ג) לפירוש ר\"י יוצאים מגוף השדרה שני הוצים, וכשמתחלק גוף השדרה ממילא מתחלקים ההוצים הללו שעומדים במקום החילוק. ואף זהו דבר שאינו נמצא ברוב הלולבים. ואינני מבין, למה הביא כאן ר\"י מה \"שכל עלי הלולב כפולין כל אחד לשנים\", הלא זה אינו תלוי כלל בפירושו. ונראה שאיזו טעות סופר נפלה כאן, דהיינו שצריך להיות בתוספות עוד פירוש, והוא פירוש הרי\"ף והרמב\"ם, דתיומת היינו כל הוצי הלולב שהן כפולות אחד לשנים, ועלה קמבעיא אם נחלקו ההוצים."
],
[
" גמ' \"ועבדיה לבינתא\". כתב הרשב\"א: מסתברא בדעביד להו ליבני ולא שרפן, דאילו שרפן תו לא הדר עביד להו עפרא.",
"\"ועביד זוזי לא קני\". כלומר, אע\"ג דבכדי לעשות זוזי מנסכא הוא צריך להתיכה באש, ולא כליבני דאיירי בדלא שרפן.",
"\"טלה ונעשה איל\". דאע\"ג דהשינוי בא ממילא מ\"מ קני משום שבא ברשות הגזלן.",
"רש\"י ד\"ה פנים. \"דאי אפשר לצמצם או גדולה או קטנה\". קשה לי, מה בכך אם היא גדולה קצת, כיון שאין משתנה שמה בזה, הרי אמרו דוקא עגל ונעשה שור קנהו (והא דאמרינן במרובה שור בן יומו קרוי שור, היינו למ\"ד התם דלא קנה בהך שינוי). ועוד אטו אי אפשר לעשות כל הלבינים בחרט שיהיו שוים? ולולא פירושו היה אפשר לחלק כך: דכשגזל עפר ועשה לבינה, הרי אף בלבינה יש העפר דהיינו החמר, וכיון שאפשר לעשות שוב כמו שהיה א\"כ אין כאן שום שינוי. אבל גזל לבינה ועשה עפר, הרי אינו בעפר צורת הלבינה, וכשיעשו מזה לבינה הרי יבראו אז את הצורה, כיון שמתחילה לא היתה לבינה וזאת נקראת יצירה, והיינו דאמר \"פנים חדשות באו לכאן\". אבל בלבינה היתה צורת העפר בתוך חמר. וכן במטבעות היתה צורת הכסף בתוך חמר אבל בנסכא לא היתה הצורה של מטבע.",
"תוס' ד\"ה ועבדיה. \"כלי כגון כוס של כסף קני\". והרשב\"א פירש דאף בכוס של כסף לא קני, דכוס לא חשיב מזוזי. ובנסרים ועשאן כלים, הרי לא סבירא לן כאביי דאוקי מתניתין בהכי, אלא כרב אשי דאוקי מתניתין נמי בשינוי דאורייתא, אבל בנסרים ועשאן כלים לא קני משום דהוי שינוי דהדר. עד כאן. ולי נראה דמ\"מ אפשר לחלק מזוזי לכוס, דבזוזי העיקר לא הצורה אלא משקל הכסף, והצורה לא באה אלא להודיע משקל הכסף, וכיון שכן לא קני, דאף בזוזי אין החשיבות משום הזוזי אלא משום הנסכא, והוי כמו ששינה צורת הנסכא, דלא הוי כלום. אבל בעבד כוס, הרי יש לה החשיבות של הכוס, שהוא הרבה חשוב מהנסכא, והוי מעשה אומנות גדולה יותר מנסכים ועביד ועשאן כלים, או מעפרא ועביד ליבני.",
"בא\"ד \"אבל זוזי ולבינה אין תורת חשיבות עליהן כ\"כ\". נראה דהכי פירושו, כיון דכל קנינו אינו אלא מטעם תקנת השבים, כר' יוחנן, א\"כ לא עשו תקנה אלא בדבר שנעשה בטורח גדול, דהיינו, שעשה כלי מנסכא, אבל לעשות זוזי או לבינה מעפר אינו טורח גדול ולפיכך אין לנו להקנותו מפני תקנת השבים, דאפילו יחייבוהו לשלם בעין גם כן לא ימנע מלהשיב בשביל דבר קטן כזה.",
"ד\"ה המחליף. \"ה\"ה לענין קנין\". כלומר, ואף שפחה אינה נקנית אלא במשיכה, כשאר מטלטלין. ואם תאמר א\"כ היכי מצי לספוקי בה אם ילדה בשעת קנין או לא? י\"ל דקניה בחליפין, שהרי מטלטלין נקנית בחליפין, דהיינו בקנין סודר.",
"בא\"ד \"דתרווייהו נפקי על ידי כלל ופרט\". כלומר, וכיון דחזינן דבשבועה יש לעבדים דין מטלטלין, והיינו משום דאיתרבו בפירוש בכלל מטלטלין וגופן ממון, דהא אף עבדים הוו מטלטלין וגופן ממון, א\"כ איתרבו נמי לענין גזל בפירוש מטעם זה. אבל לענין קנין הרי לא איתרבו בפירוש בכלל ופרט וכלל, א\"כ אפשר לקיים היקישן לקרקעות. וכן אף הסברא נוטה, דקרקע טעמא מאי אינה נגזלת משום שאי אפשר לטול אותה כמטלטלין וכן אי אפשר לשבע שלא נטלה או שלא החזירה. אבל עבדים אפשר לגזלן ואפשר לשבע עליהן שנטלן ושהחזירן. אבל בקנין אין דרך למשוך עבדים בשעת קנין, שהרי הולכים מעצמם, ולכן אין נקנים במשיכה אלא בכסף, שזהו המעשה הנעשה בשעת קנין, וזה מראה שהמוכר החליט למכור והקונה החליט לקנות.",
"ד\"ה והלה. \"דשתיקה כהודאה דמיא ולא כאומר איני יודע\". וקשה לי, הא אפילו נאמר דשתיקה כהודאה דמי מ\"מ קשה מן \"זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו\", ואמאי יחלוקו, ניזיל בתר מרא קמא, וא\"כ ע\"כ סומכוס היא (ובב\"מ אוקי בפירוש מתניתין דהתם, דקתני יחלוקו, כסומכוס), וא\"כ מאי קשה מברי ושמא, הא סומכוס מצי סבר שפיר דברי ושמא ברי עדיף והמחלוקת בב\"מ היא לרבנן? ובתוספות ב\"מ צז: ד\"ה לימא מתורצת הך קושיא שהקשינו, אבל מ\"מ קשה, הא אף למ\"ד ברי ושמא ברי עדיף לא ניחא הכא, משום דכאן הוי ברי גרוע ושמא טוב, דאפילו רב יהודה מודה, וכדאיתא בתוספות בכמה דוכתי."
],
[
" גמ' \"נהום כריסיה לא שוי\". לחם מאכלו. כלומר, דרב נחמן היה מרשה לכל אחד ליקח את עבדו, משום שלא עשה מלאכה אצלו, והכא נמי, הרי העבדים אינם עושים מלאכה, וכדמוכח לקמן, דבשלא בשעת מלאכה תקפם, ואמר ליה רבא, דשאני עבדא דרב נחמן, שלא רצה לעולם לעשות מלאכה, אפילו בשעת מלאכה, אבל כולי עבדי מיעביד עבדי בשעת מלאכה, ולכן אין הבעלים רוצים שיעבדו בהם אחרים אפילו שלא בשעת מלאכה, משום דלא ניחא להו דנכחוש עבדיה.",
"\"הא דלא עבידא לאגרא\". כלומר, ותרווייהו בדלא נחית בה אדעתא דגזלנות אלא ליהנות ממנה ולהחזיר, ובכן הוא רוצה לגזול את השכירות, ובדקיימי לאגרא השכירות היא בכדי שכרה, ובדלא קיימי לאגרא, היא אינה אלא בכדי פחתה ובתרווייהו משלם כשעת הגזלה, דכאן השכירות היא הגזלה. ולא דמי לדר בחצר חברו שלא מדעתו, דבדאיכא פחת משלם כל השכר, כמו שאמרו התוספות בשחרוריתא דאשייתא, דהתם הרי לא נחית לגזול השכר ולפיכך משלם כלו, כיון דהוי זה נהנה וזה חסר. אבל כאן הרי נחית לגזול ולפיכך אינו משלם לפי הנאתו אלא לפי חסרונו של הנגזל. והרשב\"א חילק, משום דהכא הוי מטלטלין והתם בקרקע. ואינני מבין את החילוק. וכן פירש הראב\"ד דאיירי כשבא לגזול את השכר.",
"\"דכי פסלתו מלכות דמי\". כלומר, דלפי מראית עין לא נשתנה כלום ביין, אלא שמ\"מ אינו יין. וכן הכא לא נשתנה אלא שמ\"מ אינו מטבע. והא דמביא \"פירות והרקיבו\", נראה לי דכדי נסיב לה. דבפירות שהרקיבו נשתנה אף המראה.",
"\"תרומה ונטמאת דכי פסלתו מלכות דמי\". כלומר, דס\"ד דהזיק שאינו ניכר הוא היזק בדין ולא בגוף הניזק. ומשנה דהיזק שאינו ניכר הוא היזק שאינו נראה לעינים, ובמטבע הרי הוא דבר הנראה לעינים.",
"רש\"י ד\"ה עביד. \"אדעתא דאגרא נחית\". הלשון משמע, דאי עביד לאגרא אז הנגזל לא רצה לגזול כי אם השכר כדמסיק הגמרא בסוף, \"הא דנחית לה אדעתא דאגרא\". ולפי זה הלשון ראשון הוי כהלשון שני, אלא דבלשון שני פירש בהדיא אי נחית אדעתא דאגרא או אדעתא דגזלנותא. ואין לשון הגמרא משמע כן. ועי\"ל דהכי פירושו, \"מסתמא כי נחית לה אדעתא\" לשלם אגרא. כלומר, לא רצה כלל לגזול אותה, אבל גם זה לא נראה, דלמה היה לו לתקף, כיון דקיימא לאגרא והוא רוצה לשלם אגרא.",
"תוס' ד\"ה ומי אמר. \"ומשלם אגרא היכא דקאי לאגרא\". קשה לי, לוקמא דלא קאי העבד לאגרא ומשום הכי פטור, ולא מטעם דניחא ליה דלא ליסתריה עבדו? לפיכך נראה דאפילו לא קאי העבד לאגרא חייב לשלם שכרו אי לאו הטעם דניחא ליה, ולא דמי לספינה דהוי מטלטל, וכיון דלא קאי לאגרא הוי גזלן אפילו לא נחית בתורת גזלנותא, דהא הוי שוכר שלא מדעת. אבל בקרקע דאינה נגזלת אפילו שכר שלא מדעת לא הוי גזלן, דהא אינה נגזלת. ואפשר דהסדר בדברי התוספות צריך להיות כן: \"ומשלם אגרא כמו ספינה דלקמן\" היכא דקאי לאגרא והיכא דלא נחת ליה בתורת גזלנות.",
"ד\"ה המלוה. \"דמשלם מטבע היוצא באותה שעה\". כלומר, דהא קאמר, \"דהא קבל עליו לתת מטבע והאי לאו מטבע הוא\", משמע דטעמא משום דקבל עליו. וקשה לי, הא מכל מקום הוי סאה בסאה, ואפילו קבל עליו לא יתן לו?"
],
[
" בא\"ד \"לא מצי פטר נפשיה במטבע שנפסל\". ואע\"ג דרב ושמואל איירי במטבע שפסלתה מדינה, דקאמר, \"לך הוציאו במישן\", מ\"מ הרי אמרי דדוקא במלוה על המטבע נותן לו מטבע היוצא באותה שעה, משמע אבל מלוה סתם נותן לו אפילו מטבע שאינה יוצאה באותה שעה, ומשמע דאינה יוצאה כלל. וטפי איכא למידק משמואל, דדוקא במלוה על המטבע נותן לו מטבע שיכול להוציא במישן, משום דהוי מטבע בחד מקום, אבל במלוה אינו צריך שתהיה מטבע אפילו בחד מקום. ומשמואל אפשר להוכיח לרב, שהרי אינם חולקים בפירוש המשנה במטבע שנפסלה.",
"בא\"ד \"ומכל מקום כשהוא בעין וכו' \". כאן חוזרים לגזלן. ואפשר שצריך לגרוס: \"ומ\"מ בגזלן כשהוא\". וזהו להפך ממלוה.",
"גמ' \"יכול לומר לו לך הוציאו במישן\". כלומר, אפילו אינה יוצאה אלא במישן שהיתה המדינה הכי רחוקה בארץ פרס, מ\"מ שם מטבע עליה.",
"רש\"י ד\"ה נותן. \"אבל הלווהו מעות את שהלוהו משלם לו\". והיינו, דאם ישלם לו מטבע היוצא באותה שעה, שהיא שוה עכשיו יותר מן המטבע שהלוהו, א\"כ יהיה בזה חשש רבית, דהוי כמו סאה בסאה. אבל בפרגמטיא הוי כדרך מקח וממכר, דמותר אפילו סאה בסאה.",
"ד\"ה והוסיפו. \"אליבא דרב\". נראה דלאו דוקא אליבא דרב, דהא אפילו שמואל אית ליה דצריך לתת ליה מטבע, אלא כשיכול להוציאו במישן הוי ליה לדידיה מטבע, וכיון שכן, מצי למיבעיא בהוסיפו על המטבע ואינו יכול להוציא את המטבע הישנה אף במישן, אי דלית ליה אורחא למיזל למישן.",
"תוס' ד\"ה דזבין. \"משום רבנן דאפי' בדיעבד אין מתחללין\". וא\"ת הא אמרינן בעלמא (ביצה ב:) כח דהיתרא עדיף? וי\"ל דאף כאן משמיע לנו כח דהיתרא, דכיון דאמרי רבנן אין מתחללין א\"כ כשחילל על בהמה הוי הבהמה היתר, אבל לר\"ע הוי הבהמה מעשר שני. וכיון שכן, טפי הוי לן לאשמועינן דברי רבנן, דהלכה כרבנן."
],
[
" תוס' ד\"ה עכורין. \"לאו דוקא\", כלומר, דאפשר לפרש, דבעכורים הוי דבר האבוד משום שאינו נראה לעינים, ודבר שאינו נראה נקרא דבר האבוד, קמ\"ל דלאו היינו טעמא.",
"ד\"ה השף. \"והרי חסריה טובא ואמאי פטור\". ולפי זה קשה על הרמב\"ם והטוש\"ע דפסקו לעיל כרב יהודה, דפסלתו מלכות היינו נסדק, והכא פסקו כרבה. אבל יש לחלק בין גזלן למזיק, דבגזלן חייב משום דהוי שינוי הניכר, ומשלם כשעת הגזילה, דלא הוי אותה מטבע שגזל ממנו, אבל לענין מזיק פטור שאנשים לא ידעו משקל הכסף, כמו במטבע שיש בה צורה, ולפיכך לא יחפצו לקחתה, וכיון שכן, לא הוי אלא גרמא בעלמא.",
"ד\"ה הצורם. \"דודאי לגבי מזבח קיימא\". ובגמרא משמע דהא לאו טעמא הוא, שהרי מקשה מפרת חטאת, דקאמר, מלאכה הוא דלא מינכר היזיקה אבל צורם וכו' \". ומשמע דתרווייהו קאי אפרה, ואע\"פ דפרה סתמא למזבח קיימא. ולכאורה נראה דנפסל לאו דוקא, אפילו פסלה בידים, דכיון דלא הוי שינוי אין חילוק בין עשה בידים, לבא ממילא. ועוד יש לחלק בין מזיק לגזלן."
],
[
" גמ' \"כדרבה. \"דאמר רבה גזל חמץ לפני הפסח וכו' \". ק\"ק למה ליה להביא הא דחמץ בפסח דלאו בהדיא פליגי בה ר' שמעון ורבנן, אלא דרבה מדמה לה מסברתו לפלוגתא דר' שמעון ורבנן בקדשים שחייב באחריותם, להביא מקדשים גופייהו, דהא התם נמי הוי עיקרו ממון? ושמא י\"ל דלהכי מביא מחמץ משום דרבה אמרה, ואי סבירא ליה דאף בשורף שטר הוי פלוגתא דר' שמעון ורבנן, לימא אף בשטר איכא הך פלוגתא, ולמה אמר בשטר פטור סתם, דמשמע דהוי ככולי עלמא? אלא שמע מינה דסבירא ליה לרבה דבדבר שאין עיקרו ממון ליכא שום פלוגתא.",
"\"כאן שהרקיבו מקצתן\". כלומר, שהפירות הרקיבו קצת באופן שלא ניכר כל כך ריקובן, \"ולפי שדרך הפירות היות נרקבים והולכים ושמם אינם משתנה על ידי זה, אבל כשנרקבה כל הפרי הרי שמה משתנה על ידי זה, שנקראת פרי רקובה, ואז אפילו לא נרקבו אלא מעט מן הפירות אין אומר לו הרי שלך לפניך על אותן שנרקבו.",
"\"ושיבר האבנים או שהזיקן חייב\". כלומר, דסד\"א כיון דקיבל עליו לסתור, ולא לתקן, הוי אפילו שבירה בכלל סתירה, קמ\"ל.",
"\"שידה תיבה ומגדל ושיברן פטור\". כלומר, דאינו צריך לשלם אלא דמי עצים ופטור מן השבח, דהיינו דמי שידה.",
"\"מכלל דרישא עצים\". וליכא למימר דהא דתני חייבים לשלם היינו דמי עצים, ולא את השבח, דאם כן לא הוי לו למתני אותה בבא כלל, דהא מסיפא שמעינן לה, דהוי כמו שנתן לחרש שידה תיבה ומגדל לתקן וקלקל חייב לשלם.",
"רש\"י ד\"ה ואכפייה. \"ששרף שטר חבירו בילדותו\". ובהכותב כתב רש\"י: \"שבא דין כזה לפני רב אשי ואכפייה רפרם בדברים, ולפירוש זה ניחא יותר מה דכתוב ואגביה, לשון הפעיל.",
"ד\"ה כי כשורא. \"פירעון גמור מן העידית וכו' \". ופירוש זה דחוק הוא, דאין לשון כזה בשאר מקומות בש\"ס כשהוא רוצה לאמר מעידית, ועוד מ\"ש מעידית, הא ב\"ח בבינונית. ולי נראה דהכי קאמר, דרפרם הוכיח לרב אשי שהוא חייב, ולא אמרינן, \"ניירא בעלמא קלאי מינך\". שהרי אם היה שורף כשורא לצלמי פשיטא שלא היה משלם לו בעד עץ פשוט, שהרי הכשורא הזאת שוה יותר מעץ פשוט, והכי נמי ששרף את השטר חשבינן כמו שהיו צורות יפות על השטר, שהרי האותיות הכתובות על השטר היו שוות כסף.",
"תוס' ד\"ה פירושי. \"ובכמה מקומות לא דייק\". ולי נראה, דהתם דייק משום דנראה דחד תנא שנה כל המשנה, וא\"כ קשה, ל\"ל למיתני שתי פעמים שלשה שאין דרך התנא לפרש את דבריו באופן זה. אבל הכא נראה, דרבי שסידר המשניות אסף שלש משנות בכדי שהמשנה השניה תפרש את הראשונה, וכיון שבכל משנה היה כתוב חייב, לא רצה רבי לשנות, ומשנה לא זזה ממקומה. כן היתה שיטת רב אסי. והכי נמי מסתברא אפילו למאי דמוקמינן, \"תנא סיפא לגלויי רישא\", דבלאו הכי קשה, לתני בהדיא \"עצים\" ולא יצטרך לגלויי. אבל אי נימא דרבי קבל שלש משנות בכדי לגלויי, ניחא."
],
[
" רש\"י ד\"ה אמר לך. \"וצבע שכיר בעלמא הוא\". נראה דסבירא ליה דבנידון זה אינו קבלן אלא שכיר. וכן נראה מפירושו גבי \"דאגריה לביטשי\". ואם תאמר, מאי שנא משליחא דאיגרתא דאמרינן לקמן דהוי קבלן? יש לאמר, דשאני הכא ששינה מדרך כל האומנין ולפיכך אין לו דין אומן. אבל בשליחא דאיגרתא לא שינה, וזהו דרך הקבלנות בשליחות דאיגרת דשכירות אף שם הוא שכיר יום. אבל מהרשב\"א מוכח דאף בצמר לצבע הדרך שהסמנין יהיה של בעל הבית ומ\"מ אומן הוא, וכן פירש באגריה לביטשי. ולפי פירושו הקשה בשם הראב\"ד, מאי שנא הא דצמר וסמנין דב\"ה מהא דנתן עצים לעשות שידה, הרי אף שם אינו נותן האומן כי אם מלאכתו? ותירץ, \"דלגבי צמר סמנין הוא דעבדי לשבחא, ואומן לא קני בהו מידי. אבל עצים, כיון דלא צריכי לסמנין, אלא לאומנתו של אומן, אומנתו זהו סמניו\". ונראה לי, דהכי פירושו: דעיקר קנין האומן הוא בצורה שיצר, ובצבע הצבע עושה את הצורה, אבל בעצים האומן עושה את הצורה.",
"תוס' ד\"ה הכא. \"משום דאית ליה עדיפות למיפרך\". והרשב\"א תירץ, \"משום דאורחא דמילתא הכי, דבעל הצמר יהיב סמנין\". ולי נראה, משום דסתמא קתני, ומשמע אפילו סמנין דבעל הבית.",
"ד\"ה דאגריה. \"דמ\"מ הרי קבלן הוא ולא שכיר יום\". כלומר, כיון דקבל עליו להוציא איזה דבר לפועל, ולא לעבוד בזמן ידוע.",
"בא\"ד \"דבההיא ליכא שבחא\". משמע דר\"ל דטעמא הוא משום דליכא שבח ולפיכך אי אפשר לאמר דקונה בשבח, אבל מ\"מ הוי קבלנות, כמו בשליחא דאיגרתא. וקשה, הא אמר בהדיא בגמרא \"דהיינו שכירות\", וצריך לדחוק, דכיון דליכא שבחא הוי כמו שכירות, שאינו מקבל עליו להוציא איזה דבר לפועל, דלא הוי אלא הכשר פעולה, ולא דמי לשליחא דאיגרתא, דהוי הוצאת דבר לפועל, שזהו כל הפעולה שם.",
"ד\"ה בשליחא. \"ה\"מ לאוקומי דאגריה לביטשא\". קשה לי, היכי מצי לאוקמי ההיא דרב ששת, דאגריה לביטשא, דהוי שכירות, לפי דברי הגמרא, והבעיא מרב ששת הרי היתה בקבלנות? ושמא יש לאמר דהכא נתכוונו לביטשא קמייתא, דליכא שבחא, וסבירא להו דהוי קבלנות ולא כמו שפירשנו לפי היש מפרשים.",
"ד\"ה אלא. \"אפי' לא יהא אומן קונה בשבח כלי\". דאי אומן קונה בשבח כלי לא שייך מחילה אלא מתנה וע\"כ צריך לתת לה.",
"בא\"ד \"ואין חשוב כנותן לה כלום בתחילתו עד שתבא שעה שיכול לתובעה בדין\". וכן באדבר עליך לשלטון אין הקדושין חלין אלא בשעה שכבר דבר עליה ויכול לתובעה בדין, ולפיכך אינה מקודשת אלא למ\"ד אינה לשכירות אלא לבסוף, כדאיתא בקדושין סג.",
"ד\"ה ואיבעית אימא. \"כיון שנגמרה כל המלאכה\". היינו שנגמרה המלאכה ונתן לה, כדפירש רש\"י, ואז הרי יכול לתובעה בדין ומהני מה שמחל לה, כדאיתא בתוספות לפני זה.",
"ד\"ה רבי מאיר. \"ועוד דאם כן אמאי אין מקודשת לר\"מ ללישנא דלעיל.\" וי\"ל כיון שכאן אינו דומה ממש לנשתייר, שהרי אין אומן קונה בשבח כלי, ואינו דומה ממש ללא השתייר, שהרי השבח שבא על ידו השכירות הוא בעין, לפיכך מספקא להו לגמרא אי ר\"מ מדמה לה לנשתייר או ללא נשתייר, וניחא תרווייהו לישני."
],
[
" גמ' \"למה לי למימר מזיק הוא פושע הוא\". ואע\"ג דאיכא למימר, דבזה דאמר פושע הוא בא לפרש שאמר רק אליבא דר' מאיר כיון דפושע הוא ע\"כ חייב אף בחנם. והא דאמר מזיק הוא? פירש הרא\"ש, \"דלא זו אף זו קתני, לא מבעיא בשכר דחייב (כמזיק), אלא אפילו בחינם חייב\" (משום שהוא פושע).",
"\"ונעל בפניו כראוי וכו' חייב דברי ר' מאיר\". כלומר, וכמו שכאן צריך למירמי אנפשיה שמא יבא רוח שאינו מצוי הכי נמי גבי טבח אומן צריך למירמי אנפשיה שמא יארע לו דבר שאינו מצוי.",
"\"התם בקראי פליגי\". כלומר, דאפילו ר' יהודה דלא סבירא ליה בכל מקום איבעיא למירמי אנפשיה מ\"מ סבר התם דתם חייב, והיינו משום גזירת הכתוב, שהתורה חפצה שאדם ישמור את שורו שמירה מעולה.",
"\"נותן לו דמי צערו\". ואע\"ג דמסתמא שכח מה שאמר לו בעל הבית (ודלא כרש\"י שפירש לעיל דקרי ליה שוגג משום דלא ידע שאסור לשנות מדיבור של בעל הבית). ומשני \"התם בידים קלאו מיניה\", כלומר, במתכוין (כדפירש רש\"י), ולא דמי לשוחט שקלקל בלא מתכוין, ומשום דלקמן, גבי גרמי, קאמר האי לישנא נקט ליה נמי הכא.",
"\"טעו בסיכתא חדתא וכו' \". וא\"ת אם כן לחייב בהא, כיון דבהא בעי למיגמר? וי\"ל דטעמא דחייב כשצריך למגמר הוא משום דלא הוי ליה למימר עד שגמר והיינו דוקא כשיש ממה למגמר, אבל דנכו ואיסור, דאין להם ממי למיגמר אפילו בסיכתא חדתי, דהא אין מומחה מהם, פטירי.",
"רש\"י ד\"ה דקעביד. \"ש\"מ באותו שכר קאמר\". וא\"ת היכי הייתי אומר דחייב דוקא בשכר, הא מזיק חייב אפילו בלא שכר? וי\"ל דפשיטא דהכא לא הוי ממש מזיק, שהרי שאל ממנו לשוחטו ואם היה מתנה שלא לשלם פשיטא שלא היה משלם, דלא גרע מעל מנת לפטר, וא\"כ הכא השאלה היא מה היה תנאם. וכיון שכן, דמו לשומרים שגם הם חייבים מחמת התנאי שהתנו בסתמא בקבלם לשמור, ולפיכך חייב הכא כשומר. דהיינו בחנם חייב רק בפשיעה ובשכר חייב אף על אונס שהיה בידו למנע. וא\"כ למה אמר מזיק? והיינו משום שהכא חייב על השחיטה במזיק, דהיינו אף שהוא אונס. והתוספות לעיל (כ\"ז: ד\"ה ושמואל) לא פירשו כן.",
"תוס' ד\"ה מנעך. \"שלא בא להקל בשאר טבעות\". והא דקאמרי ספק איסורא, היינו ספק שלא יבא לידי איסור.",
"בא\"ד \"הו\"ל לאסוקי אדעתיה שיחמירו עליו\". כלומר, שמא יחמירו עליו.",
"בא\"ד \"דמספקא ליה אי הלכה כמותו אי לאו\". קשה, לימא דמספקא ליה אם טבח אומן שקלקל חייב או פטור, ומוציא מחבירו עליו הראיה."
],
[
" תוס' ד\"ה אחוי. \"הוה מחייב אי לאו משום דלא הוה צריך למילף\". והא דאמר ליה חזי דעלך קסמיכנא, משום שחפץ להודיעו האחריות שהוא נוטל עליו, ושמא ידייק טפי. ורב אלפס כתב דלעולם לא מחייב עד שיאמרו לו, משום דאי לא אמרו ליה חזי דעלך קסמיכנא אינו יודע בודאי שיסמוך עליו, וסבר שעוד יראה לאחרים. משום שאין דרך לסמוך על איש אחד, ולפיכך לא הוי ברי הזיקא ולא הוי גרמי, כי אם גרמא בנזקין דפטור. ור' חייא דשילם אע\"ג שלא אמרו לו חזי, היינו משום דעבד לפנים משורת הדין. והמקשה שהקשה מטעמא דלא צריך לגמר, ולא הקשה מטעמא דלא התרו ביה, משום דאז עוד לא ידע הך טעמא. ובאמת אפשר לאמר דבאומן כר' חייא אין צורך להתרות משום דבודאי סומכים עליו, אבל הלשון \"לעולם\" לא משמע כן.",
"ד\"ה טימא. \"חייב כדי שידקדק בדין יפה\". ותירוץ זה דחוק מאד, דלרב ששת דמוקי לה שטעה בשיקול הדעת, מה יעשה? הרי לבו אנסו. ועוד, למ\"ד מקנסא לא ילפינן, מאי איכא למימר? והתירוץ השני נמי דחוק, דא\"כ נתת דבריך לשיעורין? ולי נראה דכאן אין כלל היזק שאינו ניכר, כיון שכל עיקר ההיזק הוי משום הוראה דהוי הודעה, ואימתי הוי היזקו שאינו ניכר בשעה שהיה אפשר שהיזק יהיה היזק אע\"פ ששום איש לא ידע מזה, כמו במטמא ומדמע ומנסך, שהיין יהיה אסור אפילו אם שום איש לא ידע מזה.",
"ד\"ה טיהר. \"דבמקום מה שעשה עשוי שהוא טהור לא שייך ישלם מביתו\". והכי קאמר: פעמים מה שעשה עשוי ופעמים ישלם מביתו. ואפילו לרב ששת דמוקי לה בטעה בשיקול הדעת דאינו חוזר, היינו דוקא בממונא או בטימא את הטהור, אבל בטיהר את הטמא ליכא לאוקמי בלא עירבו עם פירותיו, דמשום שטעה בשיקול הדעת לא נטהר את הטמא רק על פי דבריו. וא\"ת א\"כ מה שייך בטיהר את הטמא מה שעשה עשוי, הרי לא משום דבריו אנו מטהרים את הפירות אלא משום ביטול ברוב, והוא הרי לא ביטל בדבריו? י\"ל דמ\"מ שייך לאמר מה שעשה עשוי, כיון דבלא דבריו היה טמא אפילו אם היה מערב בעל הבית את הטמא עם פירות מרובים, שהרי קנסינן ליה אם עירב במזיד, ומשום הוראת הדיין לא הוי מזיד ומטהרינן. והיינו דמקשי בתר הכי, הלא לר\"מ אפילו בשוגג קנסינן היכא דעשה בידים, כמו בנפלו ונתפצעו, דהיינו שפצען בידים, כדפירש רש\"י בגיטין, וה\"נ הרי עירב בידים.",
"בא\"ד \"והיה לו לישאל עדיין לחכם אחר\". כלומר, דלפני שהפסידו בידים היה לו להראות לחכם אחר, אבל בדינר לשולחני הרי לא הפסידו בידים, אלא שקיבל אותו ביפה ודרך בני אדם לפני שמקבלים איזו מטבע שמראים לשולחני אחד. ואם תאמר, היאך אפשר לאמר שהיה לו לשאול עדיין לחכם אחר, הרי ברייתא מפורשת היא \"הנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר, לחכם ואסר, לא ישאל לחכם ויתיר? י\"ל כדפירשו התוספות בעבודה זרה ז. \"דאינו אסור אלא לשואל אם לא יודיע לו כבר שאלתי לפלוני ואסר לי\". ומ\"מ החילוק הזה נראה דחוק קצת. לפיכך נראה לחלק, דבהראה דינר לשולחני הרי לא עשה המראה שום מעשה, ולפיכך כל ההיזק בא ע\"י השולחני, אבל כשאסר ר' טרפון את הפרה הרי ההיזק בא אף ע\"י מעשה בעל הבית, שהשליכה לכלבים, וכיון שכן, לא בא כל ההיזק על ידי הוראת החכם, ולא הוי כי אם גרמא."
],
[
" רש\"י ד\"ה נותן לו. \"היציאה ולא שכר שלם\". אבל קצת שכר נותן לו ומהו נותן לו? פירש רש\"י בפ\"ק דעבודה זרה (ז.): סמנים ועצים ושכר פעולה כשכיר יום, ולא שכר שלם כמו שהתנה עמו\". והטעם, משום דכל זה הוי בכלל חסרון, וכיון שהשבח הוא יתר על החסרון הזה הוי ליה זה נהנה וזה חסר, וחייב לכולי עלמא.",
"ד\"ה ר' יהודה. \"יתן שכרו\". היינו שכרו כמו שכיר יום, וליכא למימר דכאן לר' יהודה נותן לו שכר שלם, שהרי אמר בפירוש, \"ואגרא נמי כוליה לא ישקול\".",
"תוס' ד\"ה אומר. \"או שמא סגי בתרי זימני\". כלומר, דכשמתרין אותו פעם אחת אז הוא סבור דעליו לגדור פעם אחת ועל בעל הזרעים פעם אחת, דאין מחייבין אותו יותר מבעל הזרעים. אבל כשמתרין אותו שתי פעמים רצופין הרי רואה כי הוא מחויב בכל פעם. או אפשר דמצרפין הנך שתי פעמים עם הפעם הראשון שגדר הוא והוי חזקה בג' פעמים.",
"בא\"ד \"והא דאמר בפ' בתרא דע\"א\". עיין מה שפירשנו שם.",
"בא\"ד \"לא בטיל קמא קמא\". כלומר, ולדידיה אפילו רבו הנוטפים על הזוחלים בהפסק, נמי מבטלים אותן, ופליג על רבינו תם. והא דאמר \"אבל קשה\", היינו אתרווייהו כמו לקמן דמקשה מן הלוקח ציר מעם הארץ.",
"בא\"ד \"התם החמירו חכמים בטומאה יותר\" פירוש, משום שאנשים רגילים זה עם זה ואינם מבדילים בין עם הארץ לחבר לפיכך החמירו שם יותר. וכן מצינו בדמאי דאע\"ג דרוב עמי הארץ מעשרים הם מ\"מ הטילו על הלוקח ממנו לעשר, ולא אמרינן אזלינן בתר רובא.",
"בא\"ד \"דהתם צריך להרים\". כלומר, דהא צריך להוציא אחת מהן ליתן לכהן, דהא ממונא דכהן לא בטיל ברוב, כדאמרינן בביצה דממונא לא בטיל, וכיון שכן, אי אפשר לאמר, דהוי כמו שאינה שם.",
"ד\"ה אם השבח. \"למה לא יהיה כאן הדין כמו בנוטע שלא ברשות\". כלומר, דבנוטע שלא ברשות נמי אמר רב, דאם השבח יתר על ההוצאה יש לו הוצאה ואם הוצאה יתירה על השבח אין לו אלא שבח, ושם לא חשבינן לבעל הבית מה שהרשות עתיד להשבח על ידי נטיעה, כמו הכא שמנכין לבעל הצמר אף מה שראוי להשבח על ידי צביעה. והיינו משום דהכא הרי נתן לצבע בכדי לקבל שבח, שיודע שאם הצבע יעשה כתנאו יהיה שבח, והוי כמו שהתנה עמו כן, אבל גבי נוטע שלא ברשות הרי לא התנה בעל הבית עם הצובע שום תנאי.",
"בא\"ד \"דנעשה כאן כאילו כן התנה עמו\". ולי נראה עוד לחלק, דגבי נוטע שלא ברשות הרי אנו עסוקין בשדה שאינו עומד לנטיעה, כדאמר בהדיא בבבא מציעא קא. וכיון שכן, סתמא אין שבח בנטיעה שדה כזה, ולמה יקבל בעל הבית שבח שלא היה ראוי מעולם לקבל? אבל כאן כשבעל הבית נתן את הצמר לצבע הרי נתן בכדי לקבל שבח, וכיון שכן, למה יפסיד בעל הבית את השבח שהיה ראוי לקבל באשר שצובע פשע ולא עשה מה שעליו היה לעשות?",
"בא\"ד \"כי איך יהיה השבח של צבע כעור יותר משבח של צבע גמור\". כלומר, דלפירוש רש\"י, דמפרש כאן כמו בנוטע שדה חבירו שלא ברשות, ניחא, שהרי אפשר להיות שאע\"פ שדמי הכעור אינם עולים לדמי היפה, מ\"מ שיהיו עולים על דמי הצמר והסממנים ויציאת הפועל, דהיינו שכרו כשכיר יום, אבל לפירוש הירושלמי לפי' ר\"י, הרי לא קרי שבח יתר על יציאה אלא כשהצמר הצבוע מכוער הוא שוה יותר מעשרים וחמשה מנים, שהיה שוה אם היה צובע את הצמר יפה, והיאך אפשר שהמכוער יהיה שוה יותר מהיפה? ועוד קשה לפירוש ר\"י הלשון בירושלמי, שהוא פותח בשאלה \"מהו השבח יתר על היציאה\", ומסיים, כגון אם היה צובע כדברי בעל הבית היה שוה כ\"ה ועכשיו הוא שוה כ'. ולפירוש ר\"י היינו הוצאה יתר על השבח, שהרי לא הושבח על ט\"ו מנים כי אם ה' מנים."
],
[
" תוס' ד\"ה דזל. \"ומ\"מ איירי\". נראה דלא גרסינן ומ\"מ אלא \"ואיירי\". ומלשון הגמרא דקאמרה, \"וסמנין דחד\", משמע דלא הוו שרויין, ולפיכך קשה להו הרי קנה בשינוי, ושלו הוזלו.",
"ד\"ה דצבע. \"בגריעות ובביעור כעין קוף שהוא מכוער\". נראה לי דהכי פירושו: כשצבע בו קוף לא עשה מעשה צביעה אלא מעשה מזיק, דקוף אינם צובעין אנשים, ולא מיקרי צביעה אלא איבוד, וחייב מטעם מזיק. אבל כשצבע צמר הוי מעשה צביעה ולא מעשה מזיק, ואינו חייב מטעם מזיק, ומטעם השבה נמי אינו חייב שהרי חזותא מילתא היא ומשיב לו את הצבע.",
"ד\"ה או דילמא. \"מ\"מ נהנה גופו\". נראה דכונתם הוא שאי אפשר לחייב שום אדם כשבאה לו הנאה שלא ע\"י מעשה שלו, או מעשה בהמתו, וכשנהנה גופו הרי עשה גופו איזה מעשה, דהיינו שעיכל את המזון, אבל כאן הצמר אינו עושה שום מעשה.",
"בא\"ד \"לא חשיבא הנאה שאין אלא נוי בעלמא יותר\". ולי נראה, דאע\"פ שנקראת הנאה מ\"מ פטור, דכיון דחזותא לאו מילתא היא הרי הנאה באה לו ממילא ולא מדבר של בעל הצבע, אבל בכל הני שהביאו התוספות הרי באה לו ההנאה מחפצו של הניזק.",
"ד\"ה ולא יצבע. \"והדלקה משום שכלה וכו' \". כלומר, אע\"פ שבהדלקה נמי לא הוי כי אם חזותא מ\"מ לא היה צריך להשמיענו, כיון שכבר השמיע לנו צביעה.",
"בא\"ד \"דאיכא למילף מהכא דחשיב כאילו הוא בעין\". כלומר, דאפשר לאמר בהפך, כיון דהשמיע לנו כאן דחזותא מילתא היא א\"כ נלמד מכאן במה מצינו דבכל מקום חזותא מילתא היא.",
"בא\"ד \"ומדרבנן\", נראה דדייק כן משום דבברייתא סתמא קתני.",
"בא\"ד \"שלא יקשה מזה על שמעתא דריש איזהו מקומן\". דהתם אמרינן, \"כלום מצינו טפל חמור מן העיקר\". ובאמת יש לחלק, דהתם חטאת ועולה שניהם מין אחד הן, וכיון שדומה שחיטת חטאת לשחיטת עולה ליכא למימר דבחטאת תעכב שחיטת צפון ובעולה לא תעכב. אבל הכא הפרי והקליפה שני מינים הם ותשמישיהן אינן שוה, ואפשר לאמר, שמשקה הפרי אינו דרך תשמישו ומשקה הקליפה הוי דרך תשמישה, דהקליפה הרי אינה עשויה לאכילה, אלא לצבע במה שיוצא ממנה. ואע\"ג דאמר בתר הכי, \"דאיכא שומרין טובא דחזו לאכילה\", \"מ\"מ עיקרן לאו להכי אתיין."
],
[
" רש\"י ד\"ה יש להן ולדמיהן. \"אבל מותרים הן להסיקן קודם זמן הביעור וכו'\". והיינו דאמר, יש להן ביעור, שאחר זמן הביעור אסור אפילו להסיק בהן. והמאירי פירש, שלפני זמן הביעור מותר אף לצבוע בהן, כדרך שמותר לאכלן, וא\"כ מאי דאמר \"יש להן ביעור\", היינו אפילו לצביעה.",
"תוס' ד\"ה רבא. \"ונראה כספרים דגר' לעיל רבה\". פירוש, כך כתוב בספרים. אבל מצד הסברא היה מוטב לגרוס כאן רבה רמי, ולעיל אמר רבא, דבאופן זה לא היה קשה כלל, דרבה פירש המשנה דערלה משום חזותא מלתא היא ולפיכך בעי לעיל להוכיח מכאן ולפשוט את הבעיא. אבל רבא דחי דליכא למיפשט הבעיא, משום דבערלה שאני, אבל אי גרסינן לעיל רבה עוד קשה קצת, דרבא שהיה תלמידו של רבה מסתמא ידע מה שדחה רבה, ומה קשה לו מטומאה? וצריך לדחוק, שלא קבל תירוצו של רבה. ואע\"ג דרבא מייתי סייעתא מברייתא? י\"ל כדפירשו בתוספות, דאפשר שמכאן לומדים במה מצינו דבכל מקום חזותא מלתא היא.",
"בא\"ד \"ואי גרס רבא י\"ל דדיחוי הוא\". פירוש, דמערלה אי אפשר למיפשט הבעיא, ואפשר לאמר דטעמא הוא משום גזירת הכתוב או משום דחזותא מלתא היא, ובתר הכי מקשה, אי טעמא משום חזותא מלתא היא, מאי שנא מטומאה?",
"ד\"ה רואין. \"ומיהו אין לחוש כל כך אם תולין הדבר להחמיר\". קשה לי, כיון דמחמירין שיסייע אף הדם שנשאר בבגד א\"כ ליכא למילף מכאן דחזותא לאו מלתא היא, שהרי מצרפין כאן אף החזותא? ואפשר דברייתא מיידי בדם שיצא ממת ממש, דהתם חזותא מלתא היא. ומתניתין דאיירי בדם תבוסה ה\"ק אם יצאה ממנה רביעית דם, דהיינו שהמים שכבס בהם הבגד היו קצת יותר אדומים מהמים שנתן לתוכם רביעית דם טמא. ואם לאו, שהיה מראיהם שוה דבידוע שלא יצא רביעית דם, טהור הבית, ואע\"ג דמדם הנשאר בבגד איכא חזותא. ועי\"ל דחזותא שאני, שהרי נראה.",
"בא\"ד \"דמי יכול לכוין זה\". והוא הדין דהוי יכול להקשות, אם אפשר לשער המים שנשארו בבגד א\"כ למה ליה להביא עוד מים, הרי אפשר לשער בזה שיצא ע\"י הכיבוס, אם הוא רביעית פחות במים שנשאר בבגד, יותר על המים שכבס בו את הבגד אלא דעדיפא מינה מקשה.",
"בא\"ד \"ואח\"כ קתני ונותן לתוכו רביעית דם\". פירוש, וכדברי התוספות היה צריך לתת בראשון רביעית דם ואח\"כ יוסיף עליו מים כשיעור שיהיה בין הכל כפי מה שיצא מן הבגד על ידי כביסה במים.",
"ד\"ה ממין. \"רישא דמתני' וכו' וממין הצובעין\". כלומר, דבלי רישא דמשנה קשה הלשון, דמשמע הכי \"ממין הצובעין, ספיחי סטים וקוצה יש להן שביעית\" אבל אחריני אין להן שביעית וזה אינו, דכל מין הצובעין יש להן שביעית. אבל אם הוא המשך מרישא לא קשה הלשון, דהכי קאמר, ממין הצובעין איזו? ספיחי וכו'.",
"ד\"ה שהנאתן. \"אע\"ג דזימנין הנאתן וביעורן שוה כגון להתחמם כנגדו או לבשל\". לפירוש ר\"ח, שמביאים בתוספות שאחרי זה, היינו הקושיא שמקשה בגמרא, \"והא איכא עצים דמשחן\". ולפירוש רש\"י י\"ל, דאע\"ג שידע שאפשר לתרץ, \"סתם עצים להסקה עומדין\", מ\"מ מקשה מעצים דמשחן שהן מין אחר, וס\"ד דהני סתמן לאו להסקה עומדין.",
"ד\"ה והאיכא. \"דעדיין האיסור קיים כשנהנה ממנו\". נראה דהכי קאמר, דבעצים להאיר או להתחמם כבר מתבער חלק מן האיסור בשעה שנהנה וחלק אינו מתבער עדיין, ולפיכך לענין איסור, כיון שחלק ממנה כלה ונחלף, א\"כ לא הוי האיסור בעין, כמו שהיה, ומותר. אבל מ\"מ מיקרי הנאתו וביעורו שוין, כיון דבשעה שנהנה חלק מן האיסור מתבער עדיין. ולא דמי למי משרה, שהמים סרחו לגמרי בשעת הנאה.",
"בא\"ד \"קטפא הוי דהנאתו וביעורו שוה\". צ\"ל \"דקטפא הנאתו וביעורו שוה\", דאי לא, אפילו הוי פירא היה מותר, דמאי דכתיב \"לאכלה\" קאי אף אפירי."
],
[
" גמ' \"דקתני לה גבי הילכתא פסיקתא\". כלומר, משום דתני לה סתמא בלשון כלל, כל המשנה ולא תנא לה בלשון פרט, כמו נתן צמר לצבע, דליכא למילף בכל מקום אלא על ידי עיון ואדמויא מלתא למלתא. ולפי זה אפשר לפרש דרב יוסף אמר, דאין צורך לפסוק הלכה כר' יהודה משום דנשנה כותיה סתמא בבבא מציעא, והגמרא מפרשת דברי רב יוסף על שני דרכים, חדא משום דהוי מחלוקת ואחר כך סתם, וחדא משום דנשנה התם בלשון סתמא דהוי הלכתא פסיקתא.",
"רש\"י ד\"ה יצאו. \"והיינו תנאי\", נראה לי דרש\"י הכי מפרש: דבין ת\"ק ובין ר' יוסי סבירא להו דמן \"לאכלה\" ממעטינן דבר שהנאתו אחר ביעורו. אלא דת\"ק סבר דאזלינן בתר סתם. וכיון דסתם פירות לאכילה עומדין א\"כ חל עלייהו איסור שביעית אפילו למשרה. וכיון שכן, הא דממעטינן מן \"לאכלה\" פירות שהנאתן אחר ביעורן, היינו שאין בהן היתר קודם הביעור, כמו שיש באכילה. אבל ר' יוסי סבר דלא אזלינן בתר סתם שמושן, וא\"כ אפשר לאמר דמן \"לאכלה\" נמעט פירות למשרה לענין שלא חל עליהן איסור שביעית כלל. וזהו דוקא בפירות למשרה, אבל למלוגמא דלא הוי שוה בכל א\"כ בטל בסתמא, ואמרינן בהו סתם פירות לאו למלוגמא עומדין, וחייל עלייהו איסור שביעית, וא\"כ מה שנמעטו מ\"לאכלה\", היינו דאין בהן היתר קודם זמן הביעור, כמו שיש לאכילה.",
"תוס' ד\"ה ה\"ג בקונטרס. \"היאך מותרין עצים וכו' הלא יש בהן איסור שביעית לאחר הביעור\". איני יודע מה שייך ביעור בעצים הרי אפשר לכרתן תמיד.",
"בא\"ד \"וי\"ל דבטלי בשאר עצים\". וא\"ת דלעיל גבי ספיחי סטים וקוצה\", פירשו בתוספות, \"דלהכי נקט ספיחים לפי שאין דרך ללקטן בשנה שנזרעים אלא לבסוף ד' או ה' שנים שהשרשים מתפשטים בארץ ומשביחן\", וא\"כ התם נמי נימא דמה שגדל בשנה החמישית, שחלה בשמיטה, תבטל במה שגדל בשאר שנים? וכן קשה מבנות שוח, דאמרינן בר\"ה (טו:), \"דשביעית שלהן שניה מפני שעושות לשלש שנים\", ואמאי לא נאמר דשלישית בטלה במה שגדל בשתי השנים. ומיהו התם אפשר דבשלישית גדל כ\"כ הרבה שאינו מיעוט לגבי שתי השנים הראשונות. אבל בספיחי סיטה לא משמע כן. וי\"ל דהתם כיון דלא נגמרה אלא בשביעית נאסר הכל. אבל כאן גבי עצים מה שגדל בכל שנה כבר נגמר, שהרי ראוי לדבר שמשתמשים בו.",
"בא\"ד \"בשאר עצים דשאר שנים\". ולפי זה אפילו בשביעית גופא הוי להו להיות מותר, וא\"כ מה שייך לאמר דיש מחלוקת אי עצים דהסקה אסורים משום שביעית? וי\"ל דהמחלוקת היא בעצים הגדלים בשנה אחת כמו עלים שביבבן לעצים.",
"ד\"ה גבי הלכתא. \"וכל המשנה משמע לפסוק הלכתא\". ואע\"ג דאיננה הלכה פסוקה, דהא רב לא פסיק הלכה הכי, מ\"מ מצינו לאמר דרבי פסקה, אע\"פ שאין הלכה כמותו בזה. אבל לפירוש רש\"י קשה, דהא ודאי ידע דר' דוסא חולק בהא דאמר, \"כל החוזר בו\".",
"ד\"ה הנותן. \"נראה דמיירי שנותן למחצית שכר\". כלומר, ומסיק דאם פיחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע, לר' יוחנן אליבא דר' יהודא, דהלכתא כותיה, ולר\"א אפילו לר\"ש."
],
[
" גמ' \"הא ר\"מ דאמר שינוי קונה\". ואע\"ג דאמרינן לעיל (צה.), דאם שינה במזיד קניס ר\"מ, והא דלא קניס בצבע משום דחשיב ליה שוגג? י\"ל דהכא נמי חשיב לה שוגג, משום דנתכוין להרויח אף לבעל הבית במה ששינה דאם לא כן, פשיטא שלא היה משנה מדברי בעל הבית.",
"\"נעשה כמי שהקנה להן כסות אשתו ובניו מעיקרא\". ופירש הרשב\"א דהכי קאמר, רבנן שיערו את דעתו שהוא רוצה להקנות להם מעיקרא את כליהן, והוי כמו דאמרינן בפ' המפקיד \"נעשה כאומר לו, לכשתגנב פרתי וכו' \".",
"\"כופין את ריש גלותא למכור\". נראה לי, דס\"ד דרב ששת, דכיון דע\"י השטר הזה יכולין בני המוכר ובני ריש גלותא לעשות קנוניא ולגזול השדה מיד הלוקח, הוי השטר כמו עולה ויכולין לכוף את ריש גלותא לכתוב שטר בשם הלוקח משום \"לא תשכון באהליך עולה\", וכדאמרינן להחזיק שטר פרוע. וכשלא אמר על מנת אין כופין את ריש גלותא למכור משום דאמרינן אחולי אחליה לריש גלותא את הזכות לגזול ממנו. ומ\"מ פרכינן לקמן, היאך הוא יכול לעשות תנאים ולגרום ע\"י זילותא לריש גלותא? ולא דמו לשטר פרוע, שהרי בשעה שקיבל המלוה את השטר נתחייב לקרע אותו בשעת פירעון.",
"רש\"י ד\"ה הא ר\"מ. \"דלא לעוותיה שדריה\". קשה לי, כיון דשינוי אינו קונה ושליח נמי לא הוי א\"כ נימא דלא אהנו מעשיו, כמו גנב שמכר לפני יאוש, ויבטל המקח, ואמאי אמרינן פיחתו לו? ועוד, מאי שייך הכא טעמא דשינוי קונה או אינו קונה, הרי לא עשה שום שינוי בגוף המעות? לפיכך נראה דהך מחלוקת בשינוי קונה לא דמיא כלל למחלוקת דשינוי קונה גבי גזלן, אלא מחלוקת אחריתא היא, והיינו הך מחלוקת דנתן לו צמר לצבוע, דשינה מדברי בעל הבית. וקסבר ר\"מ דחייב מטעם מזיק, (וכדמשמע לעיל ק.), אבל לא קנסינן ליה. ור' יהודה סבר דקנסינן ליה שיהיה ידו על התחתונה והיינו, שאם היציאה יתירה על השבח יפסיד הפועל, ואם השבח יותר על היציאה יקבל הפועל היציאה, דהיינו שבעל הבית יעשה לו כתנאי שהתנה עמו. והכא נמי, כשיש הפסד ההפסד למקבל המעות, וכשיש שכר יעשה ב\"ה עמו תנאי, דהיינו שהשכר לאמצע.",
"תוס' ד\"ה מי הודיעו. \"אין קושיא כ\"כ לר\"א כמו לר' יוחנן\". כלומר, דלר\"א הרי מה שאמר הוא נכון דמצינן לאוקמי תרווייהו כר\"מ, אלא שאפשר לאוקמי אף כר' יהודה, ואיכא למימר חדא מתרווייהו נקט, אבל לר' יוחנן אליבא דר' יהודה אף מה שאמר אינו אמת. ובש\"מ משנה בשם הרא\"ש, \"משום דסתם נותן צמר לצבע לצורך עצמו, ולא לצורך סחורה, מ\"ה לא מצי לשנויי הא והא כר' יהודה, כאן לסחורה, כדמשנה לר\"מ, משום דמתניתין לאו לסחורה משמע ואפ\"ה קאמר ר' יהודה דלא קני\". וה\"ה דמצי להוכיח מזה, שאם היה במתניתין לסחורה לא הוי פליג ר\"מ.",
"ד\"ה שאני. \"ומן ההקדש לא מסיק אדעתיה\". ובשמ\"ק מביא בשם הרא\"ש, \"דס\"ד דרב שמואל לאו משום דעביד שליחותיה, אלא ס\"ל דבכל שעה דעת המוכר להקנות המקח לכל מי שהמעות שלו. ור' אבהו השיב, דשאני חטים וחטים וכו'. תדע, דתנן אחד המקדיש וכו' אא\"ב דקנתה מטעם דהוי שלוחה ניחא, אע\"ג דלא עבדתיה שליח, זכין לאדם שלא בפניו, אא\"א דעתו להקנות לכל אותם שהמעות שלהם, הרי המעות של הבעל הן וא\"כ קנה הוא הצבע, ואמאי אינו קדוש?"
],
[
" גמ' \"ואין עושין אמנה בדמים\". אבל כיון דאמר האי כיתנא דכהנא הוא קנה רב כהנא הכיתנא באודיתא, וכדאמרינן בבבא בתרא קמט. גבי איסור גיורא.",
"\"יוליכנו אחריו למדי\". לפי מאי דמסקינן בגמרא הכי פירושו: כשגזל את חבירו וחייבוהו לשלם וקבל עליו את הפסק, או הודה מעצמו, הרי בטלה ממנו תורת גזלה, ומעתה הדבר אצלו בתורת פקדון, וכשתהיה לו הזדמנות יחזיר לו, ואינו צריך להוציא הוצאות גדולות בכדי להחזיר. וכן אמרינן לעיל סח: \"צא תן לו וטבח ומכר פטור דכיון דפסקיה למלתיה בטלה ממנו תורת גניבה. אבל כשנשבע וצריך כפרה, ועד שלא נתכפר הוא נמצא בחטאו, א\"כ מוכרח להחזיר לו הקרן בראשונה, משום דהכפרה, דהיינו האשם, אינו בא עד אחר השבת הקרן ליד הנגזל. ולא תקשה מהא דאמרינן לעיל \"הכל צריכין דעת בעלים, דההוא באחריות משתעי, דכל שלא השיב בדעת הנגזל חייב הגזלן באחריות.",
"\"יחזיר ליורשיו\". דסד\"א כיון דנשבע לשקר אף תשלומי הקרן הוי כפרה, כמו החומש והאשם, וכמו שבאשם לא יתכפר אם לא יביא במקום הקבוע לו, דהיינו בב\"ה, כן הוא בקרן דהיינו שיחזיר רק לבעלים, קמ\"ל דאינו כן. ובתוספות דחקו לפרש בפירושים דחוקים, דאי אתא לאשמועינן דאפילו ליורשים יוליך למדי הוי ליה למימר, ואם מת יוליכנו לבניו. ולפי התירוץ השני לא הוי ליה לאשמועינן גבי קרן אלא גבי חומש ואשם, דהא בקרן אין חילוק בין מת גזלן למת נגזל.",
"תוס' ד\"ה יהב. \"השתא ס\"ד דאיירי דמשך נמי וכו' \". דקשה להו הא סתם \"יהב זוזי\" משמע דלא משך דא\"כ אפילו לא סבירא לן כבני מערבא לא יקנה רב כהנא אי לא אמר הנך כיתנא דכהנא הוא.",
"ד\"ה התם. \"דאפי' זוזי מותר לקבל\". דהא אמר, דרב אסר לקבל זוזי משום דאזיל לטעמיה, משמע דר' יוסי פליג על רב בזה ומתיר לקבל זוזי.",
"ד\"ה הגוזל. \"מיירי בטענו שתי כסף והודה לו שוה פרוטה\". קשה לי, לוקמי בכלים, דאמרינן בשבועות \"יצאו כלים למה שהן\"? וה\"ה יכול לאוקמי בשבועה על ידי עד אחד.",
"בא\"ד במסורת הש\"ס \"א\"נ איירי שטענו ב' כסף והודה הכל וכפר פרוטה אחת ונשבע אחר כך על הפרוטה שכפר\", איני יודע מאי קאמר, הא רב דפסקינן הלכתא כותיה סבר דבעינן, כפירה שתי כסף, ולא טענה?",
"ד\"ה אבל. \"ל\"ש עשאו גזלן להוליך לנגזל\". והנה בגמרא שלנו לא גרסינן, \"להוליך לנגזל\", לפיכך נראה דרש\"י פירש, דהך שליח ב\"ד לא הוי להוליך אלא לשמור בידו עד שיחזיר לנגזל. והא דקאמר שליח ב\"ד קמ\"ל דאפילו אין שם ב\"ד אפשר ליה לגולן להשליש מעותיו ביד אדם נאמן, והוא הוי כשליח ב\"ד, משום דניחא להו לב\"ד שיעשה זה שליחותם. והיינו דאמר, ל\"ש עשאו גזלן ול\"ש עשאו נגזל, דבשליח ב\"ד להוליך הרי ב\"ד עושים, ומה שייך לאמר עשאו גזלן? וכן ניחא הא דאמר ר' שב\"א, \"עשאו גזלן, ושלח הלה ונטל את שלו מידו\".",
"בא\"ד \"אבל בתקנתא זו\", כלומר, בתקנה שלא יוציא הוצאה יותר מדי, לא איירי, שהרי הוא צריך לשלם הוצאות הדרך של השליח ב\"ד."
],
[
" גמ' \"אי ר\"ט אע\"ג דאישתבע\". ועכשיו עוד לא סליק אדעתא הא דתניא לקמן בהדיא דמודה ר' טרפון היכא דהודה. אי נמי שאני חמשה בני אדם, משום דהוי הוצאה יתרה על הקרן, ופטור אפילו לצאת ידי שמים.",
"רש\"י ד\"ה לעולם. \"כר\"ע מעיקרא מהדרינן לאוקמי.\" דקשה ליה, הלא מעיקרא היה צריך להדר לאוקמי כר' טרפון, משום דברייתא סתמא קאמר, \"גזל אחד מחמשה\", ומשמע דאיירי בלא נשבע, והיכי קבעיא לאוקמי ברייתא דוקא בנשבע.",
"תוס' ד\"ה ורבי טרפון. \"בברייתא דחסיד\". נראה לי דרצה לאמר בברייתא שבא לצאת ידי שמים, דהתם איירי בשנים, וטעמא דהודה אבל לא הודה אינו מודה, אלא יניח. ומהרש\"א דחק בזה.",
"בא\"ד \"לא מיתוקמא מתני' אלא באין הוצאה יתירה\". כלומר, דהא משמע בגמרא דבהוצאה יתירה אף ר\"ע מודה דאיתא לתקנה במקום שידע למאן גזליה, דקאמר, \"ור\"ע? כי עביד רבנן תקנתא היכא דידע למאן גזליה?\". ומתניתין הרי איירי בדידע למאן גזליה, וא\"כ אמאי יוליכנו אחריו למדי? אלא ע\"כ מתניתין באין הוצאה יתירה. אבל קשה, היאך אפשר לאוקמי מתניתן באין הוצאה יתירה, הא שוה פרוטה קתני, וההוצאה לילך למדי היא בודאי יתירה על פרוטה? וי\"ל דמתניתין לא איירי כלל כשיש הוצאת הדרך, אלא כשיש לו אורחא לילך למדי או שאחר צריך לילך שם, וקמ\"ל דעד שלא באה הגזילה ליד הנגזל אי אפשר לו לגזלן להביא את הכפרה, ואף אחריות הדרך עליו.",
"בא\"ד \"אלא מניח בידו עד שמוצא ב\"ד במקום קרוב\". כלומר, דר\"ע ור' טרפון בתרתי פליגי: חדא, בדלא ידע למאן גזליה, דלר' טרפון עבוד רבנן תקנתא אפילו בהא, ולר\"ע לא עבוד. ופליגי נמי בדידע למאן גזליה, דלר' טרפון לעולם אינו צריך לעשות הוצאות יתירות על הקרן, אפילו כשאין ב\"ד ביד מי להניח. ולר\"ע, כשאין ב\"ד שקרוב צריך לעשות הוצאה יתירה עד שיבא ליד ב\"ד, ובהך פלוגתא בתרייתא מתניתין דלא כר' טרפון, שהרי מחייבתו להוציא, על קרן של פרוטה, הוצאת הדרך למדי. והדר מקשו, מנא לה לגמרא דפליגי בהך פלוגתא אחרונה? ומשני דהך פלוגתא נשמע מפלוגתא קמייתא.",
"בא\"ד \"לאשמועינן רבותא שאם הוצאה יתירא עד ב\"ד דמניח בידו\". כלומר, לפי סברת ר' טרפון הוי מצי לאשמועינן רבותא טפי.",
"בא\"ד \"כשב\"ד קרוב טוב להניח בידם\". הלשון אינו מדויק, שהרי כשב\"ד קרוב מחויב להניח בידם, ושמא רצו לאמר, טוב לו יותר להניח ביד ב\"ד מלהוליך לב\"ד, אבל הלשון לא משמע כן."
],
[
" גמ' \"שכבר הודה מפי עצמו\". קצת קשה, היכי מוכיח מהך ברייתא דהודאה בלי שבועה סגי אפילו במתניתין דלמא דוקא בברייתא סגי בהודאה לבדה, משום דלא הוי הוצאה יתירה על הקרן, אבל במתניתין דהוי הוצאה יתירה על הקרן שמא לא חייבוהו להוציא כל כך הוצאות בכדי לצאת ידי שמים? תדע, שהרי בהך ברייתא קתנא גזל משנים ולא קתני גזל מחמשה, כדקתני בברייתא קמייתא, ושמע מינה דוקא קתני שנים, משום דלא הוי הוצאה יתירה על הקרן? ושמא יש לאמר, דמסברא אינו מחלק בין הוצאה יתירה לאין הוצאה יתירה בדין לצאת ידי שמים, והא דקתני בהך ברייתא \"באומר לשנים\", ע\"כ לאו דוקא, דהא טעמא דמחייבינן לצאת ידי שמים הוא מטעם גרמא בנזקין, דכל גרמא בנזקין חייב לצאת ידי שמים, וכיון שכן, מה לי הוצאה מרובה או מעוטה, הלא מ\"מ אם יניח ויסתלק יגרום היזק למי שגזלו באמת.",
"\"כמאן דאמר ליה יהיו לי בידך\". כלומר, דמסתמא אין הנגזל מקפיד שיהיה ביד הגזלן עד שיוכל להשיב לו בלי הוצאות יתירות. וכן מסקנת התוספות דאיירי שלא הודה לו בפניו, ולא אמר ליה הנגזל כלום.",
"\"אי בעי' לשדוריה בידיה שדר בידיה\". ואע\"ג דבכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו, וכשקבל השליח אמרינן דהוי כמו שקבל המשלח, ואפילו גבי איסורא אמרינן, דכשבא הגט בידי שליח לקבלה מגורשת, אפילו קרע את הגט, מ\"מ נראה לי דשאני הכא, דכיון שיש לו לנגזל הזכות דאחריות הדרך הוי על הגזלן, א\"ב סבר רבה דיש לו לפרש דמחל על זכות זו, וה\"ז שלא פירש אמרינן דלא מחל, ורב חסדא סבר, בעשה בפני עדים הוי כמו שפירש.",
"תוס' ד\"ה שליח. \"וכן מוכיח מתוך הקונטרס\". דפירש גבי שואל (ד\"ה פטור), \"עד שיאמר לו מפיו לשלחה לו ביד בנו\". והנה שיטת התוספות דאין חילוק אם העדים מעידים בפיהם או חתומים בכתב. אבל מהפוסקים דפסקו כרב חסדא בשליח שעשאו בעדים וכשמואל בדיוקני אפילו עדים חתומים עליה, נראה דיש חילוק והיינו טעמא, דרק בשטר הלואה או מקנה אמרינן דהוי כנחקרה עדותן ב\"ד (?בב\"ד), משום דשכיח לעשות בפומבי, ואפילו בגט פסקינן דאין העדים חותמים אלא מפני תיקון העולם. ובש\"מ כתבו באופן דוחק.",
"ד\"ה הכי קא\"ל. \"כיון דתפיס ליה באיניש מהימנא\". קשה לי, מאי מקשו התוספות הא הכא בגזל עסקינן, דפליגי אהא דאמר במתניתין לא יתן לא לבנו ולא לשלוחו ובגזלן הרי חייב באונסין, ולפיכך שלוחו נמי חייב באונסין, וכן שואל שמביא חייב באונסין. ואע\"ג דקתני במתניתין, \"וכן בפקדון\", ואיכא למימר דאכולה קאי, מ\"מ הרי שנשבע לשקר והודה, וא\"כ הויא ליה מעתה כגזלן וחייב באונסין. וכן לקמן גבי ר' אבא דמסיק זוזי בדרב יוסף בר חמא, משמע דהוי הלואה. ושמא יש לדחוק דהוו בעיסקא, וכדאיתא בתוספות ע. ד\"ה ולמטלטלין. ומיהו י\"ל דע\"כ הוי התם עיסקא או פקדון, דאי מלוה היאך היה יכול להקנות אגב קרקע? הא מלוה להוצאה ניתנה, ואין למלוה מטלטלין להקנות אגב קרקע. ושמא י\"ל דאיירי במלוה ומ\"מ בהרשאה דלא הוי קנין גמור, אלא שליחות, מועיל קנין אגב, כן הוא בש\"מ בשם ראשונים.",
"ד\"ה אי דלא. \"כלומר, היכי מסר לו משאיל\". דלפי פשוטו משמע דהכי מקשה, מנא ידעינן, וא\"כ פשיטא דפטור דשמא לא היה שלוחו. אבל לפי זה היה אפשר לתרץ, דקמ\"ל דאפילו הודה השואל ששלחו פטור, משום דלא שלחו בעדים. ולפיכך פירשו דהקושיא היא היכי מסר.",
"ד\"ה בשכירו. \"אמאי לא פריך ליה מעיקרא ממתני' וכו' \". ולי נראה, דבאמת הקשו מעיקרא ממתניתין, ועלה תירץ רב חסדא, אלא שמסדר את הגמרא הפך הסדר משום שבסוף רוצה להאריך ולגמר \"ולאפוקי מהאי תנא\"."
],
[
" גמ' \"כתוב לן התקבלתי\". דשמא ימות ר' אבא והיורשים יטענו שלא הקנה ר' אבא את המעות לרב ספרא, אז יוכל רב יוסף בר חמא לתבוע את המעות מידי רב ספרא, בהאי התקבלת שקבלו ממנו. והראשונים דחקו בזה.",
"\"ומריבוייא דקראי אמרי\". נראה דלהכי מייתי דרב הונא, דבלא רב הונא הייתי אומר דהא דבנים חייבים בקרן היינו כשבאו עדים, אבל כיון דמרבוי דקרא מייתא תנא, וקרא ע\"כ בדליכא עדים, דאי איכא עדים לא מחייב חומש ואשם.",
"רש\"י ד\"ה התקבלתי. \"מעות\", ובש\"מ כתב בשם גאון, דהך התקבלתי משמע אחריות הדרך. ולפי זה צריך לפרש, דהא דאמר, \"אדאתית שכיב ר' אבא\", היינו עד שתשוב למקום המלוה במעות שקבלת, דאם ימות אפילו אחרי שקבל רב ספרא המעות בטל זכות רב ספרא מלקבל עליו אחריות הדרך. ושמא כמו שיכול למחול המעות כן יכול למחול זכות האחריות הדרך בשעת קבלת המעות ביד רב ספרא.",
"ד\"ה שכיב. \"וכבר בטל שליחותו\". כלומר, שליחותו ששלח אותך ר' אבא למסור את ההתקבלתי, דכיון שמת אין בידו שוב למחול את חובו לר' יוסף בר חמא, דהמעות הן של היורשין, אבל אין לפרש, בטל שליחותו דרב ספרא לקבל המעות, דהא מעולם לא הוי שלוחו לזה. ומיהו י\"ל דרש\"י סבירא ליה דאפילו לשמואל הוי שליח כששלח לו בכתב ידו התקבלתי, דכתב ידו הוי כמאה עדים. והא דכתב רש\"י לעיל, \"עד שיאמר לו מפיו לשלחה לו ביד בנו, היינו לרבה, דסבירא ליה שליח שעשה בעדים לא הוי שליח.",
"ד\"ה אלמא. \"מדאיצטריך ליה למתני א\"צ לילך אחריו אלמא ממונא הוא גביה\". לי נראה דדייק מהא דאמר מחל לו על החומש, דלא שייך בכפרה. ועיין לעיל מג. וזהו דוחק, דמאן יאמר לן, דאם חומשא הוי כפרה דאין צריך להוליכו למדי, דהסברא היא להפך, כיון דהוי כפרה ע\"כ צריך לתתו לידו, דבלא זה לא יתכפר. ועוד, אפילו נימא דכפרה אינו צריך להביא לידו, מ\"מ אפשר דהיא גופא קמ\"ל דהוי כפרה ולפיכך אין צריך לילך אחריו. לכן נראה לי דדייק, להפך, מהא דאמר דאין צריך לילך אחריו ש\"מ דהוי ממונא ולא כפרה, דאי הוי כפרה לא היה מתכפר עד שילך אחריו. ואע\"ג דקרן צריך לילך אחריו אע\"פ שהוא ממונא, היינו משום דאי אינו נותן לו הקרן אי אפשר לו להביא את הקרבן לכפרה, דכתיב והשיב את אשמו בראשו. וכן אמרינן לקמן: \"הביא אשמו עד שלא הביא גזלו לא יצא\". ועי\"ל דדייק דחומש הוא ממונא מהא דאמר, \"מחל לו על החומש\", דכפרה אינו יכול למחול, כדאיתא לעיל בתוספות מג. (מאי).",
"ד\"ה וכי איכא. \"דמשום כבוד אביהם חייבים להחזיר\". עיין מהרש\"א. ולי נראה דרש\"י מפרש דאפילו בדהניח להם קרקע אינם חייבים לשלם אלא משום כבוד אביהם. ואע\"ג דקיי\"ל דמלוה על פה גובה מן היורשין, היינו דוקא במלוה כדי שלא תנעול דלת בפני לוין (והכי מפרש התם בהדיא) אבל בגזילה דלא שייך האי טעמא אינם חייבים אלא משום כבוד אביהם. ודייק מהא דאמר לקמן (קיא:), \"לא דבר שיש בו אחריות ממש אלא אפילו פרה וחורש בה\", ומדקאמר \"אפילו\", משמע דדבר שיש בו אחריות ממש נמי חייבים מאותו הטעם, ובזה ניחא מה שהקשו התוספות על רב ושמואל מברייתא דהגוזל ומאכיל, דבגזילה אפילו רב ושמואל מודו דחייבים משום כבוד אביהם. אבל התוספות לא פירשו ברש\"י בזה.",
"תוס' ד\"ה אין משלחין. \"פי' אם אמר לסופר\". פירוש אבל לא כתב בכתב ידו.",
"בא\"ד \"שהיא דיוקני שלו אינו מועיל\". משום שהדיוקנא שלו אינה חתימה, והוי כמו שלא חתם.",
"בא\"ד \"ולפי מאי שפירשנו לעיל\", כלומר, לפירוש התוספות דלקמן, דשמואל ס\"ל כרבה, א\"כ אף לדידיה צ\"ל לו דוקא בפניו.",
"ד\"ה ורבי יוחנן. \"וה\"ה לר' יוחנן בלא דיוקני בשליח שעשאו בעדים\". דקשה להו, למה ליה לר' יוחנן למימר \"עליה\", דמשמע דוקא כשהעדים חתומים על הדיוקני, אבל אם חתומים בלי דיוקני אינם משלחים, הא בלא דיוקני שפיר טפי כשהעדים חתומים על מה שכתב הסופר, שלח מעות על ידי פלוני, דהוי שליח שעשאו בעדים. ומשני, דוקא הכי, דוקא כשעדים חתומים על הדיוקני משלחין, הא דיוקני בלא עדים אינם משלחין.",
"ד\"ה אגב \"דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי\". הכי איתא בתוספות ב\"ב מד: \"כיון שמודה שיש לו קרקע, וחוב הוא לו, שהרי על ידי קרקע מקנה לחבירו, אפילו יש כמה עדים שמכחישין אותו הרי הודאת בעל דין כמאה עדים.",
"בא\"ד \"כיון שהודה שיש לו והקנה לו אגב קרקע למה לא יגבה\". נראה לי דהכי פירושו: טעמא דקנין הוא משום סמיכות דעת, דכשהרשה המקנה לקונה לעשות מעשה הקנין בטוח שהוא רוצה להקנות והקונה רוצה לקנות, וכיון שהמקנה הודה שיש לו קרקע ויודע שאין מי שיכחישו, משום הודאת בעל דין, שהוא לחובתו, הרי ידוע שהמקנה והקונה סמכו דעתם לקנין, ובכן הוי קנין, אפילו אין לו קרקע באמת, אבל בפדיית מעשר שני, שאינו עושה בכדי להקנות, אלא בכדי לפדות מעשר שני, ואינו רוצה באמת להקנות המעות, רק שהוא יכול לעשות כזה במקום שיש לו קרקע, א\"כ במקום שאין לו קרקע אסור לו לעשות זה.",
"ד\"ה יש תלמוד. \"אמאי איצטריך קרא לקרן וכו' \". ולי נראה, דאיצטריך דחייב קרן אע\"ג דנשבע אינו משלם חומש ואשם, וא\"כ אין לו כפרה, וס\"ד דלפיכך פטור משום קים ליה בדרבה מיניה.",
"ד\"ה מלוה. \"דהיכא דאיכא עדים לא מיחייב חומש\". ומעיקרא ס\"ד דאיירי בלא באו עדים, ומתורצת בהא הקושיא האחרונה של רש\"י."
],
[
" גמ' \"בקושטא אישתבע\". קשה לי, א\"כ למה לי קרא דפטר מחומש כיון דלא נשבע לשקר. וליכא למימר דהיא גופא קמשמע לן, דבכהאי גונא לא הוי שבועה בשוגג, דהא יליף לה בשבועות מהאדם בשבועה, פרט לאנוס, כהאי גונא דליביה אנסו. ועוד, אי לא נשבעו כלל לשקר קשה מה שהקשו התוספות לעיל, למה לי קרא דמשלמי קרן, כיון דאיתא בעין, והשתא ליכא לתרץ כדתרצינן לעיל. וי\"ל, דאע\"ג דנשבע בקושטא מ\"מ הייתי אומר דלחייבו מטעם שבועת שקר דאביו, כמו שמשלמין הקרן, משום גזילת אביו. ועוד הייתי אומר דפטורים גם על הקרן משום דאינם בכלל אשר גזל. ועיין בפני יהושע.",
"\"אגף חצייה מהו\". נראה לי דהנך תלתא בעיא דרבא ליכא למילף אחת מחברתה, דאע\"ג דפשט דבגזילה אין כאן השבה היינו משום דהתם הרי נשאר חייב חצי פרוטה אבל גבי גילוח הרי לא נשאר שום שער, ואפילו כשפשט דגילוח אין כאן, היינו משום דהתם הוי מצוה לגלח, אבל הכא הרי אין מצוה לגוף, אלא שהמגופה פועלת שלא יהיה נקב לטמא, וכשגף חציה הרי אין כאן נמי שיעור נקב לטמא. והא דהתחיל רבא בלשון, \"וסתמוה שמרים\", הוא משום דהלשון הזה שנוי במשנה.",
"רש\"י ד\"ה לפי שאין. \"דאי לאו משום אחריות נכסים לאו עליה רמיא לשלומיה\". קצת קשה, הא רש\"י פירש דהחיוב הוא על היתומים בעצמם, משום כבוד אביהם, והוי מצוה על היורש כשאר פריעת חוב דהוי מצוה על הלוה. ואי היינו גורסים, \"כשעמד בדין\" הוי ניחא, דהוי כמלוה בשטר, וכל מלוה בשטר הוי כפירת שעבוד קרקעות, אבל רש\"י הרי לא גרס הכי.",
"תוס' ד\"ה אמר רבא. \"ולשמא אייקר לא חיישינן\". קשה לי, מאי ראיה מכאן דלא חיישינן לשמא תתייקר, הא הכא לא שייך למיחוש כלל, דאם תייקר ישיב לו, וכל זמן שלא התייקר אינו חייב להשיב לו משום דאין ב\"ד נזקקין. אבל התם, גבי רב פפא, דמיירי שנשבע והודה, שייך עכשיו למיחש שמא תייקר אחר זמן, משום דאי אפשר להביא אשמו קודם השבת הקרן, ואם כן אי אפשר לו להביא עתה את קרבנו שמא תייקר לבסוף ויצטרך להשיב את הקרן וימצא שהביא את האשם לפני הקרן, וכיון שכן, משום חשש דשמא תייקר לא יתנו לו להביא את קרבנו, ולא יהיה לו כפרה, לפיכך צריך להוליכו אפילו למדי משום חשש זה, וצ\"ע.",
"ד\"ה מצות השבה. \"ומצות השבה מיהא לא קיים\". דקשה להו, מה פשט ליה שלא ידע בבעיתו, הלא בבעיתו גם כן הזכיר שאין כאן גזילה ואין כאן השבה.",
"ד\"ה אגף. \"ומ\"ל שאגף חציה\". וי\"ל דהכי קמבעיא ליה, דאפשר דחציה לא נקראת מגופה וא\"כ הוי כמו שלא גף מעולם, והוי כמו שהנקב היה בלי הך מגופה."
],
[
" גמ' \"שומר חנם אני עליו חייב\". קשה לי, מה בין זה לגורם ממון, דפסקינן כרבנן דלא הוי כממון ולא מחייבינן על זה שבועה, וכ\"ש דליכא לחייב קרבן שבועה מטעם זה. ושמא יש לחלק, דהתם לא היה ממון מעולם בשעת חיוב, אבל הכא בשעת גניבה הרי היה ממון גמור, וכיון שנשאר לו לבעל עוד זכות עליו לא בטל ממנו חיוב ממון שהיה עליו, ודוחק.",
"רש\"י ד\"ה בה. \"ומיהו ממון ממש לא מפסדו\". ועיין במהרש\"ל ובמ\"ב וברש\"ש שדחקו עצמם בדברי רש\"י אלו, דמעיקרא משמע דהכא בעד אחד קאמר, וכן פירש רש\"י בהדיא, והכא משמע דמפרש דאפילו בשני עדים הוי גורם לממון. והנה לי נראה, דודאי רק בעד אחד הוי גורם לממון, אבל בשני עדים, כיון דמחייבים אותו ממון, משום דאין יכול להכחישם הוו עדות ממון. ואע\"ג שיכול לפטר עצמו בטענת נאנסה? הך טענה הוי כמו טענה לדין אחר, דהא באותו דין חייבוהו העדים, אלא שיש לו איזו טענה להפטר אחר כך מחיובו שחל עליו ודאי, וזה הוי כמו דין אחר. תדע, הא בכל פקדון חייבים העדים, כדתנן בשבועות לג. ולא אמרינן דהוו גורם משום דיכול לטעון נאנסה. והכא ברש\"י הכי פירושו: דקשה ליה לרש\"י, היכי מדמינן גורם דעד אחד דבן עזאי לגורם דעד אחד דר' אלעזר בר' שמעון, הא לא דמו. דהתם ודאי יכול לפטור עצמו בשבועה, אבל הכא, דקיימינן באבידה, הלא אפשר שלא יוכל לפטור עצמו בשבועה, דכיון שהיה אומר לו המקום שראה את האבידה \"היה מחזר באותה שכונה\" עד שימצא עדים, וא\"כ נחשבוהו כאילו הפסיד לו העד ודאי ממון, ולפיכך אמר, שגם בנידון זה לא היה ודאי ממון, משום שהיה יכול לאמר נאנסה. וכשתקרא בעיון ברש\"י תמצא כי זהו נכון.",
"בא\"ד \"ופטור עצמו משבועה\". צ\"ל בשבועה, ואי אפשר לאמר, דפוטר עצמו משבועה מטעם המוצא מציאה לא ישבע, מפני תיקון העולם, דהיינו דוקא כשמודה במקצת, ויש מיגו. תדע, דהרי אמרו, הטוען טענת גנב באבידה משלם תשלומי כפל, והיינו דוקא אחר שנשבע לשקר, ושמע מינה שמשביעין אותו. ואח\"כ מצאתי ברש\"ש.",
"תוס' ד\"ה ושמואל. \"תימא היכי מ\"ל לחיוב וכו'\". והרא\"ש כתב בשם ר\"מ דהך פלוגתא דשמואל ור' חנינא רק אשבועה אחרונה קאי, \"בה ובמוצאה\", דבראשונות הוי גורם דגורם, ולפי זה ניחא.",
"ד\"ה מאי. \"ליכא קרבן משום דלית בהו לאו אע\"ג דאיכא כרת\". וזהו שלא כמסקנא במכות יב: דאף לקרבן אינו צריך הזהרה, וטעמא דבפסח ומילה אין קרבן משום דגמרינן מעבודת כוכבים דהוי שב ולא תעשה, ופסח ומילה הוו קום עשה. ועיין מה שמתרץ קושית התוספות בש\"מ בשם הרא\"ש והרשב\"א, ולפי פשוטו נראה לי דהכי קאמר: למדנו עונש, ומנין דאיכא עבירה?",
"ד\"ה אחד. \"אמאי לא חשיב שבועת מלוה\". כלומר, במקום פקדון יאמר מלוה, דשכיחא טפי."
],
[
" גמ' \"שוב אין משלם ממון\". כלומר, דחוב הממון שהיה עליו נתחלף בחוב שבועה, דבתרי חובות לא מחייבינן ליה, וכיון שנשבע שלם את חובו.",
"\"ואם משבאו עדים הודה משלם תשלומי כפל ואשם\". נראה לי דלפי פירוש התוספות עיקר הקושיא כאן מהודה, דהא בטוען טענת גנב ידעו דלא אמר רב, אבל בהודה סבר דאפילו בטוען טענת גנב פטור, דקרא לא מחייב ליה כפל אלא בבאו עדים, כדכתיב, \"אשר ירשיעון אלקים\".",
"רש\"י ד\"ה הודה. \"ומסיפא לא פריך\". קשה, מנא ליה לרש\"י דלא מקשי מסיפא הא אף אסיפא מצי לשנויי, \"כגון דנשבע חוץ לב\"ד\", דחוץ לב\"ד יש חומש ואשם בשבועת הפקדון? ושמא י\"ל דסבירא ליה לרש\"י דכיון דע\"כ ידע מאי דמסיק רבא לבסוף דבטוען טענת גנב לא אמר רב, דאם לא כן, תקשי ליה מסיפא, דטוען טענת גנב, וא\"כ מסתמא ידע נמי מהא דמסיק רבא דאף בהודה לא אמר רב. והתוספות לא פירשו הכי.",
"ד\"ה כאן בקפץ. \"דשבועה דקא מחייב ליה כפל לא מקנייה ליה קרנא\". כלומר, דחיוב הכפל בא עליו משום הא גופא, שנשבע לשקר, וכפל היינו קרן וכפל. וכן אפשר לאמר אחר כך בהודה, דאע\"ג דהשבועה פטרתו, מ\"מ צריך להביא כפרה מחמת שבועת שקר, והכפרה הוי קרן, חומש ואשם.",
"ד\"ה השביע עליו. \"ומדלא תני השביעו\". דקשה ליה מה שהקשו בתוספות, \"דלעיל קתני משביעך אני ומוקי לה בקפץ\".",
"ד\"ה אלא אמר רבא. \"לא תשנייה לתיובתיה דרב המנונא לצדדין\". לפי פירוש רש\"י דרב אחא בר מניומי לא הקשה לרב נחמן אלא מטוען טענת אבד ובאו עדים, ועל קושיא זאת ע\"כ צריך לתרץ בקפץ, א\"כ למה קאמר \"אלא אמר רבא\", דמשמע דהדר ביה מתירוץ הראשון, לפיכך יפרש רש\"י, דהדר מתירוצו של רב המנונא, דמקשה מהודה. אבל לפי פירוש התוספות, דרב נחמן עוד לא ידע לחלק בין הודה ללא הודה, ומה שמתרץ \"בקפץ\", קאי נמי אסיפא, \"דהודה מעצמו\", א\"כ אפשר לאמר דרבא דחה תירוצו של רב נחמן, אבל תירוצו של רב המנונא קאי, דהא אפילו אי נימא דבהודה לא קאמר רב, מ\"מ אפשר להקשות, אמאי מחייבינן ליה קרבן אשבועה בתרייתא, הא השתא מיהא לא אודי, וכדמפרש ליה רב אחא סבא בגמרא, ולקמן נפרש בענין דלא תקשה ליה לרש\"י מהא דמשמע דאף לפי המסקנא דוחה רבא תירוצו של רב המנונא.",
"ד\"ה רב המנונא. \"אמרי בי רב רב המנונא\". עיין לעיל עה. ומכאן משמע שלא כדברי התוספות דהתם, דהיאך יתכן לאמר שהיה תלמידו דרב, כמו שאמר הכא, והיה גם כן תלמידיה דרב הונא, שהיה אף הוא תלמיד של רב. ולכאורה נראה, דתרי רב המנונא הוו.",
"תוס' ד\"ה איתיביה. \"אמאי לא פריך נמי מסיפא\". כלומר, מהא דקתני, \"היכן פקדוני אמר לו נגנב\", והכא לא איירי אלא בב\"ד ובדלא קפץ, כדפירש רש\"י, ומכל מקום משלם, ולא אמרינן שבועה קונה. אבל ליכא למימר דסיפא היינו סיפא דרישא, דקתני, \"הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם\", דמהך סיפא ודאי קפריך לפי דברי התוספות, והתירוץ שמשנה, \"כגון דנשבע חוץ לב\"ד\" קאי אף עלה. וכן מה שמשנה, \"כאן בקפץ\". וצריך לאמר לפי דברי התוספות דבסיפא גופא יש חילוק, דרישא דסיפא איירי בדלא קפץ, וסיפא דסיפא איירי בקפץ. ולפי המסקנא ניחא, דכל הסיפא איירי בדלא קפץ וכל הרישא איירי בקפץ."
],
[
" גמ' \"השתא מיהת לא אודי\". לרש\"י ע\"כ צריך לאמר דרבא לא קבל הך סברא דרב המנונא, כדמשמע מפירושו בהא דאמר \"אלא אמר רבא\". ונראה לי דאפשר לאמר דבהא פליגי רבא ורב המנונא. דרבה סבר, דהא דאמר ר' שמעון, \"הואיל ויכול לחזור ולהודות\", היינו ששדינן ההודאה שלבסוף על כל שבועה ושבועה, והוי כמו שהיתה הודאה לכל שבועה, ולפיכך חייב אשם על כל שבועה, דבהודה לא אמר רב. ורב המנונא סבר, דטעמא \"דיכול לחזור ולהודות\" אינו מועיל אלא שאף אחר השבועה יחשב עוד חייב ממון, ולא כמו בשבועת העדות שאחר השבועה בטלה ממנו תורת עדות. וכיון שכן, מקשה שפיר, דהא לרב אינו חייב שוב ממון אחר השבועה.",
"\"שאין משלם תשלומי כפל אלא בשבועה\". קצת קשה, מאי מקשה, הא כיון דגנב וטוען טענת גנב בשבועה דינם שוה א\"כ ילפינן שפיר במה מציגו, כמו שדינם שוה לענין כפל כך דינם שוה לענין תשלומי ד' וה'. לפיכך נראה לי דהכי קאמר: כיון דחיובא בד' וה' הוא משום דנשתרש בחטא, או שנה בחטא, כדאמרינן במרובה, וסברא זו אינה שייכת אלא בגנב, דבגניבה חטא משום דהוציא את הדבר מרשות בעלים, אלא שאפשר עוד שישוב לבעלים כמו שהיה, והטביחה או מכירה עשה שלא ישוב עוד לבעלים, ובאופן זה חזק את הגניבה ויש כאן נשתרש או שנה בחטא. אבל בטוען טענת גנב החיוב כפל בא מחמת השבועה, ובטביחה ומכירה הרי לא חיזק מעשה השבועה, ואם כן לא שייך כאן לאמר שיתחייב ד' וה' משום שנשתרש או שנה באותו חטא שהכפל בא על ידו. אבל מ\"מ היקישא הוא ואין משיבין.",
"תוס' ד\"ה אבל. \"ויודע אני שיש בידך עכשיו\". משמע דמעיקרא סברו התוספות דאינו תובעו שיש בידו עכשיו, אבל זהו קשה, דתובעו משמע שאומר שלא קבל מעולם, והיינו שאומר שיש ביד הנפקד עכשיו. ועוד קשה, מאי מקשו, \"והא נאמן במיגו דאי בעי אמר החזרתיו לך כשהיית קטן\", ומנא להו להתוספות דאם טוען כן יהא נאמן בלא שבועה, כיון שתובעו כשהוא גדול לא יהא אלא ככופר, וחייב שבועה משום שכנגדו מכחישו, והכא נמי הרי שכנגדו, שהוא עכשיו גדול, מכחישו. לפיכך נראה דחסורי מחסרא בתוספות, והכי צריך להיות: יהא נאמן במיגו דאי בעי אמר אכלתיו והחזרתיו לך, כלומר פרעתיך כשהיית קטן, והתובע מסתמא אינו יודע אם אכל או לאו, אלא טוען לא קבלתיו, ובאופן זה לא היה צריך לישבע, משום שמאמינים אותו שאכלו כשהיה התובע קטן, שהרי אין אדם מכחיש אותו בזה, ואפילו אם יכחוש יהא בזה כופר הכל. והיינו שמשנה, שהתובע טוען שיש בידו עכשיו, ולפיכך אינו יכול לטעון שאכלו כשהיה התובע קטן. ולפי זה דברי מהרש\"א כאן הם למותר, דמה שכתוב האכלתיו הוי דוקא.",
"ד\"ה הא לא. \"ואליבא דרב אשי דאמר אין יכול להשביע כלל וכו' \". דקשה להו, כיון דר' יוחנן עצמו תירץ דבריו בתירוץ הראשון, א\"כ היאך בא רב אשי לתרץ ולבאר דברי ר' יוחנן באופן אחר, שלא כדברי ר' יוחנן עצמו. ולפיכך פירשו, דרב אשי לא בא לבאר דברי ר' יוחנן, אלא לחלוק עליו, דאפילו לא אכלו אינו נשבע על נתינת קטן."
],
[
" תוס' ד\"ה עירוב. \"וכן בפ\"ק דב\"מ בשמעתא דהילך גבי סלעין דינרין\". כלומר, דפטר ליה התם ר' עקיבא באומר שלש משום דנאמן במיגו שהיה יכול לאמר שנים, וא\"כ משמע דמעיז לאמר שנים, משום דהשטר מסייעו, וכיון שמעיז נחייבו שבועה אף על השנים.",
"בא\"ד \"אמלוה נמי הוא דכתיב\". כלומר, כיון ד\"כי הוא זה\" קאי נמי אמלוה, ובמלוה אינו שייך טענה דנאנסו, וא\"כ לא בעינן שתי טענות, כפירה והודאה, לפיכך בפקדון נמי לא בעינן יותר משתי טענות. ואע\"ג דקאי נמי אפקדון? י\"ל דטענת נאנסו הוי כמו כפירה, ושייך הלשון כי הוא זה. אבל לרמי בר חמא לא משמע ליה כי הוא זה אטענה דנאנסו.",
"בא\"ד \"אפקדון דוקא כתיב ולא אמלוה\". כלומר, דלפירוש ר\"ת דפירש דלר' חייא בר יוסף קאי אתרווייהו, א\"כ ר' יוחנן דפליג עליה ע\"כ סבר דקאי דוקא אפקדון, אבל לפירוש רש\"י דלר' חייא קאי דוקא אמלוה א\"כ לר' יוחנן אפשר לאמר דקאי אתרווייהו.",
"בא\"ד \"והא דבעיא כפירה והודאה במלוה\", כמו שמשמע מברייתא דהילך, ואין סברא לאמר דברייתא דרמי בר חמא פליגא ור' יוחנן סבר לה כותיה.",
"בא\"ד \"לענין מודה מקצת מסתבר למילף טפי\". דאם חייבו שבועה במודה במקצת בפקדון, דאית ליה מיגו דיכול לכפור הכל, כ\"ש שחייבו שבועה במודה במקצת במלוה, דליכא מיגו, שהרי אינו מעיז לכפור הכל. וליכא למימר דמהאי טעמא נחייב שבועה במאה אפילו בכופר הכל, דהא שבועה במאה לא כתיב, אלא ילפינן מפקדון, ודיו לבא מן הדין להיות כנדןו (?כנדון).",
"בא\"ד \"והא דקאמר מ\"ש מלוה\", \"כלומר, הא לר\"ת אין חילוק בין מלוה לפקדון וא\"כ מאי קאמר מאי שנא.",
"בא\"ד \"שניתקנה קודם שבועת היסת\". דאילו שבועת היסת מחייב אפילו הפקיד אצלו בלא שטר.",
"בא\"ד \"ומשני ע\"י גילגול דכדרכה מתה\". כלומר, וא\"כ משמע דבנאנסו לחוד מחייב שבועה, ולפירוש ר\"ת הרי בעינן הודאה בהדי נאנסו.",
"בא\"ד \"אבל טענת נאנסו לא\". ושלש מחלוקות בדבר: לרש\"י חייב בפקדון אפילו בכפירה לבדה; לריב\"א בעינן הודאה בהדי כפירה, אבל בטוען נאנסו לא בעינן הודאה; ולר\"ת בעינן הודאה אפילו בהדי נאנסו. וזהו דוקא אליבא דר' חייא בר יוסף, אבל אליבא דרמי בר חמא כ\"ע לא פליגי דבעינן כפירה והודאה אפילו בפקדון.",
"בא\"ד \"דאין מעיז פניו לכפור במידי דידע בה חבריה\". וזהו לא כפירוש רש\"י דמפרש, דאינו מעיז מפני שעשה לו טובה, דא\"כ היה מעיז בפקדון, והוי לן למפטר מודה במקצת בפקדון במיגו דהיה יכול לכפור הכל.",
"בא\"ד \"והנהו דהתם לאו מידי דכפירה נינהו\". וזהו נראה דחוק, דמה לי אם טוען לקחתי ממך ומה לי אמר להד\"ם, כיון דבשניהם יודע בשקרו. אבל לפי המסקנא דהתם, דמוקי שהפקידו בשטר לא קשה כלל, דמשמע דאף בנאנסו היינו מאמינים אותו במגו דלהד\"ם וכן גבי לקוח. וא\"ת מאי שנא ממודה במקצת? י\"ל דשאני הכא, שהרי מ\"מ כופר הכל, בטענה דנאנסו או בטענה דלקוח או בטוען עד כדי דמיהם וכיון שמעיז לכפור הכל מסתמא היה מעיז אף לטעון לא היו דברים מעולם, אבל זה שמודה במקצת מסתמא אינו מעיז לכפור הכל.",
"בא\"ד \"אם לא נאמר סוגיא דהתם לא כר' חייא בר אבא ולא כר' חייא ב\"ר יוסף\". ולי נראה דלא קשה כלל, דאפילו ריב\"א אינו מחייב אלא לישבע אם נאנסו, אבל אינו מחייבו לישבע אם בשעת שאלה או בשעת שכירה מתה, ואע\"ג דעל ידי גילגול מחייבינן ליה אף על זה, ולא אמרינן על זה מתוך שאינו יכול לישבע משלם.",
"בא\"ד \"דאי בעי אמר להד\"ם נמי אההיא דנאנסו\". כלומר, בההיא דמפרש ריב\"א דנאנסו חייב שבועה, יהא נאמן במיגו שיכול לכפור הכל. אבל אההיא דג' פרות אינו פריך, ולא שייך לתרץ נמי כשהפקיד בשטר, דא\"כ היאך יכול לכפור במקצת. ועיין במהרש\"א."
],
[
" גמ' \"למימרא דבשלח בה יד עסיקינן\". נראה לי דהכי פירושו: ישבע שלא שלח בה יד, דאי שלח בה יד מחייב לשלם, ואכתי איכא למימר דחייב לשלם רק קרן, כמו בפשיעה, אבל א\"כ קשה, למה כתב כאן \"אם לא שלח ידו\", ולא כתב על כל דבר פשע, אלא למימרא דבשלח בה יד עסקינן בהך חידושא דכפל.",
"\"בעומדת על אבוסה שנו\". נראה דקאי אהך משנה דמייתינן לעיל, \"והעדים מעידין אותו שגנבו משלם תשלומי כפל\", וקאמר דבעומדת על אבוסה שנו.",
"\"כי מיגליא מילתא דשלח בה יד פטור מכפל\". קשה לי, היכי מדמי שליחות יד לפשיעה, דכי היכי דבפשיעה פטור הכי נמי בשליחות יד, הא אפילו בפשיעה אינו פטור אלא א\"כ פשע בה ונגנב ממנו אבל אם פשע בה והיא ברשותו פשיטא דחייב כפל אם טוען טענת גנב, והכי נמי בשליחות יד, אם שלח בה יד ונגנבה ממנו חייב בקרן, ואם היא ברשותו חייב אף בכפל, והיכי דייק דבשלח בה יד פטור מן הכפל אף בנגנב ממנו? וי\"ל בדוחק להכי קאמר: הא פשיעה סתמא איירי בנגנב ממנו, דאם היא ברשות לא שייך פשיעה, וכיון דשבועת פשיעה אינה באה אלא לחייב את הקרן, שבועת שלח יד נמי אינה באה אלא לחייב את הקרן.",
"רש\"י ד\"ה הטוען. \"ל\"ג והודה\". דאי הודה ליכא למימר \"הואיל ויצא ידי בעלים בשבועה ראשונה\".",
"תוס' ד\"ה עד שישלח. \"משלם תשלומי כפל\". כלומר, ולר' חייא בר יוסף הרי אינו משלם כפל בעד גניבה לבד, והוי ליה למימר, \"והעדים מעידים אותו שגנבו וששלח בו יד\", ולפיכך פירשו דבמשמעות גניבה איכא נמי משמעות שליחות יד, דגניבה משמע שעשה איזה מעשה להוציא מיד בעלים ושומר שלא שלח בה יד הרי לא עשה שום מעשה כזה.",
"ד\"ה הואיל. \"דאף על גב שהודה שלשקר נשבע\". כלומר, דבזה שטען נגנב הרי הודה שהשבועה שנשבע שנאבד היתה שקר, והוי כמי שלא נשבע כלל, וא\"כ היאך יצא ידי בעלים בשבועה ראשונה?",
"ד\"ה ושלח. \"ונראה דדוקא קאמר ושלח\". כלומר, דאפשר לאמר דרב ששת פוטר מכפל אפילו רק כפר בפקדון, מטעם דנעשה עליו גזלן, והא דחייבה תורה כפל בטוען טענת גנב ונשבע, אע\"פ שאי אפשר לשבועה בלי כפירה, היינו דוקא במקום שיש לאמר אישתמוטי קמשתמיט דהתם אינו נעשה בכפירתו גזלן. אבל אין נראה כן.",
"ד\"ה מאי לאו. \"ה\"נ ה\"מ לאותובי לרבי חייא ב\"ר יוסף וכו' \". ולפי מה שפירשנו בגמרא, ליכא לאותובי לר' חייא בר יוסף, דאפילו אם נימא דומיא דלא פשעתי מ\"מ יתחייב כפל בששלח בה יד וגנבו, דהא בפשיעה נמי חייב כפל כשפשע בה ושוב גנבו. ושמא י\"ל דהכי קאמרי, \"דומיא דלא פשעתי\", וכמו בלא פשעתי מחייב כפל אף כשלא פשע אם הגניבה היא ברשותו הכי נמי בשליחות יד מחייב אף כשלא שלח בה יד אם היא ברשותו."
],
[
" גמ' \"והוא אומר לא גנבתי משביעך אני\", וצריך לאמר דעד אחד העיד שגנב, דאם לא כן, אינו חייב שבועה, וכפל אינו חייב אלא כשהדיינים משביעין אותו.",
"\"והכא נמי חד ממונא הוא\". קשה לי, הא כיון שחפצו שניהם לגנוב בשותפות הוו כמו שזה חפץ לגנוב חצי ממונא וזה החצי ואם היו באים עדים על שניהם היו חייבים זה חצי כפל וזה חצי כפל, משום דהחצי הוי כפל שלם שלו, ואם כן נמי הכא, למה לא נחשבם כל חצי של אחד כממון שלם שלו. ויהיה כמו שגנבו שני ממונות? ושמא י\"ל דהכא מיירי שכל אחד לא ידע מחברו, וחשב לגנבו כלו, ולפיכך זה ישלם כפל שלם וזה חומש שלם על ממון אחד.",
"\"כפל למי\". הא דנקטיה כאן, משום דמעיקרא מיבעיא ליה תרי כפילי בחד גברא, מספקא ליה עכשיו בספק הבא על דבר חד כפילא ותרי גברי, והיינו דוקא כשנשבע ושלם, דבנשבע לבד או שלם לבד אין ספק.",
"רש\"י ד\"ה או דלמא. \"דכי אמרי' ליה היכא דאתו סהדי אשבועה שנייה\". כלומר, בחיוב שבא מחמת שבאו עדים אשבועה שנייה, והיינו חיוב דכפל דחומש אינו חייב על ידי עדים.",
"תוס' ד\"ה חד. \"על שניהם העידו\". ולי נראה דמצינן למימר שפיר דהעדים העידו רק על אחד, דהיינו שמעידים שהאחד ידע שהפקדון הוא ברשותם, אבל אינם יודעים אם אף השני ידע.",
"בא\"ד \"והכי משמע בכולה הך שמעתא\". כלומר, דקאמר בתר הכי, \"תבעו שומר והודה תבעוהו בעלים וכפר והביאו עדים, מי נפטר הגנב בהודאת שומר?\" אע\"ג דההודאה אצל השומר הוי הודאה קודם עדים, שהביאו אח\"כ הבעלים. וכן אחרי זה, \"תבעוהו בעלים והודה תבעו שומר וכפר והביא עדים\".",
"ד\"ה טען. \"נראה דל\"ג והודה\". איני יודע איזה חילוק אם הודה או לא הודה, הא לפי דברי רבא דלעיל עיקר החילוק הוא אם פסקו ב\"ד למלתיה, דהיינו דאמר לו צא תן לו, או לא פסקו, ועד שלא פסקו הוי דינו עוד כמקדם. ונראה דהתוספות מפרשים דהודה משמע דב\"ד כבר פסקו למלתיה וחייבוהו לשלם. ולכאורה נראה דאפילו אמרו ב\"ד צא תן לו עדיין אינו גזלן על הדבר עד שיהיה בידו להשיב לו ולא השיבו, כמו גבי טבח ומכר, שבמקום להשיבו לבעלים עשה בו צרכיו. ועיין לקמן קט: דמשמע דההודאה מחייבת ולא השבועה.",
"בא\"ד \"הא מתניתין היא וכו' חייב על כל אחת ואחת\". ולי נראה, דמן המשנה לא יכול להוכיח, דאף על החומש חייב, דאפשר מתניתין מיירי רק בקרבן. ויש חילוק בין חומש לקרבן, כמו ששנינו, \"אם משבאו עדים הודה משלם תשלומי כפל ואשם, אבל חומש לא\". והטעם משום דהחומש והכפל שניהם לבעלים.",
"ד\"ה וחזר. \"תימא היאך השביעוהו בית דין וכו' ואפי' חזר וטען וכו' \". נראה דהתוספות אינם גורסים, \"ונשבע ובאו עדים\", כמו שאינם גורסים ונשבע והודה, (וכן איתא במהרש\"א).",
"ד\"ה ותרי. \"וכיון דמדאורייתא שבועתו שבועה מחייב כפל\". והרשב\"א הקשה על זה: \"הא לא מחייב כפל אלא בשבועה שהשביעוהו ב\"ד, ובלא קפץ, והיאך ישביעוהו ב\"ד שהרי חשוד הוא על השבועה מן השבועה הראשונה? וכתב הראב\"ד ז\"ל, דאיכא למימר דהוו ידעי ביה דעבד תשובה\". ולי נראה לתרץ דברי התוספות, דאפשר לאמר דב\"ד טעו, וכיון שלא טעו אלא בדרבנן, דהא מדאורייתא שבועתו שבועה, א\"כ חייב עליה. וטעמא, דפסול מדרבנן היינו שאין רבנן רוצים להשביעו, וכאן הרי השביעוהו. וכבר יצא בשבועה ראשונה ליכא למימר, שהרי באו העדים שהכחישו שבועה ראשונה (כן תירצו הרשב\"א והרא\"ש)."
],
[
" גמ' \"אמר אביי וכו' אם שומר שכר הוא עושה עמו דין ואינו נשבע\". נראה לי דסברת אביי היא, דשומר חנם הרי פטור על גניבה, וכיון שנגנב נפטר. אבל ש\"ש הרי לא פטור אלא על האונסים, וכיון שנמצא הגנב אין כאן אונס. ורבא סבר דאף שומר חנם אינו פטור משעת גניבה אלא משעת שבועה, שאז פטרוהו ב\"ד.",
"\"ואם אינו רוצה או שאין לו\". נראה לי דלא זו אף זו קתני, אפילו אין לו נמי חייב ללוות ולפרע.",
"רש\"י ד\"ה אין לו. \"נכסים כל כך שיכול לוותר על חלקו\". דאם אין לו כלל לא שייך למימר, \"לוה ובעלי חוב באין ונפרעין את חובם\", דהא הם לא יפרעו אלא מחלקו, דהיינו שליש החוב. ועוד, שהרי אף לפי התקנה יפסיד שני חלקים מן ההשבה ולפיכך כתב, דהתקנה היא רק שלא להפסיד אף חלקו.",
"תוס' ד\"ה תבעו. \"דאקרן לא הוי מצי למיפשט הא דפשיט אם בשקר נשבע לא נפטר הגנב וכו' \". המהרש\"א פירש דהתוספות הכי קאמרי: דבקרן פשיטא דחייב הגנב בהודאתו לשומר אם נשבע לשקר, דכיון דנשבע לשקר הרי חייב לשלם את הקרן והוי בעל דבר בקרן ותביעתו תביעה, אבל מלשון התוספות לא משמע כן, הא לפי פירוש זה אינו תופס הסברא שיחשב בעל דבר משום שחייב לשלם באמת, אלא כיון שפטר עצמו בשבועת שקר נסתלק מהפקדון, ואי נפרש דלענין הודאה על הקרן עוד לא נסתלק למה יסתלק לענין הכפל? ובמהדורא בתרא תירץ, דהכי קאמרי, דאם הבעיא היתה על הקרן לא היה יכול למימר \"אם בשקר נשבע לא נפטר הגנב\", אלא להיפך, אם בשקר נשבע נפטר הגנב, משום דהשומר לא הוי בעל דבר ומה שהודה לו הגנב לא הוי הודאה. אבל גם על זה קשה, דמה תבעיא ליה לענין קרן, ולימא, אם בשקר נשבע פטור הגנב? ועוד, למה תפס הבבא השניה, \"אם בשקר נשבע\", הרי אפשר היה להם לתפוס הבבא הראשונה, דלא הוי מצי למפשט אם באמת נשבע נפטר הגנב? ולפיכך נראה לי לפרש דברי התוספות הכי: דטעמא דהגנב אינו מחייב את עצמו בהודאתו לאחר היא משום דלאחר היה יכול לאמר משטה הייתי בך. והכא כיון דאם נשבע באמת מתחייב, ולא יכול לאמר משטה, א\"כ אפילו נשבע בשקר, דמאין יודע הגנב אם נשבע באמת או בשקר? אבל לענין כפל אינו תלוי בזה, אלא תלוי אם הוא באמת בעל הדבר והוי הודאה בפניו ובפני ב\"ד או לא. ובלשון דברי התוספות היה אפשר לאמר, דהא דמבעיא ליה לענין כפל, משום דעד השתא כל הבעיות היו בכפל.",
"ד\"ה ולא הניחוהו. \"(דלא הניחוהו לישבע מחל לו והרי נפטר נמי שומר כאילו)\". ובמסורת הש\"ס \"רש\"ל מ\"ז וגורס דכיון דשומר נשבע\". הוא טעות גמור, דרש\"ל אינו מוחק זה, אלא שלבסוף מחליף המלים, ובמקום שכתוב \"שומר נשבע באמת\", החליף וכתב, \"נשבע שומר באמת\", והוא רק תיקון לשון. ולפי המחק אי אפשר לפרש דברי התוספות כלל. אבל בלי המחק דברי התוספות פשוטים.",
"ד\"ה נגנבה. \"נראה דאין שום גניבה קרויה אונס\". כלומר, לענין זה ששומר שכר יפטר, ואע\"פ שמשכחת לה גניבה באונס אפילו בלא לסטים מזוין, כמו נפלה עליו שינה באונס או ששמר כספים בקרקע, מ\"מ ש\"ש חייב על זה. והטעם הוא, משום שקבל שכר בשמירתו קבל עליו אחריות מאונסים דלא שכיחי. כן נראה לי.",
"ד\"ה לבניו. \"דהם קודמים לכל אדם בחלק המגיעו\". כלומר, דהתוספות מפרשים כרש\"י, דהב\"ח גובה רק חלק המגיעו, דהיינו, אם היו לו עוד שני אחים גובה ב\"ח רק שליש ההשבה, ובחלק שלו פשיטא דבניו ראוים לזכות, כמו בחלק ירושתו, אם הוא בעצמו אינו יכול ליטול. והתוספות לא רצו לפרש כפירוש רש\"י, משום דאי אנגזל קאי, לא הוי ליה למימר כלל או לאחיו, דהא פשיטא דהיורש יורש קודם. ועוד, דהוי ליה למימר, או לבנותיו דהא בת קודמת לאח. אבל אי נימא דאגזלן קאי, ניחא, דקמ\"ל שצריך להחזיר אפילו למי שמפסיד חלקו.",
"ד\"ה לוה. \"אע\"ג דיש לו שאר נכסים במה לפרוע\". כלומר, דאע\"ג דקמ\"ל דאין נפרעין ממשועבדים במקום שיש בני חורין, שאני הכא, דהירושה היא שלו אלא שצריך לתת בכדי שיוכל להביא קרבנו, וכיון שכן הוי כבני חורין. וא\"ת אע\"פ שהיא שלו מ\"מ הוי כמו שנותן מה שהוא שלו, והוי מתנה, ואף ממתנה אין גובה ב\"ח במקום שיש בני חורין? י\"ל, משום דאין נותן לגמרי, וכדפירשו התוספות."
],
[
" בא\"ד \"ויחזור ויטרפנה מהם ב\"ח\". כלומר, ב\"ח יטרף חלקו, דחלק האחים פשיטא דאינו מועיל אפותיקי עליה, דהא לא הוי שלו.",
"בא\"ד \"אבל נתנו במתנה\". דהא חשבינן כאילו נתנה במתנה דהרי הוי שלו, מטעם שהיא יורשה, וכשאדם נותן מה שהוא שלו הוי מתנה.",
"בא\"ד \"דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי\". כלומר, דמתנה דמיא בהא לירושה, משום דאף בירושה ליכא טעמא דפסידא דלקוחות.",
"גמ' \"שגזל הגר ונשבע לו ושמע שמת הגר וכו' \". \"הוי מצי למימר, הרי שגזל הגר ונשבע לו והודה וזקפו עליו במלוה, אלא נקט, מעלה כספו, לרבותא, אף על פי שייחד אותו כסף לתשלומין, כשזקפן עליו במלוה ומת, זכה הלה במה שבידו\". שיטה מקובצת בשם הרא\"ש. ולי נראה, דאגב אורחא רוצה התנא להשמיענו דצריך להעלות כספו לירושלים, ואינו יכול לתתו לכל כהן שירצה, כתרומות ומעשרות.",
"\"לרבי יוסי הגלילי לא שנא וכו' \". כלומר, מהא דתירץ רבי יוחנן, \"הא ר' יוסי הגלילי הא רבי עקיבא\", שמעינן דסבירא ליה הכי.",
"רש\"י ד\"ה וצריך. \"כשהוא משיב לארנקי של צדקה\". כלומר, דוקא כשהוא משיב לארנקי של צדקה צריך לאמר כן, משום דרוב פעמים נותנים לצדקה בלי שום סבה, ואינו ניכר שמה שהוא נותן הוי משום גזל אביו. אבל כשהוא נותן ליורש ניכר שהוא נותן משום גזל אביו, דלא שכיח שיתן להדיוט אם לא שחייב לו מחמת איזה דבר. וא\"ת למה ליה למימר, הרי ארנקי של צדקה אינה יכולה לזכות אלא מה שהוא נותן, ודיו מה שיהיה בדעתו לגזול אביו? י\"ל דכך היא יפה, שלא יטעה מעולם לתת סתם.",
"ד\"ה הא והא. \"אין לו תקנה עד שיוציא גזילה\". ולפי זה לא קשה מה שהקשו התוספות, דינא דבזקפו דוקא פליג ר' עקיבא, ותיתי קמא אף כר' עקיבא.",
"תוס' ד\"ה ב\"ח. \"אלא לפי שזה אין רוצה שיהנה ממנו כלל בחייו\". כלומר, דלא תקשה למה לא נקט הך תקנה דהלואה אפילו ארישא. וא\"ת ומנא להו להתוספות דהך תקנה קאי דוקא אלאחר מיתה? י\"ל משום דכל הך משנה איירי בתקנה דאחר מיתה.",
"בא\"ד \"והא דלא תני הכא ואם אין רוצה\". אפשר לפרש דהכי קאמרי: בשלמא אי הוי קאי אף ארישא ניחא, דלא לאמר אינו רוצה, דהרי אינו תלוי ברצונו, אבל השתא דקאי רק אסיפא, א\"כ נתני איני רוצה, כדקתני גבי גזל.",
"בא\"ד \"ופר\"ת דוקא במזונות אשתו\". כלומר, הך חובו היינו החוב שמוטל עליו לזון את אשתו ומותר למדיר לזון אשת המודר, משום, דהוי כמו צדקה, ואין המדיר יכול לתבוע מן המודר חוב זה, וכחנן דאמר הניח מעותיו על קרן הצבי. אבל שאר חוב אסור לו למדיר לפרע בעד המודד (לדברי ר\"ת), משום דכשפרע נעשה הוא בעל חובו, ויכול לתבעו בדין, וכשמוחל לו החוב הרי בא איזה דבר מיד המדיר ליד המודר.",
"בא\"ד \"אין זה נהנה מן הנכסים\". כלומר, דהכא מה שקיבל קיבל מן המלוה ולא מן הנכסים, ולא דמי לפורע חוב שמקבל ישר מיד הפורע, דהיינו מחילת החוב.",
"בא\"ד \"קונם אשתי שאני נהנית לך\". גי' הב\"ח \"האומר לאשתו קונם שאני נהנית לך\". גירסת הב\"ח אינה נכונה אלא צריך להיות הגירסא כמו שהיא לפנינו בתוספות, והיינו שאומר לחבירו אשתי תהיה אסורה עלי אם אתן לך שום הנאה, אז חבירו לוה ובעלי חובות באין ונפרעין מן הבעל. ואמת הוא ששם בפרק השותפין המפרשים גורסים האומר לאשתו, אבל התוספות כאן אינם גורסים כן. ונראה דגירסת התוספות דהכא היא נכונה, דאי כגירסת המפרשים דהתם, לשני בגמרא, הא מני חנן, ובמזונות אשתו, כמו שמשני בשאר מקומות.",
"בא\"ד \"וי\"ל שהוא אוהבו\". כלומר, שהמלוה יודע שהמדיר הוא אוהבו של המודר כמו כאן, שהוא אביו, והוא בטוח שיפרע לו מה שהוא מלוה לבנו, ומה שהוא מלוה שלא לפרע היינו משום שעושה בענין שיהיה מותר למדיר לפרע בעד המודר, וזהו דבר המצוי. וכן תירץ רבא בנדרים, ועיין מה שפירש רש\"י בכתובות קד."
],
[
" גמ' \"גזל הגיורת מהו\". \"אע\"ג דבכל דוכתא ממעטינן אשה מאיש, רבינא מיבעיא ליה, אם יש שום פסוק לרבות גיורת, דלא מסתבר ליה לחלק בין ממון גר לגיורת\". בשיטה מקובצת בשם הרא\"ש ז\"ל. אבל הלשון קצת קשה, דהוי ליה למימר, \"או דילמא איכא שום ריבוי\". לפיכך נראה, דהכא קמבעיא ליה, משום דדרך לגזול איש ולא אשה, דאשה אין לה ממון, ודבר הכתוב בהוה. והיינו דקאמר, \"או דילמא אורחא דקרא הוא\".",
"\"קטן אי אתה צריך לחזור אחריו בידוע שאין לו גואלין\". והקשה הרא\"ש, הא אין נשבעין על טענת קטן? ונכנס בדיחוקים. ולי נראה דהכי קאמרי: לפי שהוא איש, אתה צריך לעיין עליו אם יש לו גואלים, וממילא שמעינן דקטן אינו מוליד. ובזה מתורץ נמי מה שהקשו בתוספות.",
"\"ונתנו לכהן שבאותו משמר\". נראה לי דהכי קאמר, משום דקנאו השם לפיכך אפשר לאמר, דנותנו דוקא לכהן שבאותו משמר, דאי לא קנאו השם א\"כ היה לבעלים זכות טובת הנאה והיה יכול ליתנו לכל כהן שירצה. וכן אמרינן בשאר קרבנות, דכהנים משלחן גבוה קזכו, דהיינו שאף התם קנאו השם, ולפיכך הוו לבני המשמר.",
"\"אחוזה שלו ואין זו שלו\". כלומר, דלפיכך כתב \"אחוזתו\" יתירה למידרש, לכהן תהיה דוקא השדה שירש, ולא השדה שלקח, ואיזה לקוחה אין לו, היינו שלקח.",
"רש\"י ד\"ה קנאו השם. \"כדכתיב המושב לה' \". כלומר, ולפיכך הזכיר כאן קנאו השם, ולא קאמר קנאו כהן, משום דלישנא דקרא נקט.",
"ד\"ה גזל הגיורת. שגזל אותה ונשבע\". אבל לא נשבע פשיטא דמחייב לה, דהא לעיל בפ\"ק מרבינן אשה כאיש לכל דינין שבתורה.",
"ד\"ה הרי כאן שנים. \"תרי השבות כתיב להשיב המושב\". דמהמושב לחוד מרבינן לקמן חומש, דמשלם לכהנים.",
"ד\"ה לכהן שבאותו משמר. \"שהוא בא להתכפר בו\". ולא לבני המשמר ששבתן בשעת הודאה, כדפירשו בתוספות.",
"ד\"ה בשל עצמי לא כ\"ש. \"שאטול את הכל\". נראה לי דהאי תנא סבר כר' טרפון, דלית ליה דיו היכא דמיפרך קל וחומר, וכאן אי נימא דיו הרי מיפרך ק\"ו, דלא איצטריך למילף שהוא יטול חלק ככל בני המשמר. ור' נתן אומר בלשון אחר, משום דאית ליה כחכמים, דאמרינן דיו אפילו היכא דמיפרך ק\"ו. אבל מ\"מ קשה, מאי שנא מגוזל את אביו, דאמרינן לעיל דאפילו חלקו אינו נוטל בעצמו, אלא ע\"י שלוה וב\"ח באין ונפרעים, משום דאם יטול הוא בעצמו יהיה כמו שלא נתן כלל, וא\"כ היאך לעשות ק\"ו, ואפילו ק\"ו דר' נתן, דהא איכא למיפרך, דשאני הכא, דהוא צריך לתת משום כפרה, וכשיקבל את חלקו לא תהיה נתינה שלמה. ושמא י\"ל דשאני כהן מיורש, משום דבכהן קנאו השם ונתנו לכהנים, ולפיכך אפשר לו ליטול חלקו ממתנות השם. אבל גבי ירושה דלא קנייה שום קונה באמצע, אם יתן ויטול לא תהיה נתינה.",
"ד\"ה והכתיב. \"למי שזה ניתן זה ניתן\". והא דלא פירש כפשוטו, \"והכתיב, ואיש את קדשיו לו יהיה\", והכסף נמי הוי קדשיו, דאשם קריה רחמנא, כדלקמן, משום דא\"כ, מאי קמשני \"בכהן טמא\", הא לגבי כסף אין שייך טומאה, דלאו להקרבה קיימי. וא\"ת הא רש\"י בעצמו מפרש לקמן דטמא אינו חולק, לא בעורות ולא בכסף? י\"ל דהיינו דוקא לזכות בחלק ככל בני המשמר, משום דכשהוא טמא ולא חזי לעבודה הוי כמו שלא היה מבני המשמר, אבל לזכות בקדשיו של עצמו, שהוא זוכה אפילו כשאינו מבני המשמר, א\"כ הכא נמי זוכה אפילו כשהוא טמא.",
"ד\"ה אי בכהן טמא. \"וגזל הגר נמי קדשי המקדש הוא\". והוא הדין דהוי מצי למימר מן הטעם, דלמי שזה ניתן זה ניתן, וכיון דטמא אינו מקבל מן האשם א\"כ אינו מקבל נמי מן הכסף. ושמא י\"ל דאי היה זוכה בעורות הוה כמי שניתן ליה האשם, ולפיכך היה יכול לקבל אף הכסף.",
"ד\"ה שעבודתה. \"שכר עבודתה\". קצת קשה, דהוי ליה למימר עבודתו, בלשון זכר. והרשב\"א פירש, משום דהאכילה היא העבודה, דהבעלים מתכפרים בשעה שהכהנים אוכלים. ולפירוש זה גם כן הוי ליה למימר עבודתו. ועוד, אטו הקרבה אינה עבודה? לפיכך נראה לי, דעבודתה היא ההשתמשות שעושים בה, ולפי שהיא עומדת לאכילה, ולא לעבודה אחרת, היו קוראים לבשרה עבודתה.",
"תוס' ד\"ה אלא. \"לא חש למפרך\". ועוד י\"ל דנטר עד שהביא דברי רבא ומקשה אתרווייהו, וכן דרך הגמרא בכמה מקומות.",
"ד\"ה לכהן שבאותה משמר. \"אין נראה לפרש דבשעת הודאה כשמתחייב\". כלומר, משום דבאותו משמר משמע, במשמר ששרת בשעה שקנאו השם, ואמרינן לעיל, דבעידנא דאודי קנאו השם, ולפיכך אפשר לעלות על הדעת דהוי של כהנים שמשרתים במשמר שהודה, אבל זאת אין סברא, דבשעה שהודה לא היה עליו אלא חיוב לשם, ובכל מקום אין הולכים אחר שעת החיוב. ולהוכיח מן המשנה דלקמן, דאמר \"נתן הקרבן ליהוריב והכסף לידעיה, יחזיר קרבן אצל כסף\", דהיינו לבני ידעיה, אע\"ג שהרי כבר נתחייב קודם, דשמא בדיעבד שאני.",
"ד\"ה מניין שלא יאמר. \"תימא דנקיט האי לישנא כיון דלא מקרא מייתי לה אלא מדינא\". ושמא י\"ל דפשיטא דהוה חסר בברייתא, דהא מסקינן דמדינא ליכא למילף, משום קרא, דואיש את קדשיו לו יהיה, וא\"כ ודאי מאיזה קרא נפקא, אפשר ג\"ז דלכהן.",
"ד\"ה ומה דברי. \"כגון תרומה וכו' \". ולא בעו למימר כפירוש הראשון של רש\"י, משום דהתם אין שייך למימר, \"כשיכנס לרשותו אינו יכול להוציא מידו\", דאפשר לאמר, שאני התם דהוי שלוחו של כהן המביא והוי כמו שלא יצא מרשות המשלח מעולם, אבל בתרומות ומעשרות זכיית הכהן לא מטעם שליחות אלא מטעם בעלות, שהבעל נותנו במתנה. והכהן יכול לעשות בו כרצונו.",
"ד\"ה מנין ליוצאה. \"ברייתא היא\". משום דרש\"י לא פירש המקור, מפרשים התוספות."
],
[
" גמ' \"היה מעלה את הכסף ואת האשם ומת\". על הגליון \"בגמ' של הב\"ח נ\"ב, פי' המת קודם שהקריבו הקרבן\". הך ציון של הב\"ח אינו נכון, דהא הכא בפירוש נשנה שלא הקריבו עוד את הקרבן, דתנא, \"והאשם ירעה\", אלא צריך לציין אסיפא, \"נתן הכסף לאנשי משמר ומת\", (וכן הוא בדפוס ווילנא). ופירש הב\"ח דהיינו קודם שהקריבו הקרבן, דאי לא, מאי קמשמע לן דאין יכולין להוציא מידם, פשיטא, דאם לא כן, תמיד יוכלו להוציא מידם. אבל כשמת קודם הבאת קרבן הייתי אומר דיכולים להוציא מידם, משום דהכהנים זוכים בכסף רק בשביל שמקריבים הקרבן ומכפרים על הגזלן, קמ\"ל דהכסף הוי כפרה בפני עצמו. וכדאיתא בגמרא \"כסף מכפר מחצה\".",
"רש\"י ד\"ה אי דאיכא. \"בההוא משמר\". כלומר, דאפילו איכא טהורים ממשמר אחר מצו טמאים להקריב, כיון דליכא טהורים בהך משמר, ואפילו לרב ששת דאית ליה טומאה דחויה בציבור.",
"תוס' ד\"ה אכילה גסה. \"אלא דלא מיקרי רשע\". דמה הוא יכול לעשות אם הוא חולה ואינו יכול לאכול כהוגן, ואפילו היה בריא אלא שהיה שבע מ\"מ בשעת אכילתו אנוס הוא.",
"בא\"ד \"דשני אכילות גסות הן\". לכאורה היה נראה לפרש דהכי קאמר: \"שתי אכילות גסות הן, אחת אכילה על ידי הדחק ואחת אכילד, להיות שבע, ורבה בר בר חנה על כרחך איירי באכילה לשם שביעה, דאי איירי באכילה על ידי הדחק, ומשום שהיה חולה, א\"כ אינו פושע בדבר. וכיון דאיירי באכילה גסה לשם שביעה קאמר ר\"ל דיצא ידי חובתו. אבל לא יתכן לפרש כן, דא\"כ היינו מה שתירצו, \"דהתם לא איירי באוכלו אכילה גסה ממש\". לפיכך נראה לפרש, דיש שתי מדריגות באכילה על ידי הדחק גופה, באחת יצא ובאחת לא יצא. ולפי שרבה בר בר חנה קאמר אכילה גסה סתם משמע דאיירי אפילו בהך דיצא, ולפיכך קמקשי ליה ריש לקיש. ומ\"מ ריש לקיש לא רצה לאוקמי התם באכילה על ידי הדחק שלא יצא (וכדהקשה הרא\"ש בשיטה מקובצת) משום דסבירא ליה דאפילו בהך אכילה אינו פושע אלא אנוס.",
"ד\"ה לבעלי מומין. \"תימא ועורה אמאי הויא לבעלי מומין\". ועיין ברש\"י בעמוד הקודם (ד\"ה אי בכהן טמא) דפירש: \"והא קיימא לן בזבחים דאין טמא חולק בקדשי המקדש ואפילו בעורות\". ושמא התוספות סבירא להו דכשהוא מקריב חולק בעורות ולא בבשר, אע\"ג דבמשנה התם נקט כללא, \"כל שאין לו בבשר אין לו בעורות\".",
"ד\"ה תניינא. \"אמאי לא פריך נמי לרב ששת תניינא טמא מותר בקרבן ציבור\". ולי נראה דלרב ששת לא קשה מידי דקמ\"ל דאף טמא בקרבן צבור, שאינו קרבן שלו, אלא משל ציבור, ואין לו אלא חלק שזכו לו משום שהוא מאנשי המשמר, מ\"מ יש לו הזכות לעשות שליח. ועוד י\"ל דקמ\"ל דאע\"פ דאמרינן טומאה דחויה בציבור ואין לו זכות בה אלא מחמת דחק, שאין טהור, ומ\"מ זכות גדול כל כך שאפשר לו לזכות אפילו אחרים. והרא\"ש בשיטה מקובצת מתרץ בענין אחר.",
"ד\"ה למאי נ\"מ. \"אמאי לא קאמר לאפוקי מדרבא\". וי\"ל דרצה למנות כל הנפקותות. ועיין בספ\"ק דכתובות בתוספות ד\"ה לא צריכא, מה שתירץ שם מהר\"ם (מרוטנבורק) על דברי התוספות שם.",
"ד\"ה או אינו. \"וכפל לא מחייב בהודאה\". ועיין רש\"ש ובמה\"ב וכן תירץ מהר\"ם בשיטה מקובצת."
],
[
" גמ' \"כאילו עובר על כלל ופרט וכלל וברית מלח\". נראה לי על פי הדרש דהכי קאמר: כיון דהכא לא היה צריך לכתוב כלל ופרט וכלל, שהרי אינו מרבה כאן שום דבר מכעין הפרט, א\"כ למה נכתב? אלא ללמד דכשיתנו מתנות כהונה בכדי שהכהנים יוכלו להתפרנס ויהיה עתם פנוי ללמד ולהורות, א\"כ תתקיים כל התורה כולה, והיינו דכתב כלל ופרט וכלל דהוי הלימוד היותר קשה, משום דאפשר לאמר כעין הפרט בכמה פנים, כמו גבי שור דבור, קרב לגבי מזבח, דבר המטלטל וגופו ממון, בעל חיים, דבר המטמא וכו'. וא\"כ לכלל ופרט ע\"כ דרושים מורים, ובלי מורים אי אפשר ללמדם. וכן כשיהיו מורים וילמדו את התורה, אז ישמר ה' את הברית עם ישראל ויקוים ברית מלח עולם.",
"תוס' ד\"ה או דילמא. \"ויכול להביא אשם מיד וכו' אע\"פ שהכסף נתן לידעיה\". דאי ליתן אף הקרבן לידעיה מאי קמבעיא ליה, פשיטא, דהרי יכול ליתן לכל משמר שירצה אף שלא בשעת משמרתו, כדמוכח לקמן, דחשיב גזל הגר מהנך דגבולין, משום \"שאם נתנו לכהן המשמר חוץ לירושלים יצא\", כדפירש רש\"י, וכשנותן לו חוץ לירושלים הוא מסתמא שלא בשעת משמרתו, וכיון שכן ע\"כ הא קמיבעיא לו, דשמא לידעיה קאי משעת מיתת הגר, כשקנאו השם, משום דאז היה כבר ברור דלידעיה קאי, ואין תלוי בו לבררו עוד. וכיון שהיה כבר נתון הכסף לידעיה, א\"כ כשנותן הקרבן ליהוריב הוי כמי שהביא הקרבן אחר שנתן הכסף ויצא.",
"ד\"ה למאי נ\"מ. \"מאי דשבק להון אבוהון יהב להון\". והרא\"ש בשם הר\"מ תירץ: דלא דמי, דהתם הרי יש לו גזילה גביה וצריך לעשות השבה, והשבה אין כאן, משום דפחות משוה פרוטה לא הוי השבה. אבל גבי חמץ ועבר עליו הפסח הרי הגזילה דאיכא גביה, דהוי דנגזל, הוי כבר עפרא בעלמא, ואומר לו הרי שלך לפניך.",
"ד\"ה וגזל. \"לא יצא כדין אשם\". ולי נראה לתרץ: דלילה ולחצאין הוו דין בקרבן, דהקרבן אינו בא לחצאין משום דהוי בעל מום, וכיון דהכסף קרוי אשם יש לו דין קרבן, אבל האכילה או ההבאה לבית המקדש הוי דין הקרבה, דכשנאסרו הבמות אין מקריבין אלא בב\"ה. וכיון דאת הכסף אין צריכים להקריב, ולא שייך ביה הקרבה, אלא הכהן עושה בו מה שירצה, אם כן אין לכסף דין הקרבה ואפשר לתתו אפילו בגבולין. וכן אמרינן לעיל: \"היה מעלה את הכסף ואת האשם ומת הכסף ינתן לבניו\", ואין לו דין האשם, משום דהך דין הוי דין הקרבה, שצריכים להקריבו ואי אפשר משום שמתו בעליו.",
"ד\"ה דאדעתיה. \"והוא אינו חושש היאך דעתה להתקדש\". והיינו משום דבנפלה מן האירוסין מיירי, כדפירשו בתוספות, אבל אי בנפילה מן הנשואין פשיטא דחושש, דאי אדעתא דהכי לא קדשה עצמה א\"כ יהיו כל בעילותיו בעילות זנות, ואין אדם עושה בעילותיו בעילות זנות."
],
[
" גמ' \"זה זכה בשלו וזה זכה בשלו\". כלומר, דמשמע להו דלר' יהודה עשו בני יהויריב כדין, דמותר להם לקבל במשמרתם מה שנותנים להם, ויקריבו בזמן שמותר להם להקריב, דהיינו כשיחזור משמרתם אחר שיתן הכסף, א\"כ אף בני ידעיה עשו כדין, שקבלו במשמרתם מה שנתנו להם?",
"\"וכסף לידעיה במשמרתו דיהויריב\". והכי קאמר: \"נתן אשם ליהויריב וכסף לידעיה\" ביחד. ולפי שהיה משמרתו של יהויריב מזכיר יהויריב ברישא.",
"\"לדברי ר' יהודה אם קדמו בני יהויריב וכו' \". נראה לי דהכי דייק, כיון דאמר ר' יהודה דכשנתן אשם ליהויריב מקמי כסף לא קנסינן להו, משום דמותר להם לקבל במשמרתם ויקריבוהו כשיחזיר משמרתם, ואע\"ג דהגזלן לא יהיה ליה כפרה כל אותו זמן, לא חיישינן ליה, משום דהוא עבד שלא כדין, ואם כן קנסינן ליה נמי שהוא יביא אשם אחר, אבל לדברי רבנן קנסינן להו לכהנים שישלמו לנגזל, דהוי כמו \"הכהנים שפיגלו במקדש\", דבמזיד חייבים, והכא נמי מזידים הוו.",
"\"לדברי ר' יהודה אם קיים אשם\". כלומד, אפילו לדברי ר' יהודה משכחת לה שיחזיר אשם אצל כסף.",
"\"להדרו ברישא\". ואע\"ג דבני יהויריב כבר מחלו זכותם לבני ידעיה אפילו על האשם, י\"ל כיון דבני ידעיה לא תבעו הוי כמו שלא רצו לקבל המתנה שנתנו להם בני ידעיה, ואין אדם נותן לחברו מתנה בעל כרחו.",
"תוס' ד\"ה אמר רבא. \"ואמאי לא יצא העור לשריפה\". והראב\"ד ז\"ל תירץ, \"ואפשר דרבי כרבי חנינא סגן הכהנים סבירא ליה, דאמר, מימי לא ראיתי עור יוצא לבית השריפה. ורבי עקיבא נמי כותיה סבירא ליה בפרק טבול, בזבחים\". וקשה לי, הא רבי גופיה קאמר, \"דם מרצה על העור בפני עצמו\" דוקא, וכדפירשו בתוספות כאן. ואפשר דהראב\"ד לא גרס התם, אמר רבי, כדגרסו בתוספות. והרא\"ש תירץ, \"דמיירי שהופשט קודם זריקה\", וקודם זריקה הוא יכול להביא גזלתו, כדכתיב, \"אשר יכפר בו עליו\", בכפרה תליא רחמנא, וזריקה מכפרת.",
"ד\"ה ת\"ל העולה. \"דהתם נמי אהעולה קסמיך\". נראה דהכי קאמרי, דמלבד אין לו פירוש מיוחד, שהרי הכא אנו מפרשים אותו, מלבד דבר שלאחריו, ובעולת הבקר אנו מפרשים אותו, מלבד דבר הקודם לו, ולפיכך צריך לפרשו לפי הענין, דהענין מראה פירושו של מלבד.",
"ד\"ה וילמד. \"לא הוה ילפינן האי מהאי לענין שאר דברים\". דהוה אמרינן, הקדש מהדיוט והדיוט מהקדש לא ילפינן."
],
[
" גמ' \"רצה מזה גובה\". וכתב הראב\"ד ז\"ל דהיינו דוקא כשהשני אכלה בדעתו לגזול, אבל אם אכלה בשוגג, שלא ידע שהיא גזולה, והגזלן נתנה לו, אינו חייב אלא מה שנהנה, כמו לקמן, גבי \"כסבורים של אביהם\". משעתבדי לבע\"ח. ואם מה שהניח להם היתה קרקע חייבין לשלם, דהקרקע היתה משועבדת לנגזל\" זה אתא שפיר הא דקתני, \"בשאכלום\", דהיינו האכילם, דאי לפי פירוש רש\"י היה ניחא טפי למיתני בשאכלו, או בשאכלוה.",
"\"כשאכלום\" צ\"ל כשאכלוה. וא\"ת א\"כ למה ליה למיתני והניח לפניהם, כיון שאכלוה בחיי האב, דליכא שום שינוי רשות, פטורים, כ\"ש דפטורים כשאכלוה לאחר מיתת האב? וי\"ל דאיכא למימר להיפך, דדוקא כשאכלוה בחיי האב פטורים, משום דבאכילתם נתחייב האב, כיון שהאכילם, וא\"כ ליכא לחייב אף הבנים, אבל כשאכלוה לאחר מיתת האב, דליכא מי שיתחייב, ה\"א דמחייבים הבנים. תום' ד\"ה הגוזל. \"ובדבר המסויים\", קצת קשה, היאך אפשר לאוקמי בדבר המסויים, הא מדקתני סיפא, \"ואם היה דבר שיש בו אחריות\", מכלל דרישא לאו בדבר שיש בו אחריות איירי י ובאמת אפשר לפרש אליבא דרב כרבא. והיינו, דכשהאכיל את בניו אפילו אחר יאוש חייב לשלם דמים, אפילו אי יאוש קנה, דלא גרע מטבח בגנב דמשלם כפל. אבל בניו פטורים, כשלא הניח להם אחריות נכסים.",
"\"חמור ומחמר אחריו\". ונראה לי לפי זה דהכי פירושו: אם היה דבר שהכל מטילים אחריות הגזילה על אביהם חייבים להחזיר.",
"רש\"י ד\"ה הגוזל. \"או שהניח לפניהם הגזלה קיימת\". דקשה ליה, למה ליה למתני, \"והניח לפניהם\" דהיינו שהורישם, אי בחיי הגזלן פטורים, לאחר מיתתו, דאיכא שינוי רשות, לא כל שכן? ולפיכך פירש דהא קמ\"ל, דאפילו הגזלה קיימת פטורין. והיינו כרמי בר חמא, דרבי, מסדר המשנה, מפרש כותיה.",
"ד\"ה רשות יורש. \"מדלא קתני פטורא באבוהון\". והקשה מהרש\"א, היכי אפשר למתני פטורא באבוהון, הא אפילו יאוש כדי קני מ\"מ חייב להחזיר את הדמים, וכדאמרינן בכמה דוכתי? ותירץ הפני יהושע, דהכי קאמר, דאי ביאוש כדי לא קנה לגמרי שלא לחייב אפילו דמים, דאי קנה לגמרי היה אפשר ליה למיתני הפטור אף באביהן, וא\"כ כיון דהכא פטורין לגמרי, ע\"כ מטעם שינוי רשות הוא, וש\"מ דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי.",
"ד\"ה והא מדקתני. \"כעין קרקע\". אי אפשר לאמר קרקע, דהא קרקע אינה נגזלת, וא\"כ אפילו לא היה ניכר לרבים היה להם להחזיר, ובאמת מהך טעמא מתני ליה רבי לר' שמעון בריה, \"לא דבר שיש ביה אחריות ממש, וכן פירש רש\"י גופא לקמן, \"לא שגזל קרקע והניחה\".",
"ד\"ה דמתריצנא. \"וחסורי מיחסרא\". ולולא מסתפינא הייתי מפרש דלאו חסורי מחסרא, אלא הכי פירושא דמשנה אליבא דרבא: \"הגוזל ומאכיל את בניו והניח לפניהם ירושה פטורין מלשלם\", אע\"ג דאביהם היה חייב לשלם דמים, מ\"מ מטלטלי דיתמי לא",
"ד\"ה אין גזילה. \"משום דפריך מינה לתרוייהו לרמי בר חמא ולרב חסדא\". ועיין במהדורא בתרא ובפני יהושע מה שכתבו בשם נ\"י ובשם בעל המאור.",
"ד\"ה רב חסדא. \"פליגי בגזילה גמורה\". כלומר, ולא בדבר שאינם חייבים מטעם גזילה, אלא מטעם כיבוד אב."
],
[
" גמ' \"אהדר ליה כי היכי דניחי בהדך\". כלומר, מה שמחויב ברבית להחזיר אינו אלא מטעם שכתוב, \"אל תקח מאתו נשך ותרבית, וחי אחיך עמך\", ודרשינן מיניה דהתורה הטילה על הלוקח רבית להחזיר כדי שיחיה אחיו עמו, וכיון שהוא רק מצוה על הלקוח א\"כ בניו אינם חייבים, דהם לא לקחו ולא עליהם חלה המצוה. אבל בגזלן, הגזלה בעצמה היא של הנגזל כל היכא דאיתא, ולפיכך אף בני הגזלן חייבים להחזיר. והיינו דמביא הדרש של \"אהדר ליה כי היכי דניחי\". ולפיכך לא קשה מהא דבגזילה נמי כתיב, \"והשיב את הגזילה\", דמשמע דוקא הוא עצמו, וכדהקשה ברשב\"א. ועוד י\"ל כיון דכתיב וחי אחיך עמך, משמע כל זמן שהמלוה חי, דהיינו \"עמך\"' שאף אתה בחיים אז עליך לראות שגם אחיך יחיה ואסור ליקח ממנו רבית.",
"\"קטנים מי מחייבי\". משמע דכשאכלו אפילו מה שנהנו אינם משלמים, מדלא אוקי הא דאמר חייבים במה שנהנו. ואע\"ג דבכל מקום דפטרינן בנזקין מחייבינן מה שנהנה, כמו בשן ברשות הרבים, ואפילו בנחבטה, וכמו לקמן בפרה שאולה ששחטוה באונס, לא דמי, דהתם הבעלים בני חיובא, אלא שאי אפשר לחייבם בנזק זה מטעם שהם אנוסים, וכיון שנהנו והרויחו, הרי אין כאן נזק לדידהו אם ישלמו מה שנהנו, ואינם מפסידים כלום באונסם, ופשיטא שאין להם להרויח במה שהזיקו באונס. אבל קטן אינו כלל בר חיובא, ואינו יכול עליו לחול שום חוב על ידי איזה מעשה שעשה, ולפיכך אינו יכול לחול עליו אף חוב זה, לשלם מה שנהנה.",
"\"מאן דמתני לה אסיפא אבל ארישא לא\". נראה לי דהיינו טעמא דמחייבי הבנים לשלם תשלומין גמורין בטבחוה ובהניח להן אביהם אחריות נכסים, דכיון דהניח להן אביהן אחריות נכסים עליהם לחזר אחרי חובות אביהן, וכיון שלא חזרו, וטבחו מה שהיה אביהן חייב להחזיר, הרי פשעו, ולא הוי היזק באונס. וא\"ת, כיון דבסיפא חייבין מחמת פשיעת עצמן א\"כ לא דמי לחיובא דרישא דאינם חייבים אלא מחמת חיוב אביהם, ואמאי קאמר, \"מאן דמתני לה ארישא כ\"ש אסיפא\", הרי אפשר להיות דברישא חייב, משום דפליג ארב פפא, ובסיפא פטור, משום דהטביחה אינה נחשבת לו לפשיעה? י\"ל, דשפיר קאמר כ\"ש אסיפא, דאפילו אם נאמר דהטביחה של הבנים לא הוי פשיעה, מ\"מ הוי אונס, וכיון שאביהם היה חייב באונסים משעת שאלה הרי היה חייב אף באונס זה, וכשהניח לבניו אחריות נכסים עליהם לפרע חוב זה של אביהם. והראב\"ד כתב הטעם בסיפא, משום דהוי פשיעת האב, שלא אמר להם שהיא שאולה, וכשהניח לבניו אחריות נכסים חייב לשלם בעד פשיעותו. וקשה טובא: חדא, מי לא עסקינן נמי כשמת פתאום, באופן שלא היה יכול להודיע לבניו? ועוד, מה מועלת פשיעתו, הרי אף בלי פשיעה חייב באונסים, אלא דאמרינן שהחיוב בא בשעת האונס, דהיינו בשעה שיש על מה לשלם, וכן כשפשע נאמר שהחיוב בא כשיש על מה לשלם, דהיינו בשעה שטבחוה. ואם נאמר דפשיעה שאני, דאז פשיטא שהחיוב מתחיל משעה שפשע, א\"כ כשמתה נימא הכי, דהא מ\"מ פשע האב במה שלא אמר להם ששאולה היתה. ובלשון ראשון של רמ\"ה משמע קצת כמו שפירשנו.",
"רש\"י ד\"ה משום דאין יודעים. \"דברי ושמא ברי וברי עדיף\". כלומר, דהוי כמו איני יודע אם החזרתיו לך, דחייב אליבא דכולי עלמא. והפני יהושע הוסיף, דבגזילה הוי בחזקת הנגזל, מטעם חזקת מרא קמא, ולפיכך לא שייך הכא לפטור את השמא מטעם שהוא מוחזק. וזהו דוחק, דהא הבא נראה דבמעות איירי, דאי בדבר שהוא בעין, א\"כ מה שייך, \"ולא פש לך גביה ולא מידי\", ובמעות מה שייך חזקת מרא קמא?",
"תוס' ד\"ה אף על פי. \"ומיקרי גזילה בעיניה\". פירוש, דלא תקשי הא אפילו בגזילה פירשו לעיל בתוספות דאין הבנים חייבים אלא כשעמד בדין דאי לא, הוי מלוה על פה ואין גובין מן היורשין, וא\"כ נימא הכא דאיירי בדלא עמד בדין. (ועוד דע\"כ איירי בדלא עמד בדין למ\"ד רבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין ואי אפשר כלל להעמידו בדין). ולפיכך כתבו דשאני הכא, שהמעות הן בעין, כדקתני, \"אע\"פ שיודעין שהן של רבית\", והתם דמצריכינן עמדה בדין היינו בגזלה שאינה בעין, ואין חייבין אלא מטעם חוב אביהם.",
"ד\"ה ולא פש. \"מגו שהיו יכולין לומר החזרנו לך\". דקשה להו, היאך נאמנים הבנים לאמר שהחזיר אביהם, הא פסולים לעדות הם, מטעם קרובים.",
"ד\"ה קטנים. \"פריך טפי להדיא אקטנים\". פירוש, משום דקטנים אפילו לרב חסדא פטורין בכל גווני, בין לפני יאוש ובין לאחר יאוש, אבל בגדולים לרב חסדא חייבין לפני יאוש."
],
[
" גמ' \"וכי מקבלין עדים שלא בפני בעל דין\". דאפילו לרבנן דאמרי \"בין גדולים בין קטנים חייבין\", היינו דוקא קטנים, דאי אפשר להמתין זמן גדול, עד שיגדלו ובתוך כך תכסוף הגזילה, אבל בגדול, למה יקבלו שלא בפני בעל דין? ועיין לעיל לט. בסוף התוספות ד\"ה ור' יוחנן.",
"\"דיסקא מב\"ד הגדול\" (כלומר, הא דקאמר \"פתחו ליה בדיניה\", פירושו, שנתעסקו בדיניה כל כך עד שיש להם כבר איגרת מבית דין הגדול להמשיך את הדין) וזה אינו נכון, דפתחו ליה היינו שכתבו עליו כבר שטר פתיחה.",
"\"נטרינן ליה בה\"ב\". כלומר, נטרינן ליה שלשה יומי דדינא, דבשלשה ימים הוא חזקה שלא יבוא עוד. אבל בפעם אחת או שתים עלינו לחשב שמחמת מקרה לא בא.",
"\"תשעין יומין\". הא דאמר תשעין יומין קאי למה שאמר מתחילה נטרינן ליה, והכי קאמרי: נטרינן ליה בה\"ב וכו', נטרינן ליה תשעין יומין וכו'.",
"\"אדרכתא אמטלטלי לא כתבינן\". ופירשו הראשונים דהיינו דוקא בשעה שצווח ואומר כי השטר מזויף הוא, ונראה שיש איזה ממש בדבריו. אבל אי לאו הכי פשיטא שגובין אף ממטלטלי, דאי לאו הכי, לא יגבו מעולם מכפרן.",
"תוס' ד\"ה ושלחו. \"ודין גדול הוא זה\". כלומר, והוי זה טעם גדול לצרף בהדי \"ושלחו לו ולא בא\".",
"ד\"ה מצי טעין. \"דאל\"כ כל אדם יאמר לחבירו וכו' \", ולא שבקת חיים לכל חי, אבל בנתבע אין שייך לאמר שכשיודע שהתובע אינו יכול ללכת יאמר לו, לא אתן לך כלום, עד שתלך עמי לבית דין הגדול, שהרי יש ביד התובע להלוות רק למי שהוא נאמן, שלא יעשה ערמה כזו, ובזה שהלוהו האמינו על זה, והוא דאפסיד אנפשיה.",
"בא\"ד \"דעבד לוה לאיש מלוה\". כלומר, דללוה אין כל כך כח כמו שיש למלוה, וסמכינן על מה שכתוב במשלי \"עבד לוה לאיש מלוה\", אבל עיקר הטעם הוא בכדי שלא תנעל דלת בפני לווין.",
"בא\"ד \"בית הועד היינו מקום ב\"ד קבוע\". נראה דהכי קאמר: בית הועד הוא רק ענין של ניחותא, ששם הב\"ד נמצא תמיד ואין צריך לחכות, ואם המלוה דורש הניחותא הזאת נענים לו, מפני נעילת דלת, אבל ללוה אין נענים. אבל ב\"ד הגדול הוא ענין של חכמה ודין אמת, ולפיכך נענים לשניהם.",
"ד\"ה מקיימין. \"והא דקאמר אסברא לך טעמא דר' יוחנן\". כלומר, ומביא מקרא, הא מודה ר' יוחנן דאינו מן התורה ומה שייך להביא מן התורה.",
"ד\"ה עד דאזיל. \"דמסתמא בשני דנהו\". כלומר, אע\"ג שסוף תשעים יום עולה ביום ראשון, שהרי נטרו ליה בה\"ב וביום ג' כתבו ליה פתיחה שמאז מתחילים התשעים יום, מ\"מ לא דנהו לכתב עליו אדרכתא כי אם ביום שני, דביום ראשון אין ב\"ד. והא דלא אמר נטרינן תשעים ואחד יום, משום שאינו חושב היום שדנים כבר בכתיבת האדרכתא."
],
[
" גמ' \"והאידנא דאיכא רמאי חיישינן\". כלומר, כאשר יש להם איזה צורך לבוא לעיר, ויראים שמא יזמינם שם בעל דינם לדין, באים בכלה לפי שיודעים שאז לא יזמינם, והם אינם מתכונים לשמע הדרשה, לפיכך, כשיודעים בו שהוא עושה זאת מחמת ערמה מזמינים אותם אפילו בכלה.",
"\"תן לחכם ויחכם עוד\". והיינו משום דתנא סתמא דבר שיש בו אחריות. וא\"ת לישמעינן מטה ושולחן וכ\"ש פרה וחמור, כדפירש רש\"י בבעיא דרב כהנא? י\"ל, משום דאורחא דמלתא לגזול פרה וחמור, ולא מטה ושולחן.",
"\"אסור להבריח את המכס\". ברי\"ף גרס בהם, דהיינו בכלאים. וברא\"ש כתוב בפירוש בהך ברייתא \"לא ילבש אדם כלאים\" וכו', ודכו\"ע דמותר להבריח את המכס, אלא פליגי אם מותר בשביל זה ללבוש כלאים, דהוה איסור שאין מתכוין.",
"\"במוכס נכרי\". כלומר, שאע\"פ שדינא דמלכותא דינא מ\"מ הרי המוכס כבר קנה את המכס מיד המלכות ושלם מה שהיה לשלם, ומעתה מה שמפסיד מן המכס הוא שלו. וכתוב ברוב הספרים ברש\"י \"במוכס שהוא כנעני אנס\", ומשמע דוקא אנס, שאינו נוהג בנימוסי דינים, אבל מוכס נכרי שאינו אנס לא. וכן איתא בדברי ר' ישמעאל, \"ישראל וכנעני אנס שבאו לדין\", ולפי שאין בכחו לאנס את הישראל הזה, דהוה גברא אלימא, לכן הוא בא אתו לדין.",
"רש\"י ד\"ה מתוך ביתו. \"של מוכס ממעות שלו\". מתוך פירוש רש\"י משמע דאיירי שיש ליה למוכס פרנסה אחרת חוץ מן המכס, ולפי זה מותר לקחת מתוך ביתו, משום דתלינן דהמעות אינם של של מכס. וא\"ת א\"כ ליפלוג ולתני בד\"א שיש ליה פרנסה אחרת, ולמה נקט סתמא? י\"ל דהא אפשר למידק מזה דקתני, \"אבל נוטל הוא מתוך ביתו או מן השוק\", דמשמע שיש ממון אחר. וכ\"ת מאי קמ\"ל? טובא קמ\"ל, דאע\"פ שמתערב בהם מעות המכס.",
"תוס' ד\"ה ומר. \"התם נמי שרי אף ללבוש\". וא\"ת הא אף ר' שמעון אינו מתיר בדבר שאין מתכוין אלא במקום שלא יעשה ודאי איסור כמו גורר אדם מטה וספסל בשבת, דאפשר שלא יעשה חריץ, אבל במקום שיעשה ודאי חריץ מודה דאסור, דמודה ר' שמעון בפסיק רישא ולא ימות, והכא הרי ודאי לובש? יש לחלק: דהכא כשהוא לובש בכדי להבריח את המכס אינה נקראת לבישה כלל, וכן כשלובש בכדי למכור אין שמה לבישה, דלובש משמע שהוא מכוין לשם בגד. אבל בחריץ הרי החריץ נעשה על ידי גרירה, אלא שהוא מותר מטעם אין מתכוין, דהיינו שהוא אינו עושה אותו מדעתו, וכיון שהוא יודע בודאי שיעשה חריץ, הרי הוא עושה אותו מדעתו. ועיין בתוספות ד\"ה ובלבד, בשבת כט:",
"ד\"ה נודרין. \"כ\"ש דהוי ביטול גמור\". והרא\"ש מחלק, דהכא איכא חילול השם. ועיין בפ\"י."
],
[
" גמ' \"בזמן שהן מסורים בידך\", במלחמה.",
"\"טעותו מותרת\". נראה, דהא דקאמר הכא \"טעות מותרת\", קאי על הא דאמר, \"במקום שיש חילול השם אפילו אבידתו אסור\", וקאמר דבטעות ליכא למיחש משום חילול השם, אע\"ג דאפשר שיודע לבסוף, דמסתמא לא יודע ואפילו יודע אפשר לו לעשות באופן שלא יהיה חילול השם, כגון שיאמר ליה, \"חזי דעליך קסמיכנא\". אבל במקום שאסור מן הדין, כמו גזל, אפילו טעותו אסורה. תדע, שהרי התוספות מפרשים דגניבה כגזילה, וגניבה הוי גזל בטעות. ומיהו לפי פשט דברי התוספות ד\"ה הכי קאמינא, משמע, דטעמא דגניבה הוי כגזילה הוא משום דאף בגניבה איכא חילול השם, וא\"כ משמע דגזילה שלא היה חילול השם, כמו במקום שודאי לא יודע היה מותר, וצ\"ע. וכן כתב המאירי, דהא דטעותו מותרת דוקא דטעה מאליו, \"שלא מתחבולותיו ולא מהשתדלתו\". עיין שם דכל דבריו נעימים.",
"\"ישראל לא שקיל דמי\". אלא יתן לו במתנה. ובמתנה אינו רוצה דשונא מתנות יחיה.",
"\"ואינהו אזלו וקטלו מחד באגא\". נראה לי דהכי פירושו: הא לא עבדי כדינא דמלכותא, שהוא ליטול מכס מכל אחד בשוה, אלא מפסידים לאחד יותר מחבירו, והוי גזילה דמלכותא, וכיון שהמלך מצוה לעשות בדינא דמלכותא ממילא הוא מצוה לקחת מכל באגא? ומשני, דזה אינה גזילה דמלכותא, דמותר לו למלך לקחת באופן שלא יהיה לו הרבה טרחא, והיינו, לקחת מבאגא הסמוך והשאר יעלו בכסף. וכי תימא, מי נתן להגבאי הרשות לבאר את הדינא דמלכותא ולבחר באיזה אופן להשתמש? \"שלוחא דמלכא כמלכא\".",
"\"בר מתא אבר התא מיעבט\". נראה דהכי פירושו: אם מסי המלך היו מתחלקים על כל בני העיר, ואחד מהם ברח או העני, מותר לו לגבאי להטיל חלקו אשאר בני העיר, לפי חשבון, ולא אמרינן שדה הגבאי נסתחפה, והיינו פירושה של מיעביט, כלומר, כולם ערבים זה לזה, דמשכון הוי כמו ערב.",
"רש\"י ד\"ה לקנא. \"בחזקת של נחושת\". לפי פשוטו הוא של ברזל. אבל רש\"י פירש של נחושת, כנראה, משום דנחושת היא דומה לזהב, ואפשר טפי למטעי. ועיין במהרש\"ל שמגיה כאן המלה דפרזלא.",
"ד\"ה ואיבלע. \"והטעהו בחשבון שלקח ג' במקום ד'\". ושאר מפרשים לא פירשו כן. אלא דהישראל נתן לנכרי יותר בכדי שילך לו.",
"תוס' ד\"ה יכול. \"ועושה עצמו כלא ידע\". פירוש, דזה אינו נקרא טעות, אלא גזילה ממש, אע\"ג שנותן לו קצת מעות, דמה לי אם נוטל כולו בחנם או משלם בעד חלק ונוטל חלק בחינם. אבל אם לא היה יודע שגוזל ממונו, אלא היה חושב שכך הוא שויו, זה היה נקרא טעות, דמה לי אם טועה בחשבון או טועה בטיב הדבר או טועה בשויו, בכולם הוא נותן ברצונו הטוב. אבל אין לפרש דהכי קאמרי: \"אין להטעותו במקום שהכושי יודע\", משום חילול השם, דאם אפשר היה לפרש קרא משום חילול השם, אזי לא היה קשה כלל קושיא דלעיל, \"וגזל עכו\"ם מי שרי?\" שהרי אפשר היה לפרש דהא דאסרה התורה למשוך אותו בע\"כ דנכרי היינו משום חילול השם, דהא הכא איכא ודאי חילול השם. וכי תימא דקשה ליה מהא דמזכיר' ר' עקיבא בדבריו \"מנין לגזל נכרי שהוא אסור\", דמשמע דבלא חילול השם אוסרו ר\"ע, דאי משום חילול השם אפילו אבידתו אסורה, א\"כ תקשה לר\"ע גופיה, מנ\"ל למידק מקרא דגזל נכרי אסור אפילו בלא חילול השם, אפשר דטעמא דגאולה תהיה לו הוא משום חילול השם, כמו שמפרשינן גבי וחישב עם קונהו. אלא ודאי סבירא לן דאיסור הכתוב בקרא ליכא לפרשו משום חילול השם, דמשום חילול השם לא היה צריך לכתב. ועיין מה שהביא בש\"מ הרא\"ש בשם רבינו מאיר.",
"ד\"ה הכי קאמינא. \"דאין חילוק בין גניבה לגזילה\". כלומר, וכי תימא, דשאני גזילה, משום דידע נכרי ואיכא חילול השם, והיינו טעמא דמאן דסבר גזל כנעני אסור, הא אף בגניבה יש חילול השם. אבל קשה, אי טעמא בגזילה משום חילול השם למה לי קרא לאסור בגזילה, הא אפילו בדבר דמותר אסור משום חילול השם, כמו דאמרינן באבידה. ודוחק לאמר דהנך תנאי סברי כר\"ש דדריש טעמא דקרא, וסברי דהא דאסרה תורה בגזילה הוא משום חילול השם, ולפיכך ילפינן דבכל מקום דאיכא חילול השם אסור. ועוד יש לפרש דהתוספות חדא ועוד קאמר י: חדא דגניבה כגזילה, ועוד הא איכא בגניבה חילול השם, ולפיכך אפילו לא יהיה כגזילה היה לנו לאסור. ואע\"ג דבגניבה אינו אלא ספק חילול השם, ספיקא דאורייתא לחומרא."
],
[
" גמ' \"ארבעית לי אריא אמצראי\" וא\"ת אם כן מאי האי דאמר \"זבין לנכרי ליכא משום דינא דבר מצרא\", הא כיון דאסור למכור לעכו\"ם, אלא לישראל, ובישראל הרי איכא דינא דבר מצרא? י\"ל דנפקא מינה אי קביל עליה כל אונסא דאתי מחמתיה, דאז מותר למכור לעכום. אבל אם היה ביה משום דינא דבר מצרא אפילו בכהאי גונא היה להבר מצרא זכות הקדימה. וטעמא דאין כאן דינא דבר מצרא הוא משום דהדין הזה הוא מוטל על הלוקח משום \"ועשית הישר והטוב\".",
"\"נטלו לסטים את כסותו\". טעמא דנקט הכא כסותו ולא נקט חמורו, כדתני רישא, נראה לי דלא זו אף זו קתני, דאפילו כסותו, דיש לה סמנים מסתמא, כדאמרינן באלו מציאות (כז.) \"מה שלמה מיוחדת שיש לה\", מ\"מ בלסטים ישראל שהבעלים מתיאשים מסתמא. ובחמור פירש רש\"י בהדיא לעיל (סד: ד\"ה אלא) דיש בהמות הרבה שאין בהן סימן.",
"\"המציל מן הנהר\". ע\"כ לאו היינו שטפה נהר, דאמרינן באלו מציאות (כב:) שהיא מותרת אפילו לפני יאוש אלא הוי במקום שיכול להציל על ידי הדחק. ולפי זה אף הכא לא זו אף זו קתני, לא רק במקום שיודע שיכול להציל על ידי הדחק אלא אפילו בגייס דאינו יודע אם יכול להציל או לא אינו מתיאש מסתמא. ולא רק בגייס, שיראים מפני הפקידים שלהם, ואפשר שישיבו בפקודת הפקידים, אלא אפילו לסטים עכו\"ם מסתמא אין מתיאשים, משום שיראים מב\"ד שלהם דדייני בגיתי.",
"\"על מנת ליתן את הדמים\". ולא דמי ליורד לשדה, דהתם לא הוה אלא ספק הפסד ודחינן ספק מפני ודאי, אבל גבי שוכו הוי ודאי הפסד. ואע\"ג דנותן לו דמים, מ\"מ הפסד הוא לגביה, שהרי אינו רוצה למוכרו. ועוד יש לחלק, דבשדה לא הוי הפסד אלא לתבואה שתגדל בשנה זו, אבל בשוכו הוי הפסד עולמי.",
"\"הכא נמי בידוע\". נראה דר\"ל, דברישא כיון דהמוכסין והלסטים בעצמן נתנו לו, מסתמא כבר נשתמשו בהם הרבה כל כך עד שאינם כדאי להם, ומסתמא עבר זמן גדול מיום שגזלו את החמור ואת הכסות מהנגזל הראשון, והוי כמו שידוע שהבעלים התיאשו. אבל בסיפא אינו יאוש עד שיודע שנתיאשו, והיינו לרבנן בגנב סתמא ובגזלן בידוע, ולר' שמעון, חילוף הדברים. והיינו דקתני בסיפא \"אם נתיאשו\", וברישא קתני, \"מפני שמתיאשים\". וכל הראשונים נדחקו בזה מאד.",
"רש\"י ד\"ה יאוש כדי. \"באיסור אתא לידיה\". כלומר, ולפיכך סבר הך תנא דאפילו שינוי רשות אחר היאוש אינו מועיל דבשעה שבא ליד המקבל היתה באיסור, ולא דמי לאבידה שבאה לידו בהיתר, ולפיכך מהני שם היאוש והשינוי רשות. אבל אנן לא סבירא לן כהך ברייתא, אלא דמהני שינוי רשות אחר יאוש אפילו באיסורא בא לידו. ובתוספות פירשו הטעם דהכא אין כאן שינוי רשות משום דבע\"כ נתנו לו. אבל קשה, דמ\"מ רוצה לקנות, כיון שנטלו את שלו. והרבה ראשונים כתבו כדפירשנו.",
"תוס' ד\"ה ולא אמרן. \"כיון שאין משלם על ידם אלא מה שחייב לו\". נראה דהכי פירושו: כשמסהיד חד הרי אינו עליו כי אם ספק חוב, ועל ידי דבריו הם מחייבים את הנתבע כאילו היה עליו ודאי חוב, שהרי מספק אף הם לא היו מחייבים וא\"כ גורם להטיל עליו מה שאין בו. אבל בתרי הרי יש עליו ודאי חוב, אלא לדינינו הוא פטור ובדיניהם הוא חייב, אם כן לא הטילו עליו דבר שאין בו, כיון שהוא נידון בדיניהם.",
"ד\"ה לפי שאין. \"אפילו אומרים שנתייאשו\". פירוש, דטעמא דיאוש מועיל הוה משום דכשמתיאש מאיזה דבר הרי הדבר אבוד אצלו, ובדבר האבוד אין בו שום כח, אף לא כח בעלות. וא\"כ כשיודעים אנו שהדבר אינו אבוד אינו מועיל מה שמתיאש. וכן להפך, כשיודעים שהדבר הוא בודאי אבוד, כמו בזוטו של ים, אינו מועיל מה שאינו מתיאש. ויאוש אינו מועיל אלא בדבר שיאושו עושה את הדבר אבוד."
],
[
" גמ' \"נחיל של דבורים דקנין דרבנן הוא\". כלומר, כיון מי שתפס בהן אינו קונה אותן אלא מדרבנן, לכן יש כח ביד חכמים להוציא ממנו אפילו בעד אחד מפני דרכי שלום, אבל אם היה קונה מדאורייתא לא היו רוצים חכמים להוציא מן התופס, שלא כדין, אפילו אם היה מפני דרכי שלום.",
"\"והעלוהו רבי לכהונה על פיו\". ואע\"ג דלא דמי לגמרי, דהא הכא מסהיד כשהוא גדול מה שהיה בקטנותו, מ\"מ הרי בעינן תחילתו וסופו בגדלות.",
"\"המכיר כליו וספריו\". הא דנקט כליו וספריו, אפשר שרצה לאמר כליו דומיא דספריו, מה ספריו לפני יאוש, וכדפירשו בתוספות, דאין אדם מתיאש מספריו משום דסופם ליפול ביד ישראל ת\"ח שלא ירצה לגזול, אף כליו לפני יאוש דוקא, אבל לאחר יאוש קנה הלוקח ביאוש ושינוי רשות ואינו מחויב להחזיר וליטול מה שנתן.",
"\"דמעיקרא מסר נפשיה לקטלא\". כלומר, דכשבא במחתרת הרי אינו יודע היכן הוא בעל הבית בשעת בואו, ואפשר שבעל הבית שומע אותו בבואו ומכין את עצמו למלחמה, ולפי שאינו יכול להמלט, דרך המחתרת הוא מתכונן להלחם על בעל הבית ולפיכך מותר לב\"ה להורגו אז. אבל כשהוא יוצא דרך המחתרת, ובשעת גניבה לא היה ב\"ה ער, הרי לא חפץ מעולם להרוג את בעל הבית, דבשעת גניבה נזהר שלא להעיר את בעל הבית, ובשעת יציאתו פשיטא שאין בדעתו להרוג אלא לצאת עם כליו הגנובים, ולפיכך אין לב\"ה להמיתו אפילו אם יתפוש אותו כשהוא עוד במחתרת.",
"תוס' ד\"ה דתקנה. \"ותימא דאמאי לא קני להו מדאורייתא בהגבהת הכוורת\". ולכאורה נראה, דהא דאין בהם בעלות מן התורה לא הוי משום שהבעל לא עשה בם שום קנין אלא משום דאין שייך בהם בעלות, דבעלות אינה שייכת אלא בדבר שהוא תמיד תחת ידו, ויש בו כח למשול בו כרצונו, אבל דבורים הללו אינן בכוורת אלא כל זמן שיש להן שם מקום מרווח לחיות וכשהמקום נעשה צר להם, מפני הנחיל החדש הנולד, הרי הם עוזבים את הכוורת ופורחות להן ובוחרות במקום אחר, שאינו תחת יד בעל הכוורת. וכיון שכן, אין לו לבעל הכוורת בהן כח גמור של מרות, ואינו במובן בעל שלהן.",
"ד\"ה המכיר. \"יטול מה שנתן דמצי אמר להציל נתכוונתי ולהשיב אבידה\". ולא שייך למימר הכא דאין לו אלא שכרו, כמו בנסדקה חבית של דבש, דהתם הרי בעל הדבש עומד שם ויכול להתנות אתו, וכיון שלא התנה הפסיד, אבל הכא הרי אין הנגנב כאן להתנות אתו, וכיון שכן מסתמא לדעת שיקבל מה שנתן הציל מן הגנב. וכן אמרינן דמסתמא ניתא ליה אף לנגנב, שכל מי שיוכל יפדה על חשבונו. ועיין לעיל נח. בתוספות ד\"ה אי נמי.",
"ד\"ה דקאמרי. \"כלומר, כשיצא הקול אומרים וכו' \". דלפי פשוטו משמע שיש אנשים שראו בפירוש אלו הספרים בידי הגנבים, אבל א\"כ, למה קאמר, \"יצא לו שם גניבה\", הרי עדות גמורה. לכן פירשו שאומרים שאנשים ראו אלו הספרים, אבל אין בפנינו האנשים שראו, ולפיכך לא הוי אלא קול."
],
[
" גמ' ומ\"ס לא שנא\". לכאורה משמע דהכי קאמר רב זביד, לעולם דרב דוקא קאמר בדין עם הטבח, דפליג אר' יוחנן וסבירא ליה דקנה לוקח בשינוי רשות ויאוש שהיה ביד הלוקח. אבל לפי זה קשה: הא במתנות כהונה לא הוה יאוש כלל, דכהן לא מייאש מינייהו, וא\"כ אף לרב לא יקנה, דלא הוי אלא שינוי רשות, ואמאי קאמר דדינו של בעל הבית עם הטבח? וצריך לדחק ולאמר דרב זביד לא בא לתרץ מימרא דרב, אלא אף לדידיה צריך לתקן ולאמר, \"אף דין עם הטבח\", כרב יוסף, אלא שבא לחלוק על רב יוסף מה שאמר ברישא, \"ולא פליגי\", דנראה לו דפליגי בשינוי רשות קודם יאוש. ולפי זה הא דאמר \"רב זביד אמר\", לא קאי על אביי כדמשמע פשוטו דלישנא, אלא חוזר אהא דאמר רב יוסף, ולא פליגי.",
"\"הדין עם השני\". פירוש, דגבי לוקח הוי הגנב ראשון, שהרי אתו בא במגע ומשא תחילה.",
"\"גנב ופרע בהיקיפו\". נראה דלא זו אף זו קמשמע לן, דלא מיבעיא גנב ופרע בחובו, דלא הוי דרך מקח וממכר, ולא שייך למימר בהו תקנת השוק, דהוי תקנת הלוקחים, אלא אפילו פרע בהיקיפו, דדומה למקח וממכר, ושייך למימר בזה, לא פלוג רבנן בתקנתא, מ\"מ לא עשו תקנת השוק, משום טעמא, דלאו אדעתא דהני יהבית ליה מידי.",
"רש\"י ד\"ה כלפני יאוש דמי. \"דכהן לא מייאש מינייהו\". שהרי אין שום כהן מיוחד להתיאש. ואפילו נימא במכירי כהונה, מ\"מ הרי עוד לא קבל את המתנות ולא הוי אלא חוב, ומחוב אינו מועיל יאוש.",
"ד\"ה ורבא. \"אפילו ליטול מאתים\". דהא התקנה היא ללוקחים ולא לנגזל, ולפיכך לא איכפת לן מה שהנגזל יצטרך ליתן טפי משויה. וביטול מקח לא שייך כאן, דהא הלוקח ידע דלא שוה החפץ כולי האי וסבר וקבלו. ומה שהוסיף הרב ר' יהונתן (מובא בשיטה מקובצת), \"דקיימא לן דאין אונאה בקרקעות עד פלגא\", אינני מבין, דהא הכי ע\"כ לאו בקרקעות עסקינן, אלא בכלים וספרים, דבקרקעות הרי אמרינן בבבא מציעא יד: דהנגזל טורף מהלוקח את השדה ואת השבח בלא דמים, ופליגי התם רב ושמואל אם הגזלן צריך לשלם ללוקח רק את הקרן או אף את השבח, וטעמא דלא עשו בקרקע תקנת השוק הוא משום דבקרקע יש ביד הלוקח להודע אם הקרקע היא של מוכרה או לאו, ולא זו בלבד, אלא אפילו כשהקרקע משועבדת לאחר טורף בעל השעבוד מהלוקח בלא דמים.",
"תוס' ד\"ה והלכתא. \"אבל אמילתא דרבא דגנב מפורסם דלא פליג עליה שום אמורא לא קאי\". ואע\"ג דבגנב ופרע בחובו ובהיקיפו נמי לא פליגי אמוראי, מ\"מ צריך לפסוק בהו הלכתא משום דהוו מענין אחד, דכולהו טעמא משום דלאו אדעתא דהני יהבית ליה מידי, וכולהו נאמרו בבית המדרש בבת אחת, ואי הוה אמר, הלכתא בכולהו עשו בהו תקנת השוק, פשיטא דס\"ד דקאי אף על גנב ופרע בחובו ובהיקיפו. אבל הא דגנב מפורסם לא נאמרה עם הני."
],
[
" גמ' \"ואתה נותן לי דמי שלי חייב ליתן לו\". וקמ\"ל דלא מצי אמר ליה משטה הייתי בך, בכמו ב\"טול דינר והעבירני\", וכדאיתא בגמרא.",
"\"מהפקירא קא זכינא\". כלומר, דבעלות היינו, שהוא יכול להשתמש בה ולא אחר, אבל כשאינו יכול להשתמש בדבר, כמו הבא וכמו באיסור הנאה, אין לו בעלות בזה.",
"\"לכתחילה לא יאמר\". לפי גירסא זו צ\"ל דאין הכי נמי דיכול להקשות אפילו אדיעבד, דכיון דלא ידע עוד הא דמתרץ כשעקל בית הבד כרוך עליה, א\"כ למה תהא תרומה כשנשתברה הרי אינה שלו, אלא פריך מר\"ש, דאפילו לכתחילה אומר כשאין רק הפסד קצת.",
"\"ולא יגבל בהן את הטיט\". במסכת ע\"ז איתא \"ולא ירביץ בהן את הבית ולא יגבל בהן את הטיט\". וכן נראה טפי, דלא זו אף זו קאמר: לא ישפוך אותם בר\"ה, היינו, מים הרבה, דשייך בהם לשון שפיכה. ולא ירבץ בהן את הבית, דהוו מעט שזורקים בשעה שמכבדים את הבית בכדי שלא יעלה אבק. ולא יגבל בהן את הטיט, אע\"פ שנבלעים בטיט וכלים. ולא ישקה מהם את בהמתו, ואפילו שאין סכנה לאדם. ואפילו במקום שמותר לבהמתו, דהיינו בשונרא, מ\"מ לא ישקה לבהמת חבירו, דבחבירו אפילו בשונרא אסור. ומ\"מ קשה קצת: היכי מייתי מהך דגילוי אסור בזילוף, הא בהך ברייתא לא הוזכר כלל איסור זילוף? וי\"ל דמהך ברייתא לא מייתא אלא דגלוי אינו אסור רק בשתיה אלא אף באופן אחר כשנכנס בגוף, וממילא ידעינן דאף בזילוף אסור, כיון דאף בזילוף נכנס דרך האף בגוף. ואפילו למ\"ד ריחא לאו מילתא, היינו דוקא באיסור, דאינו אסור אלא דרך אכילה ושתיה, אבל בסכנתא לא נפקא לן מידי אם הוא דרך, או לאו, דהא מ\"מ נכנס בדם או בשאר אבר ומארס אותו. תדע, דהא אין איסור לשפוך דבר האסור ברשות הרבים, ואפילו לדרך בהדיא על זה יחף נמי שרי. וגדולה מזו אמרו דאפילו באכילת איסור אינו אסור אלא דרך אכילה.",
"רש\"י ד\"ה אין לו. \"שכר כלי ושכר פעולה\". ולא דמי ליורד תוך שדה חבירו ועושה שלא ברשות, דהתם הרי יש בשדה כל השבח הבא ממנו. אבל הכא אין בדבש כי אם הכלי והעבודה.",
"ד\"ה משתברות. \"והכל נשפוך ביחד\". כלומר, ולא כשמנטף מעט מעט, דאמרינן לקמן, דבכי האי גוונא דבריו קיימין.",
"ד\"ה עשר. \"ופסידא פורתא הוא דאיכא\". והא דאמרינן לקמן, דאסור בזילוף משום תקלה, וא\"כ ליכא פסידא כלל? י\"ל דהיינו דוקא לישנו, אבל לזלפו כמו שהוא, מותר, כבית הלל לקמן.",
"תוס' ד\"ה וכל היכא. \"ל\"ג ליה כדפי' הקונטרס\". כלומר, כמו שרש\"י גורסו ומפרשו.",
"בא\"ד \"אמאי דקאמר לעיל דאפי' דיעבד לא אמר כלום פריך\". ומקשה בין מרישא ובין מסיפא, דלא יעשה משמע דבדעביד הוי תרומת מעשר, ואמאי, ביון שנשתברה הרי אינה שלו? ומשנה, כשעקל בית הבד כרוך עליה, והלכך ביין לא תעלה ההפסד אפילו לשוה פרוטה, ולפיכך אומר לכתחילה. ונראה דצריך מיד להציל שלא תהיה הפסד גדול, דהא משמע בגמרא, שאם לא היתה תקנה ליין גלוי היה אסור.",
"ד\"ה ולא ישקה. \"משמע דאסור משום בל תשחית\". אבל מהא דאסור בשונרא של חבירו, אע\"פ שבשונרא ליכא למיחש שמא ישחטנה, אין ראיה, דאפשר דשל חבירו אסור מטעם גרמא בנזקין, כמו הנותן סם המות לפני בהמת חבירו, אבל שלו, דלא שייך גרמא בנזקין אין אסור אלא מטעם שמא ישחטנה.",
"בא\"ד \"דקשה ליה\", הארס.",
"בא\"ד \"דאטו בשופטני עסקינן שמשקין לבהמה דבר שמתה על ידן\". פירוש, דהכא ניחא, דקתני לא ישקה מהם את בהמתו, דאע\"ג דהכא לאו בשונרא עסקינן, דהא בשונרא מותר להשקות אם היא שלו, מ\"מ היא גופא קמשמע לן, שאף לבהמה קשה הארס של נחש. אבל התם דקתני משקה לבהמתו, פשיטא דבשונרא עסקינן, דלבהמה אחרת שקשה לה הארס היאך יאמר התנא שישקה אותה."
],
[
" גמ' \"תשפוך הכל\". בפסחים כ: גרס \"חבל\" ופירש שם רש\"י \"לשון חבילה, כלומר תשפך יחד\".",
"\"תעשה זילוף\". דוקא לעשות זילוף מיד שרו בית הלל, אבל לישנו בכדי לזלף, לא, משום דאיכא למיחש שיתערב בשאר יין העומד להתישן. כן משמע מפירוש הרשב\"א. וא\"כ ברייתא דלעיל, דמיירי בחדש, אי אפשר לישנו בכדי לזלף אפילו לבית הלל. והיינו טעמא דמתרץ בחדש, אבל בישן לא שייך תקלה, משום דברייתא מסתמא כבית הלל. ורש\"י פירש בפסחים, דב\"ש וב\"ה לא חיישי לתקלה כלל, וא\"כ אין חילוק לב\"ה בין רוצה לישנו ללא רוצה. וב\"ש דאמרי תשפך, כנראה משום דריחא מילתא היא. \"ותקלה עצמה תנאי היא\", היינו ר' ישמעאל בר' יוסי, דחייש לתקלה.",
"\"אין הכרעה שלישית מכרעת\". לפירוש רש\"י קשה, דהוה ליה למימר, דעת שלישית. ועוד, דפסחים (יג.) גבי פלוגתא דר\"מ ור' יהודה ורבן גמליאל, דמייתי לה הכא בתוספות, קאמר דר\"ג לאו מכריע הוא אלא טעמיה דנפשיה קאמר, ואמאי לא קאמר לה בלשון הכרעה שלישית, כמו בכל מקום. לפיכך נראה לפרש, דהכרעה שלישית הוא קורא במקום דפליגי רבים ורבים, כמו ב\"ש וב\"ה, וכמו בנזיר, גבי זקנים הראשונים מקצתן היו אומרים כן ומקצתן היו אומרים כן. דטעמא דהכרעה היא משום דדעת המכריע נעשה דעת רבים לגבי דעת יחיד, וכדפירש רש\"י הכא, והיינו דוקא במקום שחולקין יחיד ויחיד, שהשלישי מצטרף להיחיד במה שסובר כמותו והוו בזה שנים לגבי אחד, אבל כשחולקים שתי כתות של חכמים, שמחלוקתן נמשכת לכמה דורות, ובמשך הזמן לפעמים מתרבה כתה זו ולפעמים מתרבה כתה זו, דהיינו שפעם הכריעה דעת הראשונה ופעם דעת השניה, דפשיטא שההכרעה השלישית שתבוא מאיזה תנא שיהיה, לא תעלה ולא תוריד. ולפי זה ניחא נמי מה שקרי הכרעה שלישית גבי פלוגתא דב\"ש וב\"ה ור' ישמעאל בראשית הגז. ובתוספות מתרצי, דמנין אמצעי לא הוי הכרעה כלל, משום דהוי מספר אחר לגמרי. אבל לפירוש זה קשה ממה דאיתא בבבא בתרא סוף פרק בית כור, דאחד אומר עשרים ואחד אומר מנה ואחד אומר שלשים נידון במנה, משום דהמספר זה הוי הכרעה בין עשרים סלעים לשלשים, וכן פירש התם רשב\"ם בהדיא.",
"\"משטה אני בך\". דדברים אין בהם משום מחוסרי אמנה.",
"\"דבידים קא פסיד\". כלומר, כיון דיש כאן מעשה דבידים בשעת התנאי יש כאן מעשה קנין, אבל כשאין כאן מעשה בידים הייתי אומר דהתנאי לא הוי אלא דברים בלא קנין. ועוד, דכשמפסיד בידים יש כאן ודאי פסידא, אבל בממילא לא הוי כי אם ספק פסידא, ואע\"ג דבצייד השולה דגים מן הים הוי נמי ממילא וספק פסידא, מ\"מ אשמועינן במתניתין מאי דתני בברייתא.",
"תוס' ד\"ה הכרעה. \"ה\"מ למיפרך תלמיד הוא\". ולי נראה דלא שייך לאמר תלמיד אינו מכריע אלא במקום שהתלמיד חולק עם רבותיו בו בזמן שהוא תלמידם, וכמו ר' עקיבא שהיה חולק עם ר' אליעזר ור' יהושע בחייהם. אבל מה שתלמיד חולק עם רבו בשעה שהוא בעצמו נעשה רב אז פשיטא שדעתו היא כדעתם, שהרי כשמת אחד מסנהדרין היו מוסיפים מאלה שישבו על הקרקע ודעתו היתה חשובה כדעתם אע\"פ שלפני זה היה תלמידם. וגם אין שום סברא לאמר שתלמיד לא יחלוק על מי שהיה רבו מכבר אע\"פ שעכשיו הוא אפילו קטן ממנו.",
"בא\"ד \"אלא כך היה המעשה\". ואע\"ג שר' ישמעאל ב\"ר יוסי לא היה אפילו דור שלישי לב\"ש וב\"ה, פירש ר\"ח, דמסתמא אמר משום אביו, ר' יוסי, דהוה דור שלישי.",
"בא\"ד \"יש לנו כמו כן לאסור הפת לאכול לזרים וכו' \". כלומר, דהתם הרי הריח נאכל וכיון דריחא מלתא היא הרי נאכל מלתא של תרומה, אבל להריח לא הוי אלא הנאה, ולהנות מתרומה טמאה שרי.",
"ד\"ה אדעתא. \"ואפשר שפעמים היה שובע ולא אכיל\". ותירוץ זה נראה קצת דחוק, דהא משמע דמה שלא אכל הארי הוה משום דמשמיא רחימו עליה ואין סומכין על הנסים. אבל לי נראה דלא דמי כלל להמציל מן הארי, דהרי התם בשעה שנעשה אבוד נתיאש מזה ונעשה הפקר והפקיר לכל, וכיון שכן אין לו בו שום זכות יותר מאחר. אבל כאן הרי לא הפקיר את החמור אלא נתנו להארי, ואם יבוא אחד ורוצה לזכות בו קודם שיבוא הארי לא יתנוהו לעשות כן, הרי עוד רשות בעליו עליו עד שיקבלו הארי וכיון שלא קבלו נשאר רשות בעליו עליו לעולם ועד. וזה דמי לנותן מתנה לחבירו, דלא הוי הפקר עד שיקבל חבירו שעה אחת ויפקירו, כדפירשו הרא\"ש והמרדכי בשם מהר\"ם מרוטנבורק, בתשובה שנשאל, שנמצאת בסוף המסכת."
],
[
" גמ' \"דאנסוה נכרים\". כלומר, ללשון ראשון איירי שלא אנסוהו כלל, אלא הראה מעצמו שהיא שדה טובה, ולפי זה קרי ליה גזלן, דאמרינן לקמן, דאם הראה מעצמו הוי כנשא ונתן ביד. וללישנא אחרינא איירי באותו שגזל, ומיירי במכת מדינה, שאנסו לכל אנשים להראות את שדותיהם, ולא היו נוטלים כל השדות אלא חלק מהם, וכיון שהגזלן הראה שדה זו בין שדותיו נטלוה ממנו. כן נראה לי.",
"\"דתנן אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה\". ק\"ק מהיכן ידעינן דבמתניתין לא הוי קנסא? ושמא י\"ל, דא\"כ הוי ליה למימר במתניתין, קנסינן אותו להעמיד לו שדה אחר, בכדי שלא נטעה, כיון שיש חילוק בין דינא לקנסא. ואע\"ג דבהמטמא והמדמע והמנסך קאמר נמי חייבים סתם. י\"ל דהתם ליכא למיטעי, כיון דקאמר התם, \"במזיד פטורין\".",
"רש\"י ד\"ה קמ\"ל. \"דאמרינן ליה לא כ\"ש\". והלשון בגמרא אינו משמע כן, דהוי ליה למימר כ\"ש דהשתא מסרת נפשך טפי\", כלשון רש\"י. אלא נראה דהכי קאמר, \"מהו דתימא הא קא מינטר ליה\", כלומר, דאין חילוק בין שמירת אחד לשמירת שנים, וכיון שכן הרי עושה חובתו גם באחד, קמ\"ד דיש חילוק.",
"ד\"ה אמר פליגי. \"ומעכב חלקו את מה שהציל\". כלומר, שלא הציל כי אם חלקו, ולפיכך, בין יכול ובין לא יכול הבעל להציל יש לשותף מה שהציל שהרי שלו הוא. אבל אם הציל יותר מחלקו אז יש חילוק בין יכולין הבעלים להציל ובין אין יכולים, דביכולים אין לו רק חלקו ובאין יכולים יש לו כל מה שהציל, שהרי זכה מן ההפקר. אבל מ\"מ קשה, כיון שהשותפין אינם יכולין להציל א\"כ הוי הפקר ולא הוו שוב שותפין, ואמאי נאמר דכשלא אמר הוי לעצמו? וצריך לדחוק, דדוקא שאר השותפין לא יכלו להציל אבל שותף זה שהציל היה יכול להציל, ולפיכך לא הוי דבר האבוד לכל השותפין דדרכו של שותף למטרח אכולא עיסקא. אבל מוטב היה לאוקמי דוקא ביכול להציל, דאז תלוי רק אם פלג ולא פלג.",
"תוס' ד\"ה להביא. \"דהכי משמע לשון נותן לו שכרו משלם\". דהמלה \"משלם\" הוי מיותרת.",
"בא\"ד \"דליכא למימר משטה אני בך שהוא מפסיד במקום אחר כיוצא בזה\". וזהו דוחק, דהא סתמא קאמר. ולי נראה דלא דמי כלל הא דאמר, \"טול דינר והעבירני\", דהתם הרי עסקינן באיש שעומד להעביר אנשים בשכר מבורר, וכשנכנסים סתמא נכנסים בשכר זה, והמעביר רוצה תמיד להעביר אנשים בשכר זה, וא\"כ למה יקח מהבורח הזה שכר אחר, ולפיכך בלי קנין מבורר לא הוי התנאי אלא פטומי דברים בעלמא, אבל כאן עסקינן ששכרו פועל ללכת למקום כזה או בזמן כזה שהפועל אינו רגיל ללכת, כמו למשל בלילה, או שהיה איש שאינו הולך בשליחות כזו, ולפיכך הבטיחו לו יותר מכפי שנוטלים פועלים בעד מרחק כזה, וכיון שכן, צריכים לתת לו מה שהבטיחו לו, דבשכר אחר אינו כדאי הוא לו, ואפשר דהיינו מה שמחלק בברייתא דלעיל. \"בצייד השולה דגים מן הים\", כלומר, דהך מעוברת לא היתה נשכרת להעביר אנשים בשכר ידוע, וא\"כ התנאי לא הוי פיטומי מילי בעלמא, שהרי אין דרכו להעביר אנשים ואינו רוצה בזה. וכן במשנתנו אינו כדאי לו להפסיד חמורו ולפיכך נוטל מה שהבטיחוהו.",
"ד\"ה ורשאים. \"פירוש, רשאים להסיע ממון\". דקשה להם, למה ליה למימר רשאים, וכי מה איסור שייך בזה."
],
[
" גמ' \"להפסד מועט לא חששו\". ואע\"ג דדין פרוטה כדין מאה? ועוד מי לא עסקינן דעירב הרבה חולין בתרומה, שעולין דמי ההפסד הרבה, מ\"מ כיון שהחילוק בין תרומה לחולין לא הוי כי אם מעט הוי טפי היזק שאינו ניכר, וכן אמרינן, דפירות שהרקיבו קצת אינו נחשב שינוי שיתחייב גזלן להחזיר דמי פירות מעליא.",
"\"אם הראה מעצמו כנשא ונתן ביד דמי\". קשה לי, הא לקמן משמע דבאחוי אחוייה אינו מחייב אלא מטעם דינא דגרמי ורבה הא פטר לעיל בשורף שטרותיו של חבירו, דאמרינן, \"מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי שטרא מעליא\", וא\"כ פוטר בדיני דגרמי, והיכי מיחייב באחוי אחוייה. ושמא גרסינן הכא רבא, או שמא רבה מחלק בין שורף שטר, דלא ברי היזיקא שאפשר שהישראל ישלם לו החוב בלא שטר, להראה לעכו\"ם דברי הזיקא.",
"\"דידי מסרי\". כלומר, דכיון דאיכא ספק בממון אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה, ועל הנתבע להביא ראיה שהמוסר הזיק ליה. ורבא סבר דהמוסר ודאי הזיק ליה, שהרי מספק היה לשניהם זכיות בדבר, וכיון שהמוסר מסר לפרהגנא הרי הזיק לשני את הזכיות שהיו לו בה.",
"\"מרדין מרדין\". נראה דהכי קאמרי: \"מרדין מרדין\", אלה שהרגו יהרגו.",
"רש\"י ד\"ה ה\"מ. \"אלא הלך ונטל ונתנו לו\". נראה לפי פירוש רש\"י דיש ג' דינין: א) הראה מעצמו חייב אפילו לא עשה שום מעשה. ב) אנסוהו להראות ממון פלוני או כל ממון שבעיר והראה להם פטור אפילו עזר להם אח\"כ בידים, דמשהראה להם קלייה. ג) אנסוהו שיראה להם והוא לא הראה להם אלא הלך בכל בית והביא את הממון בידים, חייב. דעד שלא הראה לא הוי הממון עוד אבוד מהבעלים, וכיון שנטל הוי כמו גזל מהבעלים וחייב בהשבה.",
"ד\"ה אין מרחמין. \"ושפיר עבדת דקטלתיה\". דאמרינן במסכת ע\"ז (כו:) המינין והמסורת היו מורידין ולא מעלין.",
"תוס' ד\"ה כיון. \"שדבר ברור הוא שיקחו מאחר שהראהו\". דלפי פירוש רש\"י שפירש, \"אין מרחמין עליו, ושפיר עבדת דקטלתיה\", משמע שר\"ל, דהאי \"אין מרחמין עליו\" קאי על המסור, והיינו, לפי שאסור לרחם עליו, עבדת שפיר דקטלתיה. אבל לפי זה קשה, היאך מפיק רב הך דרשא מקרא, הא מקרא לא משמע אלא שאין העכו\"ם מרחמים על בני ישראל שנופלים בידיהם. לכן פירשו דהכי קאמר: מהאי קרא מוכיח שהעכו\"ם בודאי לא ירחמו על ישראל או על ממון של ישראל שנפל בידיהם, וכיון שכן, במה שמראה להם ממון של ישראל הוי כמו שמוסר בידיהם, ומסור מותר להרוג, כדאמרינן בע\"ז \"המינין והמסורת היו מורידין ולא מעלין\". ונראה דאף דעת רש\"י כן הוא."
],
[
" גמ' \"סבור לחיוביה מהא דתנן\". נראה לי, שהם ידעו שיש דיינים המחייבים במסור, וכדאמר לקמן, \"זיל לגבי דר\"ש בן אליקים ור\"א בן פדת\", אלא שלא ידעו מאיזה טעם לחייב, ובראשונה סברו שמקור החיוב הוא מתניתין דדן את הדין, ודחי ר' אילעא, דהתם לא הוי גרמי. ולפשוט ממימרא דרב דפטור בגרמי נמי לא מצינו, דאע\"פ שרב מפרש דוקא בנשא ונתן ביה דמשמע, דבדבורא בעלמא לא מחייב, מ\"מ י\"ל דשאני התם, דלא הוי ברי הזיקא, שהרי אם לא נשא ונתן ביד היה חוזר, אבל כאן הרי ממון של ישראל שנפל ביד עכו\"ם אין מרחמין עליו, והוי ברי הזיקא.",
"רש\"י ד\"ה ואי לא. \"דאמיה מבשרא ליה ואנתתיה דאבוה מיקרא\". פירוש, ארץ ישראל, שהיא אמו, מבזה אותו, ובבל, שהיא נכרית לו אלא שגידלה אותו, כמו אשת האב שמגדלת בני בעלה, מכבד אותה.",
"תוס' ד\"ה דלכון. \"ולשון דלהון משמע ליה מנהג נביאים ולא יסוד נביאים\". לכאורה קשה, היאך משמע מן דלהון, דהוי דוקא מנהג שלהם ולא יסוד שלהם? ודוחק לאמר, שמשום שיסוד הוא גדול ממנהג, שהרי ביסוד אפשר לברך \"אשר צונו\", כדפירש בסוכה, לכן יסוד לא הוי משלהם אלא משל תורה, דהא מכל הנביאים יסדוה, והוי דלהון? אבל באמת אין כאן קושיא כלל לפי הגמרא דהתם, דמסקינן דר' יוחנן דאמר יסוד נביאים הוא, סבירא ליה באמת, דהיתה הלכה למשה מסיני, אלא ששכחוה, והנביאים חזרו ויסדוה, וא\"כ עיקרה של ערבה לא היתה יסוד נביאים, ועל זה מקשה שפיר, \"והא אמר ר' יוחנן דלכון אמרי\", שהיא משל נביאים. והתוספות קצרו כאן במקום שהיה להם להאריך."
],
[
" גמ' \"מהדרנא לך\". וקמ\"ל דאע\"ג דלא הוי תנאי כפול הוי תנאי גמור, וכדפירשו התוספות בקידושין מט: (ד\"ה דברים) דיש דברים שאינם צריכים תנאי כפול. והמהרש\"א פירש, וכן נראה מהמאירי, דהך \"אי בעינא\" גמרא קאמרה, והכי פירושו: כיון שאמר, \"אנא למדבר נמי נפיקנא\", הוי כמו שאמר \"אי בעינא\". אבל הלשון בגמרא לא משמע כן, אם לא שנאמר שחסורי מחסרא והכי קתני \"אנא למדבר נמי בעינא למיפק, והכי קאמר ליה, אי בעינא\". ורש\"י גרס \"אי בעית\". אבל לפי גירסא זו קשה טפי, דלמה יקבלם במדבר, הרי אי בעית אמר ליה, והוא אינו רוצה. ורש\"י פירש נמי דלא הוי תנאי גמור, ולא פירש למה. ואפשר שאף הוא כיון מחמת תנאי כפול, או אפשר משום שהוא לטובת המפקיד צריך הוא להתנות, כדאיתא באיזהו נשך (סו.) \"כיון דלוקח בעי לאתנויי והכא מוכר קא מתני\". והא דיכול להחזיר לו במדבר לאו מחמת תנאו הוא אלא מחמת שאמר לו אנא למדבר נמי בעי למיפק, כן משמע מפירושו. אבל לפי זה קשה, למה לה להגמרא להזכיר כלל התנאי \"אי בעית\", כיון דהתנאי אינו מעלה ואינו מוריד? ועוד מסתברא, דכיון דאמר ליה בפירוש \"אי בעית\", שמע מינה דהא דאמר ליה \"אנא נמי למדבר נפקינא\", היינו מפני שאם ירצה המפקיד שיחזיר לו במדבר יחזיר לו, אבל לא מפני שיוכל הנפקד להחזיר לו, וצ\"ע.",
"\"אמאי חייב\". כלומר, דחייב משמע שב\"ד מחייבים אותו, ואי ליכא תובע אין ב\"ד יכולים לחייב אותו, דכמו שצריכים ב\"ד הכי נמי צריכים תובע ונתבע ד\"ועמדו שני אנשים\" כתיב.",
"\"רב חסדא אמר וכו' ארישא\". נראה לי דרב חסדא מהפך את המשנה והכי קתני: \"הגונב טלה מן העדר והחזירו ומת או נגנב ומנו את הצאן ושלמה היא, פטור. לא ידעו בעלים לא בגניבתו ולא בחזירתו חייב באחריותו\".",
"רש\"י ד\"ה פרה. \"דמטלטלין נקנין אגב קרקע\". לאו דוקא קנין אגב, דקנין אגב אינו שייך אלא במקנה וקונה, דכשמקנה לו קרקע ומטלטלין אז המטלטלין בטלין אל הקרקע, שהרי לקרקע יש חשיבות יותר, וכשהוא המקנה והקונה במעשה הקנין שהחלטתם על דבר מכירת הקרקע לא היתה דברים בעלמא, וממילא נשמע שהחלטתם בדבר מכירת המטלטלין היא בודאי החלטה גמורה, אבל בגזלן העיקר תלוי אם הדבר הוא תחת ידו וכחו. ועוד, אי מחמת קנין אגב, הרי אמרינן דבאגב לא בעינן צבורין, וא\"כ מאי נפקא מינה אם הפרה הגזולה היא בשדה או לא? אלא הכא מטעם חצר אתינן, דכיון דשדה נגזלת הרי הפרה היא ברשותו, ולעיל מרבינן מן \"אם המצא תמצא\", דאפילו לא נטל הגניבה בידו ממש, אלא היתה בחצרו, דהיינו תחת רשותו, חייב מטעם גניבה.",
"תוס' ד\"ה והלה. \"כמו רישא דמתני' \". והא דלא מוכיח ממתניתין גופה, משום דמתניתין מוקמינן לה לקמן בבא לצאת ידי שמים, אבל מדינא אינו חייב לו משום דלא תבע ליה. אבל רב הונא ורב נחמן פליגי אי חייבין מדינא. ודייקי מהא דמדמה הגמרא פלוגתא דרב נחמן לסיפא דמתניתין שמע מינה דקים להו דהאי איני יודע היינו איני יודע אם חייב לך."
],
[
" גמ' \"מודה רב ברקועתא\". כלומר, דהכא אתא רב להשמעינו דחזרה למדבר יצא, לאפוקי מהא דתנינן לעיל, \"הגוזל את חבירו וכו' לא יחזיר לו במדבר\", וקמ\"ל דהיינו דוקא שאר חפצים. אבל צאן, במקום שיש לו עדר במדבר הרי משתמר שם, אבל בהא דצריך דעת או מנין לא קמיירי הכא, ומיתוקמא במקום שיש דעת, דהיינו רקועתא.",
"\"לא עזים ולא גדיים\". נראה לי דלא זו אף זו קתני, דאפילו גדיים, דאיכא למימר דגנב את אמה כשהייתה מעוברת וילדה אצלו, דקננהו בשינוי. ואפילו גזיזה דלא נעשה ממילא, אלא על ידי מעשה ואיכא למימר דהרועה גזז לעצמו וקנאה בשינוי. ואפילו תלושין דודאי הרועה תלשן, מ\"מ לא קנאן, כיון דמעיקרא הוי צמר והשתא נמי צמר, כמו גזל דקלא וקטליה, דאמרינן לעיל דלא קנה. ולא דמי להא דאמרינן לעיל \"גזילה חוזרת בעיניה\" לר' יהודה, או \"רואין אותה כאילו היא שומה אצלו בכסף\" לר' שמעון, דהתם איירי שגזל את העז עצמה וגזזה, דכשגזז כבר קנה את העז לגזלן, להתחייב באונסיה, וכיון שהוא משלם כשעת הגזילה אינו משלם אלא עז.",
"\"ולוקחין מהן חלב וגבינה\". כלומר, אפילו גבינה, דהוי דבר המתקיים ואיכא למימר דבעל הבית יטול אותה ויבוא לעיר מ\"מ קונים ממנו במדבר, דטפי איכא למימר דהרועה עשה את הגבינה מן החלב שהיה במדבר שלו.",
"רש\"י ד\"ה אית ליה. \"ולא ידע כמה\". ואע\"ג דאדם עשוי למשמש בכיסו ומונה, הכא איירי ע\"כ שלא משמש ולא ידע כמה. אבל לפי זה קשה, למה ליה למימר \"דאית ליה זוזי אחריני בכיסיה\", לוקמי דאיירי שלא מנה, כיון דע\"כ לאו בסתמא מוקמית ליה? ושמא י\"ל, דכיון דהוה ליה זוזי אחריני בכיסיה יש לתלות ששכח כמה היה שם."
],
[
" גמ' \"עד שתהא רוב משלו\". נראה דרב לטעמיה, דאזיל בממונא בתר הרוב, ושמואל לטעמיה, דלא אזיל בממון בתר רובא, וכיון דהגזלן הוא מוחזק אמרינן דשלו הוא.",
"\"תקיל ושקיל\". עיין במהרש\"א שהקשה על פירוש רש\"י. ושמא י\"ל דאדם שאינו רוצה לוותר על חלקו אפילו משהו הוא בחזקת גנב, כיון שאי אפשר לצמצם וע\"כ יטול משל אחרים לנפשיה. אבל מ\"מ דחוק הפירוש הזה. ולי נראה ד\"תקיל ויהיב תקיל ושקיל\", הוי לשון גניבה, כלומר, בשעה שנתן לקח אף לעצמו בגניבה. והנה דרך האריסים היה להטיב את השדה אף להבא, ולפיכך היה אסור לפטור אותם בלי סיבה ראויה, וכשנתפס אריסיה של רב חסדא בגניבה היה אפשר ליה לרב חסדא לסלקהו ולזכות אף בשבח שהשביח האריס בשדה גופא, והיינו דקרא אנפשיה, \"וצפון לצדיק חיל חוטא\".",
"רש\"י ד\"ה אל תגזל. \"אע\"פ שדל הוא ואין לו מה לגוזלו\". כלומר, אע\"פ שאין לו כלום מ\"מ אפשר לגוזלו, דהיינו שלא יתנו לו מעשר עני, דהוי שלו מן הדין, וקמ\"ל דאף זאת נקראת גזילה."
],
[
" גמ' \"ובמקום שנהגו להיות שלו, לוקחין\". ולא חיישינן שמא סרק יותר מכפי המנהג, וכדאמרינן לעיל, \"ולא יסרק הבגד לשתיו אלא לערבו\".",
"\"קננהו בשינוי\". וצריך לאמר דהכר והכסת היו מעובדים מן המוכים, דאי לא היו רק ממולאים במוכים, ככרים שלנו, א\"כ ליכא שינוי במוכים, דסתר להו והוו מוכים כדמעיקרא.",
"\"כשות וחזיז אין בהן משום גזל\". נראה לי דהיינו דוקא לשומרי התבואה המתעסקים בהם, דהא קאי אברייתא דקתני, \"מנכשי זרעים ועודרי ירקות\", אבל לשאר בני אדם פשיטא דאין להם מעצמם ללכת בשדותיהם של חביריהם ולקצר החזיז או ללקט הכישות, ואפילו אם הלכה בהמתם מעצמה חייבים לשלם. ולפי זה לא קשה כלל מהא דאמרינן לעיל (נח:) \"אכלה חזיז, ר' יוסי הגלילי אומר נידון במשויר שבו\". וכן מהא דאמרינן דף י\"ג. דאכלה שחת חייב אפילו לא מכליא קרנא. והגאון מ\"ר יעב\"ץ פירש, דהך דינא מיידי באתרא דקפדי. אבל אין נראה, דהא סתמא קאמר, ומסתמא הרי לא קפיד."
]
]
},
"versions": [
[
"Beur Reuven, New York 1955",
"https://www.nli.org.il/he/books/NNL01"
]
],
"heTitle": "ביאור ראובן על בבא קמא",
"categories": [
"Talmud",
"Bavli",
"Modern Commentary on Talmud"
],
"schema": {
"heTitle": "ביאור ראובן על בבא קמא",
"enTitle": "Beur Reuven on Bava Kamma",
"key": "Beur Reuven on Bava Kamma",
"nodes": [
{
"heTitle": "הקדמה",
"enTitle": "Introduction"
},
{
"heTitle": "",
"enTitle": ""
}
]
}
}