{
    "title": "Teshuva MeAhava Part I",
    "language": "he",
    "versionTitle": "merged",
    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Teshuva_MeAhava_Part_I",
    "text": [
        [
            "מתלמידי ידידי התורני המושלם סופר מהיר מוה' אברל נ\"ש יום א' ט\"ו אייר תקנ\"ג לפ\"ק.",
            "שאלה אחת אנכי שואל בטובו הגדול וגדולה הוא אלי ושאילת הראשונים היא על אמירת הפיוטים והסליחות בתפלה שעלו כלם קמשונים עמקי שפה וכבדי לשון כאשר כבר האריך בזה הרב ר' אברהם ן' עזרא בבאורו לקהלת על פסוק שמור רגלך וגו' אל תבהל פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלדים וגו' ושופך בוז על הקליר בדמות ארבע פנים א' רוב פיוטים חידות ומשלים ב' מעורבבים בלשון התלמוד ג' לשון הקדוש אשר בידו כעיר פרוצה אין חומה ד' המה מלאים מדרשות ואגדות ופער פיו לבלי חוק בלעג הרבה גם על יתר הפיוטים עד שסיים וכתב והטוב בעיני שלא יתפלל אדם בהם כי אם התפלה הקבועה ויהיו דבריו מעטים יעייש\"ה והלא הוגד מראש שרבינו הגדול הרמב\"ם ז\"ל השתבח והתפאר מאד את הרב החכם ר\"א ן' עזרא וכל חבוריו כמבואר באגרת הרמב\"ם גם אני שמעתי הרבה מדור הזה דור דעה הבקיאי' בשפת לשון עברי ובצחות המליצה מלעיבים בפיוטים ומתעתעים במיסדי סליחות ע\"כ יורינו מורי ויאמר לי מסלול האמת ושכרו הרבה מאד ע\"כ שאלתך בקצרה.",
            "אמת אגיד קשה עלי מאד להשי' בענינים האלה מתערובו' טעמים ותערובות גופים בדור טהור בעיניו אשר כל אחד בונה במה לעצמו ומקריב עליו איש אשר ידבנו לבו ונב שפתים לדידהו לא הוי מום ומקטיר כל שאר וכל דבש המתוק לפיו ומרורת פתנים בקרבו ובכל חוצות הו חכמים בעיניהם אבל לעשות רצונך חפצתי ואשיב לך דעתי העני' בלב ים התלמוד עפ\"י מושכלות הראשונות הכתובת על הלוחות הראשונות על רעיוני כי דברים האלה וכאלה לא לטמא ולא לטהר לא לאיסור ולא להיתר לא לחיוב ולא לפטור שצריך עיון היטיב הדק רק מה שהוא על זכרוני ורחש לבי הנה שפתי לא אכלא ולשוני עט סופר מהיר.",
            "אתה תלמידי האהוב וחביב עלי דע לא על המלגלג אני כועס אלא על המברך את המלגלג אני כועס כי מי שיש לו עינים לראות ואזנים לשמוע עיניו תראינה ובלבבו יבין שכל דברי הקליר מלאים זיו החכמה ומפיקים נוגה התבונה וברוח פיו אגדות ומדרשות סתומות ומפורשות את הכל יפה עשה בעתו עת לדבר ועת לחשות ומה שכל דבריו מלאים אגדות וחוד חידות הן הן גבורותיו הן הן נוראותיו ערבים עליו דברי דודים רבותינו בעלי האגדה והתעטף באורם הגדול כשלמה ועשה מליצות משובצות זהב סביב והבהיק מזיום והדרם שיהיו כלם כדאים להשתמש באור הגדול וכבר כתב רבינו הטור בא\"ח סימן ס\"ח שנוהגין בכל המקומות לומר קרוב\"ץ (אלא שהב\"י שם כ' זה הי' בזמנו אבל בזה\"ז אין נוהגין כן) וגם הראשונים אשר תקנו היו גדולי עולם כמו רבי אלעזר הקליר וחביריו עכ\"ל ומה שדברי הקליר ז\"ל מלאים דרשות ואגדות הן הן תהלותיו כי הנה שיר היחוד אשר המה שירי תפארת היקרי' ומסולאים בפז ופניני המליצות ערערו בם גדולי חקרי לבב כמבואר בלבוש ע\"ש מהרש\"ל ועיין בשו\"ת הרמ\"א וי\"א בעבור שהשירים האלה מיוסדים עפ\"י מקרא בלתי דרשות וקבלות חז\"ל זולת שיר הכבוד אנעים זמירות יען כבר עמד על ימין צדקו של המחבר הנ\"ל הגאון מו\"ה יעב\"ץ ז\"ל בעמודי שמים ומראה מקומות רבות שדבריו הוטבעו על אדני אמת מרבותינו בעלי האגדה ומבאר שהמחבר הזה הוא רבינו שמואל החסיד שים עיניך עליו.",
            "וראשון תחולה אודיעך מי הוא זה ר' אלעזר הקליר ומי אלה אשר יגעו להבין כל דבריו המה חכמים וסופרים רבותינו רש\"י ובעלי תוס' ויתר גדולי ישראל ואראה לך לדוגמא גם מיתר מחברי פיוטים ואתה תחזה שהאנשים השלימים האלה לא חברו דבריהם לשבחם ולפארם לא בחרו בתפארת בני אדם ותהלות עם לא התבונן להראות מליצות משפה ולחוץ ולפנים אין אף כי כל דבריהם בנוים בנוי ויופי מליצה לפני יראי ה' מביני מדע ומשכילים בתורת ה' ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך אז תשכיל ואז תבין אם האנשים האלה הבוזים את דבריהם אנשי ערכם המה או ההבדל ביניהם כהבדל בין קדש לחול ובין אור לחשך.",
            "א ר' אלעזר הקליר מקרית ספר ראש המדברים בכ\"מ בפיוטים והוא תנא אלדי לפמ\"ש תוס' במס' חגיגה די ג' ע\"א והעתיקם הרא\"ש ס\"פ אין עומדין ויתר הראשונים והוא ר' אלעזר ב\"ר שמעון והוא נזכר בתלמוד הקדוש פעמים רבות וגם רבינו הקדוש ר' יהודה הנשיא מזכירו בשלשה מקומות במשניות ביצה פ\"ד משנה ח' חמורה פ\"ז משנה ד' נגעים פי\"ב משנה ג' ורבינו הגדול הרמב\"ם בסוף הקדמתו לפי משניות בסוף פרק יו\"ד שם כתב שאינו נזכר ר\"א בר' שמעון רק בתמורה בלבד ותימה שלא שם עינו הבדולח על ביצה ונגעים וכבר התעורר על זה בעל סה\"ד והנה הרב בעל חות יאיר בשו\"ת חוט השני סימ' כ' הרבה להשיב על הרמב\"ם שם באותו מקום הרבה השגות ונפלאתי שלא שת לבו גם לזאת עיין שם הרבה בקיאות נפלאות והנה שם בביצה משמע שהוא ר\"א ב\"ר שמעון בר יוחאי עיי\"ש דף ל\"ג ע\"א וכ\"מ בתמורה דף כ\"ד ע\"א וסתם ר' שמעון הוא ר' שמעון בן יוחאי בכ\"מ וא\"כ אי אפשר לומר כמ\"ש בעל מעדני י\"ט ר\"פ אין עומדין סי' כ\"א שאבי אביו הי' נקרא קליר ומפורסם בדורו יותר מאביו וא\"צ ראי' לסתור מהג\"מיינ פ\"ז מה\"ל תפלה ועיין אות ו'.",
            "ב מעלת וגדולת צדקת ר\"א בר' שמעון שיסד הפייט מפורסם מאד בתלמוד עד שרבינו הקדוש שלח לדבר באשתו נהי דבתורה גדול ממני אבל במעשים טובים מי גדול ממני ואמרו כלהו שני יסורי דר\"א בר\"ש לא שכיב אינש בלא זימנא והיו קורן אותו ארי בן ארי ועיין באגדות הפועלים בארוכה.",
            "ג ואפי' אם נאמר על צד הלחץ שר\"א בר' שמעון שיסד הפייט אינו ר\"א בר\"ש בן יוחאי הנזכר גם במשניות והי' אחר דורו של ר' והיו נכד הקלירי כמו שעלה על דעת המעדני מלך עכ\"ז תנא הי' כמבואר בתוס' והרא\"ש על שם הפסיקתא ועכ\"פ נראה שהי' קודם רבה בר נחמני שחבר מדרש רבות כי אית' שם פ' אמור בפסוק ולקחתם לכם ביום הראשון כד דמיך ר\"א בר\"ש הי' דורו קורא עליו מי זאת עולה וגו' מהו מכל אבקת רוכל אלא דהוה קרויי ותנויי ופייטן ודרשן ובמדרש חזית הגירסא קרויי ותנויי וקרוביי ופייטויי והשמיט דרשן והוסיף קרוביי וראיתי בערוך ערך קרב שהוא לשון דרשן ומתוס' והרא\"ש משמע שהוא לשון קרוב\"ץ ופיוט.",
            "ד ראיתי בס' יוחסין י\"א שהי' ר\"א בן ערך עיי\"ש וכן מצאתי בשו\"ת הרשב\"א סי' תס\"ט שכתב והקליר אומרי' עליו שהוא ר' אלעזר בן ערך שאמרו עליו שהוא תנויי והוא קרויי והוא פטויי עיי\"ש יען לא מצאתי בשום מקום שאמרו עליו שהי' פייטני (אם לא שהי' הגירסא לפני הרשב\"א כד דמיך ר\"א בן ערך) זולת דרשן כדאמרו ז\"ל חגיגה שאמר עליו ריב\"ז רבו יש נאה דורש כו' אתה נאה דורש ונאה מקיים, אשריך אברהם אבינו שאלעזר בן ערך יצא מחלציך ונלע\"ד קצת זכר לדבר כדעת הרשב\"א וי\"א שבספר יוחסין שהי' הפייטן הקליר ר\"א בן ערך כי הנה בעל שבולי לקט כ' שמעתי מא\"מ ששמע מרבותיו גאוני לותיר (ודע אתה תלמידי שי' דגאוני לותיר הם רבותיו של רש\"י רבינו אלעזר הגדול ורבינו שמעון הגדול כו' כמבואר בשו\"ת מהרש\"ל סי' כ\"ט) שכשפייוט ר' אליעזר וחיות אשר הנה מרובעות ליהטה אש סביבותיו ומביאו בעל אלי' רבה סי' קי\"ב עי\"ש והפיוט הזה הוא על המרכב' שראה יחזקאל, וכבר אמרו באגדות אין דורשין כשדרש ר' אלעזר בן ערך במעשה מרכבה ירדה אש מן השמים כו' והבין זה.",
            "ה ראיתי למורינו הגאון האמתי נ\"ע בס' צל\"ח על מס' ברכות וז\"ל ואפי' אם הקליר אינו ר\"א בר\"ש עכ\"פ כיון שהי' בזמן שמקדשים עפ\"י הראי' (כמ\"ש תוס' והרא\"ש) לא הי' אחר אביי ורבא שבימיהם פסקו מלקדש עפ\"י ראי' כמבואר בהרמב\"ם פ\"ד מהל' קדוש החודש כו' ואיך אמר הקליר אאנין תשע מאות ועוד אלא ודאי שזה המספר הוסיף אחד מהאחרונים בזמנו עיין עוד שם ועיין אות ז'.",
            "ו שם קליר כ' הערוך שמענו שיש מקום שקורין לעוגה קליר ע\"כ נקרא ר\"א הקליר שאכל עוגה שהי' כתוב בה קמיעא ונתפקח, ובעל מעדני י\"ט כ' וז\"ל דאביו ר' שמעון ואבי אביו נקרא קליר והי' יותר מפורסם וגדול בדורו מאביו ולכן חתם עצמו בפיוטיו ע\"ש אבי אביו שהי' מפורס' וגדול בדורו והיינו שחתם בריבי קליר וכך היא ג\"כ לשון הקליר בה\"א היחוס ע\"ש ראש המשפחה כך נראה לי אלא שראיתי בהגמיי\"נ כו' עכ\"ל עיין אות א' ולענ\"ד נראה שחתם עצמו בריבי הקליר שקרא לאביו קליר ע\"ש אוצר ומצינו לשון אוצר במ\"ר פ' בראשית שאמר אנטונינס לרבי וכי יש קלרין של מלך חסר כלום ופי' בעל מ\"כ לשון אוצר וקרא ר\"א לאביב ר' שמעון ע\"ד שאמרו על ר\"ע רבו של אביו במס' גיטין דף ס\"ז ע\"א אוצר בלום ועיין שם רש\"י ותוס' ור' שמעון אמר לתלמידיו מדותי תרומות מתרומות מדותיו של ר\"ע ומלת קליר ע\"ש אוצר מצינו פעמים רבות ברבות והיינו טעמא שחתם עצמו אלעזר ברבי ותימה איך יחתם א\"ע בריבי הא רש\"י ז\"ל פי' כמה פעמים על בריבי גדול הדור ועיין במעדני י\"ט אמנם לפי מה שבארתי על אביו קאמר ועיין.",
            "ז יען ראיתי בשו\"ת זכרון יוסף סי' י\"ג בסוף ד\"ה הנה וז\"ל לולי דבריהם הי' נ\"ל שהי' ר\"א הקליר א' מן הגאוני' (סביב זמן רבינו סעדי' גאון שכ' ספר האמונות והדעות בשנת תרל\"ג לאלף החמישי כאשר ראיתי שם) ואביו נקרא קליר בשם עצם והי' מעיר קרית ספר ומאחר שלא נודע לנו עיר אחת אחר החורבן שנקראת בא\"י קרית ספר י\"ל דפי' קרית ספר היינו הלכות כדאמרינן במס' תמורה דף ט\"ז ע\"א ופירשי' לשם על קרית ספר דיהושע ושופטים שלכדה עתניאל יוע\"ש ועל אביו ואבותיו ובני משפחתו הרבנים המובהקי' כתב כן עכ\"ל הנה לדבריו יסד שפיר ר\"א הקינה אאנין תשע מאות ועוד וממש החשבון מצומצם צא וחשוב דוק ותשכח ועיין או' ה' אמנם דברי מורינו הגאון נ\"ע נכוני' ואמוני' עפ\"י תוס' והרא\"ש שהי' בזמן שהי' מקדשים עפ\"י הראי' וזה הי' קודם אביי ורבא וכל חתימת תלמיד בבלי לא הי' ת' שנים אחר החורבן כמבואר בהקדמת הרמב\"ם לספרו משנ' תורה ואיך יתאונן אדם חי קודם אביי ורבא אאנין תשע מאות ועוד ע\"כ צ\"ל האחרונים הוסיפו משלהם ועל שלו הוסיפו (והנה כעת בסדרי לדפוס מצאתי ראיתי שהרבני החכם השלם מוה' וואלף היידנהיים נר\"ו אשר אזן וחקר ותקן הרבה זכה וזיכה את הרבים במחזורים אשר נדפסו ע\"י סיעת מרחמוהי בשנת תקס\"ג בק\"ק רעדלהיים עמד ג\"כ על החקירה לידע להודיע היחוס והזמן מר\"א הקליר ועלה בהסכמה לפניו שהי' אחר רב האי גאון אבל לא הרגיש שבזמן ההוא לא נמצאת עיר בא\"י הנקראת קרית ספר ואלו ידע או ראה שכוון בדעתו לדעת הגאון בעל זכרון יוסף הי' שמח ואף כי שנים מתנבאין בסיגנון אחד עכ\"ז הדבר קשה עלי מאד להמציא דבר נגד רבותינו בעלי תוס' והרשב\"א והרא\"ש ויתר הראשונים וכל הקושית והטענו' אשר טען כבוד החכם המדקדק החוקר הגדול מו\"ה וואלף הנזכר שמה יש ליישבן כי הן הן גופי טענות אשר טענו כנגד ספר הזוהר וכי\"ב כמה ספרי קדמונים מדרשות אשר חברו תנאים ואמוראים עיין בספר אמונת חכמי' פרק כ\"ה כ\"ו כ\"ו ועיין עוד אות ל\"ה) גם לא מצאתי וראיתי מעולם שם עצם איש הנקרא קליר אף בשמות האנשים לענין גיטין אספו ולקטן כל השמות יחדו כמו בסדר השמות הנדפס אצל בית שמואל ובס' שמות להרב מהר\"מ בן חביב ולחכם חגיז וביש\"ש גיטין לא זכרו אחד ששמו הי' קליר לכן אני נבוך מאד בסברת בעל זכ\"י נגד כל הראשונים אמנם נסתפקתי אם אף בימי תנאים ואמוראי' הי' עושי' השירי מלשון עברי בחרוזי' שקורין ריי\"ם כמשפטי האמות איש ללשונו ועיין בכוזרי א' מאמר שני מסי' ע' ואילך ועמ\"ש דון יצחק אברבנאל בשירת דבורה ועמ\"ש ר\"ע מן האדומים בסוף ספר מ\"ע ועיין בהערה לשירת הים מן השלם המפורסים מוה' שלמה מד\"ו רבתי בבאורו לבאר המתורגמן החכם השולם מוהר\"מ ועוד חזון למועד אי\"ה כי כמדומה כל מה שהי' ברוח הקודש לא היה על דרך זה אבל יתר חכמים וסופרים גם המה נהגו בחרוזים כאלה.",
            "ח וראי' גדולה וחזקה מכל הראיות הנזכרות שמעתי מפי החכם השלם הרבני המופלג מה\"ו משה נר\"ו בלאמ\"ו הגאון המפורסם המנוח מוהר\"מ פישלס זצללה\"ה דע\"כ הי' ר\"א הקליר עכ\"פ אחר ר' אבהו וסיעתו כי כן יסד בקדושה במוסף של ר\"ה בזה החודש תקוע שלשים כמו שלשים כו' ופי' המפרש ג\"פ קשר\"ק קש\"ק קר\"ק וזה ע\"כ אחרי שנסתפק לנו אם התרועה גנוח גנח או ילולי יליל או אם שניהם כאחד אבל קודם לכן ע\"פ התורה לא הי' תוקעין אלא תר\"ת ג\"פ ועיין סוגיא דר\"ה דף ל\"ד ע\"א ויש לדחות לפמ\"ש השל\"ה ועמודי שמים עפ\"י דרך אמת מזוהר ומובא בעטרת זקנים להלכות תפילין סי' ל\"ד ועיין אמונת חכמים פ' כ\"ה למ\"ד שאז מסיני נצטוו גם על ספקות שלהם ואינו מחוור בעיני אמנם מצאתי גם ראי' זו איננה מכרחת כי ראיתי דבר נאה שכתב החוקר הגדול הנבון מו\"ה וואלף הנזכר למעלה חן הוצק שם בפיוט וז\"ל בזה חודש כו' ויש גורסי' בכל חודש שתי הגירסות נכונות ולא כמו שפי' המפרש כי שלשים תקיעות הם ג\"פ קשר\"ק קש\"ק קר\"ק שהרי אין זה מדינא כו' אמנם כוונת הפייטן מבוארת עפ\"י משנה ה' פרק ה' דסוכה שאמרו אין פוחתין מכ\"א תקיעות במקדש ובכל יום היו שם כ\"א ג' לפתיחת שערים ט' לתמיד ש\"ש וט' לתמיד של בה\"ע ובמוספין הי' מוסיפין עוד ט' הרי שלשים בכל חודש גם בר\"ה כי לענין התקיעות הוקשו כל הקדשים זה לזה כדאית' במס' סוכה דף נ\"ה ע\"א (ועיין אות ל\"ה).",
            "ט ויהי' איך שיהי' כלם שפה אחת ודברים אחדים שהי' מגדולי הראשוני' וכל הקדושים עמו כי קדוש ונורא שמו והנה האר\"י ז\"ל לא הי' אומר פיוטים ופזמונים אלא מה שסדרו הראשונים כגון הקליר שנתקנו ע\"ד אמת והעתיקו המג\"א בא\"ח סי' ס\"ח, ומה לי להביא ראי' מדברי האחרונים מהאר\"י ותלמידיו הא כל הראשונים קדושי עליון רש\"י ותוספת והרמב\"ן והרשב\"א חבבו בחבה יתירה חבת הקודש כל דבור ודבור שיצא מפיו כאשר אראה לך דוגמא לקמן אי\"ה מאות י\"א ואלך.",
            "יו\"ד ומה גם שהחכם ר' אברהם ן' עזרא נודע לרבים וגם רבותינו בעלי תוס' מביאי' דבר משמו במס' ר\"ה דף י\"ג ע\"א ד\"ה דאקריבו ובמס' קדושין דף ל\"ז ע\"ב ד\"ה ממחרת הפסח והרמב\"ם ז\"ל משבחו ומהללו באגרת אחת (עד שכמעט קשה להאמין שכוון הרמב\"ם ז\"ל על חבורי ר' אברהם ן' עזרא המצויים עתה בידינו) עכ\"ז הפריז על המדה לדבר תועה על איש האלדים קדוש התנא ר' אלעזר הקליר יען כבר שקיל אברהם למטרפסי' ונענש בידוע תדע דברי רבינו הגדול והקדוש הרמב\"ן ז\"ל על דברי ר' אברהם ן' עזרא במה שמלעיג על הפיוטים ותמה על רז\"ל בפ' ויגש בענין מה דאז\"ל בכללן אתה מוצא ל\"ג ובפרטן אי אתה מוצא אלא ל\"ב וכ' הרמב\"ן ז\"ל שצריך לענות על דבריו פן יהי' חכם בעיניו בסתירת דברי רבותינו וכתב שם זהב רותח יוצק בפי החכם הזה ממה שהשיב על רבותינו בענין פנחס וזולתו במקומות הרבה כו' הבט נא שמה ותראה נפלאות בתורת ה' וכיוצא בהן רבות שגלה הרמב\"ן ז\"ל חרפת החכם הזה לעיני כל ועיין בפ' נח מצדיק את הרשע נמרוד ואמר שבנה מזבח והעלה חיות לשם ה' ועיין פ' תולדות שהצדיק את עשו הרשע שבזה הבכורה שיצחק אביו הי' עני כל הרואה בוז יבוזו לו ומה מאד נשתבש והקיל באיסור כרת רחמנא ליצלן בחלב חולין ועיין בהרמב\"ן פ' צו את אהרן ובביאור החכם ר\"ה וויזל שם גם הרב הגדול והנורא מהרש\"ל חבר חבור השגות על ראב\"ע מפי' התורה כך ראיתי במחברת שם הגדולים באות שי\"ן סי' ל\"ב גם בהקדמתו ליש\"ש על מס' ב\"ק כ' וז\"ל ושרי לי' מארי' להרמב\"ם ז\"ל א\"כ הוא מה שנמצא באגרת הרמב\"ם שכתב לבנו וגזר עליו ללמוד ספרי ראב\"ע אשר לא הי' בעל תלמודא ורוב בנינו ופרושו דרך תכונה והטבעי וקבלת חיצונות והתריס בכמה מקומות נגד חכמי התורה והתלמוד או מבלי השגחה או מבלי ידיעה וכבודו במקומו מונח כי חכם גדול הי' ואין משיבין את הארי כי אין הולכין אחר פרושיו לא לחיוב ולא לפטור לא לאיסור ולא להיתר כי עשה כמה פעמים נגד הלכה אפי' נגד חכמי המשנה ונגד אמוראי התלמוד בלי מספר והאריך עוד וגם בהקדמתו ליש\"ש על חולין כ' עליו מה שהוא מה\"ת כ' שהיא מדרבנן ומה שהוא מדרבנן עשה לד\"ת והאיסור עשה היתר והיתר איסור כו' גם שם האריך עיי\"ש ובכל זאת חלילה לנו ולבנינו עד עולם לזלזל אחד המחברים או לדבר בגנות חבוריהם בשביל דברי ריבות אשר ערכו זה לעומת זה (וגם רבינו מהרש\"ל שם פתח בגנות וסיים בשבח כמ\"ש למעלה גם כ' שם ואמת שמעתי אומרים על הראב\"ע שכך הי' מכריז ומודיע לרבים שאינו רוצה לישא פנים אלא לפרש עד מקום אשר שכלו יגיע לולי הקבלה כאשר רימז במקצת מקומות בפי' התורה לולי הקבלה הייתי אומר הבט נא שמה כי קשה עלי להעתיק כל דבריו) וכי לא נקבל בשמחה את רבינו הגדול הרי\"ף בעבור שהשיג עליו הרז\"ה וכי לא נקבל באהבה את רבינו הגדול הרמב\"ם בעבור שהשיג עליו הראב\"ד וכי\"ב לעג הרבה מאד מאד עד היום הזה, דרך כלל על לעג וקלס האויל יתקלס ונבון בל יתעלס, כי הבזיון וכלימה אינו עושה מאומה בזאת יתהלל הכסיל בכבוד המדומה אשר להבל דמה קלון חברו זה הודו וזה הדרו זו תורתו וזה שכרו באופן שדברי בוז שחוק והתל מראב\"ע אינם עושים רושם אצל בעלי המדע ואנשי השם ואינם מזיחים דברי אמת מעיקרם ושרשם.",
            "י\"א בא וראה כמה חביבים הפיוטים בעיני רבותינו הקדושים הראשונים עד שממש כל דבריהם שגורים בפיהם ובלשונם כאשר אראה לך כמה מקומות אשר על ההשקפה הראשונה כתובים הנה רש\"י ז\"ל בפי' התורה כ' על פסוק ויזכר אלדים את רחל זכר לה שמסרה סימנים לאחותה ושהיתה מצירה שמא תעלה בגורלו של עשו שמא יגרשנה יעקב לפי שאין לה בנים ואף עשו הרשע כך עלה בלבו כששמע שאין לה בנים והוא שיסד הפייט (והוא ביוצר לר\"ה המתחיל אבן חוג) בהאדמון כבט שלא חלק צבה לקחתה לו נתבהלה ופי' הרא\"ם עשו כשהביט שלא התפלל יעקב בעד' חשק לקחתה והיא נתבהלה והמפרש הפייט כתב שלא חלה שלא ילדה והוא יותר נכון לענ\"ד כי חלה מענין תפלה הוא מקושר לעלם עם מלת פנים כמ\"ש המדקדקי' הגם כי הפייטנים אינם זהירים כ\"כ בזה (כמו בתפלת נעילה גש לחלותך כו' והוא קצת חרף וגדף ואני הגהתי במחזור שלי גש לחלות פניך כנער כו') ועיין בשרשי שפת אמת בשרש חלה עכ\"ז נראין דברי המפרש וכן נראה משמעות חבור דברי רש\"י יחדו וכן מורה הניקוד דאם הוא מענין תפלה צ\"ל חלה (והראית' הדברים לידידי התורני הנבון המדקדק מוה' ליב ייטלש נר\"ו וכתב אלי וז\"ל על דבריו המוזהבים בענין חלה צדקו אמריו שענן תפל' משרש זה הוא תמיד בבנין פ' והניקוד צ\"ל חלה בדגש הלמ\"ד לא חלה שהוא מב\"ה וטעמו חולי ומכאוב אך את זאת ארמוז שגם בבנין פיעל מצאנו פעם אחת בתנ\"ך שיעודו לשון חולי אשר חלה וגו' אך את זה לא יעיד נגד דבריו ולא יסכי' עמו והוא אך להראות הרחבת לשוננו הקדושה עכ\"ל) עוד שם ופללה רבים בעד התוחלה ופי' המפרש התפללה תפלות רבות בעד התקוה הנה על שהתפללה רחל מבואר ברבה פ' ויצא ובירושלמי פ' הרואה גם בעל העקדה כ' ויזכור אלדים את רחל וישמע וגו' עם שקולות תחנוניה וצעקותיה לא הרעישו אמות הסיפים להזכירה לפניו הוא יתעלה מעצמו זכר אותה ונוסח תפלתה הנה היא כתובה על ספר ישר.",
            "ומ\"ש שם עובר להיות בבטן אחות כו' סילוף דינה ביהוסף להנחות טבע ביוצר העביר כו' ראיתי במהרש\"א חי\"א במס' נדה דף ל\"א ע\"ב ואת דינה בתו תלה הזכרים בנקבות ונקבות בזכרים כו' ויש להקשות דהא דינה זכר הי' ונהפכה לנקבה כדאיתא פרק הרואה וא\"כ עיקר וצורתה זכר הי' ולא הזריע תחלה ונהפכה לנקבה כו' והרא\"מ תירץ בדחוקי' ובשם פענח רזי שמעתי לתרץ הא דנהפכה דינה לבת היינו שהזכר שבבטן לאה ניתן בבטן רחל והנקבה שבבטן רחל ניתן בבטן לאה דהשתא אתי שפיר עיקר יצירתה של דינה נקבה עכ\"ד וכן מוכיחין דברי הפייט ביוצר של ר\"ה עובר להיות בבטן אחות כו' סילוף דינה ביהוסף כו' עכ\"ל וכן נראה מהתרגום אשר בשם יב\"ע יכונה על התורה ושמע קדם ה' צלותא דלאה ואיתחלפו עוברייא במעיהון והוה יהיב יוסף במעהא דרחל ודינה במעהא דלאה עיי\"ש ואפשר שזה בכלל הך שנוייא דמשני הש\"ס במס' ברכות דף ס' ע\"א אין מזכירי' מעשה נסים והוא כר' יהודה בן פזי במ\"ר אף היושבת על המשבר יכול להשתנות הה\"ד הכיוצר הזה לא אוכל לעשות לכם בית ישראל וכן הוא במדרש ילמדנו והיינו שסיים הפייט ביוצר העביר כו' ועיין ירושלמי פ' הרואה.",
            "י\"ב עיין תוס' במס' חגיגה דף י\"ג ע\"א בד\"ה רגלי חיות מביאים דברי הקליר כף רגל חמש מאות וחמש עשרה ישרה לכסא שבחנם מחק המפרש הוי\"ו של וחמש עשרה אשר לפי דעתו גם רגלי החיות ממספר ט\"ו פעמי' ת\"ק והמה הוכיחו במישור מירושלמי פ' הרואה שמלבד רגלי החיות יש ט\"ו פעמי' ת\"ק ז' רקעים וז' אוירים דהיינו עם האויר בין שמים לארץ ואויר שבין רקיע לרגלי החיות ועיין במהרש\"א חי\"א וגם ממקומו שם בגמרא מוכרע שיש אויר בין רגלי החיות לרקיע השביעי ועיין שלשה פנים יפות בשו\"ת זכרון יוסף סי' י\"ג ועיין בס' זית רענן לבעל מג\"א בריש יחזקאל ועיין אות הסמוך ונרא'.",
            "י\"ג מה שיסד הקליר ביוצר בפיוט המתחיל אזור באותתיו וכסאו תלה למעלה כתב המפרש לשון הגביה כמו גבוה ותלול עכ\"ל א\"כ הוא יתכן לומר וכסאו תלל או התליל כמו שיסדו במערבית ליל ראשון של פסח כמנהג בני אשכנז וחרבותיה אתליל אלא הפירוש פשוט כמו התולה ארץ על בלימה ואמרו ז\"ל בחגיגה דף י\"ג ע\"א ואמר רב אתא בר יעקב עוד רקיע אחת יש למעלה מראשי החיות וכתיב ממעל לרקיע דמות כסא ואפי' בין רקיע שע\"ג ראשי החית יש אור גדול מדכתיב מעל לרקיע ולא כתיב על רקיע כמו שפירשי' בחומש ובין המים אשר מעל רקיע על רקיע לא נאמר אלא מעל רקיע לפי שהן תלוין באויר דרך כלל כלם תלוים ועומדים במאמרו י\"ת ועיין שו\"ת זכ\"י שם והדבר מפורש בפרקי דר\"א פ\"ד וכסאו גבוה ותלוי למעלה באויר (וכעת שנדפסו המחזורי' מהחכם השלם החוקר הנזכר וראיתי גם הוא לא הניח הפשוט) מה שיסד הקליר בוחיות אשר הנה מרובעות כו' הן מוספי חודש עשתי עשרה עיין מ\"ש תוס' במס' ר\"ה דף ח' ע\"ב ד\"ה שהחודש.",
            "י\"ד במס' ר\"ה דף כ\"ז ע\"א בתוס' ד\"ה כמאן מצלינן כו' ומה שיסד ר' אלעזר הקליר בגשם דשמיני עצרת כר\"א בתשרי נברא ובשל פסח יסד כר' יהושע אומר ר\"ת דאלו ואלו דברי אלדים חיים ואיכא למימר דבתשרי עלה במחשבה לבראו' ולא נברא עד ניסן כו' עיי\"ש ועיין בס' יערות דבש דרוש א' ד\"ה ובזו.",
            "ט\"ו בדה\"י ב' כ\"ב י\"א בפסוק ותקח יהושבעת בת המלך את יואש וגומר ותתן אותו ואת מניקתו בחדר המטות פירש\"י בעליית בית קדשי קדשים והוא שיסד הקליר יום ראשון של ר\"ה בזכרונות אם פץ להמטות נפץ חדר המטות לכפור יזכור כו' עיין שם.",
            "ט\"ז על פיוט זכרונות ליום השני של ר\"ה המתחיל אפחד במעשי אות כ' כי הם בזרוע עדיך לא בא כתבו תוס' במס' ברכות דף י\"ז ע\"ב שיש למחוק מלת לא ויש להגיה כי הם בזרוע עדיך בא עפ\"י מה דאמר שם כל העולם כלו נזונין בצדקה והן נזונין בזרוע עייש\"ה יען המפרש הפייט הרגיש קצת וכתב כי הם עצמם בזרוע עדיך לא בא ומ\"ד שם כל העולם כלו נזונין בזכותן והם אפילו בזכות עצמן אין נזונין כו' עיי\"ש רשי' ויש אתי עוד מקום ליישב עפ\"י הסדר המפרש שם ואין להאריך עכ\"פ אין לשנות נוסחה הישנה.",
            "י\"ז על ארבע פייסות שיסד הפייט במוסף יום כפורים כתב בעל המאור ב\"פ דיומא וז\"ל והוי יודע כי בעלי הקרוב\"ץ שהכניסי בפיוטיהן עבודת היום כפורים ארבע פייסות טעו כלם במשנתינו ולא הבינו כי בפייסות החשובים במשנתינו לשאר ימות השנה הם כו' וכת' עליו הרמב\"ן בספר מלחמות ה' וז\"ל אמר הכותב גם בעיני יפלא אבל אף בסדר עבודה הבבלי אשר מימי רבותינו כתוב בו פייסות וכן בדברי פייט הראשון ר' אלעזר ב\"ר קליר ובקרובות הגאונים וחכמי הישיבות ורבני ספרד האחרונים זכר כלם לברכה ואפשר שיטעו כל רבותינו ואבותינו ולבעל המאור הזה לבדו נתנה החכמה ואין לזרים אתו ונתתי לבי לדרוש ולתור כו' ובקשתי משם ומצאתי ועיין בהרמב\"ם פ\"ד מה\"ל עיה\"כ הל' א' ובלח\"מ ועיין תוס' י\"ט פ\"ב משנה ב' דיומא ועיין תוס' במס' זבחים דף פ\"ו ע\"א ד\"ה משום אמנם בסליחה למוסף המתחלת איך אשא ראש יסד המחבר והלכות תמיד לא אחר ובטלו פייסות בצום המובחר וזהו כדעת המאור ודעתי וכן ראיתי בסדר העבודה מיוסי בן יוסי כ\"ג שהשמיט הפייסות בי\"כ וכן הוא בסדר הספרדים המתחיל אתה כוננתה ושלא לומר דברי' הסותרי' זה את זה יאות לבטלה סליחה זו מקמי הפיוט כי כבר העידו הרז\"ה והרמב\"ן יחדו שנהגו מאבותינו ורבותנו לומר בסדר עבודת י\"כ ארבע פייסות ועיין מג\"א א\"ח סי' תרכ\"א ס\"ק ד'.",
            "י\"ח הבית יוסף בא\"ח שם כ' וז\"ל וכן נהגו העולם לקרות סדר עבודת כהן גדול לביה\"כ ויש פייטונים שסדרו אותה בענין פייט ויש כמה מיני סדרים והסדר פשוט לקרות בני ספרד הוא סדר אתה כוננתה שיסד יוסי בן יוסי כהן גדול (כ\"כ הריטב\"א ז\"ל בפרק הוציאו לו בשם בעל העיטור) ויש בו כמה דברים שאינן כהלכה ואין לתמוה עליו שהרי כתבו תוס' בפ\"ק דיומא גבי טבילה בזמנה (דף ח' ע\"א ד\"ה דכ\"ע) מה שעשה רבינו אליהו הזקן באזהרות שלו טבילה בזמנה ועל ד' גדילים יתד על אזנך תכסה הגדולים מנהגם הי' שלא היו מקפידים לכתוב כהלכתא כמו שיסד על סתם נסקלין דנתם ונתחייב תסקלוהו ויאמר המלך תלוהו היינו כר\"א פ' נגמר הדין כל הנסקלין נתלין ודלא כרבנן דאמרי אין נתלה אלא מגדף ועובר ע\"א עיין אות מ\"ז.",
            "י\"ט אגב אודיעך דבר מה (הגם שאין תכלית תשובה זאת לתקן הטעיות או לברר איזה נוסחה נכוחה אשר רוח חכמים הימנה נוחה או חלילה לשנות דבר מנוסחות האשכנזים לספרדים כ\"א כוונת תשובה זו לידע ולהודיע מה מאד נפלאת אהבת הקדושים אשר בארץ החיים ואיך היו נחמדים וערבים עליהם דברי הפייטנים הקדמונים אלא אחרי שאני קאי בהאי ענינא אימא מלתא) הנה כך נוסחת כה\"ג ביה\"כ במחזורים כמנהג אשכנז ופולין וכך היתה תפלתו של כה\"ג ביה\"כ כבצאתו מבית ק\"ק כו' יה\"ר מלפניך כו' שנה נבואה בגזרה טובה לבית מקדשינו כו' שנה שתוליכנו קוממיות לארצינו כו' שנה שתעלנו שמחים לארצינו כו' כאן ישאלו התינוקות אפשר שבית המקדש הי' קיים וישראל היו שרויין על אדמתן וכהן הגדול הי' עומד ומתפלל שתוליכנו לארצנו ותטענו בגבולנו וידעתי שיש לדחות אחרי שנתרחקנו מעל אדמתינו הוסיפו על של אבותם דברים כאלה ואין הדברים נראין אחרי שפתח וכך היתה תפלתו של כה\"ג ככה עיכובא משמע והעתקתי בגליון מחזור שלי נסח הספרדים בזה וכך היתה תפלתו של כה\"ג בצאתו בשלום מן הקודש יה\"ר מלפניך כו' שתהא שנה זו הבאה עלינו ועל כל עמך בית ישראל בכ\"מ שהם אם שחונה גשומה ואל תכנס לפניך תפלת עוברי דרכים לענין הגשם בלבד בעת שהעולם צריך לו ושלא יצטרכו עמך בית ישראל בפרנסה זה לזה ולא לעם אחר שנה שלא תפיל אשה פרי בטנה ושיתנו עצי השדה את תנובתם ולא יעדו עביד שולטן מדבית יהודה ובכן כמו ששמעת תפלת כה\"ג בהיכל כמו כן מפינו תשמע ותושיע ויה\"ר מלפניך ה' אלדינו כו' שתהא שנה זו הבאם עלינו ועל כל עמך בית ישראל בכ\"מ שהם שנת אוסם שנת ברכה וראיתי בתוס' ישנים במס' יומא דף נ\"ג ע\"ב בשם הירושלמי שכהן גדול הי' מסיים בתפלתו ולא יגביהו בני ישראל שררה זה על זה והרמב\"ם בה\"ל עבודת יה\"כ לא העתיקו ועיין עוד שם בתוס'.",
            "כ עיין רש\"י בספר יחזקאל מ\"ב כ' שמביא דברי הקליר מיו' השני של סוכות דוד ינטה קו כו' ועייש\"ה ועיין אות הסמוך ונראה.",
            "כ\"א רש\"י במס' יומא דף ס\"ז ע\"א ד\"ה שבעה ומחצה ריס לכל מין מביא דברי ר' אלעזר הקליר בפייט ארחץ בנקיון כפות (והוא ביוצר ליום השני שם ומה שנרשם במחזורים דפוס פראג שנת תקיז\"ל על הפיוט המתחיל אמנם שם המחבר שלמה חתום לבסוף טעות כנראה מדברי רש\"י פה גם לא נמצא שם חתום שלמה) ברוחב ע\"ה מיל חריצותיה גבול כל שבט ושבט כך יעלו בנפוצותיה והוא כברייתא דספרי פ' האזינו שמצינו שם מדות חלוקת א\"י לעתיד לבוא רוחב גבול כל שבט ושבט שבעים וחמשה מיל והם אלף קנים שבסוף ספר יחזקאל עיי\"ש והנה מדברי תוס' חגיגה דף י\"ג ע\"א ומהרש\"א ס\"פ אין עומדין משמע שהי' ר\"א הקליר מא\"י מקרית ספר ובימיו הי' מקדשי' עפ\"י ראי' ולא תקון שום קרוב\"ץ ליום השני ומדברי רש\"י פה נראה שיסד גם ליום השני וכן נראה מדברי רש\"י אשר הבאתי באות הקדום ובאות הסמוך אי\"ה ומחוורתא כמ\"ש מורנו הגאון נ\"ע בספרי צל\"ח שהקליר יסד שני פיוטים ליום ראשון של סוכות דהיינו אקחה פרי עץ הדר שחתום בו הקליר ופיוט אלים כהשעין אב שחתם בו ג\"כ הקליר אלא לפי שהפיוט אקחה כל יסודו על ארבע' מינים שבלולב והפייט אלים כהשעין אב עקרו למצות סוכה ולכן יסד שני פיוטים שאם חל ראשון בימי בג\"ה ויש מצות ארבע' מינים בו ביום יאמרו הפיוט אקחה פרי עץ הדר ואם חל יום ראשון בשבת יסד פיוט אלים כהשעין אב שהוא מיוסד על מצות סוכה ואנו שעושין שני י\"ט קבעו מייסדי המנהגים שניהם אחד ליום ראשון ואחד ליום שני עכ\"ד פי חכם חן ושפתים ישק (ועיין לקמן אות מ\"ו) אלא שתמה שם על מהר\"א טירנא ושארי מייסדי מנהגים ועל הלבוש שלא תקנו בשני ימים של סוכות שאם חל יום ראשון בשבת להפך הסדר ולומר קדושת של יום שני בראשון שהוא מיוסד על הסוכה וקדוש' יום ראשון בשני שהוא מיוסד על ארבע' מינים והניח הדבר בתימה עייש\"ה ולענ\"ד נראה ליישב הנה מ\"ו הגאון נ\"ע חשב בדעתו הרמה אלים כהשעין אב הוא התחלת הפיוט אשר יסד ר' אלעזר הקליר כמפורש בלשונו שם (בעבור שנרשם שם במחזורים אלעזר ב\"ר קליר) והוא אינו מדבר אלא מארבעה מינים שבלולב ובזה יפה דבר ובזמנו דבר אבל אינו כן לענ\"ד אלא מארחץ בנקיו' כפות עד סוף הקדושה יסד ר' אלעזר הקליר כנראה מדברי רש\"י הנ\"ל וא\"כ מה יועילו חכמים מייסדי מנהגים בתקנתן אם חל יום ראשון בשבת להפך הסדר ולומר מקדושת יום השני ארחץ בנקיון הא הפייט הזה ג\"כ מדבר מארבעה מיני' ודוחק לומר כשחל בשבת אז לדלג לגמרי כל הפייט הראשון המתחיל ארחץ ולהתחיל אח\"כ זהו דוחק גם לא יהי' הפייט לומר באבות כשאר ימים גם אין על זכרוני בשום מקום שיסדו להפך הסדר ולדלג פיוט אחד לגמרי בשני ימים שלא לאומרו כלל אם לא שכל הסדר נדחה לגמרי ואז הדבר תלה במנהג פוזנא ושארי קהלות ועיין מ\"ש המג\"א בא\"ח סי' תפ\"ט וסי' תרמ\"ב גם אחרי דלא פסיק ר' אלעזר הקליר אף אנן לא פסקינן וברור.",
            "כ\"ב שם ביוצר ליום השני של סוכות במחזות המצוחצחות בתשע מחזות כו' מובא בפירש\"י יחזקאל מ\"ג ג' ועיין שם, מפיוט מעריב של ש\"ת עצרת חג האוסף כו' הוכיח הט\"ז בא\"ח סי' תרס\"ח שי\"ל שמיני עצרת חג הזה ואודיעך שאני בגליון ש\"ע שלי בהגהות רמ\"א שם ואנו נוהגין שאין אומרי' חג בשמיני דלא מצינו בשום מקום שנקרא חג כו' עכ\"ל כתבתי ואף דמצינו בלשון חכמים גם על ש\"ע שם חג עכ\"ז אין נראה לענ\"ד להמציא לומר חג דלא עדיפא לשון חכמי' ממה דאמר דוד ע\"ה בכסה ליום חגנו ואמרו ז\"ל איזה חג כו' זה ר\"ה ואפ\"ה מעולם לא שמענו לומר חג הזכרון ובזה נסתרו כל ראיות האחרונים נגד הרמ\"א.",
            "כ\"ג עיין בתוס' במס' ע\"א דף י\"ז ע\"א מביאים הפייט משבת חנוכה יקדו בהבהבי עלק שהגיהנם נקרא בשם עלק כמו לעלוקה שתי בנות שדרשו רבותינו ז\"ל שם על הגיהנם ועיין שם בתוס'.",
            "כ\"ד שם בפיוט ממואסת כל עץ הדקיר כו' מובא ברש\"י יחזקאל כ\"א י\"ח ועיין עוד שם.",
            "כ\"ה דברי הקליר פ' שקלים רשום מבטן להפקד במשמרת הקודש מובא במפרש על דברי הימים א' כ\"ה ג' אשר בשם רש\"י יכונה ואינו כן אלא הפירוש הזה נראה הוא מתלמידי רב סעדי' גאון כנראה קצת מדברי תוס' במס' יומא דף ט' סוף ע\"א ועיי\"ש.",
            "כ\"ו שם ביוצר עוצם המון חוגג שוטף כנהר כו' מובא ברש\"י על ספר תהלים מ\"ב ה'.",
            "כ\"ז שם בפיוט והפרת תקפו כנגד שני הנהרות עיין מ\"ש תוס' בזה במס' בכורות דף נ\"ה ע\"ב בד\"ה הוא פרת עפ\"י מדרש ועיין שם שם ורבע מוכן לרבוע כוס ישועות כו' עיין בתוס' במס' פסחי' דף ק\"ט ע\"א ד\"ה רביעית של תורה עד סוף הדבור.",
            "כ\"ח שם בפיוט גיא וכל עפרה בצרדה הכילו הוכיחו תוס' ישנים במס' יומא דף י\"ט ע\"ב ובתוס' מנחות דף ל\"ה ע\"ב שאצבע צרדה היינו האמצעי שהיא אצבע ארוכה ולא כפירש\"י שם צרה של אגודל והיינו אצבע הסמוך לגודל דהרי כתב הקליר גיא וכל עפרה בצרדה הכילו פי' משום דכתיב וכל בשליש עפר ארץ והיינו אצבע האמצעי שהוא שלישי וכן נרא' ממדרש ילמדנו ומהערוך ומה דאמרו שמכין לפניו באצבע צרדה כו' ועייש\"ה ובתוס' י\"ט פ\"א משנה ז' במס' יומא ועיין אות הסמוך.",
            "כ\"ט שם בפיוט הקליר נמצאת דת כמדותיה רחבה וארכה אלפים וארבע מאות בעולם מאריכה האריכו בזה תוס' במס' עירובין דף כ\"א ע\"א גם שם פלפלו איזהו נקראת אצבע צרדה ועיין אות הקדום.",
            "ל בפייט לפרשת זכור המתחיל בלשון אשר זכרת בזאת ידעת כי יש לך לזכור אבל תשוח עלי נפשי עד שתזכור הובא בפירש\"י על מגלת איכה בפסוק זכור.",
            "ל\"א שם בפייט המתחיל זכור כסות ולשון שנה כו' מובא בתוס' במס' ראש השנה דף ג' ע\"א בד\"ה וישמע ועיי\"ש.",
            "ל\"ב מתלמידי רב סעדי' גאון הנקרא לענ\"ד בשם רש\"י על דברי הימים ב' כ' א' מביא דברי הקליר שם זכור עריץ בעמונים נחבא כו' ומבאר דבריו שא נא עיניך עליו.",
            "ל\"ג שם בפיוט הקדושה ושרפי הקודש המעולים כתלמיד לרב יהיו שואלים מה פעל אל אלים עיין דברים של טעם ודעת קדושי' במהרש\"א חי\"א פרק גיד הנשה באגדה שלחני כי עלה השחר.",
            "ל\"ד בפיוט הקליר לפרשת פרה מן הדם טחול דם כו' שנויים רבים נאמרו שם נגד מה שאז\"ל במס' חולין דף ק\"ט ע\"ב וכנגד כותית לא כתב הפייט מאומה והרגישו בזה בעלי התוספות שם וכתבו את הכל יפה עשה עפ\"י הירושלמי עיי\"ש.",
            "ל\"ה שם בפייט המת בבית אינו מטמא יצא ממנו אות מטמא זה לשון הפסיקתא לפרשת אשה כי תזריע וטמאה שבעת ימים היא טמאה ואין הולד טמא וזה שאמר ר' אלעזר הקליר המת בבית הבית טהור יצא מן הבית הוא טהור והבית טמא עכ\"ל עיין שם במפרש וזהו קצת ראי' לשטת תוס' והרא\"ש שהבאתי באות זי\"ן ולא כקצת חכמים שהבאתי שמה ולזה הערני א' מאהבי התורני המופלג מוה' יודא קלינבערג נר\"ו אמנם לענ\"ד נראה מ\"ש זה שאמר ר' אלעזר הקליר אינו מלשון הפסיקתא אלא דבר זה הוסיף רבינו טובי' ברבינו אליעזר אשר אסף הפסיקתא זוטרתא והוא הי' בשנת ארבעת אלפים תת\"ן בימי הרב אלפסי ז\"ל ומצאתי בספר מאור עיני' מאמר שני חלק רביע מאמרי בינה פרק י\"ט מביא כמה ראיות שר\"ט בר\"א ז\"ל הוסיף כמה דברים בפסיקת' רבתי וזוטרתי עיי\"ש.",
            "ל\"ו שם בקליר אין להרהר ולומר על מה נחקקה שכלם נתנו בנשיקה כתבו תוספות במס' ע\"א דף ל\"ה ע\"א דף ל\"ה ע\"א בד\"ה מאי שנא לשון משיקין עליהם את הפה ועיין שם ועיין אות הסמוך.",
            "ל\"ז מה שכתב בפיוט פ' החדש להנתן דת חדשה וכיוצא בזה נמצא איזה פעמים בפייט עפ\"י מדרש ילקוט הוא ע\"ד שכתב רש\"י ז\"ל בשיר הקדש קדשים ישקני מנשיקות פיהו על שם שנתן להם תורתו ודבר עמהם פא\"פ ואותם דודים עודם ערבים עליהם מכל שעשועי ומובטחים מאתו להופיע עוד עליהם לבאר להם סוד טעמיה ומסתר צפונותיה ומחלים פניו לקיים דברו וזהו ישקני מנשיקות פיהו עכ\"ל והבין זה (ובזה י\"ל לשון הפייט באות שלפני זה בין תבין) אבל חלילה וחלילה לאיש הישראלי להרהר ולומר שתהי' דת חדשה כי כמו שלא יחליף אל כן לא ימיר דתו ואנשי כנסת הגדולה יסדו ודבריו חיים וקימים נאמנים ונחמדים לעד ולעולמי עולמים כו' כמבואר בארוכה בקונטרס אהבת דוד אשר דפסתי בק\"ק פראג שנת טמאי\"ם לנפ\"ש הוא הי' תקס\"ל לעומת כלבים רעים מאמיני הפגר התוגר שבתי צבי מודח ועקוב פראנק תפח עצמותם עיי\"ש.",
            "ל\"ח שם בפיוט פץ בעשו' לאמרו בעבות צליחת ירדן בו להתוו' כו' בארתי עפ\"י מ\"ש הט\"ז בא\"ח סי' ת\"ל עיין שם דוק ותשכח.",
            "ל\"ט שם בקליר בסלוק הקדושה המתחיל הוא נקרא ראש וראשון הגירסא ויתכסה מהם שבועים שבעה ורש\"י ז\"ל בפירושו על דניאל ח' י\"ד וי\"ב י\"ב מביא דברי הקליר אלו וגרס שבועים וששה וכן מוכח החשבון שם שים עיניך עליו ותחזינה מישרים. מ מה שכתב הפייט לשבת הגדול סכיני דאשתמש בהון לארוחין אם אפשר לעשותן חדשי' הם משובחין מבואר בו פי' בגמרא במס' פסחים דף למ\"ד ע\"ב במה דאמר רבינא לרב אשי הני סכיני דפסחא כו' ועיין ט\"ז בא\"ח סי' תנ\"א ס\"ק ה' ובמ\"א שם סק\"ו.",
            "מ\"א שם פחר קדרות כו' וקערות מותרת כי שקיל מדורא עלייהו לאנחא מובא בתוספות במס' ע\"א דף ע\"ד ע\"ב ד\"ה דרש ופליגי עלי' ואמרו אין הלכה כך אלא צריך להגעילן בכלי ראשון כו'.",
            "מ\"ב גם סוף דברי הפייט שם בחמישי הלל הגדול ישתנס מובאים בתוספות במס' פסחים דף קי\"ז ע\"ב ד\"ה רביעו ודחו שם דבריו ועיין שם.",
            "מ\"ג מ\"ש הפייט ביוצר יום ראשון של פסח טוטפת כלילו כתבו תוס' במסכת ברכות דף וי\"ו ע\"א ביאור עפ\"י מה דאז\"ל שם דתפילין דמרי עלמא כתיב בהו ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ עיי\"ש ועיין בעטרת ראש על מס' ברכות שם.",
            "מ\"ד שם בפייט טס מטע מזורזים קורות בתינו ארזים מובא בפי' רש\"י בחומש בפסוק ועשית קרשים למשכן בפרשת תרומה ועיין שם.",
            "מ\"ה במערבית ליל שני של פסח אור יום הנף מובא בתוס' במס' ברכות דף י\"א ע\"א בד\"ה אחת ארוכה, ליל שמורים שאומרי' בלילי הפסח בבהכ\"נ בתפלת ערבית הם לרשיז\"ל המפרש עכ\"ל הרשב\"ש בתשובה סי' תנ\"ו.",
            "מ\"ו בפיוט יום השני של פסח משכו ושחטו אותו ואת בנו ביום אחד בל תשחטו וכתבו תוס' במס' מגלה דף כ\"ה ע\"א ד\"ה מפני שעושה מדותיו של הקב\"ה רחמים והן אינם אלא גזרות קשה להר\"ר אלחנן על מה שיסד הקליר בקדושת שאנו אומרי' ביום השני של פסח צדקו או\"ב כו' דמשמע שר\"ל שהקב\"ה חס על או\"ב והוא אינו אלא גזרה עכ\"ל אף כאן אנו צריכי' לדברי רבינו הגאון נ\"ע עיין אות כ\"א שלא תהיה סתירה לדברי תוס' במס' חגיגה שהקליר לא יסד רק ליום אחד ועיניך רואות לפמ\"ש תוס' פה שיסד גם ליום השני של פסח אלא כדאמרן הקליר חקר ותקן הרבה פיוטים וכלם ליום ראשון ואנו שעושין שני ימים ויסדו מייסדי המנהגים לאומרם בשני ימים וכן משמעות מתק לשונם של רבותינו בעלי תוס' על מה שיסד הקליר בקדושתא שאנו אומרי' ביום השני כו' דקדקו לומר שאנו אומרים ליום השני דבר זה חשבתי זה רבות בשנים ואשתכח בסבא קדישא כוותי בספר ברכי יוסף בא\"ח סי' קי\"ב גם שם ביורה דעה סי' ט\"ז אות ב' ראיתי דבר נאה ומתקבל לבאר דברי הפייט הזה וליישב קושית הר\"ר אלחנן וז\"ל שמעתי מחד מרבנן שפירש כמ\"ש תוס' ר\"פ או\"ב דהוה ס\"ד שאם צריך לפסח ואין לו אלא אותו שנשחט בו ביום אביו או בנו דס\"ד דאתי עתה דפסח ודחי לאו דאו\"ב כו' עיי\"ש וזהו כוונת הקליר אשר יסד צאן לפסח משכו ושחטו צדקו או\"ב ביום אחד בל תשחטו כלומר דהגם אשר אנכי מצוה לשחוט ק\"פ צדקו ושמרו או\"ב בל תשחטו ולא תסברו דמשום מ\"ע דפסח היכא דאי אפשר דחי ללאו או\"ב ובהכי ל\"ק קושי' תוס' וא\"ש מאי שאיטי' או\"ב התם ונכון ואח\"ז רב כמדומה שראיתי פי' הנזכר בספר אחד מרבינו אשכנז. זולת של יום השביעי ואחרון של פסח שירות אלה לשון שירה מיוסדי' כי תשועתם כיולדה כו' ביארו בתוס' בפסחי' דף קט\"ז ע\"ב בד\"ה ואמר ע\"פ המכילת עיי\"ש.",
            "מ\"ז במוסף יום ראשון של שבועות על פיוט המתחיל אתה הנחלת אשר מונה שמה תרי\"ג מצות כתוב למעלה וז\"ל שם המחבר רבינו אליהו הזקן סדר כל תרי\"ג מצות וסדרם שלא כסדר מפני שהי' בבית האסורים ולא הי' בידו ספרים וכתבם כפי מה שעלו על זכרונו עכ\"ל הן אמת שכתבו תוס' במס' יומא דף ע\"א ובמס' נדה דף למ\"ד ע\"א שרבינו אליהו הזקן ז\"ל כתב אזהרות והמה שלא כהלכתן כי בעלי הפיוט לא דקדקו כ\"כ לכתוב כהלכתן (ועיין מ\"ש אות ח\"י וראיתי לבעל תוס' י\"ט פ\"ג דמכות משנה ב' שכ' וז\"ל הטמא שאכל את הקדש כו' מכאן ולהלן לא יכולתי לעמוד על סדרן של הלאוין למה סדרן התנא על זה הסדר שלא ככתוב ומצאנו כיוצא בזה לבעלי הפיוט באזהרות שיסדו לחג השבועות שלא שמרו שום סדר קדימה ואיחור כו') אבל המעיין בתוספות שם בחרוזים אשר העתיקו מאזהרות שלו ויראה שאין זה הפייט אשר לפנינו מנהג פולין המתחיל אתה הנחלת וכן נראה בתוס' במס' סוכה דף מ\"ט ע\"א סוף ד\"ה שכל המשבח ועיין שו\"ת מהרש\"ל ס\"ס כ\"ט ותראה שאזהרות אתה הנחלת לא יסד רבינו אליהו הזקן.",
            "מ\"ח בפיוט האהבה בפ' שלח המשולשל יהי' נפשל מפורש בתוספות במסכת מנחות דף מ\"א ע\"ב בד\"ה בש\"א ועיין שם.",
            "מ\"ט כמה סליחות מובאות בתוס' כמו הסליחה מיום השני של עשרת ימי התשובה המתחלת תוחלת ישראל מדרס הגז נץ אפרוחי' קרוצי' עמ\"ש תוס' במס' חולין ר\"פ אלו טרפות.",
            "נ' סליחה לתענית אסתר המתחלת אדם בקום עלינו איש איש בשלוש אמות מובאה בתוספות במס' חגיגה דף י\"א ע\"א ועיין שם.",
            "נ\"א ואף קינה אחת המתחלת איכה אלי כו' כלה המוני ללכת ארם נהרים למען לא תעבור חרב כל שהוא באפרי' לא שמע לחוזה וישוב אחורים כי נגזרה הגזרה מצרים במצרים נראה מהמפרש דברי הימים אשר בשם רש\"י יכונה שחברה וגם יסדה הקלירי ועיין שם ב' ל\"ה כ\"ב.",
            "נ\"ב וכי\"ב הרבה פיוטים שמובאים ברש\"י ותוס' ולא ידעתי מקומם לפי השעה או שאינם עפ\"י מנהגנו כמו במס' ביצה דף ל\"ג ע\"א במתני' אין מוציאין את האור כו' ולא מן המים פירש\"י כך ראיתי בפיוט יוצר שיסד אחד מגאוני לומברדיאה ובחגיגה דף י\"ב ע\"א בתוס' ד\"ה מסוף עולם כו' זה הים שליש עולמו כו', ובמס' ר\"ה דף י\"א בתוס' ד\"ה אלא דקאי בחג עיי\"ש, ובמס' חולין דף ס' ע\"א בתוס' ד\"ה פסוק זה מט\"ט שנהפך לאש מבשר ואומר שר המשרת נער נקרא הוא מט\"ט הנכבד והנורא, ועיין תוס' במס' זבחים דף פ\"ו ע\"ב מביאים דברי הפייט הוקמו מחצות אפר לבערה בפייס דשן הבערה עיי\"ש בד\"ה משום, מלא רודפתי וחסרה שנת גאולי הוא בפירש\"י על מגלת איכה א' ו', בפירש\"י על זכרי ה' י\"א מביא דברי הקליר רביעית היא שמינית עפ\"י מה דאז\"ל במדרש תהלים שארבע מלכיות שנשתעבדו בישראל כפולות הי' עיי\"ש קרוב\"ץ של שבת חנוכה המתחיל מנשה את אפרים כו' מובא במפרש אשר בשם רש\"י יכונה על דה\"י א' כ\"ח י\"ט.",
            "נ\"ג ראיתי בשו\"ת תשב\"ץ ח\"ש סי' רמ\"ו שטרח ליישב הפייט מפ' החודש ומקיר קרקר ומשוח שיחם ומבאר עפ\"י מדרש שבמצרים היו נוהגים כשמת להם בכור הי' חוקקי' צורתו בקירו' הבית וכשמתו הבכורות אותם שבקירות ג\"כ נפלו ונשתברו גם שהיו חקוקי' קרקרם ושברם מלשון מקרקר קיר ומשוח מקבר סיחה אותם ע\"י עכברים מלשון לסיחותי עפרה ממנה שהוא לשון סחיבה וגרירה בארץ עיין עוד שם.",
            "נ\"ד ומה שיסדו רבותינו בעלי הפייט פיוטיהם בלשון שאין רוב בני אדם מבינים הטיבו אשר דברו כמבואר בטוב טעם ודעת בשו\"ת שער אפרים סי' י\"ג והוא ע\"ד מ\"ש במס' גיטין דף ס' ע\"ב בפלוגתא דר\"א ור\"י אם התורה רובא בכתב ומעוטא בע\"פ כו' אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו ועיי\"ש בתוס' וכמו ששבחו חכמים ג\"כ לאנשי בית אבטינס וחבריו עיי\"ש דברים של טעם וטהורים אמרי נועם.",
            "נ\"ה והנה ראש המדקדקי' הוא רד\"ק אשר חכמת הדקדוק הטיב הדק ואם אין קמח אין תורת דקדוק כלל וכל הבא אחריו אין לו צמח בלי יעשה קמח עיקר גם הוא חלק כבוד ויקר לרבותינו בעלי הפייט אף שנראה בקצת מקומות שהמה נגד כללי הדקדוק אשר בידינו והערני כבוד ידידי הרבני המשכיל מוהר\"ל הנ\"ל דברי רד\"ק בשרש עתר האריך ליישב לשון הפייט תזכו לשנים רבות תענו ותעתרו וכתב שנהגו כן לפי שמצאנו בלשון מענה העונה והנענה כאחד כו' ואפשר כי על ענין זה נהגו כן בלשון עתירה אעפ\"י שאינו נמצא כן למדו מזה כי ענינם קרוב והלשון קצר אצלנו וטוב הוא להרחיבו כדמיון הנמצא בפסוק אך לא נצא מדרך לשון הפסוק מכל כו' ושם תראה שמאהבת האמת סותר ע\"מ לבנות דברי חכמים וחידותם כי ידע ערכם המה ישרים בלבותם ולא עלה על לבו לזלזל חכמי לב כדורשי לשון החדשים. בא וראה מי לנו גדול בדור קרויי ותנויי קרובי ופייטני ודרשן כרבינו יצחק הערמאה בעל העקדה הבט נא כמה כבוד ותפארת אשר חלק לרבותנו מייסדי הפייט עיין בשער נ\"ח שכתב וז\"ל היטיבו כל החכמים והחסידים הראשונים אנשי השם מעולם אשר יסדו פיוטים נפלאים וסדרו בהם שבחם ותהלות מגבורות הש\"י ומעוצם פליאותיו.",
            "נ\"ו נשאל מאת הגאון בעל שאילת יעב\"ץ בסי' ל\"ד על מה שמוסיפים בני אשכנז בנוסח אלדים צוית וכתב שהקפיד' מצאה מקום כאשר מצאה בפיוטי היוצרות ואי אפשר לשנות מנהג הצבור באלה וכתב לפי שהמחבר גדול בישראל מחשובי הקדמונים רבינו אפרים ומוזכר כמה פעמים בתוספות ובודאי לא דבר רק דבר החכם דעדיף מנביא ומצוה להטריח עצמו על כיוצא בזה ועיין שם.",
            "נ\"ז. ומ\"ש כמה פעמים דיני התורה עיין מ\"ש הרב בעל ח\"י בא\"ח סי' תכ\"ט סק\"ב ליישב מנהגנו שאין דורשין שלשים יום קודם החג ולא בחג עצמו דסומכין על קריאת התורה ועל הפיוטים שיש בהם הרבה דינים והלכות ומנהגן של ישראל תורה היא עיין שם, ויש עוד כהנה וכהנה רבות מאד ברש\"י ותוספות ויתר הראשונים והאחרונים אשר הי' על לשונם דברי הפיוטים ופירשו דבריהם בספריהם ובפרט במהרש\"א חי\"א ובחבורי זקני הגאון בעל עוללות אפרים ואנכי לא הבאתי זולת דברי גדולי הראשונים אשר המה על זכרוני במהירות בהעברה בעלמא והם הגבורים אשר מעולם אנשי השם.",
            "נ\"ח ועתה החרשים שמעו והעורים הביטו לראות אם הראשונים בני האלדים בעלי האסופות רש\"י ותוס' והרמב\"ן והרשב\"א ויתר גדולים וקדושים אשר בארץ החיים אהבו וחבבו דברי הפייטנים חבה יתירה נודעת להם שהיו בקיאים בהם וקבעו דבריהם כדרבנות וכמסמרות נטועים אנו כבני חמורים אין אתנו יודע עד מה איך להעלות על דעת בעבור דקדוקי עניות להעביר על דעת תורה ובשביל קנאת סופרי' שאינה תרבה חכמה להאביד דברי חכמי' וסופרים גם זה בכלל מה דאז\"ל מיום שחרב בית חמדתנו שרו חכימיא למיהוי כספריא כו' לכן חלילה להעלות על דעת אחד מישראל לבטל אחד הפיוטים עיר ועיר מדינה ומדינה כמנהגן אשר חברו הגאונים הראשונים גדולי חקרי לב זכר כלם לברכה.",
            "נ\"ט הנה על מה שקבעו בין הברכות והתפלה כבר נשאל להרשב\"א בארצות שיש מנהג לומר פיוטים לכבוד החתן או לכבוד ברית מילה קודם ברוך שאמר ולאחריו ובין יוצר ואהבה ובין אהבה וק\"ש כו' והשיב כך המנהג בארצנו לחתונה וכן במועדי' והרמב\"ם כתב שאין ראוי לעשות כן וכן ודאי יראה לי אלא שהמנהג הזה פשט ברוב מקומות וסומכין על מה שייסד הקליר פיוטים ליוצר ולאהבה ולזולת (מכאן סתירה לשו\"ת חות יאיר סי' רל\"ח שכתב וז\"ל עכ\"פ אין תלונה בהפסקה על פיוטי' הקלירי כי לא תקן רק תוך י\"ח דחזרת הש\"צ) והקליר אומרים עליו שהוא ר' אלעזר בן ערך שאמרו עליו שהוא תנויי והוא קרויי והוא פטויי והנח להם לישראל לנהג כמו שנהגו כמו שאמרו במגל' ובירושלמי צא ולמוד ממה שהצבור נהוג עיי\"ש בתשובותיו סי' תס\"ט ועיין ב\"ח א\"ח סי' ס\"ח וז\"ל ואחד הי' בזמנו שהתחיל לבטל מלומר קרוב\"ץ בקהלו ולא הוציא שנתו וכ\"כ שבולי לקט וז\"ל אבל ר\"ע רב כהן צדק ורב פלטוי וכל גאוני לותי\"ר כתבו כלם לומר פיוטים ועיין שו\"ת חות יאיר סי' רל\"ח.",
            "ס' כ\"ז כתבתי דעתי לענין הפיוטים אשר חברו ויסדו הראשונים מני קד' חכמי חידות בלולים במדרשות ואגדות לשונם תדבר שירי ידידות בלשון תורה ובלשון חכמים ברוך שבחר בהם ובמשנתם אבל לערך ק\"ן שנים שחברו לקוט תפלות ותחנות לקוטי בתר לקוטי והלכו בו נמושות ואין בהן מחשבת חכמה ודעת מביני' בלי תואר ובלי הדר ולשון עברי אשר בידיה' לשון עלגים כנשים זקנות בלעגי שפה ובלשון אחרת ושפת אמת נעדרת חשד תאר' משחור ושחרחורת והמחברים האלה הכו בסנורים אנשים עורים המון עם לא בינות בהזכרת שמות המלאכים והממונים וספירות בלי מה ומלאכי השרת אינם נזקקים ללשונם המשובשת כמו יה\"ר שנדפסו בין התקיעות והתחנות אשר לתוקעים ומתפללים והעם הולכים בחשך ומתפללין אל המדות ולמלאכים אשר לילה' לבדו ראוי להתפלל אף לא ע\"י אמצע התפלה במקו' קרבן. וכתיב זובח לאלדי' יחרם בלתי לה' ואמרו בספרי מי כה' אלדינו בכל קראנו אליו אליו ולא למדותיו ואמרו ז\"ל המנותא דידן דאפי' בפרוונקא לא נקבלי' ואמרו בירושלמי ברכות בשר ודם אם באת לו צרה קורא לבן ביתו של פלטרין ואומר לו פלוני על פתח בחוץ אבל הקב\"ה אינו כן אם באה צרה לאדם לא למיכאל ולא לגבריאל צוח אלא צוח לה' והוא עונה הה\"ד כל אשר יקרא בשם ה' ימלט וז\"ל הרמב\"ם (בעיקר החמישי מי\"ג עקרים פיו\"ד ממס' סנהדרין) שהוא ית' הוא הראוי לעבדו כו' ולא יעשו כזה למי שהוא תחתיו במציאות מן המלאכים כו' לפי שכלם המוטבעים על פעלתם אין משפט ולא בחירה אלא לו לבדו הש\"י וכן אין ראוי לעבדם כדי להיותם אמצעים לקרבה אליו אלא אליו בלבד יכונו המחשבות ויניחו כלם מה שזולתו כו' עייש\"ה ועיין בס' ראש אמנה לאברבנאל ובס' עקרים מאמר שלישי פרק שמונה ולא נעלם מני דברי הב\"י בטור א\"ח סי' ק\"א שכתב וז\"ל והטעם שצורכי הצבור נשאלין בכל לשון משא\"כ בצורכי היחיד מפני שהצבור א\"צ מליץ לפני הקב\"ה אבל היחיד צריך אליו כענין שנאמר אם יש מלאך מליץ כו' עכ\"ל ויותר מפורש להדי' מצאתי ברש\"י במס' סוטה דף ל\"ג ע\"א ד\"ה יחיד צריך שיסייעוהו מלאכי השרת צבור לא צריפו להו דכתיו הן אל כביר לא ימאס אינו מואס בתפלתן של רבים עכ\"ל ושל עשרה רבים נקראי' וכל בי עשרה שכינה שרי' וא\"צ מלאך מליץ וכמ\"ש רש\"י במס' שבת דף י\"ב ע\"ב ד\"ה דשכינה עמו ואין המתפלל צריך שיזדקק לו מלאכי השרת להכניס תפלתו לפני מן הפרגוד עכ\"ל ואין כ\"מ ולא עוד אלא שבתפלו' ותחנו' אשר התחדשו חדשים מקרוב מכמה רורות משנת תכ\"ו ל' התערבו בכמה מקומות שמות התרפים והבעלים מכלב רע שבתי צבי המשומד התוגר שחוקא טמיא עפ\"י קבלתו המטונפה המלאה קיא צואה וצואה רותחת יוצקת לתוך פיו של אותו הרשע ותלמידיו ותלמידי תלמידיו אתה אלדים הוריד' לבאר שחת ולא יחצו ימהם ותערובותיהן אוסרות במשהו ותערובות תערובותיהן דרך כלל יאות לבטל כל התחנו' ובקשות אלו וכיוצא בהן שנתחדשו מלקוטי האחרונים, ומעיד אני עלי שמים וארץ שראיתי אחד הי' רצה לברך על אתרוג המהודר של רבינו הגאון האמתי נ\"ע (כי הי' תמיד מהדר מן המהדרין אחר אתרוג המהודר בכל מיני הידור וכסף וזהב לא הי' נחשב בעיניו מאומ' אף שהאתרוג הי' בתכלית היוקר) וכאשר ראה שאותו פלוני אמר יה\"ר קודם נטילת לולב (הנדפס במחזורים ובלקוטי צבי) כעס ורגז ואמר בקצף גדול האומר יה\"ר אינו מניחו לברך על אתרוג שלו ולא הניחו לברך ועיין מ\"ש רבינו בספרו נ\"ב חלק א\"ח סי' ל\"ה דף כ' ע\"ג ובחלק י\"ד סי' צ\"ג והרבה יש לי לדבר בענינים האלה וכאלה ומרוב טרדותי לא אוכל להאריך ועוד חזון למועד אשיב אליך אי\"ה בלי נדר.",
            "הכ\"ד רבך ואוהבך הק' אלעזר פלעקלס."
        ],
        [
            "ב\"ה יום א' ג' טבת ז\"ך ויש\"ר לפ\"ק ג\"ט. שלום לרבינו הגדול המקום יהי' בעזרו שלום עליך רבי ומורי קירי קירי ישעי ואורי הדרא ארעא והדרא פרי עץ הדר בקודש נאדר יקר האדר דקימא לדרי דרי ה\"נ רבן של כל ישראל גאון הגאונים ומופת הדור כבוד שמו תהלתו בקהל חסידים מרנא ורבנא יחזקאל נשיא הלוים נשיא בית אב לחכמים החיים והשלום יחדו יהיו תמים עד אחרית הימים אוכי\"ר.",
            "אחרי הכריעה והשתחוי' וקידה חמש מאות מול הדרת קדש כו' עתה באתי על ד\"ת כי ארוכה מארץ מדת ענותנותו משיב שלום לכל אדם תשובה מאהבה אוהב את המקום ד\"א של הלכה והקב\"ה בעולמו כו' ואנכי שואל בטובו הגדול להשיב לי על איזה שאלות כו'.",
            "ראשון לציון במשפט ע\"ד שנים שעמדו למשפט לפני ובית דיני ולאחר גמר דין שאמרתי פלוני אתה זכאי ופלוני את' חייב צא תן לו הנושה בא לקחת מכח שעבודא דר\"נ כי אין לבע\"ח מקום לגבות חובו כי לרש אין כל וכבר הגיע זמן פרעון וכששמע הלוה שזה הנושה רוצה לגבות ויצא נקי מנכסיו רצה להבריח שעבודו הלך עם בעל דינו חוץ לב\"ד והתפשר עמו ומחל לו רוב החוב וחזרו שניהם לב\"ד ואמרו יחדו כבר מצאנו פשר דבר בינינו ואין עוד אחד על חברו שום דו\"ד והנושה עומד וצוח ככרוכי' אחרי שיצא פס\"ד מב\"ד אין כח ביד הלוה לעשות פשרה ולהפקיע שעבודו ואת הכל ירצה ליקח כפי הפסק על המחויב בדין שיצא מפי הב\"ד. ולענ\"ד פשוט יותר מכביעתא בכותחא שהדין עם הנוש' ופשרה איננה גורעת כחו ושעבודא דידי' ויש לבעל חוב מקום לגבות חובו אלא שקצת בני תורה חורגים מזנדזין בדבר הזה אמרתי אגלה אזן ששמע על הר סיני ועוקר הרים רבן של ישראל נ\"י וכפרט שכבר הגיע זמן פרעון דהסכמות כל האחרונים דא\"י למחול כמ\"ש הסמ\"ע ר\"ס מ\"ז ועיין בש\"ך שם סק\"ז ובסימן פ\"ו ס\"ק י\"א שהאריך וכתב ואעפ\"י שהרא\"ש בפסקיו למסכת כתובות דף י\"ט ע\"א לא הזכיר אלא שנויי קמא של תוספות שם ד\"ה וכגון שחב כו' משמע דיכול למחול מ\"מ דברי תשובותיו עקרים הם כתירוץ בתרא של תוס' שם וא\"י למחלו והכי קימ\"ל ודלא כמ\"ש הב\"ח לחלק בין קודם שנודע שחב לאחרים דלא נשתעבד מדר' נתן ובתשובותיו מיירי לאחר שנודע דאז נשתעבד, רבי תרשיני לומר דבר אחד ויהא רעוא דאימא מלתא דמשתמע ברחמים וברצון בעיני מורי ומאורי אשר לדעתי העני' והשפלה אין סתיר' כלל והרא\"ש דבריו אמת ויציב ונכון בפסקיו ובתשובותיו ושניהם כאחד טובים וכל אחד על מקומו יבוא בשלום ובמישור ותורת אמת בפיהו כי הנה הקשיתי לשאל מאי פריך התלמודא במס' קדושין דף ע\"ח ע\"ב ובמס' ב\"ב דף קכ\"ז ע\"ב לא יהא אלא אחר אילו בעי למיתבא לי' במתנה כו' הא שקיל וטרי שם אליבא דרבא דקאמר א\"ל רנב\"י לרבא בשלמא לר\"י כו' ולפמ\"ש תוס' במס' ב\"ב דף ע\"ו ע\"ב ד\"ה קני לך איהו כו' וא\"ת אמאי לא קני מדאוריית' כו' וי\"ל דכמו שא\"י להקדישו כו' כך א\"י להקנותן כו' עכ\"ל והוא אליבא דרבא במס' פסחי' דף ל\"א ע\"א דס\"ל ב\"ח מכאן ולהבא הוא גובה ולפמ\"ש תוס' במס' ב\"ב דף קכ\"ד ע\"ב ודף קכ\"ה ע\"א דר\"נ דידי' סבר בין גבו קרקע ובין גבו מעות יש לו סתם ר\"נ הוא רבו של רבא עיין בתוס' במס' גיטין דף ל\"א ע\"ב בד\"ה אנא לא צריכנא להו א\"כ מי לא משכחת לי' דאית לי' שטרות ולא יכול למיתבא אינון במתנה דלית להו קנין למקני לאחרים מדאורייתא דמכירות השטרות דרבנן מש\"כ לענין משפט הבכורה אליבא דרבא בשטת רבו ר\"נ סתם דאית לי' בין גבו קרקע ובין גבו מעות יש לו א\"כ שפיר איצטרך יכיר בצריך היכרא ודוקא בבכור משכחת לי' ולא באחר' והנה נא ידעתי שיש ליישב מ\"ש תוס' דר\"נ ס\"ל בין גבו קרקע ובין גבו מעות יש לו הוא לדעת ר\"ת לטעמי' אזיל דס\"ל מכירות השטרות דאורייתא כמבואר בתוס' במס' ב\"ב דף ע\"ו ע\"ב ד\"ה קני לך כו' בסוף הדבור שם וא\"כ בכור ואחר שוין ופריך הש\"ס שפיר לא יהא אלא אחר כו' בין לפי' רשב\"ם ובין לפי' ר\"ת ויעוין ש\"ה אמנם יותר מחוור נלע\"ד רבנן דהתם דס\"ל דאינו נאמן היינו ר\"מ דהא הם רבנן דר\"י וממקומו הוא מוכרע כמו שפי' רשב\"ם להדי' שם במס' ב\"ב דף קכ\"ז ע\"ב בד\"ה ולר\"מ דאמר כו' ולר\"מ דס\"ל אדם מקנה דשלבל\"ע ודאי מכירות השטרות דאורייתא ואף רבא ס\"ל כן אליבא דר\"מ וא\"כ אין לומר כתירץ תוספות דכמו שא\"י להקדישו כו' כך א\"י להקנותן מה\"ת דהא לר\"מ אדם מקנה דבר שלבל\"ע א\"כ לדידי' מכירות השטרות דאורייתא כקושית תוס' ב\"ב דף ע\"ז ריש ע\"א לפ\"ז לר\"מ לשטתו פריך הש\"ס שפיר מ\"ש בכור ומ\"ש אחר אח' שר\"מ ס\"ל מכירו' השטרו' מה\"ת ומעתה אזלה לה הקושיא מהב\"ח והש\"ך בח\"מ מעל הרא\"ש דמביא שם בפ\"ב דכתובות תירץ ראשון של תוס' משום דאביי משני התם לעולם דאמר מלוה וכגון שחב לאחרי' כו' ואביי לשטתי' ס\"ל דב\"ח למפרע הוא גובה ואז מכירות השטרות דאורייתא (ובארתי בס\"ד במק\"א אפ\"ה ס\"ל לאביי דיכול למחול כדשמואל דשמואל הלכתא וליכא מאן דפליג עלי' כמבואר במס' ב\"ק דף פ\"ט ע\"א דפריך ותזבין לכתובתה בט\"ה ומשני כדשמואל א\"כ מוקי לה למתני' כדשמואל א\"כ אף שעבודא דר\"נ יכול למחול) ובתשובותיו כלל ס\"ח וס\"ט שכתב מכח שעבודא דר\"נ א\"י למחול קאי אליבא דרבא דב\"ח מכאן ולהבא הוא גוב' ומכירו השטרות דרבנן והרא\"ש ס\"ל להדי' דמכירות השטרות דרבנן כמבואר בש\"ך ח\"מ ר\"ס ס\"ו איש על דגלו בשמותם לבית אבותם ובזה מתורץ קושית הש\"ך בח\"מ סי' פ\"ו ס\"ק י\"א על הרא\"ש אי מכירות השטרות דרבנן איך יכול למחול שדר\"נ דאורייתא לפמ\"ש לק\"מ הרא\"ש כ\"כ התם אליבא דאביי דאיירי הסוגיא ולדידי' מכירות השטרות דאורייתא כמ\"ש ועוד עלה על לבי עולת נדבה אשר נדבה רוח הנשברה ויראתי להביא על שלחן הטהור אשר לפני ה' אולי לא יעלה לרצון לריח ניחוח לשם גבוה. עכ\"פ הסכמות הפוסקי' דשעבודא דר\"נ א\"י למחול בפרט אחר שנתברר לן ונגמר הדין ונודע ברור שזה חייב לזה וזה לזה ועוד הא בפי' כ' הש\"ך בסי' כ\"ב סק\"ח על מ\"ש הרא\"ש בתשובה כלל נ\"ו סי' ח' אעפ\"י ששניהם מתרצים א\"י לחזור דהרא\"ש מיירי היכא שחב לאחרים בחזרתם ותמהני על הגאון בעל משנה למלך רפ\"ז מהל' סנהדרין שמביא תשובת הרא\"ש הלזו ותמה עליו דאם שניהם רוצים התובע והנתבע למה א\"י לחזור בהם ואדם רשאי בשלו ומה כח ב\"ד יפה בזה וכתב דנ\"מ אם היו חב לאחרי' בחזרתם כו' ואישתמיטתי' שכבר קדמוהו בקושיא זו על הרא\"ש כל בעלי תריסן הב\"י והד\"מ והסמ\"ע והב\"ח והש\"ך וראיתי להגאון בעל או\"ת סי' כ\"ב ס\"ק ה' בתומים שרצה לפרש מ\"ש הרא\"ש ששניהם א\"י לחזור בהם כו' ר\"ל מהודאות אבל ודאי יכולין להתרצות לילך לדיין אחר ותמה על גדולי חקרי לבב שלא פירשו פשוט כזה עיין שם ולענ\"ד פשיטא להו לגדולים שאינם יכולי' ללכת אפי' לדיין אחר כמבואר בבית חדש בראיות העצומות מתלמו' ופוסקי' ועמ\"ש הב\"י סי' י\"ב בש' תשובו' הרא\"ש ותשובו' חזה תנופה ואין להאריך בדברים אחרים עכ\"פ אעפ\"י שכל האחרוני' לא פירשו דברי הרא\"ש כהש\"ך ומשנה למלך מ\"מ כלם מודים שהדין דין אמת במקום שחבין לאחרים לא מהני מחילתם זה לזה אלא שמיאנו לפרש לשון הרא\"ש כן כמבואר במשנה למלך שם.",
            "ומזה נלע\"ד מה דקיימ\"ל בגמרא וש\"ע סי' י\"ב סעיף ב' משנגמר הדין אינו רשאי לעשות פשרה אלא יקוב הדין את ההר הוא מטעם זה שמא פשרה זו חובה היא לאחרים אבל כ\"ז שלא נגמר הדין לא שייך לומר שחב לאחרים דדלמא לא יחייבנו הדיין וכסברה זו מצאתי בש\"ך שם סי' כ\"ב ססק\"ב אלא לפ\"ז צל\"ע מ\"ש הב\"י בשם ספר האגודה ומביא בש\"ע שם סי' י\"ב אבל אחר שאינו דיין רשאי לעשות פשרה ביניהם אפי' לאחר גמ\"ד אבל שלא במושב דין קבוע למשפט וראיתי בעיר שושן שכתב משום זילותא דב\"ד וקשה אי הטעם משום הפשרה זו חובה היא לאחרינא מ\"ש ב\"ד ומ\"ש אחר ויש לדחות דס\"ל להאגודה דפשרה ביחיד אינה אלימה כ\"כ ושניהם יכולין לחזור כרשב\"ג דפשרה בשנים כדאמרו במס' סנהדרין דף ה' ע\"ב כשטת הרי\"ף והרמב\"ם לדעת הב\"י וכ\"מ פ' כ\"ב מהל' סנהדרין הל' ו' (ומה שתמה בב\"י ובכ\"מ שם למה פסקו כרשב\"ג ולא כרבנן שם דף ו' ע\"א דפשרה אפי' ביחיד י\"ל כבר כ' הכ\"מ פ\"ט מהל' ט\"מ הל' ה' דמה דקיימ\"ל כ\"מ ששנה רשב\"ג במשנתינו כו' לאו דוקא במשנתנו אלא ה\"ה בבריית' עיי\"ש אלא שדבריו צל\"ע מכמה דוכתי ואין כאן מקומו) מכ\"ש אם נודע אח\"כ שפשרה זו חובה לאחרים משא\"כ ב\"ד שעשו פשרה אף אם יודע אח\"כ שהפשרה חובה לאחרים פשרתם פשרה משו' כח ב\"ד יפה.",
            "אבל זה אינו דלישנא דהאגודה לא משמ' כן ועוד משמעו' הש\"ע דבסברת האגודה לית מאן דפליג ולפמ\"ש דבריו תלוים ועומדים בשני דעות שבסעיף זי\"ן שם ועוד גם ב\"ד שעשו פשרה ונודע אח\"כ שהיא חובה לאחרים נלע\"ד דהוי פשרה בטעות ועיין שם סוף סימן כ\"ה ומה כח ב\"ד יפה שייך בזה לכן נלע\"ד עיקר הטעם של האגודה דב\"ד אינם רשאים לעשות פשרה דאיך יעשו פשרה אחרי שנודע להם ברור כשמש שזה חייב וזה זכאי ואיך יכולין להוציא מזה וליתן לזה וכדומה משא\"כ אחר שאינו דיין שלא נודע לו ברור זכות לזה וחוב לזה.",
            "ועוד נלע\"ד לסתור סברתי דאי ס\"ד דלכך אסור לבצוע דלמא חובה היא לאחרים איך כ' הש\"ג ומביא הש\"ך שם סק\"ו דבדברי פיוסים ופתויים מותר לבצוע אף לאחר גמ\"ד מה מהני הפיוסי' ופתויים מאלו בעלי הדינין אם יש לחוש שחבין לאחרים יען מסתימת כל הפוסקי' הראשונים והאחרונים אבל לאחר גמ\"ד אי התה רשאי לבצוע לא משמע כהש\"ג כי כל כי האי ה\"ל לפרש ועוד משמעות הש\"ע והוא מהאגודה שזכרתי אחר שאינו דיין יכול לעשות פשרה ביניהם ואחר ע\"כ ע\"י פיוסים ופתויים משמע דב\"ד אפי' בכה\"ג אסור ועיין ב\"ח ובספר או\"ת אמנם ראיתי בספר כנסת גדולה שהעיד על המנהג כדעת ש\"ג ואמינא דמות ראי' דהטור ס\"ל כוותי' כי ז\"ל הרמב\"ם פכ\"ב מהל' סנהדרין הל' ד' מצוה לומר כו' וכל ב\"ד שעושין פשרה תמיד ה\"ז משובח ועליו נאמר משפט שלום כו' בד\"א קודם גמ\"ד אבל אחר שגמרו הדין אינו רשאי לעשות פשרה כו' והטור מהפך דברי הרמב\"ם וז\"ל ומצוה לדיין להתחיל להם בפשרה כו' אבל לאח' ג\"ד אין לעשות פשרה ומיהו אם יש שבועה ביניהם רשאי' לעשות פשרה ביניהם אפי' לאחר ג\"ד כו' וכל דיין שעושה פשרה תמיד ה\"ז משובח כו' עכ\"ל ונראה דבהא פליגי דהרמב\"ם ס\"ל דלאחר גמ\"ד אינו רשאי לעשות פשרה כלל והטור ס\"ל אפי' לאחר גמ\"ד העושה פשרה ה\"ז משובח אלא שיש הבדל דקודם גמ\"ד או אפי' אחר גמ\"ד בעבור עונש שבועה הב\"ד עושין פשרה שלא מדעת בע\"ד ומ\"ש אח\"כ וכל דיין שעושה פשרה תמיד ר\"ל ע\"י פיוסי' ופתויים ברצוי בעלי דינין כדעת הש\"ג ויהי' איך שיהי' בנ\"ד שהנושה זוכה מכח שעבודא דר\"נ לא מצאתי חילוק אדרבה מצאתי און לי כ\"ז נלע\"ד פשוט אלא להפיס דעת החולקים כתבתי לאדמ\"ו הגאון נ\"י יוריני ויאמר לי."
        ],
        [
            "הנה הסכימו האחרונים הלכם למעשה שדבר שלא נאסר מעולם אינו תחת הסוג דשיל\"מ כמבואר בי\"ד סי' ס\"ט ובש\"ך שם ס\"ק נ\"ו ובסימן ק\"ב ובש\"ך ס\"ק י\"א ולי הדבר צל\"ע להקל אחרי שרב אלפס בפרק ג\"ה פסק פת שאפאה עם הצלי כיון דשרי' בלא כותחי הוי לי' כדשיל\"מ הגם שבמרדכי הביא בשם הראב\"י שם בפ' ג\"ה דלא מקרי דשיל\"מ אלא אם אותו שנאסר הותר משא\"כ אם בדבר שנאסר הוא אסור עד עולם אין זה בכלל דשיל\"מ וכן נראה לכאורה משקלי' וטרי' דהר\"ן שם דלא מקרי דשיל\"מ אלא כשיש היתר אסורו לגמרי כביצה שנולדה בי\"ט וכן נראה לכאורה מדברי רש\"י במס' יבמות דף פ\"ב ע\"א בד\"ה בדותא היא דהא דקימ\"ל דשיל\"מ לא בטל כגון דמשתריי' למחר למאן דאסר לי' השתא כגון ביצה שנולדה בי\"ט וגם בעל ת\"ה סי' ק\"ע מביא ראי' לראבי\"ה מסוגיא דיבמות שם דקאמר התלמודא הא דרב אשי בדותא דממ\"נ אי לכהן משרא שרי כו' עיין שם וכבר הקדימו בקושיא זו על הרי\"ף הרשב\"א ז\"ל ומביאו בעל הנמוקי יוסף בפרק הערל יעו\"ש עכ\"ז מיראי הוראה אני להקל אחרי שכתב מהר\"מ דנהגו לפסוק כרב אלפס בדבר שלא לחלקו עליו בעלי התו' ועוד הא הר\"ן במס' נדרי' דף נ\"ב ע\"א פסק כרב אלפסי ומה שהביא ראי' מיבמות דקאמר התלמודא הא דרב אשי בדותא כ' הר\"ן שם וז\"ל ומתחזי לי דהא דפרכינן עלי' מהא דרב אשי ודאי בדותא היא דהתם ה\"ק דכיון דלישראל לעול' אסור למה נחמיר אצל ישראל מפני היתרו של כהן אינו בדין אבל הפת שאפאה עם הצלי בתנור כיון שיש לו ולכל אדם היתר בו עכשיו ראוי להחמיר בבטולה ודבר פשוט הוא עכ\"ל וכן נרא' מדברי רש\"י במס' ביצה דף ל\"ט ע\"א בד\"ה שיש לו מתירין למחר יוליכוהו או היום יאכלוהו כאן עכ\"ל הרי כיון שיש לו ולכל אדם היתר לאכול כאן ראוי להחמיר ולומר שאינו בטל וי\"ל בזה דאינך אמוראי סברי דאין זה בכלל דישל\"מ כיון דלאכול כאן לא נאסר מעולם כדעת הראבי\"ה ויש לתרץ בזה קושית תוספות שם דף ל\"ח ע\"א בד\"ה ולבטל כו' ותימא הוי דשיל\"מ כו' ויעוי\"ש שם דף ל\"ט ע\"א בתוספות ד\"ה משום וי\"ל בזה רב אשי לשטתי' ואין לי להאריך בדברים שאינם נוגעי' לדינא וכן נלע\"ד מורים דברי הרמב\"ם פ\"א מהל' מ\"א הל' י\"א שכתב וז\"ל וכן תרומות נתנו חכמים בהם שיעור שאין בהן דרך היתר לכל האדם ויעוי\"ש בכסף משנה שכתב שני פרושים בזה וראשון נוח לי והשני קשה ממני שכ' וז\"ל משום דאיכא לאקשויי דהוי כדשלי\"מ כיון דמותרים לכהנים ואפ\"ה נתנו בהם שיעור וניחא לי דלא מקרי דשיל\"מ אלא כשיש לו מתירין לכל אדם עכ\"ל דין הניין לי ואראה דוגמתו במס' זבחים דף ע\"ד ע\"ב דקאמר התלמודא ואיצטרך דרב נחמן ואיצטרך דר\"ל כו' אבל תרומה דשיל\"מ ופירש\"י ימכרם כלם לכהנים יעוי\"ש דע\"כ צ\"ל דאשמעינן דאין זה בכלל דשיל\"מ דלכהנים לא נאסרה תרומה מעולם דאל\"כ תהי' הסוגיא זו סותרת לסוגיא דמסכת יבמות שם דקאמר הא דרב אשי בדותא ואין תרומה בכלל השם דשיל\"מ ועדיין הדבר צריך אצלי תלמוד, אבל מ\"ש עוד וז\"ל שכתב כן משום דאיכא לאקשויי הרי תרומה יש לה מתירין דהא אי בעי מיתשל עלי' וניחא לי' דלא מקרי דשיל\"מ אלא בדבר שיש לו דרך היתר לכל אדם משא\"כ תרומה שאין לה דרך היתר אלא כשקרה מקרה שרצה להשאיל עלי' וזהו פי' מ\"ש לכל אדם כלומר שמאחר שאין כל האנשים נשאלין עליו לא הוי דשיל\"מ עכ\"ל וצל\"פ לפמ\"ש הרמב\"ם פ\"ה מהל' נדרים הל' י\"ב נתערב יין זה שאסרו על עצמו ביין אחר אפילו טפה בחבית נאסר הכל מפני שיש לו להשאיל על נדרו נעשה כדשיל\"מ שאינו בטל במינו כמ\"ש בהל' מאכלות אסורות עכ\"ל הרי דאף משום דיכול להשאיל על נדרו ה\"ל דשיל\"מ וי\"ל שאני נדרים הואיל ומצוה להשאיל על נדרו כמ\"ש הרמב\"מ סוף הל' נדרים הלכה כ\"ה יעוי\"ש ואין להאריך בזה עכ\"פ נלע\"ד משמע דוקא במקום שאין היתר לכל אדם אבל במקום שיש היתר לכל אדם כמו לצלי או פת שאפאה עם הצלי לאכול עם בשר מקרי שפיר דשיל\"מ וכן נראה מדברי הרמב\"ם פ\"ו הל' י\"ד מהלכות מעש' שני שכתב וז\"ל פירות מעשר שנתערבו בפירות חולין יאכל הכל בטהרה במקום או יפדה את המעשר לפיכך אם נתערבו בירושלם אסורים בכ\"ש במינן הואיל והוא בירושלם כדשיל\"מ וכן נמי בפ\"ד מהל' בכורים הל' ט\"ו כתב אעפ\"י שהבכורים והתרומות אסור להאכיל לזרים ואעפ\"י שהבכורים עולין בק\"א כתרומה אם נתערבו בחולין בירושלם אסורים בכ\"ש במינן כמ\"ש שהוא מקום אכילתן עשאם כדשלי\"מ יעיו\"ש ובהר\"ב פ\"ב מ\"ב דבכורים שכתב מעשר שני או בכורים שנתערבו בעוד שהן בתיך ירושלם אז אוסרן תערובתן בכ\"ש מלאכול בתורת חולין משום דהוי דשיל\"מ הואיל ויכול לאכול התערובות כלה במקומה אבל מעשר שני ובכורים שנתערבו בחולין חוץ לירושלם אין אוסרן בכ\"ש הואיל ויש טורח להעלותן לא מקרי דשיל\"מ יעוי\"ש וכן פשט דברי הרמב\"ם ועתה אי ס\"ד כדעת הת\"ה וראבי\"ה דלצל' לא נאסר מעולם ולא הוי דשיל\"מ נימא ה\"נ הכי בכורים ומעשר שני בירושלם למה הוי דשיל\"מ הא בירושלם לא נאסר לעולם ובחוץ לירושלם אסור לעולם מכל הלין נראה דהרמב\"ם קאי בשטת הרי\"ף רבו.",
            "איברא מדברי המב\"ם אין הוכחה כ\"כ די\"ל מפאת חומרא בעלמא עשאום כדשיל\"מ משום קדושת ירושלם וכן נראה מלשון הרמב\"ם וכ\"כ להדי' בפי' משניות משנה ב' פ\"ב דבכורים וז\"ל וזהו בתקנות חכמי' שהם נתנו תערובת אלו השני דברי' בירושלי' בלבד כדשיל\"מ כיון שיכול לאכלה שם בקדושה והיא אמרה עשו ירושלם כדשיל\"מ כמה דתימא דשיל\"מ אוסר בכ\"ש דכוותי' ירושלם אוסרת כ\"ש והבן זה העקר עכ\"ל וכיוצא בזה כ' הכרו\"פ סי' ק\"ב סק\"ה לסתור דברי הפר\"ח שם ועיין עוד שם ס\"ק יו\"ד ועוד י\"ל דשאני שני סוגים מסוג אחד דפת שאפאה עם הצלי הם שני סוגים עם בשר מותר עם כותח אסור משא\"כ מעשר שני ובכורים סוג אחד הוא מה שמותר בירושלם הוא נאסר חוץ לירושלם ויש לחלק עוד בכמה גווני ויעוין בכרתי שם ס\"ק ט\"ו וצל\"ע על הש\"ך שהקיל נגד רוב הראשונים הרי\"ף והרמב\"ם ורש\"י והר\"ן (כ\"ז כתבתי בילדותי והייתי מיראי הוראה וכמו עשרי' שנים אח\"כ נדפס בעיר ברין ס' הנחמד שער המלך על הרמב\"ם וראיתי שהאריך בפט\"ו מהל' ה\"א הל' ד' בחריפות ובקיאות פלאות אם לצלי הוי דשיל\"מ וסיים וז\"ל איך שיהי' הדרן למאי דאתאן עלה מעיקרא דיש לחוש לדעת הר\"ן והרי\"ף שכתבו דאף בכה\"ג הוי דשיל\"מ ומה גם דכן נראה מדעת הר\"ש והרבינו וכל המפורשים ז\"ל דאף דיש לדחות כדכתיבנא לא מפני שאנו מדמים נעשה מעשה וכן הסכים הרב פר\"ח ז\"ל כן נראה לי נכון עכ\"ל אמנם כעת נלענ\"ד אחרי שהראשונים הרשב\"א והנמוקי יוסף וראבי\"ה ותה\"ד וכן מהאחרונים המהרש\"ל ביש\"ש יבמות פ' הערל סי' ל\"ד ובחולין פ' כל הבשר סי' פ\"ג ויתר האחרונים מקילי' יש להקל עכ\"פ בחתיכה ששהתה ג\"י בלא מליחה שנתערב' באחרות להתיר התערובות בעבור שאין זה אלא חומרת הגאונים וכן משמע בת\"ח כלל ד' דין ד' וכלל ע\"ד דין ז' ויעיי\"ש במ\"י ס\"ק י\"ז) ע\"כ יוריני מוריני הגאון ני' דעתו הרמה והנשאה בזה."
        ],
        [
            "חקירה אחת מצינו ארבעה פעמים בעניני כלי מקדש התורה חסה על ממונן של ישראל ולית מאן דפליג בזה ולעומתם מצינו ארבעה פעמים בהם אין עניות במקום עשירות והמה ממש שני ההפכים בנושא אחד ושני פעמים מצינו פלוגתא בזה.",
            "א ז\"ל הרמב\"ם פ\"א מהל' כלי מקדש הל' י\"ד כלי מקדש שנקבו או שנסדקו אין סותמין אותן אלא מתיכין אותן ועושין אותן חדשים (ובגמרא במס' זבחים דף פ\"ח ע\"א נאמר נפגמו אין מתקנין אותן עיין שם ברש\"י ורבינו ז\"ל השמיט נפגמו וזהו קצת הוכחה למשנה למלך ועיין אות ב') ובהלכה ט\"ו כ' סכין שנשמט מן הניצב או שנפגם אין מחזירין אותו ואין משחיזין אותו כו' ועושין אחרים שאין עניות במקום עשירות עכ\"ד ונראה לענ\"ד דעת רבינו מדלא כללם יחד בחד בבא כלי מקדש וסכין שנשמט כו' ש\"מ דחלוקי' הם בטעמים ולכך חולקי' לשתי בבות והוא כדעת תוספות בהסוגיא שם בד\"ה נשמטה דאין עניות במק\"ע עכ\"ל וילד\"ק אטו כלי מקדש שנקבו כו' לאו משום דמחזי כעניות הוא דשתקו תוספות ולא ציינו דבריהם עד סכין שנשמטה ועיין ברש\"י בסוגיא שם לכן נלע\"ד לשטת תוספות כלי קודש שנקבו לאו פסול דידהו משום דאין עניות כו' אלא משום דאין זה לכבוד ולתפארת דומי' דבגדי קדש (שכתב הרבינו לקמן פ\"ח הל' ד') משא\"כ נשמט הסכין מן הניצב אם מחזירין אותו הרי הוא כבתחלה ואין בו פסול אלא משום דאין עניות כו' וכך נוטי' דברי רבינו ז\"ל ולכך בכלי שרת שנקבו לא קא יהיב טעמה משום דאין עניות כו' ובסכין יהיב טעם זה ולכך לא כללם יחד בחד בבא כי טעמיהם חלוקי' ומה דלא יהיב טעמא אצל כלי קדש שנקבו כו' דלית בהו לכבוד ולתפארת דטעם זה לא נזכר בגמ' אצל כלי קדש ואין דרכו של רבינו להביא משא\"כ גבי סכין אע\"ג דגם שם לא נאמר טעם זה בגמרא אין עניות במק\"ע (ועיין מ\"ש לקמן אי\"ה אות ב') אך קשה אי הוי הטעם בכלי קדש שנקבו משום דאין זה לכבוד ולתפארת ה\"ל לרבינו לומר פסולי' (כמ\"ש לקמן פ\"ת הל' ד') ואפשר כיון דלא נאמר בהדי' לכבוד ולתפארת אצל כלי הקדש אלא בבגדי קדש ולכך בדעבד עבודה כשרה יען מתוך דברי מרן בכסף משנה נראה דטעם משום דאין עניות כו' סובב הולך גם על כלי הקדש שנקבו כו' עיין עליו בהלכה י\"ב וי\"ד והוא כדעת רש\"י בסוגיא עכ\"פ חזינן דקפדי על מחזי כעניות ולא חששו שהתורה חסה על ממונן של ישראל (ועיין אות הסמוך).",
            "ב' ז\"ל הרמב\"ם שם פ\"ק הל' ד' כל בגד מבגדי כהונה שנעשו צואין אין מלבנין אותן ואין מכבסין אותן אלא מניחן לפתילות כו' עכ\"ד ופשט דבריו אין מלבנין במים ואין מכבסין בנתר ואוהל והוא כי\"א במס' זבחים דף פ\"ח ע\"ב משום דאין עניות במק\"ע וכ\"כ מרן בכסף משנה עיין עליו וילד\"ק בדין זה הטעם מפורש בגמר' משום דאין עניות כו' ושתק רבינו ולא יהיב טעמי' ובסכין שנשמט בפ\"א הל' ט\"ו ולא נאמר טעם בגמ' בפירוש וקא יהיב טעמא ואין זה דרכו של רבינו כנודע לכל מי שהלך בדרכיו לפמ\"ש בסי' הקדום א\"ש דהוצרך שם לתת טעם בסכין שנשמטה לידע ולהודיע שאין טעמי כלי המקדש וסכין שנשמטו שוין אבל עכ\"פ ק' למה שביק רבינו כאן אצל בגדי כהונה הטעם מפורש בגמ' ונר' כי הנה שטת אביי שם הוגעו במים מכבסין אותו בנתר ואוהל כו' צריך באר מה שהי' בהם גיעול מועט ויוצא ע\"י מים עכ\"ז מחזי כעניות הוא ונר' עפ\"י מ\"ש המשנה למלך פ\"א הל' י\"ד כלי הקדש שנקבו אין סותמין אלא מתיכין ועושין חדשי' משום דמחזי כעניות ואין עניות במק\"ע ואמרינן במס' ערכין דף יו\"ד ע\"ב נתפגמה מכתשת של מקדש והביאו אומני' מאלכסנדריא ותקנוה הרי שכלי שרת יש להם תקון ותירץ כלים שאין עושין מעין מלאכתן בחסרונן שוב אין מתקנין משום דמחזי כעניות אבל כלים שנקבו ועושין מעין מלאכתן ורוצים לסתום הנקב או הסדק משום כבוד בעלמא שפיר דמי זה היא מכתשת אף שנפגמה היתה עושה מעין מלאכת' והא ראי' שהי' נוטלין את תקונה והיתה מפטמת כבראשונה כדאיתא שם עכ\"ד וזה י\"ל שטת אביי אם נתגעלו גיעול רב שהגיען ליזקק לכיבוס נתר ואוהל אז פסולי מדאורייתא מדכתי' אצל כלי שרת לכבוד ולתפארת ואין עושין מעין מלאכתן ולכך לא מהני בהו שום כיבוס משום דמחזי כעניות משא\"כ הוגעו במים דאינן בכלל מטושטשי שכתב רבינו בהלכה הקדומה (ויש לקיים גירסת הגמ' הוגעו במים כו' לאפוקי הוגעו בטיט דפסולין מן התורה משום מטושטין דלכבוד ולתפארת בעינן ועיין במס' זבחים דף י\"ח ע\"ב ורש\"י ז\"ל גורס הוגעו למים דומי' דהוגעו לנתר ואוהל ואינם פסולין מדאוריית' ועושין מעין מלאכתן מן התורה ולכך מהני בהו כיבוס ולא אמרינן בהו אין עניות כו' וי\"א אין מכבסין אותן כל עיקר דאין עניות במק\"ע ס\"ל אין חילוק בין עושין מעין מלאכתן ובין אין עושין ומכתשת שנפגמה שאני כמ\"ש תוספות במס' שבועות דף י\"א ע\"א בד\"ה מכל ועיין בהגהו' משנה למלך שם) ובגוף קושית תוספות ומשנה למלך תירץ רש\"י ז\"ל במתק לשונו במס' זבחים דף פ\"ח ע\"א בד\"ה נפגמו פגימה גדולה שתיקון השחזתה ניכר עכ\"ל משמע במקום שתקן ניכר הוא דמחזי כעניות ומכתשת שהביא האומני' מאלכסנדריא ותקנוה שלא הי' נראה התיקון גם בזה י\"ל דפליגי אביי וי\"א לשטת אביי הוגעו במים שהי' גיעול מועט ומהני התיקון כי לא נראה כלל שתיקנו אבל הוגעו לנתר ואוהל אין מכבסין כי נרא' וניכר התיקון וי\"א ס\"ל אפי' לא נר' התיקון אין מתקני' ונפגמו דאתמר בברייתא דלעיל אפי' בפגימה כ\"ש כי אין עניות במק\"ע ורבינו ס\"ל בגעולין רב שתיקון הכיבוס נראה וניכר פסולין מן התורה משום דבעינן לכבוד ולתפארת ואינן נראין חדשים שכת' בהלכה הקדומה ואחרי שסתם וכ' בגדי כהונה שנעשו צואין כו' בין רב ובין מעט אין מלבנין ואין מכבסין כו' לא יכול למיהב טעמא משום דאין עניות כו' כי בגעול רב שהתיקון נראה לא שייך טעם זה ופסולי' מטעם אחר ודברי רבינו בהלכה זו סובבי' למעלה על הלכה הקודמת ודבריו סמוכים לעד לעולם עשוים באמת וישר ודוק עכ\"פ נראה בשני אופנים הללו לדעת י\"א אפי' בגיעול מועט ואפי' לא נראה התיקון אין מכבסין משום דאין עניות כו' וה\"ה אפי' עושין מעין מלאכתן שייך בהו מחזי כעניות ולא אמרינן התורה חסה על ממונן כו'.",
            "ג אמרו במס' ששקלי' פרק ד' משנה ג' אליבא דר\"ע אין משתכרין בשל הקדש ואמרו רבנן בטעמא במס' כתובות דף ק\"ו ע\"ב שאין עניות במקום עשירות וקיימ\"ל כר\"ע ויש לדחות ויעוין בתוספות י\"ט סוף פ\"ו דערכין.",
            "ד' אמרינן במס' מנחות דף פ\"ח ע\"ב אליבא דריב\"ק סד\"א הואיל פי נרות אשחורי משחר התורה חסה על ממונן של ישראל וליעבד זהב כל דהו קמ\"ל דצריך זהב טהור וע\"כ מטעם דאין עניות במקום עשירות.",
            "ה' ומצינו להיפוך במס' יומא דף ל\"ט ע\"א דאמר רבא קלפי של עץ היתה ושל חול היתה כו' ופריך רבינא של חול ונקדשי' ומשני א\"כ ה\"ל כלי שרת של עץ וכלי שרת של עץ לא עבדינן ופריך ונעבדי' של כסף ונעבדי' זהב ומשני התורה חסה על ממונן של ישראל והדבר פשוט מה דפריך וליקדשי' לפי שכבוד המצוה בשל קדש ועיין בתוספות ישנים שם ואפ\"ה סברת התורה חסה כו' עדיפא ולא אמרינן לעשותה כסף או זהב וליקדשי' ככבוד המצוה ואין עניות כו' הרי לא אמרינן מחזי כעניות וסברת התורה חסה כו' אלימה וכן רבינו פ\"ו מהל' עבודת י\"כ סוף הל' א' העתיק וכלי זה הוא חול ושל עץ הי' וקלפי שמו.",
            "ו' אמרו שם דף מ\"ד ע\"ב בכל יום מלבד י\"כ היתה חתיית גחלים בשל כסף ממערכה שני' של קטורת למזבח הזהב ומערה בשל זהב אבל לא הי' חותה בשל זהב דחתיית גחלים שוחקת את הכלי ומחסרתה והתורה חסה על ממונן ש\"י ולא אמרינן אין עניות כו' וכן העתיק רבינו שם פ\"ב הל' ה'.",
            "ז' איתה במס' מנחות דף ע\"ו ע\"ב דלחם הפנים נקחת מן החטים אבל שאר מנחות רק סולת ואמרו להדי' הטעם דהתורה חסה על ממונן של ישראל דכתיב והשקית את העדה וגו'.",
            "ח' ואמרו עוד שם דף פ\"ו ע\"ב למנחות לא בענין זך וכתית כמו למנורה וקא מפרש ר\"א שם משום דהתורה חסה על ממונן ש\"י לפי שהמנחות מרובות והיו צריכין שמן הרבה ואלו הי בענן זך וכתית היו מפסידין הרבה וכן העתיק רבינו פרק שביעי הל' יו\"ד מהל' אסורי מזבח וז\"ל אין כשר למנורה אלא ראשון כו' אבל למנחות כלן כשרן עכ\"ד ולא אמרינן אין עניות במק\"ע.",
            "ט' מצינו נמי פלוגתא בזה שם דף פ\"ט ע\"א ושיערו חכמים חצי הלוג מאורחא ועד צפרא איכא דאמרי מלמעלה למטה שיערו ואיכא דאמרי מלמטה למעלה שיערו מ\"ד ממטה למעלה שיערו דהתורה חסה על ממונן ש\"י ומ\"ד ממעלה למטה שיערו אין עניות במק\"ע ובזה י\"ל פליגי אביי וי\"א שהביאותי לעיל חד ס\"ל התורה חסה וחד ס\"ל אין עניות (ובדרושי' לשבת חנוכה הארכתי בס\"ד).",
            "יוד ובזה י\"ל דפליגי במס' ר\"ה דף כ\"ז ע\"א דמסיק התלמודא אב\"א כל כנושיא דכסף הוא דכתיב עשה לך שתי חצוצרות כסף ואב\"א התורה חסה על ממונן ש\"י כלומר לכל מר כדאית לי' למ\"ד אין עניות כו' כל כנופי' דכסף הוא (ועתה בסדרי לדפוס כיון יגעתי ומצאתי לי חבר והוא בעל שמות בארץ שם שכתב וז\"ל גמרא מ\"ש התם דזהב כו' קשה מהו דעת המקשה אם ס\"ל דהכל ראוי לעשות מזהב א\"כ לא יקשה אלא מסיפא אמאי עבוד דכסף ואם להיפוך יקשה מרישא י\"ל דהמקשה הי' מסופק דאיכא למימר הכל כסף דהתורה חסה על ממון ישראל א\"ד הכל זהב ואין עניות במק\"ע ולכך פריך אתרווייהו ומשני אב\"א כל כנופי' דכסף ר\"ל האמת אין עניות במק\"ע כו' עכ\"ד פי חכם חן) יען לולא דמסתפינא הוינא אומר מ\"ש התם דזהב ומ\"ש הכא דכסף הכי פרושי מ\"ש שופר של ר\"ה דפיו מצופה בזהב משום דמצות היום בשופר ומ\"ש התם דתענית דמצות היום בחצוצרות והמה בכסף וראוי למיעבדם בשל זהב (כי החצוצרות היו של כסף כמ\"ש רבינו פ\"ג מהל' כלי מקדש הלכה ה' ועיין שם במשנה למלך שר\"ל בדעת רבינו לחלק בין חצוצרות של כהנים דהיו של כסף ובין חצוצרות שהיו של כל דבר ודבריו נפלאים קפת דהא בהלכה זו וגם בהלכה שלפניה מזכיר בפי' החצוצרות מכהנים ומלוים ועלה סובב הולך החצוצרו' היתה נעשית של כסף ויש ליישב בדוחק מדנק' רבינו החצוצרות היתה נעשות מן עשת של כסף עשה אותה מן גרוטאות של כסף כשרה משמע מחציצרה יחידה משתעי מחצוצרות של כהנים היא היתה של כסף ולא של הלוים ויש לדחות ואין כאן מקומו כי אין נ\"מ בזה הכא כי בשל תעניות היו ודאי התקיעות בכהנים כמ\"ש רבינו פ\"ד מהל' תענית) ובזה הרוחנו קושיא רבתי מאי פריך הש\"ס הלא שאני התם דגוף המצוה של יום בשופר ולכך הי' מצפין בזהב משא\"כ גבי תענית דאין מצות היום בשופר ולכך סגי בצפוי כסף (וחדי נפשי מאד מלתא דמיסתפינא כי הוינא טלייא אשתכח כעת לסבא כוותי שכוונתי קצת להגאון בעל טורי אבן שנדפס אח\"כ שנים רבות) והנה רבינו לא הזכיר בפ\"א הל' ב' שיהיה פיו מצופה בזהב (ומצאתי כעת שהרגיש בזה בעל שמות בארץ במס' ר\"ה דף כ\"ו ע\"ב במתני' ופיו מצופה בזהב וכ' דהנך רבנן דס\"ל פיו מצופה בזהב וכ' דהנך רבנן דס\"ל פיו מצופה בזהב אמרי כר\"י דמכשיר קרן פרה ולית בי' בשופר אין קנ\"ס ורבינו ס\"ל כרבנן דר\"י דמידי דשופר שייך אין קנ\"ס כיון דלזכרון קא אתי כלפנים דמי ולכך השמיט הך דצופה זהב עיין עליו) יען גם הרבינו השמיט בהל' תענית פ\"א הל' ד' שיהי' מצופה בכסף ועיין בלח\"מ שם ולענ\"ד נראה דרבינו ס\"צ דכל הציפה לא הי' אלא לנוי בעלמא משום חבוב מצוה ומעצמן הנהיגו כן ולא מצד הדין ומה שאינו מצד הדין רק מצד הנהגם אין דרכו להביא כמ\"ש במק\"א ואין להאריך בענינים אחרים זולת הדברים הנוגעים אל החקיר' עכ\"פ דברי התלמודא צריכים אצלי תלמוד גדול פעמים מנוי' גמורה מפי חכמי התורה אין עניות במק\"ע ופעמים הסכימו בשפה אחת התורה חסה כו' ופעמי' העמידו פלוגתא בזה ורבינו הגדול סתם וכתב פעם בכה ופעם בכה והמה כדברי' הסותרי' זא\"ז והדבר קשה לחלק בין הפרקים בין פרק קומץ רבה לפרק קומץ זוטא כלומ' בין הפסד להפסד בהפסד קטן אמרינן אין עניות במקום עשירות ובהפסד גדול אמרינן התורה חסה כו' וכן הציץ רש\"י בין החרכים במסי מנחות דף ע\"ו ע\"ב בד\"ה לפי שחסה כו' לפי שלחם הפנים הם כ\"ד עשרונים ולפי שהם בכל שבת ושבת ועולים לדבר גדול כו' אבל שאר מנחות שהם דבר מועט ואינן באות תדיר כו' עכ\"ל משמע דוקא בפסידא רבה אמרינן חסו ולא בפסידא זוטא וכן נראה מרש\"י שם דף פ\"ו ע\"ב בד\"ה מפני החסרון והוא דבר רחוק ודחוק בעיני דאם כן צ\"ל מה דפליגי במחצית הלוג למאן דאמרה תורה חסה כו' ס\"ל מה שהיו צריכין לשפוך היה הפסד מרובה ומאן דאמר אין עניות במקום עשירות ס\"ל דזהו הפסד מועט והוא רחוק מחושי הערכי פלוגתא בזה וכן נמי במסכת ר\"ה דחוק לומר כן אלא נראה עיקר דפליגי חד אמר לא אמרינן התורה חסה כו' וחד אמר לא אמרינן אין עניות ועוד דהחוש מעיד דאיכא יותר ויותר פסידא אם נאמר דאין מכבסין בגדי כהונה כלל אלא יניחו לפתילות משנעשה קלפי של כסף ואפילו הכי אצל בגדי כהונה אמרינן אין עניות כו' ואצל קלפי אמרינן התוריה חסה כו' ואף על גב שבשביל ההפסד זה היתה צריך להיות של לוח כי כל שרת של עץ לא עבדינן ולא אמרינן ונעבדיה דכסף ולקדשיה ואו עניות במקום עשירות.",
            "ועוד אני תמה הלא מאן דס\"ל התורה חסה על ממון של ישראל קרא קא דריש וצוה הכהן ופנו את הבית כמו שפירש רש\"י בכמה מקומות מתורת כהנים ויעוין במסכת נגעים פי' ב' משנה ה' ואומר והשקית את העדה ואת בעירם והוא ממסכת מנחות דף ע\"ו ע\"ב (וזה שנתים ימים עביד לי רבינו נר\"ו צריכ' בשני מקראות הללו חד בשל יחיד וחד בשל צבור וצריכי) אם כן מאן דס\"ל אין עניות כו' בהני קראי מאי קא דריש הן אמת הך ראי' מוצוה הכהן יש לדחות יעו\"ש במסכת נגעים פלוגתא בזה ואין כאן מקומו כו' הכ\"ד תלמידו המפלל בעדו יהי כזית הודו כזית הנטופה בשעתו' ותרוממנה שעתו כדקא סלקא אדעתיה.",
            "הקטן אלעזר פלעקלס החובק\"ק ג\"ט ודאביטשויא ואגפיה יע\"א."
        ],
        [
            "ב\"ה פראג יום השני ח\"י טבת תקמגימ\"ל. שעתך תרמונך אהובי תלמידי חביבי וידידי הרב הגדול המופלג בתורה ומושלם במעלות המעולות כבוד שמו עוה' אלעזר נר\"ו אב\"ד ור\"מ דק\"ק גוטיין.",
            "מכתבך הגיעני וע\"ד תורה באת ואשר שאלת בעובדא דאירע קדמך ששנים עמדו לדין לפני בית דינך ויוצא אחד חייב ולאחר שנגמר הדין ואמרת בצרוף בית דינך איש פלוני אתה זכאי וצא תן לו בא הנושה של זה שיצא זכאי לגבות מזה שיצא חייב מכח שעבודא דרבי דרבי נתן וכששמע זה שיצא זכאי נקי מזכותו כי הנושה שלו יקחנו מיד בעל דינו ואליו לא יגיע הלך עם בעל דינו חוץ לבית דין ונתפשר עמו ומחל לו רוב החוב וחזרו לבית דין ואמרו כבר נתפשרנו והנושה עומד וצוח ככרוכיא שאין כח ביד הלוה שלו להתפשר ולהפקיע שעבודו ורוצה לגבות את הכל כפי הפסק בית דין. אהובי תלמידי יפה דנת שפשרה זו בטלה ומוציאין מזה כפי הפס' בית דין ונותנין לזה אמנם שני תנאים יש בדבר הזה האחד שמתחלה צריך זה שבא לזכות מדר' נתן להעמיד הלוה שלו לדין ולהשביעו על כל מה שיש לו ואם לא ימצא לו נכסי' שמה לפרוע חובו רק זה החוב הנזכר אז הפשרה בטלה ומוציאין מזה כפי הפסק בית דין ונותנין לזה אבל כל זמן שלא השביע את זה בבית דין שבועת אין לי אינו יכול לגבות מהשני הא חדא שנית אם זה הנושה הבא לזכות מדר' נתן יש לו שטר מקוים על הלוה שלו אבל אם אין לו שטר מקוים אין הלוה השני מחויב להאמין לו שיש לו חוב ואפילו אם יודה לו הלוה שלו אין הודאתו מועיל לחייב את זה וכל זה פשוט והאריכות ללא צורך."
        ],
        [
            "שנית מה ששאלת בדין דשיל\"מ אם מקרי מה שהותר למה שלא נאסר מעולם ג\"כ דשיל\"מ דבר זה מחלוקת הראשונים הרי\"ף פסק דפת שאפאה עם הצלי אסור לאכלו בכותח אף שריח הוא רק משהו משום דהוא דשיל\"מ שיכול לאכלו עם בשר אף שלזה לא נאסר מעול' וכאשר הבאת גם אתה דברי הרי\"ף הללו אמנם ראבי\"ה חילק וסובר שזה לא מקרי דשיל\"מ שלא נאסר מעולם עם בשר והובא דברי ראבי\"ה במרדכי שם פרק גיד הנשה וכבר ראית דברי הר\"ן בנדרים דף נ\"ב שהקש' על הרי\"ף מסוגיא דיבמות דף פ\"א בחתיכות חטאות שנתערבו בחולין שאינן בטילין ורב אשי יהיב טעם שהוא דשיל\"מ ומסיק שם דרב אשי בדותא אי לכהנים משרי שרי אי לישראל לעולם אסור דמשמע דלא מקרי דשיל\"מ מה שהותר לכהן שלא הי' אסור לו כלל ושוב דחה הר\"ן דיש לפרש שאין להחמיר על הישראל מפני היתרו של כהן. ואמנם רש\"י ביבמות פירש בהדיא דף פ\"ב ע\"א דרב אשי בדותא דלא מקרי דשיל\"מ אלא מה שהותר לאחר זמן כגון ביצה שנולדה בי\"ט שמותרת למחר הרי מפורש דעת רש\"י כראבי\"ה ומה שהקשית מדברי רש\"י בביצה דף ל\"ט ע\"א גבי מים ומלח שפירש רש\"י שיכול לאכלה כאן כו' שגית מאד והרי רב אשי הוא דקאמר התם בביצה הטעם משום דשיל\"מ לכן לרב אשי שפיר פירש\"י שני טעעים האחד שמותר למחר והאחד שיכול לאכלו כאן דלרב אשי באמת אף שהוא מותר לדבר שלא נאסר מקרי דשיל\"מ אלא דאנן קיימ\"ל דרב אשי בדותא היא (אמר המחבר אתה המעיין הישר שים נא עיניך וראה בדברי אשר כתבתי אם כנים המה ואף אמנם שגיתי אתי תלין משוגתי אם אמנם דברי לא הצליחו בילדותי הצליחו בעת זקנותי הצליחו ועשו פרי בצל\"ח על מס' ביצה שם פקח עיניך וראה מה שהי' קרבן שגגה עלה שם לפניו לריח ניחוח תהלה לאל). ודעת רבינו הגדול הרמב\"ם נראה יותר נוטה לדעת ראבי\"ה מלדברי רבו הרי\"ף דלדעת הרי\"ף מה שאינו מותר לכל לא מקרי דשיל\"מ א\"כ ביכורים אף שהותר לכהנים בירושלים לא מקרי דשיל\"מ והרי הרמב\"מ בפ\"ד מביכורים הל' ט\"ו אעפ\"י שהביכורים והתרומות אסורים לזרים ואעפ\"י שהביכורים עולים באחד ומאה כתרומה אם נתערבו בחולין בורושלים אסורין בכל שהן במינן כמעשר שני שהוא מקום אכילתן עשאום כדשיל\"מ ואעפ\"י שאסורים לזרים אף בירושלים כו' הרי שאף שלא הותר רק לכהנים אפ\"ה מקרי דשיל\"מ וא\"כ ע\"כ אינו סובר כדעת הרי\"ף ואף שבירושלים לא נאסרו מעולם מ\"מ כיון שכבר היו אסורים קודם שהועלו לירושלים ועכשיו הותרו מקרי דשיל\"מ ואמנם אעפ\"י שדין זה משנה ערוכה הוא בפ\"ב דביכורים משנה ב' מכל מקום אין בזה סתירה על פסק הרי\"ף שהרי\"ף יפרש כפירוש הר\"ש שם במשנה דאיירי שנתערבו בתרומה שאז אין לזרים שום תועלת בביטולם דבין כך וכך אסורים לזרים ואין לנו עסק בביטולם רק לענין כהנים אם מחויבים לאכלם בירושלים ולכהנים מקרי דשיל\"מ אבל הרמב\"ם כתב בפירוש שנתערבו בחולין ואמנם בפי' המשנה שמסיים ונאמר לכהן אכול הכל בתורת ביכורים משמע דדוקא לכהנים מקרי דשיל\"מ אבל הישראל אפשר שמותרים לו אבל בחבורו משמע שגם לזרים אסו' וידוע שדבריו בחבורו הם תמיד עקר נגד דבריו בפירוש המשנה וכבר הובאו דברי הרמב\"ם במג\"א סי' שי\"ח ס\"ק ב' וסיים ג\"כ שדבריו בחבורו עקר.",
            "ואמנם דברי הרמב\"ם בפ' ט\"ו ממ\"א הל' י\"א שכתב וכן בתרומוה נתנו חכמים בהם שיעור שאין בהם דרך היתר לכל אדם ג\"כ אפשר לפרשם שכוונתו דאין בהם דרך היתר לכל אדם רצונו אף למי שנאסרו לו התרומה אין לה היתר רק לכהנים ולהם לא נאסרה וגם פשטן של הדברים ביבמות דף פ\"ב אי לכהנים משרי שרי משמע כפירוש רש\"י שלא נאסר להם כלל דאי לפירוש הר\"ן לתרץ דברי הרי\"ף ה\"ל למימר אף דלכהנים שרי הרי לישראל אסו' ומעתה לא כמו שעלתה על דעתך שרוב הפוסקי' המה כהרי\"ף לא כן הוא ראבי\"ה חולק ורש\"י חולק ומדברי רש\"י בביצה כבר כתבתי דליכא קושיא דשם לרב אשי פירש כן ודברי הרמב\"ם עכ\"פ אין להם הכרע ולדעתי נוטים לדברי הראבי\"ה והר\"ן בנדרים שם לא הכריע ומה שסיים ודבר פשוט הוא כוונתו שדב' פשוט שיש לפרש כן אבל ודאי שגם כפירוש רש\"י יש לפרש (אמר המחבר המעיין בהר\"ן שם עין בעין יראה דאינו כן ועוד דהא כתב שם ועוד ראיתי שהקשו עליו מדאמרינן ס\"פ הערל כו' ומתחזי לי דהא דפרכינן עלי' מהא ודאי בדותא היא כו') ומעתה בחנם תמהת על הש\"ך.",
            "וגם המג\"א שהי בסי' שי\"ח ס\"ק ב' סובר שאם יש לו מתירין לקצת בני אדם מקרי דשיל\"מ וא\"כ ג\"כ אינו סובר כדעת הרי\"ף והנה המג\"א שם כ' דמ\"ש בי\"ד סי' ק\"ב מיירי שנתערב אחר השבת דאז הוי דומי' דתרומה ולכאורה גם בתרומה יש לדין לפמ\"ש להרמב\"ם דבכורים מקרי דשיל\"מ בירושלים אף שלא נאסר בירושלים לעולם וכתבתי לעיל הטעם משום שכבר עכ\"פ הי' אסור קודם שהעלום לירושלים וא\"כ גם בנתערב אחר שבת ראוי להיות מקרי דשיל\"מ שהרי אתמול כבר הי' אסורים לאחרים והיום הותרו לאחרים וגם תרומה הוא כיוצא בזה שכבר היתה אסורה גם לכהנים כשהיתה טבל ועכשיו הותרה לכהנים ואנן חזינן דתרומה עולה באחד ומאה וא\"כ למה ביכורים בירושלים מקרי דשיל\"מ ונר' דשאני תרומה דמשום שם זה שאסורה עכשיו לא היתה אסורה מעולם וטבל שם אחר הוא אבל ביכורים כבר הי' אסורים קודם שהועלו לירושלים משום ביכורים ועכשיו בירושלים הותרו לכהנים לכן מקרי דשיל\"מ וא\"כ בבישול שבת אפילו נתערב אחר השבת מ\"מ כבר הי' אסורים גם לאחרי' אתמול משום בישול שבת ועכשיו הותרו לאחרים ראוי להיות מקרי דשיל\"מ.",
            "אלא דקשיא הרי גם חתיכות חטאת כבר היו אסורים גם לכהני' קודם זריקה לכשנזרק הדם הותרו ואפ\"ה מסקינן ביבמות דרב אשי בדותא היא וא\"כ קשיא מה בין זה לביכורים בירושלים וצריך לומר דשאני ביכורים שכבר היו אסורים גם לכהנים קודם שהובאו לירושלים ועדיין האיסו' לא פסק לגמרי שאפשר שיצא חוץ לירושלים ולכן עתה בעודם בירושלים מקרי דשיל\"מ שהכהן יכול לאכלם כאן וכמ\"ש הרמב\"ם בפירוש המשנה וכיון שמקרי לכהן דשיל\"מ ואסור לכהן לאכלם חוץ לירושלים שוב גם לזרים אסורים לגמרי כמ\"ש המג\"א משא\"כ חתיכות חטאת שוב לא שייך בהו לעולם שום איסור הקדום לגבי כהנים לכן שפיר אמרו ביבמות אי לכהנים משרי שרו ואם כן בנתערב אחר השבת דברי המ\"א נכונים ועל פי זה יש לתרץ תמיהת התוספת ביבמות דף פ\"ב ע\"א בד\"ה משום דהוי דבר שיש לו מתירין כו' שכתבו ומיהו קשה למאי דס\"ד השתא אמאי תרומה טהורה עולה בק\"א, ולפי מה שכתבתי ניחא דדעת רב אשי דחטאת כיון שכבר היתה אסורה לכהנים ועכשיו הותר שפיר מקרי דבר שיש לו מתירין משא\"כ תרומה מעולם לא היתה אסורה לכהנים משום שם תרומה רק משום שם טבל."
        ],
        [
            "ומה שתמהת שבקצת מקומו' אמרו אין עניו' במקו' עשירו' ובקצת מקומות אמרו התורה חסה על ממונן של ישראל והראית דרכי הבקיאו' בכל מקומות שהוזכר מהם דבר מזה דע לך שמה שהוא מוכרח בכלי שרת אמרינן בי' אין עניות במק\"ע (אמר המחבר תורת אמת בפיהו וכן משמע בתו' במסכת שבוע' דף י\"א ע\"א בד\"ה מכל עייש\"ה ועיין במשנה למלך שהבאתי אות ב' אמנם משמעות רש\"י בעס' ר\"ה דף כ\"ו ע\"ב בד\"ה פיו מצופה בזהב לפי הבנת בעל שמות בארץ ושם משמע בכל' כלי מקדש אמרינן אין עניות כו' אפילו אינו מוכרח בכלי שרת עיין שם ודוק) וגם דע כי כסף לא מקרי' עניות (א\"ה עיין אות יו\"ד עשיתי לי רב וקניתי לי חבר) אפי' בכלי שרת אמרינן בי' התורה חסה ועושין אותו של כסף במקום שאין גזירת הכתו' לעשות של זהב ולכן פסק הרמב\"ם בגדי כהונה שנעשו צואין אין מכבסין אותן אבל קלפי היתה של עץ משום התורה חסה לפי שהיתה של חול ולא שייך אין עניות (א\"ה היא גופה קשיא ליעבדיה של זהב או של כסף ולקדשי' כי כבוד המצוה בשל הקדש כמ\"ש בפנים אות ה) ולחם הפנים קונין אותן חיטים במסכת מנחות דף ע\"ו ע\"ב משום התורה חסה התם בשעת שקונין אין כאן קדושת הגוף רק קדושת דמים וכשמתקדשת קדושת הגוף כבר היא סולת ובכל יום היה חותה בשל כסף דמפורש במס' יומא דף מ\"ד ע\"ב התורה חסה כו' היינו משום דשל כסף לא מקרי עניות וכן במסכת ר\"ה חצוצרות של כסף משום התורה חסה גם כן משום דשל כסף לא מקרי עניות וגם חצוצרות אינן כלי שרת וכלי שרת שנקבו אין מתקנין אותן במס' זבחים דף פ\"ח ע\"א היינו שהוא כלי שרת ואמרינן אין עניות כו' ופי נרות של זהב טהור אף ששייך התורה חסה היינו משום שהוא גזירת הכתוב זהב טהור ולא כמו שחשבת אתה משום אין עניות (א\"ה דוק בלשוני אות ד' אני אמרתי טעמא דקרא) דהא היו יכולין לעשות של כסף ועוד אפשר בענין זה שכל המנור' של זהב טהור ופיות הנרות יעשו של כסף משום דמשחרי בזה אפשר אפי' בשל כסף שייך אין עניות כיון שגוף הכלי של זהב והמנורה היא כלי שרת וכתית למאור ולא כתית למנחות שאמרו במס' מנחות דף פ\"ו ע\"ב שהתורה חסה על ממונן ש\"י היינו טעמא שלחלק בין מנחות יחיד למנחות צבור לא אפשר שזה קדש קדשים כמו זה ואם הי' צריך כתית למנחות הי' הפסד ליחידים המביאי' מנחות וביחוד' לא שייך אין עניות במק\"ע ובשיעור חצי לוג למנורה במס' מנחות דף פ\"ט ע\"א שנחלקו אם ממטה למעלה שערו משום התורה חסה כו' וחד אמר ממעלה למטה שיערו שאין עניות במק\"ע נלע\"ד דמאן דאמר ממטה למעלה שיערו באמת שיערו בשמן של חול עיי\"ש בתו' ד\"ה אין עניות כו' וכעת לרוב הטרדה אקצר דברי רבך אוהבך הדורש שלמך וחפץ בטובתך הק' יחזקאל סג\"ל לנדא (שאלה ותשובה הנ\"ל כבר היא נדפסת אות באות בחבורי בעולת חדש השלישי דרוש ח)."
        ],
        [
            "ב\"ה יום ג' כ\"ד ניסן תקנ\"א לפ\"ק פראג. תתענג על רוב שלום עד בלי ירח כבוד אהובי תלמידי הותיק התורני המופלא ומושל' כ\"ה מרדכי נר\"ו מג\"ט בן לידידי המנוח הרבני המופלג דיין המצוין במדע והרעיון מו\"ה יאיר זצללה\"ה.",
            "מכתבך עב\"ד קבלתי ובעטי אחישנה מה ששאלתני אם מותר להתחתן עצמך עם אלה הנחשדים עפ\"י מעשים תועבי' שמאמיני' בכלב הפגר התוגר שבתי צבי מודח וברשע עריץ יעקוב העקוב תועב' ה' גם שניהם הם ותלמידיהם לא יחצו ימיהם אם מותר לתת אה בנותנו להם ואת בנותיהם לקחת לנו והארכת שהבתול' עודנה קטנה היא ולא הגיעת לשנים ולא הביאה סימני' סימני טומאה.",
            "אתה תלמידי ואוהבי אש קדחה בי ולבי בוער בקרבי מאד חרה אפי וחמתי בערה בך עד אשר לא אוכל לדבר במתק שפתים כי מר לי מר מה זו שאילה אמרו ז\"ל במס' פסחים דף מ\"ט ע\"ב על ע\"ה שהן שקץ ונשותיהן שרץ ועל בנותיהם הוא אומר ארור שוכב עם כל בהמה נלע\"ד כינו את ע\"ה בשר שקץ שהוא לשון תועב ומגואל אשר גם בעבודת אלילים נאמר שקץ תשקצנו וגו' ואשתו כשרץ הוא בעבור שמרחיש ומתנוע תמיד בכל עת כן אשת ע\"ה השקט לא תוכל ומ\"ש על בנותיהם ארור שוכב עם כל בהמה ר\"ל כמו שאין חילוק בין בהמה גדולה או קטנה ועיין במס' סנהדרין דף נ\"ד ע\"ב ובהרמב\"ם פ\"א מהל' אסורי ביאה הלכ' ט\"ז כי בכל בהמה לא תתן שכבתך כתיב ואפילו ביום לידתה ואם הוא גדול שניהם נסקלי' ובלא התראה במזיד ענוש כרת והוא בכלל ארור שכולל נדוי חרם שמתא (ועיין מ\"ש עוד לקמן בסמוך אי\"ה ביאור המאמ' הזה בשם מורינו הגאון אמתי נר\"ו) והסכימו כל הפוסקי' דרז\"ל דברו בע\"ה שאינו מדקדק במצות ואפילו אינו עושה להכעיס ומ\"ש הטור באה\"ע סי' ב' לא בכל ע\"ה מיירי אלא במי שהוא חשיד לעבור להכעיס כבר פי' הב\"ח ר\"ל שהוא חשוד אף במה שהכל יודעים שהוא אסור ולא לאפוקי בעובר לתיאבון קאמר אלא אפילו לתיאבון קרי פה להכעיס מאחר שיודע שזו מצוה וזו עבירה ועובר עליהן במזיד ואעפ\"י דאינו לא רע לשמים ולא רע לבריות קוראים עליו הם שקץ כו' מאחר שהוא חשוד שאינו מדקדק במצות במזיד וחשבינן לי' כעובר להכעיס והטור אתי לאפוקי אם עובר מצות מחמת טעות שאינו בקי עיין שם ועיין בשולחן ערוך שם סעיף ו' בהגהות רמ\"א ובאחרונים.",
            "ואל ישיא לבך לאמר עודנה היא באבה וקטנה היא שלא הגיעה לשנים ותאמנה אותה ותורה לה דרך ישרה כי כבר בארנו אפילו ביום לידתה הבא עליה מה דינו ועוד זהו מעות אשר לא תוכל לתקון כי בעון אביה חוללה וחטאת אמה אל תמח כי משקץ ושרץ נשרצה והוא ע\"ד שאמר הנביא היהפך כושי עורו ונמר חברבורותיו גם אתם תוכלו להיטיב ומעתה פקח עיניך וראה א\"כ הוא בע\"ה שאינם מדקדקי' במצות מכ\"ש במאמיני כלבי בישי שבתי צבי שבור ורע ומר יעקב מינאי אשר המה כופרים בה' ותורתו ועושים כל התועבות אשר שנא ה' מעשים לא יעשו בימי האמורי והכנעני אז בארץ עליה' ועל מאמיני האל' נאמר לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך כי יסיר את בנך מאחרי וגומר.",
            "והנה מורינו הגאון האמתי נר\"ו בספרו צל\"ח על מס' פסחי' שם כ' על מה דאמרו ז\"ל על בנותיהם הוא אומר ארור שוכב עם כל בהמה כי אמרו כל היד מרבה לבדוק בנשים משובחת לפי שהנשים מטמאים בנדה בפנים כבחוץ ולכך צריכה בדיקה אבל בנות ע\"ה המזלזלים בבדיקה אינם מרגישים בטומאת נדתן עד שהדם יוצא לחוץ והנה בהמה אין לה פרוזדור המעכב הדם ולכן מזלזלת בבדיקה בפנים ואמר עליהן ארור שוכב עם כל בהמה עיין עוד שם דברים של טעם ודעת תורה מכ\"ש כת הרשעה הלזו כלן בועלי נדות כידוע תקוניהם קלקוליהם כמבואר בשברי לוחות וביתר חבורים אשר חבר הגאון מוה' יעב\"ן זצללה\"ה (חי ה' צבקות שרשע אחד מכת הרשעה הזאת תפח עצמותיו גלה לפני מאחד שבא על אשת איש כשהיתה נדה בבהל' תצא נשמתו ובאסכרה תהי' מיתתו) בניהם ובנותיהם פגומים בטומאת נדות מעריסתן צא תאמר להם, ואע\"ג דקיימ\"ל משפחה שנתערב בה פסול כיון שנטמעה נטמעה ואין מגלין אלא לצנועין ועיין אה\"ע סי' ב' ועיין תוספות י\"ט סוף מס' עדיות היינו במקום שאסורי' לבוא בקהל ה' אבל כת הרשעים האלה שמם רקב יכולין לעשות תשובה כהוגן עפ\"י התנאים שהסכימו עליהם גאוני הדור כמבואר בקונטרס חויא דרבנן ואז מותרים להתחתן עמהם ועיין ב\"ש אה\"ע סי' ב' ס\"ק י\"ט, ועוד משפחה שנתערב בה פסול אינו מסית ומדיח אבל להתחתן עם אחד או אחת מאלה המורדים והפושעים הוא בכלל הנותן מזרעו למולך וגורם שבניו ובני בניו יצאו לתרבות הרעה כי המה מסיתים ומדיחים בחלקלקת לשונם וארשם ארס נחש ולחישתן לחישת שרף מעופף על בנים אשר יולדו להם.",
            "דרך כלל המה יותר רעים וחטאים לה' מכותים אף לאתר שגזרו עליהם וגרועים יותר מקראיים שהאריך בהם הגאון מוה' בצלאל אשכנזי ז\"ל בתשובותיו מכ\"ש מכל האומות בזמן הזה אשר לדעת הפוסקים לאו עובדי עבודה זרה נינהו ואינם נחשדים על רביעה ולא על שום תועבות זרות (כבר הארכתי בקונטרות כסות עינים שהמה חסידים ויש להם חלק לעה\"ב) אבל הכלבים הרעים האלה כלם המה עובדי אלילים את התרפיס ואת הגלולים כל תמונות וכל פסילים עובדים את העקוב יעקוב ש\"ט ומכנים אותן בשם אלהי יעקב חמת ה' וסער מתחולל על ראש רשעים יחולו בא וראה מה עשה משיחם הראשון לטומאה אשר בנו בו מוסדות אמונתם הוא הפגר מובס שבתי צבי תר\"ו הפקיר אשתו לזנות והוא טמא אשת רעהו לפני עשרה בני אדם כמבואר בקונטרס צידת צבי מודח וזה הי' קודם שנשתמד ונעשה תוגר כמבואר בגב\"ע שקבלו בית דין הגדול שבירושלים עיר הקדושה תוב\"ב אמן, ומה עשה כלב רע האחרון הרשע עז פני' בליעל יעקב שעושין אותו לאלהות הוא פקר בכל מצות ה' והעליל עלילת תחבולות רשע בשקרי שקרי' על עדת בני ישראל מלאכי חבלה יפגעו בו וישמדוהו ויאבידוהו זכרו לנצח ארור הוא בכל אשר יפנה ולולי ה' צבקות הותיר לנו שרידים משכילים מביני מדע בשנת תקכ\"ט ותקל\"ג ל' במדינות פולין מעהרן אשר בררו לעיני השרים והסגנים חורי ארץ שכל דבריו דברי כחש וכזב וחלומות שוא כמעט נשפכו דמן של ישראל במדינו' פולין ומעהרין ונפשי מרה עלי כלענה ורוש איך להעלות על דעת נפש אחת מישראל אשר עמדה על הר סיני להתחבר עם האנשים חטאים בנפשותם כאלה רחמנא ליצלן מהאי דעתא אשר אם יבורר הדבר כמו שכתבתי מותר לנוחרם ביום כפורים שחל בשבת ועיין תוס' והרא\"ש שם בפסחים יעיין בית יוסף אה\"ע סי' בית ולא דת ישראל לבד המה מבזים אלא כל אום ולשון בארץ המה מזלזלים לשחוק וקלס בעיניהם כל האמונות והדעות שהיו עד היום הזה כאשר נודע לכל מי שהוא בקי בהשתות אמונתם הלא ידעת וגם שמעת מ\"ש מורינו הגאון האמתי נר\"ו למנהיגים אשר בעירך ע\"ד הכהן שעשה שתי וערב בעת אשר נשא כפיו בדוכן וכתב וזה לשונו הזהב ע\"ד כהן הדיוט שעשה שתי וערב כשעלה לדוכן לא דת ישראל לבד הוא מתלוצץ אלא גם דת נוצרי הוא מתלוצץ כי מעולם לא שמענו שנוצרי אחד עלה לדוכן ואין זה כ\"א מתלוצץ בשתי דתות כו' (אמר המחבר כעת ת\"ל איגלי בהתייהו מאגרות אשר שלחו בכל תפוצות ישראל משנת תקס\"ל ואני ת\"ל דפסתי אז קונטרס אחד לנקר עיניהם וקראתיו בשם אהבת דוד ונדפס בק\"ק פראג בשנה ההיא שנת טמאים לנפש וגליתי מעשיהם המקולקלים דרשו משם).",
            "הנה כאשר שמע עזרא הסופר שהתערבו זרע קודש בע\"ה קרע בגדו ומעילו ומרט משער ראשו וזקנו וישב משומם עד שקימו וקבלו היהודים שבנותיהם לא יתנו לבניהם ובניהם לא ישאו בנותיהם ולא ידרשו שלומם וטובתם עד עולם עיין בארוכה בספר עזרא סי' ט', והנה על זנות בפלגש בגבעה ובני בנימן עזרו לאחיהם החוטאים ונפל העוזר וכשל העזור וכלו יחדו והחרימו על כל השבט שלא לבוא בקהל ה' אלא בעבור חסרון כל השבע מישראל תהו עד הראשונות ועיין היטיב במהרש\"א חי\"א פרק יש נוחלין ומצאו ההיתר בלשון החרם עצמו איש ממנו לא יתן את בתו דרשו ממנו ולא מבנינו ואמרו עוד מקרא קראו ורחקו מקרא קראו וקרבו ואף המה חטאו לפני המקום ב\"ה כדאמרו בפרקי דר\"א א\"ל הקב\"ה קנאתם על זנות ולא קנאתם על פסל מיכה ועמדו והתירו אבל קשר הרשעים האלה שאינם מן המנין כי משחתם בהם ע\"א ודבר ערוה והמה מוחרמים בכל החרמות והאלות והקללות והנדוי' והשמתות מכל גאוני הדור אשר היו לפנינו כמבואר בקונטרס שפת אמת ובקונטרס אספקלרי' המאירה מי יחמול ויחוס על זרעם זרמת סוסים להביאם בקהל ה' ואין טוענן למסית ומדיח והתורה אמרה ולא תחוס עיניך עליו ולא תחמול וגו'.",
            "ומראש צורים אראנו אם הרא\"ש בתשובה כלל ל\"ד סי' א' פסק הלכה למעשה ראובן ששידך בתו לשמעון בקנין ובשבועה והשלישו שטרות ואח\"כ אירע שהמירה אחות המשודכת יכול שמעון לחזור בו פטור מקנין ומחיוב השטר דהיינו קנסות שעשו ביניהם ואם החזיר השליש השטר למשודכת לא עשה כלום אעפ\"י שלא פי' שום תנאי בשעת הקנין והשבועה ואעפ\"י שששבועה לא נזכרת בתשובת הרא\"ש שם עכ\"ז אף משבועה פטור כמבואר בכנסת גדולה אה\"ע סי' נו\"ן בהגהותיו לטור אות כ\"א בראיות רבות ועצומות מגדולי עולם וכן מבואר הדבר באי היטיב בשו\"ת נ\"ב חלק י\"ד סי' ס\"ט למורינו הגאון האמתי נ\"י ולא שת לבו שכבר דברו הראשונים בזה וכלהו חד טעמא אדעתא דהכי במקום שיש פגם משפחה והשחתת נחלה לא נשבע ולא עשה קנין והעתיקו דברי הרא\"ש בטור וש\"ע אה\"ע שם סעיף ה' והט\"ז והב\"ש הוסיפו על של אבותם אפי' אחות המשודכת פנוי' והרה לזנוני' הוי פגם גדול וגם בכנסת גדולה שם אות כ\"ב כ' לאו דוקא הומרה אלא אפילו קלקלה מטשיה עיי\"ש כו' והנה באחות המשודכת הוא דבר תימה מה השחתת נחלה שייך בה ואין מעשה אחות אחת גורם לאחותה השנית או לזרעה שמץ דבר לא בלעז ולא בפגם ולא בעונש ומקרא מלא הלא אח עשו ליעקב ואוהב את יעקב ואין כאן לעז בשביל אחיו ואחותו אפי' בפי הבריות כבר הרגיש בזה כבוד מורינו הגאון נ\"י שם בתשובה עכ\"ז חשש הרא\"ש משום השחתת נחלה ופגם משפחה גם בספר חסידים חשש בהרבה מקומות על אחי ואחיות המשודכת כדבעינן למימר קמן אי\"ה והוא בכלל מה דאמרו ז\"ל הנושא אשה יבדוק באחיה מכ\"ש הנושא הבא לקחת בת ממאמיני המשומד התוגר שבתי צבי שחיקא עצמות אשר כלם עובדי אלילם ומהרה יכרתון ועוברי' על חייבי כריתות ומיתות ב\"ד שיש בזה לעז ופגם והשחתת זרעו הא אמרו ז\"ל במס' ב\"ב דף ק\"ט ע\"ב ראותם בן פוטי שפיט' אבי אמו כו' הרי לעז ואמרו במס' שבת דף קמ\"ו ע\"א לא פסקה זוהמא מאבותינו משלשה דורות הרי שזוהמת תרח גרמה לזרע יצחק דהיינו עשו שהי' פגום והרי פגם ואם בעונש מקרא מלא דבר הכתוב פוקד עון אבות על בני' על שלשים ועל רבעים ואם בעובדא דהרא\"ש הוי השחתת נחלה הרי בעובדא דילן על חד תלת לעז ופגם ועונש ועפ\"י זה הוכיח במישו' מורינו הגאון נ\"י שם אפי' אם כבר הוא משודך וקבל בשבועה ובקנין ובקנס ופקר אבי הכלה ונעשה תוגר שהחתן פטור מכל וכל וחיוב על כל ב\"ד שבישראל לעמוד על ימין צדקו של החתן עייש\"ה צא ולמד ק\"ו שלא לדבק לכתחלה עם הרשעים גמורים האלה ולהשחית נחלתו.",
            "זכור ברית כרותה אם שלשה דורות ת\"ח זה אחר זה לא יפסוק מהם עד סוף כל הדורות והקב\"ה ערב בדבר הזה כמבואר במס' ב\"מ דף פ\"ה ע\"א ופעמים נראה שנתק החוט המשולש הזה הוא בעבור שהשיא בנו עם בת ע\"ה שאינם יראי ה' כי אז נפסק החוט כמבואר בארוכה בספר חסידים סי' קנ\"ז ועיין עוד שם סי' רמ\"ג שכתב בשביל שאין אחי האשה צדיקי' או אביה אינו ירא שמים ומה דאמרו נחות דרגא ונסיב איתתא הוא שאחיה טובים ויראי' כמבואר שם סי' שע\"ה ועיי\"ש סי' תקי\"א שכתב מוטב שיקבל מן הצדקה ואל יתחתן עם הרעים, והוי יודע שגם זה בכלל מה ששנו חכמים בלשון משנה אל תתחבר לרש' ואל תתייאש מן הפורענות ודע אפילו אם אין ברור לך שהוא מכת הכלבים עזי נפש כנראה מלשון שאלתך אלא שהוא נחשר בעיני הבריות מימים ימימה והוא קלא דלא פסיק עד היום חלילה לך מעשות כדבר הזה להכניס עצמך בספק סכנה עצומה ובפרט לפי הקבלה אשר בידי מאת מורינו הגאון האמתי לר\"ו באנשים מצורעים הרעים האלה לא נכשל אדם מעולם בעון חושד בכשרים כי מי שחושדין יש בו (והבאתי לשונו הפניני לקמן בחבור זה) ומה לך לפסול זרעך אחריך פסל לך הפסולת תהי' שלך הא נודע הא מה דאמר רבי לוי בירושלמי מס' כלאים אשתך כגפן וגו' בניך כשתילי זתים מה זתים אין בהם הרכבה אף בניך לא יהיה בהם פסולת והיינו הנושא בת ת\"ח שנמשל לגפן אבל בבת עם הארץ שמזלזלים המצות אז פוסל זרעו ועיין מהרש\"א חי\"א סוף פרק אלו עוברין והרבה יש לי לדבר עוד יען ברבות הדברים יגדל הרוגז והכעס עלי יכאיב לשאל מני שאלה כזאת ולכן קצרתי השומע ישמע ואני את נפשי הצלתי אבל אם אינו אלא קול דברים בעלמא או שונאים אפקי לקלא יש לצדד להקל ואתה על ה' השלך יהבך ורחמך ואהבך ויתן משאלות לבבך הכ\"ד רבך המחבבך הדורש שלומך וטובך הק' אלעזר פלעקלס."
        ],
        [
            "ב\"ה יום עש\"ק יו\"ד מנחם תקסו\"ל פראג. עתרת שלום ואמת לכבוד אהובי ידידי האלוף והתורני המופלא משכיל דורש את אלדים מוה' ישראל שטערין ליבשיץ מורה בק\"ק איידליץ.",
            "את שני מכתביו אשר מתחלתם ועד סופ' יראת שמים קבלתי ובשני הוא מזכיר הזכרה רצוי שאלה על דבר כתבי קודש הנדפסי' שנוהגין בהם מנהג בזיון ומוכרם בחניות בהם דבר מאכל יפה דבר כי בזיון כתבי קודש הוא כי הנה מעשה דפוס הוא קדש לה' כמו כתיבה תמה כמבואר קצת בארוכה בט\"ז י\"ד סי' רע\"א סק\"ח ועיין מג\"א א\"ח סי' ל\"ב ס\"ק נ\"ז בשם מ\"ע (וכתבתי בס\"ד במק\"א טעם נכון מדוע שאין עושין ס\"ת בדפוס) וכל המקיל לענין קדושת ספרים הנדפסי' עתי' ליתן את הדין ואפ' להניח ספר תחת ספ' להגבי' אוסר הט\"ז בי\"ד סי' רפ\"ב ס\"ק יו\"ד ובפי' כ' המג\"א בא\"ח סי' קנ\"ד ס\"ק י\"ד תמי' אני על גדולי הדור שאין מוחין בהעושין בדפי ספרים כתבי קודש כשקושרין אותן ובודאי זה איסור גמור כו' ומ\"ש בעל א\"ר שם ס\"ק יו\"ד אפשר שסמכו על מ\"ש הט\"ז שם סק\"ו עכ\"ל ר\"ל דטפי עדיף לעשות תשמיש קדושה קלה ממה שתהי' פנוי' לגמרי ותגנז עיין שם לענ\"ד לא דק בזה דהט\"ז מיירי מתשמיש קדושה ובעל מג\"א איירי מדפי ספרים שהם קדושה עצמה, ואפי' לדעת בעל א\"ר דוקא לקדושה קלה אבל מה שכורכי' בכתבי קודש הנדפסי' דברים של מאכל וכי\"ב דברים של חול ודאי עון חמור הוא והנה פה המדפים הוא אינו יהודי וכבר שלחנו אליו מסוד הב\"ד שלא ימכרם לחניות ומה יעשה הב\"ד שלא יוכל לדין עם שתקיף ממנו."
        ],
        [
            "ומ\"ש שמצא בשמן זית באחת החביות חתיכת חמאה ובאחת שומן החזיר לא ידעתי איך עמד על המבחן הזה כי פעמים רבות נמצא בין ש\"ז כמה חתיכות והמה של ש\"ז עצמו אלא שנקרשו גם איך אפשר להבחין ולידע שהי' שומן חזיר מעורב בו, ולו יהיו כדבריו די לן לאסור אותן החביות לאכול מהן עם סאלאה\"ט או לבשל בו דגים וכי\"ב אבל למה לן לאסור להדליק בו גם די לאסור לאכל אותו ש\"ז שנמצא בו התערובות אבל למה נאסר בעבור זה כל החביות שבעולם בשביל שוטה זה שקלקל והרע אומנתי' ועירב בו דברים אחרים ואפי' בפסח רבו המתירין לאכול ש\"ז ועיין מג\"א א\"ח סי' תנ\"ג סק\"ב אלא שמ\"ו הגאון האמתי נ\"ע בספרו דגול מרבבה צדר להחמיר בפסח בש\"ז ומביא ראי' שהרי הזיתים היו כותשי' במכתשת כדאית' במנחות דף פ\"ו ע\"א והזיתים המה דבר חריף עייש\"ה ודבריו צל\"ע אם שם היו עושין במכתשת של דידן אין עושין כ\"א בבית הבד ואין בו שום חשש חימוץ ויש להחמיר הואיל ויצא מפי אותו צדיק בפרט שראיתי לא' קדוש בעל ברכי יוסף בסי' תס\"ז אות י\"ד שכ' והמהדרין נוהגין להחמיר גם בש\"ז דהוברר דהפועלים א\"י כל יום בעת אכילתן כשעושין הש\"ז כל אחד ככרו בידו וטובל בשמן וכ\"כ בספר נחפה בכסף ובהא נחתי די לאסור להדליק מאותן שני חביות במקום שמאכל תחתיו שמא יפול מהם אל תוכו ואצ\"ל שאסורים לאכול והאריכות בזה ללא צורך נאם ידידו הטרוד וד\"ש. הק' אלעזר פלעקלס"
        ],
        [
            "ב\"ה פראג ר\"ח סיון תקס\"ב ל' לידידי וחביבי הרב המאה\"ג המפורסים חכם פלא ויועץ מהור\"ר יודא אויש נ\"י.",
            "מה שהקשה לי רו\"מ נ\"י בהיותי אתו עמו בבית על מה דאז\"ל במסכת שבת דף פ\"ח ע\"א דרש ההוא גלילאי עלי' דר\"ח בריך רחמנא דיהב לן אוריאן תליתאי כו' פירש\"י תורה נביאים כתובים עכ\"ל משמע דמעליותא היא אשר אז מסיני הי' בידו אנ\"ך הא אמרו במס' נדרים דף כ\"ב ע\"ב א\"ר אדא בר חנינא אילמלא לא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וס' יהושע בלבד שערכה של א\"י מ\"ט כי ברוב חכמה רוב כעס ופירש\"י שם מפני שערכה של א\"י שכתוב בו ערך חלק של כל שבט ושבט ולא סגיא בלא\"ה ולפי שבעטו וחטאו נוסף להם רוב חכמה שאר ספרים להטריחן יותר עכ\"ל הרי שהחטא גרם להם שנתוס' להם נביאי' וכתובים ואיך השתבח והתפאר דיהב אוריאן תליתאי ולואי שלא חטאו ולא הי' להם כ\"א תור' וס' יהושע (ועיין מ\"ש עוד בס\"ד בפתיחת ספר) לענ\"ד נראה לא די שאין אגדות חלוקות הן אלא שתי אגדות אלו בדבור אחד נאמרו משולבת אשה אל אחותה הן אמת הי' טוב אם לא חטאו כלל אבל הוא השתבח והתברך שהוא ה' ברחמיו אף לאחר שחטאו והוסיף להם רוב חכמה וקרא קדריש כי ברוב חכמה וגומר ועיין במפרש אשר בשם רש\"י יכונה כאשר העתקתי לעיל, הנה לכאורה הדרוש מההוא גלילאי אומר דרשוני דאמר בריך רחמנא דיהב לן אוריאן תליתאי היינו תנ\"כ לעם תליתאי היינו כהנים לוים וישראלים א\"כ מדבר משלשתן יחדו ואח\"כ אמר ע\"י תליתאי מדבר ממשה לבדו כמ\"ש רש\"י ע\"י תליתאי משה תליתאי לבטן מרים אהרן ומשה וכן ביום תליתאי לפריש' ובירחא תליתאי חדש סיון אינו מדבר אלא משלישי לבדו איך המתיק סוד יחדו הני תליתאי שאינן שוין במראיהן על כח הדמיון יען ראיתי במהרש\"א חי\"א לעומק חכמתו ניבא פי' בדרוש הזה ולפי דברי פי' חכם אמת צדקו יחד שכתב וז\"ל נתכוון לחשב כל הני תליתאי בנתינת התורה שהם על כוונה אחת דהיינו שהראשון יש לו מעלה והשני מוסיף במעלה ותשלישי עול' במעל' על גביהן וז\"ש אוריין תליתאי שהראשון במעל' הם כתובי' שניתנו ברוח הקודש ולמעל' מהם דהיינו נביאים שנאמרו בנבואה ולמעלה מהם התורה שנתנה ע\"י משה רבינו באספקלרי' המאירה כמ\"ש פה אל פה אדבר בו במראה ולא בחידות וגו' לעם תליתאי היינו ישראל קדושים הם במעלה להבדילם מן האומות ולמעלה מהם הלוים בקדושה כמ\"ש והבדלת את הלוים ולמעלה משניהם כהנים כמ\"ש ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים ועל ידי תליתאי דהיינו שמרים היתה לה מעלה בנבואה אך בדברים שאינן נוגעים במצות התורה ויותר ממנה במעלה אהרן שכמה פרשיות בתורה נאמרו לו מפי הקב\"ה ויותר מהם במעלה נבוא' משה שלא קם כמוהו וכל התורה נקראת על שמו וביום תליתאי דיום הראשון מהפריש' לא היו פורשין מתשמיש של לילה ולמעלה ממנו כל יום שני של הפרישה שהי' לילו עמו ולמעלה מהם יום השלישי שנגמרה הפרישה להיות טובלים אז וטהורים לקבל התורה ובירחא תליתאי לפי שישראל כשהיו במצרים היו שטופים בעבירות כמעשה מצרים ולא היו ראוים לקבל התורה עד אחר חמשים יום כדי שיזדככו באותן ימים ובחדש הראשון שהוא ניסן נתן להם הקב\"ה עול שני מצות שהם מילה ופסח כדי שיפרשו עצמן ממעשה מצרים כדאית' במדרשות ובחדש השני הי' מעלה יתירה להם כמה מצות שנתנו להם במר' במן כו' ובחדש השלישי באו למעלה עליונה עד שהיו ראוי' לקבל התורה עכ\"ל הבט נא ורא' לפי דבריו בלישנא דחכמת' משתעי ההוא גלילאי בהני תלתא והמה אחים קרובים ודומין בקלסתר פנים זה לזה ובעזר ימין ה' אף ידי יסדה ארש וימיני טפחה להוסיף על דבריו שכלם מתאימות ומקבילות הלולאות אשה אל אחותה.",
            "והנה כל הני תליתאי אשר ההוא גלילאי מונה והולך נשתשלו בבחירת האדם, ומקרה הזמן הקרה את כלם כמו עם תליתאי כהנים לוים וישראלים כדאמרו במכילתא ומביאה השמעוני בפסוק ואתם תהיו לי ממלכת כהנים ראוים הי' ישראל לאכול קדשים אלא משעשו את העגל ניטלו מהם ונתנו לכהנים כמו כן עד שלא עשו את העגל היתה העבודה בבכורי ישראל וכשחטאו ועשו את העגל נפסלו ונבחרו הלוים תחתיהם כמו שפירש\"י בחומש בפסוק ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל ועיין במס' זבחים דף קי\"ב ע\"ב ודף קט\"ז ע\"ב ועיין במזרחי פ' במדבר שם וכן נמי על יד תליתאי משה אהרן ומרים ראוי היה משה לעשות כל הנסים על ידו לבדו אלא בעבור שאמר הם לא יאמינו לי לא איש דברים אנכי שלח נא ביד תשלח הן בני ישראל לא שמעו אלי נתייחד הדבור גם עם אהרן כמבואר במדרשות ועיין שמות רבה פ' ז' ה\"ה בירחא תליתאי אלו הי' ישראל קדושים וטהורים ולא היו משוקעי' מטומאה וכמעש' אהרן מצרים היו ראויים מיד בצאת ישראל ממצרים לקבל התורה רק מעשיהם רחקו עד חדש השלישי לספור שבעה שבועות כמבואר בזוהר וכן ביום תליתאי אחר שפירשו מנשיהן א\"כ יגענו ומצאנו כל השלישי' במועצת ודעת שמעשיהם גרמו אבל יגענו ולא הונח לנו איך נוכל לומר שחטאם גרמו אוריין תליתאי עד שבא ר\"א בר חנינא ודרש אילמלא לא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה כו' א\"כ מה טוב ומה נעים כל הני תליתאי כשבת אחים גם יחד כלם על רגל אחד ויסוד אחד כל אחד דומה לחבירו כצלמו וכדמות תבניתו והוא דעתי העני' בלב ים התלמוד דבר נאה ומתקבל."
        ],
        [
            "ואל אפטור אלא מתוך ד\"ה אמינא ליה מלתא בהאי ענינא הנה ההוא גלילאי דריש בריך רחמנא דיהיב לן אוריאן תליתאי כו' כמאן כרבנן ופירש\"י ביום תליתאי לפרישה עכ\"ל והיינו כרבנן דאמרי בתרי בשבא איקב' ירחא ובה עבוד פרישה כדאמרו שם דף פ\"ז ע\"א והוא פליאה בעיני אחרי דר\"י ור\"ע ס\"ל כר\"י דבד' עביד פרישה ואף ר\"י אמר זו דברי ר\"י ור\"ע אבל חכ\"א שש עונות שלימות בעינן ועד כאן לא פליגי אלא לענין עונו' אבל כלם כר' יוסי ס\"ל ועיין רש\"י דף פ\"ו ע\"ב ד\"ה אבל חכ\"א א\"כ איך שביק חכמי' ור\"ע ור\"י ודרש כת\"ק דר' יוסי אמנם לפמ\"ש הרמב\"ם פ\"ה מהל' אבות הטומאה הל' י\"א האשה שפולטה ש\"ז ואם פלטה אותה בתוך ג' עונות הרי היא טמאה כו' וכ' מרן בכ\"מ ויש לתמוה על רבינו למה לא פסק כר\"ע דהל' כמותו מחברו או כחכמים דאר\"י זו דברי ר\"י ר\"ע אבל חכ\"א ש\"ע שלימות בעינן וזה הי' יותר נכון משום דרבים ננהו ועוד מדקאמר אבל חכמים אומרים משמע שדוחה דברי הראשונים ותופס דברי חכמים עיקר וי\"ל שרבינו גורס אבל חכ\"א שלש עונות וכ\"כ בפי' המשנה פ\"ח דמקואות כו' וצ\"ל לפי שטה זו דבה' ע\"פ היינו בבקר בהשכמה ואז יש ג\"ע יום ה' וליל ו' ויום ו' ובזה יבא ראב\"ע כרבנן דבעי ג\"ע והשתא ניחא שפסק כחכמים עכ\"ל אמור מעתה הוכחה להרמב\"ם אחרי שהאי גלילאי דרש ברבים עלי' דר\"ח כוותי' דבה' עביד פרישה ע\"כ ג\"ע דוקא, ועתה מה שאנו עושין חג השבועות בששה בחדש ואומרים בו זמן מתן תורתנו אשר לכאורה נגד ר\"י ור\"ט וחכמים כמו שתמה המג\"א בא\"ח ר\"ס תצ\"ד יען אחרי שהדרשן הי' משמיע לרבים דבה' עביד פרישה אין לך הלכה ומורין גדול מזה למעבד חג השבועות בו' בחדש גם את זה נלע\"ד דבר הגון ולא ראיתי מ' שקדמני בזה ומה דקיימ\"ל בי\"ד סי' קצ\"ו ו' עונות שלימות כבר נתנבאו שני נביאים בסגנון אחד הגאון בעל פ\"י והגאון בעל כו\"פ בהל' נידה שם שהוא עפ\"י הירושלמי שם פר\"ע ו' עונות לא יליף מסיני כלל רק מהיקשא זאת תורת הזב אשר תצא ממנו ש\"ז מה זב ג' אף ש\"ז וס\"ל דאין ללמוד מסיני ובדרושי' הארכתי בס\"ד הכ\"ד הנאמן בבריתו. הק' אלעזר פלעקלס"
        ],
        [
            "ב\"ה פראג יום השני ח' תשרי תקנב\"ל אז ביום כפור סליחתו ותיהוי ארכא לשלותו ותרב גדולתו כבוד אהובי ידידי התורכי המופל' המושלם משכיל דורש את האלדים מוה' נתנאל נר\"ו מ\"ץ בק\"ק האסטונא.",
            "הנה יום אתמול ביום הראשון הקריב נתנאל אלי איזה ספקות אשר נסתפק ואני הבטחתיו להשיב עי\"מ בלי נדר ואמרתי אף כי טרידנא בימים האלה מאד כידוע למעלתו ידידי נר\"ו ויום אתמול דרשתי ת\"מ בבה\"כ מייזל ועודנה עיף אנכי עכ\"ז לעשות רצונו חפצתי ואשמור הבטחתי מה ששאל מעלתו אם נכון להתפלל באופן שישמיע לאזניו כדעת הש\"ע א\"ח סי' ק\"א או כדעת הפר\"ח דאפילו לאזניו בל ישמיע כדעת הזוהר שמחמיר מאד ומעלתו שקיל וטרי בלשון הזוהר ובתוך דבריו תמה על רש\"י (בשמואל א' א' י\"ג) ויחשבה עלי לשכורה שלא היו רגילים להתפלל בלחף עכ\"ל והוא נגד הגמ' במס' ברכות דף ל\"א ע\"א וקולה לא ישמע מכאן שאסור להגביה קולו בתפלתו וכי אפשר לומר שכל ישראל עשו שלא כדין תפלה ולא עוד אלא בשביל שהיא עשתה כהוגן חשבה עלי לשכורה וידיד' האריך בזה וכ' שכבר שאל זה לכמה בעלי הלכה ובעלי אגדה ואין פותר עכ\"ד בקצרה.",
            "ידע מעלתו כי שאילת הראשונים הוא זו ובעבור קושי זו המהרש\"א בחי\"א גזור אומר שחשבה עלי לשכורה משום דהרבת' להתפלל וכמ\"ש לה עד מתי תשתכרון וכ\"כ במדרש כו' עיין שם ועיין מ\"ש מורינו הגאון האמתי נר\"ו בצל\"ח שם וגם מהר\"ש אלגאזי בספרו זהב שיבה עמד על קושיא זו והאריך בדברי טעם ודעת ואחרי שדברים האלה נוגעי' להלכה עד שאמר רב המנונא שם כמה הלכתא גבורתא איכא למשמע מהני קראי דחנה כו' לכן שמתי אל לבי לעיין קצת ורא' ראיתי לענ\"ד שדברי רש\"י נכוני' כי ז\"ל הטור א\"ח סי' ק\"א י\"א הא דאמר שלא ישמיע קולו בתפלתו שצריכה שתהי' בלחש עד שלא תשמע אפי' לאזניו ומביאין ראי' מן התוספתא יכול יהא משמיע לאזניו כבר פי' בחנה וקולה לא ישמע ומיהו בגמרא דידן אינו ממעט אלא משמיע קולו דמשמע שמשמיע קולו לאחרי' אבל לאזניו יכול להשמיע והכ' איתא בהדי' בירושלמי יכול יהא מגביה קולו בתפלתו כבר פי' בחנה וקולה לא ישמע והדעת נותנת שיותר טוב להשמיע לאזניו כי אז יכול לכוין יותר וכן כ' הרמב\"ם ז\"ל ולא יתפלל בלבו אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש ולא ישמיע קולו לאדם ותמה הב\"ח מאי ראי' היא זו מן התוספת' שמביאין הי\"א הא שם אפשר לפרש יכול יהא משמיע לאזניו ר\"ל שיכול שצריך דוקא להשמיע לאזניו וכדס\"ל ר' יוסי בק\"ש דאם לא ישמיע לאזניו לא יצא ה\"נ בתפלה הדין כן ע\"ז קאמרי בתוספת' כבר פי' חנה וקולה לא ישמע והוא קרא יתירה הא כבר נאמר וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וממילא ידעינן דלא השמיעה קולה לאחרים ולא איצטרך להאי קרא וקולה לא ישמע אלא ה\"ז בא ללמד דאין צריך אפילו להשמיע לאזניו ואפילו ר' יוסי מודה בתפלה דעד כאן לא קאמר ר' יוסי אלא בק\"ש דכתיב שמעי ואם לא השמיע לאזניו לא יצא אבל בתפלה דכתיב וקולה לא ישמע אף לא השמיע לאזניו יצא ואין להקשות ל\"ל לר' יהודה וקולה לא ישמע השתא שק\"ש ל\"צ השמעת אוזן תפלה מיבעי וי\"ל דאתא ללמד לר' יהודה דבתפלה אסור להשמיע קולו שישמעו אחרים ובק\"ש מותר מדכתיב ודברת בם ע\"כ תמצת דברי הב\"ח ודבריו צל\"ע לכאורה ממ\"נ אם דברים הנאמרים גבי חנה המה דברים שבחובה ואין לשנות מנ\"ל להב\"ח דרבוי וקולה לא ישמע אתא לאתויי דא\"צ אפילו להשמיע לאזנו דלמא ככה עיכובה דאינו רשאי להשמיע לאזניו ואם הדה הוא דכתי' אצל חנה הוא דבר של רשות מנ\"ל לתלמודא דאסור להגביה קולו בתפלתו שישמעו אחרים משו' דכתיב וקולה לא ישמע הא מעשיה המה רשות דא\"צ להגביה קולו שישמעו אחרים ועוד מנ\"ל להש\"ס דאסור להגביה קולו בתפלתו הא הקרא התירא אתא לאשמעינן דמותר בלחש, ולכך נלע\"ד דרש\"י הרגיש בכל זה ולפיכך פי' רש\"י ויחשבה עלי לשכורה שלא היו רגילים להתפלל בלחש ר\"ל שהיא התפללה כל כך בלחש עד שלא השמיעה אפילו לאזנה ולכך חשבה עלי לשכורה כי כלם התפללו עד שהשמיעו לאזנם אם כן כלם כדין עשו היא עשתה כהוגן שאין חיוב להשמעת האזן והציבור כדין עשו היא עשתה כהוגן שאין חיוב להשמעת האזון והציבור כדין עשו שלא הגביהו קולם שישמעו אחרים אלא כדי השמעת אזן ועלי חשבה לשכורה אחרי שלא עשתה כמנהגן של ציבור ואין מקום לקושית המפורשים על רש\"י.",
            "ומעתה הטה אזנך ושמע אי לא הוי כתיב קרא יתירא וקולה לא ישמע ה\"א שהיא התפללה באופן שהתפלתה היתה נשמעת לאזן אבל לא כ\"כ שאחרים השמיעו תפלתה וחשבה עלי לשכירה כי הצבור נהגו להתפלל שישמעו זה את זה לכן אף המגביה קולו בתפלתו עד שישמעו אחרי' לית לן בה ולכך איצטרך קרא יתירא דאינו כן אלא היא התפללה כ\"כ בלחש אפי' אזנה לא שמעה והציבור רגילים להשמיע לאזנם לידע ולהודיע ולהודע שאסור להגביה קולו שישמעו אחרים ויפה אמרו ז\"ל וקולה לא ישמע מכאן שאסור להגביה קולו בתפלתו פי' שישמעו אחרים דאל\"כ הך קרא וקולה לא ישמע למאי אתא ואחר כוונת הלב הן דברי הב\"ח לר' יהודה הקרא אתא דבתפלה אסור לכתחלה להשמיע קולו שישמעו אחרים והכי קיימ\"ל דו\"ק בזה והמה דברי' ישרים לענ\"ד. לכן נראה שאין לזוז מפשט לשון הגמרא והירושלמי וכ\"כ הרמב\"ם והטור והש\"ע לא יתפלל אדם בלבו אלה מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש ולא ישמיע קולו לאדם וכ\"נ מחדושי הרשב\"א וכ\"כ הגמיי\"נ פ\"ה מהל' תפלה עיין שם.",
            "עוד זה אדבר דהא אמר ר\"י בשם רשב\"י במס' סוטה דף ל\"ב ע\"ב מפני מה תקנו תפלה בלחש (ופירש\"י שיהא אדם אומר תפלתו בלחש כדאשכחן בחנה וקולה לא ישמע) שלא לבייש את עוברי עבירה שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה (ופירש\"י המתודי' בתפלתם על עבירות שבידם) הרי דלא הקפידו אלא שלא ישמעו אחרים את עבירות שמתודי' עליהן ומה שתמה המהרש\"א שם בחי\"א דשם נרא' הטעם שלא לבייש ע\"ע ובמס' ברכות דף כ\"ד ע\"ב אמרו הטעם המשמיע קולו בתפלתו ה\"ז מקטני אמנה ופירש\"י כאלו אין הקב\"ה שומע תפלת לחש ומגביה הרבה עיין שם דבריו דחוקי' ולענ\"ד נרא' פשוט דשם במס' ברכות מיירי במגביה קולו ביותר וכן נראה משמעות לשון רש\"י ומגביה הרבה בזה נראה כאלו ח\"ו אין הקב\"ה שומע תפלת לחש עד שהוצרך להתפלל בקול גדול אבל אם מתפלל עד שישמע חברו ה\"א דמותר והוא כאדם המדבר בקול אמצעי ואשמעינן רשב\"י דגם זה אסור דתקנו להתפלל בלחש שלא ישמע חברו שלא לבייש את ע\"ע אבל להתפלל ולא להשמיע לאזנו זה לא מצינו בתלמוד דשרי לכתחלה וזו אחת מן הראיות שנאמרו כמה דברי' בזוהר בשם רשב\"י ואינם מרשב\"י דהא בתלמוד גדול דאיתמר בי דינא דרבינא ואשי נאמר בשם רשב\"י שתקנו להתפלל שלא ישמעו אחרים שלא לבייש ע\"ע אבל לא בלחש לגמרי שאזניו בל ישמעו ובזוהר פ' ויקהל בשם רשב\"י (והוא בדפוס זולצבאך דף ע\"ט ע\"ג) משמע אפי' להשמיע לאזניו אסור.",
            "ולא נעלם מני דברי המג\"א בא\"ח סי' ק\"א סק\"ג שכתב וז\"ל כהרב\"י בבד\"ה שהזוהר מסכים לתוספתא שלא ישמיע לאזניו ואין ראיה משם דיש לומר דכוונת הזוהר שאיש אחר לא ישמע קולו כו' עכ\"ל אמנם באמת כוונת הזוהר הוא כמו שכתב הב\"י דאפילו לאזניו בל ישמע וכן הבין בעל פר\"ח כוונת הזוהר ומצאתי און להם מלשון הזוהר פ' ויגש (שם בדפוס דף קי\"ד ע\"ד) אאן דצלי צלותא וקם קמי מארי' לא איצטריך לי למשמע קלי' בצלותא כו' אלא לצלאה בלחש בההוא קלא דלא משתמע ודא היא צלותא דאתקבלא תדיר כו' עיין שם בארוכה אמנם הב\"י בעצמו בש\"ע סי' ק\"א בתפלה לא פסק כוותי' זולת בקריאת התורה בסימן קמ\"א סעיף ב' בדבר שאין מפורש בגמ' והרמב\"ם להיפוך ועיין פרישה ועיין בספר פרי מגדים למג\"א סימן ק\"א סק\"ג לכן נלע\"ד שאין לזוז מגמ' בבלי וירושלמי והרמב\"ם והטור וכל הפוסקים את הגלוים לנו כבר אמרנו לפניך והודענו לך עליהם וכך נראה להלכה ולמעשה מיד ולדורות ואין לי עסק בנסתרות במה שהורשתי התבוננתי ובמופלא מני בל דרשתי."
        ],
        [
            "ומה ששאלני מדוע רובא דעלמא מקילים והולכים בבקר ד' אמות בלי נטילת ידים שחרית הא כבר כתב המ\"א בשם הב\"ח בשם תולעת יעקב כל ההולך ד' אמות בלי נטילת ידים שחרית חייב מית' עיי\"ש וכמה בני תורה אשר אינם שוגגים מקילים ואין להם על מה שיסמכו.",
            "ידע ידידי שדבר זה כתב בעל תועלת יעקב בשם הזוהר וכן העתיקו הב\"ח, והמג\"א השמיט בשם הזהר או מן השמים השמיטוהו כי חפשתי בספר הזוהר יגעתי ולא מצאתי ובעל א\"ר האמין לשמועותיו בשם הזוהר והאר\"י וצדר להקל עיין סי\"א סק\"ד ולבסוף מסיק בשם ספר דמשק אליעזר שדבר זה דוקא בזמנם כמו גילוי וזוגות עיין שם ולענ\"ד ליתא בזוהר כלל והרב בית יוסף אשר העתיק בכל פעם דברי הזוהר לא שם רמז מזה ושארי לי' מארי' שעשה רוב ישראל לחייבי מיתות שוגגן ישרים יחזו במסכת ברכות דף סמ\"ך ע\"ב ישר יחזו פנימו ולענ\"ד היא משנת חסידים והזריז הרי זה משובח ואפשר דזוהר מיירי אם מים מצוים לפניו והולך ד' אמות בלי נטילת ידים ואח\"ז ה' אנה לידי ספר ברכי יוסף וראיתי שמביא דברי הזוהר כת\"י וסיים וזה לשונו אלא דשמיע לי מרבני קדישו דזמנין דמיא הרחק מאד מאדם ובלכתם ילכו פחות מד' אמות כאותה שאמרו גבי שבת עיין שם סימן א' אות א' ולשון הזוהר אינו לפני לעיין והנרא' לענ\"ד כתבתי."
        ],
        [
            "ומה שסיים בדברי האגדה ושאיל על מה דאמרו רז\"ל במסכת ערכין דף ל\"ב ע\"ב בגמ' מאי טעמא דמאן דא' ק\"ר קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא דכתיב ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סוכות וישבו בסוכות כי לא עשו מימי יב\"נ ותהי שמחה גדולה מאד אפשר בא דוד ולא עשו סוכות כו' עיין שם מ\"ט נקטו בלשונם דוד הא הוו כמה דורות חסידי עליון מקמי דוד כמו כל השופטים ועלו הכהן ושמואל הנביא ושאול בחיר ה' וכיוצא בהם טוב' אהובי ידידי נר\"ו גם זו הי' שאילת הראשונים ועיין שם במהרש\"א חי\"א וכ' וז\"ל ואפשר בימי זקני' ושמואל ושאול היו טרודים במלחמה ולא הי' אפשר להם לעשות כלם סוכות כזה כבימי עזרא כי הטרוד פטור מן הסוכה אבל דוד בסוף ימיו הי' לו מנוחה כו' עייש\"ה, ואף אני כמותו על דרך הזה (בס\"ד בארתי קודש בעולת חדש על סדר רגלים והוא דרך דרוש) דעיקר הוכחת התלמודא מדאמר הכתוב ויעשו כל הקהל סוכות משמע דשמחה גדולה היתה בעבור שכלם יחדו קיימו מצות סוכה ולכך פריך אפשר בא דוד כו' כי גם בימיו היו כלם ישבו בסוכות ועיין דהנה אמרו שם דף ג' ע\"ב הכל חייבים בסוכה כהנים לוים וישראלים פריך התלמודא פשיטא אי הני לא מחייבי מאן מחייב ומשני כהרי' איצטרכו לי' כו' ואמר מר תשבו כעין תדורו מה דינה איש ואשתו כו' והני הואיל ובני עבודה נינהו כו' רש\"י ד\"ה ובני עבודה כו' ואין יכולים לדור איש ואשתו בסוכה שאין נזקקים לנשותיהן דרמי עלייהו עבודת רגל כו' וכ' תוספות שם ד\"ה ובני עבודה וה\"ה דמצי למינקט נמי לוים השומרים בכ\"א מקומות במקדש כו' עכ\"ל ונר' בדקדוק נקטו כהנים ולא לוים כי הנה הקשיתי לשאול איך ס\"ד לומר תשבו כעין תדורו שאיש ואשתו עמו הא כל ישראל חייבים בראית פנים בעזרה ברגל ועתה אם יזקוק לאשתו האיך אפשר לבוא בו ביום בעזרה וצ\"ל דהך קרא שבעת ימים תשבו כעין תדורו לא דוקא שבעת ימים ואפילו חסר יום א' הוא מקיים בסוכות תשבו כעין תדורו מעתה לפ\"ז מאי קאמר התלמודא כהנים איצטרכו הואיל ובני עבודה נינהו הא המה נחלקו לכ\"ד משמרות ובכל יום בית אב מיוחד וא\"כ כהנים וישראלים שוים דלא חסרו רק יום אחד יען זה אינו דהא מ\"ע מן התורה להיות כל המשמרות שוין ברגלים כמבואר שילהי מס' סוכה ועיין בהרמב\"ם פ\"ד מהל' כלי מקדש.",
            "אמנם כ\"ז כהנים אבל לוים נשארו במשמרותיהן ודינן שוין לישראלי' איברא כ\"ז אחרי שחלקו לכ\"ד משמרות וכבר אמרו במס' תענית כ\"ז ע\"א ובהרמב\"ם פ\"ד שם שדוד ובית דינו חלקו המשמרות א\"כ קודם שבא דוד אי אפשר כהנים ולוים וישראלי' עשו סוכות וזהו אשר דקדקו רז\"ל מדכתיב ויעשו כל הקהל השבי' מן השבי סוכות ותהי שמחה גדולה מאד משמע דהשמחה היתה בעבור שעשו כל הקהל כהנים לוים וישראלי' וזה לא הי' מימות יב\"נ עד עכשיו ופריך אפשר בא דוד ולא עשו סוכות שגם בימיו כבר עשו כלם והארכתי מאד בדרשותי בס\"ד בדברי' נחמד' ומרוב הטרדות בימים האלה לא אוכל להאריך וה' שנותיו יאריך ויחתמהו בספר חיים טובים ארוכים וברוכים כנפשו וכנפש ידידו הטרור הק' אלעזר פלעקלס."
        ],
        [
            "ב\"ה יום א' ז' מרחשון תקסזי\"ן ל' בק\"ק פראג.",
            "נשאלתי מדעתי העני' בלב ים התלמוד לברר וללבן מ\"ש בש\"ע אה\"ע סי' קמ\"א סעיף נ\"ה דעת הרי\"ף והרמב\"ם וסיעתם דשליש נאמן כר\"ח במס' גיטין דף ס\"ד ע\"א ואינך פוסקי' במקום דר\"ה מודה דשליש נאמן אם הוא נאמן למפרע או מכאן ולהבא דהא הר\"ן בסוגיא דשליש שם נסתפק מאיזה שעה ומאיזה זמן מתחיל הנאמנות אם הוא לומר שתהא מגורשת בקבלתו משעה שידענו שהאשה היתה עמו מתוך שבידו ניתנו לה אבל לענין שתתגרש משעה ראשונה ואעפ\"י שאין האשה עמו ודאי לא דלא הימני' אלא במה שבידו או שמא אין הבעל מדקדק בשעות אלא כיון שהוא יודע שבידו ליתנו לה כשימצאנה אף מעכשיו גומר ונותן שאם הוא ש\"ק שתתגרש מעתה ומביא דברי רש\"י שכיון שבשעה שבאו לב\"ד קודם שאמר בעל לפקדון הי' יכול ליתנו להאשה והאשה היתה מקבלתו מידו נאמן לומר ש\"ק הייתי ולקבל נתנו לי ונאמן בכך להתגרש משעה זו אבל משעה הראשונה ודאי לא עיין עליו, ופשוט לשטת תוספות דשליש נאמץ לא מכח מגו אלא מכח שלישותו וכן לר\"ה היכא דמודה דהשליש נאמן הוי גט למפרע מאותו שעה שקבלו השליש וכ\"כ היש\"ש פ' סי' ו' ממס' גיטין וכאשר אבאר עוד לקמן בס\"ד שטת תוספות בזה ובפרט שבספרו בית יוסף שם עומד על הספק הזה בשם הר\"ן ובש\"ע סתם וכתב ולית מאן דמשגח.",
            "ראשון תחלה נלע\"ד לברר מלתא דמספקא לי' להר\"ן פלוגתא היא בין הראשוני' הנה לפי הנראה דעת תוספות מכרעת דלמפרע היא מגורשת כמ\"ש לעיל עיין שם וכאשר אבאר בס\"ד דהא קיימ\"ל בש\"ע שם סי' קמ\"ג המגרש ע\"ת ואבד הגט קודם קיום התנאי אינה מגורשת אבל אם אמר מעכשיו או מהיום או ע\"מ אפי' אם אבד הגט ה\"ז מקיימת התנאי וכבר נתגרשה משעת נתינת הגט לידה עיין שם ומעתה נחזי אנן מ\"ש תוספות בסוגיא ד\"ה תינח כו' מ\"מ ל\"ל בפנינו קבל לא הי' צריך אלא לעדי' שראוהו בידו שלם עכ\"ל פי' שדי אם ש עדים שראו הגט ביד השליח ותמה בעל או\"ת סי' נ\"ו סקי\"א ומה מהני ראה הא עכשיו נקרע ותו אין לו דין שליש וה\"ל לתוספות לומר שיש עדים שראו ושאמר לפניהם אז כשהשלישית בידו דהוא ש\"ק וע\"ד כן מסרו לו הבעל ועקר חסר בדברי תוספות אלא ש\"מ דס\"ל דלא בעי שלישות תח\"י עיין עליו אמור מעתה איך ס\"ד לומר דכוונת הבעל היתה שתהא מגורשת משעה שידענו שבידו ליתן לה הגט ולא משעה הראשונה דלא הימני' הבעל אלא מה שבידו ליתן לה א\"כ מה מהני שראוהו שלם אם נקרע או נאבד אח\"כ טרם אשר הי' עמה ובידו ליתן לה וה\"ז דומה למגרש ע\"ת ונקרע הגט קודם קיום התנאי אלא ע\"כ תוספות ס\"ל שאין הבעל מדקדק בשעות שאם הוא ש\"ק מעכשיו גומר בדעתו שתהי' מגורשת משעה הראשונה ושוב אין נ\"מ אם נקרע או נאבד הגט אח\"כ ודוק בזה.",
            "אמנם כן דעת תוספות אבל אינו כן דעת הרי\"ף והרמב\"ם והנמשכי' אחריהם פקח עיניך וראה בסוגיא שם בעל אומר לגירושין כו' ולהמני' לשליש מי קא נפוק גיטא מתותי ידי' והאריך ובעל פ\"י הרבה לתמוה מאי ס\"ד דלהימני' לשליש כיון שאין הגט יצא מתח\"י בשלמא לעיל הוי סבר המקשה כיון שהקרעי' בידו או דהוי עדי ראי' שראו הגט בידו כשהי' שלם אבל הכא משמע דלא איירי בהכי ועוד אף אם ראו הגט בידו מאי הוי כיון דשליח להולכה הוא וצריך למסור בעדי מסירה ומה שראו בידו לא הוי אלא כאילו ראו ביד הבעל (ועו\"ק מאי משני נמי מי קא נפיק מתותי ידי' דלהימני' משמע דאי הוי נפיק מתותי ידי' מהימן ומאי נאמנות שייך בזה כיון דשליח להולכה הוא דצריך למוסרה לידה ואם הבעל מבטלו עכשיו לא הוי גיטא) עיין שם שהאריך למעניתו ולענ\"ד נראה דבר חדש דהכי פירוש במימרא דר\"י בעל אמר לגירושון להולכה ושליח אומר נמי להולכה ומסרתי בידה ומיירי שיש עדים שראו בידה ואיכא נמי עדי אמירה וזאת אומרת נתן לי ואבד מני ואר\"י הוה דבר שבערוה כו' ופריך התלמודא ואמאי להימני' לשליש ר\"ל אי איכא עדים שראו בידו ואיכא עדי אמירה להימני' במגו דאי בעי הי' טוען לקבלה נתת לי והי' מהימן ע\"ז לר\"ח אף שהי' הבעל מכחיש לשליש והי' עלה על דעת המקשה אף שאין הגט עתה לפנינו עכ\"ז אחרי שהי' עדי ראי' ועדי אמירה השליש נאמן למפרע כמ\"ש לשטת תוספות ואין אנו משגיחין אף שנאבד הגט ומשני הש\"ס מי קא נפיק גיטא מתותי ידי' דלהימני' פי' בשלמא אם הגט בידו הוא נאמן מכאן ולהבא מתוך שבידו ליתנו לה ולא כמן שעלה על דעת המקשה דלמפרע הוי גט ודעת הבעל כיון שיודע שבידו ליתנו לה כשימצאנה גומר בדעתו שתהי' מגורשת מעכשיו אלא דעת הבעל דוקא מאותה שעה שהאשה עמו שבידו לתת לה הגט היא תהא מגורשת ולא משעה הראשונה א\"כ מעתה דלא נפיק גיטא מתותי ידי' במה תהא מגורשת עכשיו כיון שהגט אינו חל רק משעה שהשליח יכול ליתן לה הגט ועתה שהגט איננו במה תהי' מגורשת ומה דפריך הש\"ס לעיל קבל ל\"ל אין ר\"ל כמ\"ש תוספות דדי אם ראו עדים הגט שלם בלבד אלא צריך עדים שראוהו ושאמר לפניהם כשהשלישית הי' בידו הוא ש\"ק משא\"כ כאן במימרא דר\"י א\"א לומר הכא דהא ליכא למימר שעדיו מעידין שאמר לפניהם שהוא ש\"ק הא הוא טוען שהוא שליח הולכה ע\"כ בודאי לא אמר זה בשעה שראוהו וא\"כ לא מהני ראוהו מידי.",
            "ועוד י\"ל דכך משני הש\"ס מי קא נפיק גיטא מתותי ידי' דלהימני' פי' דאין לומר להימני' לשליש במגו דעי באי הי' אומר לקבלה נתת לו כי בזה הוי הבעל מהימן במגו נפל מני ומצאת ואע\"ג דלדעת הפוסקי' לנפילה ל\"ח ה\"מ במקום שהחפץ ביד הנתבע אבל אם באמת נפל אלא שזה טוען ממני נפל וזה טוען ממני נפל כי הך דהכא דהיא אומרת נתן לי ואבד הי' הבעל מהימן להולכה נתתי במגו דממנו נפל וק\"ל.",
            "כ\"ז למדתי מתורתו של רבינו ירוחם שכתב בתא\"ו נתיב כ\"ד ח\"ג וז\"ל ועוד פשוט בגמ' בעל אומר לגירושין ושליש אומר לגירושין והיא אומרת נתן לי ואבד פי' ויש עדים שהשליש הוא השלי' קבלה כו' עכ\"ל וכ' הרב ב\"י באה\"ע סי' קמ\"א וז\"ל אבד הגט והיא אומרת שקבלתו מיד השליח כראוי כו' ג\"ז שם בפ' התקבל בעל אומר לגירושין ושליח אומר לגירושין כו' ופירש\"י דבשליח להולכה עסקינן וע\"כ צ\"ל כן דאי בש\"ק מאי משני מי קאמר גרשתי הא כיון דאמר דמסרו לש\"ק הרי הוא אומר גרשתי ועוד מאי פריך ולימא חזקה שליח עושה שליחותי' ורבינו ירוחם בח\"ג פי' ויש עדים ששליחו הוא שליח לקבל' לא דק עכ\"ל ולפמ\"ש היטיב הדק דע\"כ הסוגיא מיירי שיש עדים שהיא עשתה לש\"ק יען הבעל עשאו לש\"ה וכן הי' ש\"ה ומוסרו בידו ויפה קא משני הש\"ס מי קאמר גרשתי דהא לש\"ה הוא דעביד ומעולם לא עלה על דעת רי\"ו דבעל מסרו לש\"ק והוא הדק היטיב לענ\"ד ומהב\"ח והב\"ש שם ס\"ק פ\"ד נראה שלא ראו דברי רי\"ו כ\"א בהעתקת הרב\"י וכן נראה מיתר מחברי' ואני העתקתי לשונו אות באות ומ\"ש נכון בס\"ד.",
            "ובזה תרצתי קושית רבינו אפרים תלמידו של הרי\"ף מעל רבו הרי\"ף דפסק הלכתא כר\"ח דשליש נאמן דסוגיין כוותי מדאמרינן לקמן בגמרא ואמאי נהימני' לשליש ותמה רבינו אפרים שאני התם דליכא דמכחיש לי' ולא גמרינן ממאי דאית בי' הכחשה כו' והעתיקו' כל הראשונים ולפמ\"ש דקושית התלמודא הוא ולהמיני' לשליש ר\"ל במגו דלקבלה נתת לי אף שהבעל מכחישו ואומר להולכה ונכוני' דברי הרי\"ף ודוק.",
            "(חוץ לדרכי שמעתי בילדותי ממורי הגאון האמתי נ\"ע בחדוד התלמידים לבאר דעת הרי\"ף והרמב\"ם שפסקו כר\"ח להסיר מהם תלונת הראשונים הא ר\"ה רבו של ר\"ח ואין הלכה כתלמיד במקום הרב דהא ראוי לשית לב הא דפריך הש\"ס קרע ל\"ל ה\"ל למיפרך בפשיטות על המתני' כאשר באמת כ' הרשב\"א בחדושיו למס' גיטין דאינה קושי' לר\"ח אלא לברורי למתני' קא בענין עייש\"ה ואמר הנ\"ל בפלפול התלמידים דעל המתני' לק\"מ די\"ל דהמתני' מירי במקו' שאין כותבין כתובה ועיין במס' כתובו' דף פ\"ט ובש\"ע אה\"ע סי' ק' ולכך צריכין לקרוע הגט שלא תגבה היא הכתובה עם הגט כי מסתמא בשעת הגט שילם לה הבעל את הכתובה משא\"כ לפמ\"ש הש\"ס תינח אמרה קבל ל\"ל ומשני בעמ\"ס הא מני ר\"א היא דאמר עמ\"כ ועיין בתוספות ד\"ה ר\"א ומיירי שאין עדים חתומים בו כו' עייש\"ה וא\"כ אי אפשר לה לגבות הכתובה עם הגט אחרי שאין עדים חתומי' ופריך הש\"ס שפיר א\"כ הוא שאין לחוש שתגבה בו הכתובה א\"כ קרע ל\"ל).",
            "ומעתה נחזי אנן איך יתרץ ע\"ז רב בשעת הגזרה שנו הא רב רבו של ר\"ה ור\"ה רבו של ר\"ח ואיך שייך לומר שרב אשר הי' בזמן הקדום יתרץ דברי ר\"ח אשר הי' תלמיד תלמידו ולכך הי' אומר שגם רב הי' ס\"ל כר\"ח דשליש נאמן וגם בימיו היו מקשי' לו כשקלי וטרי אשר לפנינו עד אשר תירץ רב בשעת הגזרה שנו והמסדר הש\"ס סידר הדברים על האמוראי' האחרונים היינו ר\"ה ור\"ח (וכיוצא בזה מצינו בתוס') ועכ\"פ אחרי שגם רב ס\"ל כוותי' דר\"ח ממילא אין הלכה כתלמיד במקום הרב ויפה פסקו הרי\"ף והרמב\"ם ז\"ל כר\"ח דהיינו כרב דפח\"ח וש\"י יען כ\"ז לשטת תוספות דשקלי וטרי אליבא דר\"ח אבל לשטת האומרי' דגם אליבא דר\"ה שקול וטרי התלמודא (והארכתי בזה בילדותי).",
            "איברא דלשטת הרי\"ף ליכא למימר דגם לר\"ה פריך ואמאי להימני' לשליש במגו דאי בעי הוה אמר ש\"ק אני כאשר אבאר בס\"ד דהנה תוספות כתבו דף ס\"ג ע\"ב בד\"ה בעל אומר לפקדון הא דלא נקט בעל אומר להולכה ושליש אומר לקבלה משום דלא שייך האי טעמא דקאמר אם אית' כו' עכ\"ל משמע מדבריהם דבכה\"ג אם הבעל אומר להולכה ושליח אומר לקבלה מודה ר\"ה דשליש נאמן יש לתמוה מאי נאמנות שייך בו הא כל מה שאנו מאמיני' לשליש הוא מתוך שבידו לתת לה הגט לכך אנו מאמיני' לו שהבעל הי' מרוצה מעכשיו אם יאמר לגירושין משא\"כ בנדון שהבעל טוען להולכ' מנא לן למימר להאמין את השליח אם יאמר לקבלה הא דעת הבעל שיתן לה ונלע\"ד דס\"ל לתו' אפי' לר\"ה דלא ס\"ל הך סברא דהא הימני' ה\"מ אם טוען הבעל לפקדון אבל אם הי' טוען להולכה הרי חזינא דעת הבעל נוטה לגירושין וא\"כ מסתמא הי' מהימני' לשליח אם יאמר לקבלה מכ\"ש לסברת הר\"ן שהבאותי כיון שהבעל יודע שבידו ליתנו לה כשימצאנ' אף מעכשיו גומר ונותן ואינו מדקד' בשעות עיין שם אמנם מנא להו לתוספות סברה הזאת ונלע\"ד עפ\"י מ\"ש תוס' שם בדבור הקדום ד\"ה אפי' וא\"ת לר\"ע כו' וי\"ל ואפי' למ\"ד בעל נאמן כו' הלכך כיון דאם אין שלשתן בעיר ל\"צ עדי אמירה לע\"ק כו' עכ\"ל וילה\"ק עדיין להימני' לבעל במגו אפי' אינם בעיר אחת במגו דאי בעי הוה אמר להולכה נתתיו וקושי' תוספות אליבא דר\"ע במק\"ע דהוי חצי דבר אלא ע\"כ כסברת תוספות אם הבעל טוען להולכה נתתיו ושליח אומר לקבלה גם ר\"ה מודה דשליש נאמן אחרי דחזינן דדעתו נוטה לגרשה כנ\"ל לשטת תוספות ואין להקשות להימני' לבעל דש\"ה הוא במגו דאי בעי אומר לפקדון נתתיו כבר כ' הפ\"י דאי לאו האי טעמא דאי איתא כו' ה\"ל טענת פקדון טענה גרועה לגבי טענת השליש שאמר לגירושין דלא שכיח דמפקד אינש גיטא ביד חברי' דלא מקדים אינש פרענותא לנפשי' ואחרי אשר בארנו שר\"ה מודה אם הבעל אומר ש\"ה הוא ושליח אומר ש\"ק הוא דשליש נאמן א\"כ הא דפריך הש\"ס במימרא דר\"י ואמאי להימני' לשליש ר\"ל במגו דאי בעי הוה אמר ש\"ק אני כמ\"ש גם לר\"ה פריך ועיין.",
            "כ\"ז לשטת תוספות אבל לפמ\"ש תוספות במס' ב\"ק דף ע' ע\"ב בד\"ה למעוטי כו' ורב אלפס פי' משום דהתם מהני סהדותיהו לענין פירות שאכל בשנה ראשונה שחייב לשלם אם לא ימצא יותר עדים עכ\"ל (והוא ברי\"ף במס' ב\"ב פרק חזקת הבתי' ועיין ברז\"ה והרמב\"ן במסו ב\"ק שם) וצ\"ל לר\"ע דפליג משום דעכ\"פ לאותו עדות דלהוי להמחזיק חזקת שלש שנים הוי חצי דבר דכל כת אינה מעידת אלא על שנה אחת ועתה לשטת הרי\"ף קושית תוספות הנ\"ל במק\"ע לר\"ה אליבא דר\"ע היכא מכשרינן הכא שני כתי עדים דהא הוי חצי דבר וא\"ל כתירוצם אם אין שלשתן בעיר אחת ל\"צ ע\"א לע\"ק כו' תינח אם אינם בעיר אחת אבל אם הם בעיר אחת מאי איכא למימר דהא אז הוי חצי דבר לשטת הרי\"ף הנ\"ל ולכך נראה דהרי\"ף ס\"ל כמ\"ש הרמב\"ן דאין כאן חצי דבר כיון שהיא מינהו שליח נעשה ידו כידה מעכשיו ולכשיתן לו תתגרש וכן אלו שראו שקבל ראו שקבלה היא בעצמה שהרי ידו כידה עייש\"ה, וא\"כ לפ\"ז אין הוכחה לשטת הרי\"ף לומר דאפי' ר\"ה מודה אם הבעל טוען להולכה דשליש נאמן אלא גם בזה פליגי ור\"ה ס\"ל דבעל נאמן לפ\"ז מאי דפריך התלמודא במימרא דר' יוחנן ולהימני' לשליש לר\"ח לבד פריך ולא לר\"ה וא\"כ יפה פסק הרי\"ף הלכה כר\"ח מדפריך ולהימני' לשליש מטעם מגו דלקבלה אני משא\"כ לר\"ה ליכא מגו כי אף אם יאמר השליש לקבלה אני כיון שאמר הבעל להולכה דכך איירי מימרא דר\"י כמ\"ש הבעל נאמן ולא פריך הש\"ס מידי אלא ודאי הלכה כרב חסדא.",
            "ובזה תרצתי מה שרבים ראו וכן תמהו על הרי\"ף אחרי שפסק כר\"ח דשליש נאמן ל\"ל להביא על ספרו ומודה ר\"ה אי אמר' קמי דידי לגירושין יהבי' ניהלי' כו' ועיין אופנים שונים בס' או\"ת סי' נ\"ו ולפמ\"ש יש נ\"מ רבתי לדינא דלפי מה שבארתי דהרי\"ף והרמב\"ם ורי\"ו שפה אחת ודברים אבדים דהשליש נאמן אינו אלא מכאן ולהבא דלא כשטת תוספות וא\"כ במקום שיש עדים שראו הגט ביד השליח ובעת ההיא שראו השלישית בידו לא אמר השליח דהוא ש\"ק כ\"א עכשיו ועכשיו הוא קרוע אשר לשטת הרי\"ף והרמב\"ם ורי\"ו אינו נאמן אלא מכאן ולהבא אבל אם היא אומרת קמאי דידי כו' נאמנת במגו דלדידה יהבי' ניהלי' ואע\"ג שהגט קרוע נאמנת מפאת האשה שאמרה לבעלה גרשתני כסברת הרא\"ש והרי עכ\"פ נ\"מ לדינא ושפיר הביא הרי\"ף דוק ותשכח.",
            "ואחרי שהרי\"ף והרמב\"ם ורי\"ו והנמשכים לאחריהם ס\"ל דאינו נאמן השליש אלא מכאן ולהבא מי יורה נגד שלשה עמודי עולם כן נלע\"ד והראותי הדברים לחד מן חברייא ידידי הרב המובהק מו\"ה בצלאל ר\"ב בעל הורה גבר והראני משמעות הטור אה\"ע ר\"ס ק\"מ וש\"ע שם סעיף ג' שתכף בקבלת השליח היא מגורשת יען הרא\"ש והטור המה מהחולקי' על הרי\"ף והרמב\"ם ובלא\"ה יש לדחות והנראה לענ\"ד כתבתי. הק' אלעזר פלעקלס."
        ],
        [
            "ב\"ה יום השלישי י\"ב אלול תקסו\"ל פראג. כי תצא השנה כל תוגות נוגות תצאנה אחריה כי תבא השנה כל שמחות וגיל תבואנה לפניה לכבוד אהובי ידידי האלוף התורני המופל' המרומם התם ומתמם מוה' ישראל שטערן מורה בק\"ק איידלין.",
            "מכתבו מן יום א' העבר קבלתי ורבות טרדותי בענינים גדולי' ולא רציתי להשיב על שעה חדא כי הציר אץ עלי והוא מהומה לביתו יען הציר הפציר בי מאד שלא להשיבו ריקם ובטלתי דעתי אמנם בדרך קצרה מאד בלי שום פלפול, הנה מה ששאלני בעובדא דאירע באתרי' באמצע הכנתא (דהיינו שנחתך ממנו אותן חלקי' שמסירין הקרום עם הדבוק מאורך אמות) שנמלח עם עשר ליטר' בשר ואווז אחד ולא הוסר הקרום מחלק האמצעי הלז שנוהגין ג\"כ להסיר ואח\"כ הותך השומן הלזה עם שומן אווז ביחד כך היא תמצית שאלת מעלתו נ\"י והאריך למעניתו אהובי ידידי לא ידעתי מה זו שאילה הא כל הניקור מהאמצע הזה אינו אלא נוהגין ולא מדינא ועיין בלה\"ק דף י\"ב והעתיקו בעל לה\"פ וכן נראה מכל הראשונים ובזה ג\"כ הפר\"ח מודה ועין ט\"ז סי' ס\"ד סק\"ח ועיין שו\"ת עה\"ג סי' ס\"ו ועוד אינו אלא דבר מועט בעלמא וקרוב הדבר שהחתיכה עצמה ס' כנגדו וגם נמלח עמו יו\"ד ליטרא בשר ואווז אחד לכן אין להחמיר אף שלא במקום הפסד מכ\"ש במקום הפסד גדול כזה והפלפול בזה הוא ללא צורך ואנכי טרידנא טובא ומעלתו יפה דן ויפה הורה להתיר."
        ],
        [
            "ועל אשר שאלני על מה שהובא בש\"ע י\"ד סי' ש\"ה סעיף כ\"ג המפלת שפיר מלא דם כו' ידע מעלתו נרו' כי הגאון בעל תפארת למשה שם כ' וז\"ל מעשה בא לידי פה ק\"ק בריסק באשה שהפילה שפיר ולא היתה יודעת אם הוא שפיר מרוקם או מלא דם כו' ופסקתי לפדות הנולד אחריו בלא ברכה אף דכל ספק בכור א\"צ פדיון דהמוציא מחבירו עליו הראיה הכא שאני דאוקי האשה בחזקתה והולד שלא נתרקם עדיין וכמ\"ש מוהרי\"ק שרש קמ\"ג בהדיא עיין שם והוא מקור הגהות רמ\"א שבסעיף זה והסכימו עמי בעלי הוראה עכ\"ל וכן נראה משו\"ת דרכי נועם חלק י\"ד סי' י\"ג ואפילו לשטת חכם צבי סי' ק\"ד דפטור מן פדיון עיין שם שהארי' בדברים של טעם ודעת אם כל זה סיים וזה לשונו איך שיהיה כל שעברו ארבעים יום והפילה שפיר דהבא אחריו פטור מפדיון ואפילו הרוצה להחמיר כדברי מוהרי\"ק לא יברך לא ברכת פדיון הבן ולא ברכת שהחינו אלא יתן להכהן חמשה סלעים בלא שום ברכה דברכות אינן מעכבות אבל מעיקר הדין פטור עיין שם לכן דעתי נוטה שיפדה בלא שום ברכה כנ\"ל והכהן יקח פחות שבערכין הכתובים בש\"ע ועל דבר הסעודה וטוב לב משתה תמיד כבר אמרו ז\"ל כל מעשיך יהו לשם שמים ואני תמה למה ממרחק מביא לחמו הא סמוך שמה כבוד ידידי המאוה\"ג המפורסים מוה' ישעי' סג\"ל אב\"ד בק\"ק טיפליץ, בפרט בימים האלה שרבו הטרדות בעיר הגדולה לאלדים יכוננה עד עולם סלה עם כל זה לעשות רצונו חפצתי אבל שלא בעיון כ\"א פשוטי דברים אשר הם על זכרוני, וספר אשל אברהם אשר מביא איננו תח\"י הנלע\"ד כתבתי הכ\"ד ידידו הד\"ש הק' אלעזר פלעקלס"
        ],
        [
            "ב\"ה יום א' כ' תמוז תק\"מ ל' ג\"ט. השוכן בתבל יהפוך לכנור ונבל את ימי אבל ויהיה אך שמח לרבות עד יום אחרון שמחה עד קץ הימים עוז וחדוה במקומו ויהי ה' עמו ויענה את שלומו כבוד מורי הדרא פרי והדרא ארעא ומרא דארעא מופת הדור טוביינא דחכימי מאור הגולה וריש גולה מרנא ורבנא יחזקאל החוזה מחזה שדי יחזה נשיא ישראל ונשיא הלוי' אב\"ד ור\"מ בק\"ק פראג.",
            "אחרי קידה והשתחוי' אפים ארצה לנשק כפות רגליו אנכי שואל במדת טובו לכבדני נגד זקני עמי בתשובה מאהבה ואם שגיתי שגגותי יהפוך לזכיות בדבר אשר נשאלתי מחבר' אחת אשר הוציאו כסף על כתיבת ס\"ת חדש בכתיבה תמה בנוי ויופי מאד וגם התנדבו לה כלי קדש של כסף ובגדי קדש לכבוד ולתפארת ומבקשים להביא בשבת נחמו הבע\"ל בשמחה ובשירים להראות חזותו לרבים ולשמוח שמחה של מצוה ולהתנאה לפניו יתברך יען העיר פרזות חשב שאסור לשאת ביום השבת באיזה אופן אפשר להתיר להם לכבוד התורה.",
            "ואמרתי לכאורה אין מקום להקל אפילו להוליך פחות פחות מד' אמות ואפילו ברשות הרבים דידן דקיימי לן דיש לו דין כרמלית כמבואר בא\"ח סימן שמ\"ה בט\"ז סק\"ו ובמג\"א סק\"ז דהא בפי' כתב המחבר שם בש\"ע סימן שמ\"ט סעיף ה' אסור להוליך חפץ פחות פחות מד' אמות אפילו בין השמשות ואפילו בכרמלית עכ\"ל אמנם אפשר להקל באופן אם רבים המה שאחד יתן לחבירו בתוך ד' אמותיו וחבירו לחבירו כמבואר שם בש\"ע סעיף ג' וכמו שכתב הט\"ז סק\"א כי באופן הזה לא חיישינן שיוציאו חוץ לד' אמות דכל אחד וודאי נזהר יען כבר כתב הט\"ז שזה אינו מועיל אלא לענין טלטול חוץ לד' אמות ברשות הרבים או בכרמלית אבל לא להוציא מרה\"י לכרמלית ומזה קורא תגר על מה שנוהגין כשנותנין ספר תורה לבה\"כ בשבת והולכין דרך רחוב שהיא על כ\"פ כרמלית נושאין אותה על ידי הושטה ועל ידי עכו\"ם וודאי אסור להוציאה וה\"ל מצוה הבאה בעבירה לפי דעתי עכ\"ד וצל\"ע למה לא מהני הושטה מן הבית לכרמלית במקום דהוי תרתי דרבנן באופן שזה עוקר וזה מניח דרבנן וכרמלית דרבנן אם לא שצ\"ל כמו שאסור לדעת המחבר להוליך פחות מד' אמות אפילו בכרמלית משום דבקל אפשר שיטעה וקרוב הדבר שיוצא חוץ לד' אמות הוא הדין נמי הוי גזירה קרובה שיוציא לבדו מרה\"י לכרמלית.",
            "אבל ראה ראיתי בספר אלי' רבה בסימן שמ\"ט ס\"ק ח' שתמה על המחבר מנא לי' לאסור בכרמלית והא דאסרו בין השמשות היינו משום שהוא ספד\"א ובקלו' יעבור חוץ לד' אמות ועכ\"פ לא מצאתי לשון קדמון שאוסר בפירש עכ\"ל אמנם בשביל תמיהת בעל אלי' רבה לא נניח פשט לשון הש\"ע בלי חולק ועוד אם הוא לא מצא קדמון שאוסר בפירש אני יגעתי ומצאתי דאת' לידי שו\"ת תשב\"ץ חלק שני סימן רפ\"א וז\"ל ולטלטל במבוי שאין בו עירוב פחות מד' אמות אינו מותר שלא התירו בו אלא למי שהחשיך בדרך וכיסו עמו ואף שם אסור להכני' מרשות לרשות אפילו תוך אמה אחת עכ\"ל עיין בש\"ע סימן ש\"א סעיף מ\"ב.",
            "ונלע\"ד ראי' שאין להקל אף בכרמלית כדעת הש\"ע והתשב\"ץ דאמרו במסכת יומא דף ע' ע\"א ואח\"כ כ\"א מביא ס\"ת מביתו וקורא בו כדי להראות חזותו לרבים ופירש\"י להראות נויו של ספר תורה ותפארת בעליה שטרח להתנאות במצוה שנאמר זה אלי ואנוהו התנאה לפניו כו' ס\"ת נאה בקלף נאה בדיו נאה בלבלר אומן ומערב יום הכיפורים הביאום שם עכ\"ל והיו עיניך רואות הגם שהתנאו בספר תורה נאה בכל מיני הידור ותפארת עם כל זה לא הביאו ביה\"כ עצמו פחות פחות מד\"א וכן הוא במסכת סוטה דף מ\"א ע\"א מכאן ואילך כל אחד ואחד מביא ספר תורה מתוך ביתו וקורא בו וכל כך למה כדי להראות חזותו לרבים ופירש\"י מכאן ואילך לאחר שגמר כהן גדול לקרא פרשיותיה בברכותיה כל אחד מן הציבור מביא ספר תורה מביתו לעזרה דקסבר אין עו\"ה ליום הכפורים אי נמי ירושלים דלתותיה נעולות בלילה ומערבים את כלה עכ\"ל וילד\"ק הנה רש\"י ז\"ל מביא ג' אופנים ביומא ובסוטה האיך הביא כל אחד ספר תורה הא אסור להוציא' ביום הכפורים ולא כתב גם כן את האופן הזה שהביא כל אחד פחות פחות מד' אמות דהא ירושלם כרמלית היא שהוא כלה כחצר של רבים שלא עירבו הואיל ודלתותיה ננעלו בלילה כמבואר בכמה דוכתי בעירובין דף ו' ע\"ב ודף ק\"א ע\"א אלא ע\"כ כדעת התשב\"ץ והמחבר דאף בכרמלית אסור להוציא פחות פחות מד\"א.",
            "והנה דברי רש\"י צל\"ע מדוע סתר עצמו מיומא לסוטה ביומא כתב מערב יוב הכפורים הביאו לשם ובסוטה מיאן רש\"י בזה וכתב דביום הכפורים עצמן הביאו לשם אלא או דס\"ל אין עו\"ה ליה\"כ או אפי' יש עו\"ה ליה\"כ ומערבי' את ירושלי' כלה ואמרתי דתלתא גווני צריכי או אין עירוב והוצאה ליום הכפורים או יש עירוב והוצאה ומערבין את כלה ירושלים אמנם לפי מה דמשני הש\"ס בעירובין דף ק\"א ע\"א לאחר שנפרצו פרצות בירושלים אז היתם רשות הרבים גמור ועיין בתו' במס' פסחים דף ס\"ו ע\"א ד\"ה תוחב אם כן אי אמרינן יש עירוב והוצאה ליום הכפורים איך היה אז באפשר שכל אחד היה מביא ספר תורה מביתו ביה\"כ וצ\"ל דאז מעיה\"כ הביאום שמה וצל\"ע והמהרש\"א במס' יומא בחדושי אגדות תמה על רש\"י שם שמפרש מעיה\"כ הביאו שם וכ' וז\"ל לא ידענא למה דגם אם יש עו\"ה ליה\"כ מ\"מ הא אמרינן במס' עירובין ירושלם דלתותיה נעולות הו' עכ\"ל אישתמיטתי' דברי רש\"י במס' סוטה דבפירש כ' רש\"י כן ולא עוד אלא שדבריו צל\"ב לשטת רש\"י מאי מהני דלתות נעולות עודנה כרמלית היא כמבואר ברש\"י במס' עירובין דף ו' ע\"ב ודף ק\"א ע\"א אלא כמו שפירש\"י שהיו מערבין את ירושלים כלה הכ\"ד תלמידו המכובד בכבודו הוא הדרו והודו. ה\"ק אלעזר פלעקלס החובק\"ק ג\"ט ואגפי'."
        ],
        [
            "מכתב שנית למורינו הגאון האמת הנ\"ל. אחרי שאינו פה דואר מתא קביע זולת ע\"י ציר נאמן לשולחיו לעיר פרוסטיץ וזה כמה ימים לא מצאתי איש נאמן רוח והתמהמה המכתב הנ\"ל פה והרהרו רעיוני עוד כמה ספקות ברש\"י על מה שפירש דקסבר אין עו\"ה ליה\"כ עכ\"ל ולא במקום הזה בלבד פירש\"י כן אלא גם ביבמות דף ל\"ד ע\"א בד\"ה ואם היתה כו' אבל משום יה\"כ לא הוי מחייב אהוצאה דקסבר אין עו\"ה ליה\"כ והכי מפרש בכריתות כו' עכ\"ל וכ\"כ רש\"י במס' שבועות דף כ\"ד ע\"ב בד\"ה אף אם כו' ובשבת דף ק\"ב ע\"א בד\"ה ואם היתה שבת כו' יעוי\"ש והוא מני פליאה דעת נשגבה מי איכא מ\"ד דס\"ל הכי זולת רפרם האמורא רצה להוכיח כן במס' כריתות דף י\"ד ע\"א ומסיק התלמודא דרפרס ברותא היא ואף דבמס' יומא דף ס\"ו ע\"ב מביא הש\"ס נמי הא דרפרס ולא מסיק דברותא היא כבר כ' תוספות שם ובמס' שבועות דף כ\"ד ע\"ב ובמס' כריתות הא ד\"ת עניים במקומם ועשירים במק\"א וכן נראה מהרי\"ף והרא\"ש פ\"ק דביצה והרמב\"ם פ\"א מה\"ל ש\"ע דיש עו\"ה ליה\"כ ולא נמצא בשום מקום חולק בזה וכן דעת כל הפוסקי' כי לא יעלה ויבא על דעת ישר הולך לומר מה דקאמר הש\"ס רפרם ברותא היא ר\"ל ראיותו נדחת אבל דינו דין אמת אין עו\"ה ליה\"כ דהוא נגד פשטא דגמרא עיין בית יוסף א\"ח סי' תרי\"א ומנא לי' לרפרם כך גם הוא נגד סתם מתני' במס' מגלה דף זי\"ן ע\"ב אין בין שבת לה\"כ אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בכרת ואמאי לא תני נמי ע\"ה לשבת ואין עו\"ה ליה\"כ וי\"ל עפ\"י מ\"ש תוספות שם ד\"ה אין בין נדר אלא שדברי תוספות צ\"ע מאינך אין בין דתנינן שמה וקא שקלי וטרי התלמודא שם הא לענין זה וזה שוין לימא דלא כר' פלוני ולא מסיק דאין בין לאו דוקא תנא ושייר כמ\"ש תוספות וצ\"ע (והנה כעת נדפס ס' ט\"א ומצאתי שהרגיש בזה).",
            "ועוד על מה שפירש\"י א\"נ ירושלם דלתותי' נעולות בלילה ומערבין את כלה עכ\"ל ותמהתי מאי ספיקא שייך בזה אחרי דלשטת רש\"י במקום שננעלו הדלתות בלילה יכולין לערב כלה א\"כ מסתמא עירבו למען אשר יכולין לטלטל בכל השבתות וגם צל\"ע בזה על הגאון בעל משנה למלך פ\"ג מה\"ל ביאת מקדש הל' ה' אמאי צ\"ל אחרי שננעלו דלתות ירושלם דין כרמלית יש לה ומשום כבוד המקדש לא העמידו דבריהם תיפוק לי' קודם שנפרצו פרצו' מסתמא היו מערבין את כלה ירושלם ויש לי מקום להאריך בדברי המ\"ל שם ועין כ\"מ וכיוצא בזה תמה התוספות י\"ט על רש\"י במס' עירובין פ' יו\"ד משנ' טית יעוי\"ש ועוד צופה היתי בהרמב\"ם מהל' עיה\"כ וראיתי את זה דבר השמיטה מה שנהגו להתנאות לפניו שמביא כל א' ס\"ת מביתו להראות חזותו לרבים ואין דרכו של רבינו להשמיט אף מנהג שעושין משום חבוב מצוה ועוד הרבה מעות יש לי ואין רצוני להטריח את השלחני להרצותן ושלום תנינא בלי מנינא פה ג\"ט יום א' כ\"ז תמוז תקס\"ל מאת עבדו ותלמידו הנחסה בצל כבודו. הק' אלעזר הנ\"ל"
        ],
        [
            "ב\"ה פראג עש\"ק יו\"ד אב תק\"ס לפ\"ק. שלום לכבוד אהובי תלמידי ידידי הרב והמופלא המופלג חכם וסופר כבוד מוה' אלעזר נרו' אב\"ד ור\"מ בק\"ק גוט.",
            "מכתבך קבלתי ואשר הקשית שרש\"י מסוטה דף מ\"א ע\"א בד\"ה מכאן ואילך סותר דבריו מה שפורש ביומא דף עי\"ן ע\"א בד\"ה להראות חזותו כו' בוודאי יפה הקשית ואמנם פרושך בו הבל (עד כאן דברי הרב ומכאן ואילך דברי התלמוד לא ידעתי אי ההבל ומנעורי עד היום הזה לא שת לי אלדים זרע אחר תחת הבל כי לא ראיתי תירוץ היותר מרווח ממה שכתבתי ואקוה שישע ה' אל הבל הזה). ומה שתמהת בכתבך השני על רש\"י ביומא דמה ספק יש בדבר שבוודאי עירבו את ירושלים ומסתמא עשו כן תמיהתך לאו כלום דהרי לבסוף נפרצו פרצות בירושלים והיתה רשות הרבים כמבואר בעירובין דף ק\"א ע\"א (ע\"כ דה\"ד ומכאן ואילך דברי התלמוד לדברי מורינו הגאון נ\"ע ע\"כ נמי צ\"ל דאופן הראשון של רש\"י במסכת סוטה אחר שנפרצו פרצות ואופן השני קודם שנפרצו פרצות ואם כן הבן שואל מדעת לפי מה דקימא לן יש עירוב והוצאה ליום הכפורים ואחד שנפרצו פרצות האיך הי' נהגו שכל אחד ואחד הביא ספר תורה מביתו וע\"כ צ\"ל מערב יום הכפורים הביאום שמה והוא הצריכי שכתבתי במכתב הראשון פקח עיניך וראה גם זה הבל).",
            "ועוד אני תמה על תמיהתך ואני תמה לאידך גיסא דהרי קאמר כל א' ואחד מביא ספר תורה מביתו ואיך היה כל אחד יכול להביא ע\"י עירוב והלא ירושלים עיר של רבים היא ואין מערבין את כלה כמבואר בעירובין דף נ\"ט ע\"א במשנה עיר של יחיד כו' ואם כן ע\"כ הניחו בה שיור ואיך היה זה שהניחו חצירו לשיור להביא ספר תורה מביתו אם לא נימא דירושלים שדלתותיה ננעלו' בלילה מועיל אף לערב את כלה ולא מצאתי דבר זה מפורש בדברי הקדמונים (עד כאן דבר הרב ומכאן ואילך דברי התלמיד נראות נפלאיתי מה זה ספק הי' למורינו הגאון האמתי נ\"ע דודאי לשטת רש\"י היו יכולין לערב את ירושלים כלה כי כרמלית היתה בשביל שדלתותיה נעולות בלילה ולא דמתה לעיר של רבים וכ\"כ רש\"י להדיא במסכת עירובין דף ק\"א ע\"א בד\"ה חייבין עליו דעיר של רבים היא שאוכלוסין הרבה באין לה אבל עכשיו שדלתותיה ננעלות לאו ר\"ה שאינה כדגלי מדבר כו' עכ\"ל ויעוין עוד ברש\"י שם בהסוגיא ומורינו הגאון נ\"ע לא שת לבו לדברי תוספת י\"ט שהבאתי במכתב השני וכן נראה לכל משכיל אשר ישפוט בצדק בדברי רש\"י במסכת סוטה שדקדק לומר א\"נ ירושלים דלתות נעולות בלילה ומערבין את כולה וכ\"כ רש\"י להדי' פרק קמא דעירובין דף ו' ע\"ב ד\"ה ירושלים מכוון משער לשער ומפולש ויש בה דריסת סמ\"ך רבוא ורחב י\"ו אמה ואילמלא שנועלי' דלתותי' בכל לילה כו' אבל נעילת דלתות משוי לה כחצר של רבים ומערבין את כלה כו' והכי נמי אמרינן כו' דירושלים כרמלית היא עכ\"ל ואין דעת רש\"י דעה יחידאי הוא בזה כי ראיתי בסמ\"ג ריש הל' עירובין שמביא דברי רש\"י הנ\"ל וכתב מכל זה אתה למד כי מן התורה היה מותר להוציא מן הבתים לרחובות ירושלים וכל שכן מן הבתים לחצר וכ\"כ עוד שם דפוס ויניציאה דף רמ\"ה ע\"א ונ\"ל שאין הדברים אמורים שעיר של רבים שמערבין אותה אלא כגון ירושלים שדלתותיה נעולות בלילה ונחשבת מן התורה עי\"כ ככרמלית כאשר פרשתי בתחלה המצוה עכ\"ל וכ\"כ הסמ\"ק וכ\"כ הש\"ג פ\"ד דעירובין וכ\"כ הב\"י ומעת' אני תמ' על רבי' הגאון נ\"ע איך כ' שלא מצא הדבר מפורש בדברי הקדמוני').",
            "ומה שהיה קשה לך על דברי רש\"י שפירש אין עירוב והוצאה כו' והקשית והלא הא דרפרם בדותא דע לך שזה זמן רב ביארתי דלא אמרו הא דרפרם בדותא אלא בכריתות שאמר על הברייתא זאת אומרת זה בדותא אבל ביומא שאמר כן על דברי רב ששת לאו בדותא היא ובזה אין אנו צריכים למה שנדחקו תוספת בסוגיות הללו יעו\"ש (עד כאן דברי הרב ומכאן ואילך דברי התלמיד וכיו\"ב מצאתי בספרים חדשים מקרוב עיין בשו\"ת זכרון יוסף סימן זי\"ן ובספר טעם המלך לידידי הרב החריף מוה' ברוך נר\"ו פרק כ\"ז מהל' שבת עייש\"ה אמנם יהי' איך שיהי' רש\"י ז\"ל ודאי לא ס\"ל הביאור הזה דבפי' כ' רש\"י ביבמות והבאיתיו במכתב השנית אין עו\"ה ליה\"כ והכי מפרש בפריתות עכ\"ל ובכריתות ודאי הדבר מפורש דרפרם ברותא אם לא כדבעינן למימר קמן אי\"ה).",
            "ומה שהקשה א\"כ למה פוסק הרמב\"ם דלא כרפרם אני תמה וכי גברא אגברא קרמית הרמב\"ם סבר כיון דלא אמר רפרם שאין עו\"ה כו' מצד עצמו רק מצד זאת אומרת א\"כ כיון דאידחי הזאת אומרת בטל הדין שאין לנו ממק\"א ראי' לומר אין עו\"ה כו' ורש\"י סבר שמברייתא זו שכל אחד מביא ס\"ת מביתו מוכח דס\"ל לברייתא זו אין עו\"ה כו' והרמב\"ם מפרש ברייתא זו ע\"ד השני שפירש\"י דהיינו שעירבו או ע\"ד שפירש\"י ביומא מאתמול הביאו' ועוד אפי' אם גם הרמב\"ם סובר שמברייתא זו יש ראי' אפ\"ה דחה זו מהלכתא מצד הראי' שהביא הרי\"ף ספ\"ק דביצה מדאמרי ב\"ה אי אתם מודים שמערבים לגדול ביוה\"כ ואם כי דברי הרי\"ף ספ\"ק דביצה מרפס' איגרין ויש לי בזה אריכות דברים מ\"מ אם הרי\"ף מחזיק זה לראי' גם הרמב\"ם מחזיק זה לראי', ומה שהקשה על רפרם ממשנה דמגלה אין בין יוה\"כ מלבד שאין זה קושי' הלא רפרם אמר זאת אומרת ומוכיח דין שלו מבריית' ואולי הבריית' חולקת על המשנה.",
            "(מכאן ואילך דה\"ת הנה שם בהסוגיא בכריתות דף י\"ד ע\"א דקא דייק על ר\"מ במתניתן אם הי' שבת והוציאו וניתני אם הוציא חייב מ\"ט קתני אם היתה שבת אמר רפרם זאת אומרת עו\"ה לשבת ואין עו\"ה ליה\"כ ומסיק התלמודא דלמא יש עו\"ה וה\"ק ואם היתה שבת והוציאו חייב אף משו' שבת הרי מסיק הש\"ס בלשון דלמא וקשה הא ע\"כ צ\"ל כן דאל\"כ קשיין מתני' אהדדי מעגלה לכריתות ואף רבנן לא פליגי עלי' דר\"מ בכריתות אלא שאינו מן השם עיין שם ובזה נלע\"ד ליישב קצת מה שהעתיק רש\"י בכל המקומות שמביא התלמודא הך מתני' רמ\"א אם הי' שבת והוציאו חייב דאין עו\"ה ליה\"כ אע\"ג דרפרם ברותא היא מברייתא דעתי אפילו בשבת עכ\"ז מהך מתני' אינו ברות' והש\"ס בקש לדחות דברי רפרם בלשון דלמא ואין אנו מניחין דברי רפרם המפורשי', בשביל דלמא דמסיק התלמודא ובזה נלע\"ד ליישב דברי הרא\"ם שמביא הב\"י בא\"ח סי' תרי\"א שכתב מנא לי' לסמ\"ג דהא דרפרם ליתא כו' עד דאינו הלא דחי' בעלמא ותמה הב\"י הא מסיק הש\"ס אלא רפרם בדותא יעויש\"ה).",
            "אבל בלא\"ה ל\"ק וכבר ביארתי בחדושי שאין בין שמתחיל בו התנא הוא מעין האלא שמסיים בו ואין בין שבת ליוה\"כ פירושו אין בין עונש שבת לעונש יוה\"כ ולא מיירי כלל מה שמותר בזה ואסור בזה והוא ההפוך מן האין בין י\"ט לשבת דשם מיירי רק מה שמותר בזה ואסור בזה אבל מהעונש לא מיירי כלל וכמו שפירש\"י שם וכאן הוא ההיפוך דמיירי רק מהעונש וכדמסיים אלא שזה זדונו כו' ואין כאן מקום להאריך בזה (מכאן ואילך דה\"ת הנה כעת זכינו לאור הגדול ס' טורי אבן על מס' מגלה וראיתי שכוונתי בקושיא זו לדעתו הקדושה ומדבר נפלאות שם ובספר ש\"א סי' עין ואין לך חיך מתוק מזה גם עומד לבאר הקודש דברי הרי\"ף פ\"ק דביצה ובקשת משם ומצאת דבש אכול דייך ועיין בשו\"ת זכרון יוסף שאלה זי\"ן דף ט' ע\"ב מסימן כ\"ג ואילך).",
            "ומה שהקשית למה לא הביא הרמב\"ם דבר זה בהלכות עבודת יה\"כ שאח\"כ כל א' מביא ס\"ת מביתו אני תמה על תמיהתך מה הי' לו להביא וכי יש בזה דין או דת הבריית' מספרת מעשה שהי' והם מעצמם הנהיגו בכך להתנאות בספרים שלהם אבל לא שתיקנו חכמים לעשות כן ומה הי' לו להרמב\"ם להביא מה שנהגו מעצמם (מכאן ואילך דברי התלמיד אני ברי' קלה בים התלמוד לית בקי בר יומא להיות בקי ביד החזקה עכ\"ז אראה לדוגמא בעלמא קשוט אמרי פי מה שהוא על זכרוני שדרכו של הרמב\"ם להעתיק מנהגן של אנשי ירושלם מה שהיו עושין מעצמן משום חבוב מצוה והוא בפ\"ז מהל' לולב הל' כ\"ד כך הי' המנהג בירושלם יוצא אדם מביתו שחרית ולולב בידו כו' ועיין הלכות תפלה פ\"ה הלכה ה' וכן נמי לענין חבוב מצוה של בכורים ולהתנאה לפניו שהעתיק הרמב\"ם השור הולך לפניהם וקרניו מצופים בזהב כו' וכיו\"ב טובא ועיין בהרמב\"ם פ\"ד מהלכות בכורים הלכה ט\"ז).",
            "וגוף תמיהתך על רש\"י שפירוש ביומא דף עי\"ן שמאתמול הביאום ובסוטה פירש\"י שסבר אין עו\"ה או שעירבו נלע\"ד משום שגם בהברייתא יש שינוי בשני הסוגיות ובסוטה הגירסא מכאן ואילך מביא כל א' ס\"ת מתוך ביתו וביומא הגירסא כל א' וא' מביא ס\"ת מביתו ואיכא למימר שמביתו אינו חוזר למעלה למה שאמר ואח\"כ כל א' מביא כו' אלא מביתו שייך לס\"ת דהיינו הס\"ת שמביתו ומאתמול הביאום והניחום באחת מן הלשכות וביוה\"כ הביא כל א' הספר מן הלשכה לעזרה אבל בסוטה שהגירסא מתוך ביתו על כרחך חוזר לההבאה שהביא מתוך ביתו והרי מכאן ואילך אמר שמביא כל א' וא\"כ הבאה זו היתה אחר שגמר כה\"ג לקרות וא\"כ היתה ביוה\"כ עצמו והרי על הבאה זו אמר שהיתה מתוך ביתו ולכך הוצרך רש\"י לפירש שסבר אין עו\"ה או שעירבו את כולה וגם הסוגיות אינן סותרות והסוגיא דסוטה היא קודם שנפרצו פרצות והסוגיא דיומא לאחר שנפרצו פרצות (עיין דברי התלמיד בראש האגרת הזאת) ולרוב טרדה אקצר דברי רבו הדש\"ת. ה\"ק יחזקאל סג\"ל לנדא."
        ],
        [
            "והנה שבע ועשרים שנה אחרי כן במקרה טהור הצעתי סתירות דברי רש\"י מיומא לסוטה כנ\"ל להאי זוגא דרבנן ה\"ה מחותני הרב הגדול החריף בעל טעם המלך ואחי חותני הרב הגדול החריף המופל' מוה' פייבל באנדי נ\"י וכתב אלי וז\"ל.",
            "ב\"ה יום א' י\"ד מרחשון תקס\"ז לפ\"ק פראג לכבוד חתן אחי ידידי וידיד עליון עוז חביון ה\"ה הרב המאוה\"ג המפורסם איש חמודות לו עשר ידות וכו' כבוד שמו מפארי' מוה' אלעזר נרו יאיר ויזרח, אגלה את אזנו כו' מה שנלע\"ד ליישב קושיא שהקשה כבוד מחותני הרב נרו יאיר שדברי רש\"י סותרים אהדדי במס' יומא ובמס' סוטה והנה דרך ראשון דמבואר ברש\"י תלי' בפלוגתא אם יש עו\"ה כו' אולם תירוץ אחרון דאית' ברש\"י אליבא דכ\"ע הוא וא\"כ מי הוכרח לרש\"י לפרש במס' יומא דמעיה\"כ הביאו ונלע\"ד דזה נמי תלי' בפלוגתא דלכאורה יש לתמוה הפלא ופלא האיך אפשר לערב ירושלים הא קיימ\"ל דעיר של רבים דיש לה שני פתחים אסור לערב אם לא שייר כמבואר במס' עירובין דף ס' והנך דשיורא לא יכולין לטלטל רק במקומם כמבואר בא\"ח בסי' שצ\"ב וא\"כ קשה האיך קתני בברייתא כל אחד ואחד מביא ס\"ת משמע דכולן מותרין אולם לפי מה דאיתא בתשובת הר\"ן והובא במג\"א בסי' הנ\"ל סק\"ג דדירת עכו\"ם חשיב שיור אתי שפיר ונראה שדעת רש\"י דוקא אם אמרינן דירת עכו\"ם שמה דירה הוי שיור אבל אם אמרינן דירת עכו\"ם לא שמה דירה לא חשיב שיור והנה בסוגיא דעירובין בר\"פ הדר איתא פלוגתא דאמוראי אליבא דר\"מ אם דירת עכו\"ם שמה דירה או לא ולפ\"ז בסוגיא דיומא קאי רש\"י אליבא דאביי דסובר אליבא דכ\"ע דירת עכו\"ם לא שמה דירה וא\"כ קשה האיך קתני כל א' מביא ס\"ת הא בעינן שיור ומש\"ה פירש\"י מעיה\"כ הביאו אבל בסוגיא דסוטה קאי רש\"י לאידך אמוראי אליבא דר\"מ דדירת עכו\"ם שמה דירה א\"כ איכא שיור בדירת עכו\"ם וברייתא אתי' כר\"מ כן נלע\"ד ליישב שטת רש\"י לפ\"ז זכינו לדין לדעת רש\"י לדידן דקיימ\"ל דירת עכו\"ם לא שמה דירה לא מקרי שיור וזהו שלא כדעת הר\"ן וצ\"ע לדינא הכ\"ד מחו' אוה\"נ הצעיר לימים נחמי' המכונה פייבל באנדי.",
            "ומה שהשבתי ע\"ז נכלל בתשוב' אשר השבתי לכבוד הרב מוה' ברוך נ\"י ועיין סי' כ\"ו."
        ],
        [
            "ב\"ה עש\"ק כ\"ז מרחשון הקס\"ז ל' פראג שלשה אנכי יודע, תורה חכמה ויראה, ממקור אחת נובע' והוא ידע והוא ראה, אשרי לו שומע, דורש נאה ומקיים נאה' ה\"נ כבוד אהובי ידידי מחותני הרב הגאון המופלג המפורסם מו\"ה אליעזר נר\"ו ראבד\"ק יע\"א.",
            "סורו מני מעט יסורי שאינן של אהבה ועיינתי בפלפול אשר שם מעלתו נר\"ו לנגד עיני אשר היה לו בינו ובין רבינו הגדול זצלה\"ה בסתירת רש\"י סוטה פרק אלו נאמרים ויומא פרק בא לו ומעני' מסתעף כמה ענינים לדינא הנה באמת נכונים דברי ידידי הרב נר\"ו ליישב סתירת רש\"י מכל וכל, ואף כי לא מצא חן בעיני רבינו הגדול זצל\"ה, מי יודע מה היה לו בעת ההוא מחדרים אימה ולכן בחוץ שכל חרף, וגם דברי רבינו הגדול זצלה\"ה בישוב סתירת רש\"י מתקו לי מאד מאד כי מתאימות הנה דברים את דרכי הלשון, שאי אפשר לפרש בענין אחר לדע' רש\"י ביומא כי לכאורה הדברים תמוהים מאד איך כתב רש\"י שמערב יה\"כ הביאום שם והלא אמרינן בברייתא וחותם בשומע תפלה והיינו תפלת כהן גדול ביה\"כ עצמו בעצומו של יום ועל זה אמר תו ואח\"כ מבי' כו' וקורא בו הרי מפשוטן של דברי' נשמע שביה\"כ הביאום שהרי קאמר ואח\"כ כל א' ואחד מביא היינו לאחר שכהן גדול סיים תפלתו והרי סתירה מיני' ובי' וע\"כ לומר בפירש\"י שהאי מביתו לא על ההבאה קאי אלא תואר הוא לס\"ת והיינו כמו שמפרש רבינו ואח\"כ מביא ס\"ת שהוא מביתו היינו ס\"ת ששייך לו והביאום שמה מעיה\"כ לאחת מן הלשכות, מביא היום לבימה שקורין עליו וא\"א לפרש בענין אחר לפי פשוטן של דברים וזה מתאים עם דרכי לשוננו שמיחס לס\"ת, ס\"ת מביתו היינו ס\"ת של ביתו משא\"כ בסוטה ששם הנוסחא מתוך ביתו א\"א לומר שהוא יחס ותואר לס\"ת וע\"כ שקאי האי מתוך ביתו על ההבאה וא\"א לפרש שמעיה\"כ הביאום שם ונכונים דברי רבינו הגדול זצללה\"ה מאד מאד אנא ה' זכיני נא להבין אמרותיו כל פעם ופעם.",
            "ועתה גם אני דליתי חספא ומצאתי קצת שינוים בדברי רש\"י עצמו, שבסוטה מפרש רש\"י ז\"ל כסדר לשון הברייתא והיינו מכאן ואילך לאחר שגמר כה\"ג כו' דקסבר אין כו' ואח\"כ המאמר כדי להראות כו' וביומא מהפך רש\"י ז\"ל הסדר ומפרש מתחלה כדי להראות חזותו כו' ובסה\"ד מתרץ רש\"י הקושי' איך הביאו שם והלא אסור לטלטל ומפרש מעיה\"כ כו' ונראה כיון שיש עוד שנוי קצת בלשון הבריית' עצמו והיינו בסוטה הנוסחא שם וכל כך למה כדי להראות חזותו לרבים וביומא אין הנוסחא כן אלא הנוסחא שם וקורא בו כדי להראות חזותו לרבים והיינו שביומא כוונת הבריית' רק על הקריאה למה היו קורין בס\"ת של כל א' וא' ובסוטה הכוונה על ההבאה ביה\"כ והיינו כל כך למה, למה הביאום שם ביה\"כ להראות חזותו לרבים בחוץ, ולכן מפרש רש\"י בסוטה שביה\"כ עצמו הביאו שם, וע\"ז נאה שאלתו של הברייתא וכל כך למה, אבל ביומא שאין הנוסחא כן מפרש רש\"י שמעיה\"כ הביאו שם וק\"ל.",
            "וע\"ד אשר רצה רום ידידי הרב נר\"ו להוכיח מדעת רש\"י שלא התירו לטלטל פחות מד\"א כל כי האי לתאמרי' משמי' ודבר גדול דבר מעלתו נר\"ו, ואולם אם מדעת רש\"י מוכח כן, אומר אני שמרבינו הרמב\"ם זצ\"ל מוכח איפכא דנחזי אנן איך הי' מפרש הרמב\"ם לדעתו ברייתא זאת בסוטה ואיך פריק האי קושיא של רש\"י ז\"ל דא\"א לפרש מעיה\"כ הביאום שם הא כבר ידענו דא\"א לפרש כך שם, דהא אמר מכאן ואילך לאחר שגמר כה\"ג לקרא פרשה מביא כל א' וא' ס\"ת מתוך ביתו, וא\"א לפרש בע\"א מסגולת הלשון, גם א\"א לפרש כתירוץ רש\"י דאין עו\"ה ליה\"כ, דזהו דוקא דעת רש\"י שפוסק כרפרם ועיין ב\"י בא\"ח סי' תרי\"א ובב\"ח שם שהעלו כן דעת רש\"י להלכה מכמה מקומות אבל לא כן דעת הרמב\"ם והרא\"ש שהמה פסקו דלא כרפר' וכמו שכ' הרמב\"ם בהדי' פ\"א מהל' ש\"ע הל' ב' וגם פי' רש\"י האחרון לא שייך אלא רש\"י לשטתי' דמפרש בעירובין דף ק\"א ע\"א דהיו יכולין לערב את ירושלים לפי שדלתותי' ננעלות בלילה, אבל לפי הרמב\"ם בפי' המשנה שם שמפרש שירושלים עיר של רבים ואף שדלתותי' ננעלות לא היו יכולין לערב, א\"כ פי' רש\"י האחרון חלף הלך לו לדעתו, ולפ\"ז האיך הביאו ס\"ת ביה\"כ מביתו לעזרה וע\"כ ע\"י המצאה זאת להוליכו פחות פחות מד\"א, ואשר סייע לי' מר רבא נר\"ו מרבינו רש\"י ז\"ל אית לן ללמוד איפכא מרבינו הרמב\"ם ז\"ל ואפשר דהרמב\"ם בזה לשטתי' כיון דהוא מיקל דמציא להוליכו פחות פחות מד\"א והטעם כמ\"ש הה\"מ בשם תשובת רבינו כיון דלא אושא מלתא ולא בהול ולא גזרו והעברת ד\"א לפי חזיון דהרמב\"ם ס\"ל איפכא מכל הפוסקי' בהאי דהעבר' ד\"א וסבר דלכן לא התירו בהעבר' ד\"א גבי כיסו אלא בא\"א בענין אחר וכיון דאדם בהול על ממונו אתי' להוציא א\"כ גבי ס\"ת נמי התורו פחוח פחות מד\"א אבל שאר הפוסקי' דחלקו ע\"ז וסברי איפכא דבדוחק התירו פחות פחות מד\"א ואדרבה רק בממון התירו ולא במציאה לפ\"ז בס\"ת נמי לא וכמ\"ש התשב\"ץ ח\"ב סי' נון יעוש\"ה א\"כ לפ\"ז אפשר דאין לסמוך על הרמב\"ם והנלע\"ד כתבתי ואם שגיתי יאמין לי ידידי הרב נר\"ו כי עדן ראשי ולבי בל עמי, וכאשר ינוסו יגון ואנחה כו' אשים אי\"ה לב על שאר פלפולי' אשר ביני לבינו ומני ומיני' תקלס עלאי ידידו הנאמן שומח באהבתו וביקרתו הק' ברוך."
        ],
        [
            "ב\"ה יום השלישי ר\"ח כסלו תקס\"ז לפ\"ק פראג. הבינה והברכה לחיי עולמים, העושר והכבוד עד אחרית הימים, עוז וחדוה נאהבים ונעימים, לכבוד ידידי ורעי כאח לי הרב הגדול החריף ובקי החכם השלם מוה' ברוך יוצרך יחוננך ושעתך תרמונך בעמ\"ס ט\"ה.",
            "אותיותיו תאורנה עיני כי טעמתי דבש וחלב תחת לשונו יען ראיתי האלדי' עשה את האדם ישר ובידו מאזני צדק ואבני צדק להכרי' האמ' לכף זכות ואדם אין בארץ המשגי' בכף מאזני' כל עיקר אם בעל כנפים יגיד דבר הוא יקר ובין אמת לשקר לא יבקר דברי הנקלה קצים מקולקלי' ודברי הנכבד נכבדים טבי' ותקילי' לו ישקול אדוני בפלס ובמאזני משפטי היושר כי פשוט וברור נמי לומר מה שאז\"ל כל אחד ואחד מביא ס\"ת מביתו או מתוך ביתו אחת היא שפה אחת ודברים אחדים ואל כוונה אחת סובבת והוא לידע ולהודיע שלא הי' שומעי' בע\"פ מפי הכהן הגדול מס\"ת שבעזרה אלא כל א' מביא ס\"ת מביתו וה\"ה נמי אם הגירס' מתוך ביתו הוא י\"ל על כוונה זו שלא היו שומעי' מס\"ת אשר הי' בתוך העזרה אלא כל א' מביא ס\"ת מתוך ביתו לשמוע כאשר יוצא מפי הכה\"ג וגם ביומא וגם בסוט' י\"ל מאתמול הביאו ויעויין במהרש\"א חי\"א במס' יומא אמנם יהי' איך שיהי' הפוך בה הפוך בה דכלה בה שצריכין לחלק בין קודם שנפרצו פרצות בירושלם לאחר שנפרצו כנראה מתשובת רבינו הגאון נשמתו עדן, יען כ\"ז אין נ\"מ לדינא להלכה ולמעשה כ\"א לפלפול בעלמא בעיטור ועיטוף סופרים אותיות ונקודות מרובות על הכתב.",
            "ועתה רואה אני את דברי רו\"מ נ\"י מעייל פילא בקופא דמחטא דלשטת הרמב\"ם ולהך גירסה בסוטה אי אפשר להביא כל א' ס\"ת אם לא פחות פחות מד\"א כמבואר בדברי מעלתו בארוכה הנה מלבד שאין להורות להקל על בנין של פלפול אף שהוא בנין של שמחה ומכ\"ש לנחות תרי דרגא מדבר המפורש בש\"ע בלי חולק בא\"ח סי' שמ\"ט דאוסר אפי' בכרמלית ופחות פחות מד\"א ומכ\"ש חלילה להפריז על המדה ולהקל בר\"ה פחות פחות מד\"א הס לא להזכיר ובכזה אמרו ז\"ל כבוד אלדים הסתר דבר, והנה מלבד מה שכתבתי למעלה דגם בסוטה י\"ל מעיה\"כ הביאום שם ואפי' אם יהיבנא לי' כולא פלפוליו וקב\"ה חדי בפלפול' בקושט קאמינא גוף הקושיא אשר העירה רבינו הגאון נ\"ע (וכיון לקושי' זו גם אחי תותני הרב המופלג התרוץ מו\"ה פייבל באנדי נר\"ו והיא בעיניו הפלא ופלא כאשר העתקתי לשונו לעיל סימן כ\"ב) אם היו מערבין את ירושלים והניחו שיור איך היו אותו שיור מביא ס\"ת מביתו והנה מלבד שאשתמיט' דברי הקדמונים רש\"י וסמ\"ג וסמ\"ק וש\"ג וב\"י דירושלים כרמלית היא ולא צריך שיור (כמ\"ש לעיל סימן כ\"א בדברי התלמיד) אלא גם לשטת הרמב\"ם יש לדחות קושיא זו בכמה גווני בגילי דחיטי.",
            "ראשון הא מוכח בהנהו בני קקונא בעירובין דף ס' ע\"א דבי תיבנא אע\"ג דאין צריך לערב שוי' אביי שיור לפומבדיתא ואע\"ג דהרי\"ף והרמב\"ם פ\"ד מה\"ל עירובין הלכה כ' השמיטו הך דאביי פשוט לכל משכיל שהוא בכלל דבריהם אפילו בית אחד כו' יהיה איך שיהיה כי הלכה כר' יצחק שם שהוא תנא והל' כדברי המיקל בעירוב וסמכו על אביי כמבואר באשר\"י וכ\"כ הטור והש\"ע בסימן שצ\"ב סעיף ג' בלי חולק שאפי' בית בקר ובית תבן שאין צריך לעירוב עושין אותם שיור ומעולם לא שמענו משום פוסק המגמגם בזה כי אחרי שהלכה אפילו בית אחד מכל מקום.",
            "שנית דהא קיימ\"ל בש\"ע שם סעיף א' דלכך עיר של רבים צריך שיור משום היכר הוא כדי שידעו שהעירוב היתר להם לטלטל בעיר שרבים בוקעים בה שהרי מקום המשוייר אין מטלטלין בו אלא אלו לעצמן ואלו לעצמן יעו\"ש אמר מעתה מי לא היו יכולין לערב חצי העיר ירושלים לבדנה וחצי העיר ירושלים לבדנה באופן שמקום המקדש היה באמצע בין שניהם (עיין זוהר פרשת תרומה דפוס זולצבאך דף כ\"ד ע\"ד ובפ' שלח לך דפוס שם דף ס\"ז ע\"ב) וה\"ז דומה למה שאמרו עירובין דף מ\"ה ע\"ב שלש חצרות הפתוחות זל\"ז ופתוחות לרה\"ר עירבו שתים עם האמצעית הוא מותרת עמהן והן מותרת עמה ושתים החיצונות אסורות זל\"ז והכן קיימ\"ל ויעויש\"ה דף מ\"ט ודף נ' ובהרי\"ף והרי\"ש והרמב\"ם פ\"ד מהל' עירובין הל' כ\"ג וטור וש\"ע סי' שע\"ח וסגי והותר בהיכר זה לכל הפוסקי'.",
            "שלישית וכי לא די אם הניחו שיור בית נשים שאינן מביאות ס\"ת כי כל מצות כתיבת ס\"ת ולהתנאות לפניו נוהגות באנשים ולא בנשים כ\"כ הרמב\"ם בס\"ה וכ\"כ הסמ\"ג והסמ\"ק והרא\"ה בחיניך והדברים פשוטים ודלא כבעל ש\"א סי' ל\"ה וסי' ל\"ו ואם הנשים חייבות לשמוע קריאת התורה כתבתי בס\"ד במק\"א ויעיין במג\"א א\"ח סי' רפ\"ב סק\"ו ואין כאן מקומו.",
            "רביעית אפשר לומר כמ\"ש ידידי דוד אשתי הרב המופלג מוהר\"ם הנ\"ל לפי מה שכתב המג\"א בסימן שצ\"ב סק\"ג בשם הר\"ן דדירת עכו\"ם חשיב דירה אפשר שהניחו דירת עכו\"ם (ועיין לעיל סי' כ\"ב שהעתקתי לשונו אות באות) אמנם מה שתמה כבוד מחותני הרב מהר\"פ הנ\"ל על הר\"ן לדינא דהא אנן קיימ\"ל דדירת עכו\"ם לא חשיב דירה נלע\"ד דלק\"מ אע\"ג דלענין שאר דירת עכו\"ם לא חשיב דירה אבל הכא דלשיור בעלמא חשיב דירה כדיר של בהמה רפת בקר חשיב שיור כמו שכתבתי למעלה והדבר מפורש בעירובין דף ס\"ב ע\"א וע\"ב ודברי הר\"ן נכונים לדיניה.",
            "ועל מה שפסק רש\"י בכמה מקומות אין עו\"ה ליוה\"כ ובכריתות מסיק התלמודה דרפרם ברותא היא בארתי קודש קצת ישוב נכון לענ\"ד (ועיין לעיל סי' כ\"א בדברי התלמיד) ורבו טרדות יום יום על הארץ ועל המזון כאחד המון הנה מנעוני להשתעשע עם כבוד תורתו וכבחלום דברתי עד עתה הכ\"ד ידידו השש בכבודו ושמח בהודו. הק' אלעזר פלעקלס"
        ],
        [
            "נשאלתי מאחד מתלמידי לבאר לו דברי המג\"א ריש הל' ק\"ש סי' נ\"ח שכ' וז\"ל שלש שעות נ\"ל דהכא לכ\"ע מנין מע\"ה כ\"ם בגמרא דף ג' ע\"א בתוספות ד\"ה אלא למען דהני ובגמ' גבי הר דפריך מדיד עיין שם עכ\"ל והוא בקיצור מאד כדרכו בכל פעם הן אמת כבר פירשו בו בעל פרי מגדים ובספר בגדי ישע על ש\"ע ק\"ק אבל אין דבריהם מספיקי' להודות ולהלל.",
            "ונלע\"ד פשוט מדקאמר הש\"ס דף ג' ע\"ב שית דלילא ותרתי דיממא הוו להו שתי משמרות ואי ס\"ד דסוף משמרה היא אחר ע\"ה מאי מקשה שם בתוספות דף ג' ע\"א בד\"ה נאמן דגלי דר\"א אדר\"א דלמא אידי ואידי חד שיעודא הוא דסוף משמרה אחרונה היא אחר עמוד השחר והוא בזמן שמכיר בין תכלת לכרתי אלא ע\"כ צ\"ל דסוף משמרה וע\"ה חדא שיעורא הוא וא\"כ ע\"ה קודם להכרה שבין תכלת לכרתי ושפיר מקשי' בתוספות.",
            "איברא עדיין הדבר צריך ביאור מ... א להו לתוס' להקשות דלמא באמת ע\"ה קודם, וסוף משמרת אחרונה והכרה חד שיעורא הוא ומה דקאמר התלמודא שית דלילא ותרתי דיממא רצה לומר שית דלילא עד סוף משמרה אחרונה והוא אחר עמוד השחר ותרתי דיממא מתחילין מכלות סוף משמרה יעיין בספר פני יהושע שם, אמנם נרא דהא נמנו גמרו מצ\"ה עד עמוד השחר לילא הוא ואף על גב דאין ראיה גמורה לענין ק\"ש כמ\"ש תוס' דף ב' ע\"ב בד\"ה אעפ\"י כו' אבל לענין שם לילה לית מאן דפליג דלא הוי אלא מצאת הכוכבים ועד ע\"ה ומקרא מלא ד\"ה יעוש\"ה אמור מעתה דוד אמר קדמו עיני אשמורת ואמר חצות לילה אקום ומסיק התלמודא שית דלילא ותרתי דיממא כו' ואי ס\"ד דסוף משמרה אחרונה היא אחר עמוד השחר אם כן על כרחך נ\"ל החלק אשר עד חצות הלילה הוא מאת קודם צ\"ה דאם לא כן לא הוי חלק כחלק ויהיה החלק דלאחר חצות גדול מחלק אשר לפני חצות ואיך אמר דוד חצות לילה אקום ולא דק להיות מחצה על מחצה על כרחך החלקים המה שוים כמו שחלק אחר חצות מסיים אחר עמוד השחר כן החלק לפני החצות מתחיל קודם צ\"ה וקשה לפ\"ז מאי פריך התלמוד דף ג' ע\"א מאי קסבר ר\"א אי קסבר ג' משמרות הוי לילא לימא עד ד' שעות דהא אי הוי אמר עד ד' שעות ה\"א שמתחילין מצאת הכוכבים ואי איהי אתי לאשמועינן שארבע שעות מתחילין קודם צ\"ה ולכך דייק וקאמר עד סוף האשמורה הראשונה והוא מתחלת קודם צ\"ה אע\"כ שהאשמורה האחרונה מסיימת מצומצמת עם עמוד השחר א\"כ מה דקאמר התלמודא שית דלילא היינו בכלות משמרה האחרונה והוא בזמן אחד מצומצם עם ע\"ה וא\"כ אשמורה הראשונה דקאמר ר\"א היא מתחלת נמי מצ\"ה ולא קודם ויפה תמה התלמודא לימא עד ארבע שעות, עתה אחרי שבארנו דסוף משמרה אחרונה היא מכוונת עה ע\"ה ושפיר מקשי' בתוספות דר\"א אדר\"א ודברי המג\"א נכונים דמוכח דהלך שלש שעות מע\"ה מנינן כן נלע\"ד ולרוב טרדה קצרתי. הק' אלעזר פלעקלס"
        ],
        [
            "ב\"ה יום א' י\"ב אב תקסו\"ל פראג",
            "כו עתרת שלום טובה וברכה וחיים עד אחרית הימים לידיד נפשי החכם השלם במעלות ומדות עשר ידות ונבון דעת המעתיק הגדול נודע בשערים אוהב אמת אוהב מישרים האדון והשר ק א ר ל פישר קייסרל' קעניגל' צענזאר וכו' יחי' חיים ארוכים וברוכים.",
            "מכתבו הנחמד ונעים קבלתי, ובו שאלת חכם המסתעפ' על שתי סעיפים, א' אם יש לחלק עפ\"י דת תורה בין ישראל הנשבע לישראל חברו, לישראל הנשבע לאחד משאר האומות, ב' את\"ל שיש לחלק אם יש לשבוע אותו ישראל שנשבע לאחד מיתר העמים, עפ\"י הנהגה הזאת להיות שוכב בארון של מתים וללבוש אותו בגד של מתים שקוראין שטער\"ב קיטו\"ל, או כדעת איש אחד אשר דעתו נוטה לשבוע אותו כשהספר הזוהר בידו, אשר לדעת חסידי ישראל הזוהר קדוש ונורא הוא, וכל הנוגע בו לשוא או לשקר ימות תוך ימים אחדים ע\"כ דבריו הנעימים בקצרה.",
            "ולעשות רצונו האהוב וחביב עלי עד מאד חפצתי, ופניתי אני מכל עמלי, לחפוש עד מקום שידי מגעת, ולהשיב דבר אמת בדרך קצרה, ישמע החכם ויוסיף לקח.",
            "א הנה בכל המקומות שהזהירה התורה על שבועת שוא ושבועת שקר, לא נמצא שחלקה בין נשבע ליהודי, או לאינו יהודי, כמו שמצינו בתורה בכמה דברים שהבדילה התורה, בין איש הישראלי לאחד משאר האומות, כמו אם כסף תלוה את עמ\"י, לנכרי תשיך לאחי\"ך לא תשיך, וחי אחי\"ך עמך כיוצא בהם הרבה, כי העיקר הוא שהקפידה התורה שלא לישבע בשמו ית', לא לשוא ולא לשקר ומה לנו אם השבועה לעומת העברי, או ליתר האומות:",
            "ב הא לא תשא את שמו לשוא, היא אזהרה אחת מעשרת הדברים, כמו אזהרת לא תנאף, וכי נאמר שאזהרת לא תנאף היא בבא על אשת ישראל נאמרה, ולא בבא על אחת מבנות שאר העמים, הא קיימ\"ל הבא על אחת מבנות שארי האומות, אם קנאים פגעו בו והרגוהו הרי הם משובחים וזריזי', וראיה לזה מהמעשה פנחס בזמרי, ודבר זה חמור משאר מיתות ב\"ד, דבכלן בעינן התראת עדים וב\"ד, אבל בעון החמור הזה, לא בעינן לא התראה ולא בד, לדעת הרמב\"ם פרק י\"ב מה\"ל אסורי ביאה הל' ד', ואפי' לדעת הראב\"ד שם אם התרו בו והרגוהו אז המה משובחי', אבל אם לא התרו בו אינם משובחי', אבל כלם שפה אחת ודברים אחדים, שאם הרגוהו שפטורן ודבר זה הלכה למשה מסיני כמבואר במס' סנהדרין דף פ\"ב ע\"א, והנביא הוכיח להם לישראל (יחזקאל ט\"ז) ותזני אל בני מצרים שכניך, גדלי בשר, ותרבי את תזנתך להכעיסני, ותזני אל בני אשור, מבלתי שבעתך, ותרבי את תזנותיך אל ארץ כנען כשדימה וכיוצא בהן הרבה.",
            "דרך כלל קיום השבועה הוא קיום העולם, ולולא נאמנת השבועה איש לאיש, אי אפשר להתקיים מצבת התבל, ועד שלא נתנה התורה האמינו זה את זה בשבועה, כמו שמצינו באברהם ואבימלך בבאר שבע, אשר שם נשבעו שניהם, אף שנפרדו באמונת האלהות, שאברהם העברי האמין בה' אחד, ואבימלך הי' מעובדי אלילים. יעקב האמין לעשו על השבועה, ולבן האמין את יעקב על השבועה בפחד אביו אף שלבן הי' עובד את התרפים. וכהנה שבועות קודם מ\"ת, והשבועה היתה בכלל דיני' למען אשר לא יעשקו איש את רעהו, כי מי יוכל לעמוד על דברים אשר בין אדם לאדם אם עדים וראי' אין, זולת אם השבועה תהיינה בין שניהם. והנשבעים לשקר, לא חוקות ה' לבדנה ברגלים תרמסנה, אלא אף שתות משפטי המדינות יהרסון, ומה מתקו דברי חכמנו ז\"ל במס' שבועות דף ל\"ח סוף ע\"ב, אומרים לו הוי יודע שכל העולם כלו נזדעזע בשעה שאמר הקב\"ה בסיני לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, אבל ראוי לשית לב שהמאמר הזה הוא נגד השכל הפשוט שינועו אמות העולם? ועוד במה חמורה שבועת שוא מחייבי כריתות ומיתות ב\"ד, אשר עליהם לא נזדעזע העולם כדפריך התלמודא שם דף ל\"ט ע\"א, ואף דמסיק שם דבכל העבירות מנקה לשבים ושבועת שוא אינו מנקה אף לשבים, עדיין הדבר צריך ביאור, למה עון שבועת שוא ושקר חמור מכל עבירות החמורות שבתורה, שהתשובה לא תעלה ארוכה? ועוד מאי האי שדייקו בלשונם כל העולם כלו די אומר העולם נזדעזע? יען זה הדבר אשר דברתי, בשבועת שקרי מהרס משחית כל הנהגות המדיניי, ומקרקר כל יסודי משפטי ישוב הארץ ומלואה, לא משפחות בית ישראל לבדנה, היא מתנועעות אלא כל העולם כלו מזדעזע, כי שבועת שוא תתוץ כל משפטי משפחות האדמה, והתרועעה ארץ ויושביה, ולכך שבועות שקרי חמורה משאר העבירות והנשבע לשקר אין לו כפרת עולמית. וז\"ל רב אחאי גאון משבחא פ' יתרו, דאסר להון לדבית ישראל לאישתבועי בשקרי בשמא דקב\"ה, וכל מאן דמישתבע בשקרי, בשמא דקב\"ה לית לי' מחילה לעולם דכתיב לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא וכו', ולא מיבעי אישתבועי בשקרי, אלא אפי' אפוקי שם שמים לבטלה אסור, מדאפקי' קרא לא תשא, ולא כתיב ולא תשבע כו' עכ\"ל ולא שם לחלק, בין אם נשבע לישראל, או לעם אחר.",
            "ויותר נראה לבאר עפ\"י דת ודין תורתנו הקדושה, שגדלה כחה של שבועה ואין לחלק בה בין נשבע לישראל, או לאחד מאומה אחרת, כי הנה מצות השם יתברך היתה על שבעה גוים (הדברים ז' ב') החרם תחרים אותם לא תכרת להם ברית ולא תחנם ונאמר (שם ך' ט\"ז) רק מערי העמים האלה אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה לא תחי' כל נשמה כי החרם תחרימם החתי והאמורי והכנעני והפרזי החוי והיבוסי כאשר צוך ה' אלהיך, עם כל זה כאשר נשבעו שני מרגלים להחיות רחב ואת בית אביה ואת כל אשר לה, כן קימו וקבלו היהודים ויחרימו את כל אשר בעיר יריחו מאדם ועד בהמה לפי חרב רק רחב ואת כל משפחותיה, וצוה יהושע להציל ממות נפשך ולהחיותם בקרב ישראל כמבואר בס' יהושע קאפיטל ב' וקאפיטל ו'.",
            "אסורה נא ואראה, כמה התנצלות היו להם לישראל על השבועה הזאת לבטלה, ראשון הגם ששני מרגלים השביעו לה, וכי כל עדת ישראל מחויבי' לאשר ולקיי' שבועתם? שנית המרגלי' בעצמם אנוסים היו באותה שעה, אנוסים מחמת נפשות אם לא ישמעו אליה, ולא יאבו לשבוע, ותלך ותגלה הדבר כי מרגלים באו הנה, ויצא דינם להריגה. שלישית שבועתם לא חלה לעומת אשר נשבעו לשמור פי מלך על דברת שבועת האלהים, לא תחי' כל נשמה החרם תחרימם. רביעית היא ובית אביה וכל הנלוים אליה עובדי כוכבים היו. חמישית שבעה העמים היו רעים וחטאים לה' ועשו כל התועבות אשר שנא ה'.",
            "אלא ש\"מ חמש, ש\"מ דחמורה השבועה מאד אפילו לעומת עובדי אלילים, ש\"מ אפילו לעומת הרשעים העושים כל התועבות, וש\"מ אפילו בטלה מצות לא תחי' כל נשמה, וש\"מ אין טענת אונס ומודעה נגד השבועה, וש\"מ החיוב על כל אחד מישראל להשתדל בכל כחו, שלא יעבור חברו ואיש בריתו על שבועת שוא ושקר.",
            "ואל יתעקש אדם לומר שאני מעשה רחב, שהיא גמלה רב טוב לבית ישראל סד ואמת עם שני מלאכים מרגלים, ועי\"ז נתגלו כל נתיבות משפט עיר יריחו, ואם לא קיימו השבועה, היו שולמי רעה תחת טובה, ואין לך מדה רעה מכפוי טובה, אף אתה אמור לו הגבעונים יוכיחו, שהמה במרמה באו אל נשיאי העדה, וישבעו להם ויכרתו להם ברית, ואחרי שנתגלה לעיני כל העם כי הגבעונים במרמה עשו, עם כל זה לא הרגום בני ישראל, כי נשבעו להם נשיאי העדה, ומקרא מלא דבר הכתוב זאת נעשה והחי' אותם ולא יהי' עלינו קצף על השבועה אשר נשבענו להם כמבואר שם קאפיטל טי\"ת, וזו היא אחת מן הראיות שאין עליהן תשובה, שאין לאיש הישראלי לישבע על שקר לשום אדם באדמה, מכל אום ולשון בארץ, עפ\"י שום התר שבעולם, אף שבתחבולה ועקב הביאו לידי שבועה, דרך כלל אין שום התנצלות שבעולם על שבועת שקר.",
            "ואין חילוק בין הנשבע מפי עצמו, או שאחרים משביע אותו. ואפילו אותן אחרים עובדי כוכבים, אפי' קטנים, והוא עונה אמן, ה\"ז כאלו נשבע בעצמו, ואם לא קיימה דינו כעובר על השבועה, וז\"ל הרמב\"ם פ\"ב מה\"ל שבועות הל' א' אחד הנשבע אחת מארבע שבועות אלו (ר\"ל 1. שבועת ביטוי 2. שבועת שוא 3. שבועת הפקדון 4. שבועת העדות המבואר שם פרק א') מפי עצמו, ואחד המושבע מפי אחרים וענה אמן, אפי' השביעו עובד כוכבים ומזלות או קטן וענה אמן, חייב שכל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו. ואחד העונה אמן, או האומר דבר שענינו כענין אמן, כגון שאמר הן או מחויב אני בשבועה זו, קבלתי עלי שבועה זו, וכל כיוצא בזה בכל לשון, ה\"ז כנשבע לכל דבר בין לחייב מלקות בין לחייבו קרבן עכ\"ל וזהו שהעונה אמן כמוציא שבועה מפיו הוא בין בפני ב\"ד, בין שלא בפני ב\"ד כמבואר במסכת שבועות דף כ\"ט ע\"ב, בין לר\"מ ובין לרבנן כמבואר שם.",
            "הנה עד כה דברתי והוכחתי בראיות העצומות שאין חילוק על פי דת ישראל, בין ישראל הנשבע לישראל, או שנשבע לאחד האדם. כצדיק כרשע, אפילו אם נשבע לאחד אשר על פי התורה דינו להחרימו ולהשמידו, ואפילו אם איש את אחיהו הטעהו בתרמית עד שהביאהו לידי שבועה ואפילו הכי צריך לקיים השבועה.",
            "ויסוד השבועה הוא האומר הריני נשבע, או שמשביעו אחר והוא עונה אמן, אבל מה שמניח ידו על התורה, או על התפילין, או שאר חפץ אינו אלא לקיום בעלמא, להמון עם לא בינות, ודבר זה מבואר בארוכה בדברים של טעם ודעת תורה נביאים וכתובים רמב\"ם וש\"ע בספר נודע ביהודה חלק י\"ד סימן ע\"א אשר חברו מורינו ורבינו הגדול נ\"ע, ולא הניח דבר קטן וגדול שם הוא, ועליו אין להוסיף וקשה עלי להעתיקו כי הוא בתכלית האריכות, ובקשת משם ומצאת.",
            "ודי באיומים הנזכרים בגמרא וש\"ע על שבועת הדיינין שהיא על ידי טענה ודאית בין שהיתה מן התורה בין מדבריה' וזה לשון הש\"ע ח\"מ סימן פ\"ז סעיף כ' משביעין אותו בכל לשון שהוא מבין, ויאיימו עליו קודם שישביעוהו, ואומרים לו הוי יודע שכל העולם נזדזע בשעה שאמר הקב\"ה לא תשא, וכל עבירות שבתורה נאמר ונקה וכאן נאמר לא ינקה, וכל עבירות שבתורה נפרעים ממנו, וכאן ממנו וממשפחתו, ועוד שגורם ליפרע מכל ישראל, שכל ישראל ערבים זה לזה, כל עבירות שבתורה תולים לו שנים ושלשה דורות אם יש לו זכות, וכאן נפרעים מיד, דברים שאין אש ומים מכלים, שבועת שוא מכלה אותם, אמר איני נשבע פוטרין אותו, ונותן מה שטענו חבירו ואם אמר הריני נשבע, אומרים זה לזה, סורו נא מעל אהלי הרשעים האלה, ואומרים לא על דעתך אנו משביעים אותך, אלא על דעתנו ועל דעת הב\"ד, ואם יש צד רמאות, יש לדיין לומר לו לפרש בשבועתו כל צד רמאות שיש לחשוב בלבו.",
            "ואחרי שבארנו שאין בזה דין חלוקה, בין הנשבע לישראל להנשבע לשאר העמים, דעת לנבון נקל, אם יראו המון עם, אשר טחו עיניהם מראות שעושין שום השתנות איומים בין השבוע' אשר מעברי לעברי, לשבועה אשר מעברי לנוצרי יחשוב בלבו ויוכיח לעצמו, שע\"כ השבועה מישראל לעם אחר איננה חמורה כישראל לישראל חבירו, באשר שמאיימין עליו ביותר, ויש לחוש שעל ידי איום הזה שמחמירין עליו בתחלתו סופו להקל בשבועה עצמה חלילה, לכן כל משכיל ישפוט בצדק לעשות משפט אחד לכלם, כאשר המנהג מישראל לישראל, כן מישראל לאינו ישראל, בלי תוספת וגרעון.",
            "ועתה אין מן הצורך להשיב את האיש, אשר רצה להמצי' דבר חדש, להשביע את האיש הישראלי בספר הזוהר, כי לפי מה שבארנו בהשתנות הסדר, יש לחוש לקלקול גוף השבועה ודרך כלל האיש ההוא לצחוק וללעג באזני כל שומעיו, מי פתי הישראל חסר לב אשר בתורת משה עבד ה' ישבע לשקר ובתורת ספר הזוהר הבנויה על שכל האנושי לבאר ולפרש תורת ה' היש תמנעהו משבועת שקרי.",
            "את זה כתבתי לדעת האיש ההוא, שהספר הזוהר כלו קדוש, אבל אני אומר הריני נשבע בתורת ה', שבספר הזוהר נמצאו כמה זיופים וקלקולים אשר הוסיפו, ועלה אחת מתלמוד בבלי הויות דאביי ורבא, קדוש יותר מכל ספר הזוהר, הנה אם אמרו חכמי התלמוד על ברייתא דלא מתנייא בי ר' חייא ור' אושעיא, מאן יימר דמתרצתא היא, דלמא משבשתא היא, וספר הזה ודאי לאו בר\"ח ורב אושיעא אתמר, כי כל הדורות מראש, לא זכרו מספר הזוהר מאומה, לא בהקיץ ולא בחלום כי הנה אם אמת הדבר שהחבור הזה הוא מהתנא ר' שמעון בר יוחאי, אשר ר' יהודה הנשיא קבל גם ממנו, כמבואר בהקדמ' הרמב\"ם לספרו יד החזק', איך לא זכר את הספר הזה בבורו ש\"ס משניות או בשום מקום, ואף ר' יוחנן שחיבר תלמוד ירושלמית אינו מזכירו בשום מקום, ורבינא ורב אשי שחברו תלמוד בבלי מאה שנים אחר חבור תלמוד ירושלמי, והיו סוף אמוראים ולא שמו רמז בכל התלמוד מספר הזוהר, ורבה בר נחמני שחיבר רבות ושוחר טוב וכיוצא בהם הרבה לא זכרו מחבור רשב\"י גם רבנן סבוראי והגאונים והרי\"ף והרמב\"ם ורש\"י ותוס' והרמב\"ן והרשב\"א והרא\"ש והטור, והילקוט שמעוני אשר אסף ולקט כל המדרשים והמכילתות והברייתות, כלם לא ידעו ולא ראו ממנו דבר, עד שזה קרו' לשלש מאות שנים ענו ואמרו שמצאוהו ואיזהי כנסיה אשר קבלוהו בכנופיה, כמו תלמוד בבלי וירושל' וז\"ל הרמ\"בם בהקדמתו לספר יד החזקה אבל כל הדברים שבגמרא הבבלי חייבין כל ישראל ללכת בהם, וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדיה, לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי הגמרא, ולגזור גזירותם, וללכת בתקנותם הואיל וכל אותם דברים שבגמרא, הסכימו עלהם כל ישראל עכ\"ל ויעיין עוד שם, ואין אני חלילה מטיל דופי ופגם בכבוד התנא אלדי ר' שמעון בר יוחאי, כי הוא היה מחסידי עליון, אלא אני אומר לאו גושפנקא דרשב\"י ועזקתיה חתום עליה, ומי שיש לו חצי דעת יגיד כן, שהרי נזכרו בספר הזוהר כמה תנאים ואמוראי' שהיו אחר רשב\"י שנים רבות במספר והארכתי בזה במקום אחר מפי סופרים ומפי ספרים כמבואר בס' מטפחת להגאון מוה' יעב\"ץ זצלל\"ה שגזר אומר שחלו בו ידים מזייפים וחשד את החכם ר' משה דיליון יעיי\"ש.",
            "והנה מיום שנתחדש ספר הזוהר, הרבה נכשלו ע\"י כי כמה דברים סתומים וחתומים, אשר המציאו האחרונים, להתעות בני אדם יושבי חשך השכל, צאו וראו כמה קלקולים רבים קלקלו מאמיני הכלב רע שבתי צבי שבור, ואחוזת מרעהו ברכ' מסאלניקא, ויעקב פראנק שם רשעים ירקב, ותלו דבריהם בספר הזוהר אשר בודאי לא יאונה לצדיק ר' שמעון בר יוחאי כל און.",
            "מה טוב ומה נעים, אשר כתבתי בחבורי קטן אשר קראתיו בשם קונטרס אהבת דוד, שנדפס בק\"ק פראג תק\"ס וזה לשוני שם באו ונחזיק טובה וחינות לשני מלכים גדולי אדירי' אדוננו המשובח המנוח הקיסר יאזעף השני, ואדוננו המהולל הקיסר פראנץ השני אשר צפו והביטו בחכמתם הנפלאה, רבות רעות ושבושי דעות תסתעפנה, מחלומות והבלים המקובלים, והמה לנזקי בני האדם, נזקי הגופות ונזקי הנפשות, ופקדו באזהרה גדולה, שלא להביא ספרי קבלה בכל מדינות מלכותם הפקודה הראשונה העכסט האף דעקרעט פאם ב' נאוועמבר 785 למספרם והשני פאם זי\"ן יוני 794 למספרם והארכתי שמה בדברים נכונים וכעת לקצר אני צריך כי טרדותי רבו למעלה ראש, וכל מה שכתבתי הוא לפי דעתי העני' על דרך אמת לכל ההולך ישר, והליכתי למרחץ טיפליץ בעבור חסרון בריאתי, זה הדבר אשר עכבני והתמהמהתי ואחר עד עתה להשיב.",
            "הכ\"ד ידידו החפץ בכבודו ומשתחוה ארצה ה\"ק אלעזר פלעקלס "
        ],
        [
            "בעז\"ה יום ה' ח\"ז כסלו תקסזיי\"ן ל' הועתק מגליון ש\"ע א\"ח שלי לשומו למראה עיני כבוד מר' מחותני הגאון מוה' אלעזר פלעקלס נ\"י ראב\"ד דקהלתנו פה פראג המעטירה י\"ץ.",
            "בסי' תקס\"ו סעיף ג' אין הש\"צ אומר עננו כו' אא\"כ יש בבהכ\"נ עשרה המתענין כו' עכ\"ל נ\"ב בהיותי על המדינה אירע ב\"ט באב לעת מנחה שהוצרך אחד מהמתענים לאכול מצד כובד הראש כאשר צוהו הרופא והי' רק עשרה מתענים עמו בעיר ההוא והוריתי לצרפו לכל דבר לקרות ויחל ושיאמר הש\"צ עננו ברכה בפני עצמה בין גואל לרופא וטעמא דמלתא אמרתי, דאית כאן רובא דהתענו וקיימ\"ל בכל דוכתי רובו ככל זולת היכא דנאמר בהדי' דבעי כולו ממש, כאשר הרחיב בזה הדבור הגאון מוהר\"ל ב\"ח בקונטרס הסמיכות, וא\"כ בנדון דידן דהתענו רובן וגם הוא התחיל להתענות והתענה רוב היום ויום שנתחייב בקריאת התורה הוא ברור שלא ימנעו עבור כך מלקרות ויחל, ולומר ברכת עננו בפני עצמה ובבואי הנה פה עירנו התרעמו מהגדולים עלי ועל הוראתי הזאת אשר הצעתיה לפניהם, ונמלכתי בפמליא שלי, המה מאור עיני אמתחת ספרי' הקדושי' אשר לי ומצאתי את שאהבה נפשי בספר ברכי יוסף בסי' הנ\"ל סעיף ג' כתב שם וז\"ל אין זה אלא בתענית צבור שקבלו עליהם הקהל עכצש\"ת אבל בד' צומות שמדברי קבלה נינהו אפי' אין שם מתענין אלא ששה (אמר בצלאל ששה ודאי לא קמבעי' לי דלא סגי' דרובא דמינכרא בעינן כדאית בש\"ס דברכות וקיימ\"ל הכי בש\"ע סי' קצ\"ז סעיף ב') או ז' והשאר אינן מתענין דאניסי שהם חולי' יכולין לקבוע ברכת עננו ולקרות ויחל אף שאין שם עשרה שמתענין בבהכ\"נ הרב מהר\"מ ב\"ח בתשובה עכ\"ל הברכי יוסף ובראותי כך ששו מעי שזכיתי לכוון להלכה למעשה עם הגדולי' חקרי לב אנשי שם הללו, ואם כי לא פירשו הרבני' טעמא דמלתייהו נלע\"ד ברור שטעמם כדכתבינא דקיימ\"ל רובא ככולו ואם כי המג\"א שם סי' הנ\"ל סק\"ה מתנגד לזה לכאורה לענין עננו, אין זה מוכרח לענ\"ד, כי גם דברי המג\"א י\"ל רק אצומות אחרות, לא בד\"צ דכמו שפי' מהר\"מ ב\"ח והבר\"י דברי הש\"ע הכי כה\"ג נוכל לפרש כוונת המג\"א הסובב על הש\"ע ועיין בא\"ר סי' זה סק\"ד ובפרי מגדי' בחלק אשל אברהם סק\"ד ודוק, והנלע\"ד ברור כתבתי להלכה ולמעשה אם יסכימו עוד מגדולי הוראה וביחוד לסהדותא דמרן מחותני הרב הגאון אני צריך אוהבו נאמנו ומחותנו המ\"ל בכל עת אשר יצוה חסדו עלי אוהבו דבק מאח. ה\"ק בצלאל רנשבורג."
        ],
        [
            "בע\"ה יום החמישי כ\"ג כסלו תקסזיי\"ן ל' פראג בימים אשר גברו כהני חשמונאי ישכילו ויצליחו חכימי דיהודאי ורב רחומאי הוא חכים וזכאי לך קראי לך תנאי לך נפשי חדאי דאהורמיז עלאי ותתאי איהו יאי וגולתי יאי הרואה אומר ברקאי חד מן חבראי הרב הגדול החריף ובקי מו\"ה בצלאל רנשבורג נ\"י בעהמ\"ס הורה גבר.",
            "הנה מכתב קדשו קבלתי ומעלתו ידידי נר\"ו א\"צ לי ולמטלעתי לית את צריך ולא דכוותך וכי אמינא תני דמסייע לך יאמר מעלתו אטו לא ידענא דשפיר קאמינא ואם עם לבבי אשיחה ואמת אגיד אין דעתי נוטה לדעתו דעת תורה תמה אני על מעלת כבודו וכי שייך לומר בזה רובו ככולו אטו ששה או שבעה יכולין לקרות ויחל ולומר בהם רובו ככולו הא אין דבר שבקדושה פחות מיו\"ד ומשנה שלימה שנינו במס' מגלה דף כ\"ג ע\"ב אין קורין בתורה פחות מעשרה ואפי' אותן שמנה פסוקים שבסוף התורה דאמרינן במס' מנחות דף למ\"ד ע\"א יחיד קורא אותם ומפרש הרמב\"ם פ\"ג מהל' תפלה הל' ו' שמותר לקרותן פחות מיו\"ד וכ' עליו הראב\"ד דבר זה לא שמענו מעולם וענין זרות הוא מאד ומ\"ש הכ\"מ באופן ראשון דמשכחת לה שהיו עשרה בבכה\"נ ויצא אחד מהם עכ\"ל לכאורה צל\"ע מאי אריא אלו שמנה פסוקים הא בכל דוכתי הדין כן אם התחילו לקרות ויצאו מקצתן גומר כמבואר בירושלמי וכדבעינן למימ' קמן אי\"ה וכ\"כ הרמב\"ם פ\"ח שם הל' ו' ואין כאן מקומו.",
            "אמנם פשוט וברור כוונת מעלתו הרב נ\"י כך היא אחרי שיש עדה של עשרה בבה\"כ אז מותר לקרות ויחל אף שאין עשרה מתענין דלענין קריאת ויחל אמרינן רובו ככולו אלא שמעלתו קיצר בלשונו, אבל לישרי לן מר מנא לי' הא דהא קריאת התורה בתעניות עפ\"י המשנה במס' מגלה דף ל' ע\"ב ואף שמנהגנו בכל תעניות הן אם גזרו הב\"ד הן בארבע צומות לקרות ויחל עפ\"י מס' סופרי' כמבואר בתוס' שם דף ל\"א ע\"ב ובפוסקים עכ\"פ יום הוא שחיוב לקרות בו ותנא דמתני' כללא כייל אין קורין בתורה פחות מעשרה ר\"ל כל זמן שחיוב לקרות בו ביום שצריכין להיות עשרה דלמא בני חיובא דוקא בעינן ובנ\"ד נמי דוקא אם כל יו\"ד התענו.",
            "עכ\"ז אמרתי ליישב דברי מעלתו ידידי נ\"י כי ז\"ל הרמב\"ם פ\"ח מהל' תפלה הל' ד' וכן הוא תפלת הצבור כו' ואין עונין מעשרה כו' ואפי' היו מקצתן שכבר התפללו כו' משלימין להם לעשרה והוא שיהיו רוב העשרה שלא התפללו וכן אין אומרים קדושה ולא קורין בתורה כו' אלא בעשרה וכ' הכ\"מ ואפי' היו מקצתן כו' הר\"ן ז\"ל כ' דגרסינן במס' וא\"א קדיש וברכו בפחות מיו\"ד רבותנו שבמעריב אומרים אומרים אותו בזי\"ן ונותנין טעם לדבריהם כו' וי\"א בששה כו' ע\"כ מפרש רבינו דהני שבעה ששה היינו שלא שמעו ברכו ולת\"ק בעינן כלהו עשרה שלא שמעו דאלו שבעה בין כלם יחלוק עם משנתנו ופסק רבינו כי\"א משו' דבכל דוכתי אשכחן דרובו ככולו עכ\"ל וכ\"כ הרא\"ש לדעת ר\"ה דלא פליגי י\"א אגמרא דידן, ומיירי דהני שבעה לא שמעו קדיש וברכו ואידך שמעו וכ\"כ הרמב\"ן להדי' בסוגיא דמגלה בזמנה דף ה' ע\"א דכל אותם השנויים במתני' אין פורסין חובו' הצבור הן ואין עושין אותם אלא א\"כ עשרה או רובם מחויבי' ומביאו הר\"ן ספ\"ק דמגלה ופשוט שדין רובו ככולו גם לענין קריאת התורה וכן נראה מפשט לשון הרמב\"ם שכ' וכן אין אומרי' קדושה ולא קוראין בתורה כו' משמע דכולהון חד דינא אית להו שצריכי' עשרה גדולים וב\"ח אבל בני חיובא א\"צ אלא רובא ומסתמא קריאת התורה שנקטה המתני' וכן הרמב\"ם בכל קריאה מיירי הכל לפי חיובא דיומא ופשוט הוא א\"כ ה\"ה לענין ויחל ביום התענית אם רובם התענו לא גרעו הנותרי' מאותן אשר כבר התפללו וחזו לאצטרופם למנין עשרה כמעשים בכל יום והאריכו' בזה ללא צורך וספר מהר\"ל בן חביב שהביא מעלתו נ\"י איננו בארגזי.",
            "ועוד הא גדולי הראשונים ס\"ל שעושין קטן סניף לעשרה לענין תפלה וס\"ת ויש פוסקי' ס\"ל אפי' אין עושין קטן סניף לתפלה עושין אותו סניף לענין קריאת התורה מאחר שעולה למנין שבעה ויעוין במג\"א א\"ח סי' נ\"ה סק\"ד וה\"ה נמי זה שלא התענה עולה למנין הקרואי' עפ\"י הדין לדעת הב\"ח סי' תקס\"ו ובמג\"א שם סק\"ח ודלא כט\"ז ס\"ק זי\"ן.",
            "כ\"ז אם היינו דנין לענין ויחל לבד אבל אחרי שגם לענין עננו אנו דנין והרי בפי' כ' הטור א\"ח סי' תקס\"ו ומיהו נראה שצריך עשרה שמתעני' ואפי' לר\"ת שכתב אם יש ו' או ז' שלא שמעו קדיש וברכו כו' הכא מודה דבעי עשרה דהתם ה\"ט כמ\"ש א\"א ז\"ל מידי הוא טעמא אלא שכל דבר שבקדושה כו' אבל הכא לענין קביעת ברכה צריך שיהו עשרה ואפי' יש יו\"ד בעיר שמתענין כו' אינן יכולין לקבוע ברכה עכ\"ל ואע\"ג דלכאורה צל\"ע מנא להו שעשו ככה עכובה משום דקבעו מתחלה לברכה בפ\"ע לפיכך לא אמרינן בה דרוב ככל, ומה נשתנה ברכה זו מכל הדברים שצריכי' עשרה שמענו חכמים במסכת מגלה דף כ\"ג ע\"ב ורז\"ל אסמכו אקרא וסברא יעיי\"ש עכ\"ז אמרינן בהם רובו ככולו כאשר חזיתי ובארתי למעלה ועוד למה לא קא חשיב התנא דמתני' שם צלותא דתעניתא של צבור היינו ברכת עננו דבעינן עשרה דוגמת ובקרקעות תשעה וכהן ובדרך פלפול אמרתי אטו התנא כי רוכלא לחשוב וליזול תנא ושייר ושייר נמי מגלה שלא בזמנה לרב ובין בזמנה ובין שלא בזמנה לרב אסי ומתורץ בזה קושיות הר\"ה ריש מגלה יען הרז\"ה דקדק בלשונו מחדי במס' מגלה קיימינן אמאי לא חשיב מקרא מגלה בהדי הנך דאינן פחות מעשרה, אמנם למה לן להאריך אחרי שהדבר מפורש בטור בשם הרא\"ש דחכמים תקנו כן מתחלה שצ\"ל עשרה המתענין, וכן נראה לכאורה מדפריך במס' תענית דף י\"ג ע\"ב וכי יחיד קובע ברכה לעצמו ופירש\"י וכי יחיד חשוב כ\"כ שיהו מתקנין לו ברכה בפ\"ע להוסיף בתפלתו עכ\"ל ומשמע דכ\"ז דליכא עשרה דהתענו כוחידים דמי ולא קבעו חכמים ברכה בפ\"ע כי בלתי מספר עשרה לא חשיב לקבוע ברכה בפ\"ע ואין הרא\"ש והטור כיחידים דמי בהוראה זו כ\"מ בתשובה הרשב\"א סי' פ\"א יעוי\"ש ועתה אחרי שהדבר ברור לשלשה עמודי הוראה דאין הש\"צ אומר צלות' דתענית' ברכה בפ\"ע אלא א\"כ מקובצים עשרה המתעני' ממילא נמי דאין קורין ויחל דכיחידים דמי כמבואר בתוספתא ומביאה הרא\"ש ספ\"ק דתענית ויעויין ב\"י סי' תקס\"ו ובסמוך.",
            "ומזה הבנתי מה שבטור וש\"ע כתב שאין הש\"ץ אומר עננו ברכה בפני עצמו זולת אם יש בבה\"כ יו\"ד המתענים ומענין קריאת ויחל אינהו קא שתקו דבעינן עשרה המתענין אבל לפי מ\"ש משנה שא\"צ היא כי הכל תלוי בעננו אם הש\"צ קובע ברכה לעצמו אז הוא ת\"ו וקורין בו ויחל ואם לאו אינם אלא כיחידים דמי ואין קורין בתורה כי ז\"ל התוספתא שמביאה המרדכי ת\"צ נכנסים לבה\"כ וקורין משא\"כ בתענית יחיד (והנה בתוס' אשר לפנינו פרק ב' דתענית כאשר מונם והולך מה בין ת\"צ להתענית יחיד חסר מלת וקורין) אבל נסתפקתי אם היה בבה\"כ עשרה שהתענו ולא היו יכולין לקרות ויחל שלא היה להם איש היודע לקרות או שלא היו עשרה ביחד שהתענו עד שהתחילו הצבור תפל' שמנה עשרה בלחש או לשום סבה אחר ופשוט דאין מוקדם ומאוחר בזה ויכולין לקרות ויחל אחר שמנה עשרה ועתה אחר שהש\"ץ אמר תפלת עננו כתקנה בין גואל לרופא ברכה בפני עצמה והיה א' מהם צריך לאכול אם תשעה הנותר' יכולם לקרו' ויחל והוא הדין להיפוך אחרי שקראו ויחל הי' א' מה' צריך לאכול אם הש\"צ יכול לומר עננו ברכה בפני עצמה בין גואל לרופ' אם ה\"ז דומה למה שמביא בירושלמי פרק ד' דמגילה אין פורסין את שמע פחות מעשר' התחילו בעשרה והלכי להם מקצתם גומר אין עוברין לפני התיבה כו' והלכו להם מקצתם גו' ואין נושאין את כפיהן כו' ואין קורין בתור' כו' והלכו מקצת' גומר (ובהרי\"ף נשמ' ואין קורין בתורה כו' והלכו להם כו' ואינו אלא טעות הדפוס או ט\"ס ויעוין בירושלמי) והוא הדין הכא זה שהיה צריך לאכו' הוי כאלו יצא מהם וגומר או דלמא מדלא כוללן הירושלמי כלה יחד התחילו ביו\"ד ויצאו מקצתן גומר משמע דאין אחד תולה בחבירו וכל אחד ענין באפי' נפשי' הוא וכן נראה מהגהות רמ\"א בא\"ח סימן צ\"ה סעיף ג' אבל אין קורין בתורה דזה ענין אחר יעוי\"ש הוא הדין בנ\"ד ואסור לקרות ויחל א\"ד לפ\"מ שבארתי לעיל דלענין ויחל ודאי אמרינן רובו ככולו א\"כ יש לסמוך באופן כזה במי שאכל לאחר תפלת תענית בצבור ואירע כנ\"ל שמותר לקרות אחר כך ויחל ושלא לחלק בין קריאת ויחל לשאר קריאת התורה דרובו כולו וצל\"ע ויעיין עוד בסמוך אי\"ה, את זה כתבתי בהביטי אל הראשונים ולא ראיתי לאחד שנטה מן הדרך הישר הזה זולת בספר האגודה מבוא' אם שלשה מתעני' אומר תפלת תעני' וקורין ויחל והיא דעה יחידאה נדחה מכל הראשונים ועיין בספר ב\"ח סימן תקס\"ו גם כל האחרונים אשר ראיתי המה המ\"א ואלי' רבה וספר פרי מגדים רוח אחת להם דבעינן יו\"ד המתענים לענין קריאת ויחל זולת בשני וחמיש' בשחרית ואין צריך לומר לענין צלותא דתעניתא בין גואל לרופא.",
            "ויותר מזה ראיתי במג\"א סי' תקס\"ו וסק\"ה שכ' נראה לי דאם יש בהם אחד שאינו משלים לא יאמרו עננו ער\"ס תקס\"ב עכ\"ל ויש לדקד' למה תלה הדבר מפורש שם בש\"ע דבעינן עשרה דמתענין כמ\"ש הרא\"ש והטור והרשב\"א כמ\"ש למעלה (ועיין בס' פרי מגדי') ונלע\"ד כוונתו אם נמצא אחד בהם אשר לא ישלים תעניתו אע\"ג דבשעה שמתפללין כל עשרה כלם מתענים אפ\"ה לא יאמרו עננו ברכה בפ\"ע (והיינו דסיים המג\"א ער\"ס תקס\"ב כל תענית שלא שקעה כו' יעוש\"ה דעת המחבר והרמ\"א) כי לא קבעו חכמים ברכה בפ\"ע אלא אם כל העשרה משלימים אמנם בנדון כזה נלע\"ד להקל להצטרף למנין עשרה לתפלת תענית ולקרות ויחל דהא תענית מקרי לדעת כמ' פוסקים כמו יחיד שקבל להתענות בו\"ה כל השנה וחל ערב ט\"ב ביום השני שמתפלל טרם יבא השמש ויפנה ויאכל ויעיין ב\"י סי' תקנ\"ב בשם הג\"א והאגור וש\"ל ותה\"ד סי' ער\"ה בשם א\"ז מנמקי רב שרירא ויעוין בשו\"ת פנים מאירות חלק שני סי' כ\"ג מ\"ש בזה ללמד זכות על מה שנוהגין בקהלות להתענו' ער\"ח בימי הקיץ ואינם משלימין והש\"צ אומר עננו בין גואל לרופא וקורין ויחל, ועוד י\"ל גם תחלת השקיעה מקרי השלמה לדעת כמה פוסקי' ויעיין ב\"ח ס\"ס תקס\"ב ובמג\"א שם סק\"ה.",
            "ועתה אסורה נא ואראה דברי מעלתו הרב נ\"י שמביא דברי סב\"י שהמחבר לא איירי לענין ד' צומות אלא לענין שארי תעניות שגזרו הצבור כי ד\"צ דברי קבלה נינהו ואפי' אין שם מתענין אלא ששה או שבעה (אמר המחבר מה דנקט ששה או שבעה ככל דבר שבקדושה לדעת ר\"ת עפ\"י מ\"ס וכלשון הטור שהבאתי לעיל בד\"ה כ\"ז) יכולין לקבוע ברכת עננו לברכה בפ\"ע ולקרות ויחל אף שאין עשרה מתענין בבה\"כ דאנוסי עכ\"ד מעלתו נ\"י והרחיב בזה הדבור וכל הפוסקים בחדא מחתא מחתינהו, אהובי ידיד נפשי אם קבלה בידיהו נקבל אבל לדין ראה זה דבר חדש אשר לא שערו אבותנו הרא\"ש והרשב\"א והטור שהמה מחלקי' שתחלת קביעת ברכה בפ\"ע תקנו בעשרה המתעני' משמע דאין חילוק בין ד\"צ לצבור שקבלו עליהם תענית וכל כי האי ה\"ל לפרש אחר מן הראשונים.",
            "ודרך רמז חוד חידא הגאון החסיד מווילנא בבאורו על ש\"ע א\"ח כהני סב\"י דהנה מ\"ש בש\"ע סי' תקס\"ו סעיף ג' אין הש\"צ אומר עננו ברכה בפ\"ע אלא א\"כ כו' עשרה שמתענין כו' כ' וז\"ל דפחות מכאן אין נקרא צבור עכ\"ל ודבריו צ\"ב הא קדיש וברכו וקדושה וכי\"ב נמי צ\"ל צבור של עשרה ופחות מכאן לא נקרא צבור ואפ\"ה סגי בששה או שבעה שלא שמעו ולכך נראה כוונתו דש\"ע מיירי בצבור שגזרו על עצמן להתענו' עכצש\"ת כדע' הרב\"י ומהרמב\"ח ואמר דפחות מכאן אין נקראו צבור לקבוע עצמן תענית צבור כ\"ז כתבתי כי ערבים עלי דברי דודי והמה שעשועי אבל בגוף הדין קשה עלי להסכים ומה אעשה אם אור עיני השכל אין אתי להנות מאורן של חכמים שני מאורות הגדולי' ומי ישפוט עם מעלתו הרב נ\"י אשר להורות נתן עפ\"י שני עדים נאמנים ונחמדים לעד ואני מרוב דאגות תוגות אשר עברו על ראשי ימים אחדים לא אוכל לעיין היטיב הדק ואפשר שגיתי בדבר שתנוקות של בית רבן יודעים ופעמים הייתי מאריך ופעמים מקצר וה' יחלצני ממצר ונפש אויבי יקלענה בכף הקלע ביד צר ואוהבי ישמר וינצר ידידו המכבר בכבודו. ה\"ק אלעזר פלעקלס."
        ],
        [
            "ב\"ה יום ו' עש\"ק כ\"ד כסלו תקסו\"ל כמו השחר עלה. רבי אליעזר טוביינא דחכימי מרגניתא דלית בי' טימי מחדדין שמעתתי' והוראותיו כרב שימי מר ידידי ורחימי ה\"ה כבוד מחותני הגאון המפורסם הדרשן המפואר שהוראותיו לרבים מאיר ואור תורתו עלינו הופיע ואזן שומעת העיר כקש\"ת מו\"ה אלעזר נ\"י ראב\"ד דקהלהנו יע\"א י\"א ר\"ד.",
            "אני טרם אחל לדבר להשיב על דברות קדשו המאירים כספירים נשבע אני בימיני ובזרוע מעוזי המה גאונים בעל מהר\"מ חביב וברכי יוסף שנשענתי עליהם בהוראתי הזאת שלא באתי לעמוד על דעתי כדרך השועלי' ומשיבים מנגחים בקרניהם קדמה ימה צפונה ונגבה לא כן עמדי חי אני כי אין זה דרכי לומדי תורה האמתים דא\"כ לעולם אין אנו מוציאי' הלכה ברורה אם לא יודה איש לעמיתו אף כי זעירא לרבא דעמא מדברנא דאומתי' ה\"נ כבוד מר מחות' הגאון נ\"י אשר כל רז לא אניס לי' ומתפרסמין הוראותיו ונהירין שמעתי' כבשני חוני המעגל אמנם אל אלדים יודע ועד שאלו הדבר מגיע לי לבדי הייתי כמחריש אבל להיות הני שני צנתרי זהב אשר כל דבריהם כגחלי אש הם העומדים לימיני הנה שפתי לא אכלא והאמת האהוב מכל עד לעצמו.",
            "והנה חלקתי תשובתו דמר לשלשה ראשים וציינתי עליהם א' ב' ג' וכל מה שבאות א' אינו מן הצורך לדבר בו דהלא בזה נעשה רפמכת\"ר לי כתנא דמסיע ותשואת חן חן לו והאמונה שבתווניתא דלבאי הוה יתיב מר כד כתב אילין מילין וכך הי' כוונתי אלא שבגליון הש\"ע אשר דברי אלה כתובים קצר המצע מהשתרע לפרש שיחתי באר היטיב ויהי מה בכך הן הן הדברי'.",
            "ואולם מ\"ש כבוד הגאון נ\"י באות ב' לא ידעתי מה אידון בי' בגדלת חכמתו דמר ניהו רבא שדומה להדחיני משלשה עמודי עולם הרשב\"א והרא\"ש והטור ולפענ\"ד שלימים הם אתנו הני תלתא רברבתא וכי אני מעולם אמרתי דלא צריכי עשרה בבהכ\"נ אלא שהאחד הוצרך לטעום ולאכול כעלות המנחה ואמרת דעכ\"ז נצטרף וחשיבי עשרה מתענין כיון דרובא מתענין ואף הוא התענ' רוב היום הא חדא ועוד הלא מראש לא בסתר דברתי שדברי הטור והש\"ע נאמרו רק בשאר תעניתם עכצש\"ת שקבלו עליהם הצבור להתענות וכמ\"ש מהר\"מ ב\"ח והבר\"י והדבר נראה לעינים שכך הוא שהרי הטור מדבר בזה משני וחמישי ושני אחר החג ואח' הפסח ומייתי ע\"ז דברי הראב\"ד שקראן ת\"י ומסיק בשם הרא\"ש דבאשכנז עשאום קבע כו' ומסיים אבל קהל שמקבלין עליהן תענית ודאי רבים איקרי וע\"ז מסיק הטור ומיהו נראה שצריך שיהו עשרה שמתענין כו' וכן הם דברי הרשב\"א בסי' פ\"א שרמז עליהן הרב ב\"י ונשען גם עליהם רופ\"מ נ\"י וז\"ל שאלת עוד עשרה שקבלו תענית ומקצתם אינם בבה\"כ כו' ובזה מסיק הרשב\"א דכשאין כלם בבהכ\"נ ליכא קביעת ברכת עננו הרי דהרשב\"א והרא\"ש והטור מיירי רק משאר תעניות שקבלו עליהם הקהל ולא מד\"צ וא\"כ לא מיבעי דלא הביא כבודו הרב נ\"י סתירה עלי בזה אדרבה סייעתא איכא ואפריון נמטי לי' על ככה ואם אמנם ראיתי באות ג' בד\"ה ועתה כו' טוען רופ\"מ אעיקרא דמלתא דהרב בר\"י ומהר\"מ ב\"ח לחלק בין ד\"צ לשאר תעניות בזה דמנא להו לחלק יש ויש ודברי הרשב\"א בתשובה הנ\"ל מסייעי' להם דלמה זה נקט הרשב\"א עשרה שקבלו תענית כו' והיינו בשאר תעניתם ואף שבזה יש לדחוק דמעשה כך הוי ושאלוהו במעשה או דמיירי באמת בד\"צ ובקבלו עליהם אבל הרא\"ש והטור למה פלפלו בזה רק בשאר תענית ולא דרך כללי בכל התעניו' ואף בד\"צ ואם כי קיימו דבריהם לעומות הראב\"ד דמחשב להו תעניות לתענית יחידים עכ\"פ מ\"ש הטור ומיהו נראה שצריך שיהו עשרה כו' למה זה כ' דבר זה כאן בסי' תקס\"ו אחרי תעניות הנ\"ל דשקיל וטרינהו אם בתענית צבור או כתענית יחיד נחשבו והלא לדע' רומ\"פ נ\"י יהי' דבר זה כללי אף לכל ד\"צ או לענ\"ד הדין עם השנים הטובים מהר\"מ ב\"ח ובר\"י אף כי פרפרת נאה העלה רופ\"מ נ\"י מדברי קדשו דהאי סבא תנא דבי' אלי' וח' ראשי דבר גדול דיבר רופ\"מ נ\"י בזה כי כן רובו דברי הגאין הזה ברמז ורמיזה נאמרים ויורדים עד עמקי תהום קורא לקול צנוראי.",
            "אמנם כן אם בכ\"ז יאמר רופ\"מ נ\"י שעדיין דברי מהר\"ם ב\"ח ובר\"י כהלכת' בלא טעמא דמאי ארי' כי גם לא כתבו שום טעם לחלק בין ד\"צ לשאר תניות בזה אמרתי להביא להם סמוכי' קצת והוא דהרב\"י סי' תקס\"ה הביא דעת הרי\"ף לומר עננו בערבית שחרית ומנחה והרא\"ש כ' כדברי הרי\"ף ואח\"כ כ' ורש\"י כ' כו' שאין אנו רגילין לאמרו ערבית ושחרית שמא יארע לו עונס או בולמוס ויטעום כלום ונמצא שקרן בתפלתו ומה שרגילין שהש\"צ אומר היינו לפי שא\"א שלא יתענו מן הקהל קצת עכ\"ל הרב\"י ויעוי\"ש בשיירי כה\"ג בהגהות ב\"י אות' ב' וג' מה שמחלק בין ת\"צ לתענית יחיד ומדבריו בס\"ק ג' שם ראיי' קצת לדברי לחלק בין ת\"צ דהיינו ד\"צ לשאר תעניות וסברא הזאת דא\"א שלא יתענו מן הקהל קצת טפי וטפי נוחה היא לומר בד\"צ מבשאר תעניות לפי שד\"צ מדברי קבלה וכדברי תורה דמי וחמירין עלייהו מה גם די\"ל דדוקא באלו אמרינן רובו ככולו ולא בשאר תעניות שקבלו עליהם הצבור מצד עצמם והיינו משום שאלו שמדברי קבלה הם דהוין כד\"ת ובכל תורה כולה קיימ\"ל דרוב ככל כמו שהאריך בזה הגאון מהר\"ל ב\"ח בקונטרס הסמיכות ואחריו בעל באר שבע פ\"ק דהוריות דף ג' ע\"ב אבל בשאר תעניות דקבלו עלייהו צבור מעצמן דהוי רק מלתא דמדרבנן צריכי' כולם כמו שקבלו והיינו עשרה מיהת הבו דלא לוסיף עלייהו דנהי דהסכימו הרא\"ש והטור דכתעניות צבור מחשבו עכ\"פ עשרה מיהת בעי.",
            "ודברי המג\"א סי' תקס\"ו ס\"ק ה' שזכר מעלתו בד\"ה ויותר מזה הלא גם בדברי הראשונים אמרתי שדברי המג\"א סובב' על הטור וש\"ע ואם כדאי הם מהר\"מ ב\"ח ובר\"י לפרש דברי הטור וש\"ע אשאר תעניות וכמו שעשיתי סמוכי' לדבריהם לעיל מלשון הטור בעצמו דמיירי בשאר תעניות א\"כ גם דברי המג\"א כך אומרים ואין מהם סתירה לדברי בד\"צ בשגם יש לעשות סניף עכ\"פ מדברי האגודה שזכר גם רופ\"מ ואף כי הב\"ח והכנה\"ג כתבו שהוא דחוי מכל הפוסקי' אבל לסניף לנ\"ד בד\"צ נוכל לעשותו.",
            "באופן שעדיין על משמרתי אתיצבה לעמוד על הוראתי שמצאתי לה און מדברי הקדושי' הנ\"ל ואף כי מר מענותנותו יתירה כי רבה היא נתן לי רשות להורות כן כי אלו גזר אומר לחזור בי לא הייתי ממרה את פיו הטהור ועוד לאלדי מלין בזה אלא דקמי שמי' גליא אשר רבו טרדותי והי' זה שלום מאו\"נ הנקשר בעבותות אהבתו המ\"ל כל הימים. ק\"ק בצלאל רנשבורג.",
            "תשובה ע\"ז תמצא לקמן בסי' ל\"א בתשובתי לידידי הרב מו\"ה ברוך ייטלס נ\"י בעהמ\"ס טעם המלך."
        ],
        [
            "בעה\"י צום העשירי תקסזיי\"ן ל' צום העשירי יהפך לששון ויתרון יהי' לבעל הלשון ה\"נ ראש וראשון מחות' וידידי ורעי הרב הגאון המופלא מוה' אלעזר נ\"י ראב\"ד ד\"ק יע\"א.",
            "תמול עיינתי בהשאלה אשר שאל אותו ידידנו הרב המופל' המובהק מו\"ה בצלאל נ\"י ואם אגיד האמת לא רויתי נחת כי כל הדברים סובבים על קוטב אחד אם יש לחלק בין תענית שקבלו עליהם הצבור מעצמם עכצש\"ת או בד\"צ ומי יכול לדון את מי שהתקיף ממנו בעל ברכי יוסף ודעמי' הרב מוהר\"מ ב\"ח אף שמסתמיות כל דברי הפוסקי' ראשונים ואחרונים לא משמע כן אך להראות לרום ידידי הגאון נ\"י כי חביבים עלי דבריו כגופאי וגם אין בהמ\"ד בלא חידוש אשתעשע אתו קצת בענין שהקשה בתחלת דבריו על דברי הכ\"מ פי\"ג מה\"ל הפלה הל' ו' אשר רצה הכ\"מ לתרץ הרמב\"ם דמשכחת לה שהיו עשרה בבה\"כ ויוצא אחד מהן והקשה מעלתו נר\"ו מאי ארי' ח' פסוקי' הא בכל דוכתי הדין כן ובאמת הדבר תמיה לכל רואה נ\"ל לחומר הנושא דהכי כוונתו דודאי בכ\"מ אם התחילו בעשרה ויוצא אחד מהן בתוך הקריאה או התפלה גומר אותם תפלה או הקריאה אבל להתחיל בלתי עשרה אסור כמבואר מלשון הרמב\"ם פ\"ח מהל' תפלה ה\"ו שם אבל איירי הכ\"מ דאפי' להתחיל מותר והיינו אם יצא א' בין גברא לגברא דהיינו שהי' א' קורא עד וימת משה שהוא התחלת שמנה פסוקים וכאשר סיים פסוק האחרון ובירך ברכה אחרונה כנהוג בזמן הגמרא יצא א' מן העשרה אז רשאי לעלות אחר ולקרות אף שלא נשארו עשרה משא\"כ בשארי פרשיות שהתחלת הקריאה לכל אחד ואחד מן העולם צ\"ל בעשרה ואף שהתוספות במגלה כ\"א ע\"ב סד\"ה תנא כתבו להדי' שהקריאה מתחלת מן ויעל משה שהוא התחלת הפרשה ולא מן וימת משה ולפ\"ז קשה איך יש למצוא הדבר דהא בתחלת הקריאה היום מן ויעל ה\"ל עשרה דזולת זה אסור לקרות הני פסוקים מן ויעל עד וימת משה דהא דוקא התירו שמנה פסוקים היינו מן וימת משה עד גמירא וכפי שכתב הרמב\"ם הטעם שנשתנו אלו מכל התורה לפי שנראין כאלו כתבן אחר, אחר פטירת משה רבינו ע\"ה ואם יצא בנתיים היינו לאחר שקרא הקורא פסוקי ויעל והתחיל וימת משה א\"כ הדר' קושי' מעלתו נ\"י לדוכתי' מאי ארי' שמנה פסוקים הא הדין בכ\"מ אם התחילו אין מפסיקין מ\"מ מדברי תוספות במנחות דף למ\"ד ע\"א בד\"ה שמנה לא משמע כן דכתבו וז\"ל אלא כן עיקר כמו שפי' הקונטרס לאפוקי כו' אותם ח' פסוקי' כגון זה ד' וזה ד' או זה ה' וזה ג' ואם הוי ס\"ל דמתחילין מן ויעל משה הלא אינו כן אלא הוי לקורא א' יותר מן ד' או ה' פסוקים וא\"כ תוס' ס\"ל לפי פרושם זה נמי הכי, דודאי מתחילין לקרוא הפרשה מתחלה מן ויעל משה וא' קורא ויעל משה ומסיים ושמה לא תעבור ואח\"כ עולה אחר וקורא מן וימת משה וזה שכתבו ולא זה שמתחיל וימת משה מפסיק בנתיים וקורא ד' או ה' פסוקים וכוונת תוס' במגלה שהבאנו לעיל בסה\"ד שם שכתבו וז\"ל ולכך נראה כפירש\"י כו' ולא יהיו שנים מפסיקין וקוראין ואותן שמנה פסוקי' שמתחילין מויעל משה לפי שהוא תחלת הפרשה באמת צריך ביאור דמאי האי שסמכו זה שמתחילין מן ויעל דהא נמי אם מתחילין מן וימת משה נמי י\"ל הפי' כפירש\"י דהא אפשר להפסיק ולקרות לשנים לזה ד' ולזה ד' או לזה ה' ולזה ג' כאשר מפרשו התוספות במנחות עכ\"פ היוצא דלהרמב\"ם נמי נאמר כן לפי פרושו לאחר שקרא הקורא מן ויעל משה שהוא התחלת הפרשה וקרא עד ושמה לא תעבור וסיים בזה יצא א' מן העשרה ולא נשיירו רק חי\"ת גברי מ\"מ מותר לאחד להתחיל לקרות מן פסוק וימת משה משא\"כ בשאר פרשיות אם יצא אחד ונשארו רק טי\"ת אסור להקורא להתחיל דזה בכלל ונקדשת' שכתב הרמב\"ם כן נראה לי והבוחר יבחר. ומ\"ש רו\"מ נ\"י בשאר דבריו והראה חזותי' לרבים בעיוני בפוסקי' הראשוני' הנה בצדק אמרי פי הרב מוהר\"ב נ\"י במכתב השני וכי כ\"ז אינו מועיל לדחות דברי הרב ברכי יוסף כי מכל הלין אין ראי' די\"ל דהמה רק מתענית צבור שקבלו הצבור מעצמן דוברים אבל לא בד\"צ וכבר אמרתי שכל הפלפול סובב על קוטב זה ואין בו נחת אך מכוונת המג\"א שהביא מעלתו נ\"י מסי' תקס\"ו ס\"ק ה' ואמת בפי מעלתו נר\"ו בכוונת מג\"א ולא ידעתי לסבב כוונתו לדבר אחר משמע קצת כדעת הברכי יוסף דדוקא בת\"צ איירי הש\"ע דהא איהו אמר שצ\"ל שם יו\"ד שמתענין אבל אם יש א' שאינו משלים לא יאמרו עננו והרי כוונתו אף שבעת התפלה עדיין מתענה אלא אח\"כ לא ישלים תעניתו מ\"מ לא יאמר עננו וקשיא מי יודע עתידות אם ישלים אח\"כ או לא והלא מסתמא ישלים דהא כל תענית שלא שקעה עליו חמה אינו תענית וע\"כ דהמג\"א הי' סובר בפשטות דהמחבר איירי רק בת\"צ שקבלו עליהם עכצש\"ת דאל\"כ צריך לומר עננו אף שאין כאן יו\"ד שמתענין אלא רק רוב מתענין וע\"ז שפיר אמר המג\"א נ\"ל דאם יש בהם א' שאינו משלים והיינו כיון שמעצמן קבלו אפשר שיש א' בתוכן שלא קבל עליו תענית אלא להתענות שעות ולא רוצה להשלים וה\"א כיון שעתה בשעת התפלה מתענה מותר לומר עננו קמ\"ל דלא ועיין לעיל סי' תקס\"ב סעיף ה' וסעיף יו\"ד והי' זה שלום מאת אוה\"נ כ\"ד ה\"ק ברוך."
        ],
        [
            "ב\"ה ברוך אתה לשמים ובארץ יפו לך פעמים דרכי נועם בים ונתיבה במים כבוד מחותני ידידי חביבי איש שלומי רעי כאח עצמי הרב הגדול החריף ובקי מו\"ה ברוך אשריך בעולם הזה השלחן ערוך וטוב לך ביום שכלו טוב וכלו ארוך שצדיקי' יושבים ונהנין מטעם המלך.",
            "הגם שאין דברי רו\"מ נ\"י נוגעים אל גופי הדברים אשר כתבתי כי הכסף משנה המושב בפי מכתבי רק אגב אורחא ואולי משגה הוא ולכן כתבתי שמה ואין כאן מקומו אבל אחרי רואי בכל קניניו קנה בינה אף בקנין אגב והרבה יגיעות יגע אדם גדול כמוהו ליישב דברי הכ\"מ ופשוט וברור למעלתו נ\"י שבהתחלת הברכה של כל אחד מן המנין הקרואי' צ\"ל עשרה ואז אף אם אח\"כ יצאו מקצתן בעוד שזה קורא גומר וכן בהתחלה השני צ\"ל בתחלת הקריאה יו\"ד דרך כלל בין גברא לגברא צריך לעולם עשרה להתחלת קריאת הפרשה ואם ר\"ח אמר לרב לא אמינא לכו כי קאי ר' בהא מסכת' לא תשיילין במסכת אחרית' דלמא לאו אדעתי' דאי לאו דרבא גברא רבה הוא כספתי' כו' אשר הי' בו תורה וגדולה עני ועני אני עני בדעת אפי' בענין שאני עוסק בו ובמס' שאני לומד בה ואיככה אוכל וראיתי מענין לענין ועני כמשמעו שראשי נמלא דאגות קוצותי רסיסי תוגות ואנא שאלינא לטרדות רבות יום יום ולא אוכל לאשתמוטי ממס' למסכתא יען זה ימים אחדי' מצאתי מעט רוחה ופניתי מעמלי ואמרתי להשיב.",
            "אהובי ידיד נפשי מלתא דפסיקא לי' מספקא לי' למרן בעל כ\"מ פ\"ח מהל' תפלה הל' ו' ובתר דאיבעיא הדר פשטא ודעתו נוטה אף לדידן כ\"ז שלא עלו כל העולים לא נגמרת המצו' יעוש\"ה כלם מברכים לפניה ולאחריה כמבואר בספר אלי' רבה ר\"ס קכ\"ח וכן נלע\"ד כי כמו אם התחיל הש\"צ התפלה ביו\"ד ויצא מקצתן גומר כל סדר קדושה ואומר אפי' קדיש שלם כי סד' קדושה וקדיש חוזר אתפלה והכל אחד הוא ה\"ה נמי כל קריאת התורה אחת היא אם התחילו לקרות ביו\"ד ויצאו מקצתן גומרין כל מנין הקרואי' אפילו אם בין גברא לגברא לא נשתיירו יו\"ד ולא עוד אלא לולא שהמציא בעל תה\"ד סימן ט\"ו אחרי שקורין במנחה קודם התפלה ענינו רואות דלאו בתר תפלה גרירא ה\"א שהוא מענין התפלה ודמי לסדר קדושה והיה הדין נותן אם התחילו להתפלל בעשרה ויצאו מקצתן יכולין אף להתחיל לקרות בלי עשרה בעבו' שהתחילו להתפלל ביו\"ד וכב' בארתי בתשובתי הראשונ' בד\"ה אבל נסתפק' הוכחה מירושלמי דק\"ה ענין אחר הוא כדעת התה\"ד יעו\"ש.",
            "ועל תחלת הספק שנסתפק מרן בכ\"מ וכתב וז\"ל ומספקא לי אי הני מילי לדידהו שהעולים לקרות לא היו מברכין אלא הראשון והאחרון כו' עכ\"ל לכאורה משמע שמסתפק לשטת הרמב\"ם והוא דבר תימה הא הרמב\"ם ודאי עפ\"י פסקיו כתב ואיהו בפי\"ב שם פסק כל א' מן הקורי' מברך לפניה ולאחריה כמסקנת הגמ' במס' מגלה דף כ\"א ע\"ב והאידנא דכולהו מברכים לפניה ולאחריה ה\"ט דתקנו רבנן משום הנכנסים ומשום היוצאים ואיך שדברי הרמב\"ם האלה בפ\"ח אם התחילו גומרי' יהיו סובבים עפ\"י המשנה שהראשון והאחרון לבדם מברכי' אבל האמת יורה דרכו שהכ\"מ לא נסתפק אלא אולי דברי הירושלמי נאמרים קודם גזרת הנכנסי' והיוצאי' אבל לשטת הרמב\"ם וכהאידנא אין ספק אם התחילו לקרות ביו\"ד גומרים כל מנין הקרואים וכן הסכמת כל הפוסקי' ויעיין ברי\"ף והרא\"ש והטור וש\"ע א\"ח סי' קמ\"ג ויעייין במג\"א שם שגומרין כל העולים ומברכי' לפניה ולאחריה כמבואר באלי' רבה שם וכן דעת הכ\"מ אפי' לדעת הירושלמי ואין להאריך ועתה ממילא נסתר הבנין מרו\"מ נ\"י.",
            "והנה ראיתי בס' דרך אני שחבר ידידי הרב הגאון מוהר\"מ כ\"ץ שיף נ\"י ראב\"ד בק\"ק פפד\"מ בחדושיו למס' מנחות דף למ\"ד ע\"א ביאור דברי תוספות במס' מגלה דף כ\"א ע\"ב בשם הרב הגאב\"ד ור\"מ בק\"ק טריביטש מוהר\"י סג\"ל נ\"י שכתבו שם ד\"ה תנא כו' לכן נרא' כמו שפירש\"י כו' שמתחילין מן ויעל כו' עכ\"ל רבים שתו לימא לפי הנראה מסיום דברי תוס' שמתחילין מן ויעל כו' כאלו זוהי הוכחה לפירש\"י, וזה אינו דלפירש\"י אף אם מתחילין מן וימת משה נמי י\"ל יחיד קורא אותן ולא שנים לזה ד' ולזה ד' או לזה ה' ולזה ג' כמ\"ש תוס' במנחות שם על שם רש\"י וכמו שהרגיש מעלתו ויעיין במהרש\"א ובס' קיקיון דיונה ובס' אלי' רבה סי' תרמ\"ט ס\"ק י\"ז ולכך כ' בשם הראב\"ד מוהר\"י הנ\"ל לפמ\"ש הרמב\"ם פי\"ג מהל' תפלה הל' ו' שמנה פסוקים שבסוף התורה מותר לקרות פחות מיו\"ד כו' והשיג עליו הראב\"ד שהוא ענין זרות מאד והצבור היכן הלכו והכ\"מ מגן בעד הרמב\"ם דמשכחת לה שיהיו עשרה בבה\"כ ויצא א' או שלא היו בבה\"כ אלא טי\"ת עכ\"ל מעתה י\"ל דתוספות רצו להוכיח כפירש\"י דלא תימא אם בשביל קושיתם יכולין נמי להוכיח במישו' פי' הרמב\"ם לזה סיימו שמתחילין מן ויעל משה אמור מעתה בשלמא לפירש\"י ניחא יחיד קורא אותן שמנה פסוקי' ואי אתה רשאי לחלק אבל לפי' הרמב\"ם ע\"כ שהיו עשרה כאשר התחילו ויעל משה דשם בענין עשרה וכאשר התחילו ח' פסוקים הלכו מקצתן בין פסוק לפסוק וזהו ענין זרות הוא ע\"כ כפירש\"י עכ\"ד ודברי פי חכם חן ואינם אלא לפלפול בעלמא חדא כבר בארתי שא\"צ עשרה רק בהתחלת הסדר ודברי הכ\"מ צל\"ע כמ\"ש במכתב הראשון (ואחרי אשר כתבתי המכתב הזה הראנ' לי ידידי הרב החכם השלם מוה' נפתלי הירש פאללין נ\"י שבעל פר\"ח בא\"ח סי' הכ\"ח סעיף ז' הרגיש שדברי הכ\"מ צ\"ע כמ\"ש בדברות הראשונות אמנם מ\"ש ליישב דברי הכ\"מ אף ע\"ז פקחתי עיני ואין הלשון של כ\"מ סובלת כן כ\"א להרמב\"ם יעוש\"ה) ועוד אם יצאו מקצתן ונשתיירו רובא אין זה בכלל ענין זרות שזכר הראב\"ד אלא אם רובן יצאו כאשר דקדק בלשונו והצבור היכן הלכו ובזה מתורץ נמי מה שתמה בעל מגדול עוז על הראב\"ד עד שהוא תמה על הרמב\"ם יותר ה\"ל לתמוה על הירושלמי לפמ\"ש א\"ש דבירושלמי מפורש שיצאו מקצתן ובהרמב\"ם מפורש אפי' יחיד מותר לקרות אותן משמע אפי' אם יצאו טי\"ת ושפיר תמה הראב\"ד והצבור היכן הלכו ודברי הכ\"מ שכ' שמשכחת לה שהיו עשרה ויצא א' כו' גם בזה צל\"ע שהוא נגד פשט לשון הרמב\"ם דמשמע אפי' יחיד יכול לקרות ואין להאריך בענינים האלה שהם חוץ למקומם ועוד חזון למועד אי\"ה.",
            "ועל מה שבארתי דברי המג\"א אף אם בעת התפלה יו\"ד מתענים אלא שיש אחד בהם שלא ישלים לא יאמרו עננו ותמה מעלתו הרב נר\"ו מי יודע עתידות אם ישלים אח\"כ אם לא לכן גזר אומר דשם מיירי בת\"צ שקבלו עליהם עכצש\"ת עכ\"ד ואשתומם כשעה חדא מאי יודע עתידות שייך בזה הא ידע אינש בנפשי' שהחולשה גברה עליו וכן שער בנפשו שלא יכול לעמוד רק עד אחר התפלה ומי לא משכחת לה נמי שהצבור מתפללין בעת מנחה גדולה ובהם אנשים שאינם בריאים להשלים עד צ\"ה ויותר מזה אני תמה וכי לא נאמר דבר המג\"א גם בתפלת שחרית וידוע להם ברור באחד מעשרה שבבהכ\"נ אשר לא יתענה ומסי' תקס\"ה סעיף ג' אין סתירה לדברי ולא עוד אלא אפי' בת\"ב משכחת לה שהיו עשרה בבה\"כ ומהם בעלי הברית והוא בת\"ב שנדחה ומתפללין בעוד היום הגדול ואינם משלימין ועיין סי' תקנ\"ט סעיף ט' לשטת המג\"א אין אומרים עננו אחרי שאין כל העשרה משלימין ולפי מה שבארתי במכתב הראשון בעובדא כזה יכולין לקרות ויחל ולומר עננו בין גואל לרופא.",
            "ומה שמעלתו נ\"י לחלק יצא בין ד\"צ לת\"צ שקבלו עליהם עכצש\"ת אפשר שיש בתוכם א' שלא קבל התענית רק לשעות צ\"ל יו\"ד בבה\"כ שמתענין ומשלימין ובזה מיירי המג\"א והש\"ע עכ\"ד שותא דמר לא ידעתי הא תענית שגזרו הצבור על עצמן צריכין כלם להשלים ויעוי\"ה במג\"א סי' תקס\"ח ס\"ק ד' וס\"ק יו\"ד ובסי' תקנ\"ט ס\"ק י\"א ובט\"ז סי' תקנ\"ט ובא\"ר בשם ראש יוסף ועוד הא כל הצומות זולת ת\"ב אין שלם ואין גזרה אינו אלא רצו מתענין ומה שאנו מתענין אינו אלא מנהגא ודברי קבלה ותקנה נביאים אינו אלא ביש גזרה ובזה נסתרו דברי ידידנו הרב המובהק מוה' בצלאל ר\"ב נ\"י אבל תענית עכצש\"ת הוא מד\"ס כמבואר בהרמב\"ם פ\"א מהל' תענית הל\"ד ואם קבלו בנדר צריכין לקיים מן התורה ובזה קילא אם הב\"ד גזרו תענית דלב ב\"ד מתנה אם בטלה הצרה אינן משלימין משא\"כ יחידים שמתענין עכצש\"ת אף שעברה הצרה עכ\"ז משלימין ויש לי בזה הרבה פרטי דברים ואין כאן מקומן.",
            "ומה שכתב ידידנו הרב מו\"ה בצלאל הנ\"ל על מ\"ש הטור ומיהו נראה שצריך שיהיו עשרה שמתענין כו' קאי אדלעיל מיני' על בה\"ב שאחר החג ועכצש\"ת וקהל קבלו עליהם תענית לא כן אחי ורעי לבבי לא כן ידמה אלא הטור אדלפני קאי ולפני דלפני תענית צבור אומר הש\"צ עננו בין גואל לרופא ע\"ז סובב והולך דבעינן עשרה מתענין ולא סמכינן ארובא כמו קדיש וברכו דהתם הרי מקדש ביו\"ד אבל הכא מעיקרא תקינו רבנן צלותא דתענית' בעינן בכל עת עשרה מתענין במעמד אחד כמבואר במכתב הראשון וכן מורים דברי הרשב\"א שמביא הב\"י בסי' תקס\"ו ז\"ל לעולם אין הש\"צ אומר ברכה בפ\"ע עד שיהו שם עשרה כו' עכ\"ל ומלת לעולם סובב על כוונה זו והנה הרב\"י ראה והביט עד סוף כל הדורות וחשש אולי יבא אחד ויאמר הא דבעינן עשרה מתענין קאי דוקא על שאר צומות ולא על ד\"צ כמו שחשב ידידנו הרב מוה' בצלאל נ\"י ולכך בש\"ע בס' תקס\"ו עשה מזה סעיף בפ\"ע ויעוש\"ה בסעיף ג' ליד' ולהודיע דסובב גם על ראש הסימן ויותר מצאתי און לי שהלבוש הפך הסדר של הטור והש\"ע והקדים המאוחר בסעיף ג' כ' קביעת ברכת עננו אינה באה אלא בשביל עשרה המתענין דלא דמי לקדיש וברכו ובסעיף ד' כ' דין בה\"ב ועכצש\"ת א\"כ ע\"כ א\"א לומר כמ\"ש ידידנו הרב מו\"ה בצלאל נ\"י בכוונת הטור והש\"ע והנה הש\"ג פ' ש\"מ כ' אם לא היו יו\"ד מתעני' בבה\"כ ובא אחר רפאנו אומרה בש\"ת והעתיקו המג\"א סי' קי\"ט ס\"ק ז' גם שם צ\"ל בתענית שגזרו הצבור מיירי ולא בד\"צ או לעקמו ע\"ד אחר במקום שדברים פשוטים דברכת עננו בעינן בכל פעם יו\"ד המתענין יחד כמו שהעתיק בעל ש\"ג במס' תענית כללא של דבר לפמ\"ש סב\"י ומהר\"מ ב\"ח כל הפוסקי' הראשונים והאחרונים לא דברו אלא מתענית שגזרו הצבור ולא מד\"צ כיוצא בזה אין שום פוסק רשאי לחדש דבר מעתה ולא יראה ולא ימצא בשום פוסק מהאחרונים בשום מקום דמות תערכו לו ובפרט לקבוע ברכה בפ\"ע ובין שמנה עשרה נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי כמו בנדון אשר לפנינו שישתקו מדיני ד\"צ הנהוגים בעו\"ה תמידין כסדרן ויביאו דברים אשר לעתים הרחוקי' עכצש\"ת ויסמכו על חריפים ובקיאי' כמו שני אריאל אשר בתוקפם וגבורת' יאמרו שאין דיניהם שוין ד\"צ לא בעינן עשרה מתענין ועכצש\"ת בעינן עשר' ולא תשע ומה אעשה אם קצרה כח חכמתי להורות כן להלכה ולמעשה אמנם יפה כ' מעלתו שאמר החכם ולא יוכל לדין עם שתקיף ממנו מכ\"ש בזה אם יתקפו האחד השני' יעמדו נגדו אבל אני על מעמדי ומי יכניס עצמו בלא תשא ויעוין בש\"ע א\"ק ס\"ס רט\"ו ובפרט בין שמנה עשרה הן רשאין ולא אני ידידו המשתעשע בכבודו. ה\"ק אליעזר פלעקלס."
        ],
        [
            "ב\"ה חמשה עשר באב תקנא\"ל פראג. לתלמידי התורני הרבני המושלם מוה' שמואל נ\"י מק\"ק עיר חדש.",
            "מכתבך קבלתי ומה שהקשה על הט\"ז בי\"ד סי' י\"ג שרצה לחלק בין אשה שאין לה וסת אלא רגילה כבר בראיות הרבה היא בחזקת רואה עד שתבדק ובין אשה שיש לה וסת אלא ששינתה לראות מכ\"ה לכ\"ה כו' עיין שם ותמהת למה כ' הטור בשם הרשב\"א והוא פחות מעונה בינונית דהא אם יש לה וסת קביע אלא ששינתה פ\"א לכ\"ע א\"צ לחוש לעונה בינונית לעולם לא חיישינן לעונה בינונית אלא באשה שאין לה וסת וכ\"כ הט\"ז להדי' בסימן קפ\"ט ס\"ק ל\"א בשם מהרש\"ל אם הי' לה וסת קבוע כ\"ז שלא נעקרה ל\"ח לעונה ששינתה ראייתה עיין שם אהובי ידידי תלמידי בקושי' זו כוונתי להגאון מוהר\"י אייבשיץ זצללה\"ה בהל' נדה וכן מצאתי בספר חדש ונחמד סדרי טהרה עיין שם וגוף הקושיא מדרישה מהא דאית' בסימן קפ\"ו אשה שאין לה וסת אסורה לשמש בלא בדיקה נלע\"ד דאם אין לה וסת אז תוכל לבדוק עצמה אף בלילה ותשמש ותניח את העד עד למחר ביום אז היא רואה את העד כדאמרינן שם סעיף ב' בהגהות רמ\"א אמנם מלשון הרמ\"א לא משמע אלא אחר כל תשמיש ותשמיש תוכל לעשות כן אבל קודם התשמיש לא תוכל לבדוק על סמך שתראה למחר אחר העד אלא צריכה לבדוק ולראות לאלתר וכן מצאתי בהגאון מוהרי\"א הנ\"ל שם שכ' שנראה מדברי הרמב\"ם באין לה וסת אפשר שאינו מועיל שתבדוק ותניח עד אור היום עייש\"ה אכן מדברי רש\"י ותוספות במס' נדה דף ט\"ז ע\"ב בד\"ה ואבד העד יש למצוא סעד וסמך ולא אוכל לעיין כעת ועוד חזון למועד אשיב אליך כיד ה' לטובה עלי."
        ],
        [
            "ומה שפלפלת אם מביאים לו לאדם תפילין בין ק\"ש לתפלה להניחם בלא ברכה כדין כל ספק ברכה והארכת בזה לא כן אהובי תלמידי נר\"ו הנה הרב בית יוסף והד\"מ בטור א\"ח סי' ס\"ו נחלקו לענין מעשה לדעת הרב\"י כדברי הר\"מ מקוצי כל שלא אומר גאל ישראל מניח תפילין ואינו מברך עליהם עד אחר שיתפלל שאז ימשמש בהן ויברך ולדעת הד\"מ קודם גאל ישראל יניח תפילין ויברך עליהם ומביא דעת רוב הפוסקי' בזה עיין שם וכמו שפליגי בטור פליגי נמי בש\"ע שם סעיף ח' וקיימ\"ל כרמ\"א דהכי נהוג כמבואר שם אכן בלבוש שם השמיט והכי נהוג ועיין בס' אלי' רבה ולא ראיתי לאחד הפוסקי' שסותר דברי הר\"מ מקוצי וקשה הרי דברים של טעם קאמר שאין ראי' מרב דמצי למימר דהניח תפילין בלא ברכה ולאחר י\"ח הי' ממשמש בהם ומברך עליהם כמבואר בתוספות ברכות דף י\"ד ע\"ב ד\"ה ומנח תפילין ובמרדכי שם שוב מצאתי בס' אבן העוזר סי' ס\"ו שתמה למה דחו דברי הר\"מ מקוצי בלא טעם והא קיימ\"ל ס' ברכות להקל ותמה שם גם לאידך גיסא על הר\"מ מקוצי דלמא מ\"ש תוספות דמותר להניח תפילין היינו נמי בלא ברכה עיין עוד שם.",
            "ונלע\"ד ממקומו הוא מוכרע דמותר להניח תפילין ולברך עליהם מיד דלא כהר\"מ מקוצי כד דייקת בתחלת הסוגיא אדפריך על רב מהבריית' דהחופר כוך יותר ה\"ל למפרך רב אדרב פעם קרי ק\"ש והדר מנח תפילין ברישא והדר קרי ק\"ש וכיוצא בזה ראיתי שרבינו הגדול המקום יהי' בעזרו בספרו צל\"ח שם בגמ' מי סבר לה כריב\"ק וכתב וז\"ל הדבר תמוה למה לו להזכיר ריב\"ק בקושיא זו הלא קושיתו עצומה למרמי דרב אדרב בהך מלתא גופי' דכאן קרי ק\"ש קודם הנחת תפילין והרי זימנין סגיאין דהוי קאים רחב\"א קמי רב חזי דמנח תפילין וחזי דקרי ק\"ש עיין שם דברים חריפים ומתוקים מנופת צופים ועוד ראוי לשות לב על מה שכתב המהרש\"א בסוגיא על מה דקאמר הש\"ס מ\"מ קשיא לרב הדר נמי להך קושיא דמנח תפילין ואח\"כ קרי ק\"ש לעי' קאמר בהיפו' עכ\"ל ודבריו תמוהים לכאורה דאיך שייך שיאמר מ\"מ קשיא על קושיא שלא הזכיר מתחלה גם ע\"ז התעורר רבינו הגדול בספרו שם ולכך נלע\"ד דרב אדרב לק\"מ די\"ל דסבר המקשה דק\"ש ותפילין שקולו' הם כשני מצות דעלמא השקולות שיכול כל האדם לעשות מה שלבו חפץ להקדים היום מצוה זו ולמחר האחרת ולכך גם רב פעמי' הקדים ק\"ש לתפילין ופעמים תפילין לק\"ש אבל הברייתא ע\"כ דינא אתי' לאשמעינן והסדר הזה תפילין ק\"ש ותפלה ככה עכובה אם שלש אלה לא יעשו כסדר הזה לא עשה כתקונם לכתחלה דאלת\"ה למה קתני בברייתא הגיע זמן ק\"ש מניח תפילין וקורא ק\"ש ומתפלל הא די אם קורא ק\"ש כי תפילין זימנן כל היום ותפלה עד ארבע שעות ועיין היטיב בתוספות ד\"ה ומכל המצות ע\"כ כך סדרן לכתחלה תפילין ק\"ש ותפלה דשייכי אהדדי כדאמר בסמוך כאלו מעיד עדות שקר וכמ\"ש תוספות ופריך הש\"ס שפיר על רב מברייתא ולא רב אדרב (בחדושי הארכתי בס\"ד דלכך מקדים התלמודא הא גופא קשי' כו' דוק ותשכח) אבל אחרי דמשני רב כריב\"ק ס\"ל פריך התלמודא שפיר אימר דאמר ריב\"ק כו' ותו אי סבר כריב\"ק אפי' בקריאה ועשי' איך עשה רב פעמים להיפוך דמנח תפילין ואח\"כ קרי ק\"ש דא\"ל דשקולי' הם ויכול להקדים איזהי שירצה הא אי כריב\"ק ס\"ל הי' צריך תמיד להקדים עול מ\"ש אי כבריית' דחופר ס\"ל ה\"ל להקדים תמיד תפילין לק\"ש והיינו דסיים הש\"ס מ\"מ קשיא לרב איך עשה פעמים כך ופעמים כך דלא כריב\"ק ולא כהבריית' וה\"ק מ\"מ קשיא לרב מבריית' דחופר דא\"ל דסובר כריב\"ק אימר דאמר ריב\"ק כו' ותו את\"ל גם בקריאה ועשי' קשה אמאי עביד רב פעמים להיפוך ויש לכוון בזה דברי רבינו המהרש\"א במה שכתב מ\"מ קשיא הדר נמי להך קושי' כו' ודוק וזה נלע\"ד נכון שים עיניך עליו.",
            "איברא דכ\"ז ניחא אי אמרינן דזולת הברייתא דהחופר איכא למימר דרב ס\"ל דק\"ש ותפילין המה כשתי מצות דעלמא השקולות ויכול להקדים בכל פעם איזהי מהן שירצה ולק\"מ רב אדרב כאשר חזיתי ובארתי ועתה פקח עיניך וראה אי כשטת הר\"מ מקוצי אם מניח תפילין ק\"ש מניחין בלא ברכה עד אחר שמנה עשרה איך עשה רב פעם כך ופעם כך הא ע\"כ אם הניח תפילין אחר ק\"ש הניחם בלא ברכה וקשה הא לכתחלה צריכין לברך על כל המצות עובר לעשייתן וע\"כ כדעת רוב הפוסקי' דיכול להניחם אפי' בברכה כהסכמת הרמ\"א והכי נוהגין."
        ],
        [
            "ומה ששאלתני כמה שיעור הדרך מה שמבואר בש\"ע א\"ח סימן ר\"מ סעיף ט\"ו והוא מהרמב\"ם פרק ד' מהל' דעות לא יבעול לא ביום יציאה לדרך או ביאה מן הדרך לא לפניה ולא לאחריהם עכ\"ל והקשית לשאול א\"כ אותן העניים ההולכים יום יום בבקר לסחור בכפרים והם שבים עדי ערב או עד צהרים מה דינם אהובי תלמידי חפשתי על ספרן של צדיקי' יגעתי ולא מצאתי בהם דבר מפורש ובהשקפה הראשונה רציתי לומר דדינו כמו בתפלת הדרך והוא שיעור פרסה שמנה אלפים אמה כמבואר בש\"ע שם סי' ק\"ד סעיף זי\"ן ובברכת הודאת יחיד אשר ג\"כ שיעור פרסה כמבואר שם בש\"ע סי' רי\"ט סעיף זי\"ן אמנם אחרי רואי שהרמב\"ם ספ\"ד מה\"ל תפלה ובפרק יו\"ד מהל' ברכות לא הזכיר שיעור פרסה הדרנא בי דהא בדהרמב\"ם קיימינן ונראה דשיעור זה כשיעור שבת שנים עשר מיל מדאורייתא כמ\"ש הרמב\"ם פ' כ\"ז מהל' שבת הל' א' ועיין שם במגיד משנה יען דברי הרמב\"ם האלאה אינם אלא מדרך רפואה כמבואר במג\"א ס\"ק כ\"ט ואין להאריך ולא כמ\"ש בעל תורת השלמים בי\"ד סי' קפ\"ד."
        ],
        [
            "ומה ששאלת אם יש להקפיד לקרות שם כשמות שהיו קודם אברהם אבינו ע\"ה ששמעת קצת אנשי' מקפידי' אמרתי להעתיק לך דברי איש האלדים קדוש בעל ברכי יוסף בי\"ד סי' רס\"ה אות ו' וז\"ל אין ראוי לקרוא בשם אדם או נח או שם ועבר דאין להעלות שם אלא מאברהם ואילך והנקרא בשם יפה וכיוצא מאשר קדמו לאברהם אינו בכלל מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו הרב המבי\"ט ח\"ח סי' רע\"ו ותמה עליו עליו הרב כה\"ג שהרי מצינו ר' בנימין בר יפת וח\"ו שאביו של ר' יפת פרץ גדר עיין שם וכיוצא בזה יש להעיר מעקבי' בן מהללאל והעול' אין נזהרי' בזה קראו בשמותם אדם נח וכיוצא עכ\"ל ואף אנא אמינ' ראובן קרא לבנו בכורו חנוך אף שהי' שם חנוך קודם אברהם ע\"ה ועתה בעו\"ה קראו בשמותם כשמות הישמעאלי' ובמצרים לא שינו את שמם ולרוב טרדה קצרתי ודש\"ת. ה\"ק אלעזר פלעקלס."
        ],
        [
            "ב\"ה יום ג' ער\"ח אב תקמ\"ל ג\"ט. ברכת ה' תעלה לראש וראשון ויחייהו וישמרהו כאישון ויאשר בארץ שבוע ודשון ה\"ה כבוד אדמ\"ו הגדול המפו' מה\"ו גרשון אב\"ד ור\"מ בק\"ק נ\"ש והמדינה.",
            "אחרי ברכה שלום יהו לרצון אמרי פי, כי הנה כמשלוש חדשים מקרוב שלחתי לרו\"מ הגאון נ\"י תכריך מכתבים דברים הנוגעים הלכה למעשה על ידי התורני כ\"ה יצחק בר\"מ מפה ובקשתי שישים עין עיונו עליהם ועד היום הזה לא שמעתי קול רמז ולא ידעתי מה נימא מצא בם שלא עלו לרצון לשמו לשם גרשון לשם גבוה לריח ניחוח עם כל זה אמרתי אוסיף ידי שניות מדברי סופרים בשאלה הנחוצה לשעה ולדורות ואחכה על תשובה מאהבה הנה מעשה בא לידי באשה אחת שנעקר המקור ממקומו ושלחו אחרי החכמו' ותבאנה ועשו לה כמין טבע' של שעוה בעומק הרחם שבל יצא המקור חוץ למקומו ונשאלתי אם צריכה להסירה בעת הטבילה ובינותי בספרים וראיתי את המראה הגדול ונורא מרא' יחזקאל הוא מרנא ורבנא בספרו נ\"ב בחלק י\"ד סימן ס\"ד מראה פנים להקל אם הושם בעומק הרחם למעלה מבית החיצון שא\"צ להסירה בשעת טבילה ובנה יסודו על דברי הריטב\"א בשם רבו שמביא המשנה למלך פרק א' מהל' מקואות ה\"י מה שביה\"ס צ\"ל ראוי לב\"ם היינו מדרבנן בעלמ' הואיל ולענין טומאה דינו כגלוי מ\"ה שווינהו רבנן לענין טהרה נמי כגלוי עכ\"ל ואם כן בלוע שלא מקרי גלוי לענין שום טומא' אפילו לטומאת משא אינו צריך ראוי לב\"מ ואף דקיימ\"ל כרבא במסכת נדה דף מ\"ב ע\"ב דאותו מקום באשה ביה\"ס הוי לא נחלקו אלא בבית החיצון אבל למעלה מבית החיצון אף לרבא בלוע מקרי כמבואר בתוס' שם עמוד א' ד\"ה אמאי טומא' בלועה היא ולכ\"ע א\"צ ראוי לב\"מ הן הן כל דברי מורי הגאון נ\"י שם בתשובה ואינו מחליט הדין להלכה ולמעשה עד אחרי הסכמת השואל שם וחתנו הגאון נ\"י.",
            "ולענ\"ד קשה עלי להקל בדבר הזה ולסמוך על הריטב\"א בזה אחרי שרבותנו בעלי תוספות בדוכתי טובי מסכימים שביה\"ס ראוי לב\"מ בעינן מה\"ת ועיין בסוכ' דף ו' ע\"ב ד\"ה ד\"ת ובקדושין דף כ\"ה ע\"א בסוף ד\"ה כל הראוי ובמנחות דף י\"ח ע\"ב ד\"ה ואר\"ז ובחולין דף פ\"ג ע\"ב ד\"ה דאמר, וכן נלע\"ד קצת משמעו' לשון הרמב\"ם פ\"א מהל' מקואות הלכה יו\"ד ביה\"ס א\"צ שיבואו בהן מים כו' ואעפ\"כ צ\"ל ראויין שיבוא בהן מים לפיכך אמרו חכמים לעולם ילמד ארם כו' עכ\"ל מדנקט לפיכך אמרו חכמים ולא נקט סתם לפיכך ילמד אדם משמע דעד כאן בשל תורה מיירי וכן נראה דעת כל האחרוני' דהרי קיימין בשלחן ערוך י\"ד סי' קצ\"ח סעיף כ\"ה אם לא הדיחה ביה\"ס ולא נמצא עליה דבר חוצץ אעפ\"י שלא בדקה קודם טבילה עלתה לה טבילה ואינו דומה לבדוקת הגוף וחפיפת הראש וכתב הלבוש והמע\"מ הטעם כיון שיש מקום להשאר שם ודאי לא הי' שם דא\"כ למה יפול אחר טבילה והש\"ך שם ס\"ק ל\"ב כ' שבחנם דחקו כי לא דמי לבדיקת הגוף דבעינן ב\"מ ממש ולכך תלינן לחומרא אבל ביה\"ס דלא בעינן אלא ראוי לכך תלינן לקולא יעו\"ש ואי ס\"ד ביה\"ס ראוי לב\"מ מד\"ם הא גם הש\"ך בחנם דחק הא הטעם פשוט בעבור שהוא דרבנן תלינן לקולא ולכך נלע\"ד ברור כוונת הש\"ך וכל האחרונים ראוי לב\"מ לביה\"ס מה\"ת עם כל זה יש להקל אם לא הדיחה ביה\"ס (וכיוצא בזה יעוין קצ\"ט סעיף י\"ב) בעבור שהתורה הקילה ולא הקפידה אלא ראוי ולא ב\"מ ממש כשאר הגוף וגם אינו אלא מיעוט המקפיד דרבנן וכן נראה מט\"ז סי' קצ\"ט ס\"ק י\"ז דביה\"ס ראוי לב\"מ דבר תורה יעוי\"ש.",
            "אמנם עדין יש מקום להקל ע\"כ לא כתבו תוס' דראוי לב\"מ לביה\"ס דאוריית' אלא דומי' דבית החיצון אבל הואיל בטבעת זו בעומק הרחם למעלה מביה\"ח ואותו מקום ודאי בלוע ולא בעי אף ראוי לב\"ם לא מה\"ת ולא מד\"ס עכ\"ז קשה עלי להקל וכי אפשר לצמצם שאין טבעת זו יוצאת מעט לביה\"ח עד שאין אותו המקום ראוי לב\"מ ויעוין בתוספות דף מ\"ב ע\"א ד\"ה עשאוה אף שהתוספות כתבו לקושטא לא גזרו יעוי\"ש הכא יש להחמיר שהחוש מעיד עליו שאין הטבעת קבוע שם במסמרות וקרוב הדבר שהטבעת מזיזה מעט ממקומה בכל עת ובכל שעה וארגישה ולא הוי אדעת' והוא מיעוט המקפיד במקום תשמיש ויש לחוש יותר להחמיר עפ\"י התוספתא שמביאה הר\"ש ספ\"ח דמקואות ר\"ש שזורי אומר ביה\"ס בנשואה חוצץ בפנוי אינו חוצץ ופ' הר\"ש נשואה מקפדת שלא יהי' דבר חוצץ במקום תשמיש וכ\"כ הר\"ן ס\"פ שני דשבועות אמנם אפשר להקל ממ\"נ אם הטבעת עומדת בחזקה ולא בזה ממקומה והוא במקום בלוע ואם היא רפוי' שמזיזה ממקומה גם אפשר שראוי לבוא שמה מים אלא אי קשיא הא קשיא דאיבעי' להו שם דף מ\"ב ע\"ב אותו מקום של אשה בלוע הוי או ביה\"ס הוי וקא מסיק התלמודא למנ\"מ כגון שתחבה לה חברתה כזית נבלה באותו מקום א\"א בלוע הוי טומאה בלוע לא מטמאה וא\"א ביה\"ס הוי ניהו דבמגע לא מטמיא במשא מיהא מטמיא כו' יעוש\"ה והנה לכאורה נ\"מ הזה הוא דבר זר ורחוק מאד במציאות שתחבה לה חברת' כו' ולא אמר נ\"מ הזה שהוא פשוט ומצוי אם אותו מקום בלוע הוי לא צריך אפילו ראויל ב\"מ אמנם י\"ל דתלמודא נחית למצוא נ\"מ בדבר דאוריית' משא\"כ ראו לב\"מ אינו אלא מדרבנן כשעת הריטב\"א יען עודנה הקושי' בתוקפה לומר נ\"מ הזה לשטת תוס' דראוי למ\"ב דאוריית' ואין לומר גם עתה הנ\"מ בדרבנן דהא מיעוט המקפיד איני אלא מדרבנן זה אינו מי לא משכחת לה עכ\"פ נ\"מ בדבר דאוריית' אם אותו המקום משלים לרוב ובלא\"ה קשיא לי הסוגיא די\"ל הנ\"מ פשוט אם נעקר הדם ויצא לבית\"ח אי בלוע מקרי לא מטמיא ואי ביה\"ס מטמיא ואין להאריך חוץ למקומו וכללא של דבר אני נבוך מאד בהוראה הזאת והשאלה נחוצה ולא אוכל להעמיק עומק דין ולהאריך וקויתי לתשובתו הרמתה בדואר הולך ודואר בא מוקדם לברכה הכ\"ד ידידו המוכן לעבדו עבודת הקודש עבודת הגרשוני בעבודה תמה ובעבודה שיש אחריה עבודה ולא בעבוד' הסילוק ועבד אנכי לכל חכמי התלמוד ה\"ק אלעזר פלעקלס מפראג החובק ק' ג\"ט ואגפי' יע\"א."
        ],
        [
            "נ\"ש יום א' ה' אב תקס\"ל",
            "עתרת שלום ואמת לה\"ה הרב המאוה\"ג המפורסם נ\"י עה\"י פה\"ח כש\"ת מוה' אלעזר ני\"ן אב\"ד ור\"מ דק\"ק ג\"ט יע\"א.",
            "גי\"ה הגיעני שניות מד\"ס ונאמן עלי הדיין שדברות הראשונות לא נראו בזמנו לקדשו מחמת טרדות שונות וזה ימים חרוצי' שהייתי בווינא פינו אנשי ביתי הכתבים ונאבדו ממני כמה מהם, בכן יבוא עוד דברו אלי מדברות הראשונות ואשים עיני עליו ומחמת החציצה מעכ\"ת רוצה להתיר מכח דאותו מקום מקרי בלוע ומש\"ה אינו מטמא בראיית', וא\"כ ה\"ה לענין חציצה וכי משום שהוא בלוע אינו מטמא והרי מיבעיא לן אם אותו מקום הוא בלוע וכ\"ע מודים דמטמא בבית החיצון כמבואר ברש\"י, אמנם יש להקל דמידי ספיקא לא נפיק ומקלינן במקום דבעינן רק ראוי לב\"מ כמבואר בסימן קצ\"ח סעיף כ\"ו אמנם הש\"ך ס\"ק ל\"ג כתב שיש להחמיר, וכבר פשט המנהג להסירו בשעה טבילה ומפני הנחיצה אקצר הכ\"ד הדש\"ת ה\"ק גרשון במ\"א חיות זלה\"ה מנ\"ש ולכל החונים על דגלו פקודתי שלום."
        ],
        [
            "ב\"ה יום השני כ' אב תקמ\"ל ג\"ט. החיים והברכה למשמרת שלום לאדם גדול בששך ושם לו ברקח ספיר ויהלום קופת הרוכלי' ואוצר בלום כבוד אהובי אדמ\"ו הרב הגאון המפורסם לשבח ולתהלה בתורה ובחסידות כקש\"ת מוה' גרשון נ\"י אתנו סלה אב\"ד ור\"מ בק\"ק נ\"ש והמדינה.",
            "מכתב עוז חביון הגיעני ושמחני מאד על שלומו ועל שלום תורתו הקדושה ותמיד תפלתי בפי עוד ינוב בשיבה בנחת ושובה כי דגלו עלי אהבה והיו ימיו מאה עשרים שנה כלן שוי' לטובה אוכי\"ר ומ\"ש רומכו\"ת הגאון נ\"י וז\"ל ומחמת החציצה מעכ\"ת רוצה להתיר מכח דאותו מקום נקרא בלוע ומש\"ה אינו מטמא בראיי' וא\"כ ה\"ה לענין חציצה וכי משום שהוא בלוע אינו מטמא והרי מיבעיא לן אם אותו מקום הוא בלוע וכ\"ע מודי' דמטמא בביה\"ס כמבואר ברש\"י עכ\"ל תמה אני על רו\"מ הגאון נ\"י שבא אלי במשפט והמשפט לאלדי' הוא הדיין מומחה מפורסם לרבים כבוד אדמ\"ו הגאון מופת הדור נ\"י בספרו נ\"ב כאשר נאמר טוב בדברות הראשונות ועודנה לא פסקה הטובה ודברי רו\"מ הגאון נ\"י המה נפלאי' מני וכי תלה אדמ\"ו הגאון נ\"י בספרו נ\"ב שם או נאמרו דברים כאלו בדברות הראשונות בשום מקום בעבו' שבלוע לא מטמא ה\"ה נמי אינו חוצץ אלא יסוד דבריו דלא מצינו בשום דוכתא דצריך ראוי לב\"מ אלא ביה\"ס אבל אותו מקום אם נקרא בלוע א\"צ להיות ראוי לב\"מ וא\"כ לאביי אפי' אותו מקום א\"צ ראוי לב\"מ דלאביי אותו מקום בלוע מקרי ומה דאמרינן בעלמא ביה\"ס בעינן ראוי לב\"מ היינו תוך החוטם תוך האוזן כמ\"ש הרא\"ש בפרושו במס' מקואות פ\"ח משנה ה' (וצל\"ע מדוע השמיט הרא\"ש אותו מקום באשה דקיימ\"ל דאותו מקום ביה\"ס מקרי לפי הרמב\"ם שם ניחא דפי' פנימי הגוף כמי פנימי האף) ואף לרבא דאותו מקום מקרי ביה\"ס א\"כ צ\"ל ראוי לב\"מ וקיימ\"ל כוותי' אבל בעומק כ\"כ לא בעינן ראוי לב\"מ כי עומק הזה ודאי בלוע מקרי' ועוד וכי לא מצינו כה\"ג מדבטל לגבי טומאה ה\"ה נמי דאינו חוצץ ואראה לו דוגמתו בעולם יעיין רומכ\"ת בפי' הר\"ש שלהי מקואות שכתב וז\"ל דלענין טומאה בטל אגב גופו בשקרם העור מלמעלה ותו לא מטמא ולא מיטמא לענין חציצה נמי בטל אגב גופו עכ\"ל א\"כ ה\"ה בנ\"ד אחרי שבעמק הזה אליבא דכ\"ע אינו מטמא שום טומאה אפי' טומאת משא ואף לרבא בלוע מקרי וכפנים דמי לענין טומאה וה\"ה לענין חציצה ומה שתמה והרי מיבעי' לן אם א\"מ בלוע הוי וכ\"ע מודים דמטמא בביה\"ס כמבואר ברש\"י עכ\"ל נוראות נפלאתי מה הענין הזה לכאן מה דתנינן כל הנשים מתטמאות בביה\"ס גזרת הכתוב הוא דרחמנא אמר בבשרה וכי אתה לביה\"ח הוי ראוי יעוין במשנה ר\"פ יוצא דופן וברש\"י שם ודף מ\"ב ע\"א ברש\"י ד\"ה טומאה בלועה היא יעוש\"ה וכן הוא בדוכתי טובי במס' נדה אבל לענין ב\"מ דרחמנא אמר ורחץ בשרו במים מה בשרו מאבראי דאין זה דבר חדש הא כה\"ג הוא בקדושין דף כ\"ה ע\"א אע\"ג דלענין טומאת שרץ כגלוי לענין טבילה כטמון דרך כלל כל אחת כפי מצות השם ית' אלא דאיפלגי תוספות והריטב\"א אי ראוי לב\"מ לביה\"ס מה\"ת או מד\"ס כמ\"ש במכתב הראשון אבל מה שנקרא בלוע דטמוי לא מטמיא לא במגע ולא במשא לא צ\"ל אף ראוי לב\"מ מכ\"ש אם טבעת זו בין השיניים שאינו מגיע שם האבר בשעת גמר תשמיש וז\"ל הרמב\"ם פ\"ה מה\"ל א\"ב הל' ב' כל הנשים מתטמאות בביה\"ח ואעפ\"י שלא יצא אדם לחוץ אלא נעקר מן הרחם ולא ששת הואיל ויצא מבין השיניים ה\"ז טמאה ואעפ\"י שעדיין הדם בבשרה שנאמר דם יהי' זובה בבשרה ועד היכן הוא בין השיניי' עד מקום שיגיע אליו האבר בשעת גמר ביאה ובין השיניים עצמו כלפנים עכ\"ל והוא ממס' נדה דף מ\"א ע\"ב ובהא ליכא פלוגתא דאביי ורבא כלל ויעיין בתוספות דף מ\"ב ע\"א ד\"ה טומאה בלוע היא.",
            "ומ\"ש רומכת\"ר הגאון נ\"י שכבר פשוט המנהג להסירה גם ע\"ז יש לפקפק אפשר קרוב לודאי שמסירים הטבעת שסוברי' שאסורים לטבול בה והטבעת חוצצת ובפי' כ' הר\"ן במגלת סתרים דהאי דברים המותרים ואחרים נהגו בהן אסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם היינו שידוע שהן מותרין והן רוצין להחמי' על עצמן אבל דברים המותרים שנהגו בהן איסור מחמת טעות שסוברים שהוא אסור והוא מותר יכול להתיר בפניהם ומביאו תוספות במס' פסחים דף נ\"א ע\"א ד\"ה אי אתה רשאי וכן דעת הפוסקים ביו\"ד סי' רי\"ד סעיף א' ועוד דדבר שאינו מצוי לא שייך בו מנהג כמ\"ש הש\"ך בי\"ד סי' ק\"ץ סק\"ג את זה כתבתי לדעת מורי הגאון האמתי נ\"י בס' נ\"ב אבל אני לעצמי כבר כתבתי במכתב הראשון שדעתי נוטה להחמיר וכן הוריתי כפי הפסק מפאר מכ\"ת הגאון נ\"י הכ\"ד אוהבו המשתחוה אפים ארצה. ה\"ק אלעזר פלעקלס.  "
        ],
        [
            "ואחרי שעברו כל ימי הסתו והי' קשה על האשה שתסיר הטבעת ולא היתה יכולה לטהר לבעלה ושלחתי הדברי' הנ\"ל כהוייתן לרבינו הגדול נ\"י וזאת תשובתו.",
            "ב\"ה ניסלא סמוך לפראג ז\"ך אייר תקמא\"ל",
            "יצו ה' שלומו לכבוד אהובי תלמידי ידידי הרב המופלא ומופלג בתורה חכם וסופר דומה לעופר כבוד מוה\"רר אלעזר נר\"ו אב\"ד ור\"מ בק\"ק גוטיין י\"ץ מכתבך קבלתי על דבר אשר הוקשה לך על אשר חדשתי בחבורי נודע ביהודה חלק י\"ד סי' ס\"ד דאף דבהם בעינן ראיו לביאת מים מ\"ם מקום הנקרא בלוע א\"צ אפי' ראוי לביאת מים והקשית א\"כ בנדה דבעי אותו מקום באשה בלוע או ביה\"ס הוה וקאמר נ\"מ כו' ולמה לא אמר נ\"מ אם בעינן ראוי לביאת מים הנה יפה תרצת אתה בעצמך דרוצה לומר נ\"מ בדבר שהוא מן התורה משע\"כ ראוי לביאת מים אפי' ביה\"ס אינו רק מדרבנן אלא שהי' קשה לך לדעת התוספות דראוי לביאת מים הוא מן התורה הדרא קושיא לדוכתא הנה אין זה קושיא דהרי מן התורה דוקא רובו ומקפיד הוא דחוצץ וממ\"נ אם שאר הגוף נקי שוב אין חציצה דאותו מקום מן התורה ואם שאר הגוף חציו מטונף בלא\"ה עכ\"ף אסורה לטבול מדרבנן ולכן לא אמר נ\"מ זו זולת זה לא הארכתי בפרטי הדברים כי אני בכפר ומחוסר ספרים ולכן קצרתי דברי הדורש שלומך. הק' יחזקאל סג\"ל לנדא."
        ],
        [
            "ב\"ה א\"ח השבועות תקמא\"ל ג\"ט ג\"ט נחל נובע מקור חכמה ומלא פני האדמה קדמה צפונה נגבה וימה, ובני ישראל יוצאים ביד רמה כלם משבחים ומברכים ברכת הנהנין שנהנה הנשמה אשרי לדור ששרוי בתוכו רבינו הגדול בענקי' שמעניק החמה החכ' הכולל חכם ויודע לשער שיעור קומה בחכמה פותח שער בינה, דעת ומזמה האדון מרנא ורבנא יחזקאל נשיא האלדים ונשיא הלוים אשרי אנשיו אשרי תלמידיו אשר עיניהם רואות את מוריהם ושומעים חכמתו בנחת רוח בשפה ברורה ובנעימה.",
            "ברוך יוצר המאורות כי נתמלא כל ביתי אורה ושמחה וששון ויקר ראתה עיני באותיותיו אותיות מחכימו' מעולפות ספירים ויהלומות וכלם מתאימות ותכהין עיני מראות להסתכל בם במראה שכלי כחמה באמצע הרקיע כי לא אוכל לכוון פתיחין לשנות בנין לעומת רוב מנין הא דעת הריטב\"א יחידאה היא דביה\"ס ראוי לב\"ם מד\"ם לעומת כל רבותנו בעלי תוספות במקומות רבות כאשר ציינתי ציונים במכתב הראשון להרב הגאב\"ד ור\"מ בק\"ק נ\"ש והמדינה כי כלם כאחד עונים ואומרי' ראוי לב\"מ לביה\"ס דאוריית' ולא עוד אלא שנראה לענ\"ד דעת רוב הפוסקי' שוין בזה דהרי כתבו תוספות במסכת סוכה דף ו' ע\"ב ד\"ה ד\"ת כו' וי\"מ דהכא איירי בשער אבל בבשר חוצץ אפי' מעוטו כו' וא\"ת כיון דאתי' הלכתא ולא למעוטו א\"כ קרא למאי אתא דדרשינן בשרו כו' וי\"ל דאיצטרך לביה\"ס עכ\"ל ומעתה אחרי שרוב פוסקי' מסכימם דרובו ומקפיד שייך גם בגוף וקשיא להו קושית תוספות וע\"כ צ\"ל דאיצטרך דביה\"ס צ\"ל ראוי לב\"ם מדאורייתא ועל צד הלחץ י\"ל דהא כ' המהרש\"א במס' עירובין דף ד' ע\"ב בתוספות ד\"ה ד\"ת כו' דלא ידע מי הכריחם לכך יעוש\"ה ובמהרמ\"ל ואפשר דהפוסקי' ס\"ל סברת המהרש\"א ואינו מוכרח דאצטריך לראוי לב\"מ לביה\"ס, יען היא נגד דרך ישרה שיבור לו האדם להניח דברי תוספות המפורשים בעבור חסרון ידיעת המהרש\"א ובפרט שתוספות בקדושין ובמנחות ובחולין כתב להדיא דמרבוי דכל הוא לראוי לביאת מים לביה\"ס.",
            "(ואחרי בנותי בספרים ומצאתי ראיתי אי בעינן כלל ראוי לב\"מ לביה\"ס פלוגתא דתנאי כי ז\"ל התוספתא פ\"ט ממקואות נכנסו צרורות וקסמי' בסדקי רגליו מלמטה רע\"א אינו חוצץ אספלנית מלוגמא ורטיי' שעל ביה\"ס ר' אומר חוצץ ור' יוסי בר יהודה אומר אינו חוצץ וכ' הכ\"מ פ\"ב מה\"ל מקואות הל' ח' ט' דפליגי אי בעינן ראוי לב\"מ יעוין שם וממילא הש\"ס לא רצה למינקט נ\"מ לענין ראוי לב\"מ דבפלוגתא לא קא מיירי וראה זה דבר חדש דפליגי בזה תנאי אשר לא שערו רבותנו בעלי תוספות והר\"ש עכ\"פ יש לעשות בזה סניף להקל ואחרי שאינו אלא במיעוט המקפיד דרבנן וספק אם הטבעת מגעת בביה\"ס וס' שמא רפוי' ויכולין המים לבוא שמה והארכתי עוד בס\"ד יען ה' אנה לידי ספר חדש שו\"ת ז\"י והאריכו השואל והמשיב להקל יעוש\"ה סי' ט' וסי' יו\"ד ומצאתי שכוונתי לדעת הגדולי' בכמה דברים לכן אקצר) נא אם שגיתי לעניות דעתי יענה ויאמר סלחתי כי צר לי המקום ולא קימא לי שעתי ולשנות ז\"ך לא הגעתי נאם תלמידו הצעיר לימים ולתבונה. ה\"ק אלעזר פלעקלס מפראג החובק\"ק ג\"ט ואגפי'."
        ],
        [
            "ב\"ה פראג א' טוב סיון תקמא\"ל. שלום תנינא לכבוד אהובי תלמידי ידידי הרב המופלג המושלם במעלות ומדות איש חמודות כבוד מוה' אלעזר נר\"ו.",
            "קבלתי מכתבך ועל קושייתך על מ\"ש בחיבורי דמקום הנקרא בלוע באשה א\"צ אפילו ראוי לב\"מ והקשית א\"כ בנדה למה לא עשו זה לנ\"מ באותו מקום אי נקרא בלוע או ביה\"ס דנ\"מ לענין חציצה כבר כתבתי לך במכתב הקדום ואשר דמית במכתבך השני שלא עלה על זכרוני דברי התוספות שסברי דביה\"ס ראוי לב\"מ מה\"ת הנה לא פקחת עיניך במפתחות שבסוף חלק הראשון שהבאיתי בעצמי דברי תוספות הללו וכתבתי שמ\"מ בזה שסובר הריטב\"א דבלוע לא בעינן אפי' ראוי לב\"מ לא נחלקו התוספות.",
            "ואשר סברת שרוב הפוסקי' מסכימים לדברי התוספות בזה דביה\"ס בעי ראוי לב\"מ מה\"ת הואיל ורובן מסכימי' בזה לדברי התוספות דרובו ומקפיד שייך גם בגוף וא\"כ קשיא קושיית התוספות במס' סוכה דף ו' ע\"ב בד\"ה ד\"ת כו' וצריך לומר כתירוץ התוספות דאיצטרך לביה\"ס גם בזה אין דבריך מוכרחים וכבר הרגשת בעצמך שמהרש\"א במס' עירובין דף ד' ע\"ב בתוספות שם בד\"ה ד\"ת כו' תמה על דברי התוספות בסוכה שמי הכריכם לתירץ דאיצטרך לביה\"ס ויישב קושייתם באופן אחר וא\"כ אף שהתוספות בעצמם לא יישבו כדברי המהרש\"א מ\"מ אין שאר הפוסקי' מוכרחים לזה ולא תימא דחוי קא מדחינא לך אביא לך מופת על דברי המהרש\"א שהרי הריטב\"א הוא הסובר דביה\"ס א\"צ אפי' ראוי לב\"מ מד\"ת רק מדרבנן ואיהו גופא בחדושיו למס' עירובין סובר בדבר זה דרובו ומקפיד כדברי התוספות וא\"כ מוכח שאין דברי התוספות מוכרחים לחלוטין ויפה כתב מהרש\"א והי' זה שלום כנפשך ונפש הדורש שלמך רבך. ה\"ק יחזקאל סג\"ל לנדא."
        ],
        [
            "ב\"ה עש\"ק ב' ניסן תקס\"ג ל' פראג בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך יאר ה' את פניך וראה בנים לבניך שלום לכבוד אהובי תלמידי חביבי ידידי הרבני המופלא חכם וסופר ומושלם במעלות תהלות מו\"ה דוד בער כ\"צ מורה לצדקה בק\"ק טושקא.",
            "הן היום קבלתי מכתב מעלתך ובימים האלה רבו טרדו' מכל צד עם כל זה להראות לך אהבתי פניתי להשיבך בקצר' הנה בדב' האורנדיס יפה דברת כל כח וזכות שקנה המחזיק מהשר יכול למכור להנכרי ואם מדות המאלצי\"ן הוי דבר שלא בא לעולם גם ישראל המחזיק לא קנאום מהשר שאינו מוכר לו אלא כל זכות שיש לו וכך נוטים דברי הב\"ח וזה עשרים ושלש שנים הארכתי בזה בשאלה למורי הגאון המנוח מהר\"י סג\"ל לאנדוי נ\"ע ואז אמרתי אין במכירה זו דין דבר שלבל\"ע דהוי כתנו דקל לפלוני ויאכל פירותיו כר\"נ במסכת ב\"ב דף ק\"מ ע\"א מלתא דאיתא בבריא איתא בש\"מ הכא נמי מוכר היורות למידות וגם לפי מ\"ש המג\"א למכור גם היורות והיורות בעין ומצאתי שגם האלי' רבה כתב כן ועיין בשו\"ת בית יעקב סימן נ\"א, אמנם מה שכתב מעלתך ולהפקיר אי אפשר באשר שהשר אינו מניח שום אדם לצאת ולבוא אל ברייא\"הויז עכ\"ל לא ידעתי למה לא יוכל להפקיר וגם אפילו בינו לבין עצמו יכול להפקיר דאנן סהדי דניחא לי' בהאי הפקר ועיין בח\"מ סי' רע\"ג סעיף זי\"ן כהג\"ה ובסמ\"ע ס\"ק י\"א ועיין בא\"ח סימן רמ\"ו סעיף ג' והארכתי שמה והפקר שייך אף על דשלבל\"ע וז\"ל הטור ח\"מ סי' ער\"ב כתב הרמב\"ם וז\"ל הפקר הרי הוא כנדר ואסור לחזור בו כו' ועיין ש\"ע י\"ד סי' ר\"ד סעיף ד' אדם אוסר על עצמו דשלבל\"ע לכשיבא בעולם ועיין שם ש\"ך סק\"ט ובט\"ז סי' רט\"ו סק\"ד ועיין שו\"ת ב\"ח סי' קנ\"ד, והא לך תשובת מורי הגאון ז\"ל. וז\"ל בדבר האוראנ\"דיס השורפים תבואה לעשות י\"ש וגם מפטמין בהמות בהפסולות יפה הורית שקודם הפסח ימכור זכותו לאינו יהודי לאותן הימים והאינו יהודי יעשה מה שירצה ואין להישראל עסק בזה כל ימי הפסח והיורות והכלים שהם של ישראל ממש ימכור אותם לא\"י מכירה חלוטה כשם שמוכרים החמץ והאחר הפסח יכול לחזור ולקנותו ממנו וכן התבואה ימכור לחלוטין וגם הבהמות ימכור לחלוטין והנה בס' תבואות השור דף קי\"ד אוסר מכירת הבהמות ואני מעולם מורה להתיר ויפה הורית עכ\"ל עכ\"ז קשה עלי להקל במקום שנהגו להחמיר כדברים המותרים ואחרים כו' ועין פ\"ח א\"ח סי' תס\"ח ואך שיש לצדד להקל עפ\"י מ\"ש הרמ\"א בח\"מ סי' כ\"ה ובש\"ך שם בשם הב\"ח יען כבר תמה שם האו\"ת ואין להאריך ועל שאלה שני' כהני' שאינם יכולים לטבול ברגל מחמת חולשת הבריאות לית דין צריך בושש יכולין לעלות לדוכן בלי גמגום וכבר דבר מזה בב\"י סי' קכ\"ח ובל יפרשו מנשיהם ועיין בט\"ז שם ס\"ק ל\"ז ולרוב טרדה אקצר והאדיר במלוכה יצו אתך ברכה וכהן משלחן גבוה קא זכה, ידידו הד\"ש.",
            "ה\"ק אלעזר פלעקלס"
        ],
        [
            "ב\"ה בצל אל יתלונן יתערה כאזרח רענן ישב השקט ושלאנן יתרועע אף ירנן כבוד אהובי ידידי ורב חביבי הרב הגדול החריף ובקי מוה' בצלאל ר\"ב שלום עד בלי ירח, אמן.",
            "ע\"ד נערה שנתפתתה והנה היא הרה לזנונים והיא בת טובים ממשפחה יקרה וזאת אומרת מפלוני אלמוני נתעברה והוא הודה ולא בוש בהודאה גמורה ואמר צדקה ממני נתעברה והתחייב א\"ע לפרנס את הולד כאשר תלד ולתתו למניקה ואחרי שכבר הבועל נשא אשה לא יכול לקחת אותה ועתה מתה אחות המפותה והניחה בנים ובנות וגיסה בעל אחותה רוצה לקחת המפותה גיסתו באופן אם א\"צ להמתין עליה אחר לידתה כ\"ד חודש כמשפט מניקת חברו כי תלו בי' טפלי וא\"א לו להיות שרוי בלא אשה גם המשפחה חוששת משום פגמה כי ילדה ורכה בשנים היא מי יודע מה ילד יום וחלילה רבות רעות תסתעפנה אם לא תקח גיסה הנ\"ל כי עני' היא ומי יחמול עליה ועתה השאלה אם תכף אחר הלידה תתן הולד למניקת אשר על הבועל לשלם כאשר התחייב א\"ע אם יש להקל שאין צריך כ\"ד חודש למען אשר לא תבא חלילה לידי עבירה אחרת החמורה ובעבור פגם משפחה מיוחסת כי די בעו\"ה בפגמא של הראשון.",
            "אהובי ידידי הרב נ\"י הלא נודע על שער בת רבים כי טרדותי רבו למעלה ראש ללמוד יום יום עם תלמידים ושעורי' דאוריית' התמידי' ושאלות רצופות תכופות מבני עיר יצ\"ו עד שהראשונה עברה השניה ממהרת לבא ורבות אנחותי מרורי' כזית מזונותי וכו' היפוך דעת חז\"ל והעתיקם הטור בח\"מ סי' ט' חובה על ישראל לפרנס דייניה' כמבוא' בארוכה וכו' ופרצוף אדם לחוד' אסיר בחבלי עוני ובאיסור מוסיף אני אסיר באיסור בת אחת בת מטרד והגיע תור נערה בתולה נשאת מבתי תחי' זאת נחמתי בעניי כו' ואיככה אוכל להעמק שאלה במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים הראשונים והאחרונים לאין מספר אלו אוסרין ואלו מתירין אלו ואלו דא\"ח ומלך עולם והגאון בעל תפארת למשה בסוף ספרו מאיים על המורים המקילי' בתקח במניקת חברו ומעשה חזא שהגאון מו\"ה שעפטל זצל\"ה הורה להקל ומת באותו השנה ואני אנה אני בא במקום גדולי' חקרי לב תום אין בי וים התלמוד אין עמדי ואין אני עשי' בשו\"ת הישני' וגם חדשים אכן להראות אהבתי כי עזה ונפשי קשורה בנפשו לעשות רצונו ולמלאות שאלתו נתתי לבי לתור ולדרוש כיד ה' לטובה למען שמו באהבה אבל בנחיצה רבה אחרי שמעלתו הרב נ\"י אץ מהומה עלי.",
            "הנה בשאלה זו במזנה רבו האוסרים מהראשונים ומהאחרונים ורבו המתירין האוסרים המה נימוקי יוסף פ' החולץ והגמ\"ר ובמהרי\"ו ובמהרי\"ל ובש\"ע אה\"ע סי' י\"ג ואחרונים שם ובצ\"צ סי' צ\"ה וכיוצא בהן המתירי' מהר\"י מינץ וב\"ד ור\"מ ורמשא בהגמ\"ר ובית יעקב סי' קמ\"ז ומורי הגאון בנ\"ב בכמה מקומות וזכרון יוסף באה\"ע סי' ה' בשם שב יעקב ושבות יעקב וכנסת יחזקאל ואיהו בהדייהו ומה שמאיים הגאון בעל תפארת למשה בסוף ספרו לא היתה השאלה במזנה אלא באלמנה אשר כל המשפחה לא הניקו את בניהם ולא רצו הגאון מו\"ה העשל והגאון מוהר\"י להמנות עמהם וגם על הוראה זו עיין מ\"ש הגאון בעל ח\"ץ סי' ס\"ה ואיך הי' המעשה.",
            "ושלא יאמר מעלתו ידידי הרב נ\"י רבותא למחשב גברי אבאר עניות דעתי דעת נוטה ודעת תורה פעמים בארוכה ופעמים בקצרה מה שהרהרתי במושכלות הראשונו' ז\"ל הרמב\"ם פי\"א מהל' גירושין הל' כ\"ה וכן גזרו חכמים שלא ישא אדם מעוברת חברו ומניקת חברו ועאפ\"י שהזרע ידוע למי הוא מעוברת שמא יזיק הולד בשעת תשמיש שאינו מקפיד על בן חברו ומניקה שמה יתעכר החלב והוא אינו מקפיד על בן חברו לרפאו' החלב בדברים המועילים לחלב כשיתעכר עכ\"ל ועיין בכ\"מ שתמה הא האי טעמא דחסה אדחי לה בגמרא יבמות דף מ\"ב ע\"א ואוקימנא טעמא משום דלמא איעברה ואיעכרה חלבה ולמה השמיט רבינו הך טעמא עיין שם וצל\"ע על לשונו הא בספרי הרמב\"ם אשר לפנינו מביא גם כן הך טעמא דמיעכר חלבה על מניקה כאשר העתקתי לשונו ואף דבגירסת הגמר' ובפירש\"י משמע דלמא איעברה ומעיכר חלבה ודידי' מאכילים ביצים וחלב ולדעת הרמב\"ם החשש דלמא איעכרה לה חלבה אף דלא איעברה ורפואה תעלה לה לחלב ע\"י ביצים וחלב אפשר לדעת רבינו מ\"ש דלמה איעברה לאו דוקא (ובפרט לפמ\"ש לקמן אי\"ה דאין רוב מניקות מתעברות) ועיקר חששא דמיעכר חלבא באיזה אופן שיהיו הן ע\"י שנתעברה הן ע\"י דבר אחר נמצא הולד מת מחמת רעת אמנם י\"ל נ\"מ רבתי בין דעת רש\"י להרמב\"ם אם אלמנה מותרת לתת בתה למניקה אחרת אף אם לא תנשא תוך כ\"ד חדש (על אשה היושבת תחת אישה ודאי לא רצו חכמים לתקן כי האבות ישגיחו על בנים אשר יולדו להם דהרי אפילו בגרושה לא תקנו לדעת הר\"ש ומותרת לינשא כיון שהאב קיים הוא ישתדל בבנו אבל באלמנה) אם יש לחוש אולי יופסק חלבה של אלמנה והמניקות תתעבר ולא תוכל עוד להניק או שמא תחזיר בה המניקת ואין רצונה להניק עוד והיא אלמנה שוב לא תוכל להניק נמצא הולד מת ברעב ומעולם לא נשמע גזרת חכמים שאלמנה צריכה להניק ומעשים בכל יום אלמנות העשירות נותנו' בניהם למניקות ולא צריכו' להמתין כ\"ד חדש בשלמא לדעת רש\"י אף אם תחזיר המניקות או תתעבר תהי' אמו מאכילתו ביצים וחלב אבל לדעת הרמב\"ם צע\"ג ולא ראיתי לאחד שהרגיש בזה ואין סברא לומר שאלמנה תחזיר אחר מניקה אחרת להניקו תינח כ\"ז שאין מכירה אבל במכירה ואין רוצה לינק מאחרת מאי איכא למימר וא\"ל הב\"ד כופה למניקה במכירה תינח אם יכולה להניק אבל אם נתעברה ולא יכולה להניק מאי איכא למימר ואפשר שזו חששה רחוקה במכירה ואינו יונק מאחרת והוי מלתא דלא שכיחי ולא גזרו בי' רבנן כ\"ז כתבתי לתשובה על הגאון בעל ברכי יוסף שכתב משום סכנת הולד גזרו אף במלתא דלא שכיתי (כדבעינן למימר קמן אי\"ה) ה\"ל לגזור אף בכה\"ג וי\"ל.",
            "אמנם עכ\"פ ק' למה יהיב הרמב\"ם טעם על מעוברת לחוד וטעם על מניקות לחוד דהא מסיק בגמר' טעם אחד לשניה' דסתם מעוברת למניקה קיימא ואידחי לי' טעמא דדחסא ולמה נקט הרמב\"ם טעם הדיחוי ועיין בכ\"מ ולח\"מ ויש\"ש פ' החולץ סי' למ\"ד ועיין בתשובה מהרי\"ל סי' ק\"ז וסי' ק\"י שהוכיח מקושי' זו דלכך נקט הרמב\"ם והסמ\"ג טעמא דדחסא לאסור בכל ענין בין אלמנה בין גרושה בין מניקה שנתעברה בזנות כדעת ר\"ת עיין שם וכ\"כ ה\"ה לדעת הרמב\"ם וז\"ל וכן גזרו חכמים שלא ישא אדם ברייתא שם והטעם מפורש בגמרא וי\"מ ז\"ל שהיו סוברים דדוקא במניקה אלמנה אבל אם נתגרשה כיון שהאב קיים הוא ישתדל בבנו ואינו כן דעת רבינו אלא בכל גווני אסור וכ\"ד ר\"א משבחא ז\"ל וכן נראה מן הגמר' דמניקה דומי' דמעוברת עכ\"ל וראוי לשית לב מנא לי' לה\"ה ז\"ל דרבינו לא ס\"ל חילוק של ר\"ש הזקן אי משום דאינו מחלק בכך (וכן מבואר בר\"ן פ' אע\"פ וז\"ל לכאורה הכי משמע מדקתני בברייתא לא ישא אדם כו' סתמא קתני כל שהיא מניקת חברו ל\"ש גרושה ל\"ש אלמנה וכן כתב הרמב\"ם ז\"ל ולא חילק עכ\"ל) וקשה הא אין חילוק הזה בין גרושה לאלמנה נזכר בגמ' להדי' ואין דרכו של הרמב\"ם להביא על ספרו מה שאינו מפורש בתלמוד להדי' אף שהדבר מוכח בראיות עצומות והעתיק לשון הברייתא כצורתה כהוייתה וצ\"ל גם ה\"ה הרגיש בקושי' הנ\"ל למה מביא הרמב\"ם טעם הנדחה בגמ' ע\"כ דלא ס\"ל כדעת הש\"ר הזקן אלא דעת הרמב\"ם כדעת ר\"ת וכמהרי\"ל הנ\"ל ומניקה דומי' דמעוברת וכן מורים סוף דברי ה\"ה ז\"ל וכן נראה מן הגמ' דמניקה דומי' דמעוברת עכ\"ל והיינו כדמפרש ר\"ת ואמינא קצת ראי' לדבריהם דרבינו ס\"ל כשטת ר\"ת ומניקה דומי' דמעוברת ל\"ש גרושה ל\"ש אלמנה כי הנה הר\"ן פ' אע\"פ תמה על הרי\"ף והרמב\"ם שהשמיטוהו הא דר\"נ דשרא להו לר\"ג וכתב אפשר שהשמיטוהו משום דס\"ל דוקא ר\"ג דאין לנו כיוצא בו עכ\"ל ותמה מורי הגאון ז\"ל בנ\"ב בחלק אה\"ע סי' י\"ג דף יו\"ד ע\"ד וז\"ל הנה זה יתכן לתרץ דעת הרי\"ף שאין דרכו להביא רק דינים הנהוגים עתה אבל לא יועיל זה לתרץ דעת הרמב\"ם שזה דרכו של הרמב\"ם שלא להשמיט שום דין המתבאר בש\"ם בין שנוהג עתה ובין שאינו נוהג ואפי' דברים הנהוגי' במלך ישראל לבדו שבודאי אין לנו עתה כי\"ב לא השמיט הרמב\"ם וכן דיני קדשי' וא\"כ קשה למה השמיט הרמב\"ם דבר זה עיין שם ואני ראיתי לה\"ה שם הל' כ\"ו שהרגיש ג\"כ בקושי' הר\"ן הנ\"ל למה השמיטוהו הרי\"ף והרמב\"ם וכתב וז\"ל הרבינו וההלכות לא הזכירו הא דר\"ג או שהם סבורים שאין הלכה או שלא אמרו אלא בדר\"ג דוקא עכ\"ל ודבריו צל\"ע ואיך שייך לומר דהרי\"ף והרמב\"ם ס\"ל שאין הלכ' כר\"נ במקו' דלא מצינו בתלמוד הסותרת הוראתו (ועיין פ' אע\"פ בהר\"ן שם) אמנם אם הרי\"ף והרמב\"ם ס\"ל כשטת ר\"ח אף דהדר הש\"ס מטעמא דדחסא אבל מסברא לא הדר ואין חילוק בין אלמנה לגרושה כי מניקה דומי' דמעוברת א\"כ מה מעוברת דאין לחלק בין ר\"ג לאחרינא אף מניקת (מסוגיא דף אעפ\"י דף סמ\"ך ע\"ב וברש\"י שם משמע דר\"נ לא התיר לר\"ג אלא מניקת אבל מעוברת באיסור קיימא מטעם דחסא) וממילא נדחה דינו של ר\"נ ויפה השמיטוהו הרי\"ף והרמב\"ם לשטתייהו הך חילוק דר\"ג ומעתה אחרי שבארתי שגם הרי\"ף והרמב\"ם קיימו בהך שיטה דמניקה דומי' דמעוברת וא\"כ אין חילוק בין גרושה בין אלמנה ובין נתעברה בזנות כספק מהרי\"ל הנ\"ל מי ימלא לבו להקל ממש נגד כל הקדמונים.",
            "ברם דברים שאמרתי טעות הם אם ר\"נ עבד עובדא והתיר לנשי דבי ר\"ג ע\"כ שיש שום אופן דלא אמרינן בזה מניקה דומי' דמעוברת ולא נמצא מפורש בש\"ס אמוראי דפליגי עלי' דר\"נ בזה אדרב' המעיין בסוגיא שם היא כר\"נ א\"כ מי יכריע כנגדו ועוד הא הרא\"ש ביבמות ובכתובות פסק כר\"ת אף דהש\"ת הדר מטעמא דדחסא עכ\"ז מעוברת ומניקה שוין מניקה דומי' דמעוברת עיין שם ומבוא גם הך דינא וכן נתנו למניקה חיישינן שמא תחזיר המניקה ונשי דר\"ג שאני אלמים וחזקי' היו עיין שם וק' למה לי כולי האי תיפוק לי' מניקה דומי' דמעוברת וכן קשה להיפוך שמתיר אשה שצמקו דדיה או שפסק חלבה בחיי בעלה כו' הא מניקה דומי' דמעוברת ועיין בב\"ש אה\"ע סי' י\"ג ס\"ק כ' ועוד הר\"ן וה\"ה כתבו בפי' דבכל גוונא אסור ל\"ש אלמנה ול\"ש גרושה כי מניקה דומי' דמעוברת וכתב שכן דעת השאלתות וכ\"ד הרמב\"ם ולזה הסכים הרשב\"א ז\"ל וכתב מיהו בגרושה דוקא כשהניקתו קודם שנתגרשה עד שהכירה אבל קודם הזמן הזה לא דהא אי בעיא לא תינק אותו כלל אפי' בשכר עכ\"ל וקשה לדידהו הא מניקה דומי' דמעוברת והרגיש בזה הלח\"מ שם ולכך אני אומר נשי דר\"ג שלא הניקו ונתנו תכף למנקת והיו שאננות ובוטחות שלא תהדרו (שאין לנו אתה בזה\"ז כיוצא בה) או אשה אשר צמקו דדיה או פסק חלבה בחיי בעלה ושכרה מניקת וכי\"ב אין להם שם מניקה כלל לומר עליה מניקה דומי' דמעוברת ודבר זה למדתי מתורת הרא\"ש שכתב וז\"ל והיכא שגמלתו בחיי בעלה נראה שמותר לינשא דליכא למיגזר מידי כו' וכן משמע הלשון מניקת חברו שמת בעלה שהיתה מניקתו כשמת בעלה ומטעם זה נראה להתיר אשה שדדיה צמקו עכ\"ל (והגאון ב\"ש סי' י\"ג ס\"ק כ' כתב כזה מסברא דנפשי') ולדעת הר\"ן וה\"ה שהבאיתי דס\"ל מפורש דאמרינן מניקה דומי' דמעוברת ואפ\"ה קימו וקבלו דעת הרשב\"א בגרושה כ\"ז שאין מכירה אינה נקראת מניקת חברו וצ\"ל לדידהו אף דנקראת מניקה מניקת חברו לא נקראת לומר עליה מניקת חברו דומי' דמעוברת חברו ועיין לקמן אי\"ה.",
            "ולכך דקדק רז\"ל יבמות דף מ\"ב ע\"א אלא סתם מעוברת למניקה קיימא וילד\"ק מאי סתם דייקו די אומר אלא מעוברת למניקה קיימא אלא דר\"ל סתם מעוברת אבל לא כל מעוברת לאפוקי גרושה לדעת הש\"ר צמקו דדיה לדעת הרא\"ש נתעברה בזנות לדעת הר\"מ טורמשא בהגמ\"ר פ' החולץ ומהר\"י מינץ סי' ה' ובמקום דכל המשפחה אינן מניקות להוראת הגאון מוה' שעפטל ז\"ל חלב ארסי לדעת הח\"צ סי' ס\"ד ס\"ה ס\"ו ונודע ביהודה חלק אה\"ע סי' י\"ד וט\"ו ועשירה שהכניסה שתי שפחות או נכסי' הראוי' לקנות שתי שפחות לדעת אמונת שמואל הנזכר באה\"ע סי' י\"ג בב\"ש ס\"ק ל\"ז ובח\"מ ס\"ק י\"ג ונתעברה באמבטי לספק של הגאון בעל ברכי יוסף ועיין לקמן וכי\"ב סכ\"ז כל אלה אסורות כשהן מעוברות מטעמא דדחסא דס\"ד לא זז ממקומו ולכך נקטה הבריית' מעוברת ומניקת חברו אשר לכאורה לפי מה דמסיק מעוברת למניקה קיימא לא ה\"ל למימר אלא לא ישא אדם מניקת חברו וממילא מעוברת אסורה כי מעוברת אסורה כי מעוברת למניקה קיימא ואפ\"ה אסורה משום דחסא ובזה חזיתי ובארתי לשון חכמים לא ישא אדם מעוברת חברו ומניקת חברו וקשה חברו חברו למה לי יען זה הדבר אשר דברתי מעוברת חברו אעפ\"י שאינה מניקת חברו ע\"ד שכתבתי (ודרך פלפול י\"ל גם מניקת חברו אעפ\"י שאינה מעוברת חברו עפ\"י מ\"ש בהגהות אלפסי והעתיקן רמ\"א באה\"ע סי' פ\"ב סעיף ה' אפי' אשה אחרת שהניקה ולד עד שמכירה כופין אותה ומניקה כו' והוסיף בעל חסן ישועות בשם רבו ומביאו בעל ברכי יוסף סי' י\"ג ולא תנשא תוך כ\"ד חדש א\"כ היא מניקת חברו ואינה מעוברת חברו) ובזה תירצתי מ\"ש מורינו הגאון ז\"ל בנודע ביהודה בחלק אה\"ע סי' י\"ח דף י\"ד ע\"ב בד\"ה ואמנם כשהקשה הגמרא אלמה תני' לא ישא אדם כו' ונדחק בטעמא משום סנדל ודחסא וקשה תינח מעוברת מניקה מאי איכא למימר אם ידע איזה טעם במניקה למה לי' למיהב טעמא במעוברת הא מעוברת סופה מניקה עיין שם בארוכה אבל לפי מ\"ש המקשה רוצה למיהב טעמא במעוברת שאינה עומדת להניקה וקאמר משום סנדל ומשום דחסא ומסיק לתרץ קושיא המקשה הראשון דחכמים גזרו אף היכא דקים לן שהיא מעוברת משום דסתם מעוברת כו' אבל בוודאי מעוברת דלאו מניקה טעם דחסא במקומו עומד וכל הולך ישר ישפוט מישרים מה דפריך ה\"נ חייס אינו אלא להיות שקיל וטרי להסיק סתם מעוברת כו' כי מה דפריך ה\"נ חייס אינה קושי' כ\"כ כי אינו דומה חייס דידי' שהוא משגיח ומשמר את הולד וכ\"מ לישנא דחייס משא\"כ מעוברת חברו אף שאין אדם מתכון להרוג את הנפש כמו שפירש\"י אין ענין לחייס דידי' ומעתה צדקו דברי הרמב\"ם שהעתיק לשון הבריית' כצורתה וכן גזרו חכמים שלא ישא אדם מעוברת חברו ומניקת חברו וממילא נשמע מעוברת חברו אעפ\"י שאינה מניקת חברו ולכך כתב אעפ\"י שהזרע ידוע למי היא מעוברת שמא יזיק הולד בשעת תשמיש שאין מקפיד על בן חברו דקדק לומר שאינו מקפיד והוא כמ\"ש שאינו משמרו כ\"כ אף שאינו מתכוין להרוג ועל מניקה נ\"ט שמא יתעכר החלב כי שני טעמים צדקו יחדו בגמרא על מעוברת ועל מניקה כמ\"ש אמנם בנימוקי יוסף והרא\"ש משמע לשטת הש\"ר הזקן כאשר מסיק הש\"ס סתם מעוברת למניקה קיימא חזר מטעם דחסא לגמרי ואפי' גרושה מעוברת מותרת להינשא ויש לי בזה מקום לפלפל ואין להאריך בזה.",
            "עכ\"פ לפי מה שבארתי לשטת הרמב\"ם המעוברת אסורות אף דלא קיימו להנקה ובמניקות יש חילוק כי חז\"ל דייקו סתם מעוברות למניקות עומדות ולא כל מניקות ולשטת הש\"ר לדעת הרא\"ש והנ\"י סתם מעוברת למניקה קיימא אבל יש מעוברת שאינה קיימת למניקה כמו גרושה ומותרת אפי' בעודה מעוברת ומעתה נחזי מה דינה של נתעברה בזנות הנה בעודה מעוברת לא מיבעיא לדעת הרמב\"ם ודאי אסורה שכתב ואעפ\"י שהזרע ידוע למי היא מעוברת שמא יזיק הולד בשעת תשמיש שאינו מקפיד על בן חברו עכ\"ל וק\"ו הדברים אם התם שהזרע ידוע למי הוא ואף אם הוא אינו מקפיד היא מקפדת ומשמרת את העובר ואפ\"ה אסורה מכ\"ש נתעברה בזנות די\"ל כשם שהפקירה נפשה לזה כו' ואין הזרע ידוע למי הוא וגם היא אינה מקפדת ביותר נוח לה אם לא יהי' לה ולד ואף דאז\"ל במס' כתובות דף ס' ע\"ב דלא עבדי נשי דקטלי לבניהו היינו בידים אבל מ\"מ אינה משמרתו ואינה מקפדת ובזה י\"ל גם הש\"ר הזקן מודה אף דמתיר במעוברת גרושה דעכ\"פ אכא חייס והיא משמרתו אבל לא נתעברה בזנות ועוד דכל הפוסקי' לא העתיקו אלא שהתיר הש\"ר בגרושה מניקה אבל לא בגרושה מעוברת זולת הרא\"ש והנ\"י והמה יחידים בדבר הזה.",
            "אבל נתעברה בזנות אף שהתחילה להניק ועדיין אינה מכירה יש לצדד להקל אף שכבר שם מניקה עלי' אבל שם מניקת חברו אין עליה תמן תנינא ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה מניקה את בנה אבל נתעברה בלי חופה וקדושין היא אינה אשתו והוא אינו בעלה ואינה משעובדת להניק כלל ואינה נקראת בשם מניקת חברו לא מיבעי' לדעת הש\"ר דבגרושה אפי' מכירה אחרי שאינה משעובדת עוד לבעלה להניק (אם לא במקום שאינו רוצה לינק מאחרת והוא משום סכנה ואין חולק בזה אם היא אמו או אשה אחרת כמ\"ש לקמן בשם ריא\"ז) א\"כ ק\"ו בנתעברה בזנות אם גרושה שהיתה על כל פנים משעובדת לבעלה בעודה מעוברת ובעודה הניקה טרם הגירושין אזיל השעבוד כאשר נתגרשה נתעברה בזנות שלא היתה משעובדת מעולם מכ\"ש שא\"צ להמתין כ\"ד חדש ואף דרוב הפוסקי' חילקי' על הש\"ר בזה ר\"ת ורשב\"א והר\"ן ונ\"י וה\"ה והרא\"ש והטור והאגודה והגמ\"ר ויש\"ש ומסתעיין משאלתות דר\"א (הנה מפסקי תוספות יבמות וכתובות משמע שהסכימו עם הש\"ר ובקיצור פסקי הרא\"ש משמע קצת סתירה מיבמות לכתובות ובריא\"ז פ' החולץ מסכים עם הש\"ר וז\"ל גרושה אעפ\"י שהבן מכירה אינו מניקתו אלא בשכר כאשה נכרית לפיכך א\"צ להמתין כמו שאין הנכרית צריכה להמתין כמבואר בקונטרס הראיות ועיין פ' אע\"פ עכ\"ל) דוקא בגרושה שהניקה קודם שנתגרשה עד שהכירה כמבואר בהר\"ן פ' אעפ\"י ובה\"ה בשם הרשב\"א שכתבו שהרשב\"א מסכים עם ר\"ת ואפ\"ה כתבו ומיהו בגרושה דוקא בשהניקתו קודם שנתגרש' עד שהכירה כו' והעתיקו הב\"י להלכה באה\"ע סי' י\"ג יז\"ל ומדברי הרשב\"א שכתבתי בסי' הזה שכתב ה\"ה בשמו ובגרושה שרי בכה\"ג אפילו בהתחילה להניקו בעודה תחת בעלה אם אינה מכירה שרי וראיתי מורי' עושים מעשה כדברי הרשב\"א ולא מחיתי ביד' כיון שיש להם אילן גדול על מי שיסמוכו ועוד דמידי דרבנן עכ\"ל ועיין בח\"מ ס\"ק י\"ז ועיין ב\"ח.",
            "מכ\"ש אם לא נתנה הדר בפי התינוק מעולם שכתב הש\"ג פרק אע\"פ אם גם היא בכלל מניקת חברו בשם הרא\"ש והטור שחל עליה שם מניקת וסיים וצל\"ע כי גם ראיתי מקילין להתיר ובתשובות בר ששת אוסר עכ\"ל והגאון תפארת למשה בסוף ספרו מקיל בגרושה אם לא נתנה דד בפי התינוק אפילו לדעת ר\"ח עיי\"ש גם מורי הגאון ז\"ל בנודע ביהודה חלק אה\"ע סוף סימן י\"ז מתיר בגרושה אם לא התחילה להניק וכתב דברים של טעם ודעת וז\"ל והנה בש\"ע בסימן י\"ג סעיף י\"ד זה שאמרו בגרושה יש מי שאומר דוקא דהניקתו קודם שנתגרשה עד שהכירה כו' ויש מי שאומ' דאשה שמת בעלה והניחה מעובר' וילדה ולא הניק' כו' צריכה להמתין כ\"ד חודש ונראה מדבריו הוא הדין בגרושה והנה דברי הש\"ע סתרי אהדדי דבריש דבריו כתב דעת המתיר בשם יש מי שאומר ולשון יש מי שאומר דרכו של ש\"ע לומר על דברי יחיד שאין הלכה כמותו ובסוף דבריו כתב האוסר בשם יש מי שאומר ואמנם הדבר פשוט דבהתחילה להניק אך שאינו מכירה בזה תופס דעת האוסרים עיקר ולכן הביא דברי המתיר בשם יש מי שאומר ובלא התחילה להניק תופס עכ\"פ בגרושה דעת המתיר עיקר ולפי שמדברי הריב\"ש שהוא האוסר משמע דה\"ה בגרושה ולכן כתב דעתו בשם יש מי שאומר עכ\"ל ואמינא קצת ראי' יגיד עליו ריעו שם בהגהות רמ\"א סעיף י\"ג וז\"ל ואין חילוק בין התחילה להניק או לא התחילה וכתב בח\"מ לא קאי ארישא רק דין באפי נפשי' הוא כלומר ל\"ד מניקה ממש אלא כל שראוי להניק ויש לה חלב בכלל מניקת חברו עיין שם בב\"ש וילד\"ק למה באמת לא כתב הרמ\"א כן בסוף הסימן על מה שסיים המחבר ומשמע מדבריו דה\"ה בגרושה והל\"ל ואין חילוק בין התחילה להניק כו' וקאי אכל הסימן (וכן מהר\"מ יפה העתיק הגהות רמ\"א בסעיף י\"ג) אלא כדעת מורי ז\"ל ודוקא באלמנה ולא בגרושה וכ\"מ בד\"מ על מה שהביא הבית יוסף תשובת הריב\"ש באשה שמת בעלה כו' ולא הניקה כו' שצריכה להמתין כו' ציין הוא ז\"ל (בסי' יו\"ד דפוס ברלי') וכן הוא בתשובת מהרי\"ו כו' דאין חילוק בין התחילה להניק כו' עכ\"ל וקשה למה ציין על סוף דברי הב\"י וה\"ה לגרושה שילדה ולא הניקה כו' אלא העיקר בגרושה לא משמע לי' להחמיר.",
            "ואפי' אם נקבל דמשמע לי' להמחבר לדעת הריב\"ש לאסור בגרושה אפי' לא התחילה להניק כאשר הציץ הב\"ש בסוף ס\"ק ל\"ח די לנו להחמיר בגרושה שהיתה עכ\"פ משעובדת תחת אישה טרם הגירושין ונכנסה בתקנתא דרבנן בעודה נשואה אבל נתעברה בזנות לא שלא היתה משעובדת לעולם כמבואר בתשובת מהר\"י מינץ סי' ה' ומורינו הגאון בנ\"ב חאה\"ע סי' ח\"י דף י\"ג ריש ע\"ג מביא סברא זו בשם שואלו לסלק השגת הצמח צדק והיא סברת מהר\"י מינץ בעצמו והמעיין בתשובת מורינו שם יראה שלא ראה אז דברי מהרי\"מ כי הנה מורי שם כתב וז\"ל ובמניקה מזנה אכתי לא עמדנו ע\"ד ר\"ת בזה ולדעתי הדבר קשה להקל במזנה למאן דמחמיר בגרושה ואדרבה הואיל ואין כאן אב מוטל על הב\"ד לפקח על תקנת הולד לכופה עכ\"ל כבר הרגיש בזה מהרי\"מ בעצמו וז\"ל ומרדכי פ' אעפ\"י פסק הש\"ר דבגרושה מניקת מותרת כו' ואעפ\"י שאם מכירה כופה בב\"ד להניקה מ\"מ אין השיעבור כ\"ז שלא כפו אותה בב\"ד ומותרת להנשא כו' הרי לדעת הש\"ר הא עובדא דידן דלא אתא לידי כפי' לעולם כיון דאין כפי' בלתי קבלת שכרה וזה ברור שא\"א לכוף הצבור כו' כי יתרבו השתוקין כו' וכיון שאין כאן כפי' הרי לפנינו שכתב המרדכי בפי' לדעת הש\"ר שהיא מותרת לינשא אפי' במכירה ואפשר אחרי שאין פה עמנו לכוף כלל כדפרישית כ\"ע מודים אפי' ר\"ת והשאלתות כו' כי לא נקרא מכירה אחרי שיונק גם כן מאחרת עכ\"ל והוא לענ\"ד הדבר פשוט מה גם שמוטל הולד על הב\"ד להחיותו עכ\"ז עליה אינו מוטל ויכולים הב\"ד להשכירו מניקה אחרת וכי נכוף אותה בשביל שהיא אמו וכי גרעה מדין זה מגרושה שגם ולדה מוטל על הב\"ד ועיין בהגהות רמ\"א אה\"ע סי' פ\"ב סעיף ה' ועיין שם בח\"מ סק\"ו.",
            "הן אמת שגם מהרי\"ל בתשובה סי' ק\"י מחמיר במזנה וגם הוא מביא הך סברא דב\"ד כופה אבל בעניותי אני אומר שאינו ענין לכאן וז\"ל לענין מניקת דזנות דכתב מר נ\"י לר\"ת אין חילוק כו' וכן לאידך ראי' דר\"ת כו' ומה שחלק מר דאב או ב\"ד יכוף גרושה במכירה וזאת מי יכוף אותה מטבותא דמר לא כי בודאי הב\"ד או קהל דמוטל עלייהו לפרנס התינוק הי' כופין כמו אב דמ\"ש הא גורשה לא משעבדת לי' אלא מפני הסכנה הוי טעמא ה\"ה כה\"ג עכ\"ל המעיין בדבריו יראה שאינן אלא לדעת ר\"ת ומוירי אם הולד מכירה והוי זנות דומי' דגרושה וכופין לדעת ר\"ת אבל באין מכירה ומכ\"ש כשלא הניקה מעולם דגם ר\"ת מודה כמ\"ש לעיל בזה ואפשר גם מורינו הגאון ז\"ל מדבר במניקה מזנה שכבר היא מניקה וכן נראה לענ\"ד בנ\"י ובהנמ\"ר פ' החולץ וז\"ל מניקה שנתעברה בזנות בא המעשה לפני הרב ר' מרדכי טורמשא והתירה ואמר דאפי' ר\"ת האוסר הוי משום שכופה אבי התינוק וזנות מי יכוף ולכן התירה ולא הודו לו חכמים דמ\"מ ב\"ד יכופו אותה עכ\"ל פקח עיניך וראה דלא הודו לו חכמים בדבר הזה שאמר שגם ר\"ת מודה בזה אבל לדעת הש\"ר ודאי ההיתר ברור גם להחכמים החולקי' וגם מה שנחלקו עמו הוא משום דב\"ד יכופו אותה ודוקא במכירה אבל באינה מכירה לא נשמע ולא נראה דחלקו על הר\"מ טורמשא ומכ\"ש ומכ\"ש אם לא התחילה להניק אף לדעת ר\"ת.",
            "אמנם בעל צ\"צ סימן נ\"ה וק\"ד חשש להחמיר במניקה מזנה והאריך בתחלת דבריו שאין לדמות לדורו של מהר\"י שלא היה דורו יפה מה שאין כן בדורו של צמח צדק משפט ומישרים גם בעש\"ג מענישי' עיי\"ש אפשר יפה דבר ובזמנו דבר שהיה דומה עליו שדורו יפה אבל בזמננו בעו\"ה אדרבה מענישים מי שמעניש אותן והדור פרוץ מרובה ויפה כתב מהרי\"מ בזה אין להאריך ואין צריך ביאור כי מפורסם הוא א\"כ אין מקום להחמי' כלל בנדון דידן כי בפירש כתב הגאון בעל צמח צדק שם אף שהרמ\"א בסימן י\"ג סעיף י\"א אינו מקיל אלא במופקרת לזנות היינו אם הדיר כשר אבל אם הדור פרוץ אף שהיא אינה מופקרת לזנות יש להקל עיי\"ש מלתא בטעמא אלא שלא אדבר כעת מדעת הרמ\"א עד לקמן אי\"ה ועתה אדבר אף כי אפשר דרא.",
            "הנה הבעל צמח צדק כתב שם וזה לשונו מכל מקום משמע מדברי כלם דמזנה עדיפא מגרושה ולכל הפחות הש\"ר הזקן דמתיר בגרושה מכ\"ש שמתיר במזנה ולי יש שטה אחרת בזה דמשמע לי בהיפוך ואומר אני אפילו הש\"ר הזקן דמתיר בגרושה כו' מודה במזנה שאסורה כו' כתב הרא\"ש פרק החולץ משום שלא יבא הולד לידי סכנה והיינו משום שרוב נשים חסות על ילדיהן ומניקתן אפילו אינן משעבדות להניקן לכך אם היא אסורה לינשא לאחר ודאי היא חסה על הולד ומניקתו כו' וכיון דהכי הוא טפי אית להחמיר במזנה מבגרושה דעל כרחך לא התיר הרש\"ה אלא בגרושה דאף על גב דהיא לא תניק את ולדה הרי אבי הילד קיים הוא ישכור לו מניקת כו' אבל מזנה אם תהי' מותרת להינשא כו' מי ישכור מניקת לולד דאין היא נאמנת לומר למי נבעלה שישכור מנקת לולד ולכך יש לנו לומר שאסורה לינשא ואז ודאי תהיה חסה על ולדה כו' עכ\"ל המעיין בהרא\"ש שם ישפוט מישרים שדברי הרא\"ש לא נאמרים אלא לשטת ר\"ת ולא לשטת הש\"ר (ואין מן הצורך להעתיקו כי הרא\"ש מצוי) גם הי' בן גילו להגאון מהרי\"ל בתשובה בראיה זו שגם הוא מביא דברי הרא\"ש וכ' עליו וזה לשונו הרי דתלה טעמא דר\"ת בסכנה דהנשים עצמן חסות על ילדיהן ומניקתן ואם כן זנותן נמי ה\"ה כו' עכ\"ל משמע מה שצדר להחמיר הוא לדעת רבינו תם ואף דכתב מהרי\"ל שם בסוף התשובה וזה לשונו ואפשר שהש\"ר דוקא בגרושה שרי דבעל וקרובותיה שכיחי דחסו עליה וב\"ד כופין לפרנס עד שש עכ\"ל היא סברת עצמו ובדרך אפשר קאמר ולא כהגאון בעל צמח צדק שגזר אומר מוחלפת השטה מהגאוני' שבהגמ\"ר ומסתברא מ\"ש הרא\"ש אלא חכמים עשו תקנה זו שלא יבא הולד לידי סכנה ורוב נשים חסות על ילדיהן כו' (מכאן תשובה לבעל ברכי יוסף שנסתפק באשה שנתעברה באמבטי אי שריא להינשא כשהיא מניקה אף על גב דמלתא דלא שכיחי ל\"ג אבל טעם הגזרה משום סכנת הולד וחמירא סכנת' א\"כ אף נתעברה באמבטי לא תנשא כ\"ז שהיא מניקת עיין שם וק' לדבריו ל\"ל להרא\"ש למימר דרוב נשי' חסות כו' אפי' אם אין הרוב חסות הא חמירא סכנתא וגזרו אף משום מעוטא וי\"ל ועיין לקמן אי\"ה דאישתמיטתי' דברי מהרי\"ו) לישנא דגמרא מסייע לי' להרא\"ש סתם מעוברת למניקה קיימא ופירש\"י כשתלד מניקתו עכ\"ל ר\"ל לכך קיימא למניקה משום דרוב נשים חסות על ילדיהן אבל הם לא דברו אלא מסתם ברוב נשים ולא כל נשים ולא במזנה עמ\"ש לעיל.",
            "יען ראיתי למורינו הגאון בנ\"ב חאה\"ע סי' י\"ח דף י\"ג ע\"ג וז\"ל ואני ל\"כ עמדי ודברי החולקים על הר\"מ טורמשא תורה הם דמזנה שאין שם אב אין חולק שאסורה כו' והקשיתי על שטת הרש\"ה שתולה טעם בשיעבוד ומתוך כך מתיר גרושה והרי לב\"ש שום אשה אינה משעובדת להניק כלל כדאית' כתובות נ\"ט ע\"ב כו' מחוורתא מתני' דלא כב\"ש הרי דלב\"ש אינה מניקת בנה כלל אפי' בעודה תחת בעלה כו' והרי בדף ס' ע\"ב על מה דפליגי ר\"מ ור\"י במניקה שמת בעלה ה\"ז ל\"ת עד כ\"ד חדש כו' אמר רנב\"י הן הן דברי ב\"ש הן הן דברי ב\"ה כו' ודוחק לומר דבש\"א כ\"ד חדש היינו לענין זמן הנקה שלא להיות כיונק שקץ שהרי על מניקת שמת בעלה קאמר הן הן דברי ב\"ש כו' אלא ודאי דגם ב\"ש וב\"ה על מניקה שמת בעלה פליגי וא\"כ ק' לב\"ש למה אסורה לינשא והלא לא משעבדא כלל ומה לב\"ש בין אלמנה לגרושה לשר הזקן ומתוך קושי' זו הוכחתי דע\"כ לא הותר הרש\"ה אלא בגרושה דאיכא אב אבל באלמנה דליכא אב מודם הש\"ר שאין חילוק בין מתעבדא ללא משעבדא ומעה הרי לב\"ש לא היתה משעובדת בשום פעם ואפ\"ה כשמת בעלה כיון דליכא אב אסרו' חכמים להינשא כדי שתניק וא\"כ ה\"ה למזנה דמה בכך שלא נשתעבדא כלל הרי היא כאלמנה לב\"ש עכ\"ל ודפח\"ח אמנם צל\"ע מנא לי' לרבינו הגאון להוכיח מקושיא זו דיש לחלק בין איכא אב לליכא אב ולהחמיר במזנה דלמא י\"ל מפאת קושיא זו לדחות דברי הש\"ר ולהוכיח דאלמנה וגרושה שוין וגם ב\"ש ס\"ל סתם נשים חסות על ילדיהן כסברת הרא\"ש ואפי' אינן משעבדות ועתה נ\"מ אפי' הכניסה אלמנה שתי שפחות דלא משעבדא להניק ואפ\"ה אסורה כ\"ד חדש כמו לב\"ש דכל נשים אינן משעובדות ואפ\"ה לא תנשא כ\"ד חדש מטעם חסות לאפוקי מההיתר של בעל אמונת שמואל (ועיין בח\"מ סי' י\"ג ס\"ק י\"ג וב\"ש ס\"ק ל\"ז) אבל לא להוכיח מכאן לחלק בין יש אב לאינו אב ולהחמי' במזנה אולי במזנ' קיל מגרושה ואלמנה דא\"ל בזמנה סתם נשים חסות כמ\"ש אמנם עכ\"פ יפה הוכיח להחמיר במזנה לשטת הש\"ר אבל י\"ל גם להש\"ר אינה הוכחה מקושיא זו דיש להוכיח מקושי' זו דהרש\"ה לא התיר בגרושה אלא באין מכירה וב\"ש במכירה איירי ודלא כב\"י אה\"ע כמ\"ש מורינו הגאון בעצמו שם סי' י\"ד דף י\"א ע\"ג (ומורינו הגאון ז\"ל שם סבר שזה דעת ב\"י לבד וכבר כתבתי לעיל שזה דעת ה\"ה והר\"ן ויתר פוסקי') אבל להוכיח במזנה להחמיר אינו מוכרח יען כ\"ז אינו אלא דרך מו\"מ.",
            "אבל אחרי שקושית מורינו הגאון ז\"ל חמורה מאד כאשר סיים בעצמו ואני מתפלא על כל הראשונים והאחרונים שלא הרגישו בזה עכ\"ל עניתי ואמרתי אולי אמצא חן המקום ב\"ה ליישבה ובהשקפה הראשונה רציתי לומר דב\"ש וב\"ה ודאי לענין זמן הנקה מיירי, (והראני ידידי הרב מו\"ה בצלאל נ\"י שכ\"כ הפ\"י ובס' הפלאה) ולא לענין מניקת חברו כי גזרת מעוברת ומניקת חברו עדיין בימי ב\"ש וב\"ה לא גזרו כי ע\"כ גזרת הבחנה שלשה חדשים וגזרת לא ישא אדם מעוברת ומניקת חברו לא בזמן אחד נגזרו והבאיתי ראי' מסוגיא דיבמות דף מ\"ב ע\"א דאמרו בטעמא דהבחנה ג\"ח ואמר שמואל משום דכתיב להיות לך כו' והוא רק דרך אסמכתא כמ\"ש הבית שמואל ורבא אמר משום שמא ישא ב\"א כו' וקשה הא הטעם פשוט דבקים לי' שהיא מעוברת מסיק שם הטעם משום דחסה ומשום דמעוברת למניקה קיימא וא\"כ היא גופה טעמא דהבחנה שמא מעוברת היא וחשש דחסא וחשש דאינו ממסמסא לי' ביעי וחלב ומצאתי גם מורינו הגאון ז\"ל שם סי' כ\"ג דף ט\"ו ע\"ב הרגיש בקושיא זו וגזר אומר משום קושיא זו אף אם יעלה ספק בלב הבעל אם הוא מן הראשון או ממנו שוב אין חששא דחסה ומעלי לי' ביצים וחלב עיין שם אבל לפמ\"ש שגזרה לא ישא מעוברת ומניקת חברו לא נגזרו בעת שגזרו על הבחנה וגזרת הבחנה היתה קדומה א\"כ יפה אמרו שמואל ורבא טעמא על הבחנה שגזרו ברישא ומצאתי סעד לדברי מהגאון בעל ברכי יוסף שנסתפק באשה שנתעברה באמבטי אם יש לה די' מעוברת ומניקת חברו ופלפול בחגיגה דף י\"ד ע\"ב דשאלו את בן זומא בתולה שעוברה באמבטי ותמה על הרמב\"ם שהשמי' דין נתעברה באמבטי אם כשרה לכהונה ולכך קאמר דבימי ב\"ז עדיין לא נגזרה על מעוברת ומניקת חברו ואחרי שנגזרה על מעוברת ומניקת חברו אין נ\"מ בהא דשאלו את ב\"ז ויפה השמיט הרמב\"ם עייש\"ה א\"כ אם בימי ב\"ז לא נגזרו על מניקת חברו מכ\"ש בימי ב\"ש וב\"ה שהיו קודמים יותר בזמן ואין מקום לקושית מורינו הגאון ז\"ל אבל אחרי העיון נראה שבזמן אחד גזרו על הבחנה ועל מעוברת ומניקת חברו ואי משום קושיא למה להו למיהב טעמא על הבחנה תיפוק להו דטעם פשוט שמא מעוברת היא ומשום תקנת הולד בעודה מעוברת ומניקה כבר הרגישו בזה הרמב\"ן והרשב\"א ביבמות במקומו וכתבו דה\"מ למימר כן אלא שחששא רחוקה היא וכולי האי לא גזרו בספק מעוברת ואמרו בטעמא דעדיף טפי וכבר הביא מורינו הגאון ז\"ל בעצמו דברי הרמב\"ן והרשב\"א שם סימן ת\"י דף י\"ג ע\"א (גם מכאן תשובה להגאון בעל ברכי יוסף שרוצה להמציא משום סכנת הולד חששו אף חששא רחוקה וזהו דלא כהרמב\"ן והרשב\"א) והדרה קושית מורינו על השער.",
            "ואנכי עפר ואפר תחת כפות רגלי מורי הגאון ז\"ל ולענ\"ד אין כאן קושי' כלל ופשוט בעיני ב\"ש וב\"ה מעולם לא נחלקו על מניקת חברו ומ\"ש רנב\"י בכתובות דף ס' ע\"ב הן הן דברי ב\"ש כו' לענין זמן הנקה וכן נראה אחר העיון מרש\"י שם ד\"ה שמנה עשר חדש די לתינוק לינק בכך עכ\"ל וכן נלע\"ד ממקומו היא מוכרע דאין ס\"ד דר\"מ ור\"י יפלגו בפלוגת' דב\"ש וב\"ה ור\"מ כב\"ש ועוד דאמר רשב\"ג אני אכריע לדברי האומר כ\"ד חדש מותרת לינשא כו' אם ב\"ש וב\"ה פליגי במניקת חברו אין על זכרוני במהירות אם נמצא כיוצא בזה בש\"ס דיאמר אחד אני אכריע בפלוגתא דב\"ש וב\"ה דהא כללא הוא ב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה (ואף על גב דאמר ר\"ג במסכת ברכות דף מ\"ג ע\"ב אני אכריע לאו הכרעה היא אלא שנתן טעם לדברי ב\"ש כמבואר בהרא\"ש שם ובפ\"י וכ\"כ תוס' בארוכה במס' ב\"ק דף קט\"ז ע\"א בד\"ה הכרעה ובמס' פסחים דף כ\"א ע\"א בד\"ה אין ועיין בשו\"ת מ\"ע סימן ה' בארוכה עד סוף התשובה גם אין זה בכלל הכרעה כי ר\"ג כאן לדברי שניהם קאמר ואין זה בכלל הכרעה שלישית ועיין עוד בתוס' במסכת שבת דף מ' ע\"א בד\"ה הלכה והארכתי במק\"א בס\"ד לזה הערני ידידי וחביבי הרב המובהק החרוץ ושנון מוה' משה האג מרגלי' נ\"י מור' לצדק בק\"ק פעטשוי) וגם אין הלשון מדוקדק לדברי האומר גם נראה לענ\"ד ראיה ברורה לזה מהרי\"ף והרא\"ש וזה לשונם דקאמר מניקה כו' כו' כ\"ד חדש דברי ר\"מ ר\"י מתיר בי\"ח חדש וקיי\"ל בהא כר\"מ דרב ושמואל כו' עכ\"ל ואי גם ב\"ה מיירי במניקת חברו למה ליה להביא מרב ושמואל תיפוק להו דהלכה כב\"ה בכל מקום אלא ודאי ברור ב\"ש וב\"ה לא פליגי אלא לענין זמן הנקה ולא לענין מניקת חבירו ואזלא הקושי' מעל הש\"ג וגם מורינו הגאון ז\"ל בעצמו לא בנה על קושיא זו להחמיר במזנה אדרבה שם באותה תשובה צדר להקל במזנה דלא כמהרי\"ו כדבעינן למימר קמן אי\"ה בסמוך ונראה.",
            "ובאמת יש לצרף להקל דעת מהרי\"ו בסימן ע\"ג דזנות לא שכיחי ולא גזרו בהו רבנן (מכאן תשובה לבעל ברכי יוסף שהמציא משום תקנת הולד אף במלתא דלא שכיחי גזרו ביה רבנן אישתמיטתי' דברי מהרי\"ו הללו) ואף שמהרי\"ו שם דחה קולא זו מתוספת כתובות וגיטין דדוקא זנות דאשת איש בעדים והתרי לא שכיחי אבל זנות דעלמא שכיחי (והנה משמעות רמ\"א באה\"ע סימן קע\"ז סעיף ב' בהג\"ה גם באונס ומפתה אינן שכיחין וי\"ל) כבר כתב מורינו הגאון ז\"ל חלק אה\"ע סימן ט\"ז ובסימן ח\"י בד\"ה ואמנם באמת זנות שכיחי אבל מעוברת או מניקה בזנות לא שכיחי דאשה מזנה ומהפכת ומזנה והיה מקום להתיר במזנה ובסימן כ\"ג שם הוסיף עוד וכתב ואמנם אפשר שלא התעבר לא מקרי גזרה דרוב נשים מתעברות (צל\"ע וכי רוב נשים מניקות מתעברות) אלא אכתי תוכל למסמס בביעי וחלב ושמא לא יהיב הבעל הוא רק גזרה ובמקום שיש עוד צד להקל יש לצרף גם זה עכ\"ל על כל פנים יש לנו נ\"י ועה\"י להשען עליו לסקל במזנה במקום שיש עוד צד להקל ונביא לקמן אי\"ה צדדים וצדי צדדים בזה. יען עדיין גבה טורא ביננו הוא הר גדול ונורא הרמ\"א באה\"ע סימן י\"ג סעיף י\"א וז\"ל ויש מקילין במזנה ויש להקל במופקרת לזנות כדי שיהיה בעלה משמר' עכ\"ל הנה מהר\"ם יפה השמי' כ\"ז בלבוש אבל משום הא לא ארי' אין יחיד האחרון יכול לדחו' דברי הראשונים מהר\"י מינץ והגמ\"ר בלי טעם וראי' וממקומו הוא מוכרע אפילו הרמ\"א שאין דעת' להקל במזנה כהגמ\"ר עכ\"ז הביא דבריו בשם י\"מ ומכריע דעתו דוקא אם היא מופקרת לזנות כמהר\"י מינץ אבל להשמיט דברי הראשונים לגמרי בלי טעם ודעת מזה אין ראי' לא להקל ולא להחמיר הרי להדי' דהרמ\"א לא הכריע להקל אלא במופקר' לזנות לכאורה רציתי לומר מ\"ש הרמ\"א וי\"מ במזנה ויש להקל במופקרת כו' קאי על דברי המחבר שכתב גזרו חכמים שלא ישא מעוברת חברו ומניקת חברו כו' עלה קאי וי\"מ במזנה ויש להקל במופקרת לזנות אפי' בעודה מעוברת כמו גרושה לדעת הש\"ר כמ\"ש הנ\"י והרא\"ש אבל לפי משמעות סדר דברי המחבר והרמ\"א לא נראה כן.",
            "הנה פשוט מה שמקיל הרמ\"א להתיר מניקת חברו אם היא מופקרת לזנות אף שאין אנו אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברו אמנם זה דומה לאמת' דפומבדית' דהוו קא עבדי בה אינשי אסורא קסבר רבינא דכופן את רבה לשחררה גיטין דף ל\"ח ע\"א וכ\"פ הרמב\"ם וש\"ע י\"ד סי' רס\"ז סעיף ע\"ט אע\"ג דמשחר עבדו עובר בעשה וכן באשה שחצי' שפחה וחצי' ב\"ח דמנהג הפקר נהגו בה וכפו את רבה ועשאה ב\"ח כמבואר שם ובדף מ\"ג ע\"ב וביבמות דף ס\"ו ע\"א ועיין תוספות במס' שבת דף ד' ע\"א ובעירובין דף ל\"ב ע\"ב ובגיטין דף מ\"א ע\"ב ובכ\"מ ציינו קושית' על אשה שחצי' שפחה כו' ולא על אמת' דפומבדיתא משום דאמת' אינה אלא אליבא דרבינא משא\"כ ההיא דאשה דחצי' שפחה ונהגו בה הפקר והוא אליבא דכ\"ע זולת הרשב\"א בחדושיו למס' שבת כ' בחציו עבד וחציו ב\"ח לית בי' משום בהם תעבודו משום צד חירות שבו וההיא אמתא משום שרבים היו נכשלים בה כו' ודבריו צע\"ג כאשר שמעתי גם מאת ידידי הרב נ\"י זה ימים רבים בשם רבו ידידי הגאון מוהר\"ל פישלש נ\"י א\"כ קשה מאי קא פריך שם לאביי מאשה שחצי' שפחה כו' ומאי קא דחי הכי השתא כו' תיפוק לי' דחציו ב\"ח לית בה משום בהם תעבודו משא\"כ באמת' דפומבדית' דיש בה עשה בהם תעבודו ס\"ל לאביי משום איסור לבד לא אמרינן לאדם חטא כדי שיזכה חברו אמנם שלא לדמות חלילה הרשב\"א כטועה ונעלם ממנו הסוגיא במקומו נלע\"ד דאינו דומה חצי' שפחה לחציו עבד כי חציו עבד על חציו חירות שבו אין בו משום בהם תעבודו וחייב בעשה דפ\"ו משא\"כ בשפח' אף על צד חירות שבה אינה מחויבת בפ\"ו (ועיין תוספות במס' גיטין דף מ\"א ע\"ב בסוף ד\"ה לא) ומה דכפו אותה הוא משום דנהגו בה הפקר כמבואר בשמעתין ולאו משום פ\"ו כריב\"ם כמבואר שם דף מ\"ג ע\"ב א\"כ חצי שפחה ואמתא שוין ואחרי בינותי בספרים מצאתי בחדושי מהר\"מ ברבי הנדפס מחדש הרגיש בקושי' הנ\"ל עייש\"ה שדבריו דחוקי' ואין להאריך עכ\"פ אנן פסקינן אפילו בעשה של תורה בשפחה גמורה אם נהגו בה מנהג הפקר כופין את רבה ומשחררה מכ\"ש במזנה מינקת חברו דרבנן מכ\"ש אם לא הניקה מעולם (ולא נעלם מעיני דברי ה\"ה פ\"ט מהל' עבדים דליכא עשה דד\"ת והעיקר הוא משום ל\"ת ל\"ת להם חן ועיי' מג\"א סי' צ' ס\"ק למ\"ד ועין מהר\"י ן' לב חלק ד' ועיין ברכי יוסף א\"ח סי' נ\"ה ועיין בהגהות נתיב חיים סי' רס\"ח ויש לי בזה פלפול ארוך והוא דרך אגב ואין לפלפל ואין למדין) ובפרט לפמ\"ש בצ\"צ אם הדור פרוץ אף שהיא אינה מופקרת דין אחד יש להם להקל ולענ\"ד ה\"ז דומה לכהן שעלתה לו יבלת דאמרינן במס' עירובין דף ק\"ג ע\"ב חברו חותכה לו בשיניו דקא עביד שבות כדי שיזכה חברו בעבורה עיין שם אע\"ג אם חברו אינו עובד עבודה אינו עושה עבירה עכ\"ז מותר לעבור על שבות דבריהם כדי לזכות את חברו מכ\"ש בעובדא דידן שזכות הוא לה ומי יודע מה ילד יום כי העניות מעבירים את האדם כו' ועיין בא\"ח סי' ש\"ו סעיף י\"ד ובאחרונים שם דוק ותשכח.",
            "מכ\"ש בנ\"ד שהבועל הודה בהודאה גמורה שממנו נתעבר' להתחייב א\"ע לזון את הולד שאין כאן חשש אפילו להפוסקי' באיסור דאוריית' חוששין כשם שזינתה עם זה כו' באיסור דרבנן רוב פוסקי' דל\"ח ועיין ב\"ש אה\"ע סי' ד' ס\"ק מ\"ם ובסי' קנ\"ד ס\"ק ט\"ו ותמה אני על הגאון מהרי\"ו סי' ע\"ג שמביא ראי' מדברי הרמב\"ם מהל' יבום וש\"ע סי' קנ\"ו סעיף ט' מי שזינה עם אשה כו' ואמר זה העובר ממני הוא אפי' היא מודה לו ה\"ז ספק חולצת כו' עיין שם מה ענין ספק יבום דאוריית' לספק מניקת חברו דרבנן יגעתי ומצאתי שכוונתי בזה למורינו הגאון שם סי' כ\"ג בד\"ה ומה ועיין עוד שם שאין כאן חשש תקלה כלל שיאמרו קמו רבנן במלתא כו' כי דוקא בגירושין דאיכא למיקם עלי' דמלתא שפיר אמרו דנפיק מיני' חורבא אבל במזנה אפי' חבשוהו בבית אסורים אין אפוטרופוס לעריות וא\"א למיקם עלה דאסורה וליכא חשש כלל שיאמרו קמו רבנן כו' עיין שם דבריו נאמנים ונחמדים ובפי' כ' הב\"ש סי' י\"ג ס\"ק כ\"ג וז\"ל אם הוא והיא מודים שזנתה עמו וממנו נתעברה תו אין חוששין שמא זינתה עם אחר עכ\"ל ועתה פקח עיניך וראה אם הבועל עצמו הוא הנושא הבא לקחת אותה דיש לחוש שמא עיניו נתן בה מיקל הב\"ש מכ\"ש אם הוא והיא מודים שממנו הולד והבועל אומר לא חפצתי לקחתה וקבל לזון את הולד ואומר זה בני דנאמן ואין חוששין כשם שזנתה כו' ואפשר גם מהרי\"ו לא החמיר אלא במקום שהבועל נשא אותה וחשש שמא עיניו נתן בה כנ\"ל אבל אם הבועל אינו רוצה בה ומוד' לה שממנו נתעברה והתחייב א\"ע לכל התחייבות האב לבנו בודאי נאמן כי מי פתי חסר לב יקבל על עצמו לזון בן אחר על שם בנו והוא בנו ליורשו ולהכניס עצמו לכמה ספיקי אסורי תורה ועוד אם יש לחוש שזנתה גם עם אחרים א\"כ היא מופקרת לזנות ומקיל רמ\"א להדי' (וכבר בארתי במקום אחר כל שנבעלה יותר מפעם אחת היא מופקרת ועיין יבמות דף ס\"א ע\"ב ברש\"י ד\"ה מופקרת ואין כאן מקומו) והדבר פשוט במקום שהבועל מודה ואינו חפץ לישאנה ונתן בני למניקת שמותרת ולא עוד אלא שתמהתי במק\"א זה עשרי' וחמש שנים על הב\"ש אשר החליט פסק הלכה סימן ד' ס\"ק מ\"א ובסימן כ\"ב ס\"ק ה' ובסימן ע\"א ס\"ק ח' בשם הריב\"ש אם הוא כופר פטור אפילו משבועה ולא הביא תשובת תשב\"ץ חלק שני סי' י\"ט שמביא דעת הריב\"ש וחולק עליו עיין שם דברים של טעם ודעת וכן משמע במהרא\"י שמביא הש\"ך בח\"מ סי' פ\"ז ס\"ק נ\"ה דלא כב\"ש אלא שאין כאן מקומו אחרי שהבועל הודה ולא בוש והפוסקים הראשונים והאחרונים שהחמירו במזנה הוא מטעם שאין לולד אב לכפותו להחיותי והיא אינה נאמנת על שום אדם כמבואר בדבריהם והגאון בעל צ\"צ הוא גדול שבמחמירי' והאריך שם בתשובה פעמים רבות וכתב כיון שאין אנו יודעים מי הוא המזנה שהרי היא אינה נאמנת לומר למי נבעלה ואין שום אדם מחויב לשכור מניקת לולד כו' וכן נראה מהרא\"ש אשר בנה יסודו עליו משום שאין במזנה אב לכפותו ותחס עיני' על הולד עיין שם באופן שבעולה זו מותרת להינשא אחר לידתה לכל הפוסקים אפילו להמחמירים במזנה מקילי' בה בפרט שתנשא לבעל אחותה.",
            "יש עוד קצת סניף להתירה אחרי שבעל אחותה רוצה בה ותלו בי' טפלי כדאשכחן במס' מ\"ק דף כ\"ג ע\"א ביוסף הכהן שמתה אשתו ואמר לאחותה בבית הקברות לכי ופרנסי את בני אחותך ועיין בתוספות במס' יבמות דף מ\"ג ע\"ב ובהרא\"ש פ' אלו מגלחין שמרחמת על בני אחותה יותר מאחרת ולכך פסק הרמ\"א בי\"ד סי' שצ\"ב סעיף ג' מי שיש לו בנים קטנים ונתרצה לאחותה מותר לכונסה וכ' הש\"ך בשם העט\"ז ויבא עלי' אחר שבעה ומ\"ש הש\"ך שם דבריו דחוקי' ואין לי פנאי להאריך.",
            "סיומא דהאי פיסקא אם תכף אחר הלידה בלי הנקה מהאם כלל יתן האב את הילד למניקת פנוי' ויתחייב את עצמו בכתב ועדים שעליו לשלם דמי המניקת ואחרי ימי הנקה לפרנסו לכל הפחות עד שש שנים (מטעם הכמוס עמדי) והמינקה תשבע בנק\"ח עד\"ר שלא תנשא תוך כ\"ד חדש ותכלול בשבועה להניק הולד הנ\"ל אזי בעולה הנ\"ל מותרת לבעל אחותה דוקא ואחר הלידה בלי פקפוק ולא יהי' לבעל אחותזה לבו נוקפו כלל ויראה זרע יאריך ימים אמנם אחרי ששאלה זו חוץ למקומי אין אני מורה להקל בזה עד שיעיין מעלתו הרב נ\"י בכל מה שכתבתי (מפאת שמעלתו הרב נ\"י הוא השואל ונפיש חילי' לאוריית' וידיו רב לו בחריפות ובקיאות ויש לו בית מלא ספרים מכל הראשונים והאחרונים ואני הגבר ראה עני בדעת תורה ורבות רעות שבעה נפשי וכו' אפשר שאשגה בדבר שתשב\"ר יודעי') ואחר העיון יכול להעתיק מדברי הטוב בעיניו או כלם או מקצתם וישלחם לידידי הרב המובהק המאוה\"ג המופלג בתורה מו\"ה שמואל כהן שדעתו יפה אחרי שהשאלה היא תחת דגלו עלי אהבה אם תסכימו אתם עמדי הן מטעמי דידי הן מטעמי דידכו אני בהדייכו נאם ידידו החפץ בכבודו יהי כזית הודו.",
            "פראג עש\"ק כ\"ז טבת כ\"י טו\"ב ויש\"ר לפ\"ק ה\"ק אלעזר פלעקלס.",
            "והנה כבוד ידידי הרב מוה' בצלאל נ\"י העתק תשובתי הנזכרה למעלה אות באות ושלחה לידידי הרב מוהר\"ש כהן הרב דגליל פילזן ובקש מני לקיים העתק וכתבתי וז\"ל.",
            "ב\"ה יום השלישי ט' שבט תקסג\"ל פראג שלום עד אין חקר טובה וברכה עד בלי די כבוד אהובי חביבי המאוה\"ג שבח עוז ומגדול המופלא והמופל' בתור' מוה' שמואל כ\"ץ אב\"ד בגליל פילזן יע\"א.",
            "הנה כבוד אהובי הרב הגדול מו\"ה בצלאל רנשבורג א\"צ עדות בודאי צוה להעתיק דברי כהוייתן מכ\"ת ממש ואמת חותמי הנ\"ל, נא ישים עיונו על כל דברי וצדדתי להקל כי המשפחה מיוחסת בישראל ובה מופלגי תורה וגדול כבוד הבריות במקום איסור דרבנן וקיימ\"ל כבוד הבריות דוחה ל\"ת דרבנן אף בקום ועשה כדעת הרא\"ש והטור ואף שגדול אחד מן האחרונים בזמננו בנה עליהם דיק בפלפול עצום ונורא עכ\"ז כדאים הרא\"ש והטור בלי חולק להיותם סניף מכ\"ש במקום שרבו המתירין מהראשונים והאחרונים ומה שהחמרתי בכמה דברים אחרי שלא ידעתי שהשלישו כבר המעות כנראה מלשון השאלה נאם ידידו הטרוד מאד ודורש שלומו בכל עת ובכל שעה. ה\"ק אלעזר פלעקלס",
            "גם הרב מו\"ה בצלאל נ\"י הנאמן בבריתי קום מאמרי ושם עינו ולבו על תשובתי הנ\"ל והסכים עמדי להתירה בלי גמגום וכתב בזה קונטרס מיוחד והראה לפני אם ישרו דבריו בעיני וז\"ל אות באות."
        ],
        [
            "נשאלתי על דבר ריבה רכה בשנים נתפתתה והנה היא הרה לזנונים והיא והנואף שניהם מודים הוא אומר אין מנאי והיא אומרת מיני' ונואף אי אפשר לישא אותה אחרי שכבר נשא אשה אחות המפותה הגדולה ממנה ואחרי הנושואין נתגלה הריון המפותה והנה גיסה של הריבה המפותה שהיה נשוי אחותה הבכירה וזה כמשלש שנים מתה אשתו וכראותו גודל יללת גיסתו המפותה את אשר יומם ולילה מאין הפוגות דמעתה על לחיה והיא מבכה על פניה על בתולותיה ועל טומאתה בשוליה נכמרו רחמיו עליה ואמר שאם אינו צריך להמתין לה כ\"ד חודש אחרי לידתה ישאנה אחרי ידעו שלא במרד ובמעל עשתה התועבה הזאת רק נתפתתה היותה רכה בשנים מאוד אבל להמתין כ\"ד חדש אי אפשר לו להיות לו ששה בנים קטנים ועבודה רבה וצריך לעקרת הבית חמותו שהיתה בביתו לעשו' מלאכתו זה שלש אלה השני' יצאה מביתו כעת ואין לו על מי להשען לפרנס ביתו ובניו הקטנים וחפץ הוא בתקנת ביתו לישא אחות אשתו המפותה הזאת באמרו שהיא תרחם יותר על בני אחותה מאשה אחרת אשר איננה קרובה להם ולמען לא יהיו בניו נתונים לעם אחר זה אשת האב נתרצה לקחתה והנואף כבר כתב בכ\"י וח\"י לשעבד עצמו לתת דמי הנקת הולד כל משך כ\"ד חדשי ההנקה וכבר השליש סך עצום לזה וכן אבותיה של המפות' ובני משפחתה ומכללם גם גיסה פלוני אלמוני הנ\"ל השליש סך מסויים להספקת הולד אם יגמל ויגדל שיהיה די מספיק לגדלו עד שיגיע לעונות הפעוטות ואחרי כל אלה השאלה האם אפשרי למצוא תרופה ומזור שלא תהיה המפותה צריכה להמתין כ\"ד חודש אחרי שיש לחוש לעגון קצת ומה גם לפגם משפחתה שהיא משפחה רמה ונשואה ומה גם לטובת הבנים קטנים האם יש לסמוך על דעת המקילין בזה האומרים שאינה נקראת מינקת חבירו אחרי שלא תתן הדד בפי התינוק מעולם ומעות צבורים ומונחים לתקנת הולד לדמי הנקה ומסמוס בביעי וחלב?",
            "תשובה השאלה הזאת שלחתי' לקדם מעלת מחותני וידידי הגאון המאה\"ג סיני ועוקר הרים נ\"י ע\"ה פ\"ה כבוד מוה\"רר אלעזר פלעקלס נ\"י ראב\"ד בי דינא רבא דקהלתנו י\"צ והוא בכבודו שלח תשובתו אלי בארוכה ומראה פנים לכל אופן בראיות ברורות וקבועות כמסמרות וכראי מוצקים ודעתו דעת תורה נוטה להתיר אך התנה בסוף תשובתו שאהי' גם אני מהמסכימים להתיר ואמר דכבודו הגאון נ\"י לא להסכמתי ולא לגמרא וסברא דידי הוא צריך רק מענותנותו כי רבא הוא ביקש שאחוה דעי גם אני ולא אוכל לומר נואש לדבריו אך להיות האריך הוא מאוד וכמעט לא הניח מקום להתגדר על כן יהיו דברי מעוטים.",
            "ולהיות ראיתי פאת דבריו בנוים על דברי הרמב\"ם פ' י\"א מהל' גירושין הלכה כ\"ה אשר עמדו בו בעלי תריסין הכ\"מ הכ\"מ ולחם משנה ומהרי\"ל ומהר\"א שטיין ומהרש\"ל ביש\"ש והבה\"ז בשו\"ת אמונת שמואל המה ראו כן תמהו על הרמב\"ם דנקט גבי מעוברת טעמא דדחסא והוא נדחה למסקנת הש\"ס ביבמות דף מ\"מ ע\"ב והאריכו למעניתם כל אחד לפי דרכו גם בשו\"ת שבות יעקב ח\"א סימן צ\"ה האריך בו ואחריהם כבוד ידידי הגאון המורה הנ\"ל האריך והרחיב הדיבור בכוונת הרמב\"ם בטוב טעם ודעת וגם לי חנן אלקים בישוב מספיק ונכון לדעת הרמב\"ם בזה ואמרתי אציגהו אף שאינו מהצורך לנדון שאלה דידן ואולי עכ\"ז אחרי העיון נפיק מיני' תועלת לשאילתא דא.",
            "ואומר אני דוודאי מודה הרמב\"ם דמסקנה הסוגיא דיבמות מורה דאידחי טעמא דדחסא. אבל יסודו בהררי קודש מסוגיא אחרת והוא דבכתובות דף ס' ע\"ב יעוש\"ה בהסוגיא מן ת\"ר נתנה בנה למניקה כו' עד סוף הענין, והלכתא מת מותר כו' וכתבו שם התוספות בד\"ה ואמר ר\"נ כו' אין לפרש דגזרינן כו' דא\"כ היכי שרא ר\"נ לבי ריש גלותא כו' ע\"ל יעוש\"ה.",
            "והקשה מהרש\"א דהא בכל הני דמייתי בברייתא דרדופה דגזרינן בהו הא אטו הא דליכא למיגזר בהו מיני' וא\"כ אמאי לא ניגזור נמי במינקת הא אטו הא עכ\"ל וקושיא חמורה וראוי אליו היא וכן ראיתי בשו\"ת הרמ\"א סי' קכ\"א הרגיש בה בקו' מהרש\"א ויגע וטרח מאוד ליישבה ובשו\"ת מקום שמואל סי' פ\"ו דף צ\"ב ע\"ג בד\"ה ובהכי נתיישב' כו' השיג על דברי הרמ\"א והדין עמו.",
            "ובתחילת ההשקפה רציתי לחלק ולומר דלשיטת האומרים דהבחנה דאורייתא עיין מזה בב\"ש ובספר ברכי יוסף ועצי ארזים, באה\"ע ר\"ס י\"ג ובשו\"ת פרח מטה אהרן סי' צ\"ח בח\"א, וא\"כ י\"ל דשאני התם בהבחנה דדאורייתא הוא ומחמרינן טפי וגזרינן אף אטו הא דליכא למיגזר בהו, משא\"כ בהא דמינקת דהוי רק תקנתא דרבנן לא גזרינן כולי האי.",
            "ואם תאמר א\"כ מאי פריך ר' פפי לר\"פ ור\"ה ברי' דר\"י מברייתא דרדופה דילמא שאני התם דדאורייתא הוא י\"ל דקושיית' היתה דנהי דלא גזרת אטו היכא דליכא למיגזר כגון אטו לא גמלתו ולא נתנהו למניקה עכ\"פ ה\"ל ליגזר אטו שמא תחזיר המניקה וכמסקנת התוספות ואף שראיתי שוב בשו\"ת מ\"ו הגאון נ\"ב סי' י\"ג דף יו\"ד ע\"ג בד\"ה ומ\"ש מעלתו כו' ששדא נרגא בזה להשואל שרצה לומר הכי ואמר הגאון דאם הבחנה חמורה אין ללמוד ממנה מידי עכ\"ז אין זה מוכרע לפענ\"ד די\"ל דקו' ר' פפי היתה דאם היות אמת דהבחנה חמורה מהא דמינקת א\"כ די לך לנחות חד דרגא דבהבחנה גזרי' אף אטו הא דליכא למיגזר ובמניקה לא ניגזור אבל למה עכ\"פ לא ניגזור במניקה אטו הא דיש ליגזור ודוגמת זה מצינו פעמים רבות בש\"ס דפריך מכח הדרגה וכמ\"ש התוספות והרמב\"ן והרשב\"א והר\"ן ריש נדה דהלל פריך לשמאי מקופה דפריך מכח הדרגה וא\"כ הכא נמי י\"ל הכי.",
            "אך דעדיין אין זה מספיק בישוב קו' מהרש\"א דמה נאמר לשיטת האומרים דגם הבחנה דרבנן ואליבא דכ\"ע ואף להרמב\"ם וקרא אסמכתא בעלמא וכמ\"ש הב\"ש רס\"י י\"ג יעוש\"ה ועוד דלו יהי' דהבחנה דאורייתא אין זה מעלה ארוכה לחלק בין הבחנה למניקת דכל דתיקין רבנן כאין דאורייתא תיקון ואדרבה חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה.",
            "ומזה כדי ליישב קו' מהרש\"א י\"ל דשפט הרמב\"ם לומר דשאני ההיא דהבחנה דגזרינן טפי אף אטו הא דליכא למיגזר משום דהתם איכא תרתי חששות לחומרא חדא הא דהבחנה ומה גם חששא דדחסא אם אולי מעוברת היא ולפיכך גזרינן התם טפי לעוצם החומריות שבה משא\"כ במינקת דאיכא רק חששא חדא דמיעכר חלבה (וכי תימא אם בהא דהבחנה שייך נמי טעמא דדחסא א\"כ לאיזה צורך הוצרכו המתנת ג\"ח משום הבחנה ואמאי לא תסגי לן בטעמא דדחסא ז\"א דכבר הקשו כך הרמב\"ן והרשב\"א ז\"ל ביבמות דתיפוק לי' משום טעמא דמינקת דמעיכר חלבה ותרצו דבשביל דבר שאינו שכיח כזה וחששא רחוקה הוא לא הי' עושין תקנה ליגזר בספק מעוברת ודרך אגב למדנו דסברי הרמב\"ן ורשב\"א דהבחנה דרבנן דאי דאורייתא בלא\"ה לק\"מ ואיך שיהי' עכ\"פ כל זה אמרו הרמב\"ן ורשב\"א רק דמשום הא לבד לא הי' צריכין להמתין אבל השתא מיהת דתקון לה הבחנה ואיכא נמי לצרף טעמא דדחסא א\"כ דינא הוא להחמיר ולגזור טפי בהבחנה וכאמור) וא\"כ מתרצי התוספות שפיר בהא דלא גזר ר' נחמן להני דבי ריש גלותא משום דאין ליגזר אטו הני דליכא למיגזר בהו ובספק מעוברת שהחמירו ליגזר אף בכה\"ג הוא משום דאיכא תרתי חששות (ואפ\"ה פריך ר' פפי שפיר לר\"פ ור\"ה ברי' דר\"י כדכתיבנא לעיל דבהדרגה פריך דדי לנו לאורודי ולנחות חד דרגא שלא ליגזר אטו מה דלא שייך ליגזר אבל היכ' דשייך מיהת ליגזר נגזר גם במניקת) וכיון דר' נחמן עבד עובדא ומעשה רב פסק הרמב\"ם כוותי' לומר דשייך במעוברת נמי טעמא דדחס' דהכי ס\"ל לר\"נ בהכרת כדמוכח מקו' תוס' ומהרש\"א ולפיכך סמך הרמב\"ם על מעשה רב דר\"נ אף שהיא נגד הסוגיא דיבמות כנלע\"ד נכון וק\"ל.",
            "ומה דשינה הרמב\"ם בענין המסמסה בביצים וחלב דבגמרא אמרו ממסמסא לי' בביצים וחלב דקאי אולד וברמב\"ם מבואר דלרפואת חלב הנעכר להאשה הוא נעשה כבר קדמנו הרב בעל ידי אליהו בתיקוניו לומר דלהרמב\"ם הי' הגירסא ממסמסא לה במפיק ה\"א וקאי על האשה יעו\"ש מילתא בטעמא ואני מצאתי און לו בשאלתות פ' וירא שכתב וכיון דלאו ברא דילו' הוא לא יהיב למסמוסה בחלב וביצים עכ\"ל ומלת למסמוסה הכי משמע דקאי על האשה וכדברי הרמב\"ם שאמרנו.",
            "ואולם לא לפלפולא קאתינא כי אם לעיין בשריותא דהך מילתא ולא כתבתי דבר זה אלא לאפוקי ממקצת תשובות האחרוני' שרוצים להוכיח מתוך דברי הרמב\"ם אלה להחמיר במזנה ובגרוש' אפילו אין הולד מכירה ולא מניקה מעולם ולפמ\"ש לישב הרמב\"ם אזלה ראייתם ממנו ואדרבה מתוך דברינו להלן יתבאר לצרף גם דעת הרמב\"ם להמתירן בנדון הזה והנה פרטי סעיפי ההיתר אשר ראיתי לסמוך עליהם בזה הנה הנם.",
            "א, כבר הסכימו גדולי האחרונים בתשובתם להתיר בכיוצא בזה ואזכיר קצתם אשר התירו מצד ראיתיהם הלא המה כתובים בספרתם בשו\"ת אמונת שמואל סי' ב' ג' ד' ועמו הרב מוהר\"ש לוצאטו ובשו\"ת ח\"ץ ומו\"ה זיסקינד ובשו\"ת כנסת יחזקאל ושו\"ת שב יעקב ושו\"ת שבות יעקב ובשו\"ת זכרון יוסף הוא ובית דינו הצדק שהי' מורי ורבותי ועל צבאם הגאון אב\"ד דהמבורג ובית דינו ועוד תשובות רבות תיקצר היריעה מהכילם ובפרט להרשב\"א הביאו ה\"ה פרק י\"א מה\"ל גירושין הלכה כ\"ה והרב\"י בסי' י\"ג באה\"ע וכתב שם הרב\"י שראה מורים להתיר עפ\"ד דברי הרשב\"א ולא מיחה בידם להיות להם על מה שיסמוכו לתלות באילן גדול הרשב\"א ז\"ל וכן הסכים הב\"ח באה\"ע סי' י\"ג להלכה כהרשב\"א ולהלן יתבאר לנו אי\"ה דמקצת הראשונים סוברי' כן והמה השאלתות ורש\"י ורמב\"ם וגם ר\"ת החולק על ר\"ש הזקן יתבאר אצלינו דמודה להרשב\"א ומכ\"ש דיש להקל במזנה וכמ\"ש גם ידידי הגאון המורה הנ\"ל בטעמיו ונימוקיו אשר נכונים המה גם מ\"ו הגאון גדול האחרונים בשו\"ת נודע ביהודה צדד להקל בכל תשובותיו בזה ולא צדד להחמיר במזנה כי אם בדליכא אבי הילד משא\"כ בנדון הזה דהנואף והנואפת שניהם מודים מבלי הכרח ואונס דהיא אומר' מיני' והוא אומר אין מינאי ואין כאן חשש עיניו נתן בה לישאנה כיון שכבר נשא הנואף אשה וא\"כ נאמנים כמ\"ש הב\"ש סי' ד' דאם שניהם מודים אין חוששין שזינתה עם אחר וכ\"כ הב\"ש עוד בסי' י\"ג ס\"ק כ\"ג ובפרט הריבה הזאת דמעולם לא הורגלה לכת אחרי הבחורים וכמעט בשגיון לבה נתפתתה באופן שאם נבואה חשבון יהי' רובא דמינכרא רוב מנין ורוב בנין מהראשונים והאחרונים המקילין ואחרי רבים להטות ואם כי בתפארת למשה החמיר מאוד וחושש לסכנת מות וכן הפני יהושע בקונטרס אחרון לכתובות דף ס' ע\"ב צוח ככרוכי' על המקילין שהיו בימיו מי יודע איזי גופא דעובדא התם היכי הוה האם הי' כל הסניפים האלה להתיר וכמ\"ש מחות' וידידי הגאון המורה הנ\"ל דהח\"ץ בסי' ס\"ה שרמז לעובדא דספר תפארת למשה והוא שם קצת בענין אחר ובפרט שראיתי סתירה מספר תפארת למשה לשו\"ת ח\"ץ בשם הגאון ר' שעפטל ואין לי עסק בזה עכשיו רק לבאר סעיפי היתר דבר זה.",
            "ב, והנה מיום עמדי על דעתי כשמעי נדון שאלות כאלה בבחרותי כאשר שמשתי רבותי הגאוני' על הישיבה הרהרתי תמיד שיש להביא ראיי' ברורה להר\"ש הזקן שזכרו דבריו התוספות והרא\"ש והר\"ן והנ\"י והמרדכי בפ' החולץ ביבמות ובפ' אע\"פ בכתובות דגרושה אינה צריכה כ\"ד חודש דאינה משועבדת להניק וכדאמרי' בכתובות שם נתגרשה אינו כופה אותה ואינה בכלל מינקת חבירו וראי' דידי היא מהסוגיא דכתובו' דף ס' ע\"ב דמסיק והלכתא מת מותר גמלתו אסור וקשיא לי ממ\"נ למה נקט תרי מתלת דבברייתא שם מקמי הכי תרו רבנן נתנה בנה למניקה או גמלתו או מת כו' וא\"כ כדמסיק עלה והלכתא מת מותר גמלתו אסור הל\"ל נמי נתנהו למינק' אסור דהא אבריית' קמהדר ואי אין צורך להזכירו דכיון דאמר מת מותר ש\"מ דאידך אסירן א\"כ גם גמלתו לא ה\"ל להזכיר והל\"ל רק והלכתא מת מותר וממילא נדע דנתנתו למניקה או גמלתו אסור דלא שייך בהו הך טעמא דהתירא דמסיק במת ולכאורה מילתא דתמי' הוא עד שמעולם תמהתי על מפרשי הש\"ס שלא נתעוררו ולא עמדו על זה כלל, ומזה שפטתי ולמדתי לאמר דרבותא גדולה השמיעני הש\"ס בזה לומר דדוקא גמלתו והיינו שכבר התחילה להניק מצד שהיתה משועבדת להניק והיינו באלמנה בזה אסור מה שאין כן בגרושה וכדומה היכא שאין משועבדת להניק כלל לא אסירא להנשא וכדעת הר\"ש הזקן כן חשבתי תמיד ברעיוני וכעת שנקרא נקראתי לחות דעי בנדון השאלה הזאת ועמדתי על העיון וחפשתי בספרים אשר חנן אלקים אותו אמרתי שישו מעי אם ספיקות שלהם כך כי ראה זה מצאתי בשיטה מקובצת לכתובות דף ס' ע\"ב וז\"ל ודע דהר\"ש הזקן אומר דגרושה מותרת להנשא ואיפש' דמשום הכי קאמר בגמרא והלכתא מת מותר גמלתו אסור ואיכא למידק ל\"ל למימר גמלתו אסור פשיטא לא ה\"ל למיפסק אלא דמת מותר דאיסורה מידע ידיע א\"ו דהכי קאמר דוקא גמלתו אסורה כיון דמעיקרא הות משעבדא ליה אבל בגרושה דלעולם לא משעבד' ליה מותר עכ\"ל השיטה מקובצת ומאוד מאוד שמחתי שזכיתי תל\"י לכוון לזה והוא ראיה שאין עליה תשובה שלא עמד עלי' שום ראשון ואחרון זולתי והש\"מ.",
            "והן אמת שאני כשהייתי לעצמי בדבר הזה קהיתי בו לאמר דמזה אין ראיה להר\"ש הזקן כי אם רק להרשב\"א ז\"ל החולק על ר\"ש הזקן ומכריע בינו לר\"ת ואומר דגרושה בעלמא נמי צריכה המתנת כ\"ד חוד' והיינו בשכבר הניקה והכירה הולד ורק בשאינו מכירה ולא הניקה כלל אז אינה משועבדת ואם כן י\"ל דדיוקא דהש\"ס בזה הוא רק לדייק כדינו של הרשב\"א בלא הכירה ולא כהר\"ש הזקן דמתיר בגרושה בכל ענין אף בהכירה ואולי דעת השיטה מקובצת כהסוברי' דאף הר\"ש הזקן לא התיר אלא בשאינ' מכיר' וכהרשב\"א וכמו שהבין מהר\"ם אלשק' סימן י\"ב (ואף לפ\"י בכתובות ס' ע\"ב ראיתי שכתב על שם הר\"ן שדעת הר\"ן בכוונ' הר\"ש הזקן כהרשב\"א בלא הכירה דוקא ודבריו תמוהים בעיני מאוד דאדרבה הר\"ן מביא דברי הר\"ש הזקן ודחאן והדר מייתי הר\"ן דברי הרשב\"א לדינא ואינו חולק עליהם הרי עין בעין נראה דלא הבין הר\"ן דעת הר\"ש הזקן כהרשב\"א ועינו הטעתו להפנ\"י ששינוי אחרת נראה בלשון הר\"ן בהביאו דברי הר\"ש הזקן וז\"ל דבנתגרשה בא מעשה לפני הר\"ש הזקן והתירה לאחר שלשה חדשים דכיון דקאי אב אי מעברא ממסמס לה בביעא כו' עכ\"ל וכבר דיברו מזה האחרונים עיין בעצי ארזים ושו\"ת מ\"ו הגאון נ\"ב ותמהני שלא ראו להזכיר שגיונו של הגאון פני יהושע בזה שהעתיק משמיה דהר\"ן מה שלא נמצא בו ואדרבה ההיפוך מוכרח וכו') ואיך שיהיה נקטינן מיהת פלגא בידינו דעל כל פנים הסוגיא הזאת מוכרחת מיהת כהרשב\"א לכל הפחות דבגרושה שלא הכירה הולד ואינה משועבדת להניק אינה צריכה המתנת כ\"ד חודש והוא ברור.",
            "ג, גם מפרש\"י בכתובות דף ס' ע\"ב שם בד\"ה לבי ריש גלותא אלמנות שהי' בהן מניקות כו' עכ\"ל וכן דקדק רש\"י בכל הסוגיא שם מדבריו אלה נראה בעליל מדהזכיר דוקא אלמנות ולא נקט סתמא מניקות שהי' בהן או הל\"ל אלמנות וגרושות שהי' בהן מניקות ש\"מ דדעת רש\"י כהר\"ש הזקן דגרושה שאינה משעובדת להניק אינה צריכה המתנה דכ\"ד חודש או לפחות סובר כהרשב\"א הנ\"ל דבאין הולד מכירה מיהת שריא ולא פסיקא לי' למינקט גרושות ונקט רק אלמנות דהוי מילתא דפסיקא.",
            "ד, והנה האיר ה' עיני עוד בדבר חדש אשר ברור לי שלא קדמני אדם מעולם בזה והוא פלאי שאני אברר דאף דהתוספות והרא\"ש והר\"ן והנ\"י והמרדכי כולם כתבו משמיה דהשאלתות דחולק על הר\"ש הזקן עכ\"ז על דינו של הרשב\"א להתיר גרושה שלא הניקה כלל ושאין הולד מכירה אברר דאין השאלתות חולק ואדרבה אכריע מדבריו דבהכרח סובר הוא כהרשב\"א דכבר זכרנו דהתוספות בכתובות שם בד\"ה ואמר ר\"נ כו' כתבו דאין לפירש דגזרינן מת אטו לא מת ונתנה בנה להניק אטו לא נתנה להניק וגמלת' אטו לא גמלתו דא\"כ היכי שרא ר\"נ לבי' ריש גלותא כו' עכ\"ל התוספות ויש לי בזה פליאה נשגבה על השאלתות פ' וירא סי' י\"ג דף ה' ע\"א וז\"ל שם בד\"ה ברם צריך היכא דנתנה בנה למניקה אי נמי קדמה וגמלת' אי נמי מת בתוך כ\"ד חודש מאי? מי גזרינן הני אטו הני אי לא? ת\"ש דת\"ר נתנה בנה למניקה או גמלתו או מת מותרת לינשא מיד ר\"פ ור\"ה ברי' דר\"י סברי למיעבד עובדא כי הא מתניתא א\"ל האי סבתא בדידי הוה עובדא ואסר לי ר\"נ איני והאר\"נ שרא לה לילתא? שאני דבי ריש גלותא כיון דיהבי בנייהו למניקתא לא הדרי בהו לאונוקי עכ\"ל השאלתות מלה במלה בלי שום תוספות וחסרון אות אחת.",
            "וכל המעיין בצדק יראה ויבין דסובר השאלתות דמאי דאסרינן בנתנה בנה למניקה או גמלתו דהוא משום גזירה דאטו לא נתנה למניקה או לא גמלתו דהרי כך התחיל השאלתות בלשון אבעייתו לומר מי גזרינן הני אטו הני או לא? דבלשון הזה אין להעמיס בכוונתו כי אם דרצה לומר דמי גזרינן הני דמת או גמלתו או נתנה למניקה אטו הני דלא מת ולא גמלתו ולא נתנתו למניקה וכהס\"ד דהתוספות בד\"ה ואומר ר\"נ כו' (דהא וודאי אין לומר בכוונתו תמסקנת התוספות במת שמא תהרגנו ובגמלתו שמא תגמלנו ובנתנה למניקה שמא תחזור בה המניקה ז\"א דעל זה לא יתכן הלשון אמרו הני אטו הני וברור דכוונתו כהס\"ד דהתוספות אטו לא מת ולא גמלתו ולא נתנתו למניקתו ומדוקדק לשונו הני אטו הני והבן זה) וע\"ז בא הפשיטות בהשאלתות לאסור בגמלתו ונתנתו למניקה דגזרינן וא\"כ דלהשאלתות באמת למסקנא גזרינן אטו כל הני וכהס\"ד דהתוספות א\"כ תיקשי על השאלתות קו' התוספות דא\"כ איך שרא ר\"נ לדבי ריש גלותא ולא גזר וצע\"ג בעיני לכאורה וביותר רבתה התימא על הגאון מוהר\"י פיק בשאילת שלום שלו אשר בעינא פקיחא דילי' הציץ בן החרכים על כל קוץ ותלה ועל כל השנויים שבאו בהשאלתות נגד הש\"ס דידן ותמיד שקד על התוספות שהוסיף השאלתות בלשונו ואיך לא ראה וידע להרגש ולהתעורר על התחדשות הזה לאמר ראה זה דבר חדש הוא ודלא כהתוספות הנ\"ל.",
            "ולהיות שכמו שהעידו על הבה\"ג שכל דבריו דברי קבלה הן כמו כן כתבו על השאלתו' שכל דבריו דברי קבל' וכמ\"ש הכנה\"ג באה\"ע סי' י\"ג אף כי דהשאלתות מרבנן סבוראי הוי בימי התלמו' ולפעמים הכניסו דבריו בתוך הגמר' בלשון פריך רב אחאי לדעת הרמב\"ם והרשב\"ם וכמ\"ש הגאון מוהר\"י פיק ז\"ל הנ\"ל בהקדמתו לזאת אמרתי למשכוני נפשאי עבורו ולא אמזיג רישא אבי סדיא עד כי יתיישבו לנו דבריו דלא תקשי לי' קו' התוספות הנ\"ל מהא דר\"נ דלא גזר להני דבי ריש גילותא והוא שאני אומר לפרש דברי הסוגיא דכתובות הנ\"ל אליבא דהשאלתות באופן אחר מפרש\"י והתוספות שם דהנה הרב המגיד פי\"א מה\"ל גירושין הלכה כ\"ה הביא דעת הר\"ש הזקן וכתב דהרמב\"ם והשאלתות פליגי עלי' ולא סברי כוותי' ולזה הסכים גם הרשב\"א (דלא כהר\"ש הזקן) וכתב (הרשב\"א) ומיהו בגרושה דוקא בשהניקתו קודם שנתגרשה עד שהכירה אבל קודם הזמן הזה לא דהא אי בעיא לא תניק אותו כלל ואפילו בשכר כמו שנתבאר פכ\"א מה\"ל אישות (הלכה י\"ו) עד כאן דבריו (של הרשב\"א) עכ\"ל ה\"ה ז\"ל וממריצת דבריו נראה שהבין דאף דפליג הרמב\"ם על הר\"ש הזקן אבל על הרשב\"א אינו חולק וכמבואר מלשונו בהעתיקו דברי הרשב\"א שרמז על פכ\"א מה\"ל אישות בלשון הרמב\"ם ומה גם דאלו הי' דעתו דחולק הרמב\"ם על הרשב\"א לא הי' שותק מלאמרו וכמו שאמר נגד דעת הר\"ש הזקן דהרמב\"ם חולק ושוב מצאתי הדבר מפורש בכנה\"ג לאה\"ע סי' י\"ג בהגהת הרב\"י אות למ\"ד שהבין הכנה\"ג כן מדברי הרב\"י דשלשה חלוקי דינים בדבר דהר\"ש הזקן מתיר בגרושה לגמרי אף אם הכירה הולד ור\"ת אוסר לגמרי אף בלא הכירה והרמב\"ם והרשב\"א מכריעין דבהכירה אסור ובלא הכירה שרי מכ\"ש בשלא התחילה להניק כלל (וכן מוכיחין דברי הר\"ן ז\"ל בפ' אע\"פ שזכרתי לעיל בסמוך (סוף אות ב' בד\"ה והן אמת כו') שהביא הר\"ן דעת הר\"ש הזקן ודחאו על פי דעת ר\"ת החולק עליו והדר מייתי לדברי הרשב\"א לדינא ולהלכה מבלי שום דחיי' יעוש\"ה) ונקטינן מהא דאף דהרמב\"ם והרשב\"א (והר\"ן) חולקים על הר\"ש הזקן אפ\"ה מכריעין מיהת בפלגא דמילת' כוותי' והיינו בגרושה שלא הכירה הולד מודים הן להר\"ש הזקן דשרי וא\"כ לא נפלאת ולא רחוקה היא ממני לומר דאף השאלתות נהי דחולק הוא על הר\"ש הזקן ואוסר בגרושה כבאלמנה וכמ\"ש כל הקדמונים הנ\"ל בשמו עכ\"פ בזה מצי אף השאלתות להיות סובר כהרמב\"ם והרשב\"א (והר\"ן) דבלא הכירה שרי ולית דין צריך בשש דדבר זה רשאין אנו לאמרו בלי גמגום ופקפוק.",
            "ועיין בב\"ש סי' י\"ג ס\"ק ל\"ז שכתב דלדעת הרשב\"א הנ\"ל שהיא דיעה הראשונה בש\"ע שם סעיף י\"ד דלפ\"ז גם באלמנה משכחת לה דאינה משועבדת להניק והיינו כשהיא עשירה או שאין לה מזונות וא\"כ גם אלמנה כזאת מותרת להנשא בלי המתנת כ\"ד חודש וכן פסק הבה\"ז בשו\"ת אמונת שמואל ומה שהקשה הב\"ש על זה יתבאר ישובו בדברינו בסמוך אי\"ה.",
            "ומעתה פי' סוגיין דכתובות אליבא דהשאלתות כך הוא דמתחילה מייתי הש\"ס הברייתא דמת או נתנה למניקה או גמלתו דמותרת להנשא ולא גזרינן אטו הני דלא מת או לא נתנה למניקה או לא גמלתו ומייתי הש\"ס עובדא דר\"פ ור\"ה ברי' דר\"י דבעו למיעבד עובדא כי הך מתניתא דלא למיגזר וא\"ל האי סבתא דר\"נ אסר לה וגוזר אטו הני ועל זה פריך הש\"ס מדר\"נ אדר\"נ דהא ר' נחמן שרא להו להני דבי ריש גלותא ולא גזר באופן דלהשאלתות קו' הש\"ס בזה היא בעצמותם קו' התוספות הנ\"ל דאי גזור הני אטו הני וכדאסר ר\"נ להאי סבתא א\"כ מדוע שרא ר\"נ לבי ריש גלותא ולא גזר וא\"כ מה שהקשיתי לעיל דלהשאלת' תקשו קו' התוספות היא היא באמת קו' הש\"ס על ר\"נ לדברינו אליבא דהשאלתות וע\"ז מתרץ הש\"ס שאני דבי ריש גלותא דלי' הדרי בהו ולא כפרש\"י לפי שאלמים וחזקים הם ויראים מהם המניקות ולא הדרי אלא דבפשיטות מתרץ הש\"ס כסברת הב\"ש הנ\"ל כיון דעשירים גדולים הם ומרבים שכר הרבה למניקות שלא תחזור בה א\"כ אונן בכלל חיוב להניק ולא התחיל בהן שעבוד ההנקה ואין נקראין מינקת חבירו וכסברת הב\"ש והבה\"ז הנ\"ל והא דגזרינן הני אטו הני הוא רק באלמנות שהי' בהן התחלת שעבוד הנקה, כגון שאינן עשירים אבל בעשירים כדבי ריש גלותא דלא חל עליה מעולם שעבוד הנקה לא גזרינן כנלע\"ד נכון וברור בכוונת תירוץ הש\"ס בזה.",
            "או יאמר בפירוש כוונת הש\"ס שאני דבי ריש גלותא דלא הדרי בהו רצה לומר כיון דעשירין הן ונותנין בניהן למניקה תמיד ומעולם לא הניחו בניהן להיותן מפונקים וגם בעליהן אולי לרוב חשיבותם תפנוקם הקפידו על כך לא הדרי בהו לינק אם בניהם אף אי לא שרינן להו להנשא ולא הועילה בהם התקנה דהרא\"ש פרק החולץ כתב טעם האיסור לר\"ת החולק על ר\"ש הזקן דאף דאין משועבדת להניק על כל פנים כי לא שרינן להנשא יהיו חסות על בניהן ויהדרו בהו להניקן אפילו אינה חייבת להניק אבל אם היתה מותרת להנשא לא היתה מניקתו עכ\"ל הרא\"ש ובנשי דבי ריש גלותא לא שייך הכי דאף אי אסירין להנשא לעולם אין מניקות בניהן וכעין זה מדוקדק קצת לשון השאלתות שכ' שאני דבי ריש גלותא כיון דיהיבי בנייהו למניקתא לא הדרי בהו לאונוקי ולשון לא הדרי בהו לאונוקי הכי דייקא כדאמרן וכיון דאין התקנה מועלת בהן לא ראה ר' נחמן לאוסרן להנשא ואיך שיהיה הפירוש על כל פנים מתורצת קושית התוספת להשאלתות דקו' הש\"ס בעצמותה היא קושית התוספת והש\"ס מתרץ כסברת הב\"ש והבה\"ז כיון דעשירים הן לא שייך בהו הגזרה והתקנה מהני טעמא דאמרן והדברים ברורים ודוק.",
            "ובזה מתורץ קושי' הב\"ש סימן י\"ג ס\"ק ל\"ז הנ\"ל שהקשה להבה\"ז וסייעתו דבגרושם שאינו מכירה הולד דשרי להרשב\"א מטעם שאינו יכול לכופה להניק דה\"ה לפ\"ז באלמנה עשירה והקשה הב\"ש דלפ\"ז לאיזה צורך הוצרכו דבי ריש גלותא להתירן מטעם דאלמים וחזקים הם תיפוק לי' דעשירים הם ואינ' בכלל מניקה ולא משעבדי להניק ולדברינו אליבא דשאלתות זהו באמת כוונת תירוץ הש\"ס וכדאמרן והב\"ש מקשה רק מפרש\"י שפירש דאלמים וחזקים הם משא\"כ להשאלתות באמת תירוצא דהש\"ס הוא הב\"ש מטעם דעשירים הם ולא דוקא דבי ריש גלותא אלא דכל כיוצא בהם שהם עשירים או שאין להה מזונות שאין משועבדת להניק וכמ\"ש גם הר\"ן בכתובות דאחרים אומרים דלאו דוקא דבי ריש גלותא אלא בכל אדם שהם כיוצא בהם דבי ריש גלותא ואם כי הר\"ן חולק עליהם עכ\"פ זכינו להעמיד דברי השאלתות על מכונם לפ\"ז ודבר ברור הוא והנלע\"ד כתבתי ודוק.",
            "(ודע דחוץ לדרכינו הנ\"ל אמרתי עוד ישוב אחר לקו' הב\"ש הנזכרת והוא גם כן על פי דברי השאלתות שזכרנו שהרגשתי בו עוד דבר חידוש ושנוי גדול מנוסחות הש\"ס שלפננו דבתלמודא דידן פריך הש\"ס איני והוא ר\"נ שרא להו לבי ר\"ג והשאלתות נקט על לשונו איני והא ר\"ן שרא לה לילתא? (וגם הוא דבר חדש אשר לא הרגיש בו הגאון מוהר\"י פיק ז\"ל) וילתא הי' אשת ר' נחמן כמבואר בש\"ס בדוכתי טובא ואם כן צ\"ל דמתחלה היתה לאיש אחר ונתאלמנה או נתגרשה ואח\"כ היתר לה ר\"ן עוד לאיש אחר טרם נשאה ר\"נ או שרא לה שיקחנה הוא בעצמו ורב נחמן בעצמו לא הי' ריש גלותא כנודע כי אם אב בית דין הוה בי' ריש גלותא וכמ\"ש גם רש\"י בסוכה דף יו\"ד ע\"ב וא\"כ י\"ל דכאשר שרא לה ר\"נ להנשא עניי' היתה ולא היתה אשת ריש גלותא מתחילה ואע\"ג דאיתא בחולין דף קכ\"ד ט\"א ועוד בדוכתא טובא ברש\"י וברשב\"א דר' נחמן חתנא דבי נשיאה הוה שהיתה ילתא בת ריש גלותא עכ\"ז אין זה סתירה לדברי דהא להשאלתות עכ\"פ מההכרח לומר שהיתה לאיש אחר מהחילה טרם נשאה ר' נחמן וא\"כ י\"ל דכשנתאלמנה מאיש ההוא עניי' היתה שירד האיש מנכסיו טרם מותו או שאבדה כל הונה ולפיכך הוצרך הש\"ס לתרוצי מטעם דבי ריש גלותא מפורסמים אלמים וחזקים הוי והב\"ש בעצמו רצה לתרץ קושייתו הכי די\"ל דמיירי מאלמנה שהיא מאחר שהיא עניי' רק שדחה הב\"ש זה מפרש\"י שפירש כשהי' בהם בריש גלותא אלמנה מניקה כו' עכ\"ל ולדברינו א\"ש דרש\"י פי' הכי לפי נוסחת הגמרא דידן והא ר\"נ שרא להו לבי ריש גלותא אבל לשיטת השאלתות שזכרנו דגרס והא ר\"נ שרא לה לילתא א\"כ אין זה דיחוי מה שדחה הב\"ש ושפיר יש לתרוצי הכי ועוד דברים בגו שיש לדבר עוד בזה אומר ודברים אלא שלא ראיתי להאריך חוץ לדרכינו הנ\"ל).",
            "ואם כנים אנחנו בזה לפרש סוגיין ע\"פ דברי השאלתות שזכרנו וע\"פ דברי הב\"ש והבה\"ז שהקדמנו דלשיטות הרשב\"א דבגרושה שאין הולד מכירה אינה בכלל מינקת חבירו דא\"כ ה\"ה בכל אלמנה עשירה וכיוצא בזה שרי וכמ\"ש גם הר\"ן פ' אע\"פ בשם אחרים דלאו דוקא ריש גלותא אלא לכל אדם כיוצא בהו שהם עשירים שריא להנשא תוך כ\"ד חודש הנה מקום אתי ליישב מה שתמהו הר\"ן וה\"ה על הרי\"ף והרמב\"ם שהשמיטו להא דריש גלותא ורצו לומר דלכך השמיטוהו משום דלא הוה דין זה אלא לדבי ריש גלותא ולא לזולתם וכבר הביא כבוד ידידי הגאון המורה הנ\"ל הסתירה ע\"ז משו\"ת מ\"ו הגאון נ\"ב שהקשה דהרמב\"ם מיהת ה\"ל להביאו שאין דרכו להשמיט שום דבר נהוג ואינו נהוג ואני אומר איפכא מדבריהם דאדרבה הואיל שהדין זה נוהג בכל אדם דהוי דומיא דריש גלותא וכמ\"ש הר\"ן בשם אחרים והבה\"ז והב\"ש הנ\"ל וכגון היכא שאלמנה עשירה היא או אין לה מזונות א\"כ אין צורך להם להביאו כיון דסברי כדין הרשב\"א הנ\"ל דגרושה שאין הולד מכירה אינה מחויבת להניק ומותרת להנשא תוך כ\"ד חודש והרשב\"א לקח דין זה מפשטות דברי הש\"ס דאמרינן נתגרשה אינו כופה ורק במכירה כופה ורק במכירה כופה אותה ודין זה הביאוהו הרי\"ף וגם הרמב\"מ פכ\"א מה\"ל אישות הלכה ט\"ז וכמ\"ש הרשב\"א להוציא דינו מגמרא הנ\"ל והעתיק לשונו ה\"ה פי\"ח מה\"ל גירושין הלכה כ\"ה וזה שרמז שם בלשונו לפ' כ\"א מה\"ל אישות וכיון דלהבה\"ז והב\"ש הא בהא תליא דאם דינו של הרשב\"א אמת ה\"ה בשאר אלמנה עשירה וכיוצא בה שאינו יכול לכופה להניק וכמו שפרשתי סוגיי' הש\"ס דכתובות הנ\"ל להשאלתות עפ\"ז א\"כ אין מהצורך להרי\"ף והרמב\"ם להזכיר הא דריש גלותא מכיון שהביאו הא דנתגרשה אינו כופה באינו מכירה הולד זהו הנלע\"ד ברור והר\"ן לשיטתו שפיר הקשה שהוא פליג על אותן אחרים שהזכיר דפסקו דלאו דוקא לריש גלותא התיר ר\"נ אלא לכל כיוצא בזה וה\"ה נמי כוותי' דרהר\"ן מצי סובר בזה ולפיכך הקשו שפיר על ההשמט הזאת אבל לשיטת הבה\"ז הנ\"ל וסייעתו דשרינן לכל אדם וכדעת האחרים שזכר הר\"ן א\"כ לק\"מ וכדאמרן ודרך אגב למדתי לפ\"ז דאף הרי\"ף סובר לדינו של הרשב\"א באופן שיצא לנו עד כען דהשאלתות והרי\"ף ורש\"י והרמב\"ם והר\"ן וה\"ה שהם מכת הראשונים ועמהם הרשב\"א שהמציא דין הזה קמו לענין זה בחד שיטתא ומכ\"ש דהר\"ש הזקן סוברו דהא אפילו במכירה מתיר הר\"ש הזקן לשיטות רוב הפוסקים בכוונתו וכל זה מבואר.",
            "ה, שבתי וראיתי דגם דעת רבינו תם החולק על הר\"ש הזקן יש להשיא דעתו דמודה לדינו של הרשב\"א הנזכר ולפענ\"ד יש להוכיח כך במישור בשיטת ר\"ת דמהרש\"א בכתובות ס' ע\"ב בתוספות ד\"ה והלכתא כו' כתב דלר\"ת דחולק אהר\"ש הזקן לא נזכר בתוספות איך מסלק ר\"ת ראיית הר\"ש הזקן מהא דנתגרשה אינו כופה ותירץ מהרש\"א דזה לא תיקשו לר\"ת דמ\"מ אסורה לינשא דגזרינן אטו לא נתגרשה ואטו מכירה דכופין אותה ועוד דאלמנה נמי לא משעבדה ואין כופין אותה להניק מכי תבעה כתובתה כו' ואפ\"ה אסורה לינשא (ר\"ל וע\"כ נמי היינו טעמא דגזרינן אטו לא תבעה כתובתה דחייבת להניק וא\"כ גם בגרושה ניגזור הכי והבן זה) עכ\"ל מהרש\"א ודבריו תמוהים מאוד דהלא תוך כדי דיבור שלפניו כתבו התוספות דלא שייך ליגזר הא אטו הא דא\"כ תיקשי לר\"נ דשרא לבי ריש גלותא וכבר הרגיש הגאון בעל פני יהושע בתמי' הזאת על מהרש\"א וא\"כ דנסתלקו דברי מהרש\"א ז\"ל קושייתו על ר\"ת מהא דנתגרשה אינו כופה במ\"ע והפ\"י רצה לומר דכוונת ר\"ת בזה היא כמ\"ש הרא\"ש ביבמות בפ' החולץ דנהי דאינה חייבת להניק אסורה להנשא דעי\"כ יהי' חסות על בניהן להניקן וכבר זכרנו דברי הרא\"ש אלה לעיל (באות ד' בד\"ה או יאמר כו') רק דהפ\"י בעצמו העיד שלשון ר\"ת כפי מה שזכרוהו התוספות אינו סובל להעמיס בכוונתם כדברי הרא\"ש והדין עמו דמלבד דסתימת לשון התוספות לא משמע הכי אף כי הראי' שהביאו משמי' דר\"ת מהא דתניא ביבמות לא ישא אדם מעוברת ומניקת חבירו כו' ואחת אלמנות ואחת גרושות קאמר זה לא משמע שתהי' הכוונה כדעת הרא\"ש באופן דללשון התוספות בכתובות כפי עדותו של הפ\"י בעצמו עדיין דברי ר\"ת מרפסין איגרי' להיות דברי מהרש\"א ז\"ל מופרכים כנ\"ל וצ\"ע.",
            "אשר על כן אני אומר דאף ר\"ת סובר כהרשב\"א דבגרושה שאין הולד מכירה אינה בכלל מינקת חבירו ומותרת תוך כ\"ד חודש וממילא אז באלמנה עשירה נמי וכמ\"ש הבה\"ז והב\"ש הנ\"ל דהא בהא תליא וה\"ה בכל כיוצא בזה וכענין דבי ריש גלותא וכמ\"ש הר\"ן בשם אחרים וא\"כ אף לר\"ת י\"ל כהשאלתות דגזרינן אף אטו מאי דלא שייך ליגזר וכמבואר באות הקדום דהשאלתות להדיא חולק בזה על התוספות דיש לגזר הני אטו הני וא\"כ דברי הש\"ס מתפרשין לר\"ת נמי על הדרך שפירשנותו להשאלתות ושפיר י\"ל כדברי מהרש\"א הנ\"ל בההוא דנתגרשה אינו כופה דגזרינן אטו לא נתגרשה ואטו אינה מכירה כיון דבכל הני דלעיל נמי גזרינן הכי ודלא כהתוספות בדיבור הקודם ואין זה דוחק שיחלוק ר\"ת עם התוספות בזה להיות גם השאלתות חולק בזה וכדאמרן ואף אם אמנם התוספות ומהרש\"א לא כוונו לזה עכ\"ז דברי ר\"ת בעצמותו יש לפרש הכי וחלקי אמרה נפשי להיות הרשו' נתונה ולא בשמים היא והבוחר יבחר.",
            "וי\"ו, נחזור לענינינו דעכ\"פ מכל האמור זאת תורת העולה שהוכחת דעת הרשב\"א ז\"ל מהסוגי' דכתובות ומפרש\"י שם וכמבואר (באות ב' ואות ג') וגם בררתי (באות ד') דגם השאלתו' והרי\"ף והרמב\"ם והר\"ן הכי סברי וכן ה\"ה וגם דעת ר\"ת הראיתי מקום (באות ה' הקדום) דהכי הוי והרב\"י בסי' י\"ג כתב נמי שאינו מוחה להמורה כהרשב\"א וכן הב\"ח בסי' י\"ג וקבע להלכה כרשב\"א וכן בספרי שו\"ת האחרונים הנ\"ל הסכימו כמעט כולם להרשב\"א וא\"כ רוב מנין ורוב בנין מהראשוני' ואחרונים מסכימים לדעת הרשב\"א וממילא דאף באלמנה עשיר' או שאין לה מזונות הדין הכי וכמ\"ש הב\"ש הנ\"ל בס\"ק ל\"ז וקו' הב\"ש על זה בס\"ק הנ\"ל הא סלקתיה (באות ד' בד\"ה ובזה כו') ומכ\"ש להש\"ג פ' החולץ וסייעתו דמסכימים להתיר בגרושה אפילו במכירה וא\"כ ה\"ה ומכ\"ש במזנה שאין לה מזונות שאינה חייבת להניק.",
            "ואף להמחמירים במזנה היינו רק היכא דליכא לפנינו הנואף שיודה שהוא אבי הולד משא\"כ בנדון דידן דהוא והיא מודים ונאמנים הם בזה וכמ\"ש הב\"ש סי' י\"ג ס\"ק כ\"ג יעוש\"ה ומה גם דהנואף נתן בכתובת ידו וחתימת ידו ממש להתחייב עצמו בדמי ההנקה והשליש מעות לזה כפי הצורך לכ\"ד חודש ולא ידעתי לאיזה צורך הצריך כבוד ידידי הגאון המורה הנ\"ל להצריך גם עדים אכ\"י וח\"י של הנואף דכיון שמרצונו הטוב הודה וכתב וחתם והשליש המעות וכי בזה ניחוש על כת\"י וח\"י שיטעון אח\"כ מזויף ודברתי מזה טרם הגעתי תשובת הגאון המור' הנ\"ל עם מ\"ו הרב המאה\"ג מוהר\"ל פישלס נ\"י והסכים גם הוא שאין צורך לעדים והדבר קשה מעט לבקש מהנואף כך ולביישו כולי האי כי במקומו אשר הוא כעת מעט מזעיר וכמעט אין גם אחד יודע מהמעשה גם הטעם הכמוס שהטמין ברמז שתחייב הנואף עצמו להספקת הילד עד שיגיע לעונות הפעוטות לא אוכל למצוא חידת של כבוד ידיד הגאון המורה הגדול ואינו מגדר המוסר לשאלו על דבר שהוא בטעמו כמוס עמדו וכמדומה אני שיש לו קצת סמך לזה באחת מהתשובה בנדון הזה בשו\"ת מ\"ו הגאון נודע ביהודה ועל כל פנים בנדון דידן אינו מהצורך כי גם אבותיה של המפותה ובני משפחתה גם המה השלישו מלבד הנואף ממון סך מסוים לגדל הילד אם יהי' בר קיימא וחייבו עצמן לטפל עמו עד שיגיע לעונות הפעוטות מרצונם הטוב וכן הוא דעת רוב האחרוני' בתשובותם ומכל שכן בנדון דידן דוודאי אינה בת חיובא להנקה וכמ\"ש בשו\"ת שב יעקב מביאו בשו\"ת זכרון יוסף דפנויה מזנה אין ב\"ד יכול לכופה להניק ועל הקהל מוטל לפרנס הילד ואף דהמרדכי פרק החולץ כתב דחלוקים היו חכמי דורו על הר\"מ טורמשא שרצה להקל במזנה ברור לי שהדין בזה עם כבוד ידידי הגאון המורה ראב\"ד דקהלתינו הנ\"ל דהר\"מ טורמשא רצה לומר היתר הדבר דמזנה לכ\"ע ואפילו לר\"ת וסייעתו החולקים על הר\"ש הזקן וכמבואר בלשון בהעתקו הרב\"י סי' י\"ג דאפילו אליבא דר\"ת אמר הרמ\"ט דיש להקל במזנה וע\"ז חלקו עליו בני דורו וחכמיו ואמרו דמאן דחושש להחמיר כסברת ר\"ת אז אין להקל במזנה ומכ\"ש דלדרכינו הנ\"ל דאף ר\"ת סובר כהרשב\"א והא בהא תליא וכאמור אז איפשר דבאמת אף לר\"ת דינו של הר\"מ טורמשא אמת ואיך שיהי' להר\"ש הזקן ולהרשב\"א ברור דאין להחמיר במזנה יותר מבגרוש' שאין הולד מכירה דהיא היא דה\"ה באלמנה עשירה התיר הבה\"ז מה\"ט וכמ\"ש הב\"ש הנ\"ל ס\"ק ל\"ז ועיין ספר עצי ארזים סי' י\"ג ס\"ק כ' וס\"ק כ\"א דעשה סמוכין להר\"ש הזקן מסוגי' דיבמות דף מ\"ג ומתרץ קושיית ר\"ת מעליו וגם עשה סמוכין להמקילין במזנה מסוגיא דכתובות דף ל\"ז לתירץ קו' התוספות שם לדבריהם ועיין שו\"ת שבות יעקב סי' צ\"ה מצדד להתיר במזנה לישא אפילו בעודה מעוברת אלא שכתב רק להלכה ולא למעשה ועכ\"פ בשלא התחילה להניק מתיר להנשא מיד באין גמגום והבה\"ז בשו\"ת א\"ש מתיר אפילו בהתחילה להניק והתפארת למשה המחמיר לאו מטעם וסברא מחמיר כי אם מיראתו לבלתי להורות אבל לדינא אדרבה הי' בעצמו מצדד לומר דיוכל להיות דאפילו לר\"ת היכא דלא התחילה להניק אינה בכלל מנקת חבירו וכן החליט בשו\"ת זכרון יוסף אליבא דר\"ת נמי דאינה נקראת מינקת חבירו בלא התחילה להניק ומכ\"ש בנדון דידן דאיכא נמי תקנתא דיתומים קטנים כאמור ואף דכתב הרב\"י בשם הריב\"ש דאין לחוש לקלקול וחרבן ביתו וקלקול וחרבן הבחורה עכ\"ז לסניף להדי כל הלין טעמא הנזכרים מצינן לצרפו ויפה מאוד דיבר כבוד ידידי הגאון המורה הנ\"ל להביא ראיי' וזכר לדבר מהא דיוסף הכהן שאמר לאחות אשתו צא ופרנסי בני אחותך וכן מסיק בשו\"ת שבות יעקב סס\"י צ\"ה עפ\"י דברי מהר\"י מינץ בתשובה דעקרינן תקנת חכמים משום תקנת היתומים כמו דדחינן עשה דלעולם בהם תעבודו משום תקנת היתומים יעו\"ש מילתא בטעמא.",
            "באופן שמצאנו היתר גמור בלי פקפוק לאחותינו העלובה מכל הני טעמא דאמרן ומכ\"ש מכח הני טעמי שהשריש בהן כבוד מחות' וידידי הגאון המורה המפורסם לבעל הוראה זה שנים רבות בישראל ועליו יש לסמוך כי כל רז לא אנים לי' בהוראה ומי כמוהו דיעה מורה ומעתה הנני מסכי' על ההיתר הזה כי היכי דלימטיי' שיבא מכשורא והנושא המפותה הזאת הוא גיסה בעל אחותה בודאי ברכות יחולו על ראשו אחרי שהשליך כבודו ארצה לגודל רחמיו על העלובה ועל משפחתה והמשלם שכר טוב לכל דורשיו ומבקשיו באמת ותמים לבב ישלם משכורתו בזה ובבא הכ\"ה הבא על החתום קטינא דארעה וזעירא דמן חבריא אדם להבל דמה קצר ימים ושבע רוגז.",
            "אור ליום ו' עש\"ק ה' בט דהאי שתא תקסג\"ל.",
            "ה\"ק בצלאל רנשבורג",
            "אור ליום השלישי ט' שבט תקסג\"ל פראג בצלאל בן אורי הדר' ארעא והדר' פרי כבוד אהובי ידידי עמתי האמתי הרב הגדול החריף והבקי מוה' בצלאל נ\"י.",
            "אהובי ידידי הרב נ\"י כבר ידעתיו מקדם מימים ימימה ועכשיו ביותר ועליו אני אומר אשרי יום יולד בו ולילה אמר הורה גבר ודילדא אימי' כוותי' תלד ולית לי' פירכא ותיהוי לשלוותי' ארכא ידידו הטרוד. ה\"ק אלעזר פלעקלס.",
            "ב\"ה ק\"פ ער\"ח אדר תקס\"ג טוביינא דחכימי יגדיל תורה ויאדירה שלח מעינותיו חוצה ה\"ה הרב המאור הגדול המפורסם נ\"י פ\"ה ע\"ה מוהר\"ר אלעזר נ\"י ראב\"ד דק\"ק פראג יהי ה' עמו בכל מקום הלכה כמותו.",
            "את שאהבה נפשי ראיתי התשובה ארוכה מארץ מדה רחבה מני יש מלא על כל גדותיו בחריפות ובקיאות ועיניו משוטטות בכל ירד לים התלמוד והעלה מרגניתא טבא והחליט להתירה בצירוף הרב החריף מוה' בצלאל רנשבורג נ\"י ובקשו מאתי להשלים דעתי אתם וכו' (והאריך מאד בפלפול וסיים שיסכימו בהיתר שני רבנים גדולים המורים) שמואל כהן.",
            "וחשבתי לו תשובה ארוכה מאד בפלפול רב ועצום וכעת מהוצאות הדפוס כי רבה היא הנחתי תכריך ההוא בין יתר תשובות מגדולי הדור כדלקמן.",
            "והנה ידידי הרב מהור\"ר בצלאל העתיק מכתבי וקיים ודברי הרב מוהר\"ש כהן לשלוח לשני גדולי הדור להרב הגאב\"ד דק\"ק פירדא ולהרב הגאון אב\"ד דק\"ק אה\"ו ובקש מני לאשר ולקיים ההעתקות ולעשות רצונו חפצתי וכתבתי בשולי ההעתקה וזה לשוני.",
            "ב\"ה יום י\"א שבט תקס\"ג ל' פראג. שלום למר ולתורתו כהונת ה' נחלתו ועל ישראל הדרתו ה\"נ כבוד רב חביבי הרב הגאון הגדול המפורסם לשבח ולתהלה מופת הדור כקש\"ת מו\"ה זלמן כהן הגדול בדורו קדו' ישראל ואורו עליו יציץ נזרו אב\"ד ור\"מ בק\"ק פיורדאי.",
            "לא אוכל לארוג מליצות ותוארי' לראש המורים המאיר לארץ ולדרים כי טרדות אגודות אגודות סביב שתו עלי אחרי שבעוננו עדת ה' כצאן בלא רועה נאמן, אמנם לעשות רצון ידידי וחביבי חפצתי ה\"נ כבוד הרב הגדול החריף ובקי בחדרי תורה מוה' בצלאל על שם חכמתו וא\"צ עדות אשר צוה להעתיק מכתב ידי ממש כאשר נאמר מכשרתו למעלה חן הוצק שפתותיו ואתה שאלתי מאת ידידי מכירי כהונ' כבוד הרב הגאון הגדול נ\"י שישים עין של מעלה על כל הדברים ולא כמשפט המשיבים אשר חדשים מקרוב באו השגיאה משימים על הנס, והיא חתיכה ראוי להתכבד בקלון חבירו, ודברים המתוקים כדבש כובשים תחת לשונם יען ידעתי מירחי קדם את פאר מעלת בקודש אוהב אמת אוהב מישרים, הנה צדדתי להקל כמשפט והנה המשפחה היא מיוחסת בישראל ובה מופלגי תורה וגדול כבוד הבריות במקו' איסור של דבריהם מכ\"ש בדבר שרבו המתירין ראשונים ואחרונים ואית להו צדדים וצידי צדדים ותמוכים מה\"ת כנ\"ל ומי יתן שאוכל להשתעשע עם מעלת כבוד תורתו הקדושה יום יום ומי יודע ואהבתי עזה עליו מיום אשר ראיתיו נאם ידידו אוהב נאמן בבריתו כה\"י לרבות. ה\"ק אלעזר פלעקלס.",
            "הנה כבוד הרב הגאון אב\"ד דק\"ק פיורדא האריך בפלפול עמוק וחריף אבל אני לא העתקתי רק פתח דבריו וסוף למען ידעו שהסכים עמי להלכה ולמעשה.",
            "ב\"ה יום א' י\"ט אדר תקס\"ג פיורדא אל יד הגדולה ורמה, נאדר בעדיי השכלה ובכתמ\"י החכמה כצנה תעטרהו תורת ה' תמימה, ה\"ה ידידיי הרב המאור הגדול החריף ובקי סיני ועוקר הרים המופלג בתורה וביראה כש\"ת מוהר\"ר אלעזר נר\"ו כזוה' רקיע זוהרו, עד יכונן היכל ה' ודבירו' ולידידי הרבני החריף השנון זית רענן מופלג בתורה וביראה מו\"ה בצלאל נר\"ו יאיר יזהיר יצהיר כעצם השמים לטוהר.",
            "נפשי חכתה לה' שימצאון אמרותי אלה את כבוד ידידי מעכ\"ה על תכונת החיים והשלום כן יאמר כו' עד עולם אמן ולי מה יקרו אמרות טהורות אשר כננם ידי קדשם בענין שו\"ת ורוצים ממני לחוות דעתי בענין הזה כו' ע\"ד נערה שנתפתתה והנה היא הרה לזונים והיא בת טובים ממשפחה יקרה וזאת אומרת מפלוני אלמוני כו' (אות באות כלשון שאלתי כאשר כעת נדפס בארוכה בספרו בגדי כהונה בחלק אה\"ע סי' ה') ע\"כ אם תתן היא את הולד לאביה והוא ישכיר לו מינקת פנוי' ויטפל בו וישליש מעות הוא או קרובי נערה כפי צורך למסמס לתינוק באם שיהי' רוח אחרת אתו ותיהדר המינקת והמעות יהי' מושלש עד תום כ\"ד חודש והיא לא תתחיל להניק כלל אני מסכים להתיר שתנשא אח\"כ לבעל אחותה אשר היא מרחמ' על בני אחותה כמ\"ש מעכ\"ת נ\"י לסניף ובלא\"ה יש מקילין במזנה ובפרט בדור הזה שבעו\"ה רבו המתפרצים יש לחוש לפריצי הדור ע\"כ בצירוף התירי' הנ\"ל יכולה היא להנשא לבעל אחותה וגיסה הנ\"ל מותר לישא אותה אחר שתטהר מלידתה בלי שום חשש מינאי ידידכם הדש\"ת. ה\"ק משולם זלמן כהן חופק\"ק פיורד' יע\"א ואגפ\"י.",
            "ב\"ה יום י\"א שבט תקסג\"ל פראג הצבי הצדק לחיי עולמים ראש לנבונים ואב לחכמים התם ומתמם עם תמימים הוא ישכון מרומים כבוד אהובי חביבי הרב הגאון הגדול הצבי ישראל רב פעלי' מקבציאל צדקתו כהררי אל מהדר ההלכות כעתניאל מופת הדור מפורסם לשבח ולתהלה בדרי מטה ובדרי מעלה כקש\"ת מו\"ה צבי הירש יהי שלום באהלו או\"ה למושב וייף לגדלו אמן.",
            "למאן דלא קא חזינא קר מברכינא רישי' בני עמודי עולם קא חזינא ברכת החיים והשלום יחדיו יהיו תמים אוכי\"ר הנה דברי אהובי הרב הגדול החריף והבקי מוה' בצלאל אינן צריכין עדות בוודאי צוה להעתיק דברי מכת\"י ממש כהווייתן וכצורתן כאשר נאמר מכשרתו למעלה חן אשרי יום הולד בו והלילה אמר הורה גבר ואם ידעתי ידיעה מתחילה שיעתיק כל דברי לא הארכתי כל כך אף שקצרתי כמה פעמים כי כבר הוכי' מהרמ\"פ את הרמ\"א שהאריך נגד הב\"י מכ\"ש האטד לארז אדיר באדירים אבל בטוח אני במדת ענותנותו כי רבה היא שיראה בעין הבדולח על כל דברי מקום נגעי ומקום ברי ולא כאשר ראיתי בתשובו' החדשות מקרוב כסוחרים ותגרים מראים הפסול' פסל לך הפסולת שלך אתה רואה ודברי טובים טומנים תחת לשונם ומבליעים בנימא הנה צדדים וצדי צדדים נטיתי להקל כי ההיא ריבה ממשפחה מיוחסת בישראל ובת מופלגי תורה מעולם אנשי השם וגדול כבוד הבריות במקום איסור דרבנן מכ\"ש בדבר שרבו המתירין ראשונים ואחרונים וכעת טרדותי סבבוני גם סבבוני ולא אוכל להמתיק פי לדבר צחות כמשפט ולגאון הדור עד אמצא מקום לה' להשתשע עם כבוד תורתו הקדושה א\"נ הדש\"ת הק' אלעזר פלעקלס.",
            "ועל תשובת הרמה אחוי קידה חמש מאות גם מתשובה זו לא העתקתי כי אם תחלת דברי גאון וסוף שמסכים עמי להלכ' ולמעשה וז\"ל.",
            "ב\"ה אלטונא יום ו' עש\"ק ל\"ו למב\"י תקס\"ג ל' בצלאל מלא רוח חכמה לא יבצר מאותו דעת ומזמה הוגה בדת אלפי שנה קדומה ה\"ה כבוד אהובי הרב המופלא מוה' בצלאל נ\"י.",
            "הגיעני מכתבו הנחמד ותשובת כבוד הרב המאור הגדול המפורסם בתורה ויראה מוה' אלעזר פלעקלס נ\"י דמו\"ש בק\"ק פראג ומה מאד הי' ראוי להשיב תכף מפני כבודכם הרמה אולם מאד רבו טרדותי בתחלת בואי הנה וגם ראיתי כי כביר מצאה יד הרב הנזכר למעלה בכחא דהתירא וראוי לסמוך עליו ולא נצרכא דברי אלא להעדפה כו' לכן דעתי מכרעת לדעת ידידי הרב המאוה\"ג מו\"ה אלעזר פלעקלס ולדעת מכ\"ת להתירה להנשא אחר לידה באופנים שזכר מעלתו והי' בזה שלום מעתה ועד עולם כנפשו וכנפש אוהבו דש\"ת ה\"ק צבי הירש מזאמושט.",
            "ובשולי אגרת כ' וז\"ל שלמא רבה לגברא רבה הרב המאור הגדול המפורסם לשבח דאתי ממילי מעליותו' חריף ושנון זית רענן כקש\"ת מוה' אלעזר פלעקלס נ\"י דיין ומו\"ש בק\"ק פראג יע\"א.",
            "לשרי לי מר שלא יחדתי אליו הדבור, כי טרדותי עצומות ודי להפקיע את עצמי להשיב העולה על רוחי בסייעתא דשמיא לדינא וענותו תרביני והנני מסכים לכל דברי מר הנאמנים באמת וצדק הכ\"ד אוהבו בכל לב ידרשיהו דורש שלום תורתו ה\"ק צבי הירש מזאמישט."
        ],
        [
            "ב\"ה לרב אחד מה ששאל מני במי שהולך בדרך ואין לו מגלה לקרות ידע מעלתו כאשר יצקתי מים ע\"י רבינו הגדול נ\"ע בעל נ\"ב וצל\"ח שמעתי מפיו הקדוש שראה בספר המאירי דיאמר הלל תמורת המגלה דפריך הש\"ס במס' מגלה דף י\"ד ע\"א א\"ה הלל נמי נימא וקאמר רב נחמן קרייתה זו הליליא פי' קריאת המגלה היא במקום הלל ממילא נשמע אם אי אפשר לקרות המגלה שמחוייב לומר הלל ע\"כ שמעתי ובילדותי מרבינו נ\"ע ועתה נתתי אל לבי לעיין בזה והדבר צל\"ע הא רבא תירץ שם תירוץ אחר ואמר בשלמא התם הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה כו' ע\"כ לדידי' אין לומר הלל אפי' אין לו מגלה לקרות בה, והדבר פשוט דהלכתא כוותי' דרבא דבתראה הוא, וכן נראה מהמג\"א דעל מה שכ' הש\"ע א\"ח סי' תרצ\"ג סעיף ג' אין קורין הלל בפורים כ' המג\"א שם סק\"ב דבשלמא בי\"מ אמרינן הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה אלא הכא אכתי וכו' עכ\"ל והשמיט טעמא דר\"נ והרב בית יוסף מביא דר\"נ ורבא ולא הכריע ולא הרגיש דפליגי בדבר הנ\"מ לדינא במי שאין לו מגלה לקרות בה יען פקחתי עיני וראיתי בהרמב\"ם פ\"ג מה\"ל חנוכה הל' ו' שכ' וז\"ל ולא תקנו הלל בפורים שקריאת המגילה ההיא ההלל עכ\"ל והוא כר\"נ וצל\"ע קצת על המג\"א שנעלם ממנו שהרמב\"ם הכריע דלא כרבא אמנם הרמב\"ם טעמא בעי מדוע עזב טעמא דרבא דהוא בתראה ואפשר דהרמב\"ם ס\"ל דאין הלכה כרבא במקום דפליג עם ר\"נ רבו ובפרט לפי מה שראיתי דגירסת הרי\"ף והרא\"ש ובעין יעקב מתקיף לה רבא משמע קצת דבההוא ענינא יתיב קמי' דר\"נ ועיין בהרא\"ש במס' ב\"ב דף כ\"ט סוף ע\"ב ולעמוד על כלל זה צריך חפוש בנרות אשר לא אוכל כעת עוד נראה לענ\"ד דטעמא דרבא אינו אליבא דכולה תנאי במס' פסחים דף קי\"ז ע\"א דאמרו הלל זה מי אומרו ר\"א אומר משה וישראל אמרוהו בשעה שעמדו על הים כו' ר\"ע חמ\"ו אמרוהו כו' ריה\"ג אומר מרדכי ואסתר אמרוהו בשעה שעמד עליהן המן הרשע כו' (ועיין פי' רשב\"ם שם ד\"ה שעמדו על הים) וקשה האיך אמרו הללו עבדי ה' ולא עבדי אחשורוש הא אכתי עבדי אחשורוש נינהו או בימי חמ\"ו איך אמרו הללו עבדי ה' ולא עבדי נ\"נ הא אכתי עבדי נ\"נ נינהו ע\"כ ר\"ע וריה\"ג לית להו סברת רבא כי עכ\"פ נגאלו אז מן המות לחיים (ועיין היטיב ברש\"י במס' מגלה שם ד\"ה אכתי כו') אמנם על רבא לק\"מ מריה\"ג ור\"ע דאיהו קאמר אליבא דריב\"ק במס' מגלה שם דאפשר דס\"ל כאינך תנאי במס' פסחים שם אבל הך טעמא קרייתה זו הלילא היא אליבא דכולה תנאי ונקט הרמב\"ם שפיר הך טעמא דקרייתא זו הלילא.",
            "אלא אי קשיא הא קשיא בפורי' שחל להיות בשבת שמקדימין לע\"ש ודכ\"ע מגלה בשבת לא קרינן למה לא קורין הלל תמורת המגלה ואפשר כיון דקורא את המגלה בזמן זמניהם שתקנו חכמים מי\"א ואילך שוב לא צריך לקרוא את הלל וגדולה מזו כ' הג\"א פ\"ק דמגלה והיוצא לדרך כו' ואם יודע שלא יהי' לו מגלה בי\"ד חיבין לקרות קודם שיצא אפילו מתחלת החודש עכ\"ל ועיין בש\"ע סי' תרפ\"ח סעיף ד' אבל אם לא הי' קורא את המגל' כלל דהיינו שהלך לדרך קודם ר\"ח אדר וכיוצא בזה אפשר שיש לסמוך ולקרוא את הלל ביום י\"ד בפורים עצמו, ואחרי אשר כתבתי זה נדפס ספר פרי מגדים וראיתי באשל אברהם שם שכ' וז\"ל והמג\"א השמיט דר\"נ דרבא בתרא כוותי' נקטינן ונ\"מ היכא שאין לו מגלה או ט\"ו בשבת ע\"כ הטעם עבדי כו' ומיהו י\"ל לא פליג עכ\"ל ולענ\"ד מי שאין לו מגלה עם ט\"ו שחל להיות בשבת אינם על משקל אחד בשקל הקודש ומ\"ש דרבא בתרא לעומת ר\"נ רבו הדבר צריך עיון במקומות רבות והנלע\"ד כתבתי והדבר עודנה בספק ומי שהולך בדרך ולא הי' קורא טרם צאתו או שהלך קודם חדש אדרי קרא עכ\"פ הלל בלי ברכה.",
            "שוב אנה ה' לידי ספר ברכי יוסף לאיש האלדים קדוש מוה' חיד\"א ומצאתי ראיתי שכ' וז\"ל הרב המאירי בפסקיו ריש דף ט\"ו כתב דלטעם קרייתה זו הלילא אם אין לו מגלה יאמר הלל ולטעם אכתי עבדי אחשורוש אף שאין לו מגלה לא יאמר הלל וראשון נראה יותר עכ\"ד ומסתימות דברי הפוסקים משמע דאין בו הלל לעולם וטעמם דרבא הוא דאמר אכתי עבדי כו' ולטעם זה לעולם אין לאמרו והלכה כרבא דהוא בתרא ומה גם לפי גירסת הרי\"ף והרא\"ש והר\"ן דגרס' מתקיף לה רבא כו' וקאמר לה כדרך אתקפתא ולא אתיבו עלי' ודאי הלכתא כוותי' עכ\"ל ובשיורי ברכה כ' וז\"ל אין קורין בו הלל עיין מ\"ש לפנים אות ד' והרמב\"ם כתב פ\"ג דין ו' ולא תקנו הלל בפורים שקריאת המגלה היא ההלל ואפשר דגם לטעם זה אף מי שאין לו מגילה לא יקרא הלל בברכה דמשום קריאתה הלילא לא תקון מאחר דלא תקון גם זה דלית ליה מגלה אין לו לקרות דלא פליג רבנן עכ\"ל זולת זה להאריך לא אוכל הק' אלעזר פלעקלס."
        ],
        [
            "ב\"ה יום א' ט\"ז כסלו תקס\"ב לפ\"ק פראג ואשר שאלני אודות העגונה אחת שבעלה מומר בריחוק מקום ממנה ואין דעת מסכמת פעמים דעתו לגרשה בגט כריתות ופעמים אומר אם יתן איש כל הון ביתו אינו פוטרה בגט ויעץ מעלתו נ\"י לעגונה שתכתוב להרב הנגיד המפורסם נ\"י אם ימצא שעת הכושר שיהיה דעתו של מומר לגרשה היא נותנת לו רשות את מי שיבור הרב הנגיד להיות שלוחה לקבל גיטה תהא ידו כידה וקבלתו כקבלתה כו' ובקש מני אם דעתי מסכמת לזה להיות מליץ יושר כו'.",
            "ידע מעלתו שכבר פלפול בזה רבינו הגאון נ\"ע בנ\"ב חלק אה\"ע סימן צ\"א ורצם להמציא דבר חדש וכתב וזה לשונו אמנם נלע\"ד דכל דיני ברירה לא נאמרו אלא במה שלא מהני אם נימא בשעת שבא הדבר לידי בירור יהיה מבורר אלא שצ\"ל מהני למפרע כמו האומר ללבלר כתוב גט לאשתי לאיזה שארצה אגרש ובשעה שהוא רוצה הוא כבר אחר הכתיבה ולא מהני מה שהוא מברר עתה שהרי הכתיבה צריך לשמה ובעת הכתיבה עדיין לא היה מבורר וצ\"ל שכיון שהוא מתרצה עתה לזו הוברר הדבר למפרע שנכתב לשמה בזה לא אמרינן ברירה כו' אבל מינוי השליחות אין צריך השליח להיות שלוחה רק בשעת קבלת הגט ואז כבר הוברר למפרע שכבר נעשה שלוחה בעת אמירתה שהרי א\"צ למנותה שיהיה עתה שלוחה אלא בעת קבלת הגט ואז כבר נתברר הדבר למי שבחר פלוני אם כן אין דבר זה נוגע לדיני ברירה כלל עכ\"ל ותמה אני על רבינו הגדול נ\"ע שנעלם ממנו דברי הרשב\"א שמביא הבית יוסף סימן קמ\"א וזה לשונו ודעת הרשב\"א בתשובה כדעת הרא\"ש כו' אבל אפשר שאם אמרה כל מי מכם שירצה הבעל ליתנו לו יהיה שלוחי לקבלה שנאמר בזה אין ברירה כענין לאיזו שארצה אגרש בו דאין ברירה עכ\"ל והובא בקצרה בבית שמואל ס\"ק ס\"א לכן קשה לסמוך על הוראה זו אמנם במומר שבלאו הכי הרבה פוסקים לזכות הגט אף בלי מנוי השליחות מהמגורשת כאשר כ' רבינו הגדול בעצמו שם בסוף התשובה וסיים ואף על פי כן כתבתי למקום שהמומר שם שיתן המומר אחר כך גם בתורת הולכה כנהוג עכ\"ל ועדיין הדבר צריך יישוב הדעת ושאלה זו צריכה לגדולי הדור ואני לרוב טרדותי כעת לא אוכל לעיין אפילו דרך פלפול בעלמא הכ\"ד הדורש שלומו ושלום תורתו כה\"י ה\"ק אלעזר פלעקלס."
        ],
        [
            "בע\"ה יודע דעת עליון ומתכוין לעשות רצון קונו, עובד מאהבה בלי עצלות ורפיון קורא אל אלדיו ומכבדהו מגרונו ה\"נ כבוד אהובי וידידי וריעי ומחות' הרב הגאון המופל' המובהק המופלג מה\"ו אלעזר נר\"ו ראב\"ד דקהלתנו יע\"א, באדרו יחי' ולא יבוא לידי נסיון, ושלום יהי' במעונו.",
            "זה ימים אחדים ואני הייתי במסבה אחת נגידים וקצינים ושאל אותי אחד מן השועים אם אמת הדבר שאין איסור לנשים נשואות לקשט את עצמן בפאה נכריות, כי שמע מפי צורבא מרבנן שאין איסור בזה כלל וכלל, ואמרתי אליו, אם בעל תורה הוא זה שאומר דבר זה להיתר גמור ודאי אינו מבני יראה, ואף אם נקטינן בידן שאין איסור גמור בזה מ\"מ לא יאות לנשים נשואות מבנות רחל ולאה לעשות כן במקומינו כי אין זה מדרכי הצנועות ולא בשביל נשים כאלה נגאלו אבותינו ממצרים והן הנה בעוכרינו להאריך גלות' ובשבילן אנו כקוץ בעיני הגוים אשר אנחנו דרים בתוכם כי אמרו עם זה בא לגור בינינו וישרצו וירבו לעלות במעלות העם להיות כאחד השרים והשרות בוץ וארגמן לבושן מחלב הארץ יאכלו ודשן הארץ יאכלו ודשן הארץ ושבועם כה עניתי לאיש ההוא כי לא רציתי להראות דעתי לא לאיסור ולא להיתר וכאשר באתי לביתי עינתי בגוף הדין ואציע לפני רום ה\"ק מה שנראה לענ\"ד ובעיניו עיני הבדולח יראה ויבין אם שגיתי או צדקתי כי בעניני ההוראה לא ירים איש בלתו את ידו אם לטהר אם לטמא אם לרחק אם לקרב, כי דרכי ההוראה לפניו נגלין ועתה יטה נא לי אוזן.",
            "מקורן הדברים נובעים מפי הרב שלטי הגבורים פ' במה אשה משנה ה' יוצאת אשה בחוטי שער וז\"ל ראה ע\"ז כו' מההוא דשנינו פ' במה אשה דף ס\"ד דאשה יוצאה בפאה נכרי' בשבת ופירשו המפורשים היא פאה נכרי' היא מגבעת ידבקו בו שער נאה הרבה ותשים אותו אשה על ראשה כדי שתתקשט בשער והתם באשה נשואה איירי מתניתי' מדקאמר הגמ' הטעם כדי שלא תתגנה על בעלה. עייש\"ה באריכות וכן מצאתי בגליון הש\"ס נזיר על הא דאמרי' שם (כ\"ח ב') ות\"ק אמר לך אפשר בפאה נכרי' ור\"מ כו' וכתב שם בגליון וז\"ל נ\"ל היתר מכאן לשערות שנשים נשואות נתנו בראשיהן (יהושע בועז) עכ\"ל הגליון והנה הרב יהושע בועז הוא עצמו הרב בעל שלטי גבורים אשר סביב הרי\"ף והרב בעל באר שבע בתשובותיו דפוס וונעציו שנת שע\"ד דף צ\"ב ע\"א הכה על קדקדו וכ' כל זה איירי בפאה נכרית מכוסה תחת השבכה ולא שהן בגלוי אבל גדול האחרונים רבינו בעל מגן אברהם בא\"ח סי' ע\"ה סק\"ה כ' וז\"ל וכ\"ש שער נכרית כו' כצ\"ל וכן הוא בש\"ע ד\"ו וכ\"כ בש\"ג דמותר לכתחלה כדאית' במשנה פ\"ו דשבת יוצאה אשה בחוטי שער כו' דלא כב\"ש שחולק עליו והאריך בסוף ספרו בדברים דחוי' ועיי' ש\"ג סי\"ד עכ\"ל ואני איני רואה בעיני מדוע קרא הרב מג\"א לדברי בעל ב\"ש דברים דחוי' דמה שכ' שם הרב בעל ב\"ש דכל זה איירי בפאה נכרי' מכוסה תחת השבכה נלענ\"ד מוכח מהש\"ס נזיר דהא חכמים דומי' דר\"מ דאוסר בתגלחת שער עצמן שלא תתגנה על בעלה והא וודאי אין ר\"מ מתיר שהלכה בשערי ראשה מגולה דהא זה ודאי עוברת על דת והוא דאורייתא כדיליף לה בגמ' בכתובות וע\"כ כונת ר\"מ שלא תתגנה ותנוול היינו שתהי' לה השער תחת השבכה וא\"כ היינו נמי שאמרו ות\"ק אמר לך אפשר בפאה נכרית היינו תחת השבכה ובא זה ולמד על זה דכן פירש נמי במשנה בשבת ומה מן דברים דחוי' בזה ועוד הא לפירש\"י בשבת (ס\"ד ב') דמפורש רש\"י שם במתני' על האי יוצאה אשה בחוטי שער היינו שקולעת בהן שערה וכן נמי על האי שאמרי' שם בסיפא ובפיאה נכרית לחצר פירש\"י קלועת שער תלושה וצוברתא על שער עם קליעתה כדי שתראה בעלת שער עכ\"ל ע\"כ הפי' מכוסה תחת השבכ' דאיך יצדק שתלה' בזה מגולה הא איכא עכ\"פ שערת עצמן והאיך הלכ' מגולה בהני שערות אף שהמה מועטין וכי בטל ברו' שייך כאן ובאמת תמהתי על בעל באר שבע שהוא הביא פירש\"י וסייעו לדבריו אבל לא ביאור ראייתו כאשר בארנו אלא הוא סומך ראייתו מסוף דברי רש\"י שכ' שתראה בעלת שער ומזה הוציא ראייתו דאיירי תחת השבכה דאי מגולה הא אכתי רואין שאינה בעלת שער ובאמת ראיה זו קלושה היא אבל ראייתינו מוחזקת היא מאוד דאיך הלכה מגולה בשערותיה אף שהמה מעורבות עם שערות ומה לי הרבה וא\"כ ע\"כ לפירש\"י איירי המתני' ביוצאת בפאה נכרית תחת השבכה ואף לפי' הרמב\"ם בפי' המשנה שמפרש כאשר מביאו הרב שלטי גבורי' שפאה נכרית היא מגבעת תדבקו בו שער נאה הרבה וזה לא כפירש\"י שמקולעת עם שערן בגופה א\"כ אין ראי' שאיירי תחת השבכה מ\"מ מאן יימר לן דהרמב\"ם חולק בזה עם רש\"י ז\"ל ואם לפירש\"י אין דחוק שמתני' איירי במכוסה תחת השבכה מדוע נאמר שדחוק הוא לפי' הרמב\"ם וכי מרן רש\"י ז\"ל לאו רב גוברי' מכל זה אני איני רואה מדוע כתב מג\"א שדברי ב\"ש דחוי' הן אמת שגם אנכי רואה ראי' להיפך מזה דע\"כ איירי המתני' בהולכת בפאה נכרית מגולה דהא אמרינן שם בגמ' ובלבד שלא תצא ילדה בשל זקנה וזקנה בשל ילדה והטעם הוא דמחכי עלה ואתי' לשלפי ואי כבעל ב\"ש דהיינו תחת השבכה ובזאת תראה כבעלת שער מ\"מ לא תצא ילדה בשל זקנה וזקנה בשל ילדה הא תחת השבכה הוא ולא נראית ואיך שייך דמחכי עלה וצ\"ל כמ\"ש בעל ב\"ש שם בעצמו שכ' וז\"ל ואין להקשות אם לא עשו הנשים כן אלא שתהא נראית כבעלת שער הרבה א\"כ למה בחרו דוקא בפאה נכרית ולא במשי או בפשתן וכיוצא בזה די\"ל משום שלפעמים השבכה נעתק ממקומה או לרפיון קשור' בראשה היא מתרחבת ושער ראשה נראית מעט מחוץ לצמתן הלכך בחרו בפאה נכרי' יותר מבמשי או בפשתן כדי שלא ירגישו בעליהן עכ\"ל וא\"כ ה\"נ גזרו חכמים שמא נעתק השבכה ותראה ילדה בשל זקנה ומחכי עלה ואתי לשליפי ובאמת לאחר בחינת הדברים נכונים יותר דאי כפשוטה שהולכת מגולה בשער מדוע גזרו בילדה וזקנה איך שייך לימר דמחכי עלה ואתי' לשלופי ואם הילדה בחרה בכך לצאת בשל זקנה או איפכא הרי סברת וקבלת ולא מירתת דמחכי עלה ועל כרחך כדעת הבעל ב\"ש שהיא מכוס' תחת השבכה ולא נראית ושפיר חיישינן דלמא יעתק ממקומה ועי\"כ נראית השער ואז מחכי עלה ואתי' לשלופי ולא שייך לומר דסברת וקבלת ולא מירתה דהיא לא ידעה ולא נתנה על לבה לזאת שנעתק ממקומה ורק חכמים גזרו בזה וא\"ת אם כך כדייק אכתי קשי' אמאי גזרו בזקנה וילדה הא ע\"כ נותנת לבה לזה שנתקת ממקומה דאל\"כ למה לא בחרה במשי או בפשתן כקושי' הרב בעל ב\"ש וע\"כ דנתנה על לבה החשש שמא נעתקת ממקומה ואם כך לא בחרה במשי או בפשתן כי אם בחרה הילדה בשל זקנה או איפכא וע\"כ דסברת וקבלת דמחכי עלה ואמאי גזרו בזה די\"ל ולחלק דודאי לכך לא בחרה בשל משי או בפשתן לקשט בזה תמיד ודאי נתנה על לבה לחוש שמא נעתק ממקומה וממש זה מן הנמנע שלא יארע הדבר לפעמי' שנעתק' ממקומה ותתגנה על בעלה עי\"כ אבל לפעם אחת לא חשה ובחרה הילדה בשל זקנה או איפכא אבל חכמים גזרו בזה לחומר איסור שבת שמא בפעם הזה נעתק ממקומה ומחכי עלה ואתי לשלופי כל זה נראה לי לבאר בענין הזה להגן בעד הרב הרב בעל ב\"ש כי רב גוברי' הוה ובפרט הדברים האלה לאו דברים עצמו המה כי אם דברי הגאון מהר\"י מינץ אשר ממנו אנו חיין והרב בעל ב\"ש מסכים עמו ובכל זאת מי יכול לדון את מי שהתקיף ממנו בעל מגן אברהם ז\"ל ודעמי' וגם רבינו מהרמ\"א פה בסי' ע\"ה ויותר מזה בדרכי משה סי' ס\"ג כ' בפי' שמותר לצאת אשה בשערות גלוי' בין אם שערות עצמה בין של חברתה וגם הגאון בעל הלבושים פה בסי' ע\"ה מסכי' עם הרמ\"א שמותר לצאת לאשה בשערות גלוית פאה נכרי' אלא שמחלק בין שערות עצמן אחר שנתלשה לשערות חברתה וא\"כ לפ\"ז יש לסמוך עליהן כעל יתד התקוע כי מבארן אנו שואבין ומפיהן אנו חיין ועיני כל העדה עליהם והן המה עמודי הוראה.",
            "ואולם אנכי הרואה איסור חדש בזה ממה שלא דברו הראשונים ולא עלתה על לבם והוא כי חקרתי אצל יהודי' עושי המלאכה כאלה מהיכן להם השערות אשר ממנם יעשו מלאכת' ואמרו לי כי רובם ממתים כי השערות אשר נלקחים מן החיים המה עובדי אדמה וכדומיהן הן שערות קצרות וממנם עושין המגבעות לאנשי' אבל אותן של נשים צריכין לשערות ארוכות אשר נתלשו עד שרשם ואי אפשר לקחת כי אם ממתים ואלו מדלת העם אשר מתים בבית חולים ואם כן מלבד שיש חשש סכנה בדבר וגם אם גזרו בשבת לצאת בשל חברתה דיש לחוש דלמא אתי' למישלף כיון דמאיס כאמרינן שם בשבת במקומו מכל שכן הכא מלבד כל זאת הנה יש איסור אחר בדבר דהא קיי\"ל בטור ובש\"ע יורה דיעה סימן שמ\"ט סעיף ג' דשער המת אסור בהנאה ודבר זה איסור תורה הוא דהא גמרינן במס' ע\"ז (כ\"ט ב') דמת אסור בהנאה מג\"ש שם שם מעגלה ערופה.",
            "הן אמת שראיתי שדבר זאת אי שער המת אסור בהנאה אין מוסכם מכל הפוסקים והרמב\"ם (פרק י\"ד מהל' אבל הל' כ\"א) כתב המת כולו אסור בהנאה חוץ משערו הרי כתב בהדי' דשער המת מותר בהנאה וכן כתב הסמ\"ג עשין דרבנן ב' ואולם הרשב\"א בתשובה סימן ש\"צ כתב וז\"ל ותמה אני על הרמב\"ם מהאי דאמרינן עירוכין (ז' ב') אמאי איסורי הנאה ננהו אמר רב באמרה תנו שערי לבתי (פי' דמוקי מתניתן בפאה נכרית ובאמרה תנו גלי דעתה דניחא לה) קשי' לי' לרנב\"י והא דומי' דבהמה קתני אלא אמר רנב\"י זו מיתתה אוסרה וזו גמר מיתתה אוסרתה (פי' דרנב\"י מוקי אפילו בשערה ממש ונתלש מינה בין גמר דינה למיתתה) והלכך באשה מותר דאין אשה נאסרת בגמר דינה אבל בהמה נאסרת בגמר דינה אבל מן האשה לאחר מיתתה לכ\"ע אסור מדאקשי' להדי' אמאי אסירי הנאה נינהו עכ\"ל הרשב\"א בתשובה עייש\"ה וכן פירש רבינו הרמב\"ן ז\"ל בספר תור' האדם בפי' סוגי' זאת דכוונת רנב\"י דאיירי בנתלשה מחיים בין גמר דין למיתתה אבל נתלשה לאחר מיתה אסור השער מפאת איסור הנאה של מת ואם כן אף שהרמב\"ם מתיר שער המת מ\"מ רבו החולקים עליו והם גדולי רבותינו הרשב\"א והרמב\"ן ואולם הרשד\"ם חלק י\"ד סימן ק\"כ רצה לומר ולצדד דהאי דמתיר הרמב\"ם שער המת היינו מן התורה אבל מדרבנן מודה הרמב\"ם דאסור והכ\"מ שם במקומו רוצה נמי לומר דהרמב\"ם מודה דשער המת אסור בהנאה והא דכתב הרמב\"ם חוץ משערו היינו אם תלי' בסיכתא וכן כתב בספרו בית יוסף בסימן שמ\"ט הן אמת שהרמב\"ם (פרק י\"ב מהל' סנהדרין הל' ד') כתב בפי' האשה שנהרגת מותר להנות משערה ומפשטן של הדברים שבשער עצמה איירי ולא שתלי' בסיכתא וכן נמי משמע שאפילו מדרבנן מותר דהרי אמר ומותר ליהנות משערה והכ\"מ כ' בהלכה זו וז\"ל וכל אשה שתיהרג מותר להנות משערה שם במשנה ובגמ' מפרש טעמא עייש\"ה ודברים תמוהים אדרבה הא שם (היינו בעירוכין שעלה קאי בתחלת הדבור) משמע להיפך דאסור להנות משערה וכמו שמקשה הכ\"מ בעצמו פי\"ד מהל' אבל שהבאנו לעיל שוב ראיתי בשיורי כנה\"ג בי\"ד סימן שמ\"ט שמרגיש בסתירת דברי הכ\"מ והניח בצ\"ע יעויש\"ה.",
            "ובגוף הדבר להליץ בעד הרמב\"ם שסובר דשער המת מותר בהנאה כתב הלח\"מ במקומו דהרמב\"ם סובר כפירש\"י בעירוכין בהאי דר\"נ וז\"ל רש\"י שם אלא אר\"נ לעולם שער ממש ודקשי' לך אסורי הנאה נינהו לא קשי' דשער המת לא מיתס' בהנאה דלא דמי לשער בהמה שנהרגה דאשה מיתתה אוסרתה ושער לאו בת מיתה היא ואין עשוי' להשתנות אבל בהמה גמר דינה אוסרתה עכ\"ל רש\"י ופסק הרמב\"ם כר\"נ ולא כרב ורבא שם שסבירו להו תרווייהו שער המת אסור בהנאה וכן כתב הרב תי\"ט במשנה בעירוכין שכן העלה במהדורה בתרא דלא כהטור וש\"ע וסייעו להרמב\"ם מהא דרנב\"י וכן כתב הרב בית הלל בש\"ע סימן שמ\"ט וכן כתב הרב פרי חדש בביאוריו על הרמב\"ם פ\"ז מה\"ל עכו\"ם דהרמב\"ם והסמ\"ג פסקו להדי' שער המת מותר בהנאה דהמה סברי כפרש\"י כדברי רנב\"י וסיים דבריו שם וז\"ל וקיימ\"ל כותי' דרנב\"י חדא דפשט דמתניתן כותי' ותו דהכא דייק מתני' דומי' דבהמה ותו דהוי תלמיד דרבא ובתרא הוא וקיימי לן מאביי ורבא ואילך הלכתא כבתראי עכ\"ל ואפשר דהרב פרי חדש סייעי מדברי תוספת סוף פרק כל הגט ופרק מי שהוצאוהו דף מ\"ג יעייש\"ה דשם מוכח דרנב\"י יתיב אחורי דרבא ורבא קמי' דר\"נ והיינו סתם ר' נחמן והוא רב נחמן בר יעקב ואולם רש\"י ודעמי' סוברים דסתם ר' נחמן הוא ר\"נ בר יצחק והוא היה תלמיד דרב ורבי' דרבא ועיין בהרא\"ש פרק המפקיד בהא דתנן המפקיד פירות אצל חבירו אפילו הן אבודין לא יגע בהן ופליגי בה רב כהנא ורנב\"י וכתב הרא\"ש נרא' דהל' כרנב\"י דבתראה הוא כי תלמיד של רבא הוא ועיין בתוספות בעירובין (כ\"ה ב') בפלוגתא דרבה ורבא בטח בטיט ואין יכולין לעמוד בפ\"ע דאין הל' כרבא לגבי' רבה משום דאין הל' כתלמיד במקום הרב והא לכאורה קשי' הא מאביי ורבא ואילך הלכה כבתראי וע\"כ צריך לומר דהאי כללא דמאביי ורבא ואילך הל' כבתראי היינו עד ולא עד בכלל מאביי ורבא ואילך דוקא אבל באביי ורבא עצמן אין הדבר כן ואם כן לפי זה אף אם נקטי' דעת רש\"י בהאי דרנב\"י נמי עולין דברי הפר\"ח כהוגן דה\"ל כר\"נ ב\"י לגבי רבא דרבי' היה ואין המקום פה להאריך בזה ובכללים הארכתי ועיין בקרבן נתנאל בכמה מקומות בהרא\"ש ובכלליו שם בפתיחת ספרו כלל כ\"ו.",
            "וראיתי נמי להפר\"ח שהביא דברי תוספות בב\"ק (י' א') שהחליטו ג\"כ שער המת מותר בהנאה והוא דכתב שם וז\"ל ואי משום שהשער מותר כדאמרינן פ\"ק דעירובין (ז' ב') ה\"נ שער פסולי המוקדשין מותר כדאמרינן בבכורות דף כ\"ה עכ\"ל הרי להדי' דסברי שער המת מותר בהנאה וראייתם מפרק קמא דעירוכין והיינו שסברי כפירש\"י בדברי רנב\"י ופסקי' כותי' ודלא כרבינו הרמב\"ן בס' תורה האד' בשער ההוצאה והרשב\"א בתשו' הביא נמי דברי תוספות אלו אלא שטעות נפל שם בדפוס היוצא מזה דהרמב\"ם והסמ\"ג ותוספות ופר\"ח ותי\"ט וכן כנה\"ג בי\"ד סי' שמ\"ט שהבאנו לעיל כולן סוברין דשער המת מותר בהנאה ולפ\"ז לכאורה אין כאן חשש אמנם אנו ע\"פ הטור והש\"ע חיין ועליהם אנו סומכין בין להקל ובין להחמיר ובפרט במקום שאין צורך ובהפוכו יש פריצות ועריות שאין לסמוך על דעת המתיר ובפרט האוסרין לאו דרדקי המה והמה רבינו הגדול הרמב\"ן והרשב\"א והטור והש\"ע ויותר מכל אלה דעת הגאון בשאלתות כתב מפורש בפ' חקת סי' קל\"ג וז\"ל ואסור לאיתהנוי מן שכבי מן מזיי ותכריכין דילי' ודאי פיאה נכרית אי אקניתה מחיים שרי' ואי לא לא וכו' וא\"כ מפורש בהדי' דלא כהרמב\"ם ודעמי' ואני תמה על כל הפוסקים שלא הביאו דברי השאלתות הלא בכל הדברים הוא להם כאור המאיר בחושך.",
            "ושלא להיות כחמור נושא ספרים לבדנה יצאתי לתרץ הרמב\"ם דפ' כרנב\"י נגד רב ורבא ואמרתי דרב ורבא לשיטתייהו אזלי אבל הרמב\"ם בשיטתי' הוכיח דשער המת מותר דהנה לכאורה תמה אני קצת על דברי תוספות ב\"ק (י' א') דהקשו שם וז\"ל שור ולא אדם ל\"ל הא בלא\"ה אי אפשר לחייב על אד' דהא קיימא לן שור פסולי המוקדשין כו' וע\"ז אמרו ואי משום שהשער מותר כו' וק\"ל הא ודאי אף אם אמרי' כפירש רש\"י בעירוכין דרנב\"י סובר שער המת מותר וס\"ל נמי דהלכתא כותי' מ\"מ הרי רב ורבא שם דמוקי מתני' בשער נכרית הלא איהו חולקים וסוברן שער המת אסור בהנאה וא\"כ לדידהו קשי' ל\"ל שור ולא אדם וצ\"ל דבלא\"ה פירכא שפיר אפילו לרנב\"י דהא שעיר פסולי המוקדשין נמי מות' אמנם אי קשי' הא קשי' דבתוספות פ' כל הזבחי' (ע\"א ב') ד\"ה ובטריפה תירצו שם בס\"הד האי קשי' שור ולא אדם ל\"ל תיפו' לי' דאין המת שלו כיון דעור האד' מותר קרינן בי' והמת יהי' לו וקשה לי טובא על דברי תוספ' אלו דהנה הרשב\"א בתשובה סי' שס\"ד כ' וז\"ל ולא גרע עור המת משערו ושערו נראה לי שאסור כשמעתתא פ\"ק דעירוכן עכ\"ל ואף שהרשב\"א החליט הדבר אליבא דכ\"ע לפי שאיהו לשיטתי' בסי' ש\"ל דסובר כ\"ע סובר שער המת אסור אבל אנן בדידן כפירש\"י ז\"ל דרנב\"י חולק על זה מ\"מ הרי סברת הרשב\"א נכונה דלמ\"ד שער המת אסור מכ\"ש עורו וא\"כ לרב ורבא דס\"ל שער המת אסור וכ\"ש עור המת שור ולא אדם ל\"ל ואולם ראיתי בתוספות נדה (נ\"ה א') ד\"ה שמא יעשו כתבו נמי על האי דהקשו שם על עולא דאמר ד\"ת עור אדם טהור ומ\"מ אמרו טמא כו' וכתבו וא\"ת והלא מת אסור בהנאה וי\"ל כו' ועוד נראה דעור אינו בכלל בשר לאיסור בהנאה הרי מדברי תוספות מבואר נמי דעור מותר וקשי' נמי לדבריה' לרב ורבא דס\"ל שער המת אסיר ולדעת הרשב\"א אם שער המת מכ\"ש עור המת א\"כ למאי גזרו טומאה על עור אדם וצ\"ל דתוספות חולקין בסברה זו על הרשב\"א ומחלקין בין עור לשער ואפילו אם השער המת אסור עור המת מותר וסכינא חריפא מפסקי הסברא.",
            "ולקושטא דמילתא נמי יש לדייק על תוספות אלו בנדה דכתבו דלכך עור אדם מותר כיון דילפי' איסור של מת מע\"ע וע\"ע מקדשים וכמו שעור קדשים מותר עור ע\"ע מותר ומני' דעור המת מותר הרי חזינן דעיקר הטעם כיון שילפינן איסור הנאה של ע\"ע מדכתי' בה כפרה אקדשי' והיינו מימרא דרב ינכי בקדושין (נ\"ז א) דאמר ע\"ע מנלן אמרי דבי רב ינאי כפרה כתיב כקדשים אבל לאו כ\"ע הכי ס\"ל דהא כתבו שם תוספות ד\"ה כפרה תימא דבכריתות (ו' ב') מפיק לי מוערפו שם שם תהא קבורתה וי\"ל דתרוייהו צריכי דאי משום כפרה ה\"א מחיים כו' ואי משום וערפו לחוד ה\"א לאחר מיתה כו' ועייש\"ה ועיין שם בחדושי' מהרש\"ל ובמהרש\"א ובפני יושע ולפ\"ז לר' יוחנן חולין (פ\"ב א') ולרבא בכריתות (כ\"ח א') דס\"ל ע\"ע מחיים מותרת ורק לאחר עריפה נאסרה לית להו הך דרשא כפרה כתיב בה כקדשים ורק ילפינן מוערפו שם ולפ\"ז עור ע\"ע נמי אסורה דמה\"ת לן להתיר ומינה ילפי' מת ועורו נמי אסור וא\"כ לדידהו קשי' נמי מדוע גזרו טומאה על עור אדם הלא בלא\"ה אסור בהנאה וכן קשי' לתי' תוספות בזבחים שהערנו עליו דלמ\"ד ע\"ע נאסרה לאחר מיתה ולא מחיים ע\"כ ל\"ל כפרה כתיב בה כקדשי' ועור ע\"ע ועו' המת נמי אסור דמהיכא תיתי להתיר א\"כ ל\"ל שור ולא אדם?",
            "וחזיתי להרב צמח צדק בתשובתו סי' י\"ג דרצה לדחות דברי התוספות בנדה ורצה לומר דעיקר הדרש מוערפו שם ורק גלי לן קרא כפרה כתי' בה כקדשי' לומר לן דאסורה מחיים א\"כ העור אסור ע\"כ סברתו בקיצור וזה ליתא דהשתא דגלי לן קרא על לימוד וערפו שם דילפינן מיני' שם תהא קבורתם גלי לן התורה מאי טעם שתהא שם קבורתה לפי שהוא כקדשים וממילה אמרינן אם הוא כקדשים אסורה מחיים וה\"נ אמרינן אם הוא כקדשים עורה מותר דאין היקש למחצה וזהו פשוט והמעיין בדברי הר' צמח צדק יראה כי הוא לא ראה כי אם דברי תוס' בע\"ז שהביא שם ושם מסיימין התוספות וגם אצטריך לדמותה לקדשי' לומר שאינה אלא ביום כו' ומזה משמע קצת דהעיקר מוערפו שם אבל באמת למי שמעיין בתוספות קדושין שהבינו זה הוא תירוץ בפני עצמו ושם כתבו אי נמי י\"ל דקאמר הכי כפרה כתוב בה כקדשים לאו עיקר דרשה הוא כו' וא\"כ חזינן דזהו ב' תירוצ' ולתירוץ הראשון דמתירצין תוספות דאצטרך כפרה כקדשים לאסו' מחיים עיקר הדרשה מכפרה כקדשים ועיי\"ש בזה ואין להאריך עוד אמנם קושייתינו ודאי נצבת למ\"ד ע\"ע מחיים מותרת וודאי קשה ל\"ל הך דרשה כפרה כתיב בה כקדשים ואם כן עור ע\"ע ודאי אסורה ולפי זה עור המת נמי אסור ולמה גזרו על טומאת העור וגם קשה לפי תוס' זבחים להאי מ\"ד ל\"ל שור ולא אדם ולפי דברינו אלו רבא דסובר בכריתות (כ\"ה א') ע\"ע מחיים מותרת ולית לי' ע\"כ הך דרשה כפרה כתיב בה כקדשים א\"כ עור ע\"ע נמי אסורה ומינה ילפינן מת ועורו נמי אסור דלא מצינו מקום להתיר י\"ל דלהכי סבירא ליו לרבא בעירוכין דשער המת אסור בהנאה דלא היה לו הוכחה להתיר שער המת אבל אי נקטי' כר' ינאי האי דרשה כפרה כתיב בה כקדשים וגלי לן דע\"ע הוי כקדשים ואם כן סברת תוספות קיימת מה קדשים עור מותר אף ע\"ע עור מותר ומינה מת נמי דעורו מותר ונקטי' בידן סברת הרשב\"א סימן שס\"ה שהערנו לעיל דזה בזה הלי' דאם שער המת אסור כל שכן עורו אם כן כדאית לן למודא דעור המת מות' למידן ממנו היפך הדברי' דע\"כ שערו מותר דאם לא כן קשי' שערו אסור עורו לא כ\"ש ולפ\"ז הרמב\"ם דפ' פ\"י מהלכות רוצח ושמירת הנפש וז\"ל ע\"ע אסורה בהנאה ומשתרד לנחל איתן תאסר בהנאה אעפ\"י שעדיין לא נערפה עכ\"ל הרי יליף ע\"כ למודא כפרה כתיב בה כקדשי' שהורה לן שע\"ע מחיים נאסרה א\"כ עור ע\"ע ועור המת נמי מותר וכ\"ש דשער המת מותר כסברת הרשב\"א ולכך פי' הרמב\"ם כותי' דרנב\"י בעירוכין דשער המת מותר והא דנקט הרמב\"ם בלשונו בה\"ל אבל רק שער ולא עור זה ל\"ק כיון דלא מצינו בפי' בגמ' דמותר ומכללא איתמר אין דרך הרמב\"ם להביא מה שא\"כ שער המת שעכ\"פ רנב\"י אמרה בגמרא, וזה נמי דלא כהרב צמח צדק בתשובה הנזכרת דרצה לומר דהרמב\"ם סובר עור המת אסור עייש\"ה כל זה להשתעשע בפלפול אבל לענין הדינא הדרן לדידן דעכ\"פ אין להקל בזה נגד הטור והש\"ע והרמב\"ן והרשב\"א השאלתות דכולהו ס\"ל שער המת אסור.",
            "אך אחרי הדברים האלה נתתי אלי לבי שיש לצדד ולהקל בזה מטעם היתר אחר כי אם אף אם נקטי בידן כהך פוסקים דשער המת אסור מ\"מ גבי נדון דידן דממה נפשך יש לצדד ולומר דבאמת מיעוט שער המה מחיים ורובן ממתים ואזלינן בתר רוב אבל כיון דרובן דעלמא עכו\"ם נינהו א\"כ אי אזלינן בתר רוב צריכין אנו לדון אי מת גוי אסור או מותר.",
            "הן אמת שמרן בשולחנו הטהור סי' שמ\"ט סעיף א' החליט בלי חולק וכ' וז\"ל מת אסור בהנאה בין של ישראל בין של גוי, אמנם דבר זה אינו מוסכם מכל הפוסקים ואנו אחר מקור דין זאת נצא ונחפוש והוא שמרן הבית יוסף בבדק שלו סי' שמ\"ט הביא הדבר בשם הרשב\"א בתשובת סי' שס\"ה והיא שארית תשובה מסי' שס\"ד שם ועתה אעתיק דברי הרשב\"א שם בתשובה סי' שס\"ה למען נוכל לחקור אחרי מקורן של הדברים וז\"ל הרשב\"א על דברי השואל שכ' שם על דברי הרמב\"ן בפי' התורה בסדר ויהי ביום השמיני שכ' אבל המת למדו בו ג\"ש מע\"ע שאסור בהנאה וכתב השואל דיש לחלק שמא לא נאמרה ג\"ש אלא למתי ישראל כו' וע\"ז כתב הרשב\"א בתשובתו לשאלה זו מן הדומה שאין זה עולה יפה כו' דאי איכא מת דלא מתסר בהנאה יין נסך דאסו' מנלן דאי משום דאיתקש לזבח וזבח למת האי מת גופי' מנלן דמתי ישראל קאמר עייש\"ה ומזה הוציא הרב ב\"י דס\"ל להרשב\"א דאין חילוק בין מת גוי למת ישראל שניהם אסור והמעיין שם בדברי הרשב\"א יראה שהשואל הוציא הדברים מדברי הרמב\"ן שהביא שם בתשובה סי' שס\"ד והוא הרמב\"ן רוצה להוכיח דאין אבר ובשר מן החי נוהג באדם דהרי שנינן בספרי זה טמא ואין בשר האדם טמא (פי' זה מותר ואין בשר האדם מותר) וע\"כ דאיירי בבשר האדם מן החי וע\"ז כ' הרמב\"ן אבל המת למדו בו ג\"ש מע\"ע דאסור בהנאה וע\"ז כתב השואל דיש לחלוק ולומר דשני לן בין גוי לישראל והיינו כיון שהשואל בסי' שס\"ה רצה לחלוק על הרמב\"ן דבשר מן החי באדם אסור לכך מוקי הספרי דמתיר בשר האדם בבשר מן המת ובמת גוי עייש\"ה בתשובת רשב\"א סי' שס\"ד וסי' שס\"ה וא\"כ הרמב\"ן בפי' התורה ע\"כ ס\"ל דמת גוי אסור דאל\"כ קשי' השואל עליו מאי הוכחה מברייתא דספרי דבשר אדם חי מותר דלמא במת גוי איירי וכן הוציא מדבריו הרב משנה למלך פי\"ד מהלכות אבל הל' כ\"א עיין שם באורך רק הרב משנה למלך הקשה מדברי הה\"מ (פ\"ב מהל' מ\"א הל' ג') שכתב בשם הרמב\"ן שישראל שמת בשרו אסור בהנאה ומדנקט ישראל שמת משמע דוקא ישראל ולא גוי והש\"ך בנקודותיו סי' שמ\"ט הוציא נמי מדברי הרמב\"ן אלה שהביא הה\"מ דס\"ל מת עכו\"ם מותר בהנאה ולא הרגיש כלל בסתיר' הרמב\"ן ולברר לן כל שטת הפוסקים אציע הנה מקור דין זה שעליו סובב הרמב\"ן והשואל והרשב\"א והוא דתנינן כתובות (ס' א') ורמינהו יכול יהא חלב מהלכי שתים טמא (פי' אסור) ודין הוא ומה בהמה שהקלת במגעה (ופירש\"י שהקלת במגעה שאינו מטמא מחיים) החמרת בחלבה אדם שהחמרת במגעו (פירש\"י שמטמא מחיים כגון נדה זב ומצורע) אינו דין שתחמיר בחלבה ת\"ל ואת הגמל כי מעלה גרה הוא הוא טמא ואין חלב מהלכי שתים טמא יכול אוציא את הדם ת\"ל כו' עכ\"ל הש\"ס אמנם בת\"כ פ' שמיני גרסינן יכול את החלב כו' ולא אוציא את הבשר כו' דע\"ז סובב דברי הרמב\"ן שכ' דברייתא דת\"כ איירי בבשר מן החי אבל המת כו' והשואל רצה לדחותו כאשר הבאנו לעיל והנה הר\"ן פ' אעפ\"י האריך נמי וכ' וז\"ל ובת\"כ כו' יכול אף בשר כו' זהו בל\"ת ואין בשר כו' וכתב הרמב\"ן ז\"ל דכי היכא דאמרינן בשמעתין דחלב ודם שרי לגמרי ואפילו מצות פרוש אין בהן האי כדיני' והאי כדיני' ה\"נ בשר מהלכי שתים ונהי דכי מת אסור בהנאה וכדילפי' שם שם ממרי' אפ\"ה בשר מן החי מותר דכיון כו' ולא כדברי הרמב\"ם ז\"ל שכתב (בפ\"ב מה\"ל מ\"א הל' ג') שבשר האדם אסור בעשה כו' וליתא כמו שכתבתי אלו הם דברי הרמב\"ן ז\"ל ול\"נ לקיים דברי הרמב\"ם ז\"ל עכ\"ל הר\"ן הצריך כעת לענינינו עכ\"פ נראה מדברי הרמב\"ן אלה שהמה נשלבין ונסמכין על דברי הרמב\"ן בפי' התורה שהוא סובר דמת אסור בהנאה בין בגוי ובין בישראל ואף שהר\"ן חולק עם הרמב\"ן בעיק' הדין ומקיים דברי הרמב\"ם אינו מטין דברי הר\"ן שחולק עם הרמב\"ן בבשר המת ואדרבה למי שמעיין היטיב בדברי הר\"ן משמע שהוא ג\"כ סובר בזה כרמב\"ן דאל\"כ מדוע לא סתר ראיית' כאשר סתרו השואל והול\"ל דאיירי במת גוי אך חולק הוא על הרמב\"ן מפאת וטעמים אחרי' והנה הריטב\"א בחידושיו לכתובו' פ' אעפ\"י כתב וז\"ל ולענין בשר מהלכי שתים אשכחן נוסחי דגרס יכול יהא בשר כו' והתם בת\"כ לא אשכחן נוסחי אלא חלב ודם כי הכא בשמעתין תדע כו' וזה נראה נכון ומיהו בלא\"ה נמי לא משכחת בשר מהלכי שתים להתירא דאי בעודו חי הא איכא אבר ובשר מן החי ולא אשכחן דשרא לן רחמנא מידי בלא שחיטה חוץ מדגים וחגבים ואי לאחר מיתה הא אסור בהנאה דגמר שם שם ממרי' עכ\"ל הרטב\"א הרי נמי דלא מחלק בין מת גוי לישראל דאל\"כ לוקי לאחר מיתה ובגוי וכן כתב הרא\"ה ז\"ל בחדושיו לכתובו' וז\"ל כתב הריטב\"א ז\"ל שבשר מהלכי שתים כו' והיינו מדינא אבל בלא\"ה לא משכחת לה דודאי אם איתא דלשתרי טעון שחיטה ובשר מתה נמי הוא דאסור דגמרי שם שם ממרים בהדי ע\"ע ולא שני לן בין גוי לישראל עכ\"ל הרי כתב להדי' דלא שני לן בין גוי לישראל עיניך רואים שהרמב\"ן והרשב\"א והר\"א והריטב\"א והר\"ן כולהו סבירא להו בשר המת אסור בין גוי בין ישראל ונמשך אחריהם הטור והש\"ע סי' שמ\"ט והש\"ך שם בנקודותיו.",
            "והנה הרשב\"א בתשובה הנזכרת רוצה להביא ראי' דמת נכרי אסור בהנאה מהא דאמרי' (ע\"ז כ\"ט ב') וזבח גופי' מנא לן א\"ק ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת אסור בהנאה אף זבח אסור ואי תימא דאיכא מת דלא אסורי בהנאה זבח דאסור בהנאה מנלן האי מת גופי' מנלן דמת ישראל קאמר דלמא מת עכו\"ם וכתב על זה יש לדחות דא\"כ הקישא ל\"ל עייש\"ה ואף שלכאורה הדיחוי ליתא כלל שההיקש הזאת לאו להאי למודא לחוד ילפי דאסור בהנאה אלה דילפי מני' נמי לריב\"ב, ע\"ז (ל\"ב ב') וחולין (י\"ג ב') דתקרובות ע\"ז מטמאה באוהל וכן נמי אמרי' ע\"ז (נ' א') מניין לתקרובות עכו\"ם שאין לה בטלה עולמית שנאמר ויצמדו כו' מה מת אין לה בטלה אף כו' אפי' הכי הדיחוי' שפיר דודאי אם כבר ילפי' איסור הנאה מהקשא דמת ילפי' נמי כמו שמת אין לו בטלה כך ע\"ז אבל אי איירי במת גוי שמותר איך יכולין למימר שאין לו בטול הא לא אסור כלל ומריב\"ב נמי ל\"ק הא איצטריך לענין טומאה ומנלן לדידי' איסור הנאה דלמא איירי במת גוי דהא כתבו תוספות ד\"ה והיוצא וד\"ה תקרובות דעיקר למודא הוא לענין אכילה והנאה מדנקט הקרא ויאכלו זבחי מתים אלא דריב\"ב הוציא נמי איסור טומאה דסובר מדאתקיש לענין אכילה איתקוש לענין טומאה ורבנן סברי דדוקא נקט הקרא אכילה להקיש לענין אכילה בלבד אבל וודאי ליכא מאן דסליק אדעתין למימר איפכא דלענין טומאה איתקוש ולא לענין אכילה דהקרא נקט אכילה.",
            "ואולם אי קשי' הא קשי' ויש להוכיח איפכא דמת גוי ע\"כ מותר בהנאה דאי כהני פוסקים דמת גוי אסור בהנאה קשי' לן מהיכי יליף ריב\"ב דתקרובות ע\"ז מטמאה באוהל דלמא במת גוי איירי והרי גוי אינו מטמאה באוהל כדאמרינן יבמות (ס\"א א') וליכא למדחי כאשר כתב הרשב\"א דאם כן היקישא ל\"ל דזה ליתא דאתקוש לענין אכילה במה שמורה עיקר ההקש וע\"כ כהך פוסקי' דמת גוי מותר בהנאה ואם כן ע\"כ דלא איירי במת גוי דז\"ז קשה הקישא ל\"ל ומדריב\"ב נשמע לרבנן דהא בזה לא פליגי וצ\"ל דזה לא קשי' דאין ראי' מריב\"ב די\"ל דהוא פליג על כללא וסובר כרשב\"ג במשנה אהלות (פרק י\"ח משנה ט') וס\"ל עכו\"ם מטמאין באוהל ועיין בתוספות בבא מציעא (קי\"ד ב') ד\"ה מאי שיסדרו.",
            "ודאתאן עלה ירוח לן קושי' הה\"מ והכ\"מ על הרמב\"ם (פרק י' מהל' אבות הטומאה הל' זיין) דפ' תקרובת ע\"ז אינה מטמאה באוהל כרבנן דריב\"ב והקשא הכ\"מ מאי טעמא דהרמב\"ם דהא תרי סתמא דמתניתן אתי' כריב\"ב ולפי הנחתינו אתי' שפיר כיון דקיימ\"ל כוותי' כאשר פ' הרמב\"ם (פרק א' מה\"ל טומאת מת הל' י\"ג) אם כן ממילא לית לן כוותי דריב\"ב דס\"ל להרמב\"ם דמת גוי אסור בהנאה אם כן אמרינן דלמת גוי איתקוש וגוי אינו מטמא באוהל וריב\"ב ס\"ל ע\"כ גוי מטמא באוהל ולפ\"ז יש לי הוכחה נאמנה דהרמב\"ם סבירא לי' דמת גוי אסור בהנאה כמבואר מאליו ובמקום אחר הארכתי בזה בפלפול גדול ואין כאן להאריך (ועיין בטעם המלך לספר שער המלך).",
            "והדרן לדידן דהרבה פוסקים אית להו מת גוי אסור בהנאה ואנחנו הוכחנו נמי דהרמב\"ם הכי ס\"ל והוא עטרת הפוסקי' ואולם רבו כמו רבו המתירין והנה הרב בית הלל בי\"ד סי' שמ\"ט כתב עלה הא דכתב המחבר מת אסור בהנאה בין ישראל בין עכו\"ם וז\"ל לא ידעתי היכן ראה דלא שני לן בין ישראל לעכו\"ם ובתוספות פ\"ק דב\"ק (י' א') כתבו בפי' דמת גוי מותר בהנאה עכ\"ל ובאמת נעלם ממנו כל דברי הפוסקים שהבאנו לעיל ומ\"ש דהתוספות בב\"ק סברי דמת גוי מותר בהנאה הדין אתו וז\"ל התוס' שם בד\"ה שהשור וא\"ת ל\"ל שור ולא אדם תיפוק לי' דמת אסור בהנאה כו' ומיהו בלא\"ה לק\"מ למאי דפרישית לעיל דהאי שור ולא אדם איצטריך לעבד וגו' הקנוי' לו שנפל לבור דהאי שרי בהנאה עכ\"ל הרי בהדי' כתבו התוספות דמת גוי מותר בהנאה וחזיתי להרדב\"ז בתשובות החדשים סוף סי' תשמ\"א שכתב וז\"ל וקיימ\"ל מתי' עכו\"ם אינן אסורין בהנאה דילפי' לה מותמת שם מרים עכ\"ל וכן ראיתי בפרי חדש לי\"ד בקונטרס אחרון סוף סי' ע\"ט על דברי בית הלל שם כ' וז\"ל הביא מעשה אירע שנפל תינוק ביורה שבישלו בה דבש כו' אלא שהוא ז\"ל כ' טעם אחר לאסור הדבש מטעם שמת ביורה ובשר המת אסור בהנאה כו' ודע דכ\"ז אינו אלא במת ישראל אבל מת גוי לא מתסר בהנאה עכ\"ל וחזיתי להרשב\"א בחדושיו פ' שור שנגח את הפרה וז\"ל ובתוספות הקשו ל\"ל שור ולא אדם ותיפו' לי' משום והמת יהי' לו שהמת אסור בהנאה ותירצו דהמת יהיה לו לא משתעי אלא בשור כו' ולענין קושין ל\"ל שור ולא אדם י\"ל דאיצטריך דאי מוהמת יהי' לו הוי מיעוט עבד נכרי דישראל דמותר בהנאה לאחר מיתה דאיסור הנאה במת מותמת שם מרים נפקא לן כו' עיניך רואים דהרשב\"א בחדושיו עם דבריו בתשובה סותרים זה את זה לכאורה ועיין במ\"ל פי\"ד מהלכות אבל (ה\"ל כ\"א) שנוטה קצת לומר דמאי שכ' הרשב\"א בתשובה לאסור מת גוי הוי רק לדחות דברי השואל וליישב דעת הרמב\"ן אבל אין ראיה שהרשב\"א בעצמו סובר כן והרא\"ה ז\"ל בחדושיו לב\"ק תי' פרוקא אחרינא על קושי' תוספות ל\"ל שור ולא אדם וכ' וז\"ל י\"ל דהמת יהי' לו לא משמע אלא כשהוא לו כשהוא ואפילו עבד ואמת דלית בהו אלא שיעבוד עכ\"ל והיינו דהר\"א בשיטתי' הולך ותר כאשר הבאנו לעיל מחדושיו לכתובות דס\"ל מת גוי אסור בהנאה ולכך סיים ואפילו עבד ואמה ועיין בשיטה מקובצת בב\"ק שהביא גם כן בשם הרי\"ץ גיאות פרוקא להאי קושי' תוספות ל\"ל שור ולא אדם ושמא משום גוי איצטריך דנבלתו מותר והוא הביא שם כמה גדולי הראשונים שכולם רצו ליישב קשי' תוספות ומדברי כולן משמע דמת גוי אסור דאל\"כ ל\"ק כלל קושי' תוספות ומדברי תוספות זבחים (ע\"א ב') ד\"ה ובטריפה דתירצו שם תי' אחר על האי קושי' שור ולא אדם ל\"ל כאשר הבאנו לעיל משמע נמי דס\"ל לתוספות נבלת גוי אסור וכן הוציא מדבריהם הרב ברכת הזבח שם והוא העלה גם כן שמדברי רשב\"א בתשובה אין ראיי' לאסור דרק לדחות דברי השואל קאתי וכמו שהערנו.",
            "וחזיתי להרב שבות יעקב ח\"ר סי' פ\"ט שגגה גדולה בזה שכתב וז\"ל הרי מבורר בפשיטות דעת התוספות להתיר בהנאה כל שהוא קנוי לו משא\"כ באין קנוי לו ודאי דאסור בהנאה וכן מבואר שם בפסקי תוספות ודלא כברכת הזבח בפ\"ח דזבחים בחידושיו שהבין מדברי תוספות דבכל ענין מת עכו\"ם מותר לכן מתמי' על הש\"ע עכ\"ל ומלבד שאין אנכי רואה שום סברה נכונה לחלק לענין זה בין שאר גוי לעבד ונכרי הקנוי' לו דאם הטעם משום דילפי' ממרים והתם ישראלית ואם כן מאי חילוק כל לומד תורה לאמיתה בעיניו יראה ובלבבו יבין שלא עיין כלל בדברי תוספות ואגב שיטפי' כתב הדברים האלה דהתם סובב התוספות לתרץ ל\"ל שור ולא אדם למעט דאם נפל לבור אין לחייב לשלם נזקו היינו דלכאורה ממעט התורה אם נפל עבד עברי או אמה העברי' לבור שכרה ישראל דאין צריך לשל' לבעליו וע\"ז הקש' הא בלא\"ה אין צריך לשלם דהא אין המת שלו דאסור בהנאה וע\"ז תירצו הקרא אתי' למעט דאם נפל לבור עבד כנעני או נכרי הקנוי' לו בענין אחר וא\"כ צריך לשלם לבעלים משא\"כ נכרי שאין קנוי לישראל פטור דאינו חייב על נזק א\"י ובבחינת התשלומין לבעלים נקטו עבד ונכרי הקנוי' לו ולא בבחינת היתר הנאה וראיה לזה הרי לעיל (ט' ב') ד\"ה מה שאין כן כו' נקטו נמי התוספות בלשונם סה\"ד וי\"ל דאיצטריך שור ולא אדם לעבד שנפל לתוכו או נכרי קנוי לישראל והלא לעיל לא איירי כלל בהאי דינא של היתר וא\"ה של מת אלא לענין כופר בלבד וע\"ז כתבו התוספות הכי כדפרשית לעיל ולית דין צריך בשש והרב שבות יעקב אף שהי' מופלג וגדול הדור פה שגה מאוד מאוד והוי לי' לדייק ולא לשפוך סוללה על הרב ברכת הזבח ולשוי' טועה ובפרט שכמה פוסקים כתבו כן בשם התוספוס ושעוד אנכי כותב הקונטרס הזאת עיני שטות בתשובת צמח צדק וראיתי שם בהגה\"ת שעשה בנו הרב מוהרי\"ל בסוף הספר שכ' בההג\"ה לסי' י\"ג וז\"ל אבל בלימוד הישיבה העלתי מתוך דברי התוספות במס' ב\"ק דף יו\"ד בד\"ה שהשור חייב נמי מוכח דמת גוי אסור בהנאה כו' עיין שם טוב היה שתיקותו מדבורו וישיבה זו לא היה בה סמיכה כי דברי הבל המה אין בם מועיל דלמה לן לדחוקי אנפשי.",
            "ונוראות נפלאתי בדברי משנה למלך פי\"ד מה\"ל אבל הלכ' כ\"א שעמד ג\"כ על מדוכא זו אי מת גוי אסור או מותר ורוצה לדחות ראיה אחת שהביא שם הוא בעצמו מדברי תוספות עירוכן (ד' א') דכתבו בד\"ה נפשות ולא המת ואע\"ג דאסור בהנאה מה\"ת ואינו בדמי' סד\"א דאיהי בעירוכן הואיל ואתרבי כו' וכתב הוא ז\"ל וז\"ל ומדלא תירצו דאצטריך קרא לעכו\"ם הנעריך שיש לו דמי' ש\"מ דס\"ל דגר עכו\"ם אסור בהנאה דהא קיימ\"ל עכו\"ם נערך וכמו שפ' רבינו (פ\"א מהל' עירוכן) ומיהו ראיה זו יש לדחות דאפשר התוספות רצו ליישב הברייתא אף אליבא דר' יהודא דאית לי' עכו\"ם אינו נערך ומה גם אפשר דס\"ל כדעת הראב\"ד דאית לי' הלכתא כר\"י דעכו\"ם אינו נערך עכ\"ל וכשאני לעצמי תמה אני כי אף אם התוספות ס\"ל כדעת הראב\"ד בזה דעכו\"ם אינו נערך מ\"מ לא התיר ראייתו בזה דאף אם אי אפשר לאוקמי בעכו\"ם מ\"מ איצטריך קרא לעבד שנערך ומעריך ואין בזה חולק כלל ואפילו ר' יהודא דאמר עכו\"ם אינו נערך מ\"מ מודה דעבד נערך והוא במתניתן עירוכין (ה' ב') הכל מעריכין נשים ועבדים והוא בערך איש וכן פ' הרמב\"ם (פ\"א מה\"ל עירוכן הל' ז') ולענין היתר הנאה של מת עבד ועכו\"ם שוין כמו שכתבו תוספות להדי' בבב\"ק שהבאנו לעיל ואיצטריך האי נפשות ולא המת למעט עבד שנבלתו מותר ולולי דברי המשנה למלך עצמו במקומו שם ד\"ה שוב ראיתי לרבותינו בעלי תוספות ז\"ל בפ\"ק דב\"ק כו' דכ' וז\"ל הרי לך מבואר דדעת תוספות דמת עכו\"ם מותר בהנאה ועוד למדנו מדבריהם דעבד אף שקבל עליו מצות מ\"מ דינו כעכו\"ם כו' וזה שלא כדברי מרן שכתב דאית לי' כל שקבל עליו מצות דינו כישראל ואסור בהנאה עכ\"ל הייתי אומר דל\"ל דאיצטריך נפשות ולא המת על עבד שנערך דהייתי אומר כדברי הכ\"מ (פ\"ה מה\"ל עירוכן הלכה י\"ז) דבעבד שקבל עליו מצות נבלתו אסור ודינו כישראל וא\"כ ממה נפשך באיזה עבד מיירי אי בעבד שקבל עליו מצות הוי לענין זאת נמי כישראל שנבלתו אסור ואי בשלא קיבל עליו מצות איני נערך כעכו\"ם אבל המ\"ל מדויל ידי' משלם דחולק בזה על הכ\"מ.",
            "ובצפיותינו ראינו שהרב משנה למלך רוצה להביא ראיה מהא דאמרינן ריש פ' דם שחיטה שומע אני אפילו דם מהלכי שתים ת\"ל לעוף ולבהמה כו' אוציא דם מהלכי שתים שאין בהם טומאה קלה כו' ובגמ' שם שקלי' וטרי' היכי משכחת לה שבנביל' יהיה טומאה קלה ובמת לא יהיה עומאה קלה ותי' הש\"ס כיון דאיכא פחות מכזית נבלה כו' וקשה דמאי דוחקיהו אימא דמהלכי שתים אינו מטמאה עומאת אוכלין משום דאיסורי הנאה נינהו וברייתא זו ר' שמעון היא דאית לי' אסורי הנאה אינן מטמאין טומאת אוכלין וכדאמרי' בכורות (ס' ב') א\"ו דהש\"ס סובר דעכו\"ם מותר בהנאה ומשום הכי הצרכו לחלק בין בהמה למהלכי שתים עכ\"ל בקושייתו ובאמת היה נ\"ל לומר דאין מכאן ראיה דע\"כ האי ברייתא לאו ר\"ש היא דהא תני' כתובות (ס' א') יכול יהא חלב מהלכי שתים כו' אוציא את החלב כו' ולא אוציא את הדם ת\"ל זה זה טמא כו' וכתבו בתוספות דהך ברייתא פליג עם ברייתא דפ' דם שחיטה דהתם נפקא לי מלעוף ולבהמה עייש\"ה והנה רש\"י פי' שם בכתובי' ד\"ה החמרת בחלבה כדאמרי' בבכורות (ו' ב') גמל שני פעמים חד לאסור חלבה ובתוס' פי' שם החמרת בחלבו כדדרשי' בבכורות מואת הגמל וכ' בשטה מקובצת דהיינו דתוספות דמפרשי' דלא כפירש\"י דהא מאן דדריש גמל גמל שני פעמים היינו רבנן שם בבכורות והמה דרשי טמא הוא הוא טמא ואין גמל הנולד מן הפרה טמא וא\"כ איך דרשי הכא טמא הוא הוא טמא ואין דם מהלכי שתי' טמא וא\"ל דכולא למודי' נפקא מנה זה אי אפשר לומר דהא רש\"י הביא הגירסא זה טמא וכתבו התוספות משום דס\"ל לרש\"י דאיצטריך לכל חד קרא אחרינא ולכך פירשו תוספות דברייתא אתיא כר\"ש דדריש דחלב גמל טמא מואת הגמל עייש\"ה עכ\"פ מוכח דברייתא זו אתי' כר' שמעון והרי הברייתא זאת נפקא לי' דאין דם מהלכי שתים טמא מדכתיב הוא טמא וע\"כ דברייתא דפ' דם שחיטה דנקט הדרשה מלעוף ולבהמה לאו ר' שמעון היא דהרי כתבו תוספות ברייתות אלו סתרות המה ומאן דמתני הא לא מתני הא.",
            "עוד העלתי דרך אחר לתרץ קושי' המשנה למלך הנזכרת דהנה הר\"ן פרק אע\"פ חותר למצוא תרופה לשני הברייתות הללו אחת שהובא בש\"ס שלנו שהגירסא בה יכול יהיה דם מהלכי שתים כו' ובספרי קתני יכול יהא בשר כו' במאי פליגי וכי לחנם נמצאו שנוים הללו והרב פר\"ח י\"ד סימן ע\"ט כתב על רבינו הר\"ן שהלך בדרך למרחוק וכל מעיין יראה שאם הר\"ן הלך רחוק פרסה הוא הרחיק נדוד ולי היה נראה לומר דהני בריתות פליגי בזה דהנה וודאי אם אוחזן דבשר מן החי אף באדם אסור אי אפשר לגרוס יכול בשר כו' דהא בעודו חי אסור מצד בשר מן החי ובמת הרי אסור בהנאה כמו שעומד בזה הרמב\"ן והרשב\"א והרא\"ה והריטב\"א והבאנו לעיל באריכות כל דבריהם זולת אי אמרינן דבשר עכו\"ם מת מותר כהך שיטת פוסקים וכמ\"ש השואל בתשובת הרשב\"א ודעמי', אמנם לאחר העיון לכאורה לא אייתר לן מידי בזה על הספרי אף אם נקטי' כהך פוסקים דהא ע\"כ הספרי לא איירי במת גוי דהא הספרי ק\"ו נקט בידיה ומה בהמה שהקלת במגעה כו' ת\"ל כו' והיינו הך יכול יהא בשר קאי על ק\"ו הראשון לאסור הבשר שהוא שוה בכל והלא בגוי משפט השני של הק\"ו ליתא, המשפט הראשון הוא: בהמה שהקלת במגעה ופירש\"י שמטמאה מחיים כגון נדה זב ומצורע ומעתה אם נאמר דעל גוי סובב והולך נמי נאמר הכי יכול יהא בשר כו' והלא ליתא למשפט השני דאמרינן אדם שהחמרת במגעו פי' שמטמאו מחיים והא גוי אינו מטמא כלל וכלל וליתא גבי' מה\"ת דין נידה זב וזבה ומצורע כמבואר ברמב\"ם (פרק ט' מה\"ל טומאת צרעת הלכה א' ופרק ד' מהל' איסורי ביאה הלכה ד' ופרק ה' מה\"ל איסורי ביאה הלכה י\"ז) וא\"כ קשי' לאיזה צורך צריך קרא להתיר הבשר בשר ישראל אין בו היתר ובגוי מהיכא תיתא לאסור הא דומי' דבהמה הוא ואף לפי' רבינו חננאל שפי' הקלת במגעה דאלו נגעה הבהמה במת אינה מקבלת טומאה לטמא אחרים ואדם שנוגע במת מקבל טומאה לטמא אדם וכלים וזהו נמי דוקא בישראל ולא בגוי דגוי אינו מקבל טומאה כמבואר ברמב\"ם (ה\"ל טומאות מת פרק א' הלכה י\"ג) שכתב וז\"ל וכן העכו\"ם אינו נעשה כטמא מת כו' ולא טומאת המת בלבד אלא בכל הטומאות כולן אין העכו\"ם ואין הבהמה מתטמאין בה עכ\"ל ואולם הר\"ן והרשב\"א פירשו פירש אחר והיינו בהמה שהקלת במגעה אם אדם נוגע בנבלת' אינו טמא לטמא אדם וכלים אמנם נוגע במת טמא לטמא אדם וכלים ועוד פירש הרשב\"א שהנוגע בנבלת בהמה אינו טמא אלא עד הערב והנוגע בנבלת אדם טמא שבעת ימים והנה לדעת בית יוסף והגהות מיימני וספר יראים ודרכי משה סימן שע\"ב דס\"ל דלדעת ר\"ש וכדקיימא לן דעכו\"ם אינן מטמאין באוהל אפילו מגע ומשא אינן מטמאין אלא מדרבנן הרי גוי גרע מבהמה אפילו לענין זה דהנוגע בבהמה טמא טומאת ערב והנוגע בגוי אפילו טומאת ערב ליכא ומכל שכן דאינו מטמא לטמא אדם וכלים ואם כן קשי' הא ליכא ק\"ו ומדרבא קיל גוי מבהמה לענין טומאה (ודוחק לומר דק\"ו על מינו קאי והיינו כלל האדם וכלל בהמה בכלל אדם יש חומרת הטומאה היינו עכ\"פ בישראל ובהמה אין פרט אחד שיש בו הטומאה זה דוחק גדול) אולם כל זאת לדעת ר\"ש בן יוחאי דס\"ל גוי אינו מטמא באוהל כמבואר ביבמות (ס' א') אבל לרשב\"ג במשנה באוהלו' והובא בתוס' במקומו ובב\"מ (קי\"ד ב') דפליג על רשב\"י וסובר גוי מטמא באוהל הוי לי' כישראל שמטמא בנגיעתו לטמא אדם וכלים ומטמא טומאת שבעה (ובאמת לפ\"ז איכא עוד ק\"ו אחר ומה בהמה שאינו מטמא אלא בנגיעה ואדם מטמא באוהל אלא שאין לפ' כוונ' הברייתא בזה שנקט לישנא קולא וחומרא בנגיעה עצמו החמרת במגעו והקלת במגעה) ואם כן לפי דברינו אלה יש לומר דברייתא דת\"כ וברייתא שלנו בהא פליגי ברייתא דת\"כ דנקט יכול יהא בשר כו' ולפי דברי הפוסקים אין לקיים דברי הברייתא אלא בבשר המת וא\"כ במת גוי א\"כ אתי הברייתא כרשב\"ג במשנה באהלות דמת גוי מטמא כמו ישראל ולפ\"ז אם אמרי' כרשב\"י אי אפשר לנקוט בשר דבבשר אין נ\"מ דבשר חי אסור מצד בשר מן החי ומת בישראל אסור ובגוי לא צריך קרא דליתא בק\"ו ולכך ברייתא דכתובות דנקט דם ולא בשר דאית' כר' שמעון דגוי אינו מטמא באוהל ואי אפשר לנקוט בשר כמבואר עכ\"פ באנו לזה דברייתא דכתובות דנקט דם ולא בשר אתי' כר\"ש וע\"כ ברייתא דפ' דם שחיטה לאו ר' שמעון דהא ת... י ברייתות סתרי אהדדי כמו שכתבו תוספות והבאנו לעיל ובאמת גם על תירוצא של המ\"ל בזה חקרתי אלא שאי אפשר להקריב פה משום האריכות שאין נוגע לענינינו.",
            "ועוד נשאר לן ראיה אחת להתירא והיא ממ\"ש המ\"ל בסוף דבריו שם מההיא דפסק הרמב\"ם (פי\"ח מה\"ל שבת הל' כ\"ב) יעוש\"ה בכל דבריו ובאשר מביא לבסוף דברי הירושלמי בשבת וכבר יצאתי בזה להתיר ראייתו במ\"א בחדושיי והובא דברי בס' הורה גבר לידידינו הרב מוהר\"ר בצלאל נ\"י בספרו דף למ\"ד ובקצור כוונתי דמן הירושלמי אין ראי' דמה שאמר תפתר במת גוי אין כוונת הירושלמי כמו שפירש המ\"ל לפי שמת גוי מותר בהנאה אלא כוונת הירושלמי קאי תפתר במת גוי וגוי אינו מטמא באוהל לר\"ש לפיכך לר\"ש לשיטתו לא הוי הוצאה חשובה דהאי דמת הוי הוצאה חשובה דוקא לפי שמטמא באוהל ואי אפשר להסיר הטומאה אלא ע\"י הוצאה גמורה ולכן נמי אין המשניות סותרין אהדדי ואף כי המתניתין בפ' כלל גדול (ע\"ה ב') אמרו עוד כלל אחר כל הכש' להצניע ומצניעין כמוהו המוצי' בשבת חייב ואמרו בגמרא לאפוקי עצי אשירה ודם נדה אפ\"ה המתני' שבת (צ\"ג ב') דקתני את המת במטה נכון דשאני מת דטומאה חשובה דמטמאה באוהל אבל עצי עשירה ודם נדה אינו מטמאה אלא במגע ומשא ולאו הוצאה חשובה מקרי ונכון נמי פסקי הרמב\"ם במה שעמד עליו המ\"ל ולא צריכין למימר דבמת גוי איירי כל זה כתבתי שם באריכות ובתוס' ביאור ולא אאריך פה ולהכפיל.",
            "העולה מן המקובץ שאין ראי' נכונה להתיר מת גוי לכן אחרי רבותינו אשר ממנם אנו חיים אנחנו הולכים והמה הרשב\"א בתשובה והרמב\"ן בתורה והר\"ן והרא\"ה והריטב\"א והטור והש\"ע והגה\"ת רמ\"א מדשתיק ש\"מ אודוי' אודי לי' להמחבר דמת גוי אסור בהנאה וכן שמוע שמענו לדברי בפוסקים אלו דשער המת אסור בהנאה והיינו הרשב\"א והרמב\"ן בספ' ת\"ה והכ\"מ והטור והש\"ע ומדוע נקל במקום שיש גדר שגדרו חכמים בפריצ' וגלוי עריות ודת יהדות לכן דעתי אם יש ביד ב\"ד למחות דהיינו שידברו על לבם דברי תוכחת מוסר ויניעו לבבם לשמע מוטב ואם אין יניחו להם כי יש להם על מה שיסמוכו דהיינו הרב שלטי הגבורים וארי שבחבורה הרב מגן אברהם בעיקור הדין ובהאי שהערני נמי יש פוסקים המתירין ויש לצדד בזה לס\"ס דלמא כהך פוסקים דמתירין מת נכרי ואם תמצא לומר דאסור דלמא שער המת מותר לכן אין דעתי שיוסרו אם אין שומעין לדברי תוכחת וה' יגל אבן מעל לבבינו ויסור עון עמו ויגאל אותנו בזכות נשים צדקניות השומעין לדברי תוכחת מוסר ויולכנו אל ארץ נושבת אשר עיני ה' דורש אותה ושם נעבוד באימה וביראה את ה' אלקי' כל הימים והי' זה שלום ידידו נאמנו הק' ברוך בהחכם השלם מוה' יונה זלה\"ה לבית ייטלש."
        ],
        [
            "ב\"ה שבעה באדר השני תקס\"ז ל' פראג צלותא דר' אלעזר שתשכן בפורינו אהבה ואחוה שלום ורעות ויצמיח ישועות לאיש האמונות והדיעות ויבין שמועות כבוד ידידי וריעי כאח לי מחותני הרב הגדול החריף המופלג מוה' ברוך יוצרך יחננך ושעתך תרמונך אכי\"ר.",
            "הנה שאלת איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה ע\"ד פאות נכריות אשר חדשים מקרוב מקילי' נשי' נשואות ומעלתו הרב נ\"י הרחיב באר רחובות בפלפול עצום ורב להחמיר בה מאד וחפר בארות מים חיים נובעי' ממקור ברוך ונוזלים מתוך באר שבע סי' ח\"י אשר שם נשבעו שניהם הגאון המחבר והגאון מוהר\"י קצינאילנבוגין ויוצאי' בכלי זיין בחרב ובחנית עם שלטי גבורים ומסכימי' אשר לא תאבה ולא תשמע להקל כי הדברים בטלים הבל הבלים והמה דברי שגגה היוצאי' מלפני שלטי גבורים במס' שבת דף ס\"ד ע\"ב ובמס' נזיר דף כ\"ח ע\"ב.",
            "אהובי ידידי נר\"ו כבר נשאלתי ע\"ז מאת גביר אחד ירא וחרד על דבר ה' על אודות אשתו הגבירה אם יש היתר לצאת בפאה זו והוא כמו חמש עשרה שנים ולא הוריתי בזה לא לאיסור ולא להיתר ונשאלה שאלה זו למופלג אחד מגדולי עירנו והוא הי' מופלג בתורה וביראת חטא והורה אז להקל והמורה ההוא הי' מפורסם לאחד מיראי הוראה ואני לא רציתי אז להזדקק בהוראה זו מטעם הכ\"ע ולא הרהרתי אחר המורה כי מסתמא הורה כדת של תורה כי איתמחי גברא רבא ואיתמחי הוראתו יראתו קודמת לחכמתו ועתה אחרי רואי שמכ\"ת נוטה להחמיר ושאל מני לידע ולהודיע אנה דעתי העני' חשבה, יודע אני בעצמי שאין אני כדי להורות ושלא לעבור על דברי חברי ואיש ברית אוהבי האמתי שמתי אל לבי לעיין קצת אבל לא להלכה ולא למעשה לא להקל לא להחמיר ולא בדרך פלפול כ\"א בדברים פשוטי' הנלע\"ד ומה שהרהרו רעיוני במחזה כתבתי זה אחר זה בלי סדר נאות וה' יצילני משגיאות ויגל עיני ואביטה נפלאות.",
            "ידע מעלתו נ\"י מה שהנשים מקילין בפאה נכרית מגולה אין זה דבר חדש אלא כבר הי' לעולמים כן נראה מפשט לשון הש\"ג במס' שבת ובמס' נזיר שכבר נהגו להקל משנים קדמונים טרם אשר הש\"ג מצא להם היתר ובא זה ולימד על זה זכות על נשים צדקניות שבאותו הדור עפ\"י ראיותיו וכן נכון הדבר לעשות ולכפר וללמד זכות על נשים כשרות ובפרט בדורות הראשונים אשר מסרו נפשייהו על ק\"ה אלו היו בכלל עוברות על דת יהודית גדולי הדור לא החרישו ושרים לא היו עצרו במלים ובשוטים שלא תהיינה עוברות על דת.",
            "ואבוא היום על העיון ז\"ל הש\"ג פ' הש\"ג פ' במה אשה במתני' בכבול ובפיאה נכרית לחצר ראה ע\"ז להביא ראי' סמך לנשים היוצאות בכסוי שערות שלהן כשהן נשואות אבל במקום קליעת שערן נושאות שערות חברותיהן שקורין קר\"ינאלו בלע\"ז מההיא דשנינו בפ' במה אשה יוצאת דף ד\"ד שהאשה יוצאת בפאה נכרית בשבת ופירשו המפורשים כי פאה נכרית מגבעת ידבקו בו שער נאה והרבה ותשים אותו האשה על ראשה כדי שתתקשט בשער והתם באשה נשואה מיירי מתני' מדקאמר בגמרא דהטעם משום שלא תתגנה על בעלה הרי דבנשואה מיירי והאי פאה נכרית הוי ממש כעין קר\"ינאלו משמע להדי' שמותרת בנות ישראל להתקשט בהן דשער באשה ערוה דקאמר לא הוי אלא בשער הדבוק לבשר ממש כו' עכ\"ל והגאונים הנ\"ל חולקי' עליו ואומרים שהדבר פשוט יותר מכבעית' בכותחא דמתני' מיירי דוקא בפאה נכרית מכוסה תחת השבכה ועל ראשה רדיד עייש\"ה שהאריכו ולענ\"ד אין הדבר פשוט כ\"כ כי הנה המתני' נקטה תרי בבי לא ראי זה כראי זה בבא הראשונה יוצאה אשה בחוטי שער בין משלה ובין משל חברתה כו' והוא אפילו לר\"ה ובבא תנינא בכבול ופאה נכרית לחצר ורישא נקט חוטי שער ובסיפא נקט פאה נכרית ונראה הנה בבא דרישא ודאי מיירי בשערות שעושין תחת השבכה וכן נראה מפירש\"י ד\"ה בחוטי שער שקולעת בהן שערה עכ\"ל ובודאי לא תצא בראשה פרוע שאסור מה\"ת וכן מוכח מהסוגיא לעיל דף נ\"ז ע\"ב דכ\"ע מודים של שער אינו חוצץ מהך מתני' יוצאה אשה בחוטי שער כו' ומדהוכיח דאינו חוצץ ע\"כ מיירי שהשערות מעורבבות ומקושרות עם שערותיה ואפ\"ה אינן חוצצן דלא מהדקי היטיב וכן נראה מדברי רש\"י דף נ\"ז ע\"א ד\"ה של צמר וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ז המשנה יוצאה אשה בחוטי שער כי חוטי שער אפילו קשרן על מצחן קשר מהודק אינה חוצצת לפי שהמים נכנסי' בהם ולפי שמותר לטבול בהם מותר לצאת בהם בשבת כאשר בארנו בראש הפרק עכ\"ל וכ\"כ ריש פ\"ט ממסכת מקואו' והלכה כר\"י בחוטי שער אפילו קשרן על ראשו תכלית הקשר עכ\"ל (וצל\"ע הלכה מכלל דפליגי הא חכמים מודים בשער לר\"י כמבואר במס' שבת דף נ\"ז ע\"ב ועיין בפירוש הר\"ש) וכן נראה להוכיח מדקאמר התלמודא שם דף ס\"ד ע\"ב אבל חברתה דמאיס כו' וכ' הרמב\"ם בפירוש המשנה שמא יש לה לחבירתה בראשה חולי הנקרא חולי שועל והוא מריטת השער כו' עכ\"ל פי' וחוששת גם היא שתבא לידי חולי זו ונראה פשוט דזה מיירי אם השערות האלו מקולעות עם שערותיה אשר תחת השבכה אבל אם השבכה מפסקת בין שערותיה לאלו שערות חששה רחוקה היא לחוש עכ\"פ מכל הלין נשמע דהך בבא יוצאה אשה בחוטי שער מיירי תחת השבכה ויש בזה קצת קישוט לנשים והולכות בהן בכל עת ובכל שעה אבל בבא דסיפא פאה נכרית פירש\"י קליעת שער תלושה וצוברתה על שער עם קליעתה שתראה בעלת שער עכ\"ל והרמב\"ם בפי' המשנה כתב ופאה נכרית כמו מגבעת ידבקו בו שער נאה הרבה ותשים אותו האשה על ראשה דרך עראי כדי שתתקשט בשער עכ\"ל הנה מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי רק ההבדל אשר בין רש\"י להרמב\"ם בציור השבכה שנעשה מפאה נכרית דפירש\"י עשתה השבכה כמין קליעה משערות תלושות והיתה לה כמו מגבעת ולא היה בשבכה זו שום דבר אחר זולת הכל נעשה ע\"י שערות תלושות לבדנה וצוברת' על שערו ראשה עם קלועה זו בעבור שתראה בעל' שער (ולא כמו שעלה על דעת מעלתו הרב נ\"י שהשערות ראשה נראין ביניהן שנטל מקצת פאה וזרק על שער ראשה אלא מכוסין היטיב עם שבכה זו של שערות תלושות ולכך דקדק רש\"י וצוברת' על שער כו') ולפירוש הרמב\"ם לא נעשתה שבכה זו משערות תלושות לבדן זולת שהיה דבוקות במגבעת ותשים אותה על ראשה אבל מבין שניהם יחדו נראה לומר דהך בבא מיירי שבקליעת פאה זו שערות תכסה שער ראשה אבל אינה נושאת אותה בכל עת כי הוא זה קישוט נאה וההבדל הוא בין שתי בבות אלו כך בבא דרישא שהשערות תחת השבכה ומקולעות עם שערותיה ורדיד עליהן ולא חיישינן בזה דשלפא ומחוי כו' ויוצאות אף בר\"ה ובבא דסיפא דפאה נכרית היא השבכה עצמה ובה תכסה כל שערותיה והיא עשוי לשאת באקראי בזו יש לחוש שמא שלפא כו' אלא חכמים הקילו בזה בחצר שלא תתגנה על בעלה ואי גם בבא זו מיירי תחת השבכה מה בין רישא לסיפא דברישא מותר אפילו לר\"ה ובסיפא אינו אלא לחצר ומהו בינייהו את זה מתורתו של הרמב\"ם למדתי כי לא על חנם נקט בפי' המשנה ותשים אותו האשה על ראשה דרך עראי, כו' אלא להבדיל בין בבא דרישא לבבא דסיפא דוק ותשכח.",
            "אמנם בשביל הא לא ארי' די\"ל היא גופא אתי לאשמעינן דבפאה נכרית כזו שנראין השערות לכל אף שאינן שערותיה לא התירו אלא בחצר דוקא והטעם משום דאפילו בלא כסוי נמי אין בזה משום פריעת ראש כדאמר' בכתובו' דף ע\"ב ע\"ב וכמ\"ש תוס' שם ד\"ה אלא בחצר ועיין ב\"ש אה\"ע סי' קט\"ו סק\"ט וא\"ת לענין שבת מיירי ולא לענין דת יהודית בדיני פרוע ראש אם כן ממילא בטלי' גם דברי הש\"ג כי לא מצא סעד וסמך מהך מתני' לנשים נשואות היוצאות בפאה נכרית מגולה דהמתני' לענין דיני שבת מיירי ולא לענין דת משה ויהודית גם משכחת בחצר שאין אנשים מצויי' דליכא איסור גילוי ראש ואיסור שבת איכא, ומשום כדי שלא תתגנה על בעלה התירו קישוט הזה ובזה יש לסתור מה שרצ' בעל שאילת יעב\"ץ סי' ט' לתרץ קושי' תוספות במס' שבת דף נ\"ז ע\"ב ד\"ה אי כבלה תנן ואין להאריך עכ\"פ הך מתני' לענ\"ד לא כדברי באר שבע לא כדברי הש\"ג כי לא נשמע פה היתר לנשים נשואות לצאת בפאה נכרית כמ\"ש ולא כדברי בער שבע דסובר דהך בבא מיירי תחת השבכה וז\"א דהך בבא בפאה נכרית מיירי בפאה מגולה כמ\"ש אם כן לא סייעתא להיתר של בעל הש\"ג הכא קאחזינא גם לא תיובתא קאחזינא עכ\"פ נראה שכבר נהגו נשים בפאה נכרית.",
            "ועתה באתי לדון בדבר חדש מה בין בבא דרישא לבבא דסיפא והוא נכון לענ\"ד דראוי לשית לב ברישא נקט חוטי שער ובסיפא פאה נכרית ולכך אני אומר רישא בסיפא שערותיה תחת השבכה ומה שלא התירו בסיפא אלא בחצר מיירי במה שעושין כמיני קליעות שערות משערות נכריות ויוצאות חוץ לצמתן ולכך נקראות בשם פאה נכרית כי הן בפאות ראשון ונראין כדמותן וכצלמן של פאות ראש' ובפאה זו חששו דלמא שלפא ומחוי כו' ואף שבשערות עצמן יאות להחמיר מאד אף באילו שיוצאות חוץ לצמתן דהכא אשכחן שם במס' שבת דף נ\"ז ע\"ב שהי' עושין כלי' פרוחי ופירש\"י מצנפת קטנה לאחר קשוריה שקלעה ראשה וכסתה יש שערות קטנים שיוצאין חוץ לקשוריה והן נקראי' פרוחי על שמפריחין ויוצאין לחוץ ואוגדתן לתחת קשוריה ע\"י מצנפת קצרה עכ\"ל וגם בזוהר פרשת סוטה כתב וז\"ל א\"ר חזקי' תובנא ליתי על ההוא בר נש דשבק לאנתתי דתתחזי משטרא דרישא לבר כו' (ועיין עוד לקמן אי\"ה) היינו בשערות עצמן הדביקות לבשרן ולא בפאה נכרית היוצאה חוץ לקשורים דהא מותר לקרות ק\"ש נגד שערות של נשים שרגילין לצאת מחוץ לצמתן מכ\"ש באלו פאה נכרית ועיין בהגהות רמ\"א א\"ח סי' ע\"ה סעיף ב' ובזה נסתרו כל השגות אשר השיגו על בעל שלטי גבורים וכדבעינן למימר קמן אי\"ה.",
            "ואשר נדפס משמו במס' נזיר דף כ\"א ע\"ב וז\"ל נראה לי היתר מכאן לשערות שנשים נשואות נותנות בראשיהן עכ\"ל גם ע\"ז ההיג בעל באר שבע דשם מיירי נמי תחת השבכה ומעלתו הרב נ\"י הוכיח דע\"כ שם בנזיר מיירי תחת השבכה והיה בר גילי' ובר מזלי' בזה עם בעל שאילת יעב\"ץ סי' ט' שכתב עליו וז\"ל ולא נהירא לי היתר זה ולא ידענא מאי דעתי' אי בבית וחצר ודאי שרי דלא גרע מקלתה ולדעת תוספות אפילו בשערה שרי דאל\"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה מכ\"ש פאה נכרית ואי בר\"ה ותחת קשוריה נמי פשיטא אלא ודאי בר\"ה ובגלוי למעלה מקשוריה איירי דשרי ואיני רואה מהיכן למד פשיטות היתר זה ומהיכא דייק אי מדאמרינן הכא אפשר בפאה נכרית מנ\"ל דבר\"ה איירי ותדע דע\"כ לא קמיירי בהכי דהא לא אתינן להכי אלא משום דלא מצי בעל למימרי אי אפשר באשה מגולחת וא\"כ לר\"מ אטו בשערה מי איכא למימר דשר למיפק בי' לר\"ה הא פריעת הראש דאורייתא אלא ודאי ה\"פ דאשה מגולחת היא נמאסת קצת לבעלה מפני שלפעמים בביתה שאינה יכולה להזהר כ\"כ מגלי שערה כשראשה נגלה ונראית קרחת והיא מתגנה עליו לפי שהשער נוי הוא לאשה כדבר הכתוב שיר השירים ולזה קאמר הת\"ק דאפשר לה לעשות תקנה לזה שלא תתגנה על בעלה ע\"י קרחותה ולעולם בשוק יש איסור בפאה נכרית וגלוי וכן עיקר לענ\"ד דלא עדיפא פאה נכרית מקלתה דבשוק אסירא מדת יהודית כדאית' בהמדיר עכ\"ל אות באות מסתימת לשונו נראה דאישתמיטתי' דברי הספר באר שבע ודברי שלטי גבורים במס' שבת ולפ\"מ שבארתי בחנם השיגו דבעל ש\"ג לא התיר אלא בפאות היוצאות מבין קשוריה ולכך דקדק בלשונו גם בנזיר שנשי' נשואות נותנות בראשיהן ולא אמר על ראשיהן ואף ר\"מ דאמר שיכו' לומר אי אפשר באשה מגולחת אפילו בר\"ה מיירי שהבעל חושש דלפעמים השבכה נעתקת ממקומה לרפיון קשוריה או לסבה אחרת ותהא נראית מגולחת בצדעים ומול עורף וגבה פדחת ות\"ק ס\"ל במקומות האל אפשר בקלעי פאה נכרית כמ\"ש ואין ענין כלל לאיסור פריעת ראש ודת יהודית ועיין עוד לקמן אי\"ה.",
            "דרך כלל אם היתה כוונת הש\"ג על פאות נכריות היוצעאות חוץ לצמתן לנוי ולטוטפת בין עיני' וכיוצא בזה אין מקום כלל לכל השגות שהשיגו עליו, ומה דקמבעי לי' לר' יוסי בן חנן במס' סנהדרין דף קי\"ב ע\"א פאה נכרית של צדקניות מאי אי כגופא היא וניצל או כמלבושה היא ונשרף עיין שם היינו נמי שנעשתה הפאה ע\"ד שכתבתי ולכך נסתפק אם הוא כמלבוש וכן נראה מדברי רש\"י שם בד\"ה פאה נכרית גדיל של שערות דעלמא שעושין לנוי כו' עכ\"ל ואם כלל אמרו בפאה נכרית שצריכה להיות כלה תחת השבכה וזהו הנוי והקישוט א\"כ גדיל למה אלא ע\"כ שהי' נותנין פאה זו לנוי לפאת ראש כמ\"ש וכן הוא נמי במה דאית' במס' עירוכין דף ז' ע\"ב עייש\"ה.",
            "ומה שרצה בעל באר שבע להשיג מהא דאמרינן במס' נדרים דף למ\"ד ע\"ב הנודר משחורי ראש מותר בנשים שאין נקראים שחורי הראש אלא אנשים ומפרש בגמרא מ\"ט אנשים זימנין דמיכסו וזמנין דמגלו רישייהו אבל נשים לעולם מיכסו ופירש\"י אבל נשים לעולם מיכסו שאינם שחורי הראש ועטופות כל שעה בלבנים ע\"כ ואם איתא שכל הנשים היו רגילות בפיאה נכרית מגולה כדי שתתקשט בשער לחוש עין הרואה כמו שעלה על דעת החכם הנזכר (היינו בעל ש\"ג) אם כן קשה האיך אפשר לומר שהן נקראין שחורי ראש אלא אנשים ולא נשים מטעם דנשים עטופות בכל שעה על ראשן בלבנים הלא הא ליתא שהרי אין עטופות על ראשן בלבנים רק בשערות שחורות כיון שהולכות בפאה נכרית מגולה ואדרבה איפכא מסתברא כיון שאינן עטופו' על ראשן בלבנים רק בשערת שחורות הם נקראים שחורי ראש טפי מאנשים אלא מחוורתא כדפירשת' ותו לא מידי עכ\"ל, גברא רבא קא חזינא ותיובתא לא קאחזינא התנא קאי במקום שלא נהגו נשים להיות עטופות בפאה נכרית בשערות שחורות ואזלינן בתר כוונת הנודר שלא כיון רק על האנשים כי הנשים עטופות ראשן בכל שעה בלבנים אבל במקום שנושאין נשים פאה נכרית שיש לומר כוונת הנודר משחורי ראש גם עליהן או במקום שכלם נקראים בשם שחורי ראש גם הנשים בכלל הנדר וז\"ל הרמב\"ם פרק ט' מה\"ל נדרי' הלכה י\"ט נדר משחורי ראש אסור בקרחים ובעלי שיבות ומותר בנשים ובקטנים ואם דרכם לקרות שחורי ראש לכל אסור בכל עכ\"ל ועיין ש\"ע י\"ד סימן רי\"ז סעיף ל\"ז ועיין ט\"ז שם והוא כלל גדול בנדרים דהולכים אחר כוונה אחר המקום אחר לשון בני אדם ותדע שדברי נכונים דאמרו שם הנודר משחורי ראש אסור בקרחים ופריך מאי טעמא ומסיק התלמודא מדלא קאמר מבעלי שער ופירש המפרש דאלו אמר מבעלי שער היה מותר בקרחין עכ\"ל וקשה וכי לא משכחת נמי בקרוחין דעבדי להו קלעי שערות על ראשן (כמו פרוק\"ן וטורי\"ן) ומ\"ט אם אמר מבעלי שעד מותר בקרחין אלא או חדא מתרתי או באמת במקום שגם האנשים הולכים באלו קלעים גם המה בכלל הנדר או שידעינן דלשון בני אדם אין על אלו ה\"ה נמי בפאה נכריות של נשים מכ\"ש לפי מה שבארתי שפאה נכרית האמורה בכל מקום קווצת שער לנוי וכדומה אם כן י\"ל מה דקאמר התלמודא אבל נשים לעולם מכסו היינו ראשן אבל פיאות אלו יוצאות מחוץ לשבכה.",
            "ותדע דכן הוא דקאמר שם מ\"ט פי' מותר בנשים וקאמ' התלמוד אנשים זימנין דמיכסו רישייהו וזמנן דמגלו רישייהו אבל נשים לעולם מיכסו כו' וקשה מנ\"ל להש\"ס למימר אנשים זימנן דמגלו רישייהו הא אפילו אם האנשים דרכן תמיד לכסות רישייהו נמי נקראים שחורי ראש מפאת הפאו' ראש שנראין בהם אטו ברשיעי עסקינן כלם קציצי פאה אלא ע\"כ מפאות אין ראי' שגם הנשים היו הולכות בפאה נכרית אם כן אדרבה יש הוכחה מהסוגיא זו שדרכן של נשים היו ללכת בפאה נכרית ועוד אמאי הנודר משחורי ראש מותר בנשים אפילו מבתולות הא בתולות יוצאות בפרוע ראש וזהו סימן הבתולה דיוצאות בהינומא וראשה פרוע כדאית' רפ\"ב דכתובות ובפי' כתב הש\"ע א\"ח סי' ע\"ה סימן ע\"ה סעיף ב' אבל בתולות שדרכן לילך פרועות ראש ועיי\"ש במג\"א ועיין אה\"ע סי' כ\"א סעיף ב' ובח\"מ סק\"ב וב\"ש סק\"ה אמנם לפמ\"ש הרע\"ב בפי' המשנה שם וראשה פרוע שערה על כתפה כך הי' נוהגין להוציא הבתולות מבית אביהן לבית החתונה עכ\"ל א\"כ י\"ל גם הבתולות היו דרכן לכסות ראשן אלא ההבדל הי' בין נשואה לבתולה כך הנשואה כל שערותיה מכוסות ולא יצאו מהן כלום אף חוץ לצמתן אבל בתולות שערותיהן יצאו לחוץ א\"כ זה הדבר אשר דברתי דכוונת הנודר אינו אלא על למעלה בראש ולא על הצדעים והפאות והדבר ברור, ואין להאריך ואין ראי' מנדרים.",
            "ואפילו אם יהיבנא להו כל דבריהם שאין ראיות בעל ש\"ג חזקות כי שם במס' שבת ובמס' נזיר מיירי שהן מכוסות בשבכות ולא פרעות גם סביבם נשערה מאד שמדקדקים על חוט השערה ואין ראי' להיתר' אם כל זה גם על האיסור אין ראי' משם, חבי כמעט רגע אדבר על דיני פרוע ראש כי אתנהלה לאטי לרגל המלאכה עד אבוא אל אדוני שערה ואמרתי להעתיק לשון ב\"ש אות באות וז\"ל איך יעלה על דעת שיהא מותר להראות עצמה כעוברת על דת משה דהא לצאת בשער עצמה מגולה אסור מה\"ת כדאית' פרק המדיר ראשה פרועה דאורייתא היא דכתיב ופרע את ראש האשה ותנא דבי ר\"י אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש כו' והלא הרבה דברים אסרו חכמים לנשים מפני מראית העין ועוד דהא כתב הרמב\"ם בפ' כ\"ד מהל' אישות ואיזה דת יהודית הוא מנהג הצנועות שנהגו בנות ישראל יוצאה לשוק או למבוי מפולש וראשה פרוע ואין עליה רדיד ככל הנשים אעפ\"י ששערה מכוסה במטפחת כו' והטור אה\"ע סי' קט\"ו אחר שכתב ואיזהי דת יהודית יוצאה וראשה פרוע אפילו אין פרוע לגמרי אלא קלתה בראשה כיון שאינה מכוסה בצעיף כו' חזר וכ' בשם הרמב\"ם אעפ\"י שמכוסה במטפחת כיון שאין עליה רדיד ככל הנשים כו' ואיכא למידק מאי חידוש איכא בדברי הרמב\"ם האלה טפי מבדברי הטור גופי' המוקדמים ועל הרמב\"ם גופיה איכא למידק למה כ' מטפחת במקום קלתה הנזכר בגמרא שפי' סל' ונראה לי דהרמב\"ם בא לאשמועינן חידוש זה דלא סגי בקלת' לחוד שאינה מכסות לגמרי השערות שהרי הוא חלול בכמה מקומות שאינן קלועין יפה כמ\"ש בהדיא בעל ת\"ה סימן יו\"ד אלא אף על פי שמכוסה במטפחת שהוא מכסה לגמרי השערות אפילו הכי לא סגי וכבר אפשר לומר דמטפחת דקאמר הרמב\"ם ר\"ל דעביד ביחוד לכיסוי השער ובא הרמב\"ם לאשמועינן חידוש זה דלא מיבעיא דלא סגי בקלתה לחוד שיש בו תרתי גריעותא חדא דלא עביד ביחוד לכסוי השער אלא לתת בו פלך ופשתן כדפרש\"י בפרק המדיר ועוד שאינה כסוי מעלי' מחמת שהוא מלא נקבים חלולים ואינו יכול לכסות לגמרי השערות אלא אף על פי שמכוסה במטפחת דעביד ביחוד לכיסוי שער וגם הוא כסוי מעליא שהיא מכסה לגמרי השערות ואפילו הכי לא סגי משום דשני כסוים גמורים בעינן ודעביד ביחוד לכסוי השער כמטפחת או שבכה והדומה לה ועל המטפחת רדיד משום דזה מנהג יהודית שנהגו בנות ישראל ולאו דוקא נקט הגמרא קלתה והשתא האיך יעלה על דעת שיהא מותר לצאת בפאה נכרית מגולה לחוד טפי ממטפחה דעביד ביחוד לכסוי השער וגם הוא מכסה לגמרי השערות עכ\"ל הנה הדברים האלה אין הדעת סובלתן לומר ששער ראש האשה צריך כלי בתוך כלי וצריך עבוד לשמה דעביד ביחוד לשם כסוי ואיך יעלה על דעת שרבינו משה הוסיף מדעתו דבר שאינו נזכר בתלמוד ולא עוד אלא שישתוק מגוף הדבר שנזכר הש\"ס היינו קלתה ומנא לי' חידוש זה מאחר שלא נזכר בגמרא ועוד הס ולא להזכיר להיות מצוה או רשות לגרש בנות ישראל ולהיות יוצאות בלא כתובה בסברות כרסיות להמציא שהן עוברות על דת יהודית בדברים שאינם מפורשים בגמרא והראשונים.",
            "ובאמת במחילת כבוד תורתו הקדושה שגה בזה כי המטפחת שנקט הרמב\"ם היא נמי מעשה רשת כמו סל ומטפחת וקלתה אחת היא שאינם מכסים כל הראש והשערות נראות מתחתיהן וזה לשון הב\"ח אה\"ע ריש סימן קט\"ו ופירש\"י קלתה סל כו' ומדברי הרמב\"ם נראה דפי' קלתה היא מטפחת שיש בה נקבים כנקבי הסל כמו שבכות ואפ\"ה כיון שאין עליה רדיד פי' צעיף ככל הנשים תצא בלא כתובה וכ\"כ הערוך קלת וזהו שכתב הטור בשם הרמב\"ם דלאו דוקא קלתה כפירש\"י אלא ה\"ה מטפחת וכל דבר שאינו מכסה כל השערות כדרך נשים אז הוי דת יהודית ועיין בית שמואל שם סק\"ט והיינו דאמרי' בירושלמי סוף פרק המדיר ר\"ח בשם ר\"ד היוצא בקפליטין שלה אין בהם משום ראשה פרועה הדא דתימר לחצר אבל למבוי יש בה משום יוצאה וראשה פרועה כו' קלפוטין זה נמי כסוי שאינה מכסה כל השערות אבל על כל פנים אין בזה משום פרוע הראש ד\"ת אלא ד\"י ועיין ריא\"ז פרק המדיר.",
            "ומעתה נחזי אנן הנה לכאורה יש להביא ראי' להקל אם תכסה כל שערות ראשה בשבכה הנעשתה מקולעות שערות תלושות כי לא גרע כסוי זה ממה דאית' בש\"ע א\"ת סימן צ\"א סעיף ד' כובעים הקלועים מקש חשיבא כסוי כו' ואף על גב דלענין פרוע ראש אשה יש סמך מה\"ת היינו פרוע לגמרי אבל לא בקלתה והנה החמירו לענין פרועה ראש האיש דאסור לברך בבית כבשדה כי פריעת ראש אשה אינו אלא משום פריצות דגברי והיכא דלא שכיחי רבים כגון בחצר אין קפידא לדעת תוספות אפילו בלא קלתה אבל איסור גילוי ראש האיש משום קלות ראש כלפי שמיא להזכיר שם שמים שלא באימה וביראה אין חילוק בין בבית בין בשדה בין ביחיד ובין ברבים והשתא אם מהני כובעי' קלועים מקש לענין גלוי ראש איש ה\"ה דמהני משערות קלועות לענין כסוי ראש האשה ועיין בשו\"ת מהרא\"י סימן יו\"ד ולא גרע כסוי זה מכסוי השם הכתוב על בשר אדם ונזדמן לו טבילה של מצוה ואסור לעמוד בפני השם ערום וכורך עליו גמי ולאו דוקא גמי ה\"ה כל דבר כמבואר בהרמב\"ם מהל' יסודי התורה פ\"ז הלכה ו' ועוד אי ס\"ד פאה נכרית דהיינו כסוי משערות קלועות לא חשיבא כסוי דפריך הש\"ס במסכת כתובות דף ע\"ב ע\"א ראשה פרועה דאורייתא ומשני מדאורייתא בקלתה שפיר דמי וד\"י אפילו בקלתה נמי אסור ולא משני פאה נכרית מדאורייתא שפיר דמי וד\"י בפאה נכרית נמי אסירי ומצאתי שכוונתי בזה להגאון בעל פרי מגדים על מג\"א א\"ח סימן ע\"ה סק\"ה והוכיח מזה דפאה נכרית שרי לגמרי ואין בזה משום דת יהודית.",
            "אמנם מכ\"ז לענ\"ד אין ראי' מספקת להתיר הא כתב בעל אלי' רבה בא\"ח סי' צ\"א כובעי' הקלועים מקש חשיבא כסוי וה\"ה שערות פרוקין אך מפני מראית עין יש ליזהר א\"כ י\"ל שערות חמירא טפי מקלתה ומגמי על השם ומכובעי' הקלועי' מקש לענין ברכה כי בזה נראין כאלו הן עוברין על איסור תורה כאלו יוצאות בשערות ראשן פרוע פרעות בלי כסוי כלל ויאות לעשות גדר בזה כי בסוף ילכו בשערות ראשן פרוע פרעות בלי כסוי כלל וגדר בזה אם השבכות מעשה שבכה והרדידים מעשה רשת והמטפחות והחריטים שנראין שערות ראשן והאיסור הוא מפאת דת יהודית ואפילו בשערות היוצאות בין קשוריה יש להחמיר ואף הנשים בימי התלמוד היו עושין לשערות אלו מצנפת קטנה והי' קורין לה קלי' פרוחי כמ\"ש למעלה ד\"ה ועתה באתי כו' ויש להקפיד בזה מבית ומבחוץ ואמרו ז\"ל במס' יומא דף מ\"ז ע\"א שבעה בני' הי' לקמחית וכלם שמשו בכהונה גדולה אמרו לה חכמים מה עשית שזכית לכך אמרה להם מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שער כו' והזוהר כתב עוד שם וז\"ל ואתתא דאפיקא משערה דרישא לבר לאתתקנא בי' גרים מסכנותא לביתא וגרים לבנהא דלא יתחשבון בדרא וגרים מלה אחרא דשרי' בביתא ומאן גרים דא ההוא שערא דאתחזין מרישא לבר ומה בביתא האי כ\"ש בשוקא וכ\"ש חציפותא אחרא ובגין כך אשתך כגפן פורי' ארי שערא דרישא דאחתא דאתגלייא גרים שערא אחרא לאיתגלייא ולאפגמא לה בגין כך בעי איתתא דאפילו טסירו דביתא לא יחמון שערא חד מרישא כ\"ש לבר כו' פוק חמו' כמה פגימו גרים ההוא שערא דאיתתא גרים לעילא גרים לתתא גרים לבעלה כו'.",
            "כ\"ז לענין שערות עצמן אפילו אותו שיוצאין חוץ לצמתן או אפילו שערות תלושות אם עושין כעין פרוק\"ן של האנשים ונראין כפרועי ראש אבל אותן הלובשות איסתמא למטה מן השבכה ועושין נמי כמין קליעת שערות משערות זרות דוגמת פאות ראש האיש בזה אפשר שבעל באר שבע לא החמיר מעולם כנראה מכל ראיותיו כמו שהבאתי למעלה וגם בעל שאילת יעב\"ץ לא החמיר אלא בגובה הראש למעלה במקום שער דשייך פריעת ראש אבל למטה מן השבכה כעין פאות על צדעי ועל פדחת אינן אלא כשאר תכשיטין של חוץ ובפאה נכרית כזו מקיל המג\"א א\"ח סי' ע\"כ סק\"ה וכן משמעות רמ\"א שם ועיין שם בד\"מ סי' ש\"ג וגם בעל פרי מגדים שהבאתי אפשר לא הקיל אלא על פאה נכרית כזו וגם מורה שהורה להקל שהבאתי בפתח דברי אפשר שהקיל על דרך זה אבל לעשות קלעי שער כעין פרוק\"ן של האנשים אפשר גם הש\"ג לא מצא סמך היתר כאשר בארתי למעלה אם כן כל הפוסקי' בחדא מחתא ולא פליגי כלם שפה אחת ודברים אחדים לכן לעשות קלועים משערות כסין כל הראש ונראין כפרועי ראש אין דעתי נוטה כלל להקל והוא עכ\"פ כדברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור ומנהג זה היא עפ\"י תלמידי חכמים הגאון מוהר\"י קצינאילנבוגין והגאון בעל באר שבע והגאון מוה' יעב\"ץ זצללה\"ה אשר לדבריהם איסור גמור מכ\"ש לפמ\"ש שכל הפוסקים שוין בזה וגם הש\"ג מן האוסרים אבל לעשות כמין פאות סביב ראשן תחת שתי שבכות נלע\"ד להקל כמו שנאמר מכשרתו למעלה באופן אם יסכימו עמי ב\"ד של שלשה בעלי תורה ובעלה יראה.",
            "את זה כתבתי לדינא מה שנלע\"ד אבל כבר הוכיח הנביא בהיותן יושבין על אדמתן ואמר יען כי גבהו בנות ציון ושפח ה' את קדקד בנות ציון ביום ההוא יסיר המטפחות והחריטים והצניפות והרדידים, צאו וראו יעקב אבינו ע\"ה שאמר השם ית' אליו הנה אנכי עמך ושמרתיך וגומר ואמר לבניו למה תתראו אנו בתוך הגולה וכל הגירוש עד היום הזה מצרפת ספרד שפאניע פורטיגאל וכדומה מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר כלן הי' מפאת הקנאה שמעוררות עלינו שלא ניכר בחוצות וברחובות בין איש יהודי לאחד השרים היושבים בראשונה במלכות והארכתי בס\"ד בדרשות על רבות תכשיטי נשי' ואין כ\"מ, ומה שמעלתו הרב נ\"י המציא איסור חדש שהשערות מפאת אלו באות מן המתים שכבר מתו ולא מן החיים אשר חיים עודנה ואסורות בהנאה ומראה כחו וגבורתו בפלפול נאה ומקובל ולא הניח דבר קטן וגדול שם הוא לא אוכל לעיין כעת כי רבו דעות בזה לאין מספר וכל ספרי הראשונים והאחרונים מלאים זיו ומפיקים נוגה בזה אם שערות מת אסורות בהנאה אם מת נכרי אסור בהנאה הללו אוסרין והללו מתירין כאשר זכרם מעלתו בעצמו ויעיין עוד בספר ברכי יוסף בי\"ד סי' שמ\"ט גם הוא אסף וקבץ הרבה דעות ויעיין בשאילת יעב\"ץ סימן מ\"א האוסרי' המה רבים בחכמה ובמנין והמתירין המה רבים בחכמה ובמנין ואחרי אשר כבר ישבו על מדוכה זו גדולי הראשוני' והאחרונים אין בריה קלה יתוש כמוני כדי להכריע במקום שבעלי תשובה עומדין דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד ואין להאריך גם לא אוכל לעיין זה ימים אחדי' כאות נפשי כי ראשי ראשי נאם ידידו. ה\"ק אלעזר פלעקלס."
        ],
        [
            "ב\"ה למיודעי ומכירי ברוך ע\"ד אשר הסכים עמו האי צורבא מרבנן דמותר לעשות מפה על שלחן הדיוט מטלית מצוה של משי לענ\"ד לא יפה הורה וכן לא יעשה דהא כבר כתב הט\"ז בא\"ח סק\"ג דלא הקילו אלא בבגד של ארבע כנפות שעשו למלבוש ולא בטליתות של מצוה שמיוחדות לדבר קדושה ואמרו ז\"ל בגדים שבישלו בהן קדרה לרבו כו' ויעיין בס' פרי מגדי' ולא דמי למ\"ש המג\"א סימן מ\"ב ס\"ק וי\"ו והאריכות בזה ללא צורך ולא ראיתי מעולם שעשו מטלית של מצוה מלבוש חול ובזה לא ראינו הוי ראי' כמבואר בש\"ך ח\"מ סימן ל\"ז ס\"ק ל\"ח אוהבו וידידו הטרוד. ה\"ק אלעזר פלעקלס."
        ],
        [
            "ב\"ה יום השלישי כ\"ד אדר השני תקס\"ז לפ\"ק פראג. ה' יברכהו בברכה המשולשת בתורה ורות ממרום עליו יערה פי המדבר בשפה ברורה ובנעימה אמירה אוהב אמת ודרך ישרה כבוד ידידי וחביבי הרבני המופלג בתורה ובי\"ח ומושל' במעלות יושב תהילות מוה' יעקב איידליץ נר\"ו.",
            "אהובי ידידי דבר שאין יסודו בנוי על דברי הגמרא והרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש ואינו לא לחיוב ולא לפטור לא לאיסור ולא להיתר לא לטמא ולא לטהר לא לרחק ולא לקרב ואינו נוגע במטב' שטבעו חכמים בברכות וכיוצא בהן זולת במציאות אשר המציאו אחרוני' ואין זכרון לראשונים ומר אמר חדא ומר אמר חדא אני אומר תמיד דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד כמו בנדון שאלתו אשר עלה ונסתפק אם י\"ל בבית אבל ברכת כהנים כדעת מורינו הגאון נ\"ע בספרו דגול מרבבה או שאין לומר כדעת שכ\"ג אמנם לכבוד מורינו הגאון נ\"ע ולכבודו האהוב עלי מאד אמרתי אשימה עיני עליו.",
            "הנה מעלתו פותח בתשובה תחלה להשיג על מורינו הגאון האמתי וכתב וז\"ל דהנה על עיקר השגת של הרב מוהר\"י לנדא בס' דגול מרבבה בש\"ע א\"ח קכ\"ז על הרב שכ\"ג יש לפקפק ודבריו אינם מובנים לי ראשון מה שהקשה דלפי השכ\"ג לטעמי דא\"א או\"א בבית האבל מטעם דאבל אינו נ\"כ א\"כ לא יאמרו אצלו או\"א כל י\"ב חדש דאבל כל י\"ב חדש אינו נ\"כ עכ\"ל ואנכי לא ידעתי דהאיך מוכרח הדבר ומאן יימר לן דלא דהא מסתימת השכ\"ג שכתב דאין אומרים בבית אבל ולא כתב דוקא תוך שבעה משמע באמת דאפילו כל י\"ב חדש כ\"ז שאבל אינו נ\"כ א\"א אצלו או\"א עכ\"ל מעלתו, ועמו הסליחה בחנם השיג על רבינו הגדול נ\"ע כי בעל שכ\"ג ודאי תוך שבעה מיירי מדנקט בסי' קכ\"ח אות כ\"ו בב\"י הנהגתי פה איזמיר שלא לומר או\"א בבית אבל כו' וכ\"כ בסי' תקנ\"ט בטור אות י\"א עייש\"ה ופשטא דלישנא בית אבל הוא בכל דוכתי תוך שבעה והוא לשון המשנה אין מוליכין לבית האבל לא בטבלא כו' ותני' אבל כל שלשה ימים הראשונים אין הולך לבית אבל אחר ועוד תני' כך היו חבורות עושין בירושלי' אלו לבית האבל ואלו לבית המשתה ואלו לשבוע הבן כו' וכן מכבדין ומרביצין בבית אבל וכן בראשונם היו מוליכין בבית האבל עשירים בקלתות של כסף כו' וכיוצא בהן טובא עד אין מספר בלשון הגמרא וש\"ע ואף שלמה אמר טוב ללכת אל בית אבל ויפה תמה מורינו הגאון לפי טעמו של שכ\"ג משום שהאבל אינו נ\"כ ולכך אין לומר גם או\"א בביתו א\"כ לדעת הרמ\"א שאבל כל י\"ב חדש אינו נ\"כ לא יאמרו אצלו או\"א ראה זה דבר חדש ודבר תימה.",
            "עוד כתב מעלתו נר\"ו וז\"ל ומה שהניף שם ידו שנית על הרב שכ\"ג והקשה דא\"כ כשהאבל מתפלל בבהכ\"נ נמי לא יאמר או\"א גם באלה הדברים לא זכיתי להבין דאפשר לומר שבשכ\"ג בזה לשיטתו אזיל דכתב שם בסימן קל\"א אות ט\"ו לחלק ולהבדיל בין חתן שבא לבהכ\"ן שאין אומרים תחנון לבין האבל שבא לבהכ\"נ שאומרים תחנון וכתב שם לחלק ולהכריע דשנוי טעמי' יש ביניהם דבשלמא גם החתן ששרוי בשמחה לכן שאר קהל נגררי' בתרי' ואין אומרים נפילת אפים אם החתן בבהכ\"נ אבל באבל הטעם שהדין מתוחה עליו כמ\"ש הלבוש עבדינן שאר הקהל השרוי בשמחה עיקר ואין נגררי' אחריו לכן כשהאבל בבהכ\"נ אומרים נפילת אפים כך הם תמצית דבריו יעו\"ש ולפ\"ז גם הכא יש לחלק ולומר כן דאע\"ג שהאבל בביתו אין אומרים אצלו או\"א אפ\"ה אם בא להכ\"נ אומרי' או\"א דעבדי' שאר הקהל עיקר וכמ\"ש אך י\"ל ולהצדיק דברי הרב דגול מרבבה שהוא כתב כשהאבל מתפלל בבהכ\"נ והוי כש\"צ דהכל נמשכי' בתרי' כך י\"ל בדוחק עכ\"ל המה דברים של טעם ואמרי נועם שפיר מותיב ושפיר מפרק אבל לא כמו שסיים מעלתו כך י\"ל בדוחק דהא בפי' כתב מורינו הגאון וכן כשהאבל מתפלל בבכה\"נ לפני העמוד כו' הרי שבנה ודייק כשהאבל הוא ש\"צ שנגררי' אבתרי'.",
            "ואנא אמינא לתרץ קושי' מורינו הגאון נ\"ע מעל שכ\"ג דכשהאבל מתפלל בבהכ\"נ לפני העמוד והוא אחר שבעה קיימ\"ל משבעה עד שלשים שואל בשלום אחרי' שהם שרוים בשמחה כמבואר במ\"ק דף כ\"א ע\"ב א\"כ יכול לומר נמי וישם לך שלום ואין זה דומה לנ\"כ אשר למנהגנו שאבל אינו נ\"כ כל י\"ב חדש כי הגם דאסמכו והנהיגו לומר במקום שראוי לנ\"כ עכ\"ז הא כדאיתי' והא כדאיתי' ברכת או\"א אינה אלא שאילת שלו' בעלמא ומעין ברכת שים שלום ובקשת הש\"ץ ועיין סימן קי\"ט וסי' קכ\"ז ושאילת שלום מותר אחר שבעה אבל מצות נ\"כ בכהנים השרוים בשמחה דוקא ואבל אסור בשמחה כל י\"ב חדש ולכך מנהגנו שאינו נ\"כ כל י\"ב חדש ועיין סימן קכ\"ח סעיף מ\"ג ובלבוש והאחרונים.",
            "ומה שרצה מעל' להכריע כשכ\"ג אבל לא מטעמי' אלא מטעם האיך יאמר וישם לך שלום הא אבל כל שבעה אין שואלין בשלומו ואינו שואל בשלום כל האדם והוא לכאורה דבר נאה אבל אחר העיון היא הכרעה שלישית ואינה מכרעת כי לפי דברי מעלתו אם כן במקום שנהגו להיות שואלים בשלום אבלי' בשבת וכ\"ש לדעת הרמב\"ם פ' יו\"ד מה\"ל אבל שהאבל נותן שלום לכל אדם בשבת שהוא בכלל דברים שבפרהסיא ועיין בש\"ע י\"ד סימן שפ\"ה וא\"כ בשבת אשר בתוך השבעה אמרו בבית אבל גם זה דבר חדש ודעה שלישית ועיין בסמוך.",
            "ומעתה אבוא לתרץ מה שרמי מע\"ל דברי מורינו הגאון נ\"ע אהדדי דבסי' תקנ\"ח כתב בעצמו בספר דגול מרבבה הטע' דאין אומרי' ב\"כ בתשעה באב דאיך יאמר וישם לך שלום הא אסו' בשאילת שלום ובסימן קכ\"ז הכריע לומר ב\"כ בבית אבל וצ\"ע הא לענין שאילת שלום זה וזה שוין והניח בתימא ונלענ\"ד אינו דומה לתשעה באב התם כלם אבלי' ויום שאסור בשאילת שלום משא\"כ בבית אבל שאינו אלא האבל לבד אסור בשאילת שלום והנותרי' מותרי' ועפ\"י הרוב האבל אינו מתפלל להוציא אחרי' במקום דאיכא אחרי' שיוכלין להתפלל כמבואר בש\"ע י\"ד סימן שפ\"ד סעיף ג' (ידעתי מהולכי נמושות לקוטי בתר לקוטי שכתבו בנים על האבות מתפללי' לפני העמוד ולא באבל על שאר קרובי' וכן המנהג פה פראג) וא\"כ הש\"צ והצבור מותרי' בשאילת שלום גם הי' צריכי' לחלק בין שבת שבתוך השבעה לחול והניחו מייסדי מנהגים לאומרה ולא חילקו בזה בין אית אבל למקום אחר ואף דאסכמו בקשה זו במקום נ\"כ יפה כ' מורינו הגאון האמתי דלא גרע ממנחה ביוה\"כ אף שאין בו נ\"כ מ\"מ אומרי' או\"א הואיל ואם עלה לא ירד גם בסי' אלי' רבה סי' תקנ\"ט ס\"ק י\"ג חולק על השכ\"ג יעיי\"ש זולת זה לא אוכל להאריך כי ידי כבדה עלי לא אליכם וטרידנא טובא בימים האל להשיב לכל שואל ידידו ומכבדו. ה\"ק אלעזר פלעקלס."
        ],
        [
            "ב\"ה שבעה באדר תקנ\"ה לפ\"ק פראג לק\"ק בומסלא להברב הגדול החריף ובקי מוהר\"ר זלמן נ\"י מקראקא הנקרא ר' זלמן בעל מגיה. ע\"ד שאלתו שמצא בסדר השמיני ונטמתם בם הי' כתוב ונטמאתם עם אלו\"ף ועלה ונסתפק אם בשביל זה צריך להוציא ס\"ת אחרת.",
            "תשובה הנה הד\"מ ביורה דעה סי' רע\"ט מחודש ג' מביא דעת המרדכי בשם ראבי' כהרב\"י אם נמצא שענין שיכול להפסיק פוסקי' ולוקחי' אחרת ודעת האגור בשם מוהר\"י מולין כשנמצא טעות בס\"ת אין להביא אחרת לקרות בה דאין לנו ספר כשר שלא נמצא בה חסר ויתיר ורבינו הרמ\"א חכם ויודע פשר דבר וכתב וז\"ל ולי נראה בודאי אם נמצא בה טעות מעט בחסרות ויתירות וכדומה יש לנהוג כדברי האגור דבעונות לא נמצא ס\"ת בזה\"ז שאין בה טעות כזה אבל אם נמצא בה טעות גדול שאינו שכיח יש לנהוג כדברי בית יוסף כו' עכ\"ל והן הן דבריו בש\"ע א\"ח סי' קמ\"ג סעיף ד' בהג\"ה והנה דבריו במה שכתב אם נמצא בה טעות מעט בחסרות ויתירות וכדומה צריך ביאור קצת מאי וכדומה וי\"ל אחד משני פנים או לפמ\"ש המג\"א שם סק\"ז הטעם דבחסרות ויתירות לא בקיאי' ויש לספק גם באחרת עיין שם והיינו שכתב הרב וכדומה מקום שיש ספק אפילו אינו תלוי בחסר ויתיר אלא שהוא פלוגת' בין הפוסקי' בזה אין להוציא אחרת כי יש לחוש שבאחרת נמצא ג\"כ מקום שהוא פלוגתא א\"כ בעובדא דידן ליכא פלוגתא כלל עפ\"י המסורה קטנה וגדולה צ\"ל ונטמתם חסר אלו\"ף והוא מענין אטימה כמבואר במס' יומא דף ל\"ט ע\"א וכן הוא בכל הספרים חדשים גם ישני' ועתה שנכתב באלו\"ף נשתנה הפירוש והוא מענין טומאה ונשתנה גם שרשו כ\"א הוא לשון טומאה שרשו טמא באלו\"ף ואם הוא מלשון טמטם שרשו טמה בה' כמו ונטמינו בעיניכם איוב ח\"י ג' ועיי\"ש ברש\"י וכן ראיתי בקונקרדאנצוס מביא ונטמתם בשרש טמה כמו ונטמינו בעיניכם א\"כ צריך להוציא ס\"ת אחרת.",
            "או י\"ל כוונת הרמ\"א בד\"מ אם נמצא טעות מעט בחסרו' ויתרות וכדומה כלומר חסירו' ויתרות שאינן נרגשות במבט' ה\"ה שארי טעיות שאינן נרגשין במבטא ואין חילוק בזה אם המה מר' התיבה או לא אלא הכל תלוי בבטוי שפתים אם כן בנדון דידן שאין הקריאה נשתנה בין ונטמתם חסר אלו\"ף לונטמתם מלא כי האלו\"ף נח נסתר אין להוציא אחרת ועל צמח צדק שמביא המ\"א שפסק אם כתוב מגרשיהן במקום מגרשיהם אין להוציא אחרת ועיין בתשובותיו סימן קי\"ט בארוכה אחרי שהמ\"ם והנו\"ן מתחלפים אפילו הענין משתנה מזכר לנקבה אין קפידא להוציא אחרת יעיי\"ש אני תמה והדבר פלא באיני הפלא ופלא לאמר במקום שהברת המבטא והענין משתנה מזכר לנקבה להקל ולא עוד אלא אפילו על השתנות המבטא לבד הדבר תימה בעיני א\"כ כל שהוא ממוצא אחד מתחלף כמו אחה\"ע גיכ\"ק וכדומה נאמר שאין להוציא אחרת ומה יענה על פסק מהר\"מ לובלין אם כתב רחבה במקום רחבו שיש להוציא אחרת הא גם אותיות אהו\"י מתחלפות ובין זכר לנקבה אין קפידא ותמה אני על המ\"א שמביא דעת מהר\"מ לובלין ודעת צמח צדק שהם סותרים זה את זה לכל ואחרי בינותי בספרים מצאתי לסביא כונתי ת\"ל לדעת הגדולים בעל ח\"צ סימן נ\"ד וכן בעל מ\"צ סימן סמ\"ך.",
            "יען כ\"ז לפמ\"ש הרב בד\"מ שכתב תיבת וכדומה אבל בש\"ע בהגהותיו שהשמיט תיבת וכדומה י\"ל בכוונה השמיט כי דווקא חסרות ויתירות כמו אבותנו וכי\"ב שאין החסר ויתיר משרש התיבה אבל עובדא דילן בכלל טעות גמור אמנם ראיתי בלבוש א\"ח סימן קמ\"ג סעיף ד' וז\"ל הא דמוציאין ס\"ת אחרת היינו דוקא כשנמצא טעות גמור שנשתנה משמעות הענין ע\"י הטעות אבל טעו' אחר כגון חסרות ויתירות ביודי\"ן ווי\"ן וכה\"ג שאין הענין והלשון משתנה אין להוציא אחרת כיון שאין ס\"ת שלנו מוחזקים בדיוקים כ\"כ עכ\"ל משמע לאו דוקא ווי\"ן יודי\"ן שאינן משרש התיבה אלא אפילו אותיות אשר משרש התיבה ועיקר קפידא הוא אם הענין והלשון משתנה א\"כ בנדון אשר לפנינו אין להוציא אחרת ועוד אם בשביל שהפירש משתנה מענין טומאה לענין אטומה אין למידן מאגדה וכבר דרשו ע\"ז גם מענין טומאה וז\"ל רז\"ל במס' יומא דף ל\"ט ע\"א תנא דבר\"י עבירה מטמטמת לבו של אדם שנאמר ולא תטמאו בהם ונטמתם בם אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמתם (חסר אלו\"ף) ת\"ר אל תטמאו בהם ונטמתם בם אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה (ופירש\"י מניחין אותו ליטמא הרבה וה\"ק קרא אל תטמאו בהן ואם תטמאו סוף ונטמאתם) מלמטה מטמאין אותו מלמעלה בעוה\"ז מטמאין אותו בעו' הבא עכ\"ל איכא למידק אם ונטמתם דקרא פשוטו מענין טמטום למה צ\"ל אל תקרי ונטמאתם כו' היינו כך וביותר ה\"ל באידך דרשא אדם מטמא עצמו מעט כו' אל תטמאו בהם ונטמתם בם א\"ת ונטמתם בחסרון אלו\"ף אלא ונטמתם באלו\"ף דהא פשוטו מענין אטימה ועוד מאי חזית לסמוך אהך אגדה דתנא דבר\"י ע\"ד דרוש שהוא מענין אטימת סמוך על אידך דרש' שהוא מענין טומאה לכן נראה לענ\"ד שפשוטו של מקרא אליבא דכ\"ע לענין טומאה דחסר אלו\"ף וקאמר התנא דבר\"י דרך דרשת אגדה א\"ת כפשוטו של מקרא אלא לדרשא מענין טמטום ככל אל תקרי שבש\"ס וכן נראה מרש\"י שם. וכן אונקלוס תרגום מענין טומאה וכן נראה מהתרגום שנקרא ע\"ש יב\"ע וכן בתורת כהנים וכן פירש\"י בחומש וכן מצאתי בר' אברהם בן עזרא ונטמתם בם חסר אלו\"ף כמו מרשית השנה כו' וע\"כ הוא כשאר חסרות ויתרות ונשאר קיים פשר הרמ\"א שאין להוציא אחרת. ועיין שו\"ת א\"י סימן רל\"ה.",
            "ועוד נלע\"ד ראי' מהימנא דפשטא דקרא לענין טומאה דקס\"ד דש\"ס שם דף פ' ע\"ב דטומאת גוי' דאורייתא מהך קרא אל תטמאו בהם ונטמאתם ומסיק מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ופירש\"י מדרבנן דקרא לאו לטומאה אתא כו' ועיקר קרא דרשינן בפרק אמר להן אדם מטמא עצמו מעט כו' עכ\"ל ולא קאמר דעיקר קרא לענין אטימת. עכ\"ז אני מסופק אם לא הוא בכלל קרי וכתיב וכתב כקריאתה דפסול.",
            "אמנם אפי' אם נאמ' שהוא ספק אם הוא בכלל חסרות ויתירות שהכריע הרמ\"א עכ\"ז י\"ל שאין להוציא אחרת מטעם ס\"ס שאפילו א\"ל שאין זה בכלל חסרות ויתירות שמא קיימ\"ל כהרמב\"ם בתשובה שאפי' על ספר פסול מברכין אך י\"ל גם הס\"ס להחמיר שמא אין זה בכלל חסרות ויתירות ואת\"ל שהוא בכלל חסירות ויתרות שמא קיימ\"ל כבית יוסף ודעמי' שאפילו על חסרות ויחרות צריך להוציא אחרת ועוד אפשר לומר דהך ספק אם הוא בכלל חסרות ויתרות הוי ספק מחמת חסרון ידיעה ועדין הדבר צריך אצלי תלמוד.",
            "ופשוט בעיני יותר מכבעית' בכותח' אפילו לדעת הרמ\"א במקיל בחסרות ויתרות דוקא שלא להוציא אחרת אבל עכ\"פ לא יקראו בס\"ת הזה יותר ממנין הקרואי' ושביעי הוא המפטיר ולא יאמרו קדיש עד אחר הפטרה כפסק המג\"א בסימן קמ\"ג סק\"ד ובסימן רפ\"ב סקט\"ז ובמנחה אין להוציאה כי לדעת הב\"י אפילו על חסר ויתיר צריך להוציא אחרת ובעל פר\"ח העיד שכן המנהג ואף שאנו במדינות האל נמשכי' אחר הרמ\"א דוקא לענין שלא להוציא אחרת אבל לא לענין הוספה יותר משבעה גברי מזה לא קא מיירי רמ\"א (כי כל דבריו בנוים אם צריכין להפסיק להוציא אחרת ואיפלגי בי' צדיקי עולם והרב הרמ\"א עשה פשר בין שני צדיקי') כי איך להעלות על דעת בדבר שאינהו ס\"ל שצריך להוציא אחרת ולהפסיק אפילו באמצע הקריאה נאמר לדידן מותר להוציא ס\"ת הזה לכתחלה לקרות בו או אפילו להוסיף על מנין שבעה.",
            "ואמינא לי' טעמא של דבר (לולי דברי רז\"ל) מדוע ונטמתם חסר אלו\"ף יעיין בזוהר בארוכה מאן דמסאב במאכלי דאסירי איתדבק בסטרא דשמאלא ואחזי דלית לי' חולקא באלדא עלאה וגעיל נפשי' וגרמי' ורוחי מסאב שרי' עליו וכל מאן דמסאב בהון כאלו פלח לע\"א ונכבדות מדובר בחבורי קטן עולת צבור מאמר קי\"ח קי\"ט ולכך חסר אלו\"ף שאצל זה חסר יחידו של עולם ולית לי' חולקא בי' ואף שלמה שם רמז ונרגן מפריד אלו\"ף ולרוב טרדותי לקצר אני צריך וה' שנותיו יאריך הכ\"ד ידידו השש בכבודו ודש\"ת. הק' אלעזר פלעקלש."
        ],
        [
            "לרב אחד מידידי ואוהבי לעשות רצונו חפצתי והנה שפתי לא אכלא להודיע למכ\"ת נ\"י איזה דברים מה שהמה רשומים אצלי בדיני שמות גיטין מה שנעשה הלכה למעשה מאז אשר הייתי אחד מב\"ד מו\"ש שנת תקמ\"ג ל' בעוד שרבינו הגדול נ\"ע הי' בחיים עמנו ואחריו כאשר הייתי עם יתר הרבני' ב\"ד מו\"ש אשר עודנה חיים ויחיו עמ\"ש אמן.",
            "א' אחד שהי' נקרא בפי כל פייש ובשם זה חתם עצמו תמיד רק לס\"ת עלה בשם אורי שרגא והורה רבינו הגדול בהסכמת הב\"ד אע\"ג דלא נמצא השמות בשום מחבר כ\"א אור שרגא בלא יו\"ד לבסוף, עכ\"ז יש לכתוב אורי שרגא ביו\"ד, וכן עשינו אחריו הלכה למעשה יום השני כ\"ג סיון תקסו\"ל.",
            "ב' בבת ר' יודא המבורגר מפה שהי' נקרא בפי כל ר' יודא וגם חתם עצמו כך ולס\"ת עלה בשם יהודה והורה רבינו הגדול נ\"ע בצירוף הב\"ד מו\"ש לכתוב בת יהודה דמתקרי' יודא. וכן עשינו אחריו הלכה למעשה פעם שנית יום ג' ג' אלול תקנו\"ל וכן עשינו הלכה למעשה פעם שלישית ח\"י אלול תקסג\"ל.",
            "ג' בבת פייש לא היינו יודעי' אם עלה לתורה בשם אור שרגא או אורי שרגא או אורי לבד או שרגא לבד וכי\"ב והורה רבינו הגדול נ\"ע שלא לכתוב שם קודש כלל רק בת פייש ואמר ששמע מהגאון בעל פ\"י זצלל\"הה שמעשה באה לידו בשם ליב ולא היו יודעי' אם השם קודש שלו ארי' או יהודה והורה שאין לכתוב שם קודש כלל רק שם ליב לבד וכן נעשה הלכה למעשה בצירוף הרבנים ב\"ד מו\"ש ועיין לקמן אות ו'.",
            "ד' בא' שהי' שמו זעליג וחזני העיר היו קורין לו לעלות לתורה בשם אבי עזרי והורה רבינו הגדול נ\"ע בהסכמת ב\"ד מ\"ש אחרי שלא נמצא בשום מקום כ\"א או אביעזר או אבי העזרי אבל לא אבי עזרי ויאות לכתוב בגט אבי העזרי ואין משגיחין בזה על חזני הזמן וכן נעשה הלכה למעשה ועיין לקמן אות ו'.",
            "ה' אשה אחת אשר שמה עלקה (בה' בסוף כי חותמת עצמה כך) מעולם עד היום הזה וכן היא נקראת בע\"פ ובכתב אצל יהודים ואינם יהודים אך אחרי אשר באה הפקודה מהמלכות יר\"ה לשנות השמות היא חותמת עצמה עלקה נון אסתר וכך נכתבת כעת בערכאות שלהם אמנם אינם יהודים הלווים ממנה עודנה קורין לה בשם עלקה (וכן היא נקראת בפי כל אדם) זולת בח\"כ כותבין שמה אסתר והורה רבינו הגדול בהסכמת הרבני' ב\"ד מו\"ש הלכה למעשה כ\"ב תמוז תקנא\"ל כדע' הב\"י ולבוש לכתוב עלקה דמתקריא אסתר. וכן נעשה הלכה למעשה אחריו באשה ששמה גיטל דמתקריא שרה כ\"ג סיון תקסו\"ל.",
            "ו' בבת מאחד אשר הי' שמו זעליג והי' ספק בשם קודש שלו והסכמנו הלכה למעשה שלא לכתוב שם קדוש כלל עיין לעיל אות ג' ואות ד' וכן מצאתי בספר גט פשוט בשם עובדי' שהיה ספק את השם קודש עובד או עובדי' והורו לכתוב עובידי לבד לא עובד ולא עובדי' וכ\"מ בספרו עזרת נשים.",
            "ז' פעם אחת הי' פה שני יב\"ש גם שמות דורות היו משולשים יוסף בן שמעון יעקב גם ארוך וגוץ לא היה בהו סימן ואמרתי בזה יש לסמוך על שני גאונים מהר\"י מינץ בסד' הגט סימן מ\"ה ומהר\"י ווייל לכתוב חנוך המשפחה לסי' ובזה גם המ\"ב בחדושיו לאבן העזר סוף ספרו מודה והסכימו עמי הרבנים ב\"ד מו\"ש וכן נעשה הלכה למעשה יום א' ח\"י אדר השני תקס\"ה ל'.",
            "ח' בחדש סיון תקסג\"ל נשלח לידינו גט ע\"י שליח שני הי' כתוב בו על שם המגרש דמתקריא ואחר העיון היטיב בפוסקי' הכשרנוהו בשעת הדחק והעיגון ועשינו שליח שלישי וסידור הגט הי' מיד השליח ליד האשה לפני הרב המאוה\"ג המפורסם מוה' דוד נ\"י לנדויא בק\"ק דרעזדן עם צרופיו גם הוא האריך להקל בשעת הדחק והדברים כתובים אצלי בארוכה ויש לי עוד כהנה וכהנה רבות מאד וכעת קש' עלי לסדר הכתבי' ללקט בין אמרי' אשר אצלי מפוזרי'.",
            "ט' אמרתי להעתיק למכ\"ת מה שהעתקתי מגליון ש\"ע מ\"ו הגאון המפורסם מוהר\"מ פישלש זצלל\"ה ראב\"ד דקהלתנו אשר כעת מונח אצל ידידי ארי בן ארי כבוד הרב הגאון מוה' ליב נ\"י בן הגאון מ\"י הנ\"ל, בשמות גיטין אות ה' הירש אף אם חתם עצמו הרש בלא יו\"ד וכן נעשה הלכה למעשה (וכן עשינו אחריו הלכה למעשה יום השני ד' כסלו תקנ\"ו ל' וביום השני ט' כסלו תקנ\"ט לפ\"ק ויום השני ח\"י אלול תקס\"ג לפ\"ק ויום א' כ\"ז ניסן תקס\"ד ויום א' י\"ז טבת תקסזיי\"ן ל' ועיין מה שכתבתי לעיל בתשובה אחרת).",
            "יו\"ד אות ו' ואלק כינוי ליהושע אבל אם חתם עצמו פלק צריך לכתוב כך הלכה למעשה.",
            "י\"א אות ח' מעשה באחד שחתם עצמו יחזקי' פייבל ולא ידעו אי יחזקיהו או בלא וי\"ו פסק הגאון מוהר\"ר דוד אב\"ד בצירוף הב\"ד מו\"ש ליתן שני גיטין אחד בה\"ו ואחד רק בהא' לבסוף ואותו הגט שנכתב בוי\"ו ניתן תחלה כמו בישעיהו הלכה למעשה.",
            "י\"ב אות יו\"ד כתב רש\"ל דאין צריך לכתוב יוסף המכונה יוסל או יוספא כו' וכן נעשה הלכה למעשה מהגאון הנ\"ל ובית דינו לכתוב רק יוסף ולא המכונה יוזפ' כי ז\"ין וסמ\"ך ממוצא אחד (וכן הורה רבינו הגדול נ\"ע בצרוף הב\"ד מו\"ש כשהי' המגרש יוזפ' לאחוויץ).",
            "י\"ג ישעי' בלא וי\"ו והלכה למעשה מהנ\"ל לכתוב שני גיטין ראשון בוי\"ו ושני בלא וי\"ו לפי שהיו מסופקי' איך חתם, ושמעתי שכך הי' נוהגים מקדם.",
            "י\"ד והלכה למעשה מיום א' בשבט תקכנ\"ל נכתב בגט אהרן המכונה ארה בהסכמת הגאון אב\"ד ור\"מ מוה' יחזקאל סג\"ל נ\"י לנדא עכ\"ל מ\"ו הגאון מוהר\"מ הנ\"ל (וכן עשינו אחריו הלכה למעשה יום כ\"ז ניסן תקסד\"ל ויום השני כ\"ג סיון תקסו\"ל). אלעזר פלעקלס.",
            "ב\"ה טושקא יום ו' עש\"ק כ\"ז למב\"י תקסזי\"ן ל' נחל נובע מקור החכמה, צופה כל תעלומה חכם אוצר המזמה, בתורת ה' תמימה, ה\"ה אדמ\"ו המאור הגדול המפורסם נודע בשערים, בראשי הורים ומורים חריף ובקי נ\"י ע\"ה פ\"ה מוהר\"ר אלעזר נר\"ו, יהי' ה' עמו להושיע.",
            "תרשני מדת חסדו להיות עליו לטורח, לא שהדין כך אלא שהשעה צריכה כי עין טובו קשר על פתחי דלתותי' לשאול שאלה אחת והיא זה כמו שעה בא אלי אחד מאנשי הסביבה וסיפר לי איך שאשתו המליטה ילדה זכר אולם בשינויים גדולי' דמות אדם ודמות חי' להנה ושאל אם מותר להמית הילד מהרתי ללכת לכפר ההוא וכאשר באתי הבית לראות הנגע, ראיתי כלו הפך שער לבן ובראות המראה עזבני לבי רעדו כל אברי וחלחלה מלאה מתני, מורא ופחד עלי נפלה, על המראה הנורא ההוא נשמו אחרוני' וקדמונים אחזו שער, ותהם כל העיר, וכל הרואה אומר אח לראשו' אין על עפר משלו עין שזפתו לראות לא יוסיף לראות עוד לא יאמינו בעלי הטבע כי יסופר והנה מראיתו וצורתו הוא כאשר אספר על ראשו עומד כמין נזר גדול ואדום, העינים עומדי' על מצחו למעלה אדומים מלא אש אימה ופחד גדולים ונוראים מאד מאד, פיהו עקום תחת העינים מיד לחיו כאגמון הבנין משונה מבשאר גוף אדם הן כל אלא ראתה עיני והנה ברגע הזה לא ידעתי עזרה אף גם עומדים עלי המון אנשים ונשים וקול שועת עם אומרים זמן בעורא מטא אף גם סמוך לשבת ואני בעניי לא מצאתי מקום מפורש שנתנו חכמי' עיניהם בו בפרטי דבר זה לא שרש בתלמוד ולא ענף בפוסקי' ואני כאיש יורד באני' ובידו אין משוט ומחוגה והנה מתחלה עלתה בדעתי לא מלבד שאסור להמית בידים ואף לא לקרב המיתה אלא אף לסבב המות אסור ואנהיר לן עיינין מדאמרו פ' הקומץ דף ל\"ז בגברא דאיתליד לי' ינוקא כו' בתרי רישי' ויעויי\"ש ואם הי' מותר לסבב המיתה להילודים בשינויים הי' לו להשיב דאין כאן שאלה לא בתפילין ולא בפדיון כיון דלמיתה עומד' אעכ\"כ דאסור ואח\"כ התעוררו עלי דיש כאן חששות הרבה חומרי חיי' וחומרי מתים ופן יהיה לפוקה ולמכשול נתתי אל לבי הלא מצינו דסקלוהו ב\"ד לא מפני שראוי לכך אלא דהשעה צריכה כמבואר בסנהדרין דף מ\"ו וכן אין ממתינן להאשה היוצאת להרג עד שתלד בערכין עלה זיי\"ן וכן הרבה בש\"ס היכא דחששו לתקלה ואף דבכל אלה טעמו בצדו ואין דומה לנדון עכ\"פ לענין זה יש לדמות דלא חששו להמית היכא דיש חומת ברזל טעם גדול לדבר' ואין הטעמים שוה בדיני תורה ואף כאן השעה צריכה לכך ולזאת אמרתי כן יש כאן צד היתר לסבב המיתה ולדעת הנדון להמפלת כמין חי' או בהמה ואמרו חכמים כל שאינו מצורת אדם אינו ולד כמבואר בנדה דף כ\"ב כ\"ג ובמעשה באשה שהפילה דמות לילית יעויי\"ש וכן פסק הרמב\"ם ב' יו\"ד מה\"ל א\"ב הל' ח' וכיון שבנדון זה שאין בו מצורת אדם כלל ובסבב המיתה שאינו עושה מעשה בידים לא הוי רק כמי שמניח בשר בעלמא ועוד מכל המעשים שהובא בס' צמח דוד בענין הזה לא מצינו שיהי' אחד בר קיימא וכלם מתים בזמן קצר ואם כן י\"ל דטרפה הוא ובפרט כל שלא שהא עדיין למ\"ד יום לא יצא מתורת נפל ואם כן הי' אפשר מקום להתיר לסבב להמית ובפרט כי בלא\"ה לא יהיו אפשר להאם להניק הצורה הנוראה ורעדה דומה לשעירים ופני להבים והנה ידעתי גם ידעתי שכל הסברת האלו קלים ודקים חלושות לדון עליהם דיני נפשות ולקוצר הזמן וזריזת העם לא עצרתי כח להתיישב על הדבר במתון ולחזור על כל הצדדין לא למעשה כי כבד עלי הדבר אף לא להלכה כי לא ידעתי מקום התבוננות בקיאות וחריפות בזה ובפרט מה אדון למאן דנהירין לי' שבילי התלמוד כל רז לא אניס לי' וכתבתי את זה רק כמתנצל מה עם לבבי כעת הזאת אולם גליתי את אשר עם לבבי להעומדים עלי בעת מכתבי זה נחמתי אותם כי יהי' תשועה עכ\"פ אמהר וארוצה טרם את כבוד אדמ\"ו הגאון נ\"י לשאול מה משפט הנער ולהתחנן דבר למדני נטיעתן ילמדני עקירתן ליישר לפני הדרך לקחו אקח על לבי ויעטרני בעטרת חכמתו ואתחנן שישבני מהר השורש המוסכם וה' יאריך ימיו בטוב ושנותיו בנעימים ברוב עוז ושלום תלמידו השוחר שלומו ותורתו. ה\"ק דוד בער כהן ק\"פ"
        ],
        [
            "תשובה עש\"ק י\"ד אייר תקסז\"ל פראג דוד משכיל שיר ידידות מדובר בו נכבדות מהולל במעלות ומדות כבוד תלמידי ידידי וחביבי הרבני המופלג ומושלם מו\"ה דוד בער כהן שדעתו יפה יהי כבוד ה' עליו חופה עד ביאת הצופה מורה לצדקה בק\"ק טושקא.",
            "שאלתו שאלת חכם עם יופי מליצה נאוה כתרצה קבלתי אמש לעת ערב וערבים עלי דברי ידידי תלמידי נר\"ו. ומשונה ברי' זו על הבריות שמנו חכמים ויפה כ' הרמב\"ם בפי' המשנה ר\"פ המפלת ולא יסופק בשכלך שהוא נמנע מצד הטבע שילד אדם כל מה שזכרתי פה אבל זה אפשר וכבר העידו יותר מזה כו' ועיין מ\"ש עוד בפי' המשניות למס' חולין פ\"ט משנה ו' העתיקו בעל תוס' י\"ט.",
            "והנה מעלתו מהר וחיש עלי להשיב מהומה על שעה חדא כי השעה צריכה לכך אף כי קשה עלי מאד עכ\"ז אמלא את שאלתו אבל בלי פלפול ובלתי סדר נאות כ\"א כפי אשר יהרהרו רעיוני עפ\"י משכלות הראשונות בעה\"י בעטי אחישנה הנה המעשה להורות תשובה וכמ\"ה פותח בתשובה תחלה ודן דין תחלתו להחמיר ודעתו דעת נוטה להנטותו לתחי'. וסברות דקות ושדופות חזר ודן דין אחר לסבב לו מיתה וכ' וז\"ל ולזאת אמרתי כי יש כאן צד היתר לסבב המיתה ולדמות הנדון למפלת כמו חי' או בהמה ואמרו חכמים כל שאינו מצורת אדם אינו ולד כו' וכיון שבנדון זה שאין בו מצורת אדם כלל ובסבב המיתה שאין עושה מעשה בידים לא הוי רק כמי שמניח בשר בעלמא עכ\"ל. אהובי ידידי לא ידעתי מאי קאמר מה הענין זה לזה עד כאן לא קאמרי רבנן שאינו ולד אלא לענין שאין אמו טמאה לידה אבל לא לענין לסבב לו מיתה ועוד ילדה דמות נחש לשטת הרמב\"ם אמו טמאה לידה כמבואר בפ' יו\"ד הלכה יו\"ד מהלכות איסורי ביאה (והטעם נראה שזה עכ\"פ במינו מתקים ועיין במס' נדה דף כ\"ג ע\"א אליבא דר\"מ משא\"כ אם מקצתו לאדם ומקצתו לבהמה אין במינו מתקיים ועיין שם בכ\"מ ובב\"י י\"ד סימן קצ\"ד אמנם בתוס' דף כ\"ד ע\"ב בד\"ה המפלת דמות לילית משמע היכא דלא יצא מתורת לילית גרע טפי ועיין בחדושי הר\"ן שם ובתוס' דף כ\"ג ע\"א ד\"ה הואיל ובמינו ואין כאן מקום פלפול הזה) א\"כ לפי דברי מעלתו דמות נחש אי אתה רשאי לסבב לו המיתה אבל דמות אחר אתה רשאי לסבב והמה דברים תמוהים.",
            "עוד זה מדבר והוקם עולה של תשובה וכ' וז\"ל ועוד מכל המעשים שהובא בספר צמח דוד בענין הזה לא מצינו שיהי' אחד בר קיימא וכלם מתים בזמן קצר וא\"כ י\"ל דטרפה הוא ובפרט כל שלא שהא עדיין למ\"ד יום לא יצא מתורת נפל וא\"כ הי' מקום להתיר לסבב המות עכ\"ל אהובי תלמידי נר\"ו אני מעולם לא בינותי בספרים כאלה והוא צמח בלי יעשה קמח אין קמח ואין תורה ושהבריות האל אינן חיים וקיימים אנא ירושלמי ידענא והוא בפרק המפלת רב אביי אמר חנני חברי' דרבנן מקשי לה על דר\"מ הפילה דמות עורב עומד בראש דקל ואומר לו בוא וחלוץ או ייבם א\"ל רבי מנא עד שאת מקשית על דרבנן דמר ר' יסא בשם ר' יוחנן כלו אדם ופניו בהמה אינו ולד כלו בהמה ופניו אדם ולד הוא כלו אדם ופניו בהמה עומד וקורא בתורה ואומרים לו בוא לשחטך כלו בהמה ופניו אדם עומד וחורש בשדה ואומרי' לו בוא וחלוץ או ייבם עכ\"ל וכל הפלפול הזה אלא להוכיח במישור שצורות הללו אינן חיין אלא הואיל ומינו מתקיים וכעין זה בעי רב ירמי' בבבלי נדה דף כ\"ג לר\"מ בהמה במעי אשה ולד מעלי קבל בה אביה קדושין מאי למיתסרי באחות עייש\"ה ובגוף הדבר ידידי חשב וטעה ושרי לי' מרי' שרוצה להקל בעבור שלא שהה למ\"ד יום ולא יצא מתורת נפל הלא משנה שלימה שנינו שם דף מ\"ד תינוק בן יומו כו' ההורגו חייב והוא כחתן שלם ומה דבעינן למ\"ד יום הוא להחמיר בדבר תורה לענין חליצה שמצרכינן לה חליצה ועיין בטור אה\"ע סימן קס\"ד אבל מדאורייתא רוב ולדות של קיימא הן מכ\"ש משנגמרו סימניו ועיין בהרמב\"ם ספ\"ח מהלכ' יבום הלכה ה' ובה\"ה שם ובפירוש כתב הרמב\"ם פ\"ב מהלכות רוצח הלכה ו' אחד ההורג את הגדול או את הקטן בן יומו כו' ה\"ז נהרג עליו כו' אבל אם נולד לפחות מתשעה חדשים הרי כנפל עד שיהא למ\"ד יום וההורגו תוך למ\"ד אינו נהרג עליו עכ\"ל ופי' פשוט אם ידוע שנולד לפחות מתשעה חדשים אבל מן הסתם כלו לו חדשיו. ואפילו אם ידוע שנולד פחות מט' חדשים אע\"פ שאינו נהרג עליו מדיני אדם חייב בדיני שמים. ואפילו על עוברין במעי אמן פטור אבל אסור עיין דברים נאמנים ונחמדים בשו\"ת חות יאיר סימן ל\"א. וכן מה שעלה במחשבה לפניו במדה\"ד נותן אחרי שאינו בר קיימא א\"כ י\"ל שהוא טרפה לא ידעתי מה מועיל בזה הא גם ההורג את הטרפה חייב בדיני שמי' ועוד וכי גרע זה מההורג את הגוסס שהוא חייב עליו בידי שמים ועיין במס' סנהדרין דף ע\"ח ע\"א.",
            "ועוד דאנן קיימ\"ל שאין אנו בקיאים בצורת הולד ובכולן אמו טמאה לידה כמ\"ש הראב\"ד בבעל הנפש וכן בהשגות הראב\"ד פי\"א מהלכות א\"ב הלכה י\"ב וכ\"כ הרמב\"ן והרשב\"א בת\"ה וה\"ה פ' יו\"ד שם וכ\"כ הרא\"ש ועיין בל\"ח פרק המפלת אות יו\"ד וכ\"נ מהטור והב\"י וש\"ע והשתא אם החמירו לענין טומאת לידה מספק מחסרון הבקיאות אמור מעתה מכ\"ש לענין ש\"ד. לכן הם כי לא להזכיר להכניס עצמו בשום סיבוב מיתה ואלדי הרוחות יעשה כרצונו ית' ואמרו בירושלמי ברכות שאל אלי' מפני מה ברא הקב\"ה שקצים ורמשי' א\"ל לצורך נבראו בשעה שהבריות חוטאים הוא מביט ואומר מה אם שאין בהם צורך אני מקיימים אלו שיש בהם צורך לא כ\"ש עיי\"ש.",
            "והנה מובא בפסקי מהרי\"ג שאין אומרים תבלה ותחדש על בגדים הנעשים מעורות דא\"כ הי' צריכין להמית בהמה אחרת וכתיב רחמיו על כל מעשיו ועיין בהגהות רמ\"א א\"ח סימן רכ\"ג סעיף ו'. ואמרו על האר\"י ז\"ל שלא הרג שום ברי' מעולם אפילו כינה ואיך יעלה על דעת לשלוח יד בליוד אשה אף שהוא בצורת בהמה ואפילו לסבב המיתה ע\"י רעב וכדומה אסור משום צער בעלי חיים וחמור ממיתה שאינה אלה לפי השעה וזה מאריך בכאבו וצערו וכן נראה מתוספות במס' סנהדרין דף פ' ריש ע\"א וז\"ל ותדע דלר\"י אמאי כונסין אותה לכיפה ועביד צב\"ח כו' אדרבה ליערפינהו בקופיץ ולקברינהו כו' עיין שם (ועיין מה שכתבו רבותי גאוני הדור בזה ה\"נ כבוד רבינו הגדול מהר\"י סג\"ל לנדא נ\"ע ומורי מוהר\"מ פישלס זצללה\"ה בשו\"ת נ\"ב חלק י\"ד סימן פ\"ב ופ\"ג) ובפי' אמרו רעב קשה מכלן וכל המאוחר בקרא כו' וטובי היו חללי חרב וגומר.",
            "בהא נחתי ובהא סלקא חלילה וחלילה לשם אדם לשלוח יד לפגוע או לסבב סיבה וגרמא להמית הולד הזה ובכלל ש\"ד הוא והעושה כן הוא עושה נגד חוקי אלדים ותורתיו ונגד משפטי ונמוסי המדינ' ולולא מעלתו אץ עלי להשיב מהר בנחיצה הארכתי בזה הכ\"ד הכותב בחפזון ודורש שלומו וטובתו כל הימים. ה\"ק אלעזר פלעקלס."
        ],
        [
            "ב\"ה א\"ח השבעות ח' סיון תקסזי\"ן ל' ברעזניץ מאת חתני הרב המאור החרי' הגדול המפורסי' לשבח מוה' איצק שפיץ אב\"ד בק\"ק ברעזניץ והגליל פראכינע.",
            "שמעתי אומרים כי בעוד רגעים מספר וציר שולח מפה לעירכם אמרתי לא אשלחנו ריקם כו' אהו' אדמו\"ח הנה רעיו' על משכבי סליקו סכ' אחד באחד שאומר לחברו הנני נותן לך מינה במתנה גמורה מעכשיו ולעולם ע\"מ שתתן לי אחר שלשים מנה ופרס היש בזה חשש רבית דאורייתא או דרבנן או הער' רבית וכל אלה האמורים בפוסקים באשר הוא בא מלוה גמורה והתנאי הי' על הרבית לתת לו דרך מתנה לא כן אשר אנכי שואל שאין כאן מלוה כלל ולא זכרון הלואה אבל יש כאן מתנה גמורה בע\"מ להחזיר ואפילו ע\"מ להחזיר ליכא דהא ע\"מ שייך כשיחזור אותו הדבר בעצמו שנותן ויש בזה מי שאומר דמתנ' עמ\"ל לש\"מ אבל הכא שהוא נותן לו המנה זאת מתנה גמור' רק בתנאי שגם הוא יתן לו לזמן פלוני מתנם ידועה וקצובה ויען כי עוד לא רגעי' כבירי' אשר הספק הזה נתחדש לי לא אוכל עוד לעיין בגמרא וסברא מפה ומפה לכן כתבתי בלי פלפול ועל חכמתו אשען כו'. איצק שפיץ מקעללין.",
            "ב\"ה יום ד' י\"א סיון תקסזי\"ן ל' פראג תתענג על רוב שלום כנהר שאינו פוסק וכמים שאין להם סוף כבוד אהובי ידידי חביבי מחמד עיני ולבי חתני הרב המאוה\"ג החריף ובקי מהו' איצק נ\"י אתה ואשתך וי\"ח יחיו עד מש\"א.",
            "אמת אגיד כו' הנה יום אתמול קבלתי מכתבו הנעים שעלה ומסתפק אם הקרן בתורת מתנה ע\"מ שיתן לו אחר חדש ימים מנה ופרס אהובי ידידי חתני הרב נ\"י עיין בשו\"ת צ\"צ בסי' כ' וכ\"א שמתיר למכור משכנות במכירה גמורה על בטחון שיחזור וימכור לו המשכנות האלה בכך וכך ולא כט\"ז בא\"ח סימן רמ\"ו סק\"ה עיי\"ש בספר אלי' רבה ומה בין מכירה למתנה אמנם ראיתי הנה המרדכי ר\"פ א\"נ מביא תשובת מהר\"מ ב\"ב וז\"ל על בחור שהלוה לך מעות ואתה נותן הוצאה והוא חוזר עם בנך אם מתחלה הי' התנאי בינכם שילוה לך מעות ואתה נותן הוצאה והוא יחזור עם בנך אעפ\"י שהיית נותן להוצאה בשכר שהי' חוזר עם בנך אם מתחלה הי' התנאי כך שילוה לך מעות אסור כדאית' בפרק הרבית הלויני ודר בחצרי צריך להעלות שכר אפי' בחצר דלא קיימא לאגרא כו' ואע\"פ שהבחור קבל עליו האונסין כיון דאחריות גנבה ואבדה עליו אסור משום רבית כיון שאתה קצבת עמו לתת הוצאה ה\"ל ר\"ק כדאמרינן בפ' א\"נ ר\"ח הוה מוגר זוזי בפשיטי ביומא כו' ול\"ד כו' דש\"ה דדרך מקח וממכר הוי דרבנן אבל אם כך הוי שנתן לו הקרן במתנה גמור' שאם תרצה לעכבו הרשות בידך כה\"ג מותר עכ\"ל הרי מסוף דברי מהר\"מ ניכרי' שראש דברי חתני הרב נ\"י אמת אם נותן הקרן במתנה גמורה לית בזה משום איסור רבית אך י\"ל משום הא לא ארי' דעד כאן לא הקיל מהר\"מ אלא כמעשה שהי' שחוזר עם בנו ונראה מה שמשלם לו היציאה הוא משום ההחזרה אבל במתנה בעלמא ע\"מ לתת לו אח\"ז מנה ופרס ודאי מיחזי כרבית.",
            "יען אחר כוונת הלב הן הן הדברים שסיים מהר\"מ ז\"ל אם נותן הקרן במתנה גמורה כה\"ג מותר הוא היתר גמור בכל צד דהנה יאות להתבונן אחרי שמהר\"מ לא אסר אלא בעבור שלא קבל הבחור עליו כל האונסין אפילו מגנבה ואבדה אם כן ביותר ה\"ל לסיים מעין הפתיחה אבל אם הבחור קבל על עצמו כל האחריות אפילו מגנבה ואבדה כה\"ג מותר כאשר הרגיש בזה בעל תה\"ד סימן ש\"ב ועיין שם ועוד מסתמא יותר ניחא לי' לאדם לקבל על עצמו כל האחריות מלתת הונו מתנה לזולתו באופן שאם ירצה לעכבו הרשות בידו אמנם י\"ל גם לאידך גיסא דניחא לי' לתת מתנה גמורה ונכון לבו בטות בהימניתי' של המקבל מלקבל על עצמו כל האחריות וראה שבחר מהר\"מ בהך היתר דרך מתנה שבכה\"ג מותר בכל צד אבל אם הוא דרך הלואה נראין כל צדדי' וצדי צדדי' לאיסור אפילו אם קבל על עצמו גם האחריות גנבה ואבדה אלא דבלא קבלת אחריות של גנבה ואבדה הוי ר\"ק אחרי שקצב עם הבחור ההוצאה כנראה מפשט לשון מהר\"מ ואם מקבל על עצמו גם אחריות של גנבה ואבדה מה גם דנפיק מרבית התורה עכ\"פ הוי איסור דרבנן אבל במתנה גמורה אין איסור רבית כלל ולכך בחר מהר\"מ ההיתר הזה.",
            "ומזה נלע\"ד ראי' להרב ב\"י בטור י\"ד סימן קע\"ז שכתב וז\"ל כתב הר\"ר ישעי' ומדברי מהרי\"ק בשרש קי\"ט משמע דלא אסר רבינו ישעי' כשהנותן מקבל עליו אחריות דאונסין ולא דגנבה ואבדה אבל אם מקבל עליו אחריות גם מגנבה ואבדה מותר לקצוץ (פשט לשון הטור בשם רבינו ישעי' לא משמע כן עיין) וכדשמע מתשובת מהר\"מ שכ' המרדכי כו' ואין נ\"ל דכיון דהר\"ר ישעי' לא אמר אלא משום דמיחזי כמלוה ברבית אפילו קבל אחריות דגנבה ואבדה אכתי מיחזי כמלוה ברבית ואפשר דגם מהר\"מ יודה בכך ומ\"ש באותה תשובה ואעפ\"י שהבחור קיבל עליו האונסין כיון דאחריות גנבה ואבדה עליך אסור כו' אבל אה\"נ דאפילו קבל הנותן אחריות דגנבה ואבדה אסור משום דמיחזי כמלוה ברבית עכ\"ל והוא הדבר אשר דברתי שדברי מהר\"מ מורים כן בעבור שבחר דרך היתר חדש עפ\"י מתנה ולא סמך על היתר שבחור יקבל אחריות כל האונסין אמנם י\"ל דכוונת מהר\"מ ז\"ל שני ההיתרי' נכונים לדינא בין שמקבל עליו כל האחריות בין שנתן דרך מתנה אבל עכ\"ז חלילה לנו בשביל שאנו מדמין נעשה מעשה בפרט לפמ\"ש די\"ל דלא המציא מהר\"מ היתר דרך מתנה אלא במקום שחוזר עם בנו וכי\"ב ואם רבינו ישעי' ז\"ל אוסר קציצה בעיסקא אפילו אם כל האחריות על הנותן משום דמחזי כמלוה ברבות ואתי לחלופי ברבית גמורה וה\"ה אם נותן מנה ע\"מ שיתן לו תוך שנה מנה ופרס ואפשר דכ\"ש הוא אם שם דרך עיסקא אשר דרך מו\"מ הוא עכ\"ז בקציצה מחזי כמלוה ברבית מכ\"ש להתנות מתחלה אני נותן לך מנה במתנה ע\"מ שתתן לי מנה ופרס אין לך הערמת רבית גדולה מזו הגע עצמך אי ס\"ד דמותר לתת מנה במתנה גמורה ע\"מ לתת אח\"ז מנה ופרס לאיזה צורך האריכו רז\"ל למצוא היתר במעות של יתומים באבק רבית וכי\"ב הא יכולין לעשות על אופן הזה בשלמא לפי ההיתר המהר\"מ שנותן הקרן במתנה שאם ירצה לעכבו הרשו' בידו י\"ל אין רשות ביד הב\"ד לסמוך על הימנותי' בזוזי דיתמי אבל לפי המצאת חתני הרב נ\"י שיכול לעשות תנאי מתחלה על כך אם כן איך לא תקנו את זה להיות נמלט מאיסור רבית מכל וכל אלא ודאי אין לך איסור הערמת רבית גדולה מזו ויאמרו הני רבנן שרו לן עורבא ויהיו מצות השם ית' לחוכא ואטלולא שחוק והיתל בעיני המון עם לא בינות להמציא תחבולות להתיר מקח ומתן ברבית ואין בזה משום צדיקים ילכו בה דהא סיים שם בעל תה\"ד סוען ש\"ב מאן לימא לן דשרי לחפוש צדדי' ותנאי' כדי להתיר מה שאסרה התורה בכמה אזהרות ודי לנו במה שדקדקו הגאוני' הראשונים למצוא היתר ע\"י א\"י וכה\"ג ואע\"ג דהני התירים דומין קצת לחוכא ואטלולא אינהו הוו כדי לסמוך עליהם ועל דקדוקיהם ולא אנו עיין שם וזכר לדבר הראני כבוד ידידי הרב מוה' נפתלי הירש פאללין שהריב\"ש אוסר לתת ס\"ת במתנה ע\"מ להחזיר מעות במתנה שהיא בהערמה לא הותר כמבואר בבית יוסף א\"ח סימן קנ\"ז עיין שם לדרך כלל אני אומר אם נעשה תחבולות כאל בטלו כל האזהרות של רבית וכיוצא בזה ראיתי בבדק הבית הנדפס בב\"י חושן משפט סימן ס\"ו אבל אם אמר שלא תשמיטני בשביעית תנאי קיים וכיון שהתנאי קיים למה הוצרך הילל לתקן פרוזבול כדי שלא תשכח תורה שביעית אבל ע\"י פרוזבול הוא זכור ואין להאריך ואח\"ז מצאתי דאתי לידי שו\"ת פרח מטה אהרן ומאי מצאתי ראיתי שם בחלק שני סימן ק\"ח שצדד להקל בראובן שנתן לבנו שמעון סך גסים חמשה מאות במתנה גמורה אגב ד\"א קרקע בק\"ס הכל כדינו ואחר ימים או עשור מתחייב שמעון בן ראובן בחיוב גמור לתת לאביו חמשים גסים מדי שנה בשנה עיין שם והנלע\"ד כתבתי ולולא טרדות רבו הארכתי הכ\"ד חותנך הד\"ש ושלום תורתך. ה\"ק אלעזר פלעקלס."
        ],
        [
            "ב\"ה יום ט\"ו סיון תקסזי\"ן ל' ברעזניץ. לאדמ\"ו חמי הרב המאוה\"ג המפורסם והמהולל נ\"י עה\"י פה כבוד מוהר\"ר אלעזר נר\"ו יאיר נצח כו'.",
            "מכתב קדשו מיום ד' העבר קבלתי יום ו' העבר בשמחה ושברתי צמאוני מעסיס נופת שפתותיו וקראתי לשבת עונג בממתקי פלפוליו בתשובת שאלתי בעניני רבית ועתה נא אהובי אדמו\"ח אל נא אהי' עליו לטורח אם עוד אנופף ידי לדון לפניו בקרקע למען יתברר ויתלבן שמעתתא הן אמת שמדברי הצ\"צ נראה ראי' גמורה להתיר כמ\"ש אדמו\"ח נ\"י אמנם לדידי גם הט\"ז החולק על הצ\"צ במכירה ה\"ט משום דכל מכירה שאינו יוכל הלוקח להקדיש החפץ לאו מכירה א\"כ ה\"ל למפרע רק הלואה ושפיר יש לאסור משא\"כ בנ\"ד שהוא מתנה גמורה מתחלה ועד סוף כ\"ע ל\"פ דיש להתיר וממילא נראה דאין כאן איסור כלל אפי' הערמת רבית ולא כל החששות שכתב אדמו\"ח בסוף פלפולו, ולא להמציא דבר חדש אתינן לבקש חדשות להתיר מה שאסרה התורה הלא ק\"ו אדם דן מעצמו ובלא\"ה הי' נראה דאין בנ\"ד כל החומרת שכתב הרב בעל תה\"ד מאן לימא לן לחפש צדדי' ותנאי' כדי להתיר מה שאסרה התורה דכ\"ז רק בהלואה גמורה דאסרה התורה לקחת רבית בכמה אזהרות אפשר לומר כדבריו דאין לנו לחפש המצאות והתירי' ליקח הרבית משא\"כ בנ\"ד שאין כאן הלואה כלל ומתחלה בתורה מתנה בא לידו וכי שייך בזה אחר כוונת הלב הן הן הדברים אם לא עשה מעשה של איסור כלל וכי אסור לו לאדם להשתכר דרך מקח וממכר משום שכוונתו להרבות הונו כן הדבר בנ\"ד אמת שכוונתו להרבות ולהוסיף מ\"מ מאחר שהוא בהיתר גמור ורק על מחשבת ע\"א הקב\"ה מענש על המחשבה ומכ\"ש היכא דאין כאן אפי' מחשבת עבירה רק מחשבה טהרה להשתכר באופן המותר ודי לנו מה שאסרה התורה ולא להפריז על המדה.",
            "ומה שפלפל אדמ\"ו בדברי מהר\"מ ב\"ב בהן ולאו לבנות ולסתור ברוחב בינתו כן הדבר שמדבריו אין להביא ראי' לא להתיר ולא לאיסור כמו שהביא מעלתו בארוכה גם אני אומר שאין להביא ראי' מדבריו להתיר דהתם ודאי כשהתנו ביניהם שיוכל לעכב בידו כשירצה ודאי ראוי לקרוא מתנה גמורה משא\"כ בנ\"ד שעכ\"פ צריך להחזיר לו כל המנה ופרס וע\"ז אנו דנין אם יש כאן מתנה או לא גם לאסור אין להביא ראי' דע\"כ צריכין התם לסברה משום שחוזר עם בנו (הגם שהדבר אינו מוכרח דשפיר י\"ל דבאמת בלא\"ה נמי מתיר המהר\"מ והמעשה שהי' כך הי') היינו דוקא בנדון שלו שאומר שיוכל לעכב בידו אם ירצה והשתא כשיחזור לו המעות ולא ירצה לעכב נראם למפרע שאין רצונו לקבל מתנה א\"כ הי' מצוה למפרע ואי לאו שחוזר עם בנו אפשר דאפי' ר\"ק הי' מש\"ה צריך לסברא זאת אבל בנ\"ד שהי' מתנה גמורה מתחלה ועד סוף באמת י\"ל דמותר לגמרי.",
            "והנה מכל הדברים האמורי' ומכל מה שיוצא מדברי אדמו\"ה אין כאן רבית דאוריית' ולא דרבנן רק הערמת רבית או מיחזי כרבית לדברי רום מעלתו אמנם אחרי הלוך מדרך עיוני אנה ואנה ואחרי בינותי בספרים נראה לענ\"ד הקלושה להפך הדבר מהיפוך להיפוך ולומר דיש כאן איסור תורה ור\"ק יוצאה בדינין הלא דבר הוא בכ\"מ שמוזכר בש\"ס ופוסקי' במעמ\"ל איך לא דברו כלל באופן שלנו דכל דבריהם המה במתנה עמ\"ל אותו הדבר בעצמו ודברו מה שדברו אבל בזה האופן שנותן לו מנה עמ\"ל לו מנה אחרת לא דברו כלל והנה בהל' קדושין בטור וב\"י סי' כ\"ט סעיף א' האומר לאשה האמ\"ל בדינר זה ע\"מ שתחזירהו לי אינה מקודשת וכ' הראשונים דמה\"ת הוי מקודשת דמתנה עמ\"ל ש\"מ רק משום חשש שמא יאמרו אשה מתקדשת בחליפין דגם בחליפין הסודר הדר למרי' ומן התימה שלא יובא כלל היכא הדין נותן בנותן לה מנה ע\"מ שתחזירהו מנה אחרת דלא שייך כלל לחליפין דלא הדר אותו דבר בעצמו והמנה שנותן לה הרי היא שלה לחלוטין אם כן הי' מקודשת גם בה\"ל פדיון בכור סימן ש\"ה סעיף ח' שאם נתן לו עמ\"ל ש\"מ ובנו פדוי ג\"כ לא הזכיר דין זה ונותן לו ה' סלעי' ע\"מ שיחזיר לו ה' סלעים אחרי' אם גם בזה בנו פדוי או לא ודרך כלל איך לא משתמיט שום תנא או פוסק להזכיר דבר זה מכל זה הי' נראה דוקא עמ\"ל אותו הדבר בעצמו שמי' מתנה דעכ\"פ תוך אותו זמן שנתן לו הוי שלו ופטור מאונסין וגם מגנבה ואבדה לפי דעת רוב הפוסקים ריש ה\"ל מתנה שפיר לומר דהוי מתנה משא\"כ בנ\"ד בנותן מנה עמ\"ל מנה אחרת אם אם כן אדרבה אחריות אונסין על הלוקח דאעכ\"פ צריך להחזיר לו מנה אחרת אם כן בזה ודאי לאו שמי' מתנה רק הלואה גמורה ומה מתנה שייך באם צריך לשלם לו מנה אחרת ולמאי נ\"מ נקראת מתנה באשר שהוא צריך להשיב אחרת תחתיה ומי לנו בלשון שאומ' הנותן הנני נותן לך באשר שאינו נותן לו כלום וכגון זה אין אנו הולכים אחר לשון בני אדם דהא מ\"מ אינו רק הלואה יקרא בשם איך שיקרא ובזה ודאי אין הבן פדוי ואין כאן זכרון מתנה אבל יש כאן הלואה גמורה ואם נותן לו מנה ופרס ר\"ק היא ויוצאת בדיינין וזה אשר נלע\"ד וחלילה לי להורות הלכה בפני אדמו\"ח עדי אשמע את אשר יענה רוחב לבבו ואענדם עטרה לראשי."
        ],
        [
            "ומעתה נתחדש לי לפי פלפולי הנ\"ל עוד ספק אחד בנותן מנה לחברו ע\"מ שאחר ג' או ד' שנים יתן הוא לו מנה ופגע שמיטה בין השנים האלה מאי דינו אי אמרינן דהמתנה הוי מתנה גמורה אם כן הא דמחזיר לו מנה אחרת היינו רק משום תנאו ואם לא יחזיר לו בטלה המתנה למפרע והמעות המה בגזל בידו ואינו משמט דהא לא נתן לו בתורת הלואה רק במתנה על תנאי אבל לפי דברינו האחרוני' דמתנה כזו ל\"ש מתנה רק מלוה גמורה וממילא משמט ועוד כמה נפקותות וספקות בדיני גביית החוב ממשעבדי ואין להאריך ודי לרוחב בינתו ברמיזה.",
            "והנה אני רואה שדעת אדמו\"ח מסכמת לדעתי לאסור מכל הני ראיות שהביא והנה האמת אגיד כי בכלן הני ראיות ואלף כמותם לא נחה דעתי כי מה יועילוני כל הוכחות מפוסקי' הראשונים והאחרונים לאסור הדבר מבלי דעת על מה ועל מה ולמה באמת חתרו למצוא התירי' בדרכי' שונים ורחוקי' ולא שמו על לב דרך ישר ופשוט כאשר כתבתי ויותר יש להפליא איך לא דברו דבר מכל וכל היש בזה רבית דאוריית' או דרבנן או הערמת רבית או מיחזי כרבית הלא דבר הוא אם לא כאשר כתבתי כי באמ' מתנה כזו ל\"ש מתנה כלל לא מתנה גמורה ולא מתנה עמ\"ל באשר לא החזיר הדבר ממש כי תשלומין והוי הלואה גמורה מבלי שם על לב אם אמר לשון מתנה או לשון הלואה הענין יעיד ויגיד על עצמו שהוא הלואה יקרא בשם אשר יקרא ולא יצא מגדר הלואה והרבית הוא רבית קצוצה ויוצאה בדיינין זה נלע\"ד ברור כשמש וכמה וכמה ספקות ובלבולים אשר יולדו זולת זה כמ\"ש למעלה כו' בנכם. איצק שפיץ מקעללין."
        ],
        [
            "ב\"ה יום ה' כ\"ו סיון תקסזי\"ז לפ\"ק פראג",
            "מטיב כספי והוני ורב פניני אשר חנני קוני הוא כבוד הרב חתני מחמד לבי ועיני המאור הגדול החריף ובקי החכם השלם מוהר\"ר איצק נ\"י שלום לך ושלום לאשה בתי הצנועה הרבנית תחי' ושלום לבניך נכדיי ידידי' לחיו\"ע אוכי\"ר.",
            "מה נאוו דברותיך הראשונות והאחרונות נאמר בהן עוב וישר האחרונות דברי נחומי' נחמתני בני נחמתני והראשונות הגות לבך תבונות לא יסולאנה בכתם אופיר ולא יערכנה שהם פטדה וספיר יען הגיעו אלי בימי אבל אמי הצדקית המפורסמת ע\"ה וערבה עלי כל שמחה ולא קריתי במכתבך המשמחי' האלדי' ואנשים והנחתים בין כתבי קודש עד כי יתמו אבל שבעה ימים ואני בעוני עוד לא מצאתי און לי עוד אין דעתי צלולה להעמיק שאלה כי מלבד כאבל אם קודר שחותי רבו טרדותי אני בחד כרעא אארעא ובחד כרעא אעגלה בזמן קרוב ביום השלישי הבע\"ל אי\"ה בלי נדר אשים לדרך פעמי למרחץ טיפליץ אני וביתי כי בעוני יד ה' נגעה בידי לא אליכם כל עוברי דרך עכ\"ז פניתי אני את הרעיוני מכל סבת בת מטרד ונקיתי שרעפי מכל דאגות תוגות וטאטאתי במטאטא כל העניני' והשלכתים מני לזרות הלאה ושמתי עין עיוני על דברי הרב חתני נ\"י ומצאתי בהם מרפא מעלי לכלא גופא ושכחתי כל אנחותי ועלי לבי שמח כי כל פלפוליו ישרים משמחי לב וקב\"ה חדי בפלפולי' והדין דין אמת כמ\"ש במכתבי הראשון שהאומר לחברו הנני נותן לך מנה במתנה גמורה ע\"מ שתתן לי אחר זמן זמנים מנה ופרס הוא רבית גמור וכמו שהאריך למעניתו גם חתני הרב נ\"י והוכיח במישור בטוב טעם ודעת מכרעת.",
            "הנה לכאורה נ\"ל ראי' דמתנה עמ\"ל אפילו להחזיר מנה אחרת ופרס אין בזה משום רבית דהא שושבינות דורונות עמ\"ל ונגבית בב\"ד כמלוה אפ\"ה אין בזה משום רבית כי בדרך מתנה אתי לידי' יען כל ההולך ישר יראה אדרבה ראי' מהימנא לאידך גיסא דמתנה עמ\"ל לו יותר יש בה משום רבית דהא הטעם דשושבינות לית בה משום רבית מסיק התלמודא במס' ב\"ב דף קמ\"ה ע\"ב דלאו אדעתא דהכי יהיב לי' ופי' רשב\"ם שאם רצה פוחת לו אלא מתוך שמחת ריעות הרבה בדורון וז\"ל הרמב\"ם פ\"ז מה\"ל זכי' ומתנה הל' י\"ג ואין בה משום רבית אפי' שלח לו דינר והחזירן לו יו\"ד מותר שלא ע\"מ להוסיף לו שלח עכ\"ל הרי להדי' אם המתנה מתחלה ע\"מ להוסיף דינר רבית גמור הוא אפי' בשושבינות יען בשושבנות י\"ל אפי' התנה עמו מתחלה להוסיף אין זה רבית גמור דהא א\"י לתבוע אלא א\"כ ישא אשה ואפי' אם ישא אשה צ\"ל כאשר נשא הוא בתולה ובפומבי וכדומה כמבואר בגמרא שם אבל בעלמא ודאי רבית גמור וגם בשושבינות לא התירו אלא בלא התנה מתחלה להוסיף ודוקא על אופני' הנ\"ל שכמה ספקות אם יבא לידי גביי' כלל ועיין.",
            "מה שמעלתו הרב נ\"י גזר אומר בכ\"מ שדברו חכמי' במתנה עמ\"ל צריך להחזיר הדבר בעצמו הן ולא דמיהן והבאית ראי' דלכך בקדושין אינה מקודשת משום יאמרו האשה מתקדשת בחליפין דגם בחליפין הסודרא הדרי למרי' משא\"כ אם מחזירה מנה אחרת דלא דמי לחליפין דלא הדר אותו הדבר בעצמו תהי' מקודשת ומן התימה שלא יובא הדבר הזה בפוסקי' והארכת בזה ע\"כ דברים הנעימי' בקצרה מאד. הן אמת כך פירשו רוב הראשונים דלכך באשה במתנה עמ\"ל א\"מ דדמי' לחליפין דסודר הדרי למרי' וא\"כ יפה תמהת אם אמר האמ\"ל במתנה עמ\"ל לי מנם אחרת מה דינה אבל אני הגבר ראה ראיתי בהרמב\"ם פ\"ה מהל' אישות הלכה כ\"ד האומר לאשה האמ\"ל בדינר זו ע\"מ שתחזירהו לי אינה מקודשת בין החזירה ובין לא החזירה שאם לא החזירתו לא נתקיים התנאי ואם החזירתו הרי לא נהנית ולא הגיע לידה כלום עכ\"ל הרי לדעת הרמב\"ם אם היא לא נהנית אינה מקודשת א\"כ אין חילוק בין החזירה מנה זו או מנה אחרת וצ\"ל לדעת הרמב\"ם מה דמסיק רב אשי במס' קדושין דף ו' ע\"ב לבר מאשה שאין נקנית בחליפין ר\"ל והאי דמי' לחליפין מה חליפין שאינו אלא אוחז הסודר ואינו נהנה אף בעמ\"ל מנה יהיב ומנה שקיל ואשה אינה מקודשת אלא בהנאת פרוטה אבל לפמ\"ש רש\"י והרא\"ש לפי שדרך להחזיר הסודר שמקנין בו א\"כ אם החזירה לו מנה אחרת אפשר דלא דמי לחליפין כמו שעלה על דעתך הרמה וזה נראה לכאורה דבר נאה ומתקבל ולא ראיתי לא' שהרגיש שיש הבדל בין רש\"י להרמב\"ם.",
            "אמנם לדברי הרא\"ש במס' סוכה דף מ\"א ע\"ב במתנה עמ\"ל א\"צ להחזיר גוף הדבר דבעלמא מודו רבנן דאמרינן מה לי הן מה לי דמיהן א\"כ לדידי' צ\"ל אפי' אם החזירה מנה אחרת אינה מקודשת וצ\"ל לשיטת הרא\"ש מה דקאמר ר\"א שאין אשה ניקנית בחליפין ר\"ל בעבור דמשכחת לה אם מחזירה אותו דינר אינה מקודשת דליכא אלא כחליפין שנוטל הסודר ומחזירו ה\"ה אפי' תחזירה דינר אחר ויותר נראה הדבר הזה ע\"פ גירסת רבינו האי גאון בספר המקח ומובא בהר\"ן גזרה שמא יאמרו אשה ניקנית בחליפין ר\"ל שגזרו משום דאיכא חליפין דדמי לעמ\"ל היינו אם מחזירה אותה פרוטה עצמה וגירסא זו אפשר שהי' להרמב\"ם ולכך כתב ואם החזירתו הרי לא נהני' ויאמרו האשה נקנית נמי בחליפין אף גם שם לא נהנה באופן שאין ספק אצלי שכל הפוסקים שוין בזה שאין חילוק בעמ\"ל בין אם היא מחזרת אותו כלי או דמי' לעולם אינה מקודשת דרבנן אפקעיני' לקדושין דלא יאמרו אשה נקנית בחליפין שוב מצאתי בב\"ח אה\"ע ר\"ס כ\"ט וז\"ל ומיהו קשה הלא בא\"ל לאשה ע\"מ שתחזירהו לי הוי תנאי ומעשה בד\"א דהתנאי בטל כו' וי\"ל כיון דאפשר לשלם דמים ששוה החפץ שמקדש אותה בו לא הוי תנאי ומעשה בדבר אחד עכ\"ל הרי שדבר פשוט בעיניו אפי' אינה מחזירה החפץ עצמו אלא הדמי' אינה מקודשת אמנם מלתא דפשיטא לי' להב\"ח מיבעי' לי טובא וטובא ולפענ\"ד לא נראה כן מדברי תוס' בכמה מקומות ועיין בתוס' שם ד\"ה לא החזירו כו' שהרגישו בקושי' כזו ותירצו תירוצי' אחרים ועיין ב\"ש אה\"ע סי' ל\"ח סק\"ז ולא עלה על לבם לומר בזה דאפשר להחזיר הדמי' וכן במס' סוכה דף מ\"א ע\"ב בד\"ה הילך אתרוג מקשי בתוס' שם מכל מתנה שאינה שאם מקדישה כו' עיי\"ש ובהר\"ן במס' נדרים דף מ\"ח ע\"א וקשה מאי מקשו הא אפשר להקדיש ולשלם דמים באופן שנלענ\"ד שמדברי הב\"ח אישתמטתי' דברי תוס' והר\"ן הנזכרי' גם מה שכתבתי ראי' מהרא\"ש דמס' סוכה שכתב דרבנן מודו בזה דאמרינן מה לי הן מה לי דמיהן נלע\"ד דוקא שאין הדבר בעין אבל אם הדבר עדיין בעינא אפי' רשב\"ג מודה כדמסיק במס' גיטין דף ע\"ה ע\"א ויש לי לפלפל עוד עפ\"י מ\"ש הרא\"ש והטור אה\"ע סי' קמ\"ג דהא דאמרינן חזרת דמים לא הוי חזרה היינו שלא מדעתו כו' ועיין בספר כפות תמרים במס' סוכה יען הסוגיות רבות ומפוזרות ואני טרידנא טובא באופן שספקתך מדוע לא הזכירו הפוסקי' אם אמר האמ\"ל במנה זו ע\"מ שחזיר לי' מנה אחרת מאי דינא אין בידי דבר ברור ומחוורתא כדבריך כי נכונים ונאמנים המה שאין נקראת בשם מתנה ויש לי להביא ראי' לדבריך מהירושלמי המובא בתוס' במס' סוכה ובהר\"ן בנדרי' שם ולקצר אני צריך והאמת עד לעצמו וא\"צ ראי'.",
            "ומה שנסתפקת בסלקא אדעתך מעיקרא באחד שנותן לחברו מנה ע\"מ שאח\"ז יתן הוא לו מנה אחרת ובתוך הזמן הזה פגע השמיטה אי אמרינן מתנה גמורה היא והחזרה היא קיומו של תנאי ואם לו קיום גזלה היא בידו ואינו משמט או מתנה זו ל\"ש מתנה רק מלוה גמור ושביעית משמטת גם את זה נלע\"ד להכריע משושבינו' לשטת הר\"י במס' ב\"ב דף קמ\"ה ע\"ב בד\"ה אין כו' והכא ה\"פ אין שביעית משמטתו דלא קרינן כו' ושמא לא יבא לידי לא יגוש שיכול לומר בבתולה אני עושה עמך כו' עכ\"ל וכן נראה מהרמב\"ם פ\"ז מה\"ל זכי' ומתנה הל' י\"ג הרי דוקא במקום דלא יבא לידי לא יגוש אבל במקום דיבא לידי לא יגוש אף שהיא דרך מתנה כמו שושבינות אפ\"ה שביעית משמטת באופן שדבריך נכונים וברורים שמתנה כזאת לא שמה מתנה אלא הלוא' גמורה כמבואר במכתבך בארוכה בדברים של טעם כעיקר דאורייתא.",
            "ובאחת אני תמה על מעלתך מאד מאד שהארכת ורבת בדברי ריבות והמה לוטי' וכבושי' תחת לשונך שכתבת וכי שייך בזה אחר כוונת הלב כו' אם לא עשה מעשה של איסור וכי איסור לו לאדם להשתכר דרך מו\"מ כו' ורק על מחשבת ע\"א הקב\"ה מענש על המחשבה ומכ\"ש היכא דאין כאן אפילו מחשבת עבירה רק מחשבה טהורה להשתכר כו' ודי לנו מה שאסרה התורה ולא להפריז על המדה עכ\"ל לא ידעתי את מי רבת את הריב הזה על מי שפכת שיח ואת מי דנת לכף חובה בהדי דידי קא מינצית ח\"ו מעולם לא כך עלה במחשב' לפני במדה\"ד אם בעבור שכתבתי יען אחר כוונת הלב הן הן הדברים שסיים מהר\"מ ז\"ל כו' אהובי חתני הרב נ\"י מלפניך משפטי יצא קרא שנית המכתב ההוא אחר כוונת הלב עיניך תחזינה מישרים שדבריך נאמרו בחפזון מ\"ש אחר כוונת הלב הן הן הדברים שסיים מהר\"מ כו' ר\"ל מי שיעיין בכוונת הלב עיניו יראו שהדברים שכתבת הן הן הדברים בעצמן שסיים מהר\"מ כו' ואין להאריך בדברים שאינם נוגעים לדינא הכ\"ד חותנך הדורש שלומך ושלום תורתך כל הימים. ה\"ק אלעזר פלעקלס."
        ],
        [
            "בעה\"י יום א' ה' כסלו תקמב\"ל טובה וברכה למשמרת שלום לר' אלעזר הגדול בששך ושם לו ברקת ספיר ויהלום כבוד ידידי וחביבי הרב הגאון הגדול המפורסם לשבח אב\"ד ור\"מ מוה' אלעזר על כסאו לא ישב זר בעה\"ס אור חדש.",
            "הנה שמעתי שידידי הרב הגאון נ\"י נתקבל לאב\"ד ור\"מ בק\"ק קעללין והגליל וכבר בא החכם על מקומו בשלום נתמלא ביתי אורה ושמחה וצהלה וראשון תחלה אני תפלה שמעלה יעלה לשם ולתפארת ולתהלה בדרי מעלה על כסא מרומי ר' אליעזר טוביינא דחכימי וישב שלו השקט ושלאנן ויתערה כאזרח רענן ויחי' חיים ארוכים טובים וברוכים וירביץ תורה לאלפי רבבה בנחת ושובה למען שמו באהבה אכי\"ר. ואחר התפלה יהיו לרצון אמרי פי.",
            "הנה אדמ\"ו הרב הגאון האמתי מופת הדור בספרו נ\"ב חלק א\"ח סימן ט\"ז מביא קושי' נפלאה בשם רו\"מ הרב הגאון נ\"י על מה שפירש\"י במס' מנחות דף צ\"ה ע\"ב לא בעזרה ממש אלא בחוץ יאפוהו כהנים זריזין שלא יחמיץ עכ\"ל ותימה תינח לחם הפנים אבל שתי לחם מקרא מלא ד\"ה חמץ תאפינה ולמה להו זריזין והניחו בתימה רבתי עפר אנכי תחת כפות רגלי שני גדולי הדור עמודי עולם איך לא הרגישו יחדו שדברי רש\"י שם לעיל מיני' צע\"ג שפי' בד\"ה איפסלו בלינה כו' קודם שיסדרנו על השלחן עכ\"ל ותימה וכי היו מסדרין את השתי לחם על השלחן ולכך אני אומר דכל הסוגיא שקלי וטרי על לחם הפנים לבד עפ\"י הקדמה תמן תנינן שבת דף י\"ט ע\"ב אין נותנין פת בתנור עם החשכה ולא חררה ע\"ג גחלי' אלא כדי שיקרמו פניה מבע\"י ר' אלעזר אומר כדי שיקרום התחתון שלה וקא איבעיא להו שם דף כ' ע\"א תחתון האיך דגבי אור א\"ד תחתון האיך דגבי תנור הדר פשטו ת\"ש ר\"א אומר כדי שיקרמו פני' המדובקי' בתנור יעיי\"ש ברש\"י דהאיבעיא איפשטה לחומרא ועיין בתוספות שם בשם ירושלמי דהאיבעיא איפשטה ר\"א לקולא דאמרי' בירושלמי ומודה ר' אליעזר בלחם הפנים שאין קרוי לחם עד שיקרמו פנים בתנור כיון דבלח' הפנים בעינן קרימה מעליא עכ\"ד ופשוט בזה לדעת הירושלמי דאין נפסל בלינה עד שקרמו משני צדדי' (ובזה יש לקיים קצת הגירס' במס' מעילה דף ח' ע\"א יעיין שם ברש\"י ותוס' ד\"ה קאמו ובפי' המשניות להרמב\"ם) וע\"כ מכחת אליבא דר\"א (דהרמב\"ם קאי כוותי' פ\"ג מה\"ל שבת הל' ח\"י) אפיית לחם הפנים בשבת ונמלט מאיסור שבת אם נאפה בע\"ש בקרום אחד ונגמר אפייתו בשבת מכ\"ש בעודו חם טרם שנצטנן לגמרי דאין כאן איסור תורה של שבת (וצל\"ע דעת הרמב\"ם בזה ועיין פ\"ט מה\"ל שבת ויעיין בתוספות במנחות דף נ\"ז ע\"ב בד\"ה ושמעינן ובש\"ע א\"ח סימן שי\"ח ובטור וב\"י שם) ופסול לינה ליכא דעדיין אינו לחם מעלי' (ויעיין מעלתו הגאון נ\"י בחבורו הנחמד אור חדש על מס' פסחים דף מ\"ו ע\"ב בתוספות ד\"ה הואיל מ\"ש שם בשם ספר אמ\"ץ) ומעתה מאי פריך התלמודא ואפייתן בפני' אלמא התניו מקדש ואין דוחות שבת איפסלו בלינה הא משכחת לה אפייתן בפני' בהאיך דגבי אש וגמרו אפייתן בשבת דאין נפסלין בלינה אלא דא\"א לאקומי בלחה\"פ על גוונא דא דהא לחה\"ף ככל המנחות שבאות מצה ובקרום אחד ממהר להחמיץ לשטת מהרי\"ל מובא בד\"מ א\"ח סימן תס\"א וצ\"ל באמת דקושית הגמרא מלחה\"פ לחוד אבל משתי לחם לק\"מ דאפשר לאפותן ע\"ד שכתבתי אם בשביל שמחמץ בקרום אחד הלא מצותה בכך חמץ תאפינה ומעתה מדוקדקי' דברי רש\"י איפסלו בלינה קודם שיסדרנו על השלחן כי הקושי' לא היתה אלא על לחה\"פ ויפה פירש\"י כהני' זריזין שלא יחמיץ אחרי דשקלי וטרי הוא בלחה\"פ שבא מצה ופ' פנחס העבר דרשתי זה בק\"ק פרוסטיץ והארכתי מאד ובארתי כמה פוסקי הרמב\"ם בס\"ד ואם נא מצאתי חן בעיני הרב הגאון נ\"י יודיעני אם דעתו הקדושה והרחבה מסכמת עוד אחת אנכי שואל בטובו ימחול נא על כבודו הרמה וישלח לידי ע\"י האנשים ההולכים ליריד ברין ספרו המשובח והמפואר א\"ח על מס' פסחים ואשלם אי\"ה בלי נדר במקח הקצוב כי לא נמצא פה כ\"א אחד בעיר הכ\"ד השש בגדולתו ודורש שלומו ושלום תורתו ומוכן לפקודתו ביום צותו ה\"ק אלעזר פלעקלס החובק\"ק ג\"ט ואגפי'.",
            "אמר המחבר כבר דפסתי את זה בארוכה קצת (בחבור עולת חדש השלישי סוף דרוש י\"ז) שנת תקנ\"ג בק\"ק פראג ומה שהשיב ע\"ז כבוד רבינו הגדול מופת הדור עיין שם והשבתי על דבריו והוסיף ידו שניות מד\"ס להשיג עלי ואני בעניי הייתי מגן בעדי וברבות הימים נאבד מני תכריך כתבי קודש מענין הזה ולא נשאר בידי כ\"א תשובת ידידי הרב הגאון מוה' אלעזר בעהמ\"ס אור חדש וז\"ל."
        ],
        [
            "בע\"ה יום ז' חנוכה תקמב\"ל קעללין. ושם אחד המיוחד בהדרו אלעזר אלקי אביו בעזרו לא כחל לא שרק והוא בשפירו ה\"נ ידידי הרב המאור הגדול שבח עוז ומגדול נ\"י ע\"ה פ\"ה החריף ובקי כש\"ת מוה' אלעזר נ\"י פלעקלס אב\"ד ור\"מ בק\"ק ג\"ט יע\"א.",
            "מכתבו הרמה בא לידי ולמלאות תשוקתו במצות שילוח ספרי חלק שני אי אפשר כעת שאפי' אחד אין תח\"י ואקוה בקרב הימים יבוא לידי ואקיימנו בזריזות לשלוח לברין לנכון ואם יודע מכ\"ת מאיזה אנשי' שיש בהם דעת קונה לקנות ספרי יהא לחן פרטי למען יגדיל תורה כו' מחמת תירוצו על קושיתי הנזכרת בשו\"ת נודע ביהודה יעיין מנחות נ\"ז ע\"ב תוס' ד\"ה ושמעינן וכן ציין המג\"א על דברי תוס' הלז ועם שהמאמר מדוקדק פיר\"י שם על המקשן שהביא ג\"כ רק על לחה\"פ עם כל זה לא נהירא לי חדא דסכינא חריפא מפסקי לי' למשנתנו דגבי לחם הפנים הפירוש במקום זריזין ובשתי לחם בפנים ממש וגם י\"ל למה תני לישתן ועריכתן בחוץ גם האפי' ראשונה מבחוץ כו' אביו דמר הי' אצלי ש\"ק העבר ושאלתי על שלומו ושלום תורתו החביב עלי והנני שואל ודורש את שלום שני ידידי הרבני הנגיד מוה' מרדכי המבורג נ\"י והרב י\"א מאד מוה' ליזר קוניץ נ\"י ויותר הנני תמיד לטובתו בכל לב ונפש כה\"י דברי א\"נ ידידו ה\"ק אלעזר חופק\"ק קעללין והגליל יע\"א.",
            "ומה שהשבתי גם ע\"ז נאבד בתכריך הנ\"ל."
        ],
        [
            "ב\"ה אור לשלשה עשר בניסן תקנו\"ל פראג בטוב ילין ויקיץ ברחמים כבוד אהובי שכני הקרוב עמי הב' המופלג בתורה מוה' הענך נר\"ו יאיר.",
            "ע\"ד אשר שאלני בקמח של פסח שהניח ישראל ברחים של אינו יהודי כל הלילה רק סגר ולקח המפתח עמו והקמח הוא של אינו יהודי רק ישראל משמרו כדי למכור לישראל הנה שלחתי אחר ר' ליזר שומר הרחי' וגערתיו בנזיפה ואמר שאינו יהודי מרחת בכל עם ובכל שעה אולי יבוא הוא אפילו בחצי הלילה וגם מכיר בטב\"ע את הקמח שנטחן לשם החג ואמרתי לכאורה קשה עלי להקל כי בדבר דאוריית' בענין חותם ב\"ח מכ\"ש במקום שיש חשש שיהנה בחליפין שיתערב בו קמח שאינו יפה כ\"כ או קמח שעורים ובן בנו של ק\"ו בנדון זה שישראל עושה קמח של אינו יהודה הוי כמו מטהר יינו של אינו יהודי ובפרט במפתח לחוד שגרע מחותם לחוד אמנם אחר העיון במקום הפסד גדול צדדתי להקל שאינו דומה למטהר יינו של א\"י דהתם אינו מרתת כי אף אם ירגיש ישראל יקח האינו יהודי את היין לעצמו משא\"כ בנ\"ד יפסיד הרבה דקמח הנטחן לפסח אינו שוה לו החצי אחר שנעשה מחטים שאינם לתותים ואינו ראוי אלא לעשות עגולין לפטמי' האווזי' כנודע ועוד מטהר יינו של א\"י אינו אומן משא\"כ בנ\"ד הוא אומן וסמכי' אפילו בדבר דאוריית' שאינו מרע אומנתי' ועוד דמב\"מ מדאורייתא בטל ובאיסור דרבנן סגי בחותם אחד ואפילו מפתח לחוד מהני כדעת הט\"ז והסכים עמו הפר\"ת דלא כהש\"ך ואפילו אם חטים בשעורי' מבשא\"מ קמח חטים בקמח שעורי' שם אחד כמו שאר חיטים בשאר שעורי' לדעת הרמב\"ם וקמח בקמח אי בעינן ס' כדין לח בלח או הוי יבש ביבש בארתי במק\"א לדעת הרמב\"ם מה\"ל תרומות הוי יבש ביבש דלא כמג\"א בכמה מקומות וקמח של א\"י גופי' אינו חמץ גמור ודאי כאשר בארתי במק\"א בס\"ד ועוד יש לסמוך על ר\"ת בנכרי סגי בחותם אחד מכל הלין טעמי' יחדו נלע\"ד להקל יען אני בתוך הגולה כדגלי אינשי בימים האלה נהגו נשי' לגרר הכתלי' ויש להם על מה שיסמכו אפילו לקחת ספר אחד מארגזי לא אוכל לכן לא אוכל לסמוך עלי כ\"א מה שהוא על זכרוני כתבתי ושלחתי דברי אל יתר הרבנים ב\"ד מו\"ש ויצא הדבר להיתר הכ\"ד ידידו הטרוד מאד ודש\"ת. ה\"ק אלעזר פלעקלס."
        ],
        [
            "בעה\"י יום ה' ז' אלול תקסזי\"ן ל' פראג לעת צאת השנה יצליח בכל אשר יפנה איש אשר בו רוח חכמה ובינה כבוד אהובי הרבני המופל' הקצין ירא את אלדים מרבים מוה' בער נר\"ו לוריא מק\"ק קעללין.",
            "מכתב מעלתו עם שאלותיו הגיעוני אבל אהובי ידידי מלבד כי רבו טרדותי כאן במילי דשמיא וכאן במילי דעלמא גדר גדול גדרתי בעדי שלא להשיב דבר בעטי בכל אתר ואתר שיש שם רב ומורה באתרא דמרא תלא זיינא עפ\"י יצאו ועפ\"י יבואו אם לא שהרב בכבודו ובעצמו במדת טובו וענותנתו שואל ומבקש דבר ה' זו הלכה ואיככה אוכל לפרוץ גדר בפרט ראיתי כה דבריו כאש וחמתו בערה בו ואני בעוני אין אני רואה מחלוקת כלה שם שמים ורגיל אני לומר מה דאז\"ל איזו היא מחלוקת שהיא לש\"ש זו מחלוקת הלל ושמאי ושאינה לש\"ש זו מחלוק' קרח וכל עדתו ר\"ל איזהי מחלוקת שהיא כלה לש\"ש בלי שום פני' אחרת זו מחלוקת הילל ושמאי שכל מחשבותם לשמים וישרים בלבות ושאינה לש\"ש שלא היתה בה מחשבה טובה לש\"ש זו מחלוקת קרח כו' אבל זולת שתי כתות האל מחשבת פיגול איכא בינייהו לא נמצאת מחלוקת שהיא כלה לש\"ש בלתי תערובות טעמי' פגומים ותערובות גופי' מחולקי' ומחשבת חוץ ויצאה שכרה בהפסדה ולא כלה שלא לש\"ש בלתי תערובות קודש מחשבת פנים ויצאה הפסדה בשכרה ותועבת ה' גם שניהם דרך כלל אם לבנות מקדש אל במחלוקת מוטב שלא תבנה אבל אחרי רואי כי בר אוריין הוא אמרתי להשיב מפני כבוד התורה אבל לא על פרטי שאלותיו ולא בדברי פלפול רק דברים פשוטי' השוים לכל נפש כללים אשר רשמתי לעצמי לזכרון ובעיניו יראו ובלבבו יבין שכלם כתורה עשו.",
            "כלל א' במקום שנודע ברור איזהי הביאה ודאי היכר ציר לא מעלה ולא מוריד ולא אמר שמואל במס' מנחות דף ל\"ג ע\"א במזוזה הלך אחר היכר ציר אלא בפיתתא דבין תרי בתי בין בי גברי לבי נשי כדמסיק שם וכפירש\"י שם ד\"ה ה\"ד כו' לא ידעינן הי ליחשוב ביאה והי לחשוב יציאה ויותר מבואר בנמוקי יוסף שם שכתב לא ידעינן למאן נחשוב דרך ימין לביאה לפיכך נלך אחר היכר ציר כו' והוא לענ\"ד פשוט פשט גמרא שם היכי דמי כלומר באיזה אופן אתה אומר שציר הדלת יהי' סימן למזוזה דודאי לא בכל גווני אתה אומר ללכת אחר היכר ציר דהתורה אמרה ביתך דרך ביאתך דרך ביאתך מן הימין כו' ואיך שייך לומר דתלא הדבר בציר הדלת ע\"ז מסיק התלמודא דלא משכחת ציר להיכר והטור והט\"ז בסי' רפ\"ט תק\"ד וש\"ך סק\"ו דציר לא מעלה אלא במקום דלא ידעינן איזהי מקום כניסה או יציאה.",
            "כלל ב' אין משגיחין על היכר ציר בפתח הרגילי' לצאת ולבא יותר בו יקבענה המזוזה דשם פריך הש\"ס איני והא האי פיתחא דהוה עייל בה ר\"ה לבי מדרשא והויא לה מזוזה ומשני ההוא רגיל הוה דאמר ר\"י א\"ר במזוזה הלך אחר הרגיל (כך היא גירסת הרי\"ף והרא\"ש והיא נכונה) ופירש\"י הנדפס אצל הרי\"ף ד\"ה ועביד לי' מזוזה ולעיל אמרינן דלא עביד מזוזה עכ\"ל משמע דקושית התלמודא מרבי אדרב הונא וכן נראה לכאורה לכל השומע ורואה (ועיין בהרמב\"ם והרא\"ש והטור) אמנם ראיתי בנמוקי יוסף שכתב וז\"ל ר\"ה כו' אעפ\"י שהי' פתח קטן ולא הי' בו היכר ציר והיכי אמרת הלך אחר היכר ציר עכ\"ל משמע דקושית התלמודא אדר\"י אמר שמואל דאמר הלך אחר היכר ציר ולא מפתחא דרבי פריך ואף כי דעתי קצרה מהשיג מה ראה על ככה לצאת ולנטות מפשטת ועוד צל\"ע לפי פרושו (וישנו לפני כמה דרכים יען מרוב טרדותי לא אוכל כעת להעמיק אם הדברים ברורים גם הסכמה לפני להניח בזה דברי הפלפול) אבל עכ\"פ צ\"ל לפרושו מה דמשני הש\"ס ע\"ז התם רגיל הוה ר\"ל ובמקום הרגיל אין משגיחין על היכר ציר כ\"כ הנ\"י להדי' וז\"ל אחר הרגיל ואם יש שני פתחים לחדר אחד בפתח שרגילי' לצאת ולבא יותר בו יניח המזוזה ואף שיש לומר דכ\"ז במקום שאין היכר ציר אבל במקום שיש היכר ציר לא אמרינן דאזלינן בתר הרגיל ועוד שמפירש\"י נראה דקושית התלמודא מרבי אדרב הונה וכמו שכתבתי למעלה מ\"מ מה שכתבתי נלע\"ד דלא אמר ר\"י אמר שמואל הלך אחר היכר ציר אלא במקום ששניסם עיקר כגון פתחא דבין תרי בתי בין בי גברי לנשי אבל באחר רגיל או כיוצא בו אין הולכין אחר היכר ציר וכן נראה מדברי רש\"י שם דף ל\"ג ע\"ב ד\"ה עיקר קטונית וחייב כו' דכי אמרינן לעיל הלך אחר היכר ציר ה\"מ בין תרי בתי דתרווייהו עיקר אבל עיקר קטונית ולשמה נעשית חייב כו' עיין שם והן הן דברי הר\"י שמביא המרדכי וז\"ל דוקא בין גברי לנשי ששניהם עיקר ושניהם פתוחים לר\"ה אבל מבית לחדר או לעלי' (ר\"ל מחדר לחדר או מחדר לעלי' וגם חדר נקרא בשם בית ועיין מג\"א א\"ח סי' תל\"ז סק\"א ובסימן תל\"ט סעיף ב' ובדוכתי טובי עד אין מספר ולא כאשר חשב מעלתו) שעיקר תשמישו מוצאו ומובאו מבית לשם לא אזלינן בתר היכר ציר אלא יניחנו בחדר דלצורכו הוא עשוי ולהכי נקט מבי גברי לנשי וכ\"מ אפילו אחד פתוח לר\"ה ואחד אין פתוח לר\"ה כיון שעיקר תשמיש כניסה ויציאה דרך שם לא משגיחין בהיכר ציר עכ\"ל וכן נראה מתשובת מהרי\"ל סימן צ\"ט והט\"ז בי\"ד סימן רפ\"ט סק\"ד קיצר קצת בלשונו יעויש\"ה.",
            "כלל ג' לא זו דודאי רגיל עדיף מהיכר ציר אלא אפי' בית חורף נמי עדיף מהיכר ציר דהיינו במקום שאינו מבורר איזה בית אשר עיקר תשמישו ביאה ויציאה דרך שם ואיזה מקום הרגילי' יותר ביאתן אז עושין המזוזה בימין הכניסה שנכנסין מן הבית לבית החורף דמן הסתם עיקר תשמישו בבית החורף ואין משגיחין בהיכר ציר כל עיקר ועושין המזוזה בימין הכניסה של בית החורף כי שם מסתמא מקום רגיל הכניסה וכבר בארתי מדעת הראשונים דרגיל עדיף מהיכר ציר ועיין בעט\"ז ומביאו הלחם חמודות והש\"ך י\"ד סי' רפ\"ט סק\"ו.",
            "ועתה יש לנו שלשה סוגים שאין היכר ציר סימן א' במקום שכניסה ידוע וברור לכל ב' במקום שעיקר תשמיש מבית לשם ג' במקום שיש ספק אלא שנכנסין מן הבית לבית החורף אם שלוש אלא לא יהי' לה אז היכר ליר נאמן ועתה דעת לנבון נקל שכל א' קבע המזוזה יפה כאשר ראה בימיו ובזמנו לפי השעה מקום הכניסה לימין וכלם כדין עשו ואף דלכאורה משמע קצת בהרמב\"ם פ\"ו מה\"ל מזוזה הל' י\"א וברבינו ירוחם שמביא הבד\"ה שהיכר ציר עדיף מרגיל ורגיל לא נאמר אלא לקבוע אותו הפתח במזוזה אשר הוא בין בהמ\"ד או בהכ\"נ לביתו ולא להיות עדיף מהיכר ציר (ומעלתו נטה מדרך אמת בביאור דברי רבינו ירוחם ולא עוד אלא ששגה ברואכ בבדק הבית שכתב ור\"י פי' וסבר שהוא הר\"י שמביה המרדכי ואינו כן אלא הוא רבינו ירוחם בתורת אדם נתיב כ\"א חלק ששי אשר לפי הנראה חולק קצת על הר\"י) עכ\"ז הנלע\"ד כתבתי כי אחר העיון אינו מוכרח דפליגי לדינא ויותר פרטי דברי' מענינים האלה שאינם נוגעי' לכללי' אשר כתבתי עיין בשאילת יעב\"ץ סי' ע' אמנם בזה נסתפקתי בחדרים שפתוחי' בשני מקומות לר\"ה ונכנסי' מכל צד בשוה ואין באחד רגיל יותר על של אידך ואין להם דלתות להיות ניכר היכר ציר ואין אחד בהם בית חורף איך מניחין בפתחים אלה המזוזה איזה ימין הביאה ודאי לדעת הרמב\"ם אין חייבין בזוזה כלל אחרי שאין להם דלתות אלא צל\"ע לשטת הפוסקי' חולקי' על הרמב\"ם ופשוט שצריך לקבוע מזוזה בכל פתח מימין הביאה ולרוב טרדה קצרתי החפץ בשלומו ובשלום כל ישראל. ה\"ק אלעזר פלעקלס. ושלום לחתנו ידידי התורני המופל' מוה' נטל נ\"י."
        ],
        [
            "בע\"ה עש\"ק ה' מרחשון תקסח\"ל פראג. שלום רב לידידי התורני כ\"ה יודא נ\"י טריטש שו\"ב בק\"ק וועלהרטיץ בגליל פראכינע.",
            "את קולך שמעתי קול יהודה עב\"ד ואחרתי בתשובתי עד אחר ביאת חתני מחמד עיני הגאב\"ד דגליל ודברתי עמו לעשות לך נחת רוח בסמיכה והוא על מעמדו שעל המדינה כל הנקרא בשם מורינו אף שאינו מוסמך לדון ולהורות אלא ליקרא דאוריית' או לשם ולתפארת אבותם גם הוא יורה ידין ידין ובעו\"ה מרבים הילולים רבים חלולים ורבים חללי' וגו' ואני אחריות דנפשי לא ניחא לי כו' לכן אהובי ידידי שמע נא כי צעיר אתה לימים הוי שקוד ללמוד תורה ודע שסוף הכבוד לבוא ממילא.",
            "וע\"ד שאלתך בכלה שפרשה נדה קודם החופה וזמן טבילה אחר כלות ימי המשתה והמנהג לעשות סעודה בליל הטבילה אם מותר לברך גם בההיא סעודה שבע ברכות עכ\"ל אהובי לא מביעיא לדעת הפוסקים דחופת נדה קונה ודאי אין מברכי' עוד אלא אפי' לדעת הרמב\"ם פ' יו\"ד מה\"ל אישות שאין חופת נדה קונה ולא תנשא עד שתטהר ואין מברכין לה ברכות חתנים עד שתטהר אפ\"ה כתב שם הל' אם עבר ונשא וברך אינו חוזר ומברך וגדולה מזו מבואר בבית יוסף אה\"ע סי' ס\"ב אפי' אם החתן והכלה הלכו למקום אחר ולא ברכו ז' ברכות והתמהמהו בדרך יותר משבעה ימים שוב אין מברכין ואף שהט\"ז חולק ע\"ז כמבואר בב\"ש שם ס\"ק י\"ד היינו משום דס\"ל אחרי שלא ברכו כלל אמרינן שקבעו אותו מקום שנסעו לשם מקום חופה ומתחילין אז שבעה ימי המשתה ומצאתי דאתי לידי שו\"ת פ\"מ חלק שני וראיתי שם סי' קכ\"ד שגם הוא פסק בפשיטות שאין לברך עוד בסעודה שעושין לבעילת מצוה ובנה דיוק מלשון הרמב\"ם אם עבר ונשא וברך אינו חוזר ומברך מלשון זה משמע שאפי' אם הגיע זמן טבילתה תוך זי\"ן ק\"ו דלאחר שבעה דאין מברכין שום ברכה עכ\"ל ולענ\"ד משום הא לא אריא אלא מ\"ש הרמב\"ם אם עבר ונשא וברך אינו חוזר ומברך היינו בלי פנים חדשות אבל אם מרבים בסעודה בשביל פנים חדשות ודאי תוך זי\"ן חוזר ומברך (וצל\"ע אם ביאת מצוה תוך ז' ימי המשתה אם לא תהי' חשובה פ\"ח כסעודת שבת) אבל אחר כלות זי\"ן ימי המשתה אפי' עם פ\"ח המברך שום ברכה היא לבטלה.",
            "ומ\"ש בעל פ\"מ עוד שם וז\"ל מ\"מ נראה לי שהשמחה במעונו י\"ל ואף שכתב בש\"ע אה\"ע ס\"ס ס\"א דהאידנא ערבה כל שמחה ואין אומרים שהשמחה במעונו אלא בזי\"ן ימי המשתה מ\"מ כה\"ג שלא בעל בעילת מצוה והיום עיקר שמחה של החתן והכלה כו' וכן נראה לי להלכה למעשה עכ\"ל גם בזה יש לי קצת לסתור ולבנות ועייש\"ה בח\"מ סק\"ח וב\"ש סק\"ו אבל אחרי שאין בזו הזכרת השם אין רצוני לפלפל ומ\"ש ראי' מהזוהר פ' תרומה אינה ראי' מהימנא דברא דרב ספרא אף הלולא לא רצה למיעבד עד דאתו רבנן וכן נראם מדברי הזוהר שם דאמר ר' יוסי ודאי הלולא איהו יומא הדא ולא ניפוק מהכא עד שיתעבי' הלולא לכל אנשי מתא כו' עיין שם בארוכה ובלא\"ה כבר כתבתי פעמי' רבות שאין ראי' מזוהר שלא נודע ברור מי הוא המאסף והמלקט ספר הזוהר והרבה הוסיפו.",
            "דרך כלל אני מאת הגלויות אדבר ועם נעלמים לא אבוא הנה על גוף הסעודה שעושין לבעילת מצוה כ' המהרש\"ל במס' כתובות דף ו' ע\"ב תוספות בד\"ה מה לבעול כו' נ\"ב מכאן יש לדקדק דהיו עושין סעודה לבעילת מצוה אפילו היכא דכבר היתה הנשואין אבל בחבורי שדיתי בי' נרגא עכ\"ל וכן נלע\"ד שאין לעשות אז סעודה לאסוף אנשים ביתה די לעשות סעודה לאנשי ביתו אשר אי אפשר להם להסתיר הטבילה ושמח את אשתו אבל להזמין אנשים על סעודה זו מידי הרהור לא יצאו והכל יודעי' שהכלה נכנסת לחופה כו' אפילו בשעת נשואין כשאנשים ונשים בחדר אחד כתב הב\"ח שאין אומרים שמחה בעעונו כי עיקר חששא דהרהור עבירה עכ\"ז אם עושין קצת סעודה לאנשו ביתו ואומרים ש\"ב אין בידי למחות כי כבר הורה זקן בעל פ\"מ ובעל ק\"ן ובנו מהר\"ט ז\"ל כמבואר בהגהות נתיב חיים ולרוב טרדה קצרתי ידידו. ה\"ק אלעזר פלעקלס"
        ],
        [
            "ב\"ה חמשה עשר באב תקנב\"ל פראג לתלמידי התורני המופל' מוה' ליבש פאלאק מק\"ק בומסלא.",
            "מה שתמהת על הרא\"ש במס' ברכות ל\"ו ע\"א בסוגיא קמחא דחטי דגם לפי מה שתירץ פסק הרי\"ף עדיין קשה קושית היש אומרים שם בהרא\"ש דה\"ל לרב נחמן להשיב כן מי דמי קמח אין דרך בני אדם לאוכלן עכ\"ל בקצרה.",
            "אהובי תלמידי נר\"ו אמרתי להעתיק לך מ\"ש בחדושי ברכות דף ל\"ה ע\"ב אר\"י א\"ש עד דף ל\"ו ע\"א אבל קמחא דשערי כו' כיון דאית לי' הנאה מיני' כו' וכתב הרא\"ש נראה דלא איירי בקמח הנטחן רק דקדוק כו' אלא איירי בקמח שלא נטחן כ\"כ כו' א\"ן אפילו בקמח שנטחן לגמרי אלא שעשוי מחטין של קליות ואותו קמח ראוי לאכילה וכתב הרב אלפסי דמסתבר כר\"נ דלא רגילי אינשי לספויי קמח וי\"א מדקאמר לי' רבא לרב נחמן לא הפליג עלי' דר\"י דשמואל ור' יוחנן קיימי כוותי' אלמא דהלכה כר\"י ואע\"ג דדחי לי' מסברא רבא לא קבל סברתו וגם ר\"נ גופי' לא אמר שנ\"ב מטעם דאין דרך בני אדם לאוכלו דא\"כ ה\"ל למימר מי דמי התם הוא דרך לאכול שמן ע\"י אניגרון אבל קמחא אין דרך בני אדם לאוכלו והאיך פסק כר\"נ מטעמי' דאיהו גופי' לית לי' ואפשר רב אלפס ז\"ל שפסק מטעם שאין דרך בני אדם לאוכלו ס\"ל דנחלקו בקמח שאינן של קליות שנטחן דק דק וחושב סברתו מעצמו לפי שסברתו דבר פשוט הוא כו' עכ\"ל כל השומע ורואה ויכול לבוא בסוגיות התלמוד יתמהו על הרא\"ש ז\"ל מה גם דס\"ל להרי\"ף דנחלקו בקמח שאינו של קליות וחושב סברתו מעצמו כו' עכ\"ז קושית היש אומרים במק\"ע דה\"ל לר\"נ להשיב מי דמי קמח אין דרך בני אדם לאוכלו הן אמת הגאון בעל מעדני י\"ט ז\"ל מבליע קושיא זו בנעימה אמירה וז\"ל וחושש סברתו מעצמו ואע\"ג דר\"נ לא חש ונוכל גם כן לומר דר\"נ לאו משום דלא חש לה אלא טפי משנה לה ועיין עוד עליו והנה מ\"ו הגאון האמתי נ\"י בספרו צל\"ח רצה לתרץ קושית היש אומרים מעיקרא דאי אפשר לר\"נ להשיב הטעם משום דלא רגילי אינשי לספויי אחרי דרי\"ף ס\"ל בכל קמחא פליגי בין קמח ממש בין קמח של קליות יעיין עליו כבר הרגיש בזה בעל מעדני י\"ט ודחה הדברי' בדברי טעם ודעת לנבון נקל ולבי ראה בזה דקושיא זו למה לא השיב רב נחמן מי דמי התם לא רגילי אינשי לספויי לא שייכה להקשות אלא לפי מה שכתב הרא\"ש מעיקרא דהרי\"ף ס\"ל דפליגי בקמח של קליות אבל לפמ\"ש הרא\"ש דס\"ל להרי\"ף דפליגי בשל קמח דוקא קושית זו לא קשיא כלל וכנים דברי הרי\"ף והרא\"ש כי הנה הקשיתי לשאול מה שלא הרגישו רבותי ז\"ל דהא במה דאמר שמואל ש\"ז מברכין עליו בפה\"ע שמעינן אע\"ג דלרפואה קא מכוין בעי ברוכי כיון דאית לי' הנאה מיני' וכן נמי באידך שמואל דאמר קמחא דשערי מברכין שנ\"ב מסקינן דאשמעינן אע\"ג דקשיין לקוקיינא כיון דאית לי' הנאה מיני' בעי' ברוכי וקשה תרתי דשמואל ל\"ל וכי לא נשמע חדא מכלל חברו ועוד לפי סברת רבא בשטת ר\"נ דאמר לא תפליג עלי' דשמואל ור\"י קיימי כוותי' אע\"ג דאישתני במלתא קאי ה\"נ אע\"ג דאישתני במלתא קאי אם כן רבא סבר דר\"נ ס\"ל גם על ש\"ז לא מברכין בפה\"ע משום דאישתני לאו במלתא קאי אם כן מאי קא פריך התלמודא על הא דאמר שמואל ור' יוחנן על ש\"ז מברכין בפה\"ע פשיטא הא טובא אתי לאשמעינן אע\"ג דאישתני במלתא קאי לאפוקי סברת רבא אליבא דר\"נ גם מ\"ו הגאון האמתי נ\"י בספרו צל\"ח הרגיש בזו עייש\"ה דברי' נחמדי' ולענ\"ד המקשה דפריך פשיטא אסיק אדעתי' סברת ר\"נ היכא דאיכא עלויא אחרינא גרע טפי וש\"ז לית לי' עלויא ופריך שפיר פשיטא אי דאתי לאשמעינן אע\"ג דאישתני במלתא קאי למה נקט שמואל ש\"ז יותר ה\"ל למנקט קמחא דחטי מברכין עליו בפה\"א ונדע במכ\"ש ש\"ז דבמלתי' קאי השתא קמחא דחטי דאית לי' עלוייא אחרינא בפת אפ\"ה במלתי' קאי מכ\"ש ש\"ז דלית לי עלוייא אחרינא דבמלתי' קאי ואין לומר דלמא שמואל ס\"ל לענין קמחא דחטי כר\"נ דמברכין עליו שנ\"ב ולכן לא יכול למנקט קמחא דחטי ונקט שפיר ש\"ז לאשמעינן אע\"ג דאישתני במלתי' קאי לאפוקי קמחא דחיטי דאית לי' עלוייא אחרינא ומברכין שנ\"ב זה איני הא בעל המימרא הוא רב יהודה בשם שמואל ור\"י ס\"ל קמחא דחטי מברכין עליו בפה\"א וא\"כ אי אתי לאשמעינן אע\"ג דאישתני במלתי' קאי יותר ה\"ל למנקט קמחא דחטי כמ\"ש לעיל אלא ע\"כ דלא אתי לאשמעינן אלא כפשוטו דעל ש\"ז ומברכין עליו בפה\"ע ופריך הש\"ס שפיר פשיטא ומשני דאתי לאשמעינן כיון דאית לי' הנאה מיני בעי בריכי.",
            "ואידך דשמואל דאמר על קמחא דשערי מברכין שנ\"ב קושטא קאי אליבא דר\"י כסברת המקשה אבל דחיטי בפה\"א ולדידי' באמת שוב לא צריכין למימר דשמואל אתי לאשמעינן כיון דאית לי' הנאה מיני' כו' ועתה תרתי דשמואל צריכין (ועיין לקמן דף ל\"ח ע\"א בסוגיא שתיתא ועיין מ\"ש הגאון האמתי מ\"ו נר\"ו בספרו צל\"ח שם) כ\"ז אליבא דר\"י לשטתי' אבל ר\"נ ס\"ל דגם שמואל מודה בקמחא דחטי מברכין שנ\"ב הואיל דאית לי' עלויא אחרינא בפת וא\"כ שפיר נקט שמן זית לאשמעינן התם הוא דלית לי' עלויא אחרינא לאפוקי קמחא דחיטי דאית לי' עלויא אחרינא מברכין שנ\"ב ולק\"מ שוב קושית הש\"ס פשיטא ולא צריכין למימר כדמסיק התלמודא דאשמעינן כיון דאית לי' הנאה כו' ואידך דשמואל דאמר קמחא דשערי מברכין עליו שנ\"ב לשטת ר\"נ ה\"ה דחיטי אלא דאתי לאשמעינן אע\"ג דקשה לקוקיאני כיון דאית לי' הנאה מיני' בעי ברוכי א\"כ בין לר\"י ובין לר\"נ תרתי דשמואל צריכי.",
            "אמור מעתה כי נכונים דברי הרא\"ש לפי מה דמסיק לשטת הרי\"ף דנחלקו בקמח ממש שנטחן דק דק ולא בקמח של קליות וא\"כ לא יכול ר\"נ להשיב מי דמי התם דרכו לאוכל אבל קמח ממש אין דרכו של איש לאספויי משמע אבל קמח של קליות או קמח שלא נטחן כ\"כ דדרכו של אינש לאכול במלתי' קאי א\"כ הדרא קושי' לדוכתי למה נקט שמואל ש\"ז לאשמעינן אע\"ג דאישתני במלת' קאי יותר ה\"ל לאשמעינן קמח שלא נטחן כ\"כ או קמח של קליות שמברכין בפה\"א אע\"ג דאית לי' עלויא אחרינא במלתי' קאי ויהי' ש\"ז כ\"ש ואי שמואל לא אתי לאשמעינן כלל אע\"ג דאישתני כו' אלא אתי לאשמעינן כיון דאית לי' הנאה מיני' בעי ברוכי הא דבר זה שמעינן אליבא דר\"נ מאידך שמואל דאמר קמחא דשערי מברכין עליו שנ\"ב לאשמעינן כיון דאית לי' הנאה מיני' בעי ברוכי אע\"ג דגם קמח של קליות אליבא דשמואל מברכין עליו שנ\"ב הואיל ואית לי' עלויא אחרינא בפת ואשמעינן בש\"ז אע\"ג דאישתני במלת' קאי ובאידך קמחא דשערי אתי לאשמעינן כיון דאית לי' הנאה מיני' כו' כ\"ז לפי מה דמסיק הרא\"ש דנחלקו בקמח ממש אבל לפי מ\"ש מתחלה דפליגי בקמח של קליות וטעמא משום דאין דרכו של אינש למיכל קמח של קליות הטיבו אשר דברו היש אומרי' א\"כ ה\"ל לר\"נ להשיב כן מי דמי התם דרכו לאכול הכא אין דרכו לאכול ואין להקשות לשמואל ל\"ל לשמואל למנקט ש\"ז ולא נקח קמחא דחיטי דהא אין הטעם מקמחא דחיטי משום דאישתני אלא משום דאינו ראוי לאוכלו דוק ותשכח כי כנים דברי."
        ],
        [
            "וע\"ד אשר מצא בתפילין באות יו\"ד שקוצו של צד שמאל לא הי' כפוף למטה אם מותר לתקן היש בזה משום כתב שלא כסדרן דע אהובי תלמידי שהב\"י בא\"ח סי' ל\"ו מביא שני דעות בזה ולפי סדרו נראה שמכריע להקל כי מתחלה מביא דעת האגור השני קוצות יעשה ביו\"ד בטרם יתחיל לכתוב אות אחרת ואם כתב אות אחרת תחלה ואח\"כ עשה הקוצות הוי כתב שלא כסדרן ויגנזו ואח\"כ מביא דעת הר\"י אלכסנדרי רגל של צד ימין אם לא עשאה בתחלה אין תקנה אח\"כ בתפלין ומזוזה משום שאין נקרא יו\"ד בלא אותו רגל נמצא כתב שלא כסדרן אבל קוץ שמצד שמאל אם לא עשאו לא פסל מאחר שהשם יו\"ד עלי' אפילו בלא אותו קוץ עכ\"ד אבל הלבוש גם הוא מביא אלו שני דעות וסיים ויש להחמיר משמע אף בחסרון של צד שמאל יש לפסול וכן נראה שהסכים עמו בעל ל\"ח בה\"ל ס\"ת אות נ\"ה ואני הגבר ראה ראיתי שתי ראיות במג\"א סימן ל\"ב ס\"ק ל\"ו שפשוט בעיניו וכתב וז\"ל אם לא עשה לה רגל שמאל יכול לתקן דשם יו\"ד עלי' עכ\"ל (ואינו מביא שום זכרון מהלבוש והל\"ח) ובט\"ז סימן ל\"ו מביא דעת הלבוש וחולק עליו וגם הב\"י בש\"ע אינו מביא דעת האגור כלל וראיתי בטור א\"ח סימן ל\"ב שכתב מתוייג כראוי ולא יחסר אפילו קוצו של יו\"ד עכ\"ל ופשוט דקאי על רגל שמאלי של יו\"ד שהוא כפוף והוא בכלל התגין של אות לכך כתב הטור מתוייג כראוי ולא יחסר אפילו קוצו של יו\"ד אלמא דקוץ זה בכלל התגין וכ\"כ הב\"ח עייש\"ה אמנם לפמ\"ש הרמ\"א בהג\"ה שם סעיף ד' שהיפך לשון הטור וכתב וז\"ל שלא יחסר אפילו קוצו של יו\"ד ויהא מתוייג כהלכתו עכ\"ל לא נראה לכאור' כדעת הב\"ח שקוצו של יו\"ד הוא בכל התגין ואין להאריך ועיין עוד לקמן אי\"ה בד\"ה ובנמוקי יוסף.",
            "אלכה נא אל שרש הענין ושרשו בארץ החיים במסכת מנחות דף כ\"ח ע\"א מתני' שתי פרשיות שבמזוזה מעכבן ואפילו כתב אחד מעכבן ופירש\"י כתב אחד כו' דכתיב וכתבת כו' כתיבה תמה ושלימה כו' עכ\"ל שם דף כ\"ט ע\"א בפיסקא אפילו כתב אחד כו' פריך התלמודא פשיטא (ופירש\"י דאות אחת מעכבן דכתיב וכתבתי כתיבה תמה) ומשני אר\"י א\"ר ל\"צ אלא לקוצו של יו\"ד (פירש\"י רגל ימיני של יו\"ד) ופריך התלמודא הא נמי פשיטא (פירש\"י הא לא נעשית אות) ומשני אלא לכאידך דר\"י א\"ר כו' וכתבו תוספות בד\"ה קוצו של יו\"ד פי' בקונטרס רגל ימיני וקשה דהא פשיטא דאין זה אות ומפרש ר\"ת דהוא ראשו כפוף (ר\"ל מצד שמואל של יו\"ד למטה כפוף ברכת הזבח) כדאמרינן בסמוך כו' וא\"ת דאמרינן באגדת חלק ונער יכתבם דהיינו יו\"ד שאם השליך נער אבן בקיר ועושה רושם עושה יו\"ד וי\"ל דכעין יו\"ד קאמר ולא יו\"ד ממש עכ\"ל כאן ישאלו התנוקות מאי מקשים בתוספת על רש\"י דהא פשיטא כו' די\"ל דזה גופי' קושית הגמרא הא נמי פשיטא ועוד למה לא מקשי' תוספות בפשיטות על הגמרא דאר\"י א\"ר ל\"צ אלא לקוצו של יו\"ד ונלענ\"ד לבאר דבריהם הנה הלשון הא נמי פשיטא משמע דתרצין קמא חידש איזה דבר ומקש' תמה עלי' דהחידוש הזה נמי פשיטא אף שאינו פשיטא כ\"כ כדפריך מתחלה דסלקא אדעתי' דהמתני' אתי לאשמעינן דחסרון אות אחת מעכבן דזה פשוט מאד דמעכב וא\"צ לאשמעינן כלל וכתבתם כתיב כתיבה תמה בעינן וחסרון אות ודאי מעכב אלא אפילו הא שהאות נעשית אלא שלא נעשית כתקונו בחסרון קוצו נמי פשיטא ע\"ז מקשי' שפיר ואי ס\"ד כפירש\"י דמתני' אתי לאשמעינן דרגל הימיני של יו\"ד מעכב הא פשיטא דאין זה אות והיא בכלל קושית פשיטא של המקשה קמא ואין שייך לומר בו הא נמי פשיטא דהא לא חידש בזה התרצין מאומה ולכך מפרש ר\"ת דהתרצין חידש דראשו כפוף שבצד שמאל מעכב ע\"ז פריך התלמודא שפיר הא נמי פשיטא דכ\"ז שלא נעשית האות כתקינו עם קוצות אין שם אות עליו ועתה לשטת רש\"י כפוף של צד שמאל אינו מעכב ולשטת ר\"ת אם חסר אחת מהנה הקוצות מעכבת ויפה מקשי' בתוספות לשטת ר\"ת מאגדת חלק דאיך ס\"ד לומר אם השליך הנער אבן בקיר עושה יו\"ד הא חסרי הקוצות מימין ומשמאל דמעכבן בשלמא לשטת רש\"י עכ\"פ מצד שמאל נראית כיו\"ד והוי כעין יו\"ד אבל לשטת ר\"ת נראה החסרון מכל צד ואיך הוא בכלל יו\"ד ודחקו לתרץ דאף לשטת ר\"ת צ\"ל כעין יו\"ד אף בחסרי קוצותיו וזה נלענ\"ד כוונת המרדכי שכתב וההיא דפרק חלק נער יכתבם משמע קצת כפירוש הקונטרס עכ\"ל ר\"ל דלשטת ר\"ת קשה מאד לומר להיות בכל יו\"ד בחסרון פני' ואחור כמ\"ש עכ\"פ פליגי בזה רש\"י ור\"ת.",
            "גם בהרמב\"ם לא מצאתי הכרע דבפ\"א מהל' תפילין הלכ' א' כתב וז\"ל אפילו קוצו של אות מד' פרשיות אלו מעכב וכן בהלכ' ב' שם כתב וז\"ל וכן ב' פרשיות שבמזוזה כי אפילו אות אחת מב' פרשיות האלו אם חסר קוצו עכב מה\"ת וסיים שם וכן ס\"ת שחסר אפילו אות אחת פסול עכ\"ל וצל\"ע למה לא נקט נמי בס\"ת אפילו קוצו של אות אחת דחד דינא אית להו כמ\"ש הכ\"מ וכן נראה מלשון הרמב\"ם דנקט וכן ס\"ת כו' וצ\"ל אות בלא קוצו אין שם אות עליו ולכך כאשר מנה הרמב\"ם בפ' יו\"ד מה\"ל ס\"ת כל דברים שפוסלים את הס\"ת ואחד מהם שחסר אות אחת צ\"ל נמי בחסרון קוצו הוי כחסרון כל אות וצל\"ע למה שינה לשונו בין תפילין ומזוזה לס\"ת ומה בינייהו ועוד ראוי לשית לב למה נקט הרמב\"ם אפילו קוצו של אות מד' פרשיות ולא נקט לשון הש\"ס קוצו של יו\"ד ונראה לענ\"ד מה דקאמר התלמודא ל\"נ אלא לקוצו של יו\"ד לרבותא לא מיבעי' קוצו של אות אחרת ודאי מעכב כמו קוצו ושל אות ד' ואם לא יהי' בו קוצו ויהי' נראה כרי\"ש וכן קוצו של בי\"ת וכדומה משא\"כ אות יו\"ד אף אם לא יהי' קוצו אפ\"ה תינוק דלא חכים כו' יכול לקרותו וה\"א דלא מעכב קמ\"ל דמעכב כי מה מועיל בזה תינוק אחרי שאנו רואי' שאין אות כתקינו כמבואר בט\"ז סימן ל\"ב ס\"ק ט' בשם מוהרי\"ק והריב\"ש א\"כ לקושטא קיצות כל האותיות מעכבות ויפה נקט הרמב\"ם סתמא מעתה אפשר להוכיח דהרמב\"ם ס\"ל כשטת ר\"ת מה דקאמר התלמודא קיצו של יו\"ד שמאלית קאמר דכפוף למטה דאי רגל ימיני הדר' הקושי' מאי ארי' דנקט של יו\"ד ולא של שאר אותיות אי לאשמעינן אף שהתינוק קורא יפה דהא בחסרון רגל ימיני של יו\"ד אף תינוק לא יכול לקרות דאינה אלא נקודה בעלמא וכ\"ז איננו שוה די\"ל דתינוק אף נקודה בעלמא קורא בשם יו\"ד באופן דמהרמב\"ם לא נראה הכרעה.",
            "ובנמוקי יוסף והרא\"ש והגמיי\"נ פ\"א מה\"ל תפילין בצורו' האותיות מצאתי דעה שלישית דקוצו של יו\"ד היינו תג של מעלה ויו\"ד כפוף הייני רגל ימיני והוא מהפסיקתא מפני מה יו\"ד נקודה אחת למטה כו' ונקודה אחת למעלה כו' ויו\"ד כפוף כו' עייש\"ה ובודאי לשטתם התיקון מועיל להם ואין בזה משום שלא כסדרן דלא עדיף תג הזה משעטנ\"ז ג\"ץ דאמר רבא בגמרא מפרש שצריכות ג' זיונין ואם לא תייג פסול לדעת גדולי פוסקי' עכ\"ז לדידהו מועיל לתיקון אף בתפילין ועיין מג\"א ק\"ח ס\"ס ל\"ו ועיין בשו\"ת זכרון יוסף אמנם מדחזינן לר\"ת דלא רצה לפרש קוצו של יו\"ד היינו תג של מעלה כדעת הפוסקים הנ\"ל ע\"כ דס\"ל דקוצו של יו\"ד אינו בכלל תג והיא מגופו של אות ועדיף מתג ואינו מועיל לו התיקון אח\"כ דלא כהב\"ח שהביאתי לעיל שראשו כפוף הוא בכלל התגין יען בכוונת הטור י\"ל דס\"ל כדעת הפוסקי' דקוצו של יו\"ד התג למעלה.",
            "וראיתי במהרי\"ק סוף שרש ס\"ט וז\"ל וע\"ד קוצו של יו\"ד פשיטא שיש לחוד לדברי ר\"ת שהביא ראי' לדבריו וגם כל הפוסקים האחרונים הביאו דבריו לפסק הלכה עכ\"ל י\"ל כוונתו דיש לחוש לדבריו היינו לכתחלה אבל לא לפסול בדעבד ועיין בתה\"ד סימן ר\"ל ורל\"ו וכ\"מ המרדכי אפילו לפ\"ה יש ליזהר בהא דר\"ת כו' ואפילו אם נקבל באהבה דעת ר\"ת בחסרון קוצו שלשמאל פסול ולא מהני התיקון אח\"כ כדי רש\"י והנ\"י והגמיי\"נ וב\"י וב\"ח והט\"ז והמג\"א לסמוך עלייהו ולתקן עתה קוץ שמאלי ע\"י סופר מומחא שלא להביא הפרשה לידי גניזה ודברי האגור צל\"ע קצת ומצאתי שהרגישו בשו\"ת זכרון יוסף סימן ב' בחלק א\"ח ואח\"ז פקחתי עיני וראיתי שגם באלי' רבה בסימן ל\"ו ס\"ק כ\"ג הורה להקל אבל כ\"ז שלא תיקן הקוצות פסולות לכ\"ע לרוב טרדה קצרתי ודש\"ת. ה\"ק אלעזר פלעקלס."
        ],
        [
            "ב\"ה יום ג' יו\"ד אלול תקנ\"ב ל' פראג ישאו נהרות שלומים עד אחרית הימים לאיש צדיק תמים ה\"נ מר חביבי הרב הגאון המופל' מוה' זלמן עמריך נ\"י ראבד\"ק.",
            "מה שהראני רו\"מ נר\"ו בהיותי במחיצתו הקדושה דעת הריצב\"א פ\"ק דב\"ב דף י\"ג ע\"ב בתוספות ד\"ה ומסיים כו' דבין חומש לחומש לא יסיים מלמטה ומתחיל מלמעל' אפילו בהנחת ד' שיטין כדאמרי בירושלמי ספ\"ק דמגלה וצריך שיהא גומר באמצע הדף ומתחיל באמצעיתו כו' עכ\"ל ובעבור זה רוצה תפארת מעלתו להחמיר בס\"ת אשר מצא בין חומש לחומש הד' שיטין בראש הדף ותמה על הראשונים והאחרוני' שלא דברו מזה הירושלמי ולית מאן דפליג עלי' בירושלמי אהובי ידידי הרב נ\"י כבר הרגיש בזה בעל מעדני מלך בה\"ל ס\"ת בל\"ח אות ל\"ג מביא דברי הריצב\"א והירושלמי וסיים שם והב\"י לא הביא מכ\"ז כלום אבל כתב לשון הסמ\"ק וזהו ובין חומש לחומש צריך להניח ד' שיטין חלק אפילו כשמסיים בסוף העמוד עכ\"ל וז\"ל הרמב\"ם פ\"ו מה\"ל ס\"ת ומניח בין כל חומש וחומש ד' שיטין פנויות בלא כתיבה לא פחות ולא יותר ויתחיל החומש מתחלת שיטה חמישית עכ\"ל ולא ידעתי למה שם תלונתו על הב\"י לבדו ולא על הרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש דרך כלל למה לא הובא על ספרן של צדיקים הראשונים והאחרונים ויותר על הסמ\"ק דפסק מפורש להיפך אבל עכ\"ז ס\"ת הכתובה כדעת הסמ\"ק מי ירים ראשו לפסול ס\"ת הזה וכן נלע\"ד להוכיח דעת הרמב\"ם שכתב בפ\"ז מה\"ל ס\"ת הל' ז' ומניח בין כל חומש וחומש ד' שיטין פנויות בלא כתיבה כו' וכשיגמור התורה צריך שיגמור באמצע השיטה שבסוף הדף כו' עכ\"ל הרי שבאותו הבבא התנה שבסוף התורה שיהי' בסוף הדף ובחומש לא התנה דצ\"ל באמצע הדף וגם בפרק יו\"ד שם מונה עשרי' דברים שכל אחד מהם פוסל ס\"ת ואינו מונה פסול זה עמהם ואפי' מה שגמר התורה צ\"ל בסוף הדף אינו מונה אף עמהם כמ\"ש בפ\"ז הל' ט' כל הדברים האלה לא נאמרו אלא למצוה וכן נראה מהש\"ע י\"ד סימן רע\"ג סעיף א' שהעתיק סתם ובין כל חומש וחומש שיטין פנויות כו' ולא התנה שהסיום צ\"ל באמצע הדף כמ\"ש בסימן ער\"ב סעיף ד' לענין כשיגמור התורה ובסימן רע\"ג סעיף ה' סיים כל אלו אינם אלא למצוה מן המובחר כו' ונראה דגם הירושלמי לאו לעיכובא קאמר אלא לכתחלה והטעם שמא יבא לחתוך שכתבו תוספות אינו אלא למצוה לכתחלה.",
            "ולא עוד אלא שנראה לענ\"ד ראי' מהימנא מבבלי נגד הירושלמי דבחומשין של ס\"ת ליכא קפידא כלל על סיומן דהא במס' מנחות דף למ\"ד ע\"א דאמר רב הכותב ס\"ת ובא לו לגמור לא יגמור באמצע הדף כדרך שגומר בחומשין אלא מקצר והולך כו' ועיין רש\"י ומשני כי קאמר רב בחומשין של ס\"ת ופירש\"י כגון ויישם כו' יכול לכתוב באמצע כדרך שגומר בשאר חומשין שאינן של ס\"ת מו' עכ\"ל הרי מפורש דבחומשין של ס\"ת אין דרכן לגמור באמצע הדף ואשמעינן רב דמותר לגמור אפילו באמצע הדף ויעיין והוא להיפוך מהירושלמי ואף כי תירוץ הזה כי קאמר רב בחומשין של ספר תורה הוא דוחק כמ\"ש תוספות דף כ\"ט ע\"ב בד\"ה ותני ועיין שם עכ\"ז הדין דין אמת (ויש לי בזה פלפול בדרך רחוקה דבשטת הנמוקי יוסף שם אליבא דרבנן דאמרי אף באמצע שיטה שוב ל\"צ להאי תרוצה דקאמר רב בחומשין על ספר תורה ועיין בספר בה\"ז וצ\"ק ועיין בשו\"ת שב יעקב חלק י\"ד סימן ג' ושו\"ת פ\"מ חלק שני סימן קע\"ט ואין זה אלא פלפול בעלמא כי עכ\"פ נראין דבריהן של בבלי שהיו מסיימין החומשין של ס\"ת בסוף הדף ואין רצוני להאריך בדבר פלפול כי לא באלה חפץ מר).",
            "וחפשתי בספרי התשובות אשר בארגזי ומצאתי דין גלי רזי בשו\"ת תשב\"ץ חלק א' סימן קע\"ה ואמרתי להעתיקו אות באות אולי אינו תח\"י וז\"ל מה שהצריכו חכמים להניח ד' שיטין בין חומש לחומש נראה ודאי דלמצוה בלחוד היא ולא לעיכוב דדבר הלמד מענינו הוא דפ\"ק דבתרא כי תני' דבין כל חומש וחומש צריך להניח ד' שיטין תני' בתר הכי וכן בין כל נביא ונביא וליכא למימר דבנביאי' מתני' לעכובא שלא שמענו פסול בדעבד בנביאי' וה\"ה נראה לבין כל חומש וחומש דמיתני בהדי' דהא וכן קתני וליכא לאפלוגי בינייהו וכן נראה דעת הרמב\"ם ז\"ל שלא כתב זה בכלל הדברים הפוסלים ס\"ת ומיהו היינו אם הוסיף ואם גרע אבל אי לא שביק רווחא כלל נראה ודאי דמיפסל ס\"ת בהכי דלא נפיק בין כל חומש וחומש מכללא דפרשיות דאם שינה צורתן מיפסל ס\"ת בהכי כדאית' בפ' הבונה הלכך אי לא שביק אפליו רווחא דפ' פתוחה מוחשת ודאי מיפסל ס\"ת אפילו בדיעבד כן נ\"ל ולענין שאלתך כיון דלמצוה מן המובחר אתמר ולא לעכובא מסתברא דליכא קפידא בהא מלתא בין שיהי' אלו הד' שיטין באמצע הדף או בתחלתו או בסופו או קצתן בסופו וקצתן בתחלתו דבין כך ובין כך אפילו לכתחלה שפיר דמי דמאי שנא משאר פרשיות סתומות או פתוחות דלא קפדינן בהכי אע\"ג דסתימתן ופתיחתן מעכבת ואין זה צריך לפנים וכ\"כ בספר עמודי הגולה (הוא הסמ\"ק) עכ\"ל עכ\"פ תמיהתו קיימה שלא הזכירו דברי הירושלמי כלל על ספריהם והצעתי הדברים לפני אדמ\"ו מופת הדור הגאון האמתי נ\"י וישרו בעיניו ואמר שהראי' ממס' מנחות היא ראי מכרחת וקלסה הכ\"ד אוהבו וחובבו הדורש שלום תורתו. ה\"ק אלעזר פלעקלס.",
            "והנה אח\"ז שנת תקס\"ב ל' נדפס פה ספר בני יונה להגאון החסיד מוה' יונה לנד סופר זצלל\"ה וראיתי שם בקיצור ארוך ד\"ס רע\"ג שכתב יכוין הסופר שלא יסיים חומש אחד בסוף הדף אף אם יניח ד' שיטין פנויות ויתחיל בחומש השני בעמוד השני כדי שלא יבוא לחתוך אותו זה מזה ירושלמי עכ\"ל לא פחות ולא יותר ויש לתמוה איך לא שת לבו שאין זכרון לראשונים וגם להאחרונים מהירושלמי ואפשר שגם הוא לא קאמר אלא למצוה מן המובחר לצאת ידי כלם לכתחלה וצל\"ע."
        ],
        [
            "בס\"ד פראג יום ג' כ\"א כסלו תקס\"ח ל' שלום למר ולתורתו בחילו ובארמנותו ולעד יעמוד תהלתו ה\"ה ידידי וחביבי כנפשי הרב הגאון המפורסם מוה' אלעזר ראב\"ד דקהלתנו נ\"י פניו אתנו סלה.",
            "אחר ד\"ש וטובתו באתי לשאול ממר הגאון נר\"ו שאלה אחת קטנה כי אל מי אפנה נא באין משען ומשענה ע\"כ יוקח מעט זמן להנה על מה דפסקינן בש\"ע י\"ד בסימן רפ\"ד סעיף ב' והוא מגמר' דגיטין דף וי\"ו דאסור לכתוב ג' תיבות מפסוק בלא שרטוט כו' אי שרי לכתוב ב' תיבות בשטה א' והשטה תחתי' יכתוב ג\"כ כזה וכן יכול לכתוב כמה שיטות על אופן זה בלי שרטוט או אפילו בכה\"ג אסור כל אימת דכתב ג' תיבות בלי שרטוט והנה באמת שראיתי בכ\"מ בפ\"ז מה\"ל ס\"ת הל' ט\"ז שרצה לתרץ שם קושית תוספות בגיטין דף וי\"ו וז\"ל שם ואית היכי אמרינן בתפילין לא בעי שרטוט וכמ\"ש רבינו בפ\"א מה\"ל אלו והא מטעם דאסור לכתוב ד' תיבות בלי שרטוט צריך לשרטט וי\"ל דהתם הכי קאמר דמטעם דקדושת תפילין א\"צ לשרטט ואלו רצה שלא לכתוב יותר מג' תיבות בכל שטה רשאי הוא משא\"כ בספר תורה אבל אה\"נ שאם כותב יותר מג' תיבות שטה א' צריך לשרטט כו' עיין שם והנה מדברי הכ\"מ הנ\"ל נפשט שאלתי שהרי הוא מתיר בפירוש לכתוב כך אך מאחר שדברי הכ\"מ צל\"ע ע\"כ ימחול נא כבודו הרמה לאלף פעמים אם אאריך קצת דלכאורה דברי הכ\"מ נגד הגמרא ערוכה ביבמות דף ק\"ו ע\"ב אמר אביי האי מאן דמקרי גט חליצה כו' עד סוף הענין דקשה לפי דברי הכ\"מ למה אביי לא כתבה בתרי שיטין וגם על מר זוטרא קשה למה צריך לשרטט וכתב לכולא פרשה אלא בודאי צ\"ל דג' תיבות אסור אפילו בב' שיטין וכדי שלא יהי' דברי הרב הכ\"מ ח\"ו כטועה אכתוב מה שנלע\"ד ליישב ונקדים לתרץ דברי הרמב\"ם במה שסותר עצמו בפ\"ז מה\"ל ס\"ת עם מה שכתב בספ\"ד מה\"ל יבום וחליצה.",
            "(וימחול כבוד הרב הגאון נר\"ו לעיין בלח\"מ שם שם אשר דבריו תמוהים עד למאד במ\"ש הרמב\"ם כתב בהדי' אין כותבין כו' אפילו כתבן על הנייר והאיך יוכל הרמב\"ם לדבר בתורה ותפילין ומזוזות שהם פסולין אם כתבן על הנייר ואי כתבן שלא לשם קדושה הרי אין להם מעלה יתירה משאר דברי' שכתבן לדרשה).",
            "דהנה המג\"א בסימן ל\"ב סק\"ז מביא ב' קושיות מבעל הרב בה\"ז והרב בה\"ז בעצמו תירץ לקושית ב' דהרא\"ש הקשה זו לשטת רש\"י דפסק דג' כותבין בלי שרטוט וכן תירץ הרב בעל ק\"ן אבל הרב המג\"א לא נח דעתו בתרוצם להגיה בדברי הרא\"ש וגם לפי דעתם ה\"ל להרא\"ש להקשות גם על הרמב\"ם שגם הרמב\"ם פסק כמו רש\"י הלכך הוא תירץ בתירץ אחר והנה נ\"ל להרמב\"ם נמי הוי קשה קושית הרא\"ש הלכך נראה להרמב\"ם תירוץ המג\"א מה שאסור אביי לכתוב לא חפצתי לקחתה הוא מטעם דסבר כמר בר רב אשי (בגמרא שלפנינו הגירסא כמר בר אידי אבל גירסת הרי\"ף והרא\"ש כמ\"ש המג\"א) דלא ניתן לכתוב אפילו בשרטוט דסבר הרמב\"ם אף דהנך ג' תיבות כמו לא אבה יבמי או לא חפצתי לקחתא נקרא פרשה הואיל שהוא ענין שלם מה שאמרה היבמה ומה שאומר היבם אם כן למר זוטרא שכתב לכולא פרשה ולא חש להא דמר בר רב אשי א\"כ ק' למאי צריך לשרטט לכולא פרשה הלא עכ\"פ ג' תיבות כמו לא אבה יבמי או לא חפצתי לקחתה מותר בלי שרטוט וצ\"ל דמר זוטרא סבר אף דבשאר מקומות מותר לכתוב ג' תיבות בלי שרטוט אבל כאן שהוא פרשה שלם אסור וסתם גמרא פסק כמר זוטרא הלכך בפ\"ד מה\"ל יבום וחליצה פסק הרמב\"ם שפיר כמר זוטרא הואיל שהוא פרשה שלם אבל בפ\"ז מה\"ל ספר תורה מיירי בפשוט ג' תיבות ופסק כמתניתא דשרי אפשר דהרמב\"ם סבר דר' יצחק בגיטין נמי לא פליג על המתניתן דמיירי בכה\"ג כדמיירי מר זוטרא.",
            "גם נראה דכל קושיות הבה\"ז ולמה צריך מ\"ז לשרטט לכלא ופרשה כו' הוא רק לפי תי' ר\"ת דתפילין לא בעי שרטוט לכל שטה ושטה ודי בשטה ראשונה אבל הרמב\"ם בלא\"ה ל\"ק קושית התוס' דהרי הרמב\"ם כתב הטעם בפ\"א מה\"ל תפילין הל' י\"ב משום שהן מחופין אם כן י\"ל בשאר דברי' צריך לשרטט לכולה ושפיר עביד מר זוטרא והוא דלא כהגמיי\"נ שכתב על דברי הרמב\"ם והיינו דוקא בין שטה לשטה אבל בשטה ראשונה צריכין שרטוט עיין שם.",
            "גם נראה דהרמב\"ם ור\"ת כל חד לשטתי' אזיל דלדעת ר\"ת ספר תורה לא בעי שרטוט אם כן כמו שהקשה ר\"ת מתפילין קשה נמי מס\"ת רק תוספות הקשו מתפילין שכתוב בפי' דלא בעי שרטוט אם כן לא יכול לתרץ כמו שתי' הרמב\"ם הואיל דתפילין מחופין הרי ספר תורה הוא בגלוי הלכך צריך ר\"ת דתפילין וס\"ת לא בעי שרטוט רק שטה קמיית' אבל הרמב\"ם לשטתו דס\"ל בעי שרטוט א\"כ לא ק' קושי' התוס' רק מתפילין וע\"ז תירץ הרמב\"ם שפיר לפי שהן מחופין ודוק.",
            "והיוצא מדברינו דהרמב\"ם סבר כמו שיטת המג\"א דלאביי לא ק' למה לא כתב לא אבה יבמי שהוא סבר דאסור לכתוב פרש' כולה כמו מר בר רב אשי אם כן להכ\"מ נמי לא קשה למה לא כ' אביי תרי שיטין דלאביי מטעם אחרינא אסור משום דלא ניתן לכתוב ועל מר זוטרא בודאי לא ק' שהוא רוצה לשרטט כדי שיוכל לכתוב שיטה השלימה אם מכל הלין דברים יש לקיים דברי הכ\"מ קצת ראי' לדברי הכ\"מ מהרמב\"ם בפ\"ז מה\"ל ספר תורה הלכה ד' כתב מגלה ג' ג' בשטה אחת מותר אך הט\"ז והש\"ך בסימן רפ\"ג כתבו מטעמי אחרינא ע\"כ באתי בכתבי השפל לבקש תורה מפיהו וללמוד אני צריך ובזה אחוי קידה ואצא בשים שלום רב לאור הנערב בחוקי חורב והי' שלום למר ולתורתו ועל ישראל יהי' הדרתו הנאמן באהבתו. משה וואלף בהרב מוה' שמעון אויש זצ\"ל."
        ],
        [
            "ב\"ה יום השלישי כ\"ח כסלו תקס\"ח ל' פראג בימי' אשר להודות ולהלל על הפרט ועל הכלל גבורת ה' למלל יברך ה' מציון יופי מכלל אשר מקרא משנה גמרא בלל ובמים אדירים צלל כבוד ידידי וחביבי מחותני הרב המופלא בתורה ובי\"ת בנן של קדושי' גזע ישישי' מוהר\"ר משה וואלף אויש נ\"י.",
            "שאלת חכם עם חדושה נראה בזמנה לקדשה ורבות טרדותי ולבי בל עמי ללון בעומקא של הלכ' למשה ולעיין באלה הדברים אשר הוסיף משה מדעתו והענין הזה מפוזר' ומפורד במקומות מפוזרות רבו אמיריה בבבלי וגדלו דליותיהן בירושלמי וסוככים פואריה בראשוני' ואחרונים ועד אשר לא אוכל לאחוב בסנסניה ולראות בענפיה אמנם משום כבודו של משה אני ואתה נסביר פנים בהלכה זו כל אשר יחשבו ויחרשו רעיוני במושכלות הראשונות הנה שפתי לא אכלא להביא על הספר בדיו ומהם דברים ברורי' ומהם שלימים ושבורים לבנים ושחורים ואין אני מופנה לברר וללבן ללקוט לבנים.",
            "מעלת כבודו נר\"ו עלה ומסתפק לפי מה דקיימ\"ל ג' תיבות מפסוק אסור לכתוב בלי שרטוט אי שרי לכתוב בלי שרטוט ב' תיבות בשטה זו וב' תיבות בשטה שתחתי' אהובי ידיד עליון לא ידעתי מה זו שאילה הא קיימ\"ל כהרא\"ש לדעת ר\"ת אם כבר כתב שטה העליונה שוב א\"צ שרטוט ושטה הראשונה היא במקום שרטוט ה\"ה נמי אם כבר כתב ב' או ג' תיבות בלי שרטוט לכל מר כדאית לי' ממילא א\"צ לשרטוט עוד להני ב' או ג' תיבות אשר יכתוב תחתיהן דשטה העליונה כשרטוט נחשבה וממילא נסתרה דברי מעלתו נר\"ו מ\"ש על הכ\"מ ספ\"ז מה\"ל סת\"ם שכתב דמטעם קדושת תפילין א\"צ לשרטט ואלו רצה שלא לכתוב יותר מג' תיבות בכל שטה רשאי הוא כו' עכ\"ל וכתב מעלתו שהוא נגד גמרא ערוכה במס' יבמות דף ק\"ו ע\"ב דאית' שם אמר אביי האי מאן דמקרי גט חליצה כו' עד סוף הענין דקשה לפי דברי הכ\"מ למה לא כתב אביי כל הגט בתרי תיבות וגם על מר זוטרא קשה למה צריך לשרטט וכתב לכלא הפרשה א\"ו צ\"ל דב' תיבות אסור אפילו בב' שיטין עכ\"ל יאמר נא ידידי איך רוצה להוכיח אם כותב שתי תיבות בכל שטה צריך שרטוט הא כבר כתב שטה העליונה ושוב א\"צ שרטוט וא\"ת היא גופה קשי' לי' אם כן הוא למה כתב אביי הפסוקים בלשון עד ולא כתב כל הפסוקים אחר שכבר כתב כמה שיטות בגט חליצה טרם שהגיע לפסוקי' ושוב ל\"צ שרטוט והיא קושית הבה\"ז למר זוטרא לענ\"ד פשוט וברור דאביי לשטתי' אזיל דס\"ל במס' גיטין דף ס' ע\"א דאין כותבין מגלה לתינוק א\"כ הגם שנמלט מאיסור שרטוט מאיסור מגלה לא נמלט אע\"ג דכת' כל שטה בשתי תיבות אבל מר זוטרא ס\"ל כותבין מגלה כו' דסבר הלכה כר\"י דאמר התורה מגלה מגלה ניתנה ולא חייש לדאביי שם לומר כיון דאידבק אידבק כסברת הרא\"ש לשטת הרי\"ף שם ולכך שרטט וכ' לכולא פרשה ובזה נלע\"ד לבאר דעת הרי\"ף בגיטין שם דפסק כותבין מגלה לתינוק להתלמד בה וכן הלכה ותמהו עליו כל גדולי הראשונים כיון דרבה השיב לאביי דאין כותבין וליכא מאן דפליג בזה וכן ראוי לפסוק כת\"ק דר\"י שם דלא שרי אלא בדעתו להשלים אמנם לפמ\"ש אחרי שסתמ' דגמרא דמס' יבמות קאמר והלכת' כוותי' דמר זוטרא הכי קיימינן וכותבין מגלה לתינוק ואף שרש\"י ז\"ל ביבמות לא פי' כן הרי\"ף לא שמיע לי' לרש\"י ולא ס\"ל ואע\"ג דבכ\"מ הלכה כמר בר רב אשי בר ממופך וחיוראי כו' והכא לגירס' הרי\"ף והרא\"ש אתקפתא דמר בר רב אשי היא הא לא ניתן לכתוב נראה שזה דוקא במקום דלא נאמר בגמרא להדי' הלכתא אבל הכא התלמודא הלכת' קאמר והכלל זה מבואר להדי' ברב אלפסי סנהדרין דף כ\"ט ע\"ב וגירסת מתקיף לה מר בר רב אשי נראה לכאורה יותר נכונה מהגירסא אשר לפנינו בגמרא מר ברי' דרב אידי כי מר בר רב אשי ומר זוטרא מצינו סמוכים במס' כתובות דף ס\"א סוף ע\"א אמימר ומר זוטרא ורב אשי (ואף שם נאמר רב אשי עכ\"ז י\"ל גם ברי' הי' בההוא דור משא\"כ מר זוטרא ומר ברי' דרב אידי אין על זכרוני שהיו סמוכין) ובזה נלע\"ד ליישב קצת קושית הבה\"ז למה שרטט מר זוטרא לכלא פרשה הא א\"צ לשרטט אלא שטה העליונה ואם כבר כתב שטה הראשונה שוב א\"ז לשרטט ובגט חליצה כתב כמה שיטות טרם שהגיע לפסוקי' ונראה דאתי לאשמעינן אפילו שרטט הפסוקי' כלן אפ\"ה אין בזה משום איסור מגלה מכ\"ש לדעת הרמב\"ם דס\"ת צריכה שרטוט ועתה אחרי ששרטט לכול' פרשה ה\"א דאסור משום איסור מגלה מס\"ה קמ\"ל דכותבין מגלה כמ\"ש ואפילו לפירש\"י ואין להאריך.",
            "אלא אי קשיא הא קשיא לי ראיתי בספר מים חיים להגאון בעל פ\"ח בחדושיו למס' גיטין דף ס' ע\"א כתב וז\"ל הב\"ע בסירוגין הרמב\"ם בחבוריו בה\"ל ס\"ת פי' לענין מגלה דהיינו לכתוב ג' תיבות בכל שטה ושטה ובפי' המשנה בפ\"ב ממס' סוטה לא התיר אלא ב' תיבות ונראה לי דזה תלי' בפלוגתא דמתניתא ור\"י פ\"ק דגיטין והרב פסק לשם כמתניתא דג' כותבין בלא שרטוט ומשום דג' תיבות לא חשיבי ואם כן ה\"ה לענין סירוגין ושרי לכתוב ג' תיבות בכל שטה דבהכי לא חשיבי מגלה אבל בפי' המשנה הי' סבר כר\"י דשתים כותבין עכ\"ל וכן בחדושיו שם על הרמב\"ם בה\"ל סת\"ם פ\"ז הלכה ט\"ז וז\"ל כל כתבי הקודש כ' הכ\"מ דרבינו פסק כמתנית' ונ\"ל סמך לדבריו ממה שכתב שם דין י\"ד ג' תיבות בכל שטה לא מקרי מגלה לפי' פי' בסוגיא דגיטין ודיומא ומיהו משמע דהאי דהתם תלי' בהך דהכא כמ\"ש שם בגמרא עכ\"ל וכן נראה מס' בני יונה להגאון החסיד בעל מעיל צדקה ר\"ס רפ\"ד שזה בזה תלי' מדמצינו בברייתא דג' כותבין בלי שרטוט דמותר נמי משום אסורא דמגלה יעייש\"ה ועיין בספר פני יהושע בחידושיו למס' גיטין דף ו' ע\"ב בתוס' ד\"ה אמר ר' יצחק וכן מעלתו ידידי נר\"ו הציץ בזה בסוף שאלתו אם כן הוא דשלש שלש תיבות אלו תחת אלו אין בם משום איסור מגלה ואיסור שרטוט הסוגיא דיבמות צריך באור הא יכול לכתוב כל השיטות בג' תיבות ונפיק אף איסור מגלה בשלמה לשטת רש\"י ותוספות במסכת יומא דף ל\"ז ע\"ב ובמס' גיטין דף ס' ע\"א שפירשו סירוגין היינו תחלת המקרא הי' כתוב תיבה ולבסוף ראשי תיבות אבל שטה של ג' תיבות אסור משום מגלה שפיר אלא לשטת הפר\"ח ובני יונה קשיא וכן לפמ\"ש רי\"ו בנתיב ב' חלק ב' בשם הרמב\"ם בתשובה שפי' סירוגין ג' תיבות כאן וגו' תיבות רחוקות מהן בשטה שניי' שאינה נקראת עם הראשונה כו' עכ\"ל וכן משמע פשט לשון הרמב\"ם פ\"ז הל' י\"ד מה\"ל סת\"ם כתב מגלה ג' ג' תיבות בשטה אחת מרוחקות וכן פירשו כל האחרוני' יש לדחות ולומר דלא רצה אביי לשנות מגיטא דחליצה לשטרות דעלמא ולהניח חלק באמצע אבל לשטת מים חיים ובני יונה דיכול לכתוב כל השיטות בג' תיבות וא\"צ שרטוט ואין בזה משום איסור מגלה קשיא. לפום רהיטא רציתי לומר דזה כוונת הרא\"ש שם ביבמות שכתב וז\"ל מה דקאמ' ואקרינהו לדידי' מן לא עד לקחתה לא ידענה למה דקיימ\"ל שלש כותבין עכ\"ל פי' אחרי שקיימ\"ל ג' כותבין וא\"צ שרטוט ואין בו משום מגלה וה\"ל לאביי לכתוב כל גט חליצה כל שטה ושטה בשלש תיבות אבל אחר הדקדוק היטיב ליתא דא\"כ למה ציין הרא\"ש על ואקרינהו לדידי' ה\"ל להקשות ולציין על ואקרינהו לדידה מן מאן יבמי כו' דנאמר ברישא באופן שנראה דאיסור מגלה אינו תלוי בשרטוט אע\"ג דב' או ג' תיבות א\"צ שרטוט מ\"מ אסור משום מגלה לשטת אביי אמנם גם זה יש לדחות דלא רצה אביי לשנות משטר דעלמא ולכתוב כל שטה בג' תיבות.",
            "ומה שתמה הגאון בעל בה\"ז במסכת מנחות על הרא\"ש מיבמות דשנים כותבין ג' אין כותבין וכן פסק בשמו בטור י\"ד סי' רפ\"ד וצ\"ל דקושית הרא\"ש לשטת רש\"י ביבמות שם בד\"ה משרטט כו' דס\"ל ג' כותבין כ\"כ הש\"ך בספרו נה\"כ ומה שרצה המג\"א לתרץ בזה המה דבריו דחוקים ואינם מוכרחים כמבואר בספר בני יונה ולענ\"ד נראה לפמ\"ש הפ\"י במסכת גיטין דף ו' ע\"ב על מה דקאמר אביי שם אטו כל מאן דלא ידע הא דר\"י לאו גברא רבא הוא כו' רבים ראו וכן תמהו הא הבריית' נמי לא ידע דהא איהו כתב הרבה תיבות ומתנית' קתני ארבע אין כותבין והאריך דר' אביתר בפשטא דקרא לא כתב אלא שלש תיבות הראשונות דהיינו ויתנו את הילד ובזה סובר כבריית' דשלש כותבין ואם כן אתי שפיר הא דקאמר אביי אטו מאן דלא ידע הא דר\"י עייש\"ה אם כן אביי ס\"ל דשלש כותבין ולא כר\"י ויפה תמה הרא\"ש לאביי לשטתי' איך קאמר ואקרינהו לדידי' מן לא עד לקחתה הא קים לי' דשלש כותבין ואין לומר אע\"ג דאמ' אביי אטו מאן דלא ידע הא דר\"י כו' עכ\"ז איהו כר\"י סבר דשתים כותבין ושלש אין כותבין אביי אמת שהלכה כר\"י ואפ\"ה אף מי שלא ידע מזה ג\"כ גברא רבא הוא אחרי דבריית' כוותי' דא\"כ צל\"ע ברש\"י ביבמות בד\"ה ממאן עד יבמי כו' כתב דקיימ\"ל דאין כותבין ד' תיבות בלא שרטוט עכ\"ל וקשה איך כתב כן אליבא דאביי דאיהו ס\"ל ג' אין כותבין ע\"כ גם כוונת רש\"י כן דקים לי' אין כותבין ד' תיבות כו' ר\"ל דקים לי' לאביי אמנם י\"ל דכל זה נכלל בכלל מה שתירץ בעל בה\"ז ואין להאריך בדברי פלפול.",
            "אבל מה שרצה מעלתו נ\"י להמציא לא אבה יבמי וכן לא חפצתי לקחתה הוא ענין שלם ונקראת בפ\"ע ולא ניתנה לכתוב והאריך בזה אהובי ידידי מעלתו נ\"י לא ידעתי מנא לי' הא דהא לדעת הפר\"ח וב\"י לשטת הרמב\"ם שלש תיבות בשטה אחת א\"צ שרטוט ואין בו משום איסור מגלה ועוד הא כתב הראב\"ן בגיטין וז\"ל אין כותבין מגלה להתלמד בה נראה לי דוקא מגלה שהיא פרשה אבל פסוק אחד או ב' או ג' כותבין דהא בתלמוד כותבין פסוק א' ב' או ג' גם בפיוטים גם בהגדה של פסח עכ\"ל ומה שתמה בעל בני יונה מטבלה של פרשת סוטה דהתם לא הי' כ\"א פסוקי' שצריך הכהן לכתוב והשביע ואינו כ\"א משלש ועד ארבע פסוקי' מפ' סוטה וכן תמה מגיטא דחליצה דלא הי' כ\"א ב' פסוקי' עיין שם ולענ\"ד משום הא אין סתירה כ\"כ להראב\"ן דשאני פ' סוטה וגט חליצה דכל הענין מבואר שם והוי כפרשה שלימה ויש בזה משום איסור מגלה והראב\"ן מיירי במקום שאין כל הענין מבואר מתוכו דהיינ' שכתב לא חפצתי לקחתה או לא אבה יבמי אם שרטט וכתב אין בזה משום איסור מגלה ואפילו אם נקבל דברי בני יונה נגד הראב\"ן עכ\"פ דוקא פסוק א' שלם הוא משום איסור מגלה וכן נראה מהרמב\"ם בתשובה שהביא רי\"ו אבל לא חפצתי לקחתה או לא אבה יבמי שאינו אפילו פסוק שלם ואין שם יתרון הכשר על יתר פסוקי' שבפרשת יבמין דבכלן תורה אחת חלצה ולא קראה חליצה כשרה דקריאה לא מעכבא ואעפ\"כ מצאתי לידידי חבר טוב היא הר\"ש בן התשב\"ץ בתשובותיו סימן תפ\"ב גם הוא חשב ליישב הרמב\"ם עד\"ז אם בשלש תיבות ונגמר הענין כמו מים טהורים בכלי שוב אין קפידא לדעת אם בכלי חרש או בכלי כסף שאינו אלא תוספות ביאר וצריך לשרטט אבל אם כותב מים קרי' על עדין לא נגמר הענין וא\"צ שרטט ועתה הבריית' דתני ג' כותבין מיירי שלא נשלם הענין וא\"צ שרטוט וכשם שמפרש דברי התלמוד כך מפרש דברי הרמב\"ם הכל על סיגנון הזה ועויש\"ה גם בדברים האלה לא נחה דעתי ועיין עוד לקמן אי\"ה בד\"ה עכ\"פ.",
            "וידע מעלתו שבספר בני יונה בסימן רפ\"ג האריך דלאפרושי מאסורא דלית דחש משום איסור כתיבת מגלה וכתב וז\"ל גבי דר' אביתר דשלח לשם הנהו דקיימי בנפשייהו את הילד מכרו בזונה גם זה לא מצינו דחש לזה רב יוסף כ\"א מאי דלא שרטט להני פסוקי כן אביי לא תירץ האי אסורא וכן מצינו ברב עוקבא דשלחו לי' זמרא מנלן דאסור ושרט ולא חש להאי דינא כו' עכ\"ל עוד שם בד\"ה והנה והאריך דהמתנית' דתני שלש כותבין ד' אין כותבין דהאי בריית' לענין איסור כתיבת מגלה איירי ובזה למד הרמב\"ם להתי' לכתו' מגל' ג' ג' דמבאר הסוגי' שם דמשו' האי א\"צ לתרץ ר' אביתר דהאי איסור מגלה נתבטל במאי דשרינן לכתוב אגדות או כמ' שלמעל' אלא משום דכתב בלא שרטוט והכין משמע להרמב\"ם ממאי דבעי בירושלמי מהו למכתב תרי תלת מילי מן הפסוק ומפרש לי' להרמב\"ם משום אסורא דמגלה ופשטו שם דלא קפדינן אתלת מילי דכתב רב אחא זכר צדיק לברכה וכן לשוא צרוף צורף ועל ד' קפדו להפך המקרא עכ\"ד יעוש\"ה בארוכה וכן נראה מהמג\"א א\"ח ר\"ס רפ\"ד שכתב וז\"ל ואית' בגיטין דף ס' שאסור לכתוב ההפטורה משום מ\"ש בי\"ד סימן רפ\"ג סעיף ב' אלא משום עת לעשות לה' הפרו תורתך כלומר שאין יכולת ביד הצבור לקנות להם נביאים שלימי' עכ\"ל ומדכתב המג\"א שאיסור הפטורה ה' משום מ\"ש בי\"ד סימן רפ\"ג ס\"ב דשם נאמר איסור מגלה של תורה מכלל דס\"ל דגם בנביאים איכא איסור מגלה אם לא נביא שלם ואני בעניי לא מצאתי בשום מקום מפורש שאיסור מגלה שייך בנביאים דמאי דקבעו אביי שם מהו למכתב מגלה כו' פירש\"י פרשה לבדה של תורה וכן נראה מפשט גמרא תיבעי למ\"ד מגלה כו' (ולא נעלה ממני מ\"ש מהר\"מ שי\"ף שם) ועוד לדעת הרמב\"ם ויתר פוסקים איסור מגלה של תורה עדיין באיסורו קאי כמבואר בפ\"ז הל' י\"ד ואי תורה ונביאים בחדא מחתא משום עת לעשות לה' התירו מהו ביניהו דהתירו של נביאים ולא של תורה ועיין לקמן בד\"ה עכ\"פ אמנם דברי המג\"א נכוני' לשטת הרי\"ף דס\"ל כותבין מגלה לפמ\"ש הב\"י בי\"ד סימן רפ\"ג דס\"ל להרי\"ף דלא קיימ\"ל כרבה דאסור לכתוב מגלה דאיהו אזיל לטעמי' דאמר האי ספרא דאפטרתא אסור למקרי בשבת אבל כיון דאסיקנא ולא היא כו' ה\"נ כיון דלא אפשר עת לעשות כו' ממילא משמע דנקטינן דכותבין מגלה מהאי טעמא גופי' דעת לעשות לה' עייש\"ה אבל לפמ\"ש הרמב\"ם והרא\"ש דאיסור מגלה של תורה עדיין לא היתר אם כן אין הענין זה לזה ואפילו לדעת הרי\"ף נלע\"ד קודם שהתירו משום עת לעשות לה' כו' לא הוי בנביאים איסור מגלה דאיסור מגלה לא נאמר אלא בשל תורה כמשמעות לשון הגמרא וכל הפוסקים ומאי דרבה ורב יוסף אסרו למקרי בספר אפטרתא נלע\"ד (דבר חדש נגד הפשוט הנראה לעינים) ואף שיוצא קצת ממרכז האמת ע\"ז לא אכלא מלהביא על הספר משום כמה דברים שנתחדשו בזה והמה נכוני' והעיק' בזה כמ\"ש בסיוה ד\"ה עכ\"פ הוא מענין שאמרו שם לעיל מיני' דרבה ורבי יוסף דאמרי תרווייהו אין קורין בחומשין בבה\"כ משום כבוד צבור (וכתב הר\"ן שנראה כעני) ה\"ה נמי רבה ורב יוסף דאמרי תרוויהו האי ספר אפטרתא אסור למקרי בשבת מ\"ט דלא ניתן לכתוב פחות מספר אחד שלם היינו נמי משום כבוד צבור ולכך כאשר מסיק הש\"ס ה\"נ כיון דלא אפשר פירש\"י שאין לכל צבור וצבור יכולת לכתוב נביאי' שלם עכ\"ל וי\"ל שזה כוונת המג\"א במה שכתב שאיסור הפטורה משום מ\"ש בי\"ד סימן רפ\"ג ס\"א לענין חומשין אם קוראין בצבור אבל אין לומר ספר הפטרת' אפי' בחול הי' אסור משום איסור מגלה שהוא נגד פשוטו של לשון גמר' האי ספר אפטרת' אסור למקרי בי' בשבת משמע בחול שרי (הן אמת יש ללחץ לא מיבעי' בחול אלא אפילו בשבת שצורך הצבור בו למקרי) ומ\"ש מר בר רב אשי לטלטולי נמי אסור מ\"ט דלא חזי למקרי בי' אע\"ג דאפשר ללמוד בו אפ\"ה אסור כיון דאזמני' לקרות בו בצבור וה\"ז דומה לגט שאסור לטלטל בשבת ותלי' בפלוגתא דהרשב\"א ורשב\"ם במסכת גיטין דף ע\"ז ע\"ב ועיין בב\"י אה\"ע ובש\"ע סימן קל\"ו סעיף ז' ועיין בא\"ח סימן ש\"ז במג\"א ס\"ק כ\"ד ומצאתי און לי בפר\"ח א\"ח סימן תרפ\"ח אות ו' שכתב וז\"ל לטלטל המגלה בשבת מסתברא לאסור וכן מוכח מהא דאמרינן בפ' הנזקין האי ספר אפטרת' אסור לטלטולי וטעמא דלא חזי למקריני' אלמא כשאסור לקרות בו אסור לטלטלו כיון דמגלה אין קוראין בה משום גזרה דרבה מינה דאסור לטלטלה עכ\"ל והוא דבר תימה הא ספר אפטרת' לא חזי ולא מידי דהא אף בחול אסור למקרינין דלא ניתן לכתוב פחות מספר שלם והראני חד מידידי שהרגי' בזה בעל בגדי ישע על א\"ח סי' תרפ\"ח סעיף ח' וכ' על פר\"ח וז\"ל ובמח\"א מכבודו הרמה שטעה בזה טעות גדול דשם אסור לקרות בו כלל ואינו חזי למידי אבל מגלה בזמן הזה מותר לקרות מתוכה אפילו בשבת כו' עכ\"ל ולפמ\"ש בחנם עשה לבעל פר\"ח כטוע' דגם איהו ס\"ל דמאי דקאמר התלמודא האי ספר אפטרת' אסור למקרי בו בשבת בשבת דוקא משום כבוד הצבור לקרות בנביאי' שלם ובשביל שיכול ללמוד בו לא מיחשב כתועה דתלי' בפלוגתת הראשוני' כמ\"ש וחדאי נפשי כי מצאתי בספר שיירי כנסת גדולה בא\"ח סימן ש\"ח אות כ\"ה וז\"ל והי' נ\"ל דאפילו למ\"ד גט אסור לטלטלו במגלה יודה דמותר מפני שיכול ללמוד הימנה כמה דיני מגלה ומיהו אעפ\"י שאנו מדמין לא נעשה מעשה שהרשב\"א ז\"ל כתב בחדושי גיטין בתירוץ הראשון דהטעם דאסור לטלטל את הגט אעפ\"י שבשאר שטרות מותר מפני שהגט קודם נתינה אינו ראוי לצור ע\"פ צלוחית' דלגירושין קאי וטעם זה שייך במגלה ולכן אין מחליט דבר לומר לא איסור ולא היתיר עכ\"ל והגאון בעל פר\"ח בעצמו ציין שם על דברי שיירי כ\"ג האלו יעוש\"ה והאי צורבא מרבנן אחד מידידי אמר כ\"ז שלא נכתב נביא שלם הוי כקורא ע\"פ ונביאי' המה דברים שבכתב שאסור לאומרם ע\"פ והנה מלבד שאין הסברה בעצמה נכונה בעיני הראיתי לו דברי תוספות במסכת תמורה דף י\"ד ע\"ב ד\"ה דברים שם מבואר דדברים שבכתב א\"א ירשאי לאומרן בע\"פ אין להקפיד רק מה שכתוב בחומש ולא בנביאי' ועיין עוד שם ובפיסקי תוס' צל\"ע עיין באלי' רבה סימן מ\"ט לכן נרא' לכאורה שאיסור הפטורה לא הי' אלא משום כבוד הצבור אבל לאסור גם בנביאי' משום איסור מגלה אני נבוך מאד ובפרט לשטת הרמב\"ם ויתר פוסקים דאיסור מגלה של תורה עודנה לא זז ממקומה.",
            "מכ\"ש לפמ\"ש הגאון בעל טורי אבן במסכת מגלה דף ח' ע\"ב בד\"ה רשב\"ג אומר כו' דהא אמרינן פ\"ה דגיטין דף ס' ע\"א אין כותבין מגלה לתינוק להתלמד בה ומשמע דאיסור תורה היא דהא אמר בפ\"ב דסנהדרין דמצוה לכתוב ספר תורה משלו ונראה לי מוכתבו לכם את השירה הזאת ולא אמרינן דשירה דוקא קאמר רחמנא משום דהא אין כותבין מגלה כדפי' הרמב\"ם מה\"ל ספר תורה ואם איתא דהא דאין כותבין מגלה אינו אלא מדרבנן מצות כתיבת ספר תורה מן התורה מנין אלא ודאי אין כותבין מגלה איסור תורה הוא עכ\"ל ר\"ל אחרי דנפשט האיבעיא דאין כותבין מגלה כו' צ\"ל ועתה כתבו לכם על כל התור' נאמר ולא על השיר' לבדה וכן משמעות לשון הרמב\"ם רפ\"ז מה\"ל ספר תורה מ\"ע על כל איש ואיש מישראל לכתוב ס\"ת לעצמו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות עכ\"ל וראיתי בשו\"ת שאגת ארי' סימן ל\"ד שתמה על הרמב\"ם דלמא ועתה כתבו לכם נאמר על ספר משנה תורה דאית בי' השירה הזאת דהא מותר לכתוב חומש בפ\"ע אלא שאין קוראין מפני כבוד הצבור יעוי\"ש בארוכה ולענ\"ד מאי דקאמרי אין קוראין בחומשין בבהכ\"נ כו' ר\"ל כל ה' חומשין כי דרכם לכתוב כל חומש בפ\"ע ולא אידבקו וכן נלע\"ד מפשט לשון הרמב\"ם פ\"ז הל' י\"ד מותר לכתוב התורה כל חומש וחומש בפ\"ע ואין בהן קדושת ס\"ת כו' ומלת בהן משמע כל ה' חומשין וע\"כ צ\"ל כן דאל\"כ האיך ס\"ד דחומש אחד יהי' בו קדושה כס\"ת שלימה עד שצריך הרמב\"ם לומר ואין בהן קדושת ס\"ת אלא ודאי הרמב\"ם מה' חומשין מיירי אלא שלא נתפרו יחדו ואין להאריך אלא דבר זה צל\"ע לפמ\"ש הטורי אבן דעיקר הוכחת הרמב\"ם דע\"כ ועתה כתבו לכם על כל התורה קאי דאי על השירה הזאת לבדה הא אין כותבין מגלה ש\"מ אין כותבין מגלה דאוריית' וכן נראה מלשון הרמב\"ם שהבאיתי וכן נראה מהב\"י והב\"ח י\"ד סימן ע\"ר והדב' צריך אצלי תלמוד דמשום הא לא ארי' דלמא כך היתה מצות השם ית' על כל איש ישראל לכתוב השירה הזאת לבדה כמו פרשיות מזוזה וארבע פרשיות תפילין (וכס\"ד במס' נדרים ל\"ח א') וכי נאמר בהו אין כותבין מגלה ולולא דברי הרמב\"ם הייתי אומר כך היתה קבלה בידם כתבו לכם את התורה שיש בה שירה זו אבל לפ\"ז שהוכיח הרמב\"ם מהך דאין כותבין מגלה צ\"ע גדול מנא לי' דלמא מצוה זו דומי' דתפילין ומזוזה דאין בהם משום איסור מגלה (ועיין עוד בחבור הזה סי') עכ\"פ מכל הלין משמע דאיסור מגלה לא נאמר אלא בשל תורה ולא בנביאי' ואחד ממיודעי ומכירי ברוך ר\"ל דאיסור מגלה של תורה הוא מן התורה ואיסור מגלה של נביאי' הוא מדבריהם ולכך החמיר הרמב\"ם במגלה של תורה ולא הקיל משום עת לעשות לה' כי בדבר תורה לא אמרינן להקל משום דלא איפשר שגגה היא לענ\"ד הא כל תורה שבע\"פ אסור מה\"ת לכתוב משום דכתיב בי' עפ\"י הדברים האלה כדאמרינן במס' גיטין דף ס' ע\"ב אפ\"ה התירו משום דלא אפשר (עיין בספר ברכי יוסף א\"ח סימן מ\"ט אות ב' האריך לחקור האי אסורא דברים שבכתב א\"א רשאי לאומרם בע\"פ אי דאוריית' עייש\"ה ויש לי להשיב על קצת דבריו ואין כאן מקומו) ואפילו יהבינן דספרא אפטרת' לא ניתן לכתוב כלל ואינו דומה לחומשין כאשר הוכיח במישור הכסף משנה בפ\"ז מה\"ל סת\"ם הל' י\"ד מלשון הגמרא דאצל חומשין אמרו אין קוראין בהן משום כבוד צבור ובספר אפטרתא אמרו לא ניתן לכתוב וכן פירשו אחריו כל האחרונים והוא דרך הישר עכ\"ז לא יעלה ולא יבא על דעת אדם דהי' חמיר איסור נביאי' מאיסור תורה דאף בשל תורה לא נאמר איסור מגלה אלא פרשה ולא איזה פסוקי' כמ\"ש למעלה וכפירש\"י פרשה לבדה או שתים וכן הוא לשון הרמב\"ם פ\"ז הל' י\"ד אבל לא יכתוב מגלה בפ\"ע שיהי' בו פרשיות כו' וכן הוא לשון הטור י\"ד ר\"ס רפ\"ג וכן משמעות לשון כל הפוסקים וכ\"מ לשון הרמב\"ם שהבאתי לעיל לד\"ה מכ\"ש אבל ד' או ה' תיבות אין בכלל איסור מגלה של נביאי' באופן שכל מה שביאר הגאון החסיד בעל בני יונה בגמרא ובירושלמי ובדעת הרמב\"ם צל\"ע ואין פסק מם דאמרו בירושלמי מהו למכתב תרתי ותלת מילי לענין שרטוט אמרו כמ\"ש תוספות בכמה מקומות ודברי בני יונה צל\"ע.",
            "ועתה אבוא על מה שרמי דברי הרמב\"ם אהדרי מה\"ל סת\"ם לה\"ל יבום ספ\"ד הנה לכאורה דברי הלח\"מ נכונים כשכותב הפסוק לדרשה או לענין אגרת תלת אסור אבל כשכותב סת\"ם תלתא מותר כי בסת\"ם לא אתי לזלזולי ולכך אפי' נ' תיבות א\"צ שרטוט אבל כשאינו סת\"ם ויש לחוש דאתי לזלזולי ולזורקו לאשפה ולכך ג' תיבות צריכין שרטוט ובסברה זו מבאר כל חמירא בהרמב\"ם ובהסוגיא ויעוש\"ה ויש להביא קצת ראי' לדבריו מהרי\"ף פ\"ב דמגלה שמביא דברי ר' יצחק שנים כותבים שלש אין כותבין ומביא ג\"כ המתנית' שלש אין כותבין ומביא ג\"כ המתנית' שלש כותבין ארבע אין כותבין ולא הכריע דעתו להלכה אבל לפמ\"ש בעל לח\"מ שניהם נכוני' לדינא ולא פליגי ומה שתמה כבוד מעלתו נ\"י האיך אפשר דהרמב\"ם בה\"ל ס\"ת ספ\"ז מיירי בסת\"ם הא סת\"ם פסולין אם כתבן על הנייר והרמב\"ם כ' שם ואפי' כתבין על הנייר עמו הסליחה והדעת נותנת כל כתבי קודש אפי' כתובי' על הנייר קדושתם חמור מאגרת או מכותב לשם דרשה אלא אי קשי' לי על הלח\"מ הא קשיא לי דמצינו בירושלמי שלש תיבות כותבין בלי שרטוט אע\"ג שהי' אגרת ודרשה כמו לשוא צרוף צרוף זכר צדיק לברכה וכי\"ב וראיתי בתשובות תשב\"ץ ח\"ב סי' רע\"ד שכתב שמא שכח הרמב\"ם מ\"ש תחלה בהל' ס\"ת ולא צוה לתקנו יעויש\"ה ולענ\"ד יותר נכונים דברי נכד הרמב\"ם ז\"ל הנגיד רבינו יהושע ז\"ל שכמו שכתב רבינו בהלכות סת\"ם נקטינן דדוכתא עדיפא עכ\"ל פי' דדוכתא עדיפא דכלל גדול הוא בפוסקי' דאין למדין מן הדברים הנאמרו באגב והנה בה\"ל סת\"ם הוי מקור מקום דינים הללו משא\"כ בה\"ל יבום אינו אלא דרך אגב וכן משמעות לשון הרמב\"ם מה\"ל יבום ושרטט מקום הפסוקי' שאסור לכתוב כו' משמע שנודע האיסור ממק\"א וכאן דרך אגב וכן בתשובת הרמב\"ם שמביא רי\"ו משמע דשלש כותבין וסמי חדא מקמי תרתי.",
            "הנה מה שהשיג מעלתו על הגמיי\"נ משה שפיר קאמר וכן נראה מחדושי הרמב\"ן למס' גיטין דף ו' ע\"ב תפילין כיון דלא ניתנו לקרות בהן א\"צ שרטוט כלל וכן נראה להרב נטרונאי גאון יעוש\"ה בארוכה אבל עכ\"ז אני אומר דהגמיי\"נ הוכיח דבריו מספ\"ז מה\"ל סתם שכתב הרמב\"ם כל כתבי קודש אין כותבין אלא בשרטוט אפי' כתבן על הנייר כו' וכי ס\"ד תפילין אינן בכלל כתבי קודש למה לא אמר הרמב\"ם חוץ מן התפילין ואם נאמר דכל כתבי קודש דנקט הרמב\"ם לאו דוקא ביותר י\"ל שאין פסוקי תורה בכלל זה ויהיו מיושבים היטיב סתירת הרמב\"ם מה\"ל סת\"ם להלכות יבום כמו שעלה על דעת בעל עיון יעקב במס' גיטין שם אבל אין דברי' נראין ולשון כל כתבי קודש כולל הכל כ\"ז כתבתי במהירות להראות חבה יתירה נודעת לו ועודנה אני נבוך בכמה דברי' שכתבתי ועוד חזון למועד אשפוט מישרים.",
            "ואסיים בצחות מענין הנ\"ל ז\"ל בראשית רבה פ' ס\"ג הגמין אחד שאל חד מן האילין דבית סלוני (ובגירסת הילקוט שאיל את ר\"ג) א\"ל מי תופס המלכות אחרינו הביא נייר חלק וכתב עליו ואחרי כן יצא אחיו ידו אוחזת בעקב אמרו ראו דברים ישנים מפו זקן חדש להודיעך כמה צער נצטער אותו צדיק עכ\"ל ראוי לשית לב למה נקט נייר חלק ומאי דברים ישנים הא לא אמר אלא דבר אחד ומאי האי דסיים להודיעך כמה צרער כו' ונראה עפ\"י מ\"ש תוספות בגיטין ובמנחות דלצחות א\"צ שרטוט ועתה הבט נא וראה איך בחכמה והשכל הציע ר\"ג את דבריו במענה רך בדברי' של טעם שלא יחם לבב ההגמון עליו והביא נייר חלק שלא הי' כתוב עליו מידי דאי הוי כתוב בו לא הי' צריך שרטוט כי שטה הראשונה במקום שרטוט ונטל קולמוס וכתב עליו ואחרי כן יצא אחיו כו' בלי שרטוט אם יכעיס עליו ההגמון ימצא מענה דלצחות בעלמא כתב ועתה כמה מילי מעליות נשמע מר\"ג א' מי יתפוש המלכות באחרית הימי' ב' לצחות א\"צ שרטוט ג' שטה העליונה היא במקום שרטוט ד' שהשכיל שלא יזעם עליו ההגמון ויפה אמרו במדרש להודיעך כמה צער נצטער אותו הצדיק שלא יעשה דבר נגד חוקי השם משפטי כתיבת פסוקי תורה ונגד רצון ההגמון שלא ירגז עליו ולהודיע האמת כל הכ\"ד אוהבו ומחותנו הדורש בכל עת ובכל שעה בשלומו. ה\"ק אלעזר פלעקלס"
        ],
        [
            "בעי\"ה טיפליץ יום ב' ד' תמוז תקס\"א ל' להרב הגאון מוהר\"ר אלעזר פלעקלס נר\"ו ראב\"ד דק\"ק פראג.",
            "הנה שמעתי מפי הרב הגאון נר\"ו שיש מקום לספק אהא דינא שכתב רמ\"א בי\"ד סימן קצ\"ד סעיף א' שכבר נתפשט המנהג בכל ישראל שאין בועלין על דם טוהר ויש מקום ספק אם יש להם לברך על הטבילה כיון שאינו אלא מנהגא כדאמרינן במסכת סוכה דאין מברכין על ערבה כיון שאינו רק מנהג נביאים או דלמא כיון שהמנהג הוא מחמת דבר הנוגע במצוה ומברכין גם אמנהגא וישבתי דומם שלא לצאת מגדרי שגדרתי על עצמי שלא לדבר בדברי תורה בע\"פ כ\"א עם איש כערכי שהוא כאח לי ע\"כ כבואי לביתי עיינתי בדבריו הנה מה שרצה הרב נר\"ו מהא דהוסיף רמ\"א על דברי הגאוני' ודינו כשאר דם לכל דבר לפשוט דגם בזה צריכה לברך אעפ\"י שאינו אלא מנהג ואי משום הא לא ארי' דטובא אתי לאשמעינן דהנה בסימן קפ\"ג בחומרא דר\"ז דאפילו רואות טפת דם כחרדל ישבת עליו שבעה נקיים החמירו בלא\"ה כמה חומרות דמן התורה אינה טמאה על שמרגשת ואינה טמאה רק בחמשה מראות וא\"צ לספור שבעה נקיים רק אם ראיות בג' ימי' והם החמירו בכל זה הא כיון דדם טוה' איני אלא מנהג לא מחמרינן כולי הא קמ\"ל רמ\"א בדבריו שדינו כדם גמור ואפי' כתמה טמא אבל לענין ברוכי לא איירי אבל נ\"ל בתר העיון שכאן ג\"כ צריכה לברך על מנהג הזה הפשוט בכל ישראל דהנה תוס' בברכות דף י\"ד ע\"ק הוכיחו דגם על מנהגא מברכין דהיינו הלל בר\"ח והביאו ראי' מי\"ט שני דאנו עושי' מחמת מנהג אבותנו ומברכין ואינו דומה לערבה שאינו רק טלטול בעלמא ומ\"מ אין ראי' גמורה מתוס' לדין דדם טוהר דהתם בי\"ט שני ובהלל גם בימי חכמי תלמוד נהגו גם חכמינו מנהג הזה הוי כמו שאר מצות דרבנן שמברכין עליהם אבל כאן בחומרא דר\"ז גופא שהחמירו בנות ישראל על עצמן בימי חכמי תלמוד יש למבעי' אם יש להן לברך כיון שאינו רק מחמת חומר שהחמירו על עצמן אבל מתוס' דסוכה דף ל\"ג ע\"א יש להוכיח דמברכת גם על מנהגא דדם טוהר דהוכיחו שם דנשים מברכות על מ\"ע שהז\"ג ממיכל בת שאול ומר\"י דאפי' היכא דפטור מן הדבר ועושהו מברך ואינו עובר משום לא תשא יעיי\"ש כ\"ש בהאי מנהגא דדם טוהר שהוא מטעם חשש איסור כרת והוא חמיר מחומרא דר\"ז כמ\"ש הרמב\"ן בהלכותי' ומביאו ב\"י ס\"י קצ\"ד וז\"ל אעפ\"י שמן התורה מותר לבעול על דם טוהר כל הרואה טפת דם אפי' תוך ימי טוהר תשב עליו שבעה נקיים והרי הוא בכלל חומרא שהחמירו בנות ישראל שאם החמירו בכך שלא יבא הדבר לידי טעות ואין בימי נדה לימי זיבה ובין רואה יום א' לרואה ג' כ\"פ שיש לחוש שמא יבאו לטעות בין ימי טוהר לימי' שלאחר ימי טוהר עכ\"ל וא\"כ אם בחומרא דר\"ז מברכת כ\"ש בדם טוהר וכ\"ש וכ\"ש לדעת הר\"ן בפ\"ב דשבועות שכ' דדעת הרמב\"ן הוא דגם בימי חכמי התלמוד בלא חומרא דר\"ז אסרו דם טוהר דכשם שחששו שמא יטעו בפתחיהן כך יש לחוש אם ינהגו היתר בימי טוהר שמא יבואו לטעות באותן ספק יולדות שיושבות עליהן לזכר ולנקבה ולנדה שמא ינהגו בהם קולא שסבורות שכל שיש להן טומאת לידה שיש להן ימי טוהר עכ\"ל ואם על מ\"ע שהז\"ג שמן התורה פטורין לגמרי מברכות כ\"ש על מצות שעושין מחשש נגיעת אסורי כרת כ' ברור' הק' אורי מדרעזין.",
            "תשובה בע\"ה יום ג' ה' תמוז תקסא\"ל טיפליץ ישאו הרים שלום וגבעות טובה וברכה לידידי וחביבי הרבני המופלג החריף ובקי מוהר\"ר אורי נ\"י מדרעזין.",
            "אהו' ידידי נ\"י לדעתי הנה שמועה זו נאה ומעלתו בא בתיכונה ואף אני לא אמרתי על סדר הנכון כ\"א בערבוביא כי לא היו כל השומעי' יודעי' ומבינים דעת תורה ויארכו עליהם הדברי' ודלגתי ופסחתי מענין לענין מהלכה לאגדה ובאתי לאותו ענין דרך העברה בעלמא ומעלתו שמע דברים מקוטעים ואמרתי להעתיק למעלתו נ\"י מה בכתבתי בחדושי זה שבע עשרה שנים דברי' הנוגעים לענין זה ובעיניו יראה ובלבבו יבין שאץ בדברי'.",
            "הנה נסתפקתי לדידן שאנו נוהגין להחמיר שימי טוהר אחרי שטבלה אם ראתה טפת דם כחרדל שצריכה ז\"נ איך תוכל האשה לברך שטבילה זו אינה אלא מצד המנהג וכי עדיפא מערבה דמנהג נביאי' ואמרו בסוכה דף מ\"ד ע\"ב חביט חביט ולא בריך כסבר מנהג נביאי' הוא ועיין פירש\"י שם עמוד א' בד\"ה מנהג הנהיגו את העם ולא תקינו להם וג\"מ דלא בעי' ברכה דליכא למימר וצונו דאפילו בכלל לא תסור ליתא עכ\"ל ולכאורה נראה דה\"ז דומה למ\"ש הרא\"ש סוף מס' יומא וז\"ל ונהגו לטבול בעיה\"כ כו' ואמר רב סעדי' בעליותו מלטבול מברך על הטבילה ואין דבריו נראין בזה שלא מצינו בהש\"ס רמז לטבילה זו ואין לו לא יסוד נביאי' ולא מנהג נביאי' ולא עדיפה מערבה דא\"ל חביט חביט ולא בריך קסבר מנהג נביאי' הוא כו' עכ\"ל ועיין תוספות במסכת ברכות דף כ\"ב ע\"ב בד\"ה ולית הלכתא כו'.",
            "ואפילו למ\"ש הר\"ת במסכתת ברכות דף י\"ד ע\"א ובסוכה שם דאינו ראי' דאטילטול ודאי לא מברכיכן כיון דלא תקנתא אלא מנהגא לא חשיבא למיקבעי לה ברכה אבל הלל כו' עייש\"ה הדבר צריך אצלי תלמוד אם נחשב חומרת מנהג זה מה שטובלן על דם טוהר הנ\"ל בכלל תקנת' ואין זה דומה לדר\"ז שהחמירו הנשי' ונהגו אפילו על טפה כחרדל לישב ז\"נ זהו עפ\"י הסכמת חכמי התלמוד ונהגו כל ישראל וכמ\"ש הרמב\"ם בפ' י\"א מה\"ל א\"ב הל' ד' וז\"ל ועוד החמירו בנות ישראל חומרה יתירה ע\"ז ונהגו כולם בכל מקום שיש ישראל שכל בת ישראל שרואה דם אפי' לא ראתה אלא טפה כחרדל בלבד כו' סופרת לה שבעה ימים נקיים כו' עכ\"ל הרי שחומרה זו נוהגת בכל ישראל בכל עיר ובכל מקום משא\"כ לענין דם טוהר אחרי שספרה ז\"נ אחר הלידה וטובלה וראתה בימי טוהר פלוגתת הקדמוני' הגאוני' ז\"ל החמירו וכן נראה דעת הרמב\"ן והרשב\"א וה\"ה שהדברי' נראים כן אף לדין הגמרא שכשם שחששו לטעות בפתחיהן כך יש לחוש אם ינהגו היתר בימי טוהר כמבואר בהר\"ן אבל בה\"ג ור\"א גאון כתבו שאין עכשיו אנו נוהגין בדם טוהר של תורה וכן הוא דעת הרי\"ף לפי' מהר\"מ שמביא המרדכי וכתב בספר המצות וז\"ל וחומרה גדולה החמירו על עצמן בבבל ובא\"י ובספרד ובארץ מערב היא ממלכת מרו\"ק שאין נוהגין ימי טוהר ליולדת וכל דם שרואה בתוך מלאת סופרת ז\"נ כמו אחר מלאת אבל בלומברדיא ואשכנז ואגפי' וצרפת והארץ איטאליא על דם טוהר כדברי התלמוד שחומרת ר\"ז אינה ביושבת על דם טוהר וכן כתב הרמב\"ם שם הלכה ז' וז\"ל ושמענו שבצרפת בועליי על דם טוהר כדין הגמרא עד היום אחר ספירה וטבילה מטומאת יולדת בזוב ודבר זה תלוי במנהג עכ\"ל ועתה איך ס\"ד אינהו בועלין והתירא הוא ואנן מפאת מנהג דאסורא אפילו ברוכי קא מברכינן וצונו ואמרתי לב חכם השכיל פיהו הוא כבוד רבינו הרמ\"א ז\"ל שכתב בסימן קצ\"ד סעיף א' בהג\"ה וז\"ל אבל אם חזרה וראתה אפילו טפת דם כחרדל טמאה אע\"ג דמדאוריית' דם טהור הוא כבר נתפשט המנהג בכל ישראל שאין בועלין על דם טוהר ודינו כשאר דם לכל דבר עכ\"ל לכאורה לא ה\"ל למימר אלא סבר נתפשט המנהג שאין בועלין כו' מאי בכל ישראל מאי האי דסיים ודינו כשאר דם אלא דבר זה מתורת משה למדנו אחרי שכעת נתפשט המנהג בכל ישראל גם באשכנז וצרפת (כמ\"ש הב\"י והד\"מ בשם האגור) אם כן דינו כשאר דם כתקנת ר\"ז אפילו על טפת דם כחרדל צריכה ז\"נ וככל הלכותיו וצריכין לברך על הטבילה והצעתי ספקתי לפני רבינו הגאון האמתי נר\"ו ושקיל וטרי באין ולאו ורפי' בידי'.",
            "ראיתי בתשובות שב יעקב בחלק י\"ד סימן ל\"ח שכתב דקשה לסמוך על הרופא שאמר שא\"א לבוא מן המקור קרטין וטיפין כי נסתרו דבריו מחומרא דר\"ז אפילו על טפת דם כחרדל יושבת ז\"נ גם משנה שלימה היא בר\"פ יוצא דופן ומטמאין בכ\"ש אפילו כחרדל ופחות מכן אך המתנית' יש לדחות דמטמאין בכ\"ש אפילו כחרדל קאי רק על זב ובעל קרי אבל עכ\"פ חומרא דר\"ז קאי נגדו אף אם נאמר דאמת עם הרופא א\"א להיות טיפין קטני' מן המקור והוא דבנות ישראל החמירו הכל מצד חומרא אף שאינו מן המקור לו יהי' כן אם כן עכ\"פ צריכין לישב ז\"נ הן מצד הדין הן מצד החומרא אבל באמת זה דוחק אי הוי ברור לחכמים שאין טיפות קטני' באין מן המקור לא החמירו בו דלא גרע מדם מכה עייש\"ה ובסימן ל\"ט שם הגאון מהרשש\"ך השיג עליו וחזר הגאון מהרי\"ך והוא על מעמדו ומגן בעדו וחזר הגאון מהרשש\"ך ומביא דברי רש\"י ממסכתת נדה דף מ\"ב ע\"א בד\"ה ולטמא במשהו לראי' לא בעינן שיעורא כדאמרינן במתנית' לדם נדה ולזיבה ולקרי מטמאין בכ\"ש כו' ואי אית' דא\"א לראות בכ\"ש בנדה למה נקט רש\"י בהדייהו עייש\"ה כמדומה לי במחכ\"ת נעלם מעיני הגדולי' דברי תוספות במס' מגלה דף כ\"ח ע\"ב בד\"ה שאפילו כעין חרדל טמא דשמא התם לא מיירי להצריכה ז\"נ אלא להיות נדה דאוריית' כו' ועיין עוד שם בתוספות הרי דמתני' לענין נדה איירי וכן נראה מהמרדכי וז\"ל וכן האלפס בפ\"ק דשבועות לאיסור וז\"ל עבדו רבנן הרחקה יתירה כו' וטעמא משום דהיינו דר\"ז דאיפילו חזי בימי טוהר טפת דם כחרדל צריכה לישב שבעה נקיים דאל\"כ מאי אשמעינן ר' זירא תנינא דם מטמא בכ\"ש וי\"מ דהיינו רבות' דר\"ז ואפילו טפת דם כחרדל דא\"א ליחלק לג' ראיו' למפרע אפ\"ה הויא זיבה כו' עכ\"ל מכל הלין נשמע דמתני' לענין דם נדה איירי והארכתי שמה כו' ומ\"ש מעלתו וכ\"ש בדם טוהר וכ\"ש וכ\"ש כו' גם מ\"ש אם על מ\"ע שהז\"ג מברכת כו' הרבה יש לי להשיב אלא שאני פה לעסוק רפואה ולא לפלפול' הכ\"ד ידידו ואוהבו הדש\"ת. ה\"ק אלעזר פלעקלס."
        ],
        [
            "בעה\"י יום ג' חי\"ת ניסן תקנד\"ל פראג בין גאולה לגאולה ה' ישיתהו מעלה מעלה לשם ולתהלה וינהלהו על מי מנוחות סלה כבוד אהובי תלמידי ידידי האלוף הרבני המופלג דיין המצוין במדע והרעיון החרוץ מוה' חיים הירש נ\"י דיין בק\"ק ג\"ט יע\"א.",
            "מה ששאלתני מעלתך בחדש אדר סמוך לניסן בעברי דרך ק\"ק ג\"ט אם עונין אמן אחר אחד מהמאמיני אמונת שבתי צבי שתיק טמיא אם אומר ברכה אחת מן הברכות אהובי תלמידי לא מיבעיא לדעת הרמב\"ם פ\"א מה\"ל ברכות הל' י\"ג וז\"ל כל השומע אחר מישראל מברך ברכה מכל הברכות כלן אעפ\"י שלא שמע הברכה כלה מתחלה ועד סוף ואעפ\"י שאינו חייב באותה הברכה חייב לענות אמן ואם הי' המברך נכרי או אפיקורס או כותי כו' אין עונין אחריהם אמן עכ\"ל הרי דהרמב\"ם ז\"ל ס\"ל אפילו אחר נכרי אין עונין אמן וזוהי נוסחה האמתת בדברי הרמב\"ם וכן מורים דבריו בפי' המשנה ס\"פ אלו דברים דמה שאמר התנא (ברכות נ\"א ב') ואין עונין אמן אחר כותי המברך עד שישמע כל הברכה כלה מיירי בזמן שהיו הכותים נכבדים מן הנכרים ופחות מישראל אבל מעת שחקרו עליהם היו פחותים מן הנכרי' עייש\"ה (ועיין בלח\"מ ובספר אלי' רבא א\"ח סימן רט\"ו) וכן משמע פשט לשונו דנקט כל השומע אחד מישראל מברך כו' משמע דוקא אחד מישראל אבל מי שאינו מישראל יהי' מי שיהי' אין עונין אחריו אמנם יש לדחוק ולומר דכוונתו אם הוא מישראל אז אעפ\"י שלא שמע הברכה כלה עונין אמן אבל מאינך דנקט דוקא עד שישמע הברכה כלה כמו שרצה לדחוק בכ\"מ אבל זה אינו דעיקר חסר ועוד דהא הרמב\"ם נקט או אפיקורס ובאפיקורס ודאי אפילו שומע כל הברכה כלה אין עונין אמן ומה שתמהו על הרמב\"ם מהבריית' (שם נ\"ב ב') דתני' אחר הכל עונין אמן ולא מיעט אלא תינוקות שמתלמדין ועיין שם ברבינו יונה ז\"ל נלע\"ד דלק\"מ דהרמב\"ם ס\"ל מה דתני אחר הכל עונין אמן היינו אחר הכל ישראל המברכים בין אשה ובין שוטה ובין קטן וכי\"ב ולא מיעט אלא תינוקות שמתלמדין שאינם כוונתן לשם ברכה ופשטת לשון המשנה משמע דנכרי כלל וכלל לא כדעת הרמב\"ם ואפילו לדעת הטור והוא דעת הרא\"ש אביו ז\"ל בשם הירושלמי דאחר נכרי עונין אמן וכתב הטטם לפי שאין דרך הנכרי לכוון לע\"א כשהזכיר השם משא\"כ כת הרשעה מאמיני שבתי צבי שר\"י כל כוונתם על פגר שלהם והנה הכותים קודם הגזרה אעפ\"י שהזכירו השם לא הי' מועיל עד שנשמע ממנו כל הברכה וכתב הרא\"ש הטעם אם שמע כל הברכה מוכחא מלתא שאין כוונתו לע\"א וכ\"כ תר\"י עיין שם ואלו רשעי אדוקי פגר ש\"ץ תר\"ו כל תפלתם תועבה בודאי אם מזכירין כל הברכה כל מחשבתם הנדחה לש\"ץ רע שלהם ואף שרביני יונה ז\"ל האריך ופסק אפילו אחר כל האומות עונין אמן מפני שהקב\"ה בפי כל האומות עייש\"ה נלע\"ד מפני שכל אום ולשון בארץ מכבדים את השם יתברך ויתעלה ע\"ד שאמרו ז\"ל (סוף מס' מנחות) ממזרח שמש עד מבואו גדול שמי בגוים דקרו לי' אלדא דאלהין ואף שאין משמעות לשון רבינו יונה סובלת כן עכ\"ז הנלע\"ד כתבתי משא\"כ אלו מאמיני בשקץ התועב ש\"ץ מודח ועושין אותו לאלהות ולא עוד אלא שאוו אלהות הרבה בכל דור ודור עושין אלהות אחרת כנודע ודאי המה גרועים ופחותים ושפלים מכל אפיקורסי ארץ והנה ראיתי במג\"א א\"ח סימן רט\"ו ס\"ק ד' שכתב דאף שעכו\"ם כוונתן לע\"א שלהם מ\"מ חושב כו' וכמ\"ש סימן קנ\"ו עכ\"ל יש כאן קצת גמגום וביאורו פשוט אף שהוא עכו\"ם בוונתו לעושה שמים וארץ אלא שמשתף ד\"א ואינו מוזהר על השתוף כמבואר בהגהות רמ\"א סימן קנ\"ו סעיף א' וזהו דוקא לאומות שאין עובדין עבודה זרה כמו האומות בזמן הזה אבל בני ישראל שמוזהרין על השתוף מכ\"ש פגרי האנשים הפושעים שמאמינים שהשוטה רשע ש\"ץ ארור הוא אלהות וכל מחשבתם הרעה בכל התפלות ובכל הברכות עליו אין ספק העונה אמן אחריהם ברך ונאץ את ה' אלדים חיים ומלך עולם וראיתי אור באיש האלדים קדוש הרב רבינו מנחם עזרי' מפאנו בתשובה סימן ק\"ט וז\"ל הקדוש והטהור עוד שאלת מה לענות אמן אחר פרסי המברך שיש מן הפוסקי' המפורסמים והחשובים שאמר לענות אחריו אפילו לא שמענו כל הברכה תשובה פשיטה לי שאין עוני' אמן אחריו אפילו שמענו כל הברכה ולא מרבינן לי' מדתני' אחר הכל עונין אמן דליתא בכלל המברכי' כל עיקר ואם אי אתה אומר כן השתא כותי קודם שגזרו עליהן לא היינו עונין אחריו עד שנשמע כל הברכ' ואחרי שגזרו עליהן נהוי רשאין לענות אחריו בלי שמיעה זה הבל וכ\"ת לחומרא גזרו עליהן ולא לקולי אף אתה אמור לעצמך דלעולם ודאי לא פלוג רבנן מה תאמר נשמע ונענה לא אמרו כן אלא על הכותי בזמן שהי' בכלל ישראל ופרסי ממילא אדחי ומ\"ש בירושלמי פרסי שברך את השם עונין אחריו אמן פי' כההיא דנ\"נ דאמר בריך אלדיהון די שדרך ומשך ועבד נגו וכל כגון זו דידים מוכיחות שהוא מכוון לש\"ש שרי הא לא\"ה אסור לענות ודא ודאי ברירא דמלת' ומנה לא תזוע ואתמר נמי התם (אמר המחבר התם לא מצאתי בירושלמי דפוס אמשטילרדם עם פי' ר\"א אבל מצאתי כן בראשית רבה פ' תולדות פ' ס\"ו) ברך בשם אין עונין אחריו ופרושו ברך שם בשם דהוא לישראל בלחוד שרי כגון הא דאמר דוד כי לך הוחלתי אתה תענה ה' אלדי קדמאה ביו\"ד הי' תנינא באדני כו' אבל היכא דאיכא לספוקי לשתף ש\"ש וד\"א אין לענות אמן על ברכת מאמיני הרשע ש\"ץ שר\"י (אמר המחבר הרוצה לדעת אמונת שוא ונתעה מהרשע שבתי צבי תר\"ו ותלמידיו הרשעים ת\"ע ואיך המה מזלזלים כל האומות שבעולם עברים נוצרים וישמעאלים יעיין נא בספרים האל צבי מודח נובלת צבי צבי שבור ובחבורים מהגאון מוה' יעב\"ץ זצללה\"ה ובספר הברית ואהבת דוד וכי\"ב הרבה קונטרסים שנדפסו בפולין שנת תקי\"א ותקי\"ב) אבל אל תצא לריב בזה עם המון שאינן בני תורה וד\"ל הכ\"ד רבך ואוהבך הטרוד מאד. ה\"ק אליעזר פלעקלס."
        ],
        [
            "בעה\"י פראג תקמד\"ל משנכנס אדר ירבה בשמחה וישב השקט ומנוחה ויהי' ביתו פתוח' לרוחה כבוד ידידי וחביבי התורני המופלג מושלם ונבון דעת מוהר\"ר יודא בר\"ב שמש ונאמן בק\"ק ג\"ט יע\"א.",
            "שמחתי מאד על אמרותיו הנאהבים והנעימים כו' ומה ששאלני ע\"ד שאשתו תחי' טבלה על מציאת הכתם ואח\"כ הפילה ועתה ספק קרוב לו אם יש לחשוב מטבילתה על הכתם והוא בתוך ארבעים יום ואין לחוש אלא משום נדה לחוד ולא משום ולד או אולי צריכה לחשוב מטבילה שטבלה על וסתה והוא יותר מארבעים יום ואחרי שאינה יודעת מה הפילה יש לחוש שמא נקבה היתה עכ\"ד מעלתו בקצרהי אמרת להעתיק לו מ\"ש בעל עה\"ג בתשובותיו סי' כ\"א וזה לשון סלוקו שם כללא דמלתא כיון דרש\"י והרמב\"ם ס\"ל דמחשבין מ' יום מן יום הטבילה כו' אין לנו לזוז כו' אמנם נלע\"ד אם שמשה עם בעלה ואח\"כ מצאה כתם וטבלה אח\"כ אין לסמוך ולחשוב מיום טבילתה כי כתמי' דרבנן ואפשר שבא ממקום אחר אף גם שבא ממנה לא מוכחא מלתא כ\"כ לומר אלו נתעברה כבר לא מצאה כתם ולסמך ע\"ז במקום איסור כרת ועדין דבר זה צריך תלמוד עכ\"ל ולענ\"ד אין דבר זה צריך תלמוד כלל תנן התם (נדה נ\"ח ב') מעשה באשה אחת שבאת לפני ר\"ע אמרה לו ראיתי כתם אמר לה שמא מכה היתה בך כו' וטהרה ר\"ע ראה תלמידים מסתכלין זה בזה א\"ל מה הדבר להחמיר אלא להקל כו' ופריך עלה התלמודא (שם נ\"ט א') והתני' לא אמרו חכמים את הדבר להקל אלא להחמיר אמר רבינא לא להקל על ד\"ת אלא להחמיר על ד\"ת וכתמים עצמן דרבנן עייש\"ה ואי ס\"ד למנות ארבעים יום מיום טבילתה על הכתם אם כן משכחת שבאין הכתמים להקל על ד\"ת ע\"כ הדבר ברור אלה מ' יום מתחילין מיום טבילתה על הנדה דאורייתא ועדיין הדבר צל\"ע והאריכות בזה ללא צורך ודי לנבון כמותו."
        ],
        [
            "ומה שתמה עלי אשר הי' דרכי לקרות הפרשיות שני' מקרא בס\"ת מדוע לא הרגשתי בסדר כי תצא פצוע דכא כתיב באלו\"ף וצ\"ל בה\"א ומעלתו האריך דאותיות אחה\"ע מתחלפים כך הם תמצית דברי מעלתו נ\"י יאמין לי ידידי שהרגשתי בזה עכ\"ז לא צוית לתקן אחרי אשר ראיתי אור תורה אשר כל ישראל הולכים לאורו לא רצה להכריע וכתב וז\"ל דכה בה\"א כתיב בכל ספרי ספרדיים וכ\"כ הרמ\"ה ז\"ל ותמהתי על המאירי ז\"ל שלא הזכירו אבל בג' קדמונים מצאתי דכא באלו\"ף ובהמסורה בהדי' ג' וכתיב אלו\"ף עכ\"ל אמור מעתה איך יעלה על הדעת שום אדם ולכתוב הא במקומו הא אמת ראיתי במסורה גדולה פ' כי תצא וז\"ל דכא ג' וסימן ולא יבא פצוע דכא ואת דכא ושפל רוח תשב אנוש עד דכא וכן הוא במסורה קטנה בתהלים ובמסור' גדולה (ישעי' נ\"ז ט\"ו) וז\"ל דכא ג' בקריאה וסימן לא יבא פצוע דכא כו' אמנם ראיתי בקונקורדאנציאס שעושה בהם שני שרשי' פצוע דכה בשרש דכה בה\"א ותשב אנוש עד דכ' בשרש דכא באלו\"ף ולענ\"ד דכא באלוף הוא מענין שבירה וכן מורין דברי תרגום יב\"ע בנביאים ופצוע דכה הוא מענין כתישה כמו דכו בדדוכה ולשון רז\"ל (יבמות ע\"ה ב') דך בכלן בין שנידך הגיד בין שנידכו ביצים ובין שנידכו חוט הבצים עיין שם ואף שדכו במדוכ' מביא הנ\"ל בשרש דוך עכ\"ז הנלענ\"ד כתבתי גם ראיתי בחומש של החקרן המפורסים לשבח מוה' איצק פרעמסלר זצלה\"ה שנדפס באמשטרדם שנת תקיא\"ל בהסכמת חכמי פראג דכה בה\"א וכן הוא בס\"ת פה פראג אשר כתב בעצמו כבוד הגאון החסיד מוה' יונה לנדסופר זצללה\"ה וכן הוא בחומשי' שנדפסו פה פראג שנת תקיד\"ל והמה בתכלית הדיוק הדק היטיב ועיין בהסכמת אדמ\"ו הגאון האמתי בצרוף הרבנים ב\"ד הגדול על חומש שנדפס ע\"י הגאון מוה' זרח איידליץ זצללה\"ה וכן ראוי לכתוב לכתחלה אבל אם נמצא בס\"ת כתוב באליף למחוק ולכתוב ה\"א במקומו אין אני מורה גם אין לי ספרים מחברים המדברים בענינים האלה ולענ\"ד די במה שכתבתי ומ\"ש מעלתו לסמוך דאלו\"ף בה\"א מתחלפים שהם ממוצא אחד אהובי ידידי ידעתי שאחד מן הגדולים המציא זה ולא נהירא לענ\"ד אם כן אם כתב במקום צדי\"ק רי\"ש יהא כשר דזסשר\"ץ מתחלפים וכי\"ב ואין כאן מקומו ועל אשר שאל מני דבר בעתו ברש\"י (מגלה י\"בב ד\"ה נערי לא גרסי' אלא ה\"ג אמר ריב\"ל עכ\"ל) מה הענין נערי להתם ומה סמיכת יש למה שסיים רש\"י ז\"ל אלא ה\"ג אמר רבב\"ח כו' ועיין נא ברש\"י הנדפס אצל עין יעקב אית גירסא נרי ל\"ג כו' ואית גירסא כעדי רבב\"ח עייש\"ה ובמהרש\"א חי\"א וכלם דחוקי' ורחוקים ממרכז האמה ולענ\"ד פשוט וברור שהי' נדפס מלת נערי בגמרא לסימן בעלמא על התירוצים שם בגמרא דפריך קרי' לי' יהודה כו' ע\"ז מפרקי' ר\"נ וריב\"ל ורבנן ונ' יוחנן וזה הי' הסימן של נערי נו\"ן נחמן עי\"ן יהושע רי\"ש רבנן יו\"ד יוחנן ואחרי שרצה להביא תיבה אחת שלימה לזכרון נקט מיהושע סוף התיב' ומאינך ר\"ת ויהי' לזכרון מלת נערי אבל אם כן הוא דפליגי צ\"ל ריב\"ל אומר (כאשר באמת היא בנוסחת עין יעקב) כידוע אם בא לפלוג צ\"ל תיבת אמר לבסוף ובאמת ס\"ל לרש\"י ז\"ל דאינו כן דרבב\"ח בשם ריב\"ל לא בא לפלוג על רב נחמן ולכך כתב רש\"י ז\"ל דנערי ל\"ג דאין כאן סימן על התירוצים ואין כאן מחלוקת אלא ה\"ג אמר רבב\"ח כו' אמר מתחלה ולא אמר בסוף דוק ותשכח שהאמת אתי בס\"ד ואחר כמה שני' הראני לי ידידי הרב המובהק מוה' בצלאל ר\"ב שכוונתי בזה למחבר אחד כמדומה שמו מקום שמואל הכ\"ד ידידו החפץ בכבודו יהי כזית הודו. ה\"ק אלעזר פלעקלס."
        ],
        [
            "לאחד התורניים ממיודעי נר\"ו תקסד\"ל.",
            "מה ששאל על אחד שתבע את חברו על חוב שיש לו עליו והשיב הנתבע שעברה עליו שנת השמיטה ופטור מלשלם עפ\"י התורה והשיב התובע שעשה פרוסבול בע\"פ כדת של תורה בפני שלשה בני אדם וחזר הנתבע ואמר ברר מי אלה המה שלשה והשיב התובע שאינם עוד על זכרונו מי היו ואחד מהם הוא זוכר והוא ר' פלוני נ\"י ועוד הא בכמה מדינות אינם עושים פרוסבול כלל ואין פוצה פה ומצפצף וחזר הנתבע ואמר התורני ר' פלוני שהי' משלשה דיינים הוא קרוב עמו שני בשני ומה שאתה אומר בכמה מדינות אינם עושי' שום פרוסבול מי יודע אם עושין כהוגן ועוד אפשר שיש להם על מה שיסמכו אבל לפי דברך סמכת על ב\"ד אשר אחד מהם קרוב עפ\"י התורה ובאמת לא עשית שום פרוסבל הן הן טענותיהם בקצרה הנה ידוע למעלתו טרדותי רבו למעלה ראש ולא קיימ' לי שעתי ולא צילאי דעתי ולא אכתוב כ\"א ראשי פרקים והן הן הדברים נאמרו בהשקפה הראשונה בשעת חפזון לכן אני אומר לא להלכה ולא למעשה כ\"א להשיב מפני הכבוד תלמידי החביב עלי כשלי ואת אשר יבחר יקרב.",
            "לית דין צריך בושש דנאמן התובע לומר עשיתי פרוסבול ואבד מני כדאמר רב נחמן להדי' (גיטין ל\"ו ב') מ\"ד כיון דתקינו רבנן פרוסבול לא שביק היתרא ואכל אסורא וגדולה מזו אמרו שם כי אתו לקמי' דרב א\"ל מידי פרוסבול הי' לך ואבד וכגון זה פתח פיך לאלם ולא עוד אלא שהב\"י הוכיח בח\"מ סי' ס\"ז עפ\"י סתירות תשובות הרשב\"א אם לא פתחו לו ב\"ד אז אפי' יצא לחוץ ובא קודם פס\"ד שנאמן לומר פרוסבול הי' לי והעתיקו הרמ\"א להלכה בש\"ע שם סעיף ל\"ג ויותר מזה מצאתי ביש\"ש פ' השליח סי' מ\"ז אפילו אם הב\"ד כתבו פס\"ד יכול לחזור ולטעון פרוסבול הי' לי ואבד אחרי שאינו מכחיש טענתו הראשונה ולו יהי' שאחרים למדוהו הא גם על הב\"ד מוטל ללמדתו ומה שלא עשו שלא כהוגן עייש\"ה ואין לחלק ולומר דוקא פרוסביל שהוא לפני ב\"ד חשוב הבקיאי' בדיני שמיטה הוא שיש לו קול ולא ישקר ולכך נאמן לומר עשיתי פרוסבול אבל לפי מה שאנו נוהגין שמוסרין דברים בעלמא בע\"פ בפני כל ב\"ד של שלשה ואין כותבין כל אז אינו נאמן זה אינו כי מה בינייהו די\"ל בתר טעמא דלא שביק היתרא כו' ובזה אין חילוק בין פרוסבול למסירת מלים ועוד מה קול שייך דהא א\"צ להיות הדיינים במקומו כי אפילו המה מרוחקים ממנו הרבה יכול לומר מוסרני לפלוני ופלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני כדאמרו ירושלמי שביעית דאמר חזקי' בר ירמי' אפילו ברומי פי' הדיינים וכ\"מ במרדכי פ' השולח ורמ\"א בש\"ע סי' ס\"ז סעיף כ' ועוד דהא ר\"נ ס\"ל (גיטין ל\"ב ב') דבפני שני דיינים סגי ובשנים לא אמרינן יש לו קול שירא לשקר אלא ב\"ד של שלשה ובזה אפשר ליישב קצת דעת הרי\"ף שהשמיט הא דר\"נ נאמן אדם לומר פרוזבול הי' לי כו' עיי\"ש בהרא\"ש ונראה דאמרו בטעמא דר\"נ דלא שביק היתרא כו' ויש להקשות דלא מצינו הך סברא דלא שביק היתרא כו' אלא במקום דלא צריך יגיעה ועמל אבל הכא דצריך לטרוח אחר ב\"ד של שלשה מי יימר שימציאו ומי יימר שיזדקקו אמנם ר\"נ לשטתי' אזיל דס\"ל בשנים סגי והנה בהרי\"ף לא מצאתי מפורש איך ס\"ל בשמיטה או בעינן תלתא או בשנים סגי ואע\"ג דפסק כר\"נ דגט יכול לבטל בפני שנים מ\"מ י\"ל לענין שמיטה פסק כרב ששת דסתם דיינים שלשה כדעת בעל התרומות והטור סי' ס\"ז ואע\"ג דס\"ל כר\"נ בדינא מ\"מ לענין שמיטה אסורא נינהו וה\"ל כרב ששת דמסתבר טעמי' דסתם דיינים תלתא נינהו כמ\"ש הב\"י וכאשר אבאר לקמן אי\"ה ומעתה השמיט הרי\"ף שפיר הך דר\"נ דנאמן אדם לומר פרוזבול הי' לי כו' כי בתלתא לא שייך הך סברא דלא שביק אינש היתרא כמ\"ש והל' כר\"ח באיסורי אך צריכין להתיישב דגם רב ס\"ל דנאמן אדם לומר פרוזבול הי' לי ולא עוד אלא שהב\"ד פותחין לו וא\"כ ממ\"נ אי דינא הוא הל' כרב נחמן בדיני אי אסורא הוא הל' כרב באסורא עכ\"פ דין אחד להם כמו שנאמן לומר אבד פרוסבול כך נאמן לומר מסרתי מילי לב\"ד וכמו שאין הלוה יכול להכחישו בזה כך לא יכול הלוה להכחישו בזה.",
            "אמנם עדיין צריכין אנו להתיישב אם נאמן המלוה בטענ' אבד פרוזבולו דהא כתב הטור ס\"ס ס\"ז בשם אביו הרא\"ש בתשובה וז\"ל ומה ששאלת אם נאמן לומר פרוסבול הי' לי ואבד האמת שכתבו רבותינו שנאמן אפילו בלא שבועא ואני לא סמכתי מעולם ע\"ז משום דלא שכיחי האידנא כותבי פרוזבול וגם אין איסור שביעית לענין שמטת כספים ידוע להמון עם ולא מחזיקינן לי' איסורא ולהדורי בתר היתרא ולכתוב פרוסבול ולמה כתבת אותו ומי הוא שכתבו לך עד שהי' נתפשט בשקרו ומעולם לא זכה לפני אד' באשכנז בטענ' זו עכ\"ל הרי לפנינו דהרא\"ש ז\"ל לא סמך על טענה זו שאבד פרוסבלו אך משום הא לא אריא דהא טעמו של הרא\"ש דאינו מאמינו משום דלא שכיחי כותבי פרוזבול וגם איסור שמיטת כספים לא נודע להמון משא\"כ במקומות שיודעים מאיסור שמיטת כספים כמו בק\"ק פראג אשר תמיד מכריזין בערב שביעית שכל מי שיש לו חוב על חברו ילך ויבא לב\"ד ויאמר לפניהם הריני מוס' חובותי לב\"ד כו' וכמה בתי דינין יושבין בכמ' מקומות וישראל קדושי' הללו נכנסי' והללו יוצאין ולכך דקדק הרא\"ש ז\"ל ומעולם לא זכה לפני אדם באשכנז בטענה זו דקדק לומר באשכנז כי אפשר שלא הי' שם אז המנהג קבוע ולא הי' ידוע להמון איסור שמיטת כספים גם דקדק לומר בטענה זו ר\"ל פרוזבול הי' לי שהי' צריך כתיבה בזה לא הי' מאמינו אבל בטענה אחרת שא\"צ טרחה כמו מסירת מלים בעלמא שאין בזה לא עמל ולא יגיעה הי' מאמינו ועיין ב\"י ח\"מ ריש סימן ס\"ו מחודשי' ה' מ\"ש בשם תשובות הרא\"ש ועוד שהרא\"ש דקדק לומ' עד שהי' נתפס בשקרו משמע אם לא הי' נתפש בשקרו הרא\"ש בעצמו הי' מאמינו והורה שנאמן בלא שבועה לומר אבד פרוסבולו וכן נראה ממהרי\"ק ולא כמ\"ש היש\"ש פ' השולח על דברי הרא\"ש דגם בלא דרישה וחקיר' נמי לא מהימן ולרווחא דמלתא חקר ודרש הרא\"ש כדי לברר שקרו עייש\"ה ואפשר דהיש\"ש לא כתב כן אלא במקום שהלוה מכחישו כאשר באר שם סימן מ\"ז וכדבעינן למימר לקמן אי\"ה ועוד מה שצדד הרא\"ש בחיוב המלוה דוקא כשבא לפניו למשפט אז הי' דן כן אבל באמת לא הי' מוחה ביד אחרים לגבות שטרות שעברה עליהם שביעית כאשר מביא הטור ז\"ל בריש סי' ס\"ז בשם תשובות הרא\"ש אביו ואין כאן סתירה כלל בתשובות הרא\"ש ולא כמ\"ש בפרישה אות ל\"ה וז\"ל דקדק לכתוב באשכנז דאלו אחרי שבא לטלטול\"א כבר כתב והביא הטור בריש סימן זה ז\"ל צויחתי ככרוכי' על שלא נהגו בדין שמיטה כו' עיין שם ועוד דהא המהרי\"ק בשרש צ\"ב האריך והעיד ע\"י גדול הראשונים אשר כאחד עונים ואומרים שגם בזה\"ז נאמן המלוה לומר עשיתי פרוזבול ואבד מני ומה שהאריך היש\"ש סימן מ\"ז דאינו נאמן היינו במקום שהלוה מכחישו כגון שאמר לו הא הודית בפני העדים שלא כתבת פרוסבול או איך אתה אומר שעשית פרוסבול במקום הזה וביום הזה ראה באותו היום היית עמי במקום אחר וכי\"ב אבל במקום שאין הלוה יכול להכחישו והמלוה לא צריך עמל ויגיעה וכמ\"ש ודאי אוקי אחזקתי' דלא שביק היתרא כו'.",
            "מ\"מ ק' להוצי' נגד הרי\"ף והמרדכי דלא מהימן בזה\"ז בטענת אבד פרוסבול דהרי הרי\"ף השמיט הך דר\"נ ורב (הן אמת בהרי\"ף אשר לפנינו מביאים אבל כבר נרא' מכל הראשונים שנוסחא מוטעת היא) אמנם כבר כתב הסמ\"ע בח\"מ סימן כ\"ה ס\"ק י\"ט בשם המרדכי בכ\"מ הל' כרב אלפסי אם לא במקום שתוספות חולקים עליו ובסוגיא שלפנינו תוספות ס\"ל דנאמן אפילו בלא שבועה ועיין במהרי\"ק והנה בלמדי עם תלמידים מסכת גיטין רציתי לומר מה שהשמיט הרי\"ף הך דר\"נ עפ\"י מ\"ש הכ\"מ פ\"מ מהל' שמיטה הל' כ\"ד על מה שכתב הרמב\"ם המוצי' שטר חוב אח' שביעית ואין עמו פרוזבול אבד חובו ואם אמר הי' לי ואבד נאמן שמזמן הסכנה ואילך בעל חוב גובה שלא בפרוסבול עכ\"ל וכתב הכ\"מ וז\"ל ונר' מדבריו כאן ובפי' המשנה שהיא מפרש שבזמן הסכנה דהיינו שגזרו העכו\"ם גזרה על המצות היו יראי' לשמור פרוסבוליה' התקינו שיהי' המלוה נאמן לומר פרוזבול הי' לי ואבד ואעפ\"י שעברה הגזה נאמן לומר פרוזבול הי' לי ואבד שלא לחלק בין זמן לזמן ורשב\"ג מפרש הוא והל' כמותו ואת\"ל שהוא חולק הא קיימ\"ל כ\"מ ששנה רשב\"ג במשנתנו הל' כמותו עכ\"ל וילה\"ק אם כן מאי פריך הש\"ס (גיטין ל\"ז ב') על רב נחמן דאמר נאמן לומר אבד פרוסבול מהמתני' וכן בע\"ת שמוציא שט\"ח ואין עמו פרוסבול הרי אלו לא יפרעו ופירש\"י אלמא לא מהימן לומר הי' לו ואבד דא\"כ בדטעין הי' לי ואבד עסקינן דאי ל\"ה צריכה למימר שביעית משמטת ומשני הש\"ס תנאי היא דתני כו' מאי פריך דהא רב ור\"נ בודאי אחר גזרה היו דורות רבות אחר רשב\"ג והל' כרשב\"ג בין שמפרש ובין שהוא חולק אם כן יפה אמרו דנאמן אע\"ג דעברה הגזרה שלא לחלק בין הזמנים כמ\"ש הכ\"מ אמנם ז\"א דהש\"ס פריך על מה דאמרו שם מ\"ט כיון דתקינו רבנן פרוסבול לא שביק התירא כו' וק' ל\"ל הך טעמא תיפוק לי' דהוו אחר הגזרה ולכך נאמן לומר פרוסבול הי' לי ע\"כ דהש\"ס בקש למצא טעם אף קודם הגזרה ופריך הש\"ס שפיר דקודם הגזרה אף רשב\"ג מודה הרי אלו לא יפרעו אמור מעתה לדידן אחר הגזרה אין נ\"מ כי בכל עת נאמן לומ' אבד פרוסבולו שלא לחלק זמן לזמן ויפה השמיט הרי\"ף הך דר\"נ והעתיק מתני' דהכותב כצורתה וממילא קיימ\"ל הל' כרשב\"ג בין שהוא מפרש ובין שהוא חולק ומעתה גם לדעת הרי\"ף אם טען מסרתי מלי' לב\"ד נאמן והא דלא הביא הרי\"ף ז\"ל זה משום דלא נזכר זה מפורש בגמרא וזהו דמסירת מלים מהני מביא הרי\"ף ז\"ל בהלכות שהעתיק רבנן דבי רב אשי מסרין מיליהו ר' יונתן מסר מילי לר\"ח בר אבא א\"ל מי צריכנא מידי אחרינא א\"ל לא עכ\"ל וסברה פשוטה לקבל אי טעין ואמר עשיתי כן שהוא נאמן דחזקה לא שביק אינש היתרא במלתא דלית בי' טרחא.",
            "יען דברי הכ\"מ מצד עצמן המה נפלאו ממני הרמב\"ם ס\"ל אע\"ג דעברה הגזרה נאמן לומר פרוסבול הי' לי ואבד שלא לחלק בין הזמני' אם לדבריו גם האשה גובה שלא בגט מסכנה ואילך כי דין אחד הוא להם ובחדא מחתא מחתינא התנא (כתובתה שלא בגט וב\"ח גובה שלא בפרוסבול ע\"כ) וזה לא שמעתי ולא ראיתי בשום פוסק מעולם (הנה באמת הרמב\"ם ז\"ל פט\"ז מה\"ל אישות השמיט הך דסכנה לגמרי וצל\"ע ואחרי שובי מצאתי בספר לח\"מ הרגיש בה) ראיתי בטור אה\"ע סימן קו\"ף כתב וז\"ל ואם הוא במקום שאין רשאין לכתוב גט מפני הסכנה היא נאמנת וגובה הכל אפילו אין לה עדי גירושין והרמב\"ם כתב בזה כו' עכ\"ל (וצל\"ע דהרמב\"ם לא כתב בזה מידי אלא בדין אין אשה מעיזה בפני בעלה) ולא עלה על דעת הטור לומר אעפ\"י שעברה הגזרה כדעת הכ\"מ הנ\"ל ומה שלא כתב נמי בטור ח\"מ סימן ס\"ז דבשעת הסכנה נאמן לומר אבד פרוסבול דחד דינא אית להו משום דפסק שם בפי' כדעת אביו הרא\"ש ז\"ל דאף בלא סכנה אדם נאמן לומר אבד פרוסבולו כרב וכר\"נ דלא שביק היתרא כו' אבל דברי הכ\"מ צל\"ע דהטור כתב שם בשם בעל עיטור שאין הלכה כר\"נ אלא סתם משנה שאינו נאמן וכן דעת הרי\"ף עכ\"ל ואי כדעת הכ\"מ וכמ\"ש אף דהל' כסתם משנה עכ\"ז נאמן גם עתה שלא לחלק בין זמן לזמן ועוד קשה לשטת הכ\"מ דהרמב\"ם ס\"ל אף שעברה הגזרה נאמן שלא לחלק בין הזמנים למה לי' להרמב\"ם שם פ\"ט מה\"ל שמיטה הל' כ\"ו גבי הא דנתבע אומר מלוה יהב לי אצלי והתובע אומר לא כי אלא הקפת חנות שהתובע נאמן במגו דבעי אמר פרוסבול הי' לי ואבד וסיים הרמב\"ם וכתב שכיון שתקנו רבנן פרוסבול חזקה היא שאין אדם מניח דבר המותר ואוכל דבר אסור עכ\"ל תיפוק לי' דבלאו ההוא חזקה הוא נאמן דהא מסכנה ואילך אף שעברה הסכנה אפ\"ה נאמן בכל עת ובכל שעה שלא לחלק בין הזמנים ואפשר ליישב דהרמב\"ם ז\"ל מיהב טעמא אף במקומות שאין כותבין פרוזבול אלא שמוסרין מלי' כמ\"ש הרמב\"ם שם הל' כ\"ז וכאשר אבאר לקמן בס\"ד דעתו בזה או י\"ל עפ\"י מ\"ש הב\"י בשם בעל התרומה למה נאמן במגו הא הוי מגו להוציא עיין שם לתרץ קושי' זו כתב הרמב\"ם שם חזק' היא שאין אדם מניח דבר המותר כו' ואז חזקה מסייע למגו אף להוציא תיתי לי שאמרתי זה במושכל הראשון והראוני התלמידי' שגם הגאון בעל או\"ת כ\"כ ושמחתי או י\"ל קרוב לזה עפ\"י מ\"ש הסמ\"ע סימן ס\"ז ס\"ק נ\"ה ולא דמי למ\"ש הט\"ו סימן ס\"ז ס\"ק נ\"ה ולא דמי למ\"ש הט\"ו סימן ס\"ו סי\"א דאין אדם נאמן לומר שטר קנין הי' לי וכתוב בו קני לך איהו כו' דש\"ה דלאו בידו הוא כו' אבל כאן שהשט\"ח ודאי שלו ובדידי' תלי' מלתא למסור לב\"ד מסתמה עשאו ומש\"ה כתבו הט\"ז שנאמן לומר תנאי בי' כו' במגו אבל בלא מגו מטעמא דתנאי לא הי' נאמן כיון דלא בדידי' לחודי' תלי' מלתא עייש\"ה ולכך כתב הרמב\"ם נמי מטעמא דחזקה שאין אדם מניח דבר המותר כו' לידע ולהודיע דבר התלוי בדידי' נאמן ובזה תירצתי קושית הראשונים מהרמב\"ן והריטב\"א והר\"ן ז\"ל למה תקן הלל פרוסבול הא אף במתנה בשעת הלואה ע\"מ שלא תשמיטני בשביעית סגי ולפמ\"ש ניחא דהתנאי תלי' ביד אחרים ואינו נאמן ולכך תקן פרוסבול תלה בדידי' בלי לוה אמנם לשטת הרמב\"ם ז\"ל א\"א לומר כן דלכך נאמן בעבור שהוא בידו דהא הרמב\"ם ס\"ל שם הל' י\"ז דאין כותבין אלא חכמים גדולים ביותר כב\"ד של רב אמי ורב אסי כו' אבל שאר בת דינן לא ועיי\"ש בכ\"מ א\"כ אפשר להתברר ועיין במרדכי פ' השולח בפלפול בין ר\"י מפריש לר\"ח עייש\"ה.",
            "אך כבר כתב הראב\"ד ז\"ל על דברי הרמב\"ם הנ\"ל שדבריו סותרין זא\"ז ואבאר תחלה דעת הרמב\"מ בס\"ד אמרו (בגיטין ל\"ו א') שראה את העם נמנעו מלהלות מאי זא\"ז ומאי את העם ולכך אמרתי בלמדי מסכת גיטין עם תלמידי שהבקיאים בדיני שמיטה לא הי' צריכין שום תקנה כי בקל אפשר להם להפקיע עצמם משמיטה שימסרו שטרותיהם לב\"ד או להתנות שלא תשמטנו בשביעית וכיוצא בהן אלא המון עם לא בינות לא ידעו כדת מה לעשות וזהו שדקדקו ראה את העם נמנעו מלהלוות זא\"ז ר\"ל ע\"ה לחברו ע\"ה שאינם יודעי' היתר והי' מונע' מלהלוות זא\"ז ולכך תקן הלל פרוזבול אבל היודעים ובקיאים בדיני שמיטה לא הי' צריכין שום תיקון המה ידעו אופנים להפקיע איסור שביעית ובזה תירצתי רבנן דבי רב אשי דמסרי מילי להדדי ור' יונתן מסר מלים כו' ופירש\"י בלא כתיבת פרוזבול אלא כך אמרו כו' עכ\"ל וקשה איך עלה על לבם לבטל דברי הלל הזקן ולהקל והרא\"ש ז\"ל הרגיש בזה וכתב דסמכו על רב נחמן דאמר אימא מלתא אע\"ג דלא כתוב כמ\"ש דמי כלומר אעפ\"י שלא כתוב אלא אמרו בע\"פ עיין שם ואיכא למידק קצת דהא לא מצינו שעשה כן ר\"נ למעשה אלא בקש לעשות ולא עשה ועוד ק' על ר' נחמן גופי' איך רצה לעקור תקנת הלל אבל לפמ\"ש לא רצה הלל אלא לתקן ע\"ה ולא לתלמידים היודעים דיני שמיטה אם כן לרבנן דבי רב אשי וכיוצא בהן לא תקן הלל כלל ובזה יש ליישב קצת דאמר רב נחמן אקיימנה ופריך הש\"ס הא מיקם וקאי ומשני ה\"ק אימא בו מלתא אע\"ג דלא כתוב ככתוב דמי וק' הא עדיין אינה מקיימת דהא הלל תקן פרוסבול ואיהו קאמר אע\"ג דלא כתוב כו' ולפמ\"ש ה\"ק אקיימנה תקנתי' כי כל כוונת תקנתי' היתה לע\"ה שאינם בקיאים בדיני שמיטה אימא מלתא דלא יהיו ע\"ה נכשלים דאע\"ג דלא כתוב ככתוב דמי ופירש\"י אושיב ב\"ד ואתקין דסתם מלוין יהי' כמוסרין לב\"ד כו' ונקט סתם מלוין לא נקט דמלוין יהיו כמותרין לב\"ד כו' אלא ר\"ל תקנתי' דע\"כ שאינ' יודעים בטיב שביעית והיינו סתם מלוין ואם כן שפיר קאמר אקיימנה דהא גם תקנת הלל היא משום ע\"ה ומעתה מדוקדקי' דברי הרמב\"ם פ\"ט מה\"ל שמיטה הל' כ\"ז שכתב ת\"ח שהלוו זא\"ז ומסר דבריו לתלמידיהם ואמר מוסרני לכם שכל חוב שיש לי שאגבנו כ\"ז שארצה א\"צ לכתוב פרוסבול מפני שהיו יודעים שהשמטת כספי' בזה\"ז מדבריהם ובדברים בלבד היא נדחת כתב הראב\"ד א\"א דבריו סותרי' זא\"ז עכ\"ל וכוונת הראב\"ד פשוטה אחרי שהרמב\"ם כתב שם הל' י\"ז אין כותבין פרוסבול אלא חכמים גדולים ביותר כב\"ד של ר\"א ור\"א כו' איך כתב כאן שמוסר דבריו לתלמידים ועיין מ\"ש הכ\"מ ועוד מנא לי' להרמב\"ם לחלק בין יודעים ללא יודעים יען זה הדבר אשר דברתי דהלל לא תקן אלא ללא יודעים הם צריכין לכתוב פרוסבול וצריכין ב\"ד חשוב אבל ת\"ח בעצמן א\"צ פרוסבול וא\"צ בד\"ח ודי במסירת מלי'.",
            "ומעתה לפ\"ז אפשר לדעת הרמב\"ם אם טען הנתבע ברר דבריך לפני איזה ב\"ד עשית פרוסבול או מסרת מלי' הדין עמו אע\"ג דבגוף הטענ' אבד פרוסבול או מסר מלי' נאמן התובע היינו במקום שאין הב\"ד זוכרי' אבל אם הב\"ד מכחישין אותו להדי' ואומרים שקר הוא לא הי' לפנינו כלל פשיטא דלא מהימן כמבואר ביש\"ש סימן מ\"ו אם כן בנדון דידן אף אם יברר הדיינים הוא קרוב שני בשני אבל גם בזה צריך להתיישב אם קרוב פסול לב\"ד של פרוסבול או של מסירת מלים הנה לשטת הרמב\"ם ז\"ל פ\"ט מה\"ל שמיטה הל' ט\"ו דאין הפרוזבול מועיל אלא לשמיטת כספים בזה\"ז שהוא מד\"ס אבל לשמיטת של תורה אין הפרוזבול מועיל בה ופשוט וברור דהרמב\"ם ס\"ל שטת אביי בסוגיא דהלל תקן לשביעית בזה\"ז ואליבא דר' דמדאורייתא אינה משמטת ורבנן עבדו זכר לשביעית שתשמט ואפילו לרבא דאמר הפקר ב\"ד הפקר אינו אלא לתרץ מי איכא מידי דמדאוריית' לא משמטת ותיקנו רבנן דתשמט ע\"ז משני רבא כיון דאין זה להוציא ממון הפקרוהו רבנן אבל אם שמיטת כספים דאוריית' לא אמר רבא דמכח הפקר ב\"ד הפקר להוציא מידו וכן הוא שטת תוספות בסוגיא (גיטין ל\"ו א') ד\"ה מי איכא מידי ואינו כן שטת רש\"י והוא שטת הראב\"ד שם אלא אפילו אי שמיטת כספים בזה\"ז דאוריית' אפ\"ה מפאת הפקר בד\"ה מוציאין מיד הלוה ורבא קאי לתרץ קושי' הראשונה מי איכא מידי דמדאורייתא משמטת שביעית והתקין הלל דלא משמטא הנה הקשיתי לשאול לשטת רש\"י ז\"ל וכי ס\"ד דאביי לא ס\"ל הפקר בד\"ה ונראה הנה ר' יצחק ור' אליעזר פליגי (שם ל\"ב ו') מנין שהפקר בד\"ה חד יליף מהך קרא וכל אשר לא יבא לג\"י יחרם כל רכושו וחד יליף מאלה הנחלות מה אבות מנחילין את בניהם כו' ונראה דבהא פליגי מאן דיליף מאשר לא יבא יחרם כל רכושו נשמע דהב\"ד יכולין להפקיע מזה אבל לא לזכות לאחר טרם שבא לידו ומאן דיליף מה אבות מנחילין לבניהם נשמע דב\"ד יכולין להפקיר מזה ולזכות לזה אפי' לא בא לידו דומי' דאבות מנחילין לבניהם ועיין בחדושי הרשב\"א לגיטין אמור מעתה בהא פליגי ודאי גה אביי ס\"ל הפקר בד\"ה אבל לא לזכות לאחר ויליף מאשר לא יבא ורבא ס\"ל הפקר בד\"ה אפילו לזכות לאחרים דיליף מה אבות מנחילין ובזה חזיתי ובארתי דברי הרמב\"ם ז\"ל מה\"ל סנהדרין פ' כ\"ד הל' ו' והרי הוא אומר בעזרא וכל אשר לא יבא לשלשת ימים וגו' יחרם כל רכושו מכאן שהפקר בד\"ה עכ\"ל וילה\"ק למה מביא הרמב\"ם הפסוק מעזרא ולא פסוק המוקדם מיהושע מאלה הנחלות וגו' אמנם הרמב\"ם לשטתי' דס\"ל כאביי דלא אמרינן הפקר בד\"ה להוציא ולזכות לאחרים דס\"ל שמיטת כספים בזה\"ז אינו אלא זכר לשביעית (דוק במה שכתבתי כי קצרתי קצת) ואי אמרינן דלא עבדי אלא זכר ולהחזיק אפשר אפי' אחד מן הדיינים הוא קרוב נמי כשר ובר מן דין ראיתי בס' או\"ת סי' ס\"ז ס\"ק כ\"ג בתומים נסתפק הואיל והוא דרבנן אם יכולין הדיינים להיות קרובים ללוה עיי\"ש ועיין ב\"י סי' הנ\"ל דפרוזבול אסורא הוא ועיין הרע\"ב ובתוס' י\"ט פ' י\"ד ממס' שביעית משנה ד' ועיין מג\"א א\"ח סי' תר\"צ ס\"ק כ\"ב.",
            "ואפילו אם לא עשה פרוסבול כלל כדאי' הגדולי' לסמוך עליהם ז\"ל תשובו' מהרי\"ט חלק שני סי' קי\"ד שאלה ילמדנו רבינו דין השמטת כספים בזה\"ז ולענין הלכה כיצד יתנהגו הדיינים בעיר הזאת קונסטאנטינה ושכרו כפול מן השמים תשובה הנה זאת חקרנוה כן היא ושאלנו לנתיבות עולם ומקדשי' אשר בארץ החיים המה דור דור ופרנסין וידענו שכל חכמי הדורות היו מורים ובאים לגבות חובותיהם אחד מלוה בשטר ואחד מלוה ע\"פ ואם הי' שום חכם רוצה להפקיע חובו שעברה עליו שביעית ובני הדור היו משתקין אותו בנזיפה ואעפ\"י שמשורת הלכה השמטת כספים נוהגת מדבריהם בכ\"מ מ\"מ ראינו בכל המקומות הרחוקי' אשר שמענו שמעם מפי סופרים ומפי ספרים שאינן משמיטין וגם לא נהגו לכתוב פרוסבול ור\"ת ז\"ל כ' פרוסבול בימיו בארצות פרובינצה והבאים אחריהם לא עשו כן ובארצות ספרד צווח הרא\"ש ז\"ל ככרוכי' על השמטת כספים ולא אשגחו בי' ואעפ\"י כן לא הי' סותר מנהגם כל ושוב מצא טעם לדבר הצעיר יוסף בכמהר\"ר משה מטראני זצלה\"ה עכ\"ל ועיין כנסת הגדולה סי' ס\"ז בהגהות לב\"י אות ח' בשם הרבה גדולי' בתשובותיהם שאינו מועיל טענת שמיטה גם הגאון בעל ת\"ה כתב די\"ל מדינות הרחוקות מא\"י כמו ארץ אשכנז ואגפי' לא היו בכלל גזרת חז\"ל לקבוע שמיטת כספים כמ\"ש הר\"י בתוס' לענין חיוב מעשרות והגאון בעל או\"ת בסי' ס\"ז בתומים ס\"ק ב' האריך שאין במצוה זאת מפאת א\"י ובכל אריכות דבריו אינו מדחה דברי ת\"ה עכ\"פ אתקש שמיטת כספים לשמטת קרקע ושם שמיטה אחת היא דתרווייהו בקדושת שביעית כמבואר בהרא\"מ ריש פ' מקץ ועיין ביש\"ש פרק השולח סי' מ\"ג ועיין במהרי\"ק שורש צ\"ב כללו של דבר במקומות שאין מכריזין והמון עם אינם יודעים כלל משמיטת כספים נאמר למעלה פסק מהרי\"ט וביותר גדולי קדמונים ואף במקום שמכריזין כמו בק\"ק פראג נאמן המלוה דלא שביק היתרא כו' ומכ\"ש במלוה בעיסקא ועיין שם באו\"ת סעיף ג' כ\"ז נלע\"ד להלכה ולא למעשה עד אתיישב עוד כי טרידנא כעת טובא ידידו ואוהבו כל הימים. ה\"ק אלעזר פלעקלס."
        ],
        [
            "בע\"ה יום א' י\"ז טבת תקסד\"ל פראג. שלום טובה וברכה עד בלי די לכבוד אהובי הרבני המופלג מוהר\"ר זלמן צערקיויץ מורה הוראה בק\"ק קירכבערג יע\"א.",
            "מכתבו קבלתי ליל ש\"ק הסמוך העבר על אשר בקש מני כו' ועד\"ת אשר שאל מני בעניני פאבריקען של ישראל במלאכת שבת ע\"י אינו ישראל אין להקל ברשות ישראל כלל וכך הורו רבותי אמנם ברשות א\"י ולהיות ישראל יושב ומשמר שם יש להקל אם אינו עושה שום התעסקות שמה זולת להשגיח שלא יגנבו כדעת הט\"ז ס\"ס רמ\"ד וכ\"מ פשט גמרא ורש\"י (עירובין ל\"ט א') ולשון ש\"ע א\"ח סי' ש\"ו סעיף א' ועיי\"ש במג\"א סק\"א וס' ש\"ז ס\"ק י\"ג ואף שאינו כן דעת הלבוש בא\"ח סי' רמ\"ד ומג\"א שם ס\"ק כ' ובסי' ש\"ז ס\"ק ל\"ג אמנם כבר נהגו להקל כדעת ט\"ז וכ\"כ בעל פרי מגדי' וכן נראה מספר אלי' רבא ועיין.",
            "ועל אשר האריך מעלתו על ש\"ע י\"ד סי' קפ\"ה הי' משמש עם טהורה כו' ותמה אם יתמהמה עד שימות האבר הא יש לחוש שיוצא זרע ויהי' בנו בן הנדה הפגום או אם אירע כך בשאר עריות יהא בנו ממזר והאריך וצדד אם הוא באופן שיש לחוש לזה אפשר מוטב להוציא אבר חי תמה אני מאד על מעלתו והס לא להזכיר (הנה מלבד שהדעת נותנת אם ישהם בלא דישה וכובש מעינו לא יזרע ולא יצמח) איך שגה בזה וכי אומרים לו לאדם חטא חטאה גדולה עון כרת החמור כדי שיזכה בנו שלא יהי' פגום ואפילו אם יהי' בנו ממזר ודאי לא נאמר לאב שיהי' עובר על איסור כרת בשביל שלא יהא בנו ממזר הא על יציאת אבר חי ענוש כרת כמו על הביאה ובאמת דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ואין אפי' חשש הבחנה בזה כלל לא משום פגום ולא משום ממזר לא משום פגום כמבואר בארוכה בשלטי גבורים (הנדפס אצל אלפס וק' עלי להעתיקו) ולא משום ממזר כי ממ\"נ אם היא יושבת תחת אישה תולין רוב בעילות בבעל והולד כשר ואם אינה תחת אישה בודאי צריכה פרישה ג\"ח ועיין באה\"ע סימן י\"ג סעיף ו' בהג\"ה וסעיף ח' ועיין ט\"ז י\"ד סימן קנ\"ו ס\"ק י\"א ועיין ב\"ש אה\"ע סימן ד' ס\"ק ט\"ו והאריכות בזה הוא ללא צורך ונסתרו כל דברי מעלתו וחלילה להמציא בזה לפרוש באבר חי ולהקל בעון כרת רחמנא ליצלן וצל\"ע מדוע השמיטו הפוסקי' בש\"ע אה\"ע שגם בשאר עריות אם פי' בקישויו שחייב כרת כי פשוט וברור שאין חילוק ביניהם וכמו שכתב הרמב\"ם להדיא פרק ד' הלכה י\"א מה\"ל אסורי ביאה וה\"ה בשאר עריות ויש ליישב ולרוב טרדותי קצרתי אם ימצא מקום שאוכל לעמוד על ימינו ולהושיע יודיעני והנני לטובתו. ה\"ק אלעזר פלעקלס."
        ],
        [
            "בע\"ה יום ל' כ\"א אלול תקנא\"ל בק\"ק פראג. שילהי דקייט' ברכות יעטה כבוד אהובי ידידי הבח' המופלג ומושלם כ\"ה זלמן מיץ שי'.",
            "מה ששאלני ידידי שי' שמבואר באחרוני' בי\"ד סימן קפ\"ד בשם תוספות שאסור לשמש עם האשה כשהיא ישנה כדאיתא בנדרים וכן הוא באמת בתוספות (נדה י\"ב א') וכתבו להדי' כדאמרינן (נדרים כ') עיין (בנדרים כ' ב') בבני תשע מדות בני שכרות ופי' הרא\"ש אם הוא או היא שכורי' ואין כוונתם שלימה ובלא דעת נפש לא טוב עכ\"ל גם רבותינו בעלי תוס' פי' כן ודעת לנבון נקל דכ\"ש הוא אם היא ישנה לגמרי ובכלל מה שדרשו ז\"ל (עירובין ק' ב') על פסוק גם בלא דעת נפש לא טוב וכן מורה לשון רבינו הגדול הרמב\"ם בה\"ל דעות הל' ד' וז\"ל ולא יהיו שניהם שכורים ולא עצלנים ולא עצבונים ולא א' מהם ולא תהי' ישנה ואנוס אותה והיא אינה רוצה אלא ברצון שניהם עכ\"ל ופשוט לכל משכיל כל מה שהוסיף משה מדעתו הוא בכלל שכרות וסיים אלא ברצון שניהם דאל\"כ הוו בכלל גם בלא דעת נפש לא טוב שדרשו ז\"ל בעירובין הנ\"ל אמנם במס' כלה אחרי שמנו בני שכרות אמרו שם י\"א אף בני ישנה משמע שהוא מדה אחרת ובני שכרות גרועים יותר ואפשר בש\"ס של תוס' הי' גם כן הגירסא במסכת נדרים י\"א כמו במסכת כלה והנלע\"ד כתבתי וכמה שנויים בין מסכת נדרים למסכת כלה עייש\"ש ומהמון טרדות אגודות אגודו' כידוע לא אוכל להאריך כעת הכ\"ד הדורש שלומו. ה\"ק אלעזר פלעקלס."
        ],
        [
            "בע\"ה יום השלישי ר\"ח ניסן תקסד\"ל פראג לק\"ק פראנקפורט דמיין.",
            "חורפי לן שדיר ראב\"ד אומר מקודש ותדיר צי אדיר יגדיל תורה ויאדיר כבוד אהובי ידידי המצוין במדע והרעיון כהן גדול לאל עליון הרב הגאון המופלג בתורה ויראה מוהר\"ר מאיר נתיבו יאיר נתיבות החיים והשלום יחדו יהיו תמים כל הימים אוכי\"ר.",
            "הנה זה ימים כבירים כו' יען שלא יאמר מעלתו הרב נ\"י את אמרת תני' דמסייע לך אטו לא ידענא דשפיר קאמינא אשיב על מקצת דבריו להשתעשע עמו מה שהמציא מ\"ו הגאון נ\"ע בנ\"ב חלק י\"ד סי' נ\"ה דלכ\"ע והזרתם דרשה גמורה והני תנאי ואמוראי דס\"ל וסד\"ר אם כבר עברה וסתם ולא ראתה שוב ל\"ל למפרע חזקה אב\"ב כי נגד חזקה זו איכא חזקת טהרה אבל אם מצאה טמאה דליכא חזקת טהרה ודאי טמאה למפרע מדאוריית' מפאת חזקה אב\"ב והיא בתוקפה ככל החזקות והני תנאי ואמוראי דס\"ל וסד\"א אפילו מצאה טהורה טמאה דחזקה אב\"ב עדיפי המה דברים של טעם ודעת קדושים אך מ\"ש לתרץ בהמצאה זו קושי' תוספות (נדה ט' א') ד\"ה הא ליכא חרדה כו' דשפיר פשט הש\"ס דלעול' החרדה מסלקת אפילו למ\"ד וסד\"א דהרי למ\"ד וסד\"ר אם ראתה למפרע היא טמאה מדאורית' ואפ\"ה החרדה מסלקת יויש\"ה אין לשון התלמודא סובלת דנקט אלמא וסד\"א גם תוספות רשמו קושיתם וציינו על עלמא וסד\"א ולכך הוכרחו לפרש דסמיך ארישא כו' ובאמת אביעתו נפשטת אפילו וסד\"ר דהא אם כבר ראתה היא למפרע טמאה מדאורייתא ואפ\"ה החרדה מסלקת כשטת מ\"ו הגאון נ\"ע ובזה תירצתי קושית המהרש\"א אמאי הקשו תוספות על פרק כל היד ולא אהך דהכא למאי שתירצו דסמיך ארישא עכ\"ד דהא כאן אינו רוצה למפשט דוסד\"א כי אפילו למ\"ד וסד\"ר אפ\"ה נפשטת דחרדה מסלקת אף בדאוריית' ולא נקט הכא וסד\"א אלא משום משמעות דרישא משא\"כ לקמן דפ' כל היד דרצו להוכיח מר\"מ דס\"ל וסד\"א ודוק ועכ\"פ לשטת מורי הגאון המנוח נ\"ע אפילו למ\"ד וסד\"ר אם כבר ראתה ודאי למפרע טמאה מדאוריית' וסמוך לוסתה שמא תראה ודאי אסורה מן התורה ומביא סעד לדבריו שפשט לשון הרמב\"ם פ\"ח מה\"ל א\"ב הל' י\"ב משמע שהוא מן התורה יעויש\"ה אם כן בעלה הבא עלי' אחר עברה עלי' עונת וסתה ולא ידע אם טהורה היא אם טמאה היא הוא בספק תורה ואיך להקל בסברא זו שאם ראתה היתה עשתה כל התחבולות שלא להכשיל בעלה בבואו מן הדרך באופן שקושי' הכ\"מ שם הל' טי\"ת חזקה ועצומה ועוד לסברתו מה צריך הש\"ס לאוקי הברייתא (שם י\"ב א') דחמרין ופועלין בתבעה דאינו מרווח כ\"כ (ועיין בהר\"ן הנדפס אצל הרי\"ף) לאוקי בשיש לה וסת והיא רמי נפשה בין ערה ובין ישנה כסברת מעלתו הרב נ\"י אמנם גברא רבא אמר מלתא כו' אין מזה סתירה שהש\"ס שקיל וטרי שם אליבא דשמואל דס\"ל וסד\"א כמבואר (שם ט\"ז ע\"א) ומ\"ש מעלתו הרב נ\"י לפי מה דאוקי ר\"ז כ\"ע וסד\"א (שם שם) ה\"ל לרב למנקט רבותא טפי אפילו אם מצאה טהורה טמאה אם לא בדקה כשעור וסת י\"ל משום שמואל נקט לה דס\"ל אפילו בדקה כשעור וסת ומצאה טהורה טמאה הואיל ולא בדקה בשעת וסת ממש ולא יאמ' מעכ\"ת דחוי קא מדחינא לי' גם הר\"ן שם כתב כה\"ג מה דקאמר רב בדקה לאו למימרא שצריכה בדיקה אחר וסת אלא משום שמואל בעי למימר אפילו בדקה כו' הכ\"ד הכותב ביד כהה ודש\"ת. ה\"ק אלעזר פלעקלס."
        ],
        [
            "בע\"ה דאברושקא י\"ג ניסן תקס\"ל מפרי תנובת מחסה שדי יתענג לתפארת משוש נצח אדוני הרב המאה\"ג המהולל ברוב התשבחות מרכיב תורת אל על כנפי המדע כו' המפורסם בחבוריו הנחמדים החריף ובקי בחדרי תורה החכם השלם והכולל כבוד שמו המפואר מוהר\"ר אלעזר פלעקלס נ\"י.",
            "מכתב כבוד אדוני הרב החכם השלום נ\"י הגיעני נכון כו' וכשמן הטוב המשמחיה נפש בן צוף טעם דבריו אותי שמחו ויען ראיתי מתוכו שעודנו על קו המנוחה והשלום וכה יתן וכה יוסיף ה' לו ולצאצאיו עדי נצח עתה באתי כו' והנה על מ\"ש אדוני הרב השלם נ\"י שכשר הוא להעיד כמבואר בשו\"ת שבו\"י תמה אני על רוחב שכלו ועל רוב בקיאתו שנעלם מאתו דברי הר\"ן בפ' שבועות העדות על המשנה והם יודעים לו עדות עד מפי עד או שהי' אחד מהן קרוב כו' דמבואר שם דאפילו קבלוהו והאמינוהו או הכשירוהו לעדות אינו יכול להעיד וע\"כ צ\"ל לדעת הר\"ן דבכלל ברחוקי' ולא בקרובים נכלל גם קרוב שהכשירוהו ולכן מסיק הס\"ס דאינו נוהגת אלא בראוי להעיד לא אתי אלא לאפוקי מלך ומשחק בקוביא ואי לאו דתנן בהדי' במשנה ולא בקרובים היינו ממעט מראוי להעיד גם קרוב כו' כדעת הב\"י והסמ\"ע בכוונת הטור ויעיין ב\"ח סימן כ\"ח ולפ\"ז נלע\"ד דאזלא לה הראי' ברורה מהרב בעל שב\"י ז\"ל וגם ראיותו מפ' הכונס לענ\"ד לפי מה שהוכיח המרדכי בפ' הגוזל בתרא מהאי בר ישראל דידע סהדותא לעכו\"ם כו' דתרי קרובים לא חשיבי אלא כחד דהא בדינינו מוציאין עפ\"י הקרובים הובא ב\"י שם אם כן מה שתירץ הש\"ס שם בהכונס אלא בחד ה\"ה בתרי קרובים ולדעת הר\"ן והרמב\"ן אף בשהכשירוהו י\"ל דלא חשיבי אלא כחד ולק\"מ.",
            "ואפשר לדינא צ\"ע אם נתנו חרם והכשירוהו לקרוב אף לדעת הרא\"ש והרשב\"א בתשובה דלא חל החרם על הקרובים מ\"מ אם הכשירוהו יש לצרף דעת הראב\"ן הובא במרדכי ובב\"ח שם אולם באמת לא אוכל כעת לעיין היטב כי טרידנא טובא וכתבתי רק מה שנ\"ל בהשקפה הראשונה ולפום רהיטא וסמכתי על גדול מעלת המעיין ויעיין כבוד הדרת מעלתו נ\"י באו\"ת סימן כ\"ח שהוכיח בכוונת הטור דבא למעט מראוי להעיד אף קרוב שהכשירוהו והי' בהעלם דבר מהרב בעל שבו\"י ז\"ל גם הרמב\"ן גם הירושלמי והתוספות י\"ט הוכיח שגם דעת הר\"ע והרמב\"ם כן ואם שגיתי הוא רחם יכפר עון וכולי שלוחה למזכרת אהבה ואחוה לאלקי מרום יתן את שאלתו יאריך ימיו ושנותיו כלבבו כסא מעלתו ירום עד שמים ובחג הבע\"ל ירבה שמחתו כנפשו וכנפש אוהבו הנכסף לטובתו והדורש שלותו לטוב לו כל הימים וואלף ווערטהיימער ושפעת נצח וישע עליון לכל המסתופפים בצל כבודו.",
            "תשובה בע\"ה יום א' כ\"ה ניסן תקס\"ל פראג. להחריף המופלג בתורה הנגיד החכם השלם בכל מעלות ומדות המפורסם לשבח מו\"ה ווואלף ווירטהיים נ\"י לנצח מעיר ווינא בדאברושקא.",
            "קול דודי הנה זה בא אחרון של חג האביב וברכתי ברכת הנהנין על החביב האח חמותי ראיתי אור נוגה לו מסביב הטיב אשר דבר כבודו הרמה נ\"י אפילו הכשר קרובי' או פסול לעדות מ\"מ הואיל מדאורייתא אינו בכלל עדות לא ישא עון אם לא יגיד וכן דעת הרמב\"ן והרשב\"א והירושלמי מסייען וכן דעת בעל תוס' י\"ט לשטת הרמב\"ם פ\"ד מי\"א משבועות וכ\"ז נעלם מבעל שבו\"י סי' קמ\"ו וכבר הרגיש בעל או\"ת סי' כ\"ח ס\"ק ב' אמנם מה שפלפל כבודו בחכמה באורחא חריפא מה דמסיק הש\"ס (ב\"ק נ\"ו א') אלא בחד ה\"ה בתרי קרובים לא חשיבי אלא כחד ובזה אזלה ראי' שני' מבעל שבו\"י שם אהובי ידיד עליון מה דמסיק התלמודא אלא בחד פירש\"י שמחייבו שבועה כו' פי' לכך אפי' חד חייב בד\"ש וז\"ל הרב אלפסי והיודע עדות לחברו ואינו מעיד לו ואפי' בחד סהדא משום דמחייבין אפומי' שבועה דאורייתא ויעויין בנ\"י שם ובזה עדיף עד אחד ממאה עדים קרובים כי עד אחד מחייב שבועה דאוריית' ועדים קרובי' לא שמענו מעולם שמביאים לידי שבועה דאוריית' ויעויין במהרי\"ק שרש פ\"ז הן אמת לענין שבועת היסת כ' התה\"ד סי' ש\"ח אחרי שהיא תקנתא דרבנן לא פסלו קרובים אם הם נאמני' לתובע ויעון בהגהות רמ\"א ח\"מ ס\"ס ע\"ה אך הסוגיא משבועה דאורייתא קא מיירי וכן בהרי\"ף להדיא ופשוט הוא ואיך עלה על שכלו הצח במה דקאמר התלמודא אלא בחד היינו נמי תרי קרובים דכהדדי נינהו נחזי אנן אם אינם מחייבים שבועה למה יתחייבו בד\"ש ובזה נסתלקה הראי' בעצמה שמביא בעל שבו\"י לכך לא אוקי הגמרא בשני קרובים והכשירוהו אחרי שקרובים אינם מביאים בשום אופן לידי שד\"א.",
            "והנה עמדתי על דקדוק אחד אשר לדעתי ראוי ליישבו והוא בב\"ק נשנית ברייתא זו היודע עדות לחברו כו' חייב בד\"ש (ובפסחים קי\"ג ב') נקטו היודע עדות כו' הקב\"ה שונאו שאינו משמע כ\"כ שיצא חייב בד\"ש ודומי' דאינך ונראה דשם בפסחים קא מונה ג' דברים שהמה במחשבת האדם ולא נודעים ואינם גורמים נזק, המדבר אחד בפה כו' והרואה דבר ערוה ומעיד בו יחידי מתנצל שכוונתו לפרסם הרשעים והיודע עדות בחברו ואינו מעיד ואומר בלבו שאין בעדות' תועלת אחרי שהוא קרוב וכי\"ב אשר עכ\"ז ראוי להעיד אף כי אין מוציאין ממון עפ\"י קרובים ופסולים מ\"מ ימנעו לפעמים בעלי הדינין והדיינין יחמיצו את הדין ויצא הדין לאמתו ויעויין במרד' ובאגודה ר\"פ שבועות העדות והקב\"ה לבדו הוא יודע מחשבות האדם אם הנה לשמים הוא שונאן משא\"כ בב\"ק שגורם נזק לחברו ויעויין בפני יושע שם ברש\"י ד\"ה אלא בחד אך תוס' (שבת י\"ג ב') ובהרא\"ש ר\"פ הי' קורא כתבו גם מלאכי השרת יודעים מחשבות האדם עכ\"ז יש ליישב ואין להאריך בדברי האגדה ואין משיבין עליהם.",
            "יען כ\"ז כתבתי לפי מה שעלה על מחשבתו הטהורה מה שכתבתי במכתב הראשון שאף אני כשר להעיד בזה כוונתי היתה על שו\"ת שבו\"י סי' קמ\"ו אבל אהובי ידיד עליון זה לא עלה על לבי מעולם רק על סי' מ\"ד שם שהוכיח דקרוב יכול לסמוך וכן האב יכול ליתן קבלה לבנו והאי מלתא עבידי לגלוי' יעש\"ה שמביא ראי' מתוס' (סנהדרין ה' א') ולענ\"ד ממקומו בגמרא הוא מוכרע דאמר נקטינא רשותא מאבא מרי כו' ורב מר' חייא דודו (אמנם מצאתי בשו\"ת הריב\"ש סי' רע\"א שר\"ל דמאי דקאמר רבב\"ח אנא נקיטנא רשותא מאבא מארי כו' כלומר שאמרתי לאבא מרי שיאמר לרב שיאמר לר\"ה ור\"ח שיאמר לרבי אבל מרבי גופי' נטל רשות' יעוש\"ה שסותר דברי אלה מפי עצמו ומפי ספרים) ואף דקא דחו הש\"ס במלתא בעלמא הוא דאוקים להו ר\"ל דלא מהני רשותא מא\"י לבבל אבל לא\"י ודאי מהני ואין בזה משום קורבא ולענין או\"ה הי' מהני רשותי' אפילו מא\"י לבבל ויעיין בתוספות שם ד\"ה דהכא שבט וכל דיני קרובים לא נאמרו אלא לענין ממון והאריכות בזה ללא צורך כי כל רז לא אניס לי' וגם הזמן קצר ורבו טרדותי כו' ולא אוכל לסדר סדר המערכה משמי' דגמרא ופוסקי' לכמותו י\"ב."
        ],
        [
            "ושלא להיות דברי כאגרת בלתי תפארת אימא מלתא זוטרתא מחדושי תורה שחדשתי בחג העבר וזהו הרא\"ש בפסחי' הביא הראב\"ן דחזרת כבשונות לא מהני בקדרות והק' הרא\"ש מסוגיא זבחים דמאי מקשה הש\"ס קדרות של מקדש כו' דלמא מטעם חייס כו' וע\"כ בחזרת כבשונות לא שייך חייס כו' והא דאמר רב ישברו כו' אבל במליי' גומרא לא מהני כו' פ\"ח כו' יעוייש\"ה ולענ\"ד ליישב שטת הראב\"ן מקושית הרא\"ש הנה לכאורה ילה\"ק על הרא\"ש דהקשה קדרות של מקדש אמאי אמר כו' דלמא משום דגזרינן דחייס הא כתבו תוספות שם זבחים דכל יום נעשה גיעול כו' היכא מבשל חטאת והדר מבשל כו' דגבי כלי מקדש אוקמי אדאורייתא כו' יעויש\"ה וכ\"ש שלא לשבר כ\"ח משום דמצינן גזרה דלמא חייס בכ\"מ אמרו דאין שבות במקדש מכ\"ש הכא דמצינן שלא גזרו בכלי מקדש אטו אינו מינו ואוקי אדאורייתא ושפיר פריך הש\"ס אלא בזה י\"ל דהרא\"ש הקשה ממ\"נ אי לא גזרינן בכלי מקדש דלמא חייס לא משני הש\"ס מידי אין עושין כבשונות בירושלים מ\"מ קשה אמאי ישברו למלינהו גומרי וע\"כ במקדש גזרו חייס כו' לא משני הש\"ס אין עושין כבשונות מ\"מ קשה אמאי ישברו למלינהו גומרי וע\"כ דבמקדש גזרו חייס כו' וע\"כ הרא\"ש הקשה ממ\"נ קיצור או סתירה.",
            "אבל אי קשיא על הרא\"ש הא קשיא לעולם קושי' הנ\"ל במק\"ע וא\"ל כנ\"ל הא תוספות מקשי' שם דלמא גז\"ה הוא כו' וע\"כ כתרוצם דפנים חדשות הוא ולא שייך גז\"ה דהוי כקדרה חדשה יעוייש\"ה לפ\"ש י\"ל להכי לא הוי במקדש מילא גומרי משום דס\"ל כקושית תוס' דהוי גז\"ה וגבי מלי' גומרי לא שייך תירוצם דהוי פ\"ח כו' כדכתב הרא\"ש לבדי' בפסחי' א\"כ קושי' הנ\"ל במק\"ע דלמא במקדש לא גזרינן דלמא חייס וא\"ל אליבא דאמת אמאי לא הי' במקדש מילא גומרי משום דלענין גומרי א\"ל גז\"ה כנ\"ל אלא די\"ל דל\"ל גז\"ה הוא וכסברת רש\"י ד\"ה אלא קדרות כו' יעוי\"ש בצ\"ק ובפ\"מ וא\"כ שפיר הוכיח אבל הראב\"ן י\"ל ס\"ל כשטת תוס' ודו\"ק כי קצרתי מאד ולתלמידי הארכתי בס\"ד אלא שצל\"ע על רש\"י דפי' דאקרא לא הוו קשה קושי' הגמרא דקרא כתיב גבי משכן כו' מ\"מ קשה אקרא אמאי ישברו אפילו במשכן למליי' גומרי ונהי דס\"ל סבר הרא\"ש ואה\"ע דלא חיישינן בכבשונות דלמא פקעי אבל במקדש למליי' גומרי מ\"מ אקרא קשה אמאי ישברו וליכא למימר גז\"ה דהא השתא כו' וצל\"ע זולת זה לא אוכל לתאר המחוגה ולדבר צחות כמשפט ידידו החפץ בכבודו יהי כזית ודש\"ת ה\"ק אלעזר פלעקלס וכל המסתופפים בגבול בנימן בצל צח פקודתי שלום לנצח אמן."
        ],
        [
            "בע\"ה יום כ\"א מרחשון תקמ\"ל גוטיין שלום לרבינו הגדול בדורו על ארבע כנפות ארץ אורו זיו התבל והדרו רבן של ישראל הודו והדרו רבן של ישראל הודו והדרו מוה' יחזקאל נשיא הלוים המקום יהי' בעזרו לעולם ועד לא יכבה נרו ועליו יציץ נזרו אמן.",
            "מכתב קדשו קבלתי והנני אומר אלף תודות ואחוה קידה חמש מאות וכולי ושאלה אחת אנכי שואל מאת רבינו הגדול והיא נחוצה אלי וזוהי הנה ימים לא כבירי' נפל קטט בין איש לאשתו וא\"א לעשות שלום ביניהם שידורו בכפיפה אחת ועמדו לפני הב\"ד והקציבו הב\"ד מזונות לאשה עפ\"י הדין כמבואר בגמרא וש\"ע ועתה נמצא להאשה מעות שנתורו לה מזונות זאת אומרת שקימצה מפיה שהיתה אוכלת כל ימי משך הקטט' חרצנים וזגים וסבלה רעבון ועמדו לפני ובית דיני לדין למי המותר הזה ורציתי לכאורה לומר לית דין זה צריך בושש ועכוב כלל שהמותר לבעל והדבר מפורש בטור ובהגהות רמ\"א אה\"ע סימן עי\"ן צמצמה והותירה מאלו המזונות של בעל והאחרונים לא כתבו מידי בזה יען דרכי לחקור על שרש הדבר כי נודע מ\"ש המהרש\"א ז\"ל בחי\"א פ\"ג דסוטה על מה שאז\"ל איזה מבלי עולם שמורה הלכה מתוך משנתן וכתב הוא ז\"ל כמו בדורות הללו שמורי' הלכה מתוך הש\"ע והרי הם אינם יודעים טעם הענין כו' וטעות נפל בהוראתם והרי הם בכלל מבלי עולם ויש לגעור בהם עכ\"ל.",
            "וראיתי מקור מקומו טהור בסוף פ' אעפ\"י ת\"ר מותר מזונות לבעל ולענ\"ד משם אין ראי' כי שם לא איירי מצמצמה והותירה אלא שנתותר ממילא כגון שהיא בטבעה אינה אוכלת כשיעור שקצבו חכמים לסתם נשים וכן נראה מדברי רש\"י שם להדיא וז\"ל כגון אשה שמזונות האמורים במשנתינו עודפים לה שאינה רעבתנת עכ\"ל ובזה הדבר פשוט שהמותר לבעל שהרי אין הבעל חייב לתת לה יותר ממה שצריכה דאינו מחויב לה אלא לזונה אבל אם צמצמה וסבלה דוחק יכולה היא שתאמר למענה היתה סובלת ואכלה לחם צר ולא למען אשר יזכה בעלה בזה וכן מצאתי מפורש בתוספות (נזיר כ\"ד ב') ד\"ה שקימצה עייש\"ה אמנם תוספות לא נחתו כמו שפירש\"י בכתובות הנ\"ל שאינה רעבתנית ופירשו שהוזלו המזונות ועכ\"פ מפורש שם בתוספות שאם צמצמה מפי' ולא אכלה כדי שובע דהאי מותר הוי ודאי דידה וא\"ל שתוספות לא כתבו כן אלא לתירץ רב פפא אבל לפי מה דמסיק אב\"א דאקני לה אחר כו' א\"צ לחלק בכך וכמו שנראה לכאורה מפירש\"י ד\"ה ואב\"א ז\"א דהרי משמעות לשון תוס' דהאי הוה ודאי דידה עכ\"ל הסברא פשוטה לקבל דלכ\"ע המותר שלה וכן כתב הר\"ן ז\"ל בפשיטות (נדרים פ\"ח א') על המתני' המדיר הנאה מחתנו כו' אומר לה הרי המעות האלו נתונים לך במתנה כו' וכתב הר\"ן דאי יהיב לה מזונות אצ\"ל לה כלום שאין לבעל זכי' בהן כו' שהרי אפילו נתן לה הבעל מזונות הקצובין לה וצמצמה והותירה אין הבעל באותו המותר כלום וכדאמר בפ' מי שאמר הריני נזיר בדקימצה מעיסתה כו' כו' עכ\"ל ודברי רש\"י ז\"ל בנזיר שם ד\"ה אב\"א דאי קימצתה מעיסתה אמרינן נמי מה שמקמצתה אשה של בעלה עכ\"ל צל\"ע מנא לי' לרש\"י הא דלמא האב\"א רוצה לומר גוונא אחרינא דמשכחת שיש להאשה ואין יד בעלה עלי' אבל אליבא דכ\"ע מה שקימצה היא שלה ואין לאישה חלק בה וכן מורה פשט אב\"א דלית פלוגתא בדין רב פפא וכן מלישנא דרב פפא משמע דזו הלכה מרווחת מה שקימצה לעצמה קימצה וכן נראה מדברי רש\"י כתובות ותוספות והר\"ן הנ\"ל ואפוש' פלוגתא למה לן ודוחק גדול לומר מה שכתב רש\"י דקימצתה מעיסתה אמרינן נמי כו' לאו הכוונה אמרינן נמי הכא אלא אמרינן בעלמא ק' היכא אמרינן כן אי כוונתו עלה ברייתא במסכת כתובות מותר מזונות לבעל משם אין ראי' כמ\"ש רש\"י שם להדיא וכמ\"ש תוספות בשמעתין דנזיר וכמ\"ש לעיל.",
            "ויותר אני תמה על הב\"י בסימן עי\"ן הנ\"ל שמביא על הטור שהוא ממה שאמרו מותר מזונות לבעל ומביא פירש\"י מכתובות ולא הרגיש שמרש\"י שם נרא' סתירה ולא עוד אלא שבבית יוסף יורה דעה סימן רכ\"ב מביא דברי הר\"ן מנדרים הנ\"ל שהדבר פשוט מה שקימצה קימצה לעצמה ואפילו אם נאמר פשוט כאשר נראה מדברי רש\"י בנזיר שדין זה תלוי בשני שנויים בנזיר ופסקו הטור והרמ\"א כאב\"א שם עכ\"ז אין להוציא ממון מיד האשה המוחזקת נגד תוספות והר\"ן והרש\"י במסכת כתובות ואחרי שהיום עת צאת הפאסט מפה והבטחתי לבעלי הדינן בכלות ד\"ו ימים מהיום אתן להם פס\"ד ואין העת מסכמת עמדי לחפש בספרים להוציא לאור משפטם ולהכריע במאזני צדק ובטוח אני באהבת הרב לתלמידו שישוב אלי בפאסט המוקדם ואם שגיתי לרוב מהירתי יסלח למשוגתי."
        ],
        [
            "עוד אחת אנכי שואל בטובו ובמדת ענותנותו כי אל מי מקדושי' אפנה הוא גדלני כאב מנעורי עד היום הזה והבן שואל לאביו והנה שאלה זאת איננה נחוצה כי כבר הוריתי להקל ואולי שגיתי אשא אל שמים ידי בצלותי ויסלח לי כי שגנה היא מעשה באשה אחת מנשי בני עירי שהיתה נדה והפסיקה בטהרה כדת של תורה והתחילה למנות שבעה נקיים וביום הראשון למנינה מצאה כתם אדום יותר מגרים ושאלה את פי והוריתי לה שהיא טמאה וצריכה ספירה חדשה וכן עשתה והתחילה למנות מספר הימים מיום מחרתו כדין וספרה יום יום ובדקה בכל יום כתק\"ח ומצאה טהורה וטבלה ושמשה ויהי בקר והנה האשה השכנה עמה מגרת ביתה זאת אומרת מה עשית כי טבלת בלילה העבר טעית בחושבנך ליל הבא הוא ליל טבילה ולא ספרת רק ו' ימים נקיים והאשה אומרת יפה חשבתי ימים שבעה וכדין ספרתי עכ\"ז באה האשה אלי נעצבת בקשת רוח ובפחי נפש מלאה דאבה ושאלה את פי כדת מה לעשות כי לבה נוקפה פן דברי חברתה אמת אף לפי דעתה אין לה שום ספק שכדין טבלה כדת ספרה כי דקדקה בתשבונה כי ספרה יום יום עד מלאות שבעה נקיים אעפ\"כ להורות לה אם צריכה טבילה אחרת ואם צריכה כפרה ועל מספר תעניתים אינם מקפידים במדינה זו כי זה יותר מחצי פרנסתם.",
            "לכאורה רציתי לומר שדינה כדין טעתה במנין יום אחר וטבלה ושמשה שנתבאר בי\"ד סימן קצ\"ו סעיף י\"ב כי בין לתירץ ר\"ה ב\"ח עירובין (ל\"ו א') שאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מן התורה ופירש\"י בד\"ה הואיל וכו' דיש לו טומאה מן התורה כו' עכ\"ל ה\"ה בכתמים דטומאות דמי להדדי ויעיין ברש\"י שם ד\"ה קסבר תחומין דרבנן ומכ\"ש לתירץ אחר דר' יוסי מחמיר בכל ספיקי אסורי דרבנן דאתחזק אסורא ודאי אשה זו בחזקת טמאה דרבנן מפאת הכתם שמצאה וזהו לדעת הש\"ך י\"ד סימן ק\"י אות כ' דקיימ\"ל כר' יוסי וכן נראה מתשובות הרשב\"א ואף שבעל מנחת יעקב בכלל ס\"ס אות ל\"ו חולק על הש\"ך בזה והאריך להקל היינו דוקא באיסור דרבנן דלית לי' עיקר מן התורה כמבואר שם אמנם לפמ\"ש הפר\"ח בכללי ס\"ס אות ט\"ו וט\"ז דאף באתחזק אסורא ספקא דרבנן לקולא וכי היכא דבתרי ספיקי בדאורית' מקלינן אף בדאתחזק אסורא ה\"ה בחד ספיקא דרבנן אפי' באתחזק אסורא ואפילו בטומאה קלה ספיקו טהור דקיימ\"ל כת\"ק דר' יוסי וכן דעת הרמב\"ם פרק יו\"ד מה\"ל מקואות הל' ו' ויעוי\"ש במ\"ל בארוכה דאפילו בדבר שיש לו עיקר מן התורה ספק דרבנן לקולא אף דאתחזק אסורא כמבואר במ\"ל בהלכות בכורות פ\"א הל' א' בסופו כללו של דבר לשטת הפוסקי' דס\"ס מהני לאיסור תורה אף באתחזק אסורא מהני בדרבנן בחד ספיקא אפי' אם נתחזק האיסור ואף שלכאורה נראה מתוס' (כריתות י\"ז ב') ד\"ה מדסיפא דאפי' בס\"ס מייתי אשם תלוי משמע דלא מהני ס\"ס באיסור תורה אי איקבע אסורא ה\"ה ספק אחד בדרבנן אי איקבע אסורא ומה נעמו בזה דברי רבינו הגדול בתשובותיו חלק אה\"ע ס\"ס מ\"ג ועיין מ\"ש הגאון בעל כרתי ופלתי סי' ק\"י ס\"ק למ\"ד ודבריו דחוקים ורחוקים ממרכז האמת דמוקי בשלשה חתיכות אשר לא עלה מעולם על כוונת תוס' יעיי\"ש ומה שהוסיף להקשות מהא דאמרינן בגיטין ובנזיר האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה ולא נודע אסור בכל הנשים דלמא קידש קרובתה וקשה הא איכא ס\"ס דלמא לא קידש כלל שום אשה ואת\"ל קדש דלמא לאו קרובת אשה שרוצה להנשא היא והניח בצ\"ע נעלם ממנו שכבר הקדימו בזה הט\"ז והב\"ש באה\"ע סי' ל\"ה ס\"ק כ\"ח ומה שסיים הב\"ש שם ולא מהני ס\"ס כזה באיסור דאוריית' עכ\"ל ר\"ל לשטת הר\"י אבל לשטת ר\"ה הוי שפיר ס\"ס ואין כאן מקומו.",
            "ולענ\"ד אף שתוספות במסכת כריתות מוקי בשתי חתיכות ובשתיהן כשיעור ויש גם כן ס' אם אכל כשיעור דאפילו בס\"ס מחויב אשם תלוי אפשר זה לשטתייהו דס\"ל כר' יוסי וכתי' רבא להחמיר אפילו בס' איסור דרבנן באתחזק ה\"ה בדאורייתא בס\"ס ויפה כתבו לחייב אשם תלוי אף על הס\"ס והרמב\"ם בה\"ל מקואות דס\"ל בטומאה קלה ספיקו להקל כת\"ק דר' יוסי ה\"ה באיסור תורה בס\"ס ולכך הרמב\"ם לשטתו בפ\"ח מה\"ל שגגות לא ס\"ל כדעת תוספות אלא דוקא על חד ספק תורה באתחזק אשם תלוי ולא על ס\"ס ועיין בתוספות י\"ט רפ\"ד דמס' כריתות ועיין בלח\"מ שם עכ\"פ לדעת הרמב\"ם והפר\"ח והמ\"ל יש להקל בספק איסור דרבנן אף דאתחזק האיסור גם יש לצרף קולת דעת הרב אב\"ד ודעת הרי\"ף אבל חלילה לי אף לעשות סניף בדעה הדחוי' לגמרי ויעיין בחדושי הר\"ן (נדה נ\"ה ב') לדברי אין קץ ובלא\"ה יש הרבה צדדים להקל אין עד אחד נאמן במקום שבעל דבר מכחישו ועל חברתה מלתא דלא רמי' ולא הוי דעת' ובנות ישראל כשרות הן ומסתמא דקדקה וספרה מספר הימים כהוגן והתורה אמרה וספרה לה ואז\"ל לה לעצמה ומסתמא עשאה כדרכה ומנהגה תמיד ורוב פעמים סופרת כמשפט והי' רוב נגד חזקת טומאה דרבנן וכה\"ג כתב הט\"ז בשלשה מקומות בא\"ח סי' פ\"ט סק\"ו וסימן תכ\"ב ובי\"ד סי' ס\"ט ס\"ק כ\"ד ואע\"ג דהש\"ך בנקודות הכסף חולק עליו דענין מליחה עסק גדול הוא והאיך אפשר ששכחה י\"ל כאן מודה דסומכין על רגילות ועפ\"י סברא זה מט\"ז דמה שאדם רגיל לעשות מחשב רוב אף שהוא נגד חזקת איסור דרבנן יש לפלפל הרבה לעומת המ\"ל פ\"א מה\"ל בכורות סוף הל' א' ואין להאריך גם רבינו הגדול נר\"ו בספרו נ\"ב חלק י\"ד סי' נ\"ג צדד עם סברת הט\"ז להקל ועפ\"י כל הסברות יחד ואח\"ז שכבר שמשה ויש חשש לעז פגם לולד אשר תלד הוריתי לה להקל שא\"צ לא טבילה ולא כפרה ואחרי שהיא אומרת שכדין טבלה ובזמנה טבלה צויתי עליה שתאמר לחברתה בפי' שאינה מאמנת לה ויעיין בי\"ד סי' קכ\"ז.",
            "ויש לי בזה מקום להאריך אלא שאינו מגדר דרך ארץ מתלמיד להרב מכ\"ש מתלמיד קטן תלמיד שאינו ותיק קנתן תביר שאין בו לא חמר חדית ולא עתיק לא גמיר ולא סביר הצעיר אלעזר פלעקלס."
        ],
        [
            "בע\"ה פראג ד' ב' דר\"ח כסלו תקמ\"ם לפ\"ק. שלמא בכפילא לכבוד אהובי תלמידי תלמיד ותיק קנקן חדית מלא עתיק הרב המופלא והמופלג חכים טובא וטוב נמי לדרשה נותן לב לכל דבר הקשה כבוד מוהר\"ר אלעזר נר\"ו אב\"ד ור\"מ בק\"ק גוטיין י\"ץ.",
            "מכתבך מן כ\"א העבר הגיעני אתמול ובשלומך שמחתי ובפרט בשלום תורתך והנה שאלתך שאלת חכם ראיתי והנאני מאד שנתת לב לעמוד על מקור הדבר ואפי' בדבר המפורש בש\"ע בלי חולק נתת לב לעורר והדין עמך שדבר זה שפסק רמ\"א באה\"ע סי' ע' ס\"ג בהג\"ה צמצמה והותירה מאלו המזונות הוא של בעל אף שלא נתעורר שום א' מהאחרונים להביא שום ספק בדבר וגם בטור פסק כן בפשיטות אין דברים הללו מוסכמים להלכה ובזה ודאי הדין עמך שממה שאמרו (כתובות ס\"ה ב') ת\"ר מותר מזונות לבעל אין ראי' כי שם לא מיירי בצמצמה אלא שניתותרו ממילא כגון שהיא בטבעה אינה אוכלת כ\"כ כשעור שקצבו חכמים לסתם נשים וכמו שפירש\"י שם בהדיא וז\"ל כגון אשה שמזונות האמורים במשנתינו עודפים לה שאינה רעבתנית עכ\"ל ובזה הדבר פשוט שהוא לבעל שהרי אין הבעל חייב ליתן לה יותר ממה שצריכה וחכמים לסתם נשים שערו אבל אם בטבעה א\"צ הרי אינו מחויב רק לזונה אבל בצמצמה וסבלה רעבון ודוחק יכולה היא לומר שבשביל עצמה עשתה כן ולא שיזכה בה בעלה ויפה כתבת שכן מפורש הדבר בתוס' במס' (נזיר דף כ\"ד ב') בד\"ה שקימצה אמנם התוס' לא נחתו למה שפירש\"י בכתובות שאינה רעבתנית ופירש שהוזלו מזונית ועכ\"פ מפורש בתוס' שאם צמצמה מפיה דלא אכלה כדי שובע דהאי מותר הוה ודאי דידה ודע אהובי תלמידי שא\"ל שלא כתבו תוס' כן אלא לתירוץ הראשון אבל למה דמשני שם בגמרא אבע\"א דאקני לה אחרי' כו' אלן אנו צריכי' לחלק בכך וכמו שמשמע לכאורה בפירש\"י שם בד\"ה אבע\"א כו' דאי קמצה אמרינן נמי מה שקמצתה אשה קנה בעלה ואתה אהובי תלמידי דקדקת מל' רש\"י דפי' אמרינן היכן אמרינן כן ובזה טעית לרוב מהירותך שאין כוונת רש\"י דאמרינן כן בשום מקום בש\"ס אלא רש\"י פי' שזה התרצן דאמר ואבע\"א סובר דבקימצה נמי אמרינן מה שקימצה הוא לבעלה באופן שלדברי רש\"י דבר זה תלי בשני תירוצים של הגמר' שם בנזיר ולתירוץ הראשון הוא של האשה ולהאבע\"א הוא של בעל אבל בדברי התוס' קשה לומר כן כי לשון התוס' דהאי מותר הוה ודאי דידה משמע שאין בזה שום ספק ומסברה אמרו התוס' שמותר הזה הוא ודאי דידה ואמנם לפירש\"י שזה תלוי בשני התירוצים א\"כ כבר הי' הכרעה מרבינו הגדול הרמב\"ם בפ\"ט מנזירות ה\"ל ט' שכתב האשה שנדרה כו' ואם היו הקרבנות משלה ואין לבעלה בהן כלום וכגון שנתנו לה במתנה ע\"מ כו' הרי שהשמיט התירוץ הראשון שקימצה ממזונותי' ואחז התירוץ של האבע\"א מכלל דס\"ל בקימצה הרי הן של בעל וכמו שפירש\"י לדעת האבע\"א ורש\"י בכתובות שפי' מותר מזונות כגון שאינה רעבתנת ולא פי' שקמצה אין הטעם משום שהכריע כתירוץ הראשון אלא טעמו שרצה לפרש מה שכ\"ע מודים בו משא\"כ בקימצה שיש חלוקי סברות לפני שני התרוצים במס' נזיר והי' מקום לומר שהטור מכריע כהרמב\"ם נגד דעת תוס' ואעפ\"כ הי' אפשר לומר בזה שהמוחזק יכול לומר קים לי כהתוס' ובפרט שגם לרש\"י הדבר שנוי במחלוקת והר\"ן ג\"כ במס' נדרים פ\"ק א' בפירושו במשנה המדיר הנאה כו' כתב בפשיטות שבצימצמה אין להבעל באותו מותר כלום ויפה פסקת בזה שאין להוציא מיד המוחזק אבל עדיין הי' מקום להתלונן על הפסק שלך שלמה החלטת שהאשה נקראת מוחזקת והרי גם עתם רוצה מזונות מהבעל ויכול הבעל לומר להיפך קים לי כהרמב\"ם והטור וצא והתפרנס ממותר המעות שעדיין בידך.",
            "אבל אחר העיון יפה דנת ויפה זכית את האשה כי אני תמה מאד על הטור ולדעתי אין בזה שום מחלוקת כלל ודעת תוס' מפורש שכתבו שזה ודאי דידה משמע דזו סברה פשוטה שהוא ודאי דידה ורש\"י שפי' שזה תלוי בשני התירוצים הוא ענין אחר דהנה זה פשוט דאפילו דבר שאין לבעל בו אלא הפירות אין האשה יכולה להקדיש דאל\"כ מה פריך שם בנזיר היא מנא לה וכי לא משכחת שהי' לה נכסי מלוג או שנפל לה ירושה אלא ודאי כיון שהפירות של בעל א\"י להקדישה ואין זה דומה למ\"ש התוס' במס' (כתובות נ\"ט א') בד\"ה ר\"ע בסוף הדבור דדוקא בעיקר מעשה ידי' הוא דאלמוהו כו' אבל הכא דלאו דידי' נינהו אלא לפירות בעלמא לא אלמוה עיי\"ש וא\"כ יכולה להקדישו אמנם שם קאי על הידים שאינם של הבעל רק משועבדים להבעל והקדש מפקיע משעבוד אלא דאלמוה לשעבודא דבעל ומזה כתבו דעל ההעדפה יכולה להקדיש ידי' דבזה לא אלמוה לשעבודא אבל שתוכל להקדיש גוף הנכסי מלוג או מה שנפל לה בירושה כבר זכה בהם הבעל לפירותיהן ולא שעבוד בעלמא בזם אין האשה יכולה להקדיש.",
            "(והי' לנו מקום לפלפל בזה שם בכתובות בתחלה קודם שמסיק דמיירי באומרת יקדשו ידי אלא שמקדשת גוף מעשה ידי' קודם שבאו לעולם להוכיח מזה דר\"ע סבר דהעדפה שלה לגמרי ואפי' לפירות לא זכה בהם הבעל ואין כאן מקומו) ועפ\"י הוצעה זו צריכין אנו לומר דלמה דמשני שם בנזיר שקימצה מעיסתה דאותו הקימוץ הוא שלה לחלוטין ואפי' הפירות מזה אינן של הבעל דאל\"כ אכתי איך יכולה להקדישו ואף שדבר זה פשוט בעיני דא\"א לומר בענין אחר לתירוץ זה אעפ\"כ אביא ראי' והדבר מפורש בהר\"ן (נדרי' פ\"ח א') וז\"ל שם בד\"ה המודר הנאה כו' הא דתני מעות משום דאי יהיב לה מזונות א\"ץ לומר לה כלום לפי שאין להבעל זכי' בהם והיינו דתנן וזן את אשתו כו' משום דכיון דאיהו זנה במקום הבעל לית לי' לבעל שום זכות באותן מזונות שהרי אפי' נתן לה הבעל מזונות הקצובים לה וצמצמה והותירה אין להבעל באותו מותר כלום וכדאמר בפ' מי שאמר והי' נזיר בדקמצה מעיסתה כ\"ש כשזנה אחר שאין לבעל שום זכות באותן המזונות הקצובי' לה מש\"ה תני והוא רוצה לתת לבתו מעות שיהיו מצויין להוציא בחפציה וכה\"ג יש לו לבעל זכות בהן וכדאיתא בחזקת הבתים דאמרינן התם ילקח בהן קרקע והבעל אוכל פירות נמצא זה נהנה מחמיו כו' לפיכך צריך שיאמר כו' עיי\"ש בר\"ן ומדאמר דבמעות יש לבעל זכות שאוכל פירות מכלל דבמזונות אין לו זכות אפי' בפירות וע\"ז הביא ממס' נזיר בקימצה מעיסתה ש\"מ דאף בפירות אין לבעל זכות בהם.",
            "גם עוד דבר אחד אקדים דמה שאמרו מה שקנתה אשה קנה בעל בזה נכלל גם מה שקנה הבעל רק הפירות וא\"כ נלע\"ד דהני תרי שינויי שם בנזיר נחלקו רק בפירות מה שקימצה דללשון ראשון אפילו הפירות לא שייכי להבעל ולכן משכחת לה שהפרישה בהמות לנזירות משלה והאבע\"א סובר שהפירות הם של הבעל ולכן א\"י להקדיש ולכך מוקי לה בע\"מ שאין לבעלה רשות וגם רש\"י שפירש שהאבע\"א סבר דאי קימצה מעיסתה אמרינן נמי מה שקנתה אשה קנה בעלה היינו הפירות ובזה אתי כפשטין דברי רש\"י במס' כתובות שפי' שאינה רעבתנית דשם לענין מותר הקרן מיירי ולכן לא פי' שצמצמה דזה לכ\"ע עכ\"פ הקרן שלה וכן רבינו הגדול בפ\"ט מנזירות הלכה ט' שאחז אוקימתא של האבע\"א ולא אחז אוקימתא דצמצמה לא משום דסבר שמגיע הכל לבעל אלא משום דכתב שם ואם היו הקרבנות משלה ואין לבעלה בהם כלום דהיינו אפילו הפירות אין לו ולכך שביק אוקימתא דצמצמה וכן משמע דעת רבינו הרמב\"ם בהל' אישות דצמצמה ואכלה פחות מצרכה אין המותר לבעל וז\"ל בפי\"ב מאישות הל' י\"ג האשה שפסקה לה מזונות והותירו המותר לבעל הנה דוק בלשונו שלא קאמר והותירה שזה משמע שהיא הותירה שצמצמה מזונה אבל אמר והותירו דמשמע שמצד המזונות הי' מותר וכפי' התוס' בנזיר שהוזלו מזונות או כפירש\"י שאינה רעבתנית וניתותרו ממילא ומדלא נקט והותירה משמע דבזה באמת אין המותר לבעל וכדעת תוס' בנזיר והמ\"ל שם הביא בפשיטות דברי תוס' בנזיר ודברי הר\"ן בנדרים בלי חולק ונראה מלשונו שגם הוא מפרש דברי הרמב\"ם כנ\"ל דאל\"כ הי' מביא דברי התוס' בלשון פלוגתא על הרמב\"ם ובאמת אני תמה עליך כיון שראית שדברי הטור ודברי רמ\"א הם נגד דברי תוס' ולא מצאת בכל נושאי כלי הטור שהרגישו בזה הי' לך להשים פניך להרמב\"ם ונושאי כליו ומיד היית מוצא דבריך במשנה למלך שהביא דברי תוס' בנזיר ודברי הר\"ן בנדרי' כמוך והואיל ואני קאי בדברי המ\"ל בזה אמינא בי' מלתא וז\"ל המ\"ל שם האשה שפסקו כו' בריית' כו' וכתבו תוספות בפ\"ד דנזיר דדוקא שקצבו כו' והוזלו המזונות שדי לה באותה קצבה כדי שבעה והותר אותו מותר לבעל אבל היכי שקימצה ופוחתה מכדי שבעה ההיא מותר הוה ודאי דידה ע\"כ ועיין מ\"ש הר\"ן בפי\"א דנדרים דף פ\"ח עלה דמתני' דהמודר הנאה ודוק עכ\"ל של המ\"ל ואני תמה במה שסיים ודוק כי הלא דברי הר\"ן מפורשים שם בפה מלא שאם צמצמה אין לו לבעל באותו מותר כלום ומה דיוקא צריכין לעיין ולמידק מהדבר המפורש באר היטיב ונלע\"ד שכוונתו שעל דברי תוספות יש לדון ולומר שלא לחלוטין כתבו כן רק לשינוייא קמא אבל להאבע\"א אין אנו מוכרחי' לזה ואם כן י\"ל שהאבע\"א חולק ע\"ז וכפי המובן שם מפירש\"י ואף שכתבתי לעיל דלשון ודאי שכתבו תוספות מורה שזה סברה פשוטה אכתי יש לבעל דין לחלק ואמנם לפי' דברי הר\"ן דין זה ודאי מוסכם דאל\"כ נשאר שם קושיית הר\"ן על המשנה דלמה נקט התנא מעות ולא נקט מזונות אלא ודאי דבמזונות בלא\"ה אין לבעל בהם כלום וא\"צ להתנות ע\"מ ואם כן דין זה מוכח מהמשנה ואיך נימא שאבע\"א חולק ע\"ז אלא שהאבע\"א לא בא לחלוק אלא בא לומר עוד אוקימתא ושניהם אמת לדינא ואין לומר הן אמת שמוכח מהמשנה דהיכי דיהיב לה אחר מזונות והותירה וצמצמה הוא שלה ואכתי מנ\"ל שגם היכי דיהיב לה הבעל הדין כן והרי הר\"ן בתורת ק\"ו אמר שאם היכי שהבעל נותן לה מזונות אם צמצמה הוא שלה ק\"ו ביהיב אחר אבל להיפך למילף היכי דיהיב הבעל ממה שמוכח היכי דיהיב אחר א\"א אומר אני אף דא לא תברא דמכ\"ש מוכח שלא מטעם שהאבע\"א בנזיר חולק על השינוייא קמא חידש האוקימתא דע\"מ דהרי אף לו יהי' שחולק היכי דיהיב הבעל אבל עכ\"פ ביהיב אחר א\"א לחלוק ע\"ז שהרי זה מוכח ממשנה דנדרים הנ\"ל ואם כן אכתי מי הכריחו לאוקמי בע\"מ ישאר בתירוץ א' בצמצמה ונוקמי ביהיב לה אחר מזונות ולא צריך לאוקמי בע\"מ אלא ודאי שלא מטעם שחולק על שינוייא קמא חידש זה אלא שר\"ל שמשכחת עוד גוונא שיהיו בהמות משלה כדרך הש\"ס לאוקמי בכמה גווני ולדינא כלם אמת ודלא כפירש\"י ושפיר קם הדין של תוספות לחלוטין ועכ\"פ יפה פסקת לזכות את האשה."
        ],
        [
            "והשאלה השני' שאירע באתרך שאשה אחת נדה שהתחילה לספור שבעה נקיים ותכף ביום הראשון להשבעה מצאה כתם אדום והי' יותר מגריס ובאה לשאול אותו וטימא אותה והתחילה לספור מחדש מיום המחרת כדין וספרה יום יום ובדקה בכל יום ומצאה טהורה וטבלה ושמשה ויהי בוקר והנה האשה השכנה מגרת ביתה אמרה לה מה זאת עשית כי טעית בחשבונך יום אחד ולא ספרת רק ששה נקיים והאשה ההיא אומרת דקדקתי בחשבוני ושבעה ספרתי ואעפ\"כ באה האשה לפניו לשאול אף כי לפי דעתה ברור לה שלא טעתה אעפ\"כ היא חוששת לדברי חברתה ומסתפקת אולי טעתה אף שרחוק הוא אצלה שתטעה בזה אעפ\"כ היא לוקחת הדבר כאלו הוא סי' אצלה ושאלה מה דינה ומעלתו התירה מטעם ס' דרבנן ופלפל אם אמרינן כן דרבנן לקולא באיתחזק איסור ידע כ\"א היינו דנין בזה שהוא ס' אז ליכא שום חשש אפי' להאסורים באיתחזק אסורא שהרי בס\"ס מתירים בדרבנן אפילו איתחזק איסור כמו שמתירין בשל תורה באתחזק בשלש ספיקות כי ע\"י ס' הראשון עכ\"פ איתרע חזקת איסור ושוב ניתר בשני ספיקות האחרים וכמבואר בש\"ך בכללי ס\"ס אות כ\"ח ואות ל\"ח ומינה דבדרבנן בחזקת איסור מהני שני ספיקות ואף שהט\"ז בסימן ק\"י ס\"ק ט\"ו חולק בזה וסובר דאפילו כמה ספיקות לא מהני לסתור החזקה כבר כתבתי בחיבורי נ\"ב חלק אה\"ע סימן מ\"ג דף מ\"ד ע\"א שדברי הש\"ך נראין בטעמן ואף גם הט\"ז אולי לא החמיר כ\"א בדאורייתא שמחמת חומר איסור לא רצו לחלק בין ב' ספיקות לג' אבל בדרבנן מודה לחלק בין ס' לשני ספיקות ובאשה זו ליכא חשש איסור תורה שהכתם אפילו תחליט שהי' ממנה אכתי לא הרגישה ואם כן מן התורה מצטרף גם יום זה להנקיים וכיון שכבר יצאה מחשש איסור תורה שוב יש ס\"ס שמא הכתם מעלמא אתי דעכ\"פ מידי ספיקא לא נפיק ואת\"ל ממנה שמא ספרא אח\"כ שבעה נקיים ולא תאמר שאלו שני ספיקות שם אחד הם שמא ספרה ז' נקיים שמא לא ואין ס' אחד מתיר יותר כ\"א אנו אומרים שהכתם אינו ממנה אם כן גם החלוק טהור ואף שהחלוק בלא\"ה טמא מחמת האשה שהיא נדה מ\"מ דבר זה עצמו אם הוא ממנה הוא אב הטומאה כדין דם נדה ואם הוא מעלמא אינו טמא והספק השני אינו לטהר הדם רק לטהר האשה ואף שאין לנו עתה נפקות' בטומאה וטהרה מ\"מ כיון שעכ\"פ יש בו נפקותא לדינא שוב לא מקרי שם א' ועיין בחבורי בחלק י\"ד סימן מ\"א דף מ\"ח ע\"ד.",
            "וגם יש לגבב לזה דעת רש\"י אף שהיא סברה דחוי' לגמרי ולא נזכרה בשאר הפוסקים מ\"מ במקום שאנו מקילי' בלא\"ה לחיזוק בעלמא נדבר גם מסברת רש\"י דסובר (במס' פסחים פ\"א א') בד\"ה א\"נ ברואה כו' דספירת לילה עולה ולמ\"ד מקצת היום ככולו לא בענין עלות השחר עיי\"ש ברש\"י ואם כן הרי בשביעי אנו אומרים מקצת היום ככולו ומה שאינה טובלת בשביעי הוא רק משום ראתה אח\"כ וכי היכי דלדידין אם עברה וטבלה ביום ז' עלתא לה טבילה כמבואר בסימן קצ\"ז סעיף ה' ה\"נ לרש\"י אם עברה וטבלה בליל שביעי עלתה לה טבילה כיון דלדעתו ספירת לילה שמה ספירה א\"כ הלילה לרש\"י הוא כיום לשאר פוסקי' ואף ששמשה בו בלילה וא\"א בלא ש\"ז הסותר גם זה לא מפסיד מידי לרש\"י דכי היכי דלדידן אם שמשה ביום ז' אינה סותרת וכמו שפסק רא\"ש והובא בש\"ך סי' קצ\"ו ס\"ק כ\"ד ה\"נ לרש\"י הלילה וא\"כ לרש\"י יש כאן היתר ואף שדעת רש\"י נדחית בשתי ידים וגם משנה מפורשת (נדה ע\"א ב') שלא כדברי רש\"י וכמ\"ש התוס' שם בד\"ה הרואה מ\"מ שמותר בלא\"ה אני עושה דעת רש\"י לסניף לחזק ההיתר וכ\"ז להתלמד אבל לדינא ממ\"נ אם האשה מכחשת פשיטא שהיא נאמנת וספרה לה כתיב ואין ע\"א נאמן באיסורי היכי שהבע\"ד מכחישו ואם היא בעצמה מסתפקת יש לה לחוש לדברי חברתה דהיכי דהבע\"ד שותק שתיקה כהודאה אם לא שתשיב איני מאמינך אז שייך לדון מטעם ס\"ס כנ\"ל ולרוב טרדה קצרתי דברי הד\"ש וחפץ בטובתו. הק' יחזקאל סג\"ל לנדא."
        ],
        [
            "בע\"ה יום א' ט\"ז כסלו תקמ\"ם ל' גוטיין אשריך ישראל כי גדול בקרבך קדוש ישראל וניתן לך כלי חמדה רבינו הגדול נודע ביהודה ובישראל גדול שמו יהי ה' עמו ויענה את שלומו כבוד אהובי אדמ\"ו רבן של ישראל צדקתו כהררי אל מרנא ורבנא יחזקאל עיניו תחזינה בנין אריאל.",
            "אחרי שאילת שלום תלמיד להרב עתרת שלום רב וגדולתו תרב עד יקבץ ה' הנדחים ממזרח וממערב ואחרי ברכת שלום טובה וברכה יהי לרצון אמרי פי.",
            "הן אמת כאשר כתבתי דברות הראשונות אשר נאמר בהן טוב לא ראיתי במשנה למלך כי אחרי אשר מצאתי הדבר מפורש בתוס' ורש\"י והר\"ן אפי' אמצא מאה פוסקי' כנגדם קשה להוציא מיד המוחזק ומה לי לחפש אבל דברי רבינו המה נפלאו מני עד שהוא תמה עלי מה אני ומה כחי לית בקי בר יומא שלא ראיתי במ\"ל שמביא ג\"כ דברי תוס' והר\"ן כוותי ואלו ראיתי בו לא מצאתי דבר חדש כי לא ראה רק דברי תוס' והר\"ן בנדרים והלא דברי רש\"י והר\"ן במס' כתובות כמו שכתבתי במכתב הראשון ביותר ה\"ל לרבינו הגדול נ\"י לתמוה על המ\"ל שהוא ראש לכל הבקיאי' שאינו מביא דעות החולקי' והמה הטור והרמ\"א באה\"ע סי' עי\"ן.",
            "ר' תרשיני לומר דבר אחד לענ\"ד נראה לשון הרמב\"ם פי\"ב מה\"ל אישות ה\"ל י\"ג כדעת רש\"י ותוס' והר\"ן דהנה הרמב\"ם נקט האשה שפסקו לה מזונות והותירו המותר לבעל וקשה למה לי' להרמב\"ם לנקט שפסקו לה מזונות ולא נקט לשון הברייתא סתם מותר מזונות לבעל דמשמע בכל גווני המותר לבעל אפי' צמצמה אלא ודאי דעת הרמב\"ם כדעת רש\"י ותוס' דוקא אם נתותר מה שפסקו לה הב\"ד שאינה רעבתנית או שפסקו לה והוזלו המזונות ה\"ז של בעל אבל צמצמה האי מותר ודאי דידה ונלע\"ד שע\"ז הגאון בעל מ\"ל שם רמז ופתח דבריו יאיר וז\"ל האשה שפסקו לה מזונות כו' ברייתא בפ' אע\"פ ת\"ר מותר מזונות לבעל וכתבו תוס' בפ\"ד דנזיר דדוקא שקצבו לה כו' אבל היכא שקמצה כו' ודאי דידה ע\"כ ועיין מ\"ש הר\"ן כו' ודוק עכ\"ל לכאורה קשה ל\"ל להגאון בעל מ\"ל להקדים שדין זה ברייתא היא בפ' אע\"פ כבר מבואר דבר זה בה\"ה יעיי\"ש ותו ל\"ל להעתיק לשון הבריית' מותר מזונות לבעל לכן אני אומר לענ\"ד כיון למ\"ש וליכך הקדים לשון הברייתא מותר מזונות לבעל וקשה למה שינה הרמב\"ם לשון הברייתא וכ' האשה שפסקו לה מזונות כו' ולא כתב כלשון הברייתא מותר מזונות לבעל ע\"ז מביא המ\"ל דעת תוס' והר\"ן לידע ולהודיע שהרמב\"ם קאי בשטתייהו וע\"ז סיים ודוק למידק בלשון הרמב\"ם ובלשון הברייתא ובסידור הדברים מבעל מ\"ל עיין בעין יראה שדעת הרמב\"ם היא כדעת תוס' והר\"ן ודלא כדעת הטור והרמ\"א ובאמת הטור קאי בשטת אביו הרא\"ש ז\"ל שהעתיק סתם לשון הברייתא מותר מזונות לבעל משמע בכל גווני וכן נלע\"ד ממ\"ש הטור בקיצור פסקי הרא\"ש ס\"פ אע\"פ ומ\"ש הרמב\"ם פ\"ט מה\"ל נזירות הל' ט' כגון שנתנו לה במתנה ע\"מ שלא יהי' לבעל רשות כו' עכ\"ל גוונא חדא נקט הרמב\"ם דמצוי יותר משאר גווני ובאמת ה\"ה צמצמה והותירה שלה ומצאתי ג\"כ בבית שמואל אה\"ע שם ס\"ק י\"ח וז\"ל ומ\"ש ואין מוציאין מידה כו' או אם צמצמה ולא הוציאה כו' אבל אם מכרה משלו והמעות הי' ראוי לה למזונות רק דחקה עצמה וצמצמה שייך לה המעות כמו במ\"י בסעיף י\"א עכ\"ל וצל\"ע שלא כתב מאומה מהטור והרמ\"א דס\"ל צמצמה המותר לבעל ואפשר לחלק בין משרה האשה ע\"י שליש להלך בעלה למדה\"י והרבה סברות לחלק מכ\"ש כשהן נפרדין מחמת קטט' שאין המותר שצמצמה לבעל או אפשר דהטור והרמ\"א מיירי דמותר עדיין הוא ביד שליש ולא לקחה ממנו אלא מה שצריכה בצמצום אבל אם המותר תחת ידה ודאי א\"י להוציא ממנה כמו במכרה למזונות ואין להאריך אחרי שרבינו הגדול המקום יהי בעזרו הסכים עמדי שיפה דנתי ויפה זכיתי."
        ],
        [
            "ובשאלה שני' המציא רבינו הגדול נ\"י די\"ל ס\"ס ס' כתם זה מעלמא ס' ממנה ואת\"ל ממנה שמא כדין טבלה ילמדנו רבינו אם י\"ל ס\"ס בזה כי מה שהחכמים גזרו על הכתמים הוא כאיסור ודאי כמ\"ש הפוסקים בגבינות אשר בהן ס' אם הוחלפו בשל ישראל ואפילו אם לא הי' רק ס' לנו אם מעמידין בקיבת נבלה לא הי' ניתרים מכח ס\"ס ס' לא הוחלפו ואת\"ל הוחלפו שמא לא הועמד בקיבה של נבלה כי מה שאסרו חכמים גבינות של עכו\"ם מחמת אותו ס' ודאי איסור הוא ויעיין בש\"ך י\"ד סימן ק\"י ס\"ק ס\"ג אות י\"ח ואם היינו דנין בזה מפאת ס\"ס יש בכאן ג' ספקות ס' ממנה ס' מעלמא ואת\"ל ממנה שמא לא הרגישה ואת\"ל הרגישה שמא כדין טבלה, וי\"ל עוד את\"ל ממנה שמא מן העלי' ולא מן החדר ויעיין בכ\"מ בפ\"ט מה\"ל א\"ב הל' א' שכתב שאין לומר בזה ס\"ס שמאחר שאין לה דבר לתלות בו החמירו חכמים לומר דהוי כאלו הוא מגופה ודאי ואין כאן אלא ס' אחד עכ\"ל כתב כן מסברא דנפשי' ובאמת כבר הקדימו בזה רבותינו בעלי תוספות (נדה ס\"ב א') ד\"ה הטבילו ומיהו מטעם ס\"ס לחוד לא הוה מטהרינן לי' כו' משום רגילות לבא דם מגופה כדאמרינן ספ\"ק בצפור לא נתעסקה כו' עכ\"ל ואחרי שאין לה במה לתלות ורגילות הדם לבוא מגופא אמרינן חזקתו תן המקור עכ\"ז הוא מדרבנן אחרי שלא הרגישה אבל לומר בזה ס\"ס הוא לענ\"ד כמו גבינות הנ\"ל."
        ],
        [
            "עוד אחת ילמדני רבינו הנה פה מקילין וכורכים את הכבד בנייר וצולין אותו כך ובאמת הט\"ז בי\"ד סימן ס\"ה ס\"ק ב' מקיל בזה ומביא ראי' מדמותר לצלות המוח בקרומו על האש ולענ\"ד אין הנדון דומה לראי' התם כיון שעיקר הדם הוא בקרום מהני האש דמידב דמא וכ\"כ הב\"י וז\"ל כיון שהקרום שבו הדם הוא מונח על האש נורא מישב שייב עכ\"ל הרי להדיא עיקר הטעם משום שמונח הדם על האש ובקרום הדם בתולדתו אבל בהאי דנייר מפסיק מנ\"ל להקל ולדעתי הקלושה הוה הנייר הזה כמו בכלי שא\"מ זולת זה לא אוכל להאריך בימי חשמנאי ובניו ה' יוסיף לו ימים על ימיו ושנים על שניו והי' ימיו מאה ועשרים שנים בשיבה דשנים ורעננים כ\"ע קטן שבתלמידיו ה\"ק אלעזר פלעקלס חובק\"ק ג\"ט ואגפי' יע\"א.",
            "ב\"ה יום ב' י\"א טבת תקמס\"ל פראג שלמי בכפלי עד ביאת בר נפלי כבוד אהובי תלמידי ידידי וחביבי הרב הגדול המופלג בתורה חכם וסופר מוה' אלעזר אב\"ד ור\"מ בק\"ק ג\"ט.",
            "מכתבך קבלתי אהובי תלמידי הלא ידוע לך אני אינני בעל מלאכה אחת וטרדות התלמידי' ולהשיב לשואלי' הלכה למעשה ושארי טרדות בעיר הגדולה לאלדים ולכן אין דרכי להשיב על ענין א' שני פעמים בפרט שכבר כתבתי לך על שני שאלות יפה פסקת ויפה הורית וע\"ד שכורכי' הכבוד בנייר לצלותו גם בזה יפה כוונת שאינו דומה לקרום דהתם הדם בתולדתו ולא כמ\"ש הט\"ז בי\"ד סימן ס\"ה ואמינא לך ראי' נאמנה דהרי מליחת עצם מועיל למוח שבקרבו כמבואר בי\"ד סימן ע\"ח בהג\"ה סעיף ג' ובודאי אם יעשה כלי עצם הוי כלי שא\"מ משום דכך היא הטבע בתולדותו שזב המוח בעצם עצמו אבל לא בכלי עצם אחר ה\"ה הכא נורא שייב דמא מקרום אבל אם כלי אחר מפסיק כי האי דכורכים נייר לא ולרוב הטרדה קצרתי ואשר כתבת מעלתך לשלוח ספרי נ\"ב להק' הנגיד התורני מוהר\"ר זעלגמן אלמיץ שי' אשלח לידך ע\"י האנשים ההולכים לברין דרוש נא בשלום הק' למעני הכ\"ד רבך ואוהבך הדש\"ת. הק' יחזקאל סג\"ל לנדא."
        ],
        [
            "בע\"ה יום א' יו\"ד אדר תקנ\"ה בק\"ק פראג. נשאלתי במילה שלא בזמנה שלא הי' באפשרי למול שהי' התינוק חולה ונתרפא ובהגיע תור שראיו למול הי' ביום השבת ונדחה ליום הראשון וביום ש\"ק מתה אם הילד ונעשה אביו אונן ושאלני האב אחרי שבלא\"ה אינו מן המוהלים וצריך לכבד לאחד מן המוהלי' כדת מה לעשות ביום הראשון אם הקבורה קודמת או המילה קודמה.",
            "והוריתי הדין פשוט כדעת המהרש\"ל בתשובה סי' עי\"ן וכהסכמת הט\"ז ביורה דעה סוף סימן שמ\"א אם אפשר לקבור המת קודם שיוצאים מבה\"כ שחרית מוטיב ואם לאו המילה קודמת והסנדק מברך להכניסו כו' ושמעתי אחד המורי' סתר הוראתי והורה שהקבורה קודמת ואחרי שלא הי' באפשרי לקבור עד יום הראשון לעת ערב כהפקודה צוה לדחות המילה עד יום השני ושלחתי אליו מה הגיע אליו ומה ראה על ככה ואמר שיש לו פלפול נגד הרש\"ל ואינו רוצה לגלותו ועם נעלמים לא אבוא ואפשר שאין בו ממש ולא יהי' שיש בו ממש עם כ\"ז אין כח בידינו לבטל דברי מאור הגולה מהרש\"ל במקום שלא השיגו עליו האחרונים מכ\"ש בדין זה שגדולי האחרונים בנו עליו תלפיות בעל טורי זהב ובעל אליהו רבה א\"ח סימן קל\"ב ס\"ק ד' ובעל עבודת הגרשוני סימן מ\"ב ומורי הגאון בנ\"ב חלק א\"ח סימן כ\"ז ואף שפלפל על דבריו שם והוכיח לאו לכל פרטי המצות האונן חייב עיש\"ה אבל לדין זה שאונן למול את בנו קודם מסכים עמו דאיכא לתא דכרת אף שעתה אינו בכרת מישך שייכא לכרת עיין עליו.",
            "והדבר פשוט יותר מבעית' בכותחא שאין חילוק בזה בין מילה בזמנה למילה שלא בזמנה כי אין חילוק ביניהם אלא לענין דחיית שבת וי\"ט וכן משמעות מר\"ח שמביא המהרש\"ל שם שאין חילוק ביניהם וז\"ל הטור וש\"ע סימן ש\"ס המת והמילה המילה קודמת שזו מצוה לחיים וזו מצוה למתים עכ\"ל אם כן מה הבדל יש בין מילה בזמנה למילה שלא בזמנה וז\"ל המרש\"ל בטעמא שם ועוד עיקר שפטרו אותו מכל המצות משום כבוד המת כדי שיעסוק עם מתו וזהו כבודו כמו שאמרו ז\"ל בירושלמי מת אחד במשפחה ידאגו כל המשפחה נולד בין זכר נתרפאה כל המשפחה והכנסתו לברית היא לידתו דהא גר במילתו אמרינן כקטן שנולד דמי ואם כן כבוד המת הוא וש\"ר עכ\"ל גם מזה נראה שאין לחלק בין מילה בזמנה למילה שלא בזמנה ולענ\"ד חמיר בזה מילה שלא בזמנה ממילה בזמנה כי מילה בזמנה עכ\"פ כל היום זמנה כל יום השמיני אלא שזריזין מקדימין מצפרא משא\"כ מילה שלא בזמנה כל שעתא ושעתא זימנא ועיין תוס' (קדושין כ\"ט א') ד\"ה אותו ותחלת דבריהם שם אליבא דכ\"ע עייש\"ה וכ\"כ המג\"א בא\"ח סימן רמ\"ט ס\"ק ה' וז\"ל ומילה אעפ\"י שעבר זמנה כיון שהי' חולה בשמיני מקרי זמנו קבוע דכל שעתא ושעתא זימני' הוא דאסור להניח ערל עכ\"ל וכן הוכיח בסימן תקמ\"ח ס\"ק יו\"ד עיי\"ש וצל\"ע קצת ממ\"ש סימן תמ\"ד ס\"ק י\"א וי\"ל.",
            "ואפילו אם נניח מזה עכ\"פ שוה למילה בזמנו שכל יום ויום עובר ועיין בהגהות רמ\"א י\"ד סימן רס\"א אבל לדחות יום שלום ולומר הואיל והיא שלא בזמנה כיון דאדחי אפשר לדחות עוד הא ודאי ביטול מצוה ועומד ערל ואם גדול הוא עומד באיסור כרת ולמה להו לאמוראי למודים על מילה שלא בזמנה בלא\"ה אפשר לדחות ומהיכא תיתי תדחה שבת ועוד הא כתב הרמב\"ם פ\"א מה\"ל מילה הל' ט\"ו כל מי שאינו דוחה את השבת אינו דוחה את הי\"ט ראשון ודוחה את י\"ט שני כו' עיין שם בכ\"מ ועיין ש\"ך י\"ד סימן רס\"ו ס\"ק ח' וק' כיון דאידחי' לדחי עוד עד אחר י\"ט ולמה תדחה י\"ט שני של גליות ועוד דהא הש\"ך י\"ד סימן ש\"ה ס\"ק י\"ב מביא בשם ר' אליהו בן חיים ז\"ל על תינוק בכור שחלה ולא נתרפא עד יום ל\"ח נראה אע\"ג דמצות פדיון הבן נעשית בעיקר זמנה יש להקדים מצות מילה משום דמילה היא אות הכנסת ברית כו' עכ\"ל פקח עיניך וראה דמצות מילה שלא בזמנה קודמות אפילו למצוה אחרת בזמנה ועיין (יבמות ל\"ט א') דאין ממתינן על הקטן עד שיגדיל אף שביאות קטן עדיפא מחליצת גדול וה\"ה על חליצת גדול אם הוא במדינת הים אפילו חליצת גדול עדיפא עייש\"ה בתרי לישנא דכל שהוי מצוה לא משהינן מכ\"ש מצוה החמורה שנכרתו עלי' י\"ג בריתות והמשהה אותה ישים על לבו מה דאמרו ז\"ל כל הזכיות שעשם משה רבינו ע\"ה לא תלו לו בשעה שנתרשל מן המילה כ\"ז כתבתי לזכרון יום הנ\"ל אולי יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות ושלחתי הדברי' לגדולי העיר ות\"ל יתברך הסכימו עמי והרב המאור הגדול מוה' יעקב גינצבורג נר\"ו שלח אל המוהל מי שצוה לדחות את המילה המורה הזה טעה. ואחרי שנים רבות אשר כתבתי תשובה זאת ה' אנה לידי ס' ברכי יוסף וראיתי שמביא דברי הרב מהר\"י עאייאש בשו\"ת בית יהודה חלק א\"ח סימן ה' דמסכים עם פסק הט\"ז וכתב אבל בשו\"ת ב\"י ח\"ש סימן עין מסכים לדברי מור\"ם דהיינו באופן אם אפשר למול בו ביום ואבי הבן הוא המוהל ולזה הסכים בעל ברכי יוסף ומביא עוד שם שו\"ת הרב מוה' זרחי' גוטה שהורה למסור המת לכתפים בפירוש ולמול את בנו עייש\"ה ובין כל הדעות יחדו נראה שהמורה אשר סתר הוראתי ודחה הברית ליום השני אין לו על מה לסמוך ועל דבר הוראה למסור המת לכתפים שאינו נוהג במדינה זו צריך תלמוד הלא נודע אחרי שבאה הפקודה להשהות את המת יום או יומים עשינו כמה פעמים אסיפת ב\"ד בצירוף רבינו הגדול בדורו מוהר\"י סג\"ל לנדא אב\"ד ור\"מ נ\"ע אולי באפשרי למסור המת לכתפים למען נוכל להקל על האוננים ועל האבלים שלא יאריכו עליהם ימי אבל ויצא הדבר להלכה ולמעשה מכמה טעמים שאין לנו לשנות מנהגנו ושלא למסור לכתפים ושלום ולראי' חתמתי. ה\"ק אלעזר פלעקלס.",
            "והן הן הדברים כהוייתן אשר כתב אלי כבוד הרב המאור הגדול החריף ובקי המפורסם ארי בן ארי מוה' ליב בהגאון המפורסם מוה' מאיר פישלש זצללה\"ה.",
            "בס\"ד תקנה\"ל פראג ביום קהלה לכל, יברכהו יוצר הכל, בכל מכל כל, ואת שיבתו יכלכל, אהובי הרב המאור הגדול המפורסם לשבח מוה' אלעזר פלעקלס דמ\"ש דקהלתינו נר\"ו.",
            "ע\"ד השאלה שהי' לאונן בן למול ועדיין לא נקבר המת והורה מעלת כבודו הרב נר\"ו למול קודם קבורה והסנדק יברך כדעת המהרש\"ל והכרעת הט\"ז בי\"ד סוף סימן שמ\"א ואחד מהמורים עשה מעשה כנגדו וצוה לדחות המילה תמי' אני על מעלתו אם יחוש לזה כי לא לו הדבר מגיע אלא לשני גדולי עולם אשר מפיהם אנו חיים ולענ\"ד גם הרמ\"א שמצא הט\"ז כתוב משמו שיש לקבור משום ברכה מודה שאם האב מוחל על הברכה ורוצה יותר בתקנת בנו למהר להכניסו בבריתו של אברהם אבינו מודה הרמ\"א להקדים המילה ואחרי ששלח אבי הבן לשאלת חכם פשיטא שמוטל על הב\"ד למולו דטבא לי' עבדי לי', בפרט שהש\"ך בספר נקודות הכסף שחיפש בנרות אחרי הט\"ז וגם בסימן הנ\"ל השיג עליו שני דברים ולזה שתיק וכהודאה דמי בכן יפה דן ויפה הורה ועוד יש אתי אריכות דברים אך הכתיבה קשה עלי ולעשות רצונו רצון יראיו עשיתי לבא בהסכמה עמו ידידו. ה\"ק ליב בומסלא פישלש.",
            "גם כתבתי לידידי הרב הגאון הגדול המפורסם מוה' אלעזר נר\"ו אב\"ד בק\"ק קעללין בעהמ\"ס אור חדש והא לכם תשובתו הרמתה אות באות.",
            "בע\"ה קעללין יום השני ח\"י אדר תקנה\"ל ברך לקחתי ברך לו אשיבנו לאשר בו מיראת קונו חידודו קודם לליבונו מעמיד דבר על אופנו ניהו ידיד נפשי הרב המואה\"ג החריף ודרשן הגדול דורש טוב לעמו נ\"י פ\"ה ע\"ה המפורסם כש\"ת מוה' אלעזר פלעקלס נ\"י ויופיע מר\"ע אבי\"ע.",
            "זה כתב ידו מן יו\"ד לחודש הגיע לידי מן הדואר עש\"ק העבר ואשתהי הוא דין בי דואר או שלוחי' הוא דעוות והנה נדרשתי מאת כת\"ר את דעתי הקצרה בדין אחד והוא מילה שלא בזמנו שקרה לאבי הבן אנינות ביום שנתרפא וראוי לימול אם מלין קודם קבורה או אח\"כ לא ידעתי להוסיף על דבריו את כל יקר ראתה עינו הנה כבר כתב הב\"י בטי\"ד ס\"ס ש\"ס דמילה וקבורה מילה קודם והביא לשון המכילתא שזה לחיים וזה למתים אם כן אין חילוק בין מילה בזמנו לשלא בזמנו שהרי דוחה צרעת ולא אמרינן שימתין עד שיתרפא מנגעו הרי עובר על לאו ועושה מעשה וקוצץ בהרתו מכ\"ש הכא דהיא שוא\"ת וראיתי למהר\"ש אבוהב בתשובתו סי' קצ\"ב איך האריך שלא לאחר מילה שלא בזמנו בשביל הקרובים ואע\"ג דאיהו מיירי מדבר רשות וי\"ל מה ראי' רשות למצוה מ\"מ עכ\"פ מצוה חמורה קרי' לי' והדרן לכללא דזה לחיים כאמור וביותר הרי הביא הרט\"ז ס\"ז ס\"ס שמ\"א דברי המהרש\"ל בתשובה ס\"ע וכ\"ת דגם מהרש\"ל מיירי דוקא ממילה בזמנו הכל הולך אחר החיתום הרי מסיים שם וז\"ל ועוד עיקר שפטרו אותו מכל המצות משום כבוד המת הוא כדי שיעסוק עם המת וזהו כבודו כמו שאמרו רז\"ל בירושלמי מת א' במשפחה ידאגו כל המשפחה נולד בן זכר נתרפא כל המשפחה והכנסתו לברית היא לידתו דהא גר במילתו אמרינן כקטן שנולד דמי ואם כן כבוד המת הוא יעיי\"ש הרי מבואר להדיא דמיירי גם במילה שלא בזמנו וכל דברי מר שרירין וקיימין והדין דין אמת להקדים המילה ואחר יברך ברכת להכניסו ויותר אין פנאי וכת\"ר אין צריך הסכמה לזה והי שלום כנפשו ונפש ידידו תמיד בכל עת וד\"ש בלב תמים כל הימים. ה\"ק אלעזר קאליר."
        ],
        [
            "בע\"ה יום ד' ו' טבת תקמ\"ם ל' ג\"ט לאיש האמונות רב ברכות הוא איש גבריאל חגור כמין פסקי הלכות שמורות וערוכות יודע לערוך מערכות חציו שנונים וקשתותיו דרוכות כבוד אהובי ידידי הרבני המופלג בתורה ויראה מוה' גבריאל במוה\"ר ה\"מ מפרוסטיץ מורה הוראה בק\"ק דאביטשויא יע\"א.",
            "אחרי שאילת שלום טובה וברכה עד בלי די אשיב על שאלתו שאלת חכם אם נמצא הושט נקוב סמוך לראש במקום שהוא דבוק מאד לבשר אם הבשר סותם הנקב ומעלתו האריך למעניתו להקל ותמצית דבריו כמו שהחלב טהור סותם כך הבשר סותם והנה ידוע למעלתו איך כעת אני טרוד מצד במשפט גדול אשר בין הק' ר' י\"ל מעירו וקציני העיר פה ואונגרש ברודא ודרעזנין בעת סילוק השותפות שלהם בעסק ליפרונג וקימו וקבלו כלם יחדו אותי להיות להם לדיין עכ\"ז לכבודו האהוב וחביב עלי מאד פניתי אני מעט מעמלי ואשיב לו בקצרה אהובי ידידי הרבני נ\"י כבר נשאלה שאלה זו למ\"ו הגאון הגדול נ\"י והובאה בס' נ\"ב חלק י\"ד סימן ט' וז\"ל עוד אשר שאל אם ניקב הושט סמוך לראש ששם דבוק בבשר אם נימא שהבשר סותם הנה בגוף הדבר אם בשר סותם הנקב הגאון תב\"ש בסימן מ\"ו ס\"ק ב' שדי בי' נרגא אלא אעפ\"כ לא נעזוב דברי הרמב\"ם מפני דבריו אבל להורות בושט שהבשר סותם דבר קשה מאד כי הלא אנו רואים בעינינו איך עורות הושט דבוקי' זה בזה וכמה קשה עלינו להפרידם זה מזה ואפ\"ה ארז\"ל שאם נקבו שניהם זה שלא כנגד זה טרפה דהואיל ואכלה בי' רווחא לי' וגמד' לי' וזמנין דמתרמי אהדדי אם כן גם בבשר א\"א לסמוך ולומר שדבוק שם בבשר דרווח לי' וגמדא לי' ואינו נשאר דבוק במקומו ולכן אין לסמוך שם על סתימת הבשר עכ\"ל ושלא יאמר מעלתו נ\"י שמסברא בעלמא חשש הגאון להחמיר אמינא לי' אנא גברא רבא אמר מלתא כו' ורוח\"ק דבר מתוך גרונו כי זה לשון הטור יורה דעה סימן ל\"ג ושני עורות יש לושט זה ע\"ז אם נקב זה בלא זה כשר נקבו שניהם אפילו זה שלא כנגד זה טרפה הלכך כל מקום שנקב טרפה ע\"כ וכתב הרב בית יוסף וז\"ל ומ\"ש הלכך כ\"מ שנקב טרפה אין לו טעם דהיינו מ\"ש בסמוך נקב זה שלא כנגד זה טרפה ומאי הלכך עכ\"ל לפמ\"ש מורי הגאון נר\"ו דברי הטור נכונים והמה דברים של טעם ודעת אחרי שהקדים נקבו שניהם אפילו זה שלא כנגד זה טרפה אעפ\"י שקשה מאד להפרידם זה מזה ואפ\"ה טרפה משום דמתרמי אהדדי הלכך כ\"מ שנקב אפילו במקום אשר דבק מאד לבשר סמוך לראש נמי טרפה מהאי טעמא דאכלה בי' כו' וכמדומה לי שהגאון בעל כרו\"פ צדר להקל ואיננו כעת תח\"י עכ\"ז הנלע\"ד נכון מאד ידידו החפץ בכבודו ודש\"ת. ה\"ק אלעזר פלעקלש החובק\"ק ג\"ט ואגפי'."
        ],
        [
            "ב\"ה פרוסטיץ יום א' ר\"ח מרחשון תק\"ם ל' שלומי' וחדות לאיש חמודות בעל התעודות כלול מעלות ומדות לו עשר ידות בגפ\"ת מקרא ומשנה ואגדות הרב המאור הגדול המופלא והמופלג בהפלגה יתירה בחכמה ומדע בסברה ישרה נ\"י ע\"ה פ\"ה חכם הכולל מוה' אלעזר פלעקלש נר\"ו אב\"ד ור\"מ בק\"ק ג\"ט.",
            "מחמת טרדות אין הפנאי מסכמת להאריך ולתואר כראוי לכמותו ירבה בישראל רק להודיע כי דברתי עם הקצין כו' זולת זה לא אוכל להאריך כי טרוד אני בעסק משפט ע\"ד אשה שמתה בתוך שני חזרה ושבקית חיים לנו ולכל ישראל והחזיר החתן הנדן כפי התקנה רק ניכה המעשר שסילק מסך נדן ביום חתונתו וטוענין יורשי האשה חדא אין אנו מאמינך שנתת המעשר לשום אדם שנית אם יש בכח ידך לנכות המעשר עפ\"י הדין והנה מב\"ש אה\"ע סימן נ\"ג ס\"ק כ\"א נראיה להלכה פסוקה וז\"ל ומעשר שסליק מן הסך נדן נראה דמנכה ג\"כ עכ\"ל וזולת הב\"ש לא מצאתי הדבר מפורש בשום פוסק לא בהראשונים ולא בהאחרונים ולענ\"ד הדבר צל\"ע וישים ידידי מעלתו הרב נר\"ו עין עיונו עליו ויודיעני דעתו הרמה בזה הכ\"ד הכוסף אהבתו לנצח. ה\"ק משה בר\"מ ערוויץ",
            "ב\"ה ג\"ט יום א' ח' מרחשון תקמ\"ם ל' משה לא פסיק טעמי' וריחו לא נמר צדיק כתמר דורש כמין חומר חומרי מתנייתא וחומרי דמדושא דאיתמר בי מדרשא טעמא ומששא כבוד אהובי א\"נ הרב הגדול המופלג בתורה זקן ונשוא פנים שפתותיו שושנים כש\"ת מוה' משה ראב\"ד בק\"ק פרוסטיץ נר\"ו המקום יהי' בעזרו אמן.",
            "ראשון תחלה הנני אומר תודה על אשר טרח אותו צדיק כו' ועד\"ת כמדומה אני עביד מר רבה כרבה לאביי לחדודי כי לא גלה אפילו טפת מה שיש לפקפק בדברי הב\"ש ומה צריך רו\"מ לדעתי הקצרה שאין בי לא חכמה ולא תורה לא גמרא ולא סברה ומה אדע אשר לא ידע מר עכ\"ז לעשות רצונו חפצתי ואבוא היום על העיון הן אמת שהגאון בעל ב\"ש מסברא דנפשי' אמר כן עפ\"י מה שהביא בשם האגודה וז\"ל שיחזיר כו' מה שנשאר בידו מן הנדוני' ולא על חליה ועל קבורתה עכ\"ל משמע דאין עליו להחזיר ליורשיה אלא מה שעדיין בידו אבל מה שהציוא אפילו דרך משא ומתן והפסיד הפסידה ליורשיה וה\"ה המעשר שסילק מן הנדן מנכה להיורשי' וכן משמעות לשון רמ\"א שם ודוקא מה שהיא בעין חוזר אבל מה שהוציא או נאבד פטור כו' אבל לכאורה צ\"ע מאין לו לפסק זה אדרבה הנה הרמ\"א כתב שם בהג\"ה דאם החתן רוצה למכור תוך שנתים יכולין יורשי אשה למחות בו וכתב הב\"ש בעצמו ואפילו היא מרוצה שימכור עכ\"ל ואי ס\"ד שהבעל יכול לנכות המעשר מ\"ט אין יורשי אשה יכולין למחות בו שלא ליתן המעשר עד מקץ שנתים ימים שמא תמות אשתו וצריך להחזיר הנדוניותא אלא ודאי דאין היכולת הבעל לנכות המעשר שסילק דמה דאמרינן מה שהיא באין חוזר היינו דוקא למעוטי נאבד או נגנב באונס או הפסיד במו\"מ אזי א\"צ להחזיר ההפשר ליורשיה וכן מורה לשון הרמ\"א והאגודה מדלא כתבו סתם מה שהוא בעין חוזר בלבד שלא בזבז לאחר מיתה כו' מדכתבו ופרטו דבריהם אבל מה שהוציא או נאבד כו' משמע דוקא כיוצא בהן דלא סגי בלא\"ה אבל המתנות שנתן הבעל לאחרים ברצון בלי אונס פשיטא שצריך להחזיר ליורשי אשה ואם כן ה\"ה מעשר שפזר לאביונים לשארו הקרוב אליו או לשאר עניים וטובת הנאה שלו (כי החתן לוקח חציו או שני חלקים מן המעשר לחלק לעניי קרוביו נהרא ונהרא ופשטא) מ\"ט אין יורשי אשה יכולין למחות בו שלא להוציא המעשר מתח\"י עד כלות זמן התקנה אלא ודאי פשיטא שצריך החתן להחזיר ליורשיה ואין שום פוסק מסופק לכן לא דברו דבר מזה אם לא השביח נכסי' בגדר אפשר דברי הבית שמואל קיימין דאם לא ינכה המעשר יפסיד הקרן של חתן שהכניס מאביו או מעצמו אבל אם השביח נכסי' באופן שלא יחסר קרנו למה ינכה המעשר אמנם אחרי בינותי בספרים ומצאתי שהדין עם החתן ודברי הב\"ש שרירן וקיימין דהנה כתב הרא\"ש בתשובה ומביאה הב\"י בסימן קי\"ח וז\"ל על התקנה שזה נסחה שאם תמות האשה בחיי בעלה שיחלוקו הוא ויורשיה הממון יראה לי לפי התקנה שלא יחלוק הבעל עם יורשי האשה אלא ממון שימצא הבעל אחר כל חובותיו שיפרע שהוא חייב בשטר ובין בע\"פ כי ודאי כך היתה עיקר התקנה שעיקר חלוקת הממון יהי' תלוי בשבועת הבעל שישבע כמה יש לו וינכה באותה שבועה כמה היא חייב במגו דאי בעי אמר אין לי אלא כך וכך ממון והשאר יחלקו עכ\"ל והעתיקו הרמ\"א בש\"ע סעיף ח' בהג\"ה וז\"ל במקום שיש תקנה שיורשי האשה יחלוקו עם הבעל כשמתה האשה תחלה יפרעו תחלה כל החובות שהבעל חייב ונאמן הבעל לומר כמה חייב במיגו דאי בעי אמר שלא הניחה כ\"כ עכ\"ד דון מיני' אף בנדון דידן הבעל נאמן במיגו דאי בעי אמר אין לי אלא כך וכך ואמאי נוציא ממון המעשר מתחת ידו אשר כבר הוציא ואין לדחות ולומר שאין הנדון דומה לראי' הנדון מיירי בשני חזרה כפי תקנות הקהלות ותקנות ר\"ת וחכמי צרפת והרא\"ש מיירי במקום שיש תקנה אפילו אחר כמה שנים כדמשמע מלשונו אם כן אפשר בההיא כ\"ע מודו דיד הבעל על העליונה דאלים זכותי' כ\"כ משא\"כ תוך שני חזרה אפשר דאין הבעל נאמן במגו וידו על התחתונה ז\"א דבחדא מחתא מחתינא דהא מיד שעה אחת אחר שנשאה הבעל זכה בירושתה ואין חילוק מדינא מאותה שעה ואילך עד עולם אך חכמי הדורות תקנו כל אחד ואחד לפי זמנו ולפי מקומו לאפקועי ירושת הבעל למען שלא ניגע לריק ולא יתקיים חלילה ותם לריק וגו' הם אמרו תקנות הללו והם אמרו דיד הבעל על העליונה בכל ספק שיפול בדין מחמת התקנה ואין חילוק בזה משעה הראשונה עד עולם כדי שלא ישתכח ירושת הבעל בכלל כמ\"ש הב\"י שם בשם תשובת הר\"ן וז\"ל כתב הר\"ן שנשאל על מי שהתנה שאם תפטר אשתו בחייו ולא ישאר לו ממנה ולד של קיימא כו' והשיב שהדין עם הבעל ואפילו אם הי' הלשון מסופק ה\"ל הבעל ודאי ויורשי האשה ספק ואין ס' מוציא מידי ודאי עכ\"ל הרי לפנינו להדיא דין זה השיב הר\"ן אפילו על התקנה הנעשה לאחר כמה שנים כענין תשובתו ז\"ל שנזכר והעתיקו הב\"י בש\"ע שם סעיף ו' והרמ\"א אחריו וז\"ל דבר שאינו מפורש בתקנה נעמידנו על ד\"ת וכן כל ס' שיש בתקנה על יורשי האשה להביא ראי' דאין מוציאין ירושת הבעל עכ\"ל הרי הב\"י והרמ\"א יחדו שהעתיק דברי הר\"ן לא ניחא להו לחלק בין שני חזרה ובין לאחר כמה שנים במקום דאיכא תקנה דחדא טעמא אית להו דלא אלימא כח התקנה לעקור ד\"ת אלא במה שדברו בו מפורש ונפל בהם ס' אין חילוק בין שני חזרה בין עד עולם במקום שיש תקנה דאין עוקרין נחלה דאוריית' מספק כדמסיים דה\"ל בעל ודאי ויורשי אשה ס' ואין ס' מוציא מידי ודאי א\"כ ש\"מ דבחדא מחתא מחתינהו וכן תשובת הרא\"ש אעפ\"י דמיירי אחר כמה שנים אין לחלק מסברות בין שני חזרה כי מעיקרא דתקנתא חזינן טעמא דתקנה מה לי שני חזרה לאחר כמה שנים וא\"כ ה\"ה גבי מעשר שהוא דבר שאינו מפורש בתקנה העמיד הממון בחזקת הבעל ואין מוציאין ירושת הבעל מספק ויפה כתב הב\"ש ונלע\"ד פשוט והאריכות בזה ללא צורך ועין בסמוך.",
            "ובעיקר המעשר העניים משלחן גבוה קא זכו ואין לבעלים כ\"א ט\"ה כמו מעשר עני המתחלק בתוך ביתו שמוציאין מידו וט\"ה לבעלים כמבואר בטור י\"ד סימן של\"א ומבואר בארוכה (חולין קל\"א א') ובתוס' שם והעתיקו האחרונים ללמוד ממנו דין צדקה ומעשר ממון הנוהג בזה\"ז כמבואר בעט\"ז ובש\"ך ס\"ס הנ\"ל וכבר כתב הטור שם לעיל מיני' לפסק הלכה אם לקח הכהן תרומה שלא מדעת ב\"ה זכה בהן שאין לבעלים אלא ט\"ה וט\"ה א\"מ וא\"כ איך ס\"ד שיתבענו היורשים את החתן לדין להוציא ממנו תמעשר אשר נתן כבר בשעת החופה ולא הי' בו כ\"א ט\"ה ולא ניתן לתבוע להוציא בדיינים ואינו דומה למה שזכר הרמ\"א שיורשי האשה יכולין למחות שלא למכור תוך שנתים דבשלמא התם עדיין שיעבודם חל על הנכסים ויכולן למחות שלא להפקיע שיעבודם לאפוקי מעשר ממון גבוה הוא וכל היכא דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא דמשעה שבאה הנדונייתא ליד החתן גם ממון גבוה בא לידו וגזא דרחמנא גבי' איתא ואינו של צדדים כלל כ\"א קדשי שמים וא\"א שיתקנו חכמי דורות להוציא ממון גבוה לחולין דהיינו בחזרתו ליד יורשי אשה.",
            "ועדיפא מיני' נלע\"ד מסברא דנפשי' דאפילו לפי תקנות שו\"מ וטוליטולא אחרי מות הבת משיגיע ממון בחזרה לאב או ליד יורשי אשה מחויבי' לעשר אותן מחדש כי הוא להן ריוח חדש וכמו שאר ירושה דפשיטא דמעשרין כל כירושה שתבא ליד אדם ומ\"ש הך ירושה משאר ירושה ואע\"ג דס\"ד דבשעת סילק הנדן שאינו מתייאש מהן בתוך הזמן פן יחזרו הנדוני' ז\"א דהא ע\"כ מתייאש דהא אין אדם יושב ומצפה מתי תמות בתו ויבואו הנכסים לידו רחמנא ליצלן מהאי דעתא באדם כזה לא דברו כלל דאין בו משום ותם לריק וגו' ואין מקום לתקנה זו מעיקרא בגברא דכוותי' ע\"כ אדרבה כל תפלתו של אדם שלא יחזרו הנכסים לידו וקצת זכר לדבר כעין סברא זו זכרו רז\"ל (שבת מ\"ו ב') דרמו התם ר\"ש אדר\"ש בדין מוקצה ומשני הכי השתא התם אדם יושב ומצפה אימת תכבה נרו הכא אדם יושב ומצפה מתי יפול בו מום כו' ואעפ\"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר מיהא איכא דעל כל דבר שאין אדם יושב ומצפה עליו ולא ניחא לי' בו כ\"כ מקצה דעתו ממנו ה\"נ כיון דאין זה יושב ומצפה מתי תמות בתו ותבא הירושה לידו ואם כן ה\"ל יאוש ומכיון שתחזיר אח\"כ הירושה לידו אחרי מות בתו וה\"ל דבר חדש גבי' וצריך לעשר מחדש ואם כן עכ\"פ אין כח בידו לעכב לחלק המעשר ומיד שתבא לידו הנדוני' חל על החתן המצוה ואין כח בידו לעכב ולהחמיץ המצוה דמצוה הבאה לידו אל יחמיצנה.",
            "וכופין אותו לקיים המצוה מיד ושלא להחמיצה כמ\"ש הט\"ז סימן של\"א בי\"ד ס\"ק ל\"ב וז\"ל ומזנ\"ל סמך למה שנוהגין לכוף החתן בשעת קבלת נדוניה שלו ליתן מעשר כדאשכחן כאן שמוציאין מידו אלא שמחלקי' את המעשר לקרובי החתן והכלה שהם קודמין לשאר עניים בזה דגם במעשר עני מצינו כן כמ\"ש הב\"י סימן רנ\"א בשם המרדכי דיש זכות לקרוביו בזה וראיתי קצת אומרים דוקא מן הנדן שהכלה נותנת להחתן מפריש מעשר אבל לא ממה שאבי החתן נותן לבנו מטעם שאביו נתן כבר מעשר ותמהתי מאין הרגלים דאטו יש חיוב על הממון כאן דתוכל לומר שהממון כבר נפטר ממעשר הלא חובת גברא הוא שהוא חייב לתת ממה שחננו הקל ית' ומה לי' שנתן לו אביו או חתנו ודאי דעת משובש אומר עכ\"ל ותיוהא חזינא בדברי הט\"ז לכאורה במה דשדי נרגא בדברי המון האומרי' דממה שאבי החתן נותן לבנו כבר נפטר מן המעשר שנתן אביו וסתר הוא דבריהם במה שהמעשר אינו חובת ממון כ\"א חובת גברא ולכאורה עדיפא מיני' מצי למיפרך דמ\"ש נדן הכלה דחייב במעשר הלא גם אביה נתן מעשר ממעותיו ואם חובת ממון הוא גם ממון מצד הכלה כבר נפטר ממעשר שנתן אבי הכלה, ואפשר דס\"ל ממון אביו דוקא ה\"א דלא בעי עשורי דמ\"ש אב ומ\"ש בנו דבשלמא ממון חותנו דמעלמא קאתי לי' והוי לי' ריוח חדש גבי' בעי עשורי משא\"כ ממון אביו דשלו הוא כי הוא ראוי ליורשו וכאלו מונח בקופסא דמי וע\"כ סלקא אדעתייהו דלא בעי עשורי' ובסברתו סתר גם דבריהם במ\"ש מעשר חובת גברא הוא לתת ממה שחננו האל יתברך ואם כן גם מירושה צריך ליתן ומהיכי תיתי לא יתן מממון שנתן לו אביו והיינו דמדייק בלשונו אטו יש חיוב על הממון דנוכל לומר שהממון כבר נפטר ממעשר כו' דכל שנוי רשות צריך לעשר.",
            "אדברה וירוח לי בענין שכ' הט\"ז לקחת סמך לכפות את החתן כו' מסוגיא דבכורות פ' עד כמה לכאורה צריך טעמא רבה לכפי' זו דמ\"ש כפי' זו שכופין את החתן לסלק המעשר בשעת החופה מאיש אחר דעינינו לא ראו ולא שמענו מעולם מרבנן סבוראי וקשישאי שכפו מעולם אדם אחד להוציא ממנו מעשר מריוח דאתו לידי' דמסוגא הנ\"ל משמע דלכל אדם ראוי לכפות ע\"ז ואולם בפשוטו נ\"ל לומר דעיקר סמך על מעשר כספים אתי מסוגי' דכתובות פ' נערה ובמס' ב\"ק פ\"ק ובמס' ערכין ובירושלמי פ\"א דפיאה ובכתובות דא\"ר אילא בשם ר\"ל באושא התקינו המבזבז כו' ויליף לה מדכתיב עשר אעשרנו לך משמע שני עשורין הרי חומש (ולקמן אי\"ה נבאר בעה\"י סוגיות הפוסקי' דילפי מכאן סמך למעשר כספים אם דאורייתא או דרבנן) ומקשי התם ר\"נ בר אינוני בעי' קומי ר' מנא מה חומש בכל שנה ושנה לחמש שנים הוא מפסיד כולה א\"ל בתחלה לקרן מכאן ואילך לשכר עכ\"ל וכן הוא בש\"ס בבלי ואם כן כל הימים שאין אדם מפריש כ\"א הריוח אין ביד ב\"ד לכפותו להוציא ממנו המעשר דאין אדם יודע במטמונו של חבר ושמא לא הרויח כלום משא\"כ בפעם הראשון דמחויב לעשר הקרן ואנו יודעים בבירור כמה הוא ילפינן באמת מסוגיא דבכורות הנ\"ל דכופין את החתן ומוציאין מידו דאז הוא שנה ראשונה הנזכרת בירושלמי הנ\"ל ובבלי דקאמר מתחלה לקרן.",
            "הנה אם מעשר כספים דאוריית' או דרבנן דעת הב\"ח דאפילו מדרבנן ליתא וכן דעת תשובות פני יהושע סימן בי\"ת ועיין שאילת יעב\"ץ סימן פ\"ד בהג\"ה ועיין באר יעקב בי\"ד סימן של\"א בט\"ז הנ\"ל והנה לדעת הגאון מוהר\"ד אופנהיים אב\"ד בק\"ק פראג זצלה\"ה יש למעשר כספים סמך מן התורה מעשר תעשר עפ\"י הספרי מובא בתוספות (תענית ט' א') ועכ\"פ דרבנן כמבואר בשו\"ת חות יאיר סי' רנ\"ד דף רי\"ב ע\"א ובעל ח\"י מסכים עם הב\"ח שאינו אפי' מדרבנן כמבואר שם דף רי\"ג ע\"א והעלה בעל ח\"י שם דתקנת אושא מדברת מענין צדקה ולא מענין מעשר (אולי לא ראה דברי הט\"ז בסימן של\"א הנ\"ל דאל\"כ לא הי' כותב כן או הי' משיג עליו וגם דברי הפרישה נעלם ממנו שכתב מעשר כספים הם מדרבנן עיין עליו בסימן ר\"מ בשם תוס' ובשם מהר\"מ ועיין מ\"ש לקמן בס\"ד) וראייתו היא מהרמב\"ם והטור וכל הפוסקי' הזכירו דין זה ותקנה זו בהל' צדקה וסתר בזה דעת הגאון מהר\"ד הנ\"ל שנמשך בב\"ח אשר נעלם מעיני הב\"ח דברי תוספות ממס' תענית הנ\"ל וע\"ז הכה השואל באלפיו ודוד ברבבותיו ואחר המחילה מכבוד גאוני ארץ הנ\"ל אמינא כי גם מהם נעלמו דברי מהר\"מ רוטנבורג דפוס פראג סימן ע\"ד וז\"ל מעות מעשר יראה אחרי שהחזיקו לתתם לעניים אין לשנותן למצוה אחרת דנראה כגוזל עניים דאעפ\"י שאינו מן התורה אלא מנהג הא קיימ\"ל דברים המותרי' ואחרים נוהגין בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם שנאמר לא יחל דברו ולא יחל מדרבנן כדאית' פרק אלו נדרים ולא דמי להא דריש פ\"ק דערכין ישראל שהתנדב נר ומנורה לב\"ה מותר לשנותה למצוה אחרת דש\"ה דאידי ואידי מצוה לגבוה אבל מעות מעשר כספים כבר זכו בה עניים ע\"י מנהג שכך נהגו כל הגולה ואין לשנות למצוה אחרת שאין לעניים צורך בהן דתנן פ\"ב דשקלי' מותר עניים לעניים עכ\"ל הרי שמהר\"מ הזכיר להדיא שאינו מן התורה ומשמעות דבריו שאפילו מדרבנן ליתא ואינו אלא מנהגא בעלמא אם כן אין להגאונים הנ\"ל שום תלונה על הב\"ח כי יש לו על מי שיסמוך והדין דין אמת דכויתי' פסק מהר\"מ רוטנבורג אשר ממנו העתיקו כל האחרונים בי\"ד סי' רמ\"ט ורנ\"א ושל\"א דינים הללו ואין להשביני דמאי אולמא דאפשר גם ממהר\"מ ז\"ל נעלמו דברי תוספות (תענית ט' א') הנ\"ל כמו שג\"כ נעלמו מן הב\"ח דאפשר באו כל האחרונים ולא ביארום והניחו מקום להתגדר בזה ובאמת כיון שתוספות בעצמן לא העתיקו דבר ממנו בפסקי תוספות וגם הרא\"ש בפסקיו לא העתיק דבר לפסק הלכה בזה באולי ס\"ל דהם דברי האגדה ואין למדין או לטעם אחר וכאשר תוספות לא זכרוהו להלכה כ\"א לפרושא בעלמא כאשר נבאר לענ\"ד וס\"ל דינא והלכתא אינו כן ונמשך הב\"ח אחר הרא\"ש ורבו מהר\"מ וס\"ל בודאי אינו לא מדאורייתא ולא מדרבנן כ\"א מנהג שנהגו בני גולה ואין מכאן תשובה לדברי הקודמים דעכ\"ז חיובא מיהו טובא איכא דלא יהא אלא דברים המותרים וכו' כאשר זכר מהר\"מ הנ\"ל בעצמו.",
            "והנלע\"ד בביאור דברי תוספות נציע דברי הש\"ס שכ' ז\"ל וא\"ר יוחנן אין הגשמים נעצרים אלא בשביל פוסקי צדקה ברבים ואין נותנין וא\"ר מ\"ד עשר תעשר עשר בשביל תתעשר ובתוס' וז\"ל עשר תעשר הכי אית' בספרי עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה אין לי אלא תבואת זרעך שחייב במעשר ריבית ופרקמטיא וכל שאר הרוחים מנין ת\"ל את כל דהוי מ\"ל את תבואת מאי כל לרבות וכו' עיין שם דשכר המעשר ידוע הוא ונזכר לפנים שאין הגשמים נעצרי' אלא בשביל ביטול תרומות ומעשרות שנאמ' צי' וגם חום וכו' ובא רש\"י לדמות ענין צדקה בזה\"ז למעשר ששכרו עושר ועונשו ההיפך חסר וע\"כ אמר ר\"י אין הגשמים נעצרים וכו' דעונש צדקה והמעשר שוין בזה ומייתי לי' ר\"י ראי' דלא הקשה דלמא התם אין עונש בשביל מניעת הצדקה כ\"א בשביל הנדר כדמייתי לה תלמודא ביבמות בעובדא דדוד שמא פוסקי צדקה ברבים וכו' דכיון דפסק צדקה ה\"ל נדר גבי' וכיון דעבר הרי זה עונשו משא\"כ בשביל קפיצת יד מצדקה עדיין לא מוכחא מלתא דהכי הוא ע\"כ מייתי ר\"י לסייעת' מ\"ד עשר תעשר עשר בשביל תתעשר ולא סיים למילתא דאכתי לא מוכחא מידי ע\"כ כתבו תוספות הכי אית' בספרי וכו' דגם מעשר כספים דינא הכי דבחדא מחת' מחתינהו ומתן שכרן שוה בזה העושר ואם כן ע\"כ דגם העונש שוה בזה ולא דקאמר בספרי אין לי אלא מעשר תבואת זרעך מנין לרבות אף מעשר כספים וכו' דהיינו שיהי' חייב להפריש מעשר כספים מריבית ופרקמטיא כמו שחייב מעשר קרקע אלא דה\"ק אין לי אלא מעשר תבואת זרעך שכרו העושר וע\"ז קאמר הכתוב עשר תעשר עשר בשביל תתעשר מנין לרבות אף מעשר כספים למי שנוהג בו שמתן שכרו העושר ע\"כ אמר ת\"ל את כל וכו' ועיין כל הדיבור תוספות אינם מדבר כ\"א ממתן שכר ולא מחיובא כלל וע\"כ לא מייתי תוספות בפסקי' מידי מיני' דמדינא לא איירי כלל שיהי' חייב במעשר אך למי שנוהג במעשר מתן שכרו שוה כמו גבי מעשר תבואה דשכר עושר וכיון דמתן שכרן שוה עונשו ג\"כ שוה וא\"א לומר דעונש האינו מפריש מעשר כספים יהי' העוני כמו העונש מי שאינו מפריש מעשיר תבואה דמי דמי במעשר תבואה איכא חיובא אבל במעשר כספים ליכא חיובא אלא ע\"כ בצדקה איירי במי שפוסק צדקה ברבים ואינו נותן באופן דצדקה ומעשר כספים חדא מלתא היא וכ\"כ פסק הרמ\"א בהגהותיו לי\"ד סימן של\"א בסופו וז\"ל הרב המחבר השמיט כל דיני מעשר עני שכתבו הטור שיש ללמוד מהם הרבה דיני צדקה וכו' עיין שם וכן בעל עט\"ז כיילינהו כחדא הלכות מעשר עני ודיני צדקה אמנם לדינא אינו לא מן התורה ולא מדרבנן כן נלע\"ד להלכה ולא למעשה.",
            "הפוך בה הפוך בה אפשר וקרוב לודאי דמהר\"מ ר\"ב הנ\"ל ס\"ל דמדרבנן היא והא דקאמר שאינו אלא מנהג שנהגו כל הגולה היינו נמי מדרבנן מדלא קאמר להדיא שאינו מדרבנן רק דה\"ק אעפ\"י שאינו מן התורה אלא מנהג וכו' ולכאורה דבריו סתומי' דמן הקצה אל הקצה מדבר דהדרך הממוצע בניהם הוא דרבנן ומדכתב שאינו דאוריי' ול\"ק להדיא שאינו אלא מנהג דאם יאמר שאינו אלא מנהג בודאי ידעינן שאינו דאוריית' ואפילו מדרבנן ליתא ואינו אלא מנהג אבל מדקאמר שאינו מן התורה ש\"מ דהאי מנהגא דקאמר היינו מדרבנן מדלא הזכיר מדרבנן בפי' או יאמר שאינו מדרבנן וממילא ידעינן דפשיטא שאיני מן התורה ואם כן אפשר דמהר\"מ ז\"ל ראה דברי תוספות ופסק כוותייהו והב\"ח נשאר במבוכה דס\"ל שאיני אפילו מדרבנן ולא די שלא ראה דברי התוספות אלא גם דברי מהר\"מ אשר עליהם בנויים כל דברי הפוסקי' בענין מעשר כספים ועיין בסימן רמ\"ט בש\"ע בהג\"ה ובט\"ז שהשיג על חמיו הגאון ב\"ח והביא כמה דיני מעשר ובסימן של\"א השיג עליו להדיא וכתב שגם הב\"י ס\"ל שהוא מדרבנן ומייתי לי' בשם כל הפוסקים ובשם ירושלמי ותמהני עדיפא מיני' ה\"ל למימר דגם הרמב\"ם בה\"ל מ\"ע פ\"ז וז\"ל וכמה עד חמישית בנכסיו מצוה מן המובחר ואחד מעשרה בנכסיו בינוני פחות מכאן עין רעה ולעולם לא ימנע וכו' הרי להדיא שלשון הב\"י בספרו הגדול אשר העתיק בש\"ע סימן רמ\"ט הם ממש דברי הרמב\"ם ולמה זכר הט\"ז שהב\"י כתב להדי' מהירושלמי כו' עדיפא מיני' הל\"ל דגם הרמב\"ם עצמו כ\"כ ומאי אית לך למימר דבדברי הרמב\"ם תשובתו בצידה דאינו חיוב כ\"א מצוה בעלמא ואם הי' בו צד חיוב אפילו מדרבנן לא נתנו דבריהם לשעורי' דמדה הרעה דכיון דא\"א לו להיות עין רעה דחיובא רמי' עלי' לאפרושיא מעשר' ומכ\"ש בסיפא תגדל התמי' דקאמר ולעולם לא יפחות משלישית השקל וכו' כיון דחיובא הוא להפריש לפחות אחד מעשרה מיהו סיפא אפשר ליישב דקאמר אעפ\"י שלא הרויח באותו שנה כלום ואין עליו חיוב מעשר עכ\"ז לא יפחות משלישית השקל משא\"כ ברישא ובמציעתא מוכח שפיר דליכא חיובא ואם כן דברי הט\"ז צל\"ע לענ\"ד שכתב בשם הב\"י דס\"ל שהוא חיובא מדרבנן מיהו מדברי הרמ\"א ז\"ל שם סי' רמ\"ט בהג\"ה משמע דס\"ל דלשון הרמב\"ם מיירי בענין מעשר מדמיית' עליה הלכות מעשר שם.",
            "וגם מדברי פרישה ודרישה נראה ג\"כ דס\"ל דמעשר כספים אינו אפילו מדרבנן דמייתי בסימן רט\"ו סעיף ג' וז\"ל במחודשים אחד נדר לתת מעשר מן הריוח שהי' באה לו ממונו וכן נהג כמה שנים ואח\"כ מטה ידו ונתחרט נראה דיכול לחזור בו משום דהריוח לא בא לעולם ואין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם כדפירש בפ' שור שנגח ד' וה' ומיהו אם הי' אומר כסף זה כל הריוח הבא ממנו אתן ממנו מעשר חל ההקדש כיון שהכסף בעולם וכן אם הי' מלוה לעכו\"ם ב' זהב בעד ג' לשנה וזקף עמו מיד ונתן לו כתב שנכתב בערכאותיהם אפשר שמזה א\"י לחזור בו מ\"כ במהר\"ר פנחס מיץ עכ\"ל ואי ס\"ד דמעשר כספים חיובא הוא מדאורייתא או מדרבנן אף בלא נדר חייב ואף שהוא דבר שלא בא לעולם הא כל הריוח דבר שלא בא לעולם הוא ומחייבין בלא נדר אלא ע\"כ דאינו אלא מנהג בעלמא כמ\"ש מהר\"מ הנ\"ל והיכא דנהגו נהגו ואי אתה רשאי להתירן בפניהם דלא יהא אלא כדברים המותרים וכו' והיכא דלא נהוג ליכא חיובא כלל אפילו מדרבנן אם לא למי שרוצה לנהוג מדת חסידות ואח\"כ א\"א לו למיקם בי' יכול לחזור ולשאול על נדרו כמו בשארי נדרים שיכול לשאול עליהן והוא כענין שאז\"ל (מגלה ה' ב') בסוגיא דר' נטע נטיעה בפורי' אעפ\"י דתני ר\"י וי\"ט מלמד שאסורי' בעשיית מלאכה ומסיק די\"ט לא קבלו עלייהו בכל המקומות ואלא רב מלט לטיי' לההוא גברא דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור ובאתרי' דר' לא נהוג ועיין בתוספות שם דפסקו דיש לחלק היכא דנהגו במתכוין או היכא דנהגו בטעות וכן בפסקי תוספות שם סימן ט\"ו כתבו דברים שהם יודעים שהם מותרין ואחרים נהגו בהן איסור אין להתירן אבל אם טעי בהן מתירין ונ\"מ במקום שנהגו במעשר כספים לדעת האומרים שאינו אפילו מדרבנן וליתא אלא מנהגא בעלמא אם כן במקום שנהגו אם ממדת חסידות נהגו כן אין להתירן אבל אם בטעות נהגו דהוה ס\"ל דהא חיובא מתירין להם ויחיד שנהג בעצמו באתרא דלא נהיגי נראה דרשאי לעשות כל דבר מצוה ואין זה כפורע חובו ממעות מעשר דהא אינו אלא משום מנהג במקום שנהגו ובמקום שלא נהגו אין כאן אבק חיוב ואיהו דנהג הכי ה\"ל כנדר לגבי' ובנדרי' הולכים אחר לשון בני אדם אלא אם כן אמר בפי' שמקבל עליו להיות לו דין מעשר אז דינו כמבואר בטור ובפוסקי' סימן של\"א ועפ\"י סברא זו יתישבו כמה סתירות בפוסקי' בס\"ד והוא כי כבר זכרנו הסכמת האחרונים דמעשר כספים באתרא דנהיגי דין מעשר עני יש לו ובדרישה סימן רמ\"ט בשם תשובות מהר\"ר מנחם סימן תנ\"ט וז\"ל אשר שאלת לקנות ספרים מן המעשר כך אני רגיל להורות לבני אדם כל מצוה שתבא לידו כגון להיות בעל ברית או להכניס חתן וכלה לחופה כו' אם לא הי' יכולת בידו ולא הי' עושה מצוה יכול לקנות מן המעשר עכ\"ל וכן העתיק הט\"ז ככתבו וכלשונו והוא מרא דינא שכתב בעצמו בסימן של\"א ס\"ק ל\"א יז\"ל הרבה דיני צדקה כו' נראה דיש לדמות מעשר שמפרישין מן הריוח ממון לדין מעשר עני של תבואה ופירות עכ\"ל ואם כן אם כדבריו כן הוא צל\"ע בדברי תשובה נ\"ל האם לא הי' יכולת בידו ולא הי' עושה אותה מצוה כו' כגון בעל ברית או להכניס חתן וכלה לחופה וכו' יכול לקנות מן המעשר וגבי מעשר עני כתב הרמב\"ם בפ\"ו מה\"ל מ\"ע והביא הטור והעתיקו העט\"ז וז\"ל מעשר עני אין פורעין כו' ולא משלמין את התגמולין ולא פודין בו שבוים ולא עושין בו שושבינות וכו' והא מצות פדיון שבויים ושושבינות היינו דבלאו מעות מעשר עני לא הי' עושה כן ועכשיו מכח מעשר עני מוסיף עליהן בשביל מעות מעשר ועכ\"ז אין עושין בהן שושבינות ואין פודין בהן השבויים וא\"ל דשושבינות היינו שכבר עשה בו חברו שושבינות ועתה בא לפורעו כי השושבינות נגבית בב\"ד כמבואר באה\"ע סימן ס' ובח\"מ סימן רפ\"ו דנמצא זה פורע חובו במעות מעשר עני והיינו אין משלמין בו את התגמולין דקתני ברישה וליכא למימר פרושי קא מפרש מאי אין משלמין בו את הגמולין דקתני ברישא היינו דאין עושין שושבינות דזה אינו דא\"כ אין פודין את השבויים מאי אמרת בי' ועוד דלישנא דאין עושין שושבינות לא משמע אלא שבא לעשות מחדש שושבינות עם רעהו מי שלא עשה עמו שושבינות עדיין ואפשר דבלאו המעות מעשר לא הי' ביכולתו ולא הי' עושה עמו שושבינות ולמה יעשה עמו לפ\"ד תשובת מהר\"ר מנחם הנ\"ל ואם גזרת חכמי' הוא שהוא אסור מנין למהר\"מ לפסוק דין זה במעשר כספים שהוא דומה למעשר עני ולפי מ\"ש ניחא דיש לחלק בין מקום שנהגו שם יש לו דין מעשר עני לבין מקום שלא נהגו ואחד נהג מדת חסידות בעצמו אז דינו כמ\"ש מהר\"מ הנ\"ל.",
            "ועוד הי' נראה לומר לכאורה בישוב דברי הפרישה שהביא בשם מהרר\"פ מ\"ץ דמיירי באחד שקבל עליו בנדר לתת קופה יתירה של מעשר כפי הדין ועתה קיבל עליו מחדש ליתן חומש נכסיו בכל שנה מן הריוח שתבא לידו בזה מיירי מהר\"ר פנחס מו\"ץ שחזר בו אח\"כ ויכול לחזור בו אם הוא מדבר שלא בא לעולם דזה אינו מדרבנן אלא מדת חסידות בעלמא אבל מקופה ראשונה דמעשר שהוא חיוב על כל איש ישראל א\"י לחזור בו דגם מוהר\"פ מו\"ץ מודה דמדרבנן הוא ואפשר מדאוריית' ולפ\"ז יש ג\"כ לחלק ולישב בתשובת מהר\"ר מנחם הנ\"ל גם הוא מיירי בענין כזה ותדע דהכי הוא דאל\"כ דברי הגאון בעל פרישה זה את זה סותרי' דהא לעיל כתבתי שסתם בשם מהר\"פ מי\"ץ דאינו לא מן התורה ולא מדרבנן ובסימן ר\"מ בי\"ד כתב בפשיטות וז\"ל מ\"כ בשם מהר\"מ האידנא דמעשר כספים מדרבנן שרי להאכיל לאביו ממעות מעשר אלא ע\"כ דיש לחלק אמנם תשובה זו סתומה דמ\"ש האידנא דמעשר כספים מדרבנן משמע שבזמן הקודם הי' אפילו מדאוריית' והי' אסור להאכיל לאביו מעות מעשר אפילו להעדפה כמ\"ש שם בשם תוספות פ\"ק דקדושין וזה אינו דהא לא נמצא שום שינוי במעשר כספים מאשר הי' בתחלה דבשלמא מעשר הארץ מפרי הארץ נשתנה בין ארץ וח\"ל ובין עכשיו לקודם החורבן אפילו בארץ כמ\"ש הטור בסימן של\"א משא\"כ מעשר כספים דלא נשתנה דמ\"ש ארץ מח\"ל ובפני הבית ושלא בפני הבית בזה אם הוא דאוריית' ועכ\"פ איך שיהי' חל על החתן במדינותינו החיוב תכף לעשר ואיך ס\"ד שיורשי האשה יוציאה בדייני' הנה הארכתי קצת מענין לענין באותו ענין ולולא בנו התורני המרומם מוה' הירש נר\"ו אץ מהומה לביתו הארכתי יותר להראות אהבתי עליו וידעתי שאין לסמוך על כל דברי הנ\"ל כי כלם נאמרו בחפזון כל מה שפלט הקולמס במושכל הראשון כתבתי ובחפזי כל האדם כוזב נאם ידידו החפץ בכבודו יהי כזית הודו כזית הנטופה בשעתי' ותרוממנה שעתי' כדקא סלקא אדעתי. ה\"ק אלעזר פלעקלס החובק\"ק ג\"ט ואגפי' יע\"א.",
            "ושלום לידידי הק' הנגיד הרבני המופלג החכם השלם מוה' מרדכי המבורג נר\"ו."
        ],
        [
            "בע\"ה יום השני טי\"ת תמוז תקסד\"ל פראג החיים והשלום יחדו יהיו תמים נאהבים ונעימים כל הימים לאהובי חתני מחמד עיני הרב המאוה\"ג החריף המופלג מוה' איצק שפיץ אב\"ד בק\"ק ברעזני והגליל פרעכין יע\"א.",
            "אהובי חתני הרב נר\"ו והארכת מאד על המערב לדבר מצה וכלתה מדתו בעבורה של העיר טרה בואו העירה או לכפר משלשה כפרים משולשים וכיוצא בהן ובארת שאסור לילך משם העירה כי ודאי לא עדיפא עבורה של העיר או כפר משלשה כפרים משולשים מעיר עצמה אם כלתה המדה ממקום ערובו באמצע העיר אסור להלך את כלה אלא עד סוף מדתו ותו לא והדבר פשוט אצלך אלא שאתה מיראי הוראה אחרי ששמעת מודדי תחומין מקילין ומתירין ללכת אל העיר אף אם שלמו אלפים בבתי' הסמוכים לעיר בתחלתה ואין רצונך להסיג גבול אשר גבלו הראשונים אף כמדרך רגל ובקשת מני לחות עניות דעתי בזה הן הן דבריך הנעימים בקצרה אהובי חתני הרב נר\"ו לא ידעתי להוסיף על דבריך הטובים והדין דין עמך אם כלתה מדתו ממקום הנחת עירוב בבתי הסמוכים בעבורה של העיר מתחלתה או בכפר מג' כפרים המשולשים וכי\"ב לא יכול עוד ללכת אפילו פסיעה אחת ממקום סיום מדת תחומו כי לא עדיף עבורה מעיר עצמה דהלכה מרווחת בגמרא וכל הפוסקים כריב\"ל (עירובין ס' ב') הי' מודד ובא וכלתה מדתו בחצי העיר אין לו אלא חצי העיר כו' ואף שהראב\"ד והרשב\"א ז\"ל מקילין ומביאים ה\"ה פ' כ\"ז מה\"ל שבת הל' ה' והעתיקו הרמ\"א בא\"ח סימן ת\"ח סעיף א' בהג\"ה דאם כלתה המדה בסוף העיר בין העיר לעבורה שדינו הקל למחשב כל העיר כד\"א דעבורה של העיר להקל אמרו ולא להחמיר עייש\"ה אבל להמציא להקל בעבורה יותר משל העיר ולומר אם שלמה המדה בעבורה טרם בוא העיר שמותר להלך בעבור עבורה תוך העיר לא שמעתי ולא ראיתי הוא נגד הגמרא ונגד הסברא וממ\"נ אם עבורה היא כעיר הא בעיר עצמה ממקום שכלתה המדה אסור לזוז אם אינה נדונית אל העיר איך תגרר העיר בתרה שמותר ללכת העיר למענה ואין להאריך בזה ועל מודדי תחומין אלו אני אומר כדאמר ר' אידי על ריב\"ל אין אלו אלא דברי נביאות אבל לא כפי' תוספות שם.",
            "אמנם אם הניח העירוב בסוף אלפים מביתו וחזר ולן בביתו יש להקל עפ\"י מ\"ש הטור ודעמי' סימן ת\"ח והעתיקו הרמ\"א שם ולאו דוקא בביתו ה\"ה אם כלתה המדה בעבורה של העיר מתחלתה ולן שמה ועבורה של העיר כעיר להקל ואף שבעל אלי' רבא שם סק\"ח האריך להוכיח כדעת הרמב\"ם ז\"ל דאפילו בעיר עצמה אין לא אלא ד\"א ומפסיד חצי העיר שחוץ אלפים מערובו וסיים לכן נ\"ל להלכה ולמעשה להחמיר עכ\"ל ולא כב\"י דס\"ל דדעת הרמב\"ם היא יחידאה עייש\"ה וגם אני מצאתי בש\"ג פ\"ה ממס' עירובין שדעת הרי\"ף כדעת הרמב\"ם עכ\"ז כדאים רש\"י וסמ\"ק והטור והגמיי\"נ והרמ\"א לסמוך עליהם ובתחומין שומעין להקל ובפרט מכל ראיותיו אין אני רואה דמיירי בלן בה ולאו דוקא לן בה אלא אם שבת באויר מחיצת כמו מי שהפליגה בספינתו בים בסי' ת\"ה סעיף ז' ועיין מ\"ש הט\"ז שם סק\"א ועיין בשו\"ת שמש צדקה סימן י\"ח וי\"ט לכן נלע\"ד אם כלתה המדה בעיר או אפילו בעבורה בתחלתה ממקום הנחת הערוב והיא אחר הנחת הערוב חזר ולן בעירו ואפילו לא לן אלא שבת באויר המחיצות ואפילו בעבורה בבתים הסמוכים מהלך את כלה כ\"ז נלע\"ד במהירות אחרי שאתה אץ עלי להשיב הכ\"ד חותנך הד\"ש ושלום תורתך כה\"י. הק' אלעזר פלעקלש."
        ],
        [
            "בע\"ה יום ג' כ\"ו סיון תקסד\"ל שלום למר מחותני הרב המפורסם כו' מוה' אלעזר נ\"י.",
            "בקשתי שטוחה לפני מר מחותני נ\"י להשיב לי ע\"ד אילנות הגדלי' בהר קברות נפלים רחמנא ליצלן והענפים מסככים עד חלוני בהכ\"נ קלויזן ויש שרוצים לומר שצריך לקצוץ אותן הענפים מפני שמביאים טומאה לבהכ\"נ ולענ\"ד אחר העיון במקור דין זה אין בזה שום חשש וזהו דאיתא במשנה אהלות פ\"ח הסככות והפרעות שהן יכולין לקבל מעזיבה רכה דברי ר\"מ וחכ\"א מעזיבה בינונית ויעיין בתוס' י\"ט לפי דעת הראב\"ד אפילו אם מקבל מעזיבה אינו מטמא באהל אלא מדרבנן ולפי דעת הרמב\"ם כפי פי' הכ\"מ שם אם מקבל מעזיבה בינונית מטמא באהל מדאורייתא דהיינו אם יש בענפים פותח טפח ואם אינו מקבל מעזיבה ליכא טומאת אהל מדאוריית' יעוי\"ש ואותן הענפים המסככים בבהכ\"נ המה רכים ביותר ובודאי אינן מקבלין מעזיבה ולפי דעת הראב\"ד אפילו טומאה דרבנן ליכא ולדעת הרמב\"ם אינו אלא מדרבנן וכ\"ז הוא אי ידעינן בודאי שיש קבר תחת ענף אחד אלא דלא ידעינן תחת איזה אבל בנ\"ד יוכל להיות דליכא קבר כלל תחת אילן זה ויש כמה ספקות בזה וכ\"ז יש להחמיר להכהן לילך באותו מקום אפילו אם יש כמה ספקות אבל להביא טומאה מאהל אל אוהל זו בודאי ליתא כי יכולין לומר אפילו אם יש שם קבר דלמא אינו פותח טפח וטומאה רצוצה היא ובוקעת ועולה אינו מביא טומאה מאהל לאהל ובאשר בארנו דכ\"ז הוא מדרבנן ויש כמה ספקות בזה ולדעתי אין להחמיר וללמוד אני צריך כ\"ד מחותנו הק' יוזפ' הוק.",
            "תשובה בע\"ה יום ג' כ\"ו סיון תקסד\"ל פראג שלום טובה וברכה עד אחרית הימים לכבוד אהובי ידידי מחותני הרבני המופלג החרוץ מוה' יוזפ' ני'.",
            "אהובי ידידי מחותני נר\"ו לא ידעתי למה טרח מעלתו לגבב קולות בענפים האלה שלא לקצץ אותם מה יתרון הכשר בזה ובגוף הענין דוק לאידך גיסא להחמיר מה גם שאינם עתה בריאים וחזקים לקבל מעזיבה יהיו רחבים ובריאים לאחר זמן ויהיו אז צריכין קציצה וכי נעמוד צופה ומביט להשגיח שמה אם יהיו חזקים לקצצן ולא עוד הא לדעת הרמב\"ם מביאים טומאה מדרבנן אף שאינם ראוים לקבל מעזיבה בינונית ועתה אפילו אם יש ספק שמא אין טומאה תחתיו הוי ספק דרבנן באתחזק הטומאה לא מיבעי' לתירוץ רבא במס' עירובין דף ל\"ו ע\"א בכל ספקא דרבנן דאיתחזק האיסור להחמיר אלא אפילו לשנויא קמא שני טומאה הואיל ויש לה עיקר מן התורה ועיין שם ברש\"י ד\"ה הואיל וד\"ה ומשני עייש\"ה ה\"ה הכא טומאות דמיין להדדי ויש להחמיר אף שהוא דרבנן וידעתי שהרמב\"ם בהלכות מקואת פסק כת\"ק דר' יוסי והארכתי במק\"א בס\"ד ועיין בש\"ך י\"ד סימן ק\"י אות כ' ועיין ש\"ך שם סימן שפ\"ט (ועיין מ\"ש לעיל סימן ע\"ט).",
            "ועוד נלענ\"ד דאינו בכלל ספק כלל אחרי ששם מקום מיוחד לקברות הנפלים מיום היות שם מקהלות ישראל מסתמא אפס מקום שאין בו מת כי כ\"מ שנמצא שנקברו שמה כמה אלפים נפלים ואין בשום מקום שום ספק טהרה ומה לנו להקל בדבר אשר אבותנו ואבות אבותנו קצצו הענפים האלה הלא ידוע שאני נתגדלתי בבית הסמוך ונראה שם בבית אדוני אבי מורי המנוח זצלה\"ה וראיתי פעמים רבות שקצצו הענפים אשר האהילו גם ידעתי שנדון זה הודיעו כמה פעמים למורי הגאון נ\"ע ושלח תכף לקצצן ובדרך כלל מה לנו להכניס להקל בדבר שאין בו לא פעולה ולא יתרון אפי' אם יש כמה ספקות להקל ואין בקציצה זו שום בל תשחית מכ\"ש לדעתי שאין אני רואה ספקות בזה להקל כ\"ד הטרוד מאד ודש\"ת מחותנו. ה\"ק אלעזר פלעקלש."
        ],
        [
            "כשבת המלך על כסא רחמים יחתם לחיים טובים נאהבים ונעימים לכבוד אהובי חתני הרבני המופלג החריף ומושלם מוה' פייש ליב נר\"ו ראה חיים עם אשה בתי כו'.",
            "אהוב' חתני הרבני המופלג נ\"י מה ששאלתני להודיעך אן דעתי נוטה אם לסיים בעי\"ת עושה השלום או המברך את עמו הנה אעתיק לך אות באות מה שכתבנו היום בהסכמת כלנו ב\"ד מו\"ש יחד להרב המופלג בתורה ובי\"ח זקן ונשוא פנים מוה' ניסן נ\"י וז\"ל כתב ידו מן יום ג' ו' כו' הן אמת קשה עלינו להאמין שהרב המאוה\"ג אב\"ד שלכם יגזור על זולתו לסיים המברך את עמו מאחר שנוסח זה עושה השלום כבר נהגו בכל ערי ישראל הנמשכים אחרי המהרי\"ל והלבוש הן אמת שכבוד מורינו ורבינו הגאון מוהר\"י זצללה\"ה אב\"ד ור\"מ דקהלתנו הי' מסיים לעצמו המברך ביחיד ובצבור כדעת השל\"ה ודעמי' עכ\"ז לא הי' מוחה ביד אחרים לשנות הנוסח כו' עכ\"ל. אמנם אני לעצמי אמרתי לברר דעתי ומזקנים אתבונן דאמר ר\"א הגדול לריב\"ב (נגעים פ\"ט משנה ג') אם לקיים דברי חכמים הן אמור שאין אני מניח מה שקבלתי מרבותי ושומע ממך ואחרי שאמר לקיים דברי חכמים א\"ל חכם גדול אתה שלא בלבלוך הקושיות לסתור דבריהם כך דרכי תמיד ת\"ל לאשר ולקיים דברי הקדמונים עד מקום שידי מגעת ועניות דעתי מכרעת.",
            "הנה חפשתי חפוש מחפוש וחפוש בנרות בספרן של הראשונים על נוסחת המברך את עמו בכל ימות השנה ומצאתי כן הוא ברש\"י במסכת סוטה דף ל\"ט ע\"א ד\"ה וכו מהדר כו' וכן ראיתי במקצת ראשונים ואחרונים וכן נראה מכל סדורי התפלות הן מספרדיים הן מאשכנזים וכן הדעת נוטה והוי הברכה מעין החתימה לברך את עמך ישראל כו' אבל אחרי בינותי בספרים מצאתי (בילקוט שמעוני רמז תשי\"א דף רי\"ג ע\"ד והוא העתיק מויקרא רבה פ\"ט) גדול השלום שכל הברכות חותמין בשלום בק\"ש פורס סוכת שלום בתפלה עושה השלום בברכת כהנים וישם לך שלום וכן הוא במסכת דרך ארץ זוטא בפרק השלום בקצת שנוי לשון גדול השלום שכל הברכות והתפלות חותמין בשלום ק\"ש חותמין בשלום כו' כל הברכות והתפלות חותמין בשלום עיש\"ה השלום עכ\"ל מזה נראה לעינים שחתמו כל השנה כלה עושה השלום ואין לומר שכוונו על עושה שלום במרומיו אשר גם זה עפ\"י הגמרא במסכת יומא דף נ\"ג ע\"ב המתפלל צריך שיפסיע ג' פסיעות כו' ואח\"כ יתן שלום כו' ועיין ברי\"ף והרא\"ש והמרדכי פ' אין עומדין ובטור א\"ח סימן קכ\"ג זה אינו חדא שנקטו עושה השלום ואנו אומרים שם עושה שלום לישנא דקרא (איוב כ\"ה ב') ועוד ראיתי במרדכי פ' לולב הגזול סימן תשנ\"ד וז\"ל וכתב הרא\"מ שאם הגיע לעושה השלום יענה עמהם ושוב יחזור לאלדי נצור כי כבר נגמר י\"ח ברכות עכ\"ל ואין לומר שכוונתו על עושה השלום במרומיו מאי רבותא בזה וכי\"ב כתב הרב ב\"י ע\"ש הראב\"י עיין היטיב בא\"ח סימן קכ\"ב ועוד אי על עושה שלום במרומיו קאי מאי האי דסיים ושוב יחזור לאלדי נצור אלא ודאי שדרכם הי' לסיים ברכת שים שלום עושה השלום אמנם מצאתי במדרש תנחומא ריש פ' פנחס לכן אמור וגו' וקורין ק\"ש וחותמין בשלום הפורס סכת שלום ובתפלה חותמין המברך את עמו ישראל בשלום.",
            "עכ\"פ אינו מבורר לי מקום בהראשונים שאמרו מפורש באר היטיב איזה הנוסחה האמתית דלומר בה המשנה משנה מטבע שטבעו חכמים בברכות ועוד אין אני רואה בכזה דין משנה מטבע כו' כי ז\"ל הרמב\"ם פ\"א מהל' ברכות הלכה ה' ונוסח כל הברכות עזרא וב\"ד תקנו ואין ראוי לשנותם ולא להוסיף על אחת מהם ולא לגרוע ממנה וכל המשנה מטבע שטבעו חכמים בברכות אינו אלא טועה וכל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות אינה ברכה כו' וכתב הכ\"מ וז\"ל וכל המשנה כו' פרק כיצד מברכין ראה פת נאה ואמר כמה נאה פת זו ברוך המקום שבראה כו' יצא דברי ר\"מ ר\"י אומר כל המשנה ממטבע כו' לא יצא י\"ח וקשה לי למה שינה רבינו הלשון וכתב אינו אלא טועה וכן יש לדקדק למה כתב ואינו ראוי לשנותם כו' ועוד י\"ל לפלוגתא דר\"מ ור\"י לא משום שבראה היא אלא משום שלא הוזכר שם ומלכות שאלו הי' מזכיר שם ומלכות ואמר בא\"י אמ\"ה שבראה לכ\"ע יצא י\"ח ומ\"מ אעפ\"י שמזכיר שם ומלכות ואומר ענין הברכה בשינוי טועה דמה בצע לשנות ועכ\"ז יוצא י\"ח לפ\"ז מ\"ש כל המשנה כו' אינו אלא טועה אדלעיל קאי שכתב ואינו ראוי לשנותם וזה עיקר עכ\"ל עיין שם היטיב ועיין מג\"א סימן ס\"ד סק\"ג אם כן ה\"ה הכא החתימה מעין הפתיחה בשלום וברך בשם אין כאן משנה ממטבע כו' לומר עליו שחוזר ועיין סימן נ\"ט סעיף ב' ובמג\"א סק\"א ובסימן קפ\"ז במג\"א סק\"א.",
            "יען עדיין יש לפקפק אחרי שמשנה הנוסח בסיום הברכה בשינוי הכוונה מהמברך להעושה והם שני ענינים וה\"ז דומה לחתימת המלך הקדוש ועיין בהגהות רמ\"א סימן קי\"ד סעיף ז' ובמג\"א שם סק\"ט כי דוקא טעה באמצע אין בכך כלום וכן משמעות הט\"ז סימן קפ\"ח סק\"ד וז\"ל נ\"ל דמי שא\"י נוסח ברכה זו שמזכיר כאן שבתות למנוחה כו' צריך לחזור לראש כיון שא\"י לתיקן החסרון אם יודע ההתחלה והסיום אף שא\"י שאר נוסחא כראוי א\"צ לחזור בשביל זה עכ\"ל ופשט כוונתו דלא אמרינן כל המשנה ממטבע כו' אלא בתחלת הברכה בשם ומלכות או בסוף הברכה אבל לא בנוסח שבאמצע הברכה והנה מצאתי ז\"ל התשב\"ץ חלק שלישי סימן רמ\"ז אין שינוי מטבע אוסר בברכות אלא כשהוא משנה הפתיחות לפתוח כנגד המטבע שטבעו חכמים ז\"ל או לשנות בחתימה לחתום בברוך או שלא לחתום או במה שהוא עיקר ברכה כגון בהזכרת טל וגשם או בשאלה כו'.",
            "אמנם אפילו אם נניח ליסוד מוסד כל המשנה בסיום הברכה אף שאמר השם כתקונו והיא מעין הפתיחה כמו ברכת עושה השלום צריך לחזור משום ששינה מהמברך לעושה ויש בזה שינוי הענין כ\"ז ניחא אם ברור לן שנוסח המברך הוא מאנשי כנסת גדולה ומה אעשה אם אני הגבר ראה עניי בבקיאות לא מצאתי דבר ברור שאמרו בשום כך היא הנוסחה הישרה אלא פעמי' העתיקו כך ופעמי' כך ואם נסמוך על הקבלה מכל סדורי תפלות והמחזורים בדפוס ובכתב שהיו עד היום הזה בכלם היתה נוסח' זו בכל השנה המברך את עמו כו' כאשר באמת זהו מובחר שבראיות דבר המקובל בידינו דור אחר דור כמה מאות שנים נסמוך ג\"כ על סדורי תפלות מכל ערי אשכנז ופולין כו' (זולת הספרדים) בכלם שפה אחת ודברים אחדים בעי\"ת עושה השלום והיא נוסחה ישנה וכן ראיתי במחזור שנדפס פה פראג שנת ארפ\"א לפ\"ק וכבר הסכימו שאין לשנות מנוסחת אשכנז לנוסחת ספרד אם לא מה שנזכר בגמרא מפורש כמבואר במג\"א סימן ס\"א ועיין שם ונוסחת סיום ברכה זו לא נזכר בהדיא בגמרא.",
            "הנה לא נעלם ממני מ\"ש מ\"ש הגאון מ' יעבץ בעמודי שמים שלו וז\"ל עושה השלום כך הוא מנהג אשכנזים בעשי\"ת ואין דעת הפוסקים והאר\"י ז\"ל נוחה בזה והעיקר כמנהג ספרדיים שחותמין לעולם בשווה עכ\"ל מ\"ש ואין דעת הפוסקים לא ידעתי מי אלה זולת השל\"ה ואפשר שכוונתו מדשתקו הפוסקי' וסתמו ולא חילקו בין עשי\"ת לשאר ימות השנה אבל אם על הגאון מוה' יעבץ ניקו ונסמך ולומר תמיד בשוה גם הוא החליט וכתב ג\"כ שאין לחלק בין שחרית למנחה ומעריב אלא לעולם אומרים שים שלום כמנהג הספרדיים וכ\"ד האר\"י עכ\"ד והוא נגד המנהג שנתפש' ועיי' בא\"ח סי' קכ\"ז וכבר אמרו ז\"ל במסכת יבמות דף ק\"ב ע\"א אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל ואמרו ז\"ל במסכת מנחות דף ל\"ב ע\"א והא רב אית לי' מנהגא והאידנא נהוג עלמא בסתומות כו' ואמרו במסכת ברכות דף מ\"ד ע\"א הלכתא מאי א\"ל פוק חזי מעמא דבר ועיי\"ש רש\"י ותוספות ועיין בספר ברכי יוסף סימן ר\"ד אות ג'.",
            "ואפשר אף אם סיים כל השנה עושה השלום א\"צ לחזור הנה לפמ\"ש מהרי\"ל והלבוש עפ\"י הקבלה אשר בידיהם כי עושה וכן השלום בגימטריא ספריא\"ל לומר שביום הזה סופר וכותב הקב\"ה זכיותן של ישראל או מלאך הממונה על הכתיבה נקרא ספרי\"ל ומזכירין אותו עתה שיכתוב אותנו לחיים טובים (ואף כי אי דעתי נוחה בטעמי' כאלה ועיין מ\"ש בס\"ד דברים נאמנים בשאלה א' אות ס' דף ד' ע\"ב) והנה לדעת הפר\"ח אם אמר תוך השנה המלך הקדוש המלך המשפט א\"ץ לחזור דהא מצלינן האידנא אקצירי ומריעי כר' יוסי דאדם נידון בכל יום עיין שם אם כן ה\"ה ה\"נ אם אמר עושה השלום וכן לדעת לדעת מהר\"מ שהביא הגאון מוהרש\"ק בספרו תפארת שמואל על הרא\"ש ספ\"ק דברכות שאמר אף בהושענא רבא המלך הקדוש מכ\"ש לטעם של בעל מטה משה אשר כל דבריו עפ\"י מאור הגולה מהרש\"ל כנודע מהקדמתו עיין שם ומביא בעל אליה רבה סימן תקפ\"ב ס\"ק י\"ג וז\"ל וראיתי שם במטה משה גם טעם ודעת עפ\"י נגלה מר\"ה עד י\"כ אין אומרים המברך את עמו ישראל בשלו' כביכול עתה עת משפט ובמקום צדק' אין משפט ובמקו' משפט אין צדקה וכאלו אינו יכול לברך לפיכך אנו אומרים עושה השלום במקום משפט יש שלום וכדכתיב אמת ומשפט ושלום ועיין עוד שם ודע שהמהרי\"ל לא המציא דבר זה לסיים בעשי\"ת עושה השלום כ\"א חלק מחכמתו ליראים טעם על מנהג קדמונים שמבדילים בסיום ברכת שלום בין עשי\"ת לכל השנה כלה כמבואר שם והוא הי' בשנת ה' אלפים קפ\"ז כמבואר שם בריש הלכות פסח.",
            "ועוד מה שחותמין מלך צור ישראל וגואלו תמהו הב\"ח והט\"ז סימן ס\"ו הא אמרו במסכת פסחים דף קי\"ז ע\"ב בק\"ש גאל ישראל על הגאולה שעברה והאריכו וקימו וקבלו המנהג כמבואר שם ועיין מג\"א סימן רל\"ו שסיים ואין לזוז מהמנהג ועיין פרישה וא\"ר שם סק\"ד ועיין בספר בכור שור להגאון בעל תבואות שור בפסחים שם ועיין מ\"ש מורי נ\"ע בספרו דגול מרבבה בא\"ח סימן ס\"ו בט\"ז סק\"ו ובכל דבריהם לא תעלה ארוכה שזה שינוי מטבע שטבעו חכמים שמוסיפים מלך צור ישראל וכבר העתקתי לעיל לשון הרמב\"ם ולא להוסיק על אחת מהם (ויש ליישב קצת) אלא אחרי שהברכה בשם מעין הפתיחה והחתימה שוב אין לזוז מהמנהג ואין בו משום שינוי מטבע שטבעו כו'.",
            "פקח עיניך וראה מ\"ש הטור א\"ח סימן ס\"ח בשם רמ\"ה שאין להפסיק בפיוטי קרוב\"ץ בברכת ק\"ש וכ\"כ על דעת הרמב\"ם ברכות אלו עם שאר ברכות אין אדם רשאי לפחות מהן ולא להוסיף עליהן עיין שם וכן הוא להדי' בתשובות הרמב\"ם הנקראות בשם פאר הדור סימן ס\"ד וסימן קכ\"ט שאין לומר פיוטים באמצע ברכות ק\"ש עכ\"ז כתב הב\"ח שם וז\"ל חלילה לנו לשמוע ולקבל דברי רבינו הטור בזה ואחד הי' בזמננו שהתחיל לבטל מלומר קרוב\"ץ בקהלו ולא הוציא את שנתו וכ\"כ שבולי לקט וז\"ל אבל ר\"ע ורב כהן צדק ורב פלטוי גאון וכל גאוני לותי\"ר כתבו כלם שיש לומר פיוטים וכ\"כ הג\"א מא\"ז פ\"ק דברכות וז\"ל וכבר נחלקו ר\"י ט\"ע ורבינו אליהו ועלתה בידם דמותר ומצוה מן המובחר כו' עכ\"ל ועיין בשו\"ת הרשב\"א סימן תס\"ט וז\"ל תשובה כך המנהג בארצנו לחתונה וכן במועדים והרמב\"ם ז\"ל כתב שאין ראוי לעשות כן וכן ודאי יראה לי אלא שהמנהג הזה פשט ברוב המקומות וסומכין על מה שייסד הקליר פיוטים ליוצר ולאהבה ולזולת והקליר אומרים עליו שהוא ר\"א בן ערך שאמרו עליו שהוא תנוי והוא קרוי והוא פיטוי והנח להם לישראל לנהג כמה שנהגו שאמרו במגלה בירושלמי צא ולמוד מה שצבור נוהג עכ\"ל ועיין שו\"ת שער אפרים סימן י\"ג (ואני ת\"ל כתבתי בסימן א' בעניני הפיוטים וחלילה לבטל אחד מהם וכל מעשה תוקפם וגבורתם כתבתי בס\"ד שמה) ואף שלפעמים נראה לגדול הדור לשנות איזהי נוסחה מפאת שנראה לו מאיזה פוסק קדמון כוותי' או שמוחזק ומפורסם מאד בחסידות וכל מעשיו עפ\"י הקבלה הישרה לא ילמדו הצבור ממנו לעשות כמוהו.",
            "ראיתי בספר ברכי יוסף א\"ח סימן קי\"ב אות ג' כתב בשם מהר\"ש ויטאל שאביו מהרח\"ו לא הי' אומר פיוטים אך כשהי' עובר לפני התיבה הי' אומרם וכ\"כ הר\"ש בן הרשב\"ץ סימן רנ\"ה ושכ\"ט שמהר\"מ דוטענבערג לא הי' אומר פסוק ה' ימלוך וגו' ולא הי' חותם ביראו עינינו אבל כשהי' יורד לפני התיבה הי' אומרין ועיין בשו\"ת הלכות קטנות חלקי ב' סימן נ\"ה על מה שנוהגין לחתום על מחייתה אעפ\"י שלא מצא סמך אין לשנות ממנהגם ועוד אין לך מנהג דמחזי כחוכא יותר ממה שנהגו יש מקומות בתשעה באב להטות ראש איש וגבו למעלה ולכסותו ולהניח ס\"ת עליו ולקרות ג' גברי דיש לחוש שמא יפיח ופקפקו כמה גדולים ורצו לבטל מנהג הזה והחסיד בעל דב\"ש קיים המנהג את זה הראני כבוד ידידי הרב החכם השלם מוה' נפתלי הירש פאללין נ\"י ומצאתי גם הגאון מוה' ישראל לינגו כתב שאין בדברי המפקפקי' ממש והסכים עמו מוה' מיכאל יחיא שיש שרש לזה המנהג וכ\"כ בעל ברכי יוסף בא\"ח סימן תקנ\"ט אות ד' עיין עליו והנה מהר\"מ פאדווא נדחק ליישב המנהג בני קאנדיא שנוהגים לקרוב ביום כפורים ג' פסוקים בלבד בלשון הקודש והשאר בלשון לע\"ז שנראה בהדי' לנגד הגמרא ויען הי' מנהג קדום בזמן היות שם גאונים לזה טרח וישוב מנהגם עיין שם ועיין מג\"א ר\"ס רפ\"ד ובמהר\"י לבית לוי כלל בי\"ת סימן יו\"ד בדבר חליצה בבית היבמה ועיין במהרי\"ל סוף הלכות תפלת י\"כ שצדק עליו את הדין שמתה בתו בי\"כ על שאמר סליחה אחת שלא היו נוהגים לאומרה בקהל ואח\"ז מצאתי שיפה דבר בזה כבוד ידידי הרב הגאון המפוסם מוהרז\"ך בספרו בגדי כהונה בחלק א\"ח סימן יו\"ד דרב הי' רבן של כל בני גולה ואמרו בתענית דף כ\"ח דאיקלע לבבל וחזינהו דקא קרו הלל בריש ירחא סבר לאפסוקוני' כיון דחזא דקא מדלגי' דלוגי אמר ש\"מ מנהג אבותיהם בידיהם ובאתרא דרב לא הוו קרו אפילו בדלוג מדסבר לאפסוקוני' וא\"כ ס\"ל דאין לקרות ושם הוי איסור לדעת רב דהא ודאי הוו מברכין לדעת ר\"ת ולדעתי' דרב הוי ברכה שא\"צ ועובר משו' לא תשא ואעפי\"כ כיון שראה מנהג אבותיהם בידיהם לא רצה לבטל כו' (ומבלעדי זאת אם יהי' כח ורשות לבני העיר לבטל מנהג שנהגו אבותיהם בכל מדינה במקום זה יבטלו מנהג זה ובעיר אחרת יבטלו מנהג אחר ועי\"ז יבוטלו ח\"ו מנהגי ישראל אשר מנהג ישראל תורה עיי\"ש) ומי זוטרא מה דאז\"ל בירושלמי אעפ\"י ששלחנו לכם סדר התפלות אל תשנו מנהג אבותיכם כאשר העתיק המג\"א ר\"ס ס\"ח.",
            "הנה ראיתי ממורינו ורבינו הגדול מוהר\"י סג\"ל לנדא אב\"ד ור\"מ נשמתו בג\"ע עליון שינה לעצמו כמה נוסחות ומנהגים כמנהג ספרדיים שאמר בברכת הצדיקים על שארית עמך בית ישראל ונוסח זה זכר הרמב\"ם ז\"ל וכן הי' גומר הלל בליל פסח אחר התפלה בבהכ\"נ ואנו אין נוהגין כן כאשר העיד הרמ\"א בא\"ח סימן תפ\"ז סעיף ד' וכיוצא בהן הרבה מאד עכ\"ז מעולם לא עלה על לבו הטהור ועל לבו הצבור שינהגו כוותי' כמו כן לא אמר שום יה\"ר ותפלות ותחנות ולשום יחוד שחידשו זה ק\"ן שני' (ועיין מה שכתבתי בס\"ד בסוף סימן א') אבל להצבור לא מחה ועיין בשו\"ת מהר\"מ א\"ש חלק שלישי סימן ל\"ח ועיין בספר חק יעקב סי' תפ\"ט ס\"ק א' וסימן תצ\"ד ס\"ק ג' לכן אהובי חתני אל תפרוש ממנהגן של צבור והוי בורח מן המחלוקת ומאן דאמר עושה השלום לא משתבש ומאן דאמר המברך לא משתבש ואל תטוש תורת אמך ולא עוד אלא נלע\"ד שיכול לסיים כל השנה עושה השלום אם הוא למען אשר יכול לומר עם הצבור קדושה וברכו וכדומ' ודע שהגאון בעל של\"ה הי' פה ר\"מ ואחרי מות זקני הגאון בעל עוללות אפרים זצללה\"ה הי' אב\"ד עכ\"ז לא הנהיג את הצבור לומר המברך כדעתו והניח להם כמו שנהגו לומר עושה השלום וכן נוהגין עד היום קטני' עם הגדולים ואני נהגתי לומר המברך כאשר נהג מורי הגאון נ\"ע אבל אחרי שאני רואה שהשינוי מברכת שלום מביאם לידי מחלוקת דעתי בלי נדר אי\"ה לסיים בי\"כ הבע\"ל בתפלת נעילה בצבור עושה השלום. ואתה חתני הרבני נ\"י נא אל תכניס עצמך במחלוקת כבר כתבתי במקום אחר שאין בכמה דורות בעו\"ה מחלוקות כלה לשם שמים וטרדותי רבו למעלה ראש ולא אוכל לסדר הדברים ולהמתיק פי לדבר צחות ואני תפלה ביום כפורים הבא עלינו לטובה יחתמנו לחיים טובים ולשלום ושתהי' שנת גאולה יבא מנחם וישמיע שלום עד אין חקר הכ\"ד חותנך הדש\"ת. הק' אלעזר פלעקלס."
        ],
        [
            "בע\"ה א\"ח האביב תקנה\"ל בק\"ק פראג לאחד התורניים בק\"ק טורנויא במדינת פיהם.",
            "ע\"ד שאלתו במקום שמוכרין המצות אם כופין את הכהן לצאת מבה\"כ כדי שימכרו המצות ביוקר לטובת הצדקה. תשובה חלילה מעשות כדבר הזה ואף שהמהרי\"ק בשרש טי\"ת הורה לכפות הכהן ע\"י שלטון (והעתיקו המג\"א בא\"ח סי' קל\"ה סק\"ז) אין הנדון דומה בשום צד. וגופא דעובדא של מהרי\"ק דהי' להם מנהג קבוע מימים קדמונים שבשבת בראשית אחד מן הקהל מתנדב מעות לצורך מאור בבהכ\"נ כדי שיקרא ראשון בהתחלת התורה והי' שם בה\"כ אחרת שלא הי' להם מנהג זה ולא רצה הכהן לקנות המצוה הזה ולקרוא בתורה ראשון שמה והורה מהרי\"ק ז\"ל אחרי שהמנהג הזה משום חבוב כבוד התורה אשר כיוצא בזה מנהגי' שונים באשכנז ובצרפת ביום שמסיימין את התורה אלו ואלו לשם שמים נתכוונו והכל משום יקרא דאורייתא וגם הכהן הי' יכול ללכת לבה\"כ אחרת לקרוא שמה ראשון אשר כגון זה כופין על מדת סדום דוגמת אית לי' טחונא לרחי' שכופין על מדת סדום גם הוא באקראי פעם אחת בשנה ובשביל דבר גדול התנדבת שמן למאור בצרוף כל הנ\"ל יחד הורה כפי' זו עיין עליו בארוכה אבל לכוף הכהן לצאת בשביל קניית המצות זה לא שמענו וזה לא ראינו אם אם אתה אומר כן בטל כבוד הכהונה בזה כי לעולם לא יקרא הכהן ראשון אם המנהג הזה קבוע הוא מנהג גרוע על כי\"ב כתב המרדכי המנהג שאין לו ראי' מן התורה אינו אלא כטועה בשיקול הדעת ועוד מעולם לא הקיל מהרי\"ק להוציא הכהן מבה\"כ אלא לכפותו ע\"י שלטון שלא יכנס לבה\"כ שיש להם המנהג הזה רק ללכת לבה\"כ אחרת שאינן נוהגין כן עיין שם והגאון בעל מג\"א ז\"ל העתיק דברי המהרי\"ק שלא כהוגן ולשון הבית יוסף אטעיתי' שהב\"י העתיק דברי מהרי\"ק וז\"ל שלא רצה הכהן לצאת ע\"כ הכריחוהו הקהל ע\"י השלטון שלא יכנס לבה\"כ כו' עכ\"ל והטעות נראה לעינים אם לא רצה לצאת ע\"כ שהי' בבה\"כ איך כתב אח\"כ שלא יכנס לבה\"כ ולכך תיקן המג\"א ז\"ל אם לא רצה לצאת מותר לכופו לצאת (והמג\"א שיכל את ידיו וסיים ב\"י מהרי\"ק לידע ולהודיע שהוא לא ראה במהרי\"ק אלא בהעתקת ב\"י) ובאמת אינו כן ועיין במהרי\"ק אלא כצ\"ל בבית יוסף שלא רצה הכהן לכנס לבה\"כ אחרת ע\"כ הכריחוהו כו'.",
            "ואחרי שובי מצאתי ביש\"ש (גטין פ\"ח סימן כ\"ח) שכתב על הא דאמרינן קוראי' ת\"ח הממונים על הצבור ואחריהם ת\"ח הראוים למנותם כו' והאידנא שקונין מצות סגן קוראי למי שירצו ורגילי' לקרות קרוביהן כו' מלבד הכהנים והלוים מחויבים לקרות ובמקומות שיש אב\"ד קבוע כו' ראוי' לקרותו שלישי בשבתות וי\"ט כו' עיין שם היטב (אם הקדמה הכהן דאוריית' או דרבנן עיין מג\"א א\"ח סימן ר\"א סק\"ד בארוכה) כ\"ז נלע\"ד פשוט והנה כאשר הי' לי מקום קבוע להתפלל בבה\"כ קלויזן טרם בואי אל בית המדרש הנגיד המנוח מהר\"י פרענקלש זללה\"ה ולא הי' שם בחול כ\"א כהן אחד קניתי המצות דרכי הי' לכבדו לכהן הוצאה והכנסה אז הכהן הי' מבין מדעתו ויצא חוצה אבל חלילה לזלזל במשפטי הכהונה ואח\"ז ה' אנה לידי ספר כנסת יחזקאל ומצאתי בו פלפול ארוך בזה בסי' זי\"ן וסיים וז\"ל בהא נחתי ובהא סלקי הנה כתר כהונה לזרעו של אהרן וח\"ו למעט מכבודם ואין לכפות לשום כהן לצאת חוצה וק\"ו ב\"ב של ק\"ו אם הכהן בבה\"כ ח\"ו לפגום קדושת כהונה ולקרוא ח\"ו מאן דהו נשתקע הדבר ולא נאמר כו' עד כאן לשונו ולרוב הטרדה קצרתי הכ\"ד הדש\"ת. הק' אלעזר פלעקלס."
        ],
        [
            "בע\"ה יום ג' כ\"ד אלול תקס\"ב ל' פראג ה' ריבו יריב ואויביו שמשם יעריב ואותו לעבודתו יקריב כבוד אהובי תלמידי ידידי וחביבי הבחור המופלג החריף כהר\"ר פינחס הלברשטאט בק\"ק ברודא במדינת מעהרין.",
            "אהובי תלמידי מיום היותך בבי מדרשי כמה לך נפשי ועתה בהגיע מכתבך הנעים קריתי ושנותי ושלשתי במעוצות ודעת שפתיך ברור מלולך וקב\"ה חדי בפלפולך ויישר כחך וחילך וירום קרנך ומזלך אוכי\"ר כבר מלתי אמורה שכתבתי לך מש\"ק העבר שאני טרוד בימים האל לבשר צדק בסוד ישרים ועדה כידוע לך מנהגי מדי שנה בשנה וכתבתי לך עיניך תחזינה מישרים מ\"ש מורי הגאון נ\"ע בספר נודע ביהודה חלק אה\"ע סימן ט' שפתח פתח להסיר הפחד ממי שלבו נוקפו והעתיק שמה דברי הרמב\"ם בתשובה אשר ראה בכסף משנה פ' כ\"א מהל' א\"ב הל' ל\"א ואני הגבר ראה ראיתי בתשובה עצמה ומצאתי יותר באר היטיב והוא יתד במקום נאמן וז\"ל בתשובה הנקראת פאר הדור (בסימן קמ\"ו) תמהני תמיהה גדולה על תלמידי חכמים יקרים עסוקי' בתורה תמיד יקשה עליהם דברים פשוטים כאלה ואין חולקין בין הדבר האסור מן התורה לדבר האסור מדבריה' ומה שלא אמרו אסור כ\"א מניעה ותמה אני בשאלה כזאת אשר רצו לדמות ספק נפשות הבאה בידים שדוחה מילה לספק נפשות אשר הוא תלוי במזל ומקרה ומאורעות בלתי צודקות והכנעות הזמנים ושינוי הוסת ותולשת המוזגים ואין דמיון בין זה לזה אמנם התשובה על זה הוא כאשר תדעו שזאת המוחזקת לקטלנית מנעו אותה לבלתו תנשא לשום אדם ולא מפני שיש איסור בזה כלל ואין חילוק בין האיש אשר ישא מוחזקת או יאכל מכישא דאסיר גנאה וזה דמיוני והלכה למעשה אצלנו וכל ערי האנדל\"ס תמיד שימות בעלה הראשון והשני ואינו נמנעת מלישא מכ\"ש אם היתה בימי נעוריה שיש לחוש לכמה מקרים רעים אשר אין בהם חפץ ותפקיר עצמה ומצינו חכמי התלמוד התירו לעבור על איסור עשה ושחררו אמתא (גיטין ל\"ח א') כדי להרחיק אדם מן העבירה ושלא ליתן מכשול לפריצים ואיך נניח בנות ישראל לצאת לתרבות רעה נתפשט המנהג אצלנו שלא הי' מקדשין למוחזקת עד שישאלו את פיה אם הוא רוצה ואם הוא כרצונה ושמא מצאה אדם אחר שרוצה לקדשה ואם הוא בטוב לבה אז מקבלת קדושין בפני שנים דעלמא ואחר זאת תבא לב\"ד ויכתבו לה כתובה ותכנס לחופה ומברכין לה שבע ברכות כך הי' עושין בב\"ד של רבינו יצחק הרב זצ\"ל בעל ההלכות וכן בב\"ד של רבינו יוסף הלוי תלמידו וכן עשו כל הב\"ד אשר באו אחריהם וכן פסקנו אנחנו ועשינו הלכה למעשה במצרים מיום שבאנו עכ\"ל משמעות דבריו דוקא אם נשאת לראשון ושני וכן אביי נסיב לחומה (יבמות ס\"ד ע\"ב) אעפ\"י שמת לה שני אנשים (ועיין בתשובות בנימן זאב סי' מ' ועיין בס' כנסת הגדולה בהגהות ב\"י אה\"ע סי' ט') אבל באשה שנשאת לשלשה אנשים ומתו כשאלתך גם הרמב\"ם מודה דאפי' בנשואין בעינן תלת זימנא דלעולם הלכה כרשב\"ג כמ\"ש הב\"ש סי' ט' ס\"ק ד' חוץ ממילה סכנה הבאה בידים ועיין באה\"ע סי' ב' סעיף ז' לא ישא אדם כו' משפחת נכפין והוא שהוחזק ג\"פ ועיין שם בח\"מ מ\"ש ס\"ק יו\"ד בשם נמוקי יוסף ועיי\"ש סי' קנ\"ב סעיף י\"ב הפילה ג\"פ הוחזקה לנפילים ועוי\"ש מ\"ש הב\"ש ס\"ק כ\"ז (וראיתי בס' ברכי יוסף א\"ח סי' ל\"ט ובאה\"ע סי' ט' שהחליט הכלל דאין הלכה כרבי נגד רשב\"ג אביו אם לא במקום דסתם כרבי וכן מצאתי כלל זה בנ\"ב בתק\"ע סי' מ\"ו דף מ\"ח ע\"ב והשיג על שב יעקב סי' י\"א וכתב עליו שזה שגיאה אם אמרו הל' כרבי מחברו אבל לא אמרו הלכה כר' נגד אביו ורבו ואני בעניי כתבתי בגליון נ\"ב זה עשרים שנים במחכ\"ת הקדושה נעלם ממנו דברי הרא\"ש פ\"ג דמ\"ק סי' ל\"ב דהלכה כר' אפילו נגד אביו ורבו רשב\"ג וכ\"ד רש\"י והרשב\"ם עיי\"ש והנה אשתקד אנה ה' לידי ס' חדש הנקרא תורת חסד והאריך בכלל זה ואין כאן מקומו) אמנם אחרי שכתבתי שבעל א' מת זקן ושבע ימים ואחד אשר נשא אשה נגד עצת הרופאי' שדנו דינו אם ישא אשה ימות אין ברור כ\"כ שהאשה הנעצבה הלזו מוחזקת לקטלנית (ועיין ב\"ש סי' ט' סק\"ו) וה\"ז דומה למה דאז\"ל (תענית כ' ע\"ב) מפולת שאמרו בריאות ולא רעועות כו' ועיין ב\"י א\"ח סי' תקע\"ו בשם הירושלמי בתים שאמרו בריאים ולא מתרועעים ודכוות' בחורים אבל לא זקנים והה\"נ הכא ואנשים בריאים ולא חולים (ועיין מהרי\"ו סי' קפ\"ג ועיין סב\"י).",
            "גם יש לצרף מ\"ש מורי הגאון נ\"ע (בנ\"ב חלק אה\"ע סי' טי\"ת) וז\"ל ודע שיש בידי להמצא קולא אחת והוא שהרא\"ש כ' בתשובה מה שאמרו מזל גורם אין הפירוש שמזל גורם שימותו אנשיה כי מיתת האיש אינו תלוי במזל רק מזל גורם להחיות בעושר או להפך והאשה היותה כלואה בבית ומתפרנס ע\"י בעלה מזלה גורם שימותו אנשיה למען תחי' בעוני ומעתה אני אומר שזה בסתם נשים אבל באשה שהיא אשת חיל ואנו רואים שגם אחר מיתת אנשיה היא מצלחת במו\"מ ומתפרנס שלא בצער אז ודאי שאין מזלה גורם לעניות א\"כ מיתת אנשים לאו ע\"י הוא ואף שלמ\"ד מעיין גורם נסתר סברה זו מ\"מ הואיל ורב אשי אמר מזלא גורם הלכתא כוותי' וא\"כ אם האשה הזאת מתפרנסת ולא ע\"י אביה רק היא מצלחת יש קצת היתר אבל מ\"מ הואיל ולא מצאתי סברא זו בשום קדמון לא מלאני לבי להתיר בפירוש אמנם די ביאור שפתחתי לך עכ\"ל ואף שיש לפקפק קצת על דבריו א\"כ למה לא אמר הש\"ס (יבמות ס\"ד ע\"ב) שזה איכא בינייהו בין למ\"ד מזל גורם למ\"ד מעיין גורם אם היא אשה מצלחת וכלי זינה עלי' שזונה את עצמה ומתפרנס שלא בצער מותרת להנשא למ\"ד מזל גורם ואסורה למ\"ד מעיין גורם אבל ז\"א כבר כתבו תוס' (ב\"ב ה' ע\"ב) ד\"ה ואפי' מיתמי כו' ועוד דבכמה מקומות יכול למצוא איכא בינייהו טובא ואינו חושש אלא דבר אחד או שנים כדאמרינן כו' עכ\"ל וכן צ\"ל לדעת הרא\"ש ר\"פ נערה שנתפתתה והנ\"י ס\"פ הבא ע\"י שכתבו קטלנית כופין אותו להוציא דחמירה סכנתא מאסורא ובכלל שופך דמים ומנדין אותו בב\"ד עוי\"ש וצ\"ל לדידהו דמזל גורם ואפי' אמרה דיירינא בהדי סהדי לא שבקינן לה ולכך לא מני התנא (כתובות ע\"ז ע\"א) בהדי אלו שכופין להוציא וכדמסיק שם אליבא דשמואל דלא מני שהה עשר שניה א\"כ ק' כנ\"ל למה לא אמר התלמודא דזה נ\"מ בין למ\"ד מזל גורם למ\"ד מעיין גורם אם מזל גורם אפי' אמרה דרינא בהדי סהדי לא שבקינן לה אלא ודאי התלמודא לא חש לזה כד\"ת תוס' ומרוב הטרדות בימים הללו לא אוכל להשתעשע עמך בפלפולי' ועשה כטוב בעינך ושעתך תרמונך והאלקים יחנך הכ\"ד רבך ואוהבך הדש\"ת. ה\"ק אלעזר."
        ],
        [
            "שלא להוציא הנייר חלק אודיעך מה שצל\"ע (חולין ב' ע\"א) בתוספות ד\"א התם כדקתני טעמא כו' ונראה לר\"ת דשינויא דהכא כו' לאשמעינן שאפילו המיר במזיד דהיינו לכתחלה מומר דלא תימא ארבעים בכתפי' וכשר כדאמרינן בהתודה עכ\"ל הנה רש\"י ז\"ל לא ס\"ל סברת ר\"ת משום ארבעים בכתפים לטעמי' אזיל דס\"ל (מסכת תמורה י\"ז ע\"א) ודגם בשוגג ארבעים בכתפים דהי' קודש לרבות שוגג כמזיד לענין מלקות ותוספות לשטתייהו עיין שם ואנכי איש בער ולא אדע סוף דעת ר\"ת בזה הנה סברה זו ארבעים בכתפים וכשר יגעתי ולא מצאתי ולא ראיתי בשום מקום זולת (מנחות פ\"א ע\"א) ושם נאמר דאיך לעשות תקנה בתודה שנתערבה בתמורה ומתה אחת מהן דלייתי אחרת לומר אי הך דקיימא תודה הא תיהוי תמורה הא חייב מלקות בהך תקנה והיינו דקאמר ארבעים בכתפי' וכשר פי' בתמיה וכי כשר הדבר לעשות לכתחלה בדבר שיש בו מלקות וכן פירש\"י הוא חייב ללקות ארבעים על שהמיר כו' ואת אמרת יפריש לכתחלה לשם תמורה דבר שהוא אסור ומתחייב מלקות עכ\"ל אבל פשוט וברור אף שעבר על ל\"ת שיש בה מלקות הקרבן כשר וא\"ל סברת ר\"ת דוקא בתמורה אמרינן כן דאמר קרא והי' הוא ותמורתו יהי' קודש לידע ולהודיע דבתמורה אי עביד מהני אבל בכ\"מ אי עביד לא מהני כדמשני (תמורה ה' ע\"ב) אליבא דרבא חדא הרי אביי לא ס\"ל כן דס\"ל בכ\"מ אי עביד מהני ואי לאו דאמר קרא והי' הוא ותמורתו יהי' קודש ה\"א תצא זו ותכנס זו כו' ועיי\"ש דפריך המקדיש בעלי מומין לגבי' מזבח כו' ועוד ביותר ה\"ל לר\"ת להביא הך דרבא מהך דפ' התודה והדבר צריך אצלי תלמוד והארכתי בחדושי בס\"ד. הק' אלעזר."
        ],
        [
            "בין כפור לסוכות תקסבית\"ל מאת חתני הרב הגדול החריף מוה' איצק שפיץ נר\"ו בק\"ק קעניגסווארט.",
            "אחדש\"ה כו' בבית הנגיד המפורסם ר' בנימן וואלף ברלין התליעו פירות מרוקחים דהיינו שהעלו שרצי מילבי\"ן והמרקחת הוא דהיינו שהפירות כבושים בחומץ ודבש ופירות צפים בתוך המשקה ולא אמרתי עדיין לא היתר ולא איסור דיש פנים וסברות לכאן ולכאן ואנכי תולעת ולא איש ועל בינותי אל אשען לכן אעריך הדברים לפני רו\"מ אדמ\"ו חמי והוא יראני את המעשה אשר אעשה הנה הדבר מבואר בש\"ע כי שרץ המים הגם שהם פורשי' על דופני הכלי מבפנים שאסורים והנה בנדון דידן הדבר בספק אי השרצים מן המים התליעו אי הפירות העלום והוי סד\"א ולחומרא ולא שייך כאן אוקי הדבר על חזקתו דאיתרע לפנינו ועוד שהוא ספק התלוי בחסרון חכמה כי אולי המחקרי' בדרכי הטבע הם ידעו שרש הדבר ובר מן דין הגם שיבורר הדבר שהמים העלו השרצים מ\"מ כאשר יפרשו השרצים מן המים על הפירות ולאו היינו ריביתייהו כמ\"ש הפ\"ח סי' פ\"ד אות ל\"ב בלש פת במים שיש בהן שרצים שאסור הפת הגם דפריש על דופני כלי מותר מכל מקום בפרוש על הקמח אסור א\"כ בנדון שלפנינו שהשרצים זוחלי' גם על הפירות א\"כ לכאורה אין כאן צד להקל אמנם אחר העיון נראה דיש ויש דהנה המילבי\"ן שלפנינו אינם בדמותם ותבניתם כשאר מילבי\"ן הנראים יום יום כי הם קטנים מאד אשר כמעט לא שלטה בהם עין הרואה ולבנים מאד ונראין הדברים אשר משניהם יחד מפירות וממשקה נתהוו המילבי\"ן יען בפירות לבדן לא נראה כמותן וגם במשקין לבדן כמוהם לא נמצא וקרוב הדבר כאשר דברנו שמשניהם יחד נתהוו וא\"כ הוה זוז\"ג ומה שאמרנו דאפ\"ה יהי' אסור משום שהם פורשים על הפירות ולאו היינו רביתייהו כמ\"ש הפ\"ח בענין פת כנ\"ל נ\"ל דאינו דומה דהתם פורשים השרצים על הקמח ופורשי' מן המים מכל וכל אמנם הכא שהפירות צפים במשקה הגם שפעמי' צפים המה ע\"פ המשקה מ\"מ תמיד המה לחים ומשקה טופח עליהם א\"כ התולעים אינם פורשים כלל ממים בעת אשר זחלו על הפירות רק על דופן הכלי הם פורשים וכבר אמרנו כי מצד זוז\"ג יש להם דין שרץ המים ומותרי' בפירשו על דופן הכלי ועוד נ\"ל לדעתי דבר ברור דלא אמרה תורה שרץ השורץ ממים במים כתיב ונ\"ל דעיקר הקפידא רק אם במים נתהוו ותחלת שריצתם במים הי' ואז הגם שנשרץ מפירי עצמו אין נפקות' לדינא דמ\"מ הוא שרץ המים וא\"כ הכא במרקחת שלפנינו גם שם נתהוו ותחלת שריצתם במים הי' וא\"כ לדעתי דין שרץ מים יש לו נמהרתי להביא הדברים אל כור בחינתו ואצפה לתשובת אדמ\"ח יחי' עי\"מ וה' יאיר עיני בתורתו כ\"ד בנו משתחוה ארצה. איצק שפיץ",
            "תשובה לחתני הרב הגדול הנ\"ל. ע\"ד שאלתך שאלת חכם פירות המרוקחים בדבש וחומץ והפירות צפים בתוך המשקה ונמצא שם תולעים ותלעים אלו אינם בדמותם ותבניתם כמילב\"ן הנראין יום יום הם קטנים מאד אשר כמעט לא שלטה בהם עין הרואה ולבנים מאד ע\"כ שאלתך בקצרה והארכת והראית פנים מסבירות להקל ולהחמיר ולא אוכל להשתעשע עמך כי הן היום אני טרוד מאד הן בשאלות הנהגות יום יום כי רבות הנה הן בשאלות בעניני החג כל העם באתרוגייהו ואני בתוך הגולה כי החדר אשר אני יושב בו כל השנה ושמה כל ספרי הוא סוכת החג שעושין אותו לשם חג גם צויתי לתלמידי יצ\"ו ללמוד הסוגיא דכותבת הגסה במסכת יומא ועיף אנכי מדרשותי בימים העברו ומצום העשור ומתפלת נעילה כמה סבות לא אבוא בארוכה לאהבתך פניתי מעט מה שנלע\"ד בקצרה כי השאלה הזאת צריכה עיון ועיון אהובי חתני הרב נר\"ו לפי תכונתם אשר אתה מצייר אותם התולעים אין ספק אצלי כלל שהמה התולעים אשר דרכם להיות גדילים בחומץ ומעשי' בכל יום למצוא תולעים כאלו בחומץ (והסנן בפשתן אינו מועיל להם כי יוצאים בנקבי האריגה בין שתי וערב בעבור קטנותם ודקותם וכבר נהגו לבשל החומץ ולסנן אחר כך בסמרטוט עבה וקשה) וכלל גדול בדין תולין במצוי בין להקל ובין להחמיר כמבואר (בי\"ד סימן נ\"ז) והטיבו דבריך אם זוחלים על הפירות אשר בתוך החומץ המה מותרים והיינו רביתייהו וגדולה מזו כתב רבינו ירוחם אם מערה מחומץ לתבשיל אין בזה משום פי' ומכ\"ש אם פירשו על הפירות עצמן אשר בתוך החומץ אלא שיש לחוש אחרי שתולעים אלה מצוים בחומץ שמא היו התולעים בחומץ טרם שנעשה המרקחת ואחרי שנתערב החומץ עם הפירות פירשו מפירות לדפני הכלי בפנים וזהו לאו היינו רביתייהו (ועיין בסימן פ\"ד בפ\"ח סק\"ט) ואין לומר דאוקי החומץ על חזקתי' והשתא הוא דאיתלע אם כן אם פי' על דופני הכלי בפנים מותרי' זה אינו כי מעולם לא היתה חזקה זו מבוררת ולא הוי חזקה כמבואר בתוספות בכמה מקומות בגבינות ועוד נלע\"ד דה\"ז דומה למקוה שרגילה להתחסר מעט מעט ואמרינן מעיקרא חסר כך החומץ איתלע ואת' ועיין נדה ב' ע\"ב ובתוספות ד\"ה התם תרתי ויש לפלפל בזה בארוכה ואף דשמא פי' אינו ברור לכל הפוסקים אלא במקום דאיכא ריעות' כמו אם חורו נקוב לחוץ ועיין (בש\"ך ס\"ק י\"ג ובט\"ז ס\"ק י\"ג ובט\"ז סק\"ח) אבל לפענ\"ד ברור אותן התולעים ודאי פירשו בדופני הכלי בפנים ועינים רואות ואין להקל כ\"ז נלע\"ד במהירות כי טרדותי רבו למעלה ראש וה' ינשאך לכל לראש ובסוכת אל חי. חי חי יזכור החיים והשלום יחדו יהיו תמים כנפשך ונפש חותנך הדש\"ת. הק' אלעזר פלעקלס."
        ],
        [
            "על ביאור אי פירי בעי סוכה. ז\"ל הרמב\"ם פ\"ו מה\"ל סוכה הל' ו' ומותר לשתות מים ולאכול פירות חוץ לסוכה ומי שיחמיר על עצמו ולא ישתה חוץ לסוכה אפילו מים ה\"ז משובח עכ\"ל והוא כדעת רבא (ומא ע\"ט ע\"ב) דפירי לא בעי סוכה ואינו כן דעת הרב אלפסי כי הוא בהלכותיו השמיט דברי רבא וכתב הרמב\"ן במלחמת ה' במסכת סוכה וז\"ל ממה שלא כתבה רבינו הגדול ז\"ל בהלכותיו אנו למדין שאין הלכה כרבא ועיקר הוא שלא הוצרך לומר כן אלא לתרץ מה דאמרינן התם בכותבת הגסה גדולה מכביצה ובמסקנא התם אידחיא לה ואמרינן דפחותה היא מכביצה ולתירוץ זה הסכים הר\"ן ז\"ל כיון דעיקר מימרי' דרבא דאמר כותבת הגסה יתירה מכביצה לא סליק התם בההיא שמעתת' דינא נמי דפירי לא בעי סוכה דאיתמר לאוקמי' מימרי' לא סליק עכ\"ד ודבריהם צריכין ביאור מה גם דרב זביד מסיק כותבת הגסה חסרה מכביצה ואפ\"ה אין אנו אחראין לומר דס\"ל פירי בעי סוכה איך הא בהא תלי' אם פליגי בשיעור כותבת מאן מוכח לומר דפליגי גם בזה ואפושי פלוגתא למה לן ואפילו אם קושית התלמודא מעיקרא ליתא ואפ\"ה לא אידחי דינא של רבא לענין פירא והדין דין אמת וכן משמעות פשט לשונו של רבא התם ה\"ט דה\"ל פירי ופירי לא בעי סוכה משמע דדין זה דפרי לא בעי סוכה גלוי וידוע בעלמא ולית מאן דפליג ומאין לו לרבינו הגדול הרי\"ף ז\"ל בזה להוציא פלוגתא ולמיעבד פיסקא נגד רבא דבתראה הוא ונראה הדבר פשוט כדקא סלקא אדעתי' למיפשט כותבת הגסה חסרה מכביצה מחמץ בככותבת (וצריך לדחוק א\"נ כי הדדי נינהו ניתני כביצה שהוא שגור במשנה יותר מככותבה אין להקשות) למפשט מהך דקא ס\"ד מעיקרא למיפרך אדרבא דאי ס\"ד כותבת הגסה יתירה מכביצה השת' שתי כותבות בלא גרעינן לא הוו כביצה כו' דאיכא למימר חדא מתרתי או דהך סוגיא ס\"ל כר\"י דשתי כותבות בלא גרעינתן לא הוו כביצה וכותבת הגסה וגרעינתה יתירה מכביצה או התם ה\"ט משום דהוי פירא כו' כמו שתירץ רבא ונלע\"ד להוכיח דע\"כ קושטא היא כר' ירמי' כי הנה יש להקשות איך ס\"ד להוכיח דכותבת הגסה חסרה מכביצה מדלא תני חמץ בכביצה דלמא לעולם כותבת הגסה יתירה מכביצה דמתני' דיום כפורים נקטה כמוה כגרעינתה היינו יתירה מכביצה (כמ\"ש רש\"י בריש עמוד אלו\"ף בד\"ה בגרעינתה) אבל מה שנקטו ב\"ש וחמץ בככותבת מיירי בלא גרעינתה מדלא נקטו נמי בכותבת כמוה כגרעינתא כמו מתני' דיום הכפורים אבל אם הסוגיא קאי כר' ירמי' דשתי כותבות בלא גרעינן לא הוי כביצה ע\"כ גם שמה בגרעינתה מיירי דאל\"כ אלא ככותבת בלא גרעינתה אם כן תהי' שיעורא דחמץ פחות מחצי ביצה דהיינו ככותבת ושיעורא דשאור כזית היינו חצי ביצה ואתמהה יהי' חמץ חמור משאור ע\"כ גם שם מיירי בגרעינתה ובזה מסולק הצ\"ע מתוספות י\"ט פ\"א משנה א' דביצה בדבור המתחיל וחמץ ודוק (ועיין עוד מ\"ש בס\"ד בחדושי ביצה שם).",
            "וז\"ל הרא\"ש (סוכה פ\"ב סימן י\"ג) ורבינו מאיר הי' נזהר לאכול פירות חוץ לסוכה כי הי' סובר להחמיר כי האי לישנא דפירי בעי סוכה עכ\"ל ודבריו תמוהים האיך מוכח מש\"ס דפירי בעי סוכה דלמא הי' מחמיר על עצמו כריב\"ז ור\"ג ואפילו לרבא דאמר פירי לא בעי סוכה אמנם להסביר הענין נראה אי אמרינן דפרי בעי סוכה והוא אכל פחות משיעור ביצה שייך לומר שהחמיר על עצמו שמא יאכל כשיעור אבל אי אמרינן פרי לא בעי סוכה איך שייך להחמיר בפחות מכשיעור שמא יאכל כשיעור הא אפילו אם יאכל כשיעור אינו חייב בסוכה די' להחמיר בשיעור שכיוצא בו בפת חייב בסוכה דהיינו כביצה אבל למה לן להחמיר בפחות מכשיעור דבכה\"ג אפילו בפת אינו חייב בסוכה והנה אחרי שראה הרא\"ש שרבו מהר\"מ ז\"ל לא אכל פירות כלל חוץ לסוכה אפילו פחות מכשיעור הוכיח שפיר ע\"כ דס\"ל פירי בעי סוכה וק\"ל.",
            "ואחרי שהוכחנו שהסוגיא דרב זביד קאי אליבא דר\"י דשתי כותבות בלא גרעינן לא הוי כביצה ואפ\"ה הי ר\"ג מחמיר על עצמו ואמר העלום לסוכה ע\"כ דס\"ל פירי בעי סוכה ויפה כתבו הרמב\"ן והר\"ן מדסבר ר' זביד כותבת הגסה חסרה מכביצה אידחי' מימרא דרבא לגמרי ומסקנא דפירי בעי סוכה אבל לרבא דס\"ל פירי לא בעי סוכה י\"ל באמת לא החמיר ר\"ג אלא על שיעור שכיוצא בו בפת חייב בסוכה ושתי כותבות הוו כביצה ודוק ומעתה אחרי שהרמב\"ם פסק פ\"ב ה\"ל כרב זביד דכותבת הגסה חסרה מכביצה וא\"כ ה\"ל לפסק כרב אלפסי רבו דרבו דפירי בעי סוכה ויש ליישב וק\"ל."
        ],
        [
            "עוד ראיתי בהרמב\"ן שם וז\"ל ממה שלא כתבה הרבינו הגדול הרי\"ף ז\"ל בהלכותיו אנו למדין שאין הלכה כרבא כו' כיון דמסיק הש\"ס (סוכה כ\"ז ע\"א) דלמא פחות מכביצה נטילה וברכה לא בעי כו' ממילא איסתלקא הקושי' דאתינן עלה התם ואידחי נמי פרוקא דרבא והדרא למאי דקס\"ד מעיקרא דפירי בעי סוכה וכדסבר ר' ירמי' וטובא מרבנן ועיין עליו ותמה הר\"ן ז\"ל מה גם דמסיק התלמודא פחות מכביצה נטילה וברכה לא בעי הא כביצה בעי נטילה וברכה עכ\"פ יותר מכביצה בעי סוכם וא\"כ למאן דאית לי' כותבת הגסה יתירה מכביצה והוי שתי כותבת יתירות מכביצה ולא מיפרקא מתניתן אליבי' אלא משום דה\"ל פרי ופירי לא בעי סוכה לפיכך אינו נראה דיהי' פרוקא של רבא נדחה ממאי דמסיק בסוכה כביצה בעי סוכה עיין עליו ועוד ילה\"ק מנא לי' להרי\"ף בזה אם נדחה הקוש' שנדחה בשביל זה דינא של רבא דלמא אפילו אם הקושיא ליתא דינו אמת וכן משמעות הלשון כמ\"ש לעיל.",
            "ונלע\"ד דברי הרמב\"ן ז\"ל שרירן וקיימן כי הנה ילד\"ק לפי מה דמסיק התלמודא דלמא פחות מכביצה נטילה לא בעי כו' ולא משום סוכה אם כן לא שייך הכא מידי נטילה וברכה מאי דכר שמי' תנא היכא קאי דתנא נטילה וברכה לפי הנראה קאי אמעשה דריב\"ז ור\"ג ועוד למנ\"מ נקט כלל ואוכלו חוץ לסוכה ועוד למה באמת לא החמיר ר' צדוק אפילו על פחות מכשעור כמו ריב\"ז ור\"ג והר\"ן ז\"ל דחק עצמו וכ' ריב\"ז ור\"ג החמירו לידע ולהודיע שאם רצה אדם להחמיר על עצמו רשאי ואין בזה משום כל הפטור מן דבר ועושה נקרא הדיוט ור\"צ לא החמיר להודיע שאם רצה ת\"ח שלא להחמיר על עצמו רשאי ולא הוי כמו שאינו מדקדק במצות ונלע\"ד לתת טעם למה באמת בדבר הזה אם בא להחמיר על עצמו רשאי דלא קיימ\"ל בכ\"מ כל שאינו מצוה ועושה נקרא הדיוט ונר' דהכא שאני שאין לחוש אם נתיר לו פחות מכשיעור ואתי למיכול כשיעור לפ\"ז י\"ל מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי גם ר\"צ חשש לזה אלא בעבור שאכל פת פחות מכשעור ע\"י מפה ולכך לא חשש שמא יאכל כשיעור בלי סוכה דאם יאכל כשיעור יהי' צריך נט\"י ויזכיר עצמו וילך לסוכה אבל כביצה דלא מהני מפה ובעי נט\"י ולית לי' היכרא ואפילו אינו חייב לאכול בסוכה ואפ\"ה הי' אוכלו בסוכה מחשש שמא ישכח ויאכל כשיעור והנה התלמודא לא אסיק אדעתי' הכי ופריך מדיוקא הא כביצה בעי סוכה תיובת' דר\"י ואביי ומסיק לאו לדיוקא קאמר אלא משום פחות מכביצה נטילה וברכה לא בעי ולכך לא חשש להחמיר לאכול בסוכה רק אית לי' היכרא הא כביצה בעי נטילה וברכה ואפילו אינו חייב בסוכה ואפ\"ה הי' חשש להחמיר כריב\"ז ור\"ג לאוכלו בסוכה מחשש שמא ישכח ויאכל בלי סוכה ואם כן מדין סוכה קא מיירי ורווחת לשמעתת'.",
            "יען כ\"ז אי פירי בעי סוכה אבל אי אמרינן פירי לא בעי סוכה הדרא הקושין מ\"ט חששו ריב\"ז ור\"ג להחמיר וליכא למימר משום דלמא אתי למיכול כשיעור הלא פירי צא בעי סוכה הדרא הקושין מ\"ט חששו ריב\"ז ור\"ג להחמיר וליכא למימר משום דלמא אתי למיכול כשיעור הלא פרי לא בעי סוכה ע\"כ משום חסידות ופרישות עשו כן ור\"ץ לא חייש לזה והדרו כל הקושיות הנ\"ל על הסוגיין כמ\"ש ע\"כ פירי בעי סוכה ונדאה דינו של רבא מסוגיא דסוכה ויפה כתב הרמב\"ן.",
            "אמנם לפמ\"ש הרא\"ש אפי' אי פירי בעי סוכה דוקא כשקובע עצמו לאכילת פירות עיש\"ה והדר' הקושי' לדוכת' מדוע החמיר ר\"ג בדבר הפטור ואי משום חשש שמא יאכל כשיעור הא אפי' אם יאכל כשיעור אינו חייב עד שיקבע וצ\"ל דהש\"ס מוקי להך מעשה דר\"ג בדרך קבע ובזה מתורץ קושי' המג\"א (א\"ח סי' תרל\"ט סק\"ו) ודוק ואע\"ג דבמס' יומא לא נחית התלמודא לזה אליבא דר\"צ מ\"מ אליבא דר\"ג י\"ל כמ\"ש ואליבא דר\"צ ס\"ל לתלמודא שם כ\"ש תוס' ד\"ה הא כביצה בעי נ\"י ודוק כי קצרתי מאד."
        ],
        [
            "ואחרי אשר בארתי קודש דעת קדושי' הרמב\"ן והר\"ן הנ\"ל בדעת הרי\"ף עוד ידי נטוי' מה שנלע\"ד עם ביאור דברי תוס' (ברכות מ\"ט ע\"ב) ד\"ה אי בעי אכיל וי\"ל דה\"פ שא\"צ לאכול בסוכה אם לא ירצה אבל בשביל י\"ט צריך לאכול וא\"ת מנ\"מ אם צריך לאכול בשביל י\"ט או בשביל סוכו' ומיהו אומר ר\"י דנ\"מ כגון שירדו הגשמי' עכ\"ל כל הרואה דברי תוס' הללו ישתומם על המראה שתמהו מנ\"מ אם צריך לאכול בשביל י\"ט או בשביל סוכה איך לא דקדקו רבותינו מכזית ועד כביצה דהא הם עצמן הקדימו דבי\"ט מחויב לאכול פת שחייב בהמ\"ז והיינו כזית ושעור לאכול בסוכה הוא כביצה וכן תירץ הר\"ן (סוכה כ\"ז א') להדי' ודוחק לומר דתוס' כתבו דבריהם אליבא דר\"י ור\"צ דס\"ל גם בהמ\"ז שיעורו כביצה (ועיין תוס' יומא ע\"ט ע\"א בתוס' ד\"ה ולא בירך) וא\"כ לדידהו אין נ\"מ אלא כגון שירדו הגשמים כו' ז\"א די\"ל דאינהו סברי כד' אליעזר (פסחי' ס\"ח ע\"ב ביצה ט\"ו) דאמר שמחת י\"ט רשות ואין חובה כלל בי\"ט דמה שאמרו (ברכות שם שם) שבתות וי\"ט לא סגי דלא אכל היינו אליבא דר\"י דס\"ל חלקוהו חציו לה' וחציו לכם ועיקר אכילה הוא לחם אבל אי שמחת י\"ט רשות אין ה\"נ דגם בי\"ט א\"צ לחזור בבהמ\"ז כמו בר\"ח וכ\"כ הרא\"ש שם להדיא עייש\"ה אמנם י\"ל תוס' ס\"ל כשטת הר\"ר אביגדור (שמביא בעל אלי' רבא סי' תרל\"ט ס\"ק י\"א) דאכילת עראי דשבת וי\"ט חשיב קבע ותמה עליו בעל אלי' רבא א\"כ מאי פריך הש\"ס (סוכה כ\"ו ע\"ב) מעשה לסתור דלמא מעשה דריב\"ז ור\"ג הי' בי\"ט וחשיב קבע ולכך אמרו העלום לסוכה ובאמת קושיתו לק\"מ דהא דאמר הר\"ר אביגדור אכילת עראי דשבת וי\"ט חשיב קבע היינו דוקא כזית פת שחייב עליו בהמ\"ז והך מעשה דריב\"ז ור\"ג בפירות הי' ולא חשיב קבע אפי' בשבת וי\"ט וא\"כ לשטת הר\"ר אביגדור שפיר כ' תוס' מנ\"מ אם צריך לאכול בשביל י\"ט או בשביל סוכה מה גם שא\"צ לאכול בי\"ט אלא כזית הא הי\"ט משוי לי' קבע.",
            "אלא אי קשיא הא קשיא להר\"ר אביגדור מאי קא דייק הש\"ס ביומא ובסוכה מר\"צ הא כביצה בעי סוכה דלמא אפי' כביצה לא בעי סוכה הא אליבא דר\"צ שיעור בהמ\"ז כביצה וכמ\"ש תו\"ס בד\"ה ולא בירך ע\"כ מפת איירי מדקאמר נטלו במפה ואכלו דהנוטל ידיו לפירות ה\"ז מגסי הרוח ודלמא ר\"צ בי\"ט מיירי ואי הוי כביצה הי\"ט הי' עושה קבע שצריך לברך בהמ\"ז והי' צריך לאכול בסוכה אבל חוץ משבתות וי\"ט אפי' כביצה א\"צ סוכה וצ\"ע קצת יען אימתי הי\"ט משוי לי' קבע אי שמחת י\"ט רשות וא\"צ לאכול פת בי\"ט אין הי\"ט משוי לי' קבע ומעתה י\"ל התלמודא הוי מוקי ר\"צ כר\"א דאי כר\"י קשה קושית תוס' הנ\"ל מנ\"מ אם צריך לאכול בשביל י\"ט או בשביל סוכה ומה שתירצו דנ\"מ אם ירדו גשמים זה הי' דחוק (כמ\"ש הרשב\"א ומביאו הב\"י סי' תרל\"ט) וצל\"ע קצת על הטור שם וז\"ל אין קיצבה לסעודות של סוכה אלא אם ירצה יאכל ואם לא ירצה לא יאכל שאין המצוה אלא כשיאכל שלא יאכל חוץ לסוכה חוץ מליל י\"ט הראשון שהוא חובה לאכול אם ירדו הגשמים לא יעצרנו הגשם ומיהו כשאכל בה כזית דגן יצא אע\"ג דשיעור אכילה בלא סוכת הוא בכביצה שאני ליל הראשון שהוא חובה טפי ואפי' לא בעי למיכל אלא כזית אסור לאכלו חוצה לה הלכך יוצא בו נמי י\"ח סוכה עכ\"ל רבינו ז\"ל הרכיב שני דעות יחד ודבריו נובעים מהר\"ן (סוכה כ\"ז ע\"א) ורבנן אמרי כדירה מה דירה אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל לאו למימרא דאי בעי לא אכיל כלל א\"נ דלא אכיל פת דהא בפ' ג' שאכלו מוכח דחייב אדם לאכול פת בשבתות וי\"ט כו' בי\"ט ראשון של סוכות גמרינן דמחייב לאכול שיעור שהוא חייב לאכול בסוכה דאלו מדין י\"ט סגי לאכול כביצה עראי חוץ לסוכה דגמרינן מחג המצות דמחייב לאכול שיעור המחייב לאכול בסוכה לפיכך נראה שהוא חייב לאכול יותר מכביצה אלא שי\"א דכיון דגמרינן מחג המצות לגמרי גמרינן מיני' מה התם בכזית אף הכא בכזית ואע\"ג דבשאר ימות החג כזית עראי הוא ורשאי לאכול חוץ לסוכה אפ\"ה בליל י\"ט הראשון כיון שהכתוב קבעו חובה לאכלו בסוכה עשאו אכילה קבע ואחרים אומרים דלהכי גמרינן לילי י\"ט הראשון של חג מחג המצות לומר שאפי' ירדו הגשמים חייב לאכול בסוכה אע\"ג דמפטר בשאר יומי עכ\"ד עכ\"פ לדעת האומרים כיון שהכתוב קבעו חובה ל\"צ לומר אפילו ירדו הגשמים וה\"ה להיפך (ומנא לי' לרבינו ז\"ל הני שני דינים יחד ועיין שם בב\"י שדעת הרשב\"א באמת אם ירדו הגשמים אינו מחויב לאכול אפי' בליל הראשון ואין כאן מקומו) והשתא דמוקי לר\"צ כר\"א פריך שפיר הא כביצה בעי סוכה כו' דאפי' ר\"צ בי\"ט מיירי אפ\"ה לדידי' אין הי\"ט משוי קבע.",
            "ומעתה רבא דמשני קושית הש\"ס גם איהו לא סבר הך נ\"מ אם ירדו הגשמים אלא ר\"צ כר\"א אמנם הרי\"ף לטעמי' אזיל דס\"ל כר\"י דשמחת י\"ט חובה ולא פריך הש\"ס מידי ולא צריך לשנויא דרבא ולכך השמיט הך דרבא והדרא למאי דס\"ד מעיקרא דפירי בעי סוכה ובזה חזיתי ובארתי דעת הריא\"ז רפ\"ב דביצה דפסק אין לו לאדם בי\"ט אלא אוכל ושותה או יושב ושונה והוא דעת ר' אליעזר דס\"ל כתוב אחד אומר עצרת לה' כתוב א' אומר עצרת תהי' לכם הא כיצד או כלו לה' או כולו לכם ותמו' הא אנן קיימ\"ל כר\"י לגבי ר\"א דחלקוהו הכתוב חציו לה' וחציו לכם וכ\"ד כל הפוסקים בזה אמנם לפמ\"ש אחרי שרבא הכריע דפירי לא בעי סוכה ע\"כ ס\"ל כר\"א דשמחת י\"ט רשות ופסק ריא\"ז כרבא דבתראה הוא.",
            "ובזה י\"ל קושי' מוהר\"ר הלמן על רמ\"א (בהגהות ש\"ע א\"ח סימן תרל\"ט ס\"ה ותר\"מ ס\"ד) דפסק בלילה הראשונה אפילו מצטער חייב לאכול כזית בסוכה ותמה (ומביא בעל אלי' רבה לשם סק\"ח) אם כן מאי פריך הגמרא (סוכה כ\"ו ע\"א) על רבא דאמר מצטער פטור מסוכה והתנן חולה ומשמשין פטורין מן הסוכה חולה ומשמשין אין מצטער לא דלמא חולה אפילו לילה הראשונה פטור והא דאמר מצטער לא דלמא חולה אפילו לילה הראשונה פטור והא דאמר מצטער פטור היינו בשאר ימים לפמ\"ש לק\"מ הא הוכחתי מכדי דרבא תירץ פירי לא בעי סוכה ס\"ל שמחת י\"ט רשות ושוב ל\"צ לתירץ תוספות דנ\"מ אם ירדו הגשמים אלא אפילו בלילה הראשונה מצטער פטור ופריך הש\"ס שפיר על רבא לשטתי' והתנן חולה ומשמשין כו' אמנם הרמ\"א לשטתי' דס\"ל כר' יהושע שמחת י\"ט חובה וע\"כ צריכין אנו לתירץ תוספות דאפילו מצטער חייב בלילה הראשונה ודוק ובזה בארתי (מ\"ת פ' פינחס) ביום השמיני עצרת תהי' לכם ילמדנו רבינו מה לאכול בחג חוץ לסוכה כך שנו רבותינו ר\"א אומר י\"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה אחת ביום ואחת בלילה וחכמים אומריה אין לדבר קצבה חוץ מליל י\"ט ראשון של חג עכ\"ל והדבר תימה מה סמיכת יש לשאלה זו לפסוק ביום השמיני עצרת תהי' לכם וקשה הא כתוב א' אומר עצרת לה' אלדיך וצ\"ל או כר\"י דחלקוהו הכתוב חציו לה' וחציו לכם או כר' אליעזר או אוכל ושותה או יושב ושונה ועתה שאל שאילתו מהו לאכול חוץ לסוכה אי אמרינן שמחת י\"ט חובה וא\"כ היו\"ט משוי לי' קבע וצריך לאכול כל י\"ט בסוכה או שמחת י\"ט רשות ודוקא לילה א' מחויב לאכול מפאת הג\"ש ואמר כך שנו רבותינו כו' וק\"ל והארכתי בדרוש בס\"ד. הק' אלעזר פלעקלס."
        ],
        [
            "שאלה אם הנשים מותרות לשחוט לכתחלה כדעת הב\"י אחרי שהפר\"ח מעשה חזה שנשים שוחטות וכן ראיתי בס' ברכי יוסף בי\"ד סימן א' אות ד' כתב בשם גור ארי' בהגהותיו וז\"ל ובגלילות האלו ראיתי נשים שוחטות בנטילת רשות ואין מוחה בידם וראיתי בס' כרו\"פ האריך להוכיח כהלכות א\"י וסיים כללו של דבר דברי בעל הל' א\"י אין לדחות כלאחר יד ויפה כתב הרמ\"א שאין להניח לנשים לשחוט ואל תשגיח בעדות פר\"ח שראה נשים שוחטות כו' עיין שם הטיב אבל המעיין בדברי כרו\"פ יראה שכל דבריו שם אינם בנוים על אבני גזית מ\"ש בפתח דבריו דתוספות והרא\"ש והר\"ן אמרו בטעמא דהלכות א\"י מפני שדעתן קלות יפה הקשו למה לא משני הש\"ס ר\"פ כל הפסולין משום דבעי למיתני נשים דתנא ברישא אלא ודאי נשים שוחטות לכתחלה אבל לפמ\"ש בהגמיי\"נ פ\"ד מהל' שחיטה שנשי' דעתן קלות שמא יתעלפו לפ\"ז יש לדחות ראי' שלהם כי ודאי אם אחד עע\"ג ומשגיח שלא תתעלפנה כשר לכתחלה ובשחיטות קדשים אינו שכיח שחיטת אשה בלתי גדול עומד ע\"ג דהא צריך כהן לקבל הדם דמקבלה ואילך ע\"כ עיין שם ודבריו דברי תימה אם יש לחוש שיתעלפו הנשים איך תהיינה רשאין לשחוט לכתחלה בקדשי' אף אם גדול עומד על גביהן הא אם יתעלפנה יוביאו הקדשים לידי פסיל דהא מהאי טעמא טמא במוקדשין לא ישחוט לכתחלה שמא יגע בבשר ויביא קדשים לידי פסול גם מה שרצה להמציא שם לכל האוקימתת צ\"ל המתניתן בשלשה אופנים תחלה ודעבד ופסול לגמרי ודוחה בזה גם דברי המהרש\"א ז\"ל לבבי לא כן ידמה במחכ\"ת נעלם ממנו מ\"ש תוספות (ג' ע\"א) אליבא דאביי בד\"ה המניח כו' אם כן כ\"ז שיכול לתקן ע\"י חותך כזית כשר יש לו לתקן אבל אי לית' קמן שרי ואליבא דרבא (שם שם) בתוספות ד\"ה אבל בא כו' וי\"ל כדפירישית לעיל כיון שיכול לברר כו' עייש\"ה גם על יתר דבריו בזה יש לפקפק והמה בכתובים בחדושי חולין בס\"ד.",
            "ואבוא היום אל העיון מה שנלע\"ד ליישב בעל הלכות א\"י וז\"ל תוספות ריש שחיטות חולין הכל שוחטין כתוב בה\"ל א\"י דנשים לא ישחטו כו' ואין נראה דאפילו במוקדשין שוחטות לכתחלה כדאמרינן פ' כל הפסולין כו' והא דלא קתני הכל שוחטין אחד אנשים כו' איצטרך למתני נשים משום דבשאר עבודות נשים פסולות אפילו כהנות עכ\"ל ואמרתי המשך דבריהם בסדר נאה ומתקבל כי הנה ילה\"ק לפי שנוייא קמא דהכא עיקר והתם איידי דתנא שאר פסולי' כו' מאי קא משני הש\"ס ר\"פ כל הפסולין (זבחים ל\"ב ע\"א) ה\"ה אפילו לכתחלה נמי ומשום דקא בעי למיתני טמאי' כו' הרי טמא במוקדשין גופי' לא איצטרך התם אלא איידי דתנא שאר פסולין ואיך שייך לומר דנקט דיעבד בשאר פסולי' משום טמא מוקדשין וצ\"ל דשם בזבחים קאי התלמודא לפי האיבע\"א דהכא דהתם עיקר ושפיר קאמר שם משום דקא בעי למיתני טמא במוקדשין אבל לשנוייא קמא דהכא עיקר כו' י\"ל באמת דנקט שם לשון דיעבד משום נשים דלכתחלה לא ישחטו כהלכות א\"י ואין להקשות אפילו אי הסוגיא דהתם קאי לאיבע\"א דהתם עיקר עכ\"ז ה\"ל למימר איידי דקא בעי למיתני נשים דתנא לי' ברישא ז\"א לשטת ה\"ל א\"י אין חילוק בשחיטו' נשים בין חולין לקדשים דלעולם לכתחלה לא ישחטו ואיך שייך לומר איידי דקא בעי למיתני נשים בקדשים תנא נמי שאר פסולין מה הענין נשים בהלכות קדשים עיקר וי\"ל דתוספות הרגישו בזה ולכך כתבו תוך כדי דיבור והא דלא קתני כו' וסיימו גבי קדשים איצטרך למיתני נשים משום דבשאר עבודות נשים פסולות אפילו כהנות א\"כ גם נשים איכא שמה רבותא. אמור מעתה כל דברי תוספות לשטתייהו דנשים שוחטות לכתחלה והוקשה להם למה לא תנא הכל שוחטין א' אנשים כו' והוכרחו לחדש דגם נשים איכא התם רבותא אבל לשטת ה\"ל א\"י דאין נשים שוחטות לכתחלה ולק\"מ קושית תוספות דליתני הכל שוחטין א' אנשים וא' נשים ודוק (ועיין עוד לקמן בסמוך אי\"ה).",
            "עוד נלע\"ד ליישב קושי' הנ\"ל לפי שנוייא קמא דהכא עיקר והתם איידי דתנא שאר פסולין כו' איך מסיק התלמודא בזבחים דנקט לשון דיעבד בשאר פסולין משום טמא במוקדשין אחרי שטמא במוקדשי' גופי' איידי דשאר פסולין כי בר מן דין צריכין להבין ולהשכיל איך קאמר התלמודא הכא עיקר דטמא במוקדשין והתם איידי כו' הא העיקר חסר מן הספר דבכל המשנה דהכל שוחטין לא נזכר שום דבר מטמא במוקדשין ולולא שמצא רבה ב\"ע המתני' דזבחים אשר שם נאמר כל הפסולים ששחטו כו' שהשחיטה כשרה כו' ובטמאי' כו' לא הוי מוקי המתני' דשחיטת חולין דשחיטתן כשרה בטמא במוקדשין אלא אחר שראה והבט שם מן הזבחים דטמא במוקדשין ששחט בדיעבד שחיטתו כשרה והי' מוקי גם מתני' דהכא על גוונא דאי הכל שוחטין טמא בחולין ושחיטתן כשרה בטמא במוקדשי' אבל לומר בחולין הוא לך העיקר ובקדשי' איידי כו' הוא דבר רחוק ויראה לפמ\"ש תוספות ד\"ה שמא יגע בבשר וא\"ת אמאי לא קאמר דלא ישחוט משום דלמא אתי לימשך בפנים כו' א\"נ נקט הכא שמא יגע בבשר משום דבעי למימר ואם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי עכ\"ל פי' ואי הוה הטעם משום דלמא אתי לאמשוכי בפנים הל\"ל דלכתחלה לא ישחוט אבל מדאשמעינן דשחיטתן כשרה בדיעבד ע\"כ הטעם משום שמא יגע והשתא אם שחט ואמר ברי שלא נגעתי שחיטתו כשרה ומהרמ\"ל הוסיף דגם לא יתיישב עלה וכל ששחטו כו' ומעתה ילה\"ק מאי פריך התלמודא האי טמא במוקדשין מהכא נפקא מהתם נפקא כו' דלמא התם היא לכך טמא במוקדשין לא ישחוט לכתחלה דלמא אתי למשך בפנים כקושי' תוספות אבל משום שמא יגיע ל\"ח ואם שחט אין שואלין אותו כלל אם נגע כמ\"ש הרמב\"ם (פ\"א מה\"ל פסולי המוקדשי' הל' א') דטמא במוקדשי' לכתחלה לא ישחוט ואם עבר ושחט הזבח כשר ולא הזכיר ששואלין אותו כדמסיק הכא בשמעתין (ועיין מ\"ש מורי הגאון נ\"ע בס' נ\"ב חלק י\"ד סימן ד') וא\"ל התם כתירוץ תוספות דהכא מדנקט התנא שם כל הפסולים ששחטו דבדיעבד שחיטתן כשרה דהל\"ל דלכתחלה לא ישחטו וממילא ידעיגן דמטעם דלמא אתי לאמשוכי בפנים כשרה השחיטה בדיעבד ומדלא נקט הכי ש\"מ הטעם משום שמא יגע בבשר זה אינו דהתם התנא קא חשיב שאר פסולי' בקדשי' כמו נשים זרים ועבדים אשר המה מותרי' אף לכתחלה לשחוט ואיך אפשר לתנא לנקוט לישנא דשקרי דהמה אסורים לכתחלה לשחוט ומשתעי התנא בלישנא דחוכמתא ששחיטתן כשרה דיעבד ובזה כלן שוין אף אותן שמותרין לשחוט לכתחלה מה דנקט לשון דיעבד בכלן איידי דטמא במוקדשי' כדמסיק שם אבל הכא במשנתינו בחולין דהתנא לא זכר משאר פסולין כלל יפה כתבו תוס' דאי הוי טעמא דתנא דידן משום דלמא אתי לאמשוכי לא הל\"ל למימר אלא דאסור לכתחלה לשחוט גם לא יתיישב שפיר וכלן ששחטו ואחרים רואין כו' כמ\"ש מהרמ\"ל אע\"כ דאתי לאשמעינן הטעם משום שמא יגע בבשר ואם אמר ברי לי שלא נגעתי השחיטה כשרה א\"כ מאי פריך מהכא נפקא מהתם נפקא הא מהתם לא נפקא טעם זה.",
            "ולכך אני אומר דזה גופי' מסיק הש\"ס הכא עיקר אין ר\"ל הכא עיקר הדין ז\"א הא לא אדכר כלל במשנתינו מטמא במוקדשין אלא הכא עיקר הטעם כאוקימתא דרב\"ע משום שמא יגע בבשר אבל התם ה\"א משום דלמא אתי לאמשוכי בפנים ומה דלא נקט התם דאסורא לכתחלה לשחוט הוא משום איידי דתנא שאר פסולי' דא\"א לנקט בהו דאסורי' לכתחלה כמו שבארנו תנא נמי בטמא במוקדשין לשון דיעבד ובאמת מה דלא נקט בכלן שמותרין לכתחלה לשחוט הוא משום טמא במוקדשין דלכתחלה לא ישחוט כדמסיק שם בזבחי' ומתורצים היטיב הדק הקושיות שזכרנו ודוק.",
            "ובזה י\"ל מה שתוס' בזבחים שם ד\"ה ובטמאים השמיט הך תירץ א\"נ שכתבו בחולין דנקט הכא שמא יגע בבשר משום דבעי למימר ואם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי ולא הביאו שם אלא תירץ ראשון דבטהור איכא למגזר טפי כו' דשם ל\"ל תירץ זה משום דא\"א לנקוט שמה דכל הפסולין אסורין לכתחלה לשחוט כי שאר פסולי' זולת טמא במוקדשין מותרין אף לכתחלה כמו שבארנו וק\"ל.",
            "ובזה יש ליישב קושית הת\"ח על הגמ' דפריך האי טמא דאיטמי במאי כו' למה לא הקשה הכי במס' זבחים כי שם ביתו דתני בהדי' ובטמאים והכא אינו אלא אוקימתא בעלמא מרב\"ע ולא נזכר בהדיא במתני' מטמא ועם דברנו נכון הדבר כי שם בזבחים ה\"א הטעם משום דלמא אתי לאמשוכי כקושי' תוס' ותירוצם השני דכאן לא שייך שמה ותירץ הראשון לא ס\"ל וא\"כ לק\"מ דאיטמא במאי כי לא חיישינן כלל לשמא יגא וכמ\"ש תוס' הכא בשמעתין בד\"ה ובמוקדשין דמפרכסת ה\"ה כאן ול\"ח שמא יגע אחר הפירכס ועיקר הטעם שם בטמאים דלכתחלה לא ישחטו משום דלמא אתי למשך בפנים אבל הכא באוקימתא דרב\"ע דצריכין לשיילי' ואי ליתא קמן דבעינן אחרים רואי' אותו ע\"כ משום שמא יגע בבשר וחיישינן שמא יגע אחר הפירכוס פריך שפיר האי טמא דאיטמי במאי כו' ודוק ובדרך אחר בדרך הטוב והישר לענ\"ד תירצתי קושי' הת\"ח לפמ\"ש תוס' ד\"ה ובמוקדשין ואע\"ג דאמרינן מפרכסת ה\"ה כחי' כו' א\"נ דוקא לענין העמדה והערכה הוי כחי' אבל לענין טומאה כיון ששחט שנים או רוב שנים מקבלת טומאה דחשיב אוכל כדאמר בהעור והרוטב השוחט בהמה טמאה לנכרי ומפרכסת מטמא טומאת אוכלין עכ\"ל וילה\"ק לפמ\"ש רש\"י (לקמן קי\"ז ע\"ב) בד\"ה השוחט בהמה טמאה לנכרי דוקא ישראל כו' ודוקא לנכרי כו' וטמאה לישראל לא משוי לי' אוכלא דבטלה דעתו עכ\"ל ועיין בכסף משנה (פ\"ג מה\"ל טומאת אוכלין סוף הל' ד') וה\"ה נמי היכא דשהה בה או דרס בה או איכא פגימת הסכין דלא מטמא טומאת אוכלין כיון דלית בה שם שחיטה עכ\"ל עייש\"ה א\"כ איך כתבו תוס' כיון ששחט בה שנים כו' חשיב אוכל כו' הא אם שחט הטמא במוקדשין ונגע בבשר קדשים טמאים הם ואינם ראוים לאכילה כלל ואינו דומה להשוחט בהמה טמאה לנכרי דראוי עכ\"פ לאכילת נכרי והדרא קושי' תוס' נימא מפרכסת ה\"ה כחי' אך ז\"א כיון שהשחיטה היתה שחיטה הראוי לאכילה רק אח\"כ נגע וטימא את הבשר א\"כ כבר מהני מחשבת השחיטה לטמא טומאת אוכלין ודוק.",
            "אמנם לפ\"ז ק' מאי פריך התלמודא האי טמא דאיטמי במאי דלמא לעולם דאיטמי במת וא\"ל ואזל הסכין וטמיתי' לבשר תיכף בשעת שחיטה ז\"א דבשעת שחיטה אינו מטמא כקושית תוס' מפרכסת ה\"ה כחי' ומה שתירצו בתוס' כיון ששחט שנים כו' מקבלת טומאה דחשיב אוכל כו' לא שייך לומר הכא כיון שנטמא תיכף בשחיטה ולא הוי אוכל הראוי כלל כמו שבארנו יען כאן בשמעתין באוקימתא דרב\"ע פריך הש\"ס שפיר ועיקר קושית התלמודא הוא על טמא בחולין אילימא דאיטמי במת כו' ואזיל הסכין וטמיתי' לבשר וע\"ז לא ק\"מ קושי' תוס' דמפרכסת ה\"ה כחי' דיפה תירצו כיון ששחט שנים כו' מקבלת טומאה דחשב אוכל דחולין טמאים ראוים לאכילה למי שאינו אוכל חולין על טהרת הקודש או לאדם טמא ומטמאין טומאת אוכלין ודוק.",
            "ובזה תירצתי קושית תוס' (שם ג' ע\"א) ד\"ה כגון וא\"ת הא בעינן כלי כו' עכ\"ל הנה לפי הנחה אשר הנחתי דלא פריך התלמודא האי טמא דאיטמי כו' אלא על טמא בחולין וחולין שנעשה על טה\"ק ולא על קדשים דאין בהם מחשבת אוכלי' ובחולין שנעשה על טה\"ק ודאי לא בעינן כלי עיין היטיב כי הדברים נכונים.",
            "והשתא דאתינא להכי בעל הלכות א\"י נמי לא קשיא גם לדידי הי' קשה קושי' תוס' אמאי צריך התלמודא לדחוקי משום שמא יגע בבשר וצ\"ל חבת הקודש מכשיר או שהעבירה בנהר לימא משום דלמא אתי לימשך בפנים ולא שמיע לי' כלומר לא ס\"ל סברה זו דבטהור איכא למגזר טפי כו' אלא כתירץ השני של תוס' משום דבעי למימר ואם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי והי' הדבר נכון לפניו לשנויא קמא דהכא עיקר וכמ\"ש דהכא מבואר עיקר הטעם מדלא נקט התנא דאסור לכתחלה לשחוט ומדנקט וכלן ששחטו ואחרים רואי' אותו כסברת מהרמ\"ל אבל לאיבע\"א דהתם עיקר והכא איידי כו' הדרא קושית תוס' מנא לן דהתם הטעם משום שמא יגע ואי ליתא קמן דלשיילי' ואין אחרים רואי' פסול דלמא הטעם משום דאתי לימשך וא\"צ לשיילי ואי ליתי קמן אפי' אין אחרים רואין כשר וא\"ל משום דלא נקט התנא שם שאסורים לכתחלה לשחוט הא כבר בארנו דשם אי איפשר למנקט הכי כי שאר פסולי' מותרים אף לכתחלה ונקט התנא ששחטו לישנא דמשתמע לכל אנפין בין בנשים ועבדים כו' ובין בטמאים כי בדבר הזה ששחיטתן כשרה הוא דבר השוה לכל נפש ומזה הוכיח בעל הלכות א\"י דנשים ג\"כ פסולין לכתחלה וכן עבדים (ועיין טור ובאחרוני' ר\"ס א' בי\"ד) והשתא א\"ש אי הוי הטעם משום דלמא אתי לאמשוכי בפנים ה\"ל לתנא למנקט דאסורים לכתחלה לשחוט כי גם נשים ועבדים וטמאי' אסורים לכתחלה וא\"ל משום זרים זה אינו דאי משום זרים לחוד לא ליתני זרים כלל דלא גרעו מנשים ועבדים וטמאי' וזרים ודאי ידעינן דמותרים לכתחלה דלית בהו שום גזרה וק\"ל.",
            "ואחרי אשר יגעתי ומצאתי סעד וסמך לבעל הלכות ארץ ישראל חלילה להקל לתת לנשים לשחוט ואף שאינו כן דעת הפוסקי' הראשונים כבר כ' האגור שהמנהג בכל גלות ישראל שנשים לא ישחטו ולעולם לא ראיתי נוהג לשחוט ואין להניחן לשחוט כי המנהג מבטל הלכה ומנהג אבותינו תורה עכ\"ל וכן כ' הרמ\"א שלא להניח לנשים לשחוט והעיד שכן המנהג שאינן שוחטות וכן כ' בעל עט\"ז וז\"ל ומיהו כבר נתפשט המנהג שאין הנשים שוחטות וטעמא נ\"ל משום דרובן יש להן מורך בלב ומתעלפות מראיית הדם וכ\"כ הב\"ח וכן ראיתי ביש\"ש ריש חולין שהאריך קצת וסיים ומש\"ה נהגו האידנא בכל ישראל שהנשים אין שוחטות עייש\"ה ואפי' מומחות וידועות ובין לעצמן ובין לאחרים כ\"ז נלע\"ד פה ק\"ק ג\"ט א\"ח הסוכות תקמ\"ם לפ\"ק. ה\"ק אלעזר פלעקלס."
        ],
        [
            "בע\"ה יום ה' ה' טבת תקסב\"ל פראג עתרת שלום ואמת לכבוד אהובי הרב המאור הגדול המופל' והמופלג בתורה מוהר\"ר חיים נר\"ו דייטשמאן אב\"ד בק\"ק הארשיץ והגליל יע\"א.",
            "אחרי שאילת שלום כמשפט כו' ועל קושיתו שפסק הרא\"ש פ' הזרוע כהן שמכר פרה לישראל ע\"מ שהמתנת שלו דהוי מתנה ע\"מ שכתוב בתורה ותמה מעלתו נ\"י הא זכתה התורה לבעלים הט\"ה והוי תנאי שבממון ותנאי קיים ומכח קושיא זו הוכיח מעלתו הרב דהרא\"ש לעצמו ס\"ל ט\"ה א\"מ ומיישב בזה קושי' השפתי כהן (בח\"מ סימן ש\"ן) מה שתמה על הטור דס\"ל ט\"ה א\"מ והוא נגד אביו הרא\"ש ז\"ל פרק שני דקדושין בסופו שפוסק שמה ט\"ה הוי ממון וכתב מעלתו הטור ס\"ל דהרא\"ש לעצמו סבר ט\"ה א\"מ מכח סוגיא דזרוע הנ\"ל וע\"ז סמך הטור עכ\"ד נפלאתי מאד על חכם כמותו י\"ב דהא הרא\"ש כתב וז\"ל כתב הר\"ח אע\"ג דסלקא שמעתתא דט\"ה א\"מ קיימ\"ל דממון דהרי אסיק רבא כו' ומלתא דרבא עיקר וכן הלכה עכ\"ל ותו לא מידי ואיך עלה על דעתו הרמה דהרא\"ש לעצמו ס\"ל ט\"ה א\"מ ועוד איך שייך לומר שיפסוק מפורש ט\"ה ממון ויסמוך על פרק זרוע אשר שם לא נאמר שום רמז וזכרון מט\"ה אי הוי ממון או לא אפילו ע\"י פלפול בעלמא דאי כדברי ידידי מעלתו נר\"ו שדבר זה תלוי אם ט\"ה ממון או לא ל\"ל להש\"ס (חולין שם קל\"ד ע\"א) להמציא פלוגתא חדתא מ\"ס ע\"מ שיורא ומ\"ס לאו שיורא לימא בהא פליגי אם טה\"מ אם לאו ואף שאין על זכרוני במהירות פלוגת דתנאי בזה ולחפש אין לי זמן עכ\"ז ס\"ד בכמה מקומות בתלמוד שהיא פלוגתא דתנאי ויותר מסתבר לומר דפליגי בזה מלהמציא פלוגתא חדשה ובאמת קושיתו מעיקרא לק\"מ אף דהרא\"ש ס\"ל טה\"מ דוקא ביד בעלים לתת לכל כהנים שירצו וזוהי מצות הפרשה ולא כשהמתנות ביד הכהן שאינו מקיים מצות ונתן לכהן וגו' והיינו שכתב הרא\"ש ואין בו כח להתנות זה שהתורה אמרה שיתנה לכל כהן שירצה כו' עיין שם היטב וזה שאינו מקיים מצות נתינה ותנאי בטל והמעשה קיים כך נלע\"ד נכון (ואח\"ז רב הצעתי דברים האלה לפני ידידי וחביבי הרב הגדול מוה' בצלאל רנשבורג והראה לי הקושי' בס' כנסת גדולה (בי\"ד סימן ס\"א בהגהות הטור אות נ\"ד) ותירץ כמ\"ש והנאני שכוונתי לדעת הגדול).",
            "ומתחלה עלה במחשבה לפני אף למ\"ד טה\"מ דוקא בתרומות ומעשרות וכי\"ב שיכול ליקח דבר מועט מישראל לתתם לבן בתו הכהן משא\"כ מתנות הזרוע ולחיים כו' ויעיין (בכורות כ\"ו כ\"ז ע\"א) וברש\"י שם וכ\"מ ברש\"י (פסחים מ\"ו ריש ע\"ב) אבל אין נראה דהרא\"ש מדמה לבן לוי שמכר כו' (ובזה יש ליישב קצת מה שמדייק בעל כנסת גדולה שם) גם הסוגיא (קדושין נ\"א ע\"א) כחומה נגדי והעת אין עמדי להאריך בפלפול ומה שנלע\"ד כתבתי והוא אמת ויציב וראיתי בספר דגול מרבבה שכתב על הש\"ך (ח\"מ שם סימן ש\"ן) במ\"ש ועוד היכן מצינו לרבא כו' וכתב וז\"ל ועיין במסכת (ב\"מ י\"א ע\"ב) מצינו לרבא בהדיא דט\"ה א\"מ עד כאן לשונו ואני תמה מאד על מורי הגאון המנוח נ\"ע דמשם אין ראי' דרבא מדקדק בלשונו ט\"ה א\"מ להקנות ממנו בחליפין כלומר דאינו חשוב כ\"כ למיעבד קנין אבל בעלמא י\"ל דס\"ל ט\"ה ממון ופשוט הוא בעיני (ואחרי שובי מצאתי גם בשטה מקובצת ב\"מ שם שפירש כך) ואחרי שהכתיבה ק' עלי כי בעוני יד ה' נגעה בידי הימינית (צא אליכם וגו') לכן קצרתי הכ\"ד ידידו החפץ בכבודו הכותב ביד כהה ודורש שלומו ושלום תורתו. הק' אלעזר פלעקלש."
        ],
        [
            "לבאר קצת דיני כותים קודם שגזרו עליהם ואחר שגזרו עליהם.",
            "הש\"ך (בי\"ד ב' ס\"ק א') כתב לפמ\"ש הרמב\"ם (פ\"ד מה\"ל שחיטה הל' י\"ב) וגדר גדול גדרו בדבר שאפי' כותי שאינו עובד ע\"א שחיטתו נבלה משמע דוקא שחיטת כותי שאינו עובד ע\"א דהוי דרבנן כדאיתא פ\"ק דחולין שחכמים גזרו על הכותים אפי' אינה עובדי ע\"א משום שפעם אחת מצאו להם דמות יונה שהי' עובדים אותה אבל שחיטת נכרי אפי' אינו עע\"א אסיר מדאורייתא עכ\"ל ועיניך רואות דס\"ל להש\"ך כמ\"ד כותים גירי אמת הן דאי גירי אריות הן הוין נכרי' גמורים ושחיטתן פסולה מן התורה ואתמהה הא רב אשי בתראה הוא וקסבר (חולין ג' ע\"ב) כיתים גירי אריות הן (ואחרי שנים רבות מצאתי דאתי לידי ספר חדש פרי מגדים על י\"ד וראיתי שהרגיש בזה בשפתי דעת ס\"ק כ\"ד והניח בקושי') ונראה ודאי לשטת תוספות (שם) ד\"ה קסבר כותים גירי אריות ושחיטתן פסולה כמו של נכרי מוזבחת כו' עכ\"ל פשוט וברור ששחיטתן פסולה מן התורה שאינן בכלל וזבחת ואכלת אבל לפענ\"ד נראה שאינו כן דעת רש\"י ושאר פוסקי' אלא אפילו למ\"ד גירי אריות הן הוין גרים ואין שחיטתן אסורה מן התורה וכן הוא דעת הרמב\"ם כאשר אבאר בס\"ד.",
            "ז\"ל תוס' (שם שם) קסבר כותים גירי אריות הן ושחיטתן פסולה כמו של נכרי כו' ואע\"ג דאמרינן בספ\"ב (יבמות כ\"ד ע\"ב) אחד גירי אריות ואחד גירי חלומות כלם גרים גמורים היינו כשמתגיירו לגמרי מפחד אריות אבל כותים לא נתגיירו לגמרי כדכתיב במלכים את ה' היו יראים ואת אלהיהם הי' עובדים ומ\"ד גירי אמת הן קסבר דשוב נתגיירו לגמרי עכ\"ל (וכ\"כ סוכה ח' ע\"ב ב\"ק ל\"ח ע\"ב יבמות שם כאשר אביא לשונם בסמוך אי\"ה) ואינו כן דעת רש\"י (יבמות שם שם) וכך היא הסוגיא שם מתני' הנטען על השפחה כו' או על הנכרית ונתגיירה ה\"ז לא יכנוס כו' ופריך התלמודא הא גיורת מיהא הוי ורמינהו א' איש שנתגייר לשם אשה כו' שהי' ר' נחמי' אומר א' גירי אריות וא' גירי חלומות כו' אינן גרים עד שיתגיירו כו' ומשני הא אתמר עלה הלכה כדברי האומר כלם גרים ופירש\"י גירי אריות כגון כותים דכתב בס' מלכים וישלח ה' בם את האריות ונתגיירו כו' עכ\"ל אבל תוס' שם ד\"ה הלכה כדברי האומר כלם גרים הם כתבו וז\"ל הך גירי אריות לא דמי להא דאיכא מ\"ד כותים גירי אריות הן דהתם הי' עובדי' אלהיהם כדכתיב בספר מלכים ולמ\"ד גירי אמת הן קסבר שוב נתגיירו עכ\"ל הבט נא וראה כי דבר זה במחלוקת שנויי' לדעת רש\"י אפי' גרי אריות גרים הן מדאורייתא כי פרשו אח\"כ מיראה ולא עבדו ע\"א כלל (כמ\"ש תוס' למ\"ד גירי אמת הן) ולא הוין בכלל ישראל לגמרי וגרי צדק איקרו ומצאתי סעד לדברי מתוס' (גיטין כ\"ה ע\"א) ד\"ה הלוקח אף למ\"ד גירי אריות הן אפ\"ה אינם כנכרים גמורים עייש\"ה (תיתי לי שאמרתי כך מסברא דנפשי ואשתכח לסבי כוותי מצאתי בפר מגיני שלמה ר\"פ אלו נערות שהאריך בזה וגוזר אומר לשטת רש\"י אף למ\"ד גירי אריות אינם כנכרים עייש\"ה וכן מצאתי בס' פני יהושע בקונטרס אחרון למס' כתובות וצל\"ע על שני גדולי הדור האלה שלא ראו דברי רש\"י (סנהדרין פ\"ה ע\"ב) ד\"ה גירי אריות כ' בפירוש והרי הם כנכרים גמורים ועיין רש\"י (קדושין ע\"ה ריש ע\"ב) ויש ליישב) הרי משמעות רש\"י יבמות הנ\"ל ותוס' גיטין דגירי אריות אינם כנכרים מן התורה אלא שאינם גירי צדק וכן נראה מהרמב\"ם (פי\"ג מה\"ל אסורי ביאה הל' י\"ד וט\"ו) וז\"ל שהמצוה הנכונה כשיבא הגר להתגייר בודקין אחריו שמא בגלל ממון כו' או מפני פחד כו' שכל החוזר מן הע\"א בשביל דבר מהבלי העולם אינו מגירי צדק ואעפ\"כ היו גרים כו' וכ' ה\"ה דהרמב\"ם ז\"ל ס\"ל דגירי אריות וגירי חלומות כו' כלם בדיעבד גרים כאשר נפסקה ההלכה ביבמות עיי\"ש וכ\"פ הטור (בי\"ד ס\"ס רס\"ח) אחד איש שנתגייר לשם אשה כו' ואחד גירי אריות וחלומות כלם גרים עיי\"ש ולא חלקו כמ\"ש תוס' אלא כדעת רש\"י.",
            "וכן נלע\"ד להוכיח דעת הבעה\"מ כי הנה תוס' כתבו (חולין ג' ע\"ב) בד\"ה מ\"ט לא אמר כשמעתי' תימא דהא קתני במתני' תרי הכל שוחטין ומפרש רבא לקמן חדא לאתויי כותי כו' וי\"ל דה\"פ דקמייתא איבעי לי' לאוקמי כשמעתי' וכתב המהרש\"א ובעה\"מ הוסיף ביאור דבדין הוא דתקדים שחיטת ישראל מומר לשחיטת כותי שהרי עשאום לבסוף נכרי' גמורים ומעיקרא נמי י\"ל כותים גירי אריות הן עכ\"ל וילה\"ק לסברת רז\"ה למה קאמר התלמודא רב אשי לא אמר כתרוייהו דס\"ל גרי אריות הן ושחיטתו פסולה כמו של נכרי דלמא לכך לא מוקי מתני' דהכל שוחטין דר\"פ אפילו בכותי כאביי ורבא דהא יותר מסתבר לשטת רז\"ה לאוקמי קמיית' בישראל מומר ומוקי מתני' דלקמן בכותי ולכך אני אומר דקושטא דמלתא לשטת רז\"ה אף גירי אריות הוין גרים כפשטא דסוגיא (יבמות שם שם) וכפירש\"י (ולא כמ\"ש תוספות דשחיטתן פסולה כנכרים וצריכין לחלק בין אם נתגיירו לגמרי) ומה דקאמר התלמודא קסבר רב אשי כותיים גירי אריות הן ר\"ל כיון דגירי אריות הן מסתברא לאוקמי מתני' דריש מכילתן בישראל מומר כסברת הרז\"ה ומתני' דלקמן בכותי אף שכותים גירי אריות הוין גרים ושחיטתן כשרה ובזה מיושב נמי מה שיש להק' לרב אשי תרי הכל שוחטין ל\"ל אמנם לפמ\"ש א\"ש סבר רב אשי כרבא לאתויי כותי דשחיטתו כשרה אף דגירי אריות הן וא\"ל הא עשאום כנכרי גמורים ז\"א הא סתימת המשנה היתה קודם הגזרה לשטת רש\"י (שם ה' ע\"ב) בד\"ה ר\"ג בנו של ר\"י הנשיא ומתני' דר\"פ מסתבר לי' לרב אשי לאוקי בהכשיר מומר כמ\"ש הרז\"ה כי כותי גרע דסופו מוכיח על תחלתו שעשאום כנ\"ג וכן משמעות לשון הרז\"ה שהרי עשאום לבסוף נ\"ג כו' גם על עת סתימת המשנה כתב הרז\"ה מעיקרא נמי יש לומר גרי אריות הן ואם כן יש לישראל מומר דין קדימה במתני' הקודמת.",
            "ועתה פקח עיניך וראה שגם הבעה\"מ ס\"ל אף דקסבר רב אשי כותים גירי אריות הן ואפ\"ה שחיטתן כשרה דהם גרים ויפה כתב הש\"ך ואין מהך דרב אשי בתר זה השגה על הרמב\"ם לשטת הש\"ך וכן נלע\"ד נכון ואעשה לו עזר כנגדו משמעות הרמב\"ם בפי' המשנה שקודם הגזרה לא הי' גירי צדק אבל גרים איקרו כי ז\"ל (ברכות סוף פ\"ח) ובכאן אפרש לך ענין הכותים העם שהביא סנחרב מכותה והושיבם בערי שומרון והעיד הכתוב בהם את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים (מלכים ב' י\"ז) אבל באורך ימים למדו תורה וקבלום על פשוטה והמצות אשר החזיקו בהן הי' מקפידין עליהם וישימו לבם אליהם מאד והוחזקו שהיו מאמינים בדתינו ומייחדים ולא יעבדו ע\"א עד אשר חקרו עליהם חכמים ומצאו להם בהר ההוא דמות יונה וידעו שהם עע\"א אז החזיקום בחזקת נ\"ג לכל דבריהם עכ\"ל וכי יעלה על דעת הישראלי מקבלי תורה על פשוטה גירי צדק יקרא או אם באלה המצות יחזיקו ואלה יעזבו גירי אמת יכונם אלא כמ\"ש עכ\"פ בכלל גרים הם וכמ\"ש הרמב\"ם מה\"ל אסורי ביאה כאשר בארנוהו וכן סיים שם בפירוש המשנה וז\"ל וכל מה שתמצא במשנה מן הדברים מענין הכותיים אשר תבין מהם שהכותיים הנכבדים מן הנכרים ופחותים מישראל כו' אבל מעת שחקרו עליהם ומצאו אשר זכרנו המה פחותים מן הנכרים מאד עכ\"ל (ועיין בסמוך שטה אחרת).",
            "הש\"ך (שם שם ס\"ק כ\"ב) הביא דעת הרשב\"א דס\"ל צדוקי ובייתות אפי' חותך כזית בשר לא מהני משום דהלכות שחיטה לא כתיבה וקיימ\"ל כת\"ק דרשב\"ג (חולין ד' ע\"א) דכל דלא כתובי אע\"ג דאחזיקו לא סמכינן עלייהו והכריע דלא כהרשב\"א אלא כדעת הרמב\"ם (פ\"ד מה\"ל שחיטה הל' ט\"ז) אם שחטו לפנינו מותרת דאינם כנכרים אלא שאינם נאמנים לומר לא קלקלנו כו' והל' כרשב\"ג אחרי דאחזיקו בהל' שחיטה אף דלא כתיבי ומביא ראי' לדבריו מסתמא דתלמודא (שם ג' ע\"ב) רב אשי לא אמר כתרווייהו קסבר כותים גירי אריות הן ולא קאמר קסבר כת\"ק דרשב\"ג אלמא הלכה פסוקה היא כרשב\"ג עכ\"ד עייש\"ה ונלע\"ד משום הא לא ארי' הנה כבר כתבנו למעלה ביאור דברי רש\"י ביבמות דמשמע אף גירי אריות הוין גרים ולא כמ\"ש תוס' לחלק בין גירי אריות דיבמות למ\"ד בעלמא כותים גירי אריות עכ\"ז לא תקשה לרש\"י קושייתם עוד נלע\"ד דרך אחרת דרש\"י ס\"ל מה דקאמר שם ביבמות כלם גרים הם היינו במאי דכתבי אף דלא אחזיקו אבל במאי דאחזיקו ולא כתיבי כגון שחיטה תלי' בפלוגתא דתנאי אל גירי אריות הן או גירי אמת הן וממילא אזדא לה קושית תוס' מעל רש\"י וק\"ל.",
            "לפ\"ז י\"ל בזה היא הפלוגתא בין ת\"ק ורשב\"ג (חולין ד' ע\"א) דת\"ק ס\"ל גירי אריות הן ולכך ס\"ל דכתיבו לחוד מהני דלענין זה הוין גירי רק דגירי אריות הן במאי דאחזיקו ולא כתיבי ורשב\"ג ס\"ל דגירי אמת הן אף במאי דאחזיקו ולא כתיבי וכבר הוכיחו תוס' (עירובין ס\"ב ריש ע\"א) דרשב\"ג ס\"ל גירי אמת הן אמור מעתה מה דקאמר התלמודא קסבר רב אשי כותים גירי אריות הן היינו כת\"ק דרשב\"ג דס\"ל בשחיטה לא מהני דאחזיק ולא כתוב היא ולא מהני למ\"ד גירי אריות הן רק לענין כתיבי ולא אחזוק הם גרים גמורי' ונסתלקה ראיות הש\"ך להרמב\"ם ודו\"ק.",
            "ובזה תירצתי קושית הרשב\"א בחדושיו (גיטין יו\"ד סוף ע\"א) אמאי לא משני הש\"ס לעולם רשב\"ג היא ובדלא אחזיק וכגון דחתים ישראל לבסוף דאפי' לרשב\"ג איכא לאכשורי נמי אע\"ג דלא אחזיק מה\"ט דאי לאו דכותי חבר הוא לא מחתים מקמי' ומעדותו של זה נתכשר הכותי עייש\"ה לפמ\"ש א\"ש לכך לא משני לעולם כרשב\"ג אחרי שרשב\"ג ס\"ל גרי אמת הן וסתם גמרא בכל דוכתי היינו רב אשי כמ\"ש תוס' (חולין ב' עיב) ורב אשי לשטתי ס\"ל כותים גירי אריות הן משא\"כ רבא (גיטין שם ע\"ב) לטעמי' אזיל דס\"ל (חולין ג' ע\"ב) דכותי' גירי אמת הן כרשב\"ג ומהני אחזוק אף דלא כתוב ואוקי שפיר שם בגיטין כרשב\"ג.",
            "צל\"ע הנה מצינו כמה משניות שסתם התנא כמ\"ד גירי אמת הן (ברכות פ\"ז משנה א') אכל דמאי כו' והכתי מזמנין עליהם (ועיין בפי' הרע\"ב שם) ועיי\"ש (בגמרא מ\"ז ע\"ב) ועיין (שם פ\"ח סוף משנה ח') ועיין (דמאי פה משנה ט') ועיין (כתובות פ\"ג משנה א') ועל הכותית עיי\"ש לשטת תוס' ועיין (נדה נ\"ו ע\"ב) א\"כ מה גם דרב אשי לעצמו ס\"ל כותים גרי אריות הן מ\"מ ה\"ל לאוקומי התם מתני' בכותי כאביי ורבא אחרי דרבי סתם כמה משניות כמ\"ד גירי אמת הן ויש ליישב.",
            "ועיין (חולין ד' ע\"א) תוספות זה מצות כותי כו' כדאמר בפדר\"א כו' עכ\"ל וכן הוא (גיטין יו\"ד ע\"א) ועיין (קדושין ע\"ו ע\"א) והנה לשטת רש\"י (חולין ה' ע\"ב) ד\"ה ר\"ג כו' לאחר שנשנית משנתינו כו' עכ\"ל א\"כ כשנישנית ברייתא זו דת\"ק ורשב\"ג עדיין לא גזרו על שחיטתן גם בעת ההיא לא גזרו על פתן אמנם תוס' לשטתייהו דס\"ל בעת ר\"ג דיבנה גזרו על שחיטתן טרם אשר חבר ר' המשניות ויפה הקשו לשטייהו אבל אפשר ליישב קושייתם הנה בעלמא פליגי תנאי אם כותים ג\"א או גירי אמת סנהדרין (פ\"ה ע\"ב) רצה לתרץ שתי ברייתות עיי\"ש ועיין (ב\"ק ל\"ח ע\"ב ובנדה נ\"ו ע\"ב ובקדושין ע\"ה ע\"ב וע\"ו ע\"א) ועיקר פלוגתייהו כתב תוס' על אותן שנתגיירו אח\"כ מ\"ס נתגיירו לגמרי ומ\"ס לא נתגיירו לגמרי (כמו שהבאותי דבריהם לעיל) וכבר הוכיחו תוס' (עירובין ס\"ב ע\"א) דרשב\"ג דאמר כל מצות שהחזיקו כו' ס\"ל גירי אמת הן וכן מוכח דת\"ק ס\"ל וא\"כ פתן מותרת לאחר שנתגיירו ומה שגזרו בפדר\"א על פתן היינו לאחר שחזרו לסורן וכ\"מ בהריטב\"א וכן ר\"מ דגזר על יינם (חולין ו' ע\"א) ור\"מ ס\"ל להדיא (נדה נ\"ו ע\"ב) דגירי אמת הן ואפ\"ה אח\"ז משום דמות יונה ור\"מ חייש למעוטה וגזר על כלה וכן צ\"ל אליבא דר\"א דבפדר\"א גזרו על הפתן ומצת כותי אוסר משום שאין בקיאין כו' משמע אלו היו בקיאין הי' מותר דגירי אמת הן וקשויא דר\"א אדר\"א ע\"כ פדר\"א מיירי לאחר שחזרו לסורן וכן נראה מהרמב\"ם פי' המשניות (והבאיתי לשונו לעיל) ועיין היטיב (מ\"ש התוספות י\"ט פ\"ח דשביעית משלה יו\"ד) ויתר הדברים המה בחדושי חולין וכעת לא אוכל לסדרם עד אחר פעם אי\"ה בלי נדר כאשר אשנה פרק זה עם תלמידי יצ\"ו כתבתי פה פראג ג' יו\"ד כסלו תקמב\"ל. הק' אלעזר פלעקלס."
        ],
        [
            "ב\"ה תקסט\"ל ברעזניץ שר התורה גולת המנורה משיב שערה מלחמתה של תורה אלקים לו בעזרה ואוהביו כצאת השמש בגבורה ה\"ה מורי ורבי אדוני חמי הגאון המפורסם נ\"י ע\"ט פ\"ה כבוד מוה' אלעזר נ\"י והל' נצח.",
            "אחרי דרישת שלומו דמר ושלום תורתו עתה באתי בשביל דברי תורה בהרבה ספקות ושאלות אשר צמחו לרגלי דרך למודי בשעורי' דרבנן מענין לענין באותו ענין ונא ונא אל אהי עליו למשא כי תורה היא וללמוד אני צריך ואדוני הגאון נ\"י בגודל חסדו וענותנותו יאיר נתיב לרגלי וינחני דרך אמת.",
            "ספק א' באחד שאמר יאסר עלי ככר זה אם אוכל זה ואכל ככר א' שהוא האסור ונשאר ככר ב' התנאי ואח\"כ נתערב ככר ב' מין במינו מה דינו של תערובת זה דלפי פשוט' יהי' כל התערובת אסור וטעם דבר שיש לו מתירין שיוכל לשאול על נדרו אבל אנכי נסתפקתי אם יוכל בנדון זה לשאול על נדרו דהא אמר רבא כ\"ו ע\"ב נשבע על ככר אם שייר ממנו כזית נשאל עלי' ואי לא לא נשאל הובא בטור ובש\"ע י\"ד סימן רל\"ח והכ' דלא נשתייר מן האיסור כלום א\"כ אינו יוכל לשאול וממילא לא הוי דשיל\"מ א\"ד הכי כיון שנשאר התנאי התלוין בככר האיסור י\"ל דשפיר לשאול על נדרו ישפיר הוי דשיל\"מ ואת\"ל כיון דאכתי נשאר התנאי יוכל לשאול על נדרו דהוי כמו נשאר האיסור עצמו אכתי נסתפקתי.",
            "ספק ב' אם אפשר בנדון דידן לשאול על נדרו לפי מה שכתב ר\"ת בתוס' ד\"ה אמר רבא כו' דף כ\"ח דעיקר חלות האיסור והשבועה תלי באכילת התנאי (דלא כפי' רש\"י דחיילת השבועה תלוי באכילת ככר הראשון יהי' איסר או תנאי) א\"כ לשיטת ר\"ת אין השבועה חיילה עד שיאכל התנאי וא\"כ לפי מה דקיימ\"ל דאין נשאלין על שבועה קודם שחל השבועה וא\"כ הכא דחל השבועה בשעת אכילת התנאי וקודם לזה עדיין לא מיקרי נשבע א\"כ א\"א לשאול כלל דהאיסר כבר נאכל וקודם אכילת התנאי לא חל השבועה וגם אחר אכילת התנאי א\"א שלא נשאר כלל לא מן האיסור ולא מן התנאי ויש כאן דבר חדש שאי אפשר לשאול לא קודם חלות השבועה ולא אחר חלות לשיטת ר\"ת עכ\"פ לפי דברינו אין כאן דבר שיל\"מ ושפיר בטל ומותר התערובות אמנם אכתי נשאר לנו צד אחר לאסור התערובת מכח ספק אחר שנסתפקתי בנדון דידן.",
            "ספק ג' ע\"פ מה שכתב הר\"ן דטעמא דרבנן דסברי מין במינו בטל משום דכל איסר בהיתר נקרא מין בשאינו מינו ומהאי טעמא דבר שיל\"מ לא בטל משום דנקרא מין במינו היתר בהיתר והנה הגם דרש\"י ותוס' ל\"ל טעמ' דר\"ן בדבר שיל\"מ אבל הטעם משום עד שתאכלנה באיסר כו' מ\"מ בעיקר סברת הר\"ן לא מצינו דפליג' דטעמ' דרבנן דמין במינו בטל משום דאיסר בהיתר לאו מן במינו הוא א\"כ בנ\"ד דהאיסר כבר נאכל א\"כ לא נתערב רק ככר התנאי א\"כ גם רבנן מודים דמין במינו לא בטיל דהכא נתערב היתר בהיתר דככר התנאי שפיר מיקרי היתר רק שזה תלאו תנאי האיסר בזה עוד יש לנו דרך אחר לאסור התערובות מכח ספק אחר שנסתפקתי.",
            "ספק ד' אם אוכל מהתנאי כ\"ש אם חייב באכילת האיסור או דוק' אם אוכל כזית מן התנאי דהנה דף י\"ט ע\"ב בפלוגת' דר\"ע ורבנן אי חייב בכ\"ש או בכזית דוק' וכתב המ\"ל פ\"ד מהל' שבועות דכ\"ע בין ר\"ע ובין רבנן סוברי' דלשון אכילה בלשון בני אדם בכ\"ש ומש\"ה מחייב ר\"ע בכ\"ש ורבנן סוברים דמסתמ' דעת הנשבע שלא יאסר עצמו בדבר יותר ממה שאסרו התורה שאר אסורי' ובכל איסורים בכזית מ\"מ בשבועה הואיל ומפרש חייב בכ\"ש התם נמי חייב יעיי\"ש ולפ\"ז דגם רבנן סוברים דאכילה בלשון בני אדם הוא כ\"ש ורק בשבועה ודאי אין בדעתו לאסור פחות מכזית שלא יהי' איסור עצמו חמור משל תורה וכל זה בככר האיסור אבל בככר התנאי שלא בא לאיסר את ככר זה בעצמו רק לאיסר ככר אחר א\"כ ודאי יש לנו לומר דאפילו בכ\"ש נקרא אכילה ואם אכל האיסר בתחילה אסור לאכול מככר התנאי אפי' כ\"ש אסור אין כאן בטל ברוב או בששים כיון דאיסורו איסר כ\"ש ודו\"ק.",
            "ויצא לנו מכלל דברינו חומרא דאתי לידי קולא דלדעתי הדבר ברור באם אכל האיסר ואח\"כ אוכל כזית מן התנאי וחייב למפרע על האיסר ככר התנאי הנשאר עוד ודאי מותר לאכול לכתחילה דהא באותו ככר התנאי ליכא איסר רק מצד שעובר על שבועתו למפרע וכיון שכבר עבר על השבועה באכילה כזית מן התנאי שוב אינו עובר כשאוכל הנשאר והשתא לפי דברינו שבככר התנאי עובר אף בכ\"ש א\"כ אם אוכל כ\"ש מככר התנאי כבר עבר על שבועתו בככר האיסר ומותר לאכול אח\"כ ככר הנשאר מן התנאי.",
            "ואחר שדבר זה תלוי ועומד בטעמא דפלוגתא דר\"ע ורבנן וכדברי המ\"ל שהבאנו לעיל אימא בה מילתא לדרוש ולתור בדברי המ\"ל הנ\"ל הנה הגאון בעל מ\"ל נדחק מאד לפרש במאי פליגי ר' עקיבא ורבנן דממה נפשך אי בלשון ב\"א אכילה בכ\"ש מ\"ט דרבנן דפטרו ואי בלשון ב\"א בכזית מ\"ט דר\"ע והי' רוצה לומר דבזה גופי' פליגי ר\"ע סובר לשון ב\"א הוא כ\"ש ורבנן סברי בכזית רק שכתב שזה דוחק ולענ\"ד אי אפשר לומר כן דלקמן דף כ\"ג קאמר הש\"ס ר\"י מ\"ט לא אמר כר\"ל דמוקי מתנית' אליב' דכ\"ע שם בתוס' ד\"ה דמוקי כו' כתבו והוכיחו דעיקר קו' הש\"ס על ר\"י אמאי לא מוקי מתני' בשלא כד\"א יע\"ש ולפי דברי המ\"ל מאי מתרץ הש\"ס דמוקי מתני' אליב' דכ\"ע ולפי דבריו הלא עיקר פלוגת' דר\"ע ורבנן אי לשון ב\"א כ\"ש או כזי' א\"כ מנ\"ל דגם בשלא כד\"א פליגי בלשון ב\"א דלמא בזה כ\"ע ל\"פ דלשון ב\"א דוק' כד\"א ושפיר מוקמי מתני במפרש אליב' דכ\"ע והאיך תלי' פלוגת' דשלכד\"א בפלוגת' דכ\"ש.",
            "ובזה איכא נמי תברא לפי' השני של המ\"ל דרוצה לומר דכ\"ע סברי דלשון ב\"א בכ\"ש ורק רבנן סברי כיון דלשון תורה מתנגד ללשון ב\"א אזלינן בתר לשון תורה א\"כ מנ\"ל דגם בשלכד\"א איכ' פלוגת' בזה דלמ' כ\"ע סברי דגם לשון תורה גם לשון ב\"א הוא דוק' כד\"א וגם ר\"ע מודה דאינו חייב עד דמפרש ודוחק גדול לומר דסתמא דש\"ס סובר בבירר דגם שלכד\"א הוי בלשון בני אדם אכילה ושפר תלי' בפלוגת' דר\"ע ורבנן אי אזלינן בתר לשון תורה או לשון ב\"א.",
            "ועוד איך נוכל לומר דלשון תורה הוא דוקא כד\"א דיש לנו קבלה או הלמ\"מ אבל באוכל מצה שלכד\"א יוצא י\"ח דאכילה שלכד\"א שפיר מיקרא אכילה א\"כ אדרבה לפי דבריו לשון תורה מיקר' שלכד\"א אכילה ואיך שייך לומר דלשון תורה מתנגד ללשון בני אדם.",
            "ועוד דלקמן דף כ\"א ע\"ב איבעי' להו ר\"ע בכל התורה כר\"ש ס\"ל כו' ע\"ש ולפי דברי המ\"ל אין מקום לספוקא בהא דהא ר\"ע ע\"כ סובר בלשון בני אדם אכילה בכ\"ש ואי סובר בכזית מאי אהני לי אם סובר כר\"ש שכל התורה שהוא בכ\"ש הלא עכ\"פ בלשון בני אדם הוא בכ\"ש וגם לשון תורה אינה מתנגד ללשון ב\"א דהא גם ר\"ש מודה דלענין קרבן אינו חייב רק בכזית א\"כ לשון אכילה משמע הכי ומשמע הכי בלשון תורה ומעתה כיון דע\"כ סובר ר\"ע דלשון ב\"א בכ\"ש ל\"ל למימר דסובר בכל התורה כר\"ש ומכ\"ש לפי' ראשון של המ\"ל דפליג בלשון ב\"א ולא תלי' מידי בלשון תורה א\"כ איך תלי' הש\"ס דברי ר\"ע בדברי ר\"ש ויש לי עוד להקשות על דברי המ\"ל הנ\"ל כמה קו' אך אין רצוני להאריך ודי בזו.",
            "אבל מה שנלע\"ד נכון וברור דפלוגת' דר\"ע ורבנן אינה תלוי' כלל וכלל בלשון תורה או לשון ב\"א אבל הנשבע והנודר כונתו לעשות מחתיכה דהתיר חתכה דאיסור שיהי' הדבר הנאסר אסור עליו ככל איסורי' שבתורה והיינו טעמא דרבנן דסברי דאינו חייב רק בכזית כמו כל איסורי דמכח איסור שבועה אינו נעשה רק ככל איסורי' לא חמיר מנייהו והיינו דאמרו היכן מצינו דכ\"ש חייב שזה חייב ור\"ע סובר דחתיכה דאיסר שבועה יוצא מן הכלל דהאי שיעורי' המה הלל\"מ וההלכה היא רק על איסורי' איסורי' שאסרה תורה לא על מה שהוא בא מחמת עצמו והא חזינן במפרש דחייב בכ\"ש מה שלא נמצא בכל התורה א\"כ גם לענין זה יוצא מן הכלל דאפי' בסתם חייב והיינו נמי דמספקא לי' לש\"ס אי סובר ר\"ע כר\"ש או סובר בכל התורה בכזית רק הכא משום דמפרש חייב כו' ואין כאן שום קו' וספק בכל הפי' הזה ועיי' בתו' לקמן כ\"א ד\"ה היכא מצינו דנראה דגם הם כיונו לפרושי וזהו לדעתי דעת הרא\"ה שהביא המ\"ל והרבה להקשות על דבריו ולדברינו הכל נכון באין נפתל.",
            "ומאחר שדברינו תלוים בפלוגתא דרש\"י ור\"ת אמרתי לכאורה להביא ראי' לדברי רש\"י על פי.",
            "ספק ה' שנסתפקתי בנשבע שלא יאכל בליל פסח אם אוכל בשר אם גם בזה אין השבועה חיילה מטעם דאין שבועה חל על דבר מצוה א\"ד הא דאין שבועה חל על ד\"מ היינו היכא דא\"א לקיים המצוה כלל אבל הכא שיוכל לאכול מצה אם לא יאכל בשר הסברה נתונה דהשבוע' חל ודאי אם אכל הבשר ראשונה א\"כ השבועה חל בשעת אכילת הבשר ואי אפשר לקיים המצוה ודאי אין השבועה חל אבל אם אכל המצה ראשונה ואחר כך הבשר א\"כ כבר עשה המצוה אמאי לא יהי' חייב למפרע אם אוכל בשר.",
            "ואם האמת כן הוא כאשר הסברה נותנת שהוא חייב באופן זה קשה מה דקאמרי רבנן לריב\"ב מה לנשבע על המצוה משום דלית' בלאו והן ולפי הנ\"ל שפיר משכחת לה לאו והן בנשבע לבטל המצוה בתנאי היינו שלא יאכל מצה אם אוכל בשר.",
            "רק לשיטת רש\"י שפיר י\"ל דכונת חכמים דצריך להיות בלאו והן היינו חייב קרבן בלאו ובהן והכ' לא משכחת קרבן דהא ע\"כ איירי שאוכל האיסר ואח\"כ התנאי והנה לשיטת רש\"י חל האיסר בשעת אכילה ראשונה בין שאוכל האיסר תחילה בין שאוכל התנאי תחילה וא\"כ ה\"כ בשעת אכילת האיסר דהיינו המצה ע\"כ שיודע מן השבועה דאי שגג בשעת אכילה א\"כ לא הוי אדם בשבועה וע\"כ שאכל במזיר ושוב ליכא קרבן אף שאוכל התנאי בשוגג דעל האיסר מביא הקרבן ועיי' בש\"ס דף כ\"ח אבל לשיטת ר\"ת השבועה בשעת התנאי ואז צריך להיות אדם בשבועה ושפיר משכחת שאכל המצה בשוגג א\"כ התמי' במק\"ע ויש כאן מקום לפלפל בטעה בדבר מצה וגם יש ליעוד ספיקות ופלפולים בענין זה אך אין העת מסכים עמדי להאריך ואני אחכה מענה מפיו הקדוש הכ\"ד חתנו ותלמידו משתחוה ארצה איצק שפיץ."
        ],
        [
            "בע\"ה תקסט\"ל פראג ישאו הרים ששון ושמחה וגבעות עוז וחדוה וקול זמרה לכבוד חתני' ידידי וחביבי מחמד עיני ולבי הרב המאוה\"ג החריף ובקי החכם השלם המפורסם מוה' איצק שפיץ נ\"י אב\"ד בק\"ק ברעזניץ והגליל פראכינע ושלום לנכדי' ידידיי יצ\"ו.",
            "אהובי חתני בבת עיני הלא כתבתי לך שלישים לא אוכל לעיין עוד כירחי קדם בעוני עזבני כחי ואוני ולבי בל עמי ואור השכל אין אתי בהגיון מעט ראשי סחרחר מיום אשר יצאה בי יד ה' ואת בכורתי לקח לו לבת ויתאו המלך יפי' והוא אדוניה יהי שמו מבורך נצח סלה ולרוב אהבתי וחבה יתירה אשר אהבתיך אהבת עולם חלצתי עצמותי ואזרתי כגבור וראיתי פתח דבריך הנעימים ואני כחולה חלום ובחלום אדבר בו.",
            "אשר עלה ונסתפק אם אכל האיסור והתנאי נתערב מב\"מ אם התערובות אסור מטעם דשיל\"מ שיכול לשאול על נדרו לשטת רבא במס' שבועות דף כ\"ז ע\"ב אם לא נשתייר כזית אינו נשאל והכא לא נשתייר מן האיסור כלום וא\"י לשאול ואין דנין בדין דשיל\"מ א\"ד כיון שנשתייר התנאי כמבואר בלשונו באר היטיב וידיד נפשי חתני הרב נ\"י לא דק במה שכתב דינו של רבא הובא בש\"ע י\"ד סי' רל\"ח סי' כי אנן קיימ\"ל כאמימר שם דף כ\"ח ע\"א אפי' אכלה כלה נשאל עלי' ונפטר משבועתו וכ\"ד הרי\"ף והרמב\"ם פ\"ו מה\"ל שבועות הל' ח\"י והרא\"ש והטור והש\"ע סי' רל\"ח סעיף כ' ולאמימר אין ספק הזה כלל אמנם י\"ל אף לאמימר עפ\"י דעת הראב\"ד המובא בספר תמים דעים ומביאו כנסת גדולה בהגהותיו שם לי\"ד נשבע על ככר ואכלה כלה במזיד ולא התרו בו אינו נשאל עלי' לפי שאין זה מחוסר לא מלקות ולא קרבן הילכך אית לי' עונש שבועה ולית לי' תקנתא בשאלה וכן נראה דעת שער אפרים סי' ע\"ב מובא בשער המלך אבל אין נראה כן מהרא\"ש ויתר פוסקי' יהי' איך שיה' מסתפק ושואל אליבא דרבא אף דלא קיימ\"ל כוותי'.",
            "ואמרתי להשתעשע עמך מענין לענין באותו ענין הנה אם נדרי' יש להם דין דשיל\"מ הרבה יש לי להאריך ולא נעלם מני מה דאז\"ל במס' נדרים דף נ\"ט ע\"א דאר\"א שאני קונמות הואיל ואיבעי מתשיל עלייהו הוו להו כדשיל\"מ וכדמסיק שם דמצוה לאיתשולי והוי כאלו איתשיל והוי דשיל\"מ וכמ\"ש הר\"ן וה\"ז כאלו המתיר בא ממילא ובחנם השיג הש\"ך בי\"ד סי' ק\"ב סק\"ח על המהרש\"ל מנדרים עייש\"ה וכן צ\"ל נמי בכ\"מ פט\"ו מה\"ל מ\"א הלי\"א באופן השני דהא בפירוש כ' הרמב\"ם פ\"ה מה\"ל נדרים הל' י\"ב דנדרים הויין כדשיל\"מ וכן הוא בש\"ע י\"ד סי' רי\"ו סעיף יו\"ד וכמ\"ש לעיל בתשובותי סי' ג' אלא שצל\"ע קצת בכ\"מ פט\"ו מה\"ל מ\"א הל' י\"ב שסיים שם וז\"ל ויש לדחות ולומר דלא מקרי דשיל\"מ אלא כשההיתר בא ממילא כו' ונדרים כיון שאין ההיתר בא אלא ע\"י שאלת חכם לא חשיב דשיל\"מ עכ\"ל מה מה מענה מצא על סוגיא דנדרים והרמב\"ם הנ\"ל ויש לדחות הכ\"מ שם לא רצה רק לתרץ דאין זה משנה שלימה דוק ותשכח ונלענ\"ד המדקדק היטיב בלשון התלמוד והרמב\"ם מה\"ל נדרים יראה שנקטו כדשיל\"מ ולא דשיל\"מ ממש כי שם עכ\"פ לא בא ההיתר ממילא וכן בש\"ע י\"ד סי' רי\"ו העתיק לשון הרמב\"ם כדשיל\"מ ומזה נלענ\"ד טעם שהשמיט המחבר בסימן ק\"ב דנדרים הויין דשיל\"מ כי לדידי' לא הויין נדרים דשיל\"מ ממש (ועדנה הדבר צל\"ע) אלא שהרמ\"א כתב שם בסוף הסימן מי שנדר מקרי דשיל\"מ משום דלא נשאל על אלא מדוחק כמבואר בסי' ר\"ג ובסי' ר\"ל עיי\"ש בבית יוסף ועתה ספקותיך לענין נדר.",
            "ואמינא דרך פלפול לחזק דברי ידיד נפשי חתני הרב נ\"י הנה אמרתי סברה אחת אהובה במה דפליגי רבא ואמימר רבא ס\"ל אע\"ג דהחכם עוקר מעיקרו אף שלא נשאר בפנינו מן האיסור מאומה ודבר זה בעצמו מצינו בירושלמי עפ\"י העתקת הרא\"ש וביאורו במס' נדרים דף נ\"ב ע\"ב וז\"ל ואלו נדרים מה איתעביד להון כדשיל\"מ או כדשאל\"מ מסתברא מי עבדינן כדשיל\"מ התני תמן שהחכם עקר את הנדר מעיקרו כלומר כיון שעוקר אותו מעיקרו נמצא שלא נאסר מעולם ולא הוי דשיל\"מ אמרי אין עיקור אלא מכאן ולהבא כלומר עקר העיקר מכאן ולהבא שהרי הי' אסור עד היום הלכך חשיב דשיל\"מ כו' עכ\"ל (מדברי הירושלמי הזה תמהתי מאד על הרשב\"א והטור והש\"ע סי' ק\"ב שכתבו ביצה של ספק טרפה שנתערבה באחרות אינו בדין דשיל\"מ לפי שאין המתיר עתיד לבא בודאי ועיי\"ש הא ביצת ספק טרפה אפי' עתיד לבוא ההיתר בודאי עכ\"ז אינו תחת סוג דשיל\"מ לא מיבעי למ\"ד דנדרים לא הויין דשיל\"מ דחכם עוקר הנדר מעיקרו נמצא שלא נאסר מעולם ולא הויין דשיל\"מ ה\"נ אם תשהה יב\"ח או שתלד וכי\"ב נמצא שלא נאסר מעולם ולא הוי דשיל\"מ אלא אפי' למ\"ד נדרים הויין דשיל\"מ דכל זמן שלא נשאל על נדרו הוי דבר האסור אעפ\"י שהחכם עוקר נדר מעיקרו אבל גבי ספק טרפה אחר שתשהה או שתלד הוברר מלתא למפרע דמעולם לא הי' שום איסור ואין זה בכלל דשיל\"מ אליבא דכ\"ע ותמהתי על הגאון מוהר\"ג והגאון בעל צ\"צ סי' ס\"ט שלא הרגישו בירושלמי ורציתי ליישב עפ\"י דוחק ספק טרפה צריך עכ\"פ להשהות עד שתלד או יב\"ח אבל נדרים תכף הויין דשיל\"מ ודוחק הוא ואין כאן מקומו) עכ\"פ לשטת רבא דצריך להשאר כזית להיות נשאל עליו דס\"ל כמ\"ד נדרים דשאל\"מ ויפה נסתפק כבוד חתני הרב נ\"ו בספק הראשון אליבא דרבא לשטתי' דס\"ל נדרים הויין דשיל\"מ (ויש לו מקום לפלפול דקשיא הלכתא אהלכתא דקיימ\"ל כאמימר וקיימ\"ל נדרים הויין דשיל\"מ והן תרתי דסתרי אהדרי) אבל נפשט ספק השני דלדידן יכול לשאל על נדרו אף שלא נשאר כלום ודעת ר\"ת כשטת כל הפוסקי' כאמימר אפי' אכלה כלה ובמזיד ולא התרו בו נשאל אע\"ג דר\"ת כתב דבריו אליבא דרבא היינו לענין דין שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו כו' דבהא קיימ\"ל כוותי' דרבא ובזה יש לי לבאר גם שטת רש\"י שפי' אליבא דרבא לשטתי'.",
            "ויותר נלענ\"ד שאין מקום לספק השני דאין ר\"ח מוכרח לסברת הר\"ן במסכת נדרי' דף צ' ע\"א דרבא ס\"ל כרב פפי שם אלא כי\"א שמביא הר\"ן שם דרבא ס\"ל כשם שפליגי בהפרה פליגי בשאלה והלכה כרבנן דמתירן אפי' לא חל הנדר א\"כ גם לרבא לשטתי' מתירין אף דלא חל הנדר ועוד כשאכל ככר אחד ונשאר ככר השני וה\"ז דומה כאלו נשבע שלא יאכל ככר השני מהיום ותכף חלה השבועה ועיין שו\"ת תשב\"ץ חלק א' סימן קצ\"ה דצ\"ה דרך כלל לא אוכל לכוון דברי חתני הרב נ\"י אם כבר נאכל ככר האיסר ודאי התנאי נקרא בשם איסור.",
            "גם מה שנראה מכותלי מכתבו דהיתר בהיתר לא בטל באמת אנן קיימ\"ל דהיתר בהיתר בטל אף לדעת הרי\"ף פת שאפאה עם צלי הוי דשיל\"מ כאשר הארכתי בו בתשובתי נלענ\"ד אם כבר נתבטל מודה ועיין בהגהות הרמ\"א בי\"ד סימן צ\"ט סעיף ו' כזית חלב שנפל למים מותר לכתחלה ליתן המים לקדרה של בשר כמבואר בש\"ך שם ס\"ק כ\"ב ועיין בשו\"ת צ\"צ סימן פ' והעתיקו המג\"א בא\"ח סימן תמ\"ז בקצרה עיין שם היטב.",
            "הנה כאשר כתבתי המכתב הלז הי' אצלי כבוד ידידי הרב החריף ובקי מוה' איסרל ליסא וראה שכתבתי דדוקא נדרי' הויין דשיל\"מ ולא שבועות וכתב אלי וזה העתקת לשונו אות באות.",
            "ב\"ה תקסט\"ל אל כבוד אדוני הרב המאוה\"ג צנא מלא ספרא עמי' שרי נהורא נ\"י ע\"ה פ\"ה מוה' אלעזר יחי' על מי מנוחות ינהלהו השם סלה.",
            "מדי צאתי מבית אדוני ועדיין סעיפי נאחזים בסבך הספק אשר העיר רמ\"ת אין אמרינן דשבועה יש לה דין נדר לענין דשיל\"מ היות הדבר סתום בפי גדולי הראשונים נוחי נפש ואני מועדי שנאתי לווכח בענין שאינו מוחור לי כשמלה אולם כרואה באספקלריא שאינה מאירה ראיתי כי יש מזה רמז בדברי האחרונים ז\"ל ובבואי לביתי חפשתי כה וכה ומצאתי להגאון בעל פרי מגדים בפתיחתו הנפלאה להלכות פסח החליט הדבר בלי נדנוד ספק דגם בשבועה איכא דין דשיל\"מ ואח\"כ נזכרתי בדברי הגאון בעל חות יאיר בתשובתו שהשיב לשואלו על אחד שאסר עצמו יין בקונם ונשבע שלא יתיר נדרו אם גם זה בסוג דשיל\"מ וברור לו כשמש דהוי יש לו מתירין דיכול לשאול על שבועתו ואח\"כ על נדרו הרי דגם בשבועה דליכא מצוה לאתשולי חשיבין לה ישל\"מ ובעבור זה חפצתי לשאוב מים מן המקור אשר שם נובע הסברה דאין שבועה בכלל נדר לערין דשיל\"מ ומצאתי בט\"ז הטעם דאין נשאלי' עלי' אלא מדוחק כיון דלדעת קצת הגאונים אין התרה לשבועה והרי הש\"ס מלא על כל גדותיו דיש שאלה לשבועה אפס יש הבדל בין שבועה סתם לשבועה בשם כמבואר היטיב במרדכי פ\"ג דשבועות ומעתה שבועה בלי שם מצוה לאיתשולי עלה כמו על נדר וחד טעמא אית להו זה מחשבתי ולאדוני משפט הבחירה נא יורה דעתו לאוהבו איסרל ליסא עכ\"ל, והשבתי לו במהירות בלי עיון לחולשת ראשי ל\"א. אני אמרתי מסברא לחלק בין נדרים לשבועות דנדרים מצוה לאיתשולי כדאמרו בפירוש כמו שכתבתי למעלה משא\"כ שבועות דאין מתירין אלא על צד הדוחק ואיך שייך לומר עליהן שזהו מסוג דשיל\"מ ורמ\"א בדקדוק נקט נודר וגם רז\"ל אמרו כל הנודר כאלו בונה במה כו' ומ\"ש רו\"מ כל הש\"ס מלא דיש שאלה לשבועה הא כל הש\"ס נמי מלא בתרומה דמיתשיל עלי' עכ\"ז נמנו וגמרו ביבמות ובנדרים דתרומה לא הוי דשיל\"מ וממ\"ש בעל ח\"י סיען קל\"א אין ראי' עיקר כוונתו מפאת נדרו הוי דשיל\"מ משום דמצוה לאיתשולי עלי' כנראה שם ועיין עליו ובעל פרי מגדים הוא אומר גזרה וחוקה ואי אתה רשאי להרהר אחרי' ומ\"ש רו\"מ לחלק בין שבועה שהיא בשם אין מתירין אלא מדוחק אבל שבועה שאינה בשם שותה לנדר כל כי האי לא הוי להו בש\"ע סימן ר\"ג וסימן ר\"ל למסתם אלא לפרש ולומר כל שבועה שאינה בשם מצוה להתיר כמו נדרים ות\"ל דברים שאמרתי מסברא דנפשי ואשתכח לסבא כוותי בשו\"ת בית יעקב סימן ק\"י בארוכה זה אשר השבתי לידידי החריף מוה' איסרל נ\"י ועתה אתה ידיד נפשי שים עיניך טל כל מה שכתבתי ומפאת כאבת ראשי ל\"א לא אוכל לעיין בהלכות קלי' מכ\"ש בהלכות חמורות יתר ספקותיך עוד חזון למועד אקח אשפוט מישרים בלי נדר הכ\"ד חמיך הדורש שלום תורתך כל הימים. הק' אלעזר פלעקלש."
        ],
        [
            "בע\"ה תקסט\"ל ברעזנין. יתענג על רוב שלום אהובי אדמ\"ו חמי הרב הגאון המפורסם נ\"י ע\"ה פ\"ה כבוד מו\"ה אלעזר נ\"י יאיר נצח ולמחברתו הטהורה חמותי הרבנית כו'.",
            "הן מאד שמחתי בראותי כי יקרתי בעיני רו\"מ אשר שם עין עיונו על מקצת ספקותי ועוד לא נשאר לי פנאי לפנות אל ערבות דבריו ולהשתעשע בם רק במה שהפליא מעלתו על הרשב\"א והטור והש\"ע סי' ק\"ב שכתבו ביצה של ס\"ט שנתערבה באחרות אינן בדין דשיל\"מ כו' מכח הירושלמי הנה באמת לפי ההשקפה הראשונה היא אחת מהתמיהות הגדולות אמנם לענ\"ד הקלושה תחלה צריכים לשום עין עיוננו על דברי הירושלמי אשר המה בעצמם דברים בלתי מובנים הן לסברת רש\"י דהטעם של דשיל\"מ הוא משום עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר מה לי אם עוקר הנדר מכאן ולהבא ומה לי אם עוקר הנדר מעיקרו ולא הי' כאן איסור מעולם מ\"מ שייך לומר עד שתאכלנו בהיתר האם בשביל זאת שלא הי' כאן איסור מעולם לא נאמר שטוב שיאכלנו בהיתר והן לדברי הר\"ן בנדרים דסובר הטעם של דשיל\"מ משום שאז נקרא היתר בהיתר וה\"ל מין במינו ולא בטל אף לרבנן דר\"י כמבואר שם א\"כ אדרבה אם יוכל לעקור הנדר מעיקרו יותר ויותר מן הראוי לקרות היתר בהיתר ויהי מב\"מ ולא בטל אבל לענ\"ד גם לסברת רש\"י גם לסברת הר\"ן הדברים עולים יפים דלפי' רש\"י הטעם עד שתאכלנו באיסור כו' י\"ל עפ\"י מה שאסר ר\"א הקפר דנזיר חוטא הוא שציער א\"ע מן היין והנה הגם דרבנן חולקי' בדבר היינו שסוברים דמצוה קא עביד שקיים שבועתו ונדרו אבל עכ\"פ מודים רבנן שאם עוקר הנדר מעיקרו נמצא למפרע אין כאן שבועה והוא ציער א\"ע חנם ודאי נקרא חוטא וגם לר\"א הקפר שכל נזיר נקרא חוטא מ\"מ מודה הוא שיותר נקרא חוטא בעוקר הנדר דלא עשה המצוה כלל והשתא זהו פלפולו של ירושלמי שהי' סובר בעוקר הנדר מעיקרו נמצא למפרע הוא חובא לא שייך לומר שהוא דשיל\"מ ועד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר הלא בהתרה זאת הוא חוטא למפרע אבל אי מכאן ולהבא הוא עוקר א\"כ לא הי' חוטא למפרע שפיר שייך לומר עד שתאכלנו אך התרצן סובר אעפ\"י שהוא עוקר למפרע מ\"מ כ\"ז שלא עקר והוא קיים שבועתו לאו חובא מקרי למפרע וכן נאמר לסברת הר\"ן הגם שהוא סובר כיון שיש בידו להתיר מקרי היתר בהיתר היינו שאם יוכל לעשותו היתר בלי שום חטא אבל הכא שאם עוקר למפרע נמצא חוטא למפרע ומקרי אין בידו ולא הוי היתר בהיתר והתרצן סובר אעפ\"כ שעוקר הנדר למפרע אפ\"ה לא מקרי חוטא למפרע כנ\"ל ושפיר מקרי היתר בהיתר לפ\"ז כ\"ז בשבועה אבל בספק טרפה ודאי אין לחלק בין אם יש מתירין מכאן ולהבא ובין לא יהי' אסור מעולם מ\"מ שייך סברת רש\"י והר\"ן ודוק.",
            "ומה שרצה רו\"מ להעמיס בדברי שדעתי נוטה לומר דהיתר בהיתר לא בטל לא עלתה על לבי מעולם רק במין במינו ולסברת הר\"ן בדשיל\"מ דמודו רבנן אבל במין בשא\"מ מזה לא דברתי כלל.",
            "ומ\"ש רו\"מ ועוד כשאכל ככר האחד ונשאר השני וה\"ז כאלו נשבע על השני מהיום ותכף חלה השבועה ע\"כ הלא אנן לשטת ר\"ת דברנו והוא סובר דף כ\"ח שאין השבועה חלה עד שיאכל התנאי אף שאכל האיסור תחלה וזה לשונו שם ונראה לפי פי' דלא מיפטר משום אדם בשבועה רק על תנאי לחוד' כשאכלו בשוגג בין בתחלה ובין בסוף אבל על האיסור לא חיישינן דבשעת אכילת התנאי חל השבועה הלכך בעינן שלא יהי' אנוס בה ויע\"ש.",
            "נמצינו למידן דהחיוב הוא על האיסור ועל האיסר הוא מביא הקרבן והתנאי הוא רק חלות השבועה ואם אוכל התנאי בשוגג אינו חייב משום שצריך להיות אדם בשבועה עכ\"פ התנאי אינו הוא האסור וע\"ז אנו מסתפקי' אי אמרינן כיון שהתנאי לא מקרי איסור רק חלות השבועה על האיסור וה\"ל היתר בהיתר א\"ד אפ\"ה כיון שמכח שאוכל התנאי עושה איסור למפרע באכילת האיסור גם התנאי מקרי איסור ד\"כ מ\"ל זה שכתב אדמ\"ו חמי הרב נ\"י שלא יוכל לירד לסוף דעתי אם כבר אכל האיסור ודאי התנאי מיקרי איסור ולדידי אין הדבר פשוט כ\"כ הלא מכל הסוגיא שם נראה שהתנאי לא מיקרי איסור רק בשעת חלות השבועה וע\"ז אנו דנין ולעיין ביתר דבריו הערבים עוד חזון כי אקח מועד.",
            "ומה שפלפל אדמו\"ח ורוצה לחלק בין נדרים לשבועות לענין דשיל\"מ משום דאין מתירין את השבועות רק מדוחק אבל לענ\"ד ליכא למימר כלל לחלק בכך ואין זה רק חומרות הפוסקים ולא מדיני דגמרא אם כן האחרונים להחמיר יצאו ולא להקל ולהתיר מה שהוא מדיני דש\"ס דשיל\"מ ולעשותו דבר שאל\"מ ומה שהביא אדמ\"ו חמי מתשובת בית יעקב לא אבין כלל דשם הוא מפלפל לברר דעת הפוסקים דכל מלתא דלא אתי ממילא לא הוי דשיל\"מ חוץ מנדרים משום דמצוה לשאול אבל לאינך פוסקים כל דבר שיש בידו לעשות אף שאינו מצוה הוי דשיל\"מ א\"כ ודאי אין לחלק ומכ\"ש לפי מה שאמרנו דמדיני דגמרא אין לחלק כלל וכמו שיש מצוה לשאול על נדר כן יש מצוה לשאול על השבועה מהאי טעמא גופא דלמא יבוא לחלל בשבועה והא דנקט רמ\"א נדרים הייני משום חומרות דאחרונים דלא יתיר לו שבועה אלא מדוחק ואם כן כיון דעכ\"פ מדיני דש\"ס הוי דשיל\"מ א\"כ גם האחרונים להקל באו זה נראה לענ\"ד ברור הכ\"ד בנכם אהובכם. איצק שפיץ מקשללין."
        ],
        [
            "ב\"ה תקסט\"ל פראג רחמנא יפקדהו לשלם ויחי' חיי עולם כבוד ידידי נפשי חתני הרב המאוה\"ג החריף ובקי החכם השלם מוה' איצק נ\"י וצאצאיו כן יפקוד לטובה נכדיי ידידיי וינשאם וינטלם אוכי\"ר.",
            "מכתבו הנעים מן י\"ד קבלתי ביום ש\"ק כי המים גברו והתמהמו הפאסטן מ\"ש מעלתו נ\"י בדברי הירושלמי ותלה בפלוגתא דר\"א הקפר ורבנן במסכת תענית דף י\"א ע\"א ובדוכתי טובי הוא דבר חריף הגם שיש לי לפלפל קצת בזה מנזיר דף י\"ט ע\"א אבל הדברים חריפים ומתוקים וראוים למי שאומרם.",
            "ומ\"ש מעלתו וז\"ל ומה שרצה רו\"מ להעמיס בדברי שדעתי נוטה לומר דהיתר בהיתר לא בטל לא עלתה על לבי מעולם רק במב\"מ וכסברת הר\"ן בדשיל\"מ דמודי רבנן אבל במין בשא\"מ מזה לא דברתי כלל עכ\"ל אהובי ידיד נפשי חלב שנפל למים שזכר רמ\"א בסימן צ\"ט שהבאיתי במכתב הקדום הוא מין במינו לדעת הר\"ן משום ששניהם היתר אפ\"ה בטל ועיין שם בכרתי אות ח\"י ודי לחכם כמותו ירבה בישראל.",
            "ויתר הדברים עדיין אני על מעמדי כמאז כן עתה דוקא נדרים הויין דשיל\"מ משום דמצוה לאיתשולי עלייהו כמבואר בנדרים דף נ\"ט ע\"א ועיין בר\"ן שם אע\"ג דאין ההיתר בא ממילא כיון שמצוה לאיתשולי כאיתשולי דמי (בחנם השיג הש\"ך סימן ק\"ב סק\"ח על המהרש\"ל כמ\"ש במכתב הקדום וכעת עיני היו משוטטות בספרים ומצאתי שכוונתי לכרו\"פ שם אות ה' והנאני) אבל שבועה מעולם לא היתה תחת סוג מצוה בשאלה אף בזמן הגמרא ועיין במרדכי פ\"ג דשבועות בארוכה ובדקדוק נקטו רז\"ל קונמות מצוה לאיתשולי עליהן ודקדקו נמי כל הנודר כאלו בונה במה כו' וכן הרמב\"ם סוף הלכות נדרים בדקדוק נקט כל הנודר כאלו בונה במה ונדר מצוה להשאל על נדרו אבל סוף הלכות שבועות כתב וז\"ל אעפ\"י שמותר לשאול על השבועה כו' אעפ\"כ ראוי להזהר בדבר הזה ואין נזקקין להתיר אלא מפני דבר מצוה כו' ואם עבר ונשבע שיצטער ויעמוד בשבועתו כו' וכתב הראב\"ד דוקא בשבועה ושנשבע להרע לעצמו אבל הנודר אפי' להרע עצמו מצוה להתירו שהרי אמרו הנודר כאלו בנה במה כו' וכתב הכ\"מ ואפשר שגם זה דעת הרמב\"ם כן שהרי בסוף נדרים כתב בפירוש ונדר מצוה להשאל על נדרו כמו שהבאיתי לשונו וכל דברי הרמב\"ם המה עפ\"י הדין עפ\"י הגמרא כמבואר שם בכ\"מ ולא עלה מעולם על לבם של הראשונים ששבועה מצוה לאיתשולי עלי' ודוד אמר נשבע להרע ולא ימיר אדרבה מצוה שלא לשאל עלי' ואיננה בכלל דשיל\"מ דאין ההיתר בא ממילה ואינה דומה לנדרים ועיין היטיב במרדכי שם ובשו\"ת בית יעקב לא עיין חתני ידיד נפשי יפה וז\"ל שם ממ\"ש לעיל יש ללמוד דמי שנשבע שלא לאכול מאכל פלוני ונתערב אותו דבר שנשבע עליו בדברים אחרים לא הוי דשיל\"מ דאע\"ג דכתב הרמ\"א בסימן ק\"ב מי שנדר מדבר אחד ונתערב אח\"כ לדידי' מקרי דשיל\"מ דהא אפשר לשאול על נדרו כו' עכ\"ל היינו דוקא בנדר משום דאיכא מצוה לאתשולי עלי' אבל בשבועה דליכא מצוה כדאית' במרדכי פ\"ג דשבועות לא מקרי דשיל\"מ עכ\"ל והן הן הדברים שאמרתי בהשקפה הראשונה כללו של דבר כ\"ז שלא יראני אדם באחד מן הראשונים ששבועה מצוה בשאלה כמו נדר אני על מקומי ששבועה איננה דשיל\"מ די לן בנדרים דהויין דשיל\"מ משום דמצוה לאיתשולי וכאיתשול דמי ולא לוסיף עלי חומרות וזה נלענ\"ד ברור כ\"ז שלא אמצא סתירה ואם שגיתי אתי תלין משוגתי הכ\"ד חותנו הדורש שלומו ושלום תורתו כל הימים. הק' אלעזר פלעקלס."
        ],
        [
            "בע\"ה יוה השני ח' טבת תקמב\"ל ג\"ט שלום באהלי של שם הנכבד מן השלישים ממזרח שמש עד מבואו נודע ביהודה ומהולל בקהל קדושים כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל זה מבחר האנשים שקול זה כנגד כלם פאר האישים זקן ונשוא פנים יועץ וחכם חרשים גבור ואיש מלחמה שר התורה שר הבירה ושר חמשים מרנא ורבנא יחזקאל נשיא הלוים גזע ישישים עיניו תחזינה בית קדשי קדשים לחזות בנועם ה' בשמחה ובשלישי' בשבתות וחדשים ועולותיו יעלו לריח ניחוח לשם גבוה לשם אישים אוכי\"ר.",
            "אחרי שאילת שלום רב יהי לרצון אמרי פי בשאלה אחת אשר אנכי שואל בטובו ע\"ד כמה ס\"ת הנמצאים פה והמה כתובים כדינן וכהלכתן רק הסופר לא דקדק היטיב להשגיח לתפור היריעות מיושרות יחדו שיהיו הדפים שוים למעלה ולמטה ובעבור זה נראה כמה פעמים כפתוחה לדעת הרמב\"ם וסתומה לדעת הרא\"ש במקום שאין שם פרשה כלל והנה הדברים פשוטים לכל האחרונים אם עשה הסופר פרשה במקום שאין שם פרשה דפסול (כדעת הרמב\"ם כדבעינן למימר קמן אי\"ה) דלא כדעת הב\"ח (בי\"ד סימן ער\"ה) שסבר דלדעת הטור דוקא פתוחה ועשאה סתומה או להיפך פסול אבל אם הניח פרשה במקום שאין פרשה אינו פסול כבר האריך כנגדו הט\"ז בראיות ברורות דזה פסול היותר פשוט וא\"צ לכותבו (עייש\"ה ס\"ק ה') וכן נראה (מהש\"ך שם סק\"א) ונלע\"ד סעד לדבריהם שאפשר לדעת הב\"ח שיביאו לידי טעות בכמה ענינים שיסברו שמותר לסיים שם כמשפט הפרשה ויהי' לפעמים שני פסוקים סמוך לפרשה וכיוצא בה (ועיין בא\"ח סימן קל\"ח) ויבואו לידי כמה שגיאות במדות שהתורה נדרשת בהן (ואף שאין לנו כעת נ\"מ בזה) כמו כלל ופרט המרוחקים דפליגי בכמה דוכתי אין דנין ומסיק התלמודא ה\"מ בחד ענינא כו' ועיין (פסחים ו' ע\"ב ובתוספות מנחות נ\"ה ע\"ב ד\"ה א\"כ) וה\"ה לענין אין מוקדם ומאוחר אשר דוקא בתרי פרשיות (כמבואר שם שם) וה\"ה לענין שני כללים הסמוכים זה לזה ועיין (בספר יבין שמועה כלל קס\"א) וכיוצא בםן הרבה גם בתפילין נראה משמעות (המג\"א א\"ח סימן ל\"ב ס\"ק ל\"ג) שאם הניח הפרשה במקום שאין שם פרשה פסולין עיי\"ש.",
            "ונראה לענ\"ד שם יש עוד חשש אחר שנראה כחמש פרשיות בתפילין אמנם לכאורה נלע\"ד הוכחה לדעת הב\"ח וצל\"ע על הרמב\"ם הנה הרמב\"ם (פ\"ז מהל' ס\"ת הל' ו') כתב וז\"ל נזדמנה לו בתוך השטה תיבה בת עשר אותיות או פחות או יותר ולא נשאר מן השטה כדי לכתוב את כלה בתוך הדף אם יכול לכתוב חציו בתוך הדף וחציו חוץ לדף כותב ואם לאו מניח המקום פנוי ומתחיל מתחלת השטה וכתב הגמיי\"נ שם אות ה' אבל למשוך האותיות לעשותן גדולות עד סוף השטה אסור שאין לשנות אות אחת מחברו לא לגדלו ולא להקטינו כו' עכ\"ל והרא\"ש בהלכות קטנות חולק על הרמב\"ם ופוסף דוקא בת ה' אותיות שרי שרובה בתוך הדף אבל בת זי\"ן או בת טי\"ת אעפ\"י שרוב בתוך הדף אין לכתוב אלא מניח חלק (וכן פליגי הטור והמחבר) עיי\"ש ומעתה צל\"ע לפמ\"ש הדרישה ועיין עליו (ומביא הש\"ך סימן ער\"ה ס\"ק ד' ובט\"ז שם סק\"ד) דיושר פרשה סגי בריוח ג' אותיות א\"כ בין לדעת הרמב\"ם בתיבה בת ט' אותיות שאינו יכול לכתוב אלא ד' בתוך השטה ובין לדעת הרא\"ש אפי' יכול לכתוב ה' בתוך השטה צריך להניח המקום פנוי עד סוף השטה ויתחיל מתחלת השטה עכ\"פ בין למר ובין למר נשאר שם שיור פרשה פנוי' במקום שאין פרשה (ועיין בירושלמי ומביאו הרא\"ש ז\"ל בפסקיו בהלכות קטנות) בשלמא לדעת הב\"ח לשטת הטור ניחא שאין קפידא במקום שאין שם פרשה אלא לדעת הרמב\"ם (פ\"ח מהל' ס\"ת הל' ג') דס\"ל להדי' או שהפסיק והניח פנוי במקום שאין בו פרשה כו' ה\"ז פסול ואין לו תקנה כו' עיי\"ש א\"כ ק' הך דינא דתיבה בת עשר אותיות או פחות או יותר כו' היכא משכחת לה הא יהא שיור פרשה במקום שאין פרשה וצ\"ע ויש לדחות.",
            "יען אפילו אם נקבל שהב\"ח נשבר אנחנו נמלטנו עד כאן לא פסל הרמב\"ם ולא פליגי כל האחרונים על הב\"ח אלא אם טעה הסופר ועשה פרשה במקום שאין פרשה והוא בכלל מה דאז\"ל (שבת ק\"ג ע\"ב) וכתבתם שתהא כתיבה תמה כו' פרשה פתוחה לא יעשנה סתומה כו' אבל בנ\"ד שאין כאן טעות סופר אלא הספר נכתב כדינו וכהלכתו רק שלא תפר היריעות מכוונות ובעבור זה נראה כאלו עירוב פרשיות איכא ביניהו י\"ל אף הרמב\"ם והפוסקי' החולקי' על הב\"ח מודים שאין מקום לפסול בזה והדעת מכרעת כן הגע עצמך מי ששכח לעשות פתוחה בסוף הדף וה\"נ בדף הסמוך ונראה לאחריו שכח להניח שיטה שלימה פנוי' (כדעת הרמב\"ם דהכי נקטינן) וכי נאמר דיתפור היריעות שלא כסדרן בענין שתהא נראה שטה שלימה פנוי' בראש הדף אלא ודאי צריך הסופר לתקן בכתיבה שאפשר לתקן כדעת הפוסקי' ולא מהני ע\"י חבור היריעות יחדו דון מינה בנ\"ד שלא נראה הפתוחה רק ע\"י קלקול התפירות מהיכי תיתי נאמר דשם פרשה עליה.",
            "ועדיין עלי לבי נוקפי אחרי רואי (מס' סופרים פ\"ג ה\"ל ג') וז\"ל אבל עושה חומשין תורה אימתי בזמן שמדתן ושטחן שוה (ואין על זכרוני לפי השעה שהפוסקי' העתיקו הך מ\"ס) א\"כ בגוונא דילן שע\"י התפירות נתקלקלו המדות והשיטות ואף שיש לחלק ולומר שאין הנדון דומה לדידן כי בעובדא דילן נכתבו מתחלתן מכוונות וגם היריעות היו שוות עכ\"ז הקפידא מצאה מקום לנוח אחרי שעינים רואות שאין השורות מיושרות ורז\"ל דקדקו ע\"ז להיות המדות והשיטות מכוונות והולמות (ואני הקטן שהגיט לחינוך בית יהודה בסי' ע\"ג וז\"ל בעמוד שיש לו שורה יתירה מחברת' אין שום פסול ומותר לקרות בו לפי הדין עכ\"ל ומה אעשה אם לפניו הלכה פסוקה גזרה וחוקה לבבי לא כן ידמה וה\"ל לפרש את דבריו באופן שהעמודים לעד לעולם המה מכוונים ולא שינו את מדתן כמשמעות לשון רז\"ל במס' סופרים ושלא תהי' נראה דף הסמוך לו כפתוחה שטה שלימה כאשר בארתי קודש למעלה ועיין עוד בסמוך אי\"ה ואם לאו אם אפשר לתקן ע\"י סופר מומחה ואומן מוטב ועיין י\"ד ר\"ס ער\"ה בהג\"ה ובאחרונים שם וס\"ס רע\"ט).",
            "ואף שלענין פרשה במקום שאין פרשה שנראה ע\"י חבור היריעות נלע\"ד למצוא עוד קולא אחת שאינו דומה לפתוחה שיטה שלימה דשם נראה משני עבריהם מזה ומזה מכל צד השוה מלפני' ומאחרי כתובה ואמצעית שטה אחת פנוי' משא\"כ פרשה שאינה נראית זולת ע\"י קלקול התפירה דאינה פתוחה שיטה שלימה זולת במקום חבור היריעה בתחלתה בדף הראשון בעמוד הראשון של היריעה אבל העמודים שאחר עמוד הראשון המה שוים עד תחלת התפירה מיריעה של אחרי' א\"כ אפשר שאין זו צורה כלל ואנו אין לנו להוסיף על הצורות ולצייר צורה חדשה.",
            "אבל עכ\"פ נלע\"ד דצריכין להתיר התפירת ולעשותן היריעות מכוונות שתהי' מדתן ושטתן שוה כפשטא דמ\"ס (ואע\"ג שיש להסב פשטא דמ\"ס לכוונה אחרת) אלא שנלע\"ד בשבת אין להוציא אחרת דהא אם נתיר התפירות באופן שעדיין הנה מחוברות בקשר של קיימא (כדעת התה\"ד סי' נ' כאשר הסכימו עמו המחבר והרמ\"א בי\"ד סי' רע\"ח סעיף ג' וכ\"ד כל האחרונים ועיין בס' נקה\"כ ודלא כט\"ז שם ס\"ק ב') ויהי' אפשר למשוך הדפים שיהיו שוים למעלה ולמטה והיריעו' מיושרות וחוברות אשה אל אחותה שלא תהי' כלל שם שום פתוחה וא\"כ אחרי שבהתיר התפירה הספר כדינו רק מצד איסור שבת הוא דרביע עלה יש להקל לקרות בה ואעידה לי שני עדים נאמנים הנה כ' הט\"ז (א\"ח סי' ל\"ב ס\"ק י\"ח) על מה שכתב המחבר (שם סעיף י\"ח) אם נדבקה אות לאות בין קודם שתגמר בין לאחר שנגמר פסול אם נמצא כן בס\"ת אין להוציא אחרת דכתב הב\"י בשם הרשב\"א אפי' אינו גוררה כל שהוא יכול לגרור כשר וכדר\"ז כו' וכ' מו\"ח ז\"ל אפי' אם נמצא כן בשבת שא\"א לגוררו מ\"מ אין להוציא אחרת כיון שמעיקר ס\"ת יש תקנה רק דאיסור שבת רביע עלי' עכ\"ל ועדיין אני נבוך בסברא זו ואין רצוני להאריך להשהות יותר ספר שאינו מוגה ויורנו רבינו דעתו הקדושה בזה.",
            "ומפאת שמניחין אותן ספרים הצריכין תיקון באה\"ק המקודש לספרים כשרים ומתוקנים כבר הכריע (הט\"ז בא\"ח סי' קנ\"ד סק\"ז) להקל וכן מבואר ביתר אחרונים ומ\"ש רבינו הגדול בספרו היקר (נ\"ב חלק א\"ח סי' ט') ראי' מדברי רש\"י (שבת קט\"ו ע\"ב) בד\"ה פ\"ה אותיות וכ' רש\"י זה שיעור לס\"ת שנמחק או בלה להיות בקדושתו ומדכתב לשון בקדושתו משמע קדושתו ממש עכ\"ל לא אוכל לירד סוף דעתו הטהורה שמביא ראי' מענין הצלה מפני הדליק' ומרש\"י הפרשן ומשה רבן של ישראל הרמב\"ם ז\"ל הוא הפסקן וכ' לענין קדושת הספר להיפוך וז\"ל בפ\"ז הל' ס\"ת הלכה י\"א אבל אם כ' המלא חסר או החסר מלא כו' או שכתב פרשה פתוחה סתומה או סתומה כו' ה\"ז פסול ואין בו קדושת ס\"ת כלל אלא כחומש מן החומשין שמלמדין בה התינוקות עכ\"ל גם בפרק יו\"ד הל' א' כ' וז\"ל נמצאת למד שעשרים דברים הן שבכל אחד מהן פוסל ס\"ת ואם נעשה בו אחד מהן הרי הוא כחומש מן החומשין שמלמדין בהן התינוקות ואין בו קדושת ס\"ת ואין קורין בו ברבים כו' עכ\"ל הרי מבואר להדי' דאין בו קדושת ס\"ת כל ובהשקפה הראשונה רציתי לחלק בין אם נכתב הספר מתחלה בטעות דגרע טפי שלא הי' בו מתחלה קדושת הספר ומזה מיירי הרמב\"ם דהרי הוא כחומש מן החומשין כו' משא\"כ בס\"ת שנעשה מתחלה בהכשר ואח\"כ נמחקה או בלה לא פקעה קדושה הראשונה עד פ\"ה אותיות ובנדון כזה נשאל מאת מורינו ורבינו נר\"ו אבל אחר העיון בהרמב\"ם פ' יו\"ד נלע\"ד שהחילוק זה ליתא ע\"כ דברי התלמיד שאינו מחכים את רבותיו אין חכמה אין עצה ואין דעת בכל מזמותיו ונכון לבו בטוח באהבת רבו שיכסה על שגיאותיו ויורה לו דרכי תורה בכל נתיבותיו דרכי נועם ונתיבות שלום והי' זה שלום עליך רבי ומורי מאת הצעיר שבתלמידים. הק' אלעזר פלעקלס החובק\"ק ג\"ט ואגפי' יע\"א."
        ],
        [
            "בע\"ה פראג א' כ\"א טבת תקמב\"ל שעתך תרמונך וירום קרנך אהובי תלמידי ידידי הרב המופלא והמופלג החכם השלם במעלות ומדות מוה' אלעזר נר\"ו אב\"ד דק\"ק ג\"ט.",
            "מכתבך קבלתי ואשר שאלת בס\"ת ע\"י תפירות יריעות שלא נזהרו בתפירתן שתהי' ראשי העמודים יריעה זו מכוון כמו ראשי היריעה שבצדה רק עולי' ויורדים באופן שאף שמספר השורות בכל העמודים שוים במספר מ\"מ ע\"י שזו עולה וזו יורדת נרא' זו בצדו זו כאלו שורה שלימה פנוי למעלה בראש העמוד והוי כמו פתוחה לדעת הרמב\"ם או סתומה לדעת הרא\"ש נמצא כאן פרשה במקום שאין ראוי' להיות פרשה והס\"ת פסולה או דלמא כיון שהסופר כתב כהוגן רק ע\"י התפירה נעשה זו אין כאן פסול ורצית לומר שלא אמרו דבראש דף שטה אחת פנוי' מקרי פרשה אלא היכא שניכר באותו היריעה נגד שאר העמודים הנה לדבריך אם בכל שלשה העמודים ביריעה אחת נזדמן פרשה פתוחה בראש השטה נמצאו כל עמודי יריעה זו ישוין למעלה ואינו ניכר רק שאר היריעות יהי' הספר פסול דלא מקרי לדבריך פרשה כלל וזה לא שמענו ולכן נראה דהשירטוט יוכיח כיון דלדעת הרמב\"ם והרש\"י ורא\"ש ס\"ת צריכה שירטוט ואם לא שרטוט פסול וכיון של מעלה משורטט ופנוי' ניכר שהוא פרשה ואפי' לר\"ת דס\"ל א\"צ שירטוט מ\"מ מודה דשיטה העליונה צריכה שירטוט וכן להיפך בספר הזה בעובדא דידך כיון שאין שום שירטוט למעלה מן הכתב ניכר שהוא העליון של מעלה.",
            "וכ\"ז בדיעבד שכבר הוציאו ספר זה או בשבת ואין שם ספר אחר אבל בחול עכ\"פ יתקנו התפירות שיהיו השורות שוין זו כנגד זו בכל היריעות ובעסק היתר להניח ס\"ת פסול לתוך אה\"ק בפי' כתב (הט\"ז בא\"ח סימן קנ\"ד) בשם רש\"ל שמותר אפילו יריעות פסולות כו' ודברי הרמב\"ם שכ' שהרי הוא כחומש מן החומשין ואין בו קדושת ס\"ת כלל לא לכל הדברים כתב זה שהרי מצילין אותו מפני הדליקה וחומש שמצילין אותו מפני אזכרות שבו אבל אם מתחלה כתב חומש לתינוקות ובלה ונשאר בו פ\"ה אותיות אין מצילין אותו בשבת ויהי' איך שיהי' כבר כתבתי בחבורי נודע ביהודה (חלק א\"ח סימן ט') פוק חזי מה עמא דבר ומרוב הטרדה אקצר דברי רבך הדורש שלומך. הק' יחזקאל סג\"ל לנדא."
        ],
        [
            "בע\"ה ר\"ח שבט תקמב\"ל ג\"ט יחזקאל הוא בן כרך גבר בגוברין גבר ענותנותן ושפל ברך גדול בדורו וגדול שבערך בפי כל ישראל ברוך ומבורך כבוד מורינו ורבינו מאור עינינו גאון עוזנו נשיא הלוים נשיא בית אב בחכמה אב ב\"ד ור\"מ בק\"ק פראג נר\"ו אמן.",
            "שמח לבי ותעלוזנה כליותי וכל היום תהללנה שפתי על אשר זכיתי שרבינו הגדול הסכים עמי בגוף הדין ומה שנימא מצא והשיג על מקצת דברי גם בזה יגל לבי ועלז כבודי ומזהב ומפז רב נחמדים ונאמנים עלי פצעי אוהב ואחרי הכריעה והקידה חמש מאות אנקוט רשותא מר\"ג לדין דיני למזור חולי אחבוש לחבורותי ורפואה תעלה ולא תשאר צרבת ולא חלילה כתלמיד החולק על רבותיו אלא כתלמיד השואל שאלותיו ומבקש להעמידו על האמת למיפשט לי' ספקותיו ובדבר הזה השתבח ר' יוחנן לר\"ל תלמידו (ב\"מ פ\"ד ע\"א) בר לקישא כי הוה אמינא מלתא הוה מקשי לי עשרין וארבע קושייתא ומפריקנא לי' עשרין וארבעה פרוקין וממילא רוחא שמעתא.",
            "מ\"ש רבינו וז\"ל הנה לדבריך אם בכל שלשה העמודים ביריעה אחת נזדמן פרשה פתוחה בראש השיטה נמצאו כל עמודי יריעה זו שוים למעלה ואינו ניכר רק נגד שאר היריעות יהי' הספר פסול דלא מקרי לדבריך פרשה כלל וזה לא שמענו עכ\"ל הפניני והיא נפלאת בעיני אני לא אמרתי אלא סניף להקל ולא להחמיר ולפסול ס\"ת כי אמרתי שיש לסמוך ולהקל אחרי שלא נעשתה הפתוחה כדינה ע\"י כתיבה זולת ע\"י סופר שקלקל ולא הי' תופר התפירות כלם מתאימות והולמות כנראה מלשון השאלה אשר שאלתי וכאשר העתיקה רבינו בכבודו ובעצמו בקצרה, ועוד אפשר באמת אם יקרה לסופר מקרה טהור בשלשה עמודים שלש פתוחות בראש העמודים או בסופם באופן שאינן ניכרי' משני עבריהם צריך הסופר לאמן ולשכל את ידיו שלא לעשותן כלן צורת פתוחה שיטה שלימה אלא צורת פתוחה אחרת אשר בלא\"ה ירא שמים ראוי לצאת בין לדעת הרמב\"ם ובין לדעת הרא\"ש כמבואר בש\"ע י\"ד ר\"ס ער\"ה ופתוחה שיטה שלימה היא סתומה לדעת הרא\"ש ואחרי בינותי בספרים ת\"ל גם ש\"ב גם ישיש כוותי סבירא להו וז\"ל הרב בעל ש\"ב יעקב (שאלה נ\"ג דף צ\"ג ע\"א) בד\"ה א\"כ בנ\"ד כפי הנרא' מהשאלה השנוי הוא נמי בין דפי היריעה האחת ובין דפי היריעה הב' אבל הדפים של יריעה האחת שוין הן למטה ולמעלה ודאי אינה נראה כצורת פרשה הניח למטה או למעלה שורה אחת חלק בלא כתב ובשני דפים שבצידה מזה ומזה המה כתובים אותן שורות מלמעלה ונראה השינוי משני צדדים משא\"כ בנ\"ד שדף הראשון ביריעה שנית נראה חלק למטה או למעלה נגד סוף הדף שביריעה שלפניו ואח\"כ שני הדפים הנותרים שבאותה היריעה המה שוה לדף הראשון כו' אין זה צורת פרשה כו' עיין עוד שם גם ישיש הרב מוהר\"ש אהוהב סימן ר\"פ וז\"ל ובפרט היכא שהשינוי הזה אירע בדף אחד באמצע דפי היריעה שנראה חסר שטה אחת בסופו בין לגבי הדף שלפניו ובין באותו של אחריו שדומה יותר לצורת הפרשה מהיכא שכל דפי יריעה אחת שווין ומכוונין מתחלתן לסופו ולא נראה השינוי כ\"א בין סוף דפי היריעה האחת לסוף דפי יריעה השנית עיין עוד שם ועיין בסמוך.",
            "ומ\"ש עוד רבינו הגדול וז\"ל ולכן נראה דהשרטוט יוכיח כיון דלדעת הרמב\"ם ורש\"י והרא\"ש ס\"ת צריכה שרטוט ואם לא שרטט פסול וכיון שלמעלה משורטט ופנוי' ניכר שהוא פרשה עכ\"ל צדיק ודברי רבינו אורו עיני לתרץ מה שהקשיתי בשאלתי על הרמב\"ם והרא\"ש בתיבה בת ט' אותיות אשר לדעת הרא\"ש אעפ\"י שיכול לכתוב רוב בתוך השיטה ולדעת הרמב\"ם אם א\"י לכתוב חציו בתוך השטה מניח חלק ומתחיל בתחלת השיטה ויהי' שיור פרשה לשטת הדרישה במקום שאין שם פרשה אמנם לפמ\"ש רבינו שהשירטוט יוכיח אשר לדעת הרמב\"ם והרא\"ש ס\"ת צריכה שירטוט א\"כ אף שמניח המקום פנוי עכ\"ז נראה לכל שאינה פרשה אחרי שאינה משורטט ואזלה ג\"כ הוכחה שהבאיתי לדעת הב\"ח עיי\"ש.",
            "יען עודנה קושיתי במק\"ע לשטת ר\"ת דס\"ל ס\"ת א\"צ שירטוט רק שטה העליונה ולא עוד אלא אם רוצה לשרטט לדעתו נקרא הדיוט כמ\"ש תוס' (גיטין ו' ע\"ב) ד\"ה אמר ר\"י וכן הוא בפסקי תוס' שם וכן כתבו תוס' (סוטה י\"ז ע\"ב) בד\"ה כתבה עיי\"ש אם לא כדי ליישר הכתיבה משום זה אלי ואנוהו (ועיין בהרא\"ש הלק\"ט סי' ז' ועיין במעדני מלך ולחם חמודות שם ועיין בש\"ע א\"כ סי' ל\"ב סעיף ו' ובמג\"א ועיין עוד בסמוך אי\"ה) ואין לומר דר\"ת ס\"ל דעה שלישית בתיבה בת ט' אותיות או יותר זה אינו וראה זה דבר חדש הוא.",
            "הן אמת כדברי רבינו נר\"ו מצאתי בשו\"ת באר עשק סי' מ\"ז וז\"ל אם החלל גורם צורת הפרשה או השטה בעצמה זה תלוי לפענ\"ד במחלוקת רש\"י ור\"ת אם הס\"ת צריך שירטוט או לא כו' אך ממה שכתב הרמב\"ם שצריך שרטוט וגם הוא מהעשרים דברים המעכבים ופוסלי' ואנן בתרי' גררינ' בכל מילי דס\"ת א\"כ ודאי אצלנו חוזר הדבר כתלמוד ערוך וכהלכה פסוקה דצריך לשרטט כ\"ש שגם לר\"ת נראה מהפיסק דמדרבנן מיהא צריך שרטוט (לא מצאתי כן זולת במרדכי וצ\"ע) ומינה נשמע לנ\"ד דהשירטוט גורם צורת הפרשיות וא\"כ כל שלא שירטט הסופר ההוא הסרח העודף ביריעות למעלה או למטה אין רע וכשר הדבר אע\"ג דלאו מעשה אומן הוא ולא קיים זה אלי ואנוהו עכ\"ל עיי\"ש ועיין לקמן אי\"ה ד\"ה וכ\"ז.",
            "אבל מ\"ש רבינו הגדול המקום יהי' בעזרו וז\"ל ואפילו לר\"ת דס\"ת א\"צ שירטוט מ\"מ מודה דשטה העליונה צריכה שירטוט וכן להיפך בספר הזה בעובדא דידך כיון שאין שום שירטוט למעלה מן הכתב ניכר שהוא הגליון של מעלה עכ\"ל הטהור צל\"ע דלדעת ר\"ת אינו מעלה ארוכה לנ\"ד אחרי שנתפרו היריעות שלא כסדרן שאינם תואמים למעלה ולמטה א\"כ מה גם שבשיטה העליונה חסרון השרטוט יוכיח בין שיניהם שאינה פרשה למטה מאי איכא למימר דשם לא בעי שירטוט לשטת ר\"ת א\"כ במה יוכיח שאינה פרשה עכ\"ז אמרתי להצדיק רבינו צדיק מעיקרא עפ\"י מה שראיתי בתוס' (סוטה י\"ז ע\"ב) ד\"ה כתבה לשטת ר\"ת הא דתפילין וס\"ת א\"צ שרטוט היינו ביני שיטי אלא סגי אם שרטט בארבע פיאות עיי\"ש בארוכה קצת וכ\"כ הריא\"ז בגליון אלפס הל' מזוזה לשטת ר\"ת וכ\"מ בנ\"י א\"ח סימן ל\"ב לענין שרטוטי תפילין וז\"ל וס' התרומה כ' בסימן קצ\"ו תפילין א\"צ שירטוט וא\"ת הא אמרינן בריש גיטין שנים כותבין בלא שירטוט ג' אין כותבין פי' רבינו יעקב תם היינו שיטה העליונה או לכל היותר בגליון מארבע צדדים כו' וכ\"כ בסמ\"ג וצריך לשרטט התפילין ארבעה שרטוטין סביב הגליון כו' וכ\"כ המרדכי פ' הקומץ וכ\"כ בסמ\"ק עכ\"ל אם כן אף לשטת ר\"ת שיטה התחתונה מוכיחה שאינה משורטטה וצל\"ע שלא הזכירו בהל' ס\"ת בי\"ד סימן רפ\"ד משרטוט ארבע פיאות לשטת ר\"ת שמבואר בתוס' ועיין בא\"ח סימן ל\"ב סעיף ו' בהגהות רמ\"א לענין תפילין שכ' וי\"א שצריך לשרטט תמיד למעלה ולמטה ומן הצדדים אעפ\"י שיודע לכתוב בלא שרטוט.",
            "כ\"ז לדעת רבינו נר\"ו ובעל באר עשק שהשרטוט הוא הדיין מוכיח ומורה אם היא פרשה או לא אבל כבר כתב בעל דבר שמואל סימן ר\"פ וז\"ל אמנם באופן הג' כשאותה השיטה החלקה הנראה עודפת לא הי' בה שירטוט יש קצת מהחכמים מצדידי' להקל מסברא באמרם שכיון שאין בה שירטוט אין כאן צורת הפרשה כמ\"ש הרב בעל ס' באר עשק שאלה מ\"ז ואחרים מפקפקי גם ע\"ז שאף אם לא נחוש לדעת ר\"ת ז\"ל שהשרטוט אינו מעכב בס\"ת כמבואר (בטור י\"ד סימן רע\"א) מ\"מ אליבא דרובא רבוותא דקפדי השרטוט לא אשכחנא דהשירטוט מעכב בשטה הנשארת חלקה בצורת הפרשה בין באמצע הדף בין בתחלתה ובין בסופה ועיין עוד שם.",
            "ועוד נלע\"ד אם נקבל באהבה שגם שיטה החלקה במקום ציון הפרשה צריך שירטוט (אף דלא מצינו דבר זה בשום פוסק) עכ\"ז אין חסרון השרטוט סימן וראי' דלמא שרטט בדבר שלא הי' מתקיים אלא לפי השעה דהא המרדכי כתב ובשירטוט עצמו מסופק רבינו שמחה אם צריך שרטוט שיהא ניכר וקיים לעולם כגון לשרטט בברזל או סגי בשרטוט כדי שיהא נראה לסופר שיכתב בשוה כו' עיי\"ש יען האריכות בזה משנה שאינה צריכה אחרי שרבינו נ\"י הסכים עמי למעשה ולהלכה אשרי לתלמיד שרבו מודה לו אשרי שלו ככה עד כאן דברי התלמיד דלא גמירא ולא סבירא ותלמודו בידו לא נהירא ולא ברירא לא קיימא ולא שרירא אלעזר זעירא פלעקלש מק\"ק פראג וחובק\"ק ג\"ט ואגפי' יע\"א."
        ],
        [
            "בע\"ה יום השלישי ח\"י שבט תקמס\"ל ג\"ט רוב שלום עד בלי ירח צדיק כתמר יפרח וכבוד ה' עליו יזרח בכלה טהור פורח כבוד אדוננו רבינו הגדול בישראל ונודע ביהודה מרא דכולא תלמודא מקרא משנה גמרא ואגדה מאור הגולה ור\"ג אב\"ד ור\"מ מרנא ורבנא יחזקאל תפארת הלוים והדרת ישראל עיניו תחזינה בנין אריאל אמן.",
            "ראשון תחלה אבקש סליחה ומחילה על שאני מטריח אותו הצדיק יסוד עולם יען ידעתי מדת טובו וענותנותו משיב לכל שואל מכ\"ש לתלמידיו אשר גדלם ולמה זה אנכי לא אהי' כאחד מהם אשר מנעורי גדלני כאב את הבן ואציע שלוש שאלות קטנות שלשה המה נפלאו מני להלכה ולמעשה בר' אלעזר וארבע לא ידעתי.",
            "א' ספרו לי אנשים נאמנים ומופלגי תורה אשר זה עשרים וחמש שנים נתחדשו אצלם פה כל המבואות בצ\"ה כפי המנהג כאשר זכר הרמ\"א (בא\"ח סימן שס\"ג) אבל מקדם לא הי' המבואות מתוקנים לא בלחי ולא בקורה ולא בצ\"ה והי' מטלטלין בכל השבתות ופה היו גדולי ישראל אשר בארץ החיים המה ולא מיחו עד שבא לכאן הרב מוה' משה פלומנויא שהי' אח\"כ הרב בק\"ק נאחוד הוא הי' ראשון בדבר הזה ותקן באיזה מבואות צ\"ה כמי המנהג בחבל ובשני קנים גבוהים יו\"ד כו' ואחריו בא הרב מוהר\"ר בער נר\"ו שהוא כעת אב\"ד בק\"ק סעמניץ וחקר ותקן כל המבואות אחת מהנה לא נעדרה בצ\"ה ובכל השנה עש\"ק סמוך לחשכה באים נערי א\"י ומפסיקים החבלים האלה ומשברים הקנים ומביאם לביתם וכבר עשו החבלים של ברזל גם זה לא עלתה בידם כי חבלי ברזל שוים יותר למכור גם את אלה שברו ולקחו לביתם אשר בעבור זה בעו\"ה נמנעים משמחה ועונג של שבת כי דרכם למו שטומני' תבשילין של שבת איש אל שכנו הקרוב אליו ואינם מצויים פה א\"י המשמשים את ישראל כמו בק\"ק פראג בלילי שבתות אינם מצויים כלל אם יצאה איש בצמא לא יביאו זולת ע\"י ישראל וביום מצוי' א\"י שנים או שלשה אצל עשירי עם ואינם מספיקים לכל בני הקהלה יצ\"ו ואינם מצויים כ\"א בשחרית ובעבור זה נשבת עונג שבת בכמה דברים ובאו אלי כמה פעמים ראשי עם יחדו אולי אמצא עזר ושלא להוציא לעז על הראשונים שטלטלו באיסור ורבנים החרישו ועצרו במלים בדבר שתשב\"ר יודעים שכל המבואות שנפרצו צריכין תקון.",
            "ונתתי אל לבי לתור ולדרוש משום כבוד שבת וכבודן של הראשונים ומצאתי את שאהבה נפשי כי סמוך ונראה להבתים שם חפירות עמוקות (ונקראי' וואהלין) ואותין החפירות מסבבים רוב הבתים ואינם נמלאים לעולם לא באשפות ולא בשלגים בחורף ובאיזה מקומות בנאו א\"י בתים על החפירות האל גם בנאו שם שער העיר ומכל צד מימין ומשמאל מכותלי הבתים או מכותלי שערי העיר נמשכו החפירות כללו של דבר כל העיר מסובב בלי שום שיור או בחפירה או בבתים כנ\"ל ואותן החפירות אינן נוחין להילוך בני אדם או להשתמש בתוכן כלל כ\"א לפעמי' א\"י הדרים מעבר השני מהחפירה ורצונם לבוא אל רחוב היהודי' הולכים דרך עומק הזה מלמעלה למטה ואח\"כ מלמטה למעלה עד רחוב היהודים ובעבור זה נעשה במקום אחד כמו שביל יחיד מלמעלה למטה ומלמטה למעלה ולפי קוצר השגתי ועניות דעתי נראה להלכה ולא למעשה עד אחר הסכמת רבינו נ\"י דאותן המבואות א\"צ שום תיקון ויפה עשו ראשונים הרבנים שהחרישו ועפ\"י התורה עשו דהרי מבוי ששוה מתוכו ומדרון לר\"ה או איפכא ששוה לר\"ה ומדרון לתוכו שא\"צ לא לחי ולא קורה דהוה כרה\"י ובזה התל הוי מחיצה כמבואר (שבת ק' ע\"ב ובש\"ע א\"ח ס\"ס שס\"ג ובהגהות רמ\"א שם ויעיין בשו\"ת חכם צבי צבי סימן ה' בארוכה ובשאילת יעבץ סי' זי\"ן) אלא שהמג\"א (שם שס\"ק ת\"ק מ') כ' וז\"ל ולפמ\"ש סעיף כ\"ט בשם תוס' צ\"ל דלא בקעי בו רבים ומבטלי מחיצת כיון שאין עשוי בידי אדם ואפשר דלא מיקרי רבים פחותים מששים רבוא עכ\"ל מה שציין על סעיף כ\"ט שם כתב המחבר מבוי שצדו אחד כלה לים כו' וכ' המג\"א משמע מכאן דים נחשב מחיצה וצ\"ע דכתבו תוס' (עירובין כ\"ב ע\"ב) ותימא דא\"י תעשה רה\"י דמקיף נהר דיגלת כו' וי\"ל דמחיצה שאינה עשוי' בידי אדם לא חשיב מחיצה ואתי רבים ומבטלי מחיצתן כו' עמ\"ש ס\"ס זה עכ\"ל א\"כ יש להחמיר בתל שאין עשוי' בידי אדם.",
            "אמנם עפר אנכי תחת כפות רגלי רבותינו בעלי תוס' ולא זכיתי להבין דבריהם דשם בגמר' ב\"מ רחבא מרבה תל כו' אליבא דרבנן לא תבעי לך השתא ומה התם דניחא תשמישתי' לא כ\"ש כו' וכן שם משבילי בית גלגול עייש\"ה וקשה לפי שטת תוס' גם רבנן מודו (ודוחק לומר דמיירי בעשוי בידי אדם) ורציתי לומר מה שכתבו תוס' דמחיצה שאינה עשוי בידי אדם דאפי' רבנן מודו דאתי רבים ומבטיל מחיצה דוקא מחיצה דניחא לה תשמישתי' ס\"ל לרבנן כן אבל תל ושבילי בית גלגול לא ניחא להו תשמישת' אף אם עשוי' בידי שמים ת\"ל לרבנן לא אתי רבים ומבטלי לה מחיצה א\"כ בנדון דידן שהילוך ע\"י דחק לא שמי' הילוך ויש להקל אף לשטת תוס' גם בלא\"ה לא ראיתי לאחד מן הפוסקי' שהביא דברי תוס' האלה לדינא וגם בפסקי תוס' לא הזכירו כלל מחילוק זה בין עשוי' בידי אדם לעשוי' בידי שמים.",
            "ואף המג\"א בעצמו מקי וסיים אפשר דלא מקרי רבים פחותים מששים רבוא ואף שדברי המג\"א צל\"ע קצת שבסי' שמ\"ה סעיף ז' סתם המחבר כדעת הרמב\"ם שר\"ה י\"ו אמה ואינם מקורים כו' והביא בשם י\"א דבעינן ס' רבוא (ועיי\"ש בבאר הגולה) וכאן בס\"ס שס\"ג ג\"כ דעת המחבר בסתם וכלשון הרמב\"ם ואיך שייך לומר עליו דלא מיקרי רבים פחותים מס' רבוא ונלע\"ד אע\"ג דהמחבר סתם דלא בעינן ס' רבוא כו' עכ\"ז י\"ל דס\"ל להמחבר דיש לסמוך להתיר על הפוסקי' דבעינין ס' רבוא וכן נראה להמעיין בדברי המחבר בעצמו סי' ש\"ג סעיף י\"ח עייש\"ה גם שמעתי אומרים שבימים הראשונים היתה העיר בצורה מכל צד והחפירות הי' לבצר החומה וברוב הימים נחרבו החומות ונשארו החפירות לבדנה וא\"כ היא מחיצה העשוי' בידי אדם ומן הסתם בנאו הבתים תחלה ואח\"כ הקיפו כסתם עיירות כמבואר (ש\"ע א\"ח סי' ת\"א ועיין סי' תרפ\"ח סעיף א' בהגהות רמ\"א ועיין מג\"א שם ובפרי חדש) ואפ' אם נאמר שבנאו הבתים אחרי שהקיפו או שחפירה זו לא נעשה לשם מחיצה אפשר לתקן למלאות החפירה במקום אחד בעפר עד ששוה עם המבוי ואח\"כ חוזר ולוקח משם מה שמלאו בה ואמרינן בזה פנים חדשות באו לכאן וכר\"ג אמרינן (עירובין כ\"ד ע\"א) ועיין (בש\"ע סי' שנ\"ח סעיף ד') מכל הנ\"ל נלע\"ד פשוט וברור להקל שא\"צ לא לחי ולא קורה ולא צ\"ה ויפה עשו הראשונים שלא תקנו המבואות."
        ],
        [
            "ב' נשאלתי מרב אחד אשר במדינות הישמעאלים ע\"ד שהמושל (באשה) גזר אומר באזהרה גדולה שבגדולות שלא יוסיפו על מספר בני ישראל כ\"א כפי המספר אשר קבלו היהודים הורמנא לשבת בכל עיר ועיר מדינה ומדינה עם יתר גזרות אשר בעו\"ה נתחדשו חדשים לבקרים בין הישמעאלים על הכלל כלו וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ ורבו הפנויים אשר הגיעו לשנים ותור נערות ובתולות נוגות יותר ממה שהאיש רוצה לישא כו' ויתמרמרו ההמוניים על פרנס העיר ראש העדה ואומרים אחרי שהמנויים על הצבור אינם מן המנין כמו השוחטים והמשמשי' וסופרים והמשוררים וכיוצה בהן עליו משפט וחובה לתת רשיון לכל הנושא הבא לקחת ובהגיע תור החשבון מדי שנה בשנה לפני המושל יכול לעשות חשבון הטוב בעיניו אלה סופרים ואלה משנים ואלה זובחי זבח כי על פרנס העיר מוטל למסור נפשו בעד עדתו כדמצינו שהראשונים מסרו נפשם על ק\"ה ואז\"ל כל העוסקי' עם הצבור יהיו עוסקים עמהם לש\"ש שזכות אבותיו מסיעתן כו' וכהנה דברים הרבה ומנהיג העיר אומר שאינו מכניס א\"ע אף בספק עלילות מצעדי גבר אם לא ינוחו ולא ישקטו ישא ביום ההוא לאמר לא אהי' לכם למנהיג העיר והוא מנהיג את הצבור בנחת אשר אין לו תמורה נקי כפים כו' ונלע\"ד שהדין עם פרנס העיר וכי שייך לומר שזה ימסור נפשו בשביל חבירו בדבר שאין כופין לחברו עליו הא גדולי פוסקי' ס\"ל דאין כופין בזה\"ז על מצות עשה של פ\"ו (כמבואר באה\"ע סי' א' וביש\"ש פ' הבע\"י ורז\"ל ב\"ב ס' ב') אמרו דין הוא שנגזר על עצמנו שלא לישא אשה כו' ואפילו אם כופין אין אומרים לא לאדם להכניס בספק סכנה בשביל שיזכה חברו מכ\"ש במקום שיכול חברו לקיים המצוה במקום אחר והנה הארץ רחבה וכי מחויב הוא לדור תחת הישמעאלים הא במדינות עארפיע כל מלכי ארץ מלכי חסד וכל הפרתמים ופחתים מטיבים עם היהודים בכל המקומות זכרה להם אלדי לטובה ועל הרב העיר מוטל לגעור באנשים אשר להם הריב עם ראש העדה ויהי' חכם הרואה את הנולד ויוכיח על פניהם שיכשילו לעתיד לבוא אם יבוזו את ראשיהם לעיניהם לא ימצאו איש אשר יצא לפניהם ונתפרדה החבילה מכל עניני הקהלה מחברת ישראל ומאהבת ריעים ולדבר על לב המון דברי נחומים גמירא גזרה עבידי דבטלה כך נלע\"ד אמנם אחרי שרב הנ\"ל בקש מני לשאול פי רבינו נר\"ו בזה כאשר אכתוב ולעשות רצונו חפצתי."
        ],
        [
            "ב' נשאלתי מאת מחותני הנגיד המפורסם לשבח הרבני המופלג החכם השלם מו\"ה מרדכי המבורגר נ\"י מק\"ק פרוסטיץ ע\"ד ס\"ת שכתב אחד כשהי' נחשד מאד שהוא מכת המאמינים בנפגר שבתי צבי התוגר ואחר זמן נתברר הדבר באר היטיב שהוא מכת הרשעה כי רץ אחר צבי שבור ומאמיץ בו ובקבלותיו ואין אלדים בכל מזמותיו תפח עצמותיו כדת מה לעשות בספר תורה הזה הנה על ביעור ס\"ת שכתבו אפיקורוס כ\"ע לא פליגי דאין ביעור אלא שרפה כמבואר בהרי\"ף והרמב\"ם פ\"א מהל' תפילין הל' י\"ג והרא\"ש וכל הפוסקים כי פליגי לבער תפילין שכתבו אפיקורוס ועיין בטור וב\"י סי' ל\"ט ולא עוד אלא ס\"ת שכתבו אפיקורוס מצותו בשרפה כמבואר בסרמב\"ם פרק ו' מהל' יסודי תורה הל' ח' וז\"ל כתבי קודש כלן ופרושיהן וביאוריהן אסור לשורפם כו' בד\"א בכתבי קודש שכתבם ישראל בקדושה אבל אפיקורוס ישראל שכתב ס\"ת שורפין אותו האזכרות שבו מפני שאינו בקדושת השם ולא כתבו לשמו אלא שהוא מעלה בדעתו שזה כשאר דברים והואיל ודעתו כן לא נתקדש השם ומצוה לשרפו כדי שלא להניח שם לאפיקורס ולא למעשיהם אבל עכו\"ם שכתב את השם גונזין אותו עכ\"ל הרי לדעת הרמב\"ם מצוה היא בשרפת הס\"ת שכתבו אפיקורוס ותמה אני שלא העתיקו בש\"ע ובאחד מן האחרונים דברי הרמב\"ם האלה.",
            "ומעתה נחזי אנן ק\"ו הדברים השתא לדעת הרמב\"ם בשביל שלא האמין בקדושת השם ולא כתבו לשמו והי' בעיניו כאחד מדברי חול ולא קדש השם לפיכך דינו בשרפה ומצוה קא עביד בשרפה זו מכ\"ש אלה מאמיני קבלות דברי שוא ונתעה מרע ומר הרשע שבתי צבי מודח אשר כל מחשבותם עליו פעמים מכנים אותו בשם משיח המשוח בטנופות ופעמים אומרים זה אלדים אלדנו כנודע שנפתחו תפילין של אחד מאלה הרשעים המאמיני' בטמא שבתי צבי שר\"י ומצאו בהן על החלף ציור דמות מצנפת התוגר ולמעלה מהמצנפת הי' כתוב משיח שבתי צבי זה שמו אשר יקראו ה' צדקנו א\"כ אין ספק שפגם כל השמות הקדושים במחשבת פגול וחשב על הרשע עריץ הרע הזה ומצוה בשרפה וכמו שסיים הרמב\"ם כדי שלא להניח שם לאפיקורס ולא למעשיו ואין להספר הזה ולאזכרות שבה שום קדושה וז\"ל ח\"י ס\"ס קפ\"ד קדושת ס\"ת נמשכת ע\"י כתיבת איש אשר נשמת חיים באפיו חלק אלדי ממעל שע\"י כוונתו וציור תבנית אותיות קדושים וכל ישראל בחזקת כך שדבקים מצד נפשותם בה' אלדינו ומצד זה נמשכה הקדושה לס\"ת וספרים וכל הקדושות דברי הקדושים למטה כמ\"ש קדושים תהיו והייתם קדושים ועיין בספר בשער השמות פ\"א ק\"ט ע\"ב עיי\"ש משא\"כ הרשעים האלה אין להם חלק בה' אלקי ישראל ומלך עולם ונכרתו נפשותם מקשר עליון המה מפגלים ומגעלים ומתעבים האותיות והשמות במחשבות טמאות תפח עצמותם לכן ברור שהספר הזה טעון שרפה.",
            "ואין לומר אחרי כשהי' כתב הס\"ת הזה לא הי' אלא נחשד ואוקי אחזקתי' זה אינו דאפילו בשוחט שהמיר ולא הי' נודע עליו מתחלה שום רעותא דעת הט\"ז ובעל תב\"ש ויתר פוסקים לאסור הכל למפרע דומי' דמקוה שנמדד ונמצא חסר דחסר ואתא חסר ואתא מכ\"ש בנדון דידן שהי' חשוד מעיקרא גם היש\"ש והב\"ח והש\"ך אע\"פ שמקילין בשוחט שהמיר ואינם אומרים למפרע הכא מודי ויעיין בי\"ד (סי' א' ובסימן קי\"ט) דבאנשים הרעים וחטאים לה' כאלה אף שלא הי' נראה בהם שום ריעות' מתחלה עפ\"ז אמרינן בהם הוכיח סופם על תחלתם וזורו הרשעים מרחם (וזה ברור למי שבקי במעשיהם המקולקלים) מכ\"ש בסופר הרשע עז פנים הזה שהי' נחשד מימים ימימה שהוא מכת הרשעה הלזו ואי איישר חילי הייתי אומר כמ\"ש ר\"ט אקפח את בני שאם יבא הס\"ת הזה לידי אשרוף אותו ואת אזכרות שבו ויהי' בעיני כיום מועד ואם אשגה בזה אותה השגיאה תבא אלי בכלח אלי קבר ועתה אשרי לדור שרבינו הגדול שרוי בתוכו אשר יישר חילי' כהילל יורינו דעתו הרחבה בזה."
        ],
        [
            "ואסיים בדברי האגדה ראיתי במס' סופרים שט\"ז הלכה יו\"ד וי\"א אמר ריב\"ל מימי לא הסתכלתי גו ספר דאגדתא אלא חד זמן אסתכלית כו' מאה וארבעים ושבעה מזמורים שכתוב בספר תהלים כנגד שנותיו של יעקב אבינו ללמדך שכל קלוסין שישראל מקלסין להקב\"ה כנגד שנותיו של יעקב אבינו ואתה קדוש יושב תהלות ישראל עכ\"ל צל\"ע ניתי ספר תהלים ונחזי ק\"ן מזמורים ואיך עולה חושבנא דדין כחושבנא דדין ובאמת אמרו (במ\"ר פ' ויצא) דעת רשב\"ג שיעקב אבינו כשהי' בבית לבן אמר כל ספר תהלים שנאמר וא\"ק יושב תהלות ישראל ישראל סבא אבל להיות עולה מספרי מזמורי תהלים לעומת שנותיו של יעקב את זה לא אוכל לכוון ולא עוד אלא שגם רבותינו בעלי תוספות (פסחיה קי\"ז ע\"א) סתמו ונקטו הדברים בשם מדרש קמ\"ז מזמורים יש בספר תהלים כנגד שנות יעקב עיי\"ש ודבריהם סתומים וחתומי' בהמשך הדברים אמרתי אחכמה בחכמה ודעת וחשבון והיא רחוקה ממני ואפילו אם נאמר כדעת רז\"ל (ברכות טי\"ת ע\"ב) אשרי האיש ולמה רגשו חדא פרשה היא עדיין חסר שתים ואפשר שהי' קבלה בידם כמו אשרי האיש ולמה רגשו חדא פרשה היא יש עוד עירוב פרשיות ואחת דבר דוד ושתים זו שמענו ויעיין (ברכות יו\"ד ע\"א) בתוס' ד\"ה כל פרשה כו' ודו\"ק וראה זה חדש הוא ועל צד הדוחק רציתי ליישב עפ\"י מ\"ש המהרש\"א בחי\"א אל מה דאז\"ל (יבמות מ\"ט) את מספר ימיך אמלא אלו שני דורות זכה כו' וכ' המהרש\"א אמלא בגימטריא ע\"ב כי שנות אדם שבעים שנה מלבד יום שמת בו ויום שנולד בו והקב\"ה ממלה שנותיהם של צדיקי' מיום ליום ויום א' בשנה חשוב שנה יען אין הדברים נראים להעלותם לשם גבוה ולא יעלו לריח ניחוח הכ\"ד תלמיד קטן שאינו נראה כגדול ולא הגיע לפלגות ראובן ים התלמוד אין עמדי ותום אין בי ואין לי לשמי התפארת זולת כבוד רבי אשר מנעורי גדלני כאבי מימי היותי באבי הי' אהובי ומחבבי ואשתחוה ארצה. הק' אלעזר פלעקלס החובק\"ק ג\"ט ואגפי' יע\"א."
        ],
        [
            "ב\"ה פראג יום א' א' דר\"ח אדר ראשון תק\"ם לפ\"ק שלום לכבוד אהובי תלמידי ידידי הרב המופלא ומופלג חכם וסופר דומה לעופר כבוד שמו מוהר\"ר אלעזר פלעקלס נר\"ו אב\"ד ור\"מ בק\"ק ג\"ט.",
            "עש\"ק העבר לעת הכנסת שבת מסר לי אביו הנעלה הר\"ר דוד יצ\"ו מכתב ממעלתו ושואל היות בקהלתו ברוב שבתות השנות מתקלקל תיקון המבואות ע\"י אינם יהודים שמפסיקים החבל הנעשה לצורת הפתח וע\"י כן יש ביטול עונג שבת להביא המאכלים מבית לבית וכמו כן משקי' ומתוך כך בדק בסביבות העיר ומצא העיר מוקפת מכל צד דהיינו כל רחוב היהודים מוקף בחפירה דהיינו עמק עמוק מסביב ובמקום שאין חפירה יש בתים בנוים באופן שלא נשאר מקום פנוי והעמק עמוק שאינו מתמלא לא באשפה וגם לא מתוך הפשרת שלגים ואותו עמק לא ניחא תשמישו לא להילוך ולא להשתמש רק כשרוצים הנכריה הדרים מעבר השני של העמק לבוא לתוך העיר דוחקי' לבוא דרך שם ונעשה שם שביל יחיד מלמעלה דהיינו מעבר השני למטה לתוך החפירה ומלמטה דהיינו מתוך קרקעית החפירה למעלה למעלה לתוך העיר לרחוב היהודים ועיקר שאלתו כיון שעמק זה לא נעשה בידי אדם רק הוא בידי שמים חושש לדברי המג\"א בסימן שס\"ג ס\"ק מ\"ו דמחיצה העשוי' בידי שמים אתו רבים ומבטלי מחיצה והנה מעלתו נתקשה על דברי התוס' שכתבו כן (עירובין דף כ\"ב ע\"ב) בד\"ה דלמא בסוף הדבור והנה אהובי תלמידי אתה נתקשית א\"כ איך אמרינן שם בעא מיני' רחבא מרבא תל המתלקט כו' אליבא דרבנן לא תבעי לך כו' וכן עוד בשבילי בית גלגול כו' ולפי דברי התוס' הרי גם לרבנן בכיוצא בזה אתו רבים ומבטלי מחיצתם הנה כבר נתקשה בזה בס' ת\"ש ואמנם גוף חידוש הזה דמודו רבנן במחיצה שאינה עשוי' בידי אדם לא שמענו מגדולי הפוסקי' האחרים רק מדברי התוס' ואם הוא על זכרונך מה שדרשתי בשטת לחי העומד מאליו הארכתי בדינים הללו והעליתי שעכ\"פ לא גרע לרבנן מלר' יהודה וכיון דלר' יהודה דסבר ב' מחיצות דאורייתא היכא דאיכא ב' מחיצות שוב לא אתו רבים ומבטלי מחיצה שלישית ה\"נ לרבנן להני פוסקי' דס\"ל שלש מחיצות דאורייתא א\"כ אם יש כאן ארבע מחיצות אף דבמחיצה רביעית בקעו רבים לא מבטלי מחיצתה ואפי' להפוסקי' דס\"ל ארבע מחיצות דאורייתא מכל מקום הרי אין הרבים בוקעים בכל המחיצה הרביעית רק במקום אחד שנעשה בו שביל הנ\"ל וכיון שאין רחב עשר אמות אף אם יבוטל המחיצה שבמקום הזה ה\"ל פרצה פתוחה מעשר שהרי בשאר המקומות לא בקעי ואף דכ' המג\"א בסי' שס\"ה סק\"ד דיש להחמיר בפרצה של ד' טפחים ובקעי בה רבים דיש להחמיר שלא לתת לו דין חצר רק דין מבוי שפרצתו בד' מ\"מ היינו פרצה גמורה אבל כאן לומר דרבים מבטלי מחיצה ולומר גם חומרה זו שפרצתו בד' אין לנו לגבב חומרות כאלו וליתר שאת במקום שביל היחיד ההוא ימלאו החפירה עפר ושוב יחפרו שם ויעשו השביל כמקדם וממילא מקום זה נעשה בידי אדם ולא אתו רבים ומבטלי מחיצה במקום זה ובשאר מקומות הרי לא בקעי רבים וא\"כ הותרה העיר בלי שום פקפוק רק ישגיח היטב אם הוא מתלקט עשרה מתוך ארבע וגם אם יש חשש שהוקפה קודם שנתיישבה הנה מן הסתם אין לחש לזה בעיירות ואף אם נודע יכול לעשות התיקון ולמלא העמק עפר ברוחב יותר מעשרה ושוב לחפרו והרי מוקף לדירה והנה בני הרב החריף מוהר\"ר שמואל סג\"ל בראותו מכתב של מעלתו ושם נאמר שמקדם היו נוהגים לטלטל בעירו בלי שום תיקון מבואות רק זה חמש ועשרים שנים נתחדש הדבר שיתקנו כל מבוי ומבוי בצ\"ה ואמר בני הרב הנ\"ל אולי כלם כתורה עשו שמקדם הי' שר העיר שנתרצה למכור הרשות והיו קונים הרשות מהשר והיו סומכי' על היקף העמק ואח\"כ קם שר חדש שלא רצה למכור הרשות והיו צריכים לתקן מבואות היהודים בעצמם ולכן צריך מעלתו עתה בהחזירו הדבר ליושנו לחקור על קניית הרשות ואם אי אפשר בשום ענין לקנות הרשות אז יתקנו כל מבואות היהודים בצ\"ה לעצמו לבלתי היות שם תערובת מדירת אינו יהודי כלל ואז אף אם בשבת יופסק החבל אז אמרינן שבת הואיל והותרה כיון שמחיצות החיצונות של העמק המקיף קיים ולא חמיר דירת נכרי מדירת ישראל ומבואר בסי' שע\"ד סעיף ב' הי' כותל בין שתי חצירות ועירבה כל אחת לעצמה ונפרץ הכותל בשבת מותרי' לטלטל כל אחד בחצירו כו' והטעם דשבת הואיל והותרה הותרה כיון שמחיצות החיצונות קיימות והרי גם כאן מחיצות החיצונו' קיימות.",
            "ואמנם הואיל וא\"י שם רגילים מאד בזה לקלקל את צורת הפתח בשבתות אולי לא אמרינן בזה שבת הואיל והותרה כי יש לדמות למה שנזכר בש\"ע בסימן שפ\"ג דאם בא הנכרי בשבת שאוסר ולא אמרינן בזה שבת הואיל והותרה דהא בין השמשות עמד לאיסור כמבואר שם במג\"א ס\"ק א' א\"כ גם כאן כיון דרגילי אמרינן שבין השמשות לכך ועדיין אינני מחליט בזה לא לאיסור ולא להיתר ואולי יוכלו לקנות הרשות ואז אין צורך בזה.",
            "ב' ועל דבר השאלה שני' אשר שאל אין רצוני להשיב בדברי' הנוגעי' למדינות הישמעאלים כי הכל לפי הענין ולפי הנראה לעינים ובודאי אין שום אדם חייב להכניס עצמו בספק סכנה עבור שיקיים אחר איזה מצות עשה וע\"ד שהרי אפשר לקיים במקום אחר אך בכל מה דאפשר להטיב אחד עם חברו בזה וכל טצדיקי דאפשר ראוי למיעבד וכבר אמר החכם מן הזהירות שלא תרבה להזהר ודבר המסור ללב נאמר ויראת וגו'.",
            "ג' ועל דבר הספר תורה שכתבו המוחזק לשבתי צבי שחיק טמיא הנה אם בעת שכתבו כבר הי' נחשד אף שלא נתברר הדבר עד אחר כך שהקדיח תבשילו בפרהסיא ראוי להחמיר ולגנוז הספר כי בכת הארורה הזאת אמרינן הוכיח סופו על תחלתו שבשעה שנחשד לא נחשדו החושדים אותן להיות חושדים בכשרים כי מעט אשר ראיתי במי שנחשד בזה שיהי' נקי לגמרי ואם אין בו יש בו מקצתו וזה במי שנשארו מעשיו סתומים אבל זה שלבסוף נתגלה שורשו הי' טמא מתחלתו ויש לגנוז הספר אבל יראה שיהי' בלי מחלוקת וכתיב ואת צנועים חכמה ודברי חכמים בנחת נשמעים ומה ששאל על מה דאמרו במס' סופרים פרק ט\"ז ה\"ל י\"א קמ\"ז מזמורים בתהלים כנגד קמ\"ז שנים שהם שנותיו של יעקב ושאל הלא ק\"ן הם ואפילו למה דארז\"ל אשרי ולמה רגשו חדא נינהו אכתי קמ\"ט הם הנה הוציאני חוץ לגדרי שאין דרכי בדברי אגדה והלא על דבר זה עצמו אמרו ז\"ל והובא בילקוט תהלים קפיטל כ\"ב סוף רמ\"ז תרפ\"ה אמר ר' יהושע יבוא עלי אם נסתכלתי בספר אגדה מימי פעם אחת מצאתי ספר אגדה וקריתי בו קע\"ה פרשיות יש בתורה כו' וקמ\"ז מזמורים יש בתהלים כנגד קמ\"ז שנותיו של יעקב אמר ר' אבא בר כהנא ומה טעם ואתה קדוש יושב תהלות ישראל ישראל סבא (אמר המחבר לא ידעתי מה מצא יותר בילקוט הא דבר זה בעצמו לשון מס' סופרים כמבואר בשאלתי) וע\"ד קושייתו הלא יותר הם הנה כבר הרגיש בזה המגן אברהם בספרו זית רענן שם בילקוט תהלים וכתב הם היו להם סימנים אחרים וא\"כ שאילת ראשונים היא זו ואעפ\"כ אכתוב לו דעתי וידע כי הדבר מפורש בתוספות אמנם המפורשות סתומות מאד וצריך פירוש לפרושין והנם בערבי פסחים קי\"ז ע\"א בתוס' בד\"ה ה\"ג שעומדין כו' ולפ\"ז אנו צריכין לומר הללוי' הללו את שם וגו' אינו תחלת המזמור דלא יתכן שיהיו המזמור שני פסוקים ועוד דאמר במדרש קמ\"ז מזמורים יש בספד תהלים כנגד שנות יעקב אלא היא סופו של שיר המעלות כו' ואתי שפיר דקאמרינן לקמן רב אחא בר יעקב דמתחיל הלל הגדול מכי יעקב בחר לו כו' דהוי תחלת מזמור כו' עיי\"ש ודברי תוס' הללו שכתבו ועוד דאמרינן במדרש קמ\"ז מזמורים כו' הם מחוסרי הבנה דמה ראי' הוא זה לדבריהם ונראה פירושו דהנה לפי הוצעת התוס' דלא יתכן שיהי' מזמור של של שני פסוקים א\"כ קפיטל קי\"ז שהוא הללו את ה' כל גוים שהוא רק שני פסוקים לפי הוצעת התוס' אינו מזמור בפ\"ע ושייך לקפיטל הקדום וגם לפי דברי רב אחא בר יעקב התחלת הלל הגדול מכי יעקב עד נהרות בכל הוא הכל קפיטל אחד וכיון שהפסוקי' הקודמים שהם הללויה הללו את שם ה' הללו עבדי וגו' אינן תחלת המזמור אלא סופו של שיר המעלות א\"כ נחסר ג\"כ קפיטל אחד וגם אשרי האיש ולמה רגשו הם אחד נשארו קמ\"ז עיין במהרש\"א ולהיותי טרוד בכמה חבילי טרדין לא הארכתי והי' זה שלום כנפשו ונפש הדש\"ת א\"נ הק' יחזקאל סג\"ל לנדא."
        ],
        [
            "בע\"ה יום א' שבעה באדר ראשון תקס\"ל ג\"ט אשריך ארץ ומלואה כי גדול בקרבך יחזקאל הרואה בחידות ובמראה רבינו הגדול בתורה ויראה נאמר בו הפלאה ובאורו אור נראה נודע ביהודה ובישראל גדול שמו הנאא שירו לו זמרו לו כי גאה גאה אשרי אנשיו אשרי עבדיו השומעים בכל עת חכמתו הנפלאה הוא ינהגנו בארץ טובה רחבה ובריאה לו נאה לברך ברכת החיים והשלום כי לו נאה כי לו יאה אוכי\"ר.",
            "מכתב קדשו נראה בזמנו לקדשו ונתמלא כל ביתי אורה ושמחה וברכתי ברכת הנהנין על הנאת אורו ואורי עיני כי טעמתי דבש וחלב תחת לשון צדיק ואחת שאלתי מאת מורי אדוני הוא החל להראות את עבדו ותלמידו את גדלו וידו החזקה לא ייעף ולא ייגע כי עודנה אני סבוך ונבוך בדברי קדשו כתוב לאמר ואמנם הואיל והגוים שם רגילים מאד בזה לקלקל את צורת הפתח בשבתות אולי לא אמרינן בזה שבת הואיל והותרה דהא בין השמשות עמד לאיסור כמבואר שם במג\"א ס\"ק א' א\"כ כאן כיון דרגילי אמרינן שבין השמשות עמד לאיסור משא\"כ מחיצה שנפרצה בשבת שלא עמד בין השמשות לכך ועדיין אינני מחליט בזה לא לאיסור ולא להיתר ואולי יוכלו לקנות הרשות ואז אין צורך לזה עכ\"ל צדיק.",
            "נוראות נפלאתי על מאור הגולה שהניח הדבר בספק וכתב אולי לא אמרינן בזה שבת הואיל והותרה בו ויש לדמות למ\"ש בש\"ע סימן שפ\"ג כו' (לא כך למדתנו רבנו) מלתא דמספקא לי' לרבינו פשיטא לי' למשה רבן של ישראל הוא הרמ\"א בסימן שס\"ה סעיף ז' אפילו בעיר שמוקפת חומה אם עומד לסתור מע\"ש פי' במקום דשכיחי עכו\"ם שמקלקלי (כמבואר בט\"ז ומג\"א שם) אסור לאחר שנסתר ולא אמרינן הואיל והותרה למקצת שבת יעיי\"ש ואין אחר מהאחרונים שחולקים בזה ולמה לי' לרבינו הגדול להוכיח מדבר שמאוחר במקום שהדבר מפורש באר היטב במוקדם וא\"צ לא הוכחה ולא לדמות עכ\"ז אמרתי פי צדיק ינוב חכמה ודעת כי מקור דברי הרמ\"א נובע מת\"ה סימן ע\"ג וגם הוא מביא ראי' זו מפרק הדר מדין נכרי שבא בשבת (והוא בסימן שפ\"ג) יעיי\"ש אבל עכ\"ז אני תמה הא גם לבעל תה\"ד הדבר ברור במקום שנכרים רגילים לשבור ההכשר לא אמרינן שבת הואיל והותרה כו' והכי איתא בתוס' והרא\"ש והמרדכי ורבינו נר\"ו כתב הדבר באולי ואינו מחליט לא איסור ולא היתר ואינו מזכיר מתוס' והרא\"ש והמרדכי ותה\"ד והרמ\"א ואין להאריך ולהטריח אותו הצדיק בפרט שכבר שכרו מנהיגי הקהילה כמשפט המבואר בסימן שצ\"א ובט\"ז שם ויעוין בשו\"ת ח\"צ סי' ה' ועל מס' סופרים אשר הקשיתי במכתב הקדום מצאתי שדברי הרמ\"ם נאמרו ג\"כ בירושלמי שבת פרק ח\"י הל' א' והרגיש שם בעל קב\"ע."
        ],
        [
            "ואחרי הכריעה והשתחי' באימה ביראה ברתת וזיע אנכי שואל בטובו ובמדת ענותנותו שאלה אחת אשר כבר הורתי זה ימים אחדיה להלכה ולמעשה ומעשה שהי' כך הי' הנה אשה אחת אחזוה חבלים וצירים כיולדה וסברה שהגיע עת ללדת ושלחה אחרי המילדת אבל האשה לא הרגישה בעצמה שום פתיחת הקבר ולא ראתה אפי' טפת דם כחרדל ולא פחות מכן רק חברותיה נושאות אותה מבין זרועותיה כי גדל הכאב בגבה ועל פני כל השדרה ולאחדים הקלו מעליה הכאבים והחבלי' עד שהיא היתה כבתחלה בלי שום צירים ושאלה את פי אם צריכה טהרה וטבילה והייתי משתאה ואשתומם כשעה חדא אחרי שאם הרגישה פתיחת הקבר ולא ראתה דם ואף כתם לא מצאה טהרה וטבילה זו ל\"ל ואמרתי אני בלבי אין זה אלא שגגת הוראה מאיזה מורה אשר ראה דברי רז\"ל (שבת קכ\"ט ע\"א) ואימתי פתיחת הקבר אמר אביי משעה שתשב על המשבר רב הונא ברי' דר\"י אמר משעה שהדם שותת ויורד ואמרי לה משעה שחברותי' נושאות אותה באגפי' עכה\"ג וחשש אותה המורה לאמרי לה שמשעה שחברותיה כו' הוה פתיחת הקבר ואין פתיחת הקבר בלא דם ולפיכך הצריך לה טבילה.",
            "ולפענ\"ד אם כך עלה במחשבה לפניו חשב וטעה כי שלוש שטות באותה הסוגיא ראשון דעת הרי\"ף וז\"ל ודייקי רבוותא ואמרי מדלא אמר רב הונא עד שיהא הדם שותת ויורד ותשב על המשבר ע\"כ וכן פסק הרא\"ש אע\"ג שתמה על הרי\"ף וכן נראה מפסקי הרא\"ש ויעיין בהר\"ן והרוצה לעמוד על דעת הרי\"ף יעיין מ\"ש דברים נאמנים ונחמדים בבית חדש א\"ח סי' ש\"ל. שנית דעת הרמב\"ם פרק שני מהל' שבת הלכה י\"ג חי' משיתחיל הדם להיות שותת כו' וכתב ה\"ה שהרמב\"ם פוסק דהוא שיעור הקודם כי ספק נפשות להקל וכן עיקר אעפ\"י שלא פסקו כן בהלכות. והדעה השלישית היא דעת הרמב\"ן בספר תורת האדם והעלה דמסתברא דשיעורי לא תלי' בהדדי ואית בנשי דלא יתבא על משבר כלל שהולד ממהר לצאת אלא משעה שישבה על משבר או ששותת הדם ויורד או שחברותיה נושאות אותה באגפיה הרי היא בחזקת מסוכנת ועושין לה עכ\"ל וכ' הב\"י בטור א\"ח סי' ש\"ל והכי נקטינן ולפענ\"ד פליגי בביאור הסוגיא שהקדים אביי לרב הונא ברי' דר\"י ואפשר שזה אביי קשישא אמנם אין דרך בעל התלמוד לנקוט אביי סתמא אלא אביי קשישא כמו (שבועות מ\"ב ע\"ב) דתני אביי קשישא יתומים שאמרו כו' (כתובות צ\"ד ע\"א) אביי אמר דאביי קשישא איכא בינייהו כו' וכן הוא (גיטין נ' ע\"א) וכן (סנהדרין ד' ע\"א) וכן סנהדרין ד' ע\"א אביי קשישא אמר דמי לגודא דגמלא כו' ואפילו אביי קשישא אין על זכרוני במהירות שקדם לר\"ה ברי' דר\"י או להיות בר פלוגתא דילי' ולכך ס\"ל להרי\"ף שצדקו יחדו ולא מחללינן שבתא עד שיהא הדם שותת ויורד ותשב על המשבר והרמב\"ם ס\"ל כרב הונא שאמר דבר הממוצע בין שניהם דאביי קאי כוותי' לא להקל לגמרי כדאמרי לה משעה שחברותיה כו' ואמרי לה סברי כוותי' דלא להחמיר כאביי שצריכה שתשב על המשבר ומה\"ט סדר בעל התלמוד ר\"ה ברי' דר\"י אחר אביי והרמב\"ן ס\"ל לכך סדר הש\"ס שלא כסדרן לידע ולהודיע שבסכנת נפשות הלכה כדברי המיקל ואין בזה הכלל מוקדם ומאחר לזה נלע\"ד דבר נאה ומתקבל דבר זה כתבתי בילדותי למ\"ו הגאון נ\"ע וכעת במהדורא תנינא ראיתי הילדות והשחרות הבל\"י ברם דברים שאמרתי טעות הן בידי כי רב הונא ברי' דר\"י ור\"פ חברים היו בישיבה אחת כדאמרו (עירובין י\"ב ע\"א) כי אתו ר\"פ ור\"ה ברי' דר\"י מבי רב כו' ור\"פ תלמידו של רבא הי' כמבואר בכמה מקומות ועיין תוס' (שבה צ\"ג ע\"א) ד\"ה אמר ר' זביד ואמרו (פסחים ז' ע\"א) ר\"פ משמי' דרבא אמרי על ביעור חמץ ור\"פ קרי לי' לאביי מר כדאמרו (יבמות ק\"ו ע\"א) ואביי א\"ל ל\"פ אבוך היכא כו' עיי\"ש ולא עוד אלא שמצינו שר\"ה ברי' דר\"י אמר משמי' דאביי ועיין (ע\"א מ\"ג ע\"ב) אר\"י ברי' דר\"י מפירקא דר\"י שמיע לי וכתב המהרש\"א אמר ר\"ה ברי' דר\"י מפירקא דאביי שמיע לי כצ\"ל אמנם הסוגיא ההיא נשנית גם (ר\"ה כ\"ד ע\"ב) ושם הגירסא ר\"ה ברי' דרב אידי יען בפי' אתמר דאביי גדול מר\"ה ברי' דר\"י משמאלי' ועיי\"ש תוס' ד\"ה ואזיל ואין להאריך.",
            "עכ\"פ בין לדעת הרי\"ף ובין לדעת הרמב\"ם אין להאשה הזאת דין פתיחת הקבר אף לחלל את השבת ואפי' לדעת הרמב\"ן שמקיל מפאת פקוח נפש אבל לטמא את האשה לבעלה במקום אשר לא ראתה ולא הרגישה ולא מצאה כלום לא שמיע לי ולא סבירא לי וטהרתי האשה לבעלה ואמרתי לה שא\"צ לא ספירה לא טהרה ולא טבילה ואחרי איזה ימים אשר הוריתי הוראה זו בא אלי צורבא מרבנן אחד מפה התורני המופלא מוה' יודא בר\"ב שמש נר\"ו ואמר לי שקצת מפקפקים על הוראה הזאת ואמרים אחרי שנדפס בבאר היטיב דפוס אמשטרדם בשם בעל נ\"ש להחמיר לטמא האשה לבעלה אף שהיא לא הרגישה בעצמה ולא ראתה והעיד שכן הוא המנהג נשים צדקניות במדינות פולין ואחז בשרי פלצות ונבהלתי ואחזתי צירים כיולדה ואמרתי אם שגיתי ה' הטוב יכפר כי אין על שום הרב ומורה משפט וחובה עפ\"י התורה לידע כל הליקוטים ולקוטי בתר לקוטי מהולכי נמושות די לנו ולבנינו אם נדע עד הש\"ע והאחרונים הנדפסים אצל הש\"ע וכ\"ז שלא אראה או אשמע ראי' ברורה כדת של תורה בסברה ישרה אני על מעמדי שאשה זו טהורה אם הקילו לענין שבת בש\"ע א\"ח סי' ש\"ל ככל האמוראי הוא הטעם משום פקוח נפש אבל לטמא לבעלה לא אמרינן עד שתראה דם או פתיחת הקבר ממש ולכך הטור והש\"ע בא\"ח הל' שבת הביאו שלש אלה אוקימתות אימתי פתיחת הקבר ממש אבל בי\"ד סתמו וכתבו (בסימן ק\"ץ סעיף א') אם הרגישה שנפתח מקורה להוצא דם ובדקה אח\"כ ולא מצאה כלום יש מי שאומר שהיא טמאה יעיי\"ש אבל אם בדקה ומצאה מראות טהורות אפי' הרגישה שנפתח מקורה טהורה כמבואר שם סימן קפ\"ח ויעיי\"ש בב\"י אם לא במקום שהפילה אפי' רוח הפילה כמבואר בריש המפלת אבל במקום שלא הרגישה קבר פתוח ולא ראתה לדמות ספק טומאה לספק פקוח נפש שמחללין את השבת לא נראה לענ\"ד.",
            "וכן צ\"ל כוונת הר\"ש (טהרות פ\"ז משנה ד') אימתי בזמן שהיא ניטלת באגפיה פי' בזרועותי' שאין יכול לילך כדאמרינן בסוף מפנין מאימתי פתיחת הקבר משעה שחברותיה נושאות אותה באגפיה וצריך ליישב משנותינו ואמוראי אחריני דמפרשי התם אביי אמר משעה שתשב על המשבר ר\"ה ברי' דר\"י אמר משעה שהדם כו' עכ\"ל ר\"ל שצריכין לחלק בין שבת לטומאה דגבי שבת מחללינן תחלתו משום סופו שתגמור הלידה כללו של דבר נתגדלתי בעיר הגדולה לאלדים מקהלות פראג והדבר מצוי הרבה שנשים אחזו חבלי לידה ושלחו אל המילדות חכמות ותבואנה והצירים פסקו והולידו אחר ירח ימים והיא העיר רבתי בדעות מלאה חכמים וסופרים ומעולם לא שמעתי שהורו המורים לטמא את האשה לבעלה ויש לחוש לכמה מכשולים בשני נפשית אחרי שכריסה מבין שיני' ובפרט במקומות שאין להן מקואות חמין עכ\"ז עלי לבי נוקפי ונמלאתי יגון ואנחה פן שגיתי כי חכמה וזקנה אין כאן צעיר אנכי לימים בן עשרים וחמש שנים אנכי היום ע\"כ ילמדנו רבינו אם שגיתי לא מזדון לבי עשיתי ה' הטוב יענה ויאמר סלחתי ואתפלל על העתיד ה' יצילני משגיאות ויגל עיני ואביטה מתורתו נפלאות ואחוה קידה חמש מאות תלמידו ה\"ק אלעזר פלעקלס החובק\"ק ג\"ט ואגפי' יע\"א."
        ],
        [
            "ב\"ה פראג ד' כ\"ד אדר הראשון תק\"ם לפ\"ק. שלום לכבוד אהובי תלמידי ידידי הרב המופלא עושה פלא החכם השלם מוהר\"ר אלעזר כר\"ו אב\"ד ור\"מ בק\"ק גוטיין.",
            "קבלתי מכתבו ועל דבר אשר כתבתי לו בריש ירחא דנא וזה לשוני ואמנם והואיל והנכרים שם רגילים מאד בזה לקלקל צורת הפתח בשבתות אולי לא אמרינן בזה שבת הואיל והותרה כי יש לדמות למה שנזכר בסי' שפ\"ג דאם בא הנכרי בשבת דאיסר כו' כמבואר שם במג\"א ס\"ק א' והנה כתב מעלתו ותמה על שכתבתי לשון אולי כי בודאי הדבר כן כמבואר בש\"ע סי' שס\"ה סעיף זי\"ן בהג\"ה הנה כולי האי ואולי ומדברי ההג\"ה אין ראי' ששם נוכל לומר שהי' ידוע בודאי שיסתורהו בשבת וגם מדברי המג\"א שם ס\"ק י\"ד ג\"כ אין ראי' ששם הי' קרוב לודאי שיסתרוהו באותו שבת וכן מורים דברי הט\"ז שם ס\"ק ט' י' יעוי\"ש והיינו במקום שדרך הגוים להקפיד ע\"ז וסותרי' אותן תמיד וכן מורה מקור הדין ההיא בת\"ה סי' ע\"ג שכתב נראה שאם הענין לצורך שעה כגון לחופה כו' ואז רגילין כמה פעמים שקרוב לודאי שהגוים שובר ההכשר באותו לילה מחמת שלא הורגלו בו אם הענין כך לא אמרינן שבת הואיל והותרה הואיל ועומד הוא לסתור כו' יעוין שם הרי מבואר ששם מחמת שלא הורגלו בודאי ישברוהו אבל בקהלתו אף שרגילים הגוים לפעמים לסתור לא אירע זה בכל שבת וכמה שבתות לא שברוהו לכן כתבתי לשון אולי ולמדתיו מסי' שפ\"ג שגם שם הוא אינו ודאי שיבא בשבת וזה פשוט."
        ],
        [
            "וע\"ד אשר נשאל שאשה אחזוהו צירים וחבלים וסברה שהגיע עת לדתה ושלחה אחר המילדת כו' כבר דבר עמי בזה המנוח הגאון מוהר\"ר מאיר פישלס זצ\"ל והוריתי להיתר ומה לנו בדברי קצת לקוטי' המתפשטים למצוא חומרות חדשות ובעל נ\"ש בתשובה סימן זי\"ן מחמיר בזה ולא משגיחין בדבריו ובחלומותיו דמה בכך אם זה הוא התחלת פתיחת הקבר ורז\"ל שאמרו אין פתיחת הקבר בלא דם היינו אם הקבר נפתח ויצא ממנו דבר גוש כמו ולד או חתיכה כל שאינו דק כשפופרת דק של קש, אמרינן בודאי יצא גם דם עמו אבל על פתיחת הקבר לבד ולא יצא ממנו דבר גוש לא אמרו שאי איפשר בלא דם רק כשילדה רוח כיון שעכ\"פ יצא דבר מהקבר בפתיחתו דהיינו רוח ג\"כ אמרינן בו אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם כדמכח (בנדה כ\"א ע\"ב) ר\"י אומר מביא קרבן ונאכל כו' אבל כשלא יצא דבר או שיצא דבר דק מאד או שיצא משקה אף שנפתח הקבר לא אמרינן א\"א לפתיחת הקבר בלא דם דאל\"כ היכי משכחת דם טהור הרי עכ\"פ יצא מהרחם ונפתח הקבר וכ\"ז פשוט.",
            "וגם גוף הדין דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם אינו מוסכם והרי הרמב\"ם ס\"ל אפשר לפ\"ה בלא דם וכרבנן וכמפורש בדבריו (בפ\"ה מהל' א\"ב הלכה י\"ג) ואף דאנן קיימ\"ל לחומרה וכמבואר בש\"ע (סי' קפ\"ח סעיף ג') היינו בהרגישה בפ\"ה שאז הוא איסור תורה ואיסור כרת אבל זו שלא הרגישה בפ\"ה כלל אף דלו יהי' שאנו אומרי' בפ\"ה הוא משעה שחברותי' נושאות כו' או משעה שיושבת על המשבר היינו שאנחנו אמרינן שאז נפתח מקורה אבל היא הרי לא הרגישה ואפילו יצא דם טהורה היא מן התורה דבעין שתרגיש וטמאה רק מדרבנן ובדרבנן אולי סמכינן על רבינו הגדול הרמב\"ם דאפשר לפ\"ה בלא דם ובפרט שזה גופא ספק הוא גבי לידה מאימתי נקרא פ\"ה פשיטא דלענין לטמא אותה לבעלה אזלינן להקל שאין כאן איסור תורה כמ\"ש ויש כאן גם ס\"ס שמא אין זה פתיחת הקבר ואת\"ל זה פתיחת הקבר שמא הלכה כהרמב\"ם.",
            "ומה שמבואר בסימן ק\"ץ בראש הסימן דאשה שהרגישה כו' שטמאה ומבואר בת\"ה שהרגשה דאורייתא היינו שאם יצא דם הוא דאורייתא ולכך אם לא מצאה כלום הוא ספק דאורייתא לחומרה ואם מצאה מראה טהור טהורה היא אף שודאי נפתח מקורה ולא אמרינן א\"א בלא דם וכ\"ז נלע\"ד פשוט ולא ישגיח באלו הליקוטים כלל יהי להם אשר להם והעיקר בזה לשאול את האשה אם היא אומרת שהרגישה פתיחת המקור בודאי שהיא טמאה מצד הדין המבואר בר\"ם ק\"ץ ואם היא אומרת שלא הרגישה היא טהורה לבעלה ויפה הורית ולא יהי' לבך נוקפך כלל ושלומך יגדל כנפשך ונפש אוהבך נאמן הדורש שלום תורתך הק' יחזקאל ס\"ל לנדא."
        ],
        [
            "בע\"ה פה טריאסטי עש\"ק ד' תשרי תקנז\"ל. אב בחכמה בתורת אלדים חיים לא פסיק פומי' מגירסא ערב ובקר וצהרים עוז והדר לו בתושי' כפלים זהיר ומהיר במלאכת שמים רץ כצבי לעשות רצון אביו שבשמים ה\"ה הרב המאוה\"ג החריף והשנון נ\"י ע\"ה פ\"ה כש\"ת מו\"ה אלעזר יצ\"ו נר\"ו.",
            "תשובתו הרמה לנכון קבלתי ומה מאד שמחתי וצהלתי והיו דבריו בעיני כמוצא שלל רב וכחומה בצורה נגד הרגנים גם תגיל נפשי שה' עוזרו לחבר ספרים נחמדים עולותיו התמימים כו' וטרם אחלה לדבר אספר למכ\"ת מעשה אשר אירע בכאן גביר אחד יש לו בת יחידה ויש בחור אחד אשר רצה לקחת אותה לו לאשה ואבי הבת לא רצה לתתה לו מפני שהוא עני גם אינו מדריך עצמו בדרך ישרה מה עשה הבחור הנ\"ל לקח עמו שני עדים והביא את הבתולה לבית אחר וקידש את הבתולה לפני השני עדים בטבעת ואמר לה הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל והשני עדים אמרו מקודשת מקודשת כי כך הוא מנהג הספרדיים כל העומדים שם בשעת קדושין אומרים מקודשת א\"כ איפוא מה אעשה כי לפי חוק הקיסר יר\"ה הקדושין ע\"י הרב מהקהלה ושיכריזו בבתי הכנסיות שלשה פעמים קודם הקדושין כמו שידוע גם למעלתו ע\"כ במטותא מיני' דמר שיעצני מה לעשות אם העדים המה פסולי' נראה לענ\"ד שאין קדושיו קדושין כי הדת נתנה בפוסק' שצריך עדים ואין מקדשין אלא בפני עדים ואם העדים נמצאו כשרים אשאל אם הקיסר יגזור אומר שאינם קדושין בשביל שנעשו שלא כרצונו וע\"כ יכריחנו לתת גט לארוסתו לבי יחיל בקרבי לתת גט כזה שכמדומה לי שהוא גט מעושה ולא אדע מה אעשה ועל מעכ\"ת עיני יוריני ויאמר לי והעושה עש כריל וכימה ייטיב לו כתיבה וחתימה ויתן לו שלום עד בלי ירח כ\"ד אהובו נאמנו הדורש שלום תורתו ומבקש אהבתו. הצעיר רפאל נתן ס\"ט בכמוהר\"ר יצחק אשכנזי כאן עומד ומשרת מעדת הקדש טריאסטי יע\"א.",
            "בע\"ה פה טריאסטי יום א' ז\"ך מרחשון תקנ\"ז לפ\"ק. ארץ אדיר אשר בלבנון לפני שמש שמו ינון עושה פרי ומתערה כאזרח רענן זכותו עלינו יגונן רב חסדא ורב חנן ה\"ה הרב האוה\"ג נ\"י ע\"ה פ\"ה כש\"ת מו\"ה אלעזר נר\"ו יאיר ויופי' לנצח.",
            "התפללתי למצוא דברי חפץ ולא ידעתי למה השיב אחור ימינו לבלתי השיב לי מענה על השאלה ששאלתי למעכת\"ה בגין הקדושין אשר נעשו שלא ברצון אבי הנערה ולפני שני עדים החשודים להיות פסולי' לעדות בלתי ספק הגיע מכתבי ליד מכת\"ה והוא דבר נחוץ כי לא אעשה דבר בלתי שיוריני ויאמר לי כי ידעתי שמעשה כזאת אירע גם בקהלתו ע\"כ באתי במטותא רבה שלא ישכח מלפניו וישיבני תשובה נמרצת ואגב גררא אין מליצתי אתן בעבור איש אחד מתושבי קהלתינו ושמו כהר\"ר רפאל קוזין אשר הלכה אשתו כו' ולזאת בקשתי מאת מעכת\"ה שיכתוב לכהר\"ר שמואל ניימאן יצ\"ו שיעשה קץ ותכלית לדבר זה לרחק או לקרב הכ\"ד ידידו לנצח המצפה לתשובתו הרמתה הצעיר רפאל נתן ס\"ט בכמו\"ה יצחק אשכנזי ז\"ל העומד על התורה ועל העבודה פה טריאסטי יע\"א.",
            "תשובה לק\"ק טריאסטי. בע\"ה יום ה' ט\"ו כסלו תבנה א\"ת ציו\"ן לפ\"ק פראג החיים והברכה למשמרת שלום לאדם גדול בששך ושם לו ברקת ספיר ויהלום כבוד אהובי הרב החכם השלם כבודו אומר כלם מתרגם מעשה טמיר ונעלם מו\"ה רפאל נתן חכם בק\"ק טריאסטי וכל המסתופפים בצלו ה' ינשאם וינטלם כל ימי עולם אוכי\"ר.",
            "הנה שני מכתביו נראו בזמנם לקדשם ועל דברות הראשונות התמהמתי ולא חשתי להשיב כי חשבתי אין הדבר נחוץ כ\"כ כי לא בקש מכ\"ת מני זולת עצה טובה ואמרתי אני בלבי אדוני חכם פלא ויועץ וא\"צ לי למטלעתי והנחתי מכתב קדשו כתבי קודש ולבתר שנתעלם מן העין נשכח הדבר מלבי ואתה הוסיף ידו שניות מד\"ס ואץ מהומה עלי ותדבק נפשו בדינא ע\"ד אשר בחדא מלתא מסרח' סרח' בת עשיר מעירו שקבלה קדושין ברצונה מבחור אחד ושני כתבים הבאים כאחד מלמדין חובה על הבחור ההוא שאיננו הולך בדרך טובה גם הוא עני ורש מה לך במופלא וגובה נוראות נפלאתי מה זו שאילה אחרי שהיא גדולה וקדשה עצמה לרצונה קדושין גמורין בטבעת לפני שני עדים ואמר לה הרי את מקודשת לי בטבעת זו כו' לית דין צריך בושש שהקדושי' קדושי' גמורי' שרירין וקיימי ומ\"ש מעכ\"ת לפי חוק המלכות ור\"ה הקדושין אינם תופסים ואינם נחשבים לכלום כו' הס לא להזכיר שפקודת המלך היא שתהי' תורת ה' בטלה ולהתיר העריות בפרהסיא אשר עפ\"י תורת ה' חייב מיתה עליהן ובכלל יהרג ואל יעבור החכם אמר ירא את ה' בני ומלך וגו' ונאמר אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלדים ואמר רז\"ל אני נכון לשמור פי מלכי א\"ה בלבד שלא יעבורונו את השבועה שנשבענו למקום ב\"ה לשמור מצותיו וחמ\"ו אמרו לא חשחין אנחנא על דנה פתגם להתבותך.",
            "אמת ויציב ונכון לא עלה על לב מלכי ארץ מכמה דורות להשבית מצוה אחת מן המצות או להעביר חלילה מעל חוקי רצונו יתברך איפכא מסתברא כלם מלכי חסד מחזיקי דת כל עם ועם אשר כל אחד יכול לשמור ולעשות כפי חוקיו ומצותיו הכתובים לפניו ואף כי דתיהם שונות (כאשר הארכתי קצת בקונטרס קול קורא אומר אשר דפסתי בראש החבור קטן עולת חדש הראשון שנת תקמה\"ל בק\"ק פראג) ומה שנאמר בפקודי הקיסר יר\"ה כל קופליציאנן צ\"ל ע\"י הרב הקהלה היינו החופה באופן שתהי' נשואה דבר זה צ\"ל דווקי ע\"י הרב ומורה לצדקה אבל הקדושין לחוד בלי חופה אשר עודנה ארוסה היא ולא נשואה בזה לא קא מיירי ואפילו אם נאמר שהמלכות מקפדת גם על הקדושין לבדנה אף בלי חופה וגם זה נכלל בלשון קופליציאהן עכ\"ז אין אנו אחראין וערבאין לומר שגזרת המלך היא אם שינה שהקדושין בטלין ואני אומר מלכותא דארעא כמלכותא דרקיעא והעובר על פקודי המלך יר\"ה כעובר על מצות השם יתברך ויתעלה אשר אז מסיני נצטוו עליהן כמו כל חייבי לאוין ועשה וכשניות מדברי סופרים דחמירי כשל תורה ע\"ז קיימ\"ל דקדושין תפסין לגמרי ולא אמרינן בזה כל המקדש אדעתייהו דרבנן קא מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושין מיני' וז\"ל הרמב\"ם פ\"ד מהל' אשות הל' י\"ד המקדש אחת מן השניות מאסורי לאוין או מאסורי עשה כו' ה\"ז מקדושת קדושין גמורין כו' ואעפ\"י שאסור לו לכנוס אחת מכל אלו ה\"ז מגרש בגט עכ\"ל והכי קיימ\"ל והוא כסתם מתניתן קדושין ס\"ו ע\"ב ויעוי\"ש בתוס' ד\"ה כ\"מ וכן הוא דעת כל הפוסקים בזה כמבואר בטור וש\"ע (אה\"ע סי' מ\"ד סעיף ז') וכיוצא בזה ראיתי במרדכי ריש פ' האומר לענין חרם ר\"ג מ\"ה דלא אמרינן בכיוצא בזה כל המקדש כו' יעיי\"ש בארוכה קצת (ומביאו בקצרה מהרי\"ק שורש פ\"ד ויעוין בהגהות רמ\"א ש\"ע אה\"ע סוף סי' כ\"א) ה\"ה בנדון דידן הבחור שקידשה אסור לישא אותה להיות לו לאשה מפאת שעבר על פקודת המלך יר\"ה וגדול עונו מנשוא והיא צריכה גט ודינם שוה לאחד שקדש אחד מחייבי לאוין והיא אכ\"פ עסורה להתנסבא לכל גבר דיתיצביין מגזרת אורייתא דמשה וכל הבא עלי' דינו כהבא על ארוסה זכרה האלדים לטובה את כבוד אדוננו הקיסר יר\"ה הוא מלך אוהב צדקה ומשפט בארצותיו וחפץ שיהיו כלם בני האמונה ואינו חפץ לעקור שום דת הנתנה לשום אום ולשון.",
            "ומ\"ש מעכת\"ה באגרות שניות שהעדים חשודים להיות פסולים כו' דברים האלו אין להם שחר כלל הא ודאי אם אינם נפסלים אלא חשודים להיות פסולים הדין נותן אם לא רצה לכנסה צריכה גט ואפי' בפסולים עדות דרבנן צריכה גט ואם כוונתו שחשודים להיות פסולים מדאוריית' הגם ספק פסולי תורה צריכה גט מספק ויעוין פ\"ד מהל' אישות בהרמב\"ם ובטור וש\"ע סי' מ\"ב ואפילו אם כונתו שהם פסולי עדות דאורייתא לפסולי דרבנן ויעוין בטור וש\"ע ח\"מ סי' ל\"ד גם אם לא נתקבל עדות פסולם בפניהם עדות הפסולים בטלה והארכתי בזה במקום אחר וכבר כתב הב\"י באה\"ע סי' מ\"ב ומי שהורה להתירה אם ידע שלא נתקבל עדות פסולם בפניהם ראוי לנדותו ולהחרימו כו' יעויש\"ה ובכנסת הגדולה בהגהות ב\"י סי' קע\"ח.",
            "ואחרי שהקדושין שרירן חלילה לכוף אותו לגרשה כי הוא גט מעושה לכל פרטיו המבוארי' בסי' קל\"ד ומה שרמז מכ\"ת שהארוס אינו מדריך עצמו בדרך ישרה כו' גם זה אינו מועיל דאפילו מומר כתב בד\"מ בסי' קנ\"ד בשם הגמיינ' סוף הלכות אישות דאין כופין אותו להוציא כו' ובית יוסף בסי' קל\"ד ובבדק הבית חולק וס\"ל דמכריחים בדיניהם לעשות מה שיאמרו ב\"ד של ישראל יעוין בהגהות הרמ\"א ריש סי' קנ\"ד יען כ\"ז במומר ולא בנדון דידן באופן כי לא מצאתי לה רפואה מן התורה כ\"א לדבר על לב הבחור ולפייסו עד שיאמר רוצה אני בגט ואז יבואו שניהם יחדו ויבקשו הורמנא רשותא מאת ערכאותיהם מאדוני ארץ לסדר להם גט כריתות מדיני ישראל ואין בזה אימה ופחד אם יודע הדבר לחורי ארץ יר\"ה כי לדעתי בעסק כזה לא דבר המלך בפקודיו כמו שכתבתי למעלה ומהמון טרדות רבות קצרתי והאריכות בזה ללא צורך ומ\"ש מכ\"ת שגם פה קרה מקרה הזה וכמעשה שהי' לא הי' ולא נברא לא כזה ולא כיוצא בזה וע\"ד האשה אשר הרחיקה מבעלה כתבתי לר\"ש נייאמאן וכאשר אקבל תשובתו הנה שפתי לא אכלא הכ\"ד ידידו החפץ בכבודו יהי כזית הודו כזית הנטופה וכבוד ה' עליו חופה עד ביאת הצופה כנפשו נפש יפש וכנפשי נפש עיפה. הק' אלעזר פלעקלס."
        ],
        [
            "בע\"ה יום עשרה בטבת תקמב\"ל ג\"ט לק\"ק ברנדס למי כל החמדה חוט המשולש משנה גמרא ואגדה שלישי בקודש ורד חדש בר אבהון ובר אוריון תליתאי לך תנאי לך קראי לך נפשי חדאי ידידי וחביבי עמיתי האמתי הרב המופלג בהורה ובי\"א ומושלם במעלות ומדות עשר ידות מוהר\"ר מיכל סג\"ל אוסטרליץ נר\"ו הרב דק\"ק ברנדס.",
            "מה מאד עלז לבי ויגל כבודי על השמועה טובה שנתקבל ידידי להרב ומורה ואני תפלה ה' ישיתהו מעלה מעלה לשם ולתהלה וינהלהו על מי מנוחות סלה מתחלה על גפי ולבסוף על מרומי אל המנוחה ואל הנחלה בלי מצרי' ומנוחת שלום עד בלי ירח אוכי\"ר ועתה באתי על ד\"ת אשר שאל למעשה ושלא למעשה נזקקין למעשה תחלה מה שרצה מעלתו נ\"י לפסול השוחט שעברו עליו שמנים שנה שהוא בחזקת מתעלף והנה חומרה זו כתב המרדכי ריש חולין בשם בעל הל' א\"י עם יתר חומרות המבוארים שמה וכבר כתב המרדכי עליהן שהמה חומרות בעלמא דלא נהיגינן כוותי' ומ\"ש ידידי מעלתו נ\"י בשם כנסת הגדולה שמביא ראי' מברזילי הגלעדי שאמר בן שמנים שנה אנכי היום אם יטעם עבדך את אשר אוכל וגו' כלומר חוש המישוש איננה ראי' כבר אמרו ז\"ל (שבת קנ\"ב ע\"א) אמר רב ברזילי הגלעדי שקרא הוה דההיא אמתא דהויא בי רבי בת תשעין ותרתין שנין והות טעמ' קידרא עיי\"ש הרי נראה להיפך דאף מבת צ\"ב שנים הי' לה חוש המישוש גם מה שהביא ראי' מעלי שהי' זקן מאד ושחט שמואל לפניו ואע\"ג דבקדשים הוה מ\"מ יש לנו ללמוד ממנו גם חולין דזיל בתר טעמא שכל שהוא זקן כ\"כ בידוע שהוא מתעלף יש לדחות ואין להאריך ורז\"ל אמרו לענין עבודת כהנים כהן משיביא שתי שערות עד שיזקין כשר לעבודה ואמרו (חולין כ\"ד ע\"ב) עד כמה א\"ר חנינא עד שירתת ופירש\"י ידיו ורגליו רותתין מאין כח ולא נתנו שיעור לשנים ואמרו על ר\"א שהי' בן שמנים שנה והי' עומד על רגלו אחת וחולץ מנעלו ואמר חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי כו' לכן אהובי עמיתי הרב נר\"ו אל ישגיח על הלכות א\"י בזה וחומרה זו היא כיתר חומרות אשר ליקט החכם הזה והמרדכי וכל הפוסקים לא השגיחו בהן ולא הביאו דרך כלל הכל לפי מה שהוא אדם אם יש לו כח גברא והרגשה טובה אפילו הוא בן מאה שנים כל הזבחים שנזבחו ע\"י כשרים ואם שאין לו הרגשה אפילו הוא בן שלשים לכח שחיטתו פסולה."
        ],
        [
            "ומה שהקשה לפמ\"ש המהרש\"א (יבמות ח' ע\"א) בגמ' אלא כי איצטרך עלי' כו' וקשה דהיכא נשא אחות זקוקתו דאיכא למ\"ד ברפ\"ב דאסור כו' וי\"ל עוד דהאי שינוייא אזל כמ\"ד לקמן אין זיקה עכ\"ל לפ\"ז מאי מקשים בתוס' שם ד\"ה רבא וא\"ת לכל הפחות איצטרך לנשא מת ומת ואח\"כ נשא חי כו' עכ\"ל דלמא רבא ס\"ל יש זיקה (ואחר זמן רב מצאתי קושי' זו בספר חדש הנקרא מחנה ראובן) אהובי ידידי קושי' זו חומרה לכאורה עכ\"ז נלע\"ד ליישבה ודברי תוס' נכונים כי משונה סוגיא זו מכל סוגיות דעלמא מתחלה קאמר התלמודא תינח היכא דנשא מת ואח\"כ נשא חי כו' משמע היכא דנשא מת ואח\"כ נשא חי ניחא בלי פקפוק דאיצטרך עלי' ותכף תוך כדי דבור סותר דבריו ואמר תינח היכא דנשא מת ומת ואח\"כ נשא חי כו' ונראה עפ\"י הסוגיא (שם ל\"ב ע\"א) ת\"ר בא עלי' חייב עלי' משום אשת אח ומשום אחות אשה דברי ר' יוסי רש\"א אינו חייב אלא משום אשת אח בלבד עד וסבר ר' יוסי אחע\"א עיי\"ש היטב הדק בסוגיא ותמצא כוונת הסוגיא אשר לפנינו תינח היכא דנשא מת ואח\"כ נשא חי כו' לר' שמעון דס\"ל אין אחע\"א ואינו חל איסור אחות אשה על אשת אח ושפיר איצטרך עלי' דאי לא הוה כתיב עלי' הוינן אמרינן בכה\"ג לר' שמעון תתייבם יבומי דכיון בעת שנשא החי ועדיין לא מת אחיו לא הי' חל כלל איסור אחות אשה ואימתי יכול לחול איסור אחות אשה כשמת אחיו כי אז נפיק איסור אשת אח ואז ג\"כ אינו חל מכח הואיל ואישתרי אישתרי ואיצטרך עלי' אליבא דר' שמעון ולר' שמעון לא שייך אידך גוונא היכא דנשא מת ומת דר\"ש לשטתי' (שם י\"ח ע\"ב) ס\"ל יש זיקה והשתא תינח הראשון קאי אליבא דר\"ש אבל תינח השני קאי אליבא דר' יוסי דפליג עלי' דר' שמעון דס\"ל אחע\"א לדידי' לא שייך תינח הראשון דוק ותשכח.",
            "אמור מעתה קושי' תוס' ממ\"נ אי אמרינן אין זיקה איצטרך עלי' לנשא מת ומת כו' ואי אמרינן יש זיקה כר\"ש ולר\"ש אין אחע\"א ואיצטרך עלי' לנשא מת ולא מת ודחיקא להו לתרץ דרבא ס\"ל כוותי' דר\"ש בחדא דיש זיקה ופליג עלי' בחדא דס\"ל אחע\"א דלא כר\"ש וניחא להו לתרץ עדיף טפי דרבא לית לי' דעולא כו' כך נלע\"ד ויעיין מעלתו היטיב בזה כי חריף ונכון הוא."
        ],
        [
            "ומה שהקשה ידידי מעלתו נ\"י על מה שכתב הרמב\"ם בפי' המשנה (חולין י\"ד ע\"א) השוחט בשבת ובי\"כ כו' וז\"ל ואמר השוחט בשבת אם הי' שוגג ולפיכך שחיטתו כשרה וש\"ת ולמה לא תהא שחיטת מזיד בשבת כשרה הואיל ואינו מחלל שבת ואין שחיטתו פסולה אלא לאחר גמר שחיטה ואם שחט אח\"כ שחיטה שניי' היא שיהי' אסור דע שמשיתחיל לעשות חבורה בצואר הבהמה הוא מחלל שבת קודם שישחוט שום דבר מן הושט והגרגרת ואם תרצה לבאר יותר מזה תאמר בשעה שישחוט קצת סימנים קודם שיגמור השחיטה מחלל שבת ובשעה שיגמור השחיטה הוא פסול עכ\"ל ותמה מעלתו הא בגמרא (שם ט\"ו ע\"א) פריך התלמודא ונוקמה במזיד ור\"מ ומשני לא ס\"ד דקתני דומי' די\"כ ופריך ומי מצית מוקמת לה בשוגג ור\"י הא אעפ\"י שמתחייב בנפשו קתני כו' וקשה איך אפשר לשטת הרמב\"ם לאוקמא המתני' במזיד הא לשטתי' הוה מומר לחלל שבת משיתחיל לשחוט דחבורה מחבר ובשעה שגומר שחיטתו פסולה ואיך קתני שחיטתו כשרה בשלמא לשטת תוס' (שם י\"ד ע\"א) בד\"ה השוחט דכלה שחיטה אחת היא ובפעם אחת לא חשיב מומר ניחא אבל לשיטת הרמב\"ם תכף מישתחיל לשחוט מקצת סימנים הוה מומר לחלל שבת וכשגומר הוה שחיטתו נבלה ושחיטתו כשר קא קשיא לי כך נ\"ל כוונת קושיתו אף קיצר מאד ידע מעלתו לא על הרמב\"ם לבד תסוב קושיא זו אלא גם על הרשב\"א בחדושיו על מס' חולין שם כתב וז\"ל וא\"ת הא קיימ\"ל דמומר לחלל שבתות בפרהסיא הוי מומר לכל תורה כלה כו' פירשו בעלי' תוס' ז\"ל דבפעם אחת לא הוי מומר לפסול אותה השחיטה כו' ולי נרא' דהכא א\"צ לכל זה למסקנא דהא אוקימנא לה בגמרא למתני' בשוגג כו' וכיון שכן לאו מומר הוא אלא אנוס וישראל מעליא הוא עכ\"ל וקשה דהא מ\"מ צריכין למימר דבפעם אחת לא הוי מומר מדפריך התלמודא ונוקמה במזיד ור\"מ כו' כמ\"ש לעיל וכמבואר בתוס' להדי' יען כבר הרגיש בכל זה בעל כרו\"פ בסימן י\"א ומעייל פילא בקופא דמחטא לחדד התלמידים עייש\"ה.",
            "ולענ\"ד נראה לתרץ ע\"פ מה שראיתי בהר\"ן חמש שיטות וז\"ל השוחט בשבת כו' וא\"ת והא קיימ\"ל דמומר לחלל שבתות הוה מומר לכל תורה כלה כו' וכיון שכן היכא קתני שחיטתו כשרה בשלמא למסקנא דשמעתין דאוקים לה בשוגג ניחא אבל מעיקרא דמהדרינן לאוקמי במזיד ור\"מ היכא תנן שחיטתו כשרה כו' אבל בתוס' כתבו דאפילו במזיד ובפרהסיא שחיטתו הראשונה כשרה דאינו נעשה מומר אלא עד גמר זביחה וראי' לדבר מדאמרינן בפ' או\"ב דלרבנן דאמרי שחיטה שאינה ראוי ש\"ש שחט ראשון לשלחנו ושני לע\"א חייב משום או\"ב ואם איתא דשחיטה ראשונה שחיטת מומר חשבינן לי' אמאי מחייבי רבנן והלא אינה שחיטה כלל אלא נחירה בעלמא אלא ודאי דאין שם מומר אלא מאותה שחיטה ואילך ויש דחין ולומר דלא דמי שבת לע\"א דשוחט לע\"א כיון שאינו עובד אותה אלא עם גמר שחיטה בדין הוא שנכשיר שחיטה הראשונה שהרי נעשית בהכשר אבל שוחט בשבת הרי בתחלת שחיטתו אצל שבת דחובל הוא הלכך אפי' בשחיטה הראשונה הוי מומר ושחיטתו פסולה ואין זה כלום אצלי דבשבת נמי לא מחייב עד גמר שחיטה דמקמי הכי ה\"ל מקלקל בחבורה דקיימ\"ל דפטור עכ\"ל והנה פשוט לענ\"ד דשטת הר\"ן עם יש דוחין כתנאי אמרו לשמעתתייהו דיש דוחין דאמרי דתכף בתחלת שחיטה חייב משום שבת דס\"ל דמקלקל בחבורה חייב כר' שמעון והר\"ן דס\"ל דטרם גמר שחיטה מקלקל הוא ופטור הוא כר\"י דמקלקל בחבורה פטור ועיין (שבת ק\"ו ע\"א).",
            "ומעתה אני אומר מה דקאמר התלמודא ונסבין חבריא למימר ר' יהודה היא ר\"ל ר\"י דס\"ל מקלקל בחבורה פטור דאי מקלקל בחבורה חייב כר\"ש איך קאמר התנא השוחט בשבת ובי\"כ שחיטתו כשרה הא הוה מומר לחלל שבת ואין לומר דבשחיטה ראשונה לא הוה מומר זה אינו הא תכף בתחלת השחיטה הוה מומר דמקלקל בחבורה חייב וכשגומר שחיטתן נבלה היא ע\"כ ר' יהודה היא והחובל פטור ופריך התלמודא הי' ר' יהודה ר\"ל ודאי מתני' ר' יהודה היא דמקלקל בחבורה פטור ולכך שחיטתו כשרה דבפעם אחת לא נעשה מומר אבל מ\"ש רב הונא משמי' דרב אסורה באכילה ליומא היכא משכחת בזה שיש לחלק בין יומא הדין ליומא אוחרא ואמר ר\"י דהכנה (ויותר מעשר שנים אשר כתבתי זאת נדפס חדש להגאון מהר\"מ ברבי זצ\"ל על מס' חולין ורמז בזה בביאור הגמ' ושמחתי שכוונתי לדעת הגדול אבל לא שת לבו ליישב דעת הרמב\"ם) כ\"ז לס\"ד מעיקרא דמתני' במזיד איירי ואפ\"ה לא נעשה מומר דמקלקל בחבורה פטוב אבל לפי מה דמוקי רב אשי דמתני בשוגג איירי י\"ל התנא דמתני' ס\"ל מקלקל בחבורה חייב ואפ\"ה לא נעשה מומר דבשוגג איירי ויפה כתבו הרמב\"ם והרשב\"א ואף דפריך שם ונוקמה במזיד ור\"מ ר\"ל אמאי נאיד מסברת המקשה דמתני' ס\"ל מקלקל בחבורה פטור נוקמה במזיד ור\"מ ובדין מקלקל בחבורה כס\"ד מעיקרא ובזה ר\"מ כר\"י ס\"ל דמקלקל בחבלה פטור ומשני התלמודא דומי' די\"כ כו' יעוין מעלתו בזה כי לענ\"ד הדברים נכונים ליישב דעת הרמב\"ם והרשב\"א.",
            "ומ\"ש מעלתו שהרב המפורסם סדר גט אחד ממדינה מיד שליח שנעשה בב\"ד ליד האשה ולא אמר השליח שליח ב\"ד אני והגאון הרעיש ובזה את הרב המסדר וצרופיו ורצה לפסול הגט מעלתו קיצר אם המסדר שגה וסידר כסדר גט מיד השליח ליד האשה והשליח הוציא שקר מפיו בפ\"נ ובפ\"נ או שהשמיט דבר זה ואמר נוסח אחר או לא אמר כלום גם לא כתב מעלתו אם הי' לשליח הרשאה ויעיין באה\"ע סי' קמ\"ב סעיף ט' ובהג\"ה גם יודיעני המעשה שהי' כהוייתו כצלמו וכדמותו מטעם הכ\"ע זולת זה לא אוכל להשתעשע כעת עם ידידי עמיתי האמתי ומי יתן שאוכל לדבר עמו פא\"פ להתעלס באהבים כי ת\"ל פה מקות מנוחתי כבוד שלו ושלאנן נא יודיעני כל תולדות העיר כי הוא סמוך ונראה הכ\"ד ידידו וחברו החפץ ביקרו ושש באשרו. הק' אלעזר פלעקלס החובק\"ק ג\"ט ואגפי'."
        ],
        [
            "הע\"ה יום א' כ\"ד למב\"י תקמ\"ל פרוסטיץ שוכן סנה שלום יענה בכל עת ועונה ורעה עליו לא תאונה ה\"ה כבוד ידיד ה' המאוה\"ג בחכמה ויראת ה' אוצרו חכם וסופר זהב אופר מוכתר במעלות ומדות תרומיות פארות דרבנן נ\"י ע\"ה פ\"ה מוה' אלעזר נר\"ו המקום יהי' בעזרו אב\"ד ור\"מ בק\"ק ג\"ט.",
            "אין הזמן עמדי לתאר המחוגה לארוג מליצות כראוי לכמוהו ירבה בישראל אך להפצרות מוכ\"ז להיות לו לראי' שעשה שליחותי' אשר העלה ואשר הביא ס' אשל אברהם לידי ממש באתי לדרוש שלומו ושלום תורתו ושלא להוציא חלק אשאלהו שאלה אחת קטנה מה שעלה ברעיוני בחג העבר לר' אליעזר (פסחים מ\"ז ע\"א) דס\"ל לא תקרא שם עד שתאפה כו' וכפי מסקנת תלמודא דפליגי בהואיל ואמר לר\"י לדבריך ה\"ה עובר בבל יראה כו' ילה\"ק כפי דמצינו פעמים רבות בתוס' דר\"א שמותי לא נדו דבריו מדברי ב\"ש א\"כ לפי שטת רבא (יומא ע\"ח ע\"א) דס\"ל כותבת הגסה יתירה מכביצה ולשטת ב\"ש דס\"ל חמץ בכותבת דלא ילפינן ביעור מאכילה איך שייך בל יראה הא שיעורא דחלה בנחתום אחד ממ\"ח ובטמאה לכ\"ע אחד ממ\"ח כדמסקינן בש\"ע והוא משנה ערוכה א\"כ ליכא שיעורא לשיטתי' וסתמא דמלתא נהגי למאפי קפידא לחלה ואם כי יש לדחות בדוחק אבל לא עלתה בידי דבר ברור ולגודל הלחץ זו הדחק מוכ\"ז א\"א לכתוב כראוי ושלום מידידו הדורש שלומו ושלום תורתו שש בהצלחתו מוכן לפקידתו שוכן בתומתו הק' אליעזר בהרב מהר\"מ זצ\"ל קעמפנר קוניץ.",
            "תשובה לק\"ק פרוסטיץ בע\"ה יום ה' כ\"ח למבע\"י תקמ\"ל ג\"ט שלום רב לאדם גדול ורב ה\"נ רב חביבי ר' אליעזר בריבי חקוק במורשי לבבי הרבני המופלא והמופלג בתורה וחסידות המפורסם לשבת במעלות ומדות עשר ידות מדובר בו נכבדות כל שירי ידידות מבין חידות הנגלות והסודות החריף ובקי מוה' אליעזר אלקי אביו יהי' בעזרו ועליו יציץ נזרו אוכי\"ר.",
            "מה מצא רום מעלתו בי כי משש את כלי ריק אין בו מים ומשען לחם אין זה כ\"א אשר בדיק לן מר כענין רבה לאביי לחדודי כי אין רו\"מ צריך לגמרא וסברא דידי כי מה אדע אשר לא ידע ולעשות רצונו חפצתי ע\"כ לא אשיב פני מעלתו ריקם והנה קושיתו בלולה בחריפות ובקיאות וסיימו מעין הפתיחה מה שסיים וז\"ל וסתמא דמלתא נהגי למאפי קפידא לחלה עכ\"ל כדבריו כן הוא אליבא דרב דאמר (פסחי' מ\"ח ע\"א) וקבא מלוגנאה לפיסחא וכן ופירש\"י שלא ללוש יותר כדי לשומרו מן החימוץ וכן לחלה בהך שיעור עיסה נמי כל ימות השנה להתחייב בחלה יעיי\"ש (ובטור וש\"ע א\"ח סי' תנ\"ו וסי' תנ\"ז) ואין לאוקי המתני' בעיסת שאור של נחתום דחייב בחלה (משנה ז' פ\"א דחלה ובש\"ע י\"ד סי' שכ\"ו ב') ושאור לכ\"ע בכזית דא\"כ איך קאמר בן בתירא עליו תטיל לצונן (יעיין במג\"א ר\"ס תמ\"ב) ואין רצוני לדחות מעלתו נר\"ו דפלוגתייהו אם נטמאת העיסה בזדון דמפריש אחד מכ\"ד כדאיתא (משנה ז' פ\"ב דחלה והרמב\"ם פ\"ה מהל' בכורים הלכה ד') ומה שהשמיטו בש\"ע דין אם נטמאה במזיד בזה\"ז בלא\"ה כל העיסות אינן טהורות כי יותר מרווח נראה עפ\"י מה שמצאתי מרגניתא טבא בספר נודע ביהודה (חלק א\"ח סי' ל\"ח דף כ\"ה) ע\"ד שכתב שם מ\"ו הגאון נ\"י וז\"ל והנה כזית הוא פחות מחצי ביצה בלי הקליפה דהרי כותבת יש בה שני זיתים (כריתות י\"ד ע\"א) וכותבת היא פחות מכביצה כמ\"ש (יומא ע\"ט ע\"ב) והיינו פחות מכביצה בלי קליפה דהרי מתחלה שנסתפקו בגמ' אם ככותבת היא יותר מכביצה או פחות מביצה על ביצה קלופה נסתפקו שהרי רצו למפשט הבעיא ממה דאמרו ב\"ש שאור בכזית וחמץ בככותבת ואס\"ד שכותבת יותר מכביצה מכדי ב\"ש אשעורא דנפש מכזית קפיד נימא כביצה וא\"נ כי הדדי נינהו ניתני כביצה ופרש\"י וא\"נ כי הדדי נינהו ניתני כביצה שהוא שגור במשנה יותר לענין טומאת אוכלין עיי\"ש והנה כביצה השגור במשנה לענין טומאת אוכלין היינו בלי קליפתה וכמ\"ש לעיל א\"כ הכותבת שנסתפקו בשיעור איזה גדול כו' היינו בלי קליפה וע\"ז סלקא שמעתתא דכביצה נפיש מככותבת וא\"כ כותבת הוא פחות מכביצה בלי קליפה וא\"כ כזית שהוא חצי כותבת הוא פחות מכביצה בלי קליפה עכ\"ל ולענין ביצה גבי טומאת אוכלין פלוגתא היא (עירובין פ\"ג) דר\"נ וב\"ד אמרו כביצה שאמרו כמוהו ובקליפתה וחכ\"א כמוה בלא קליפתה והלכה כחכמים (וכן פסק הרמב\"ם להדי' רפ\"ד מהל' טומאת אוכלין) והנה לפי משמעות הפוסקי' מה דמשערינן שיעור חלה מ\"ג בצים וחומש ביצה היא עם הקליפות יעיין בש\"ע (א\"ח סי' תנ\"ו) וההבדל בין ביצה הקלופה לביצה שאינה קלופה כתב מהרי\"ל (בסדר הגדה ומביאו בעל השל\"ה ומ\"ו הגאון שם ובעל חוט השני) שביצה ומחצה עם הקליפות הם שני ביצים בלי קליפות ומעתה צא וחשוב מ\"ג ביצים עם הקליפות עולה נ\"ז ביצים ושנים ביצה בלי קליפות מלבד החומש ביצה אמור מעתה שאחד ממ\"ח הוא יותר מכותבת היינו מביצה בלי קליפה כב\"ש קרוב לחלק חמישית ביצה א\"כ לב\"ש שיעורא דבל יראה איכא ואיכא.",
            "ואין להקשות על דברי מ\"ו הגאון נ\"י מאי פריך הש\"ס שם (יומא ע\"ט ריש ע\"ב) הא כביצה בעי סוכה דמה ראה על ככה דאיירי שמה בלא קליפה וי\"ל מדנקט סתמא פחות מכביצה גם לענין נפילה וכפי מה שפי' הבית יוסף (בא\"ח רש\"י קנ\"ח) טעמא דרקא דס\"ל פחות מכביצה יטול מספק ולא יברך כיון דלא מטמא טומאת אוכלין כו' יעיי\"ש וא\"כ ודאי איירי בלי קליפה גם מה דפריך שם השתא כביצה שבועי משבעי כו' א\"ל דלמא שמה איירי עם הקליפה י\"ל נטילה וברכה שוין.",
            "אלא אי קשיא הא קשיא לי על דברי מ\"ו הגאון נ\"י דבמס' יומא שם למ\"ד כותבת חסרה מכביצה וכ\"פ הרמב\"ם והפוסקי' (ובכריתות י\"ד ע\"א) מסיק הש\"ס דכותבת אית בה שני זיתים ושני זיתים הוין ביצה ממש הן אמת שאילת הראשונים היא זו בכתבי מהרא\"י סי' כ\"ז (אלא מה שסיים שם צל\"ע יעוין עליו ודוק) ובמג\"א ר\"ס תפ\"ו ובפר\"ח שם ובשו\"ת חוט השני סי' צ\"ז דף ק\"ג ע\"ב והפר\"ח הוסיף עוד להוכיח לשטת' הרמב\"ם הוי הביצה יותר מג' זיתים ולפ\"ז תהי' הכותב' מעט פחות מג' זיתים ואיך אמרו בכריתות שם דכותב' אית בה שני זיתים וכתב דבכלל שלש שתים ולבסוף מסיק לישנא דמס' כריתות אינה מדוקדקת יעיי\"ש ומעתה לולא דברי מ\"ו הגאון נר\"ו הייתי אומר דבמס' יומא מיירי הביצה עם הקליפה ובכריתות מיירי בלא קליפה והוין שני זיתים ויותר אבל לפמ\"ש מורי הגאון נ\"י דביומא מיירי בלא קליפה הדרה קושייתם ובאמת דברי מורי הגאון נ\"י אינם מוכרחים כ\"כ הגם שמדברי רש\"י שכתב השגור בפה כל לענין טומאת אוכלין אינו מוכרח דיהי' במהותו ואיכותו וכמו דאמרינן שם ביומא לב\"ש כותבת סתמא קאמר והתם טעמייהו דאוקמי אכותבת כדאשכחן ביה\"כ ושמא דוקא גסה אם לא דנאמר כמו שצידד התוס' י\"ט במתני' שם בביצה דלב\"ש ביה\"כ נמי בלא גרעינתה ומתני דלא כוותי' ובזה קושיתו מעיקרא לק\"מ ואין להאריך בזה.",
            "אמנם עדיין ישאל מעלתו קושיתו לשטת רי\"ו דס\"ל דגם בחלה סגי בביצים קליפות יען פשט לשון רי\"ו דס\"ל דגם בחלה סגי בביצים קלופות יען פשט לשון רי\"ו צריך ביאור כמבואר בד\"מ א\"ח סי' תנ\"ו ובלחם חמודות סי' ל\"א ויעיין במג\"א ובשו\"ת חוט השני שם ועדיין אמרתי לחזק קושיתו גברא רבא אמר מלתא כו' הלא שמאי ס\"ל (בעדיות פ\"א משנה ב') מקב לחלה א\"כ גם לדבריו לא יגיע לשיעור ביצה איברא בזה פליג ר' אליעזר להדי' אב\"ש (חלה פ\"ב משנה ד') העושה עיסתו קבים דבעי לר' אליעזר צירף סל יעוי\"ש.",
            "כ\"ז לא כתבתי רק להשתעשע עם פאר רום מעלתו בהלכה כי דבריו ערבים עלי עד מאד אבל הקושי' בלא\"ה איננה חזקה רק לחדודי כמ\"ש בפתח דברי דהא בלא\"ה צריכין להבין לפמ\"ש הטור ריש הל' חלה דמדאוריית' סגי בכ\"ש ודרשא דתתנו רק אסמכת' היא א\"כ לדברי כלם הלא יצא י\"ח בכ\"ש מדאורייתא וליכא בל יראה אמנם לר' אליעזר לק\"מ דאמר תקנתא להנצל מאיסור דאורייתא דקיימ\"ל חצי שיעור אסור מן התורה גם לענין ביעור כמ\"ש הפוסקי' לשטת רש\"י בכותח הבבלי כמ\"ש הפר\"ח סי' תמ\"ב טעמא דאיתקש אכילה להשבתה וכ\"כ בהגהות משנה למלך ריש פ' י\"ח מהל' שבת דחצי שיעור מה\"ת לכל אסורים מרש\"י דפ' כלל גדול והשיג בזה על שו\"ת ח\"צ גם מהג\"א פ' המוציא יעוי\"ש ובאמת ליכא בל יראה לשטת ר' אליעזר אף אם מניחה עד שתחמיץ והא דקאמר לר\"י לדבריך ה\"ה עובר בבל יראה דהוא מתלמידי הלל כמ\"ש התוס' י\"ט סוכה פ\"ג משנה ט' וא\"כ מעיקרא לק\"מ."
        ],
        [
            "אך אני נבוך בהאי כללא דר\"א מתלמידי ב\"ש וס\"ל כשטתייהו כ\"כ תוס' (ביצה ל\"ד ע\"ב) בד\"ה ואומר בשם הירושלמי והוא ספ\"ט דשביעית גם הערוך כ\"כ וכן הרשב\"א בחדושיו למס' שבת ובתוס' (עירובין ל\"ה ע\"א) בד\"ה ומתני' במאי מוקי לה לא ניחא להו למימר דר\"א בשטתייהו דב\"ש וגם בספר המאור סוף מס' ביצה על מה שכתב הרי\"ף ומשקלא וטריא דגמרא נמי שמעינן דהלכה כר\"י בי\"ט דקאמרי אלא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים מ\"ט דב\"ש מוקצה הוא כלומר דבר ידוע הוא כי המוקצה אסור ועוד אמרינן לקמן הצי' אחרים אומרים ר' אליעזר אומר ביצה תאכל היא ואמה כו' אלא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים היא ואמה אסורה כו' דאלמא הכין הלכתא עכ\"ל והשיג עליו המאור וז\"ל זו אינה ראי' דהא שמעי' לי' לכ\"א הכא בהדי' דאית לי' מוקצה מדתנן עומד אדם על המוקצה ומש\"ה מהדרי' לתרוצה ההיא ברייתא כמ\"ד מוקצה אסור כו' גם הראי' שהביא משקלא וטריא דגמרא דאמרינן מ\"ט דב\"ש מוקצה הוא כו' אינה ראי' משום דקס\"ד דאפי' מאן דשרי במוקצה בנולד אסור הוא דפרכינן הכי כדמסיק לה התם ומאי קושיא כו' עכ\"ל יעויש\"ה הנה מדסתר המאור ראיות הרי\"ף מר\"א דר\"א לשטתי' ס\"ל עומד אדם על המוקצה דלא ס\"ל כהרמב\"ן דר\"א איירי דוקא במוקצה דגרוגרת וצמוקי' ואפשר לענ\"ד דס\"ל כפי' המהר\"מ לובלין ברש\"י (שם ד' ע\"א) ד\"ה היא ואמת מדנקט ר' אליעזר סתמא עומד אדם על המוקצה משמע בכל מיני מוקצה איירי יעויש\"ה וממילא נתיישבה גם קושי' הראשונה מהרי\"ף דמקשה פריך מ\"ט דב\"ש כי ודאי לא פליג ר' אליעזר על ב\"ש ול\"ל להמאור לדחוק דכוונת המקשה על מה דמסיק התם ומאי קושיא דבנולד אסור וצל\"ע כעת גם ידע רו\"מ שנסתפקתי בהאי כללא דר\"א שמותי וכוותייהו דב\"ש ס\"ל אם י\"ל כוותייהו ס\"ל להחמיר אבל להקל י\"ל דלא ס\"ל כוותייהו ובזה נסתרו דברי רו\"מ נ\"י ויש לי בזה מקום לפלפל גם בדברי הראשוני' אבל קשה עלי להמציא דבר שלא ראיתי בהראשונים וידעתי מקומות להיפוך."
        ],
        [
            "גם מה שפקפק רו\"מ נ\"י בהיותי במחיצתו הקדושה על קושית העולם לראב\"ע (ברכות ט' ע\"א פסחי' ק\"כ ע\"ב) איך אפשר לומר בקר ראשון הלא אין שורפין קדשי' בי\"ט ורצה מעלת נ\"י לומר דגם לראב\"ע לא נעשה נותר עד צפרא לענין כרת והאריך בזה אהובי ידידי מעלתו נר\"ו זה תלוי בפלוגתא דחזקי' ור\"י (זבחים נ\"ו ע\"ב) והרמב\"ם פי\"ח מהל' פסולי המוקדשין פסק כר\"י דתני' כוותי' וכ\"כ התוס' י\"ט ריש ברכות בד\"ה א\"כ כו' דתלוי בזמן איסור אכילתו מן התורה ובלא\"ה נלע\"ד דהקושי' לק\"מ כאשר דברתי אליו לפמ\"ש התוס' י\"ט (פסחים פ' יוד משנה ה') דבמצרים לא נצטוו על שביתת י\"ט והי' יכולין לאפות צורך מחרתו של אחר יום היציאה וז\"ש הר\"ן ולמחר הי' מותרין במלאכה ובחמץ יעייש\"ה א\"כ ממילא אזדא לה הקושיא הנ\"ל אמנם לתנא דברייתא דקאמר מועד צאתך כו' וזה איירי בפסח דורות מוכרחים לומר דנ\"מ כפי שטת הריב\"א המבוא בתוס' (חולין קמ\"א ע\"א) ד\"ה ל\"צ שעבר ושקלי' א\"כ אפשר לומר ר\"י סבר תירץ רב אשי בשבת ופסחי' דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה א\"כ גם לדידי' איכא נפקותא אם שרף ביום לענין מלקות אבל לשטת חזקי' הנ\"מ לענין מחשבה ולענין כרת דביום מקרי אינתק לשרפה רק משום איסור י\"ט הוא דרביע עלה וכזה מצאתי בספר ז\"ב וסברא נכונה היא (ושנים רבות אח\"כ נדפס ס' צל\"ח על פסחי' וברכות למורי הגאון נ\"ע והאריך לתרץ קושי' הנ\"ל ולא הניח עוללות ובכלל דבריו דברי)."
        ],
        [
            "ושלא להוציא הנייר חלק אמינא לי' על מה שעמדתי בחג המצות העבר והוא בתוס' (פסחי' כ\"ט ע\"ב) ד\"ה הדר כו' דבפ\"ק דחולין אמר סברוה הא מני ר\"י כו' והכא מסקינן לר\"י כו' וי\"ל דהתם סברוה כס\"ד דהכא לרב אחא מעיקרא עכ\"ל וכן הוא שם בחולין בהמאור ובהרשב\"א בחדושיו ובהר\"ן חמש שיטות וצל\"ע דשם בהסוגיא (חולין ד' ע\"א) אמרו רבנן לרבא תני' דמסייע לך וקא שקלא וטריא אליבא דרבא ועויש\"ה ורבא ס\"ל מפורש שם (פסחי' כ\"ט ע\"א) דר\"י לא יליף שאור דאכילה כו' דאמרינן התם ואזדו לטעמייהו דאתמר האוכל שאור של נכרי שעבר עליו הפסח לדברי ר\"י רבא אמר לוקה כו' לא יליף ר\"י שאור דאכילה כו' יעוי\"ש וא\"כ איך אפשר לומר דרבא קאי כס\"ד דרב אחא ב\"י וצל\"ע קצת זולת זה לא אוכל להאריך אוהבו ומחבבו ודורש שלומו וטובו כה\"י לרבות. הק' אלעזר פלעקלס החובק\"ק ג\"ט ואגפי'."
        ],
        [
            "בצאת השבת וביאת השבועה ישאב ששון ממעיני הישועה מ\"ר מחותני הרב הגאון המופלא שבסנהדרין רב\"ד דקהלתנו מו\"ה אלעזר נ\"י.",
            "א' זה ימים שפלפלתי עם מחוחני הגאון נ\"י במי שפגע בו הרגל תוך שלשים באבלות על אביו ואמו אי מהני הגערה או לא ואמר לי מ\"ר הגאון נ\"י שמכל המתירין נעלם הש\"ע י\"ד סי' שפ\"ט סעיף ה' שכתב כל ל' יום אסור בגיהוץ כו' ועל אביו ואמו אסור עד שיגיע הרגל אחר שלשים ויגערו בו חביריו אלמא דתלתא בעינן אחר ל' והגיע הרגל והגערה וגיהוץ ותספורת חד דינא אית להו עכתד\"ק.",
            "ב' וכהיום שאני עוסק בחדושי בענין הזה ראיתי ונתתי אל לבי והנני דן לפני מ\"ו הגאון נ\"י כי לכאורה דברי הש\"ע תמוהים כיון דעברו ל' וגערו בו חביריו ל\"ל שיגיע הרגל דלא נזכר בש\"ס כ\"א עד שיגערו בו חביריו והוסיפו הראשונים דצריך להיות דוקא אחר ל' אבל שיצטרך דוקא שיגיע הרגל הוא מלתא בלא טעמא ודבר חידוש הוא.",
            "ג' ובאמת כי הן הנה דברי הטור בעצמם שכתב נמי וז\"ל סוף סי' שפ\"ט והילך אסור (בגיהוץ) עד שיגיע הרגל לאחר למ\"ד ויגערו בו חביריו וסיים שם וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל ועיינתי בהרא\"ש פ' אלו מגלחין סי' ע\"ו שכתב דאסור בגיהוץ עד שיגיע הרגל לאחר ל' ובתספורת כתב שאסור עד שיגערו בו חביריו ותו ל\"מ אלמא דלא הזכיר כלל בענין גיהוץ שצריך להיות לאחר למ\"ד וכ\"ה בפסקי הרא\"ש (שחבר הטור בעצמו) ובאבל רבתי פ\"ט כתוב נמי רק דאסור בגיהוץ עד שיגיע הרגל ויגערו בו חביריו ולא הזכיר מענין לאחר למ\"ד כלום ולענין תספורת כתב שם סתם עד שיגערו בו חביריו וכ\"ז הוא סותר לכאורה דברי הטור ומחבר.",
            "ד' לכן נראה ברור או דט\"ס נפל בדברים וצ\"ל עד שיגיע הרגל או למ\"ד ויגערו בו חביריו דהיינו דחדא מנייהו מהני עם הגערה או דהך ויגערו בו חביריו פי' או שיגערו בו והמכוון הוא דמהני או שיגיע הרגל אחר שלשים דאז א\"צ הגערה דרגל הוי כמו הגערה (וכדעת הנ\"י הובא בב\"י סי' ש\"צ וכדעת הר\"מ מקוצי הובא בטור סי' שצ\"ט) או שיגערו בו חביריו לאחר שלשים ואז א\"צ להגיע הרגל.",
            "ה' ואפילו את\"ל דבגיהוץ שלשתץ בעינן וכפשטא דמלתא והא דלא הזכירו הבריית' דאבל רבתי ולא הרא\"ש והרמב\"ן דצריך להיות אחר שלשים משום שסמכו על המובן דכמו שאמרינן לענין גהוץ עד שיגיע הרגל ויגערו בו חביריו נמי פי' לאחר למ\"ד מ\"מ מדפלגינהו לגיהוץ ותספורת ע\"כ מוכח דבתספורת לא צריך שלשתן ובתרתי מהנך תלת מילי סגי דהיינו או אחר למ\"ד ושיעור הגערה או לאחר למ\"ד ויגיע הרגל או שיגיע הרגל בתוך למ\"ד וגוערין בו חביריו ואף שסיים הטור דילפינן גיהוץ מתספורת משמע או בעינן בגיהוץ כל שלש אלה מכ\"ש בתספורת.",
            "וי\"ו נראה דודאי כוונת הטור דרק לענין דצריך שיעור הגערה הוא דילפינן גיהוץ מתספורת אכן דכבר ילפינן גיהוץ שצריך הגערה א\"כ ס\"ל מסברא דחמיר גיהוץ דאינו נוהג הגערה כ\"א שיגיע הרגל.",
            "זי\"ן דבשלמא לענין תספורת שייך הגערה וכיון דגוערין בו יכול להסתפר אבל לענין גיהוץ אטו מי לא מצי ללבוש בגדים מכובסים שאינם מגוהצים ושוב לא שייך הגערה מש\"ה צריך עוד תנאי שצריך להגיע הרגל שדרך ללבוש בגדי' מגוהצים וכ\"כ הרא\"ש והטור בצחות לשונם שעיקר הגערה שילבוש בגדים מגוהצים לכבוד הרגל ודוק.",
            "ח' היוצא מכל הדברים או דאף בגיהוץ א\"צ כל ג' תנאי' ואפילו אם צריך בגיהוץ בתספורת בודאי אינו צריך.",
            "ט' ולכן דברי הגאונים המתירין שרירין וכ\"מ מדברי הטור בסימן שצ\"ט בתרתי מהני תלת סגי ודי לחכם כי\"ב ולתשובתו הרמה איחל עבדו ומחותנו הד\"ש. שמואל ליב קוידר.",
            "תשובה בע\"ה יום א' י\"ד טבת תקסה\"ל פראג שלום שלום כפל לעיר מבצר בחן ועופל הרב החריף מחודד ומפולפל מחותני עדני העצני שפתותיו חוט השני השלם במעלות תהלות ובקי בהלכות גדולות נגעים ואהלות מוהר\"ר שמואל ליב קוידר נר\"ו.",
            "הגם כי טרידנא טובא בשאלה אחת עמוקה והיא בעניני עירובין גם ללמוד עם תלמידי יצ\"ו הסוגיא דזעירי נשברה המפרקת ורוב בשר עמה כו' ויותר טרדות חיובא דיומא ותדיר כמוהו כמוני ושאלתו איננה נחוצה עכ\"ז לרוב אהבתו פניתי אני מעט וקריתי מכתבו הנעים ואשתומם כשעה חדא על חרוץ כמותו דילדא אימי' כוותי' תלד אגב חריפת' נטה מדרך הישר ולא עיין היטיב בהראשונים ואשתעשע עמו על כל דבור ודבור אף ששנה ושלש דבר אחד ולמען אשר לא ישכל את ידיו כי ידעתי שיש לו לב רחב להיות בונה וסותר חולם ופותר אמרתי להעתיק לשונו אות באות והוא בבל תוסיף ובל תגרע (ואחת אשיב לשואלי דבר אחת ולא שתים כי אנכי מוטרד מכל צד אם אשגה אתי תלין משוגתי).",
            "וז\"ל זה ימים שפלפלתי כו' עד חד דינא אית להו עכ\"ל.",
            "א' אני תמה בזה תרי תמיהי שאומר משמי שאמרתי מכל המתירין נעלם הש\"ע י\"ד כו' וא\"כ כוונתו על המחברי' המתירין שהי' אחר הש\"ע דאל\"כ לא שייך לומר בהו שנעלם מהם הש\"ע שו' ואני לא שמעתי ולא ראיתי מעולם שום מחברים המתירין בזה (ויעיין לקמן בארוכה מאות יו\"ד עד אות י\"ד) זולת מורינו הרב נ\"ע בספרו (נ\"ב חלק א\"ח סי' י\"ד) ע\"ד השאלה אם הגיע זמן הגערה בחוה\"מ האריך עפ\"י גירסת הרמב\"ם (דעת יחידאה נגד הרי\"ף והרא\"ש ויתר פוסקי' הראשונים והאחרונים) עכ\"ז סיים באופן שבחוה\"מ ודאי אין להתיר ובערב הרגל אם הגערו בו חביריו יותר ראוי להתיר אף תוך למ\"ד וכ\"ז נרא' להלכה ולא למעשה עד אתיישב עוד בדבר עכ\"ל ושמעתי חדשים מקרוב באו מורים מקילים באבל על אב ואם שהרגל מבטל וסומכי' על רבינו נ\"ע בזה אף שהוא אינו מחליט הדבר למעשה ואינו מענין השאלה אשר נשאל עלי' אלא אגב אורחא קמ\"ל ואין סומכין על שום פסק הנאמר באגב ואיהו בכבודו ובעצמו התנה בתנאי קודם למעשה עד שיתיישב עוד בדבר הזה ואמרתי יפה עשה שלא החליט הדבר למעשה כי לא נזכר בכל דברי קדשו שם בנודע ביהודה מסתימת הטור והש\"ע (י\"ד סי' שפ\"ט סעיף ה') אשר שם אין לעקם כלל והדבר מפורש באר היטיב ואף כי הדברים נאמרו שם לענין גיהוץ לית דין צריך בושש כי גיהוץ ותספורת לדעת הרמב\"ן בת\"ה והרא\"ש והטור והש\"ע שוין ואין לעקם מלשון הש\"ע סי' ת\"ב סעיף א' (כדבעינן למימר קמן אי\"ה אות ג' ואות י\"א עם יתר ראיות אשר אביא בס\"ד נגד פסק זה) כמדומה לי את זה אמרתי למעלתו בע\"פ אבל מה שהוסיף מעלתו נר\"ו משמי וסיים וז\"ל אלמא דתלתא בעינן אחר למ\"ד והגיע הרגל והגערה כו' שלשה המה נפלאו ממני זה לא עלה ולא יעלה על לבי לעולם ויעיין בסמוך.",
            "ומ\"ש עוד.",
            "ב' וז\"ל וכהיום שאני עוסק כו' עד ודבר חידוש הוא עכ\"ל במחילת כ\"ת שגה בזה מ\"ש הטור והש\"ע ועל אביו ואמו עד שיגיע הרגל אחר למ\"ד ויגערו בו חביריו לאו דתלתא בעינן אלא ר\"ל הרגל אינו מבטל הגערה גם למ\"ד לא מהני אלא בעינן דוקא הגערה ולאחר למ\"ד דוקא אבל ודאי הגערה לאחר למ\"ד מהני ולא בעי רגל ומה דנקטו הטור והש\"ע בגיהוץ עד שיגיע הרגל בהוה נקטו ונעלם מאת ידיד מעלתו דברי הרא\"ש בפ' א\"מ (בדפוס אמשטרדם סי' ק' ובדפוס ז\"ב סי' נ\"ג) וז\"ל ומה שהזכיר הרגל גבי גיהוץ משום דברגל דרך ללבוש כלים מגוהצים וקודם הרגל אינו ניכר שמניח משום אבלות אבל תספורת ניכר שהכביד שערו ויעיין בסמוך ויעיין אות זי\"ן.",
            "ומ\"ש עוד, ג' וז\"ל ובאמת כי הן הנה דברי הטור בעצמם כו' עד וכ\"ז הוא סותר לדברי הטור והמחבר עכ\"ל מעלתו כתב שעיין בזה לא כן הוא כי אם בחפזי כתב גם פה נעלם מעיני ידידי דברי הרא\"ש (והוא בפ' א\"מ ד\"א סי' פ\"ט ודפוס ז\"ב סי' ס\"ב) על כל המתים מספר לאחר למ\"ד יום ועל אביו ואמו עד שיגערו בו חביריו ואפילו פגע הרגל לאחר למ\"ד יום אינו מגלח עד שיגערו כו' וכן הוא בפיסקי הרא\"ש והוא מתוס' (ע\"ק כ\"ב ע\"ב) ויעיין באות יו\"ד ועוד כתב הרא\"ש לענין גיהוץ (שם ד\"א סי' קו\"ף ודפוס ז\"ב סי' נ\"ג) אעפ\"י שלא חילקו בגמרא דידן בין גיהוץ דאביו ואמו לשאר מתים כיון דאית' בירושלמי ובאבל רבתי אין להקל בדבר וסמכו אהא דגמרינן גיהוץ מתספורת ר\"ל כמו שגמרינן גיהוץ מתספורת לענין שלשים ה\"ה מה תספורת על אביו ואמו עד שיגערו בו חביריו ואין הרגל מבטל ה\"ה לענין גיהוץ ופשוט הוא ויעיין בספר ק\"ד ויעיין בסמוך.",
            "ומ\"ש עוד, ד' וז\"ל לכן נראה ברור כו' עד או שיגערו בו חביריו לאחר ל' ואז א\"צ להגיע רגל עכ\"ל מ\"ש כדעת הנ\"י הוא דעת י\"א בהר\"ן (ואביא לקמן אות י\"ב) וחילוף זה מצוי מאד בבית יוסף בין הר\"ן לנ\"י ומ\"ש כדעת הר\"מ מקוצי הובא בטור י\"ד סי' שצ\"ט כן הוא בטור א\"ח סי' תקמ\"ח בשם ספר מצות אבל מעלתו שגה וסבר שזהו הסמ\"ג ולכך כנה אותו בשם הר\"מ מקוצי לא כן הוא ידידי וחביבי אלא דעת הסמ\"ג כך שכתב אהא דחצי' דעל אביו ואמו אינו נכנס לבית המשתה עד י\"ב חדש מכאן למדנו דדבר שאינו תלוי בשבעה ושלשים אין הרגל מפסיק וכן פוסק בירושלמי עכ\"ל והעתיקו הכ\"מ (פרק יו\"ד מהל' אבל הל' ה') ומ\"ש הטור (בא\"ח ובי\"ד סי' שצ\"ט) מיהו בספר המצות הוא הסמ\"ק (ויעיין בב\"י א\"ח סי' תקמ\"ח) ויעיין בהרא\"ש שהבאיתי באות שלפני זה שגיהוץ ותספורת שוין וכן דעת הרמב\"ן בת\"ה (ויעיין באות י\"א) וחלילה להגיה או להורות נגד הרמב\"ן והרא\"ש והטור והש\"ע ולומר שהגיהוץ אם פגע בו הרגל א\"צ הגערה ופשוט לדעת הרא\"ש והטור והפוסקי' דהגערה לאחר למ\"ד א\"ץ רגל (וכאשר בארתי קודש אות ב').",
            "ומ\"ש עוד. ה' וז\"ל ואפי' את\"ל בגיהוץ שלשתן בעינן כו' עד או בעינן בגיהוץ כל שלש אלה מכ\"ש בתספורת עכ\"ל כבר כתבתי שלא עלה על דעת הרא\"ש והטור והש\"ע מעולם דתלתא בעינן אלא בעינן הגערה לאחר למ\"ד ותו לא מהני מידי לשטתם אבל הרגל לא מהני לענין אבלות על אב ואם ויעוין בסיומא מאות יו\"ד ואילך בארוכה דעת רוב הראשונים והאחרונים בזה וממש כלם ויעיין בסמיך.",
            "ומ\"ש עוד, וי\"ו וז\"ל ונראה ודאי כוונת הטור כו' עד א\"כ ס\"ל מסברא דחמיר גיהוץ דאינו נוהג הגערה כ\"א בשיגיע הרגל עכ\"ל במחילת כ\"ת לדעת הרמב\"ן והרא\"ש גיהוץ ותספורת שוין לכל הדברים ואין ענין לרגל כלל ולדעת הרמב\"ם פ\"ו מהל' אבל הל' ד' לאחר למ\"ד יום מותר בגיהוץ אפי' אל אב ואם ולשטת הירושלמי גיהוץ אסור כל י\"ב חדש ואין כאן מקומו ועיין בסמוך.",
            "ומ\"ש עוד, זי\"ן וז\"ל דבשלמא לענין תספורת כו' וכ\"כ הרא\"ש והטור בצחות לשונם כו' ודוק עכ\"ל כבר כתבתי פעמים ושלש שלדעת הרמב\"ן והרא\"ש הרגל אינו מועיל לענין גיהוץ ומה שמעלתו רוצה להסביר הרגל לענין גיהוץ ולחלק בין תספורת לגיהוץ שגיהוץ צריך עוד תנאי שיגיע הרגל ורוצה לסייע מלשון הטור וכתב הדבר בשם הרא\"ש והטור ואישתמיטתי' דברי הרא\"ש בעצמו אשר ממנו העתיק הטור מה שהזכיר הרגל גבי גיהוץ דקודם הרגל אינו ניכר שמניח המגוהצים בשביל אבל אבל תספורת ניכר שהכביד עליו שערו כאשר העתקתי לשון הרא\"ש ממש אות ב'.",
            "ומ\"ש עוד, ח' וז\"ל היוצא מכל הדברים כו' דתרתי מתלח סגי עכ\"ל אמת הדבר כאשר בארתי עד כה דבתרתי סגי אבל לא תרתי מהני תלת אלא דוקא הנך תרתי אחר למ\"ד והגערה זולת זה לא מהני כמ\"ש וכאשר אבאר בס\"ד בארוכה גם זאת נפלאת בעיני מה מציאה מצא מעלתו יותר בטור י\"ד סי' שצ\"ט מטור א\"ח סי' תקמ\"ח (ויעיין בסמוך אות י\"ב אבאר דעת הטור בשלשה מקומות).",
            "ומ\"ש עוד, ט' וז\"ל ולכן דברי הגאונים המתירין שרירין עכ\"ל אלכה נא ואראה מי המה הגאונים עד כאן אמרתי כאוהב המשתעשע עם אוהבו על כל דבור ודבור ועתה אדבר על גוף הדין תספורת מה שנלע\"ד בזה ואימת אדם לא תבעתני כי אין דרכי מעולם לזוז מכלל אשר יסד הב\"י בהקדמתו שלשה עמודי הוראה הרי\"ף הרמב\"ם והרא\"ש במקום ששנים מסכימים לדעה אחת לפסוק הלכה כמותם אם לא במקצת מקומות שכל חכמי ישראל או רובם חולקים על הדעת ההיא ובנדון דידן רובם ככולם שפה אחת ודברים אחדים ואסדר סדר המערכה משמיה דגמרא ופוסקים עד מקום שידי מגעת בעזר החונן לאדם דעת.",
            "יו\"ד אמרו ז\"ל (מ\"ק כ\"ב ע\"ב) על כל המתים כולן מסתפר לאחר שלשים יום על אביו ואמו עד שיגערו בו חביריו (ופירש\"י שכבר גדל פרע יותר מדאי) על כל המתים כולן נכנס לבית המשתה לאחר למ\"ד יום על אביו ואמו לאחר שנים עשר חדש וכתבו תוס' ד\"ה עד שיגערו בו חביריו ונראה דרגל אינו מבטל דבר מדאמרינן בירושלמי רבי שמואל בר אבדימי דמנה תלתן יומי קמי מועדא שאיל לר' מני א\"ל כל דבר שהוא תלוי בשבעה ולמ\"ד הרגל מפסיק בהם הכא עד שישלח פרע ויגערו בו חביריו ואמרו לו צא מעמנו ובשמחה נמי אשכחנא הכא י\"ב חדש ואין הרגל מבטל ויש ספרים שכתוב בהן או גער בו עכ\"ל וכ\"כ בפיסקי תוס' סי' קנ\"א וז\"ל מת אביו ואמו קודם הרגל למ\"ד לא בטלה ממנו גזרת למ\"ד לענין גילוח כל התלוי בשלשים הרגל מפסיקו אביו ואמו עד שיגערו בו חביריו וז\"ל הרי\"ף על כל המתים נכנס לבית המשתה לאחר למ\"ד יום על אביו ואמו לאחר י\"ב חדש על כל המתים כלן מספר לאחר למ\"ד על אביו ואמו יגדל יפרע עד שיגערו בו חביריו עכ\"ל ומסתמא תספורת דומי' דשמחה דאין הרגלים מבטלין כמ\"ש הרמב\"ן בת\"ה והסמ\"ג וכ\"כ הר\"ן להדי' על דברי הרי\"ף וז\"ל עד שיגערו בירושלמי משמע דלא מהני רגל ורגלי' שעברו עליו עד שיהי' גדל שערו למשא בפני הרואים ויש מי שמביא ראי' מהא דאמרינן דאינו נכנס לבית המשתה עד י\"ב חדש דאיכא ג' רגלים אלמא דאין הרגל מפסיק דבר זה כיון שאינו תלוי בגזרת למ\"ד עכ\"ל.",
            "י\"א הרמב\"ם (פ' יו\"ד מה' אבל הל' ה') ואם על אביו ואמו הוא מתאבל אפי' מתו קודם הרגל למ\"ד יום אינו מגלח עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חביריו ואין הרגלים מפסיקי' דבר זה יעיי\"ש בכ\"מ שכן דעת הרא\"ש ומורינו הרב בעל נ\"ב הבאיתיו אות א' שם (ד\"ה ואף שאנו כו' אינו מוכיח מדברי הרמב\"ם האלו) ולשון הרא\"ש העתקתי לעיל אות ג' וכן כתב הרמב\"ן בת\"ה וז\"ל מדאמרינן על כל המתים נכנס לבית המשתה לאחר למ\"ד יום על אביו ואמו לאחר י\"ב חדש וא\"א לי\"ב חדש בלא רגל ש\"מ שאין הרגל מפסיק כלום באבלות אביו ואמו בין בשמחה בין בתספורת וגיהוץ אלא עד שיבא הזמן שקבעו להם חכמים יעיי\"ש וכ\"פ המרדכי כל דבר התלוי בשבעה ושלשים הרגל מפסיקו ודבר שאינו תלוי בשלשים אין הרגל מפסיקו כהירושלמי וגירסת התוס' וכ\"פ הסמ\"ג והבאיתיו לעיל אות ד' וכ\"פ הטור בשלשה מקומות בא\"ח סי' תקמ\"ח ובי\"ד סי' שצ\"ט ויעייש\"ה אעפ\"י שבא\"ח סי' שצ\"ט סיים וכתב ומיהו כתב בספר המצות דוקא שפגע בו הרגל תוך למ\"ד אבל אם עברו למ\"ד ואח\"כ פגע הרגל או אפי' אם חל יום למ\"ד ברגל הרגל מבטלו יעיי\"ש אין לומר שהטור פסק כהסמ\"ק דא\"כ סותר עצמו למ\"ש הטור בסי' ש\"צ (יעיי\"ש בד\"מ אות ג' דפוס ישן ברלין) גם המשמעות הב\"י בא\"ח ובי\"ד סי' ש\"צ דהטור פסק כהרמב\"ן והרא\"ש כו' גם אין משמעות הלשון מיהו כתב בסמ\"ק כו' דפסק הטור כוותי'.",
            "י\"ב אלא נלע\"ד שמביא דעת הסמ\"ק כמו שדרכו כמה פעמים להביא דעות הפוסקי' ואף דלא ס\"ל כוותייהו עכ\"ז יש נ\"מ לצרף אותן דעות פעמים לסניף במקום אחר ד\"מ אם יגיע אחר ל' עת הגערה בחוה\"מ אם מוטב לגלח ערב י\"ט או בחוה\"מ שעת הגערה (ועיין מ\"ש רבינו בעל נ\"ב הבאיתיו אות א') ועיין אות י\"ד ובזה מדוקדקים דברי רבינו הטור שבסי' ש\"צ בדיני גלוח לא מביא דעת הסמ\"ק ובהלכות חוה\"מ בא\"ח ובי\"ד בדיני הרגל וחוה\"מ מביא דעת הסמ\"ק ר\"צ עפ\"י דין גלוח פסק כדעת הרא\"ש ורוב הפוסקים אמנם לפעמים לעשות סניף להוראת שעה אם עי\"ז יסתעף ספק בדין אחר להצטרף גם דעה זו וכן נראה מהר\"ן אחר שפסק כהירושלמי וכגירסת תוס' והרמב\"ן (עיין אות יו\"ד) מביא דעת י\"א דאם עברו למ\"ד יום ואח\"כ בא הרגל דאז הרגל מפסיקו ומהני לבטל זמן הגערה כמו שמועיל לפני למ\"ד בשאר מתים יעייש\"ה וילד\"ק לאיזה צורך מביא דעת י\"א אחר שאינו פוסק כוותייהו אלא לעשות בה סניף וכי\"ב מצינו בדוכתי טובי ואחרי בינותי בספרים ומצאתי בספר אלי' רבה סי' תקמ\"ח ס\"ק יו\"ד שמביא בשם הב\"ח (ושכ\"ג) סימן שצ\"ט שהרגישו קצת בטור (וכבר הרגיש בזה הד\"מ יעיין שה היטיב) עכ\"פ כלם מסכימים להלכה שהרא\"ש והטור שוין לדינא ובעל אלי' רבא סיים וז\"ל וקצרתי כיון דלדינא נוהגין כש\"ע עכ\"ל וכן הדברים נאמרו בש\"ע (א\"ח סימן תקמ\"ח סעיף ט') וז\"ל הא דרגל מבטל גזרת למ\"ד בשאר מתים אבל באביו ואמו שאסור לספר עד שיגערו בו חביריו אפי' פגע בו הרגל לאחר למ\"ד יום אינו מבטל ונשנית (בי\"ד סי' ש\"צ סעיף ד') ונשתלש (שם סי' שצ\"ט סעיף ז') ועיי\"ש סי' ת\"ב סעיף א'.",
            "י\"ג גם לא עלה על לב אחד מהפוסקי' מעולם דהגערה תהני תוך למ\"ד יום דא\"כ תהי' לפעמים אבלות דאב ואם קילא בזה מאבלות שאר מתים ובפירוש כ' הבית יוסף סי' ש\"צ דהגערה תוך למ\"ד לאו כלום הוא וכ\"כ בכ\"מ פ\"ו מהלכות אבל הלכה גימ\"ל כללו של דבר לא מהני הרגל לגבי אבלות דאב ואם וכמו שאין הרגל מבטל השמחה משנים עשר חדש.",
            "י\"ד מעתה אחרי שהתוס' בשם הירושלמי והרמב\"ם והר\"ן לדעת הרי\"ף והרמב\"ן בת\"ה והסמ\"ג והרא\"ש והטור והמרדכי והב\"י ובש\"ע בשלשה מקומות כלם לדעה אחת מסכימים ואין אחד מהאחרונים החולקים ונהפוך הוא כלם קיימו וקבלו דברי הש\"ע מי יערב לבו להקל ואמרתי להעתיק דעת האחרון שבאחרונים אשר דרכו ללקוט שושנים המקילי' והמחמירים הוא אחד קדוש בעל ברכי יוסף בא\"ח סי' תקמ\"ח אות זי\"ן החליט וכתב וז\"ל ראיתי להרב מהר\"י זין בשערי ישועה בא\"ח שער ו' סי' ח' העלה דאין להסתפר על אביו ואמו אף שעברו עליו רגל או שני רגלים וגערו בו חביריו ושם סי' ז' העלה דאם שלמו שלשים של אביו ואמו בתוך הרגל דמותר לגלח ע\"י הגערה בחוה\"מ ולכבוד י\"ט אחרון מצוה קא עביד עיי\"ש לכן אני אומר אותן המורים המקילי' בתוך למ\"ד על אב ואם מפאת הרגל יהי להם אשר להם ואל יהי חלקי עמהם ונא אל יוסיף עוד אלי בדבר הזה כי אנכי טרוד מאד וד\"ש ושלום תורתו כל הימים לרבות. הק' אלעזר פלעקלס."
        ],
        [
            "שיל\"ת יום ה' ט\"ז אלול שנת חיים ישועה ונחמה לפ\"ק ישאו הרים שלום למיודעי ידידי הרב הגאון המפורסם נ\"י ע\"ה פ\"ה חובר חבורים מחוכם כבוד מוה' אלעזר נ\"י ועם צדיקים יכתב לחיים בספר.",
            "שמחתי ויעלוז לבי כאשר זכיתי למחזי זיו אפי' רברבי דמר בק\"ק טיפליץ וזכיתי לריחו כיין הטוב וזכיתי לשיחתו ומדברו נאוה ולשמוע תורה מפיו והנה אז הקשה כת\"ר על מ\"ש התוס' בבכורות י\"ד ב' ד\"ה טוב ברע דגבי אחותו אצטריך קרא לכ\"ע משום דפשטי' דקרא משמע שבא למעט דלפי דבריהם ק' היכא ילפי' בכמה סוגי' דמסכת יבמות ומכות מיתורה דאחותך היא דאין עונשין מן הדין דלמא שאני הכא דקרא משמע שבא למעט ואמרתי אגלה אוזן חכמתו ואדון לפניו מה שנראה לענ\"ד הקלושה לתרץ זה ואומר דמהא גופי' דאמרי' דמשמע קרא למעט מוכח דאין עונשין מ\"ה גם בעלמא הכי דלא משמע קרא למעט ואקדים מ\"ש מוהרי\"ן לב בתשוב' ספר רביעית סימן י\"ז שאחר שהביא שם דברי הרשב\"א בתשובה דקיי\"ל כר' יונתן לגבי ר' יאשי' בסנהדרין דמשמע כ\"א בפ\"ע עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו הביא שם בשם רש\"י שכתב בפלוגתא דר' יאשי' ור' יונתן וז\"ל אע\"ג דוי\"ו מוסיף על ענין ראשון משמע נמי א' מהם עד שיפרוט הכתוב יחדיו כמו בכלאים (ואעפ\"י שאני לא מצאתי לשון זה ברש\"י באלו המקומות בסנהדרין וב\"מ וחולין נאמן עלינו הרב ז\"ל שמצא כן בלשון רש\"י במקום אחר) והקשה על זה מאחר דוי\"ו מוסיף על ענין ראשון ק' באמת למה אצטריך למכתב יחדיו ותירץ ע\"ז דס\"ל לרש\"י דהכא דלא כתיב או ולא כתיב יחדיו מצינו לפרושי דהכתוב בא להזהיר גם על א' מהם ואשמעינן בוי\"ו מוסיף לענוש גם על שניהם ביחד דאי לאו דקרא משמיענו זה אין עונשין מן הדין עכ\"ד בשינוי לשון לתוספת ביאור! והנה הא דכתב התוספת כאן בבכורות דקרא משמע שבא למעט דכתיב בת אביו או בת אמו צריך ביאור מאין יצא להם לומר דמשמע שבא למעט דלפי פשטי' דקרא צריך למכתב הכי להורות דחייב על בת אביו לחוד או בת אמו לחוד לכן נ\"ל דתוספת ר\"ל מלת או משמע למעט דהכי מצינו בבכורות י\"ב ונדה מ\"א ובכמה דוכתי' דדרשי' או למעט וה\"ה הכא הוי מצי למכתב בת אביו ובת אמו ואין לומר דבעי' או לחלק דאחדא מנייהו חייב כדקשי' לי' לרש\"י בב\"ק ס\"ז בן דהא קיי\"ל כר' יונתן דמשמע א' מהם ע\"כ דאו למעט הוא דאתא והנה עדיין ק' ע\"ז קושי' מוהר\"י ז' לב שזכרנו דאי לא כ' רחמנא או הא וי\"ו מוסיף על ענין ראשון וצ\"ל כדמתרץ לה הרי\"ן לב דהוי\"ו מוסיף יש מקום לפרש דחייב נמי על בת אביו שהיא בת אמו דלא תימא אין עונשין מן הדין והשתא מוכח ממ\"נ דאין עונשין מן הדין דאף אם תרצה לומר דיתורא דאחותך היא לא בא ללמד דאין עונשין מן הדין אלא דלגופי' אצטריך משום דפשטי' דקרא בת אביך או בת אמך משמע שבא למעט והיינו מדכתב רחמנא או נשמע ג\"כ דע\"כ אין עונשין מן הדין אף במקום דלא משמע קרא למעט דאלת\"ה לא מייתרא מלת או דבעי' לי' לחלק וא\"כ ליכא משמעות בקרא למעט ודוק! אבל הרמב\"ם נ\"ל שבחר לעצמו דרך אחרת לתרץ קושי' התוס' הזאת דהנה הרמב\"ם בפ\"ב מהא\"ב ה\"ו כ' הבא על האשה דרך זנות והוליד ממנה בת ואעפ\"י שלא נאמר בתורה ערות בתך לא תגלה מאחר שאסר בת הבת שתק מן הבת ואסורה מד\"ת ולא מד\"ס ע\"כ וזה כאביי בסנהדרין ע\"ו דיליף בתו מאנוסתו מק\"ו מבת הבת ולא חייש להא דאין מזהירן מן הדין משום דס\"ל גלוי מלתא בעלמא הוא דהוא רבא יליף לה שם וביבמות ג' מג\"ש דהנה הנה וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ט מהל' מ\"א ה\"ב לענין איסור אכילת בב\"ח דילפי' לה מק\"ו שאפי' בשולו אסור ואצ\"ל אכילתו ומסיים שם הרמב\"ם כמו ששתק מלאסור הבת מאחר שאסר בת הבת והיינו כאביי ותמהו המפרשים דמאחר דבכל מקום הלכה כרבא לגבי אביי הי' לו להרמב\"ם למנקט ג\"ש דרבא ולא ק\"ו דאביי ועוד שגם אביי עצמו נראה שחזר בו ויליף לה מג\"ש דרבא דבכריתות ה' אמר אביי אל תהי ג\"ש קלה בעיניך שהרי בתו מאנוסתו כו' ומייתי ג\"ש דרבא ולא עוד שהרמב\"ם עצמו בשרשיו במנין המצות הביא האי דכריתות אל תהא ג\"ש קלה בעיניך שהרי בתו מאנוסתו בשרפה ילפי' לה מג\"ש.",
            "ע\"כ נ\"ל בשטת הרמב\"ם דמחמת שהוקשה לו קושי' התוס' דבכורות שאנו עסוקים בו ונוסף ע\"ז הוקשה דגבי האי דתני בריבי הרגו אין נהרגין במכות משמע דאביי עצמו קיבל למילף מקרא דאחותך היא דאין מזהירין מן הדין ועוד הוקשה לו להרמב\"ם הקושי' שהקש' התוס' בסנהדרין ע\"ו דהכא יליף אביי בתו מאנוסתו בק\"ו ובכריתות מביא אביי עצמו דבתו מאנוסתו ילפי' לה בג\"ש.",
            "ולתרץ כ\"ז הי' נראה להרמב\"ם לפרש בפלוגתא דאביי ורבא בסנהדרין ע\"ו דבאמת ס\"ל לאביי גם הג\"ש דרבא ולא פליגי אלא בכח הג\"ש דרבא ס\"ל דאהני ג\"ש לגמרי גם לעונשין וכסברת רש\"י בסנהדרין ע\"ג ע\"א תו' ד\"ה היקש הוא שכ' שם וז\"ל וכל היקש וג\"ש המופנה הרי הוא כמפורש בקרא ועונשין ממנה ע\"כ והרמב\"ן בס' המצות בשרש ב' אות ז' הוסיף ביאור בזה וכ' וז\"ל אבל יש עם המדות תנאים ותנאי הג\"ש היא כמו שהזכרנו שאין אדם דן ג\"ש מעצמו אבל אחר שלמדו אותה הרי היא כגוף תורה לכל דבר ותנאי הק\"ו שאין עונשין בו ע\"כ וכ\"כ שם בסוף דבריו שההיקש הוא כג\"ש אבל אביי ס\"ל דלא עדיף כח הג\"ש מק\"ו דבאם דבר הלמד בא' מי\"ג מדות אין עונשין עליו וכדעת הרמב\"ם שם דהכל נקרא ד\"ס ואין למנותם עם מנין המצות אף שדינם ד\"ת ואולי טעם אביי והרמב\"ם בזה משום מ\"ש הרמב\"ן עצמו דגם הג\"ש לא נתנה מבוארת בסיני שהרי מצינו בהרבה מקומות דפליגי תנאים ואמוראים בג\"ש ואיכא מאן דלא ס\"ל משום שלא נשלם הקבלה בעניני' לאיזה דבר נתנה יעו\"ש בשרש ב' אות ח' ולהכי ס\"ל לאביי דכי היכא דאין עונשין ומזהירין בדין הק\"ו אם לא במקום דידעינן עכ\"פ אסורא בלא הק\"ן כמבואר ברמב\"ם בפ\"ה מהל' אסורי מזבח ה\"ו דלהכי מקריב אברי בהמה טמאה לוקה משום דאיכא עשה בהדי ק\"ו מהני הק\"ו למלקות וכמ\"ש הכ\"מ שם והמ\"מ בריש פ\"ב מהל' מ\"א כ' הטעם דבכה\"ג הוי הק\"ו גלוי מלתא בעלמא והקרבן אהרן בפ' שמיני הוסיף ביאור שיהי' לו מדריגה אחת לבד במקום דלא ידעינן בלא הק\"ו אפי' לאסורא מהני הק\"ו לאסורא לחוד ובמקום דידעי' בלא\"ה לאסורא מהני הק\"ו לעונשין ע\"כ ולפי ענ\"ד הקלושה נראה דהן הן דברי אביי בתמורה (ט' א) דגרסי' התם אמר אביי ק\"ו הוא ומה טוב ברע דעלויי קא מעלי לי' לקי טוב בטוב דכי הדדי נינהו כ\"ש דלקי ורבא אין עונשין מן הדין ואביי אמר לך הא לאו דינא הוא מי גרע טוב מרע [הגהה ואם נרצה לומר דרבא פליג בהא על אביי ולא ס\"ל כלל ההוא דרמב\"ם וה\"ה הנ\"ל (והא דלא חיישי הרמב\"ם וה\"ה לדברי רבא ותופסין כאביי יתבאר ויתורץ לקמן בדברינו) נרויח בזה דלא תקשה קושי' התוס' בפסחים (מ\"ד ב') ד\"ה ורבין מבב\"ח מ\"ט לא גמרי' דחדיש הוא שכ' שם תימא לרשב\"א תינח לרבא אבל לאביי דס\"ל בחולין דלאו חדוש הוא מא\"ל ובמ\"ש יתורץ זה די\"ל דלא פריך הש\"ס מעיקרא אלא על רבא דלאביי בלא\"ה ל\"ק די\"ל משום דאין לוקין על דבר הנלמד במה מצינו כמבואר במ\"ל פ\"ה מהל' יסודי תורה מתוס' נדרים קא גמר לה נמי מנזיר בק\"ו ואהני הק\"ו למלקות וכי קא פריך הש\"ס מתחלה לרבא קא פריך דלית לי' האי סברא. ונרויח עוד זה דהשעה\"מ בפ\"ב מהל' מ\"א הקש' על סברת הרמב\"ם וה\"ה הנ\"ל מפסחים כ\"ד דבהא דאמר ר' פפא ק\"ו ממעשר הקל כו' וכ\"ת אין מזהירן מן הדין ומאי קאמר וכ\"ת אין מזהירין האיכא נמי לאו הבא מכלל עשה מבאש תשרף וכן הק' עוד שם בסוף דבריו ממכות י\"ז ב' דפרכי' התם וכי מזהירן מן הדין ומשנינן אסורא בעלמא והתם ידעינן אסורא בלא\"ה ולפמ\"ש לק\"מ דהש\"ס דמכות קאי התם אליבא דרבא ורבא בתמורה לא ס\"ל באמת הך דרמב\"ם וה\"ה וכן הש\"ס דפסחים הם דברי ר\"פ ומבואר בתוס' ב\"ק (ס\"ז ב') דר\"פ הי' תלמידי' דרבא ומסתמא כוותי' ס\"ל והשתא שפיר קאמר וכי מזהירן כו'] ונ\"ל בפירוש דבריו של אביי דה\"ק מי גרע טוב מרע הלא גם בלעדי הק\"ו כי הדדי נינהו ואיכא מה מצינו לאסורה לכן אהני הק\"ו דלקי דכה\"ג הוי גלוי מלתא בעלמא ע\"י הק\"ו ה\"ה בג\"ש ס\"ל לאביי שלא נתן לג\"ש אלא מדריגה אחת דהיינו לאסור ולא לעונשין היכא דלית לן למילף אסורא בלעדי הג\"ש ולהכי לא סגי לי למילף בתו מאנוסתו מג\"ש לחוד אלא שסמך עצמו על הג\"ש לענין איסור ומייתי לה בק\"ו לעונשין וכדקאמר דהק\"ו הוא כאן גלוי מלתא ור\"ל משום דאיכא נמי ג\"ש לאסורא וע\"ז פליג רבא ואמר דילפי' לה בג\"ש כלומר דבג\"ש לחו' סגי גם לעונשין והרמב\"ם בחר לו דברי אביי משום דבהאי סברא דבמקום דידעי' אסורא בלא ק\"ו הוי הק\"ו גלוי מלתא מסייע לי' הש\"ס ביבמות ס\"ח ב' פרכינן וכי מזהירן מן הדין ומשנינן גלוי מלתא בעלמא היא ושם מפרש גם רש\"י דהיינו משום דאסורא ידעי' בלא\"ה דתרומת היינו קדושת כהונה ומדאפסלה לתרומה אפסלה נמי לכהונה וגם המד' ויקרא רבה הביאו המ\"מ פ\"ט מהל' מ\"א מסייע לי' שכ' כן לענין הק\"ו דבב\"ח וגם הספרי הביאו הרמב\"ם עצמו במנין מצות ל\"ת סי' קע\"ב מסייע לי' ש\"כ דלוקין על כל בהמה טמאה שאין לה שום סי' טהרה מק\"ו דחזיר וגמל והק\"ו גלוי מלתא בעלמא משום דבלא\"ה ידעי' לאסורא מקרא דאותה תאכלו ומסיים עלה הרמב\"ם שם כמו שזכרנו בבתו מאניסתו וע\"כ ר\"ל דהתם נמי משום דידעי' לאסורא בלא\"ה עונשין מק\"ו כדאביי וגם להך מלתא דס\"ל לאביי דגם מג\"ש לחוד אין עונשין נ\"ל ראי' מסוגי' דחולין קט\"ו דפרכינן התם גבי בב\"ח ל\"ל ג\"ש ליתי כולא מלתא בק\"ו ומאי קושי' דאי מק\"ו ליכא למילף עונשין כמ\"ש התוס' בפסחים (כ\"ד ב') להכי מייתי לה מג\"ש א\"ו דגם ג\"ש לחוד לא אהני לעונשין ונראה מבואר מהרמב\"ם דס\"ל הכי דבפי\"ד מה' אבל הל' כ\"ב כתב בנהנה מן המת דאינו לוקה והנה ידוע שהוא דבר הנלמד בג\"ש שם שם מעגלה ערופה וגם המ\"ל שם רצה לפרש שם דהיינו טעמא דרמב\"ם משום דאין לוקין מג\"ש אך בסוף דבריו כ' אך דבר זה לא נתן להאמר ואני בעני לא ידענא מאין פשוט לו כ\"כ בדעת הרמב\"ם דגם בג\"ש שאינו מופנה מב' צדדים לוקין ונהפוך הוא שה\"ה כתב להדי' בפ\"ב מהל' אסורי ביאה דס\"ל לרמב\"ם דאין לוקין על שום דבר הנלמד בא' מי\"ג מדות ולהכי בבתו מאנוסתו אע\"ג דאיכא ג\"ש הביאה הרמב\"ם במצוה של\"ו הוצרך הרמב\"ם שם לדקדק דשני' היא משאר דברים הנלמדים בא' מי\"ג מדות משום שאמרו בה בגמ' בפירוש שהיא גופי תורה ולכן מסיים הרמב\"ם שם וז\"ל והבן אמרם מגופי תורה וכן בחבורו בפ\"ב מהא\"ב ה\"ו דקדק וכתב בזה ואסורה מד\"ת ואינו מד\"ס וכתב עלה המ\"מ דכתב כן לאפוקי שאר דברים הנלמדים בא' מי\"ג מדות שהמ\"מ כ' הטעם דלהכי קרי לי' הכא יותר ד\"ת משום דבת בתו אינו קרובה לו כ\"א מחמת בתו והם דברי רש\"י בסנהדרין ע\"ו ולי נראה דבין רש\"י ובין ה\"ה לא היו צריכים לדקדק כן והיו יכולים לומר כשמעתייהו רש\"י ביבמו' ס\"ח וה\"ה בפ\"ב מה' מ\"א דהיינו דידעי' לאסורי בלאו הק\"ו מג\"ש אלא דלא נחתי לומר דגם אביי ס\"ל הג\"ש ויליף מנה לאסורא בלא הק\"ו כמ\"ש לשטת הרמב\"ם ואולי לתוס' בעלמא כתבוהו שכן גם הרמב\"ם עצמו הזכיר גם סברא זו בא' מהמקומות אעפ\"י שכתב הטעם שזכרנו דהיינו דאיכא נמי ג\"ש לאסורא ומדמה לה להאי דספרי במצות ל\"ת סי' קע\"ב ואי קשי' לדברינו דגם אביי ס\"ל בעלמא דאין עונשין מן הדין הכא אמרינן בסנהדרין נ\"ד א' דר\"י ורבנן פליגי בפלוגתא דאביי ורבא אי עונשין מן הדין הא קשי' נמי לכאורה לפי פרש\"י בדברי אביי בסנהדרין ע\"ו וע\"כ צ\"ל דהתם הוי הק\"ו ג\"כ גלוי מלתא דלאסורא ידעי' מפשטי' דקרא דערות אביך דאע\"ג דדרשי' להאי קרא על אשת אב מחמת הג\"ש מ\"מ ס\"ל להש\"ס שם לפי האיכא דאמרי דקאיה בי' דמשום הג\"ש אין פשטי דקרא נפיק ממשמעותי' ודכוותי' מצינו ביבמות כ\"ד דאמרי' התם בכל התורה לא אתי' ג\"ש ואפיקתי' לקרא משמעותי' לגמרי בר מהתם גבי והי' הבכור כו' כך נלע\"ד ולכת\"ר משפט הבחירה ובידו אנך לשקול ולמדוד הדברים כמדת דעתו הרחבה והמלאה.",
            "ומה שהק' כת\"ר על הרמב\"ם בריש פ\"א מהלכות ס\"ת דמאי ראי' מביא דלא קאי קרא דכתבו לכם את השירה על כתיבת השירה לחוד שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות הלא אנחנו כותבין תפילן ומזוזות פרשיות נפרדות לא ידענא מאי קא קשי' לי' הלא מבואר במקומו (גיטין ס') דליכא אסורא לכתוב פרשיות רק בכתיבה להתלמד מתוכן וכעין זה הוא כתיבת פ' השירה דכתיב בה ולמדה את בני ישראל אבל תפילין ומזוזות שכותבין אותן לעשות ולקיים המצוה שפיר דמי דהנהו צורך היום נינהו למי שיצטרך תפילין או מזוזות היום ולא גרעי משמנה פרשיות שנאמרו בו ביום שאמרו שם בגמ' שהי' מותר לכותבן פרשיות לפי' שהם לעשות וצורך היום וכסאו יגדל ושלום תורתו כחפצו וחפץ או\"נ וא\"ש בריתו. הק' יהודא ליב מרגליות החונה פק\"ק פפד\"א יע\"א."
        ],
        [
            "להגאב\"ד ור\"מ בק\"ק פפד\"א בע\"ה פראג גור ארי' יהודה לתורה ולתעודה מרא דכל תלמודה הלכה ואגדה ובכל חכמה ומדע משל וחידה ידו הדה ועמד על סודה בכל עבר הנהר רודה מנהיר עיני העדה מבחר הפנינים ויקר מכל כלי חמדה כבוד ידיד נפשי הרב הגאון הגדול המפורסם כקש\"ת מוה' יהודה ליב נ\"י אב\"ד ור\"מ בק\"ק פפד\"א אתו החיים והשלום יחדו יהיו תמים עד אחרית הימים אמן.",
            "את כל יקר ראתה עיני באותיותיו אותיות הקדושות ומיום הפרדו מעלי מדי דברי בו בו בתורתו בו ביראתו המו מעי לו נאה לברך ברוך שחלק מחכמתו ליראיו ועתה אורו עיני אורה ושמחה כי טעמתי צוף דבש אמרותיו נעימות ואותיות מחכימות כלן מתאימות אבנים שלימות ישרות ותמימות מכוונות והולמות ועלז לבי יגול כבודי בדברי קדשו כי ששון לבי המה אבל בעוני שמחתי נהפכה לתוגה והחדלתי את מתקי המר ה' לי ויד ה' נגעה בי כי נלקחה לשמים חמדת לבבי בתי הצנועה הרבנית ע\"ה וה' יגדור פרצות עמו ישראל ברחמים מפאת סבה הזאת יהי' שם ה' מבורך ואחר עד עתה ועודנה ראשי ולבי בל עמי לחבר מילים לצד עלאי גבר בגוברין ולארוג מליצות במתק שפתים גם אין דרכי מעולם לסתור דברים הנוגעים לפלפול בלבד וקב\"ה חדי בפלפולי' גם לא ידעתי להוסיף על דבריו הנעימים כלן בנויים על יסודי הבקיאות ואדני החריפות וכל אמת תפסי' להאי גברא רבה וינוב בשיבה טובה וירביץ תורה לאלפי רבבה למען שמו באהבה אוכי\"ר.",
            "מ\"ש מכת\"ר לתרץ הקושי' על תוס' במס' בכורות דף י\"ד ע\"ב ד\"ה טוב כו' המה דברים חריפים ודברי רש\"י שמביא מהר\"י בן לב בספר שלישי סי' י\"ז (ובדברי קדשו כ' לאמור ספר רביעי וט\"ס הוא) ותפארת קדשו לא מצא דברי רש\"י יעיין נא במס' סנהדרין דף ס\"ו ע\"א ד\"ה ר' יונתן ושם נאמר אות באות כאשר העתק מהר\"י נ' לב דבר רש\"י אמנם מ\"ש מהר\"י נ' לב על רש\"י וז\"ל וילה\"ק כיון דעיקר המשמעות הוא דוי\"ו מוסיף על ענין ראשון למה איצטריך יחדו ועל קושי' זו בנה בנין מפואר כאשר מכת\"ר העתק מקצת דבריו ובונה עליו בנין של שמחה לתרץ הקושי' לשטת תוס' ועל דברי רש\"י אלה כבר שלח את ביאורו הגאון בעל שער אפרים סי' קל\"ג ד\"ה והנלענ\"ד כו' ודבריו נכונים מאד ואני בעניי חלקי אמרה נפשי לתרץ קושית מוהר\"י נ' לב מעל רש\"י דה\"פ בדברי רש\"י שם אע\"ג דהוי\"ו מוסיף על ענין ראשון בכל דוכתי הכא משמע אחד מהם משום דאי אפשר בלא וי\"ו דהוי משמע אביו קלל אמו וכ\"כ רש\"י להדי' במס' מנחות דף צ\"א ע\"א ד\"ה הואיל כו' וגבי אביו ואמו אע\"ג דכתיב ואמו לא משמע יחדו משום דהתם לא אפשר בלא וי\"ו דהיכי ליכתוב ומקלל אביו אמו משמע אביו קלל אמו יעוי\"ש גם זה דהלכה כר' יונתן לגבי ר' יאשי' בזה מדרבא מתרץ לקראי כוותי במס' ב\"מ דף צ\"ה ע\"ב וכן סתמו בש\"ע יו\"ד סי' רט\"ז ורכ\"ח ובאחרונים שם וכן נראה מדברי תוס' במס' חולין דף ע\"ט ע\"א ד\"ה עייל כו' עכ\"ז אין הלכה זו מבוררת כ\"כ לכל הפוסקים ויעיין בשער אפרים שם בתשובה ותמהני שלא הרגיש דלבעלי תוס' בעצמם במס' ב\"ק דף צ\"ד ע\"א ד\"ה או הלכה זו רוכפת יען ענינים האלה ארוכים ורחבים גבוהי' ועמוקי' ויעיין בספר בר\"א סי' שע\"ד ואני אין דעתי צלולה ולא אוכל לעיין כדקא יאות ואפריון נמטי לאותו צדיק שעלה זכרוני לפניו לטובה לתרץ הקושי' בחכמה ודעת קדושים ולענ\"ד י\"ל הקושי' בדרך בדרך פשוט מ\"ש תוס' בבכורות משום דפשטי' דקרא שבא למעט דכהיב בת אביו או בת אמו עכ\"ל ר\"ל מדכתיב או משמע שבא למעט דאין ללמוד ק\"ו בת אביו ובת אמו ולכך איצטריך קרא ערות אחותו גילה עכ\"פ מדאיצטריך צ\"ל אין עונשין מה\"ד ויעיין מ\"ש תוס' במס' יבמות דף ב' ע\"ב ד\"ה בתו ובמסכת סנהדרין דף נ\"ג ע\"ב ד\"ה השת' ואין להאריך.",
            "ומ\"ש רומ\"ת נ\"י שהרמב\"ם בחר לו דרך אחרת לתרץ קושי' התוס' היא דרך ישרה שיבור לו האדם גדול בענקי' חכו ממתקים שבעתים מזוקקים ואף אענה את חלקי וגורלי בגורל צדיקים מה שנלענ\"ד לבאר קודש דעת הרמב\"ם ולהנצל מכל הקושיות אשר ציין עליו בדברי קדשו ואי לאו דדלאי לי מרגנית' לא אשכח חספא ואני הוספתי להקשות דבמנין המצות ל\"ת סי' של\"ו בפתח דבריו כתב הזהירנו מגלות ערות הבת עצמה וזה לא התבאר בפי' התורה ואמנם ממה שהזכיר בת הבן או בת הבת כו' וכ\"ש הבת עכ\"ל וזהו לפי הנראה שטת אביי וסיים שם בג\"ש אתי' הנה הנה כו' וזהו שטת רבא כאשר אביא לקמן אי\"ה לשונו בארוכה קצת ולענ\"ד מסוף דבריו יהי' ניכר שראש דבריו אמת וצדקו יחדו ראשון תחלה אמרתי להעתיק מה שכתבתי בס\"ד בחיבורי בציר ועוללות אות ה' לתרץ קושי' תוספות בכורות דף י\"ד ע\"ב ד\"ה טוב כו' ואין לתמוה מהא דאלו נשרפין דאיכא איפכא גם בתו מאנוסתו דאמר ק\"ו כו' וחשיב לי' אביי גילוי מלתא בעלמא טפי מרבא דלרבא לא גמרינן מהדדי ולגבי אחותו איצטריך קרא לכ\"ע לבת אביו ובת אמו ומשום דאין מזהירין מה\"ד ולא חשיב גילוי מלתא בעלמא כו' עכ\"ל וכצ\"ל ונראה לפמ\"ש המהרש\"א במס' סנהדרין דף ס\"ד ע\"ב על מה דאמרו שם העביר כל זרעו פטור שנאמר ומזערך ולא כל זרעך וכתב הסמ\"ג כו' ויש בזה טעם תשובת המיני' מפני שבמיתת ב\"ד מתכפרין המומתין וזה עשה כ\"כ עבירה גדולה שאין הקב\"ה רוצה שיהי' לו כפרה כו' ומזה נראה לתת טעם הא דאמרינן בכל דוכתי' דאין עונשין מה\"ד אע\"ג מדה היא בתורה מ\"מ אין לדון כן לענין עונש דאימר זה שעשה עבירה חמורה מזו אינו מתכפר בעונש המפורש בקלה ממנה עכ\"ל וילה\"ק א\"כ מאי קא מהדר רבא לאביי במס' תמורה דף ט' ע\"א אין עונשין מה\"ד איך אפשר לומר דטוב בטוב אין די בכפרה זו הא טוב קודש ברע חולין די לו כפרה במלקות וכ\"ש טוב בטוב וכן נמי קשה על סוגי' דסנהדרין איך קאמר א\"ע מה\"ד הא ודאי לא יהי' חמור מבתו בנשואתו שדינו בשריפה ולכך אני אומר דבהא פליגי אביי ורבא אביי ס\"ל כמ\"ש המהרש\"א ולכך ס\"ל בהני תרתי דאינו אלא גילוי מלתא בעלמא ורבא ס\"ל אע\"ג דלא שייך סברת מהרש\"א עכ\"ז אין עונשין מה\"ד וכמ\"ש בעל הליכות עולם ובספר ק\"א פ' שמיני ומד\"א פ\"ב חי\"ג דק\"ו הוא הקש שכלי ואולי אחר העיון ימצא פירכא יעויש\"ה לפ\"ז אזלה לה קושי' תוס' דוקא בהנשרפין ובתמורה ס\"ל אביי גילוי מילתא בעלמא משא\"כ גבי אחותו שם גם אביי מודה דאין עונשין מה\"ד כי שם שפיר י\"ל סברת המהרש\"א כיון דחמיר אין די בכפרה.",
            "ועתה אבוא לבאר דעת הרמב\"ם הנה בענין הלימוד מי\"ג מדות כבר כתב בזה די ביאור בעל מגילת אסתר בשרש השני להיות מחסה ומגן בעד הרמב\"ם להנצל מכל ההשגות הרמב\"ן שם ומביא בשם בעל זוהר רקיע שכוונת הרמב\"ם שכל דבר הנלמד מי\"ג מדות הוא מה\"ת ודינו כדין הדברים המפורשים בתורה רק שלא יבואו במנין תרי\"ג מצות ולא קראם דרבנן על היותו סובר כי יש להקל בהם אלא שהם פירשו ולא בא בתורה בפירוש יעוש\"ה באריכות וכן נראה מהה\"מ פ\"א מה\"ל אישות הל' ב' ובפירוש כ' הרמב\"ם כן בעצמו בפי\"ז ממס' כלים משנה י\"ב ומביאו בעל תוס' י\"ט פ\"ז דאהלות משנה ג' וז\"ל וראה זה מצאתי שאמר הרמב\"ם בפי\"ז דכלים משנה י\"ב וזה לשונו בתוספתא כזית מן המת וכעדשה מן השרץ יש בהן שיעור כו' ספקו טמא שכל דבר שעקרו מד\"ת ושעור מד\"ס טמא כו' ולא יטעך אמרו שיעורו מד\"ס עם השרש אשר בידינו שכל השעורים הל\"מ לפי שכל מה שלא התבאר בלשון תורה יקרא מד\"ס ואעפ\"י שהדברים הל\"מ לפי שמאמר מד\"ס יכלול שיהי הדבר קבלת הסופרים כמו הפירושים וההלכות המקובלות מן משה מסיני כו' ועיין עו\"ש ונלענ\"ד להמציא דבר חדש לדעת הרמב\"ם (השומע ישמע והחדל יחדל) אם נמצא שום גילוי מלתא אצל אחד מי\"ג מדות או יוצא מכלל סוג ד\"ס וה\"ז כמו שכתוב מפורש בתורה ולא נחלקו אביי ורבא בזה אלא אביי ס\"ל מדשתק הכתוב מן הבת ומדבר בבת הבת שוב אין זה בכח מדת הק\"ו אלא ה\"ז כאלו התבאר בלשון תורה להדי' דהא וודאי לא יהי' חמיר מבתו בנשואתו שדינו בשריפה וכסברת המהרש\"א ורבא ס\"ל דאין בהקש השכלי לדון שום ק\"ו לענוש בעבורו כאשר בארתי קודש למעלה אלא הך סברה מדשתק הכתוב בבת כו' תועיל עכ\"פ עם הג\"ש להיות דינו כמפורש בתורה ולא יקרא עוד ד\"ס ויוצא מן הכלל דבר הנלמד מי\"ג מדות והן הן הדברים הניקני' באמירה נעימה בהרמב\"ם בספר המצות ל\"ת סי' של\"ו הזהרנו מגלות ערות הבת עצמה לא התבאר בפירוש בתורה ולא בא בכתוב ערות בתך לא תגלה ואמנם מה שהזכיר בת הבן או בת הבת תקח מן הראי' עיקר אסורא מדרשא אתי' כו' אתי' הנה הנה אתי' זמה זמה כו' ולשון הגמרא דכריתות אל תהי' ג\"ש קלה בעיניך שהרי בתו אחד מגופי תורה ולא למדה הכתוב אלא מג\"ש אתי' הנה כו' והבן אמרם לא למדה התורה ולא אמר לא למדוה כי אלו הדברים כלם קבלה מהנביא ע\"ה ואמנם שתק הכתוב מלזכרה להיות אפשר להתלמד בג\"ש וזהו ענין אמרם לא למדה הכתוב אלא מג\"ש והבן אמרם מגופי תורה עכ\"ל הוא הדבר אשר דברתי גם רבא ס\"ל ההיא סברה מדשתיק הכתוב מן הבת ואהני לה לג\"ש דלהוי כמפורש להדי' בתורה ואינו עוד תחת סוג הנלמ' מי\"ג מדו' וזהו שדקדק הרמב\"ם שתק הכתו' מלזכר' להיות אפשר להתלמד בג\"ש כו' י\"ל בג\"ש לבדה זולת הסבר' זו דשתק הכתוב מן הבת אינו בכלל למדה הכתוב אלא הל\"ל למדוה כמו\"ש הרמב\"ם לעיל ויהי' תחת המדה מן המדות והיינו שכתב עוד שם וזהו ענין אמרם לא למדה הכתוב אלא מג\"ש ר\"ל הכתוב בעצמו מדשתיק מן הבת בזה למד אותנו ללמוד הג\"ש וה\"ז כאלו כתוב מפורש בתורה והיינו דסיים הבן אמרם מגופי תורה כלומר ממנין תרי\"ג מצות והדברים נכונים לענ\"ד וכן יש לבאר כל המימרות שם במס' כריתות דף ה' ע\"א אל תהי' ג\"ש קלה בעיניך כו' וכדבעינן למימר קמן אי\"ה בס\"ד וכן נראה מספר החינוך להרא\"ה פ' אחרי סי' קצ\"ה וז\"ל שלא לגלות ערות הבת ולא נתבארה בלשון התורה כו' לפי שאין צורך בו דכיון שאסרה התורה בת הבן ובת הבת שהן רחוקות ממנו אצ\"ל שהיא אסורה דק\"ו הוא ועוד למדוה ז\"ל בג\"ש דאי מק\"ו גרידא הוה ילפינן לה לא הי' אדם נידון עלי' דהמ\"ל אין עונשין מה\"ד עכ\"ל כל המעיין בצדק עפעפיו יבחנו דהרא\"ה י\"ל ס\"ל דגם רבא אית לי סברת אביי מדשתק הכתוב מן הבת אלא שאיננה מספקת לענוש כ\"א בצירוף ג\"ש וכן נראה מיתר דבריו שהאריך שם ומביא דברי הרמב\"ם מספר המצות הנ\"ל וכתב עליו וז\"ל והביא לרב ז\"ל לכתוב דבר זה העיקר הקבוע לו שאין בחשבון תרי\"ג מצות אלא מה שמפורש בכתוב או מה שיאמרו ז\"ל עליו בפירוש שהוא מן התורה אבל לא כל מה שנלמד בי\"ג מדות עכ\"ל כיון למה שכתבתי שהסברה והג\"ש יחדו המתיקו סוד ה' ליראיו להיות בכלל המפורש בתורה ולא תחת הסוג שלש עשרה מדת האמורות.",
            "והיינו שכ' הרמב\"ם פ\"ב מהל' א\"ב הלכה וי\"ו הבא על אשה דרך זנות והוליד ממנה בת אותה הבת ערוה עליו משום בתו ואעפ\"י שלא נאמר בתורה ערות בתך לא תגלה מאחר שאסר בת הבת שתק מן הבת ואסורה מן התורה ואינו מד\"ס עכ\"ל לא דס\"ל הרמב\"ם כאביי אלא גם רבא ס\"ל הך סברה מועלת להצטרפה לג\"ש להיות ככתובה ומסורה בתורה דמי גם מ\"ש הה\"מ שם שהיא קרובה לו מחמת בתו והוא כמ\"ש רש\"י אליבא דאביי סנהדרין דף ע\"ז ע\"א ד\"ה גילוי מילתא כו' גם רבא ס\"ל ההיא סברא אלא מכח הך סברה לבדה אינו ככתוב בתורה דמי זולת בצרוף הג\"ש.",
            "היוצא מזה אם יש לנו איזהו צירוף עם אחד מי\"ג מדות אז הוא כמבואר ומפורש בתורה זהו נלענ\"ד סברת הה\"מ הנה הרמב\"ם כ' פ\"ב מהל' מ\"א הל' א' וכ\"ש שאר בהמה טמאה וחי' שאין בה סי' כלל שאיסור אכילתה בל\"ת יתר על עשה כו' וכ' הה\"מ שאין לתמוה כו' ממ\"ש אין מזהירין מה\"ד ק\"ו לפי שאלו כבר נאסרת בלאו הבא מכלל עשה מה\"ת בבאור וכיון שכן אפשר ללאו שלהן לבא בק\"ו עכ\"ל וכ' עליו המשנה למלך וז\"ל ודע שראיתי במנין המצות ל\"ת סי' קפ\"ב שכתב דמה שלוקה על אכילת בהמה שיש לה שני סימני טומאה אף שהוא מק\"ו משום דק\"ו זה גילוי מילתא בעלמא דומי' דבתו מאנוסתו וזה סותר דברי הה\"מ הללו מדאיצטיך להאי טעמא עכ\"ל ונלענ\"ד מ\"ש הרמב\"ם דומי' דבתו מאנוסתו ר\"ל כמו בתו מאנוסתו דבצירוף הסברה עם הג\"ש ה\"ז כמפורש בתורה ה\"ה נמי בצירוף לאו הבא מכלל עשה עם הק\"ו ה\"ז יצא מכלל דבר הנלמד מי\"ג מדות ואין כאן סתירה כלל.",
            "וזה נמי כוונת הרמב\"ם בפ\"ט מהל' מ\"א הל' ב' לא שתק הכתוב מלאסור אכילה אלא מפני שאסור הבישול כלומר אפי' בשולו אסור ואצ\"ל אכילתה כמו ששתק מלאסור הבת מאחר שאסר בת הבת עכ\"ל ר\"ל כיון דאית לן קרא יתירא לא תבשל אוקמינן אאכילה וה\"ז כמו בת הבת והוי כאלו כתוב מפורש בתורה וכמבואר שם בלח\"מ יעוי\"ש ואין אנו צ\"ל בשום מקום דהרמב\"ם ס\"ל כאביי נגד הכלל הלכה כרבא חוץ מיע\"ל קג\"ם אלא גם רבא ס\"ל הך גילוי מילתא עם הג\"ש צדקו יחדו לצאת מסוג הנדרש מי\"ג מדות והרי הוא כמבואר בתורה בפירוש."
        ],
        [
            "ועל אשר הקשיתי סי' ס\"ז ל\"ז ע\"ב על הרמב\"ם פ\"ז מהל' ס\"ת ה\"א שכתב מ\"ע על כל איש ואיש מישראל לכתוב ס\"ת לעצמו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו לפי שאין כותבין את התורה פרשיות וכ' הב\"י בי\"ד סי' ע\"ר פי' כיון דקיימ\"ל דאין כותבין את התורה פרשיות דהתורה חתומה נתנה ע\"כ לא קאמר שיכתבו שירת האזינו לבדה אלה היינו לומר שיכתבו כל התורה עד שירה האזינו וכ\"כ הב\"ח יעויי\"ש והנה לולי דברי הרמב\"ם הייתי אומר מה דאז\"ל בנהדרין דף כ\"א ע\"ב מצוה לכתוב ס\"ת שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה ר\"ל כך היתה קבלה בידם לכתוב התורה שיש בה שירה זו או שיכתוב התורה עד שירת האזינו אבל לפמ\"ש הרמב\"ם הוכיחו רז\"ל הדברים משום דהתורה חתומה נתנה והקשיתי לשאול מנא להו זה דלמא כך היתה מצות הש\"י שיכתוב כל איש לישראל לעצמו שירת האזינו לבדה כמו פרשיות תפילין ומזוזה ע\"ז כתב רומכ\"ת לא ידענא מאי קא קשיא לי' הלא מבואר במקומו גיטין דף ס' דליכא אסורא לכתוב פרשיות רק בכתיבה להתלמד מתוכן וכעין זה כתיבת פ' האזינו דכתיב בה ולמדה את בני ישראל כו' ואני מקוצר רוח חכמה לא ירדתי לסוף דעתו בזה וכי לא נוכל לומר לומר שהיתה מצותו יתב' לכתוב שירה זו וללמדה כל הימים וכן נראה לכאורה לס\"ד דהש\"ס במס' נדרים ל\"ח ע\"א טרם דמסיק לפלפולא בעלמא ועלינו לקיים מצוה לחובה כמו תפילין ומזוזה ועוד תמהתי א\"כ למ\"ד מגלה מגלה נתנה וכן נראה דעת הרי\"ף ז\"ל כמ\"ש הרא\"ש אין מ\"ע לכתוב ס\"ת זולת השירה לבדה ודברים הללו צל\"ע לענ\"ד.",
            "ומה שתמה הגאון בעל ש\"א סי' ל\"ד ועל דברי הרמב\"ם האלה כתבתי בס\"ד ישוב נכון לעיל סימן ס\"ז.",
            "והנה ידידי החכם השלם הרב החריף המופלג בתורה מוה' איסרל ליסא כאשר ראה מכתבי והוסיף מדעתו להקשות לפי הוכחת הרמב\"ם ועתה כתבו על כל התורה נאמר משום דקיימ\"ל אין כותבין פרשיות כי התורה חתומה נתנה א\"כ רבא דקאמר במס' סנהדרין כ\"א ע\"ב אע\"פ שהניחו לו אבותיו לאדם ס\"ת מצוה לכתוב משלו שנאמר ועתה כתבו לכם ע\"כ גם רבא ס\"ל התורה חתומה נתנה ותימה הא רבא בעצמו כללא כייל בהחולץ ובכמה דוכתי דהלכה כר\"ל בשלשה מקומות לבד ותו לא ובדבר הזה פליגי ר\"י ור\"ל במס' גיטין דף ס' ע\"א ור\"י ס\"ל מגלה מגלה נתנה והשבתי לו דרבא לא קאמר כלל זה אלא אם פליגי ר\"י ור\"ל מדעת עצמם אבל במקום דאמרו בשם אחרים איכא עוד דקיימא רבא בשיטתי' דר\"ל כמ\"ש תוס' בכמה מקומות ה\"ה נמי להיפך אם אמר ר\"י משמי' דאחרים כמו הכא דקאמר משמי' דר' בנאה תורה מגלה נתנה אפשר דלא ס\"ל רבא דקיימ\"ל כר\"י נגד ר\"ל ואם לא אמצא סתירה בשום מקום נלענ\"ד נכון לתרץ חומר הקושי' ואמרתי עוד אופן אחר בזה ולא אוכל כעת להאריך כי לבי נמלא עצבון רוח ויגון וה' ברחמיו ממעון קדשו הוא יצק עלי רוח נחמה וינחמני עם אבלי ציון דברי ידידו השש בכבודו ושמח בתורתו ה\"ק אלעזר פלעקלס."
        ],
        [
            "ב\"ה עש\"ק ז' א\"ש תקס\"ה פראג. צלותי דר' אלעזר שתשכן בפורינו אהבת שלום עד אין קץ לכבוד אהובי ידיד נפשי חתני הרב המאוה\"ג החריף ובקי מוה' איצק נר\"ו אב\"ד בק\"ק ברעזניץ והגליל יע\"א.",
            "הנה כו' בעסק מלאכת צוקר רבים מגדולי האחרונים דברו בזה לפי המדומה ולא ידעו בעשייתו מאומה ולכך נשאר הדבר במבוכה וגדלה המהומה הגאון בעל ט\"ז (בא\"ח סי' תס\"ז ס\"ק ח') הי' ערוך לפניו מה שקורין הוט צוקר אין בו בישול כלל וחשב בדעתו שהוא גדל על האילן כמות שהוא כצלמו וכדמותו כמו שמביאין אותו כמין כובע רחב למטה וקצר ומשוכע למעלה וכן נראה מלשונו לכל הישר הולך ומבין בטיב לשון הקודש שכ' וז\"ל ולא נעשה בו שום בישול אלא כתולדתו מביאין אותו עכ\"ל אני ראיתי מלאכת הצוקר וכל עסקיו שנה שנה קרוב לעשרים שנים רצופים כאשר נעשה בפאברי\"ק בעיר קעניג\"ס זא\"הל וראיתי שאי אפשר לעשותו כ\"א דרך בישול מפרי\"ן צוקר ויש קורין אותו פוד\"ר צוקר (ואפילו הפוד\"ר עצמו אחר שלקחוהו מן הקנים במקום שגדלים מבשלין אותו וכבר תמה מ\"ו הגאון המנוח בס' נ\"ב חלק א\"ח סי' כ\"ג איך לא חששו אולי בשעת הבישול ע\"י אינו יהודי נעשה בו איזה חימוץ כי אין מביאין משם שום הכשר עיי\"ש) ובדפוס היו עושין ועגול הוא רחב למטה ומתקצר והולך למעלה (ובעיר ברלין לא הי' עושין של פסח עגול כ\"א בעל שלוש קצוות וזהו סימן מובהק וקשה לזייף ול\"ח לאחלופי) ואין בהוט צוקר חשש תערובות כלל וכן פסקו רוב פוסקי' הראשוני' (ועיין במג\"א שם סק\"ט ובא\"ר ס\"ק י\"ב בשם הגאון מלבושי י\"ט) זולת קפידא אחת מצאה מקום האומנים בשעה שעוסקין במלאכתן טובליך פתיהן בבשולו בעודנו רותח וכן בעיני ראיתי ויש לחוש שנשארו פרורין וחוזר וניעור בפסח דבר זה אמרתי כי הוינא טלי' ואשתכח לסבי כוותי כי ה' אנה לידי חבור נפלא מאיש האלדים קדוש ס' ברכי יוסף וכ' וז\"ל בויניציאה ובמצרים העידו שאין בצוקר תערובות קמח כלל אך נודע כי האומני' טובלין פתם ביערת דבש והוא רותח כו' ומיני בלילות שעושין מצוקר אסור אפי' להשהותן כו' עיי\"ש ולכך נוהגין פת פראג כל יראי ה' שמשימין אותו במקום מיוחד ואין סוחרין ואין מוכרין אף לאינו יהודי כל ימי החג.",
            "יש מקומות נוהגין היתר אם בחוה\"מ הוא היריד ומשתכרין הרבה למכור לא\"י הוט צוקר כמבואר בפרי מגדים בחלק ט\"ז גם הוא בעצמו סיים וכתב במקום שנהגו איסור אין לנהוג היתר בפניהם גם את זה אודיע למעלתו כשהיו עושין הצוקר לשם חג בפאברי\"ק הנ\"ל הי' מוחה מ\"ו הגאון המנוח נ\"ע שבל יקחו צבע אינד\"ך למלאכת צוקר (כי דרכם ליקח אותו לשל כל השנה) אף שאינו אלא צבע בעלמא ואמר שיש קבלה בידו שיש בו חשש חמץ.",
            "וידע חתני הרב נר\"ו קאנד\"ל צוקר חמץ גמור הוא וצריך למכרו לא\"י קודם החג אבל לא כמ\"ש הגאון בעל ט\"ז משום שמבשלין צוקר לבן ביורות חמוצות והוא נתאדם כו' דהוי נ\"ט בר נ\"ט וסתם כלים אינם ב\"י גם מדבריו נראה שלא ראה קאנדי\"ל צוקר לבן מימיו אלא צוקר קאנדי\"ל עושין בכלי שהוא בדופניו מלא נקבים ומאותן נקבים נמשכו חוטי הפשתן או קנבוס כמון מעשה אורג והצירו\"פ הנוטף נאחז בחוטים האלה והנקבים נסתמו בבצק וגם החוטים נמשחים בבלק רך למען אשר ידבקו הטיב הנטיפות ואין חילוק בין לבן לאדום אלא הלבן מצורף יותר והאדום אינו מזוקק ממראה הצירו\"פ לכן כל שלא נעשה לשם פסח חמץ גמור וצריך למכרו קודם פסח, והנה מלאכת הצירו\"פ של כל השנה היא מהפסולות הנשאר אחר בישול הוט צוקר גם ממה שנשפך על הארץ בעשיית הצוקר ומכבדין את הבית עם אשפה שבבית מאלה מצרפים הצירו\"ף והנה מלבד שהחדר בחזקת חמץ שאוכלין בו כל השנה גם האומנים טובלים פתם כמ\"ש למעלה גם שמעתי מן הבקיאים במלאאכת העבודה זאת אם אין המראה אדומה כ\"כ שופכי' שכר שעורים לתוכו ואם הוא צלול ואינו מתעבה קצת כמשפט מערבים בו קמח עכ\"ז פה פראג לא החמירו בו כ\"א לסגור בחדר מיוחד עד אחר החג והיא נפלאת בעיני.",
            "מה שקורין צקאריע קפע הנה בהיות מ\"ו הגאון המנוח נ\"ע בחיים חיותו עמנו לא רצה להתירו אף אם נעשה בהכשר לשם פסח כי יש בו הרבה חששות ואחרי אשר לקח אותו האלדים התאספו הרבנים ב\"ד מו\"ש והתירו מה שנעשה לשם פסח בשמירה מעולה ולא היתה אז דעתי מסכמת עמהם כאשר כתבתי בס\"ד בסי' קצ\"ז וחברי רבו והתירו ונעשה פה בהכשר כל שנה ושנה וכל א' מחותם בחותם ב\"ד מו\"ש מה שקורין מושקי\"ט נו\"ס יש בו חשש חמץ גמור כי דרכו להיות מלא נקבים וחלילים וסותמין בבצק והיא דבר ידוע לרבים גם בעיני ראיתי כן מושקי\"ט בלי\"ט מוכרין קודם פסח כי שורין אותו במי שעורין וכן נוהגין פה פראג ואין לשנות אלו מיני בשמים שאוכלין במדינת פיהם פלפל זנגבול קנה בשם צימונ\"ד בשם חדש וכו'. הק' אלעזר."
        ],
        [
            "ב\"ה ג\"ט תקמא\"ל לידידי הרבני המופלג בתורה מוה' איצק ברד\"צ נ\"י בק\"ק קרעמזיר, אחר דש\"ה כו' הנה ידעתי כי חדי נפשי' בדברי פלפול אמינא לי' מלתא מה שדרשתי בשבת שובה העבר והוא.",
            "אי אמרינן בדבר שכולה לכהנים כמו חטאת כיון דקני' לכפרה כדידי' דמי.",
            "לכאורה דבר זה תלי' בפלוגתא דאמוראי ר\"ה ור\"נ וסיעתי' (חולין מ' ע\"ב עייש\"ה בסוגיא) אבל אחר העיון נלע\"ד קושטא דמלתא כלהו אמוראי ס\"ל דלא אמרינן כיון דקני' לכפרה כדידי' דמי' כאשר אבאר כי ז\"ל הרמב\"ם פ\"ד מהלכות שגגות הל' א' העושה עבירות הרבה בהעלם אחד חייב חטאת על כל אחת ואחת כו' והוא שהיו אסורין כלן באין כאחת או איסור מוסיף או איסור כולל כיצד השוחט בהמת קדשים חוץ לעזרה בשבת לע\"א חייב שלש חטאית משום שוחט קדשים בחוץ ומשום מחלל שבת ומשום ע\"א שהרי שלשת האיסורי' באין כאחת בד\"א באומר בגמר זביחה הוא עובד אותו אבל אם לא היתה כוונתו לכך משישחוט מעט לשם ע\"א נאסר ואינו חייב משום שחוטי חוץ עד שישחוט שנים או רוב שנים ונמצא כשגמר השחיטה שחט בהמה האסורה לקרבן שאינו חייב עליה משום שוחט חוץ כמו שבארנו היתה חטאת עוף והי' חצי קנה שלה פגום והוסיף בה כל שהו בשבת לשם ע\"א חייב שלשה חטאות שהרי שלשת האיסורין באין כאחד עכ\"ל וכ' בעל לח\"מ וז\"ל ואע\"ג דרבינו ז\"ל פסק בהלכות ע\"א פ\"ח כר\"נ דאמר בפ\"ב דחולין דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו של חטאת דבר שלו מקרי דכיון דקני' לכפרה כדידי' דמי' וכדאמרו שם עכ\"ל הנה לכאורה נעלם ממנו דברי הרמב\"ם פ\"ד מהל' אסורי מזבח הל' ה' הקצה של חברו או שהקצה שלו אחר שהקדישו ה\"ז מותר שאין אדם מקצה הדבר שאינו שלו עכ\"ל ואי ס\"ד כדברי הלח\"מ דהרמב\"ם ס\"ל כיון דקני' לכפרה כדידי' דמי' ואיך סיים הרמב\"ם פאין אדם מקצה דבר שאינו שלו הא דבר שלו מקרי וצל\"ע.",
            "ואשר אחזה לתרץ קושיתו אחרי שהרמב\"ם ס\"ל כר\"נ דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ל\"ל להרמב\"ם לאוקי באומר בגמר זביחה הוא עובדה או בחצי קנה פגום כקושית התלמודא (שם מ\"א ע\"א) נלענ\"ד דגם הרמב\"ם הרגיש בקושי' תוס' שם ד\"ה כיון דקני' כו' ל\"ל להש\"ס (זבחים קי\"ד ע\"א) לאוקי בקדשים קלים ואליבא דריה\"ג ולא מוקי בפשיטות כרבנן ואף בחטאת והטעם כיון דקני' לכפרה כדידי' דמי' ומה שתירצו בתוס' דסוגי' דהתם קאי אליבא דר\"ה דלא ס\"ל הך סברא כיון דקני' לכפרה כו' לא שמיע לי' ולא סבירא לי' להרמב\"ם לומר דסתם גמרא התם קאי אליבא דר\"א דאנן קיימ\"ל כר\"נ וסיעתי' וס\"ל להרמב\"ם לפי המסקנה דקיימ\"ל דאף ר\"נ ס\"ל דכותי וישראל מומר אוסר דבר שאינו שלו אלא בישראל פליג עלי' דר\"ה ואומר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו דודאי לצעורי קא מכוין ואין דעתו לע\"א (וכן פסק הרמב\"ם להדי' פ\"ב מהל' שחיטה הל' כ\"א ועיי\"ש בלח\"מ ומה שסתם וכ' פ\"ח מהל' ע\"א הל' א' אם שחט בהמת חברו לע\"א לא נאסרה שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולא חילק בין ישראל לנכרי סמך עצמו על הל' שחיטה כי שם ביתו כמבואר בכ\"מ וח\"מ שם) שוב ל\"צ למימר כיון דקני' לכפרה כדידי' דמי' אלא הברייתא דשלש חטאות לא משכחת אליבא דכולהו אמוראי אלא או בחצי קנה פגום או באומר בגמר זביחה הוא עובדה דאלת\"ה שלש חטאות היכא משכחת אי לצעורי קא מכוין ולא היתה דעתו לע\"א ליכא חטאת על ע\"א ובצרי לי' חדא אי לעובדה קא מכוין בצרי לי' חטאת משחוטי חוץ אע\"כ או באומר בגמר זביחה הוא עובדה או בחצי קנה פגום והוא אומר שדעתו היתה לע\"א ובאין שלש חטאת כאחת ואין להקשות למה מחייבין וממשכנין אותו דקיימ\"ל חייבי חטאות אין ממשכנין אותו אלא הוא בא לב\"ד ושואל דלהוי לי' כפרה כמה חטאות הוא מחויב וכי שייך לומר בזה לצעורי קא מכוין (ועיין כרתי ופלתי סי' ד' ס\"ק ג') וא\"כ יפה פסק הרמב\"ם בחצי קנה פגום או אומר בגמר זביחה הוא עובדה חייב שלש חטאות אף דס\"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וס\"ל נמי דלא אמרינן כוון דקני' לכפרה כדידי' דמי כמסקנא דחולין וכסתם גמר' דזבחים ואפשר גם מ\"ש תוס' דסוגיא דזבחים קאי אליבא דר\"ה לא כ\"כ אלא לה\"א דלא אסיק אדעתי' לחלק ולומר דישראל לצעורי קא מכוין אבל לפי קושטא דמלתא דסוגיא דזבחים ככולהו אמוראי ולית מאן דס\"ל כיון דקני' לכפרה כדידי' דמי דוק בזה ותשכח כי דברי נכוני'."
        ],
        [
            "לשון הרמב\"ם פ\"ד מהל' אסורי מזבח הל' ה' והל' ו' הרובע והנרבע בין שהיתה בהמת שלו כו' ה\"ז אסורה למזבח אבל המוקצה אם היא שלו והוקצה קודם שיקדיש נפסל הקצה של חברו או שהקצה שלו אחר שהקדישו ה\"ז מותר שאין אדם מקצה דבר שאינו שלו הנעבד בין שעבד שלו בין של חברו בין באונס בין בזדון בין בשגגה בין לפני הקדש בין לאחר הקדש ה\"ז אסור וכ' הראב\"ד בין שעבד שלו בין שעבד של חברו אמר אברהם במס' ע\"א אוקמי' של חברו בשעשה בה מעשה עכ\"ל והאריך בעל לח\"מ וסיים וכתב וז\"ל גם מ\"ש דאפי' לאחר הקדש אסור סוגיא דפ' פרת חטאת (זבחים קי\"ד ע\"א) הוי תיובתא דשם אמרו על המתני' דהרובע והנרבע המוקצה והנעבד בשלמא רובע משכחת לה דאקדשינהו מעיקרא והדר רבעו אלא מוקצה ונעבד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו כו' וא\"כ משמע בההיא סוגיא דכי היכי דבמוקצה יש חילוק בין קודם הקדש לאחר הקדש ה\"נ בנעבד ורבינו ז\"ל שחילק ביניהם הוא דלא כסוגית הגמרא ואפי' נאמר דרבינו ז\"ל איירי בעשה מעשה וכדברי הר\"א ז\"ל אין לו לחלק בין מוקצה לנעבד בכך דודאי או עשה מעשה אפי' במוקצה לאחר שהקדיש אסור ומיהו לזה י\"ל דרבינו ז\"ל אזיל לטעמי' דאין איסור מוקצה בלא מעשה כמ\"ש לעיל (הל' ד') שיגזזו בו וכיון דאמרו בגמרא דאין איסור מוקצה לאחר הקדש א\"כ משמע דלא מהני איסור מעשה והשתא ניחא קושי' אחריתא דמאי הוצרך לאוקמי מתני' כריה\"ג ובקדשים קלים לוקמא אפי' כרבנן ואיירי דעביד מעשה ולכך אפילו אקדשינהו מעיקרא חייל איסור מוקצה ונעבד ועם מ\"ש ניחא כיון דלאסור מוקצה לא מהני מעשה וכמ\"ש א\"כ לא מצי לשנויי גמרא הכי משום דמוקצה וקושיא זו איתא ג\"כ להר\"א ז\"ל דסובר בשעשה מעשה סגי אמאי לא שני גמרא בכה\"ג וכדכתיבנא ונימא דבין למוקצה ובין לנעבד מהני מעשה לאסור אחר הקדש דלדידי' כל מוקצה אסור בלא מעשה בגופו כמו שהשיג על רבינו ז\"ל וא\"כ נוכל לומר דהיכא דהקדיש ועשה מעשה בגופו מהני לאסור כיון שהוא מעשה גמור ובשלמא רבינו ז\"ל אזיל לטעמי' כדכתיבנא דאית לי' דאין מוקצה בלא מעשה בגופו ומ\"מ קאמר הגמרא דלא מהני באיסור מוקצה מעשה אחר הקדש אבל הר\"א ז\"ל אין לומר כן עכ\"ל ומה שרצה לתרץ שם דעת הראב\"ד וכ' וז\"ל דאפי' בנעבד לא משמע לי' לגמרא לאסור במעשה אחר הקדש אע\"ג דבשל חברו מהני מעשה לאסור בשל הקדש שהוא של גבוה לא מהני עכ\"ל דבריו צל\"ע א\"כ ק' מאי פריך הגמר' (חולין מ' ע\"א) מברייתא השוחט חטאת בשבת בחוץ לע\"א הא ר\"ה בהמת חברו קאמר אבל חטאת שהיא של גבוה לא ועו\"ק דהא דבשל חברו מהני מעשה הוא מכלים דאחז (ע\"א נ\"ד ע\"ב) והתם של גבוה.",
            "לכך אני אומר לתרץ קושי' הלח\"מ על הראב\"ד באופן אחר עפ\"י מה דפריך הש\"ס (ב\"ק ע\"א ע\"ב) ור\"מ אמאי מחייב שוחט לאחרים כיון דשחט בה פורתא אסרה ועיין רש\"י אידך אסירי הנאה הוא ולא דמרי קא טבח (ולאו דידי' קא טבח) אמר רבא באומר בגמר זביחה הוא עובדה וכתבו תוס' בד\"ה אסורי הנאה וא\"ת ל\"ל טעמא דלאו דמרי קשחיט ת\"ל דאין זה טביחה דמחתך בעפר בעלמא הוה כדאמרינן בהשוחט גבי השוחט חטאת בשבת בחוץ לע\"א חייב שלשה חטאת ופריך אשחוטי חוץ לא לחייב מחתך בעפר כו' וי\"ל דהתם נמי לא פריך אלא משום דבעי ראוי לפתח אוהל מועד וכיון שנאסרה בשחיטה סולה תו לא חזי לפתח א\"מ עכ\"ל אמנם מדברי רש\"י נראה דלא הוה שחיטה כלל דהוה כאלו השליכה לאור קודם שחיטה וכ\"כ הת\"ח לכך נקט הש\"ס לאו דמרי ולאו דידי קא טבח כלומר דלא קטבח ולא מידי וכמחתך בעפר בעלמא דמי עייש\"ה וכן נראה מפירש\"י (חולין מ' ע\"ב) בר\"ה מחתך בעפר כו' אבל הכא דסי' השני לא אישתחט כלל דחיתוך עפרא בעלמא הוא קמא נמי לאו שם שחיטה עלי' עכ\"ל לפ\"ז ילה\"ק ל\"ל למילף מוקצה ונעבד דפטור אשחוטי חוץ מלפני ה' (עיי\"ש זבחים קי\"ד ע\"א) תיפוק לי' גבי שחוטי חוץ כתיב אשר ישחט והאי לא אישתחיט כלל דמחתך בעפר (וכעין זה הקשה במשמרת הבית על ב\"ה עייש\"ה סוף שער א') ונראה ודאי אי להדיוט ג\"כ אסור שפיר הוי מחתך בעפר ולא מקרי שחיטה כלל אבל אי להדיוט מותר לא שייך לומר דהוי מחתך בעפר כיון דעכ\"פ אקרי שחיטה לגבי הדיוט לכן מוקצה ונעבד דאסורי' רק דאינו ראוי לבא אל א\"מ אבל אם נפסל ע\"י שחיטה במעשה דאסור אף להדיוט לר\"ה לדידי' שפיר פריך התלמודא דמחתך בעפר ומעתה נסתרה קושי' הלח\"מ דלוקי שם בזבחים דמשכחת מוקצה ונעבד אף אחר שהקדישו ע\"י מעשה ילפינן (בע\"א נ\"ד ע\"ב) מכלים דאחז ורש\"י לשטתי' ס\"ל דמכלים דאחז מוכח דאף להדיוט אסור עיי\"ש ד\"ה איתסרו להו כו' וכ\"כ רש\"י (חולין מ\"א ע\"א) וא\"כ כגון דא ל\"צ למילף מלפני משכן ה' ולא מאל פתח א\"מ וגו' כי לא אישתחיט כלל ולא קרינן בי' אשר ישחט ומחתך בעפר בעלמא הוה ע\"כ צריך לתרץ בקדשי' קלים ואליבא דריה\"ג ואיירי בלא מעשה ומותר להדיוט אף בדידי' כדתנן (תמורה כ\"ח ע\"א) זה וזה מותר באכילה וכ\"כ רש\"י (חולין שם שם) אמור מעתה דהראב\"ד ורש\"י בחדא שיטה שיטו ודוק את זה כתבתי בילדותי בק\"ק ג\"ט בין כסא לעשור תקמא\"ל והארכתי עוד שם בס\"ד ותמצאנו בדרשות לשבת שובה. הק' אלעזר פלעקלס"
        ],
        [
            "ברכות שמים מעל לידידי וחביבי מחות' הרב המאוה\"ג המופלג זקן ונשוא פנים שפתותיו שושנים מוה' מיכאל בכרך נ\"י ראב\"ד בק\"ק פראג.",
            "מגלתו עפה וארוכה קבלתי ולא אוכל לעיין כעת כי רבו טרדותי למעלה ראש אבל הדבר פשוט בעיני להתיר בזה כדעת הטור שכתב להדי' אבל אחר שלא ראה הטביעה נאמן בטב\"ע אפי' לא ראהו מיד ואפי' בלא סימנים וכן העתיקו בעל הלבוש בש\"ע שלו סי' י\"ז סעיף ל\"ג לפסק הלכה ואפי' לכמה גדולים בתשובותיה' שמשיאים את הרא\"ש לכוונה אחרת ואומרי' דמי שלא ראה הטביעה נאמן שאינו אומר בדדמי אבל לאלתר בעינן דאל\"כ עדיין איכא חשש דאומר בדדמי (ונלע\"ד מה שסיים הרא\"ש ואין מדקדקין אחריו מורה כדעת הטור כוונתו שא\"צ לשאלו אם ראהו בשעתי' וגם א\"צ לשאל ולחקר על הסימנים וידעתי שיש לדחות דכוונתו על הסימנים לחוד) עכ\"ז יש להתיר בנדון דידן דאיכא כמה וכמה עדים ובפי' כ' הרא\"ש דלא אמרינן בדדמי בשני עדים אפילו לאותן תשובת דס\"ל דלכך בעינן לאלתר דלאח\"ז חיישינן שנשתנה צורת המת ונראה כזה ובזה אין חילוק בין עד אחד לרבים לכלם נדמה להם כזה עכ\"פ יש להצטרף הסימן החסרון שני שינים הסמוכים כי אחרי שצמצמו המקום הוה כסי' מובהק וגם הסי' קנעפ\"ל בתוך ידו הימנית הוי כנקב בצד אות פלוני ואפי' אם נאמר דשני סימנים אלו אף שצמצמו מקומם לא היו אלא סימנים אמצעים כבר כתבו ששני סימנים אמצעים הוו כסימן מובהק ועיין ב\"ש ס\"ק ע\"א וע\"ג גם יש להצטרף סימני הבגדים לא מיבעי' לדעת המקילין דל\"ח לשאלה אלא אפי' לדעת המחמירין ואומרים דחיישינן לשאלה ולחליפי' ואפ\"ה במיעוט ימים ל\"ח כמבואר בתשובות ב\"ח סי' פ\"ו גם יש לסמוך על מכתב רעציפיסט שמצאו אצלו אחרי שהתנה עמו המשלח שיבוא רעציפיסט בחזרה ואף שגוף הדין אי חזקה שליח עושה שליחותי' פלוגתא בגמר' ופוסקי' אי אמרינן במקום חשש איסור תורה ואפילו לדעת המקילין צריך השליח לידע שבשליחותי' איסור והיתר תלוי וזה לא שייך בנדון דידן מכ\"ש לדעת המשנה למלך מהל' בכורות במקום שתלוי גם ביד אחרים (בעובדא דידי' שאחד שלח שליח להשתתף עם נכרי על בהמה כדי לפוטרה מבכורה) בזה ודאי לא אמרינן חזקה א\"כ גם בנדון דידן שאינו בררו שהמושל יתן לו רעציפיסט אפשר שכמר פייבל ברוך עשה שליח במקומו טרם שבא אל המושל ואותו השליח נטבע מ\"מ חששה רחוקה היא איש עני ורש כמוהו יעשה שליח אחר במקומו ומי פתי יאמין לו על שכר שליחות דרך כלל יש הרבה צדדי' בזה להקל וכבר כתבו הפוסקי' במקום שיש עוד סימני גוף וסימני בגדי' יש לסמוך על ר\"ת ודעמי' ואם נבוא לבנות להתיר על ס\"ס כדרך הספרדיים בתק\"ע יש לומר בנדון שלפנינו כמה ס\"ס אלא שאין לסמוך במקום שיש חזקת איסור כ\"ז נלע\"ד לא להלכה ולא למעשה עד אשר אדבר עם פר\"מ פא\"פ ויעיין עוד בדבר הזה כי כ\"ז כתבתי עפ\"י מושכלות הראשונות ועכ\"פ האשה ובניו יכולין להתאבל ולומר קדיש אם יסכים ידידי הרב בזה נאם הטרוד מאד ודורש שלומו ושלום תורתו כה\"י. הק' אלעזר פלעקלס"
        ],
        [
            "בע\"ה ג\"ט ר\"ח תמוז תקמם\"ל",
            "שלום עד אין חקר לידיד נפשי הרבני המופל' והמופלג בתורה ומושלם במעלות ומדות מוה' גבריאל מורה הוראה בק\"ק דאביטשויא יע\"א.",
            "מה שרצה מעלתו נ\"י להקל בביצה שנתערבה שבטלה ושם בטחונו על ספר מנחת יעקב כלל מ\"ב ס\"ק ב' אהובי ידידי הרבני נר\"ו וערבך ערבא צריך הנה בעל מ\"י שם כתב וז\"ל מהרש\"ל וב\"ח פסקו להחמיר דביצה אינה בטלה בפרט בזה\"ז דאין מוכרין ביצים בלי מנין וכן דעת הש\"ך סי' ק\"י סק\"ט והל\"ח מכריע להקל כדעת הרב בתורת חטאת והט\"ז בסי' ק\"י כ' דיש להקל בהפסד מרובה וכן ראוי לנהוג עכ\"ל ולענ\"ד לא דק כלל המעיין בל\"ח עיניו תחזינה מישרים דלא הקיל אלא אם לפעמים מוכרין באומד ולפעמים במנין וכן נראה מת\"ח שם שאינו מקיל אלא על דרך זה וכן דעתו בהגהות ש\"ע י\"ד סי' ק\"י סעיף א' בהג\"ה וז\"ל וי\"א דכל דבר שבמנין דהיינו שדרכו למנותו תמיד אינו בטל עכ\"ל דקדק לומר למנותו תמיד אבל אם לפעמים מונה ולפעמים אינו מונה יש להקל וכ\"כ הש\"ך לדעת הרמ\"א ומ\"ש הט\"ז ולענין הלכה כיון דמלתא דרבנן היא כדאי הם המתירין לסמוך עליהם במקום הפסד עכ\"ל היינו לסמוך על הפוסקי' המקילין אם לפעמים מוכרין באומד ולפעמים במנין וכמו שסיים הט\"ז וז\"ל וכמ\"ש הרמ\"א דלא מקרי דבר שבמנין רק אם לעולם אין מוכרין אלא במנין עכ\"ל כלומר אם לפעמים מוכרין שלא במנין יש להקל ולא כדעת הסה\"ת וש\"ד ואו\"ה מהרש\"ל וב\"ח ועיין ב\"י סי' פ\"ו ובש\"ך סי' ק\"י שם אבל ביצים בזמנינו שתמיד מוכרין במנין לית מאן דאמר דבטלה וכמ\"ש הט\"ז בעצמו שם והאידנא הוה ביצה דבר שמוכרין תמיד במנין כו' ולא פליגי הט\"ז והש\"ך אלא לענין הדברים שפעמים מוכרין באומד ופעמים במנין אבל ביצים בארצות האל שמוכרין תמיד במנין הט\"ז והש\"ך המה שפה אחת ודברים אחדי' שאינן בטלין ודברי מ\"י בטלים בזה לענ\"ד (שנים רבות אחרי שכתבתי את זה נדפסים פרי מגדי' על י\"ד והשיג ג\"כ על מנחת יעקב כמ\"ש אבל אחרי העיון י\"ל שגם הוא כיון לזה אלא פשט לשונו אינו מדוקדק) אמנם ידידי מעלתו נ\"י כבר הורה להקל אמינא קצת היתר על העבר עפ\"י מה שפירש\"י (זבחים ע\"ב ע\"א) ד\"ה כל שדרכו למנות ואעפ\"י שיש בני אדם שאין מקפידין כ\"כ ומוסיפין יתירה כו' ובד\"ה אלא למ\"ד כו' שאין לך אדם שמוסיף עליהן יתירה כו' עכ\"ל ועתה במדינות האלו שמוסיפין יתירה ללוקח והוה נמי אין דרכו למנות גם יש לצרף דעת המחבר בסי' ק\"י סעיף א' והיא דעת הרמב\"ם כ\"ז כתבתי בחפזי אחרי שהציר בגוים אשר שולח אץ מהומה לביתו וע\"ד המשפט מהמנהיג הקהלה המהולל ליברמן נר\"ו נר\"ו תוך ימי' אחדים אי\"ה בלי נדר אבוא אליהם ואקח מועד ואשפוט מישרים הכ\"ד אוהב נאמן בבריתו הדש\"ת. הק' אלעזר פלעקלס החובק\"ק ג\"ט ואגפי'."
        ],
        [
            "בע\"ה יום ה' ל\"ב למב\"י תקסה\"ל ברעזניץ לאדמ\"ו חמי הרב המאוה\"ג המפורסם עה\"י נ\"י כו' פ\"ה כבוד מוה' אלעזר נ\"י כו'.",
            "טרם כל כו' הנה תמול באה אלי השאלה מק\"ק טשקין בעסק האימפפן באשר המה מיקלי' כי בוא יבא שם הרופא ולא יתעכב יותר מיום אחד ואולי יבוא ביום השבת אם מותר להשיב הבלאטרי\"ן ע\"י אינו יהודי ביום השבת.",
            "והנני אעתיק תשובתי להם ואדמ\"ו יצרף דברי בכור תבונתו הרחב\"ם ואם שגיתי יורני וז\"ל ע\"ד שאלתו בעסק ישיבת הבלאטרין אם מותר להושיבם ע\"י אינו והודי באופן שאי אפשר להקדים קודם שבת באמת הדבר צע\"ג באשר הוא דבר חדש אשר לא הי' לעולמים וכמעט נמצא ענין מתדמה לדמות דבר אל דבר ובפרט להשיב מענה בזמן קצר כאשר יאיץ בי ידידי לכן אכתוב כעת דעתי הקלושה אך לא להלכה ולמעשה עדי אלכה לי אל הגדולי' לשאת ולתת עמהם בענין הזה ואשמע אנה דעתם הרחבה נוטה ודבר מה יראוני והגדתי לכם.",
            "ראשון תחלה נעיין אם יש כאן מלאכה דאורייתא דודאי אין לדמות למפיס מורסא בשבת לעשות לה פה דאדרבה יש לנו לדמות לסיפא דמיתני' דקתני ואם להוציא ממנה לחה פטור ומותר וכ' רש\"י ז\"ל אם להוציא ממנה לחה של עכשיו ואינו חושש אם תחזור ותסתום מיד ומה לו להוציא לחה ומ\"ל להכניס לחה מ\"מ אין כאן משום פתח וליכא בונה וגם מכה בפטיש ליכא ומצד זה אין כאן מלאכה דאורייתא וזה ברור אמנם מצד אחר צ\"ע הלא כ\"ע מודים במקלקל בחבורה באם יש צד תיקן כגון בחובל וצריך לכלבו ודאי חייב מן התורה מצד נטילת נשמה או מצד צובע והכא בנ\"ד ודאי הוא מקלקל ע\"מ לתקן וא\"כ יש לחייבו מן התורה מצד נטילת נשמה או משום צובע.",
            "אבל אחר שאנכי בעיני לא ראיתי מעשה הרפואה הזאת בל אדע אם מוכרח הרופא לעשות החבורה עד כי יוציא דם או עד כי יצרור הדם אדרבה כאשר שמעתי אני א\"צ לעשות רק נקב קטן ופגימה דקה מן הדקה בעור לבד ולא נצרר הדם לגמרי וא\"כ מאחר שעיקר המלאכה היא נטילת נשמה והיינו הדם כי הדם הוא הנפש ואם גם יקרה כי יעשה חבורה המוציא דם הוא דבר שאינו מתכוין וגם פסיק רישא ליכא וא\"כ גם מצד הדין אין כאן איסור תורה עד שיחקר ויברר באיזה אופן יעשה הרופא ואם הוא מההכרח להוציא דם.",
            "ובמה שמסייע ישראל להושיט יד התינוק וכהנה והוא סיוע שיש בו ממש כבר נחלקו בזה הגאונים ה\"ה הט\"ז והש\"ך בנה\"כ להט\"ז המסייע עובר בל\"ת כמו במקיף והניקף ולהש\"ך דוקא במקיף וניקף שהוציא הכתוב בלשון רבים לא תקיפו לרבות המסייע משא\"כ בשאר אסורי תורה דמסייע אינו עובר רק באיסור דרבנן ולשטת הש\"ך יש להסתפק אי דוקא באיסור דבריהם ליכא במסייע ומעתה יש תרי ספיקי בנ\"ד א' אם המלאכה היא אסור תורה ואם הוא איסור תורה ודאי איסור לסייע או מה\"ת להט\"ז או מדבריהם להש\"ך אבל אם הוא איסור דבריהם נשאר בספק אם יש כאן איסור כלל לסייע ומעתה נדבר אם הילדים המה בכלל חולה שיש בו סכנה כי לדעתי הגם כי המה בריאים וחזקים הולכים על משענתם מ\"מ המה תמיד בחזקת חולים לנגע הבלאטרי\"ן באשר אחד מני אלף יוצל מנגע הזאת הגם כי בחלית הבלאטרי\"ן עצמו רובם לחיים מ\"מ הלא גם רוב חולים לחיים ואפ\"ה מחללין שבת אם הוא חולה שיש בו סכנה כי בפקוח נפש אין הולכי' בתר רובא ואף גם זאת באם יתעקש אדם לומר שאין זה בכלל חולה שיש בו סכנה מ\"מ הוא בכלל חולה שאין בו סכנה עתה ויוכל לבוא לידי סכנה לאחר זמן ומותר עכ\"פ לעשות ע\"י אינו יהודי.",
            "ואם יש את נפש אדם לומר כי הדבר אינו נחוץ כ\"כ הלא יוכל להמתין עד אחר שבת והוא חשש רחוק אשר בזמן קרוב כזה יבוא הילד לכלל סכנה לא כן עמדי כי מי יודע יום מחר לשמא מת לא חיישינן ולשמא ימות ודאי חיישינן ומי יודע לשאר העתים והזמנים ומכ\"ש ברפואה הזאת אשר לא כל העתים שוים ולא כל הזמנים מוכשרים לקבל התרופה הזאת וגם לאו בכל יומא מתרחש האימפ\"ף שט\"אף ליד הרופא ואין לאל ידו לעשות ומעתה אומר אני ודאי כל הזריז למהר מעשהו קודם שבת הוא זריז ונשכר באשר הוא יחיש להציל בניו משחת ונשמר מחלול שבת ואל יחוס על הוצאות מרובות לעשות רצון אבינו שבשמים אמנם באם יקר מקרה אשר לא יוכל להקדים הדבר לדעתי הקלושה הוא מותר ומחוייב לבצע מעשהו ע\"י א\"י אפי' בשבת אך יראה שיהי' בלי סיעת ישראל הלא נקל הוא כי יקח הא\"י את הילד על זרועותיו אמנם אם גם זאת בלתי אפשרי בלתי סיעת ישראל אל יהי' גם זאת לו למכשול ולפוקה פן יתמהמה ודם בניו בראשו עד כה דברתי כפי דעתי הקלושה אך חלילה לי לסמוך על דעתי בדבר הגדול הזה עדי אשאל מענה מפי הגדולים להם משפט הבחירה לפניהם אציע דברי בל אסור מכל אשר יורוני.",
            "ועתה אהובי אדמו\"ח הנה הוא האיש אשר אומר עליו כי הוא זה אשר ינהלני דרך אמת ואם שגיתי יורנו ומאד אצפה לרו\"מ תשובתו אחרי כתבי הקרה לפני הרופא מומחה דפה ושאלתיו על מעשה האימפפ\"ן והוא הגיד לי לאמר אשר היא אחת מהלכותי' לבל יעשו נקב עד כי יבוא דם כי אז הדם מבטל כח הטרי' אך להעלות מעט עור העליון ולא נצרר הדם כלל וכלל ומעתה לפי אמתת דבריו אין כאן מלאכה דאוריית' כלל רק מעשה רפואה שהוא אסור משום שחיקת סמני' והוא שבות ואמירה לנכרי שבות והוי שבות דשבות במקום סכנה ולדעתי אין שום פקפוק כלל להתיר בשבת כו'. איצק שפיץ מקעללין."
        ],
        [
            "וזה הדבר אשר השבתי לידיד נפשי חתני הרב המאוה\"ג החריף ובקי מוה' איצק שפיץ אב\"ד בק\"ק ברעזניץ והגליל פראכינא.",
            "אהובי ידידי חתני הרב נ\"י ע\"ד שאלתך בעסק האימפפ\"ן אם בוא יבוא הרופא א\"י בשבת אשר אומן במלאכת הזאת ולא יתמהמה עד אחר השבת מה דינו לא הנחת לי מקום להתגדר בו ויפה דנת ויפה הורית גם ע\"ז פקחת עיניך אם יש כאן חשש איסור תורה הדבר חמור מה שמסייע ישראל בהושיטת יד התינוק ואמרת שדבר זה תלי' בפלוגתא דהט\"ז והש\"ך בנה\"כ י\"ד סי' קצ\"ח הט\"ז מדמה כל אסורי תורה להקפה מה התם אף הניקף חייב משום מסייע ה\"ה כל אסורים שבתורה המסייע חייב והש\"ך השיג עליו ומביא ראי' ממס' שבת צ\"ג ע\"א וביצה כ\"ב ע\"א עיי\"ש והנה הש\"ך לא ראה דברי הט\"ז בא\"ח סי' שכ\"ח סק\"א שהרגיש בסתירות הסוגיות ומחלק בין סיוע בעלמא לסיוע שיש בו ממש ועיין ח\"צ ס\"צ סי' פ\"ב דמהפך בזכותי' דדוד גם הוא לא ראה דברי הט\"ז בא\"ח וכלם יחדו לא ידעו ולא ראו אשר כבר עמד על סתירות הסוגיות הריטב\"א מכות כ\"ב ע\"ב ושאילת הראשונים הוא וז\"ל במסייע ודיה פירש\"י שמזמין לו השערות ואיכא דקשא לי' הא דאמרינן במס' י\"ט לענין מכחל נכרי לישראל בי\"ט וישראל עמיץ ופתך דמסייע אין בו ממש ולא קשיא שאין כל המסייעין שוין דמסייע דהתם אין בו ממש דדרך העין למעמץ ומפתח קצת אבל הכא סיוע גדול הוא כשיזמין לו עצמו בשערו כו' עכ\"ל וכן משמעות לשון הרמ\"א בא\"ח שם סוף סעיף י\"ז בהג\"ה שיש חילוק בין סיוע לסיוע ומה שהשיב עוד הש\"ך שם עיין שו\"ת ח\"צ שם ועיין הריטב\"א שם בשם רבינו מאיר ועיין בהראב\"ד פי\"ב מהל' ע\"א וכ\"ד הרמב\"ם ועיי\"ש בלח\"מ עכ\"ז בדין אשה ששכחה ליטול צפורני' הוריתי פעמי' רבות כדעת הנה\"כ ועיין מג\"א א\"ח ר\"ס ש\"מ ובאלי' רבה שם ועיין פ\"ח א\"ח ר\"ס תס\"ח.",
            "ומ\"ש מעלתך מי יודע יום מחר לשמא מת ל\"ח לשמא ימות חיישינן אהובי חתני הרב נ\"י לא חלקת בין זמן מרובה לזמן מועט ועליך ההשגה אשר השיג הח\"צ בתשובותיו על פסק הרדב\"ז סי' י\"ג במי שהי' חבוש בבית האסורים ונתנו לו רשות לצאת פ\"א בשנה אין חוששין למצוה קלה או חמורה אלא כיון דקיימ\"ל אין מעבירין על המצות המצוה הראשונה שתבא לידו וא\"א לעשותה בבית האסורים יעשנה והשיג עליו הח\"צ מסוגיא דר\"פ ד' אחין דלמא אדמיבם חד מת אידך וקא מבטיל מצות יבמין והתוס' חילקו בין מיתה לזמן מועט דל\"ח לה לאותה דיום כפורים למיתה דזמן מרובה דודאי חיישינן שמא ימות אליבא דכ\"ע א\"כ הי' לו לחלק בין כשהמצוה השני' היא לזמן מרובה לכשניי' לזמן קרוב דהא קיימ\"ל כרבנן דפליגי עלי' דר\"י דאם אף אשה אחרת מתקינן לו וכ\"פ הרמב\"ם מהלכות עיה\"כ וכן כ' התה\"ד סי' ל\"ה שיש להמתין מלברך על הירח עד מש\"ק ול\"ח שמא ימות בזמן מועט כזה עיי\"ש שהאריך.",
            "ולענ\"ד נראה דבר חדש ליום אחד הוי זמן מועט ול\"ח למיתה אבל לשני ימים חיישינן למיתה עפ\"י מה דאית' מ\"ק י\"ח ע\"ב ואלו כותבים במועד קדושי נשים גיטין וכו' וכ' תוס' נראה דכל הני הוו דבר אבד פן ימות הנותן או עדים או ב\"ד או ילכו למדה\"י עכ\"ל וכ\"כ הנ\"י ורי\"ו ועיין ב\"י א\"ח סי' תקמ\"ה ואין חילוק בהיתר כתיבה במועד בין יום ראשון ליום אחרון דסתמא קתנ' ואלו כותבים במועד ואע\"ג דמיום אחרון של חוה\"מ עד אחר י\"ט אינו אלא שני ימים אפ\"ה חיישינן למיתה לפ\"ז איכא למידק מה דאית' ריש יומא שבעת ימים קודם יה\"כ כו' רי\"א אף אשה אחרת מתקינן כו' א\"ל א\"כ אין לדבר סוף ופריך התלמודא שם י\"ג ע\"א ומי סגי לי' בתקנתא ביתו א\"ר והאי לאו ביתו היא ומשני דכניס לה ופריך א\"כ ה\"ל שני בתים ורחמנה אמר וכפר בעדו ובעד ביתו ולא בעד שני בתים ומסיק לחדא א\"ל ה\"ז גיטיך ע\"מ שלא תמות חברתך ולחדא א\"ל ה\"ז גיטיך ע\"מ שאכנס אני לבהכ\"נ כו' עייש\"ה והאי כנוס ע\"כ ביאה כדבעינן למימר קמן אי\"ה וע\"כ אין לומר דבעיל אותה תוך שבעת ימים ליום כפורים הא מפרישין מאשתו מה\"ט שמא תמצא ספק נדה (עיי\"ש ו' ע\"א) וע\"כ דבעיל אותה קודם שבעת ימים והוי זמן מרובה ול\"ל למיתה דחדא חיישינן למיתה דתרי ל\"ח אף לזמן מרובה עיי\"ש ובריש מכילתן בתוס' ד\"ה וחכ\"א וביבמות כ\"ו ע\"ב בתוס'.",
            "אמנם בר מן דין לק\"מ ואעתיק לך לשון שו\"ת שאגת ארי' סי' צ\"ג (כי לא אדע אם יש בין ספריך ס' שאגת ארי') וז\"ל ויש לי למידק כל טורח הזה לר\"י למה דמקדש אחת ע\"ת ועוד שפוסל אשה אחת מן הכהונה בכל שנה ושנה והרי תנן בפ\"ד דיבמות מי שהי' נשוי לב' נשים כו' היתה אחת כשרה ואחת פסולה כלומר לכהונה אם הי' חולץ לפסולה שלא יפסול את הכשרה מן הכהונה משום לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים להם כו' הרי שהרבה חששו חכמים שלא לפסול אשה מן הכהונה בחנם וא\"כ למה מקדש כה\"ג אשה אחת שכל שנה ועי\"ז מוכרח לגרש ע\"ת משום ב' בתים ה\"ל לקדש אשה אחת ע\"ת אם תמות חברתך תהא מקודש' לי ולאשתו יאמר ה\"ז גיטיך ע\"מ שאכנס אני לבכה\"נ כו' ועק\"ל דאפילו טורח הזה למה ה\"ל לקדש אשה אחת ע\"מ שאם תמות אשתו מאותה שעה תהא מקודשת לו דבזה יצאנו ידי כל החששות ואפי' אם תמות אשתו בפלגא דעבודה ל\"ל בה דהא אין השניי' מקודשת לו אלא להבא משעת מיתת אשתו ואילך ועד אותה שעה הראשונה אשתו היתה דהא בכה\"ג א\"צ ליתן גט ע\"ת לאשתו כלל ואע\"ג דאמר כל כמה דלא כנוס לה לאו אשתו היא הא כניסה זו היינו הכנסת חופה והרי יכול להכניסה לחופה נמי ע\"ת דהא דאמרינן בר\"פ י\"ג דיבמות לפי שאין תנאי בחופה לאו למימרא דאין תנאי מועיל בחופה אלא שאין הדבר רגיל לעשות חופה ע\"ת וכמ\"ש התוס' והפוסקי' התם אבל היכא דאתני ודאי מהני וזה ברור ופשוט וא\"ל האי דכל כמה דלא כניס לה לאו ביתו היא האי כניסה היינו ביאה וא\"א למיבעל ע\"ת משום בעילת זנות הא ליתה דכניסה בכ\"מ פי' חופה ולא ביאה ועוד ע\"כ האי כניסה דכה\"ג לאו ביאה היא אלה חופה לחוד דהא ר\"י דאמר אף אשה אחרת מתקינן לו משמע דקאי ארישא אמלתא דת\"ק דאמר ד' ימים קודם י\"כ מפרישין כה\"ג מביתו כו' ועלה הוסיף ר\"י דאף אשה אחרת מת\"ל בתוך אותן ז' ימים דאי הא דר\"י אקודם ז' ימים אלו דת\"ק קאי ואמר אף אשה כו' א\"כ לא ה\"ל לסתום אלא לפרש והרי בתוך אותן ז' ימים א\"א לגשת לאשה דהא מפרישין אותו מביתו דהיינו מאשתו משום יבא על אשתו ותמצא ספק נדה כדאמר התם בגמר' וע\"כ אין כניסה זו אלא חופה לחודה בלא ביאה ובהכי ביתו היא וכן פירש\"י בפ\"ב דסוכה אף אשה אחרת מתק\"ל לערב יה\"כ ע\"כ והרי בעיה\"כ א\"א בביאה משום חששא דספק נדה ואע\"כ כניסה זו היינו חופה וא\"כ הדר' קושיין לדוכתא כל טורח הזה ל\"ל כו' ואומר כו' משום דחשו חכמי' על תקנת אשתו השניי' שלא תהי' נעדרת ממקצת כפרה יה\"כ זה באם תמות אשתו הראשונה בפלגא דעבודת הלכך א\"א לקדשה ע\"ת שיהיו הקדושין חלין מכאן ולהבא ממיתת הראשונה ואילך משום תקנת כפרתה דהא ס\"ל לר\"י בספ\"ק דשבועות דכהנים וכהן משוח מתכפרים על טומאת מקדש וקדשיו בדם הפר וישראל בדם השעיר שבפנים ויליף לה התם מדכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו וכל הכהנים בכלל ביתו הם כו' וכיון שאשתו בכלל ביתו היא כדאמר ר\"י במתני' וכפר בעדו ובעד ביתו זו אשתו היא נמי מתכפרת בדם הפר כו' והרי' תנן במס' יומא פ\"ה שבתחלה הי' מזה מדם הפר כו' ואח\"כ הי' שוחט את השעיר ומזה ממנו וכן בהיכל כו' בכולן דם הפר קודם בהזאה לדם השעיר נמצא כפרת כהנים בענין זה דקדמה לכפרת ישראל א\"כ אם הי' מקדש לשני' ע\"מ שלא יחולו הקדושין עד לאחר מיתת הראשונה איכא למיחש דלמא תמות אשתו הראשונה בפלגא דעבודה אחר מתן דם הפר וקודם מתן דם השעיר א\"כ במה תתכפר אשה זו על טומאת מקדש וקדשיו ביה\"כ זה כו' ומסתברא דאפי' בנות כהנים נמי אין מתכפרין בדם הפר אלא זכרי כהונה בלבד באשת כה\"ג דרבי רחמנא ביתו זו אשתו כו' לפיכך אפי' בת כהן א\"א לקדש ע\"ת כו' עכ\"ל נוראות נפלאתי על גאון האמתי נ\"ע איך נעלם ממנו דברי הירושלמי ומובא בתוס' יומא י\"ג ע\"ב בד\"ה ולחדא אמר כו' בירושלמי משמע אשה אחרת מתקינן לו מזמנין אותה שאם תמות אשתו ביה\"כ שיקדש זאת ביה\"כ ופליג אגמרא דידן כו' עכ\"ל וקשה לשטת הירושלמי קושיית הגאון בעל שאגת ארי' דלמא תמות אשתו הראשונה בין פר לשעיר א\"כ תהי' השניי' מחסורת כפרה ולכך נלע\"ד דכנוס היינו ביאה ואי משום קושית הש\"א דהא מאשתו מפרישין שמא תמצא ספק נדה איך יבעל השניי' בעיה\"כ זה אינו באשתו חשו לכך משא\"כ באשה הזאת אשר הוא בבתולי' יקח אם תמצא דם תלינן בדם בתולי' וא\"כ יכול למבעיל עיה\"כ ואפי' אם תראה אחר מעל\"ע אינה מטמא למפרע ועיין יומא ו' ע\"א ודוק והוי שפיר הזמן מועט מעל\"ע דל\"ח למיתה ובשני ימים שפיר חיישינן כ\"ז כתבתי להשתעשע עמך.",
            "יען יהי' איך שיהי' יפה אמרת מי יודע לכוון השעות כי לאו העתים שוים ומוכשרים לשבת הטרי' הזאת גם לפעמים הילד איננו בריא להושיב לו הבלאטרין ולפעמים הצרי אין בגלעד דהיינו שלא ימצא האימפ\"ף שטא\"ף כי לא נמצא בכל עת ובכל שעה גם לפעמים הרופא אין שם ואין דן דינו למזור לכן אני מסכים עמך אם הרופא אומן במלאכת העבודה הזאת אשר קבל רשותא מריש אסוותא מעיר הגדולה פראג הבירה שהוא בקי להושיב אבעבעות האל כמשפט לכל הלכותיהם עפ\"י הסכמת רופאי' מומחי' ומוחזקים ואפשר אפי' מן הסתם רוב מצוים העוסקי' במלאכה זו מומחי' הם גם ראשי הרופאי' המושלים העומדים להשגיח על כל רופאי המדינה מאת חורי ארץ גובערנא יר\"ה מייסרים ומענשי' כל מי שעוסק ברפואה זו בלתי ידיעתם ורשותם לכן אפשר כל מי שבא לעסוק בהשבה הזאת סומכין עליו שודאי נטל רשות מראשיו ושופטיו הן אמת כל הזריז וימהר מעשהו קודם שבת הוא זריז ונשכר ונמלט מכל פקפוק ונדנוד חילול שבת והציל את בניו מסכנה העצומה חולי בלאטרי\"ן רחמנא ליצלן גם אם יכול לפייס האומן א\"י שיתמהמה עד אחר שבת מה טוב ומה נעים אבל אם יבוא הרופא א\"י ביום השבת ולא יאחר עד יום מחר וא\"א לפייסו בדברי' ולשחדו בממון ישא הא\"י את הילד בחקו ולא יושיט לו ישראל זרוע הילד ולא יסייע כלל ואם גם זאת בלתי אפשרי גם בזה יש להקל שאין כאן חשש איסור תורה כלל ואם יש בו משום שבות כאשר גזרו על כל הרפואות משום שחיקות הסמני' ע\"י א\"י הוי שבות דשבות במקום חולי אשר יש להקל לכל הפוסקי' ועיין מג\"א א\"ח סי' ש\"ז ס\"ק ז' ודברתי עם הרופא מומחה דאקטאר פה מקהלתינו יע\"א ואמר לי העושה מעשה אימפ\"כונג עם כלי מחט הנקרא קארלס נאדל לא יראה ולא ימצא אף קורט דם ולא שום נצרר הדם זולת הגבהת העור לבד היא האומנת אמנם על המדינה בו שהוא אומן בלי כל זה ועושה מלאכה זו עם כלי הנקרא לאנצעט לא ימלט שיבא לידי מעט חבלה אבל לא לדם הוא צריך בעסק הרפואה הזאת וא\"כ הוי דשא\"מ לכן דעתי נוטה להקל כמ\"ש ולרוב הטרדה קצרתי יום עש\"ק ל\"ג בעומר תקסה\"ל הכ\"ד חותנך הדורש שלומך ושלום תורתך כל הימים. הק' אלעזר פלעקלס."
        ],
        [
            "לדעת הרמב\"ם דמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב אינו משתעבד אם דין זה דוקא במתנה או גם במכר וכיוצא בזה.",
            "ז\"ל הרמב\"ם פי\"א מהל' מכירה הלכה ט\"ז חייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון שאמר הריני חייב לזון אותך או לכסות חמש שנים אעפ\"י שקט מידו לא נשתעבד שזו כמו מתנה היא ואין כאן ידוע ומצוי שנתנו במתנה וכן הורו רבותי ומפני מה הפוסק עם אשתו שיהי' זן את בתה חייב לזונה מפני שפסק בשעת נשואין והדבר דומה לדברי' הנקנים באמירה עכ\"ל וחלקו עליו כל גדולי חקרי לב הראב\"ד והרשב\"א והר\"ן ובעה\"ת והרא\"ש והטור ועיין בש\"ע ח\"מ סיי ס' סעיף ב' וס\"ס ר\"ז ועיין ש\"ך סי' ס' ס\"ק י\"ב והאריכו למענותם ועוני' ואומרי' לא די שהוא נגד כמה סוגיות הגמרא אלא שדבריו סותרי' זא\"ז ועיי\"ש בכ\"מ וב\"י סי' ס' וראיתי גדולי ארץ והמה חכמים מחוכמים ניבאו בסגנון אחד ומצאו כשר דבר לסקל כל הקושיות והסתירות מעל הרמב\"ם ז\"ל בהקדמה אחת וזוהי דעד כאן לא כתב הרמב\"ם דמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב דלא חל עליו השיעבוד אלא במקום שאין את זה לעומת זה מחויב מאומה כמו שדקדק הרמב\"ם בלשונו הטהור שזו כמו מתנה שאינו מקבל דבר בעבור זה כי זה יתואר בשם מתנה אבל אם את זה שכנגדו מתחייב לעומתו אף דבר מה או שאיהו מחויב לשכנגדו איזה דבר ומתחייב עצמו בדבר שאינו קצוב מודה הרמב\"ם שחל החיוב והשיעבוד אף שהוא דבר שאינו קצוב כי אין זה בשם מתנה יכונה דרך כלל דלא כ' הרמב\"ם דין זה דלא משתעבד אלא המתחייב עצמו בכדי על מגן דרך מתנה וג\"ח והאריך בזם בעל או\"ת סי' ס' בתומי' אות ה' וכבר קדמוהו כמה גדולי' כאשר זכר בעל משנה למלך שם וכ\"כ הפרישה בח\"מ ס\"ס ר\"ז בדברי' של טעם ודעת וכן מצאתי בס' כנסת הגדולה בהגהות לב\"י וח\"מ סי' ס' אות ל\"ז בשם גדולי' חקקי לב סברא זו דבמכר אף לדעת הרמב\"ם משתעבד וקלסוה לסברה זו ואני בער ולא אדע איך אפשר לומר דהרמב\"ם ס\"ל דרך מקח וממכר וכיוצא בהן משתעבד הא כתב הרמב\"ם פ\"ג מהל' זכי' ומתנה הל' ה' כשם שהמוכר צריך לסיים הממכר כמו שבארנו כך הנותן כיצד הכותב לחברו קרקע מנכסי נתונה לך או שכתב לו כל נכסי קצוין לך חוץ ממקצתן הואיל ולא סיים דבר שנתן לו ואינו ידוע לא קנה כלום עכ\"ל (ועיין בהרב המגיד שכן דעת רבו של הרמב\"ם ז\"ל) והעתיקו הטור בח\"מ סי' רמ\"א וכ' עליו וז\"ל ואני כתבתי למעלה שגם במכר יכול להקנות דבר שאינו מסויים עכ\"ל וכתב הפרישה שם מ\"ש הטור ואני כתבתי למעלה ר\"ל למעלה בסי' ר\"ז דשם כ' הטור דאפי' דבר שאינו קצוב כלל יכול אדם להשתעבד וחל השיעבוד עליו וכ\"ש דבר קצוב אלא שאינו מסויים שיכול להקנותו גם בסי' ס' כתב הטור כן ודלא כהרמב\"ם עכ\"ל (מזה למדתי מ\"ש הרמב\"ם פי\"א מהל' מכירה דמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב משתעבד וסיים וכן הורו רבותי הוא מק\"ו מדבר שאינו מסויים שהורה רבי מוהר\"י הלוי שאינו קנה מכ\"ש דבר שאינו קצוב כלל כשטת הפרישה) עכ\"פ אפי' במקח וממכר שמקבל זה חליפתו וזה תמורתו אם הוא דבר שאינו מסויים שהוא קל מדבר שאינו קצוב לא קנה לדעת הרמב\"ם מכ\"ש דבר שאינו קצוב שאינו חל החיוב והשיעבוד בשום ענין ואף דהפרישה שם כ' פי' אחר עיין עליו וכן נראה מהסמ\"ע שם סעיף ד' עכ\"ז פשוט שגירסת הרמ\"א בהגהות ש\"ע בם סי' ס' ס\"ב והיא גירסה נכונה וכן היא בעיר שושן שם ובכל נוסחות הישנות ומלתא דמסתבר הוא ומה שהמציאו רבותי דהרמב\"ם לא קאמר דלא משתעבד אלא דרך מתנת חנם ולא במקח וממכר וכי\"ב עדיין צל\"ע. הק' אלעזר פלעקלס."
        ],
        [
            "אם מתחייב עצמו דבר שאינו קצוב עם דבר הקצוב אם הוא לדעת הרמב\"ם משתעבד.",
            "הנה מה שתמה הבעה\"ת ודעמי' על הרמב\"ם הנ\"ל דס\"ל דבר שאינו קצוב לא משתעבד אפי' בקנין מה יענה על סוגיא דנזקין גיטין נ' ע\"ב משום דאין קצובין אין מוציאין ממשעובדי' אבל לגבי דידי' מהני ומחייב בי' ועיין ב\"י בח\"מ סי' סמ\"ך נלע\"ד דזה תלי' בפלוגתא אם מקנה אדם דבר שלא בא לעולם עם דבר שבא לעולם דמבואר בהגהות רמ\"א א\"מ סי' ר\"ג סעיף יו\"ד ועיי\"ש בסמ\"ע ס\"ק י\"ט ג' דעות ושם סי' ר\"ט סיף ד' בהגהות רמ\"א ואי אמרינן ה\"נ דיכול להקנות דבר שאינו קצוב עם דבר הקצוב אזלה הקושי' מבעה\"ת מבפירות דמתני' אחרי ששעבד הקרקע דהיא קצובה עם הפירות דלא הוין קצובין אפשר הרמב\"ם מודה דיכול להשתעבד והארכתי בחדושי בס\"ד בזה. הק' אלעזר."
        ],
        [
            "אם המזונות הקצובי' והשני' אינם קצובים אם משתעבד לדעת הרמב\"ם.",
            "דבר זה מבואר ברשב\"א דס\"ל לשטת הרמב\"ם מי שנתחייב לתת לחברו כל שנה מנה כל ימיו אעפ\"י שהשני' אינם קצובים מקרי קצוב לדעת הרמב\"ם ומשתעבד ועיין בסמ\"ע סימן ס' ס\"ק יו\"ד וש\"ך ס\"ק י\"א ויש לי להביא ראי' מהימנא לזה ממה דאמרו ב\"ב קל\"ז ע\"ב ההיא איתתא דהוית לה דיקלא בארעא דרב ביבי בר אביי כל אימת דהות אזלה למיגזרי הוי קפיד עלוי אקניתי' ניהלי' כל שני חייו כו' עיי\"ש הבט נא וראה אם כל ימיו לא הוי דבר קצוב איכה היתה יכולה להקנות לכל שני' חיי רב ביבי לשטת הרמב\"ם דא\"י להקנות דבר שאינו קצוב א\"ו אפי' אם אין השני' קצובי' והדבר קצוב שפיר יכול להקנות אף לדעת הרמב\"ם כמ\"ש הרשב\"א ודברי הרמ\"א לפי' אחד של הסמ\"ע שם ס\"ק יו\"ד צל\"ע אמנם במעשה דההיא איתתא עדיין אני נבוך בדבר אחר. הק' אלעזר פלעקלס."
        ],
        [
            "אי אמרינן מה דס\"ל להרמב\"ם דהמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב שאינו משתעב ר\"ל שאינו משעבד כלל או דלמא דיכול לחזור בו אבל אם לא חזר בו משתעבד.",
            "הנה בלמדי עם תלמידים אמרתי לבאר שטת הרמב\"ם ולסלק מעליו כל התמיהות הראשונו' כי הנה הקשיתי לשאול בדבר החדש לפי מה דקימינן ב\"ב קנ\"ז ע\"ב ובהרמב\"ם ר\"פ י\"ח מהל' מלוה דאיקני קנה ומכר משתעבד ודאיקני הוא דבר שאינו קצוב כזה ראיתי בבית יוסף ח\"מ סי' ס' בשם הרמב\"ן א\"כ מוכח לכאורה דיכול להשתעבד אף דבר שאינו קצוב א\"כ קשיין פיסקי הרמב\"ם אהדדי דפסק דאיקני משתעבד ופסק דבר שאינו קצוב אינו משתעבד ולכך אני אומר דהרמב\"ם כדעת הרשב\"א שמביא הנמוקי יוסף שם והובא בהגהות רמ\"א ח\"מ סי' קי\"ב סעיף א' דאף אם כתב דאיקני יכול לחזור בו כל זמן שלא קנה (ועיין היטיב בסמ\"ע סי' ס' ס\"ק ב' ובסמ\"ע סי' ר\"ט ס\"ק י\"ז ובש\"ך שם סק\"ח) לפ\"ז משפטי ה' צדקו יחדיו כל פיסקי הרמב\"ם דפי\"א מהו' מכירה כ' דינו אם רוצה לחזור בדבר שאינו קצוב שיכול לחזור בו כמו באיקני ונסתרה קושיית הפוסקי' מאכילת פירות מעל הרמב\"ם דשם איירי דלא חזר המוכר ושפיר טורף גם מהלקוחות כמשפטו לענין דאיקני ולפ\"ז י\"ל קצת קושיית הבעה\"ת דלא יהיו דברי הרמב\"ם סותרי' זא\"ז מהל' אישות להלכות מכירה וזה הדבר אשר דברתי בהלכות מכירה מיירי אם רוצה לחזור מדבר שאינו קצוב אפי' אם נעשה בקנין יכול לחזור בו ובהלכות אישות דכתב דמהני הקנין מיירי בגוונא דלא חזר בו דלטרוף מלקוחות בעי קנין דבלא\"ה לא נקנה הפסיקתא שלא בשעת קדושין אך אין הלשון בהל' אשות משמע קצת כן.",
            "אמור מעתה דזוהי הוכחה להרמב\"ם שפסק כר\"ח גיטין נו\"ן ע\"ב לפי שאין קצובין (ועיין בסמוך בתשובה הסמוכה הבאה אי\"ה בס\"ד) דהרמב\"ם לטעמי' אזיל דפסק דאיקני לאו ט\"ס הוא כמבואר ר\"פ י\"ח מה\"ל מלוה ואי בשטתו דעולא קיימא ול\"ל כפירש\"י דאף דכתב אין קול לאותה כתיבה שאינן לפנינו באותה השעה א\"כ ק' למה אם כתב דאיקני משתעבד דליתא לדעולא אלא הלכה כר' חנינא והפוסקי' כעולא אזלו לטעמייהו דאיקני אף אם לא כתבו עכ\"ז גובה מלקוחו' דט\"ס הוא כמבואר בח\"מ ר\"ס קי\"ב בהגהות רמ\"א בשם הרא\"ש ודעמי' ולק\"מ מדאיקני אם יש למכירה קול יצא הקול דאיקני עמו ויודעים הלקוחות להיות זהירין ועיין. הק' אלעזר."
        ],
        [
            "מדוע לא שבח לא פירות ומזון אשה ובנות נגבו ממשעבדי.",
            "בהא פליגי תרי אמוראי בגמ' גיטין נ' ע\"ב עולא ורב חנינא ופסק הרי\"ף והרא\"ש ורוב פוסקי' כעולא לפי שאין כתובין ודעת הרמב\"ם ר\"פ כ\"א מה\"ל מלוה כ' וז\"ל השבח אינו גובה אלא מב\"ח שתקנת עולם היא שלא יגבה השבח ולא הפירות ולא מזון אשה ובנות מנכסים משועבדים שאלו הדברים שאין להם קצבה עכ\"ל וכ\"ד הסמ\"ג ובעה\"ת ורש\"י והרע\"ב דס\"ל להפוסקי' כרב חנינא ויאות לתת טעם ודעת למה פסקו כרב חנינא אחרי שר\"י ור\"ל ות\"ק דבריית' דף נ\"א ע\"א פסקו לפי שאין כתובין ועיין ש\"ך ח\"מ סי' ס' ס\"ק י\"ב (כבר נאמר מכשרתו למעלה בתשובה הקדומה שהרמב\"ם לטעמי' אזיל ועוד ידי נטוי') ונראה כי הנה ילה\"ק על מה שפירש\"י שם בד\"ה לפי שאין כתובין הפירות הללו כשנכתב שטר כו' ולא כתב בשטר אלא פלוני מכר קרקע פלוני לפלוני באחריות כו' ואע\"ג דכתב אנא איקום כו' ולהך כתיבי לית לה קלא עכ\"ל ועיין היטיב בזה הא לפי מה דפסק רבא ב\"מ ט\"ו ע\"ב דאמרינן אחריות ט\"ס בין במעות ובין בשבח בין בהלואה ובין בשטרי מקח וממכר כמבואר שם ברש\"י וכ\"כ המאור והרא\"ש כמ\"ש הש\"ך ח\"מ סי' קט\"ו ס\"ק י\"ג עייש\"ה א\"כ מה בין קרקע לשבחא הוא תכף כשנפיק קלא פלוני מכר קרקע פלוני' לפלוני דמכירת הקרקע יש לה קול נפיק קלא עמה גם על השבח דהא אף לא כתב אמרינן ט\"ס הוא ואפשר דרש\"י ז\"ל ס\"ל דעולא קאי בשטתי' דשמואל שם י\"ד וט\"ו דשבח ושיעבוד צריך לימלך א\"כ לא יתפרסם הדבר אם כתב זה את השבח ולא ידעו הלקוחות כי לא נפיק קלא עלי' ומעתה הרמב\"ם וסיעת מרחמוהו דפסקו כרבא דא\"צ לימלך על שבחא ופירא וליכא למימר טעמא כדעולא לפי שאין כתובין ולית להו קלא דהא לשטת הרמב\"ם אמרינן בהו ט\"ס ואע\"ג דלא כתוב ככתובים דמי דמי ואית להו קלא תכף במכירת הקרקע וא\"כ מ\"ט לא יגבו ממשעבדי ע\"כ צ\"ל הטעם משום שאין קצובין כר' חנינא.",
            "ובזה חזיתי ובארתי דברי תוס' גיטין נ\"א ע\"א בד\"ה בשקנו מידו כו' וקשה דא\"כ אמאי פריך א\"ה בנות נמי הא לא מהני כתיבה דבנות כדאמר לעיל עכ\"ל וכתב הש\"ך ח\"מ סי' ס' סס\"ק י\"ב וז\"ל ולענ\"ד לק\"מ דע\"כ לא קאמר עולא לעיל הכי אלא במזונות דהוי ככתובים משום תנאי ב\"ד שתקנו חכמים כך דאמרינן תקנתא הכי הוי אבל הכא ה\"ט סתם קנין לכתיבה עומד וככתוב דמי היכי נימא דהוי ככתוב לענין ב\"ח ולא משעבדי וכיון דהוי ככתוב בדבר שיש לו קצבה אף לענין משעבדי ה\"ה באין לו קצבה דאין טעם כלל לחלק בזה כיון דקנין הוי ככתיבה מטעם דסתם קנין לכתיבה עומד כו' עכ\"ל וכ\"כ בס' מהר\"מ שיף ובס' פ\"י אבל לפמ\"ש לשטת רש\"י דעולא ס\"ל כל מה דצריך לימלך אף דכתב בשטר אין לו קול ולא ידעו הלקוחות א\"כ מה גם דככתוב דמי עכ\"ז אין כחו יפה לגבות ממשעבדי (ומכ\"ש לפמ\"ש תוס' ד\"ה לפי שאין דלאו מבנות פריך אלא מאשה לחודה לבנות דומי' בפירות דאינו בעולם ולית להו קלא) אף אם כתובים בשטר ויפה הקשו בתוס' לשטת רש\"י אמאי פריך בנות נמי הלא לא מהני כתיבה דבנות דלקוחות לא שמיע להו מהך כתיבה.",
            "אמנם מה שהרא\"ש והטור פסקו כרבא דשבחה ופירא אף בלא פי' אמרינן ט\"ס הוא ועיין בח\"מ סי' קט\"ו ופסקו כעולא הטעם לפי שאין כתובין ולפמ\"ש לשטת רש\"י לא שייך הך טעמא ונראה דבריהם כשני פסקי הסותרים אהדדי י\"ל הרא\"ש והטור לא ס\"ל כפירש\"י דאמרינן דכיון דבשעת הכתיבה לא הי' עדיין שום שבח אין קול לאותה הכתיבה אלא כמ\"ש הש\"ך ח\"מ סי' ס' ס\"ק י\"ב בד\"ה ונראה דלעולא ס\"ל באמת טעמא דמתני' הוא כשאין כותבין ולא נהגו לכתוב כן אבל באמת אם כתבו גם השבת והפירות גובים ממשעבד' ולא כשטת רש\"י אלא כי האי לא הוי להו למסתם אלא לפרש בשום מקום ועיין. הק' אלעזר פלעקלס."
        ],
        [
            "לבאר אם השנים קצובים והמזונות אינן קצובים אם זה בכלל המתחייב עצמו בדבר שאינו קצוב.",
            "על ביאור פליגי הרמב\"ם ורש\"י הנה לדעת הרמב\"ם בהלכות מכירה שהבאיתי למעלה מבואר בפירוש דהוי דבר שאינו קצוב שכתב חייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון שאמר הכני חייב לזון אותך כו' חמש שנים כו' לא נשתעבד כו' עכ\"ל והנה עיניך רואות את מורך הרמב\"ם ז\"ל שכתב מפורש אעפ\"י דפירש ה' שנים ואפ\"ה כיון דמזון דבר שאינו קצוב לא נשתעבד אבל לדעת רש\"י גיטין נ\"א ע\"א מפורש כיון שיש קצבה לשנים ה\"ל דבר קצוב וקושית ר\"ה בר מנוח היא לעולא וכ\"מ בתוס' שם ד\"ה בשקנו מידו ועיין ש\"ך ח\"מ סי' ס' ס\"א יו\"ד ונלע\"ד להוכיח במישור לפני ענוי ארץ הרמב\"ם לשטתי' ואינך פוסקי' לשטתייהו הנה הקשיתי לפמ\"ש תוס' שם לפירשי' דסתם קנין לכתיבה עומד א\"כ אמאי פריך א\"ה בנות נמי הא לא מהני כתיבה דבנות כדאמר לעיל ולכך כתבו דקנין אלים מכתיבה ולכך פריך בנות נמי נהי דכתיבה לא מהני קנין ליתהני עכ\"ל אכתי הדבר צריך אצלי תלמוד איך ס\"ד לומר כן ביותר ה\"ל לתרץ בשכתב לה ולא תהי' קושיית א\"ה בנות נמי כלל דגבי בנות מעיקרא הכי אתקן אע\"ג דלא כתיבי כמאן דכתיבי דמי (ועיין בחדושי הרשב\"א ועיין מה שאדבר עוד בדבר הזה לקמן אי\"ה בתשובות האחרות בס\"ד) יען לפמ\"ש לעיל בשם הש\"ך ויותר מפורשי' דאין מקום לקושי' תוס' דנהי דאמר עולא דמעיקרא הכי אתקן לא אמר כן אלא במזונות דהוין ככתובים משום תנאי ב\"ד שתק\"ח כך אבל במקום שקבל קנין דככתוב דמי איך נימא דהוי ככתוב לענין ב\"ח ולא לענין משעבדי ע\"ש א\"כ פריך הש\"ס שפיר א\"ה בנות נמי הא כתיבי מהני אף לגבי בנות דעד כאן לא קאמר עולא שתק\"ח לגבות מב\"ח ולא ממשעבדי אלא במקום שלא נעשה קנין אבל במקום שנעשה הקנין או נכתב מהני לעשות לה משפט כתוב לגבות אף ממשעבדי. אך עודנה מחזקת קושית תוס' בתומתה והיא תסוב לשטת הרמב\"ם דס\"ל מזון אשה דאורייתא כמבואר ר\"פ י\"ב מה\"ל אישות ועיין טור אה\"ע סי' ס\"ט ובב\"ש שם ועיין ש\"ך ח\"ח סי' ל\"ז ס\"ק י\"ז א\"כ קשה למה מזונות אינן נגבות ממשעבדי דא\"ל מעיקרא הכי תקינו דהא אין זה תק\"ח אלא הדאורייתא וצ\"ל לשטת הרמב\"ם דמה דאמרו מעיקרא הכי אתקן פירוש כמו דתקנו מלוה בע\"פ אינו גובה ממשעבדי אע\"ג דשיעבודא דאורייתא ה\"נ הכא.",
            "אמור מעתה קושיית תוס' במק\"ע אמאי פריך התלמודא א\"ה בנות נמי הא לא מהני כתיבה דבנות וא\"ל כמ\"ש הש\"ך דע\"כ לא קאמר עולא אלא במזונות דהויין ככתובים משום תנאי ב\"ד שהיא תק\"ח אבל א\"י קנין דאלים כח ככתוב גובה ממשעבדי הא מזון אשה דשעבודא דאורייתא ואפ\"ה אינה גובה ממשעבדי וא\"ל כתירץ תוס' דקנין אלים מכתיבה נהי דכתיבה לא מהני קנין מהני והדרה קושייתי לדוכתה לשני בדכתב לה כי היכי דלא תקשה בנות נמי ולכך הוכיח הרמב\"ם לשטתו אחרי דס\"ל מזונות דאורייתא ע\"כ דקושיית ר\"ה בר מנוח היא גם על רב חנינא דקייצא בעינן ומזון בת אשתו לא קייצא ולא כתיבא קרינן לה כשטת רבינו חננאל והרשב\"א בחדושיו (וכדבעינן למימר קמן אי\"ה בארוכה קצת) ופסק הרמב\"ם שפיר לשטתי' דשנים קצובי' לא מהני במזונות ועיין בזה.",
            "ואלה הפוסקי' דסבירא להו אם השני' הויין קצובים מהני הוא דעת רש\"י וסייעתי' דס\"ל דקושיית ר\"ה בר מנוח קאי לעולא וס\"ל מזונות אשה דרבנן ופריך הש\"ס שפיר א\"ה בנות נמי ואי משום קושיית תוס' הא לא מהני כתיבה דבנות י\"ל כמ\"ש הש\"ך דלא אמרינן מעיקרא הכי אתקן אלא בתק\"ח ולא במקום שנעשה קנין דהוי ככתוב בין לענין משעבדי ובין לענין ב\"ח דוק בזה ותמצא כל אחד על מקומו בשלום. ה\"ק אלעזר פלעקלס."
        ],
        [
            "אי חיישינן לצררי מחיים. דע שמחלוקות הראשוני' הטובים מאלה היא זה ואמרתי להעתיק לך דבר אחד ממשנתי אשר שניתי לתלמידי יצ\"ו בלמדי מס' גיטין על מה שהקשו תוס' שם נ\"א ע\"א ד\"ה בשקנו מידו על מה שפירש\"י שם דהא ככתובי' א\"כ ק' אמאי פריך א\"ה בנות נמי הא לא מהני כתיבה דבנות כדאמרו לעיל עכ\"ד ויראה הנה תוס' מקשים שם נו\"ן ע\"ב ד\"ה כתובין הן וא\"ת אמאי לא משני אימור צררי אתפסה כדאמרינן לקמן עכ\"ל ולענ\"ד דרש\"י ז\"ל ס\"ל דלא חיישינן לצררי אתפסה אלא סמוך למיתתו וכן נראה מדקדוק לשונו של רש\"י שם בד\"ה אימר צררי של מעות התפיסה במות' להיות בידו לזון מהם עכ\"ל הרי שדקדק התפיסה במותו וכן נראה מרש\"י כתובות ק\"ב ע\"ב בד\"ה צררי אתפסינה לפני מותו כו' עיין שם וכן דעת גדולי פוסקי' הראשונים דל\"ח לצררי מחיים אלא סמוך למיתה ועיין ב\"ש אה\"ע סי' צ' ס\"ק נ\"ד ובסי' צ\"ו סק\"ח בשם הרי\"ף והרשב\"א אמור מעתה המתני' דגיטין דמיירי במזון אשה ובנות דמחיים (ומכ\"ש לפמ\"ש תוס' שם ד\"ה לפי שאין כו' דלאו מבנית פריך אלא מאשה) א\"כ ל\"ח לצררי משא\"כ בפ' הנושא י\"ל דמזונות דבנות דלאחר מיתה איירי בשעבודי דאחין דלא שייך בזה תיקון עולם דמעיקרא הכי איתקן כו' אחרי דליכא בזה סברת רש\"י שאין לך אדם רוצה ליקח שדה אם מזון אשתו ובניו חוזרים עליו עולמית עכ\"ל כי סברה זו ליתא אלא בשיעבודא דאב ולא בשעבודא דאחין (ועיין תוסי' שם מ\"ח ע\"ב בד\"ה אין נפרעי' מנכסי יתומים ודף נו\"ן ע\"ב בד\"ה ש\"מ במתנה נמי כו' דלא מסיק אדעתי' דמצוה דמית לוה) ולכך במתני' דמזון אשם ובנות דמיירי בחיי אב ול\"ח לצררי ושייך בזה מעיקרא הכי איתקן משא\"כ בפ' הנושא דמיירי אחר מיתת האב ולא שייך מעיקרא הכי איתקן ופריך הש\"ס שפיר א\"ה בנות נמי דלא שייך בזה מעיקרא הכי איתקן עד דמסיק אחרי דשם לאחר מיתה האב מיירי חיישינן לצררי כ\"ז נראה לשטת רש\"י דס\"ל דל\"ח לצררי מחיים אבל תוס' לשטתייהו דס\"ל אף מחיים חיישינן לצררי כמבואר בדוכתי טובי ועיין ב\"ש שהבאיתי. ה\"ק אלעזר."
        ],
        [
            "אם כ' הבעל לאשתו מזונות אם תגבה בחיי הבעל ממשעבדי עוד יש לתרץ קושיית תוס' בד\"ה כתובין הן ואמאי לא משני ואימר צררי כו' לפמ\"ש תוס' כתובות ק\"ב ע\"ב ד\"ה אימר כו' (על קושי' שמביאי' גיטין נ\"א ע\"א בד\"ה אימר) כיון דה\"ט דלא גבו בנות ממשעבדי משום דכיון דאיתנהו בתנאי ב\"ד אומר אתפיסנו צררי כתובה נמי מה\"ט לא תגבו ממשעבדי ותירץ ר' דטפי מתפיס צררי לבתו כו' לענין הרווח' דבתו עדיפא לי' עכ\"ל הבט נא וראה דקושית רב אבא ור\"ז אינה אלא מאשה כמ\"ש תוס' ד\"ה לפי שאין כתובין שני תירוצים בזה לתירץ הראשון דקושייתם רק מאשה ולא חיישינן צצררי (ועיין בחדושי רשב\"א) אבל לתירץ אי נמי דבנות נמי כו' מקשים שפיר אבל עכ\"פ לפי מה שבארתי בתשובה הקדומה דלשטת רש\"י דל\"ח לצררי מחיים או כשטת תוס' כתובות שם לבתו חיישינן טפי לצררי משום דניחה לי' בהרווחה דבתו משא\"כ באשה בזה נסתרו דברי הש\"ך בח\"מ סי' ס' סס\"ק י\"ב שסתר דברי תוס' בד\"ה בשקנו מידו והאריך דלא אמרינן מעיקרא הכי איתקן אלא לענין תנאי ב\"ד במקום דלא כתוב אבל בסתם קנין דככתוב דמי גובה אף ממשעבד (וכבר הבאיתי לשונו למעלה) וקשה לפי האמת אם הבעל כ' לאשה מזונות למה לא תגבה בחיי בעלה ממשעבדי אם משום דחיישינן לצררי הא כבר בארתי קודש בתשובה הקדומה לשטת רש\"י ל\"ח לצררי מחיים ואם משום מעיקרא הכי אתקן אבל דברי הש\"ך בלא\"ח צל\"ע לדבריו אם כתוב מזונות לא אמרינן מעיקרא הכי איתקן ותגבה אפי' ממשעבדי הא הש\"ך בכבודו ובעצמו כתב בסי' קט\"ז ס\"ק ה' דוקא בהלואה שייך לומר שעבודא דאורייתא דעבד לוה לאיש מלוה ולא במכר עכ\"ל עייש\"ה ועתה למה תגבה ממשעבדי משום תנאי ב\"ד הא מעיקרא לא תקינו אלא מב\"ח ואי משום כתיבה הא בכתיבה לא תגבה ממשעבדי דלא שייך נעילת דלת במזון ולא שיעבודא דאוריית' אלא בהלואה אלא דברי הש\"ך שם סי' קט\"ז בלא\"ה צל\"ע נגד הסוגיא גיטין בענין קצובין וכתובין ואין להאריך כעת. הק' אלעזר פלעקלס."
        ],
        [
            "אימתי טענינן אימר צררי.",
            "הנה כתבו תוס' גיטין נ' ע\"ב בד\"ה כתובין הן אצל ב\"ח וא\"ת אמאי לא משני אימר צררי אתפסה כו' וי\"ל דהשתא לית לי' כו' ודקדקו לומר דהשתא ר\"ל דמאשה פריך כמ\"ש הרשב\"א בחדושיו וכמ\"ש לעיל (ועיין בעל פ\"י בחדושיו שנטה בזה מדברי הרשב\"א) עוד נלע\"ד עפ\"י מה דאמרו ר' יוחנן ב\"מ י\"ז ע\"א הטוען אחר מעשה ב\"ד לא אמר כלום מ\"ט כל מעשה ב\"ד דבר שהוא תנאי ב\"ד כגון כתובה ומזון האשה והבנות הטוען ואמר פרעתי שלא בעדים לא אמר כלום ועיי\"ש תוס' ד\"ה הטוען והסוגי' לפי שאין כתובין היא קיימא משמי' דר' יוחנן פקח עיניך וראה דאליבא דר' יוחנן אי אפשר לשנוייא דלכך אין מוציאין למזון אשה ובנות ממשעבדי משום דחיישינן לצררי דהא אפי' אם הוא לפנינו עומד וצווח וטוען פרעתי ע\"י צררי לא מהימן כטוען אחר מעשה ב\"ד אין נטעון אנן ללקוחות דבר דאיהו בעצמו לא הוי מצו וזהו שדקדקו בתוס' דהשתא ל\"ל האי שנויא הוא אליבא דר\"י אבל לקושטא דמעיקרא הכי אתקן כו' שלא לגבות מזון אשה ובנות ממשעבדי אלא מב\"ח וסד\"א מפאת הקנין תגבו גם ממשעבדי ושפיר מסיק אימר צררי אתפסה דהא אם הוא לפנינו נאמן לומר פרעתי במקום שנעשה הקנין לחוד (ועיין ש\"ך ח\"מ סי' ל\"ט סק\"ו וסי' ע\"ט ס\"ק למ\"ד ובאו\"ת סי' ל\"ט ס\"ק ו' ושם) וטענינן נמי ללקוחות אימר פרע ע\"י צררי.",
            "ובזה י\"ל קושיית תוס' שם ד\"ה אומר צררי וצ\"ע דלענין משעבדי חיישינן במזונות טפי לצררי מבכתובה כו' עכ\"ל לפמ\"ש נכון הדבר דבשלמא לענין מזונות דמעיקרא הכי איתקן שלא לגבות ממשעבדי אלא דסד\"א דהקנין יועיל לגבות גם ממשעבדי ויפה אמרו אימר צררי אתפסה דלעומת הקנין תועיל טענת פרעתי משא\"כ תנאי ב\"ד דכתובה לגבות ממשעבדי אף אם אין כתובה בידה ואין בה משום תיקון עולם והאומר פרעתי כמו הטוען אחר מעשה ב\"ד ולכך אין אנן טענינן דפרע ע\"י צררי כמו שאין הבעל בעצמו יכול לטעון מכ\"ש לדעת הרמב\"ם לפמ\"ש הש\"ך בח\"מ סי' ס\"ה ס\"ק ל\"ב דהרמב\"ם חייש לצררי אף בחיי הבעל בנפל כאוקימתא דר\"פ ב\"מ זי\"ן ע\"ב עייש\"ה וע\"כ בכתובה תחלה תנאי ב\"ד היא דתגבה ממשעבדי אף דחיישינן לפרעון דצררי משא\"כ במזון אשה ובנות דלא תקנו לגבות ממשעבדי גם הקנין אינו מועיל וטענינן דלמא פרע ע\"י צררי ועיין בסמוך. הק' אלעזר פלעקלס."
        ],
        [
            "אם אליבא דכ\"ע אמרינן גבי אשה ובנות דחיישינן לצררי.",
            "עוד אני אומר מ\"ש תוס' השתא לית לי' האי שנוייא אימר צררי רצו לומר בזה אליבה דר' יוחנן וריש לקיש צ\"ל למימר הך סברא דאימר צררי דהנה הקשיתי על מה שכתבו תוס' בד\"ה בשקנו מידו כו' ולכך נראה דקנין אלים טפי מכתיבה ולכן פריך בנות נמי עכ\"ל ודבריהם צריכי' ביאור למה תירץ בשקנו מידו ואז קשה א\"ה בנות נמי לשני לי' בשכתב לה ולא יהי' פריך כלום מבנות כמ\"ש לעיל דלבנות לא מהני כתיבה דמעיקרא הכי אתקן כו' והרשב\"א בחדושיו הקשה בפשיטות למה לא משני הגמרא בשכתב לה עיי\"ש (כבר כתבתי למעלה בזה בס\"ד) ולכך אני אומר דתוס' בתרוצם ס\"ל כשטת רבינו חננאל שמביא הרשב\"א בחדושיו שפי' דמזון בת אשתו לא כתיבא ולא קיצא ואכולהו פריך ושנינן בשקנו מידו כו' כלומר דאלים טפי ומש\"ה אקשינן א\"ה בנות נמי דאע\"ג דמעיקר תקנתא לא גבי' ממשעבדי כו' מחמת קנין מיהא ליגבו עכ\"ל ועתה בין תבין את אשר לפניך דלר' יוחנן ור\"ל דס\"ל משום שאין כתובי' נוכל לתרץ קושית ר\"ה בר מנוח דהמתני' דהנושא בבת אשתו מיירי בשכתב לה ולק\"מ א\"ה בנות נמי דלבנות אע\"ג דכתיבי מעיקרא הכי איתקן כו' וכמ\"ש תוס' אלא לר' חנינא דס\"ל טעמא דקציבי' ולא מהני כתובים צריך הש\"ס לאוקמא בשקנו מידו עד דצריך לאוקי גבי בנות אימר צררי אתפס' וא\"כ צדקו דברי תוספות אליבא דר\"י ור\"ל דס\"ל כתובין בעינן ל\"צ למיחוש אימר צררי אתפסינהו דמוקי למתני' דבת אשתו בשכתב לה ובזה נראה לתרץ קושית המהרש\"א כתובות ק\"א ע\"ב בתוס' ד\"ה חייב לזוכה כו' ואע\"ג דלא הוי שטר גמור גבי ממשעבדי דאית לי' קלא עכ\"ל וכ' וז\"ל ויש לעיין בזה דמשמע להו הך רישא דחייב לזונה ה' כו' היינו דגבו ממשעבדי וסיפא דהיא נזונית מנכסי' משועבדים ארישא דחייב לזונה ה' כו' קאי וא\"כ מאי מקשה מיני' הכא דהא איהו גופי' ס\"ל בפרק הנזקין דכתובין בעינן ואליבא לא תוקמא התם אלא בשקנו מידו כמ\"ש תוס' לעיל עכ\"ל אמנם לפמ\"ש ל\"צ לאוקמא אליבא דר\"ל בשקנו מידו אלא אליבא דר' חנינא עכ\"ז צדקו דברי המהרש\"א עפ\"י מ\"ש תוספות שם למעלה בד\"ה והיא וכן נראה לשון המהרש\"א שנשמר מזה ועיין ובחדוד התלמידי' הארכתי עוד דר\"א פליג עם ר\"י ור\"ל ס\"ל דיכול לטעון פרעתי אחר מעשה ב\"ד כשמואל שם ב\"מ ואין כאן מקום פלפול הזה. הק' אלעזר."
        ],
        [
            "אם קנין בלא שטר גובה ממשעבדי או לא.",
            "עוד ידי נטויה לבאר דתוס' ס\"ל כשטת רבינו חננאל שמביא הרשב\"א בחדושיו דמזון ה' שנים לא הוי דבר קצוב וקושי' ר\"ה בר מנוח קאי לרב חנינא ועיין כי הנה דבר זה אם ע\"י קנין בלא שטר גובה ממשעבדי או לא במחלוקות שנוי בין רבבות קודש הנה הרשב\"ם והנימוקי יוסף והר\"י והרא\"ש ס\"ל דקנין בלא שטר אינו גובה ממשעבדי ועיין ב\"י וד\"ד ח\"מ סי' ל\"ט והרמב\"ם והראב\"ד ומרדכי והב\"י ס\"ל דקנין בלא שטר גובה ממשעבדי עיין שם בש\"ע סעיף א' ועיין בסי' מ\"ג בדרישה אות י\"ב בארוכה ובש\"ע סעיף ט\"ז שים עיניך עליו וילה\"ק לשטת הרשב\"ם ואנשי בריתו מה מועיל התרצן במה דמשני בשקנו מידו הא לשטתייהו בקנין לחוד לא גבה ממשעבדי (לבי אומר לי שראיתי קושי' זו בשום פוסק) ואמרתי מכח קושיא זו הוכיחו דקושית ר\"ה בר מנוח קאי גם לר' חנינא ומזון ה' שנים לא הוי קצוב כשטת הר\"ח וע\"ז משני התלמודא בשקנו מידו דקנין מועיל דלא בעינן קצובין דלר\"ח מהני הקנין לבד דלא ס\"ל דבעי כתיבה לקלא אחרי דלא ס\"ל דבעינן כתובי' דדמי למכר דאית לי' קלא ועיין בתוספות שם ד\"ה או דלמא ור\"י ור\"ל דס\"ל דבעינן כתובי' ובעי קלא באמת צ\"ל דאיירי בדכתב לה רק התלמודא צריך לשני בשקנו מידו משום ר\"ח ולפ\"ז הא נודע על שער בת רבים סתם תוס' הוא הר\"י לשטתי' דס\"ל דקנין לחוד מועיל לגבות ממשעבדי וס\"ל דמזונו' ה' שנים לא הוי קצוב (והארכתי והכל ע\"ד פלפול התלמידים) וליתא להוכחה זו ועיין מ\"ש לעיל (סי' קל\"ו וקמ\"א) ולרוב הטרדה קצרתי יום ה\"א מרחשון תקסו\"ל פה ק\"ק פראג."
        ],
        [
            "בע\"ה עש\"ק פורים תקסה\"ל ברעזניץ. השמחה והברכה החיים והשלום לא ימוש מתוך אהליכם מעתה ועד עולם אדמו\"ח הרב המאוה\"ג המפורסם פ\"ה עה\"י נ\"י כבוד מו\"ה אלעזר ראב\"ד דק\"ק פראג יע\"א ושמח את אשתו מחברתו הטהורה כו'.",
            "הן היום הזה שטו העם ללקוט שושני השמחה איש כפי תכונת נפשו ומזג לבבו אלה ביין שגו ואלה בשכר תעו אלה בתוף וחליל במחולת המחנים ואלה בשנותם את טעמ' ואת בגדיה' את קולם ומה אדע אני את כל תחלופי שמחות משמחות שונות יהי להם אשר להם אנכי את מאהבי אשמח אתם אשתעשע ברוח בכח דמיוני אעופה במחוגתם הנעימה ארוה נפשי מיין הרקח הנוטף משפתותם ומטפת אהבתם אשתכר ואתרונן ובזה יעבור עלי היום הזה המיועד להיות אך שמח וטוב ראשית שמחתנו כי כלנו ת\"ל חיים במעמד הטוב מבלי מחסור מזון ומחי' מעט צרי מעט דבש בשר דג ויין וידעתי גם ידעתי כי אין מחסור ליראיו מאהבי אבותי יחיו כה יהי' וכה יוסיף ה' לאורך ימים.",
            "והנני שולח ליד רו\"מ נ\"י מספר שאלות ופלפולי' כאשר עלו על רעיוני בהשקפה ראשונה ומאד אחלה פני אדמו\"ח ליקח זמן ומועד לעיין הטיב ולברר אם פנים הדברים ובפרט הפלפול בענין עגולה אשר לדעתי הקצרה הגאון בעל נ\"ב אשר הרעיש עולם ומלואה בפלפולים ובעומק עיונו בעסק תק\"ע (נפשי יצאה ורוחי תפעם בכתב זאת) אשר לדעתי הלך דרך לא ישר בפירוש המשנה אשר היא יסוד מוסד לכל פלפולי תק\"ע ולאו לפלפול בעלמא הדברים נוגעים כ\"א להלכה ולמעשה להתיר את האיסור ולאסור את המותר לדעתו הגדולה ואנכי לא הרחבתי הדברים כאשר הי' מן הראוי' עד אשר אשמע מה ישפוט רום הדרת כבוד תורתו בזה כי עוד גברת רבא בחזקתו הגדולה ואת שפל ערכי לא נעלם מעיני אך בכל זאת חלילה שאת פני גדול בתורה ואין חפץ אלדים הלוך חשכים מבלי לבחון ולהרהר אחרי דברי גאוני ארץ אך את הדעת יחפץ השכל וידוע ככל אשר תשיגו ידי התבונה כקטן כגדול.",
            "א' בחטה שנמצאת בפסח בגרע\"מזליך שנעשים משומן ודבש ומים וחכם אחד רצה להתיר בס' לפי דעת המג\"א דחמץ נוקשה בטל בס' ורוצה לסמוך דמי פירות עם מים הוה רק ח\"נ והגאון בעל נודע ביהודה פליג באמרו סי' כ\"ב דחכם הזה אחז החבל בתרין ראשין ורוצה לברר שם או דח\"נ הוא דאוריית' או דמי פירות עם מים הוי חמץ גמור ורוצה לברר דבריו (ממנחות נ\"ז ע\"א) דמרבה מנחת נסכים לחימוץ ופריך מ\"נ מ\"פ הם ואין מחמיצין ומשני שם אומר הי' ריה\"ג מ\"נ מגבלה במים וכשרה ואי ס\"ד דמ\"פ ומים לא הוה רק נוקשה א\"כ איך ס\"ד דנוקשה הוא רק מדרבנן א\"כ הדרא קושי' הגמרא לדוכתי' מ\"נ מ\"פ נינהו ואפי' אם מגבלה במים אכתי הוו מ\"פ ומים והוי נוקשה שאינו מן התורה הא ודאי חדא מתרתי או דנוקשה הוי דאורייתא או דמים ומ\"פ הוו חמץ גמור עכ\"ל ולדעתי הגאון בעל נ\"ב במחכ\"ת שגה בזה נגד תוס' במקומו (שם נ\"ג ע\"א) ד\"ה אלא דמקשים שם ותימא על דהכא והתם דלמא שאני לגבי פסח דמרבינן לי' מדכתיב כל מחמצת ומהתם לא ילפינן דהא לענין פסח נמי לא חשיב חמץ גמור לחייב כרת כו' ושמא יש שום יתור בתורה ובמנחות דח\"נ חשיב חמץ גבייהו עיי\"ש ומעתה י\"ל כמו שאנן אינן יכולין למילף מנחות מפסח לענין ח\"נ כמו כן להיפוך אי לאו קרא בפסח נמי ליכא למילף ממנחות ומכש\"כ דחולין מקדשים לא ילפינן ולפ\"ז הגם דאנן פסקינן בפסח כמ\"ד ח\"נ דרבנן ולא דריש כל מחמצת לענין נוקשה מ\"מ במנחות שפיר יכול לסבור דח\"נ דאורייתא דיש לנו שום ייתור במנחות והא דמקשה שם מנחות ממצה אי שיאור דר\"מ לר\"י כו' היינו אי בפסח שיאור חמץ גמור ודאי לענין מנחות נמי ואם שם הוא מצה גמור גם במנחות ליכא לאחשובי חמץ דודאי בזה אין לחלק בין פסח למנחות ומה דמקרי לענין פסח מצה גם לענין מנחות מקרי מצה וכן מה דמקרי חמץ לענין פסח גם שם מקרי חמץ אבל בח\"נ הגם שהוא נוקשה הכא והכא מ\"מ לענין פסח מותר משום דליכא ילפות' אבל במנחות דאיכא שום יותור שפיר כ\"ע סוברי' דנוקשה אסור במנחות ולפ\"ז שפיר איכא למימר דמי פירות ומים הוה רק נוקשה ובפסח הוא רק מדרבנן אסור ובטל בסמ\"ך ואפ\"ה לענין מנחות מרבינן מ\"נ לחימוץ הגם שהוא נוקשה מ\"מ יש לנו שום ייתור לאיסור לכן יודיעני רו\"מ דעתו הרחבה בזה לדעת את המעשה אשר אעשה באם יקרה מעשה כזה תחת ידי."
        ],
        [
            "ב' אם יש לסמוך על הגאון בעל נ\"ב (סימן מ\"א) במה שרוצה להמציא בחלוקה ד' באם אינה יודעת אם הדם בא מן המקור או מן הצדדי' דרוצה להמציא שם דבר חדש שפיר הוי ס\"ס דספק א' מתיר יותר מספק שני דאם הוא מן הצדדים גם האשה גם הדם טהורים ואם מן המקור רק הוא דם מכה האשה טהורה והדם טמא משום דפסקינן מקור מקומו טמא כמ\"ש הרמב\"ם ז\"ל פ\"ג מהל' משכב ומושב הל' ט' (צ\"ל רמב\"ם פ\"ד הל' ט\"ו) אמנם לדעתי שגה בזה ולא ראה הרמב\"ם פ\"ח מהל' איסורי ביאה הל' י\"ד דפסק שם בפירוש היא טהורה והדם טהור והיינו כר' (נדה ט\"ז ע\"א) דמקור מקומו טהור ולפי דברי הגאון בעל נ\"ב יהיו דברי הרמב\"ם ז\"ל סותרים את עצמן ואתמהה על כל הגאונים נושאי כליו של הרמב\"ם שלא הרגישו בסתירה גדולה כזאת.",
            "אמנם נרא' ברור דאין כאן סתירה כלל דפלוגתא דרבי ורשב\"ג (שם ט\"ז ע\"א) הוא בדם המכה שבמקור ומטעם טומאת מגע שנגע במקור לרבי הדם טהור שמקור מקומו טהור ולרשב\"ג טמא המכה טומאת מגע ואף שהוא בפחות מרביעית וגם הוא טומאת בה\"ס אפ\"ה טמא שכן הי' הל' למשה מסיני כמ\"ש תוס' שם ובזה פליג ר' ורבי ל\"ל הל\"מ ומש\"ה באמת מטהר שאין כאן טומאת מגע משום טומאת בה\"ס וגם שאין כאן רביעית אבל תנא דמתני' (שם ע\"א) באשה שמתה לאו משום טומאת מגע מטמא כמ\"ש תוס' שם אבל מצד דם נדה עצמה שהי' במקור שמטמא אפי' במשא וסובר מקור מקומו טמא היינו דם הנדה שהוא במקור הגם שלא יצא לחוץ מחיים מ\"מ טמא כי המקור מקומו טמא שכל הדם שנמצא במקור התורה טמא וא\"כ פלוגת' זו (שם ע\"א ע\"א) אין ענין כלל לפלוגתא דר' ורשב\"ג (שם ט\"ז ע\"א) דגם תנא דמתני' (שם ט\"א ע\"א) שסובר מקור מקומו טמא היינו רק בדם הנדה שנמצא שם אבל בדם המכה שיהי' טמא מצד שנגע במקור שפיר יוכל גם הוא לסבור כרבי (שם ט\"ז ע\"א) ולפ\"ז פסקי הרמב\"ם נכונים וברורי' דבהל' מטמא משכב ומושב שפיר פסק כתנא דמתני' דשם איירי מדם נדה שהי' במקור אבל בהל' אסורי ביאה פסק כר' כפי הכלל הל' כר' מחברו והיינו בדם המכה שנגע במקור שאשה טהורה וגם הדם טהור וזה ברור ונכון ולפ\"ז אין כאן מכל הפוסקי' ראשוני' דסברי דם המכה שבמקור טמא ודברי הש\"ך נשארו בתוקפם ובחזקתם כן נראה לי."
        ],
        [
            "ג' באיש אחד שאין מכירין אותו והוא אמר כהן אנ' שאינו נאמן רק לאסור על עצמו גרושה ולשויי אנפשי' חתיכה דאסורא ואח\"ז בא כהן ועשהו לאותו איש שליח לקדש אשה גרושה ולפי הסוגיא (ב\"מ יו\"ד ע\"ב) בכהן שאמר לישראל קדש לי אשה גרושה משום דהשליח לאו ב\"ח יש שליחו' ואי אמר לכהן שהוא בר חיובא ליכא שליחות וגם המעשה בטל כמו שמברר הגאון בעל נ\"ב א\"כ בנ\"ד יש להסתפק אי אמרינן כיון שהאיש הזה שהחזיק עצמו לכהן שאינו נאמן רק על עצמו א\"כ יש לחוש שמא ישראל הוא וחוששין לשליחות דידי' וחיישינן לקדושיו דלמא לאו ב\"ח הוא א\"ד מ\"מ הוא עצמו שוי' אנפשי' חד\"א ושפיר מקרי ב\"ח ול\"ח לשליחותי' ול\"ל אותה אשה גט ילמדנו רבינו דעתו הרחבה בזה."
        ],
        [
            "ד' אם יש לסמוך במה שמתיר הרמ\"א אה\"ע ס\"ס ה' למכור לנכרי באם הנכרי בעצמו אינו מסרסו רק ע\"י נכרי אחר דאלפני דלפני לא מפקדינן (והוא דברי אביי ע\"א י\"ד א\"ע) ולי יש מקום עיון בזה כי בלאו דלפני עור לא תתן מכשול לא מצינו חילוק בין מכשול נכרי ובין מכשול ישראל ואם בנכרי אינו עובר בלפני דלפני גם בישראל אינו עובר וא\"כ במוכר כלאים או חמץ בפסח לנכרי ויודע בודאי שימכור אח\"כ לישראל לפ\"ז אינו עובר כלל בלפני עור שהוא לפני דלפני והוא תמוה דאם יודע בודאי שימכור לישראל ליכא אסורא דאוריית' ואיך בחשש בעלמא שמא ימכרנו אוסר רבא למכור לנכרי כי אם קבא קבא, וכן בגד שאבד בו כלאים שאסור למכור לנכרי שמא ימכרנו לישראל ובאמת כתב הש\"ך י\"ד ס\"ס נ\"ז דזה רק אסורא דרבנן וכ' שם שהוא ס\"ס ולפי הנ\"ל בודאי ימכור לישראל ליכא חשש דאוריית' שהוא רק לפני דלפני.",
            "אמנם כן דיש חילוק גדול בין לפני עור לא תתן מכשול ובין מכשיל חברו והיינו כשהישראל או נכרי מזיד והוא נותן לפניו כמו מושיט כוס יין לנזיר ויודע בו שהוא ישתה וכן במוכר בהמה לנכרי ויודע בו שיקריב אותה לע\"ה או שמסרסו שהוא אינו מכשילו רק נותן המכשול לפניו דאז עובר על לפני עור ובזה יש חילוק בין לפני ובין לפני דלפני אבל במכשילו שהוא נותן דבר איסור לחברו וחברו א\"י שהוא דבר איסור ודאי אסור להכשילו אפילו באלף לפני וזה ברור אכן מי יתן ואדע איפוא הוא האזהרה ע\"ז שאסור להכשיל ואם לא מקרא דלפני עור איו ואם יש לנו שום דרש אשר לא ידעתי מנא לן לחלק בזה בין נכרי לישראל! וא\"כ גם בנכרי לדעתי העני' אסור להכשילו באם הנכרי שוגג ולפ\"ז בנכרים דידן רובן ככלן אומרים מותר המה ואומר מותר או שהוא שוגג או שהוא אונס וא\"כ בלאו איסור דלפני עור יש לנו איסור אחר דאסור להכשילו וא\"כ גם בלפני דלפני אסור למכור לו בהמה מאחר דמכשילו דהנכרי א\"י שהוא אסור וא\"כ אפשר דוקא כשיודיע אותו שהנכרי אסור לסרס אז אפשר להתיר אמנם כאשר אנחנו נוהגים למכור לנכרי סתם לא ידעתי מקום להתיר.",
            "אמת למ\"ד קטן אוכל נבלות ב\"ד מצווין להפרישו ולמדו מאמור ואמרת א\"כ אם מדאוריית' הב\"ד מצויין להפריש קטן והזהירה התורה הגדולים על הקטנים להפריש מאיסור ודאי יש ללמוד מכח כ\"ש שאסור להכשיל גדול דמה קטן שאינו מצוה כלל צריכי להפריש גדול שהוא שוגג שהוא מצוה עאכ\"ו שאסור להכשילו ולפ\"ז דמאמור ואמרת ילפינן דאסור להכשילו א\"כ דבר זה ודאי רק בישראל נאמר ולא בנכרי וא\"כ בנכרי אינו מצוה רק על לפני עור ועל לפני דלפני לא מפקדינן אבל לפי פסקי דידן שפסקינן דקטן אוכל נבלות אין ב\"ד מצוין להפרישו רק שלא יאכילנו בידים וא\"כ אין ללמוד מזה איסור מכשול דרק להאכיל לקטן בידים אסור אבל למכור איסור לנכרי והוא לא יצוה את הנכרי שימכור לישראל רק שהנכרי מעצמו ימכור מנא לן שהתורה אסרה דבר זה ואם אסרה מנל\"ן שיש חילוק בין נכרי לישראל.",
            "ואולי יש ללמוד דאסור להכשילו ממה דקאמר הש\"ס (ב\"ק פ\"א) דיליף מוהשבות אם על השבת ממונו אתה חייב על השבת גופו לכ\"ש א\"ש אנן נמי נאמר אם על השבת ממונו והשבת גופו אתה חייב על השבת נפשו ונשמתו לכ\"ש ומוכח דאסור להכשילו אדרבה נילף משם דצריכין להפריש מאיסור וא\"כ עדיין י\"ל דרק בישראל מצוה ע\"כ אבל לא בנכרי ועדיין לא נח דעתי עדי אשמע מה ידבר רום מעלתו ודבר מה יורני."
        ],
        [
            "ה' מעשה באחד שמת ונפל או הפילוהו לבור עמוק ושהה שם יותר משלשה ימים אח\"ז נפל שם איש אחר אשר הי' חי ולא שהה שם רק יום אחד אח\"ז העלו את אחד משניהם בחבל והכירוהו שהוא הוא אשר נפל שם בעודנו בחיים ויש לשאול אם נוכל להתיר אשתו של שני ע\"י טביעת עין הנה איתא במשנה (יבמות ק\"כ ע\"א) אין מעידין אלא עד ג' ימים וכ' רש\"י אם ראוהו בתוך ג' למיתתו מעידין עליו אבל אם לא ראוהו עד אחר ג\"י חיישינן שמא נשתנה מ\"פ ואין זה שהם סבורים עכ\"ל והנה יש לנו לפרש המשנה בשני דרכים פי' אחד דמת שנשתהה ג\"י כבר נשתנה פניו ומראיתו עד שידמה לאיש אשר עודנו בחיים חיותו ומש\"ה אין מעידין שהם סבורים שזהו איש אשר הם מעידים ובאמת הוא איש אחר אשר נשתנה ונתדמה לאיש הזה ומעתה אין לנו היתר להתיר אשה אשר נשאלה עלי' דהא כאן הי' שם איש אשר מת בודאי קודם ג\"י וא\"כ יוכל להיות כי נשתנה ונתדמה לאיש אשר נפל אחריו.",
            "אמנם אנכי לא כן אדמה והפירוש נכון והברור אצלי באופן זה דט\"ע שייך רק בדבר אשר הוא עודנו כאשר ראיתי' ולאו דוקא שלא נשתנה כלל כי זה כמעט נמנע בטבע אמנם בשנותו שינוי' גדולה ובאותה שינוי לא ראיתיו מעולם בזה אמרינן דלא נוכל לשפוט דבר זה בט\"ע ויוכל להיות כי זהו אחר והנה איש אשר הוא בתוך ג\"י אז תוארו ומראיתו כמו שהי' בחיים ודאי נוכל לסמוך על ט\"ע אמנם איש אשר כבר מת ג\"י א\"א להיות תוארו כאשר הי' בחיים דבג\"י ודאי נשתנה שינוי' גדולה אשר א\"א לומר כאשר הוא עתה כן הי' בהיותו חי אבל תוארו וצורתו רק התדמות כאשר הי' בחיים ולכן על התדמות הזה אין אנו יכולין להחזיקו בודאי לאיש הזה אשר הכירו ויוכל להיות כי זה איש אחר המתדמה ג\"כ לאיש הזה משא\"כ בתוך ג\"י דאז לא נשתנה תוארו וצורתו כ\"כ ובזה שפיר יש לסמוך על ט\"ע שלנו ומעתה לפירוש זה באשר שידעינן שהאיש האחרון הוא בתוך ג\"י ופניו ומראהו עודנו נשאר כאשר היו בחיים וזהו לא התדמות קצת אבל ט\"ע גמור ומה לנו אם יש עוד אחר בבור שכבר מת קודם ג\"י מ\"מ נוכל לשפוט דזהו האיש אשר נפל באחרונה דזה ודאי ל\"ח דע\"י מיתת הראשון נשתנה כ\"כ עד שיהי' תמונתו כתמונת זה החי.",
            "ומעתה לפי' הראשון הכל תלוי בזה המת אשר נמצא ואם יוכל להיות שזהו כבר מת ג\"י (והיינו דלא כר\"ת שמתיר בספק שהה ג\"י) אין להתיר דלמא איש הוא ונשתנה פניו כאיש החי הגם שידעינן בברור דאיש הזה הלך מאתנו בתוך ג\"י מ\"מ כיון שזה המת אפשר שכבר מת קודם ג\"י יש לחוש שמא איש אחר הוא שנדמה לזה אבל לפירוש השני אשר לענ\"ד נראה פירוש ברור הכל תלוי באיש הזה שהלך ואם ידעינן שהאיש הזה הלך בתוך ג\"י כבר ידעינן כי זהו שמכירין בט\"ע וכמו שאמרנו.",
            "ומעתה יפלו ממילא התמיהות הגדולות והנפלאות אשר התמיה הגאון בעל נ\"ב אה\"ע סי' כ\"ח בד\"ה ועוד נ\"ל הוכחה גדולה דדגלת איירי בלא ראה שהרי יש לתמוה תימא רבתי עיי\"ש עד וסוף עמוד זה ולפירוש השני אשר נ\"ל ברור כשמש אין כאן ריח קושי' דהעיקר תלוי בזה שטבע בדגלת קודם ה' ימים והשושבין ראה הטביעה ולא אחר (כאשר רוצה הגאון לדחוק שם בדחוקי' רבים אשר לא יעלה על דעת לאוקמי הסוגיא בפירוש רחוק ודחוק כזה) אבל כיון שראה שטבע קודם ה' ימים ואם יהי זהו האיש אשר נטבע ע\"כ כבר נשתנה מאד אשר לא נשאר רק התדמות מעט לאיש הנטבע כאשר הי' בחיים ושפיר יש לחוש כיון דלא שייך בזה ט\"ע גמור שמא הוא איש אחר אשר גם יתדמה קצת לאיש הנטבע ודוק הטיב ויען כי הגאון הנזכר הלך בזה דרך זר ורחוק התמי' ג\"כ בסי' כ\"ט שם דף כ\"ג ד\"ה ובהכי ניחא כו' דמתמי' שם על הרשב\"א דלמא זה שמצא בדגלת כבר הי' מת ביבשה ג\"י ונתפח וביותר מתמי' שם לדעת הרי\"ף דביותר מחמשה ימים גם בימים לא אמרינן דמצמת צמתי א\"כ שמא גם זה שנמצא בדגלת שהה במים יותר מה' ימים ומתדמה לזה שנפל במים ולדברנו גם כאן אין ריח קושי' כיון שהאיש הנפל לפנינו ודאי לא נשתהה יותר מה' ימים ומים מצמת צמתי ונשאר בתוארו ובתמונתו כאשר הי' בחיים ויש להם ט\"ע גמור ולא התדמות ובזה ודאי ליכא למיחש שמא אחר מתדמה לו כנ\"ל וכל המעיין וישפוט בצדק יראה כי דברי כנים וברורים בלי דופי והאמת יורה דרכו.",
            "ואעידה לי עדים נאמנים ה\"ה הרמב\"ן ותשובות מ\"ב הובא בב\"ש סי' י\"ז ס\"ק ע\"ח באם מת בימות הגשמים בימי הקור מעידין עליו אפי' אחר כמה ימים כי בודאי נקרש ונגלד ועדיף טפי מצנת המים עיי\"ש ואין איש פוצה פה ומצפצף נגד דין זה ולכאורה הדבר תמוה דלמא זה המת כבר מת ג\"י קודם באו ימי הקור וכבר נתפח ונדמה לאיש הזה אשר מכירין אותו א\"ו אמת ויציב הדבר דהכל תלוי בזה שאנו מכירי' באם שידענו שזה הלך לו בימי הקור א\"כ גם אם מושכב מת כמה ימים נשאר בתוארו וצורתו והט\"ע הוא ט\"ע גמור ול\"ח שמא איש אחר הוא."
        ],
        [
            "וי\"ו בחדא שהודה ששורו תם הזיק שור של חברו ולחברו יש מגו כגון הני עזי דאכלי חושלא אשר גם בלתי הודאתו יהי' חברו נאמן במגו מה דינו אי אמרינן כמו שהודה בקנס ואח\"כ באו עדים דחייב אם לא שחייב א\"ע בדבר אחד כגון שאמר גנבתי וטבחתי ובאו עדים על הטביחה שמכח הודאתו מתחייב א\"ע בקרן אבל זולת זה מודה בקנס ואח\"כ באו עדים חייב א\"כ גם הכא שהוא הודה ואח\"כ בא הניזק לב\"ד והוא נאמן מכח מגו כגון שתפס או במגו אחרת אם אמרינן גם בזה חייב כמו שאם באו עדים אח\"כ או דלמא דוקא בבאו עדים ויש סברה לחלק."
        ],
        [
            "ועלה בדעתי לברר דין זה ממה שנסתפקתי עוד בדבר אחד במתני' שני שורים תמים שחבלו זה בזה כו' תוס' ד\"ה תימה כו' ואפי' לר' ישמעאל נמי נ\"מ אם נאבד האחד שלא יאמרו הבעלים אגבה כל חצי נזקי משלך ואתה תפסיד נזקך שנאבד שורי שמשתלם מגופו עיי\"ש והנה ראינו מתוך דברי תוס' דאע\"ג דבעלמא בשור תם שהזיק ונאבד שפטור משום דאינו משתלם מגופו מ\"מ שא\"צ לשלם רק לפטור חברו לא מהני במה שנאבד ונסתפקתי אם לענין מודה בקנס דינא הכי הגם שבעלמא אמרינן מודה בקנס פטור היינו שא\"צ לשלם לחברו אבל בשנים שהזיקו זא\"ז דחברו אינו רוצה בתשלומו רק לפטור נפשו או גם בזה אמרינן זה שהודה פטור וחברו משלם לו או דלמא אפ\"ה שהוא מודה מ\"מ רק לענין שא\"צ לשלם מהני הודאתו אבל לא להוציא מחברו אמת בשניהם תמים לא משכחת כה\"ג דממ\"נ אי יש כאן עדים שראו הנגיחה א\"כ גם נגיחה דאידך ראו ולא מהני הודאת האחד דהוי מודה בקנס ואח\"כ באו עדים וגם זה שהודה חייב ואי ליכא עדים א\"כ ע\"כ גם השני מודה וא\"כ שניהם מודים בקנס אך באחד תם ואחד מועד ושניהם מודים בזה שהוא בעל המועד לא מהני הודאתו ולבעל התם מהני הודאתו ושפיר יש להסתפק כנ\"ל ולדעתי הדבר ברור כמו שיש חילוק בזה בנאבד השור גם לענין קנס יש לחלק כזה ובאמת הדבר תמוה למה לא מתרצו בתוס' נמי דאיכא נ\"מ לענין קנס אלא ודאי דבאחד תם וא' מועד ואין עדים לא מהני הודאת בעל התם משום דגם בלא הודאתו בעל המועד נאמן ששורו המית שורו במגו דאם רצה אמר שגם המועד הזיק בעל התם א\"כ הוי אידך מודה בקנס ולאידך יש מגו והוי כמו עדים ועדיין צ\"ע ויען כי הנעל' ר' בער צורף מפראג מהר לדרכו והוא מיועד להביא למאהבי אגרת הלז לכן אסיים בברכה וחיים בנכם משתחה ארצה. איצק שפיץ מקעללין."
        ],
        [
            "בע\"ה יום א' ר\"ח ניסן תקסה\"ל פראג. את חג המצות יחוגו בגילה וברנה ובשמחת עולם אתה ובניך ינשאם ה' וינטלם ה\"נ כבוד חתני לבי ועיני החכם השלם לבו פתוח כפתחו של אולם הרב המאוה\"ג החריף ובקי המפורסם מו\"ה איצק נ\"י אב\"ד בק\"ק ברעזניץ והגליל ועזרו מעם ה' אשה משכלת בתי הרבנית מרת רבקה תחיה ובניך הנאהבים והנעימים יאריכו ימים אוכי\"ר.",
            "הנה הסתיו עבר עלי מלא מכאובים כי נהייתי נחליתו ימים רבים (לא אליכם) ועודנה אני כלוא בבית ולא אצא חוצה ומעת אשר קבלתי אמריך אמרי נועם דברים של טעם ע\"י הנעלה ר' בער צורף דברי האגרת מלאת שירי תפארת ומעולפת בחריפות ובקיאות ששה ספקות מצאתי קורת רוח ומרגיע לכל דאגותי ורוח אחרת עמי וה' הצדיק ישלם פעלך ותהי משכורתך שלימה מעם ה' אלדי ישראל ואשיב לך על כל ס' וספק מה שנלע\"ד בהשקפה הראשונה ואת אשר תבחר תקרב.",
            "א' אהובי חתני הרב נ\"י הנה לפום רהיטא יפה תמהת על מורי הגאון המנוח נ\"ע בספרו נודע ביהודה סימן כ\"ב בחלק א\"ח כמו שאי איפשר למילף מנחות מפסח לענין ח\"נ אי לאו דאיכא ייתור כמ\"ש תוס' (פסחי' מ\"ג א' ד\"ה מאן תנא מנחות כ\"ג א' ד\"ה אלא חולין כ\"ב ב' ד\"ה ואי ר\"מ) כמו כן אי אפשר למילף פסח ממנחות וכ\"ש הוא דחולין מקדשים לא ילפינן וא\"כ מה גם דקיימ\"ל כמ\"ד ח\"נ בפסח דרבנן דלא דריש כל מחמצת מ\"מ במנחות דאיכא שום ייתור שם סבר נוקשה דאורייתא ויפה הורה החכם הנזכר שם כמו שמבואר בלשון שאלתך קצת בארוכה וגדולה מזו הוא נפלאת בעיני הנה מורי הגאון נ\"ע בספרו צל\"ח פסחים שם ד\"ה ור\"א ערובו בלאו וד\"ה הארכנו כו' מביא בעצמו דברי תוס' חולין ופסחי' שם דגבי מנחות איכא שום ייתור על ח\"נ עכ\"ז האריך למעניתו בפלפולי' אף למ\"ד דלא דריש כל מחמצת לנוקשה ה\"ל למילף ממנחות ודבריו סתומי' וחתומים הא לשטת תוס' אי לאו דאיכא ייתור במנחות לא הוי ילפינן נוקשה במנחות מחמץ בפסח ה\"ה להיפך אי ליכא ייתור בפסח לא ילפינן ממנחות והיכא דגלי גלי מכ\"ש חולין מקדשים.",
            "יען כ\"ז לפי דעתך אבל לפענ\"ד אחרי העיון דברי מורי הגאון האמתי אמתיים וחכם המורה הורה שלא כדת של תורה בכל צד כאשר אבאר אי\"ה הנה ביאור דברי תוס' נלע\"ד כך אחרי שאסרה התורה במנחות החמץ סתם מנא לן למיליף אפי' ח\"נ דלמא דוקא כחמיר שבו דוקא חמץ גמור אבל לא נוקשה וראי' לדבר שגם בחמץ בפסח החמירה התורה יותר ממנחות בכמה דברים מ\"מ צריך רבוי לנוקשה מכל מחמצת וע\"ז תירצו דאיכא נמי במנחות שום רבוי (ועיין בס' ברכת הזבח) אבל מאי אחרי שריבתה התורה במנחות ח\"נ הדרה לסברה החיצונה ואי למילף חמץ בפסח ממנחות הקל ודוק בזה ואין זה כ\"א גלוי מלתא בעלמא ע\"ד שיליף ר\"י חמץ מנותר (פסחי' כ\"ז ב') ומין במינו מדם פר ודם שעיר וכיוצא בהן טובי ואין בזה הכלל חולין מקדשים לא ילפינן ומאן דס\"ל ח\"נ דרבנן ולא דריש כל מחמצת מ\"ט דלא יליף ממנחות עיין מ\"ש מורי הגאון בצל\"ח שם ואין אתי הזמן מופנה להאריך בדרך הנוגע רק לפלפול בעלמא ולפי מה שאבאר לקמן בס\"ד אין מקום לפלפול הזה.",
            "אלא אי קשיא לי על מורי הגאון בס' נ\"ב שם הא קשיא לי עד שהוא תמה על חכם המורה שאחז החבל בתרין ראשין ביותר ה\"ל לתמוה על אחד מראשי חכמי לב רבינו הגדול הרא\"ש אחרי שפסק (בפ' א\"ע מ\"ח ע\"ב) הלכה כר\"י בשיאור ופסק (בפ' כ\"ש ל\"ו ע\"א) כשטת ר\"ת דמי פירות ומים הויין ח\"נ וכן הוא בקיצור פסקי הרא\"ש והטור והמה דברים הסותרי' זא\"ז לשטת מורי הגאון שם אי מי פירות עם מים הווין חמץ גמור, אז נוקשה מותר מן התורה אי מי פירות עם מים הוין ח\"נ אז נוקשה אסור מן התורה ואיך אחז הרא\"ש ז\"ל החבל בבי' ראשן, וצ\"ל אע\"ג דפסק כר\"י מ\"מ פסול למנחות כי מוכרח להזהר מן והוא פלגס בזה שיצא מכלל שבה ולכלל חמץ לא בא ועיין (מנחות נ\"ג ע\"א) ובזה נדחים דברי מ\"ו הגאון נ\"ע.",
            "ויותר מרווח אני אומר עד כאן לא פסקו הפוסקי' כמ\"ד ח\"נ אינו עובר עליו אלא דומי' דהנך דתנא בפרק אלו עוברי' עמילן ש\"ט וקולן של סופרים וכי\"ב שאינן ראוין לאכילה ועיין מג\"א א\"ח סי' תמ\"ב אבל מי פירות ומים שדרך אכילה אף שאינו חמץ גמור כמו עיסה שנילושה במים לבד מ\"מ התורה ריבתה במנחות דחשיב אוכל לעבור עליו וממנחות נוכל למילף לחמץ בפסח דמה שהוא דרך אכילה אסור מן התורה בלאו, ומה דפליגי בנוקשה בפרק א\"ע מדיליף מחמצת לרבות אף אלו השנוין במשנה אע\"ג שאינן ראוין לאכילה ומר כל לא דריש היינו לענין אלו שאינן בני אכילה והארכתי בפלפול הזה ומצאתי אח\"כ היסוד בס' שער המלך מהל' חמץ ומצה עיין עליו לכן קצרתי, עכ\"פ המורה להקל שחשב בגרעמזלי\"ך משום דהויין מי פירות עם מים והוין נוקשה דרבנן ובטלים בס' חשב וטעה בשיקול הדעת תורה שאיסור תורה יש בהן.",
            "ואפילו לדעת הרי\"ף ז\"ל דמי פירות אפי' עם מים אין מחמיצין היינו שיכול לשומרן מן החימוץ כמו שאר עיסה אם אופן אותן תוך שיעור חימוץ וכ\"כ הרב המגיד לדעת הרמב\"ם פ\"ה מהל' חמץ ומצה הל' כ' וכ\"כ הרא\"ש לדעת הרי\"ף ר\"פ אלו עוברין (ומה שיש סתירה בדברי הרא\"ש פ' כל שעה סי' י\"ג כבר הרגישו האחרונים ועיין פר\"ח סי' תס\"ב ועיין בס' אשל אברהם על מס' פסחים) ולענ\"ד נראה ראי' ברורה לזה דלשטת הרי\"ף כפי דעת הרא\"ש פ' כל שעה ר\"ע ס\"ל דמי פירות אפילו עם מים אין מחמיצין כלל והל' כר\"ל דקאי בשטת ר\"ע ולית אמוראי דפליג עלי' בזה מה יענה הרי\"ף להא דר' יוחנן (מנחות נ\"ז ב') ר\"ע אומר לרבות מנחות נסכי' לחימוץ וקשיא דר\"ע אדר\"ע, אלא מחוירתא כדשנינן אחר שיעור חמץ גם הרי\"ף מודה, א\"כ אותן גרעמזלי\"ך שהורה החכם שנמצא בהם חטה ודאי לא השגיחו שלא להשהותם יותר מכדי שיעור חימוץ ואסורים מן התורה אף לדעת הרי\"ף והרמב\"ם ומכ\"ש לדידן דקיימ\"ל דמי פירות עם מים ממהרים להחמיץ, א\"כ אותו המורה שגה והוראת מ\"ו הגאון בנ\"ב לעד קיימת, והדין דין אמת."
        ],
        [
            "ב' מ\"ש מעלתך נ\"י על מורי הגאון נ\"ע בס' נ\"ב חלק י\"ד סי' מ\"א אשר רצה להשיג על הש\"ך י\"ד סי' קפ\"ז ס\"ק כ\"ב ולהמציא דבר חדש דשפיר הוי ס\"ס כי ס' אחד מתיר יותר מחברו אם מן הצדדי' גם האשה וגם הדם טהורים ואם הוא מן דם המכה במקור האשה טהורה ודם טמא דקיימ\"ל מק\"מ טמא, והשגתי עליו דבפירוש כתב הרמב\"ם מהל' אסורי ביאה דהיא טהורה והדם טהורת כר' דמק\"מ טהו' ויהיו דברי הרמב\"ם סותרי' זא\"ז ותימה על נושאי כליו שלא הרגישו בסתירה גדולה כזו, לכן מעלתך אומר שאין כאן סתירה בדברי הרמב\"ם לענין דם נדה שבמקור פסק מק\"מ טמא כתנא דמתני' בסוף פרקין, אבל לענין דם מכה שבמקור פסק כר' שאשה ודם טהורים כך הם דבריך הנעימים בקיצור מאד ומבואר היטיב במכתב מעלתך הרב נ\"י.",
            "אהו' חתני ידידי הרב נ\"י מה גם שמצאתי למורי הגאון נ\"ע חבר בדבר הזה כי גם הגאון מוהר\"י אייבשיץ זצללה\"ה בהל' נדה סי' קפ\"ז ס\"ק ו' כ' ג\"כ להשיג על הש\"ך בזה וגם מורי הגאון נ\"ע לא בסי' מ\"א לבד הניח זה ליסוד מוסד כ\"א בכמה מקומות ועיין שם סי' מ\"ז וסי' נ\"ה דף ס\"א ע\"ג ובסי' נ\"ז בכל התשובה נראה דאישתמיטת' דברי הרמב\"ם מהל' אסורי ביאה וגם מהחכם הנזכר שם סי' מ\"ב נראה שנעלם ממנו דברי הרמב\"ם עייש\"ה בד\"ה הנה, עם כל זה הולך ישר יחזו פנימו הדבר ברור כמ\"ש מעלתך נ\"י דאל\"ך יהיו דברי הרמב\"ם סותרי' זא\"ז לא זו בלבד מהל' אסורי ביאה להל' משכב ומושב אלא אפי' מאסורי ביאה לאסורי ביאה דבפרק ח' הל' י\"ד כ' וכן אשה שראה דם מחמת מכה שיש לה במקור כו' הי' טהורה והדם טהור ושם בפ' יו\"ד הל' ה' כ' ואם לא יצא דם דרך רחם הרי האשה טהורה אעפ\"י שהדם שיצא מדפנה טמא כו' וכ\"כ פ\"א מהל' משכב ומושב הל' ט' והלכה יו\"ד שמק\"מ טמא וכן שם בפ\"ד הל' ט\"ו אלא נכון וברור כשמש כמ\"ש מעלתך חתני נר\"ו מה שפסק הרמב\"ם מק\"מ טמא היינו דם נדה שבמקור ואפי' שני טיפי מרגליות כר' יוחנן (נדה מ\"א ע\"ב) ועיין בה\"ה פ' יו\"ד מהל' אסורי ביאה הל' ה' ולענין אשה שמתה כו' כתנא דסוף מכילתן (שם ע\"א) ועיי\"ש בתוס' ד\"ה מקור מקומו אמנם מה שכתבת באסורי ביאה פסק הרמב\"ם כר' כפי הכלל הלכה כר' מחברו אהובי ידיד נפשי אין הכלל זה ברור אלא לענין חברו ולא לרשב\"ג אביו ורבו ועיין מ\"ש מורי הגאון נ\"ע בנודע ביהודה חלק אה\"ע סימן מ\"ו דף מ\"ח ע\"ג ד\"ה והנה ואף שכתבתי על הגליון שמה זה יותר מעשרי' וחמש שני' במחכ\"ת מורי הגאון נ\"י נעלם ממנו דברי הרא\"ש פ\"ג דמ\"ק סי' ל\"ב שמביא דברי רש\"י והרשב\"ה שהל' כרבי אפילו נגד אביו וחדשים מקרוב נדפס ס' חדש וזה שמו תורת חסד דבר בכלליו בכלל זה אפם קצהו תראה משם כי לא ביאור דעת הרמב\"ם בזה ועיין בס' השב\"ץ ח\"א סי' כ\"א והארכתי בס\"ד במקום אחר אמנם בנדון דידן א\"צ לכל זה כי י\"ל פשוט דלכך פסק כר' אחרי שרבותינו העידו על דם מכה הבא מן המקור שהוא טהור כמבואר (נדה ס\"ו א') עכ\"פ דבריך נכונים נחמדים ונאמנים.",
            "ואחרי בינותי בספרים מצאתי דאתי לידי ס' סדרי טהרה על הלכות נדה וראיתי שהרגיש בסתירת דברי הרמב\"ם וכמעט כוותך ס\"ל ואעתיק לך לשונו אות באות (והוא בסי' קפ\"ח) ואשר אחזה ליישב הוא עפ\"י מ\"ש הרמב\"ן והר\"ן בחדושי (נדה מ\"א ע\"ב) וז\"ל מק\"מ טמא לאו למימרא דמקור בנגיעה דידה מטמא דהא טומאת בית הסתרים הוא אלא גז\"ה הוא כיון שטומאה נבראת שם מתחלה כל שנברא בו טמא הוא ומטמא נמי ביציאתו טומאת ערב במשהו כדם נידה עכ\"ל ולפ\"ז י\"ל גז\"ה אינו אלא מה שנברה בו מתולדתו כמעיינות דידה משא\"כ בדם הבא ע\"י מכה דלאו ממעיינותי' הוא אלא דם הבלוע בדופני האבר שבו המכה טהור ואע\"ג דרשב\"ג ס\"ל דאף בזה הדם טמא ס\"ל להרמב\"ם לחלק משום דבסוגיא (דף מ\"א ע\"ב) מוקמי רבנן דר\"ש ס\"ל מק\"מ טמא וכ\"פ ר\"י במקור שהזיע כו' וכן בסוף מכילהן באשה שמתה מוקמי לת\"ק דס\"ל מק\"מ טמא ואלו בדם מכה הבא מן המקור מסקינן במכילתן (ס\"ו ע\"א) דרבותינו העידו שהוא טהור מש\"ה פסק בדם מכה כרבי וכרבותינו דטהור אבל מה שנברא בתוכו פסק דטמא עכ\"ל עכ\"פ הדבר ברור כמ\"ש מעלתך הרב נ\"י בחנם השיגו מ\"ו הגאון נ\"ע והגאון מוהרי\"א זצללה\"ה על הש\"ך ושפתי כהן ישמרו דעת תורה."
        ],
        [
            "ג' מה שנסתפקת אם אחד אומר על עצמו כהן אני אשר שורת הדין שאינו נאמן עפ\"י עצמו אלא שוי' אנפשי' כל פסולי כהונה לחתיכה דאסורה אם הקרה מקרה שכהן אחר עשהו לזה שליח לקדש אשה גרושה לפי מה שהוכיח מ\"ו הגאון נ\"ע בס' נ\"ב בחלק אה\"ע סי' ע\"ו הלכה למעשה במקום שאין שליחות המעשה בטל לגמרי (ועיין ב\"מ יו\"ד ע\"ב) אי אמרינן רק לעצמו נאמן לאסור על עצמו כל פסולי כהונה כחתיכה דאסורה ושלא לטמא למתים אבל אנו חוששין בו שמא ישראל הוא וחוששין לקדושיו או דלמא אחרי שעליו פסולי כהונה כחתיכה דאסורה עד שאם נשא או נטמא לוקה לדעת הרמב\"ם ומקרי שפיר בר חיובא ול\"ח לשליחותי' ואין חוששין לקדושיו וא\"צ גט כך היא חקירתך הנפלאה.",
            "אהובי חתני הרב נ\"י לפשוט ספק זה באר היטיב צריך עיון במטיב הגיון ואני בעוני לא אוכל כעת לעיין מתערובות טעמים עכ\"ז הנה שפתי לא אכלא לקיים הבטחתי להשיב על כל אחת ואחת מה שנלע\"ד עפ\"י מושכלות הראשונות הנה אין ספק שאין אדם נאמן רק לאסר אסור על נפשו לשוי נפשי' חד\"א ולא על אחרים כמה דתנינא (קדושין ס\"ה א') האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובותי' והיא מותרת בקרוביו כו' והאומר פתח פתוח מצאתי אמר ר\"א (כתובות ט' א') נאמן לאוסרה עליו ופשוט ההיא מותרת לכהן אחר ועיין שם בפ\"י דאינו נאמן רק על עצמו דשוי' אנפשי' חד\"א ואני זה יותר מעשרים שנים נסתפקתי אם היא מותרת ליבם עפ\"י מה דאית' (סוטה ה' ע\"ב עד ריש\"ו ע\"א) עייש\"ה הטעם דסוטה אסורה ליבם מי נימא כיון שהיתה אסורה לאחיו אסורה גם ליבם שבא מחמתו א\"ד יש לחלק בין סוטה דאסורה לבעל מדאורייתא מ\"מ אחרי שהיא מותרת לכהן אחר אפשר דמותרת אף ליבם דיכול לומר מה לי ולטענתו ואין כאן מקומו.",
            "ולא עוד אלא אם מסתעף ע\"י מה ששוי' אנפשי' חד\"א אסורה גם לאחרינא כלומר במקום דאי אפשר כ\"א לחוב גם לאחרים עמו אשר זה בלא זה לא משכחת אז אפי' לגבי נפשי' לא מהימן ואראה לך דוגמתו בעולם תמן תנינן (נדרים צ' ע\"ב) במתני' בראשונה היו אומרים כו' האומרת טמאה אני לך כו' כ' הר\"ן ואיכא למידק אמתני' כיון דמדינא דאמרה טמאה אני לך מיתסרא אבעלה כמשנה ראשונה משום שלא תהא עיני' נותנת באחר האיך יתירוה וכי איסור שבה להיכן הלך עייש\"ה והאריך וסיום דבריו דמדינא ודאי אין אשה נאמנת לומר טמאה אני לך להפקיע עצמה שהיא משועבדת לו עיי\"ש הרי להדי' במקום שחב לאחרים בע\"כ אפי' לגבי דידי' לא מהימן ובנדון דידן נלע\"ד אף שמלקין אותו אם נשא אחת מהנה פסולי כהונה דנאמן על עצמו לשוי' אנפשי' חד\"א עכ\"ז אינו נאמן בזה על אחרים בין להקל ובין להחמיר א\"כ אם כהן אחר עשהו שליח לקדש אחת מפסולי כהונה היא מקודשת וטעמו של דבר נלע\"ד כי אנו מחזיקין אותו שהוא מרובא פריש ורובא דעלמא אינם כהני' אבל לדידי' לגבי עצמו נאמן לשוי' חד\"א וכיוצא בזה ראיתי בפ\"י (כתובות כ\"ג ב') על מה שכתב הרמב\"ם דוקא בתרומה דרבנן ע\"א נאמן ותמה הר\"ן הא קיימ\"ל עד א' נאמן באיסורין וכ' דרובא דעלמא לאו כהנים נינהו ומרובא קא פריש עיין עוד שם.",
            "ומ\"ש הרמב\"ם פ' עשרים מהל' א\"ב הל' י\"ג והנבעלת לו ספק חללה לא בא למימר דאסורה לכהן אחר כי בלא\"ה אסורה מפאת גרושה אלא כמ\"ש ה\"ה שם היא ספק חללה וזרעי' ספק שמא ישראל עייש\"ה ואפשר אפי' גם על זרעי' לא הי' עושה ספק כי אינו נאמן על אחר כלל אפי' על זרעי' אלא משום ברא כרעה דאבוה כך נלע\"ד ועיין במשנה למלך שם ודוק ולא נעלם ממנו מה שהמציאו הח\"מ והב\"ש באה\"ע סי' ג' שהיא ספק אצלה אם כהן אחר בא עלי' אינו לוקה משום חללה ודאית עיי\"ש ולפמ\"ש אפי' ספק חללה לגבי כהן אחר לא הוית וכן נראה מהרב המגיד שהבאיתי וכל הדברים עדיין צריכין אצלי תלמוד כי אין דעתי צלולה כ\"כ כעת."
        ],
        [
            "ד' מה שפלפלת בחכמה על הגהות הרמ\"א באה\"ע ס\"ס ה' אם הנכרי בעצמו אינו מסרסו אלא מוסר לנכרי אחר לכ\"ע שרי דהוי לפני דלפני כשטת אביי (ע\"א י\"ד א') והקשית לשאול הא בלאו דלפני עור אין חילוק בין ישראל לנכרי אם בנכרי אינו עובר בלפני דלפני גם ישראל אינו עובר בזה א\"כ למה הדר רבא (פסחי' מ' ע\"ב) והורה למכור קבא קבא שלא יחזיר וימכרנו לישראל וכן בגד שאבד בו כלאי' וכיוצא בהן טובי והוא תמוה שאם בודאי יחזור וימכרנו ותמהת על הש\"ך י\"ד סי' נ\"ז ס\"ק נ\"א דאפי' בלא ס\"ס אם ברור שיחזיר וימכור לישראל ליכא אלא לפני דלפני והארכת בחכמה ודעת, אהו' ידיד נפשי חתני החריף לרוב מהירות שכלך וקב\"ה חדי בפלפולך לא נתת לבך לעיין אם דברו הראשוני' בזה ואישתמיטתך דברי הרא\"ש פ\"ק דע\"א סי' י\"ד וז\"ל דוקא גבי נכרי' (אמרינן דלא מפקדינן אלפני דלפני) אבל גבי ישראל חיישינן להכשיל חיישינן אלפני דלפני כדאמר פסחי' גבי ארבא דטבע' בחישתא דאסור לזבוני לנכרי' דלמא הדר ומזבני לישראל עכ\"ל וכן בחדושי אנשי השם הנדפסי' אצל הרי\"ף פ\"ק שם (על מה שכתב הרי\"ף אלפני דלפני לא מפקדינן) והא דאסור בפ' א\"ע למזבין לנכרי בגד שאבד בו כלאי' משום דאתי לזבוני לישראל גם חיטי דטבעי בנהרא התם משום דכל ישראל ערבים זל\"ז ומשום שלא תבא תקלה ע\"י ישראל אחר ולא משום ולפני עור כו' עיי\"ש וכן נראה מדברי תוס' שם פ\"ק ט\"ז ע\"ב ד\"ה לנכרי מזבין לי' ובמסקנא מסקינן דאסור למזבין לישראל חשוד וא\"ת מ\"ש מלפני דלפני דלעיל וי\"ל דהתם מיירי בנכרי שאינו מוזהר על ולפני עור לפיכך אין אנו חוששין אם הנכרי ימכור לחברו אבל הכא דמיירי בישראל החשוד אנו מוזהרין שלא יבא שום ישראל תקלה ע\"י עכ\"ל הבט נא וראה דשני ושני וגבה טורא ביניהם.",
            "והנה לכאורה מצאתי לך חבר טוב והוא הרמב\"ם פ\"ט מהל' ע\"א הל' ו' השמיט שמותר למכור לנכרי חבילה משום דאלפני דלפני לא מפקדינן המבואר (שם י\"ד ע\"א) והרגיש בזה מרן בכ\"מ וב\"י י\"ד סי' קנ\"א והניח בתימה עיי\"ש וי\"ל הרמב\"ם ז\"ל הרגיש בקושי' תוס' אליבא דר\"נ דאמר כדרך שאסור למכור לנכרים כך אסור למכור לישראל החשוד למכור לנכרים מ\"ש מלפני דלפני ותירץ תוס' לא שמיע לי' כלומר לא ס\"ל אלא הי' סבר דבזה פליגי אביי ור\"נ ואחרי שהרמב\"ם שם הל' ח' פסק כל שאסור למכור לנכרי אסור למכור לישראל החשוד למכור לנכרי ולכך השמיט הך דאביי ולא מחוור בעיני כי לית מאן דלא ס\"ל הך בריית' מוכרין להם חבילה ומה שהשמיטה הרמב\"ם שערי תרוצים לא ננעלו ועל ישראל מוטל להפריש חברו ישראל מאיסור כתוס' והרא\"ש הנ\"ל והוא ק\"ו מקטן אוכל נבלות כמו שהרגשת בעצמך ונעלם ממך דברי הש\"ך בי\"ד סי' קנ\"א סק\"ה ודבריו צ\"ע כמבואר בהשמטות שו\"ת ח\"י דף ע\"ר ע\"ב ושם דף רס\"ז ע\"ב ועיי\"ש בסוף התשובה סי' קפ\"ה ועיין מג\"א א\"ח סי' שמ\"ז ס\"ק ד' ואין להאריך ומ\"ש מעלתך ק\"ו מהשבת ממונו וגופו דבר נאה הוא ומתקבל."
        ],
        [
            "ה' שאלתך שאלת חכם ונבון דעת באחד שמת ונפל לבור ושהה שם יותר מג\"י כו' אהובי חתני החריף נר\"ו הנה לכאורה דבריך כנים ונאמנים להשיג על מורינו הגאון האמתי נ\"ע וכן הי' ס\"ד דמוהרי\"ט חלק ב' סי' ל\"א דף נ\"ב ע\"ד וסי' ל\"ג דף י\"ג ע\"ד דפוס פיורדא אבל מה אנו אם הרב המוסמך מוהרי\"ט בטל דעתו נגד דעת רבינו הריב\"ש בתשובותיו ומביאו המוהרי\"ט בקצרה עייש\"ה והוא בסי' ע\"ח וז\"ל אות באות ואפילו לדבריך מנין לך זה והוא ספק שלנו הוא שאין זה מכלוף אלא אדם אחר שמת בים ונשתהה ונשתנית צורתו לצורת מכלוף ואפי' אם ברור שמכלוף הי' חי ויצא ממקום אחר וזה המת איש אחר שפלט הים ונשתהה כמה שעות או כמה ימים ונשתנית צורתו לצורת מכלוף עכ\"ל הבט נא וראה שאין סברת מורנו הגאון נ\"ע יחידאה היא מקמי דאתמר יחזקאל מתורת הריב שלמדנו אשר דעתו היתה רחבה מדעתנו בכ\"ש אם שני נביאים מתנבאי' בסיגנון א'.",
            "אמנם נלע\"ד גם סברה זו תלי' בחלופי גרסות שמביא הנימוקי יוסף במתניתן (יבמות ק\"כ א') וז\"ל והיכא דאשכחוהו מת והכירוהו ולא נודע אם תוך שלשה הוא או לאחר שלשה הוה מסתברא למימר דשמא נתפח חשש דרבנן הוא ובספק חששא לא נחמיר ולקולא דחינן לי' דתוך שלשה ימים הוא (ועיין בה\"ה פ' י\"ג מהל' גרושין הל' כ\"א) ומיהו כתב הרשב\"א דלישנא דמתני' הכרעה בזה דלספרים דגרסי אין מעידין אלא עד שלשה לחומרא אבל למקצת ספרים דגרסי כל שעברו עליו ג\"י אין מעידין עליו משמע לאחר שלשה הא סתמא מעידין עליו עכ\"ל ה\"ה נמי בסברה זו לספרים דגרסי כל שעברו עליו ג\"י אין מעידין עליו משמע דוקא לאחר ג\"י הוא דאין מעידין הא תוך ג\"י בכל ענין מעידין עליו ג\"י ונדמה להם צלם דמות תבניתו לזה אשר ראוהו בתוך ג\"י אבל לספרים דגרסי אין מעידין עליו אלא עד ג\"י משמע דוקא שיודעים בודאי שהאי שנמצא לא עברו עליו ג\"י אבל במקום שיש לחוש שמא היינו האי שאבד קודם ג\"י ונדמה להם לצורתו של האי שנמצא עתה אין מעידין עליו.",
            "ואמינא לענ\"ד להוכיח במישור דרש\"י ז\"ל לא ס\"ל כשטת הרשב\"א אלא כשטת ר\"ת היכי שא\"י מתי נהרג אין לתלותו אלא בתוך ג\"י וס\"ל נמי כסברתך דתוך ג\"י לעולם ל\"ח דלמא זה שראינוהו חי אזיל לעלמא וזה שנמצא עתה אינש אחרינא הוא שכבר מת קודם ג\"י דרש\"י ז\"ל נקט שם במתני' שתי בבות דבר והפוכו כי ז\"ל בד\"ה ואין מעידין כו' עם ראוהו בתוך ג\"י למיתתו מעידין עליו אבל אם לא ראוהו עד לאחר ג\"י חיישינן שמא נשתנו מ\"פ כו' עכ\"ל ר\"ל לידע ולהודיע ולהוד' שדיוקא דמתני' אינו אלא להחמיר לאחר ג\"י אבל אם ראינוהו בתוך ג\"י ל\"ח בשום אופן ואמרינן היינו האי שאבד היינו האי שנמצא כסברתך הישרה גם לא אמרינן דדיוקא דמתני' אתא לאשמעינן להחמיר מספק היכי שא\"י מתי נהרג כדעת הרשב\"א אלא כשטת ר\"ת.",
            "וכן נלע\"ד כוונת הרמב\"ם בפי' המשנה שכתב וז\"ל וכשנשאר המת ג\"י לא יעידו על צורת פניו לפי שמשתנה ודומה לאחר עכ\"ל מדנקט חלוקה זו לבדה שעברו עליו ג\"י משמע דוקא כה\"ג מאן דסמיך על עידיהן משתבש אבל בתוך ג\"י מעידין עליו בכל צד וה\"ה נמי על ספק ג\"י וכפסק ר\"ת (ונראה דלהרמב\"ם הי' הגירס' במתניתן כל שעברו עליו ג\"י אין מעידין ודוק).",
            "ובזה חזיתי ובארתי קודש דעת הרי\"ף שכ' וז\"ל אין מעידין אלא עד ג\"י פירש אין מעידין אלא אם ראוהו שהוא מת בתוך ג\"י למיתתו אבל אם לא מצאוהו אלא לאחר ג\"י אין מעידין עליו מפני שהמת משתנה ואינו ניכר אחר ג\"י עכ\"ל כאן הבן שואל וכי דבר זה מה ששנינו אין מעידין עליו אלא עד ג\"י פירוש בעי וכי יש במשנה זו מקום לטעות בפרושה ולפרש פירוש אחר עד שכ' רבינו הגדול הרי\"ף פירוש בזה וגם אין דרכו של הרי\"ף לפרש גם למה צריך להביא בפרושו דברו דבר והפוכו תוך ג\"י ואחר ג\"י ולכך אני אומר אחר כוונת הלב הן הן דברי הרי\"ף שלא תימא לישנא דמתני' מסייע להחמיר בספק כדעת הרשב\"א או כסברת הריב\"ש דפעמים גם בתוך ג\"י יש להחמיר אם יש לתלותו באינש אחרינא דמת כבר ולכך מפרש דאינו כן אלא דיוקא דמתני' היא דוקא אם ברור שהוא אחר ג\"י למיתתו שלא מצאוהו אלא לאחר ג\"י אז אין מעידין אבל בתוך ג\"י או שהוא ספק אין להחמיר.",
            "והנה ידוע מ\"ש הסמ\"ע בסי' כ\"ה ס\"ק י\"ט בשם המרדכי שפוסקין בכ\"מ כרב אלפס אם לא במקום שתוס' חילקי' עליו ולפמ\"ש הרי\"ף ותוס' בחדא שיטה שייטו וקיימ\"ל כוותייהו מכ\"ש שממש רובם ככולם פסקו כן וכן נראה לכאורה מפשט לשון הרמב\"ם פי\"ג מהל' גירושין הל' כ\"א וכ\"כ הרא\"ש והטור ואיך נניח מלתא דפשיטא לרוב פוסקי' להקל בעבור מלתא דמספקא לי' להרשב\"א להחמיר מכ\"ש לפי שטת הנ\"י שהבאתי אינו אלא ספק דרבנן ואין כאן מקומו.",
            "כ\"ז כתבתי טרם אשר ראיתי באחרוני' ועתה פתחתי לעיין בהם וראיתי בסי' י\"ז שם חלקת מחוקק ספון ס\"ק מ\"ז כסברת מורי הגאון נ\"ע להלכה ולמעשה ועל עד המסייע לך הוא בעל מ\"ב ובקשת משם ומצאת שאינו מקבל עדותך עכ\"ז הנלע\"ד כתבתי ואחרי שובי מצאתי דאתי לידי שו\"ת מהר\"מ אלשיך סי' ק\"ה וראיתי שכ' שהרי\"ף ורש\"י כשטת ר\"ת ע\"ד שכתבתי והנאני שכוונתי לדעת הגדול."
        ],
        [
            "וי\"ו על שאלתך באחד שהודה ששורו תם הזיק שור של חברו ולחברו יש מגו' כו' והארכת בפלפול נחמד כמבואר בלשונך אהובי כבוד חתני הרב החריף נ\"י שא עיניך וראה מ\"ש הש\"ך בח\"מ סי' שצ\"ט סק\"ג ועיין מ\"ש מורי הגאון המנוח נ\"ע בספרו דגול מרבבה שמה ועיין ביש\"ש פרק מרובה ותנוח דעתך הרמה בזה ולקצר אני צריך ה' שנותך יאריך ושעתך תרמונך והאלקי' יחנך הכ\"ד חותנך השמח בתורתך, הק' אלעזר פלעקלס."
        ],
        [
            "בע\"ה יום השלישי ג' טבת תקסו\"ל פראג. שלום עד אין חקר לאיש נכבד ויקר כבוד אהובי מחותני הרבני שפתותיו חוט השני קרי ותני חומרי מתנייתא וחומרי תלמודא מוה\"ר יודא ק\"ב נ\"י.",
            "התמהמתי ואחר עד עתה להשיב מפני הכבוד על שאלתו אשר שאלני יום אתמול כי לא היו לי עתות פנויות ועתה מצאתי מעט מרגוע אמיתי להשיב שואלי דבר ע\"ד במי שהתפלל בר\"ח שחל בשבת מוסף של שבת ולא הזכיר מאומה מר\"ח בתפלתו אם יחזור ויתפלל או אחרי שאמר ונעשה לפניך את קרבנות חובותינו ומוספים כהלכתם יצא גם בשל מוסף מר\"ח.",
            "אהובי ידידי יעיין נא בס' פרי מגדים חלק אשל אברהם בא\"ח סי' תכ\"ה אות ו' ואני על מעמדי כמו שאמרתי בהשקפה הראשונה שאין זה דומה למ\"ש הרמ\"א בא\"ח סי' רס\"ח סעיף ד' ובמוסף אפילו לא אמר רק ונעשה לפניך יצא התם אשמעינן אע\"ג שהתפלל ח\"י ברכות כשל חול יצא בעבור שחדש על שם מוספי' ובדין הוא לצלויי אפי' בשל מוסף י\"ח ברכות כדעת הראב\"ד אבל זה שהתפלל מוסף של שבת ולא הזכיר ר\"ח כלל איך נאמר שנסמוך על מה שאמר ונעשה לפניך חובותינו ועוד דזה גרע שפרט אח\"כ דבריו את מוסף יום השבת הי' וביום השבת שני כבשים וגו' ועוד כבר כתב הלבוש והעתיקו להלכה בעל ל\"ח פ\"ג מהל' ברכות אות מ\"ט דל\"ח בסעיף א' שם דפוסק אפי' באמצע הברכה נראה דה\"נ לא יצא ועיין באלי' רבא שם סק\"ח.",
            "ואין בזה משום ספק ברכות להקל דלא אמרינן זה אלא בספק אחד (ועיין בלח\"מ פ\"ד מהל' ברכות הל' ו' ועיין בפתיחה כוללת לברכות אות ו' מבעל פרי מגדי') ובשאלה זו כמה ספיקי להחמיר שמא הלכה כי\"א שאפילו באמצע פוסק כדעת רבינו יונה ולא מהני מה שאמר ומוספים כהלכתם ואת\"ל כדעת הראשונה בש\"ע דגם בתפלת מוסף הי' יאות לצלויי י\"ח ברכות ואז יצא אם חדש דבר על שם מוספים אבל לא כשהתפלל מוסף של שבת ולא הזכיר ר\"ח כלל ואת\"ל גם בזה יצא דלמא דוקא כשלא פרט אח\"כ את מוסף יום השבת ועוד התם זהו שהתפלל י\"ח כחול עכ\"פ הזכיר דבר לשם המוספי' ונעשה לפניך את קרבנות חובותינו אבל זה שלא זכר ולא פקד דבר לשם מוסף של ר\"ח פשיטא דצריך לחזור ולהתפלל ויעיין בסי' ר\"ט כ\"ז נלע\"ד עפ\"י מושכלות הראשונות ולא אוכל לעיין הרבה בזה כי טרידנא בענינים עמוקים הכ\"ד מחות' הדורש בכל עת ובכל שעה בשלומו. ה\"ק אלעזר פלעקלס."
        ],
        [
            "וע\"ד מי שראה קברות ישראל וברך ואח\"כ רואה קברות אחרת בתוך ל' יום אם חוזר ומברך הדבר פשוט שחוזר ומברך כמבואר בבאר היטיב א\"ח דפוס אמשטרדם ואמרתי להעתיק מ\"ש בגליון מג\"א שלי בא\"ח סי' רכ\"ד סעיף י\"ג כתב המחבר כל ברכות הראי' אם חזר וראה אותו דבר בתוך למ\"ד יום אינו חוזר ומברך וכ' המג\"א ודוקא שראה אותו המלך אבל אם ראה מלך אחר צריך לברך רדב\"ז בשם הראב\"ד עכ\"ל וכתבתי שם וז\"ל הדבר פשוט וברור דהמג\"א נקט דינו לענין מלך משום דהשאלה אשר נשאל עליו הרדב\"ז היתה בענין מלך אבל אמת דינו ה\"ה לכל הדברי' כמו ימים ונהרות כושי וגיחור ובתי אלילי' בחורבנן וכי\"ב וכ\"מ שם ברדב\"ז חלק א' סימן רצ\"ו בשם הראב\"ד וכ\"מ לשון ש\"ע פה אם חזר וראה אותו דבר כו' משמע דוקא אותו דבר ר\"ל אותו מלך או כושי או קברות אבל מלך אחר או קברות אחרת חוזר מברך ופשוט לכל ישר הולך וגדולה מזו מצאתי ברדב\"ז חלק שלישי תקס\"ט שאם ח\"ו נתחדש בקברות בר מינן צריך ברכה היודע מספר כלכם כו' אפילו בתוך שלשי' יום אפי' לא נתחדשו רבים עכ\"ז יכול לומר יודע מספר כלכם כו' כי אין הברכה על אותם שנתוספו אלא על כל המתים אלא שמפני החדוש צריך לחדש ברכה אפי' תוך שלשי' ומפני החדוש מברך ברוך היודע מספר כלכם א\"נ כיון שנתחדשו כאן נתחדשו ג\"כ במקום אחר והוא א\"י מספרם ומברך על מנהגו של עולם עכ\"ד מכ\"ש אם רואה קברות ישראל שנתחדשו כמה ולא ראה בית הקברות ההוא תוך שלשי' יום אף שראה קברות אחרת שצריך לחזור ולברך והאריכות בזה ללא צורך אלא שראיתי לומדי' חורגים מזלזלי' בברכה זו על סברתם הבדוי' ועיין ט\"ז א\"ח ס\"ס זש\"ר לכן כתבתי לזכרון ואחרי בינותי בספרים מצאתי ג\"כ בספר ברכי יוסף בלי פקפוק ודי בהערה זו וכן עשו רבותי ומ\"ו הוסיף בנוסח הוא יגלה עפר מעיניכם בא\"י מחי' מתים ומצאתי אח\"ז נוסח זה בירושלמי פ' הרואה גם רגיל לומר אח\"כ אתה גבור לעולם ה' עד ונאמן אתה להחיות מתים והי' זה שלום וחיים מאתי. ה\"ק אלעזר."
        ],
        [
            "עיין בדברי הרא\"ש ב\"ב פ' מי שמת דף ק\"מ ע\"א שכתב על דברי ר' יוחנן שאמר יתומי' שקדמו ומכרו בנכסי' מועטים מה שמכרו מכרו ואין חייבין לזון את הבנות מן הדמים ואין לתמוה מה לי דמים מה לי נכסי' משום דמזון אשה ובנות דוקא ממקרקע ולא ממטלטלי וכשמכרו הקרקעות נעשו הדמים מטלטלי' מידי דהוא איתומים שמכרו נכסי אביהן דאין מחויבין לפרוע מליה אביהן מן הדמים כו' ועיין בש\"ע אה\"ע סי' קי\"ב סעיף י\"ד וקשה דקושית הרא\"ש עודנה במקומה לרבי דאמר כתובות דף ס\"ט ע\"א אין מוציאין למזונות ממשעבדי וקשה מה לי דמים מה לי נכסי' כו' ואין לומר כתירץ הרא\"ש משום דמזון אשה ובנות דוקא ממקרקעי ולא ממטלטלי הא רבי ס\"ל שם דף נ\"א ע\"א ודף ס\"ח ע\"ב וכן הוא בתוס' שם דף צ\"ו ע\"א אחד נכסים שיש להם אחריות ואחד נכסי' שאין להם אחריות מוציאין למזון אשה ובנות ולא שייך תירץ הרא\"ש וצל\"ע ויש לדחות אבל לא נלע\"ד."
        ],
        [
            "נשאלתי מאת הקצין הרבני החרוץ המופלג מוה' משה בהגאון מוהר\"ל פישלש על בגד צבוע של אשה שיש בו גוונין הרבה אדומים ירוקי' ולבנים כמין שושני' ופרחי' ונמצא בו כתם דהיינו על לבן לבד אין בו כשיעור זולת בצרוף מראה האדומה אם יש להקל בזה כדין כתם שנמצא על בגדי צבעונן אחרי שאין שעור כתם על המראות הכשרות לבדנה או דלמא עד כאן לא אמרו להקל בבגדי צבעונן אלא אם נמצא הכתם על הבגד אשר כלו אדום אבל זה שנראה הכתם גם על הלבן וע\"כ לא באה המראה האדמימה מן האדום אדום הזה ותלינן להחמיר.",
            "תשובה ונראה הנה הלכה מרווחת בש\"ע והאחרוני' בלי חולק שבגדי צבעונין מצילין על הכתמים (וכ\"ד הראשונים זולת הרמב\"ן פסק כת\"ק נדה דף ס\"א ע\"ב וחלקו עליו הרשב\"א והרא\"ש וכל הראשונים ועיין בית יוסף) והרמ\"א הוסיף בש\"ע סי' ק\"ץ סעיף יו\"ד בהג\"ה לפיכך תלבש האשה בגדי צבעוני' כדי להצילה מכתמים עכ\"ל וכן הורו המורים בכל עיר ובכל מקום ולא עלה על לב שום מורה להחמיר בזה וכעת נדפס מה שכתב בגליון ש\"ע י\"ד מאת רבינו הגדול המנוח נ\"ע ונקרא בשם דגול מרבבה וציין על לשון ש\"ע על בגד צבוע טהורה וז\"ל ותמהני שלא הביאו שום חולק ובהגמ\"נ פ\"ט מהל' א\"ב אות ו' כ' בשם רבינו שמחה ובשם ראב\"ן שלא אמרו בגמרא דבר זה אלא לטהר הבגד שלא יטמא טהרות אבל האשה טמאה לבעלה אפי' נמצא בבגדי צבעוני' וכיון שהרמב\"ן מחמיר כמבואר בב\"י קשה להקל נגד שלשה עמודי עולם עכ\"ל והנה לכאורה נלע\"ד דמות ראי' לדבריהם עפ\"י מה שהקשה בעל כרו\"פ בהל' נדה סי' ק\"ץ ס\"ק יו\"ד למה התירו בפולמס בגדי צבעוני' הא אמרו בגמ' מיום שחרב בהמ\"ק ראוי הי' לגזור שלא לישא אשה אלא שאין גוזרין על הצבור אלא כשהצבור יכול לעמוד בו א\"כ משמע לולא זאת לא הי' משגיחין על ביטול פ\"ו ועתה למה בטלה גזרה הראוי' לגזור בשביל חשש מיעוט פ\"ו עכ\"ד לכן אני אומר מפאת קושי' זו מוכח דבאמת לא התירו בפולמס אלא משום טהרות ולא משום בעלה כשטת רבינו שמחה וראב\"ן.",
            "אמנם לפמ\"ש תוס' ב\"ב דף ס' ע\"ב דין הוא כו' תימה הכתיב פרו ורבו ושמא על אותן שכבר קיימו פ\"ו קאמר עכ\"ל א\"כ מעיקרא דדינא פריכו דברי הכרו\"פ כי לא עלו על לבם מעולם לעקור מ\"ע של פ\"ו אלא רצו לגזור על אותן שקיימו כבר פ\"ו בבן ובת ואין להקשות עכ\"פ לא הי' ראוי להם להתיר בגדי צבעוני' אחרי שקיימו בעליהן פ\"ו ז\"א שלא רצו לגזור לחצאין ואין להקשות הא רצו לגזור שלא לישא אשה אחרי שקיימו פ\"ו אלא שלא גזרו משום דאין רוב הצבור כו' משמע אי לאו האי טעמא הוי קא גזרו אף שזו נראה גזרה לחצאין יש לדחות אין הגזרות שוות ודעת לנבון נקל לחלק ביניהן בכמה גווני.",
            "איברא עודנה ההיא ראי' מהימנא לשטת רבינו שמחה והראב\"ן ואזדא הראב\"ן לטעמי' כי הנה המרדכי כ' בשם הראב\"ן בפ' הבע\"י דס\"ל דאפי' אם שהה בזה\"ז עם האשה עשר שנים ולא ילדה אין כופין מהך דאמרינן בפ' חזקת הבתים דין הוא שנגזור על עצמנו כו' הלכך לכל הפחות אין כופין להוציא ועיין בשו\"ת מעיל צדקה סי' ל\"ג ד\"ה ומ\"ש הרמב\"ן עיי\"ש פקח עיניך וראה דהראב\"ן לא ס\"ל כשטת תוס' אלא מה דאמרו דין הוא שנגזור על עצמנו כו' נאמר אף במי שלא קיים פ\"ו והדרה קוש' הכרו\"פ עכצ\"ל לשטת הראב\"ן דלא התירו בגדי צבועים אלא משום טהרות.",
            "אמת אגיד טרם אשר עיינתי בהראשונים היו דברי ר\"ש והראב\"ן נפלאים מני כי הי' ערוך לפני דלא הי' ולא נברא בשום מקום במסכת נדה דף י\"א ע\"ב בגמ' ל\"ש אלא לטהרות כו' עד סוף הפרק שם ועייש\"ה בתוס' ומשנה שלימה שם דף ע\"ו ע\"א כל הנשים בחזקת טהורה לבעליהן ופירש\"י שלא הוזכרה בדיקה אלא לעשותה טהורה לבעליהן וכ\"מ בדוכתי טובי והטעם שהקילו לבעלה יותר מטהרות הוא משום ביטול פ\"ו בין לשמאי ובין להילל כדאמרו שם דף ג' ע\"ב בגמ' דמ\"ש כל התורה דעבדינן סייג א\"ל א\"כ בטלת בנות ישראל מפ\"ו והילל מפ\"ו מי קאמינא לטהרות הוא דקאמינא כו' והמהרש\"א ז\"ל הביאני לידי הסכמה זאת דף ל\"ו ע\"ב שם בתוס' בד\"ה נדת ליומא נראה דאף לבעלה ל\"ח שמא תשפה כו' דהא עובדה דשילא כו' וכ' המהרש\"א וז\"ל בכל דוכתא מחמירינן טפי טהרות מלבעלה אבל שיעור דבריהם משום דאפשר לפרושי לטהרות הוא דהוה נדה ליומא אם לא תשפה ואם תשפה יהיו הטהרות טמאי' שנגע בערב ואהא קאמרי דאף לבעלה מותרת ול\"ח שמא תשפה כו' דהא עובדא עכ\"ל ונרא' שיעור דבריו דה\"א בטהרות אם נגע בערב טהורים דהיינו אם לא תשפה למחר אבל לשמש עם בעלה דא\"א בתקנה זו וצ\"ל שומרת יום כנגד יום והוכיחו בתוס' דאינו כן אלא גם לבעלה פליגי אומר אני אם כך עלה במחשבה לפניו צל\"ע למה להו להוכיח מלקמן דגם לבעלה פליגי הא ממקומו הוא מוכרע דאל\"כ למאי קאמר שמואל חיישינן אי לטהרות הא גם רב מודה לשטת המהרש\"א שאם תשפה למחר שאפי' מה שנגע בערב טמאי' אע\"כ גם לבעלה פליגי ורב ס\"ל דל\"ח ושמואל ס\"ל חיישינן אמנם יש לקיים דברי המהרש\"א ושמואל להקל על רב בא דרב ס\"ל נדה ליומא והרי היא עכ\"פ ההוא יומא נדה אפי' לשרוף ואתא שמואל למימר דאפי' בההוא יומא לא הוית נדה ממש אלא חיישינן שמא תשפה ואינו אלא לתלות ואין להאריך כי קושית המהרש\"א יש ליישב עפ\"י פשוטו לקבל דדוקא באיסור דרבנן מקלינן טפי לבעלה משום ביטול פ\"ו אבל כאן דלבעלה בכרת ה\"א חיישינן להחמיר טפי לבעלה קמ\"ל דאף לבעלה ל\"ח כו' שוב מצאתי זכר לדבר בבית יוסף י\"ד סי' קצ\"א אע\"ג דלענין בדוקה מחמרינן לטהרות טפי מלבעלה ש\"ה דמשום גזרת מעל\"ע לא שייכא אלא בטהרות מפני כך הוצרכו בדיקה להם אע\"ג דלבעלה ל\"צ אבל בענין זה יש להחמיר לבעלה דהוי איסור כרת יותר מלטהרות דלית בהו איסור כרת עכ\"ד ועיין לקמן ולפי מ\"ש אי\"ה בשם הב\"ח אין מקום לקושית המהרש\"א ועיין בסמוך.",
            "עכ\"פ הי' הדבר מוסכם לפני כהלכה פסוקה להחמיר טפי בדבר דרבנן בטהרות מלבעלה אבל עתה אשר ראיתי גדולי הראשוני' הר\"ש והראב\"ן לא ס\"ל כן ומחמירים בכתמים דרבנן יותר לבעלה מלטהרות נתתי לבי לתור ולדרוש על ספרן של צדיקי' הנה ידידי וחביבי הרב מו\"ה בצלאל ר\"ב ני' הראני לי דברי הב\"ח בסי' ק\"ץ אות ל\"א על מה שכ' הטור בשם הרמב\"ן שאין לסמוך על בדיקת סימני' לומר שהוא צבע להתירה לבעלה שלא הוזכרו בדיקת סימני' אלא לטהרות אבל לבעלה אעפ\"י שלא עבר כו' וכ' הב\"ח איכא למידק הלא בפ\"ק דנדה כו' קאמר ר\"י א\"ש ל\"ש אלא אשה עסוקה בטהרות כו' אלמא דחמירי יותר בטהרות כו' וי\"ל א\"ז אלא בבאה לעסוק בטהרות להבא התם הוא דהחמירו כו' אבל כל במצאה כתם דצריך העברת סימני' לידע אם דם הוא לטמא טהרות למפרע או לאו הסברה הפוכה דהקילו חכמים בספק טהרות למפרע כדי שיעמדו בהכשרו כו' אבל לבעלה לא הקילו להבא ואסורה לבעלה אף לאחר שהעבירו עליו סמנים ולא עבר עכ\"ל א\"כ אם נמצא כתם בבגד צבוע יש להחמיר לבעלה דלית בזה משום לבו נוקפו ולהקל בטהרות כדי שיעמדו בהכשרן וצדקו יחדו הר\"ש והראב\"ן אבל ראה ראיתי בכרו\"פ הל' נדה סי' ק\"ץ ס\"ק י\"ז שדברי הרמב\"ן המה פשוטים כדעת הראב\"ד ועיין ת\"ה וברא\"ה שחושבין דאין ז' סימני' מעידין שאינם דם דאף שאינו עובר ע\"י הוא היותו בלוע בתוך הבגד אך לענין טהרות הבגד מעבירין ז' סימני' דממ\"נ אי צבע הוא פשיטא דטהור ואי דם רק שהוא בלוע תוך הבגד א\"כ הוה טומאה בלועה ואינה מטמא ופשוט וכ\"מ בתוס' דף ס\"ב ע\"א עכ\"ל וכן מצאתי בס' תפארת למשה סי' זה בד\"ה בט\"ז ס\"ק ח\"י עיי\"ש וכ\"כ בשו\"ת פ\"מ חלק א' סי' י\"ב.",
            "וכדבריהם מצאתי מפורש בהרב המגיד פ\"ט מה\"ל אסורי ביאה הל' ל\"ז על שכ' הראב\"ד שאין הבדיק' זו לטהר את האשה אלא לטהר את הבגד אעפ\"י שיהי' דם מאחר שא\"י לצאת אינו מטמא מפני שהוא בלוע כו' וכ' ה\"ה וכן דעת הרמב\"ן ז\"ל כדבריו שאין בדיקת הסימני' דבר ברור כדי לטהר את האשה לבעלה ולא הזכירו בגמרא אלא לענין מגע עכ\"ל ויותר מפורש באר היטיב מצאתי בהגמיי\"נ שם אות צ' וז\"ל אבל הרמב\"ן כ' שאין בדיקת הדבר ברור בראי' ברורה לטהר האשה למפרע אך לטהר הבגד מכאן ולהבא מטבילה ואילך כיון דהוי בלוע שא\"א לצאת בטל הוא ודינו כצבע בעלמא וטהור כו' הלכך לעולם האשה טמאה למפרע ומקולקלת למנינה ועיין עוד שם ועיין בחדושי הר\"ן ועיין רש\"י דף ס\"ב ע\"ב ד\"ה טהרותיו טהורות א\"כ גם להרמב\"ן לא החמירו בשום מקום לבעלה יותר מטהרות ומה שהכא מטהר הבגד מכאן ולהבא הוא משום טומאה בלועה אבל טהרות שנגעו מקודם הבגד והאשה בין למפרע ובין להבא בין לבעלה ובין לטהרות שוין וטמאין א\"צ הב\"ח נשבר ואנחנו נמלטנו ואני על מקומי כאשר הצבתי לך ציונים דבכל הלכות נדה החמירו יותר לטהרות מלבעלה ועוד דאפי' בעונה הסמוך לוסתה ה\"א דהחמירו בטהרות יותר מלבעלה כדאמרו שם דף ס\"ג ע\"ב תרתי ל\"ל ומשני צריכא דאי אשמעינן הא ה\"א ה\"מ לטהרות אבל לבעלה לא קמ\"ל.",
            "עכ\"ז אני אומר מה גם שאין סברת הב\"ח מוכרחת ומיוחסת להרמב\"ן יש לה יחוס עצמה גברא רבא אמר מלתא דמסתבר דלא הקילו לבעלה להבא ולא הקילו אלא במקום דאיכא חשש לבו נוקפו גם לענין עונה שם דף ס\"ג ע\"ב לקושטא דמלתא שניהם שקולי' טהרות ובעלה ולא הקילו שם לבעלה יותר כי לית בזה משום לבו נוקפו ואין לכאורה שום סתירה על סברה זו וראוי לחוש לדבריו במקום שאין ברור להקל והב\"ח נמשח בסברת הראשוני' כדבעינן למימר קמן אי\"ה.",
            "ואחרי בינותי בספרים ומצאתי דנחלקו להקת גדולי הראשוני' אם יש להחמיר בדרבנן לבעלה טפי מלטהרות והביאם הב\"י בסי' קצ\"א בד\"ה כתבו בהגמיי\"נ בפ\"ה בשם הר\"מ עיי\"ש בארוכה ומשמעות לשון הרב המגיד פ\"ט מהל' א\"ב הל' ל\"ז שכתב שכל שנסתפק הדבר והעבירו עליו הסמנים ה\"ז טהורה אפי' לבעלה כו' עכ\"ל מלשון זה אפי' לבעלה כו' משמע דהסברא להחמיר טפי לבעלה מטהרות כמו בה\"ה שם הלכה ד' עייש\"ה ועיין ב\"י סי' קצ\"ו.",
            "אמור מעתה בגדי צבעוני' אשר לדעת רוב הפוסקי' הרמב\"ם והרשב\"א וה\"ה והרא\"ש והטור וב\"י וש\"ע והרמ\"א והט\"ז כלם כאחד עונים שאין חוששין בהם משום כתם ואין האחרוני' פצו פה ואמרו דבר נגדם להחמיר וכן הורו המורים בכל מקום ולא עוד אלא שהרמ\"א הוסיף לפיכך תלבש האשה בגדי צבעונין כדי להצילה מכתמים (והוא מלשון הרמב\"ם אלא שאזן וחקר ותקן לשון הרמב\"ם להנצל מקושית ב\"י כמבואר במנ\"י) ודאי אין להחמיר אכן בנדון השאלה אשר נמצא שיעור כתם חציו על הצבוע וחציו על הלבן יש להחמיר כשלשה עמודי עולם שמחמירי' בכל בגד צבוע אפי' כלו הפוך אדום אלא שראיתי בשו\"ת מעיל צדקה סי' מ\"ב החליט אם חלק הצבע אין להצטרף עם חלק הלבן אבל כשיש שני חלקי לבן וביניהם חלק הצבע וכתם אחד מחברם יחד אף שאין בכל אחד מחלקי הלבנים כשיעור יש להחמיר לנרכן ולטמאן אף שחלק הצבע מפסיק ביניהו ולא תלינן בשתי מאכולות עייש\"ה וכן העתיקו להלכה ולמעשה בעל סדרי טהרה סימן ק\"ץ ס\"ק כ\"א (והנה בדבר אשר מחמיר אם שניהם יחדו כשעור אף שחלק הצבע מפריד בינייהו צריך יישוב קצת שאינו דומה ממש למ\"ש הרמ\"א בתשובה סימן צ\"ז ועיין ט\"ז ס\"ס ק\"ץ ובנה\"כ ועיין שם מעיל צדקה סימן כ' אמנם כבר הראיתי לדעת ר\"ש וראב\"ן שמביא הגמיי\"נ יש להחמיר עכ\"פ בנדון זה ועיין בסמוך) ולי הדבר צ\"ע דודאי באופן זה יש להחמיר כשלשה עמודי עולם אחרי שאין המטהרים בבגדי צבעוני' מטהרים על אופן זה ויש להביא דמות ראי' להחמיר בזה מנגעים פי\"א משנה ד' בגד ששתיו צבוע וערבו לבן ערבו צבוע ושתיו לבן הכל הולך אחר הנראה הרי אע\"ג דגם נגעים אינם מטמאי' בבגדי' צבועים כמבואר שם א\"כ ליכא שיעור גריס בלבן אפ\"ה מצרפים ומטמאים ה\"נ בעובדא דילן ויש לדחות קצת עכ\"פ לא מלאני לבי להקל ואתיישב עוד בדבר הזה ואשימה עיני עליו בלי נדר ולרוב טרדותי קצרתי חנוכה תקסד\"ל פראג. הק' אלעזר פלעקלס."
        ],
        [
            "בלעדי יענה אלקים את שלו' הרב הגאון הראב\"ד דק' מוהר\"א פלעקלס נ\"י.",
            "כבר מלתי אמורה כי טוב לי להיות נחבא אל הכלים ולא לעמוד במקום גדולי' ללבש מדתם כו' אמנם אחרי היותי במקום אחר במעמד גדולי' שמעתי מהם שפלפלו ע\"ד נדון השאלה שנשאל מר על ארון של מת שהושם בתוכו מת והי' קטן מהכיל והוצרכו לתקן ארון אחר מה דינו של ארון ראשון אם המת הזה קנהו ונאסר למת אחר או לא ושמעתי שמעכ\"ת הקיל לפתוח ארון זה למת אחר והנה קצתם של הגדולי' ששמעתי מהם פלפלו מסברא מבלי להשים עיונם במקום הראוי ואני שמעתי מחדש לדעת מה יעלה מהם ולא עניתי דבר מה כמדתי מדת קטן היודע לשאול אמנם אמרתי להם אף כי לא אוכל דבר דבר גדול אף קטן לאוקמא דינא אנא מעשה חזינא בימי רבינו הגאב\"ד זצללה\"ה כאשר יבוא לקמן במכתבי דנא ועכ\"ז עולה פסקי' דמר נכון.",
            "האף שהרב המשביר הוא הרב\"י העלה בסי' שס\"ד דברי הרב רבינו ישעי' דקבר מת אסור לקבור בתוכו מת אחר והרמ\"א אף שהביא תשובת הרשב\"א סי' תקל\"ז המתנגדת העלה בצ\"ע לדינא אחרי שמדברי הטור נראה לאסור בלי חולק (ומהתימה שלא הביאו מזה בש\"ע ובאחרוני' מדין זה מקבר שנקבר בו מת לאחר שפינהו אי מותר לקבור בו אחר) ועכ\"ז נלע\"ד אף כי אנני ראוי להכריע את דבריו כי יפה דבר מר אחרי בשו\"ת הרשב\"א סי' תקל\"ז הביא דין מצבה שפנוהו מקבר זה לתתה לקבר אחר עם דין קבר שפנוהו לתת בתוכה מת אחר ורבינו הגאון זצללה\"ה התיר דין זה של מצבת הגבירה מ' פרומטל פאפר ע\"ה לתתה על קבר איש עני ושמו ישראל פערלהעפטר ע\"ה כו' ובלי ספק העומדים על הפקודי' הגו\"מ בימים ההם שאלו את פי הגאב\"ד ולא המרו במורהם זצללה\"ה ומכיון שהגאב\"ד התיר דין מצבה מכ\"ש לצדד להקל בנ\"ז נמי ולסמוך על הרשב\"א בסי' תקל\"ז האף אמנם מצאתי בספר ברכי יוסף שהביא שאלה זו באשה שרוצה להחליף מצבת קבר בעלה ולהוסיף על מצבת אבן קטנה הראשונה ומתחלה הביא לאסור בשם רבו והרב החסיד מוהר\"י הנבון צדד להקל להלכה ולא למעשה ומשם האיר עיני לראות בשו\"ת דבר שמואל ושם אורו עיני כי מצאתי כנים דברי הגאב\"ד זצללה\"ה שהתיר עד\"ז לתת מצבת אבן מקבר זה לקבר אחר של עני, ומעתה כפי שטוחות בל יהיו דברי אלה לטורח כי אין בהם מו\"מ של הלכה זולת ספור מעשה ואמרתי אל לבי אולי יהי' לו נייחי בזה כי ידעתי שמעכ\"ת לא הי' אתנו פה בהיותו אז על כסא הרבנות במדינת מעהרין כ\"ז אמרתי להודיע והי' בזה שלום למר ולתורתו מנאי מחות' הד\"ש כל הימים. הצעיר יהודא."
        ],
        [
            "תשובה בעה\"י עש\"ק י\"ג טבת תקסו\"ל פראג. שלום טובה וברכה עד בלי די חיים וחסד עד אחרית הימים לכבוד א\"נ מחות' הרבני המופלא המושלם מוה' יהודה קלינעבערג נ\"י.",
            "הנני אומר לו תודה על שיגע ובירר הוראתי ומזקני' אתבונן וטעם זקנים יקח וכל מה שטרח לא טרח אלא בשבילי למעני ולכבודי וה' ירים כבודו וכבוד בניו עד דור העשירי יהי' קודש לה'.",
            "אבל אהובי ידידי בנדון השאלה א\"צ לכל זה אחדי שהארון לא הי' מן המדה שלא הי' לפי מדת המת שצר לו המקום ללון שם פשיטא שאין זה בכלל צר בי' ואזמני' והדברים פשוטי' וא\"צ ראי' הא דארון ותכריכי' של מת וכי\"ב אסורי' בהנאה היינו מה שראוי' להיות עתידים לקבור עמו והכי לב ב\"ד אתנו עליהם לכתחלה אם לא יהיו ראוים לפי מדתם שיהיו למתים אחרים כי אדעתא דהכי קונים הח\"ק הקרשי' והפשתן מקופת צורכי המתים לעשות מהם ארונות ותכריכים ואם שנו את מדתם הוא בכלל מותר מתים למתים ואפי' לא התנו בפי' אמרינן בזה סתמא כפירשו והתנו ועיין ט\"ז א\"ח סי' מ\"ב סק\"א, ואעפ\"י שהניחו לשם מש\"ק בדוחק מעוקם לשאת אותו מפונדק א\"י לבית ישראל כפי הפקודה בשביל זה לא נאסר ואין זה אלא כמטה שנושאין את המת לקוברו ועיין ס\"ס שמ\"ט ובש\"ך דהרי לא הניחהו שמה לקבור עמו אלא לשאת ואפילו לדעת רבו של בעל ברכי יוסף שהחמיר במצבה התם נתנוה מתחלה לעמוד שם עולמית ועשאה כתקונה ועמדה על מעמדה ימים רבים רק שהאשה מצאה אחרת נאה הימנה ואסרה למכור ולהחליף וה\"ז דומה לצר בי' ואזמני' אבל אלו הי' באופן שתכף בתחלת העשיי' לא היתה יכולה לעמוד על קבר ההוא מאיזה טעם שיהי' אף שהאומני' רצו להעמידה ולא עמדה לא עלה מעולם ע\"ד רבו' זצללה\"ה לאסור מכ\"ש לדעת מוהר\"י נבון שמביא מעלתו ויעיין מעלתו עוד בס' ב\"י סי' שמ\"ט אות ד' שמתיר בפשיטות ליקח אבן ממת זה וליתן למת אחר ע\"ש הרשב\"א מב\"ה עיי\"ש ונדון הוראתי א\"ד בשום צד לנדון הטור והוראת רבו של ב\"י והאריכות בזה לל\"צ ויותר מזה מצאתי בסב\"י שם אות ה' הלבישו תכריכי' למת ומיראת העכו\"ם הפשיטוהו מותר ליתנם למת אחר והדברים פשוטין לקבל ולקצר אני צריך וה' שנותיו יאריך הכ\"ד מחות' הדורש שלומו. הק' אלעזר פלעקלס."
        ],
        [
            "אלעזר ישפות שלום וישע רב להאי גברא רב וצורב צנא מלא ספרא הלכותיו שופרא דשופרא ה\"ה הרב המאוה\"ג מעוז ומגדול בצלו צל ברכה אשרי העם שלו ככה כבוד מוהר\"ר אלעזר נר\"ו.",
            "זכר חו\"מ העבר הייתי מסתופף בצל היכל קדשו ואגב סיבוב דברי' ושיחה שאינה בטלה שמעתי מפיו הטהור שערער על דברי ראיית והוכחת הרב כו\"פ מהני שני ימים של יה\"כ לשטת הרמב\"ם דספד\"א רק מדרבנן לחומרא ואמר מעלתו דשאני התם דבשני ימים הנ\"ל הוי ספיקא דאיתחזק אסורא דהא חד יומא ודאי יה\"כ ומחויב להתענות ובספיקא דאיתחזק גם הרמב\"ם מודה דספקא מה\"ת לחומרא ואין מכאן ראי' עכ\"ד הרב נ\"י ואני השבתי לו בהשקפה ראשונה דאפשר לומר דהוכחת וראיית הרב כו\"פ שפיר דהני שני ימים אפשר דלא איתחזיק אסורא דהא בכל חדא וחדא בפ\"ע י\"ל שמא היום חול ואין כאן חיוב להתענות ובפרט אם התענה יום ראשון בודאי האי יום שני לא איתחזק דשמא היום חול ואתמול י\"ט ושפיר התענה ולא דמי כלל לשני חתיכות דהם בבת אחת א\"כ בודאי איתחזק דהא יש כאן איסור אלא דלא מינכר אבל הכא בשני ימים דעל כל יום באפי' נפשי' י\"ל ושמא היום חול ובפרט על יום ב' ואפשר דלא הוי איתחזק ואם כבוד הרב נר\"ו יתבונן מעט ויחקור הדבר אזי לא אפון שגם הוא יפלס באזני שכלו שאין לכל הפחות בדברי עיקום ועקוש.",
            "ובאמת לדעתי העני' והקצרה דברי הכו\"פ אינם מובנים לי מצד אחר דהא לדידן דאנן בקיאינן בקביעותא דירחא ומה דעבדינן תרי יומא לאו משום ספיקא אלא משום מנהג כמ\"ש כל הפוסקי' וגם הב\"י בהל' י\"כ סימן תרנ\"ד באותו ענין ע\"ש א\"כ מעיקרא קושי' והוכחת ראיית הרב כו\"פ אינו כלום דהא הני תרי יומא דיה\"כ המה רק מדרבנן מצד המנהג וחצי שיעור נמי אסורא דרבנן קעביד כמ\"ש הרב כו\"פ עצמו ואין מכאן ראי' כלל לשאר ספקא דהוי דאורייתא דאפשר לומר דהתם מה\"ת לחומרא וע\"כ צ\"ל דראיית וקושי' הרב כו\"פ הי' על דברי ר\"ל גופא דאמר בירושלמי כן ולדידהו היו מקדשין ע\"פ ראי' וכמ\"ש הרב ב\"י בהל' י\"כ סימן תרכ\"ד והוי משום ספקא ושפיר הקשה דאי ספד\"א מה\"ת לחומרא יתענה ב' ימים ויאכל ח\"ש דאינו אלא איסור דרבנן ודוק אבל עכ\"ז לבי מהסס בדבר ועודנו יש לפקפק דהא לדידהו שהי' מקדשין ע\"פ ראי' הוי הני תרי יומא דעבדא בני גולה מספק הוי ספק דאפשר לברר דהא אם ירצו בני גולה ויחקרו יוכלו לברר באיזה יום הי' מקדשין ואע\"ג דהשתא בהאי שעתא א\"א לברר דהא רחוקי' הם מא\"י והזמן יעבור אפ\"ה כל היכא דאפשר לברר לאח\"ז הוי ספקא דאפשר לברר כמ\"ש מהרא\"י בספק דרוסה דהוי ספקא דאפשר לברר בשהיית יב\"ח יעוין ג\"כ בפלתי סימן נ\"ז שם וא\"כ ה\"נ אפשר לומר בהני תרי יומא של יה\"כ יתענה ב' ימים דהא ספקא דאפשר לברר גם הרמב\"ם מודה דספקא מה\"ת לחומרא כמ\"ש מהרי\"ט ושאר גדולי פוסקי' ואין מכאן ראי' כלל לשטת הרמב\"ם ודוק ועוד יש לפקפק על דברי הרב כו\"פ מצד אחר רק מאחר שראיתי שהרב כו\"פ עצמו לא הביא הדבר רק לדמות ראי' ולא לראי' ברורה על כן לא אחריך."
        ],
        [
            "רק השתא דאיירינן וקיימינן בהא ענינא לא אכחד מעיני מ\"ו נר\"ו הערה קטנה כסף מלא חפני אשר הקשתי על תשובת רבינו ב\"י דז\"ל בתשובתו דף ל\"ח ונראה דרש\"י ס\"ל דספד\"א מה\"ת לחומרא דמדרש\"י בפ\"ב שעירים דף ס\"ד משחתם בהם מום בם בעינייהו הוא דלא מירצו הא ע\"י תערובות מירצו ופי' רש\"י דהואיל ונתערבו אין כאן איסור ספר\"ח למיזל לחומרא דלא הזהירה תורה עליהם אלא כשהם בעצמם שנאמר בהם כי איתנהו בעינייהו עכ\"ל יעיי\"ש ואני בעיוני נבוך בדעת ובכוונת ב\"י אשר בעקבותיו אנו נלך ומימיו אנו שותי' וללמוד תורה אני צריך דלדעתי אפשר אי' כאן ראי' דהא התם יש כאן אברי עולה בעלי מומין והוי איתחזק אסורא (דבדאוריית' לא אמרינן שאני אומר כדאמרינן בפסחי' שאני תבלין דרבנן יעוי\"ש והוי ספקא דלא איתחזק דשמא הראשון שקרב הוי האיסור והני כשרים נינהו) עכ\"ף הני חתיכות היו איתחזק אסורא מעיקרא וכמו שפירש\"י שם להדי' וכן פסק הרמב\"ם פ\"ח מהל' שגגות וה\"נ כן שמקודם שקרב הראשון הוי אברי בעלי מום ואיתחזק ואע\"ג דהשתא שקרב לא איתחזק אפ\"ה אתחזק אסורא קרי' בי' ובהא אפי' הרמב\"ם מודה דספקא מה\"ת לחומרא ושפיר פירש\"י ואין מכאן ראי' דרש\"י לא ס\"ל כדעת הרמב\"ם וצ\"ע ובאמת יש לי ישוב קצת בדרך אריכות והוכחתי דרש\"י לא ס\"ל כדעת הרמב\"ם וצ\"ע עכ\"ז לא נחה ושקטה דעתי ובאתי לדרוש ולשאול את פני מ\"ו נ\"י להורני מסלול האמת ולהנחני בדרך ישכו' אור כ\"ד הצעיר המתאבק בעפר רגלי חכמים ודורש שלום וחיים להולכי תמימים. יעקב איידליץ."
        ],
        [
            "תשובה בע\"ה יום השני כ\"ה כסלו חקסו\"ל פראג.",
            "בימי חשמנים יפרח כשושנים כבוד היקר מפנינים ידידי וחביבי הרבני המופלא החרוץ המושלם במעלות יושב תהלות וידיו רב לו בהלכות גדולות ובקי בנגעים ואהלות מוה' יעקב איידליץ נ\"י.",
            "מכתב מעלתו נר\"ו נראה בזמנו לקדשו יען אז הייתי טרוד בהלכות עמוקות תסתפנה מסוגיא דקצובים וכתובים ועיין לעיל מסימן קל\"ו ואילך ואח\"כ התלמידים אצו עלי להתחיל ללמוד במקום שהפסקתי בקיץ העבר והיא סוגי' דנשר וסימנים ואנא שאילנא להו ולא אוכל לאשתמוטי ממס' למסכתא ואח\"כ באה אלי שאלה אחת בעסק קדושין והיא עסק העגונה מלבד יתר טרדות אשר רבו למעלה ראש ומפחד אויב הן הם אשר סבוני כדבורים ואחר עד עתה באתי אל המנוחה ולא אל השמחה ואמרתי בל אתמהמה עוד, ע\"ד אשר מלתי' כבר אמורה בע\"פ שהגאון בעל כו\"פ שגה במחכ\"ת בדמות ראי' שמביא אל הרמב\"ם דס\"ל ספד\"א מה\"ת לקולא משום דלא קבעו שני ימים יוה\"כ ולאכול בכל יום ח\"ש ונמלט מאיסור כרת ולר\"ל מותר מה\"ת ושוב אין חשש חיי נפש ויהי' יה\"כ כרגלים דעבדינן תרי יומי ע\"כ ספד\"א בלא\"ה מה\"ת לקולא כדעת הרמב\"ם ואמרתי שדברי שגגה הם לא מיבעי' לאותה נוסחה שמביאה הכ\"מ שבדבר שזדונו כרת מודה הרמב\"ם דספיקא אסור מה\"ת הא יה\"כ ספק כרת הוא אלא אפילו לרוב הראשונים דהרמב\"ם לא ס\"ל חילוק זה אלא בין איתחזק אסורא ללא איתחזק קשה הא ס' יה\"כ הוי איתחזק אסורא דהוי כשתי חתיכות וגם הרמב\"ם מודה שאסור מה\"ת ואפי' לפ\"מ ששמעתי חדשים מקרוב מידידי וחביבי הרב הבקי מאד מוה' בצלאל ר\"ב נ\"י שראה בקונטרס איש האלדים קדוש הגאון מוה' יצחק בכר דוד בספרו דברי אמת הוכיח בהוכחות אמתות דלהרמב\"ם שניהם יחדו בעינן להחמיר מה\"ת כרת ואיתחזק אסורת ובי\"כ חוברות יחדו ומעלתו רצה לדחות אותי בקול דברי' שבע\"פ ואחרי שהרגיש בעצמו חולשת סברתו שיכל את ידיו בדברים שבכתב להחזיק דבריו והוסיף מיא והוסיף קמחא כמבואר בלשון שאלתו, הגם שאין דרכי לפלפל פעמים בדברים הנוגעים להלכה ולא למעשה ובפרט על סברא אם לא במקום שזולתי חורש וחושב שנעלם מני' דברי הגמרא או אחד מן הראשוני' אבל סברא בעלמא השומע ישמע והחדל יחדול.",
            "עכ\"ז לכבודו האהוב עלי מאד ולהשתעשע עמו על יתר דבריו אשיב לו גם ע\"ז בכולל הא תשובתי למעלתו נ\"י תכף באותו המעמד שה\"ז דומה כמו העושה מלאכה וא\"י אם בשבת עשה או בערב שבת עשה דאיקבע אסורא ומביא א\"ת דשני ימים האלה הוון כשתי חתיכות ה\"ה נמי בשני ימים י\"כ וז\"ל הרמב\"ם פ\"ח מהל' שגגות הלכה ב' אינו חייב בא\"ת עד שיהי' שם איסור קבוע כיצד כו' שבת וחול עשה מלאכת באחת מהו וא\"י באיזה יום עשה כו' עכ\"ל ואע\"ג דלשטת תוס' כריתות דף י\"ז ע\"ב משמע דאין בכלל איקבע אסורא הרמב\"ם פליג עלייהו בזם כמבואר בלח\"מ שם והכרו\"פ לבאר שטת הרמב\"ם קאי ודי בזה לחכם כמותו.",
            "ומ\"ש מעלתו לדחות דברי הכרו\"פ יעיין מ\"ש מורינו הגאון נ\"ע בס' נ\"ב בחלק י\"ד סימן נ\"ז דף ס\"ה ע\"ב ואף שמעלתו נטה קצת בדרך אחרת אבל דברי מורינו נ\"ע נאמנים ונחמדים לעד."
        ],
        [
            "ומה שמעלתו נ\"י תמה על תשובת בית יוסף דף ל\"ח ע\"ד שכתב להוכיח דרש\"י ס\"ל כשטת הפוסקי' דספד\"א מה\"ת לחומרא ולא כשטת הרמב\"ם ממה בפירש\"י יומא דף ס\"ד ע\"א דהואיל ונתערבו אין כאן איסור ס' דאורייתא למיזל לחומרא דלא הזהירה תורה עליהם אלא כשהם בעצמם שנאמר בהם כי איתנהו בעינייהו עכ\"ל וקשה הרי יש כאן נמי איברי בעלי מומין והרי איתחזק אסורא הוא דאפי' לשטת הרמב\"ם מה\"ת לחומרא עכ\"ד בקצרה אהובי מעלתו ידידי נ\"י אי ס\"ד שריבתה התורה דוקא כי איתנהו בעינייהו אבל לא ע\"י תערובות מאי ארי' דקאמר אם קרב ראש אחד מהם יקריבו כלן דאפי' לא קרב אחד מהם יקרבו כלן דהא גלי קרא דע\"י תערובות מרצו אמנם רש\"י נשמר מזה ומעלתו לא העתיק כ\"א סוף דברי רש\"י ומראש דבריו ניכר סוף דבריו אמת וז\"ל בד\"ה יקרבו כל הראשון כלן ותולין האיסור באותו שקרב כבר ותלינן לקולא דהואיל ונתערבו אין כאן ס' איסור תורה למיזל לחומרא דלא הזהירה התורה אלא כשהן בעצמן שנאמר בהם כי משחתם בהם מום בם כי איתנהו בעינייהו עכ\"ל (עייש\"ה בתוס' הא ע\"י תערובות) ופשוט כוונתו אחר שקרב אחד שוב לא אמרינן בי' איקבע אסורא אמנם עדיין נשאר הדבר בספד\"א ע\"ז כתב רש\"י שהתורה ריבתה להקל בספק זה דלא החמירה אלא בעינייהו כי משחתם בהם מום בם ולא ע\"י תערובות ודוקא במקום שקרב אחד מהם כתחלת דבריו אבל אם לא קרב אחד מהם אז איקבע אסורא והוין בעינייהו ולא התירה התורה וע\"ז תמה הב\"י וכי איצטרך קרא למעוטי ספק זה הא אם קרב אחד מהם נשאר הדבר בספק' במקום דלא איתחזק אסורא וספק זה מה\"ת לקולא לדעת הרמב\"ם ולכך הוכיח הב\"י דע\"כ רש\"י ס\"ל כשטת הרשב\"א דספד\"א מה\"ת לחומרא ואיצטרך קרא להתירא.",
            "והנה מעלתו הרגיש קצת בזה ומבליע בנימא עכ\"פ הני חתיכות הוין איתחזק אסורא מעיקרא ודין איתחזק אסורא יש להו אהובי ידידי הגם שהרמב\"ם פסק כן פ\"ח מהל' שגגות הלכה ד' אבל כבר תמהו על הרמב\"ם בזה ויעיין בכ\"מ שם שהניח דבריו בצ\"ע שפסק הלכה כר' מחברו הא רבנן פליגי עלי' וס\"ל אם בא הנכרי ואכל את הראשונה ובא ישראל ואכל את השניי' פטור מא\"ת ועיין מוהרי\"ט חלק י\"ד ואף כי שערי תירוצים לא ננעלו ליישב דעת הרמב\"ם ועיי\"ש בלחם משנה ובס' ברכת הזבח ובתוס' י\"ט ואף אני בעניי בארתי דעת הרמב\"ם דעיקר קושי' שהקשה עליו הכ\"מ כך היא אחרי שרבא ור' זירא קיימו אליבא דרבנן דפטרו מא\"ת אם אכל הנכרי את הראשונה דליכא מצות בעידנא דאכל ישראל ואי אפשר לברר האיסור א\"כ מה גם דרב נחמן קיימא כוותי' דר' הא רבא בתראה הוא ור\"ז בששטתיהו דרבנן ואין דבריו של אחד רב נחמן במקום שנים רבא ור\"ז ועיין בתוס' י\"ט מתחלה הי' רצה לומר מדקבע הש\"ס לרב נחמן אחר רבא דהוא בתראה וכ' סברה אלימתא היא ומביא ראי' מהרא\"ש פ\"ק דב\"ק (צל\"ע הא סברא זו נזכרה בתוס' ר\"פ אין מעמידין ובהרא\"ש שם) וסתר דבריו עייש\"ה.",
            "ונלע\"ד עם ביאור דברי תוס' כריתות דף י\"ז ע\"ב ד\"ה מדסיפא כו' שהרי אמרינן לקמן איכא בינייהו כזית ומחצה דלמ\"ד איקבע אסורא ליכא כו' עכ\"ל כצ\"ל ואני חפשתי בכל הסוגיא ולא מצאתי איכא בינייהו זה נאמר בין רבא לר\"ז ומצאתי בס' ברכת הזבח הרגיש מה ועיין עליו ויראה הנה ילה\"ק מתחלה קאמר הש\"ס מאי איכא בין טעמא דרב וכשמסיק טעמא דרב נחמן אליבא דרב משום איקבע אסורא קאמר התלמודא מאי איכא בין איקבע אסורא לשאי אפשר לברר האסורין ולא נקט נמי שמות האמוראים מאי איכא בין ר\"נ לר\"ז או להיפך מ\"ט לא קאמר נמי לעיל בסוגיא מאי איכא בין מצות לאפשר לברר אסורין ועוד יש לדקדק מ\"ט נקט בין איקבע אסורא לשא\"א לברר האסורין ולא נקט מאי איכא בין אפשר לברר כו' ללא איקבע אסורא ולכך אני אזמר דהש\"ס לא יכול למנקט מאי איכא בין אפשר לברר ללא איקבע דידע נ\"מ רבתי כזית ומחצה א\"ב דאפשר לברר כר\"ז ולא איקבע אסורא אליבא דר\"נ והש\"ס נחית למצוא במקום דאיקבע אסורא ואי אפשר לברר כו' וזהו שדקדק התלמודא מאי איכא בין איקבע אסורא לשא\"א לברר האסורין דודאי בין פלוגתת ר\"נ ור\"ז א\"ב היינו הך קמייתא דמסיק בין ר\"ז לרבא כזית ומחצה אלא שרצה למצוא דבר שאיקבע אסורא לר\"נ וא\"א לברר אסורא לר\"ז ולכך מסיק דמשכחת לה עד\"ז כגון שהי' לפניו שתי חתיכות ובא נכרי ואכל את הראשונה כו'.",
            "וכי ישאל השואל מדעת אחרי שיש לנו כבר נ\"מ במאי דפליגי הנך אמוראי ל\"ל לתלמודא לחדש דבר מעתה נ\"מ חדשה ולא קאמר באמת גם כזית ומחצה לנ\"מ כאשר אמר כבר ועוד דנ\"מ אשר חדש התלמודא הוא אליבא דר' דס\"ל דאיתחזק מעיקרא הוי נמי איקבע אסורא אבל לרבנן דפליגי עלי' דר' וס\"ל דכה\"ג לא הוי איקבע אסורא אבל לרבנן דפליגי עלי' דר' וס\"ל דכה\"ג לא הוי איקבע אסורא ופטור מא\"ת א\"א לומר הך איכא בינייהו וע\"כ צ\"ל דתלמודא ס\"ל דהלכה כר' ואיקבע אסורה מעיקרא איתחזק אסורא מיקרי וכר\"נ ויפה פסק הרמב\"ם.",
            "אמר מעתה מה נאוו דברי תוס' אמרינן לקמן א\"ב כזית ומחצה כו' אף שאין נוסחה זו כתובה על ספר ישר נלמד מן הסתום כמפורש מדלא נקט התלמודא מאי איכא בין ר\"נ לר\"ז וכמו שבארנו למעלה למשכיל ובזה יש לפלפל בהרמב\"ם פ\"ח מהל' שגגות הל' ב' ועיי\"ש בלח\"מ ובשער המלך ואין להאריך.",
            "עכ\"פ הניח הב\"י דברי הרמב\"ם בצ\"ע דס\"ל דאיתחזק אסורא מעיקרא מיקרי איקבע אסורא ואיך יעמוד שטת רש\"י בזה ומ\"ש מעלתו סיוע מדברי רש\"י כריתות דף י\"ח ע\"א אינו כן אלא דשם מפרש עפ\"י הסוגיא דקאי אליבא דר' כמ\"ש לעיל ואדרבה נראה מדברי רש\"י כריתות דף כ\"ג ריש ע\"א ד\"ה זה מביא א\"ת דלא ס\"ל כשטת הרמב\"ם בזה ויעיין היטיב בספר ברכת הזבח ר\"פ ספק אכל ויראה שכנים ונאמנים דברי אלא אי קשיא לי על דברי הב\"י שאין מרש\"י יומא הוכחה דס\"ל כשטת הרשב\"א וסיעת מרחמוהי דספד\"א מה\"ת לחומרא הא קשיא לי לשטת הפר\"ח דפלוגתא דתנאי היא ומאן דמחייב א\"ת בחתיכה אחת באמת ס\"ל ספד\"א מה\"ת לחומרא והוא דעת ר' אליעזר בכריתות יעייש\"ה ובס' באר יעקב בי\"ד סימן ק\"י בד\"ה לענ\"ד כו' א\"כ אזלה הוכחת הרב\"י מרש\"י ביומא דשם מפרש רש\"י להדי' אליבא דר' אליעזר ואיהו ס\"ל ספד\"א מה\"ת לחומרא.",
            "אמנם גוף היסוד אשר בנה עליו הפ\"ח ואחריו קימו וקבלו בעל באר יעקב ויתר האחרונים דהרמב\"ם והרשב\"א כתנאי אמרו לשמעתייהו כר\"א ורבנן ולר\"א דס\"ל חתיכה אחת ס\"ל ספד\"א מה\"ת לחומרא עיי\"ש לא נראה לענ\"ד הנה במס' בכורות דף ל\"ד ע\"א אית' את משמרת תרומותי ר' אליעזר סבר בשתי תרומות הכתוב מדבר א' תרומה טהורה ואחת תלוי' עיי\"ש ואמרתי בשלמא לשטת הרמב\"ם דספד\"א מה\"ת לקולא איצטרך קרא על התלוי' אבל לשיטת הרשב\"א דס\"ל ספד\"א מה\"ת לחומרא למאי איצטרך קרא על התלוי' דהא לשטתי' הוי תלוי כודאי ועתה אי אמרינן אליבא דר' אליעזר אף הרמב\"ם מודה דס\"ל ספד\"א מה\"ת לחומרא קשיא לר\"א בין לשטת הרמב\"ם ובין לשטת הרשב\"א קרא לתלוי' ל\"ל ועיי\"ש בתוס' ובמס' שבת דף כ\"ה ע\"א ד\"ה אחת ובמקומות מפוזרי' הארכתי על שני ר' אליעזר זולת זה לא אוכל להאריך כי בעוני ידי כבדה עלי וכ\"ז כתבתי להראות אליו חבתי אף שאין דרכי לפלפל בכתב כ\"א דברי' הנוגעים להלכה ולמעשה הכ\"ד הכותב בידים רפות בלי סבר פנים יפות ידידו החפץ בכבודו. הק' אלעזר פלעקלס."
        ],
        [
            "לאחד ממופלגי תורה פה פראג בע\"ה יום ה' י\"ב ניסן תקסה\"ל פראג.",
            "ע\"ד השאלה בע\"פ שאל להיות בשבת ושכח להפריש חלה בערב שבת מלחם חמץ שאפה לשבת איך אני מורה בזה לא אוכל להאריך כעת כי טרידנא טובא והנני מעתיק לו מה שכתבתי על גליון מג\"א א\"א שלי בסי' תק\"ו ס\"ק ח' על מ\"ש המג\"א ואין לומר כיון שאי אפשר לאכול ממנו בלא הפרשה מותר להפריש בשבת דהא חלת ארץ ישראל ג\"כ אסור לאכול ממנו בלא הפרשה לכן נראה לי דאין להם תקנה עכ\"ל וכתבתי שמה כבר תמה גדולי האחרוני' מאי ראי' היא זו אם החמירו בחלת א\"י דאורייתא ונראה כמתקן עכ\"ז יש להקל בחלת חוצה לארץ כדעת תוס' ור\"ח והראב\"ד והר\"ן ויתר פוסקי' ולכן בערב פסח שחל בשבת יש לסמוך עלייהו ולהפריש חלה במשויר ולתת אותה לכהן קטן או לגדול שטבל לקריו ובמקום דליכא כהן אוכל והולך ומשייר דבר מועט פחות מכשיעור וכופה עליו כלי עד מוצאי י\"ט הראשון כדין המוצא חמץ במועד וכן הלכה ומורין ועיין בשו\"ת פנים מאירות חלק שני סימן צ\"ו ובס' קרבן נתנאל פ\"ק דביצה סימן י\"ד ובבינה לעתים להרב מוהר\"י אייבשיץ פ\"ג מהל' י\"ט הלכה ח' ועיין בשאילת יעב\"ץ סימן קל\"ג שמוסיף בדליכא כהן יכול הזר לאוכלה אחר ביטול ברוב עיין עוד שם ודבריו צל\"ע הכ\"ד ידידו הדורש שלומו כל הימים. הק' אלעזר פלעקלס."
        ],
        [
            "בע\"ה יום א' כ\"ד כסלו תקסו\"ל פראג. בימי חשמונאי ובניו יאר ה' את פניו וישכיל בכל עניניו ויצליח בכל קניניו כבוד אהובי ידידי וחביבי הרב הגדול שבח עוז ומגדול מבארות עמוקים מים ידול מוהר\"ר בצלאל ר\"ב נ\"י בעהמ\"ס הורה גבר.",
            "אהובי ידידי הרב נ\"י אם אני שרוי בשמחה ובטוב לב אין אני כדי לעיין בדבר הנוגע בטיב גיטין וקדושין ועכשיו כמה תלאות ע\"ג תלאות שונות משונות רבו למעלה ראש על הכלל ועל הפרט פחד אויב ומועקה במתננו ובעוננו כעם ככהן מבקשים לחם ואין ואני שרוי בצר ויגון ורז\"ל אמרו השרוי בצער אל יורה מכ\"ש בדבר החמור הנוגע לאשת איש איככה אוכל להורות עכ\"ז אהבתו עזה עלי עד מאד ולעשות רצונו חפצתי ועיינתי בגביית עדות והנה שפתי לא אכלה מה שרחש לבי ושעיפי רעיוני ומה שהוא על זכרוני אבל לא בדברי פלפולי'.",
            "הנה לפי גב\"ע כלם המה שפה אחת דברים אחדים שהעדים לא ראו נתינת הטבעת מהבחור שמעון להבתולה פלוני' ונודעים דברי הגהות רמ\"א באה\"ע סימן מ\"ב סעיף ד' וז\"ל וצריכים העדים לראות הנתינה ממש לידה או לרשותה אבל אם לא ראו הנתינה ממש לידה אעפ\"י ששמעו שאמר התקדשי לי בחפץ פלוני ואח\"כ יצא מתח\"י אינן קדושין עד שיראו הנתינה ממש ואין הולכים בזה אחר אומדנות והוכחות עכ\"ל פשוט וברור לכל ההולך ישר דהרמ\"א כפל הדברים דהעדים צריכין לראות הנתינה ממש וכ' דבר והפוכו לידע ולהודיע ולהודע דאין הולכי' בשום צד בזה בתר אומדנות שיש להעדים ראיות והוכחות שמטבע זו בידו היתה וקדשה במטבע זו כדרך המקדשי' וגם הטבעת יצא אח\"כ מתחת ידה אפ\"ה אינן קדושין כי לענין קדושין שני עדים ברורים בעינן עדות ידיעה וראי' ממש מידו לידה כמבואר בשו\"ת הרשב\"א סי' תש\"פ וסי' אלף קצ\"ג ובשו\"ת מהר\"מ בר ברוך והעתיקו הגמיי\"נ סוף ס' נשים בתשובות השייכות להל' אישות סי' א' ובמרדכי סוף פ' המגרש ואם העדים מסופקי' אם הגיע החפץ לידה שפלפל מורינו הרב הגאון המנוח נ\"ע בס' נ\"ב חלק אה\"ע סי' נ\"ח דף ס\"ה ע\"ב ומביא שם דעת הג\"א שמובא בב\"ש סי' למ\"ד סק\"ט ודעת הרשב\"א בחדושיו עיי\"ש הארכתי בס\"ד במק\"א לפי דעת הרמ\"א הנ\"ל יש להקל וכתבתי שדבר זה תלוי בשני תרוצים בתוס' יבמות דף ל\"א ע\"א בד\"ה אי בשני כ\"ע ועיין בהר\"ן פרק שני דכתובות דף כ\"א אבל אין הענין לכאן אחרי שבנ\"ד כלם מעידים שלא ראו הנתינה ליד האשה ואין כאן חשש של כלם ואפי' היא מודה שלקחה לשם קדושין ואפי' הטבעת יוצא מתחת ידה כעובדא דאתרוג שזכר הרשב\"א ועיין.",
            "יען ראיתי בב\"ש ס\"ק י\"ב צדד להקל ולהחמיר וכו' וז\"ל עד שיראו הנתינה ממש במרדכי פ' האומר כ' ואפילו לא ראו הנתינה אין לבטל הקדושין אם ראו דבר המוכיח יכול להעיד כאלו ראו גוף המעשה דהא אמרינן הן הן ע\"י הן הן ע\"ב אע\"ג דלא ראו הביאה מ\"מ אם ראו היחוד הוי כמו שראו הביאה והרשב\"א בתשובה כ' דוקא בביאה אמרינן כן משום דא\"א לראות כמכחול בשפופרת גם י\"ל אש בנעורת ואינה שורפה אבל בקדושין צריכין לראות המעשה ממש עכ\"ל (הנה מ\"ש בשם הרשב\"א בתשובה ט\"ס וצ\"ל מהרי\"מ בתשובה והיא תשובת מהר\"מ בר ברוך הנ\"ל ועיין שם כי הב\"ש קיצר בדבריו.)",
            "והן אמת שבמרדכי פ' האומר ס\"ס תקכ\"ט מביא ס' החכמה בסימן שפ\"ד בשם תשובת הר\"א מי\"ץ וז\"ל דהיכא דאחד מן העדים לא ראה נתינת הטבעת אין לבטל בכך הקדושין חדא דחוששין לדברי ר\"פ דאמר חוששין לקדושין ואע\"ג דבסמ\"ג (דבסמ\"ק צ\"ל) פוסק כמ\"ד אין חוששין מ\"מ ראיתי מעשה ולא הי' כח ביד המתירין להוציא בלא גט ועוד אם עד רואה דבר המוכיח ונראה שיכול להעיד ונדון כאלו ראה גוף המעשה כדאמרינן בגיטין וקדושין ובה\"א הן הן ע\"ב ואמרינן בכ\"מ במנאפים עד שיראו כדרך המנאפים ועיין פ' המגרש תשובת הר\"מ עכ\"ל פקח עיניך וראה בשתי סברות יחדו המתיק סוד דין זה וחשש להחמיר אעפ\"י שאין אחת מהנה אלימתא אליבא דכ\"ע אבל אם חוברת אשה אל אחותה יש להחמיר משום חומרת אשת איש דהיינו שחשש לדברי הסמ\"ג דפסק כר\"פ אפי' בעד אחר חוששין לקדושין (ואעפ\"י שהוא נגד ה\"ג והרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש וממש כל הפוסקי' ועיין מהרי\"ק שורש ק\"א) אמרי' נמי לצרף עד השני אף שלא ראה הנתינה ממש מ\"מ הואיל וראה דבר המוכיח כדאמרינן בעלמא הן הן ע\"י כו' ואף שאינו דומה לגמרי מכמה פנים כמו שהאריך מהר\"מ ב\"ב בתשובה (כאשר סיים המרדכי שם ע\"ז ועיין פ' המגרש תשובת הר\"מ) אמנם אחרי שיש עד בלעדו שראה גוף הנתינה לידה ממש וחוברה לה יחדו שני עדים וחשש להחמיר מפאת חומר איסור אשת איש אבל אם גם אחד מן העדים ראה הנתינה גם המרדכי מודה שאין כאן קדושין כלל.",
            "וכן נלע\"ד להוכיח במישור דעכ\"פ דעת המרדכי כן שהרי בפ' המגרש מביא תשובת מהר\"מ ב\"ב להלכה ולמעשה דבקדושין צריכין העדים לראות הנתינה ממש ואם גם שניהם לא ראו גוף הנתינה ואפי' ראו אומדנות וכחות אינן קדושין כלל ואינו דומה בשום ענין למה דאמרו הן הן ע\"י כו' עיין שם באריכות ובסוף פ' האומר פסק המרדכי דמקדש בע\"א אין חוששין לקדושין כלל וכן נראה מהג\"מ שם וכ\"כ המרדכי סוף פ' המגרש ולא נעלם מני שמביא שם דעת הרא\"מ שחשש להחמיר אף בע\"א יען בזה אין סתירה לדברי וכדבעינן למימר קמן אי\"ה בד\"ה אפי' וא\"כ איך מביא המרדכי פסקי ס' החכמה בשם הרא\"מ דמקדש בע\"א חוששין לקדושין ואפי' לא ראו העדים גוף הנתינה אם ראו דברים המוכיחי' כאלו ראו גוף הנתינה והם סותרות פסקי המרדכי הנ\"ל אלא זה הדבר אשר דברתי המרדכי סמך יתדותיו בספר החכמה אם יקרה מקרה שהיו שם שני עדים אלא שאחד הוא עד וידע וראה גוף הנתינה מידו לידה ואחד ידע דברים המוכיחים על גוף הנתינה אז חזו לאצטרופה יחדו שאין לבטל הקדושין בעבור האחד שלא ראה הנתינה ממש אבל אם גם שניהם לא ראו הנתינה ולסמוך על סברה זו לבדה הואיל ושמעו וראו דברים המוכיחים אע\"פ שלא ראו נתינת המטבע בזה לא חשש המרדכי להחמיר.",
            "ואפילו אם נימא דהרא\"מ ס\"ל להחמיר אף בחדא מתרתי היינו דס\"ל להחמיר כר\"פ וכדעת הסמ\"ג דבע\"א חוששין לקדושין (כמ\"ש המרדכי שם בשמו בסי' תקל\"ד) ס\"ל ג\"כ להחמיר אפי' שני עדים לא ראו הנתינה אם ראו דברים המוכיחי' על הנתינה עכ\"פ המרדכי סבר לי' כוותי' בחדא ופליג עלי' בחדא דהמרדכי ס\"ל דעדים צריכין גוף הנתינה אבל אומדנות המוכיחות אינן מועילות כאשר סיים המרדכי שם וציין עיין בפ' המגרש תשובת הר\"מ עכ\"ל ובקשת משם ומצאת כי תדרשנו שאינו דומה כלל למה שאמרו הן הן ע\"י הן הן ע\"ב אלא בעינן דלהוו סהדי דחזו דמטי כסף קדושין לידה ועדי ידיעה וראי' בעינן וצל\"ע על הב\"ש שגזר אומר דבר בשם מרדכי שאפי' לא ראו הנתינה אין לבטל הקדושין אם ראו דברים המוכיחים וכל המעיין בצדק עיניו תחזינה מישרים שאין זה בכח המאמר מרדכי ובפרט שבסוף המגרש החליט המרדכי להלכה ולמעשה דלא אמרינן בקדושי כסף אם ראו עדים דברים המוכיחים הוי כאלו ראו גוף הנתינה אלא כדעת מהר\"מ ב\"ב ומצא און לו עד המסייע מהרמב\"ם דדוקא בקדושי ביאה אמרינן הן הן ע\"י הן הן ע\"ב והוה קדושין מספק אבל בשאר קידושין עד דחזו לקדשה עיי\"ש (כפי הנראה בתשובת הגמיי\"נ סוף ס' נשים סי' א' גם מהר\"מ ב\"ב ידע מדברי הרמב\"ם האלה) אמנם מסידור דברי הב\"ש בעצמו נראה שלא רצה לקבוע הלכה כפסק המרדכי כי אחרי אשר הביא דברי המרדכי דדבר המוכיח הוי כמו ראי' כעין הן הן ע\"י כו' סותר דבריו עפ\"י דברי מהר\"מ דש\"ה דא\"א לראות כמכחול כו' ופסק בקדושי כסף בעינן ראי' ממש.",
            "יען עדיין נצבה כמו נד מה שסיים הב\"ש וז\"ל ועיין בהרמב\"ם פי\"ז מהל' עדות ובח\"ה ס\"ס צ' שם כ' בשם הרמ\"ה ד\"מ מתקיים בידיעה בלא ראי' לפ\"ז י\"ל בקדושין ג\"כ מהני בלא ראי' וס\"ל כהמרדכי כי לענין דו\"ח קיימ\"ל קדושין דומה לד\"מ עכ\"ל עפר אנכי תחת כפות רגליו ולענ\"ד משום הא לא ארי' הנה לפי דבריו הקשיתי לשאול לפי מה שהעידו עדים נאמנים ונחמדים מהר\"מ ב\"ב והמרדכי בשם הרמב\"ם דס\"ל דוקא בקדושי ביאה אמרינן הן הן ע\"י כו' אבל בשאר קדושין בעינן ראי' ממש וידיעה בלא ראי' לא מהני (ויגעתי ומצאתי בהרמב\"ם פ' יו\"ד מהל' גירושין הל' ח\"י משמעות לשונו דוקא כל המקדש בביאה אמרינן הן הן כו' אבל בשאר קדושין בעינן עדות ראי' דוקא כמ\"ש מלתא בטעמא מהר\"מ ב\"ב) ואי קדושין לענין זה דינן כד\"מ הא כתב הרמב\"ם פי\"ז מהל' עדות הלכה א' ואין לך עדות שמתקיימת בראי' או בידיעה אלא עדות ממון והוא כריה\"ג שבועות ל\"ג ע\"ב ויהיו פסקי הרמב\"ם סותרי' זה את זה לפי כוונת הב\"ש ולא ראיתי לאחד שהרגיש בזה, אבל אחר העיון הדק היטב אין כאן סתירה כלל ודברי הרמב\"ם מדוקדקי' שכתב ואין לך עדות שמתקיימת בראי' או בידיעה אלא עדות ממון ואפי' אם קדושין דומין לד\"מ לענין דו\"ח בדבר הזה אינו דומה כלל כי בדין ממון אם הבע\"ד בעצמו מודה א\"צ שוב לעדים כלל כי הודאת בע\"ד כמאה עדים דמי ואפילו אם אין הבע\"ד מודה אם ברור הדבר כמו נחבל בין אצילי ידיו ולא הי' אחר עמו וכה\"ג גבי נגזל אם ברור דגזלי' כמ\"ש הטור בשם רמ\"ה בח\"מ ס\"ס צ' נמי ל\"צ עדים כלל משא\"כ אצל קדושין אפי' אם שניהם מודים אלא שהי' בלי עדים לא מהני (ועיין היטיב ב\"ש סי' מ\"ב ס\"ק ט' יוד י\"א) וצריכין העדים לראות גוף הנתינה ואם דבקדושי ביאה מהני ידיעה בלא ראי' דשם א\"א לראות כמכחול כו' כמו שהאריך מהר\"מ וע\"כ צ\"ל בקדושי ביאה הן הן ע\"י כו' אבל בקדושי כסף צ\"ל עדי ראי' וידיעה ממש ואפי' בד\"מ גופי' דמתקיימת העדות בידיעה או בראי' ודוקא במנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני כו' והלה אומר יביאו ויעידו אז חייב מפני שהוחזק כפרן אבל אם אמר אין שקלי ודידי שקלי או במתנה אתי לידי לא מהני ועיין שבועות דף ל\"ד ע\"ב ועיין בח\"מ סי' ע\"ט סעיף ד'.",
            "(ואחרי בינותי בספרים ומצאתי בתומים סי' צ' ס\"ק י\"ד גם הוא השיג על הב\"ש בזה דשאני ד\"מ דלא אברי סהדי אלא לשקרא ובקדושין העדים גזרת המלך ובסברה זו מבאר דברי תוס' מכות ו' ע\"א ד\"ה אר\"י דבד\"מ א\"א לומר ההיקש דאם נמצא א' קרוב או פסול דעדותן בטלה דעכ\"פ נתברר לב\"ד האמת דלא איברי סהדי אלא לשיקרא משא\"כ בד\"נ בעינן עדות גמורה כעובדא דשמעון בן שטח וכי נימא זה מודה בב\"ד או בעדים דחייב לא יתחייב מהיקשא וד\"נ עייש\"ה דברים של טעם ואני תמה עליו א\"כ ר' דפליג על ריה\"ג ואמר א' ד\"מ וא' ד\"נ לא ס\"ל הך סברא ומה יענה על פסק הרמב\"ם פ\"ה מהל' עדות הל' ג' וז\"ל מה שנים נמצא א' מהם קרוב או פסול בטל עדות אף שלשה כו' בין בד\"מ ובין בד\"נ ועיי\"ש ולולי פי' הגאון בעל או\"ת לק\"מ לפי' תוס' אליבא דר' כאשר כתבתי בס\"ד בחדושי מכות ועייש\"ה בתוס' ד\"ה שמואל ועיין בחדושי הריטב\"א קדושין דף מ\"ג ע\"א דוק ותשכח ואין כאן מקומו).",
            "עכ\"פ דעת כל הפוסקי' שוין בזה שעדי קדושי כסף צריכין לראות הנתינה ממש מידו לידה ואפי' לדעת ס' החכמה בשם הרא\"מ שמביא המרדכי בשמו אם ראו דברים המוכיחי' הוין כאלו ראו גוף המעשה כדאמרינן הן הן ע\"י כו' כו' צ\"ל דוקא בענין הזה שראו הטבעת ביד המקדש לקדש אשה פלונית ושמעו לשון של קדושין וכמעט הרף עין שהעלימו עיניהם רואים העבעת ביד המתקדשת אז אמרינן הדבר מוכיח על המעשה כאלו ראו הכל וה\"ז דומה לראי' שמביא ממה דאמרינן הן הן כו' כי בודאי בא עלי' כאש לנעורת כו' אבל אם העדים לא ידעו ולא ראו מאומה עד שהפכו את פניהם וראו הטבעת ביד הנערה בזה לא עלה אפי' על דעת הרא\"מ להחמיר ועוד עד כאן לא החמיר הרא\"ם אלא אם אינהו קא שתקו ועדים מקרקרין אבל אם שניהם הנער והנערה עונים ואומרים לשחוק עשו (ועיין בסמוך בד\"ה ואין לומר) ועדים לא ראו הנתינה כלל ע\"ז לא האירו קרני הרא\"ם כלל.",
            "ומצאתי און לי בתשובת רבינו הגדול הרמ\"א סימן למ\"ד וז\"ל ולא הוי דומי' דנדון שכתב עליו בס' החכמה כי המעשה ההוא הי' שנתרצית האשה לקדושין ושניהם לקדושין נתכוונו רק שלא ראה הנתינה ואפשר שבמעשה ההוא שמע ג\"כ העד הלשון שאמר בשעת הנתינה רק שלא ראה העד הנתינה ודומה הראיית' שמביא דהן הן ע\"י ותו דברי הרשב\"א ומוהר\"מ חולקי' עליו וראוים לסמוך עליהם עכ\"ל וכ' עוד שם אעפ\"י ששמעשה שכ' עליו הרשב\"א הי' הרבה אומדנות המוכיחות שנתן לשם קדושין ואפ\"ה התירה מטעם שלא ראו עדים הנתינה עיי\"ש.",
            "ואין לומר מה גם ששניהם יחדו גם בחור גם בתולה עונים ואומרים שלא כוונו לקדושין אלא לשחוק בעלמא עשו וכי המה נאמנים בזה והוין דברים שבלב כו' ז\"א חדא כבר בארנו דעת רוב הפוסקי' דאפי' זאת אומרת שקבלה לשם קדושין אפ\"ה אינן קדושין אם העדים לא ראו הנתינה ממש (ולא מכללא אתמר אלא בפירוש כ' הרשב\"א וז\"ל ולא עוד אלא אפי' ראינו אתרוג יוצא עכשיו מתחת ידה והיא מודה שקבלתו מידו לשם קדושין אינו רואה בו חשש קדושין שאין כאן ראי' אלא כעין ידיעה ולגבי קדושין ראי' וידיעה בעיא עכ\"ל) מכ\"ש בנ\"ד ששניהם אומרים שלא כוונו לקדושין אלא לשחוק עשו גם שניהם שאין כאן קדושין כלל ועוד הנה המהר\"מ שמביא הגמיי\"נ הוא בעל המצאה זו אע\"ג דאנן סהדי דלא נתכוונו אלא לשחוק ולהתלוצץ ובעלמא אזלינן בתר אומדנא ואפ\"ה בעבור שלא ראו עדים הנתינה סמך על אומדנא דמוכח שלא הי' דעתו לקדש אלא לאכוחא ואטלולא בעלמא הוא דעביד עיי\"ש.",
            "וכן הדעת מכרעת דזיל בתר טעמא כי לכך בקדושין דברים שבלב לא הוין דברים אע\"פ שיש הוכחות ואומדנות דצדקו יחדו וקושטא קאמרי דלשחוק נתכוונו כי מפני שבדברים שבלב סותרים המעשה שעשו בפועל שנתן לה הקדושין אמר לה והיא קבלה לשם קדושין (ועיין מ\"ש מורינו הגאון נ\"ע בנ\"ב חלק אה\"ע סי' נ\"ט) אבל במקום שלא הי' עדי נתינה ולא נעשה מעשה קדושין אז אזלינן בתר אומדנא כר\"ש ב\"מ ב\"ב דף קמ\"ו ע\"ב וכיוצא בהן רבות בתלמוד ומצאתי לי חבר בס' ב\"ח סימן מ\"ב שכתב מ\"ש בתשובת מיימוני דמה שאמר שלא הי' בלבו אלא לשחוק ולהתלוצץ הוין דברים שבלב ואינן דברים התם הוין שני עדים דאם הי' מכחישי בלהד\"ם אין שומעין להם ה\"ה נמי במאי דקאמרי דכוונתן לשחוק נמי אין שומעין להם אבל בע\"א שומעין להם ומאמינים להו דלשחוק עשו ואין כאן קדושין כלל עיי\"ש ובתשובותיו סימן צ\"ז להלכה ולמעשה וק\"ו בנ\"ד שלא היו עדי נתינה כלל שנאמנים שלא עשו אלא מהתלים בעלמא וכי ישאל איש מעם רעהו דיש בזה תרי קולות וכי משוא פנים יש בדבר ממ\"נ אם יש לסמוך על אומדנא דמוכח דהם לא עשו אלא לפנים לשחוק והתל למה לא נסמוך ג\"כ על אומדנא דמוכח כדעת הרא\"מ אם ראו עדים דברים המוכיחי' כאלו ראו הנתינה ממש אל אחי תרעו הנה בארתי למעלה למשכיל בפנים שונים שאין הנדון דומה לאומדנא אשר בקול רא\"ם גבורותיו מי יתבונן.",
            "והנה לפמ\"ש מורינו הגאון המנוח נ\"ע בס' נ\"ב חלק אה\"ע סי' נ\"ט דף ס\"ו ע\"ג אפי' לדעת הפ\"י בק\"א על כתובות שאין להתיר אשת איש מטעם ס\"ס היינו בספק גירושין או מיתה דאיתחזק איסור אשת איש אבל ס' קדושין אדרבה יש לה חזקת פנוי' ועיין בלח\"מ פ\"ה מהל' אישות הל' ט\"ו מכ\"ש בל\"ד שיש שלש וארבע ספקות כי מה דלא סמכינן על אומדנא להאמינם דלשחוק נתכוונו כ' הגמיי\"נ בשם מהר\"מ משום חומרא דא\"א לא נסמוך על אומדן דעתא לומר לא הי' בלבה כך ודאי וליכא אומדן דעת' דמוכח כיון דאיכא נמי למימר איתתא בכל דהו ניחא לה עכ\"ל וא\"כ אין זה אלא ס' שמא קבלה לשם קדושין ואפילו את\"ל דודאי קבלה לשם קדושין הא הסכמת רוב פוסקי' וממש כלם דעדים צריכין לראות הנתינה ממש ואפי' את\"ל כשיטת הר\"א מי\"ץ אם ראו דברים המוכיחי' כאלו ראו גוף הנתינה וספק פלוגתא הפוסקי' הוי ספק (ועיין ב\"ש אה\"ע סי' נ\"ג ס\"ק י\"ג ובסי' ע\"ז סק\"ז ובדוכתי טובי) דלמא כי הא מודה שאין הנדון דומה לאומדנא דהרא\"מ כמ\"ש למעלה ואת\"ל שדומה לאומדנא דהרא\"מ וה\"ז כמו הן הן ע\"י כו' הא גם במגרש אשתו ולנה עמו בפונדק אין כאן אלא ספק קדושין ועיין הרמב\"ם פ' יו\"ד מהל' גירושין הלכה ח\"י שסיים לפיכך צריכה גט מספק והרי היא ספק מקודשת.",
            "כללא של דבר כמ\"ש הרשב\"א (והובא ב\"י ר\"ס מ\"ב) לאחד מתלמידיו שרצה לפסוק כסמ\"ג בקדושין דעד אחד וכתב מי סני לך הרי\"ף והרמב\"ם וכל הגאונים שאתה מחמיר על עצמך יותר מכל אלה כך אני אומר על המחמיר בנ\"ד מי סני לך דברי כל הפוסקי' והרי הרשב\"א כ' אם העדים לא ראו הנתינה ממש אפי' אתרוג יוצא מתחת ידה והיא מודה שלקחתו לשם קדושין והעדים שמעו התקדשי לי באתרוג זה אפ\"ה אין כאן חשש של כלום דברי' אלה נאמרו בסי' תש\"פ ונשנו בסי' אלף קצ\"ג ביתר ביאור ושכבר נשאלה שאלה זו לפני ב\"ד וכתבו לאשה שטר מעשה ב\"ד שאין חשש של קדושין בדבר זה והתירוה לינשא והרשב\"א שם כ' שיפה דנו ויפה התירו והרי היא מותרת לכל אדם ואפי' לכהנא רבא כ\"פ מהר\"מ בר ברוך והגמיי\"נ והמרדכי פ' המגרש וכן מורים דברי הרמב\"ם דוקא בקדושי ביאה אמרינן הן הן ע\"י כו' אבל קדושי כסף עד דחזו דמקדשה ובד\"מ מביא מתחלה דעת הרא\"מ ואח\"כ דעת מוהר\"מ ובש\"ע בהגהותיו סתם וכתב להלכה ולמעשת כהרשב\"א ומהר\"ם בלי חולק וכן אחריו בעל לבוש וכ\"פ מהרי\"ט בחדושיו על הרי\"ף וכן דעת אביו המבי\"ט וכ\"מ בחדושי הריטב\"א וכ\"פ בתשובות הרמ\"א סי' למ\"ד וכ\"פ היש\"ש בקדושין פ\"ג סי' כ' בסתם כהרשב\"א מכ\"ש בנ\"ד גם הרא\"מ מודה שאין כאן חשש קידושין כלל באופן שהבתולה שרה וכולי מותרת להתנסבא לכל גבר די תיצביין אפי' לכהן גדול מאחיו.",
            "את זה כתבתי אחרי ששמעתי ברור שיצאה כבר הוראה להתירא מאת כבוד ידידי הרב המאוה\"ג המפורסם המופלג בתורה מוהר\"ש כ\"ץ אב\"ד מגליל ההוא אלא שבקש שיסכימו עמו עוד מורי הוראה (ויסודותיו אשר בנה עליהם לא ראיתי) לכן אני אומר אף אני כמוהו וגם מעלתו ידידי הרב נ\"י ישים עינו על כל מה שנאמר מכשרתי למעלה וגם אל ידידי חתני הרב המאיה\"ג החריף החכם השלם מיהר\"א שפיץ אב\"ד בגליל פראכין כתבתי הדברים כהוייתן אם נהי' נחנו יחד בהסכמה אחת כלן שוין לטובה היא מותרת לכל אדם ועדין צריך אני למודעא שהמעשה הרע הזה היא במקום עיגון מאד מטעם הכמוס עמדי חתם באוצרותי ולא אוכל לגלותו כ\"א מפה לאוזן לחכם ומבין מדעתו עכ\"ז מה שכתבתי הוא אף שלא במקום עיגון.",
            "כ\"ז כתבתי לדינא אבל עלי לבי דוי על עון החמור הזה הנה מורינו הגאון נ\"ע בסוף התשובה בחלק אה\"ע סימן נ\"ט כ' וז\"ל ועכ\"פ אני תמה על גוף המעשה שיעשה כן בישראל ומה לו לבחור אצל הבתולה ולשחוק עמה בשחוק כזה כמתלהלה יורה זיקים ואומר משחק אני וזה שחוק כסיל ורשע וראוי לקונסו בגופו ובממונו בל יוסיפו בני עולה לעשות כאלה עכ\"ל מכ\"ש נבלה כזאת דגאני בחיקה דשרה וקא מעיינה לי' ברישי' היחתה איש אש וגו' אם יהלך איש על הגחלי' וגו' הא הנוגע באשה נדה דרך חבה לוקה ובכלל יהרג ואל יעבור לדעת הגהות רמ\"א בי\"ד סי' קנ\"ז ועיי\"ש בש\"ך ס\"ק יו\"ד ומרן ב\"י החמיר אפילו במקום פקוח נפש אם בעלה הרופא למשש הדפק ועיין שם ס\"ס קצ\"ה ובש\"ך שם ולענין איסור נדה אין חילוק בין פנוי' לנשואה ואפי' לדעת הרמב\"ן החולק על הרמב\"ם עכ\"פ בכלל מכות מרדות לכן משפט וחובה על הרב המאור הגדול המפורסם אב\"ד מגליל ליסר ולענש אותו רווק אם אין כח בידינו ליסר הפושעים העוברים על פקודת המלך ה' צבאות אבל זה שוטה רשע שעבר גם על פקודת אדוננו האדיר החסיד הקיסר יר\"ה ויאות לענשו כפי שקול דעתו הרמה דעת תורה שלא יוסיפו לעשות נבלה זאת בישראל ולשמור את פי המלך על דברת שבועת ה' הכ\"ד ידידו החפץ בכבודו ונאמן בבריתו הטרוד מאד. הק' אלעזר פלעקלס."
        ],
        [
            "ב\"ה י\"ג טבת תקסו\"ל ברעזניץ. ה' יגדור פרצות עמו ישראל ולא ישמע בערי יהודה ובחוצות ישראל קול פרץ וקול צוחה עולם סלה לאדמו\"ח הרב הגאון המאוה\"ג המפורסם ע\"ה פ\"ה נ\"י כבוד מוהר\"ר אלעזר נ\"י כו'.",
            "אהובי אבותי גם כי אזעק מרה ואבכה עוד באזניכם שברי לא ירפא ומרת נפשי לא תבינו גם נחמה לא תוכלין שאת לכן אשא ואסבול ואדום עד ירחם ה' אותי ויערה ממרומו רוח נחמה לנחמני בתוך שאר אבלי ציון וירושלים וימחה דמעה מעל כל פנים במהרה אמן.",
            "והנה אהובי אדמ\"ו ע\"ד השאלה בעסק הקדושין נא ונא במופלא ממני אל ידרוש טוב כי אדום ונחשב לי לחכמה כי מה אני ומה דברי במאזנים לעלות המה מהבל יחד איש אשר כמוני מטרה לחץ התלאות מנעורי איש ריב ומדון לריב וללחום את פגעי הזמן באין דומי' איש מוכה הדאגות עמוס אנחות שבוע מרורות שנה אחת במספר שנותי לא מצאתי אשר הניח לי ה' (יהי רצונו מבורך מעתה ועד עולם) מטרדות ודאגות שונות לכן נסתמו מעיני מעיני החכמה וארובות התורה נסכרו ומעט למודי אשר בידי גנוב גנבתי ברגעים מספר ואיך ארים ראש איך אשא עין לפתוח פי בענינים עמוקים וחמורים כאלה לעמוד במקום גדולים ובפרט לעת כזאת אשר לבבי נמלא אבל ויגון אם אמרתי אספרה כמו את אשר עברו ראשי זה ירחים שלשה קצר המצע אכן לגודל הפצרת אדמו\"ח פניתי אתמול הלילה שעות מספר לעיין קצת בענין הזה והנני אשלח לידו את אשר העליתי במצודת שכלי והנני אכפול אשנה ואשלש כי לא להלכה ולא למעשה אדבר גם לא להיות סניף קטן והצטרפת לא לדברי האוסרי' ולא לדברי המתירי' רק כתלמיד הדן לפני רבו דרך חדוד ופלפול בעלמא גם זאת לדעת כי עוד לא נתנני הזמן לעיין בדברי אדמו\"ח ולא בדברי ידידי הרב המאוה\"ג מהר\"ש קו\"ו אך בהעברה בעלמא ראיתי אשר במכתבי הראשון אשר כתבתי בחפזון ובטרדו' רב כוונתי בעיקר הדברים לאדמו\"ח הרב המאוה\"ג נ\"י ושמחתי מאד וזה הרהיבני לעיין עוד רגעים מעטים אולי יזכני ה' עוד בדברים נכוחים אם רב ואם מעט והנני אקריב פרי עשתונותי לפני הדום רגלו ואת אשר יבחר ויקרב יודיעני וירצני ואת אשר שגיתי יורני וינהלני.",
            "הנה מכתבי הראשון ראה אדמו\"ח כי בעיקר הדברים כוונתי לדעתו הגדול' והרחב' ולדעת בעל או\"ת ושמחתי עד מאד ולגודל הפצרת אדמ\"ו הנני אנופף שנית ידי אך דרך פלפול בעלמא לא להלכה ולא למעשה גם לא להיות סניף והצטרפת כ\"ש לא לדברי האוסרי' ולא לדברי המתירי' רק כתלמיד הדן לפני רבו ואנכי עפר ואפר תחת כפות רגליו ושותה בצמא דבריו.",
            "והנה כדי הם הרשב\"א ומהר\"מ והכרעת הרמ\"א לסמוך עליהם שלא בשעת הדחק ואף בשעת הדחק כנדון דידן הגם שהגאון ב\"ש רצה לתלות הדבר באם דיני קדושין מד\"מ ילפינן וכמו שבד\"מ אזלינן בתר אומדנא כך הי' לנו לילך בקדושין כבר שדי בה נרגא הגאון בעל או\"ת וגם אדמ\"ו כיון לדעתו דאין לדמות כלל יען בד\"מ צריך רק לאמת הדבר משא\"כ הכא בקדושין דגז\"ה הוא דצריכי' עדים א\"כ לא די לנו מהתאמתת הדבר רק ידיעה וראי' בעינן והדבר מתפלא על הגאון בעל ב\"ש על דמיון שני דברים שאינן דומי' כלל ולזאת אמרתי שדין זה לכאורה לית צריך בושש כלל ונערה זאת מותרת לכל אדם.",
            "אמנם ראיתי אחד גדול וקדוש שמו הוא הגאון בעל הפלאה בק\"א סימן מ\"ב רוצם להשוות הדעות ולומר מר א\"ח ומר א\"ח ולא פליגי דהיכא שראו העדים הטבעת יוצא מת\"י האשה תכף כ\"ע לא פליגי דהוי אומדנא דמוכח ויש לחוש לקדושין אבל תשובת הרשב\"א ומהר\"מ איירי שלא ראו הטבעת יוצא מתחת ידה בשעת מעשה יעיי\"ש הגם ממשמעות דברי הרשב\"א שהוא כופל ומשלש הדבר דבעדות קדושין ידיעה וראי' בעינן דמשמע מדבריו אף גם בידיעה ברורה שאין לספק בה אפ\"ה אין לחוש רק בידיעה וראי' מגז\"ה מ\"מ ממשמעות בעלמא באין ראי' ברורה אין מזיחין דברי ההפלאה אשר גם עיניו ראו דברי הרשב\"א ומוהר\"מ ואפ\"ה השוה דעותיהם ובאמת חובה עלינו בכ\"מ להשוות דעות הראשונים בכל מה דאפשר אף במקום דוחק קצת שלא להרבות מחלוקות וזה אשר השיאני לתור ולחתור אחרי גדולי הראשונים אם יש א' בפירוש אתמר או מכללא אתמר דעת תורה או דעת נוטה לדעה אחת מן הדעות וראה זה מצאתיו וראיתי לברר דעת הרמב\"ם והרא\"ש זללה\"ה.",
            "דהנה בתשובה מהר\"מ מחלק בין מה דאמרינן בגיטין ההע\"י ההע\"ב בין שאר אומדנות דהתם איכא למימר אש בנעורת וע\"ד שלבו גס בה ועוד דהתם אינן יכולין לראות כמכחול בשופרת דגנאי הוא לה ועלינו לברר אם רוצה לומר דהתם בההע\"י אינו נכנס כלל בגדר אומדנות אבל הוי ראו ממש דמעשה היחוד הוא מעשה הביאה בעצמו דאש בנעורת כו' אבל באומדנות הגם שהמה טובות מאד ומוכיחות ממש מ\"מ הוי רק ידעו ולא ראו ולא מהני או די\"ל דגם בההע\"י נכנס בגדר אומדנות ומהר\"מ מחלק רק בין אומדנות שאינם טובות כ\"כ ולסברה השנית נוטה דעת הגאון בעל הפלאה שמשוה דעת הגאונים באמרו דהיכא שעדים ראו טבעת יוצא תכף בשעת מעשה מתחת ידה כ\"ע סבורי דחוששין לקדושין מוכא דמהר\"מ מחלק רק בין אומדנות טובות וברורות ליתר אומדנות שאינן טובות כ\"כ אבל באמת גם בקדושי כסף אם נמצא ברות וטובות חיישינן ולסברה זאת נוטה דעת הב\"ש דסובר דגם בעדי יחוד נכנס בגדר אומדנא רק שהוא אומדנה יותר ברור מ\"מ לא יצא מגדר אומדנא רק שהוא אומדנא יותר ברור מ\"מ לא יצא מגדר אומדנא ואפ\"ה היא מקודשת ומוכח דלא בעינן בקדושין ראו ממש אבל בראו אומדנות הוי נמי כמו ראו גוף המעשה ולפ\"ז שפיר מדמה לד\"מ כמו שאזלינן בהתאמתת הדבר בד\"מ בתר אומדנא וא\"ל אפ\"ה הוי רק ידעו ולא ראו המעשה ממש ואפ\"ה אמרינן דאומדנא הוי כמו ראו ומסולק קושי' הגאון בעל או\"ת ודברי ב\"ש על מעמדם עומדים קמים גם נצבים כראי מוצקים באין נפתל.",
            "אמנם כ\"ז לסברה שני' שכתבנו לעיל דגם ע\"י נכנס בגדר אומדנא רק שהוא אומדנא טובה וברורה אבל לסברה הראשונה שאמרנו שכונת מהר\"מ דע\"י לא נכנס כלל בגדר אומדנא רק שהוא ראו ממש מעשה קדושין משום שהוא כאש לנעורת א\"כ כל הנ\"ל ליתא ואין לומר להשוות דעות הגאונים כרצון הפלאה גם דברי הב\"ש אינם קיימים אבל נראה לדעתי ראי' ברורה שגם ע\"י נכנס בגדר אומדנא וחילק של מהר\"מ בין זה לשאר אומדנות הוא רק ברב למעט.",
            "והוא מדברי הרמב\"ם פ' יו\"ד מהל' גירושין הל' י\"ח (והרא\"ש בתשובה הובא בטור קמ\"ט) שכתב שם בעדי יחוד שהוא רק ספק קדושין ובאם קדשה אחר צריכה גט משני וע\"כ ליכא למימר דהספק הוא שמא לא בעל לשם קדושין רק לשם זנות דא\"כ גם בראו העדים שבעל ליכא רק ספק ובאמת כ' שם הל' י\"ז בראו שבעל הוי קדושי ודאי א\"ו דהספק הוא שמא לא בעל וא\"כ ע\"כ סבר הרמב\"ם דלא הוי ממש כאש לנערות דאין לספק כלל וא\"כ אי אמרינן דבקדושין צריכי' ראי' ממש והיחוד הוא ראי' ממש א\"כ ממנ\"פ אי הדבר באמת ברור ממש כאש לנעורת תהי' מקודשת ודאי ואי אין הדבר ברור א\"כ גם ספק לא הי' דאת\"ל דבעל מ\"מ העדים לא ראו והוי קדושין בלא עדים ולאו כלום הוא אלא נראה ראי' ברורה דבקדושין צריכי' רק אומדנא טובה הגם שיש באפשר שלא נבעלה מ\"מ כיון דע\"פ אומדנא דעת העדים היא נבעלה הוי ס\"ק והואיל והוא אפשר ג\"כ שלא נבעלה מש\"ה צריכה גט משני ודוק.",
            "עוד נ\"ל ראי' ברורה ממה שכתב הרמב\"ם פ\"ג מהל' קדושין הל' ה' ואם קדש בביאה אומר לה האמ\"ל בביאה זו ומתיחד עמה בפני שני עדים וכ' ה\"ה ז\"ל ואם קדש בביאה גיטין פ' הזורק דאמרינן שם ה\"ה ע\"י וכו' והטור סי' ל\"ג נקט נמי כהאי לישנא דהרמב\"ם וכ' הב\"ש ג\"כ שם כ\"כ הרמב\"ם פ\"ג מהל' אישות וכ' ה\"ה בפרק הזורק אמרינן ההע\"י כו' מכל הנ\"ל ראינו דדין מקדש בביאה ילפינן מהש\"ס פרק הזורק לא זולת ולכאורה הדבר תמוה הלא התם בפרק הזורק סבר הרמב\"ם שהוא רק ס\"ק ולא אמרינן שבודאו בעל ודיו לבמה\"ד להיות כנדון ואיך נילף משם לקדש לכתחלה בד\"ז הגם שודאי יש לחלק בין הכא להתם דבפ' הזורק לא אמר שמיחד עמה לקדשה בביאה י\"ל דלמא לא בעל אבל הכא דאמר לה האמ\"ל בביאה זו הוי אומדנא דמוכח יותר מהתם והוי קדושי ודאי וכמו שמשמע מלשון ה\"ה ומ\"מ קשה עלי הדבר דהרמב\"ם וכל הפוסקי' הקילו כ\"כ בחומר דא\"א מסברא בעלמא מה שלא נמצא בש\"ס ואנחנו רואי' דה\"ה והב\"י כתבו שהוציא דין זה מפ' הזורק ומשם באמת אינו מוכח מידי רק מסברא דנפשי' סובר כיון שאמר האמ\"ל הוא יותר ברור וליכא ספק כלל שקידשה בביאה ובפרט שאינו מדרך הרמב\"ם לכתוב רק מה שמצא בש\"ס מפרש לא מה שהמציא הוא מסברת דנפשי' והוא דבר מתמי'.",
            "אבל הוא הדבר שאמרנו דהנך פוסקי' לא הביאו מפ' הזורק ראי' דאמרינן ה\"ה ע\"י ה\"ה ע\"ב דמשם אינו מוכח רק שהוא ס\"ק ומנין עוד לומר באומר האמ\"ל שהיא ודאי אבל עיקר ראייתם משם הוא דאזלינן בקדושין בתר אומדנא וכמו שאמרינן התם הגם דעדים לא ראו גוף המעשה ועוד יש לספק אם נעשה אפ\"ה הוי ס\"ק משום דראו אומדנות א\"כ נילף מיני' דבכ\"מ אזלינן בקדושין בתר אומדנא ואז הדבר מסור לחכמים לראות אם האמדנות טובות וברורות הוין קדושין ודאי ואם האומדנא הוא רק קרוב לודאי אז חיישינן לקדושין ומ\"מ לא הוי רק ספק וזה לדעתי ברור ואמת.",
            "א\"כ מכל הנ\"ל נרא' דהרמב\"ם והרא\"ש סוברים דע\"י לא הוי רק בגדר אומדנא רק שהוא אומדנא טובה ואחריהם הטור והש\"ע שהביאו ג\"כ שהמגרש את אשתו ומתיחד עמה הוא רק ס\"ק א\"כ גם הם סברי שע\"י הוא רק אומדנא טובה לא ראו ממש כאש לנעורת ודי בכך ולא צריכין ראי' ממש וע\"כ מה שהכריע הרמ\"א כדעת הרשב\"א היינו רק באומדנא לא טובה ממש אבל בראה הטבעת יוצאה מתחת ידה בשעת מעשה כ\"ע לא פליגי כדעת הפלאה ולדעתי הוא דעת הב\"ש כמ\"ש לעיל וממילא הדבר תלוי בד\"מ ובכ\"מ שמוציאין ממון עפ\"י אומדנא זאת גם בקדושין יש לחוש ונ\"ד שהוא אומדנא טובה וברורה שראו העדים הטבעת יוצא מתחת ידה בשעת מעשה ממש א\"כ קשה הדבר להוציאה בלא גט לדעתי הקלושה וכבר כתבתי ושניתי ושלשתי שכל דברי אלה המה דרך פלפול וסברה בעלמא לא לבנות עליהם פסק הדין לא לסניף ולא להצטרפת כל שהו גם לא לפרסם דברי יען כתבתי כל אלה בנחיצה רבה וטרדות רב בל אמלט מהשגיאה וה' ינחני בדרך אמת במעגלי צדק ויוריני נפלאות מתורתו אשר אהבה נפשי אמן הכ\"ד הכותב ברוח נשברה ובלב נדכה המשתחוה ארצה. איצק שפיץ מקעללין."
        ],
        [
            "בע\"ה עש\"ק כ' טבת תקסו\"ל פראג שלום רב כנהר שאינו פוסק וכמים שאין להם סוף לכבוד אהובי חתני הרב המאוה\"ג החריף ובקי מו\"ה איצק נ\"י ושלום לעזרך כו'.",
            "במכתבך ע\"י שארי שמחנו מאד כו' אהובי חתני הרב נ\"י בנית בנין של פלפול באומדנא לחלק בין אומדנא לאומדנא ומקדושי ביאה בנית על קדושי כסף לבבי לא כן ידמה אלא קדושי כסף בעינן ראית העדים ממש ושאני קדושי ביאה מלתא דאתי' מסברא שלא דברה התורה על ראי' ממש כי דרכיה דרכי נועם וכמעט אי אפשר לראות וכן דקדק הגמיי\"נ בלשונו ועוד כיון דא\"א לראות כמכחול בשפופרת דגנאי הוא ולא מסרו הכתוב אלא לחכמים כו' עכ\"ל ועיין היטיב מ\"ש ה\"ה פי\"א מהל' אישות הל' י\"ב ועיין טור אה\"ע ס\"ס ע\"ז לכן אם מתייחד עמה בפני עדים ואמר האמ\"ל בביאה זו הוין קדושין ודאין ובמקום שלא אמר שמתייחד לשם קדושין עכ\"ז הוין ס\"ק כאשר הרגשת בעצמך ולכן דקדקתי תמיד בקדושי כסף בעינן ראי' ממש וכן נראה מפשט לשון הרמב\"ם פ' יו\"ד מה\"ג הל' ח\"י ועיין בתשובתי בכמה גווני ואף כי ס' הפלאה לא ראיתי (כי על מס' קדושין לא נמצא פה רק א' בעיר) כוונתי כמעט לסברתו ועיי\"ש בתשובה ד\"ה עכ\"פ והפלאה זו א\"י לכווין בלשון הרשב\"א ומהר\"מ ומהרמ\"א בתשובה ובפרט בהגהותיו לאה\"ע שהתנה בתנאי כפול בדבר והפוכו ובעריכות שפתים ויתר פוסקי' שהבאתי שמה ובסברות דקות ואומדנות ופלפול בעלמא מאחרוני האחרוני' לא נניח דברי הראשונים והאחרונים אשר דבריהם מפורשי' ומקילי' אפילו במקום שאין שניהם אומרים לשחוק נתכוונו וגם איש האלדים קדוש בעל הפלאה זצוקללה\"ה לא החמיר כעובד' דילן וכאשר בארתי שמה ואין רצוני לנצח בזה כבר כתבתי יום אתמול להרב מוהר\"ר בצלאל ר\"ב אחרי שאין רצונך להצטרף בזה בצירוף דרבנן לא להקל ולא להחמיר אף להיות סניף לכן יראה להצטרף עוד שני הרבנים המפרסמי' בהוראה ועוסקין תמיד בגמ' וש\"ע ואני על מעמדי בכחא דהיתרא כמאז כן עתה כנלע\"ד הכ\"ד חותנך הדורש שלומך ושלום תורתך. הק' אלעזר פלעקלס"
        ],
        [
            "כשנפטר יום א' י\"א ניסן תקסו\"ל כבוד ידידי וחביבי הרב המאור הגדול המפורסם בתורה ויראה החכם השלם פלא ויועץ מוה' יודא אויש זללה\"ה מקהלתנו מצאתי כתוב בצואתו שלא להספידו בעירו לא לפני מטתו ולא לאחר מטתו ושלא לומר עליו שהי' צדיק וכיוצא בהן שבחים ותוארים ונסתפקתי אם שומעין לו וקראתי אז לפני מטתו אבל של בכי ותרדנה עינינו דמעה אבל לא כמשפט ההספד ולא זכרתי עליו שום שבח והלל אמנם כאשר קראתי אבל כבוד בכי מספד תמרורים על כבוד הגאון החסיד ועניו המפורסם בתורה ובי\"ח מוהר\"ר שמואל סג\"ל קעללין מק\"ק באסקוויץ אמרתי אז בדרוש הספד בבהכ\"נ מייזל בק\"ק פראג עד\"ז.",
            "שמעוני אחי ועמי הנה ראיתי בשו\"ת בית יעקב סי' פ\"ג שפלפל אם ת\"ח גדול הדור ומופלג בתורה נפטר ושבק חיים לכל ישראל וצוה שלא להספידו אם ראוי לקיים צואתו אם לאו וצדד אם הוא ת\"ח מופלג אפשר לומר דאין שומעין לו ומביא ראי' לדבריו מתוס' במס' סנהדרין דף מ\"ו ע\"ב ד\"ה הספידא כו' וז\"ל תימא הא דאמר בפ' הערל אל שאול ואל בית הדמים אל שאול שלא נספד כהלכה ואי משום יקרא דחיי הרי מחלו ישראל על כבודן שלא הספידוהו וי\"ל שהיו יראים לסופדו להראות שמצטערין עליו מפני דוד ועוד דאפי' הוי יקרא דחיי שאני מלך דאיכא בזיון טפי לגבי שלא נספד כהלכה עכ\"ל הרי לתירוץ בתרא אפי' הוי יקרא דחיי אין להם רשות למחול דאיכא בזיון טפי כו' ושאני מלך ולפ\"ז מבואר דה\"ה אם הוא יקרא דחיי איכא לגבי מלך נמי יקרא דשכבי והוי בזיון לגבי מלך נמי יקרא דשכבי ה\"נ אם הוא יקרא דשכבי גבי מלך הוא יקרא דשכבי ויקרא דחיי דיקרא דתרווייהו הוא כו' וא\"כ מבואר דאם הוא יקרא דשכבי א\"י למחול על כבודו היכא דאיכא בזיון טפי ואם אמר אל תספדוני אין שומעין לו וכיון שהדין כן במלך ה\"ה בחכם דתנן חכם קודם למלך והא דאמרינן אם אמר אל תספדוני אין שומעין לו איירי באינש דעלמא ולא בת\"ח ואפי' אם ת\"ל דמיירי ג\"כ בת\"ח מ\"מ בנ\"ד שהוא מופלג בדור כמו שבא בשאלה א\"כ יש לדמות למ\"ש התוס' דאיכא בזיון טפי וא\"י למחול על כבודו ואין שומעין עיי\"ש אכן הפוסקי' סתמו דבריהם דאם אמר אל תספדוני שומעין לו וס\"ל כתירוץ הראשון של תוס' עיין עליו וגם בס' קול יעקב ראיתי שרוצה להוכיח שאם גדול הדור צוה שלא להספידו אין שומעין לו ממה דאמר רב שבת דף קנ\"ג לרב שמואל בר\"ש אחים לי הספדא דהתם קאימנא מ\"ט קפיד רב כ\"כ שיתחממו בהספדו ע\"כ הטעם כי קשה העונש של המתעצל בהספד של חכם עד שאמרו ז\"ל שראוי' לקוברו בחייו ואינו מאריך ימים והתיירא שיענשו אחרים על ידו ורז\"ל אמרו כל שחברו נענש ע\"י אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב\"ה וקשה אם בשביל כך פחד לבו ה\"ל לצות שלא להספידו וקיימ\"ל הספידא יקרא דשכיבי אם אמר שלא תספדוני שומעין לו ע\"כ זה אינו אלא באינש דעלמא ולא בת\"ח שמופלג בדורו דאין שומעין לא עיי\"ש ואם זו היא דמות ראי' יש לי להביא ראיות רבות דאמרו ז\"ל מ\"ק דף ע\"ב דאמר רב אשי לבר קיפוק האי יומא מאי אמרת כו' ואמרו כתובות דף ק\"ג ע\"ב אל תספדוני בעיירות סבור מיני' משום טרחא הוא דקאמר כיון דחזו דקספדו בכרכי וקאתו כ\"ע ש\"מ משום יקרא הוא דקאמר וכ' המהרש\"א בחי\"א ואע\"ג דאין לך בענוה כר' כמ\"ש משמת ר' בטלה ענוה מ\"מ בעי יקרא במותא דא\"א לו למחול כבוד התורה והיינו דקאמר משמת ר' בטלה ענוה גם לגבי' דידי' שהרי בעי יקרא ומשום כבוד התורה עכ\"ל מכל זה יש להוכיח במישור אם ת\"ח מופלג בתורה צוה שלא להספידו אין שומעין לו מדקא קפדי גדולי ישראל חסידי עליון על ההספד ולא צוו שלא להספידו אמנם אחרי ישוב הדעת כל הראיות האל אינן מספיקי' הנה כבר כ' תוס' במס' סנהדרין דף י\"ט ע\"א בד\"ה ינאי המלך כו' וא\"ת והא אמרינן התם אפי' ת\"ח כו' כ\"ש מלך כו' דאפי' למ\"ד הרב שמחל על כבודו אין כבוד מחול וי\"ל כו' אבל ת\"ח תורתו דילי' ויכול למחול היטיב על כבודו דשלו היא כדאמרינן במס' ע\"א מתחלה נקראת על שמו של הקב\"ה ולבסוף נקראת על שמו שנאמר כ\"א בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה עכ\"ל ועיין במס' שבועות דף למ\"ד ע\"ב בתוס' וכבר כ' רש\"י במס' ע\"א דף י\"ט ע\"א לאחר שטרח בה אז התורה נקראת על שמו וי\"ל כל אלה קדושי עליון צדיקי עולם מרוב מדת ענוה לא החזיקו את עצמן שיגעו בתורה כ\"כ שתהי' נקראת על שמם שיכולין למחול כבוד התורה והי' בעיניהם כגאוה וגאון אם יאמרו שלא להספידם כאלו אומרים התורה שלהם ובאמת אלו הפקידו שלא להספידם היינו שומעין להם והנה שמעתי מידידי הרב המאוה\"ג החריף המפורסם מוהר\"ל פישלס נ\"י שראה בין כתבי קודש מאביו מ\"ו הגאון מוהר\"מ פישלס זצלה\"ה שכתב ששמע ממורינו הרב הגאון נ\"ע כשהספיד על הגאון רשכב\"ג בעל פני יהושע אב\"ד ור\"מ בק\"ק פפד\"מ אמר בזה הלשון אף שרבינו הגדול בעל פני יהושע צוה שלא להספיד אין שומעין בזה למי שהוא רשכב\"ג מדאז\"ל סנהדרין דף ס\"ח ע\"א דר\"ע הי' מכה בבשרו על ר\"א הגדול עד שדמו שותת לתרץ ופתח עליו בשורה אבי אבי רכב ישראל ופרשיו הרבה מעות יש לי ואין לי שלחני להרצותן ופירש\"י הרבה שאלות יש לי ואין לי למי לשאול וכ' תוס' הי' מכה בבשרו ומשום שרט לנפש ליכא דמשום תורה קא עביד כדאמר הרבה מעות כו' עכ\"ל הרי דמשום ל\"ת דשרט לנפש ליכא במקום דליכא שלחני להרצותן מכ\"ש דליכא בזה מצוה לקיים דברי המת ודפח\"ח (ובדבריו הנעימים רמז רמזתי לא תקיפו פאת ראשיכם ולא תשחית פאת זקנך ושרע לנפש לא תתנו בבשרכם עיין היטיב במחברת עולת עני שדפסתי בק\"ק פראג שנת תקנג\"ל במאמר תקמ\"ז דוק ותשכח) ולפי דברי מורינו הרב נ\"ע מתורץ הקושי' מרבי ומרב ומרבה ומרב אשי דכל אחד מהם הי' בדורו רשכב\"ג והיו יודעי' בעצמן דאין שומעין להם ולכך הקפידו עכ\"פ להספידם כהלכה, ובזה תרצתי קושי' המהרש\"א בחי\"א שהקשה על תוס' למה מקשים משאול לא מיהושע שרגש עליהן ההר להורגן ומ\"ש המהרש\"א דיהושע הוי נמי כמו מלך דבריו צ\"ב דהא בקושייתם עדיין לא נחתו לחלק בין מלך לאחר וה\"ל להקשות מיהושע דקדים לשאול ועוד בתירוץ הראשון אינם מעלים ארוכה על הקושי' מיהושע ולפמ\"ש רבינו א\"ש כי יהושע הי' רשכב\"ג והי' להם להספיד שאין להם שלחני להרצותן ודבר זה א\"י למחול ובפרט לפי מת שבארתי במחברת עולת עני חלק שלישי מה דאמרו שגעש עליהן ההר להורגן היינו ההר שכפה עליהן ההר כגיגית אם מקבלי' את התורה הו' וכפי' זו היתה על תורה שבע\"פ כמ\"ש במדרש תנחומא פ' נח ולא כמ\"ש תוס' והדבר מבואר באר הטיב בארוכה בצחות המליצה במחברת ההיא עכ\"פ לא אדע היתר ברור לבטל דברי המת ולהספידו במקום שאמר אל תספדוני, אמנת מאחר שעלינו לאונן ולקונן הספד מר על הגאון החסיד ועניו מוהר\"ש קעללין זצללה\"ה נספידו גם על הרב המאוה\"ג בתורה ויראה מוהר\"י אויש זללה\"ה כי היו שני אחים בישיבה אחת בעולם ונשפך דמם כאחד בפרק אחד ונאמר ע\"ד שאמרו מ\"ק דף א' ע\"א כד הדר ספדנא במערבא אמרי יבכון עמי' כל מרירי ציבא כ\"ז העתקתי לך במהירות בקצרה מאד והדרשה הנה כתובה על ספר עולת עני הנ\"ל בטוב טעם ודעת וה' יגדור פרצות עמו ישראל ברחמים ידידו הטרוד מאד ודורש בשלומו ובשלום תורתו. הק' אלעזר פלעקלס."
        ],
        [
            "בע\"ה עש\"ק יו\"ד שבט תקנ\"א לפ\"ק בק\"ק פראג להרבני המופלג בתורה ויראה מוהר\"ר יעקב טפסלאווין נ\"י.",
            "על אשר שאל מני במי שמת אשת אביו בחיי אביו אם צריך לנהג מקצת אבלות עד מוצאי שבת הראשון כפי המנהג שמראין אבלות נלע\"ד אם משום כבוד חמיו וחמותו מראין אבלות כמבואר בגמרא וש\"ע ואינו אלא סמך בעלמא שאמר דוד אל שאול אבי ראה גם ראה מכ\"ש כבוד אשת אביו דאוריית' מאת אביך כמפורש בכתובות ובש\"ע י\"ד סי' ר\"מ סעיף כ\"א ובדקדוק גדול נקטו הרמב\"ם וש\"ע סי' שע\"ד סעיף ז' אבל על קורבא דקדושין שלהם כגון שמתה אשת בנו או אשת אחיו או על בעל בתו או על בעל אחותו אינו מתאבל עליהם והשמיעו אשת אביו ובעל אמו וחמיו וחמותו כאין אלו אע\"פ שהמה מפאת קורבא דקדושין מתאבל עליהם משום שמחויב בכבודם לכן נלע\"ד שמראין קצת אבלות כל שבוע הראשונה עד מוצאי שבת כפי המנהג וכעת לא מצאתי דבר זה בהראשונים והאחרוני' ואגב אודיע שבש\"ע יורה דעה סי' ר\"מ סעיף כ\"ד כתב הש\"ע חייב אדם בכבוד חמיו והשמיט חמותו ובסימן ש\"מ סעיף ד' ובסי' שע\"ד סעיף ו' כתב משום כבוד חמיו וחמותו והגאון בעל ברכי יוסף בי\"ד סי' ר\"מ אות טו\"ב לא הרגיש בזה ועיין ע\"ד צחות במחברת עולת עני חלק שני מאמר שס\"ח כ\"ז נלע\"ד בחפזו כי טרידנא טובא. הק' אלעזר פלעקלס."
        ],
        [
            "ב\"ה פה\"ה טשקין ו' אדר תקסו\"ל לתפארת ישראל בעל התורה אוצר כלי חמדה מוצאי תעלומות לאורה ה\"ה הרב המופלג המאור הגדול נ\"י ע\"ה מוהר\"ר יצחק נ\"י כאור הבהיר אב\"ד בק\"ק ברעזניץ והגליל.",
            "אחר ד\"ש אקוד על אפי מול הדרת מורי ורבי ואשאל הוראה הצריכה לשעה ואקוה בל יאשמני אדמ\"ו ע\"ז כי מוכרח אני וההכרח לא יגונה וכדי שלא לטרוח אדמ\"ו עם רבות כתבי אקצר דברי הנה קרה פה מקרה עם פטר... אחת כו' אשר נדרשתי מאת כהר\"ר אייזק צוקר תושב מכאן לשאול עבורו אל הידעוני' על עסק בכור בהמה שנולד לו וכך הי' המעשה הנ\"ל קנה פרה מנכרי ובשעת הקנין התנו ביניהם שיניח הפרה להנכרי עד כלות שנה תמימה והנכרי יטפל עמה ויתן לה מזונותיה והולדות יחלקו ביניהם והפרה היתה בשעת הקנין מעוברות לאחר זמן עלתה על דעתו לקחת הפרה מהנכרי ולשלם לו שכר טיפולו ומזונו וכך עשה ונתן להנכרי ארבעה זהובים בשכרו אך התנה הנכרי שעל תנאי זה הוא לוקח מעט משהגיע על שכרו באם שתלד ולד הראוי לגדלו שיהי' להם הולד למחצה והוא יטפל עמו ועתה בכרה הפרה זכר וספק הוא אצלנו אם הולד הזאת קדוש בקדושת בכורה אם לאו והנה מי אנכי שאפצה פה לדבר דבר בענין הזה בפרט במלתא דאית בי' ספק איסור כרת ח\"ו כגון שחוטי חוץ ובינת אדם אין לי אך ימחול לי מורי לעיין בפלפולי כי תורה היא וכל הרוצה לזכות בהפקרה וח\"ו לא עלתה על דעתי להורות דרך כ\"א לשמוע אם כנים דברי אם לא לפי קט שכלי ומיעוט דעתי נראה שמעולם לא חלה על עגל זה קדושת בכורה כי הדברים שמדבר היהודי ראוים להאמין כי לא נחשדו ישראל על בכורות כמבואר בי\"ד סימן שי\"ד סעיף יו\"ד והנה הגם שלקח הישראל פרתו מהנכרי מ\"מ קנה הנכרי חלקו בולד בעוד היתה ברשותו כאשר היתה הפרה בשעת הקנין מעוברת וע\"מ כן מכרה דלהוי להם הולדות למחצה והיתה יד נכרי באמצע על הולד ולדעתי הוי קנין גמור כי קנאו הן בכסף שנתן לה מזונות הן במשיכה שהיתה ברשותו אף שבאותה שעה הולד לא הי' בעולם מ\"מ כיון שבשעת הקנין היתה מעוברת ומיד התנה על ולדה שייך בי' קנין כמ\"ש הט\"ז בסימן ש\"ך סק\"ח בשם פסקי מהרא\"י אף שלקח אח\"כ הישראל הפרה מרשותו מ\"מ מהעגל לא מחל הנכרי שעבודו הראשון אך בזה מספקנא באשר שהנכרי התנה באם שתהי' ראוי' לגדל מוחל הוא חלקו והוי בהמת ישראל לגמרי מ\"מ נלפענ\"ד שפקע מהולד פ\"א קדושת בכורה באשר שדעת הנכרי עליה כל שעה עד שיודע שאינו ראוי לגדל אז הוא מוחל חלקו והדבר הוא ידוע לכל שדבר הזה אינו מתברר עד שיהי' להולד ב' או ג' שבועות והנה בשעה שיצא לאויר עולם הי' עוד דעת הנכרי עליו ונתילד כשהי' יד נכרי באמצע והואיל ואידחי אידחי אף שפסק הי\"ד סימן כ\"ח סעיף ט' כסהו הרוח ונתגלה חייב לכסות נוכל לחלק דדוקא אצל מצות כסוי אמרינן אין דחוי אצל מצות כיון שבשעת ששפך הי' ראוי לכסות והי' נראה פ\"א אבל בנ\"ד בפטר תלי' רחמנא ובשעת פטרו עוד הי' לדעתי יד נכרי באמצע אף שלאחר זמן נתבטל דעת הנכרי ממילא הוי כאלו באותו פעם מוותר חלקו לישראל בפרט שהנכרי חייב כל השנה לישראל ועבד לוה לאיש מלוה ובדרך אמת עד עולם ידריכנו וה' ירום מכשול מעמנו עד כי יבוא גואלנו א\"ד תלמידו המוכן להתאבק בעפר רגלו. הק' מענדל ב\"ש בלאך",
            "אדוני מ\"ו ימחול לי שנעשה ס' תקלה על ידי שלא מכרתי הפרה כדינה דיא אורזאכע איזט בווייל מיר הנכרי גזאגט אלס ערשטע אין ד' שבועות העגל זיין ווירד דער ווייל איזט גשעהן אין ג' ימים ממני אייזק צוקר מטשקין המצפה על תשובתו הרמה.",
            "ב\"ה יום עש\"ק טו\"ב אדר תקסו\"ל ברעוניץ. שלום וברכה לכבוד ידידי התורני ומושלם כה' מענדל יחי'.",
            "אהו' חזקו עלי דבריכם ותאיצו בי למהר תשובתי ע\"ד השאלה בעסק הבכור ובאמת דבר זה לאו זיל קרי בי רב הוא וצע\"ג מכל צד לכן לאהבתי אותו ולמלאות רצונו אחוה דעתי הקלושה אמנם לא לחתוך הדין עפ\"י עדי אראה אם יסכים עמדי אדמ\"ו חמי הגאון מוהר\"א נ\"י הנה באמת דרכי ההתירי' נבוכים ואדניו רפוים מאד ראשון תחלה מצד קנין שכתב ידידי שהנכרי קנה חלק הולד בכסף וכן במשיכה שהיתה ברשותו באמת אין כאן קנין כסף כלל דמה שנתן הנכרי כבר מזונות לבהמה וטפל עמה הנה כסף זה כבר נעשה הלואה אצל ישראל והדבר מוסכם כמעט מכל הפוסקי' דמכירה אינה נקנית בהלואה דמלוה להוצאה ניתנה עיין בח\"מ סי' ר\"ד וסי' קצ\"ט סעיף ב' והנאת מחילת מלוה נמי ליכא הכא דאז צריך לפרש דבריו תחלה שמחל להמלוה ואח\"כ יאמר האמ\"ל בהנאת מחילת מלוה אבל סתמא ודאי לא קדשה בהנאת מחילת מלוה וכן במו\"מ וזה ברור ואין כאן קנין משיכה אבל עדיפא מקנין משיכה דבמשיכה הוא מחלוקת ראשונים אם קונה בנכרי אבל חצרו של אדם קונה בין בישראל בין בנכרי (אם קנין חצר משום שליחות אתרבאי ואין שליחות לנכרי רק בקנין אגב קונה הנכרי נמצא אין כאן קנין) אמנה גם בקנין זה יש לפקפק הרבה דלפמ\"ש הט\"ז סי' ש\"ך בי\"ד סק\"ח בשם פסקי מהרא\"י דמדמה דין זה להאי דריש המפקיד דנעשה כאומר פרתי קצוי' לך סמוך לגנבתי ועיי\"ש א\"כ משמע דה\"נ מקני לו הולד בצאתו מרחם א\"כ נמצא יציאתו מרחם והקנין תרווייהו בהדדי אתו ואז הוא דבר שכבר בא לעולם ופטור מן הבכורה ולפ\"ז עכ\"פ צריך להיות בשעת יציאתו מרחם ברשות הנכרי כמ\"ש בפרק המפקיד א\"נ בעומדת באגם וא\"כ בנדון שלפנינו דבשעת הלידה שהוא זמן הקנין לא היתה ברשות נכרי ולא זכי בה הנכרי כלל א\"כ אין להנכרי חלק בבכורה וחייב אבל בדברי הש\"ך מפורש הדבר יותר דכוונת פסקי מהרא\"י לומר דהכא הוי כמי שאמר קני פרה לולדות ואז קונה דבר שלבל\"ע וא\"כ קודם הלידה כבר זכה בו הנכרי בולד דאז הי' ברשותו וא\"כ שפיר מהני קנין הנכרי אכן כ\"ז איננו חזקה וכדאי לבנות עליו יסוד ההיתר דבפי' כתב הפסקי מהרא\"י דיש לסמוך ע\"ז כשיש עוד צדדי' להתיר ובנ\"ד לא די שאין לנו צדדי' להתיר אדרבה יש לנו עוד צדדי' לאיסור כאשר נבאר יען בנ\"ד לא קנה הנכרי הולד רק באם יהי' ראוי לגדלו ולדעתו הגם שבצאתו מרחם אנחנו לא נדע אם יהי' ראוי לגדלו או אינו רק אחר זמן מה כמו ב' או ג' שבועות מ\"מ מצדנו אין זה כ\"א חסרון חכמה אולי יש ויש אנשים מבינים היודעים מיד בצאתו מן הרחם אם הולד זה ראוי לגדלו וא\"כ הוא אינו נכנס בגדר ספקות דחסרון חכמה לא נחשב לספק כלל כמבואר בש\"ע יורה דעה פעמים אין מספר ואף אם נניח שאי אפשר לשום אדם לדעת זאת מ\"מ אחר שיבורר הדבר בב' או בג' שבועות א\"כ מבורר למפרע אם הי' לנכרי חלק או לאו ולחומרא ודאי אמרינן ברירה דמ\"ה אפילו לקולא יש ברירה רק רבנן אמרו בדבר דאורייתא אין ברירה כידוע א\"כ מכ\"ש דאמרינן ברירה לחומרא וא\"כ אם הולד אינו ראוי לגדלו הוברר למפרע שהי' בשעת יציאתו מן הרחם של ישראל לבד וחייב בבכורה ומה שרוצה ידידי לומר שכבר נדחה לא שייך הכא מידי דהיכא מצינו דחוי אצל איסור ואפי' במצוה או בקדשי' היינו בנראה ונדחה ונראה אבל בנדחה מעיקרא כמו הכא לדבריו וודאי אין דחוי אבל באמת לא הי' כאן דחי' מעולם דבאמת גם מתחלה הי' של ישראל לבד רק מחסרון ידיעתנו אנחנו לא היינו יודעים זאת וזה ברור ומעתה אין בידינו שום היתר לא מצד הקנין ולא מצד התנאי.",
            "אכן אחרי בינותי בעסק השאלה ויגעתי ומצאתי ת\"ל לדעתי היתר ברור עפ\"י דעת תורה ודעת נוטה דהנה בקנין הראשון שקנה הישראל הפרה וחצי הולד מן הנכרי ודאי החצי של הולד זכה הנכרי אז והגם דאין אדם מקנה דבר שלבל\"ע היינו להקנות לאחרי' דבר אבל להחזיק באין פוצה פה ומצפצף ודבר זה מבואר בכמה מקומו' בש\"ס רק הזמן אינו מסכים עמדי להאריך א\"כ הכא הנכרי מכר החצי הולד לישראל וחצי השני נשאר לעצמו ומעתה בקנין השני מכר גם החצי הולד לישראל בכסף ד' זוזי אשר נתן לו באופן שלא יהי' ראוי' לגדלו ועתה יאמר נא ידידי איך זכה הישראל החצי הולד שלא בא לעולם וא\"ל כדברי מהרא\"י דנעשה כאומר קני פרה לולדות הלא הכא דפרה כבר הי' של ישראל מעת קנין הראשון ואיך יזכה בה עתה לולדות והולד מצד עצמו א\"א לקנות באשר שהוא דבר שלבל\"ע אבל לדעתי הקלושה לא זכה הישראל כלל באותו חצי הולד אפי' באופן שאין יכול לגדלו ונשאר החצי לנכרי ופטור מן הבכורה והדברים ברורים לדעתי אך כבר כתבתי שאין לסמוך בזה על דעתי הקלושה באשר שהדברים שכתבתי המה פרי מחשבות אשר אנכי המצאתי ואנכי אנוש אנוש עלול השגיונות לכן אבקש את פני אדמו\"ח תמאוה\"ג נ\"י ודבר יורני והגדתיו הכ\"ד ידידו איצק שפיץ מקעללין."
        ],
        [
            "הן הן הדברים אשר שלח אלי כבוד המאוה\"ג החריף חתני מחמד עיני מוהר\"א נ\"י הנ\"ל וחש עלי להשיב במוקדם עב\"ד הסמוך וזאת תשובתי אליו.",
            "בע\"ה עש\"ק כ\"ד אדר תקסו\"ל פראג שלום רב כנהר שאינו פוסק חיים וחסד כמים שאין להם סוף והצלחה כמעין המתגבר לכבוב אהובי חתני בבת עיני הרב המאוה\"ג החריף ובקי החכם השלם מוה' איצק נ\"י ועזרו מעם ה' אשה משכלת כו'.",
            "הנה שאלת התורני כ\"ה מענדל נ\"י עם תשובתך הרמתה הנפלאה מלאה חריפות ובקיאות קבלתי יום ד' העבר הסמוך מכי נטו צללי ערב על יד איש חתן הקצין ר' דניאל ש\"ה ומאז ועד עתה לא באתי אל המנוחה כי רבות טרדותי יום יום בעיר הגדולה לאלדים יכוננה עד עולם סלה בפרט בימים האלה הוכפלו הטרדות אגודות אגודו' תכופו' והצופות גם ראשי כבד עלי זה ימים אחדי' לא אליכם יען אחרי שמעלתך אצה מהומה עלי כי נחוצה היא להשיב קמתי היום באשמורת הבוקר וראיתי השאלה הזאת עמוקא ורחבה וצריכה עיון בזך הרעיון במיטב הגיון ואחרי שהזמן קצר לא אוכל להעמיק ולסדר סדר הערכה משמי' דגמרא וסברא כ\"א כאשר יורוני רעיוני במושכלות הראשונות ואתה תבחר ותקרב ואת הטוב תקבל הנה כל דבריך בנוים על אדוני השכל ויסודי האמת ואני אבוא אחריך ואמלא את דבריך הנה אם הולד ראוי' לגדלו והנכרי יכול לכפותו להוציא החצי ולד בדיניהם עפ\"י התנאי אשר הותנו ביניהם מקרי תפיס' יד נכרי בבהמה ופטור מן הבכורה וכיוצא בזה מבואר בשו\"ת צ\"צ סי' ס\"ב וסימן ס\"ג ומביא ראי' מהימנא לזה מש\"ס דחולין דף ל\"ט ע\"ב ועייש\"ה ברש\"י ותוס' ד\"ה רישך והר כו' ואפילו למ\"ד בפ\"ב דבכורות דמשיכה בנכרי קונה ולא מעות עכ\"ל פי' לדבריהם אפי' למ\"ד דלא קנה הנכרי במעות אלא במשיכה ולמה תהני מחשבתו לאסור מ\"מ כיון דאלמא הוא אשתכח דקני' ואוסרת מחשבתו הרי דאפילו במקום שלא קנה הנכרי מצד הדין מ\"מ אי גברא אלמא הוא דלא מצי ישראל לדחוי' אשתכח דקני' קנין גמור ה\"ה בנ\"ד אם הנכרי יכול לכפותו בדיניהם לקיים התנאי אשר התנה עמו אעפ\"י שמצד דיננו לא קנה מ\"מ ה\"ל יד הנכרי באמצע ואין ישראל מחויב לסלק יד הנכרי מן הולד ואין לחלק ולומר שאני התם דלהחמיר הוא דאמרינן הכי דאזלינן בתר אלמותו אבל לא בנ\"ד שהוא להקל כי חד טעמא אית להו דתפיסת הנכרי הוא הגורם התם לאיסור והכא גורם להיתר כמו שאלמותו גורם לאסור ה\"נ גורם בבכור לפטור ומשפט אחד לשניהם.",
            "וכן ראיתי להרשב\"א בחדושיו על מס' חולין דההיא סוגיא אתי כאמימר דאמר שילהי ע\"א דמעות בנכרי אינן קונות וקיימ\"ל כוותי' והלכך אי לאו גברא אלמא הוא הא לא קני ואינו שותף בה ואסור מדרבנן קאמר וכאותה שאמרו בפסחי' בעירו חמירא דבני חילא דאילו מתבד או מגנב ברשותייכו קאי ה\"ל כדידכו כו' עכ\"ל וזהו לשטת הרמב\"ם דהך תשלומין דבני חילא שלא עפ\"י הדין אלא מחמת אלמת ולא כשטת הראב\"ד שזהו אחריות מן הדין מפאת חוק המלכות ועיין בש\"ע א\"ח סי' ת\"מ וא\"כ אם מחמת אלמת אעפ\"י שאינו עפ\"י הדין ה\"ל חמצו של ישראל ה\"נ לענין בכור בעבור אלמותו ה\"ל ולד של נכרי ופטור מן הבכורה וא\"ל דשאני חמץ דריבה הכתוב משום דלא ימצא כדמסיק שם כמ\"ש בעל מ\"ב סי' ל\"ה ובעל עה\"ג סי' ק\"ב דהא הרשב\"א דימה הך דחולין להך דבני חילא וצל\"ע ואף שעדיין יש לעקש ולומר לחומר בעלמא מדרבנן החמירו ולא לפטור מן הבכורה ולא כבעל צ\"צ וכמ\"ש יען כבר מבואר בפסקי מהרא\"י סי' ק\"ל בשם תוס' כל מה דאית לי' לנכרי צד זכי' באת\"ל בגזל פטור בבכורה עיי\"ש וגם בעל מ\"ב דעתו נוטה להקל וכתב מאי איכפת לי' לנכרי בדין שלנו רק בדיניהם ודינא דמלכותא דינא והוי שפיר יד נכרי באמצע ומביא ג\"כ דעת מהרא\"י אלא שלא מלאו לבו להקל לסמוך על מהרא\"י בעבור שכתב כן בשם תוס' דפרק איזהו נשך ואיהו לא מצא רמז בתוס' (בשביל הא לא אריא כדאי מהרא\"י להעיד ולהראשונים הי' מצוי הרבה תוס' שאנץ ואינו מצוי בידינו ורוב תוס' שלנו הוא תוס' טו\"ך) דרך כלל מה שמצאו פלפול בגמרא קראו תוספות גם בשו\"ת עה\"ג סי' ק\"ב צרד להקל אם נמוסיהם כדאים להפקיע מידי בכורה וכתב שכן משמע בתשובות הרמ\"א סי' פ\"ז ומביא תשובות מהר\"מ מינץ שכתב שאין המנהג שנהגו תגרי נכרי' מועיל להפקיע קדושת בכור דאל\"כ למה הצריך מהר\"מ כסף ומשיכה לאפוקי נפשי' מפלוגתא הא מנהג נכרים בכל המקומות מי שנותן אפילו פרוטה על המקח קונה בו אפי' זהוב כו' וכתב עליו אין ראיותו מכרעת כלל במקום שכתב הרמ\"א בתשובה משמע שלא היו נוהגין כן גם אפשר לחלק בין מנהג שנהגו התגרים ביניהם ובין מה שפסק עפ\"י דתיהם ונמוסהם ושקיל וטרי אין ולאו ורפיא בידי' ועיין בק\"א לבן המחבר בעל צ\"צ.",
            "אמנם במג\"א א\"ח סי' תמ\"ח סק\"ד כ' וז\"ל מ\"ש דאזלינן בתר דיניהם ק\"ק דאמרינן בבכורות רפ\"ב כרי שנתן לישראל בדיניהם קנה מאי בדיניהם שפסק להם תורה ומשמע דדיניהם לא מהני כו' וכ\"מ ראיתי בשו\"ת שער אפרים סי' ע\"ט שכתב מה מקשה התלמודא מאי בדיניהן לימא ה\"ק שנתן לו המעות בדיניהם דהיינו שקנה שמה בנימוסי הנכרים אף שבדיני ישראל לא קנה הישראל מ\"מ כיון שבנמוסיהם הוי קנין אזי חייבי' בבכורה אלא ודאי מוכח שנימוסי הנכרים לקנין בכור אינו מעלה ואינו מוריד ועיין בשו\"ת צ\"צ ס\"ס קכ\"ט וראיתי בשו\"ת מהר\"מ א\"ש חלק שני סי' נ\"ב רצה לתרץ קושייתם וכתב וז\"ל ובאמת אינה קושיא כלל דס\"ד דהמקשה דכסף קונה בדין תורה בישראל ואם המנהג נכרים נמי כן פשיטא דקנה וכי בשביל שהמנהג התגרים כן הוא וגרע כחו ולכך פריך שפיר מאי בדיניהם ומשני בדיניהם שפסקו להם תורה מיד עמיתך במשיכה הא בנכרי לא מהני משיכה אלא כסף דוקא וזהו פשוט וברור עכ\"ל במחכ\"ת שגה ברואה הא סלקא אדעתי' דהמקשה דמשיכה בעי מדקאמר ועוד ישראל מישראל יוכיחו דגופי' קני לי' בכסף וממונו במשיכה הגם דתלמודא לא מסיק זה אלא בועוד ישראל מישראל כו' ר\"ל איך אפשר למילף מגופי' דהא ישראל מישראל יוכיחו ואיך נוכל לומר דס\"ל הכי כיון דאכתי לא ידע דרשת אביי מנא לי' לחלק בין ישראל לנכרי לענין זה ויש לישבי דבריו על צד הלחץ והדחק ואינו כדאי לדחות קושית שני גדולי' ואם הי' רוצה לדחות הקושי' י\"ל נהי דבזה\"ז בדיניהם נגמר המקח בכסף אפשר בזמן התלמוד הי' במשיכה עכ\"פ רוב גדולי האחרוני' אנשי השם צדדו להקל לפטור מבכורה אם יש להנכרי זכי' אף בדיניהם.",
            "והנה התנאי הראשון יפה דבר מעלתו הרב נ\"י הגם דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם היינו לאחרים אבל יכול להחזיק עצמו במה שהוא שלו וכן נלע\"ד שיכול אדם להתנות על דבר שלבל\"ע אם תלה התנאי בזה אם לא קיים תנאו בטל המקח לגמרי ועוד בארתי בתשובה אחרת (עיין קל\"ז ס\"ת א') דעת הפוסקי' דיכול להקנות דבר שלבל\"ע עם דבר שבל\"ע והוכחתי שדעת הרמב\"ם כן אמנם כן בקנין הראשון אבל בקנין השני מה נאוו דבריך במה קנה הישראל בחצי הולד שלא בל\"ע דאמו מכורה כבר עכ\"ז י\"ל אעפ\"י דאין אדם מקנה דשלבל\"ע הא יכול לסלק עצמו מדבר שלא בל\"ע ועיין תשובת מהר\"מ ב\"ב שמביא המרדכי ר\"פ הכתוב גם תוס' והרא\"ש והר\"ן האריכו שיכול אדם לסלק זכותו דדבר שלא בל\"ע ועיין קצת דיני סילוק מדבר שלבל\"ע באה\"ע סי' צ\"ב ועיין בח\"מ סי' ר\"ט ס\"ח בהגהות הרמ\"א ואף דסילוק לא שייך רק בדבר שלא זכה בו כלל ובנ\"ד כבר זכה הנכרי מקדם בולדי פרה זאת ואיך יכול לסלק ממנה ואין להאריך דעכ\"פ מני ומינך תסתיים שבנ\"ד יד נכרי באמצע ופטור מן הבכורה אלא שיש נ\"מ רבתי ביננו כדבעינן למימר קמן אי\"ה ועוד כבר האריך מהרי\"ו בסי' ס\"ט שמותר למכור לנכרי עובר מבכרת לפטרו מן הבכורה אע\"פ שעדיין לבל\"א כדעת הרשב\"ם מובא בהג\"א פ' מי שמת דחשוב עובר כאלו הוא בא לעולם לענין זת כשתלד קנה.",
            "ומשולי האגרת שכתב ר' אייזק צוקר נראה שהי' סמוך ללידה יש לסמוך על הגדולים שרוצים לחלק בין נגמר העובר ללא נגמר העובר והא דנגמר לגמרי וסמיך ללידה כמאן דמנח בדקולא דמי' ובהוכר העובר עיין בש\"ע אה\"ע סי' מ\"ם בח\"מ ס\"ק י\"ד ובב\"ש אמנם כבר דחה דבריהם מהרי\"ו שם בשתי ידים דפריך התלמודא בפ' אלמנה לכה\"ג דאמר שמואל זו דברי ר\"י וליי לא ס\"ל והאמר שמואל המזכה לעובר כו' וכן בפ' הערל דאר\"י מצרי שני כו' ומקשה והאר\"י הפריש חטאת מעוברת כ' ושם ב\"ב דמקשה על ר\"ה אם ילדה אשתך זכר כו' בכלן ה\"ל לפני דאיירי סמוך ללידה עיי\"ש אמנם ראיתי במרדכי שכתב בסתם וז\"ל יכול לקבל המעות מנכרי ולמכור לו העובר ולא הבהמה לעוברה וגדולה זו מצאתי בהג\"א פי' הזהב ח' וז\"ל הלכך נראה בעיני ישראל שיש לו בהמה מבכרת מותר לו לישראל לקבל מעות מן הנכרי ולמכור לו העובר אע\"ג דלא משך הנכרי ולהפקיע מבכורה וחוזר וקונה מן הנכרי לאחר שיולד הואיל ואינו יכול למשוך העובר מעות קונות ומשיכת האם אינה מועלת לעובר אלא בכפותה ומטעם חצר ואע\"ג דאי כפת ומשכה הי' קנה לעובר אפ\"ה הואיל וגוף העובר א\"י למשוך אלא ע\"י משיכה דבהמה המעות קונות כו' הנה כל התירים האלה אינם מועילים אלא אם הולד ראוי לגדל ויש תפיסת יד נכרי בו אבל אם אינו ראוי לגדל הוברר למפרע דשל ישראל הוא כמו שדבר מעלתו הרב נ\"י דברים של טעם ודעת תורה בדיני ברירה ולא מצאתי מקום להקל עכ\"פ פתחתי פתחי' להקל גם נלע\"ד להצטרף גירסת הרמב\"ם שהיתה לפני הראב\"ד והרמב\"ן והרשב\"א והר\"ן דבכור בהמה טהורה אינו נוהגת אלא בארץ ועיין בכ\"מ פ\"א מהל' בכורות הלכה ה' עייש\"ה ועיין ספר המצות להרמב\"ם מצות ע\"ט וכן ראיתי בהרא\"ה בספר החינוך מצוה ח\"י וז\"ל ונוהגת מצוה של קידוש בכור בהמה טהורה מדאורייתא בא\"י בלבד כו' ומדרבנן אף בח\"ל עיי\"ש גם לא מצאתי מפורש בלשון השאלה אם הי' ברור שהיתה הפרה מבכרת אם היו משמרין אותה משעה שנולדה אם אנו מדברים על בכור ודאי או על בכור ספק כ\"ז כתבתי בהשקפה הראשונה כפי אשר פלט הקולמוס בעמקי שפה וכבדי לשון וה' אלקי' נתן לך לב חריף ונבון דעת שיבור לו דרך ישרה שים נא עיניך על מה שכתבתי הכ\"ד אביך וחמיך השש והשמח בתורתך. הק' אלעזר פלעקלס."
        ],
        [
            "ש\"ה יום ג' כ\"ז מנחם תקמג\"ל ג\"ט על רוב שלום טובה וברכה יתענג כבוד ידידי וחביבי הרבני המופלג בתורה וביראת חטא מוה' גבריאל נ\"י מ\"צ בק\"ק דאביטשויא.",
            "אחדש\"ה כו' וע\"ד שאלתו אם יש לבני בנים קדיש על זקנם בין שארי אבלים על אבותם או אם יש למצוא פשר דבר ביניהם ומעלתו נ\"י האריך קצת במשפטי החלוקה ידע מעלתו כי שאילת הראשונים היא זו וכבר נשאל ע\"ז במהרי\"ק שורש מ\"ד והרמ\"א בתשובה סימן קי\"ח ויעיין בס' אלי' זוטא על לבוש א\"ח בסוף ספרו ואשיב על ראשון ראשון דעת מהרי\"ק אף שאמרו ז\"ל בני בנים כבנים לא כבנים ממש אמרו אלא לענין פ\"ו דאהא קתני לה ועיין במס' יבמות דף ס\"ב ע\"ב וכן ראיתי במהרש\"א חדושי אגדות שילהי מס' סוטה ועוד דעיקר הקדיש הוא משום כבוד אב ולא מצינו בשום מקום שבן הבן מחויב בכבוד זקנו ותדע דכן הוא שהרי בן הבן כשר להעיד לזקנו לדברי מר בר רב אשי כדאית' בפרק י\"ב ומפאת ראי' זו' לבדנה דחה בעל א\"ז את דברי הרמ\"א בתשובה וכתב וז\"ל ואין לדחות דברי הש\"ס משום דקדוק במדרש עכ\"ל ואני בער ולא אבין ראי' זו וכי בשביל שכשר לו לעדות א\"י לזכותו מה ענין פסול עדות דקרובים שהוא בין לחוב ובין לזכות עפ\"י התורה אצל ענין הזה שמזכהו וכי לדעת הפוסקי' דס\"ל דקרובי אם כשרי' מן התורה להעיד א\"כ הבן על אמו אין אומר קדיש ואין לחלק בין אם לקרובי אם ועיין בהרמב\"ם פ' י\"ג מהל' עדות ובח\"מ סימן ל\"ג ובאחרונים שם ובזה אמרתי צחות במה דאז\"ל במס' סוטה דף מ\"ט ע\"א רב אחא בר יעקב איטפל בי' ברב יעקב בר ברתי' כי גדל א\"ל אשקין מיא א\"ל לאו בריך אנא והיינו דאמרי אינשי רבי רבי בר ברתך אנא ר\"ל דוקא בעבור שהוא בר ברתי' שעפ\"י התורה כשר להעיד שהוא מקרובי אם ולכך אינו מחויב בכבודו כדעת מהרי\"ק ועיין לקמן אי\"ה בד\"ה אבל.",
            "והרמ\"א בתשובה חולק על מהרי\"ק ומביא ראי' מבראשית רבה ויזבח יעקב זבחים לאלדי אביו יצחק ולא לאלדי אבי אביו שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד אבי אביו וכן פירש\"י בחומש ומדקאמר יותר מכבוד אבי אביו ולא קאמר חייב בכבוד אביו ולא בכבוד אבי אביו ש\"מ דגם בכבוד אבי אביו חייב אלא בכבוד אביו מחויב יותר וכן העתיק בהגהותיו לש\"ע י\"ד סימן ר\"מ סעיף כ\"ד וז\"ל י\"א דאין אדם חייב בכבוד אבי אביו מהרי\"ק שורש מ\"ד ואין נראה לי אלא דחייב בכבוד אביו יותר מכבוד אבי אביו וראי' ממדרש גבי ויזבח זבחים עכ\"ל ושם בתשובה הניח הדבר על פשרת מהרי\"ק לענין קדישים שבן הבן יטול חלק אחד מן הקדישים ואבל על אב ואם יטול שני חלקי' וצל\"ע קצת על הגהות הרמ\"א שם סימן שע\"ו סעיף ד' שכתב וז\"ל ויש מקומות שאפילו יש אבלים על אביהם ואמם אומרים שאר קרובים אלא שעושין פשרה ביניהם שאין אומרם כ\"כ קדישים כמו האבלים על אב ואם מהרי\"ק שורש מ\"ד עכ\"ל וקשה לשטתי' בסימן ר\"מ ה\"ל לחלק בין שאר קרובים לבן הבן דמחייב בכבוד הזקן וכן בד\"מ בסימן שע\"ו העתיק דברי מהרי\"ק בסתם שאין בן הבן מחויב בכבוד אבי אביו ובד\"מ סימן ר\"מ פקפק על דברי מהרי\"ק ממדרש הנזכר והנה לכאורה פסק הרמ\"א לענין כבוד אבי אביו צריך ביאור ממה דאז\"ל במס' קדושין דף ל\"א ע\"א דשאל בן אשה אלמנה לר\"א אבא אמר השקיני לי מים ואמא אומרת השקני לי מים איזה מהם קודם א\"ל הנח כבוד אמך ועשה כבוד אביך שאתה ואמך חייב בכבוד אביך וכן הוא בש\"ע שם סימן ר\"מ סעיף י\"ד והוא לשון המשנה סוף מס' כריתות אבל אמרו חכמים האב קודם לאם בכל מקום מפני שהוא ואמו חייבין בכבוד אביו וקשה לדעת הרמ\"א גבי כבוד אביו וזקנו למה יקדים כבוד אביו נימא נמי הנח כבוד אביך ועשה כבוד זקנך שאתה ואביך חייבים בכבוד הזקן אבל לפמ\"ש הרמ\"א עפ\"י מדרש ורש\"י צל\"ע ולכך אני אומר דבר חדש ודאי במעמד שלשתן יחדו הזקן ובנו ובן בנו אם אומר לו אביו השקיני מים וזקנו אומר נמי השקיני מים אז אפילו אם נותן לאביו שורת הדין על אביו להשקות לאביהו הזקן מפאת כבוד אב ועתה ל\"ל להטריחו לאביו לתת לו והוא יתן לאביו נותן הוא תכף לאבי אביו ומקיים כבוד שניהם כאחד הגם שמקדים זקנו לאביו זהו בעצמו מכבוד אביו שלא להטריחו אבל במקום דליכא ע\"ד זה ודאי כבוד אביו עדיף והוא נכון לענ\"ד.",
            "אבל ראיתי בס' א\"ז שם שמביא ראי' נגד פסק הרמ\"א מדאמר רב יעקב לאו ברך אנא (וכן מצאתי לאח\"ז בס' אמרי שפר ועיין לקמן) אלמא דאינו חייב בכבוד אבי אביו אמנם כבר פירש\"י על מה דאמרי שם היינו דאמרי אנשי רבי רבי בר ברתך אנא ואין עלי לכבדך כבן עכ\"ל והנה לפי דברי הרב מוהרי\"ק (ובעל א\"ש) וא\"ז הך מלת כבן אך למותר דהרי לשטתם אינו מחויב בכבוד הזקן כלל אבל לפי דברי הרמ\"א הוא הדבר אשר דבר רש\"י דאינו מחויב לכבדו יותר מאחרי' ובעל א\"ז הרגיש קצת ועיין שם אמנם לכאורה נראה ראי' מהימנא לשטת מהרי\"ק עפ\"י מ\"ש הרמב\"ם פ\"ה מהל' ממרים הל' ג' וז\"ל וכן המקלל אבי אביו ואבי אמו ה\"ז כמקלל אחד משאר הקהל עכ\"ל הרי שדין זקן כאחד העם ומרן בכ\"מ כ' וז\"ל נראה שנלמד כן ממה דאיתא במכות דף י\"ב ע\"א תני חדא אב שהרג כו' ופירש\"י כו' שהוא בן בנו של רוצח ואינו מוזהר על כבודו וכ\"מ בב\"ה ובספר בל\"י (ואח\"ז בבואי הנה ק\"ק פראג ה' אנה ספר אמרי שפר להגאון מוהר\"א ן' חיים והראוני שם פ' תולדות שמביא דברי רש\"י ממס' מכות להוכיח שאינו מחויב בכבוד הזקן בונה וסותר בדברים של טעם ודעת ובקשת משם ומצאת) והיא לכאורה יותר ראי' מבוררת מראי' שהביא הרמ\"א מדברי מדרש האגדה ויזבח זבחים ועיין בהרמב\"ן פ' ויגש אמנם מדברי רש\"י במכות אינה כ\"כ ראי' די\"ל במקום אביו אינו חייב בכבוד אבי אביו והדבר צריך תלמוד בכמה מקומות ועיין בית שמואל אה\"ע סימן קט\"ז ס\"ק י\"ד בשם הג\"מ.",
            "יען מדנקט המדרש ורש\"י סתם לאלדי אביו יצחק חייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד אביו ולא נקט מכאן שחייב אדם כו' כדרכו של רש\"י במקומות אחרי' משמע שזה ידוע ממק\"א שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד הזקן ואנחנו מחסרון הבקיאות לא נדע איזה מקום בינה והדעת מכרעת שאדם מחויב בכבוד זקנו מדקיימ\"ל דאיהו מחויב ללמדו תורה ועיין בהרמב\"ם פ\"א מהל' ת\"ת למה לא יהי' איהו מחויב בכבודו לכן אין לזוז מפשר שעשו מהרי\"ק והרמ\"א בתשובה שבן הבן יאמר קדיש א' ואבל על אב ואם יאמר ב' קדשים וככה חוזר חלילה בין לענין קדיש התפלה ובין לענין הקדישי' של המזמורים ושיר היחוד באופן שמגיע תמיד השליש על בן הבן ושני שלושים על אבל מאב ואם ובמקום שאין אבל על אב ואם ויש בן הבן שאמר קדיש על זקנו ויש אחר שאמר בעבור אחד מקרוביו או שהוא מושכר לומר קדיש בשביל אחד ועיין אלי' ורבא סימן קל\"ב יקח בן הבן שני חלקים ואחר חלק א' ויש להרהר בזה כמה פרטים אם אחד אומר בשביל זקנו או חמיו וכי\"ב כמה גווני אלא שאין רצוני להאריך בדבר שאין לו שורש בגמרא ובדבר שלא נשאלתי."
        ],
        [
            "ומה שתמה מעלתו על רש\"י במס' ברכות דף ל\"ד ע\"א בד\"ה מתחלת הברכה כו' וממילא משתמע דגומר ממנה והלאה אלמא על סדרה צריך לחזור ולאומרה עכ\"ל א\"ה למה קאמר התלמודא תיובתא דר\"ה הלא גם לרב אסי תיובתא ולא עוד אלא לרב אסי לא משני מידי עכ\"ד מעלתו אהובי ידידי קושיא זו שמעתי בהיותי בק\"ק פראג ומצאתי דאתי לידי ספר קרבן נתנאל וראיתי שכתב בסוף ספרו שראה בש\"ס הקלף בק\"ק פפערשא הגירסא תיובתא דרב אסי לימא תיהוי תיובתא דר\"ה אמר לך רב הונא וגירסא זו הי' לפני רש\"י ודבר פלא הוא עכ\"ז אמינא מלתא יה\"ר דתתקבלו הנה שם במס' ברכות דף למ\"ד ע\"ב משני הש\"ס אתמר עלה אר\"י בצבור שנו ופירש\"י בשם בה\"ג בש\"צ משום טרחא דצבורא אבל יחיד הדר הרי שבצבור הקילו ולא ביחיד ויש לומר נמי סברא לאידך גיסא שביחיד הקילו ולא בצבור כי הנה חזרה הש\"צ הוא להוציא את שאינו בקי והנה יש לאיש כפי אשר ישמע עם הארץ מהש\"צ יאמר בלבו כך סדרו ועתה אם יאמר הש\"צ ברכה אחת שלא על הסדר יתפלל מי שאינו בקי על סדר הזה אמור מעתה אפילו אם משתמע דגומר ממנה והלאה ועל סדרה צריך לחזור ולאומרה אפ\"ה לק\"מ לרב אסי דמה דקאמר אמצעיות אין להם סדר מיירי ביחיד ומתני' שחוזר מתחלת ברכה שטעה מיירי מחזרת הש\"צ והוא ודאי צריך להתפלל על הסדר שלא ילמד ממנו מי שאינו בקי אמנם כן לרב אסי אבל לר\"ה דאמר חוזר לאתה אינן קשה מאי פריך רב ששת דלמא ר\"ה ביחיד מיירי ומתני' דאיירי מש\"צ והקילו משום טרחה דצבורא ולכך פירש\"י וממילא משתמע דגומר ממנה והלאה אלמא על סדרה צריך לחזור ולאומרה מעתה ממ\"נ אי משום טרחא דצבורא אמאי אינו אומר שלא כסדר ואי משום שלא ילמדו ממנו ע\"ה ויתפלל בלחש על סדר הזה הא גם עתה יגמור ממנה ולא יבוא ע\"ה לידי טעות ויאמר אף יחיד שטעה באמצעיות אינו חוזר לאתה חונן אלא ודאי הדין דין אמת אם טעה באמצע גומר ממנה והלאה ותיובתא דר\"ה אמר לך ר\"ה כו' וצדקו דברי רש\"י והנה לפי הגירסא שמצא בעל קרבן נתנאל קאי רב אסי בתיובתא ועיין בתוס' בשם בה\"ג בד\"ה אמצעיות דהלכה כרב אסי ולפמ\"ש יש מקום לומר דרב אסי לשטת בה\"ג ליתא בתיובתא והרבה יש לפלפל בזה ולקצר אני צריך והנלע\"ד כתבתי והוא דבר נאה ומתקבל הכ\"ד ידידו ואוהבו הדש\"ת. הק' אלעזר פלפקלס."
        ],
        [
            "ב\"ה יום ז' ר\"ח אייר תקסמכ\"ל קעניגסווארט",
            "לאדמ\"ו המאוה\"ג המפורסם נ\"י עה\"י פ\"ה מוה' אלעזר נ\"י.",
            "אהובי אדמ\"ו הקרה כה שאחד מאנשי קו\"ו מכר גרויפן ע\"פ אחר חצות היום בשגגה ואחר הפסח חזר ולקחם מן הנכרי יודיעני נא אם בא הדבר לפני כסא הוראתו איך יגזר אומר כי בעיקר עשית הגרויפן לא ידעתי מה מעשיהם אם המה צריכי' לתיתה או לא וגם אם לותתין אותן אם ישהו כ\"כ כדי שיעור חימוץ ואם בשעת הדחק מותר ליקח קמח מן השוק כמ\"ש המחבר סימן תנ\"ג לא ידעתי אם בגרויפן יש לחוש יותר מץ הקמח ואף שהמג\"א שם ס\"ק ה' אוסר ליקח קמח מן השוק שמחזיקי' הסולת לחמץ גמור מ\"מ לא ידעתי אם גם בגרויפן יש לחוש כ\"כ ובפרט להשהותם ואם גם להשהותם מחמירינן מ\"מ לאסרם לאחר הפסח ולהחזיקים לחמץ גמור שעבר עליו הפסח לא ידעתי והנה כל הנ\"ל באם לא מכרן כלל אמנם בנדון שלפנינו שנמכרו אך אחר חצות בזה הי' נלע\"ד שאין לחוש כלל הלא הובא בש\"ע סימן תמ\"ג שאם קנה בחמץ משש ולמעלה שום דבר מותר והאחרונים ג\"כ מקילין בדבר רק בספר חק יעקב מביא מחלוקות אם אותו חמץ עצמו שלקח אחר הפסח מותר או אסור והכא בנ\"ד שאין כאן חמן גמור לדעתי כל הפוסקי' מודים בזה שאין לאסור הגרויפן עצמן ואם גם בזה אנו רוצים להחמיר אשר הוא לדעתי חומרא בלי טעם עכ\"פ נראה באם רוצה למכור כעת אותן הגרויפן לנכרי שאין לאסור הגם שחמץ עצמו אסור בהנאה אחר פסח הכא ודאי ליכא לאסור מאחר שכבר קנה הנכרי והישראל קנה מן הנכרי ומכר אח\"כ והוי רק משתכר מאיסורי הנאה הגם שאסור להשתכר בא\"ה מ\"מ בנ\"ד מאחר שיש פוסקי' מתירין אפילו החמץ עצמו כדי הם להתיר לפחות למכרם לנכרי והנה עדיין לא גליתי דעתי לא לאיסור ולא להתיר ולא מטעם כי מיראי הוראה אנכי כי לדעתי בדבר זה אין כאן לא מורא ולא פחד אך מאחר שהגידו לי אנשים נאמנים איך השאלה הזאת בעצמה נשאלה זה שנים כבירים לגדול אחד במעשה שהי' בגרויפן שמכרם אחר חצות והוא גזר אומר להשליכם לנהר לכן אמרתי לשאול את פי אדמו\"ח ולא אפנה ימין ושמואל ועל תשובתו אצפה כו' הכ\"ד בנכם איצק שפין מעללין."
        ],
        [
            "תשובה למטה חנני ולמעלה חנן יתערה כאורח רענן יצחק ירנן כבוד אהובי חמדת לבבי הרב הגדול בתורה החריף מוה' איצק שפיץ נר\"ו.",
            "הנה מכתב מעלתך קבלתי עב\"ד ושאלתך שאלת חכם כמעט כל התשובה יען כעת אנא טרידנא טובא בהו\"ת כנהוג עכ\"ז לעשות רצונך חפצתי לכן קדמו עיני אשמורות להשיב לך אבל לא דרך פלפול כ\"א ילידי מושכלות הראשונות הטוב תקבל.",
            "הנה המג\"א בסימן תנ\"ג סס\"ק ב' כ' וז\"ל ופשוט דכל מיני הריפות העשוים מה' מינים אסור להשהותן שמלחלחין במים קודם כתישה עכ\"ל ופשוט מה שמלחלחין במים אינו כ\"כ כמו הלתיתא כי הלתיתא פי' הר\"ן במס' פסחים דף מ\"ם ע\"א בסוגיא דאין לותתין שעורין בפסח דרכן הי' לרחצן היטב מפני העפר ואבק שעליהם ולדעת הרמב\"ם פ\"ה הל' ו' מהל' חו\"מ פי' אין בוללין במים עיי\"ש ולדעת הערוך לתת שרי' עכ\"פ בין כלם הלתיתה גרועה מהלחלח במים בעלמא עכ\"ז אי לאו דשדרו ממתיבת' שאין אנו בקיאי' בלתיתא הי' שרי לה בחטי כמ\"ש הרי\"ף והרא\"ש שם ואיך נחמיר ולאסור להשהות בלחלחת דבר מועט וצ\"ל דס\"ל דליתא הוא ג\"כ דבר מועט כדעת הרא\"מ שמביא הגמיי\"נ פ\"ה מהל' חו\"מ סימן ו' וגם ה\"ה שם הל' זי\"ן כ' וי\"מ שהלתיתא מים מעוטים שאינם באים לידי חימוץ (אבל סיים שם ודברי רבינו עיקר) אבל לקנס בשביל זה אם עבר ושגג והשהה (אותן הריפות שלא הי' להו לא רחיצה כדעת הר\"ן ולא שרי' כדעת הערוך ולא בלילה כדעת הרמב\"ם רק היו מלחלחין אותן) עד אחר הפסח להשליכן לנהר את זה לא ידעתי מכ\"ש בעובדא דידן שמכר לנכרי אלא שמכר באיסור אח\"ז אסורו כדבעינן למימר קמן אי\"ה.",
            "יען ראיתי בסדר היום ומביאו בעל אלי' רבא וז\"ל גרויפן אסור להשהותן שעשויין משעורין ונותנין במים להסיר קליפתן והוא לתיתה עכ\"ל עכ\"ז לא אדע אם מפאת חומרת הגאונים שאין אנו בקיאים בלתיתה לקנס אחר הפסח אם עבר ושהוי בשוגג ואם אסור להשהותן מצד ספק דלא מצינו היתר שיהה אלא בס\"ס כמו דגן שהי' מונח בעלי' שזכר רמ\"א סימן תס\"ז סעיף ב' בהג\"ה אבל אין בזה משום קנסא אחר המועד ונלע\"ד קצת ראי' לזה מש\"ע סימן תס\"ז ס\"ב דגן זה שנטבע בנהר או שנפל עליו מים אעפ\"י שלא נתבקע אסור דכיון דמינח במיא אתי לידי חימוץ עכ\"ל הנה לכאורה צל\"ע הא לכל הפוסקי' דגן שנטבע בנהר חמיר מלתיתא יעיין שם בב\"י ובט\"ז ס\"ק ג' ובפר\"ח א\"כ כל דין זה היא משנה שא\"צ הא כבר כ' המחבר סימן תנ\"ג סעיף ה' האידנא אסור ללתות בין חטים כו' א\"כ השתא לתיתה אסורה דגן שנטבע בנהר דמינח נייחי מיבעיא ע\"כ צ\"ל זהו ההפרש ביניהם דלתיתא אינו איסור מצד עצמו אלא מחסרון הבקיאות ודי באיסור שיהה בפסח אבל אם עבר ושהה אין בזה משום קנסא משא\"כ דגן שנטבע בנהר דייק המחבר כיון דמינח נייתי אתי לידי חימוץ ואסור מצד עצמו אף אם עבר ושהה.",
            "אמנם עדיין צריכין להתיישב דהרי גם דגן שנטבע אינו ודאי חמץ גמור אלא מן הסתם כיון דמינח נייחי כו' וז\"ל הרשב\"א בתשובה ולא דמי לארבא דטבעה בחישתא דהכל טבעו במים וכל שטובע במים מן הסתם שותה בו ויש בו להחמיץ ועיין בס' ב\"ח ר\"ס תס\"ז וכן מבואר הדבר להדי' בסימן תס\"ז במג\"א ס\"ק י\"ב אפי' מינת נייחא אינו אלא ספק עיי\"ש א\"כ מנלן להחמיר בספק חמץ שעבור עליו הפסח אמנם מסתבר שאין לחלק בין ספק ולפמ\"ש בירושלמי ומובא בפ\"י בפי' טעמא דר\"ש דקנס דלמא אתי לאערומי ולשוהה עד אחר הפסח ואין חילוק בזה בין ודאי לספק וכ\"ז דוקא בדגן שנטבע כו' אבל בלתיתא דאינו אלא חומרא דמתיבתא צריך תלמוד ואפילו בקמח מן השוק בעצמו שהחמיר המג\"א בסי' תנ\"ג סק\"ח האחרונים שדי בי' נרגא וחילקו בין קמחא דעיירות לקמחא דכפרים ועיין בס' ח\"י בארוכה ס\"ק ט\"ז והסכים עמו גיסו בס' א\"ר וגם הגאון מהור\"ש שפירא זצללה\"ה הורא פ\"א פה פראג שהי' שעת הדחק לקנות קמח מן השוק וכ' בעל ח\"י בגדר האפשר שהי' באופן הנ\"ל וסיים ואין להחמיר נגד משמעות פוסקי' הראשונים והאחרונים כו' עכ\"ל ובאמת הראי' שמביא המג\"א מת\"ה שמחזיקי' הסולת לחמץ גמור כו' יש לפקפק קצת הנה המג\"א השמיט סלת נקיה שזכר הת\"ה שם סי' קי\"ט הסולת נקי' ואפשר שהוא אותו קמח שעושין הרוכלין וקורין קראפט מעהל שזכר מהרי\"ל והובא בח\"י שם כ\"ז לטנין קמח בי\"ט אבל לענין קנסא מצאתי מפורש בא\"ר שם ס\"ק י\"ב וז\"ל ואף דאין להקל בקמח כלל מ\"מ אפשר לסמוך בה\"מ כשכבר שהה למכרן לנכרים כיון שאינו אלא משום קנסא כו' עכ\"ל והשתא אם אפילו בסולת הקיל שאין בו משום קנסא מכ\"ש במי הריפות ומכ\"ש במקום שמכר לנכרי כעובדא שלפנינו וגדולה מזו מצאתי בא\"ר סי' תנ\"ג ס\"ק ב' וז\"צ שמעתי שהתיר זקני הגאון ז\"ל אחד ששכח ושהה גרויפן למוכרן לנכרי ולכאורה תמוה ואפשר שמשום שמדינה דש\"ס לתיתה מותר דעבד ואפי' בשעורין כל שלא נתבקעו כו' עכ\"ל הן אמת ראיתי בספר ח\"י ס\"ס ק\"ח וז\"ל מיני הריפות שקורין גרויפן כו' אסור להשהותן כמ\"ש המג\"א לפי שמלחלחין אותם במים קודם כתישה וכפי מה ששמעתי שמיד אחר שנתלחלחו במים מיד כותשין אותם וניתז ממנו הסובין ואבק קמח נמצא שהוא חמץ גמור ואם עבר עליו הפסח אסורין ומ\"ש גיסי הרב בספר א\"ז שהתיר זקנו הגאון למכרם לנכרי עכ\"ל כבר הייתי נושא ונותן עמו בדין זה ואמר שהוא עמד ג\"כ על החקירה שהוא חמץ גמור והשומע שמע וטעה עכ\"ל נפלאתי מאד איך גזר אומר שגיסו בעל א\"ז חזר מהוראה ואמר שהוא חמץ גמור הא כל הולך ישר ישפוט בצדק שלא חזר מהוראה זו כי בספרו א\"ר אשר חבר אח\"פ ושם לא הניח דבר קטן וגדל כל נשימה ונשימה מספר ח\"ו אשר חבר גיסו ז\"ל והוראה זו בעצמה מביאה שנית וקבעה להלכה ולמעשה ולא עוד אלא שהוסיף על מה שכתב בס' א\"ז ולכאורה תמוה ואפשר משום דמדינה דש\"ס לתיתא מותר כו' והעתקתי לשונו לעיל ולא חש לקמחא שזכר בעל ח\"י ועוד הא אפי' בקמח סולת כבר כתבתי בעבר ושהה שאין בזה משום קנסה ועוד מה שחשש עפ\"י שמועה שמיד אחר שנתלחלחו במים מיד כותשין וניתז סובין ואבק קמח מה יענה הרב על לשון הרמב\"ם פ\"ה מהל' חו\"מ מל' זי\"ן החיטים מותר לבלול אותן במים כדי להסיר הסובין וטוחנין אותו מיד כו' ועוד אם חש לקמחא שניתז לא הי' לנו לאסור כל הריפות הי' לו להוראות בהשלכת הנאת איסור לים המלח או למכור לנכרי חוץ מדמי איסור שבו והרבה יש לי לפלפל בזה אלא שהזמן קצר ועיין בפתיחה להגאון בעל פרי מגדי' בהל' פסח בחלק שלישי פרק שלישי עיי\"ש גם הי' לו להצטרף דעת העיטור שמביא הטור ס\"ס תמ\"ח חמץ של ישראל שבטלו ועבר עליו הפסח אסור באכילה ומותר בהנאה גם יש לי לפלפל שלאו כל הריפות שוות ובדעבד יש להקל בשעורין יותר מחטים יעיין ב\"י סי' תס\"ז אלא שאין הזמן מסכים עמדי עכ\"פ על הוראות הגאון מוהר\"ש זצצלה\"ה בענין הריפות אין לפקפק כלל.",
            "מכ\"ש בנ\"ד שמכר לנכרי החמץ אחר חצות ופשט הש\"ע ס\"ס תמ\"ג אם קנה שום דבר בחמץ אחר שש שעות מותר שחמץ אינו תופס דמיו והסכמת רוב הפוסקי' דמותר אף לדידי' כפשט הש\"ע שם וסימן ת\"ן סעיף ד' ועיין בהאחרונים פם והפר\"ח שם בארוכה ואפילו המחמירים לדידי'ק י\"ל דוקא תוך הפסח אבל משש שעות ולמעלה חזי לאצטרופי דעת הראב\"ד והעיטר והמאור שמביא הרא\"ש פרק כל שעה דף ד\"ט ולהקל אף לדידי' שם יש לצרף ההיתר בזה מ\"ש רבינו הגאון נ\"ע בצל\"ח פסחי' דף וי\"ו ע\"ב ברש\"י ד\"ה דאמר ר\"א עייש\"ה מכ\"ש בדבר לתיתא שאינה אלא חומרת המתיבתא דא\"א בקיאי ומכ\"ש אם אחר הפסח קנה מנכרי ומכר לנכרי אקר שאין זה בכלל משתכר באסורי הנאה לכן המורה אשר הורה להשליכם לנהר יהי לו אשר לו אם הורה כן לאחרים אל יהי חלקי עמו מרגלא בפומי לאמר לתלמידי צאו וראו איזהו עונשו מרובה המחמיר שלא כדין או המקיל שלא כדין הוי אומר המחמיר שלא כדין עונשו חמיר כי המקיל שלא כדין חטאו בין אדם למקום ב\"ה ושב ורפה לו אבל המחמיר שלא כדין צריך להרצה את חברו וסמנך הלכה חמורך טרפון גם הוא רמז על מי שמחמיר ומטריף הכל ועיין רש\"י ותוס' במס' ביצה דף ב' ע\"ב כח דהתירה עדיף זולת זה אין אתי עת להאריך הכ\"ד חותנו הדורש שלום תורתו כל הימים ה' אייר תקסמ\"ך ל' ה\"ק אלעזר פלעקלס."
        ],
        [
            "ב\"ה יום ג' ט\"ו אייר תקס\"ה ל' פראג. ומה שנשאלתי מחמדת לבבי לתור ולדרוש אם פסק הר\"י דהמשהא חמץ כדי לבערו אינו עובר בב\"י הוא מוסכם מכל הראשונים אחרי שמורינו הגאון בעל מג\"א באו\"ח סי' תמ\"ו בונה עליו תלפיות ודוחה בו כל גדולי האחרונים.",
            "תשובה מה שמצאתי בקונטרסי אשר כתבתי זה שנתים ימים אודיעך ישמע חכם ויוסיף לקח הנה הרמב\"ם פ\"א מהל' חמץ דין כ' וז\"ל אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אלא א\"כ קנה חמץ בפסח או חמצו כדי שיעשה בו מעשה אבל אם הי' לו חמץ קודם פסח ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו אעפ\"י שעבר על שני לאוין אינו לוקה מן התורה מפני שלא עשה מעשה כו' וכ' ה\"ה אעפ\"י שעבר על שני לאוין כו' אינו לוקה כו' מבואר במכות ובהרבה מקומות שלאו שאב\"מ אין לוקין עליו ובתוספתא המשייר חמץ בפסח והמקיים בכלאים אינו לוקה עכ\"ל וכ' הרב החסיד מוהר\"ש אבוהב בס' דב\"ש סי' ל\"ח וז\"ל משמע בהדיא דאם עשה מעשה וחימצו בידים לוקה ואנן מלישנא דגמר' פסחים מי שהיה טמא דף צ\"ה ע\"א איפכא שמעינן לה דליכא מלקות כלל בלאו דבל יראה ובל ימצא משום דהוי לאו הנל\"ע דהוא בעמוד והשבת כל ימות המועד כדפירש\"י והתוספת הכריחו אותו כך התם מלישנא דגמרא וגם בפ' כל שעה דף כ\"ט ע\"ב ולא מצינו לאמורא דפליג אההיא סוגיא דסתמא דתלמודה ומידי חקירותי על הקושי' הזה בקשתי ליישב הרמב\"ם על איזה מציאות שיוכל לעבור עליו ולא יוכל לקיים העשה דבכגון זו קרינן עלי' ביטלו ולא קיימו כההוא דשלוח הקן במס' חולין ואמרתי היכי דעייל בשביעי של פסח וקנה בו ביום מן הנכרי שאי אפשר לקיים בו מצות שרפה עכ\"ל ראיתי בהגהות בעל משנה למלך שתמה עליו אמאי הוצרך לאוקמי דחל שביעי של פסח בשבת הא אף בחול אסור לשורפו עיי\"ש ולענ\"ד משום הא לא ארי' דבהבערה דעת כל הפוסקי' שוין דאמרינן מתוך לשטת הרמב\"ם ועיין בה\"ה פ\"א מהל' י\"ט ופ\"נ מהל' חמץ סוף הלכה ח' ועיי\"ש בהגמיי\"נ אות ט' ובכ\"מ שם ויותר מרווח נלע\"ד ע\"פ מ\"ש המ\"א שם וז\"ל מיהו בתוס' פסחים דף ה' ע\"ב משמע דמותר לשרפו בי\"ט כיון שיש מצוה בשריפתו מקרי צורך היום וצ\"ל כהס\"ד דאך ביום הראשון תשביתו היינו בי\"ט אבל למסקנא ביום הראשון היינו מערב י\"ט א\"כ אסור לשרפו בי\"ט עכ\"ל פי' לדבריו דתוס' לא כתבו כן אלא לס\"ד דה\"א דאך ביום הראשון תשביתו הוא בי\"ט עצמו א\"כ מצות הביעור הוא לצורך היום אבל למסקנא דאך ביום הראשון תשביתו מיירי בערב י\"ט וא\"כ איך שייך לומר בזה שהוא צורך היום הא קיום המצוה הי' זמנו מערב י\"ט ותדע שכן הוא דהא מסיק הש\"ס שם וש\"מ לא אמרינן מתוך כו' וקשה לדידן דקיימ\"ל דאמרינן מתוך כו' מדוע אסור לשרוף החמץ בי\"ט ע\"כ משום דאין מצותו בו ביום בשרפה ואין זה בכלל מתוך כו' שאין זה צורך היום כ\"ז בחמץ שהי' ברשותו ושביטל מעי\"ט אבל זה שקנה מנכרי חמץ בי\"ט אפשר לומר שבי\"ט מצות שרפה צורך היום מקרי ומותר לשרפו מפאת מתוך כו' (כדעת הר\"ר יחיאל שמביא הטור ועיין תשובות הרשב\"א סי' ע\"א ועיין תשובות ב\"ח סי' קכ\"ד שדעת הרמב\"ם כן ועיין פר\"ח ר\"ס תמ\"ו) ולכך הוכרח בעל דב\"ש לאוקמי בשביעי של פסח שחל בשבת אלא שדבריו צל\"ע כמו שאבאר בסמוך אף לשטת תשובות ח\"צ ובעל שאגת ארי'.",
            "ויש שתירצו אחרי שהרמב\"ם ס\"ל כמ\"ד קיימו ולא קיימו ועיין בהרמב\"ם פט\"ז הל' ד' מהל' סנהדרין ובכ\"מ שם ועיין שם פי\"ח הל' ב' בלח\"מ ומיירי שלא קיים העשה דהיינו שלא השבית החמץ כל ימי המועד וא\"כ אף שעתה אחר המועד הוא משבית החמץ אין זה בכלל עשה דהשבתה דליכא עשה זו אלא כל ימות המועד ועתה אחרי שלא קיים העשה ולא יכול לקיימה עוד ושפיר לקי וכזה נרא' דעת הח\"צ בתשובותיו סי' מ\"ב עיי\"ש ונרא' כזה בתשובות ש\"א סי' פ' אמנם מסתימת לשון הרמב\"ם לא משמע לא כמר ולא כמר כל כי האי ה\"ל להרמב\"ם לפרש ולומר אלא א\"כ קנה חמץ ולא השביתו או ולא יכל להשביתו עוד, ועוד ראיתי בהרמב\"ם פי\"ט מהל' סנהדרין כשמונה הלאוין שיש בהן מלקות מונה שם סי' צ\"ט המקיים חמץ ברשותו וכגון שחימץ עיסתו כו' קצת משמעות לשונו שמקיים ברשותו ולא ביערו כדעת הח\"צ עכ\"ז אחר העיון אני נבוך בו מאד שלא התנה הרמב\"ם שם הלוקח אם על בנים ולא שלח האם הממשכן חבירו בידו ולא החזיר לו העבוט וכיוצא בהן טובי באותו מקום באותו פרק ותמה אני שלא העירו בזה אין גם אחד ממפורשי האחרוני' ועיין לקמן אי\"ה.",
            "וראיתי במשנה למלך שכתב והנראה דהרמב\"ם דחה סוגיא דפסחים דף צ\"ה ע\"א מהלכה משום דהיא כלא כהלכתא במאי דקאמר דלאו דלא תוציאו הוי לאו הנל\"ע וז\"א דהא קיימ\"ל דאם הוציאו נפסל ואסור באכילה מקרא דובשר בשדה וסמך הרמב\"ם על התוספתא דקתני המשייר כו' עייש\"ה ואנכי לא ידעתי מנא לי' לבעל מ\"ל להמציא ולומר מדהא ליתא הא נמי ליתא וכי הני שני ענינים ערבים זה לזה בשלמא בהך דאם הוציאו שנפסל אף שהחזירו למקומו והאוכל ממנו לוקה הוא עפ\"י הסוגיא דר\"פ בהמה המקשה ועיין בהרמב\"ם פי\"א מהל' מעה\"ק הל' ו' ועיין בהל' סנהדרין שם סי' ע\"ד שלא התנה אלא א\"כ החזירו אבל לעומת הך סוגיא דבל יראה הוי לאו הנל\"ע לא מצינו כנגדה סוגיא המפורשת הסותרת אותה אם לא משמעות לשון התוספתא ואתמהה איך נניח תלמוד ערוך בעבור משמעות התוספתא.",
            "ובעל שער למלך כ' בשם ס' מקראי קודש דס\"ל להרמב\"ם דלא הוי נל\"ע דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי כדאמרינן מריש תמורה ואף לפמ\"ש תוס' במכות דף ט\"ו ע\"א ד\"ה תנינה דבעינן תרי לאוי סמוכי להדדי ה\"נ איכא תרי לאוי סמוכים לא יראה לך שאור ולא יראה לך חמץ בפ' בא ואיסור חמץ ואיסור שאור חד הוא כמ\"ש רבינו כו' הנה כבר תמה ע\"ז ידידי הרב החריף נ\"י בספרו טעם המלך דאין שני לאוין דבל יראה ובל ימצא סמוכי' עיי\"ש ואני אומר אפילו אם יהיבנה לי' שדעת הרמב\"ם אין עשה דחי תרי לאוי אפילו אינם סמוכים עכ\"ז אין התירץ זה מעלה ארוכה דהא לפמ\"ש הרמב\"ם פ\"א מהלכות תמורה דאין עשה דוחה תרי לאו ואין לוקה כ\"א ארבעים כי לא נשאר רק לאו אחד וכפי הנראה מפשט לשון הרמב\"ם שכ' אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אלא א\"כ קנה חמץ כו' אבל אם הי' לו חמץ קודם הפסח אעפ\"י שעבר על שני לאוין כו' משמע דלוקה על שני לאוין ולכל פחות עובר על שני לאוין ועיין בכ\"מ היכא דשייכו תרווייהו עובר בשניהם ובפי' כתב הגאון בספר\"ד דרך מצותיך ח\"ג וז\"ל וכן במה שכתב המקיים חמן ברשותו כלל בו שתי אזהרות והם לא יראה לך שאור וגו' ושאור לא ימצא בבתיהם ונמנית לשתים וכמו שפסק במנין המצות ולוקה על שתיהן וכמ\"ש בפ\"א מהל' חמץ ומצה דין ג' עכ\"ל ואי דס\"ל להרמב\"ם דגם פה אמרינן דאין חד עשה עקר תרי לאוי הרי לא נשאר רק חד לאו כההיא דתמורה אם לא שנאמר דלהרמב\"ם היכא דתרי לאוי סמוכים כי האי דתמורה אז לא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי ונשאר לאו אחד ובמקום שאין הלאוין סמוכים כההוא דחמץ אין חד עשה עקר שום אחד מהלאוין ונשארו שניהם בתוקפם ראה זה חדש וצריך תלמוד בכמה מקומות.",
            "ומורינו הרב נ\"ע בס' צל\"ח על פסחי' דף כ\"ט ע\"ב דעתו ליישב הרמב\"ם וכתב דברי הר\"י צריכין ביאור הרי מעילה היא בשוה פרוטה ואיסר ב\"י בכזית ודלמא מיירי דאיכי ש\"פ וליכא כזית דאיסור מעילה איכא ואיסור ב\"י ליכא אלא ודאי הרי ס\"ל שגם באיסור ב\"י אמרינן חצי שיעור אסור מה\"ת ומעתה למאן דס\"ל לענין ב\"י ליכא איסור כלל בח\"ש אזלה לה הוכחת הר\"י לפ\"ז י\"ל דהרמב\"ם ס\"ל דבל יראה ליכא שום איסור פחות מכזית עכ\"ד בקצרה עיין עליו וצ\"ל מ\"ש איסור בל יראה מכל אסורין שבתורה דאמרינן ח\"ש אסור מה\"ת הן אמת לשון הרמב\"ם פי\"ד מהל' מ\"א הל' ב' שכתב ואסור מה\"ת לאכול כ\"ש מדבר האסור אבל אינו לוקה אלא על הכזית הו' משמע דוקא איסור אכילה הוא פחות מכזית אסור מה\"ת לאכול כ\"ש מדבר האסור אבל אינו לוקה אלא על הכזית כי משמע דוקא איסור אכילה הוא פחות מכזית אסור מה\"ת ולא נעלם ממני דברי המשנה למלך פרק ח\"י מהל' שבת הל' א' ובהגהות שם ושו\"ת ח\"צ סי' פ\"ו ובשו\"ת שאגת ארי' סוף סי' פ\"א ופתיחה להלכות פסח לבעל פרי מגדים חלק א' אות ח' ועיין בה\"ה פ\"ד מהל' חו\"מ דין ח' ואין כאן מקומו.",
            "ובספר א\"ח על מס' פסחי' ראיתו בריש פסחי' במתני' באות י\"א האריך דדוקא אליבא דר\"י הגלילי ה\"ל לאו הנל\"ע דמצי לבטל אף בי\"ט לדידי' כ' הר\"י המשהא חמץ כדי לבערו אינו עובר עליו וגם הסוגיא דף צ\"ה ע\"א דקאמר חמץ הוי להנל\"ע קאי אליבא דר\"י הגלילי אמנם הרמב\"ם כהלכתא דחמץ בפסח אסור בהנאה לא הוי חמץ נל\"ע ושפיר לקי עיי\"ש בארוכה קצת ובזה נלע\"ד ליישב מה שתמה בעל הגהות משנה למלך על רש\"י שם ד\"ה ולא יראה ואם נראה תשביתוהו לעולם הוא בעמוד והשבת כל ימות המועד עכ\"ל ע\"כ צריכין אנו לומר דהאי עמוד והשבת היינו לבערו מן הבית דבזמן איסור א\"י לבטל ולפ\"ז קשיא לי' ממ\"ש רש\"י גופי' בריש פ\"ק דפסחי' דף ד' ע\"ב דהשבתה האמורה בתורה היא בביטול ואין לביעוד עיקר מה\"ת כמבואר ב\"י תל\"א וזהו דעת הרמב\"ם פ\"ב כמ\"ש מרן שם אמנם לפמ\"ש בעל אור חדש דסוגיא דף נ\"ה צ\"ה קאי אליבא דריה\"ג לדידי' ודאי השבתה היינו ביעור דלדידי' דחמץ מותר בהנאה ודאי ליכא למימר השבתה היינו ביטול כאשר הסכימו על סברה זו גדולי האחרונים כדבעינן למימר קמן אי\"ה ויש סעד לתמכו דהרי הרא\"ש והטור ורי\"ו ושאר פוסקי' אשר דרכם תמיד שנמשכו אחרי דברי תוס' בכ\"מ ומהתימה מדוע השמיטו כלם הך דינו של הר\"י דהמשהא חמץ כדי לבערו אינו עובר עליו והוא חידוש גדול וגם הרב בעל שאגת ארי' סי' פ\"א הרגיש בזה יען לפי דברי בעל א\"ח דהר\"י לא כתב כן אלא אליבא דריה\"ג אבל לדידן דקיימ\"ל דחמץ בפסח אסור בהנאה לא הוי חמץ לאו הנל\"ע ואזלה הוכחת הר\"י ויפה השמיטו אלא לפי דבריו צ\"ע למה מביאים דברי הר\"י בפסקי תוס' עיי\"ש.",
            "והנה על סברה זו דאליבא דריה\"ג דחמץ בפסח מותר בהנאה מותר לבטל החמץ אף בפסח עצמו הסכימו גדולי זמננו ה\"ה מורינו הרב בספר צל\"ח ותכף בפתח דבריו על המס' כ' לריה\"ג דחמץ בפסח מותר בהנאה אינו מועיל הביטול ועין בספרו פעמים רבות דלריה\"ג יכול לבטל אף לאח\"ז אסורו גם להרב בעל ש\"א סי' ע\"ז הסברה פשוטה דלריה\"ג יכול לבטל אף בפסח עצמו גם הרב בעל א\"ח האריך בזה פעמים אין מספר בסברות שונות ובונים בניני' נפלאים תחתים שנים ושלישים וכלם כאחד הרגישו בקושיא חזקה ועצומה א\"כ מאי פריך התלמודא דף זי\"ן ע\"א והתני' הי' יושב בבהמ\"ד ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו מבטלו בלבו אחד שבת ואחד י\"ט כו' דלמא האי תנא כריה\"ג מצי מבטל לי' אפילו בי\"ט ועיין דבריהם בארוכה ולולי דמסתפינה דמחכו עלי רבותי הייתי אומר דאף לריה\"ג אינו יכול לבטל במועד הנה הר\"ן ריש פסחי' תמה אם הביטול משום הפקר וכי יכול אדם להפקיר ממונו בלבו הא דברים שבלב אינן דברים ועוד דבעלמא לא הוי הפקר עד דאתי לרשות הזוכה ולכך כתב הר\"ן וז\"ל אלא ה\"ט משום דנהי דמאי דהוי ברשותי' דאיניש לא מצי מפקיר לי' הה\"ג חמץ שאני לפי שאינו ברשותו של אדם אלא שעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו ומ\"ה בגלויי דעתא בעלמה דלא ניחא לי' דליהוי זכותי בגווי' כלל סגי ומהני אפי' לחמץ ידוע כו' עכ\"ל ונלע\"ד דאף לריה\"ג אע\"ג דחמץ לדידי' מותר בהנאה עכ\"ז מקרי שאינו ברשותו דאינו נקרא ברשותו של אדם אלא מה שיכול אדם לעשות בו מה שלבו חפץ לכל דררי הנאה אף היתר אכילה דבר שדרכו לאכול אבל חמץ נהי דברשותי' קיימא להסיק תחת תבשילו אבל בעבור שאסור באכילה אינו ברשותי' לגמרי לכך בגלויי מלתא בעלמא דלא ניחא לי' אף בהיתר הנאה סגי וזהו מדוקדק בלשון הר\"י דלא ניחא לי' דליהוי זכותא בגווי' כצ\"ל וקאי אף לריה\"ג דאף לדידי' מהני הביטל קודם זמן אסורא דאז חמץ ברשותי' לגמרי אף להיתר אכילה אבל משעה שאסור באכילה שוב לא עשאו הכתוב דלהוי ברשותי' לבטלי' ועיין תוס' דף כ\"ח ע\"ב ד\"ה ר\"ש אע\"ג דקיימא ברשותי' לענין היתר הנאה ומעתה נסתרו כל הבנינים ואין מקום לקושייתם דלמא הברייתא ריה\"ג היא הא אף לריה\"ג א\"י לבטל בי\"ט וכן נלע\"ד דמסתמא מה דאמר ר\"א שני דברים אינן ברשותו של אדם חמץ משש שעות ולמעלה אף אליבא דר\"י הגלילי קאמר ואין מקום לבנין א\"ח ליישב דעת הרמב\"ם ודעת הר\"י.",
            "אכן שטת הר\"י צל\"ע למ\"ד ביטלו ולא ביטלו לא הוי אלא בביטול בידים כגון שנטל האם על הבנים והרגה בידים הוא דלוקה אבל אם נתבטל העשה מאליה אינו לוקה א\"כ גבי לאו דב\"י ביטול בידים לא משכחת לן דהא אם אבדו בידים תוך הפסח הרי נתקיים העשה דקיימ\"ל כחכמים דר\"י ואי ישב ולא ביער החמץ כל ימות הפסח הרי לא בטלו בידים וכן הרגיש בזה בשו\"ת ש\"א ס\"ס פ' וראיתי לידידי הרב החריף בספר טעם המלך ר\"ל דמשכחת לה כגון שזרק החמץ לשער נהרות בלי פירור ובזה ביטול העשה בידים ולא נהירא לי אם מצד ד\"ת לשאר נהרות בעי פירור ואיהו לא פירר לא ביטל בזה המ\"ע מה\"ת אלא הוי כמניח חמצו למקום אחר ואי הפירור מדרבנן בעלמא הרי קיים עכ\"פ המ\"ע מה\"ת ואין זה ביטול מ\"ע גם מה שרצה להמציא כבוד ידידי הרב החריף שם די\"ל דמשכחת שאכל החמץ דזה בודאי איני בכלל קיום מ\"ע דתשביתו כי התורה אמרה כל אוכל חמץ ונכרתה ומי עקש הזה שאמר שקיים בזה מ\"ע של השבתה עיין עליו שהאריך קצת בזה גם את זה לא נהירא לי ואני הוא העקש הזה ואומר מה גם שעובר על איסור כרת עכ\"ז קיים מ\"ע של השבתה וכי הבא על אחת העריות האמורות בתורה לא קיים מ\"ע של פ\"ו ועיין בש\"ע אה\"ע סי' א' סעיף ו' בהגהות רמ\"א ועיין היטב בתוספות במסכת סנהדרין דף נ\"ט ע\"ב ד\"ה והא פ\"ו כו' אם לא למ\"ד קיימו ולא קיימו כמ\"ש עכ\"ז סברת הר\"י קשה מאד דס\"ל המשהא ע\"מ לבערו אינו עובר כלל ואף אסורא ליכא וזו תימה אע\"ג דקיימ\"ל לאו הנל\"ע אין לוקים עליו אבל אסורא מיהא איכא אע\"ג דמקיים העשה לבסוף כמבואר בארוכה בדברים נאמנים ונחמדים בשו\"ת ש\"א סימן פ\"א ועוד אני תמה דפריך הש\"ס במסכת יומא דף פ\"ה ע\"ב על מה דתנן תשובה מכפרת על עבירות קלות על עשה ועל ל\"ת השתא על ל\"ת מכפרת על עשה מיבעיא אר\"י ה\"ק על עשה ועל ל\"ת שנל\"ע הרי אף בלאו הנל\"ע האיסור לא זז ממקומו וצריך כפרה ומאפס הפנאי לא אוכל להעמיק כעת אם הדברים נכונים אם מעט אם רב ואתה תבחר ותקרב תוכו אכול וקליפה זרוק ומ\"ש המג\"א לבער בשביעי ש\"פ ע\"י נכרי כי אז הוי משהא ע\"מ לקיימו כבר חלקו עליו האחרונים עיין שו\"ת ח\"צ סימן פ\"ו ועיין ס' א\"ר סימן תמ\"ו ס\"ק ג' וכן אני מורה כוותייהו במשהו חמץ ועיין בס' פרי מגדים נאם ידידו הטרוד. הק' אלעזר פלעקלס."
        ],
        [
            "ב\"ה יום עש\"ק ה' שבט תקסו\"ל ברעזניץ לאדמ\"ו חמי הרב המאוה\"ג המפורסם ע\"ה פ\"ה נ\"י כבוד מוה' אלעזר נ\"י לו'.",
            "הנה כעת שתי שעות אחר חצות היום ויען הוגד לי איך במש\"ק אחר הבדלה ילך איש קהלתנו לק\"ק פראג לכן אחישה לכתוב ברגעים הנשארים עוד פן ידאגו אבותי יחיו על אודותנו אשר עברו ימים מספר ולא יצאנו לשחר פניכם כו' מכתבי אדמו\"ח הנעימים כלם וגם לרבות את כל הנלוה אליהם כו' וע\"ד הפלפל בעסק הקדושין הן מחמת טרדות הגליל לא נתנוני עוד לעיין כראוי כו' והנה שבוע זו צמחו כמסלול למודי בשעורין דרבנן איזה חקירות וקושי' לא נתבשלו כל צרכן ועשתונתי נבוכות בל אוכל לבוא אל מחוז האמת אמרתי אלכה לי אל מור\"ח הוא יורני דרך אמת אלכה בה ואם שגיתי יודיעני ויכסה במכסה אהבתו הנה דבר ברור דשלוחו ש\"א כמותו וכמו כן הוא אמת ויציב דאין שליח לד\"ע והנה בכל אשר מצאתי ראיתי מדברים בענין שליח לד\"ע היינו באופן שהעבירה נעשה ע\"פ דבין אם הי' השולח עושה את הדבר ובין אם נעשה ע\"י שליח מ\"מ נעשה עבירה לכן הנני מסתפק בגואל הדם שאמר לשלוחו צא והרג את הרוצח הנה בזו אם אמרינן שלוחו ש\"א כמותו א\"כ אין כאן עבירה כלל כיון שעשה בשליחתו של ג\"ה א\"ד כיון הדבר בעצמו לולי שלוחתו הוא ד\"ע לא נעשה שלוחו ממילה עשה הדבר מדעת עצמו וחייב ובעמדי על ספק זה באתי לעיין בדברי תוס' דר\"ח סובר דילפינן כל תופס לב\"ח מקרא דלא תלקט וע\"ש והנה לשטת רש\"י ב\"מ דע\"י שליח לא אמרינן תופס לב\"ח שידו כיד בעה\"ב יע\"ש ובתוס' אמנם הכא בלא תלקט לעני נשאר לי ספק הנ\"ל כיון שהדבר בעצמו בלא שליחות העני הוא דבר עבירה אם אמרינן אם העני משלחו ושלוחו של אדם כמותו א\"כ ליכא עבירה כלל א\"ד כיון שהדבר מצד עצמו עבירה ואין שליח לד\"ע לא נעשה כלל שליח של עני וממילא הוא באיסור לא תלקט והנה יש לי להביא ענינים דומים לאלו אך העת לקצר ובעיקר דברי תוס' שם למ\"ד אי עביד מהני א\"כ אמאי לא יקנה העני תמי' לי הלא זכי' הוא מצד שליחות וא\"כ נעשה שליח לד\"ע ולדברי תוספות ב\"מ וכאשר החליט הגאון בעל נ\"ב דזה מוסכם מכל הפוסקי' א\"כ אין כאן זכי' כלל ובפרט דאפי' בשוגג העלה שם הגאון דהמעשה בטל או משום שליחות בטעות או משום דגם בשוגג שייך סברת דברי התלמיד כו' יע\"ש."
        ],
        [
            "עוד הנני בצ\"ע לדעת תוספות ב\"מ דגם בשליח אמרינן תופס לב\"ח במקום שחב לאחרים ל\"ק ובפועל ובעבדו מצינו מפורש דיוכל לזכות גם בחב לאחרים וע\"כ לשטתם דעבדו ופועלו עדיף משליח משום דידו כיד בעה\"ב משא\"כ בשליח א\"כ מנלן לרבות בתרומה ומינה לכל התורה מגם אתם לרבות שלוחכם דלמא מרבינן רק עבדו ופועלו שידו כידו אבל שליחות בכל התורה מנלן וא\"ל דאל עבדו ופועלו לצ\"ק משום מהוא כידו והלא מדברי תוספות קדושין דף מ\"ב ד\"ה ודלמא ש\"ה מוכח דאף בעבדו תלוי ביש שליחות וגם מכמה מקומות בסוגי' ובכל הש\"ס מוכח דאין חילוק בזה וק' באמת לשטת תוספות אמאי לא מחלקינן לומר דמרבינן רק עבדו ופועלו ולא שליח דעלמא וגם לענין שליח לד\"ע יש לנו לחלק בין שליח לעבד דלמא משני כתובים ממעטינן רק שליח לד\"ע ומנלן דגם עבדו ופועל ממעטינן הגם דסברת דברי הרב כו' שייך גם בעבדו מ\"מ הלא סברה זאת אינה עקרת לדין דאין שליח וגם היכא דלא שייכה הסברה אפ\"ה אמרינן אין שליח ועיין בנודע ביהודה ובמ\"ל הל' מלוה ולוה פ\"ה וביתר ראשונים ואחרונים ואנכי כעת לא אוכל להאריך ודי לחכם ומבין כמותו לצרף וללבן כו' הכ\"ד בנו המצפה לתשובת הנכונה ומשתחוה ארצה איציק שפיץ מקעללין."
        ],
        [
            "ב\"ה פראג יום ד' יו\"ד שבט תקסו\"ל פראג לידידי חתני הרב המאוה\"ג החריף המפורסם מוה' איצק שפיץ אב\"ד בק\"ק ברעזניץ והגליל.",
            "מה שנסתפק מעלתו נ\"י אחרי דקיימ\"ל בכל התורה שלוחו ש\"א כמותו וקיימ\"ל אין שליח לד\"ע אם הוא באופן שאין עבירה ביד המשלח ויש עבירה ביד השליח אי אמרינן בתר משלח אזלינן כי שש\"א כמותו יוכל להיות שליח א\"ד אחרי שהוא ד\"ע ביד השליח לא אמרינן שש\"א כמותו וחייב השליח דאין שליח לד\"ע והבאת לדוגמא ג\"ה שאמר לאחר להרוג את הרוצח או עשיר שנעשה שליח לעני ללקוט ולשטת רש\"י ב\"מ דף יו\"ד ע\"א דיכול לעשות שליח לתפוס אחרים ע\"כ דברי מעלתך בקצרה מאד אהובי חתני מחמד עיני בפי' כתב הרא\"ש פ\"ק דגיטין בסוגיא דף י\"א ע\"ב ע\"מ דאר\"י התופס לב\"ח כו' ואפילו עשאו הב\"ח שליח לתפוס כו' ולא דמי להאי דאמר בעלמא שלוחו ש\"א כמותו דלאו כל כמיני' לשווי' שליח כדי לחוב אחרים כו' עכ\"ל הרי להדי' אפילו אם הי' השולח בעצמו עשה לא הי' בו דבר עברה מ\"מ השליח לא הי' יכול לעשות ולא אמרינן בזה שלוחו ש\"א כמותו ומ\"ש רש\"י ב\"מ דף יו\"ד ע\"א בד\"ה לא קנה משום דלא עשאו שליח לא כ' כן אלא במקום שיכול לזכות לעצמו כמו מציאה אבל בב\"ח במקום שלא חייב לשליח לא כתב רש\"י כלל וכ\"כ המהרש\"א בכתובות דף פ\"ד ע\"ב לדעת רש\"י עיי\"ש אמנם אינו כן כ\"כ במשמעות לשון רש\"י יען גם הש\"ך בח\"מ סימן ק\"ה סק\"א מצדיק דברי רש\"י דשליח מהני דהיינו אם שכרו לשליחות זו עיי\"ש בארוכה ונלע\"ד דכוונתו אחרי ששכרו לתפוס יש לו לשליח נמי זכות באותה תפיסה ואמרינן מגו דזכי לנפשי' כו' דהיינו מגו דזכי לנפשי' בשכרו זכי נמי לחברי' וכן נראה משמעות רש\"י דף ט' ע\"ב ד\"ה אי אמרת ועיי\"ש בש\"ך ס\"ק ב' דוק ותשכח באופן שמוסכם מכל הפוסקי' במקום דשליח חב לאחרים לא אמרינן שש\"א כמותו כדעת הרא\"ש אם לא במקום שיש לעצמו זכות בו דעת רש\"י כמ\"ש ומעתה נפשטו ספקותיך האיך יכול להיות העשיר שלוחו של עני דהא חב לעניים ואין להעשיר חלק בו בלאו דלא תלקט ולא שייך בו שלוחו ש\"א כמותו אחרי דחב לאחרים כדעת הרא\"ש ואף לדעת רש\"י כמ\"ש וה\"ה נמי דלא יכול ג\"ה לעשות שליח במקומו אף לדעצמו התורה התירה כי לא אמרינן בזה שש\"א כמותו."
        ],
        [
            "ולענין ג\"ה לעשות שליח במקומו אם השליח חייב בר מן דין דברי חתני הרב החריף נ\"י נפלאים ועמך הסליחה אין על זכרוני שום מקום שג\"ה יהי' פטור ואחר יהי' חייב אף בלתי שליחות מג\"ה ומה דתנינא מכות דף י\"א ע\"ב רע\"א רשות ביד ג\"ה וכל וכל אדם חייבין עליו נוסחה זו איננה נכונה אבל גירסת כל הספרים חדשים גם ישנים וכל אדם אין חייבין עליו וכן נראה מהרמב\"ם פ\"ה מהל' רוצח דין יו\"ד ועיין תוס' י\"ט שמביא דברי מהרש\"ל מחכמת שלמה שרצה להגיה חייבין עליו משום דקשיא לי' היינו רשות היינו חייבין כו' וי\"ל דכלפי קרא דנקט לג\"ה בהדי' שנאמר ורצח ג\"ה הלכך אמר ר\"ע רשות בידו כו' מכללא נמי שמענין דכל אדם אם הרגו אין חייבין עליו שנא' אין לו דם עכ\"ל ויתר מרווח מצאתי בהריטב\"א (הנדפם עם חמש שיטות) מכות דף י\"ב ע\"א וז\"ל וא\"ת לענין כל אדם במאי פליגי וי\"ל דהא בהא תלי דלעולם נחתי כל אדם חדא דרגא מג\"ה למ\"ד ג\"ה מצוה הוי שאר כל אדם רשות ולמ\"ד ג\"ה רשות הוי שאר כל אדם באיסור לכתחלה אלא דבדעבד אין חייבין עליו לפום הגירסה הנכונה דגרסינן ושאר כל אדם אין חייבין עליו עכ\"ל יען עדיין מקום לעמוד על ספקתך לחלק בין קודם שנכנס לעיר מקלטו והוא על צד הדוחק אמנם הנלע\"ד כתבתי ויתר דבריך הנעימים מה שפלפלת בדברי חכמה מנלן שליחות בתרומה מאתם גם אתם ומיני' לכל התורה דלמא לא מרבינן רק עבדו ופועלו דידו כיד בעה\"ב לא הי' אתי הזמן מופנה לעיין בו הוא לשטת רש\"י בכ\"מ בש\"ס דילפינן שליחות מתרומה אבל לשטת הרי\"ף דילפינן שליחות מפסח ועיין בסמ\"ע סי' קפ\"ג וכשאפנה בלי נדר אי\"ה אשנה פרק זה הכ\"ד חמיך הק' אלעזר פלעקלס."
        ],
        [
            "ב\"ה ט\"ז שבט תקסו\"ל ברעזניץ. לאדמו\"ח הרב המאוה\"ג המפורסם ע\"ה נ\"י פ\"ה כבוד מוה' אלעזר ראב\"ד בק\"ק פראג יע\"א.",
            "מכתב אדמו\"ח עב\"ד קבלתי היום לנכון והשתעשעתי בפלפולו אמנם ראיתי כי קצרתי יותר והנה הספק שלי בענין שלד\"ע לא אלה שני דברים בג\"ה ובלקט בלבד נסתפקתי כי על כל כיוצא באלה ואת שני דברים הנ\"ל רק לדוגמא נקטי וידעתי גם ידעתי כי למ\"ד התופס לב\"ח במקום שחב לאחרים אינו קונה ודאי א\"י להיות שליח בהני שני ענינים אבל אנכי אליבא דאמימר בגיטין דף י\"א דסובר כ\"ע סברי התופס לב\"ח קני רק בלקט הוא גז\"ה, ומעתה לאמימר ודאי י\"ל דגז\"ה הוא רק באין עושה שליח אבל בעושה שליח ששא\"כ וממילא גם בג\"ה יכול לעשות שליח להאי מ\"ד ומעתה הגם דאנן לא פסקינן כאמימר ואין מקום לספקתי בהנה שני דברי' מ\"מ תורה היא וללמוד אני צריך באופן שאינו חב לאחרים והדבר איננו רחוק למצוא ענינים כהנה וכהנה שאינו חב לאחרים."
        ],
        [
            "ומ\"ש אדמו\"ח שלא מצא חילוק בין ג\"ה לאחר לחייב עליו אמנם בעיני הי' הדבר פשוט דהפלוגתא דר\"ע וריה\"ג במתני' דף י\"א ע\"ב היא רק ביצא חוץ לתחומו דבזה הותר עצמו למיתה מש\"ה סברי דלכ\"ע רשות או שאין חייבין עליו אף שיש איסור מ\"מ חיוב מיתה ליכא מאחר שהוא עצמו הותר למיתה אבל במצאו קודם שנכנס לעיר מקלטו והוא דינא דר\"ה שם דף יו\"ד ע\"ב דלא שייך לומר שהוא עצמו התיר למיתה ודאי יש חילוק גדול בין ג\"ה לאחר, ובג\"ה גופי' חידוש הוא רק דהתורה אמרה ולו אין משפט מות ובג\"ה הכתוב מדבר כמו שאמר ר\"ה שם ובזה לדעתי ליכא שום ה\"א לומר דגם אחר רשאי להרגו ומה\"ת לומר כן וגם מדברי הרמב\"ם משמע שמחלק בזה שמחלק הני שני דינים בשני הלכות בפ\"ה הל' ט' נקט דינא דר\"ה ושם נקט רק ג\"ה ולא אחר ובהלכה יו\"ד נקט דינו דמתני' בנכנס לעיר מקלטו כו' ה\"ז התר עצמו למיתה ומש\"ה מצוה ביד ג\"ה ואה הרגו כל אדם אין חייבין עליו א\"כ לדעתי' ברור דבמצאו קודם שנכנס רק ג\"ה פטור ואחר חייב עליו א\"כ הספק שלי בג\"ה שעשה שליח להרגו קודם שנכנס לע\"מ וק\"ל.",
            "אמנם באמת נזכרתי דגם אליבא דהלכתא אוכל לחקור ולדרוש בספק שלי בענין לקט דהא אנן פסקינן באמת דהיכא דאיכא מגו שפיר יכול להיות שליח בחב לאחרים א\"כ לאו מלקט גמרינן רק מסברה ואפ\"ה יכולין לומר בלקט הוא גז\"ה שלא ללקט לעני והכתוב לאו דוקא בבעה\"ב משתעי רק אפילו בעני דעלמא כמו שמוכח מתוך הסוגיא למאן דסובר דרשה דקרא דלא תלקט דהא ר\"ח יליף מכאן לעלמא דאפי' מגו לא אמרינן א\"כ הגם דלא פסקינן כר\"א בהאי דרשה מ\"מ אליבא דר\"א דא\"ל האי דרשה ואפ\"ה סובר בעלמא היכא דליכא מיגו יכול להיות שליח היכא דחב א\"כ נשאר הספק אם גם בזה שעובר על לאו אם העני אינו עושה שליח אם יכול להיות שליח מצד ששא\"כ ואין כאן עבירה א\"ד כיון שהוא בלתי שליחותי' עושה עבירה אינו יכול להיות שליח כלל.",
            "יהי' איך שיהי' אי אמרינן שלד\"ע בדבר הדומה לשני ענינים הנ\"ל דלא שייך חב לאחרי' דמזה לא איירינן עתה ולדוגמא אנקט עוד אחת באחד שהניח ע\"ת מי\"ט לשבת וא' לא הניח אם זה שהניח יוכל לעשות את שאינו מניח שלא לבשל ולאפות מי\"ט לשבת אי אמרינן כיון ששא\"כ אינו עושה עבירה א\"ד כיון שעושה עבירה אין כאן שליחות ועוד יש דוגמות אחרות אך אין רצוני להאריך באלה כי מה לנו לדרוש ולפלפל בפרטי ענינים ועל הכלל אנכי אדרוש לדעת לדעת דעתו הרמה בזה ואותו אחפוץ הכ\"ד בנו משתחוה ארצה אציק שפיץ.",
            "תשובתי ע\"ז נאבדה מני וניכרת קצת מדברי חתני הרב נ\"י וז\"ל."
        ],
        [
            "ב\"ה יום א' אדר תקסו\"ל ברעזניץ למרבה השמחה ולרוב שלום אין קץ ה\"ה אדמו\"ח הרב המאוה\"ג המפורסם והמהולל ע\"ה פ\"ה נ\"י כבוד אלעזר נר\"ו יאיר לנצח ראב\"ד דק\"ק פראג.",
            "אהובי אדמו\"ח אם עתק דברתי אשר לא כדת ישא וישלח ויכסה במכסה עזוז אהבתו ואשר הביאני לזאת יען ראיתי במכתבו הראשון אשר הביא הרא\"ש פ\"ק דגיטין לפשוט משם הספק שלי ולא ראיתי שמה שום רמז ופשיטות באשר שהרא\"ש לא דבר מאומה מעניני שלד\"ע רק לענין עושה שליח במקום שחב לאחרים דלשטת רש\"י יכול לעשות שליח בחב לאחרים ולהרא\"ש גם בשליח לא יכול לתפוס דמקום שחב אבל משלד\"ע אין זכרון שמה לכן למען לא אעשה את אדמו\"ח טועה חשבתי כי רק לפלפל על הפרט יצא בעושה שליח ללקוט אשר כתבתי לדוגמא אבל מעולם לא עלה על דעתי כי על הכלל ידבר דבר ולזאת כתבתי את אשר כתבתי ועתה מה מאד נפלאתי בראותי במכתבו השנית כי יפרוש דברות הראשונות לפשוט הספק בכלל מדברי הרא\"ש פ\"ק דגיטין ולי אין בינת אדם נפלאים ממנו דרכי אדמ\"ו ומחשבותיו עמקו מהשיג נא ונא אם מצאתי חן בעיני אדמ\"ו ידבר את עבדו תלמידו באר הטיב כי קצר השגה אנכי וחשקי להבין גדלה מהשגתי.",
            "וע\"ד ג\"ה אשר אדמו\"ח עומד על מעמדו בלי לחלק בין קודם שנכנס לע\"מ ובין נכנס ויצה גם בזה יטיב עמדי להודיעני דרכיו מקור בינה אשר ממנו דלה דלם מים חיים ואם קבלה נקבלה ואם מסברא הלא אדרבה לדעתי הקלושה הסברה נותנת לחלק כאשר כ' הרמב\"ם דביצא התיר עצמו למיתה משא\"כ טרם שנכנס ולמה זה לא מצאנו בש\"ס ובהרמב\"ם לרמז הדבר דאין חילוק בין ג\"ה לאחר רק בנכנס ויצא מצינו הפלוגתא הלא דבר הוא ועתה יראה אדמו\"ח כי לא דבר ריק ודבר קטן בינינו כ\"א בין דם לדם אנחנו נשפוט ויהיו בעיניו כאלו יושב כעת בשער סנהדרין לשפוט איש אשר הרג בזדון את הרוצח אשר לא צדה ועל נפש אחיו וכי מסברה דנפשי' מבלי ראי' כלל אמר יאמר אדמ\"ו לעקור הקרא ממשמעותי' דלא בסתר דבר הפסוק כי יחם לבבו וכל המשמעות הוא רק בג\"ה הכ\"ד בנו ותלמידו המשתחוה ארצה איציק שפיץ מקעללין."
        ],
        [
            "בע\"ה יום ד' ט\"ו אדר תקסו\"ל פראג הימים אשר נהפכו לשמחה יהי' אך שמח לרבות כל מיני שמחה ויהי' ביתו פתוח לרוחה ועד עולם ישב השקט בטח ומנוחה כבוד אהובי ידיד נפשי חתנו מחמד עיני הרב המאור הגדול החריף ובקי מוה' איצק נ\"י ושמח את אשתו בתי הרבנות כו'.",
            "מכתבו הנעים אשר תחלתו וסופו ד\"ת קבלתי עש\"ק העבר ושמחתי מאד בשלומו ובשלום תורה מפוארה בכלי פז וראשון תחלה אשלם חובות הישנים כי גברא דפרע אנא הנה בחפשי יום אתמול על המכתבים הנוגעים בעניני הלכות פסח כי יום פורים עצמו הוא משלשים יום דשואלין בהלכות פסח קודם לפסח ומצאתי את שהאבה נפשי שני ספקות אשר נסתפק מעלתו אשתקד א' מי שנדר בית לדור דורים להיות מושב אב\"ד או כי\"ב כל ימי חייו ואחריו להרב אחר ואין להרב שום זכות באותו הבית רק לדור שם איך יכול הרב ההוא למכור חמצו לנכרי וליחד לו חדר בשאלה או בשכירות עד אחר כלות ימי הפסח הא אין לו להרב שום זכות בבית רגע הנוכחי ומי יודע מה ילד יום ואבד זכותו אף בימי הפסח והארכת בסברות ובקיאות כמבואר בלשון שאלתך שאלת חכם אהובי חתני נ\"י הספק הזה אינו אלא פלפל בעלמא דהא קיימ\"ל כר' שמעון בן מנסיי ואזלינן בתר אומדנא בכ\"מ בפרט בדיני צדקות והקדשות אומדינן דעת הנותן ה\"נ ניחא לי' להנותן אם המקבל מייחד לו להנכרי חדר לחמצו למען אשר יוכל למכור החמץ בנקל ולא יצטרך לעמול ולטרוח א\"ע להוציא את חמצו חוצה ועוד וכי המקבל הזה יהי' גרע משוכר ושואל ומקבל מתנה דעלמא דיכול להשאיל ולהשכיר הבית לאחר במקום דליכא למישש לנזק הבית שמרבה דיורים וכיוצא בזה ועיין ח\"מ סימן שט\"ז וסימן שמ\"ב אף בלי דעת המשאיל והמשכיר ואין בזה משום שואל שלא מדעת ואף די\"ל דזה גרע טפי שיש לחוש שמא יניח הרב את הבית באמצע הפסח ושוב אין לו זכות בו כמ\"ש מעלתו מה בכך הא אין המקח בטל בעבור זה והמכירה קיימת כי אף אם יקר מקרה כזה אין זה מום בגוף המקח לומר עליו שמקח טעות הוא ועיין שם סימן רל\"ב."
        ],
        [
            "ועל מה שנסתפקת אם הגבאי שהופקד אצלו לחלק לבני עירו דין ש\"ש הוא משום שכר מצוה או משום פרוטה דר\"י עיין בח\"מ סימן ע\"ב בש\"ך ס\"ק ל\"ד עד אם שנים השלישו שום דבר ביד שלישית ה\"ל השליש ש\"ש ועיי\"ש בסי' ר\"נ בש\"ך ס\"ק נ\"ד ועיין טור ס\"ס צ\"ה יען עיקר ספקתך נראה דאין לו דין שומר שכר לשמור כתיב ולא לחלק לעניים כדאמרו ב\"ק דף צ\"ג ע\"א אמנם כבר כתב רש\"י שם ד\"ה לשמור דלא קרינא בי' לשמור כיון דא\"ל חלקהו תו לא דמפקיד נינהו כו' ועניים לא מצו תבעו כו' עיי\"ש והנה בנ\"ד הוא ממון שיש לו תובעים ועיין במרדכי פ\"ק דבבא בתרא סימן תק\"ג בשם תשובת ר' שמשון בן אברהה ועוד כבר הורה רב יוסף שם עניי דפומבדיתא מיקץ קיץ להו ולשמור הוא וה\"נ בעובדא דידי' מידי דקוץ הוא ועיין בהגמיי\"נ פ\"ב מהל' שכירות אות ב' ועיין הרמב\"ם רפ\"ב מהל' שאלה ואה\"ה שם ובח\"מ סימן ס\"א ואע\"ג דרב יוסף ס\"ל שומר אבדה ש\"ש הוא אפ\"ה לא חייב ר' יוסף אלר משום דמיקץ קיץ להו ועיין דברים נחמדים ביש\"ש ב\"ק סימן ע\"א שם ואין להאריך."
        ],
        [
            "ועתה אלכה ואשובה אל דברות האחרונו' מה שהבאיתי דברי הרא\"ש פ\"ק דגיטין דבמקום שחב לאחרים לא אמרינן ששא\"כ לראי' דבמקום שיש עבירה ביד השליח אף שאין עבירה ביד המשלח לא אמרינן ששא\"כ אהובי ידידי נפשי חתני נ\"י כך עלה במחשבה לפני בתחלת הבריאה מסברה זו הנה לכאורה טעמא בעי מדוע לא יכול לעשות שליח לתפוס חובו מדוע לא אמרינן בזה ששא\"כ ככל התורה ומי איכא מידי דמשלח מצי עביד ושלוחו לא מצי עביד לכך אמרתי מסברא בשלמה המשלח איהו לא עביד עבירה אם הוא בעצמו תופס מב\"ח שלו אף במקום שחב לאחרים דלעצמו הוא מציל דהרי אפילו אם שותף עם אחרים יכול לומר לעצמי אני מציל ועיין בח\"מ קע\"ז סעיף כ\"ח וסימן קפ\"א סעיף ב' אבל זה השליח לא יכול ליטול מזה וליתן לזה ובכלל גזלה הוא ועבירה היא בידו ולכך לא יכול להיות שליח וזה בעצמו י\"ל דקיימ\"ל במציאה קני משום דליתא לתא דעבירה דאינו מפסיד לשום אדם ועתה שא עיניך וראה זה הדבר אשר דברתי בדברות הרשונות הרי להדי' אפילו אם הי' השולח בעצמו עשה לא הי' בו דבר עבירה מ\"מ השליח לא יכול לעשות כו' והוא ע\"ד שכתבתי פה ודרכי מעולם לדבר בלשון קצרה בפרט לאיש נבון וחכם כמוך מהיר וחרוץ.",
            "אבל הדרנה בי דא\"כ איך דימו פ\"ק דמציעה דף יו\"ד ע\"א מציאה לתופס לב\"ח הא לא דמיין כאוכלה לדנא ואף שיש בידי לאשר ולקיים סברתי אליבא דר' יוחנן יען הוא נגד תוס' שם ד\"ה אמר ר\"י אמנם בלא\"ה הסוגיא שמה צ\"ע מה דמות תערכו מציה לב\"ח הא יש לחלק בינייהו בכמה גווני ודעת לנבון ורציתי לומר דלכך פירש\"י דב\"ח מיירי שלא עשאו שליח ואמרינן אע\"ג דניחא לי' להמלוה בההיא שליחותי' ואפ\"ה לא קנו משום דלא מינה אותו לשליחות זו ועל דמיון הזה הוא ג\"כ מציאה אע\"ג ששש ושמח בבוא אליו אחד ומבשר ואומר שהגביה המציאה בעבורו אפ\"ה לא קני אחרי שלא עשה בשליחותי' ובר מן דין לולי דמסתפינא מרבוותא הייתי אומר דבר חדש דוקא התופס מטלטלין במקום שחב לאחרים לא קני וכן משמעות לשון הרמב\"ם פרק עשרים הל' ב' מהל' מלוה ולשון הש\"ע סימון ק\"ד סעיף א' דאז אפילו אם המלוה בעצמו הוא תופס לא הוי תפיסתו תפיסה אלא למשכון בעלמא ולא זכי בגוף הדבר בזה אין זכי' להשליח ולכך לא קני אבל אם תפס השליח ממון דאז אם המלוה הי' תפס בו והוי זכה בו לגמרי גם השליח יכול להתפיס אף שהוא חייב לאחרים אמור מעתה יפה דימו מציאה לבע\"ח כמו בע\"ח במקום שאין למלוה זכי' בגוף הדבר אם איהו עביד בעצמו אינו יכול לעשות שליח ה\"ה מציאה דאין להמשלח שום זכות באותה מציאה וה\"ז דומה לעושה שליח לקבל מתנה המבואר בח\"מ סימן קכ\"ה דא\"י לעשות שליח ובזה אזדא לה קושית תוס' שם ד\"ה תופס ובגיטין דף י\"א ע\"ב מההוא דיימר בר חשו דשם תפיסת מטלטלין הוי ועייש\"ה כ\"ז כתבתי להראות כי חדי נפשי להשתעשע עמך וספקתך עודנה אננה נפשטת הגם רבות מחשבות עלו על רעיוני יען עניני השליחות עמוקי' ורחבים ואין דעתי צלולה ומעורבת בענינים שונים משונים אמרתי עוד אתיישב אי\"ה בלי נדר בספק הזה עכ\"ז מה שכתבתי בדברות הראשונות בדברות הראשונות ובדברות האחרונות לא פסקה הטובה הבט נא וראה וקידוש. אין בית המדרש בלי חידוש."
        ],
        [
            "ובדבר אשר כתבתי דלאו דוקא ג\"ה אלא ה\"ה אחר ואין חילוק בזה בין נכנס לעיר מקלטו ויצה אני על מעמדי ואלו הייתי בסנהדרין לא הי' נהרג אדם כזה לעולם אף שאינו ג\"ה אבל אין אני אומר קבלו דעתי דעתי כ\"א עפ\"י סברה פשוטה לקבל הנה התורה לא דברה בשום מקום זולת בג\"ה כי יחם לבבו כתיב עכ\"ז בין לריה\"ג ובין לר\"ע רוצח שיצא חוץ לתחום אין אחר חייב עליו ולא אמרו לשפוט איש אשר הרגו בזדון את הרוצח אשר לא צדה על נפש אחיו כמו שעלה על דעתך הרחבה וסבירא להו יחדו שהתורה דברה בג\"ה ומכללא נמי שמעינן ה\"ה אחר כמ\"ה בשם תוס' י\"ט ועיין בס' קול רמז ומה דפליגי ביצא חוץ לתחום לרבותא דריה\"ג אעפ\"י שכבר קלטוהו מחיצות לרוצח ודעתו לחזור שם אפ\"ה עודנה מצוה ביד ג\"ה עיין סברה זו בהריט\"בא מכות דף י\"ב ע\"א ויש לפקפק בזה עפ\"י סברת רבותיו עייש\"ה ועוד י\"ל רבותא דר\"ע מי אוקמינן המתני' שיצא חוץ לתחום במזיד והתיר עצמו למיתה אפ\"ה ס\"ל לר\"ע דליכא מצוה ביד ג\"ה ועוד י\"ל כמה גווני והרמב\"ם ז\"ל אין דרכו להעתיק כ\"א מה שמצא מפורש בגמרא. ואגב אודיע שנלע\"ד שטעות בכל ספרי הרמב\"ם אשר לפנינו דהיינו אמשטערדם יעסניץ פיורדא בהל' רוצח פ\"ה דין ט' ויו\"ד וכן צריך להיות דין ט' רוצח בשגגה כו' אחד ההורגו בדרך קודם כו' אם השנים ששומרין אותו עד כאן דין טי\"ת ומכאן ואילך דין יו\"ד נכנס לעיר מקלטו ויצא כו' וכן נראי' הדברים וכן נראה קצת מציון הכ\"מ."
        ],
        [
            "ושלא להוציא חלק אמרתי להעתיק מה שכתבתי בחדושי מכות בס\"ד זה לערך שלשי' שנה והוא לדעתי דבר נכון הנה נסתפקתי אם דין זה שכלן מחייבין אותו זכאי שאמרו ספ\"ק דסנהדרין וכ\"פ הרמב\"ם פ\"ט מהל' סנהדרין הל' א' נאמר ג\"כ בהורג את הנפש בשגגה אם כלם כאחד עונים שהוא חייב גלות אם פוטרין אותו כי לכמה ענינים דנין בזה כד\"נ ולכמה כדיני ממונות ונלע\"ד להוכיח שדין זה שוה לטובה עם ד\"נ עפ\"י מה דאמרו שם דף י\"א ע\"ב במתני' אם עד שלא נגמר דינו מת כ\"ג ומנו אחר תחתיו ולאחר כן נגמר דינו חוזר במיתתו של שני ופריך התלמודא מאי ה\"ל למעבד (ופירש\"י מאי ה\"ל להאי כהן למיעבד מאחר שעדיין לא הי' כה\"ג כשהרג זה למה הוא נענש) ר\"ל בשלמה כהן שבימיו הי' לו להתפלל שלא יארע תקלה בימיו כדלעיל בסוגיא שמה אבל האי כהן מאי ה\"ל למיעבד ומשני הי' לו לבקש רחמים שיגמר דינו לזכות והוא בעיני פליאה ממני דעת נשגבה אם הדין נותן שזהו חייב גלות עפ\"י התורה וכי שייכה תפלת ג\"כ שיהיו ב\"ד מוטעין בגמר דין ע\"כ אם כלן עונים לחיוב זכאי הוא כמו בד\"נ ולכך אם דנוהו שחייב גלות ודאי יצא פס\"ד עפ\"י הרוב דאי חייבוהו כלם חי' יצא זכאי בדין וא\"כ ע\"כ המיעוט מב\"ד הי' טעו בדין וה\"ל לכ\"ג להתפלל שלא יטעו המיעוט רק להשוות דעתם אם הרוב ואז ממ\"נ מכל צד יחייבוהו כלם או יזכוהו כלם פלוני זה יצא נקי וזכאי ושפיר קאמר התלמודא דה\"ל להתפלל שיצא דינו לזכות אמנם כ\"ז אם דין גלות שוה בזה לנ\"ד דאמרינן אם כלן מחייבין זכאי הוא אבל אי אמרינן אם כלן מחייבין אותו חייב ומשפטן משפט אחד כדיני ממונות מה הי' לו לכ\"ג להתפלל ומה טיבה של תפלה זו בין שהי' חייב גלות מפי הרוב ובין מפי כלן משפט אחד ותורה אחת לחיוב עיין בזה הכ\"ד חמיו הדורש ש\"ת. הק' אלעזר פלעקלס."
        ],
        [
            "ב\"ה יום השלישי כ\"א אדר תקס\"ל פראג. שלום לידידי מחותני הרב המאור הגדול המופלג זקן ונשוא פנים מו\"ה מיכאל נ\"ו.",
            "ע\"ד אשר בקש רו\"מ נ\"י ממני לחוות דעתי ע\"ד הציקאר\"יע שמביאים אותו כתולדתו. טרם שמערבים הרוכלים מיניהם טרם אשר שורפים וטוחנין אותו ברחיי' אם שומרין אח\"כ שמירה מעולה מחשש חימוץ לשם פסח אם מותר לשתותו בפסח נלע\"ד אף שהציקאר\"יא בזה אינו אלא שרשים בעלמא עכ\"ז לא מלאנו לבי להקל אחרי המייבשין אותן שרשי' במקום גדולן ואף שאפשר שרובן מייבשין בשמש מ\"מ המיעוט אפשר שמיבשין בתנור אחר אפיית הלחם ובפסח עצמו קשה לסמוך ארובא ואף שיש לצדד להקל דהרי אפילו בדבר חשוב ודשיל\"מ אמרינן כל דפריש מרובא קא פריש ועיין בש\"ע י\"ד סי' ט\"ז סעיף י' ובסי' ק\"י סעיף ו' ה\"ה ה\"נ רובן מייבשין בשמש ומיעוטן בתנור א\"כ אותן שמביאי' מרובא קא אתו וכבר בארתי במק\"א שיש לסמוך בפסח עצמו על פריש אף אם לא אזלינן בתר רובה כי אין שני רובים האלה דומי' להדדי ודעת לנבון נקל אמנם עדיין אני חושש בזה כי במקום גדולן חותכין השרשים האלה לחתיכות קטנות בסכיני' שלהם וסתם סכין כו' ועוד הציקאר\"יע הזה הוא חרף בתולדתו ומאן יימר אם האכרים האלה יש להם סכינים מיוחדים ומאי אמנקיותא קפדי שייך בזה או מה מרע אומנתי' בזה גם יש לחוש עד האידנא מאן נטרינהו אם לא היו בחביות של קמח ואפי' פו\"דר צוקר צריכין להביא כתב הכשר שבא ככה ממדינה עם הרביות ואף כי במדינות ההם אינו מצוי הקמח משום חשש שחלפו בחביות שלנו ואף דבכל האסורים אחזוקי ריעותא לא מחזיקינן עכ\"ז בפסח עצמו הפוסקי' מחמירי' ולענ\"ד אם מייבשין שרשי' אלו בתנור שאפו בו פת המה חמץ גמור אחרי שעינינו רואות שמפזרי' קמח תחת הלחם אחר העריכה טרם אפי' ואין ספק אצלי אלו הי' נודע דבר זה לבעל מג\"א לא הי' מצדד להקל במנהג ק\"ק קאליש או שאין דרכם לפזר קמח תחת הלחם כי בודאי שמבדרין הרבה קמח על הפת והוי חמץ בעין ואינו מעלה ארוכה בכל דבריו ואף שהגאון בעל מג\"א מקיל עכ\"ז לא הקיל אלא במשקין היוצא מן האגסי' היבשים ולא בפירות היבשי' בעצמן כמו הציקאר\"יא הזה ששותין אותו בעין וגם בזה מסיים שם המג\"א כנ\"ל ליישב המנהג אבל במק\"א נהגו להחמיר כמבואר בסי' תס\"ז סק\"א ועוד הא ודאי אם אינם מביאים השרשי' האלה כתולדותם אלא אחר ששרפו וערבו וטחנו שאסור לשתות בפסח כי מי יודע מה הרוכלין ערבו בם ושמעתי מפי ידידי התורני המופל' המושלם ונבון ר' וואלף ווינר נ\"י שמערבים בהן דגן ולותתין ושורפן ביחד וי\"א שבוחשין בהם קמח ומים ואפי' להשהות אסור ויש להחמיר עכ\"פ כמו לז\"אפרין שזכרו האחרונים בסי' תס\"ז בט\"ז סק\"ט ובמג\"א ס\"ק יו\"ד ואם לצדד להקל אם טחנו קודם פסח ונאכל מהם ונתבטל ועיין בס' ח\"י שם סק\"א קודם הפסח שעת היתר אין חילוק נאכל בשוגג עיי\"ש וכבר הכריע המג\"א בכ\"מ כדעת הפוסקי' דקמח מקרי לח בלח ומי יוכל לשער אם איכא ס' כנגד החמץ ועוד ה\"ז דומה למה שמבואר בש\"ע סי' תס\"ו סעיף ד' אבל אם נתייבש הלחלוחית לא מהני ריקד דמיפרך ומתערב עם השאר כו' ור' המג\"א שם ס\"ק ט' אע\"ג דקמח בקמח בטל בס' כיון שיש פירורין בעין חוזר וניער כו' דלא כט\"ז סי' תנ\"ג סק\"ב ועיין בא\"ר שם. גם זוכר אני דשאלה זו כבר באה לפני מורינו הגאון נ\"א וב\"ד (ואנחנו מנייהו היינו) והורו לאיסור וצו להכריז בכל בתי כנפיות לאיסור וחלה הוראתם ושוי' חתיכה דאסורא ועיין בי\"ד גי' רמ\"ב סעיף ל\"א בש\"ך ובאו\"ת סי' כ\"ה באופן שקשה עלי להתיר ולגבב הקולות יחד להורות היתר לכתחלה בדבר שאבותינו נהגו בו איסור עפ\"י הוראת רבם וב\"ד כ\"ז נראה בעיני במושכלות הראשונות ואין אני אומר קבלו דעתי אם יצא הדבר עפ\"י שני' מב\"ד להתיר אין דבריו של אחד במקום שני' וחוזר אני מדברי ואחרי שהבחור המבקש ההיתר עומד וממהר עלי ושומר על התשובה לא אוכל לעיין היטיב בדבר הזה הפ\"ד ידידו מחותנו הדורש שלום תורתו. שק' אלעזר פלעקלס.",
            "נמנו חברי עלי והתירו עכ\"פ בעל הנפש יחוש לעצמו.",
            "בטוב ילין ויקץ ברחמים ה\"נ מר חביבי הרב המאור הגדול שמו מפארים מוה' אלעזר נר\"ו.",
            "לא הי' פנאי לשעשע בדבריו הנעימים עד אחר תפלת ערבית והאמת אתו שכל בעל נפש יחמיר ויחיש לנפשו אבל לדין לית כאן בית מיחוש כל כך דדוקא בפירות יבשים דצריכין תנור לייבשן חיישינן שמא נתייבשו אחר אפיית הלחם אבל בעשבים הללו רובא דרובא נתייבשו בשמש למה לנו לאחזוקי ריעותא ומה שרצה לחוש לסתם סכין א\"נ י\"ל דרובן נעקרו בשרשיהן והוי כמו ס\"ס ואם באנו לחוש לזה יותר ראוי לחוש מה שקונין מרור מן הא\"י מה שאנו רואין שנחתך בסכין שלהם אמנם אותו חשש שנתערבו בתוכן חיטים דא עקא שה\"ה ר' וואלף ווינר הראה לפני כמה פעמים שהי' בתוכו כמה חיטים שבורים אמנם עכשיו שישראל עשאו אסתלק האי חששא כ\"ד אוהבו נאמנו בכל עת ועונה. הק' יעקב גינצבערג."
        ],
        [
            "ב\"ה יום ג' כ\"ח אדר תקסג\"ל קעניגסווארט לאדמו\"ח הרב המאוה\"ג הגאון המפורסם נ\"י ע\"ה פ\"ה כבוד מוה' אלעזר נ\"י ולמחברתו כו'.",
            "אהובי אדמ\"ו דברים אשר בכל תפוצות ישראל נמנו וגמרו מימי' ימימה יתחילו במקומנו לעורר פלפול ולהג הרבה ביני ובין הרב דפה בענין עגלים להצריך להשהותם שבעה ימים לדעת הרב דפה הני שבעת ימים היינו מעל\"ע שבע פעמים ואם נולד בחצות היום אי צריך להמתין לדעתו עד חצות יום א' הבע\"ל ועיקר ראיותו מהט\"ז שכתב סק\"ב אמאי שאסר בלא כלו חדשיו אשר ששהה שבעה פעמים מעל\"ע אמנם לדעתי הדבר ברור כשמש כי דינא דשבעת ימים כאן המה כמו בכל התורה דפסקינן מקצת היום ככולו ושני דברים אמר רשב\"ג כל ששהה שמונה ימים בבהמה ולמ\"ד יום באדם אינו נפל ובאדם כיון שבא יום ל\"א אף שאין כאן למ\"ד יום מעל\"ע ואמאי נחלק בין למ\"ד לשמנה ומכ\"ש לפמ\"ש תוס' שם דיש חילוק בין שמונה ובין למ\"ד בשמונה מותר ביום השמיני ויום למ\"ד אסור ואי גם בזה יש חילוק זה אלא ודאי ברור הוא דגם הכא הדין כמו בכל התורה שמקצת יום ככלו והא דנקט הט\"ז ז' פעמים מע\"לע שיגרא דלישנא נקט מדאיירי התם במעל\"ע פעם אחד נקט נמי ז' פעמים מעל\"א ואיך לא לישתמיט שום פוסק מכל הראשונים וגם האחרונים לפרש לנו כי השבעת ימים היינו מעת לעת וגם משמעות הש\"ע שכ' כיון שבא ליל שמיני מותר דוחק לומר דאיירי רק בנולד בין השמשות והלא על מקרא שכתוב בתורה קשה לי' להש\"ס נדה ל\"ג ע\"ב לומר שבקי' לקרא ואיהו דחיק ומוקי אנפשי' ואיך נאמר כן על הש\"ע שהוא צריך לפרש דבריו איך נאמר דאיירי בסמוך לשקיעות החמה וגם הקרא דשבעת ימים יהי' תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה ג\"כ צריך לאוקמי בסמוך לבין השמשות הא הש\"ס מוקי הלילה להקדש והיום להרצאה ואל נא אהובי אדמו\"ח ימהר להחליט הדבר מספר פרי מגדים שכתב בפי' הצריך ז' פעמים מע\"לע אך מראיותו שהביא נראה כי לא עיין כלל בדבר כי במחילת כבודו אלף פעמים לא אדע שמץ ראי' ומדלא הביא שום ראי' אחרת כי אם ראי' אשר איננה ראי' לכן גם הוא יהי' לראי' להחזיק בדבר וה' יצילני משגיאות אחרי כתבי שלח לי הרב דפה איזה שורות ויען כי המה מלאום חריפות ובקיאות להחזיק בדבריו ואסגרם בתוך מכתבי לרוות צמאון אדמ\"ו מנופת צוף השנון מוה' דוד איגר והנני אצעה את אשר יורני הדמו\"ח בכל המוקדם דברי בנכם משתחוה ארצה. איציק שפיץ מקעללין.",
            "העתק מהרב מוהר\"ד הנ\"ל אהובי מכירי הרב כו' מוה' איצק נ\"י בזה באתי להביא ראי' דיום שכתב בתורה הוי מעל\"ע דגבי יום או יומיים כ' רש\"י בחומש אם על יום א' הוא פטור על יומיים לא כ\"ש אלא יום שהוא כיומיים ואיזה זה מעל\"ע כו' והלא דברים ק\"ו מה נפשות הוי ספק להקל אעפ\"כ אמרה התורה דצריך מעל\"ע מכ\"ש בשאר אסורים דאמרה דבעינן מעל\"ע לחומרא וכ\"ת להיפך מדאיצטרך דכתבה תורה ימים להורות דיום הוי מעל\"ע מכלל דסתם יום לא הוי מעל\"ע זה אינו דמ\"ל דסתם יום הוי ספק וגבי נפשות הוי אמרינן ספק נפשות להקל ולא בענין מעל\"ע ולכך כתבה תורה ימים אבל בשאר איסורים הוי סתה יום מעל\"ע לחומרא כנ\"ל. דוד איגר."
        ],
        [
            "ב\"ה יום ד' זי\"ן ניסן תקסג\"ל פראג. אדיר במלוכה יצו אתך ברכה ברכת החג האביב ומלאכי שלום יתנו לך מסביב ידידי חתני האהוב וחביב הרב הגדול החריף המופלג מוה' איציק נ\"י ושמחת בחגך אתה ואשתך בתי הרבנית כו'.",
            "אהובי חתני הרב נ\"י בימים האלה רבו טרדותי בעיר הגדולה אלו ואלו שואלים בהל' פסח ויתר טרדות החג ולא אוכל להאריך ע\"ד שאלתך שאתד רוצה להמציא חומרה חדשה דבהמה שילדה וס' כלו לה חדשים דאסור משום ס' נפל דבעינן שיעברו עליו שבעת ימים שלימים מעל\"ע דבריו לא נהירי' והטבת לראות ולא ידעתי להוסיף דבר על דבריך הנעימים כי כלם נכוחים וישרים למוצאי דעת (ותקבל העתק מכתבך אות באות ויהי' לך למשמרת עם תשובתי) כי בכל התורה כלה בטומאת נדה ולידה ונגעים וצרעת והזיי' שלישי ושביעי יבנזירות אם גלח ביום למ\"ד יצא וביום נ\"ט יצא שיום למ\"ד עולה לו לנזירות שנים דמקצת היום ככולו ובפי' אמרו ר\"ה דף יו\"ד ע\"א לאו ק\"ו הוא מה נדה שאין תחלת היום עולה לה בסופה כו' עיי\"ש וכיוצא בהן הרבה ועיין בסוגי' דפולטת שבת דף פ\"ו ע\"א ועיי\"ש ברש\"י ד\"ה אלא ר\"ע ועיין בס' פני יהושע שם אם במקום שמבואר להדיא דבעינן מעל\"ע כמו שנה האמורה בקדשים ובבתי ערי חומה שתי שנים שבשדה אחוזה שש שנים שבעבד עברי וכן שבבן ושבבת כמבואר בנדה דף מ\"ז ע\"ב ועיין עוד שם ועיין בארוכה במשנה למלך פ\"ב מהל' אישות הל' כ\"א וכה\"ג מפרישין לעולם בתלתא בתשרי כמבואר ביומא דף ח' ע\"ב ואי בעינן הנך ימים מעל\"ע בשני בתשרי בעי לאפרושי והנך שבעת ימים דאורייתא ועיין בהרמב\"ם פ\"א מהלכ' עיה\"כ הל' ג' ועיין מ\"ש המ\"ל פ\"ג מהל' פרה הל' ב' עיי\"ש ואפילו משום מעלה לא עשו בכהן השורף את הפרה דפריך שם אלא רביעי ל\"ל הזאה כלל כו' ולא משני משום מעלה חששו דבעינן ב' ימים מעל\"ע ואף שבשביעי לא עשו מעלה עכ\"פ ברביעי ה\"ל לתרץ כן מלשני שנויא דחיקא לבר מרביעי ולבר משבת הן אמת לקושטא דקאמר רבא דלעולם מפרשינן כהן השורף ברביעי ניחא הכל ושמעינן לר' יהודא דאמר במס' שביעית פ\"ב משנה ו' כל הרכבה שאינה קולטת בשלשה ימים שוב אינה קולטות והמציא רבינא במס' פסחי' דף נ\"ה ע\"א חד מקצת היום ככולו אמרינן תרי מקצת היום ככולו לא אמרינן כללא של דבר אין להוציא חומרה חדשה אשר לא שערו אין גם אחד מהראשוני' והאחרונים ועל כי\"ב אמר רבי אידי בשם ר' יצחק לא דייך במה שאסרה התורה ודברי הגאון בעל פרי מגדים תמוהים מאד כאשר הרגשת והיא כשגגה היוצאת מלפני השליט גם ידיד הרב מוה' בצלאל ר\"ב הראני שרשם כן על גליון פ\"מ שדבריו תמוהים. והנה נער הייתי וגם זקנתי וגם שאלתי לכל טבחי דמתא בחורים וזקנים יחדיו אם שמעו מחומרא זו וכלם לא ידעו מאומה מזה וגם אבותיהם לא ספרו להם. וראי' דיום האמור בתורה הוי מעל\"ע מרש\"י בחומש מיום שהוא כיומים ואיזה זה מעל\"ע שהביא מכירך הרב מוהר\"ד איגר נר\"ו יהי מכירך ברוך וראי' זו אין אני מכירה ל\"ל לדרוש שבת דף פ\"ז ע\"א היום ומחר היום כמחר מה למחר לילו עמו אף היום לילו עמו לילה דהאידנא נפקא לי ש\"מ תרי יומא לבר מהאידנא עיי\"ש תיפוק לי' דהיום לבד משמע מעל\"ע ולילה דהאידנא נפקא כו' ולא עוד אלא אפי' היום ומחר אין זו דרשה גמורה ועיין תוס' שם ולדברי הרב הנ\"ל א\"כ תינוק הנולד בשבת מימהל היכא מהלינן לי' בשבת הא כתיב ביום השמיני ימול ועדיין לא כלו מעל\"ע ולדידי' צ\"ל מה שברתה התורה ביום השמיני ביום אפי' בשבת מיירי בנולה בערב שבת אז ביום השמיני מעל\"ע ימול כו' ולא עוד אלא הנימולים עד היום הוה היו נימולים לא כהוגן כי לא הי' יום השמיני מעל\"ע ואפילו שבעה שלימים לא הי' כי זריזין מקדימין מצפרא ואפי' אם ספק היא אי אמרינן היום ככולו בזה יש ס\"ס להקל שמא אמרינן בי' מקצת היום ככולו ועברו שמנה ימים ואת\"ל לא אמרינן מקצת היום ככולו עדיין הספק שמע כלו לו חדשיו וא\"צ שיהה כלל ועיין בט\"ז סק\"ז ועיין בנה\"כ ועיין מ\"ש הכרו\"פ ועיין מ\"ש מורינו הגאון בדגול מרבבה אמנם האריכות בזה ללא צורך אם הלכה רופפת בידך אמרו בירושלמי חזי מה עמא דבר כ\"ש בהלכה הרווחת ופשט התירא בכל ישראל הכ\"ד חותנך ואביך הדש\"ת, הק' אלעזר פלעקלס."
        ],
        [
            "בע\"ה י\"ב אדר תקמד\"ל פראג.",
            "צלותי' דר' אלעזר יה\"ר שתשכן בפורנו אהבת שלום עד בלי ירח לכבוד אהובי מחותני הרב המאוה\"ג המופל' מוה' מיכאל בכרך נר\"ו.",
            "עד אשר בדיק לן מר ושאיל בענין במס' מגלה דף ט' ע\"מ דאמרו שם מאי תרגום שכתבו מקרא וקאמר רנב\"י וכל הנשים יתנו יקר ורו\"מ בנה דיוק בנה דיוק למה מביא פסוק המאוחר הא כתיב בריש מגלתא ואת יקר תפארת גדולתו הנה מיכאל באחת תמה ואני בשתים משונה פלוגתא זו מכל פלוגתת שבש\"ס וכי שייך פלוגתא בזה וכי לא יודה רנב\"י לר\"פ שתיבת פתגם תרגום הוא או וכי לא יודה ר\"פ לרנב\"י שתיבת יקר הוא תרגום וכי אין די לדוגמא באחת מהנה ודוחק לומר דפליגי אמוראי אם הוא שפת עברית או לשון אחרת (הן אמת מצינו לפעמי' שהאמוראי לא ידע הפסוק כדאמרינן פ' שור שנגח עד שאתה שואלני כו' המבואר בספר באר יעקב בכלליו כלל י\"ג) ועוד הא ונשמע פתגם המלך וכל הנשים יתנו יקר פסוק אחד הוא וכי ס\"ד לומר שר\"ש יביא רישא דקרא ויחלוק עליו רנב\"י ויביא סיפא דקרא ולכך המצאתי דבר חדש אשר לא שערו אבותנו כמו בתורה בתרגום שכתבו מקרא הוא יגיר שהדות' שתי תיבות בפסוק אחד ה\"ל במגלה אינו בכלל תרגום שכתבו מקרא אלא שתי תיבות בפסוק אחד ועתה רנב\"י לא בא לחלוק על ר\"פ אלא להוסיף ולבאר דשת' תיבות בפסוק אחד בעינן ומביא הך ונשמע פתגם המלך דכתיב בסיפא וכל הנשים יתנו יקר ושניהם לדבר אחד נתכוונו (ואע\"ג דכתב בעל הליכות עולם סוף שער השני במקום שמקדים שמו לאמירתו בתנא האחרון בידוע שפליג על שלפניו וכתב וכלל זה יהי' שמור בידך עכ\"ז אין הכלל זה מוסכם בכ\"מ ועיי\"ש בכללי הגמרא להרב בית יוסף ובספר יבין שמועה שם וכתבתי בזה במק\"א בס\"ד) ובזה נסתלקו כל הדיוקים ידידו המתכבד ביקר תפארת גדולתו. הק' אלעזר פלעקלס.",
            "בע\"ה יהי שלום בחילו שלוה בהיכלו לידידי הרב מוה' אלעזר נר\"ו.",
            "ראיתי מכתב מעלתו שהשיב לתרץ מה שהקשיתי ובאמת יפה דקדק על רנב\"י אמאי נאיד מקרא דהביא ר\"פ ונשמע פתגם שהוא רישא דקרא ומייתי לה מסיפא דקרא יתנו יקר אך בשביל זה אי אפשר לומר דרנב\"י דוקא שתי תיבות בעי חדא דאין זה משמעות בגמרא דאדרבה משמע דעל יקר לבד סמיך ועוד אין טעם לדבר דמאי אולמא שתי תיבות מחד תיבה ועוד דבתרגום שכתבו מקרא ליכא רק חד תיבה גלעד אע\"ג דבתרגום איכא שתי תיבות מלשון המקרא אינו אלא חד תיבה וכמו דבלשון המקרא סגי בחד תיבה ה\"ה בלשון תרגום ועוד דלא לישתמיט בפוסק לאשמעינן דין זה גם בהרמב\"ם פ\"ט מהל' אה\"ט דין ז' כתב סתם דין זם וה\"ל לכתוב בפירוש דבחד תיבה אם תרגום שכתבו מקרא מטמא את הידים ואולי רנב\"י סובר דפתגם הוא גם לשון המקרא דאיהו הוי בקי בלשון המקרא טפי מינן דברי אהובו הדש\"ת, הק' מיכאל בכרך.",
            "ב\"ה שלמא תנינא מתכא דרחמנא קרקפנא רישי' ביני עמודי קא חזינא ידידי הרב המאוה\"ג מוה' מיכאל נר\"ו.",
            "שלא להיות בעיניו כמתעתע כתבתי שניות מד\"ס מה שמדקדק יקר תפארת גדולתו מאי אולמא ב' תיבות מתיבת אחת אין זה דיוק כלל בתיבה אחת לא הקפידו ואין בכלל תרגום שכתבו מקרא ובשתי תיבות הקפידו והא ראי' מדנקט התלמודא בשלמא תורה איכא יגר שהדות' הא מצינו מקודם הרבה תיבות שהן ארמית כמו זבדני אלדים והסכימו גדולי הפורשים שהוא ארמית כמבואר בהרמב\"ן שם בארוכה וכן והוא ישפך ראש יעוין ברש\"י וכהנה רבות תיבות בתורה ויעוין בתוס' מס' ב\"ק דף פ\"ג ע\"א בד\"ה לשון סורסי ומביאו לשון בראשית רבה אל יהי לשון סורסי קלה בעיניך שהרי בתנ\"ך חלק לו הכתוב כבוד תורה דכתיב יגר שהדות' בנביאי' דכתיב כדנא תימרון בכתובים דניאל ועזרא כו' יעויש\"ה וילד\"ק למה להו להביא ראי מהך כדנא תימרין הלא מצינו כמה תיבות בנביאי' וכתובים שהן ארמית כמו זער שם ארקא ותיבת יקר וכיוצא בהן עד כי חדל לספור וכן בתורה כמה תיבות זולת יגר שהדות' (כמו תיבות שהן יותר משלש אותיות שרשיות ואין בהן אות כפול שאמרו המדקדקי' שנלקחות מלשונות אחרות ואינם מארץ עברים כמבואר בתל\"ע) אלא מחוורתא כמו שכתבתי בשתי תיבות שייך חלוקת כבוד ולא בתיבה אחת ומ\"ש מעלתו דתיבת גלעד חד תיבה צא ולמד מה בקש לבן הארמי שפירש העברית לשתי תיבות הנ\"ל הזה ע\"ד ביני ובניך ומ\"ש בשם הרמב\"ם הרגשתי בדברות הראשונות וכתבתי המצאתי דבר חדש ואין דרכו של הרמב\"ם להביא אלא דבר המפורש בתלמוד וצא דבד הלמד ע\"י פלפול ומה שמעלתו רצה מה שדקדקתי שרנב\"י מביא סיפא דקרא וכתב אולי רנב\"י סבר דפתגם גם הוא לשון המקרא דאיהו הוי בקי טפי מינן אבל לא טפי מר\"פ גם אין שייך דפליגי אם הוא פברי או לשון אחרת אהובי ידידי מגדלי בלורים בימי פורים ינועו כשכורי' ואנחנו בלשון של זהורים תמורת אבוסי' וברבורים אם יש לו ישוב נכון יודיעני ידידו, הק' אלעזר.",
            "ב\"ה בטוב ילין ולבקר רנה ושמחה וששון ויקר לאהובי ידידי מחותני הרב המואה\"ג אלעזר נ\"י.",
            "עיינתי בשניות מד\"ס שכתב מעלתו ראי' לדבריו מתוס' דב\"ק דף פ\"ג שהביאו ראי' מפסוק כדנה תימרון למה להו להביא מהך כדנא תימרון הלא מצינו כמה תיבות בנו\"כ שהם ארמי ארקא זעיר שם ותיבת יקר אלא דוקא בשתי תיבות שייך חלוקת כבוד עכ\"ל דברים אלו שלא בדקדוק כתב כן דתיבות ארקא הוא באותו פסוק גופא שהביאו תוס' ותחלת הפסוק הוא כדנא תימרון יעו\"ש ותוספות ריש פסוק הביאו גם זער שם הוא בישעי' בתר הכי ותוספות הביאו המוקדם ותיבת יקר הוא בכתובים ומכתובים עדיפא להו מעזרא ומה שכתב מעלתו עוד מתיבת זבדני ישופך ומזה עושה סמך לדבריו דדוקא על שתי תיבות קפדי לדברי מעלתו קשה עדיין אר\"פ דהביא מפתגם לחוד וא\"כ בזה אין קפידא ושלום תניינא בלי מניינא דברי הדש\"ת, הק' מיכאל.",
            "ב\"ה ברכה משולשת בתורה שמחה אורה ששון ויקר לידידי הרב המאוה\"ג מוה' מיכאל נ\"י.",
            "מ\"ש מעלתו זער שם הוא בישעו' בתר הכי ותוספות הביאו המוקדם עכ\"ל שותא דמר לא ידענא כי ע\"כ כוונתו דתוספות הביאו כדנא תימרון והוא בירמי' וזער שם הוא בישעי' ובסדרן שם נביאים ירמי' קודם לישעי' לבבי לא כן ידמה ומה הענין זה לזה ואעפ\"י שבסדרן של נביאי' ירמי' קודם דסמכינן נחמת' לנחמת' כמבואר במס' ב\"ב דף י\"ד ע\"ב אבל אם להביא פסוק מישעי' ושלא להביא ירמי' כלל ודאי מישעי' עדיף דמקודם ומ\"ש תיבת יקר הוא בכתובים ומכתובים עדיפא להו מעזרא ודניאל עכ\"ל תיקר נפשי בעיני ידידי גם בנביאים נמצא פעמים רבות תיבות יקר ואראנו לו דוגמא אדר היקר הבין יקיר לי אפרים אוקיר אנוש מפז נם בנביאים הראשונים ודבר ה' הי' יקר וכי\"ב הרבה מאד ומה שר\"פ אינו מביא כ\"א ונשמע פתגם שמביא רישא דקרא כאשר בארהי כ\"ז כתבתי להראות שדבריו אהובים בעיני וישמח בשמחת פורים עם אוהביו הבחורים וחוטי חסד יהיו עלינו שזורי' בין צדיקי' גמורי' ומה שבחרו האמוראי' בשתי תיבות אלו פתגם ויקר להודיע אע\"פ שנמצא בנביאי' וכתיב' עכ\"ז המה ארמית ואין להאריך ידידו, הק' אלעזר.",
            "הנה כאשר ראה כבוד ידידי הרבני השלם במעלות ומדות מוה' ליב בהרבני הנגיד החכם השלם הרופה המפורסם מוה' יונה ייטלש דאקטאר את הפלפול הנ\"ל וכתב אלי וזה לשונו אות באות.",
            "בע\"ה פראג יום ב' י\"א טבת תקסה\"ל. עובר בעמק הברכה, מעין חכמה תעלת הברכה, מורה ישתוהו להורות לעם דין והלכה. אשרי העם שלו ככה, תוכחת מוסר משל ומליצה בפיו שמורה וערוכה, ה' יצו את הברכה, ואת החיי' לו לכל ביתו ידידי הגאון המפורסם הבקי במקרא במשנה בתלמוד כבוד מוה' אלעזר פלעקלס נ\"י כשמש בצהרים.",
            "זה חדש ימים לא ראיתי פניו כפני אלדים! והמסבות אשר מנע ממנו נחלת הכבוד הזה יש מהן טבעיות העולות עלי מדי חדש בחדשו שיזועו שומרי הבית ורפפו עמודי הבריאות, ויש מהן זמניות מעט עסקי קני, מעט עניני למודים, בקר אני הולך על גזזי צאני ובערב אני שב בביתי עיף ויגע גם השלג והכפור יעצרני, ויש מהן מקריות שנהפך כנורי לאבל שמת אחי אשתי והמנחמי' הקיפוני ולו יכלתי הרחק נדוד.",
            "אולם העת כי חלפו אני' ותאני', עברו ימי היגון ובאתי אל המנוחה ביום השבת קודש העבר קראתי עונג כי לבקר בהיכלו להתעלס בחברתו ולהנות מזיו אמרותיו הנשגבי' לי מבלעדי זאת אין לי שעשוע ונחת בתבל ההבל הזה כ\"א בלתי בוא בסוד חכמי' כמותו והשעשוע מאין תמצא אם לא באופן זה? אפסה הכל מאפע רעות רוח ונואש ראשיתה מתוק ואחריתה חלום! באתי אהלו שכחתי כל התלאות נשיתי כל דאגה אמרתי עוד יש עדן בארץ החיים הזה! ואם אמנם שחתנו כשאר שיחת האנשים אשר פתרו את תולדות הזמן חדשים לא שערום אבותנו אכן לא כמוהם כמונו ת\"ל הקולעים תמיד אל שערה אחת להשביר צמאון נפשם בידיעת קורות נפלאות ולא יסבו בלכתם להסב מהן תועלת מוסר חכמה ודעת כ\"א אנחנו בקטן החלנו לספר עתותי השתניו' העולם בזמן קצר ובגדול ממנו כלינו להגיד לאדם, מפעלות אל הן כלנה, בם ידיו את עמו יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם! וכאשר יצא יצאנו מהנקודה הזאת באנו מרעיון אל רעיון ממחשבה אל מחשבה והגיענו לא ידעתי היום איך ומה? בסוגיא אחת דש\"ס מגלה דף ט' בענין מקרא שכתבו תרגום כו' וכבודו הנשגבה נ\"י הראה לנו כתב יושר דברי אמת מעשי מיכאל שר התורה רשום בו הערה אחת שעמד בה ותוכן ענינו תמיהה על רנב\"י שהביא פסוק המאוחר ולא הביא פסוק הקודם נקט וכל האנשים יתנו יקר לבעליהם שהוא במגלה סימן א' פסוק כ\"ך ולא נקט הפסוק ואת יקר תפארת גדולתו בסימן א' פסוק ד'? וע\"ז הראני את תשובתו הטהורה שבא רנב\"י רק להוסיף על ר\"פ ודבריו נכוחים וישרים למבין ואני בלקיחת רשות ממנו לענו' גם אני את חלקי אציע את רעיוני בבאור דברי רנב\"י.",
            "ראיתי החזיון סולם תורה מוצב ארצה וראשו מגיע לענין באור מאמר תרגום שכתבו מקרא כו' מלאכי אלדי' שופטים בארץ עולים ויורדים בכתביהם ודברו בלשונם ואקרבה הלום לראות המראה הזה ואשמע קול מלאך אחד מן המלאכים (המהלך בין העומדים החיים חי' יחי' שנים אין מספר?) ויאמר אלי קום בן חדש! קח את מגלת הכתבים ושים לבך עליהם היטיבו? גם אתה הוליד ילדי רעיונות ואראה מה הם הילדים אשר טפחת ורבית? ואען ואומר: אנא אדוני! אם אמנם האלקי' השכיל את עבדך להציב לו יד קטנה מאד בספר ולשון אכן מה נורא המקום הזה? אם המלאכי השרתים בקדש תמיד בילדי הארמית יספיקו כבר בענין זה הגו הגה הגיון סלה מה אדע עוד אני בלשוני לדבר? ויען ויאמר: חזק ואמץ עשה כאשר אמרתי כי רוחב לב אדם אין חקר! ואלך ואשובה ביתי ואחשבה לדעת דעות רבות ואלי יגונב דבר ששם יקר המקרה והתואר אחת הם בנקודתם ושניהם בשני קמוצים בנפרד ושוים להיות בשוא הפ\"א והעין קמוץ יקר בסמיכות ולפ\"ז חשבתי דרכי שמזה הוכיח רנב\"י שהוא תרגום לפי שנקוד יקר לבעליהן בשוה הפ\"א ואם יהי' עברית ראוי להיות הפ\"א בקמץ יקר לפי שהוא ארמית והכלל כל מה שהוא בעברית בקמץ הוא לרוב בארמית בשוה כרוב משקלי פעל ומבואר היטיב בספרי הדקדוק ארמית וא\"כ מקרא דלעיל את יקר תפארת אין ראי' להביא שלעיל הוא בסמיכות ובסמיכות גם בערבית בשוא (אמר המחבר מה יענה החכם הזה על מה דאמרו ז\"ל במס' סנהדרין דף ל\"ח ע\"ב אדה\"ר בלשון ארמי ספר שנאמר ולי מה יקרו וגו') הריתי עמל וילדתי הבן וקראתי שמו שמחה כי שמחתי את הילד החדש אשר לב יולד על ברכי הראשונים ויאמר אלי המלאך (היא הכח השכל הפנימית עיין רמב\"ם מורה נבוכי') שגית בשגם קרוץ מחומר אתה ועיוני בשר לך ע\"כ בהלת ופחז כמים היית לכה פתח את הספר יראון עיניך ויעידו נגדך שם התואר בשני קמוצים יקר והמקרא בשוא הפ\"א וא\"כ שקר הילד אשר יצא מבטנך עודנו בכפך מת מה ואיננו! ואוסיף לפנות אל דעה אחרת עינתי ויעף אלי אחד מן השרעפים ויאמר: ראה ההבדל בין הנרדפים יקר כבוד (גם בעל שפת אמת יבדיל ביניהן זה משותף לה) ששורש כבוד תורה על המעשה החיצוני (אייסערער עהרענבעלייגונג) נתינת כבוד לאיש יקר ומעולה בהקדים פניו במנחה בכנותו לו שם תהלה ותפארת וכדומה. ושרש יקר הוראתו על תכונה הפנימית, יקרת נפש לאיש מעלות מוכתר חכמו' או במדות (אינערע אכטונג) (אם לפעמי' תמצה מלת כבוד בתנ\"ך הוראתו על החיצוני גם הוראה זו משותפת לה, אך שרש יקר לא נאמר כ\"א על הפנימית) ולכן נאמר כבד את אביך וגו' ולא הוקיר או יקיר כי היא על איכות נפשות והיא לא תוכל לצוות עליה לעשות, ומזה, ששרש הכבוד מקושר בשרש נתן יהב כמו תנו כבוד הבו כבוד ולא נמצה יקר דבק על הפעלים האלה, ומזה הוכיח רנב\"י שהוא תרגום לפי שמקושר עם יתנו וע\"כ שהוא ארמית שבכל מקום בתנ\"ך שבא בעברית כבוד תרגומו באונקלו' או בשאר תרגומו יקיר, ובאמת מזה הודעה שתיבת יקר ארצה ארץ הכשדית והיתה לתושב בארץ העברים ומתערה כאזרח רענן בנביאי' וכתובים, לבי ראה המחשבה הזאת וחבקתוה כאב את בנו היולד ברגע הראשון, ויפן אלי המלאך הדובר בו שנית ויאמר: הטבת את אשר יזמת! אך ראה גם זה לך בן הבל ורעיון רוח ואין אמת בפיך כי אין זה כוונת רב נחמן, ואפן וכה ואראה כי אין רעיון ואין מחשבה ואלך אל המקום אשר הי' שם המראה הראשונה והאחד מן המלאכים עומד לפני ואשתחוה לפניו ואומר נאם גבר סתום העין אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני והדעת מאין תמצה? עתה נבוך עבדך אנה ואנה, והמדבר סגור עליו הדרך ישכון אור איהו? יקשה לי במאמר המובא גם על השואל העמק שאלה מאי תרגום שכתבו מקרא? והלא הרבה מלות נכריות, ארמיות פרסיות ומדיות במגלה אשר אינן כן בספר אחרת כמו אנס, פתשגן, פתגם (אמר המחבר פתגם נאמר נ\"כ בקהלת ח' י\"א אשר אין נעשה פתגם) אחשתרנים רמכים (ואם שאחשתרני' ורמכים שמות העצם הן איה ההבדיל ואנה פתרונם לא ידענא כדאיתא) גם מלת מתיהדים נטיתו דומה להיות נכרית כי לא נמצא בכל תנ\"ך פעל משום יהודי (ועיין ראב\"ע)? גם על המשיבים ר\"פ ורנב\"י מדוע לא אחזו פסוקי הקודם והשת' כדת אין אונס? שלא נמצא בכל התנ\"ך כ\"א בדניאל כל רז לא אניס לי' וזה ראי' שהוא ארמית? (אמר המחבר מצינו הרבה תיבות עד אין מספר שלא נאמרו אלא פעם אחת באנ\"ך גם בן ואת ואב אין להן עכ\"ז מילדי העברים זה מכל זה הוכחה נאמנה וברורה שדברי אלדים חיים הכתובים באגרת שלום ואמת ששני האמוראי' לא פליגי ושניהם בסיגנון אחד מתנבאי' וזה נקט רישא וחברו נקט סיפא ובחר בשתי תיבות ולא בתיבה אחת, ואני המתקתי הדברי' האלה מעט שלכך בחרו או בשתי תיבות הדבקות שהוא רעיון שלם כמו יגר שהדות' הוא שם בסמיכו' קנין או שהוא תיבה אחת בנושא המאמר ונשמע פתגם המלך ותיבה השנית בנשוא המאמר וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן שהוא מאמר שלם וזו הכוונה הנכונה של מקרא על רעיון או מאמר שלם לא כן תיבה אחת שהיא רק סימן הדבר העצם לא יותר ולא מקרא יקרא) וכאשר באיננו רואי' ובשכלנו מבינים שלכל אמוראי ואמוראי שטה מיוחד, כן הוא בענין שלפנינו, ורנב\"י בשטתי' אזיל להוסיף סיפא דקרא במקום האמורא שלפניו רישא דקרא יעיין לעיל מגלה דף זי\"ן ע\"א ר\"י אמר מהכא וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים בא רנב\"י ואמר מהכא וזכרם לא יסוף מזרעם ורצה בזה לעשותו מאמר שלם ובזה הוסר תמיהת התוס' שם, ויעוין שם דף י\"ז ע\"א רב אויא אמר יהי שם ה' מבורך רנב\"י וכו' אמר מהכא מעתה ועד עולם נקט סיפא דקרא להוסיף על הרישא שנקט האמוראי שלפניו כנ\"ל ובקיאי' היו יותר ממנו בשפה בלשון הזה להיותם קודמי' בזמן שהיתה הלשון בתוקפא וגבורתא וקרובי' לארץ שהלשון מדובר בה. ויהי כאשר כליתי לדבר ואקוד ואשתחה לפני אדוני ואומר אני אני עבדו המוקירו יקרה פנימית ליב בהחכם הרופא המפורסם מוה' יונה ייטלש ז\"ל.",
            "קורא אני עליו כל יקר ראתה עינו ידידו הק' אלעזר פלעקלס."
        ],
        [
            "ב\"ה עש\"ק ט\"ו טבת תקסט\"ל ברעזניץ מז\"ט שלום וברכה חיים עד עולם אהובי אדמו\"ח הרב הגאון המפורסם ע\"ה נ\"י פ\"ה כבוד מוה' אלעזר נרו יאיר לנצח ולמחברתו הטהורה חמותי הרבנית המושלמת מ' אסתרל תחי'.",
            "היום יום בשורה טובה ילד יולד לנו בן ניתן לנו בחמלת ה' עלינו בחסד וברחמים לילה העבר והוא אור ליום הששי בתוך שעות מספר תה\"ל כל ציריה וחבלי' עברו, וכעת אם ובן שמחי' וטובי לב וגם אנכי ובני ביתי תה\"ל במעמד הטוב כה יהי' וכה יוסיף ה' לבשר איש את אחיו אך טוב ודברים המשמחי' לבב אנוש אמן ואשלח לידו חקירה אחת בהל' חמץ ומצה המסתעפת לשתי ספקות. ודבר מה יורני אענדים עטרות לראשי.",
            "נסתפקתי במה דאמר ר\"א שני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו בור בר\"ה וחמץ משש שעות ולמעלה, באם יש לו חמץ של כלאי הכרם שבלא\"ה אסור בהנאה אי גם בזה עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו, א\"כ כמו כן בחמץ של כ\"ה א\"ד דיש לחלק דוקא חמץ דעלמא שהי' ברשותו קודם זמן איסורו אמרינן שגזה\"כ שלא יצא מרשותו לענין ב\"י, אבל חמץ של כ\"ה שלא הי' ברשותו מעולם אפשר לומר שלא עשאו הכתוב כאלו ברשותו לענין ב\"י ואינו צריך להשביתו מביתו ואפשר דאפי' מדרבנן אינו חייב לבער, דהא הביעור הוא מחשש שמא יאכל מיני' ובכ\"ה שבדיל מיני' לא חיישינן.",
            "ואת\"ל דיש לחלק כמו שכתבנו בכ\"ה שלא הי' מעולם ברשותו ואינו עובר בב\"י, מ\"מ בחמץ של תקרובות ע\"א שהי' בביתו איכא לספוקי, ואפשר דגם בזה אמרינן דלא נפיק מרשותו אבל תקרובות ע\"א שיצא כבר מרשותו קודם פסח אפשר לומר שאינו, מ\"מ בתקרובות ע\"א שהקריב בשעת איסור חמץ אכתי אין לחלק גם בזה וצ\"ע.",
            "והנה אם יהי' נפשט הספק שגם בחמץ של כ\"ה ושארי אסורי הנאה עובר בב\"י י\"ל בזה קושי' התוס' בריש פסחי' על מה שכתב רש\"י בודקין שלא יעבר בב\"י, והקשה בתוס' הלא הבודק צריך שיבטל א\"כ בלא\"ה אינו עובר בב\"י, ולפי הנ\"ל י\"ל דצריך לבדוק שמא ימצא חמץ של כ\"ה ואסורי הנאה ובזה לא מהני דהא אינו ברשותו לבטלו כמו חמץ דאלמא לאחר זמן איסורו.",
            "ומיושב ג\"כ בזה קושי' המפורשי' במה שהשיבו רבנן לר\"י כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר כו' לא מצא עצים לשרפו יהא יושב ובטל, והקשה המפורשי' הלא ר\"י איירי שלא בשעת ביעורו א\"כ אם לא ימצא עצים יכול לבטלו ומה סופו להקל באם יש לו חמץ של כ\"ה דאינו יכול לבטלו."
        ],
        [
            "עוד נסתפקתי בחמץ של כ\"ה לפי מה דאית' בסוף מס' תמורה כל הנשרפין לא יקברו וכל הנקברין לא ישרפו א\"כ לדידן חמץ מן הנקברי' דאפרן אסור וכ\"ה מן הנשרפים א\"כ איך לנו לנהוג בחמץ של כ\"כ והאיך נדונים אותו אי בשרפה אי בקבורה ואף גם את\"ל דחמץ של א\"ה אינו מובר כלל כנ\"ל דאינו ברשותו מ\"מ יש להסתפק כנ\"ל בחמץ של חלה ושל תרומה טמאה דהן בשרפה וחמץ בכל דבר א\"כ איך נעשה בחמץ זה.",
            "ונראה ברור דמצוה בשרפה דהנשרפי' לא יקברו מן התורה דאינו יוצא ידי מצותו אלא בשרפה אמנם הנקברי' לא אמרה התורה לקוברם רק לבערם ובאמת גם שרפה מותר מה\"ת וכמו שאמר ר\"י אם רוצה להחמיר על עצמו ולשרפן מותר וחכמי' גזרו משום אפרן עכ\"פ בשרפה עושה מצוה דאוריית' ודאי דלא גזרו חכמי' לעבור על ד\"ת בקום ועשה אך עדיין יש להסתפק אם כזה נקרא קום ועשה הלא גם אם קברו אכתי לא עבר על המצוה דיוכל עוד לשרפו אחר הקבורה ואם אח\"כ לא יקבר עובר רק בשב וא\"ת א\"כ י\"ל דגזרו רבנן גם בזה בשב וא\"ת."
        ],
        [
            "ואגב דאיירינן בסוגיא דהנשרפין לא יקברו לא אוכל התעלם מה שיש לי מן התימה על רש\"י תמורה שם דכתב דהנשרפין לא יקברו דלמא ימצא איש ויאכל יעוי\"ש ותמי' ל\"ל טעם בזה דבשלמא דנקברי' לא ישרפו ודאי צריך לטעם הש\"ס שם משום אפרן דמה\"ת ודאי רשאי להחמיר לשרפו וא\"כ צריכין טעם למה אמרו חכמי' לא ישרפו אבל הנשרפי' דאין מקיים המצוה רק בשרפה א\"כ ל\"ל טעם ע\"ז שאין קוברין הנשרפין הכ\"ד בנכם משתחוה ארצה איצק שפיץ מקעללין."
        ],
        [
            "ב\"ה יום ד' ו' כבט תקסח\"ל פראג ה' ישפות שלום כנהר שאינו פוסק רחמי' וחיים כמים שאין להם סוף לידיד נפשי חתני הרב המאוה\"ג החריף ובקי מו\"ה איצק נר\"ו ואשתו עמו היא בתי הצנועה הרבנית מ' רבקה תחי' ונכדיי יצ\"ו.",
            "הגם שאני בעוני אינני חלים ובריא וקשה עלי מאד לעיין בהלכות המפוזרות אבל חתני הרב נר\"ו אהוב וחביב עלי יותר מגופי חזקתי א\"ע ופניתי לראות את דבריו והמה מלאי' זיו חכמה ומפיקי' נוגה תבונה ופתח דבריו האיר השחר עלה ומסתפק במה דאמר ר\"א פסחי' ו' ע\"ב שני דברי' אינם ברשותו של אדם כו' באם יש לו חמץ של כלאי הכרם שבלא\"ה אסור בהנאה אם גם בזה עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו לעבור בב\"י כמו חמץ דעלמא א\"ד דיש לחלק דוקא חמץ דעלמא שהי' ברשותו קודם זמן אסורו והאריך בפלפול חכמה לבנות ולסתור כמבואר בלשון שאלתו ולענ\"ד נראה ברור דאין חילוק בין חמץ דעלמא לחמץ של כ\"ה של תקרובות ע\"א בכלן עשאן הכתוב כאלו הן ברשותו וכי מצינו שחלקה התורה בין חמץ לחמץ אלא משפט אחד ותורה אחת להן לענין ב\"י ומצוה להשביתן מביתו ובזה מצאתי מקום ליישב דקדוק אחד (אשר שמעתי בילדותי בהיותי בר ארביסר שנין מאת רבינו הגדול המנוח מוהר\"י סג\"ל לנדא נ\"ע כשלמדתי אצלו מס' פסחי') למה נקט ר\"א הני שני דברים אלו בלבד עשאן הכתוב כאלו הן ברשותו הא איכא נמי שור הנסקל לאחר שנגמר דינו (והדבר צריך חיפוש אשר לא אוכל כעת) ואמר דרך חידוד תלמידים ששני דברים אלו משולבים ובדבור אחד נאמרו בצירוף לתרץ קושי' תוס' שם דף כ\"ח ע\"ב חזקי מנלן א\"ה ת\"ז עיי\"ש דאיכא למילף בק\"ו... ובב\"ח וכיוצא בו כאיסי ב\"י (כאשר כבר האריכו בזה הפ\"י בר\"פ כל שעה ד\"ה אמר חזקי' ודף כ\"ה ע\"א ד\"ה חמץ בפסח ודף כ\"ה ע\"ב ד\"ה מני מתני' ובספר א\"ח) וסתר הדברים דאין מזהירין מן הדין יען אי חל בור בר\"ה חייב אז ע\"כ מזהירין מה\"ד דלא כמכילתא פר' משפטים כמבואר במס' ב\"ק מ\"ט ע\"ב ודף נ' ע\"א ועיי\"ש בתוס' ד\"ה על הכרי' והשתא שפיר נקט ר\"א הני תרתי בור בר\"ה משם מוכח דעונשין מה\"ד א\"כ שפיר חמץ משש שעות ולמעל' אסור בהנאה אף לחזקי' מק\"ו דוק ותשכח ואינו אלא חידוד בעלמא ולפמ\"ש אתי לאשמעינן דחמץ משש שעות ולמעלה דומי' דבור בר\"ה דאין הבור שלו אלא של הפקר מכ\"ז עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו ה\"ה נמי חמץ אעפ\"י שאינו שלו אלא של כ\"ה ותקרובות ע\"א אפ\"ה עשאן הכתוב כאלו הן ברשותו להתחייב עליהן דלא תימא לחלק כמו שעלה על דעת מעלתו דדוקא חמץ דעלמא שהי' ברשותו קודם זמן אסורא הוא שאינו יוצא מרשותו לענין ב\"י אבל חמץ של איסורי הנאה שלא הי' ברשותו מעולם לא קמ\"ל דאין לחלק וגם בספר צל\"ח ראיתי שם שהאריך חמץ דומי' דבור אם אחר שחפר זה בר\"ה ובא אחר וזכה בבור האחרון חייב ה\"ה חמץ בע\"פ אם לאח\"ז איסור משך הנכרי החמץ לביתך מותר אחר הפסח עייש\"ה בארוכה.",
            "ומה שמתרץ חתני הרב נר\"י קושית תוס' בריש פסחי' וכתב דהצריכו חכמי' בדיקה משום שמא ימצא חמץ של כ\"ה ותקרובות ע\"א נראה לענ\"ד משום מלתא כי האי לא תקינו רבנן על כל ישראל להיות בודקי' אור לארבע עשר.",
            "אמנם מה שמתרץ חתני נר\"ו קושי' הכלבו בשם גאון דשפיר איכא סופו להקל באם יש לו חמץ של כ\"ה שאינו יכול לבטלו הוא דבר חכמה וכמה קולמסי נשתברו על קושי' זו ועיין ב\"ח א\"ח סי' תל\"א ובפר\"ח שם והמחברים האחרונים על מס' פסחי' הפ\"י וצל\"ח ואח\"י ובחדושי מהר\"מ ברבי חלק שני בחמש שיטותו מצאתי דבר חריף בזה לפמ\"ש תוס' שם דף כ\"ח ע\"א דרבנן דמתני' היינו ר' יוסי משכחת לה חמץ דלא מהני ביטול והוא חמץ של טבל ור\"י מטעמי' דל\"ל איסור כולל אף בא\"ה וא\"כ איסור חמץ לא חל על איסור טבל ואף דחמץ א\"ה והוא לשטת רש\"י בחולין הוי א\"מ וביבמות אמרינן מודה ר' יוסי באיסור מוסיף מ\"מ להרמב\"ם פירושו לכריתות כ' דא\"ה הוה א\"מ בקדשי' והאריך בחמץ של טבל כיון דאיסור אכילה לא חל ליכא א\"ה ואף דאין אחע\"א היינו לענין אכילה והנאה אבל בל יראה ודאי עובר ועת' הגם דחמץ בביטול בעלמא סגי בגלוי דעת בעלמא כמ\"ש הר\"ן ר\"פ היינו חמץ דאסור בהנאה אבל חמץ של טבל לר' יוסי דמותר בהנאה לא מהני ביטול ושפיר קאמר ר\"י לא מצד עצים יהא יושב בטל היינו בחמץ של טבל עכ\"ד בקצרה מאד והאריך בדברי' חריפי' ובקיאי' אבל לפענ\"ד כל דבריו אינם אלא פלפל וחידוד בעלמא וכ\"מ שאמרו אין אחע\"א היינו לענין מלקות אבל אסורי תורה במק\"ע ועיין יבמות דף י\"ג ע\"ב וה\"ה הכא לענין הנאה ועיין במוהרי\"ט (מביאו בעל שער המלך פי\"ז מהל' א\"ב הל' ח' דף קי\"א ע\"נ דפוס ברין) דכי אמרינן דאין אחע\"א היינו דוקא לחייבו ב' משום אלמנה ומשוה אחותו אבל אם התרו בו משום אלמנה ולא משוה אחותו או שהי' שוגג באחותו ומזיד באלמנה פשיטא דחייב דמשום שהיא אחותו לא גרעה מאלמנה דעלמא כו' עיי\"ש ולזה הערני ידידי חתני הרבני החריף מוה' פייש לייב פרידלענדר נר\"ו והארכתי ואין כאן מקומו."
        ],
        [
            "ומה שנסתפק י\"נ חתני הרב נ\"י בחמץ דקיימ\"ל השבתה בכ\"ד וכ\"ה וחלה ות\"ט קיימ\"ל בשרפה ועתה חמץ של כ\"ה כדומה מה דינו אם בשרפה ככ\"ה או בקבורה כחמץ. ואהובי מחמד עיני עד שאתה שואל על חמץ של כ\"ה שאל נא על חמץ גופי' לשטת הרמב\"ם אפרו אסור אפ\"ה פסק שמותר לשרפו ואיהו ס\"ל סוף הלכות פסולי המוקדשי' כל הנקברי' לא ישרפו וכבר תמה בזה המג\"א בא\"ח ר\"ס תמ\"ה יש ביאור בזה כל הנקברים לא ישרפו להיות נהנה מאפרן עייש\"ה א\"כ גם בחמץ של ת\"ט וכ\"ה יש לעשות ע\"ד זה, ודברי המג\"א אינם דחוקי' אעפ\"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר עיין במס' ע\"א דף ס\"ב ע\"ב דאר\"ח זיל קלינהו וקברינהו כו' ועיי\"ש בתוס' ד\"ה ולקברינהו וא\"ת מ\"ש מכל הנקברי' דחשיב בפ\"ב דתמורה כו' י\"ל כיון דאין דרך לקבר בשר כו' אבל חטי כו' דאיכא למימר איניש גנב וקבר ואייתי הכא עכ\"ל ועיין בהרמב\"ם פ\"ג מהל' מ\"א הל' ע\"ז ולהגאון בעל תוס' יו\"ט סוף תמורה ד\"ה כל הנשרפים אישתמיטתי' דברי תוס' הללו עייש\"ה."
        ],
        [
            "ומה שברור לידידי חתני הרב נר\"ו כל מה שמנו חכמי' בלשון משנה סוף מס' תמורה באלו הן הנשרפי' הוא עפ\"י מצות השם מה\"ת בשרפה ועל מה שכתב רש\"י שם ד\"ה כל הנשרפין כו' דלמא אתי אינש ואשכח להו ואכל להו עכ\"ל תמה דבשלמא נקברין לא ישרפו אמרו רבנן בטעמא משום אפרן דמה\"ת ודאי רשאי להחמיר ולשרפו ואצטרכו להו טעם למה לא ישרפו אבל מצות הנשרפין דאינו מקיים המצוה אלא בשרפה א\"צ טעם למה אין קוברין ידע מעלתו נר\"ו שפלוגת' הראשונים היא אם ת\"ט וחלה מה\"ת בשרפה ולשטת רש\"י אינו אלא מדרבנן ואראה לך דוגמתו בעולם עיין במס' שבת דף כ\"ה ע\"א בד\"ה מצוה לשרוף כי' ועוד משום תקלה עכ\"ל ועיין בתוס' שם ד\"ה כך אתה כו' ועיין ברשב\"א שם ועיין פסחי' דף מ\"ו ע\"א בריש סוגיא דכיצד מפרישין כו' ואפי' ערלה אינו ברור לכל הפוסקי' דמדאוריית' בשרפה ועיין במס' תמורה דף ל\"ג ע\"ב בתוס' ד\"ה אלו הן ועיין בתוס' י\"ט שם."
        ],
        [
            "גם מצאתי דאתי לידי ספק אחד אשר נסתפקתי זה ימים כבירי' במודה בקנם דפטור דוקא בהודה בפני ב\"ד וב\"ד כמבואר במרובה, ונסתפק מעלתו בהודה בפני שנים חוץ לב\"ד בהודאה גמורה שאמר אתם עידי, ואותן עדים יבואו אח\"כ לב\"ד והעידו שהודה בפניהם, אי אמרינן שחייב שהוא לא הודה בב\"ד, א\"ד הואיל והעדים מכחו ומפיו העידו, הוי כהודה הוא בעצמו בפני ב\"ד וצ\"ע ומדברי הרמב\"ם פ\"ג מהל' גנבה הל' ח' ליכא למידק מידי עכ\"ל.",
            "אהובי חמדת לבבי לענ\"ד לא עדיף כאן של שני עידים אפי' אמר להם בלשון אתם עדים בהודאה גמורה, מב\"ד של שלשה מומחין וסמוכין, דקיימ\"ל אמר להם בהודאה גמורה אלא שההודאה הוא חוץ למקומם ישיבת ב\"ד אין זה בכלל מודה בקנס ועיין ריש סי' שמ\"ח ובסמ\"ע שם ס\"ק יו\"ד, דרך כלל לא מיקרי מודה בקנס כו' אלא את איהו מודה בפני ב\"ד וזוהי ההודאה דקיימ\"ל דפטור, אם חסר אחת מהתנאי' האלה לענ\"ד לא מיפטר.",
            "ודברים האלה נכללי' בלשון הרמב\"ם פ\"ג מהל' גגבה הל' ח' שכ' מי שהודה בקנס ואח\"כ באו עדים אם הודה בתחילה בפני ב\"ד ובב\"ד פטור אבל אם אם הודה חוץ לב\"ד או שהודה בפני שנים בלבד ואח\"כ באו עדים ה\"ז משלם קנס על פיהם עכ\"ל לכאורה ילד\"ק ל\"ל להרמב\"ם למנקט דבר והפוכו הא די במה שאומר אם הודה בתחלה בפני ב\"ד ובב\"ד פטור אלא לאשמעינן אבל אם הודה חוץ לב\"ד אפי' בכל מיני הודאה הן שאמר אתם עדי ופיכם כפי ואפי' אמר כן בפני שלשה דייני סמוכי', או שהודה בפני שנים בלבד והמה במקום ישיבת ב\"ד והמה מומחין ואפי' אמר הריני מודה בפניכם בהודאה גמורה אין זה בכלל מודה בקנס ואח\"כ באו עדים, ולא אוכל להאריך כי ידי כבדה עלי לא אליכם ולא כתבתי כ\"א להראות שלא השלכתי דבריך הנעימי' ארצה הכ\"ד חותנך הדורש שלום תורתך כה\"י. הק' אלעזר פלעקלס."
        ],
        [
            "ב\"ה יום ד' ג' אדר תקסח\"ל פראג. לידידי ורעי הרב מוה' ברוך נ\"י.",
            "פניתי בבקר והלכתי לאהלי ושמתי אל לבי לעיין במה שהראני במג\"א סי' ש\"ח ס\"ק י\"א לראות מ\"ש רבינו הגאון נ\"ע בספרו דגול מרבבה ורו\"מ בנה מגדול עוז, ובמחילת כבוד עצמות הקדושות מרבינו נ\"ע עליון, במהירות תמה על המג\"א, כי איהו הי' סבר מ\"ש המג\"א תימא דבסי' ל\"א פסק כזוהר דהמניח תפילין בחוה\"מ חייב מיתה וכ\"ש בשבת עכ\"ל הך וכ\"ש בשבת המג\"א דן הק\"ו מעצמו ולכך תמה עליו וכי' וז\"ל ודבריו תמוהים דלמה הוצרך למילף שבת מק\"ו דחוה\"מ דהלא הש\"ע לעיל סי' ל\"א פסק בהדיא שאסור להניח תפילין בשבת משום שהוא זלזול לאות שבת כו' עכ\"ל ולא כן הוא אלא כך הוא לשון המדרש נעלם שיר השירים אשר עליו בנה הבית יוסף יסודו בסימן ל\"א האי במועד ובחוה\"מ וכ\"ש בשבת דכלא שרא עלן עייש\"ה ויעין בארוכה מ\"ש רמ\"ע מפענו סי' ק\"ח גם מ\"ש המג\"א אח\"כ דאל\"כ לדידי' למה אין מניחי' תפילין בשבת נכונים בזה והאריכות בזה ללא צורך דוק ותשכח ידידו ועמיתו. הק' אלעזר פלעקלס."
        ],
        [
            "ב\"ה יום ד' א\"ח של פסח תקסח\"ל פראג. אהובי ידיד נפשי אמרתי להעתיק לך מה שכתבתי יום א' העבר במרת נפש וזה לשוני הן היום בלילה מוצאי ש\"ק חוה\"מ פסח ערב שביעי של פסח תקסח\"ל נח נפשי' דהאי סבא קדישא כבוד ידידי הרב המאוה\"ג החריף המופלג בתורה וביראה מו\"ה ליב פישלש בלאדמ\"ו הגאון המפורסם ראב\"ד המנוח מוהר\"מ פישלכ זצללה\"ה, ואמרתי לן יאות למיעבד הספדא רבא ואבל כבד אבל עלי לבי נוקפי משני פנים. א' מצד שהיום חוה\"מ. ב' מצד שצוה עלי בפירוש אל תספדוני וכל א' לבדו לכאורה יאות שלא להספידו הן מפאת חוה\"מ אף דאמרו ז\"ל אין מועד בפני ת\"ח כבר כ' המג\"א סי' תקמ\"ז סק\"ח ונ\"ל דאין בזמננו דין ת\"ח שיודע הלכה בכ\"מ עכ\"ל הן מפאת אשר צוה שלא להספידו דקיימ\"ל בי\"ד סי' שד\"מ סעיף יו\"ד מי שצוה שלא יספדוהו שומעין לו דקיימ\"ל הספידא יקרא דשכיבה הוא עיי\"ש, הגם שכתבתי בתשובה אחרת סי' קע\"ד ראי' בשם אדמ\"ו הגאון רבינו הגדול נ\"ע דאין שומעין מתוס' במס' סנהדרין דף ס\"ח ע\"א בד\"ה הי' מכה בבשרו משו' שרט לנפש ליכא דמשום תורה קעביד כדאמרו הרבה מעות יש לי ואין לי שולחני להרצותן עכ\"ל הרי דליכא משום אזהרה דאוריית' במקום דעבוד בעבור התורה מכ\"ש דליתה בזה משום מצוה לקיים דברי המת אבל אחר העיון ליתא דה\"פ בתוס' משום תורה קעביד וליכא כלל בכלל איסור שרט לנפש לא תתנו בבשרם דלא אמרה התורה אלא אם חבול בגין המת היינו שרט לנפש אבל בנ\"ד הוא עובר על מצות המת שמחל על כבוד תורתו וקיימ\"ל ההספד יקרא דמותא ועיין מ\"ש עוד שם בתשובתי.",
            "עכ\"ז אני אומר להספידו ואין לחוש לשני טעמי' שכתבתי ואדבר תחלה מצד שהיום חוה\"מ שהמג\"א הוא האוסר הא הלבוש הוא המתיר ולא חילק בין ת\"ח בזה\"ז ועוד הא מצינו במקומות רבות עד אין מספר דין ת\"ח ולא חילקו בזה ועיין סמ\"ע ח\"מ סוף סי' רס\"ב ועיין ב\"י ח\"מ סי' רפ\"ז ועיין ש\"ע י\"ד סי' רמ\"ג דוקא לענין ליטרא דדהבא ועיין בשו\"ת שבות יעקב סי' קמ\"ד ובספר ברכי יוסף בח\"מ סי' ט\"ו אות ג' בארוכה ות\"ח שהרביץ תורה והעמיד כמה אלפים תלמידים מהם רבים יושבים כסאות למשפט כמו הרב הגאון מוהר\"ל הל\"ז ודאי בכלל ת\"ח שיודע הלכה בכ\"מ הרב ותלמידו מונין לו א' ועיין בח\"מ סי' ח\"י סעיף ה' גם שמעתי מרבינו הגדול נ\"ע שאמר הצדיק אבד ואין איש שם על לב דבר אבד מותר בחוה\"מ ובארתי שהיא אבדה החוזרת כו' ועוד וכי חמיר ההספד הזה מתענית ובכי' בשבת אם הוא באופן שיצא הצער מלבו התירו להתענות ולבכות באופן בצרוף אחר צרוף כל הצדדים יחדו אפשר שיש להספיד.",
            "ומצד השני שצוה שלא להספידו נלע\"ד בשביל דקיימ\"ל הספדא יקרא דמותא ולכך אין שומעין דאמרו ז\"ל אצל דוד לא נאמר בו מיתה בשביל שהניח בן כמותו כמו כן נראה אצל אדמ\"ו הגאון ראב\"ד מוהר\"מ פישלש לא נאמר בו מיתה אחרי שהניח בן כמותו הוא כבוד הרב הגאון מוה' ליב א\"כ עד היום לא מת הגאון מוהר\"מ זצללהיה (ועיין מ\"ש זקני הגאון בעל עוללות אפרים ס' זל\"ז) ובכדי ספדו ספדייא אז על הגאון מוה' מאיר פישלש כי היום הוא זמן ההספד א\"כ מה גם שצוה בנו הגאון מוהר\"ר ליב שלא להספידו על כבודו יכול למחול אבל יקרא דשכיבא ממר אביו אינו יכול למחול ואין שומעין לו הנה דוד ע\"ה הי' מקונן על שאול ועל יהונתן בנו הנאהבי' והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו וגו' עפ\"י מה דאז\"ל נדה דף למ\"ד ע\"א שלשה שותפין יש באדם הקב\"ה ואביו ואמו כי' כיון שהגיע זמנו להפטר מן העולם הקב\"ה נוטל חלקו וחלק אביו ואמו מניח לפניהם כו' עכ\"ל כ\"ז אם אין אביו מלמדו תורה ויראה אבל אביו שהוא רבו בחכמה ויראת השם אלה נאהבים ונעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו שאין לומר בו שהקב\"ה נוטל חלקו כי גם לאביו יש חלק בהנשמה (עיין מ\"ש מהר\"מ אלשך בתהלים כ\"ז פסוק יו\"ד כי אבי ואמי עזבוני) והארכתי.",
            "ואפי' אם נקבל בעבור שאמר אל תספדוני שומעין לו לענין ההספד עכ\"פ יש להתאבל עליו אבל כבד דאפי' אם אחד אמר בפירוש אל תתאבל עלי שבעה ושלשים כתב מהרי\"ו סימן י\"ז דאין שומעין לו דאל\"כ בטל דיני אבלות עיי\"ש והפסיקו הרמ\"א בי\"ד סימן שד\"מ אמנם ראיתי בספר עיון יעקב שחבר הגאון בעל שבות יעקב במס' סנהדרין דף מ\"ז ע\"א יקרא דשכבא ש\"מ ולהכי אם אמר אל תספדוני שומעין לו וכ\"פ כל הפוסקי' וכמבואר בי\"ד סימן שד\"מ ולפ\"ז נראה דה\"ה לענין אבלות שבעה וקריעה שהוא ג\"כ לכבוד המתים כמבואר בי\"ד סימן שמה\"ה שמה\"ט המאבד עצמו לדעת ואינך דכוותי' שאין מתאבלין עליהן ואין קורעין עליהן כיון שהוא כבוד המתים אבל עומדים עליהם בשורה וברכת אבלים שהוא כבוד החיים וכ\"מ הש\"ס ורוב הפוסקי' והרמב\"ם בכללם שהאבלות הוא כבוד המתים ודלא כהרמב\"ן וא\"כ אם צוה שלא תתאבלו שומעין לו ודלא כמו שפסק שם סימן שד\"מ סעיף יו\"ד בהג\"ה שאין שומעין לו והוא מהרי\"ו כי הוא סובר דהוא יקרא דחיי' ובאמת זה אינו גם טעם שני שכתב שם בתשובה אינו נכון כלל וכן עשינו הלכה למעשה שלא כדבריו עכ\"ל תמה אני בקול דברים בעלמא דחה את שני המאורות הגדולים דשאני מאבד עצמו לדעת דאיהו עשה שלא כהוגן יבזה לכל משפחתו אף אנן לא עבדינן יקרא לכל משפחתו ולא שייך לומר בזה יקרא דחיי אבל אבלות דעלמא יקרא דחיי הוא אינו יכול למחול ולא דחוי קמדחינא לי' ואראה לך דוגמתו בעולם הרי בת בילגה סוף מס' סוכה קנסו חכמי הדור לכל המשפחה ולא חסו על כבודם וקבעו זה משום והנשארים ישמעו ויראו ועיין שם בהרמב\"ם פי' המשניות ומה שעומדים בשורה על המאבד עצמו לדעת וכיוצא ואומרים ברכת אבלים וכל דבר שהוא כבוד החיים שאין בו גם צד כבוד המתים ולא שייך לומר כדאמר אביי שם גבי בת בילגה אוי לשכנו כי בהעדר כבוד החיים אינו בזיון למת ואינו דומה לבת בילגה בזיונה לכל משמרה קביעי וקיימי תמיד ובר מן דין יפה כ' מהרי\"ו דאם אתה מורה שיכולין למחול יבטלו דיני אבלות ותוך שלשים מתאבלין גם אשאר קרובים ואסמכינא אקרא ויעש לאביו אבל כדאית' בירושלמי ומייתי לה בהלכות שמחות ולענ\"ד אין להקל ואין לסמוך על הוראת בעל עיון יעקב בזה. אמנם גם להתאבל בפרהסיא אסור היום ולא אמינא כ\"א מקצת שבחו של צדיק בפניו כו' והארכתי וכתבתי בין דרשותי הכ\"ד ידידו הדש\"ת. הק' אלעזר פלעקלעס."
        ],
        [
            "בע\"ה יום השלישי י\"ט סיון תקסח\"ל פראג דוד משכיל וה' עמו ויענה בכל עת ובכל שעה בשלומו כבוד אהובי תלמידי וידידי הרב המופלג חכים טובא בהויות דאביי ורבא המושלם חכם וסופר הנותן אמרי שפר כש\"ת מ\"ה דוד בער כהנא שלוחא דרחמנא אב\"ד בק\"ק ביאה.",
            "מאד שמח לבי ותלוזנה כליותי על אשר ראה ראית במכתבו שתי ראיות על מנוחתו כבוד שליו שלאנן בין ישרי לב ואוהבי תורה ועל הכלכלה ואני תפלה שיעלה מעלה מעלה לשם ולתפארת ולתהלה על מי מנוחת סלה.",
            "וע\"ד שאלתו שכתב בפנקס הקהל שהפרימות חיוב בכל שבת ומאז באה הפקודה שלא להיות על המדינה זולת ראש הכנסת הוא הי' החיוב הזה ובשבת העבר קמו אנשים וערערו שראש הכנסת אינו בכלל פרנס הקהלה רק הוא גבאי צדקה ואינו נכנס בגדר החיוב הזה ומה שעלה עד הנה הי' מפאת דרך ארץ בעלמא ע\"כ שאלת חכם בקצרה ואודיעו דעתי עני' בלב ים התלמוד בזה מה שנראה לי בחפזי ויהי' פקח וימצא פשר דבר כי מעולם רבו ריבות בעבור עלי' וירדו לשאול תחתי'.",
            "הנה הרמב\"ם פרק י\"ב מהל' תפלה הל' ח\"י כ' וז\"ל כל קריאה וקריא' מאלו הכהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל ומנהג פשוט היום שאפ' כהן ע\"ה קודם לקרות לפני' חכם גדול בישראל וכל מי שגדול מחברו בחכמה קודם לקרות עכ\"ד ותמה אני מאד שהוא נגד גמרא דגיטין דף ס' א' דאר\"י נפחה דאחר כהן ולוי קוראי' ת\"ח הממוני' על הצבור (ופשט אעפ\"י שנמצאי' שם ת\"ח הגדולי' מהם בחכמה) ואחריהם ת\"ח הראוים למנותם פרנסי' על הצבור (ואע\"ג דאיכא גדולים בתורה התם אלא שאינם ראוי' לפרנסים) ואחריהם בני ת\"ח שאבותיהם ממונים פרנסים על הצבור (ועפ\"י שהם בעצמם אינם ת\"ח ושם נמצאי' ת\"ח) וכל אדם עד כאן הגמרא א\"כ תימה איך הרמב\"ם כללא כייל כל מי שגדול מחברו בחכמה נגד גמרה בלי חולק ודוחק גדול לומר שהרמב\"ם סובב הולך על מה שכתב תחלה ומנהג פשוט הוא היום שאפילו כהן ע\"ה כו' וכל מי שגדול מחברו בחכמה כו' וי\"ו וכל מי הוא וי\"ו הדבוק שכ\"ז מפאת המנהג ואינו שורת הדין ועוד שהוא נגד פשט הישר ועוד על המנהג הזה שאפי' כהן ע\"ה כו' תמה הרמב\"ם בפי' המשנה בגיטין דף נ\"ט ב' וכ' ואני נפלא הפלא ופלא מערי הגלות שנוהגים בזה המנהג אחרי היותם בריאים מחולאי המנהגות ומדעות האחרונים ודרכיהם ואין אצלם אלא ענינים נאותים ללשון הש\"ס כו' עייש\"ה (ועיין ב\"י סימן קל\"ה בא\"ח ועיין דברים של טעם לקיים המנהג ביש\"ש פ\"ה דגיטין סימן כ\"א ועיין תוס' י\"ט שם) איך ידחה ת\"ח פרנסי' הממוני' ובני ת\"ח וראשי כנסיות מצד המנהג והדבר צל\"ע אמנם אחרי שהרי\"ף והרא\"ש והטור והש\"ע והיש\"ש וכל האחרוני' העתיקו דברי ר\"י נפחא להלכה בשבת וי\"ט וי\"כ קורין אחר לוי ת\"ח הממוני' על הצבור ואחריהם כו' פשוט שהכי הלכתא ואין לגמגם בדבר ודעת הרמב\"ם סתימא ויחידאה.",
            "וכל העוסקי' עם הציבור נקראי' בשם פרנסי' מלך נקרא בשם פרנס כאשר למדו ביומא דף כ\"ב ב' משאול כיון שנתמנה פרנס על הצבור מתעשר ואמרו שם פ\"ז ב' שני פרנסי' טובים עמדו להם לישראל משה ודוד ואמרו בערכין י\"ז א' יהויקים וצדקי' פרנס לפי דור ודור לפי פרנס גם הרב שבעיר נקרא בשם פרנס כדאמרו שבת קי\"ד א' אי בחדא מסכתא באתרי' אי בכולי' תנוי בריש מתיבתא ועיין תענית יו\"ד ב' בתוספות ד\"ה איזהו יחיד בצלאל נתמנה למלאכת המשכן ונקרא בשם פרנס כדאמרו באגדות הרואה דרך כלל כל המנהיגים נקראים בשם פרנסים דאמרו תענית ט' א' ג' פרנסי' טובי' עמדו לישראל משה אהרן ומרים ולא עוד אלא שכתבתי במק\"א אף שאין לנו בזה\"ז דין ת\"ח לכמה דברים דין פרנס יש לנו.",
            "ואם יתעקש המתעקש לומר כל מה שנאמר בגמרא ושנוי בפוסקי' היינו דוקא בפרנס ת\"ח מופלג בתורה אף אתה אמור לו כבר אמרו ז\"ל ר\"ה כ\"ה ב' שאפילו קלין שבקלין ונתמנה פרנס על הצבור הרי הוא כאביר שבאבירים ואפילו מצויים שם חכמי' גדולים ממנו צריכין לנהוג בו כבוד פרנסי' ועיין בר\"יאף שם אם עדיין יתעקש העתעקש ויאמר זהו דוקא בדיין ושופט ואז אפילו כמו יפתח איש בור ועיי\"ש במהרש\"א חי\"א צריכין לנהוג בו כבוד חכמי' ואינו דומה לנ\"ד שאינו לא שופט ולא דיין הא עכ\"פ דין ראש כנסת יש לו קודם אפילו לת\"ח שמבואר בגמרא ופוסקים כמ\"ש למעלה ואין לומר שראשי כנסיו' שדברו בגמרא ופוסקי' היו ג\"כ ת\"ח אלא שאינם יודעי הלכה בכ\"מ ז\"א הא בפי' אמרו פסחים מ\"ט ב' לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת ת\"ח כו' לא מצא בת ת\"ח ישא בת ראשי כנסיות ושם לאו בת\"ח שיודעי' הלכה בכ\"מ מיירי אלא בכל ת\"ח ועיין ועוד דאמרו במשנה יומא דף ס\"ח מ' ב' ונותנו לראש הכנסת ופירש\"י על פיו נחתכים צורכי הכנסת כו' עכ\"ל.",
            "ועוד נלענ\"ד דהא מצינו שחלקו כבוד לעוסקי במצות יותר מת\"ח שלא להיות מכשילין לעתיד לבא שבעלי אומניות עומדין מפני מביאי' בכורים ואין עומדים מפני ת\"ח כמבואר בקדושין ל\"ג א' בחולין נ\"ד ב' ה\"ה בנ\"ד אם לא נחלוק כבוד לראש הכנסת מי יטריח עצמו לבזותו ועיין פירש\"י שם ועוד נלענ\"ד דראש הכנסת עדיף בזה מפרנס עוסק בצורכי הציבר אבל כשהוא בבהכ\"נ הוא בעידנא דלא עסיק במצוה אבל ראש הכנסת אז הוא בעידנא דעסיק בה והבין.",
            "גם כמדומה בענין שאינם בקיאי' בפי' סינא גאגענפארשטעהר כי מלת סינאג אגענפארשטעהר פרושו מנהיג הקהלה ראש הכנסת ולא בית תפלה יקרא סינאגאגע אלא בית הכנסת נקראת בית סינאגאגע וסינאגאגאגענפארשטעהר הוא העומד על צרכי הקהלה הוא נקרא בשם הזה והא אמרכל וקודם לגזבר עד שאז\"ל הוריות י\"ג א' מאי אמרכל אר\"ח אמר כולה פירש\"י שממונה על כלם ואין משיבין על דבר אבל געמיינדע פארשטעהר בפראג המה אשר יצאו ואשר יבוא לפניהם לכל צרותיהם וידברו בעבורם לפני המלך וחורי ארץ יען אין אני בקי כ\"כ בשפת לשון אחרת ואין אני דורש לשון בני אדם ואין ספק אצלי לכל הפחות יש לו דין ראש הכנסת כמו שבארתי קודש.",
            "אמנם אחרי רואי שמעלתו הרב נר\"ו כתב שמנהג כתוב בפינקס קהל שהפרימות חיוב בכל שבת משמע אפי' פרנס אחר אינו בכלל החיוב ומצינו בענינים כאלה במנהג מבטלין אפי' מה שהוא נגד הדין וממקומו הוא מוכרע דהא הרמב\"ם בפי' המשנה הרעיש על המנהג שקורין כהן ע\"ה קודם לת\"ח כאשר הביאתיו לעיל בקצרה עכ\"ז הביא המנהג הזה להלכה בחבורו הגדול כמ\"ש בפתח דברי והנה הסינאגאגעפארשטעהר ודאי אינו נקרא בשם פרימוס כי שם פרימוס אינו חל אלא כשיש אחריו שני ולא עוד אלא אפי' אם אנו מסופקי' אם ראש הכנסת בכלל הפרימוס הא קיימ\"ל בכ\"מ ספק תקנה חומרא לתובע וקולא לנתבע יען בדבר הזה אפשר לומר אם היינו מסופקי' בתקנה אז אוקי הדבר אדינא וכבר בארתי למעלה שראש הכנסת אף בזה\"ז יש לו דין חיוב וקדימה כ\"ז כתבתי במקום שאין מוכרין הסגן אבל במקומות שמוכרין הסגן כבר כתב הלבוש א\"ח סי' קל\"ו יש לו רשות לקרות למי שירצה ובלבד שיקרא לכל אחד לפי כבודו והעתיקו המג\"א שם וכ\"כ היש\"ש גיטין פ\"ה סי' כ\"ח חוץ מן הכהני' והלוים ואב\"ד שנתקבל לשם שמים לא יכול לדחות.",
            "והנה החכמי' תקנו בזה דרכי שלום וברכת התורה היא שבחר בנו ונתן לנו את התורה אשר כל נתיבותי' שלום וחלילה שיקוים קוה לשלום ואין טוב ובטוח אני בראש הכנסת אשר שמעו הטוב שמעתי מהולל ונודע לשבח שלא יחוש לכבוד המדומה והנה שכרו אתו ופעולתו ישולם לו וצדקתו עומדת לעד כדבר האמור בפירקי דחסידי ונכון לבי בטוח ביחידי סגולה יראי ה' שינהגו כבוד בראש הכנסת כמשפט עפ\"י התורה ויראו בצרוף חבר העיר לעשות שלום ביניהם ויהיו למודי הי' ורב שלום כל בניהם עד עולם סלה.",
            "וע\"ד שעולים המכונים בשם חבר קודם להמכוני' בשם מורינו כל כי האי ריתחא אינו כדי ללכת בעובי קורה כבר כ' המהרש\"ל בהקדמתו ליש\"ש על חולין וז\"ל האידנא בעו\"ה נסמכים מרובים הלומדים מעוטי' עכ\"ל אם אמר כן על דורהו כו' אמנם אם המה באמת לומדין בעלי גמרא וש\"ע ואז אפי' אינם נקראים בשם מורינו יאות להקדימן כלשון הרמב\"ם ז\"ל שהבאיתו כל מה שגדול מחברו בחכמה קודם לקרות אבל עכ\"ז אם מקדימין להם עשירים ונכבדים גם בזה אין איסור אפי' קודם לת\"ח כמבואר בהגהות רמ\"א א\"ח סי' רפ\"ב סעיף ג' אין להאריך ואל יתר הדברים עוד חזון למועד אקח ואשפוט מישרי' אי\"ה בל\"נ כעת טרידנא טובא ללכת למרחץ טיפליץ הכ\"ד אוהבו ורבו ומחבבו ה\"ק אלעזר פלעקלס."
        ],
        [
            "בע\"ה עש\"ק י\"ד שבט תקסח\"ל ישאו הרים טובה וברכה וגבעות רחמי' וחיים ושלום לידידי אחי חותני הרב המפלג חריף ובקי מוה' פייבל באנדי נר\"ו.",
            "הן היום בלילה הגיע לידי ספרו ובמקרה טהור ראיתי שמעלתו מביא דבר משמי מה שלא אמרתי כ\"א בחפזי כאשר שאל מני בע\"פ מה קול הרעש של המשנה למלך ל\"ל תקריב אפילו בשבת הא אין עיבוד באוכלין ותמה מעלתו הגם שאין איסור משום עיבוד אסור משום בישול דהמלח נתבשל ע\"י לחלוחית בשר הקרבן ואצטרך קרא להתירה תקריב אפי' בשבת והבישול הזה בכלל עבודתו ודוחה את השבת והשבתי לו תכ\"ד דאין כאן איסור בישול במלח שכבר נתבשל ואין בישול אחר בישול כמבואר במג\"א א\"ח סי' שי\"ח ס\"ק ל\"א ועתה ראיתי מעלתו מביא דבר זה משמי על ספרו וכתב עלי וז\"ל ואולם דבריו צריכין תבלין דלמא איירי קרא במלח שאין מבשלין תחלה דהא סוגיא דשבת דף מ\"ב ומתני' נמי איירי בהך מלח וא\"כ אדרבה בכ\"מ שנזכר מלח סתמא איירי בכה\"ג דשייך בו בישול וממילא קרא נמי יש לאוקמא בכה\"ג אך אחר שובי נחמתי דהא בקרבנות קיימינן וכבר ידוע לקרבנות צריכין ליקח מים המלח דברית כרותה כמבואר בכמה דוכתי וכבר נתבשל תחלה כיון שבא ממים ויפה השיב הרב עכ\"ל.",
            "אהובי ידידי איפכא מסתברא מלח סדומית א\"צ בישול תחלה אלא הים משליכה לאגפה כמ\"ש רש\"י במנחות דף כ\"א ע\"א בד\"ה שאינה שובבת ומלח אסתרוקנית מן הקרקע נעשית ובידי אדם כמ\"ש רש\"י שם להדי' והוא צריך בישול תחלה ואף שדברי רש\"י סותרי' אהדדי ממנחות שם וביצה ל\"ט ע\"א למס' ב\"ב דף כ' ע\"ג לענין איזה דקה ואיזה גסה כבר הרגיש בזה בעל בה\"ז אבל לית דין צריך בושש שמלח סדומית א\"צ בישול תחלה זולת מלח אסתרוקני' אבל עכ\"ז אני על מעמדי דאין כאן איסור בישול דהא אמרו שם ומנין שאם לא מצא מלח סדומית שמביא מלח אסתרקונית ת\"ל תקריב ועתה ל\"ל לחלל שבת בחנם הא גם במלח אסתרוקנית המצוה ותקריב כ\"ש בין סדומית ובין אסתרוקנית כמ\"ש רש\"י שם הגם שהרמב\"ם פ\"ה מהל' א\"מ הל' י\"א פי' תקריב כ\"ש אפילו גרגיר מלח אחד ולא כפירש\"י אמנם הרמב\"ם השמיט לגמרי שמצוה במלח סדומית ואם לא מצא סדומית שכשר באסתרוקנית וצל\"ע ולא ראיתי מי שהרגיש בזה.",
            "ועוד אני אומר אין מקום לקושיתו דמלח נימוח ונתבטל טרם שמגיע לידי איסור בישול לדעת הרמב\"ם אם מלח כ\"ש אפילו בגרגיר מלח אחד כשר וראיתי בספר מנחת כהן שתמה דאיסור מליחה הוא משום עיבוד ויש לעיבוד שיעור אם כן ל\"ל תקריב דידחה שבת כיו' דבדעבד אפילו כ\"ש כשר מהיכא תיתי ידחה שבת ואי משום דמצוה לכתחלה למלוח כלו מש\"ה דוחה שבת עיי\"ש ולענ\"ד אין כאן קושיא מה גם דיש שיעור לעיבוד היינו לענין חיוב חטאת אבל גם פחות מכשיעור אסור מן התורה כמבואר במשנה למלך ר\"פ ח\"י מהל' שבת בשם רש\"י והג\"א ודלא כח\"צ בתשובה עייש\"ה משא\"כ איסור בישול אין כאן כלל שכבר נתבטל טרם שבא לידי איסור אמנם י\"ל דאינו חייב משום עיבוד אלא בשוהה שיעור מיל וכבר האריך בזה בעל שער המלך בהל' י\"ט פ\"ג הל' ד' עייש\"ה ולא אוכל להאריך ואפילו המלח שהים משליך חוצה אני מסתפק אחרי שכבר כבוש במים והוי כמבושל וכי גרע מפירות ומדברים הנאכלי' חיין דדמי לבישול כמאכל ב\"ד ואינו חייב עליו משום בישול לדעת הרשב\"א ויתר פוסקי' וכ\"כ הרדב\"ז בחלק א' סימן רי\"ג וזה לשונו וענין דבר הנאכל כמו שהוא חי אם יש בו משום מבשל בשבת לענין לענין מלקות אינו לוקה אבל אסור מדרבנן כו' תדע דבר שנתבשל כמאב\"ד אינו חייב עליו בשבת יטעמא כיון דאיכא מאן דאכיל לי' הכי שוב לא מחייב על בשולו וכ\"ש הדברים הנאכלי' חיים לכל אדם עכ\"ל ולא עוד אלא אפי' לדעת הרמב\"ם פ\"ט מהל' שבת הל' ג' דס\"ל דכל זמן שלא נתבשל כל צרכו חייב על בשולו עכ\"ז בכבוש י\"ל דהוי בכלל מה שסיים הרמב\"ם שם דבר שאין צריך בישול כלל פטור עכ\"ל ואחרי שהמלח הי' כבוש מעת לעת שוב א\"צ בישול כלל ומלח שדברו רבותנו במס' שבת איירי במלח שלא נתבשל ולא הי' כבוש ראה זה חדש וצ\"ע וחפוש בפוסקי'.",
            "וחזר הרב מוהר\"פ הנ\"ל וכתב וז\"ל הנה בדבר זה דכבוש כמבושל לא מצינו בשום דוכת' רק לענין להפליט ולהבליע אבל לענין בישול מאן דכר שמי' וכן מצינו בכ\"מ וימחול לעיין בי\"ד סי' ק\"ה ס\"ב וימחול לעיין בספר פ\"ח בי\"ד סי' ע\"ג סק\"ט וימחול לעיין בשו\"ת ח\"צ שבכ\"מ דקאמר בכף הדמיון אינו שוה ממש ובזה נסתר מת שהביא ראי' מדברי הרדב\"ז כו' עכ\"ל.",
            "וזה אשר השבתי לו מה שמעלתו כללא כייל דלא אמרינן כבוש כמבושל רק לענין להפליט ולהבליע אבל לא לענין בישול ממש ובנה יסודו על ספר הפר\"ח י\"ד סי' ע\"ג סק\"ט אישתמיטתי' דברי פלפול בצ\"צ סי' קכ\"א ובאר עשק סי' מ\"ו שהוא כבישול ממש ומדת חכמי' כך הוא וכן נראה דעת מהרש\"ל ויתר פסקי' עיי\"ש ובמעיל צדקה סי' ל\"ה ומה שהשמיט הרמב\"ם דין כבוש כמבושל ויתר דיני כבוש בזה עיין מ\"ש מוהי הגאון ג\"ע בספרו נ\"ב פלק י\"ד סי' כ\"ו ובכרתי פלתי סי' ק\"ה ס\"ק ב' ועיין בספר פרי מגדים בספקותיו שם במשבצות זהב והנה יש לי לדבר בזה אלא שכעת אני טרידנא טובה בכתיבת תנא' אחרוני' מבתי הקצינה מרת שילה תחי' והנה דברים הבאי' לדפוס צריכין יישוב הדעת וחזקה על חברו כמהו של יוציא מתח\"י דבר שאינו מתוקן ויעיין היטב ואת אשר יבחר יקרב כי כל מה שכתבתי הוא עפ\"י מושכלות הראשונות במהירות אחרי שמעלתו דוחק את השעה עלי למהר ויקבל הסכמתי כמבוקשו הכ\"ד א\"נ חתן אחיו הדש\"ת. הק' אלעזר פלעקלס."
        ],
        [
            "ב\"ה יום השני ט\"ו אדר תקסח\"ל פראנ. הנה פה עיר פראג המהוללה נהגו אבותי ורבותי ואבות אבותי היראים וחרדים על דבר ה' לקרוא את המגלה גם בט\"ו ומשלחי' מנות ומתנות לאביונים וסעודת ואין בין י\"ד לט\"ו אלא ברכת המגלה בלבד ואומרים שיש ס' אם היא מו\"ח מימות יב\"נ וכן אני נהגתי אחריהם מיום שעמדתי על דעתי אבל רוב בני העיר וגם מהם בני תורה ומופלגים ויראי ה' ושלימים אינם קורין כ\"א בי\"ד ואמרתי לתור ולדרוש ללבן ולברר קצת אם אלה הקורין גם בט\"ו הוא עפ\"י הדין או עפ\"י מדת חסידות או אפילו מדת חסידות ליתא.",
            "האזינו ואדברה ראשון תחלה על העיר שמקצתן אומרי' שהיא מ\"ח ומקצתן אומרי' אינה מו\"ח דינה היכן הוא הנה הבית יוסף בא\"ח סי' תרפ\"ח כתב בשם מהר\"י אבוהב שהי' קורא תגר על המנהג שנוהגי' בכל עיר מו\"ח לקרות בי\"ד וט\"ו דע\"כ לא קאמר הרמב\"ם שקורין בשני ימים אלא בכרך שהיא ס' דהיינו שקצתם אומרים מוקפת היתה מימות יהושע וקצתם אומרים אינה מוקפת מימות יהושע אבל כל שאין יודעי' בה כלל לא מקרי ס' והוא מביא ראי' ממ\"ש הרמב\"ם פ\"א מהל' שגגות אינו חייב בא\"ת עד שיהו שם איסור קבוע כיצד אכל חלב וס' אם הי' כזית או פחות מכזית או שהיתה לפניו חתיכה חלב וחתיכה שומן ואכל אחת מהן וא\"י איזה אכל אבל אם היתה לפניו חתיכה א' ס' שהיא שומן ואכלה פטור שהרי אין כאן איסור הרי דלא מקרי ס' להתחייב א\"ת עד שיהי' שם איסור קבוע ומינה נשמע לענין קריאת מגלה דסתם עיר המו\"ח דאין יודעי' בה אם היא מו\"ח מימות יהושע אם לאו דלא בא לכלל ס' כלל ואין קורין בה אלא בי\"ד בלבד שהוא זמן קריאה לרוב עולם ולי נראה שאין הנדון דומה לראי' דא\"כ אפי' אם נחלקו בקבלתם זה אומר מוק' וזה אומר אינה מוקפת לא יקראו בי\"ד ובט\"ו דכל כה\"ג אינו מחייב א\"ת ומבואר בדברי הרמב\"ם אבל אם היתה לפניו חתיכה א' ס' חלב ס' שומן ואכלה פטור וא\"ח לומר כן דא\"כ הא דכתב הרמב\"ם עיר שהוא ס' קורין בה בשני ימים היכא משכחת לה כו' עכ\"ל והדבר צל\"ע הא ודאי לדעת הרמב\"ם פ\"ח מה\"ל שגגות הלכה ג' האוכל חתיכה ועד א' אומר לו זה שאכלת חלב הי' ועד א' אומר לא אכלת חלב כו' הואיל ואיקבע האיסור כו' ה\"ז מביא א\"ת עכ\"ל ה\"ה ה\"נ אם מקצתן מקובלין שהוא מ\"וח ומקצתן שאינה מו\"ח דאיקבע וקורין בי\"ד וט\"ו וא\"כ משכחת לה שפיר פסק הרמב\"ם עיר שיש בהם דהיינו אפי' נחלקו בקבלה ודאי לדעת הראב\"ד שם דאינו נקבע האיסור אלא א\"כ יאמר העד חתיכת של חלב שהיתה עם שומן אכלת ועד אחד יאמר לא אכל אלא שומן וכ\"ד הכ\"מ שם לשטת הרמב\"ם באופן א' א\"כ אפי' הללו אומרים מו\"ח והללו אומרים אינה מו\"ח אין זה אלא דוגמת היתה לפניו חתיכה א' ס' חלב ס' שומן אבל לפמ\"ש הכ\"מ שם באופן השני לדעת הרמב\"ם וז\"ל ויותר נראה לומר דשפיר מיירי איקבע אסורא עפ\"י עד א' אעפ\"י שאין שם אלא חתיכה עכ\"ל א\"כ הדמיון עולה יפה אם אלא אומרי' בקבלה שהוא מו\"ח ואלה מכחישים ה\"ז דומה לעד א' אומר זה שאכלת חלב הי' כו' דאיקבע אסורא.",
            "ובכן אבוא אל הביאור מה דאיפלגו הרמב\"ם והגאונים כי ז\"ל הר\"ן פ\"ק דמגלה לענין עיירות המסופקות אם הן מו\"ח מימות יב\"נ או לא הורו הגאונים שהולכים אחר רוב עירות שרובן אינן מו\"ח מיב\"נ וקורין בהן בי\"ד ועוד שאפילו תאמר שהוא ס' שקול ה\"ל ס' של דבריהם ולקולא ונמצא פוטרות בשניהם ומבטל ממנו בודאי מקרא מגלה לפיכך קורא בראשון ופטור בשני ודאמרינן בגמרא טברי' והוצל שהיו קורין בי\"ד וט\"ו במדת חסידות היו נוהגין כן משום ספיקא דטבריא דתלי' במיגנא ומכסיא ובהוצל מפני שהיו נחלקים בקבלתן זה אומר מופקת וזה אומר אינה מוקפת והי קורין בלא ברכה דס' דבריה' לא בעי ברוכי כדאית' בפ' ב\"מ אלא שראוי לברך בי\"ד מפני שהולכים אחר רוב העולם והרמב\"ם ז\"ל כ' בפ\"ה מהל' מגלה עיר שהיה ס' קורין בה בשני הימים ובליליתן אבל אין מברכין על קריאתה אלא בי\"ד הואיל והיא זמן קריאה לרוב העולם עכ\"ל ונראה פשוט וברור דמשמעות לשון הר\"ן שהרמב\"ם והגאוני' פליגי דלדעת הגאונים מה שהעיירות מסופקות קורין בט\"ו אין זה אלא מדת חסידות ולדעת הרמב\"ם מדינא קורין בשני ימים וכ\"כ הב\"י שם להדי' עיין עליו ונראה דבהא פליגי הגאונים ס\"ל כדעת הראב\"ד אפילו ע\"א אומר מה שאכלת חלב הי' אם אחד אומר לא כי אלא שומן אכלת אין זה בכלל איקבע איסורא אלא בכלל חתיכה א' ס' חלב ס' שומן דפטור ה\"ה נמי הכא אם נחלקו בקבלתן לא הוי אלא ס' דרבנן ולקולא ולכך המחמיר אינו אלא מדת חסידות והרמב\"ם לטעמי' אזיל דס\"ל דזה בכלל איקבע אסורא ולכך אף בדרבנן יש להחמיר בספק.",
            "ויש לדחות ולומר דה\"ז דומה לשנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה דהיא בחזקת פנויי' ועיין תוס' כתובות דף כ\"ג ע\"א ד\"ה תרווייהו וה\"ה הכא אוקי קצתן להדי קצתן ולא הוי איקבע האיסור או י\"ל מה שכתב הרמב\"ם בעד א' אומר אכלת חלב ועד א' מכחישו איירי כשבא עד ראשון האמינו והרי הוא כשנים וכשבא אח\"כ עד השני ה\"ל ע\"א ואין דבריו של א' במקום שנים משא\"כ כשבאי' כאחד אבל בתוספות כריתות דף י\"א ע\"ב משמש בהא דעד א' אומר אכלת חלב וע\"א אומר לא אכלת דחייב א\"ת דוקא שהעידוהו שנים בבת אחת ולא אוכל להאריך ואתיישב עוד בדבר בלי נדר.",
            "ועוד י\"ל בהא פליגי הרמב\"ם והגאונים דהנה עוד כתב הרב\"י שם וז\"ל אבל כל שאין מחלוקת בקבלתן אלא שאין אנו יודעי' אם היא מו\"ח אם לאו לא נכנסה לכלל ס' ואין קורין בה אלא בי\"ד לד\"ה והעולם שנוהגים לקרות בי\"ד וט\"ו בכל עיירות המוקפות מן הסתם נראה דסוברים שכיון שאנו רואי' אותה שהיא מוקפה באה לכלל ס' אם היא מוקפת מימות יהושע והיא בכלל מ\"ש הרמב\"ם עיר שהיא ס' כו' עיין עוד שם והנה לכאורה צ\"ע בעיני דברי הגאוני' ודברי הב\"י איך שייך לומר בזה דהולכין אחר רוב העיירות הא ודאי יש עיירות בעולם מו\"ח מימות יב\"נ וה\"ל קבוע דקיימ\"ל כל קבוע כמחצה על מחצה דמי ומצאתי אחד שהרגיש בזה בס' שער המלך סוף הלכות מגלה וכ' בשם ס' לשון למודי' דלא אמרינן קבוע כמחצה על מחצה דמי אלא היכא דלא יצא מתוך הקבוע כנון עיירית דבאפי נפשייהו קיימי אזלינן בתר רובא ודאי ודמי לבשר הנמצא דאמרינן כל דפריש מרובה פריש א\"ד כו' עיי\"ש וק\"ל עלי' ממה שכתב הר\"ש ז\"ל בסוף ס' כריתות והביאו הרב פר\"ח בי\"ד סימן ק\"י ס\"ק י\"ד וז\"ל ובהכי ניחא מה שמקשי' העולם יאסור כל העולם בחרישה וזריעה מטעם נחל איתן שהוא קבוע ולמה דפי' ניחא כיון ידעינן היכן נחל איתן לא שייך לומר בו כו' יע\"ש הרי דאע\"ג דהתם נמי כל שדה ושדה באפי נפשי' קאי ולא יצא מתוך הקבוע ואפ\"ה ס\"ל להר\"ש דמקרי קבוע עכ\"ל וכן ראיתי בב\"ח י\"ד סימן ק\"י אות ו' האריך אעפ\"י שלא נודע האיסור במקומו דין קבוע יש לו כיון דדין קבוע מוארב לו נפקא כו' והתם כיון שנודע שיש שם ישראל אע\"ג דאינו נודע הישראל כלל ה\"ל קבוע ה\"נ דכוותי' עיין עליו ואחרי בנותי בספרים ומצאתי בס' אלי' רבה סימן תרפ\"ח ס\"ק ה' גם הוא הביא קושי' זו דה\"ל קבוע בשם ס' דרך תמים וגם הוא תירץ ויתיב דלא הוה קבוע אלא במקום שנתברר חנות שחוטה וחנות נבלה אבל אם אין יודעים אזלינן בתר רובה ולכן קברות שאינו מוציאין אזלינן בתר רובה דעלמא דהם נכרים עיי\"ש ולא שת לבו לספר הכריתות והב\"ח הנ\"ל והרבה יש לי להאריך בזה עכ\"פ י\"ל גם בזה פליגי הרמב\"ם והגאונים דלהרמב\"ם הוא בכלל קבוע ומנחל איתן נלע\"ד דלק\"מ דהתם אי אפשר ולכך מדינא קורין בשני ימי' והגאונים ס\"ל דאין זה בכלל קבוע אלא אזלינן בתר רובא ואינו אלא להמתנהג בחסידות קורא זה בט\"ו ועיין בסמוך.",
            "ועוד ידי נטוי' לומר דבהא פליגי הגאונים ס\"ל אע\"ג דאסתר ברוה\"ק נאמרא ועפ\"י נביאי' מדברי קבלה עכ\"ז אינו אלא מדרבנן בעלמא כי דברי קבלה כדרבנן דיינינן וספק לקולא והרמב\"ם ס\"ל דברי קבלה כד\"ת וס' לחומרא וכן נראה דעת בעל המאור ספ\"ק דמגלה ולכך כתב הרמב\"ם בריש הלכות מגלה וז\"ל קריאת מגלה בזמנה מ\"ע מדברי סופרים והדברים ידועים שהיא תקנה נביאי' עכ\"ל והנה במה דסיים שהיא תקנת נביאי' מודיע בזה שיש להחמיר יותר משאר דברים שהם מדברי סופרים ועתה יש להחמיר מדינא פה לדעת הרמב\"ם לקרות המגלה בי\"ד וט\"ו ובכל שארי דברים הנהוגים מפאת תקנת נביאי' ודברי קבלה כדברי תורה ולא אזלינן בתר רוב עיירות אלא כדין קבוע.",
            "אמנם נוסף ס' אחר על עיר פראג אחרי שבצד א' המים להם חומה ואין ס' שמים האלה מיום בנו אותה, והנה כאשר הסיב חזקי' פניו אל הקיר טברי' ספוקא מספקא לי' מה פרזים ומה מוקפים דכתיבי גבי למקרא מגלה דהני מיגלו והני לא מיגליא א\"ד שום דהני מגנו והא נמי מיגניא כדאמרו מגלה ה' ע\"ב. ולכאורה צ\"ע דהרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש והטור וש\"ע השמיטו הך ספיקא דחזקי' אם הים חשוב חומה זולת המג\"א סי' תרפ\"ח סק\"ד מביאו להלכה פסוקה ולא ראיתי מי שהתעורר בזה ואין בזה בכלל שארי עיירות שאינו מסופקי' אם המה מו\"ח דהתם אזלינן בתר רוב עיירות שאינן מו\"ח כדעת הפוסקי' אבל עיר דוגמת טברי' דהתם ספיקא דדינא אם שודא דימא חומה היא לענין מקרא מגלה בזה לא שייך לומר דאזלינן בתר רוב עיירות וצריך תלמודא למה לא הביאו, בשלמה לשטות הגאוני' שזכרתים למעלה אינו אלא ס' דבריהם ולקולא ובכלל עיר שיש בה ס' שאינו אלא מדת חסידות לקרוא גם בט\"ו אבל לשטת הרמב\"ם דמדינא ומדברי קבלה וחמיר ס' זה מס' מו\"ח ודוחק לומר שהוא בכלל ס' מ\"וח שזכר הרמב\"ם או שסמך ק\"ו מסי' מו\"ח ואין הספיקות שוות זה ס' מחסרון ידיעה וזה ספיקא דדינא והנה לכאורה רציתי לומר דיפה עשו שהשמיטו דהנה לפי מ\"ש תוס' דף ג' ע\"ב דמה דקאמר ריב\"ל כרך שישב ולבסוף הוקף נדון ככפר הוא נמי לענין מקרא מגלה כי ההיקף לענין מגלה כהדדי נינהן ומקשי שם בד\"ה כרך שישב וא\"ת לקמן אמרינן דטברי' שימה חומתה אע\"ג דאין לה דין ע\"ח מ\"מ קורין את המגלה בט\"ו דהם מו\"ח כיון דמיגנו מאויבים וה\"נ הי' לנו לומר כשישב ולבסוף הוקף דמכסו ומגניא עכ\"ל ותירץ הר\"ן דריב\"ל פליג על חזקי' דלריב\"ל אינו נדון כחומה לענין מקרא מגלה אע\"ג דמגנו מאויבים כמו שאינ' נדון כחומה לענין בע\"ח אלא שהקילו חכמים בסמוך ונראה שחומת הכרך חומה גמורה עייש\"ה ועתה אחרי שהרי\"ף והרא\"ש וש\"ע מביאי' הא דריב\"ל כרך שיושב ולבסוף הוקף יפה השמיטו ספיקא דחזקי' ולהמג\"א הי' פשוט דס' דחזקי' ס\"ל כל הפוסקי' ואינו כן ואפשר דגם המג\"א לא העתיק אלא למדת חסידות.",
            "יען כ\"ז לדעת הפוסקי' אבל לשטת הרמב\"ם דהשמיט הך דריב\"ל בהלכות שמיטה ויובל פי\"ב הלכה י\"ד משמע דס\"ל כשטת רש\"י דריב\"ל לא נאמר אלא לענין מ\"ח ואין ענין כלל לדחזקי' והדר' הקושי' למה השמיט הרמב\"ם לפרש גם הך ס' אם הים חשיב חומה לענין מקרא מגלה אמנם י\"ל אחרי שלרבי פשיטא לי' דטברי' מו\"ח וע\"כ צ\"ל דימה חומה לענין מקרא מגלה אע\"ג דחזקי' מספקא לי' לא הניח פשיטת של רבי משום ספיקא דחזקי' אבל הוא גופה קשיא איך שייך לומר דבר שפשוט לר' יהא ס' לחזקי' הא גם רבי ראה הים וראיתי בספר ברכי יוסף סימן תרפ\"ח ר\"ל דחזקי' אסתפק בדרבי אי קרי בארביסר ובחמיסר ומש\"ה קרי חזקי' בתרווייהו דהא איכא צדדים לכאן עכ\"ל עיי\"ש ולא נהירא לענ\"ד דהא ר' יוחנן שימש לפני רבי דאמר בחולין דף נ\"ד ע\"א כל אותן שנים ששימש רב את רבי בישיבה אני שמשתי בעמידה ומצינו לר' יוחנן שנזכר בבריית' בשאלתות דר\"א ר\"פ בראשית תני' א\"ר יוחנן צריך אדם שיהא לו שתי עטיפות כו' וכתב בעל שאילת שלום לא ידעתי מקומו בש\"ס דילן דר' יוחנן לא נזכר בשום ברייתא עכ\"ל.",
            "ותמה אני על ראש הבקיאי' שנעלם ממנו ברייתא דנזיר דף ס\"ה ע\"א תני' כמה שעור תפיסה א\"ר יוחנן משום בן עזאי כו' ועיין תוספות כתובות דף ח' ע\"א ד\"ה רב תנא כו' והנה חזקי' רבו של ר' יוחנן הי' ותנא הי' ועיין תוספות ע\"א דף ל\"ק ע\"ב ד\"ה ת\"ר א\"כ ודאי בזמן רבי הי' חזקי' ובטבריא הי' עכ\"פ סמוכי' ואיך ס\"ד שעלה חזקי' ומסתפק בדבר אי' בארביסר קרי אי בחמיסר קרי ולא אוכל להאריך כעת ועוד חזון למועד אי\"ה.",
            "ועוד דהא כמה מפוסקי' הראשונים ס\"ל כיון דתלינן בכרכי' המו\"ח מיב\"נ משמע דוקא בארץ אבל לא בח\"ל ובזה נלענ\"ד ליישב מה שדקדק בס' ארחות חיים למה לא תלו הדבר במשה ואהרן ודחיק דיהושע נלחם ראשונה בעמלק אבל לפי דברי הפוסקים נכון הדבר דלכך תלו ביהושע להודיע דוקא בכרכי' המו\"ח בארץ הוא דקורין בט\"ו ולא בח\"ל והר\"ן ז\"ל כתב שכן דעת רש\"י מדגרס ר' אסי קרי מגלה בהוצל דבנימין ארביסר ובחמיסר וזו בארץ ישראל ומה דאמרינן שלהי כתובות נקטינן בבל לא חזיא חבלי משיח תרגמה אהוצל לא גרסינן הוציל דבנימן ועיין עוד שם בהר\"ן וכן נלע\"ד להוכיח מדברי רש\"י מגלה דף יו\"ד ע\"ב ד\"ה כל המצות הללו הנוהגות בע\"ח שילוח מצורע וקריאת מגלה בט\"ו כו' ע\"ל משמע דלמ\"ד קדושה ראשונה לא קדשה לע\"ל אין קורין את המגלה בט\"ו ודברי תימה הם וכי תגרע קדושה ראשונה מח\"ל שלא נתקדשה מעולם אפ\"ה מו\"ח קורין בט\"ו אלא דרש\"י ס\"ל דבח\"ל אין קורין בט\"ו אפילו מו\"ח מיב\"נ אמנם מי יבוא אחרי הכרעת הרמב\"ם והרמב\"ן ויתר פוסקים דהסכימו אפילו בעיירות ח\"ל המו\"ח מיב\"נ קורין בט\"ו.",
            "ועוד דהרי הלבוש א\"ח ס' תרע\"ח סיעף ד' כ' וז\"ל מה שאנו במדינות אלו אין קוראין אלא בי\"ד לבדו בכל המקומות שאנו יושבי' בהם ואע\"ג שקצתם הם עיירות גדולות ומיושבות מאד מזמן ארוך ומו\"ח גדולות ובצורות ואין אנו מספקי' בשם אחת מהן שמא היתה מו\"ח מיב\"נ לקרות גם בט\"ו בלא ברכה נראה לי דהיינו טעמה מפני שאלו מוחזקי' בכל הגלילות האלה שהם בירכתי צפון העולם שלא היו מיושבי' כלל בימי יהושע כי כלן נתיישבו אחר ביאת ישראל לא\"י וגם לאחר חורבנו לפיכך אין לספק בשום מקום אם היתה מו\"ח בימי יהושע אלא בעיירות שהם באופקי' הדרומיים של א\"י אפלו המרוחקי' ממנו או באופקיי' הצפונים וסמוך לארץ ישראל אבל אלו המדינות שהם בצפוני מערבית של עולם כלם נתישבו מקרוב כידוע ממפות הארץ כמדברי' בהה בעלי תכונה עכ\"ל העתקתי לשונו אות באות אפי' אם אין אנו מאמינים לבעלי תכונה עכ\"ז כל הולך ישר עיניו תחזינה מישרים שמימי הגאון בעל לבוש לא היו קורין פה גם בט\"ו שהרי כתב ואין אנו מספקי' בשום אחת מהן כו' ועיר פראג היתה נודעת לו מלבד מה ששמעתי שהי' פה שני שנים אב\"ד ומפה הלך לק\"ק פוזנא הנה כל ספריו נדפסו פה בימיו בשנת שס\"ט.",
            "עכ\"פ בצירוף אחר צירוף כל הסברות יחדיו יש לנו כמה ספקות וספיקי ספקות קח את הלבוש לספק אם הארצות האל היו מיושבים בימי יב\"נ ואת\"ל שהיו מיושבים שמא כדעת הפוסקי' דלא אמרינן כרכי' מו\"ח קורין בט\"ו אלא בא\"י דוקא ולא בח\"ל ואת\"ל אפי' בח\"ל שמא אין המים להם חומה לענין מקרא מגלה ואת\"ל שהמים להם חומה דלמא אזלינן בתר רובה רוב עיירות אינן מו\"ח מיב\"נ וא\"ל דזה קבוע דלמא קיימ\"ל כאידך פוסקים אחרי שלא נתברר לא מקרי קבוע וא\"ל דה\"ל כע\"א אומר אכלת חלב דלמא כהראב\"ד וכמ\"ש או שמא ה\"ז דומה לשנים אומרי' אכלת חלב ושנים אומרים לא אכלת ואין כאן חזקת איסור ולא הוי אלא כחתיכה אחת באופן שאין אני רואה אפילו מדת חסידות בזה אבל עכ\"ז חלילה להקל בדבר שאבותי ואבות אבותי החמירו והנה נשאל להרדב\"ז חלק א' סי' רנ\"ב על עיר מצרים והאריך שמן הדין אין להחמיר מ\"מ אין לגעור באותם שקורין אותה בי\"ד וט\"ו כיון שקורין אותה בלא ברכה לא הפסידו כלום והלואי שיזכרו נפלאות ה' בכל יום ועוד דמנהג אבותיהם בידיהם ושמא בדורו' הראשונים נפל מחלוקת בקבלה כמו שאירע בהוצל והיו קורין בי\"ד וט\"ו ואפשר שגם אלו הי' להם כענין זה ולכן אין לבטל מנהג אבותם בדבר שהוא קרוב לשכר ורחוק מהפסד עכ\"ל ה\"ה בנ\"ד ולא כתבתי את כל זה אלא ע\"ד שאמרו סוכה דף כ\"ו ע\"ב במתני' אוכלין ושותי' עראי' חוץ לסוכה מעשה שהביאו לריב\"ז לטעום את התבשיל כו' ואמרו העלום לסוכה ופריך הגמרא מעשה לסתור ומפרקינן חסורי מחסרא וה\"ק אם רצה להחמיר על עצמו רשאי וכ' הר\"ן כלומר דלא חשיב כמי שאינו מצווה בדבר ועושהו שנקרא הדיוט ובתר הכי קתני ומעשה בר\"צ שלא החמיר על עצמו לומר שאם רצה ת\"ח שלא להחמיר על עצמו על עצמו בכך רשאי ולא הוי כמי שאינו מדקדק במצות עיי\"ש ה\"ה בנ\"ד אם אתה תחזה כמה בני תורה ויראי ה' אינם זהירים לקרות פה המגלה בט\"ו עכ\"ז המה יראי ה' וקדושיו ואין מחסור להם הק' אלעזר פלעקלס."
        ],
        [
            "נשאלתי על מה דאמרו ז\"ל (ר\"ה י\"א ע\"ב) בתשרי עתידין לגאול אתי' שופר שופר ולר\"י בניסן עתידין כדמסיק שס הא אמרו בעירובין (מ\"נ ע\"ב) הרני נזיר ביום שבן דוד בא מותר לשתות יין בשבתות וי\"ט דאין ב\"ד בא בע\"ש ובעי\"ט ואסור לשתות כל ימות החול, והשתא לר\"א לא יהא אסור אלא בתשרי ולר\"י בניסן (הנה קושי' זו מצאתי אח\"ז בס' טורי אבן בר\"ה במקומו והאריך ולחלק יצא עפ\"י מה דאז\"ל זכו אחישנה לא זכו בעתו עיי\"ש) ולענ\"ד אין זה בגדר קושי' כלל כי ביום שבן דוד בא אז לא תהי' הגאולה כי אם כמו שכתב הרמב\"ם פי' י\"א מהל' מלכים אחר שיכוף את ישראל ללכת בדרכי תורה וילחם מלחמת ה' ויצליח ויבנה המקדש ויקבץ נדחי ישראל ומקריבים קרבנות ויעשו שמיטין ויובלות עפי' התורה שבכתב ובע\"פ אז תהיה הגאולה שלימה במהרה ישלח מקדש אלעזר."
        ]
    ],
    "versions": [
        [
            "Teshuva Me-Ahava, Part I, Prague, 1809",
            "https://www.nli.org.il/he/books/NNLALL"
        ]
    ],
    "heTitle": "תשובה מאהבה חלק א",
    "categories": [
        "Responsa",
        "Acharonim"
    ],
    "sectionNames": [
        "Teshuva",
        "Paragraph"
    ]
}