json/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Ein Ayah/Hebrew/merged.json

{
    "title": "Ein Ayah",
    "language": "he",
    "versionTitle": "merged",
    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Ein_Ayah",
    "text": [
        [
            [
                "א",
                "מ\"ם פתוחה מ\"ם סתומה, מאמר פתוח מאמר סתום (שבת ק\"ד).",
                "אנו רגילין לקרא בשם את הדורשים בעמקי תורה, להאיר אור על דברי כתובים או על מאמרי חז\"ל: מפרשים או מבארים. שני השמות הללו הנם מכוונים לשני מיני דרישות שונות, שכל אחת צריכה להיות מושלמת בענינה. יסוד שלמות האדם בנוי בחלק גדול ממנו, על כח הבאור או הפרוש. דברי חכמים המאירים לדורות עולם צריכים ומוכרחים להיות קצרים, בתור מועט מחזיק את המרובה, והם נזקקים לחכמי דורות המרחיבים דבריהם ומבארים או מפרשים אותם, וקל וחומר דברי תורה ודברי נבואה ורוח הקודש.",
                "לפי המובן הפשוט נדמה שכל יסוד עבודה זו, עבודת הפרוש או הבאור בכללה, היא עבודה מסופקת. הספק כרוך בעקבה אם יבוא הדרוש למטרתו, אם יכון את האמת הנאמרת במאמר או בפסוק שהוא דורשו. אם נסתכל בערך כזה על כל עבודת העובדים על שדה התורה, יתחמץ לבבנו מאד איך יתכן לעבודה קדושה כזאת הלוקחת חלק בראש בהתעודדות רוח הקדושה, ביחוד לנו עם תורת ד' אתנו, שתהיה דבר המוטל בספק אם יכון הדורש את כונת המאמר טוב, ואם לאו, לשוא יגע חלילה.",
                "חז\"ל אמרו \"דרוש וקבל שכר\" - עלינו אמנם חובה לחפש בכל דבר המובטח שיביא קבול שכר את צד התועלת שיש בו, ושעל כן יש בו מקום לקבל שכר. כשנעיין בדבר יפה, נמצא שהדבר קשור ביסוד האמונה בהשגחת השי\"ת הנפלאה ובשליטת האחדות האמתית. בעולם המעשה אנו רואים כי היצורים כולם מוצאים את הדברים המועילים להם, או ע\"י דברים מוכנים ביצירה, או ע\"י דברים היוצאים לאור במשך הזמן ותוספת הנסיון המתלוה עם החקירה והשכל.",
                "כאשר נשים אל לב נדע כי כשם שיש השגחה אלהית מכוונת על הדברים שיש בהם תועלת לבריות ע\"י כל מה שיוצא מהטבע הפשוט, כן ההשגחה מטפלת ג\"כ בכל הדברים שיועילו ליצורים שצריך להם חבור ושכל אנושי לנסיון דורות רבים. וכאלה כן אלה יכוונו את היותם לתכלית כוללת הטובה וההשלמה היותר מתוקנת לנמצאים. וכבר בארנו בע\"ה בענין ברכת \"מאורי האש\" המיוחדת למוצאי שבת להמשיך קדושת השבת גם לימות המעשה, לדעת שכל מעשה וענין המתחדש גם כן ע\"י בינה יתירה שנתן הקב\"ה באדם מעין דוגמא שלמעלה הכל הוא ית' היוצר הוא הבורא ו\"סוף דבר במחשבה תחילה\" שכל דבר שיצא לאור בעתו ובזמנו באופן המתאים להחפץ הכללי, שאין אנו יכולין לשקור עליו בפרטו. א\"כ יש סדר לפגישות המקריות. לפעמים יצא דבר חדש ביצירה המלאכותית לאור ע\"י דברים רבים, והמקרים היותר עקרנים אלה הפועלים על שכל האדם המעשי להחכימו להוציא כלי למעשהו \"אנכי בראתי חרש נופח באש פחם ומוציא כלי למעשהו\". אף אנו נאמר בענין הדברים השכליים, הכל יודעים כי \"ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר\" (ישעיהו מב כא), כל מה שתתרחב יותר דרישת התורה לכל צדדיה, יתכונן יותר רוח ישראל בקדושתו וטהרתו. על כן כל דבר ודבר מהתורה שמתחדש, הוא מוסיף עונג נפשי לנשמה הישראלית, והעונג הזה הוא מוסיף כח ועצמה לרוחניות האומה בכללה. האופן שעל ידו נבוא להרחיב את התורה בדרך ישרה, היא הפגישה השכלית שלנו עם הידיעות שישנם אתנו כבר, לבררם ולהרחיבם. והנה כאשר עולם הרעיונות הוא ים גדול ורחב ידים ולהתבוננות אין תכלית וקצבה, כל המוסיף לדלות מים מבורות עמוקים על פי דרכי התורה והשכל, הוא מוסיף טובה וברכה לעולם.",
                "על כן יש בטבע הענינים הנאמרים מאז והרעיונות שכבר נאמרו שני ענינים.",
                "1. האחד, להבין אל נכון יסוד אותו המאמר מצד עצמו, את המונח בו בכללו ובפרטיותו - זאת היא תכונת הפרוש, מפורש מלשון פרש \"יפרש השחה לשחות\". הרחבה של עצם הדברים שכבר ישנם בתוכנו של המאמר אלא שהם בו מקופלים, על כן עלינו להרחיב הקמטים כדי לעמוד על כל הרחבתו של המאמר.",
                "2. אמנם יש עוד יחש ידוע, כמה יש בכח כל אותן הרעיונות הכלולים במאמר לפעול על רעיונות שיש להם יחש עמהם עפ\"י חוקי הקשור ההגיוני וכל המובן שיש בכל מאמר זה וכל הפרטים שבהרחבתו להפעיל על טבע השכל לחולל ולהוליד דברים חדשים, גם זה הוא מכלל המאמר, לא מצד עצם תכונת המאמר הפרטי, כ\"א מצד הגבורה האלהית שהכינה את העולם השכלי ערוך בכל צרכיו ומוכן להרחבה אין קץ. מזה הצד יוקחו הדברים באופן רחב מאד, ע\"ז נאמר (אבות ו, א) \"נעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק\". זהו הצד העליון שבדרכי הדרישה. וביאור, הוא השם הנאה לו מלשון באר, באר מים חיים. עפ\"י המדה הזאת יזלו מים חדשים לבקרים מכל הגה ורעיון של חכמת אמת שנפל לנו מורשה מדורות הראשונים מאבותינו הקדושים ע\"ה, בין דברי תורה עצמם שהם ודאי \"כפטיש יפוצץ סלע\", בין דברי חכמים ז\"ל. מזה הצד יונח הבאור, לא מצד תכונת המאמר בפרטיות כ\"א מצד פעל ד' שיש בזה, שהכין לנו סבות רבות לאשרנו ולהצלחתנו האמתית, האיר את נפשינו באורו אור האמת, ולתת לנו מחיה נפשות מלאה מזן אל זן. זה הצד האחרון, הצד הבאורי, הוא המתגבר ביחוד באגדות יותר מבהלכות. ההלכות, שתכליתם הוא להודיע את הסדר המעשי הדבר העקרי בדרישתם היא התכנית המכוונת בגופו של מאמר היחידי או מיוצא מקבוץ המון מאמרים רשומים לתכלית מעשית אחת. לא כן האגדות, המה בתור אור זרוע זרע קודש הנושא פרי האמת והשלום, נטוע על תלמי לב הנפשות הנותנות שכמם לסבול עולה של תורה וחכמה, הם הוכנו לא רק למען תוכנם הפרטי, כ\"א למען כל המון הרעיונות הטובים והזכים שיוכלו לעורר עפ\"י קשרים הגיוניים. כאשר נבוא בזה הצד לבאר ד\"ח וחדותם, כבר יש לנו עסק יותר כללי מפרטיותו של המאמר, כי אנו עסוקים על יסוד ההשגחה האלהית שרצתה להועילנו בהזמנת הסבות להמציא לנו מזונות רוחניים המבריאים את נשמותינו. א\"כ אנו עסוקים בפועל ד' ומעשהו, וזהו עומק כונת ר' יהושע במדרש תהלים כ\"ח (הובא בהקדמת מנורת המאור) \"כי לא יבינו אל פעולת ד'אלו הן ההגדות\". והן הן הדברים המכוונים במ\"ם פתוחה מ\"ם סתומה, מאמר פתוח מאמר סתום. המאמר הפתוח הוא יחש של כל מאמר בודד לא רק לפי ערכו והדבר המבצר בתוכו בלבד, כ\"א עפ\"י ערך כל אותם ההשפעות שאפשר לו להשפיע לכשיתבאר, כאשר \"מעין ישיתוהו\", על עולם הרעיונות ההולכות בדרך ישרה. הוא פתוח בדרך מפולש לעולם הגדול של ההשכלות המלאות זיו, ומעורר בדרך פתחו להכניס אל תוכו ועל ידו תלי תלים של הרחבות שכליות שנותנות אומץ וגבורה לנפשות ההוגות בהם. אמנם לא יבנה המאמר הפתוח ולא יבוא אל הכונה להועיל בדרך היחש הרחוק והכולל, אלא א\"כ יהיה קודם ג\"כ מאמר סתום המבצר מכל צדדיו ומתפרש יפה עפ\"י תכנו הפנימי שנמצא בתוכו מפורש ושום שכל. על שני אלה היסודות הפרוש והבאור נבנו כלל עבודת הקודש של דרישת תוה\"ק, ובזה הננו בטוחים שהננו עמלים ומקבלים שכר אם לא כונה דעתנו לפעמים אל כונת המאמר מצד פרטיותו. אבל כ\"ז שאנו הולכים בדרך ישרה והמאמר ההוא פעל על רעיונותינו לעורר אותנו להשכיל ולהרחיב דברי שכל, הננו אם לא מפרשים אותו עכ\"פ מבארים אותו, והננו שואבים בששון מים עמוקים ממעיני הישועה וכתרגומו דהאי קרא ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה, ותקבלן אולפן חדתן מבחירי צדיקיא. והנה במשנה תורה נאמר \"הואיל משה באר את התורה הזאת\", ובעזרא נאמר: \"ויקראו בספר בתורת האלהים מפורש ושום שכל\". השינוי הזה הוא שינוי מכוון עפ\"י הדברים העקריים שהיתה השעה צריכה להם בימי משה ובימי עזרא. כבר אמרו חז\"ל ראוי היה עזרא שתנתן על ידו תורה לישראל כו' ואעפ\"י שלא נתנה ע\"י תורה נשתנה ע\"י הכתב. שינוי הכתב היה דבר מסתעף מעבודת התורה בהצורה שהיתה צפויה לראשי אלפי ישראל, שמהם היו נביאים ובעלי הופעה אלהית ברוח הקודש, את אשר יפעל ישראל בימי מנוחתו השניה ימי בית שני, שהיו באמת רק ימים של כניסת כח כדי להתאזר לקראת המשא הגדול והארוך שהיה צריך לבוא אח\"כ, סבל הגלות. פעולת ישראל ע\"י התורה ביחש העמים לא היתה ניכרת בכל ימי הבית הראשון. כל כבוד התורה היה פנימה בבית ישראל ; הכתב הקשה והמלופף העברי לא היה אפשר לו לשמור את התורה בטהרתה רק בהיות ישראל עם שוכן בטח בארצו ולא הורק מכלי אל כלי, אז היו יכולים בחירי הכהנים והלוים לעמוד על המשמר לכתב התורה להגיהה ולשומרה מכל טעות. אותה השמירה הטבעית משבושים שבאים ע\"י כתב מדמוי אות לאות אחרת שהוא גורם טעיות שיוכלו בהמשך הזמן לאבד חלילה כל הונה של תורה לא היה עם הכתב העברי, והיה דבר זה להורות שהתורה עפ\"י דרך שמירתה אז בבית ראשון, טרם שבאו אנשי כנה\"ג וחכמי הדורות ועשו סיג ואזנים לתורה, היתה ראויה להשמר רק בעם יושב בארצו, שלא הוטל עליו טלטול גלות ופזור נורא, כאשר יעיד ע\"ז הכתב, שהוא כתב שעלול להשתנות. ולוא היה הכתב הזה נוהג בישראל גם בגלות האומה הזאת, אז כבר עלו חלילה קמשונים רבים וכסו את פני התורה כולה ע\"י החלופים של האותיות בצורתם מסופרים שונים, עד שבאו הדברים למעמד מסובך ומשונה מאד. ע\"כ בראשית ימי בית שני שידעו גדולי עמנו שלא היתה גאולה שאין אחריה גלות, החלו לבצר עמדת האומה הרוחנית ע\"י מעמד תורת ד' שתהיה יכולה להשמר גם בגלות המבהיל העומד אז אחר כתלנו. ותהיה ראשית המעשה של השמירה לתורה, גם באבדן כל מרכז לאומה, בשינוי מכתב עברי המלופף לכתב אשורי המאושר ומבורר באותיותיו הברורות, שבו תהיה השמירה נכונה משבושים של אותיות דומות, גם באפס המרכז של הכהנים והלוים שומרי התורה גם עז מלכות. בכתב האשורי היתה התורה נכונה לצאת גם היא במדה בגלות עם ישראל. והכנת הגלות החלה כמו בערך הכתב, גם בערך דרכי התורה בשמירתה. לצורך שמירת התורה בגלות העתידה באו הסייגים התקנות והגזירות:הם הם שעמדו לישראל להיות לעם עולם לה' אלהי ישראל, אשר קבלה עליה האומה באהבה רבה, \"חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך\" אלא שאם תחילת הויתם של התקנות והגזירות היתה מפני הכרח הגלות, שמירת האומה לבל תטבע בים התלאות הנוראות שהיו עתידים לבוא עליה, הנה כל השלמה ושכלול אנושי בא מראש ע\"י ההכרח, גם חיי החברה וכל התקונים המדיניים באים ע\"י חזוק יד ההכרח. אמנם אחרי שההכרח מוציאם לאור אז יכיר האדם כמה מאושר הוא ע\"י שקנה לו קנינים טובים ונעלים כאלה ולא יעזבם, לא רק מפני ההכרח כ\"א מפני הטוב והנועם שמוצא בחיים המשוכללים. כן היא תוכן ההכרה הכוללת את האומה בכללה בדבר תושבע\"פ וגזירות ותקנות תכמים להגדיל תורה ולהאדירה. הסבה שחוללה את ההרחבה הזאת היתה צורך שמירת התורה בשטף ים זועף של הגלות העתידה, אבל כשכבר הורגלה האומה בדרכי קודש הנפלאים ההם במעשים טהורים וקדושים ומנהגים טובים שנתוספו לה ע\"י תקנת חכמי המסורה, באי בסוד ה', כבר התפשטה עליהם כח האהבה הנצחת עד שקבעו להם מקום מבוצר באומה לעד לעולם. כי בהכרה פנימית תדע עד כמה מועילים לה אלה ההדרכות המתוקנות והקדושות להעלותה למרומי האושר של המוסר האמתי וקרבת ד' שהוא כל חיי רוחה וששון ישעה וחפצה. לבד הגזירות והתקנות יש גם בדרכי הדרישה שני ענינים חלוקים זה מזה שכל אחת התגברה כפי המצב הראוי לאומה מצדה ומעמדה ההוה והעתיד. בפ' \"כי יפלא ממך דבר למשפט\"כפול בשביל זה הלשון \"ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם\". ואם היה דרך דרישת התורה אחד לשניהם לכהן ולשופט אין צורך בפרטן. אמנם משפטי התורה הפרטיים אפשר שיהיו נחתכים עפ\"י הרוח הכללי של התורה, עפ\"י כח טעמי תורה המתאים להמוסר הכללי שבתורה. אפשר ג\"כ לנתח הפרטים מהכללים עפ\"י דרך למוד פרטי לדון דבר מדבר מאין צורך להשקיף על כח הכללי, כי הכח הכללי צבור הוא בפרטים. מובן הדבר כי לפרט פרטי הלכות עפ\"י רוח התורה הכללי צריך שיהיה הפוסק את אותן ההלכות בעל חכמה רבה שיוכל לעמוד באותם הדברים הגדולים שעקרי תורה מיוסדים עליהם, ומי שהוא פחות ממדרגה זו יוכל רק לבוא למדה זו של פסיקת הלכות פרטיות עפ\"י הדברים האפשרים לדון בפרטי ההלכות מצד ערכם הפרטי. זהו החלוק שבין הכהן והשופט: הכהן הונח שיהיה איש אשר רוח אלקים בו, הכהן הגדול היה ראוי שידבר ברוח הקודש, הוא יוכל באר פרטי התורה עפ\"י עקריה ורוחה הכללי ; לא כן השופט לא יבא למדה זו. אבל ידמה מלתא למלתא, וע\"פ הפרטים המפורסמים יברר דינו גם בדברים הנעלמים ממנו בדת ודין. והננו מצווים לשמע אל שניהם כפי מעמד הדור. בהיות ישראל.כוכן בטח בדד בארצו, יותר היה מוצא חפץ אם היו מתרבים אצלו מורי התורה עפ\"י דרך הכהונה לבאר פרטי הלכות בהשקפה של הרוח הכללי שבתורה ולמפרש טעמא דקרא באופן ברור ומפורש. היראה שיש לחוש לטעות על הדרך הגדולה הזאת כי טעמי תורה הם דרכים גדולי ערך מאד והבא להתנהג על פיהם בפרטים עלול להכשל. אינה תופסת מקום כ\"ז כשיש מרכז בטוח לאומה בעניני התורה, בי\"ד הגדול שמשם תורה יוצאת לכל ישראל \"המקום אשר יבחר ד' \". אמנם בהיות סכנת הגלות נשקפת לעין עמנו. אז א\"א היה עוד להיות הפרטים נחתכים עפ\"י עקרי יסוד התורה בסתרי טעמיה, כי אם אין שבט ומרכז בטוח עלול הדבר להיות מזה הלילה הפרת תורה, אם כל מורה יגלה פנים בתורה עפ\"י יסודי עקריה ודרכיה הראשיים וביותר שמעטים המה בטבע האנושי האנשים שיוכלו לבוא למדת חכמה רבתי כזאת. ע\"כ התפשט ביותר דרך השופט, המובן של הוצאת הפרטים מהכלל ע\"י ערכם של הפרטים עצמם, בדרך הפשוט של המדות שהתורה נדרשת בהם. ע\"כ מימות משה ועד עזרא כ\"ז שלא נשתנה הכתב וכ\"ז שלא הונח בטבע התורה ההכנה להגנה של גלות וטלטלה, היה מתגבר בתורה דרך הבאור, הדרישה הבנויה עפ\"י ערכי הכללים שהם דומים לדרישת כל רעיון לא רק מצ\"ע, כ\"א מצד הרעיונות שמטבעו להוליד עפ\"י דרך ישרה. כן דרישת התורה שעפ\"י הכללים אין הפרטים נולדים ומסתעפים זה מזה, כ\"א כולם יחד יוצאים הם מהכללים הראשיים יסודי ועקרי התורה וסתרי טעמיה הגדולים \"הואיל משה באר את התורה\". \"עלי באר ענו לה\". אמנם עזרא שכבר ראה ראשית לו להכין הגנה לתורה גם לימי הגלות הארוכה הבאה, הוא ראה כי ההרחקה הגדולה שעפ\"י דרך הבאור, שהוא יוצא מתכונת המאמר הפתוח, תוכל לבוא לפי מעוט הלבבות של הדורות ודלדול האומה במניעת מרכזה וכחותיה הרוחניים והגשמיים לידי הפרת התורה. ע\"כ התחיל להנהיג ביותר את דרך הפרוש, \"מפורש ושום שכל\" לדון בכל דבר עפ\"י פרטיו ולדון את הפרטים אלו מאלו מבלי צורך ההעמקה ביסודי כללי עמקי טעמי תורה. ע\"כ מאז אבדה חכמת חכמינו, נשאר ביותר דרך הפרוש על חלקי התורה המעשיים. אמנם על האגדות שהם דברים המסורים ללבו של אדם, בהם הכללים בטבע מתגלים ביותר על הפרטים, נשאר עדיין גם בידינו כח הבאור המצטרף לכח הפרוש להתהלך ברחבה בתור מאמר פתוח, ולחקור בפרטים עפ\"י הערך של הרעיונות הכלליים שיש להן יחש עם המאמר, לא כשיוקח בערכו הפרטי כ\"א כשיובא בתור פעולת ד' ומעשי ידיו לכוללו עם כל תולדותיו, הוא אור זרוע."
            ]
        ],
        [
            "",
            [
                "(שבת כא, א): \"ולא בשמן קיק. מאי שמן קיק? אמר שמואל שאילתינהו לכל נחותי ימא ואמרו לי עוף אחד יש בכרכי הים וקיק שמו. רב יצחק בריה דר\"י אמר משחא דקאזא. ריש לקיש אמר קיקיון דיונה\". שבת הוא יום שכולו קודש, עונג ומנוחה. הדלקת הנרות מוסיפה שלום ושמחה פנימית. על כן ראוי שילמד האדם [את] עצמו אז להסתכל ולהבין מה היא ההצלחה, שיסודה באמת, שהיא מצלחת את האדם בגופו ונפשו, מביאתו לחיי עד וממלאתו חדות לב ושלות צדיקים בחיי הבלו, ומה היא ההצלחה הכוזבת, שרוב בנ\"א רודפים אחריה, הצלחת העושר, מבלי להקפיד על האמצעיים והדרכים, שעל ידם תהי' קנויה להם. ההצלחה דומה לשמן במושג הציורי, \"בתר מארי נכסי ציבי משיך\", \"עתיר משח\" , \"קרב לגבי דהינא ואידהן\". אמנם, כל זמן שההצלחה היא עומדת חוץ לאדם, ואינה נמשכת עמו יפה, אינה ממלאת את לבבו שמחה ומנוחה, ואינה מרוממת את חייו במעלתם הראויה להם, היא כשמן שאינו נמשך אחר הפתילה, שאינה מאירה ואינה ממלאת את תעודת השלום והאורה, שצריכה להימשך מהצלחה שראוי באמת לחשוק (אותה) [בה]. לזאת (נוכל) [יש] להסמיך זכר ההצלחה, הבלתי נמשכת כראוי, בתוכן השמן שאינו נמשך אחר הפתילה, שלא זאת היא תעודת נר של שבת. לא שמחה מעורבבת וחיצונה כזאת ראויה להיות נחשקת מהאיש הישראלי, המפלס ארחות חייו על-פי תורת אמת וחוקי חיים. כרכי הים המה נודעים בשחיתותם המוסרית, מורגל בכל מקום לומר \"שמע שיש זונה בכרכי הים\". \"מדינת הים\" בכלל הוא ציור למקום שאינם בני תורה, ששמותיהם כשמות נכרים. אמנם, לעומת זה רגיל לקנות שמה עושר, על-כן ישוטו שם בני אדם. (בטח) [ודאי] יזיק מצב הדת והחיים המקולקלים (שמה) [שם], לכל אלה השטים שמה אחר פרנסתם ועשרם, והצלחתם שבאה להם בהפסד הקנין היותר מעולה שבאדם, בהפסד התורה והמוסר האמיתי, אינה נמשכת אחר הפתילה, אינה מתדבקת לגוף הנושא את ההצלחה ולנפשו, ואינה מצליחתו, ולא (על) [אל] שמחה ושלום הבאים מהצלחה כזאת ראוי שיחשק בביתו של האיש הישראלי, בשומו נגד עיניו הצלחת האורה, השמחה והשלום, שבאה ע\"י קדושת הנפש וחיי התם והצניעות, אהבת המשפחה וחיי התורה האמיתיים, המעוררים וממלאים את הלב רגשי קודש לאור הנרות המאירים בבית כל איש יהודי בליל שבת קודש. העוף השט בכרכי הים, כן אישתעו כל נחותי ימא, היודעים את תוכן הקלקולים המוסריים, שנלקים בהם השטים לכרכי הים לבקשת הצלחתם, ששמנם אינו מהנמשכים אחר הפתילה. לא זאת המנוחה ולא זאת המרגעה, הוא ראשית השמנים הפסולים, שראוי לכל איש ישראל למאס אותו, ואת הברק החיצוני שלו, מצד האמצעיים המקולקלים והמקלקלים את הנפש, את הוד נשמת האדם, שיש בהשגת הצלחה זו. אמנם, זולתי ההשקפה על החסרון שיש באמצעיים של ה(משלי כח כ): \"אצים להעשיר\", ורודפים (אחריהם) למקומות שמקריבים [ב]עבור העושר את כל קדושת החיים, עוד עצמותה של ההצלחה הזאת היא רק מדומה גם לשעתה. ויש עוד הערה, שמצד עצמה לא יחשק לב אדם הישר לרדוף אחרי הצלחה, ששמחתה היא רק חיצונית. לעין הרואה מבחוץ ידמה, שיש שמחה בלב שוכן בארמנות מרווחים, ומרבה חגים ושאון עליזים, אבל באמת הלב ריקן, הידיעה הפנימית שבקרב נפשו, שחייו הם אפס ותהו, שמאומה לא ישא בעמלו, ושאינו עושה טוב ואינו מועיל בחייו והצלחתו, לא לעצמו ולא לעולם. הרעיונות הללו יגזלו השמחה התמידית האמיתית מאלה המתמכרים להצלחה החיצונה. והנה, הגפן הוא ציור השמחה, (שופטים ט׳:י״ג): \"תירושי המשמח אלהים ואנשים\". הצמר גפן, האילן הנושא עליו את הצמר גפן הוא דומה לגפן, כרא\"ש כלאים פ\"ז, אבל היתן גם הוא דבר המשמח את הלב, כגפן האמיתי? לא, רק דבר שיוכל האדם לעטות עליו בחיצוניותו, ועד הנפש לא יגיע. כן השמחה החיצונה, שאינה נובעת מחיי צדק ומשרים, כי אם מהרבות העושר החיצוני, היא רק כדמות גפן המשמח, אבל גפן בוקק הוא. המשחא של ההצלחה הזאת, משחא דקאזא, אינו נמשך אחר הפתילה, אינו דבק בבעליו וקוניו, גם לשעה של ההוה, שההצלחה לפניו משחקת. אבל יותר על כל, הנה הבחינה גלויה להבחין בין אורה ושמחה של הצלחת אמת, שהיא ראויה שתהיה נאהבת ונחשקת לכל אדם מישראל, ושמחתה של תורה וחדות ד', לבין השמחה המזויפת מעושר וכבוד מדומה, היא מיעוט הקיום. השמן הזה, הבלתי נמשך אחר הפתילה להיות לו קשר פנימי עם בעליו, הוא קיקיון דיונה, ש(יונה ד׳:י׳): \"בין לילה היה ובין לילה אבד\", גלגל החוזר מתגלגל מהרה, ורמי הקומה יגודעו על נקלה, ומכל עשרם בשתם משנה, ולא ישאו מאומה בעמלם, וחיי הזמן בעצמם לקקיון דומים. על כן מהי האורה וההצלחה, שתחשק בצדק מקדושת השבת-קודש, האורה הקדושה, השמחה הטהורה, שהיא באה לאדם ע\"י אמצעיים הגונים וכשרים: לא ע\"י העוף של כרכי הים, המלאים מרמה וזימה, לא כמשחא דקאזא, המתדמה לגפן אמיתית המשמחת אלהים ואנשים בתירושה והיא גפן בוקק, לא כקקיון דיונה, שבעלה ישמח [בו] שמחה גדולה בשעתה, וכעבור לילה אכלתהו התולעת, כי אם שמחה טהורה, נקנית ביגיע כפים ולב טהור, נקי כפים ובר לבב, שמחה שבהצלחתו ישמח לבב נדכאים, ויגדיל ויאדיר כל דבר טוב ומועיל, יקדש שם ד' בתמכו ידי חכמי תורה, להשכיל ולהיטיב, שמחה פנימית שזכה משמחתו כיין המשמח אלהים ואנשים, והיא שמחה קיימת, שגם בחלפה תשאיר אחריה כל צביונה, : \"לזכר עולם יהיה צדיק\", : \"נפשו בטוב תלין וזרעו יירש ארץ\", לא כקקיון הזה שלא יעמוד ולא יחיל טובו. אלה המה השמנים, הראויים להאהב לאור קדושת נר שבת קודש, המישרת מסילה למטרותיו של האדם בעמלו בכל ימי המעשה, והם נמשכים אחר הפתילה, דבקים בבעליהם קנין עצמי, ובהם ראוי להדליק נר של שבת.",
                "(שבת כא, א): \"אמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי קיקיון דיונה ולצלוליבא דמי, ומדפשקי רבי, ועל פום חנוותא מדלן יתיה, ומפרצידוהי עבדא משחא, ובענפוהי נייחן כל בריחי דמערבא\".  ההצלחה הזאת של העושר העוברת ואינה מתקיימת כלל, כקיקיון הזה, העמיד פה במחזה את תכונתה, תעודתה בכלל ואופן השימוש הראוי להשתמש בה. והנה ראשית הציור צריך להיות אצל כל איש השואף לעושר, כי לא יגע כל אדם במה שמוכן לחבירו אפילו כמלא נימאו. ע\"כ לא ישלח ידו בעולתה כי לא יצליח, באשר תעודת ההצלחה הזאת ותכונתה היא שתעמוד בגבולה לפי חוג הצדק והיושר שיגיע לאדם מברכת ד' עליו, הציור הזה ישמרהו משלח יד בעול. אבל להשקיט את רוחו הסוער לעמול ולהשיג עושר רב, צריך לדעת עוד ציור אחר, שתחום העושר המגיע לכל איש הוא מצומצם ומוגבל לפי אותו הערך הראוי לו, \"שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת\" , וההטרדה היתירה לא תוסיף על המקור שכבר הוא מוגבל ומצומצם, מפני שיש לכל עושר פרטי תעודה ותכלית כפי מדתו. אמנם מה שנוגע לתכלית העושר בכלל, ראוי לדעת כי איננו תכלית לעצמו, וכי רק אמצעי הוא להרחיב על ידו טוב וחסד כפי ברכת ד' עליו. בהיותו מכיר העושר בתור אמצעי להגדיל טוב וצדקה ראוי הוא שגם הוא יהנה בו במשפט, אבל חלילה לו מלשכח תעודתו בתור אמצעי להרבות על ידו קנינו בצדקה ומעשים טובים. תכונת הצדקה הראויה לגדולי העושר צריכה שתתפשס לטובת כל נקשה ומר נפש, אבל הענין היסודי שלה צריך שיהי' ממנה תוצאות לטובת כלל האומה. הצד היותר עיקרי צריך שיהי' הרמת התורה, אור האומה עם ד' אלה, וקיומה הרוחני, וישלח ג\"כ פארות להרחיב צדקתו בעסקי האומה הכלליים החומריים, והצד הטוב הוא כשיגיעו למקום שתקבל כלל האומה מהם כח ועז. לדידי חזי לי קיקיון דיונה, ציירתיו בכל צדדיו איך הוא צריך להיות ידוע בלב בעליו, למען יהי' באמת על ידו מוצלח לעד ולא יהי' סופו רק מפח נפש. הידיעה הפשוטה הקודמת לכל צריכה להיות, דלצלולינא דמי, צלוליבא נראה שהוא אילן צלף כמו צלוליפא, וניתוספו כפילות אותיות כדרך לשון ארמית, אתרונגא, גינוניתא וכיו\"ב, בו תיחם יהושע לישראל את הארץ , והוא מקטע רגליהון דרשיעיא מסיגי גבול , כלומר הוא שומר את תחומו ואינו נכנס לגבול חבירו. ההצלחה הזאת המדומה של העושר דומה לו בזה, שאין לה יכולת לבלע כלל ולינק את הלשד השייך ע\"פ דרכי ההשגחה העליונה לחבירו. אמנם מה שנוגע לעצמו, מדפשקי רבי, לא על נחל שאין לו סוף ישלח שרשיו, שיוכל להאמיץ חיל לבלע הרבה באין קצב, כ\"א יניקתו מצומצמת כצמצום בצעי המים שאינם נובעים, כלומר כפי החק הנקצב אשר עליו אין להוסיף, ע\"כ השתדלות יתירה איננה מביאה להרבות הון. ומה שנוגע לתעודתו, על פום חנוותא מדלן יתיה. המקשט את חנותו אין כוונתו כ\"א כדי שיבאו לתוכה קונים ותמכר סחורתו ביותר, הרי עינו היא להרבות סחרו ואתננו, לא הקישוט העצמי. כן העושר ניתן לאדם הראוי לו שירבה קנינו על ידו, ירבה צדקה ויעשה טוב כפי השגת ידו, וכאשר ישתמש בו בתור אמצעי כקישוט זה שעל פום חנוותא, יבא לתעודת אושרו. וכאשר הדבר המהנה הניתן על פום חנוותא, יודע החנווני כי כפי אשר ירבו לשבת בצילו כן תרב הצלחתו, כן צריך להיות מושרש בלבבו של אדם שמקור הצלחתו הקיימת תהי' לפי מרבית הנהנים מהצלחתו הזמנית, והנאתו הפרטית תהי' טפילה כאותה ההנאה של בעל החנות מקישוט חנותו שמעוטרת בפרחים יפים. ומפרצידוהי, מהצד העקרי והמרכזי שבעושר, כך ראוי להיות עבדין משחא, להוציא על ידה שמנה של תורה, לחזק את האומה בכללה במצבה הרוחני ע\"י החזקת התורה להפיץ אורה ע\"פ תבל. ובענפוהי נייחן כל בריחי דמערכא. ארץ ישראל, היא מרכז האומה גם בימי גלותינו ופיזורינו, והשרויים בה בגלות המה הסובלים יסורין ומכאובים רבים, ואותן צריך לחזק ולאמץ בתור צדקה כללית השייכה לכלל ישראל. וצריך כל איש עשיר בעם ד' לפשט ענפי צדקתו על אחינו יושבי א\"י החולים והמעונים לעודדם ולחזקם, למען ירבו הישוב ותתכונן יותר ישיבת א\"י. כלל הדבר שאם שבכלל תכונת השימוש בהצלחה צריך שתהי' ההטבה לכל, כהא דמדלין על פום חנוותא, מ\"מ הצפיה העקרית צריכה להיות טובת הכלל בתור עיקר ומרכז רוחניות האומה קדושתה ותורת ד' אשר בקרבה, ובתור התפשטות והרחבה בכמות לחזק נפילת ארץ ישראל וחולשתה, שהיא מצוה קבועה בכל דור ודור, זה הוא צביון העושר באופן הראוי לו.",
                "\"תני רמי ב\"ח, פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם כשבת אין מדליקין בהם במקרש, הוא תני לה והוא אמר לה להעלות נר תמיד כדי שתהא שלהבת עולה מאליה ולא שתהא עולה ע\"י דכר אחר\".  המשכת השמן אחר הפתילה שבשמנים של הדלקת נר שבת, והפתילה שתהי' כזאת שאין האור מסכסכת בה, תעיר עוד על השלמות המבוקשת שהיא תכלית השבת, קדושת הגוף וקדושת השכל באיזה צורה יהיו מבונים. הגוף העב והגס שכל מגמתו היא להריק.כוס חיי התענוגים הגופניים אל פיהו, אין האור השכלי יכול להדבק בו, ישכיל אמנם במלאכות, ויגיד ג\"כ דברי חכמה כנח עליו הרוח, אבל החכמה לא תנוח בלבבו, רגע תחול עליו רוח חכמה מצד הטבע של צלם האלהים אשר בו יצר ה' את האדם שיהי' שואף לחכמה וצדק, אבל זה יה\" כרגע כי הנטיה החומרית תתגבר לכבות ולהכהות אור השכל. הגוף שהוא הפתילה שהאור השכלי נאחז בו, צריך שיהי' נטהר באופן נאות שלא תהי' האור מסכסכת בו כ\"א קבועה. זאת היא תעודת מנוחת השבת וקדושתו, להעיר את האדם על חיים של מנוחה, ואי אפשר למנוחה שלמה כ\"א בהיות הנטיה הגופנית כבר מוכשרת להיות נוטה מטבעה אל הקדושה הצדק והטוב. השמן, השכל, צריך ג\"כ שיהי' באופן שיפעל על ההדרכה הגופנית לטובה, לא כשכל המתחכמים ללא חכמת אמת, שלמרות בינתם וחדות שכלם ילכו בשרירות לבם ויעשו כל תועבת ד' אשר שנא. החכמה הרצויה המביאה לאחרית ותקוה, שהיא באמת חכמת ישראל, היא המדרכת את האדם בפעולותיו הגופניות בדרך ישרה, השמן שנמשך אחר הפתילה. השבת היא הוראה הפרטית על ההשלמה שירדוף כל יחיד בישראל. והנה לפעמים תהי' תכונת הפרטים שבאומה להיות התשוקה החומרית פונה אל השכל והצדק, והחכמה היא ג\"כ תעזור להשכיל במעשה ולהיטיב. אבל בבואה אל כלל האומה אז יבטלו אלה התעודות, כי המגמה הכללית שבאומה תהי' רק להוסיף אומץ גופני וחומרי להרבות עצמה וחילה, מבלי להשקיף אם תרמס ברגלים כל חק ומשפט צדק. וכן החכמה ביחש האומה תפעול רק להפיץ אורה והשכלה מופשטת למען הרבות כבודה והדרה בעולם. אבל לא למען הדריכה במעגלי צדק ומשרים. והוא חזיון נמצא ונהוג שגם האומות, שאנשים פרטיים כבר נמצא בהם שעורגים אל הצדק והיושר, האורה והחכמה, אבל הכלל, הכח הלאומי, מתנשא רק באגרוף ובחזקת יד, לא ידע רחם ולא יכיר יושר, וחכמתו תשמש רק להומ בצעו. לא כאלה חלק יעקב, כל כבודנו הלאומי הוא המושוה עם הכבוד הפרטי, חוקי ד', החוקים והמשפטים הצדיקים, הוא כבודנו נגד העמים, והמה מעמידים את חיי הכלל צדיקים וטהורים כחיי הפרט. החכמה הכללית הלאומית, כחכמת היחיד הפרטי, תרדוף ביחוד לישר הדרכים המעשיים להכיר לידע להודיע ולהודע, כי דעת ד' האמתית היא עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך. ע\"כ הפתילות והשמנים שאמרו חכמים אין מדליקים בהם בשבת, ההוראה שיש במצב הגופני שראוי שיהי' מטבעו פונה אל הקדושה והצדק, וכן במצב השכל והחכמה שיהי' פונה אל הישרת המעשים בפועל, שימשך אחר הפתילה החומרית ולא ישוט רק באויר, לשאוף רוח התחכמות בלא תוצאות מעשיות טובות וצדיקות, כשם שהוא תעודת הפרט כן היא תעודת הכלל, אין מדליקין בהם כמקדש, ששם אור הכלל מראה פעולתו וקדושתו. והנה כשהנטיה הגופנית היא רק לחומרה ותאותיה הגופניות והנטיה השכלית היא רק לדברים מופשטים, א\"א למצב הקדושה והמוסר הטוב להתמיד באומה, וכן ביחיד. כי אין לצדק בסיס חזק וטבעי, וצריך תמיד שיתקיים רק ע\"י סיוע צדדי. למשל ההכרח ,סל חיי החברה, \"שמור לי ואשמור לך\" , אהוב בשביל שיאהבוך, דבר זה אינו מתמיד, כי ימצאו עתים רבים שלא יספיקו הסמוכות הללו להחזיק את היושר המט לפול, מאחר שאין לו מעיין טבעי, מקור יראת ד' וחיי צדק מאור תורת ד' שבלב פנימה מקומה, \"עם תורתי בלבם\" . להעלות נר תמיד, צריך שתהי' השלהבת עולה מאליה, ולא ע\"י דבר אחר. הצדק האלהי, הקדושה וכל המדות הטובות, צריכות שימשכו מעומק הנפש בעצם הטבע מצד טהרת הגוף ע\"י קדושת המצות שבפועל, ומצד טהרת הנשמה ואור השכל ע\"י שמנה של תורה. זאת היא שלהבת העולה מאליה, ולא העולה ע\"י דבר אחר. כשיש לאדם בפרט ולאומה בכלל כבר קנין קבוע לקדושה וליושר האמיתי, איננו צריך עזר דמיוני לעורר רוחו לסור מדרך רעה, כי כליותיו תעלזנה משריםו\"אור צדיקים ישמח\" .",
                "\"תנן מבלאי מכנמי כהנים ומהמיניהם מהם היו מפקיעין ובהם היו מדליקין, שמחת בית השואבה שאני\".  הכחות האנושיים מתחלקים המה לשתי מערכות, כחות נפשיים וכחות גופניים. יסוד הכחות הגופניים השפלים המה כח הצומח וההזנה והנמשכים עמהם, בתור פועלים בלתי מרגישים. והנה הציור המעולה, שכל הכחות המתיחסים אל הגוף אמנם יהיו נמשכים לגמרי אחרי האורה של שמן השכל, דבר זה יתכן רק בפעולות הנפשיות של הנפש החיוניתו, שהמה ג\"כ כחות בגוף, הקנאה התאוה האהבה והשנאה, ויתר הנטיות, הציור והמדמה, המתעורר והמתפעל, כולם יהיו מוכנים לפעול מטבעם לפי תכונת השכל המקבל מאור מאורה של תורה. אמנם הכחות השפלים, כח הזן והצומח וכיו\"ב, אין התעודה האנושית באה שהם ישנו סדר טבעם, הם צריכים לפעול ע\"פ טבעם כדרך בריאותם הבריא והחזק. אמנם השכל והנטיה הטובה של הכחות הנפשיים ישעבדום לתורה ולתעודה. כן נוהג הדבר בחיי הפרט וכן בחיי הכלל. הנטיות הטבעיות שמקורן בטבע הגוף הבריא והמוצק אינן צריכות להתרעע, כי . בזה כבר אינה מעלת השלימות כ\"א חלישות כח וחלי רע, כ\"א כח ועצמה צריך שימצא בכל הנטיות הגופניות היותר נמוכות. אמנם בכל עוזן ורעננותן יהיו משועבדות בחשק לב לתורה ולצדק האלהי. עבודת הכהנים, היא עבודת הכלל, התעלות הקדושה וקרבת ד' הרצויה בעבודת הקודש, צריכה שתראה פעולתה על הכלל כולו, ע\"י הני כהני שלוחי דידן ושלוחי דרחמנא . בגדי הכהנים המיוחסים ביחוד לחלקי הגוף השפלים, מקום הכחות הצומח והזן, הפועלים הטבעיים, שדבר אין להם עם השכל ועם הנטיות המוסריות, הם מורים התקדשות אלו הכחות בכלל האומה. האבנט, המכוון בתור אמצעי, בין החלק העליון מקום הכחות הנפשיים לבין החלק התחתון שבגוף מקום הכחות הגופניים השפלים, שמורה אמנם על היחש החזק שיש לכחות השפלים אל הכחות הנפשיים, עד שהקדושה המעלה את הנטיות הנפשיות פועלת להגביל יפה את סדרי הפעולות הטבעיות לצד המעלה והקדושה. והמכנסים המה ביחוד לחלק הכחות הגופניים. אמנם זאת המדרגה של פתילה שאין האור מסכסכת בה, כלומר שכבר קנין עצמי של אורה קבוע בה, שכבר היא פונה אל האור והקדושה מעצם טבעה, לא יאות כ\"א לכחות הנפשיים, אבל הכחות הגופניים, שהם פועלים טבעיים שאינם מכירים את פעולתם, האור צריכה בהכרח ובצדק דוקא לסכסך בהם מצד עצמם וטבעם, הכח המעכל הזן וכל הכחות הטבעיים מצד עצמם דבר אין להם עם הצדק והמוסר. אמנם פעולותיהם הם מוסרים אל השלטון הכללי, אל השכל וכל הכחות שכבר נתקדשו בקדושתו. ע\"כ אין גם בהם רע והם עומדים לשכלל את החיים בכל התרחבותם ע\"פ המשקל של האורה האלהית, להורות אמנם שבעת פעולתם הם פועלים טבעיים ואין האורה נכנסת בהם, אבל כיון שהם נכנעים אל השלטון הכללי השכלי, ע\"כ הפעולה כשנפעלה כבר בכחות הללו ימצא בה האור האלהי שימושו המלא. הכח הזן יזון, יעכל, יהנה ויכלכל. אבל כאשר כבר פעל פעולתו, מה יעשה בו השלטון הכללי, ישתמש באלה הכחות הנמצאים לו ע\"י הפעולות הטבעיות לתכלית תעודתן, לתורה עבודה וגמילות חסדים. ע\"כ האורה האפשרית להעלות היא מבלאי מכנסי כהנים ומהמיניהם, כלומר מכחות השפלים, אחרי פעולתם בסך הכולל של תוצאות הפעולה נמצא האורה המבוקשת. כך הוא בחיי הפרט וכן הדבר בחיי הכלל, חלילה לבקש להתעמר בכח טבעי להחלישו או לבטלו, למעט צביונו או להקטין פעולתו הטבעית. החיים צריכים שילכו במהלכם גם באומה בכללה, אבל מתוך שמונהגים יהיו ע\"פ האורה של תורה והצדק האלהי, גם מהכחות החיוניים השפלים ימלא הבית אורה, אם שמעצמם אינם מהדברים שאפשר לאורה להאחז בהם אחיזה עצמית, אבל כ\"כ יגבר עליהם השמן האלהי, אור השכל וקדושת המדות, עד שירוצו ארחם למטרות הקדושות שהכחות הרוחניים הציבו להם. אמנם היתכן שהאדם בחיי הבלו יוכל עוד לשמח על כחותיו השפלים, שאי אפשר לשנותם מתכונתם הגסה והפשוטה. אמת הדבר שקשה מאד להתרומם עד כדי מדה זו, שכ\"כ יהי' לבו ברשותו עד שיוכל ג\"כ לשמח בחברת הכחות השפלים, אבל בכלל האומה, יש התרוממות נפש כזו, שמחת בית השואבה, \"נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה\" . הברכה האלהית חופפת על הכח הצומח בכללו, בכל מקום שהוא. וזאת היא השמחה היותר עליונה שראוי שתשמח האומה הקדושה, כי היא מוכנת למצב נכון ונשא כזה במוסרה הטוב, עד שלא ימצא שמץ עול ורשע גם בכחותיה הטבעיים היותר שפלים, כי היא תדע איך לשום להם גבול, ואיך להזהר שלא יפרצו גדרם. וכאשר השכילו חכמי קודש לקדש את השמחה הלאומית בקדושת הצניעות וסייגי התורה, בתיקון גדול , אנשים לבד ונשים לבד, שהוא אות על ההדרכה הכללית בכל הכחות השפלים, שהאומה בכלל שיש לה מורים קדושים אנשי קודש המדריכים אותה בדרך ישרה, תשמח בצדק על כל נטיותיה גם היותר חומריות. כי ע\"י ריבוי אור התורה כולן יתאחדו להאיר, אע\"פ שמטבען אינן נמשכות אחר הפתילה. שמחת בית השואבה שאני, הפרט אמנם יבא למדה זו באחרית הימים, שתהי' הקדושה האלהית מתגברת ג\"כ על הנטיות הטבעיות, ועכ\"ז תשאיר אותן עם כל רעננותן והדרן. כאשר העירו חכמים ז\"ל משחיטת היצה\"ר, \"והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר... ועשיתי את אשר בחקי תלכו\" , דיה היא הידיעה הזאת בשעתה. אבל המדה התמידית היא להכיר את הכחות הטבעיים כחקים טבעיים מוכרחים, ולדעת שמטבעם אין האורה נמשכת בהם. ע\"כ צריכים הם שמירה תמידית והשפעת אורה ע\"י התרבות האורה בשמנה של תורה והרוממות שתשפיע בהכחות הנפשיים, הנמזגים בגוף, שהוא הפתילה התמידית המושכת אחריה את השמן, וממשכת עמה ג\"כ אותם הכחות הטבעיים להשכיל להיטיב. כרך דבר שמדליקין בו על דבר שאין מדליקין בו, להקפותז, לרומם ולחזק הכחות הרוחניים המקודשים בקדושת האורה, מדליקין בו. ע\"כ המדה התמידית היא שיהיו הפתילות, דוקא מאותן שמושכות אחריהן את השמן, בהן האורה נאחזת, ואליהן תכוין התורה האלהית בהדרכתה, ובזה יהיו החיים טהורים גם שמחים, שמחת בית השואבה שאני, בשמחה הכללית של כלל האומה, ראוי לשמח מאד על ריבוי כחותיה גם היותר פשוטים ושפלים. כי מצד ערך הכלל כולם קדושים ועתידים להיות לאורים גדולים להאיר ארץ מכבודם. בשגם שמחת בית השואבה נועדת לאות על תעודת הכלל העתידה, שאז יתקדשו גם הכחות החומריים הטבעיים. אבל זאת היא רק מעשה ד' אשר יפלא בעיני העם הזה. אבל דרך החיים שהוא מורה קו המדה לפעולותינו ע\"פ דרכינו, אין דרך הפתילות הללו לאחיזת האור, כ\"א לאותן המיוחדות לזה מתכונתן, הכחות הרוחניים העומדים לשרת את השכל ולהמלאות מאורו.",
                "פתילות ושמנים דמתניתין לענין חנוכה, אמר רב מדליקין בהם, מ\"ט דרב קסבר כבתה אין זקוק לה ואסור להשתמש לאורה. השמן הטהור, שמנה של תורה, והפתילות הטהורות המאחיזות בהן אורה של תורה יפה, המה נחלת ישראל באמת. אמנם יד ד' נטויה על עמו שלא לעזבנו גם בעבדותנוו, והוא שוכן אתנו בתוך טומאתנף. ע\"כ כדי לקיים את האומה בכל ימי נדודה בגלות החיל הזה, שאין אתנו נביא ולא יודע עד מהוע\"י ההתערבות בין הגוים נשמע בבית יעקב דעות רבות נשאבות מחכמת האומות, וכדי שאותן הדיעות לא ישכיחו אור תורה מישראל, כי מצד הגלות והשפלות הלאומית ימשך האדם אחרי הדיעות המפורסמות בין אומות העולם ששעתן מצלחת אעפ\"י שאין להן בירורים, וכרוב הדיעות המופשטות הן רק נטיות ואומדנות בעלמא, בכ\"ז היתה יד ד' את עבדיו ובכל דור ודור קמו חכמי ישראל לחזק את אור התורה דוקא ע\"פ אותן הדיעות הנכריות, אע\"פ שאין אחריותן עלינו, ואינן דומות כלל לאור ד' של תורת אמת שהיא אמת נצחית ואור קיים לעד. אמנם הדיעות המתחדשות לפי רוח בנ\"א וחכמי הגויים, הן כאור הנר הדועך, שמאיר לזמן קט ועומד להכבות, כי בעבור דור או דורות והנה ההנחות של המושכלות הראשונים חלפו ועוד אינן, מ\"מ כשהן שולטות בשעתן בני הדור נמשכין אחריהן. ואם לא הי' כלולים באור התורה ג\"כ אותם הפנים של אפשריות ההסכמה לכאלה, היו רבים מחלושי דיעות נסוגים מאחרי תורת ד' בשביל הבלי נכר. ע\"כ יד ד' הכינה לשמור כללות האומה שיהי' פנים בחכמתה לתן מקום ג\"כ לאותן הדיעות המפורסמות ומוצלחות בשעתן. אע\"פ שרק בכבידות יש לתן יחש לאלה הדיעות שמקורן ממעין זרים עם גופי תורה, עם המצות המעשיות ודיוק ההלכות בכל מרחב החיים הדתיים, ואינן נמשכות אחר הפתילה הגופנית שבתורה, מ\"מ הן נאחזות בה במקצת בסמך ודוחק, וגם זה יפה להגן בעד זרם הזמן. אמנם צריך לדעת כי דיעות כאלה לא ינחלו את הנצחיות, ואורן כאשר יכבה אין אנו זקוקים עוד לקיים דבריהן, כי עצת ד' בתורה נעלה ורוממה היא מכל דיעות מחודשות העולות על לב האדם ורוחו. גם חלילה לנו ע\"פ הנטיות של אלה המושכלות לשלח יד במעשי התורה לשנותם לפי רוחם. כי אסור להשתמש לאורה, רק בתור רעיון המעורר ומניח את הדעת לשעה, לבל תגדל סערת הלב החלש בראותו רוח חכמת הזמן עומד כצר ליסודי התורה, הונח בכח התורה ג\"כ האפשריות להשוותם ולהתאימם, אבל לא בתור עמוד קיים ליסוד מעשי. זהו ערך נר חנוכה ונצחון החשמונאים על היונים, שרוח יון וחכמתה פעלה על בית יעקב באיזה דיעות ומחשבות חדשות. גם זו היתה מאת ד', הפליא עצה הגדיל תושיה, להכין הגנה לדורות, הגנת שעה, כאשר שלטונם של החשמונאים במלוכה הי' ברוח לאומי כזה אשר לא לפי הדרך הנצחי של ישראל, שכרת ד' ברית המלוכה לדוד. אמנם באשר לא הי' הזמן עדיין מוכשר לזה, היתה עזרת ד' עמם לסעד סוכת דוד הנופלת עד אשר תבא העת המאושרה שיהי' \"אור ישראל לאש וקדושו ללהבה\" , וכסא דוד יקום, אשר \"בשם קדשך נשבעת לו שלא יכבה נרו לעולם ועד\". מלכות בית דוד היא המחוברת ביחוד עם אורה של תורה, כאשר כן היתה מדתו של דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו, נעים זמירות ישראל, ומשים לילות כימים בתורת ד' ועם זה מלא עז וגבורה ועושה חיל בחוזק ממלכה. האור הלאומי הישראלי הנובע מאורה של תורה, אותם הכחות המתילדים על פיהו באומה אינם דומים לאותם הכחות המתילדים ע\"פ הגיונות הבאים מן החוץ, שהם אינם נאחזים יפה באור תורה והאור מסכסכת בהם. אבל המדות, הכחות והמעשים, הבאים ע\"פ ההשפעה השלמה שתעמוד לעד לעולם, כשכל הדיעות המדות והכחות הכלליים שבאומה יהיו נובעים רק מבארה של תורה, אז תודע יד ד' את עבדיו, שהאור יהי' אור נצחי, אור חדש על ציון, אור אמיתי שמועיל כמו בהרחבת הדיעות והפרחת המושכלות. כן להעבודה המעשית בפועל, \"כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים\" , \"ד' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר\" . ע\"כ השמנים שאינם נמשכים אחר הפתילה, כלומר הדיעות שרק בדוחק ולחץ יש לחברן עם תורת-ד'-תמימה בגופי מצותיה, והפתילות שהאור מסכסכת בהן, כלומר כחות לאומיים נקלטים מרוח העמים, שרק מעט הטהרו ויצאו מחשכת העמים וילבשו מחלצות ישראליות, אמנם האירו לנו גם באורם הכהה את חשכת הגלות אבל אינם מהאורה הקיימת, כשרים הם לנר חנוכה, שהיתה כבר מהניסים שלא נתנו להכתב , כי האורות הללו הם רק כסמוכות לחולי הגלות והדלדול. אמנם קודש הם, כי צריך להכיר גם בזה יד ד' וחסדיו, כי הכין מחסה שלא תפוג תורה ולא יאבדו דרך המון בנים הנוטים לרוח השורר, להיות להם גורל בקהל ד', לשמור מצות ד' כתורה וכמצוה, ושלא להפרד מאלהי ישראל ומעמו. כי סוף כל סוף יש בתוכן הפנימי שבהם הפונה לדרכה של תורה גרעין חתום בחותמה של תורה, דכתיב בה אמת , פך שמן חתום בחותמו של כה\"ג, אבל המתפשט ומתרחב לאורות המתחדשים בגלות בהתערבות בין העמים. המה אף בהסכמתם אל התורה, אורות של שעה, שאם כנתה אינו זקוק לה. ואף אם הותאמו באיזה משך זמן אל התורה ומצותיה, לא נעשו מעולם מעיקריה, ואסור להשתמש לאורה, לדון בהם במעשה בתור חק ומשפט כתוב.",
                "\"אמרוה רבנן קמיה דאביי כו' ולא קבלה כו', משמי' דריו\" ח וקבלה, אמר אי זכאי גמירתא לשמעתא מעיקרא, והא גמרה, נ\"מ לגירסא דינקותא\". כל הידיעות וכל הציורים של האדם הם מתקבצים כולם בכינוס כללי בתכונת הנפש לפעול על האדם את פעולתם. ע\"כ הידיעה והלימוד של הדברים הטובים, של דברי תורה וקדושה, פועלים לטובה על האדם לא רק לפי ערכם הפרטי כ\"א לפי אותו הערך שהם פועלים בצירופם וכינוסם לתן צורה עצמית על מהותו של האדם. \"ועשיתם אותם\" - ועשיתם אתם, שכל העוסק בתורה לשמה מעלה עליו הכתוב כאילו עשה את עצמו. והנה הילדות שבסדר היצירה היא מוקדמת לזקנה, צריך להבינה לא בתור חזיון עובר שאינו משאיר אחריו מאומה, וכאילו הזקנה תוכל מצד עצמה לעמוד בלא הילדות. לא כן הדבר, אלא הזקנה היא שלמה אז רק כשבאה אחרי הילדות, אז נותנת הילדות כחה הער והחי על הזקנה המיושבת והבוחנת, וע\"פ שתיהן ימלא צביון האדם הראוי. ממילא מובן שכמו שבכללות האדם שהוא נמלא מסכום הכללי של דיעותיו ידיעותיו נטיותיו ולימודיו, יש השלמה של פעולה במה שהילדות משפעת על הזיקנה, כן בכל לימוד פרטי, אותה ההתקבלות ואותה ההצטיירות שהילדות מציירת את הדבר הבא לנפשה, אין הזיקנה יכולה לצייר. ע\"כ אם הי' אותו הלימוד נלמד בימי הילדות היה אותו הציור הילדותי מצטרף אל הלימוד, ואח\"כ כשבימי הזקנה הדעה המיושבת חוזרת עליו, מועיל אותו הלימוד הפרטי להצטרף אל הסכום השלם של תכונות הנפש המלאות שני הצביונים, של הילדות ושל הזקנה. אבל דבר שכבר הי' ראוי לו לאדם להשיגו בימי הילדות והתאחר עד ימי הזקנה, הנה תמלא נפשו רק בציור של זקנה מצד אותו הדבר הפרטי, שהוא חלק מעצמותו של האדם בזקנה שאין עמה ילדות, והוא דבר שאינו נשלם. ע\"כ יש הפסד בהעברת גירסא דינקותא, לבד ההפסד הפשוט של כח הזכרון החזק בימי הילדות. מפני שתעודת הילדות היא להכניס ידיעות חדשות בקרב האדם, והזקנה נועדה כבר להשלים את השקפתו השלמה הכוללת ע\"פ הרכוש של אותן הידיעות שקנה לו בימי הילדות. ע\"כ אין כח הזכרון נועד מצד הטבע המתוקן לימי הזקנה, כ\"א כח הבינה המחקר והמשפט, \"בישישים חכמה ואורך ימים תבונה\" .",
                "(שבת כא, ב): \"תנו רבנן: מצות חנוכה - נר איש וביתו, והמהדרין - נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין: בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמנה מכאן ואילך פוחת והולך, ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך.  אמר עולא, פליגי בה תרי אמוראי במערבא: רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא. חד אמר: טעמא דבית שמאי כנגד ימים הנכנסים, וטעמא דבית הלל כנגד ימים היוצאים, וחד אמר: טעמא דבית שמאי כנגד פרי החג, וטעמא דבית הלל 'מעלין בקודש ואין מורידין'. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שני זקנים היו בצידן אמד עשה כבית שמאי ואחד עשה כבית הלל, זה נותן טעם לדבריו כנגד פרי החג וזה נותן טעם לדבריו ד'מעלין בקודש ואין מורידין'.\"  הנצחון שנתן ד' ביד עבדיו הכהנים שנתגברו על היונים, שבקשו לא רק לעקור את עם ישראל ממעמדם החומרי כי אם [לעקור] את תכונת החיים שישראל מודיעים בעולם, שהם צריכים להיות על פי שרשי התורה, שתהיה הטהרה והצניעות המטרה הראשית בחיי המשפחה, ואחריהן ימשכו יתר המדות והדיעות הישראליות - זה שנאו עם היונים, וראו בזה צר ואויב לתרבותם הם, שהעמידו לנס [את] עליצת החיים והנאותיו הגופניות והדמיוניות, על כן היתה שנאת היונים רבה מאד לתורת ישראל.  והנה כפי דרך המיצוע הנוהגת באיש הישראלי, אף על פי שאינו מצויין, מכל מקום בחיי המשפחה מוכר האור העברי, הטוהר והצניעות, האמן וכל המדות המסתעפות מזה לטובה, ניכרים יפה לשם ולתפארת בכל בית בישראל המתנהג על פי דרכי התורה והמצוה, על כן חובת מצות (נר) חנוכה - נר איש וכיתו.  אנשי המעלה שבישראל, שחייהם עצמם עומדים ראויים להרגיש בהם הקדושה האלהית שחתמה עליהם התורה השלמה, אותם ראויים להיות מהמהדרים שנר לכל אחד ואחד - גם בחיי היחיד יוכר ההוד והתפארת ואורה של תורה המתלוה עמו בכל דרכיו, אם אך מצויין הוא לשמור יפה דרכיו על פי דת ותורה, אז יקויים בו \"וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך\". (דברים כח י)  מאותם היחידים המצויינים שכל דרכיהם שקולים בשקל הקודש, עד שלא רק מכלל חיי משפחתם בולטת הקדושה האלהית כי אם גם מחייהם הפרטיים - מהם ימצאו אנשי קודש שכל מגמתם בחייהם איננה טובת עצמם, אפילו הטובה הרוחנית, חיי העולם הבא, כי אם חפץ ד' בעולמו שיתמלא - זהו משאת נפשם.  איך אמנם שיעורר נס חנוכה את לבות אנשי קודש לבא על ידו לחפצם הנעלה, ישנם שני דרכים כלליים שהם מתחלקים כל אחד לשני ארחות פרטיים: יש איש גדול שמסתכל בעין חודרת בחפץ ד' בעולמו, ומתוך שהוא מכיר כי אדון כל הנשמות יתברך יצר את האדם בכללו בצלמו, ואת כל ברואי בצלם אלקים - הלא ודאי ברא להטיב להם באחריתם, שיתעלו מעמק הרשע והסכלות שמקפתם עד שיהיו ראויים כולם למעלת הצדיקים המתענגים על ד' ועל טובו. אמנם הכין ד' יתברך את ישראל להיות מקבלי אור האלהי בעולם, אבל רק אז תגמר התכלית המשמחת את לבב כל ישרי לב, כשתגמר התכלית על ידי ישראל לזכות את כל באי עולם באור ד' וחיים קדושים.  מצד הדרך הזה תהיה הנטיה הפנימית המכרעת את לב ישרי דרך ללכת בדרך ד' על פי התורה, לא רק מפני שהיא גורמת להביא טובה לישראל ביחוד, כי אם מפני הס(י)בה היותר אחרונה ונאורה: מפני שטובתן של ישראל עתידה להביא טובה להאנושיות כולה. נטיה כזאת כשהיא חזקה בלב, תוכל להחזיק נטיה שהיא מיחדת את תכלית המעשים התוריים מפני טובתן הכללית של ישראל, לנטיה בלתי עליונה כל צרכה שצריכה להתרומם עוד יותר ולהתעלות על הנטיה של אהבת ישראל המיוחדת.  לאיש כזה לא תוכל להיות האהבה הלאומית מקור חייו, כי אם אהבת שם ד' ותורתו, מפני שבתורה ימצא התכלית האחרונה הזו, שהיא כל כך רמה עד שאת האהבה הלאומית יקח לאמצעי לו למגמתו הרוממה.  ויש אמנם דרך אחר: שיהגה לבב האיש הנעלה לאמר, כי אמת הדבר שאהבה עצמית איננה נאותה לעומק היותר נעלה, גם אם תהיה מתרחבת עד כדי לאהבה של כלל האומה. אבל הלא את הטוב ראוי לאהוב מצד עצמו, על כן ראוי לתן את תכלית החיים הכלליים, את התוכן היותר נעלה שבחיים. ובאשר בישראל צפונה היא הסגולה האלהית, אם כן ודאי המה מוכנים להשתלם עד למדה זו שחייהם ראויים להיות חמדת כל איש משרים, לא מצד האהבה העצמית של אדם קרוב אצל עצמו, כי אם מצד עצם האמת והיושר.  אם כן סגולתן [של] ישראל ראויה להיות המרכז של כל החיים הרוחניים, ועל זה ראוי לבנות תכלית התורה כולה. וממילא יש מקום בלב המורגש הפשוט של האהבה הלאומית, לשום אותה לתכונה נאותה בהליכות התורה, כיון שגם על פי עומק הצדק האלהי - תשאר התכלית האחרונה מגמתם של ישראל, מפני שהמטרה האחרונה איננה ראויה להיות לפי כמות החיים, כי אם לפי איכותם, והאיכות הנפלאה תשאר נחלת ישראל לעד מבחירה האלהית וסגולתם.  והנה לעומת התכלית שיש במגמתם של ישראל לחזות בתיקון עולם במלכות שדי, ובהעשות כל הברואים אגודה אחת לחיי צדק באור ד' - מובן הדבר כי ריבוי הצביונות שבלאומים שגורם חלוקתם לעמים רבים, ילכו הלך והתמעט כל מה שיוסיף אור האמת וחיי הצדק להופיע, כי כל שיותר יתקרבו העמים לתכונת חיי התורה האלהית - כן יתמעט פירודם הצביוני.  על כן בא הרמז: יום ראשון מדליק שמנה, מכאן ואילך פוחת והולך. הפגישה היונית והנצחון של ישראל, שניהם גרמו לתעודה הישראלית ביחש עמי הארץ שתתחיל לעשות דרכה ביותר אומץ, עד שראוי לקשר את המגמה היותר אחרונה ויותר רמה בנר חנוכה. בית הלל אומרים, שאמנם יש תעודה כזאת לישראל, אבל החיים היותר גבוהים שהיא עומק כונת התורה בהכנתה את ישראל למעלתן - אינה רק בשביל להיות כלי שימוש לעולם כולו, כי אם מצד עצמם נעלה סגולתם של ישראל על כל.  ולמרות שלפי המראה החיצוני הדורות הולכים ודלים, ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו - אבל הסגולה הפנימית שבכלל ישראל היא אינה נמדדת לפי ערך של כל דור ודור בפרטיות, כי אם היא סוקרת בסקירה אחת כל הדורות מראש ועד סוף. וכל דור ודור המחזיק בברית ד', וביותר תחת סבל עול גלות וצרה רבה - הוא מוסיף יתרון על הסגולה הכללית של מציאות אומה נפלאה כזאת, שאין דוגמתה תחת כל השמים.  ובאשר היסוד הוא שאפילו הריבוי העצום של כל העמים ראוי שיהיה בערך אמצעי לאותה הסגולה, שתתעטר בה המציאות באחרית הימים, בהמצא עם שלם מוכן לחיי קודש על הצד היותר רם ונשגב - צריך לקשר ערך זה בנר חנוכה, להורות שגם היסוד הכמותי שאמנם צעד צעדים הגונים על התחלת דרכו על ידי ההתגברות של החשמונאים על היונים, הוא נטפל ליסוד האיכותי, ומחשבתן של ישראל קדמה לכל .  על כן יום ראשון מרליק אחד, מכאן ואילך - מוסיף והולך, כי אור ישראל הוא הולך ואור, ולפי גדלו ועיצומו כן יוסיף לפלג ממנו נתיבים על כל עם ועם לפי ערכו גם כן, אף על פי שכל שתאיר האמת ביותר תלך החלוקה ותתמעט - מכל מקום ישארו הבדלים טבעיים שעל פיהם גם כן יחלק אור ישראל לאורות פרטיים, בהתגבר פעולתם עליהם.  אבל המגמה צריכה להיות לא כפי הענין הניכר אצל העמים, שהם מוסיפים מיעוט והתכללות, כי אם לפי הערך שהפועל הזה נובע מישראל, שהוא מוסיף התחלקות והוספה, גם הוא כולל הדבר העיקרי, שזאת הסגולה היא סגולה מוסיפה תמיד תהילה ותפארת, כפי הקנין שיקנה כל דור וימסרהו לאוצר הכללי. על כל פנים לפי מדה זו של בית הלל: הנטיה הלאומית הישראלית יש לה יסוד נאמן באמת וביושר היותר עמוק ויותר תכליתי.  והנה לפי תכונת הנטיה של בית שמאי, צריך שגם לאיש אשר לא יוכל להתרומם עד מרום התכלית האחרונה, שימסר הלימוד, שאין עם מגמת התורה יסוד לאהבה הלאומית, שהרי היסוד ראוי להמסר על עומק האמת. על כן רק מגמת התורה והיראה הנובעת מאמונה טהורה ראוי להמסר לעם ד' כולו ליסוד תכליתי. ולבית הלל יש אופן לבאר גם כן בקוצר מילין גם לבלתי משיגים עמקה של האמת, שיש בתכלית הלאומית יסוד תורי.  והנה הזמן בהתחלקו לעבר ולעתיד, הנטיה התורית הנובעת רק מצד נטיית האמונה לבדה באין עמה צירוף נטיה מורגשת לעצמו של אדם - היא נובעת בעקרה מיסוד העתיד, \"מה רב טובך אשר צפנת ליראיך\", (תהלים לא כ) והעבר עצמו איננו כי אם גילוי דעת אל העתיד, וכך הוא תוכן האמונה על העתיד. אמנם הצירוף של הנטיה הלאומית שהיא מורגשת בלב, כשם שיש נטיה לאהבת משפחה ואהבת הורים בלב - היא בנויה על העבר, כי מי גרם לרגש זה שיתכונן בלב עד שיהיה הוא ראוי להיות לסיוע להרבה מעשים המטיבים ומאגדים יפה את היסוד הלאומי - העבר הגדול הוא הפועל זה.  על כן חד אמר טעמא דבית שמאי: שמכוונים אל הצד היותר עליוני, שמעביר את היסוד הלאומי, ולא נשאר לו כי אם היסוד התורי האמוני בלא כל סיוע של דבר מורגש, כנגד ימים הנכנסים, המורה על הזמן העתיד הנושא עליו חותם האמונה, שאנו מאמינים בשמו יתברך שהוא נאמן בבריתו וקיים במאמרו. ש'אמונת' זה סדר זרעים - שמאמין בחי העולמים, שיצמיח זרעו בעתיד וזורע (שבת לא א), \"גוי צדיק שומר אמונים\" (ישעיהו כו ב), 'עדיין לא חיו המתים והם מברכים ברוך מחיה המתים'.  וטעמא דב\"ה כנגד ימים היוצאים: העבר שהוא המטביע את חותמו על האומה לקיים בה את הרגש הטבעי הזה, שנוכל לקחתו לעזר להקים עדות בישראל, מפני שעומקו בנוי על האמת היותר טהורה.  אמנם המבט היותר אמיתי ויותר עמוק הוא בזה, שטעמא דבית שמאי הוא כנגד פרי החג, שגם הם נושאים עליהם יחושם של ישראל בהשפעתם על העמים כולם. אמנם הם מתמעטים והולכים, להורות כי כל מה שיופיע יותר מאורן של ישראל בעולם - יקטן כח ההבדל הלאומי, עד שרק ההבדלים היותר טבעיים ומביאים לעולם טובה בהבדלם ישארו. אבל המון ההבדלות, שמקורן הוא יצר לב האדם בזדון ורשע ואהבת עצמו היתירה - כל אלה יעברו ויבטלו. אבל קשר הציור התכליתי - הוא הפעולה היוצאת מישראל אל הכלל, וחק האהבה הלאומית יפסח עליו, כי קטן הוא מערכו.  וטעמא דבית הלל 'מעלין כקודש ואין מורידין': כלומר, הטעם היסודי מפני מה יש צורך ויש אמת בהחיבה הלאומית עד שהיא ראויה לשום אותה בכלי טהור בשימוש התורה בישראל - מפני שהסגולה הישראלית היא העיקרית, ומציאותה היא המטרה היותר עליונה, אפילו מעליונותה של המטרה הכללית של ההארה על כל המין האנושי. והיא מתעלה ומתגדלת באוצר הכלל תמיד בכל דור ודור, ואותה ראוי לשום לתעודה תכליתית של חפץ ד' בעולמו, \"ישראל אשר בך אתפאר\" ([[ישעיהו מט ג]). אם כן המגמה הלאומית שהיא ענף ממנה - כשרה היא להיות נסמכת לדברים שבקדושה, כששומרת תפקידה ודרכי קניניה, שהם גם כן תורה ומצות ואמונה טהורה ביראת ד' החתומה בחותמה.  אמנם להודיע שהשאלה של מציאות הלאומית או לא בישראל, היא באה רק מצד חיצוניות ההבנה בשורשן של דברים, מפני שלא רבים יחכמו להגיע עד יסודן של הענינים המחייבים את אלה הנטיות, אבל חכמי לב המה ישקיפו על הדברים העיקריים - על כן הזקנים החכמים שהיו כצידן, ואחד עשה כבית שמאי ואחד עשה כבית הלל: נתן זה טעם לדבריו כנגד פרי החג, כלומר הנטיה האחרונה של חפץ ד' מצד הכמות הבאה על ידי ישראל ותורתו. וחד אמר: 'מעלין בקודש ולא מורידין', כלומר החפץ היותר נעלה היא הסגולה האיכותית, ועל זה נאמר: \"אלו ואלו דברי אלהים חיים\".  וראוי לדעת שיסוד 'מוסיף והולך' הוא מכוון יפה לעומת הדעת שמחשבתן של ישראל היא קודמת לכל והיא העיקרית, מצד חשיבת המציאות של גוי קדוש כזה. ואף על פי שיש פנים במוסיף והולך לציין בו את ערך ההשפעה שישראל משפיעים על העולם כולו, שכל שמצד עצמם של האומות האור פוחת והולך, והלאומיות שלהם שלא נקבעה לתכלית נשגבה ונצחית, הולכת היא ומתמסמסת עד שחילוקי האורות יבטלו - בזו המדה עצמה נעשים הם קרובים ועלולים ביותר לקבל אורן של ישראל. נמצא שלגבי ישראל - הוי מוסיף והולך, שמקבלי השפעתם נוספים.  וכאשר אנו מבחינים את יקרת הערך של אומה כזאת, שכל תעודתה ותכליתה חשקה ומאוייה הוא להיטיב אל הכלל כולו כחפץ ד', אנו משתוממים על הוד ערך הסגולה היקרה הזאת. על כן העיקר היותר גבוה אינו נשאר אצל התכלית של ריבוי המקבלים את האורה, אפילו מצד זאת התעודה עצמה של השפעתה - כי אם אצל המשפעת בעצמה, מצד סגולתה להיות לאור עולם. על כן יש לציין במצוה זו, את הערך הנרשם בישראל שהוא מוסיף והולך. וממילא הדבר מקביל עם הציור השני שיש במוסיף והולך: מצד הסגולה העצמית, אף בלא עיקר יסוד ההשפעה.  והדברים הללו מתאימים להיות יסוד הלאומי בישראל בנוי על עומק האמת, אף על פי שגבהו מאד דרכיה מרעיון לאומיות פשוטה הנכנס בלב לפי המלה המורגלת מהמון רב, ונלקחת בלוית ציורים מורגלים מעמים זרים, מכל מקום כיון שהיסוד הפנימי הוא מתכוין להתכלית שהרושם נשאר בעצמת מעלתו רק בישראל - הרי הלאומיות בצורתה היא מכוונת ליסוד המעלה ההוא, כענין בית המקדש שלמטה מכוון כנגד בית המקדש שלמעלה. \"אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים\" (בראשית כח יז).",
                "\"מאי חנוכה\".  ההכנס בענין מחודש מתמיד יאמר בלה\"ק חינוך, \"חנוך לנער\"י, וראוי להאמר חינוך הבית במקרא , וכן בסתם חנוך ולא חנוכה. אמנם ערך החינוך הוא, שמשפיע על יתר השנים של הגדלות, שהרי אין ידוע לנו עד כמה יפעל החינוך ומה יהי' משפט הנער ומעשהו. אמנם כל הרגל טוב מועיל ופועל עליו להכשירו יותר לדרכים טובים, ונמצא שהחינוך הוא כח פועל על יתר הזמנים ולא מקבל מהם פעולה. פעולת ביהמ\"ק אמנם הלא הוא אורו של עולם, והפעולה הגדולה שעתיד הוא לעשות בעולם, גם בעתיד היותר רחוק, כבר הוא גמור וערוך מראש מדברים שנבראו קודם שנברא העולם', \"מרום מראשון מקום מקדשנו\" . ע\"כ ברגע הראשון ליסודו כבר הוכנו והונחו בו כל הדברים הגדולים שעתיד הוא להתמלא מהם בזמן היותר מאוחר, אלא שאין בכח זמן הראשון להוציא הדבר אל הפועל, ע\"כ יבאו הזמנים הבאים וימלאו את אשר הי' בציור וכח ההתחלה הראשונה. א\"כ ההתחלה הראשונה אינה משפיעה על הזמנים הבאים, שהרי כבר הכל צפוי ערוך ומתוקן, כי אי אפשר שיהי' באופן אחר, כי יסודו של עולם לא ימוט, ומעשה ד' יהי' לעולם, אלא שהזמנים הבאים משפיעים על הזמן הראשון, כלומר ממלאים את הניתן בכח בההתחלה הראשונה, ולא הי' אז אפשר לצאת אל הפועל. ע\"כ קרויה היא חנוכה, כלומר מושפעת מכח כל העתיד הנשגב תמיד, כי כל מה שיהי' בדור אחרון מגילוי אור ד' וכבודו ע\"י אור ד' שבבית נכון ונשא אשר ינהרו אליו כל הגויים', הוא כבר ערוך בזמן ההתחלה, שמתוך כך נקבעה בו קדושה עליונה, \"ד' יראה אשר יאמר היום בהר ד' יראה\" , \"זאת מנוחתי עדי עד\" . א\"כ העתידות הנשגבות כולן משפיעות למלא את ההתחלה, ולא כחינוך פשוט שאינו יודע דרך יבחר, שאין ההתחלה בעלת מציאות, ולא יתכן לאמר עליה כ\"א מה שמשפעת על העתיד, ע\"כ יאמר חינוך לשון זכר משפיע. אמנם במקדש אשר לעולם זאת על ישראל, מקום אורו של עולם, בההתחלה יש כבר הכל אלא שהזמנים הבאים ישלימוה ויפתחוה,תקרא חנוכה,לשון מקבלת ומושפעת, ומתוך שהיא קיימת בכל צביונה ובכל כח קדושתה של העתיד הרחוק, השלם בתכלית גם בעצם ימי הירידה וההעלמה, ע\"כ לא יוכלו זרים ורעי גויים לכבות אורה לגמרי, כי שם אדיר לנו ד' אלהינו , \"עיר עז לנו ישועה ישית חומות וחל\" .",
                "\"דת\"ר בכ\"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון\".  הסכום הרגיל להיקף שלם הוא שבוע של שבעה ימים. אמנם התכלית של כל נשגב וקדושת שם ד' וחפצו הטוב בעולם, יגלה רק לזמן העתיד, שאליו פונות כל הקדושות. אמנם גם בזמן ההוה כח העתיד נגלה איך הוא הולך ובא, וזה יגלה ע\"י גלגוליהם של ישראל הנפלאים, שלולא תכלית העתיד הנשגב אין פותר לחידת עולמים זאת. ע\"כ השבת היא מורכבת עם היקף הזמן ההוה המתמיד, ורומז ליום שכולו שבת מנוחה וקדושה, להורות שבעצם הזמן ההוה רושם הזמן העתיד הוא כבר מוכן ומוחש. היונים אמנם בקשו לסמות אורו של עולם, החשיכו עיניהם של ישראל ומלאו את העולם פחזות והוללות, על יסוד העיקר של לקיחת ציור הזמן ההוה בלא שום תעודה בעתיד, עד שגרמו להשפיע על הכתות הרעות שיצאו מקרבנו לאמר אין עולם אלא אחד, ושעבורם תקנו במקדש לאמר \"מן העולם עד העולם\". כלומר, בשעה שהזמנים מתוקנים ועיני השכל בהירות, די באמירה אחת, \"מן העולם\", והעתיד כבר נשקף, אבל באשר האפילו אור האמת, ראוי להעמיד מפורש את התעודה של העתיד, אע\"פ שהעינים הטרוטות אינן מכירות אותו מן ההוה, מ\"מ דבר אלהינו יקום לעולם. וכבר אנו יודעים את תעודת העתיד ע\"פ הנבואה, נחלתן של ישראל, והיא לנו מבוררת גם בעת החושך שלא יראה לעיני בשר באופן מוחש כח העתיד מתוך ההוה. כשם שדי באמירה אחת \"מן העולם\" לכלול כמו כן את העתיד בזמן הבהיר והמאיר, כן די בחנוכה של שבעה ימים, שכולל ההיקף הזמני ההוה שבתוכו כבר נכלל השבת, הרומז ומכין ליום שכולו שבת. אבל לעת הירידה שגרמו היונים ההוללים, שטשטשו את בהירת ההוה מלהציץ מתוכו את העתיד הנהדר, שאז יגלה אור ד' וכבודו בעולם, \"והאלילים כליל יחלף\" , הי' דרוש לחזק את הצפיה העיקרית הישראלית, שלא תתקמץ גם היא בהוה כאותה של היונית חלילה, לעשות החנוכה שמנה ימים, כלומר יום אחד העודף על ההיקף הנהוג בהוה, להורות בפועל שכל מגמותינו יגלו ויצאו לפעלן רק בעתיד, שיצא הזמן בכללו מידי שפלותו, והעולם ירפא מעורונו ורעותיו הכלליות והפרטיות, שהוא מגמתן של ישראל ותעודת אורו של מקדש. ע\"כ יומי דחנוכה תמניא אינון, כאומר מפורש \"מן העולם עד העולם\".",
                "\"דלא למספד בהון, ודלא להתענות בהון\".  ההשלמה הבאה בברכת ד' צריכה שתחול בין על הצרכים הרוחניים בין על הצרכים החומריים שהם נצרכים ומש(ת)משים לאמצעים נכונים לצרכים הרוחניים. ע\"כ במקום תשועה כללית לעם כולו, צריך שיונח רושם על ההשלמה היוצאה מההצלחה הכללית לשתי החלוקות. ההספד הוא צער נפשי פונה לעומת הפסדים רוחניים, התענית הוא צער גופני מורה על חסרונות חומריים. בהרמתן של ישראל יתאימו שתי ההצלחות להיות משמשות לתכלית אחת של יחידו של עולם ב\"ה, ההשלמות הרוחניות כולן עם כל הודן וההשלמות החומריות עם כל שבען. \"השם גבולך שלום\"י - רוחני, \"חלב חיטים ישביעך\" - חומרי, דלא למספד בהון - מצד הרוחניות, ודלא להתענות בהון - מצד החומריות. להורות בא, שעמים רבים באה להם מפלתם דוקא מנצחונם, כאשר התמכרו לההצלחתם החומרית ויאבדו יתרונם האנושי. ע\"כ תמיד צריכה עין ישראל להיות צופיה להעמיד המשקל של ההצלחה הרוחנית במקום ההצלחה החומרית, לבל יהיו אנשי רוח, אנשי קודש, צריכים להיות הולכים במר רוח והספד על הקדושה והמדות הטובות, יראת ד' ואהבתו, המתמוטטת חלילה לרגלי השביעה החומרית, כ\"א דלא למספד, תהי' מצורפת עם דלא להתענאה.",
                "\"שכשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל\".  יחש ישראל אל אוה\"ע, חכמתם מנהגיהם ונימוסיהם, כבר פרשו חז\"ל ההפרש שבין הקובלנא של \"וכמשפטי הגויים אשר סביבותיכם עשיתם\"לאותה של \"וכמשפטי הגויים אשר סביבותיכם לא עשיתם\" , כמתוקנים שבהם לא עשיתם כמקולקלים שבהם עשיתם. אמנם העשיה כמתוקנים שבהם גם היא צריכה שמירה יתירה שלא ימשכו אחריהם לעשות ג\"כ כנימוסים המקולקלים. והיסוד הנאמן להנהגה בזה הוא, שישראל צריך שישמור את רוחו ולבבו מכל משמר, אם לפעמים יראה דבר טוב, הנהגה ישרה ותיקון ישובו של עולם בעמים ויקחם להביאם לגבולו, יראה שלא רוח העמים בכללו יכנס לתוכן חייו הפנימיים, כי בהכנס רוח העמים לתוך חייהם של ישראל אז אין מעצור ואין מעמד. אז כבר נהדף רוח ישראל ממקומו ועל כסאו ישב זר, כ\"א רוח ישראל צריך שיהי' איתן וקבוע בלב. התורה והמצוה וכל המדות הקדושות שהן שייכות לה, צריכות שיהיו חסנם ומעוזם של ישראל. ומצד החיצוני והטפל שבחיים, מצד צורך השעה וישוב העולם, יפנה לפעמים לקחת מכל דבר טוב שימצא אצל הגויים אשר סביבותיו. וכ\"ז שרוחו בקרבו איתן ונאמן לשם ד' אלהי ישראל ותורתו, הדבר אינו מצוייר כאילו הגויים נכנסים אל גבולו ונוגעים בנחלתו, כ\"א הוא יבא לקחת מאתם, או המה יביאו לו את הדרוש לו לקבל מהם, יפיפיתו של יפת באהלי שם . אבל כאשר רוח יון פרץ להכנס בתוך עומק קדושתן של ישראל, לעשות צביון חדש על הרוח הישראלי, ותשוקות חדשות בפנימיות החיים הישראלים ע\"פ המדה היונית, כיון שנכנסו להיכל, טמאו כל השמנים שנהיכל, לא פסלו רק את עצמן של אותן הדיעות והתכונות שנפגמו ע\"י המגע עם התרבות היונית ההוללת, כ\"א הדבר פעל על כל המערכה של הדיעות והמדות המעשים והתורות, לתן בהם טעם לפגם, להורידם מקדושתם ולמנע פעולתם הטובה והקדושה על עם ד'. ולמען יהי' לנו עמוד זה יסוד להורותנו את הדרך בגלותנו ופיזורנו בין העמים באיזה אופן נתיחש אליהם לחכמתם ומנהגיהם, להשמר שלא יכנסו אותם הדברים הנקלטים מאויר ארץ העמים בפנים חיינו המקודש בקדושת שם ד' יתברך הנקרא עלינו, לבלי נתפתה לאמר, כי אם הזרם הזר יגע רק בחלק קטן מהדיעות והתכונות שע\"פ התורה, כי רק חלק זה הנראה לעינינו שמתחלל אנו קובעים, ואף שגם מצד חלק אחד מחמדת חיינו ואור תורתנו שמתחלל ע\"י מגע זר, די הוא להבדל ולהתרחק ולשמור מכל משמר את אורח החיים האמיתיים. אבל חלושי הדיעות יתנחמו כי יחיו בנותר, ועוד המון רב של תורות אמת וחקי חיים לפניהם, שהם יחיו בהם למרות החסרון הנמצא במקום הנפגש ברוח הזר שחדר כבר אל עומק החיים הפנימיים שלהם. למדנו שכיון שרק נכנסו יונים להיכל, כיון שרוח הזר חדר עד לפנים, עד לחיי התורה והקדושה לפגוע בהם, לשנותם כמעט על פי צביונם הם, כבר טמאו כל השמנים שכהיכל. שוב לא יניחו זוית אחת, וכארסה של חכינא יתפשט זרם הזר והמשחית בכל גופה של האומה, לקלקל טעמה אמונתה ותומתה, וכל שמן משחת קודש משמנה של תורה, הכח המקדש והמאיר מחשכנו בכל המצבים, הנה יטמאוהו, עד שאם ישארו מעשים פרטיים מן התורה ביד אלה הנפתים אחר רוח זר, יהיו כמצות אנשים מלומדה , וע\"פ רוב הדברים הטפלים ישאירו, ולא יהי' בכח השמן הנטמא להאיר אור קודש.",
                "\"וכשגברו בית חשמנאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כה\"ג, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, ונעשה בו נם והדליקו ממנו שבעת ימים\".  טומאת השמנים, השחתת המדות והדיעות, שבאה למחנה ישראל מסבת התגברות היונים ושלטונם, היא הצרה היותר איומה הנוגעת עד נפש האומה. זאת היא אמנם ממפלאות תמים דעים, שאם הדיעות המסתעפות מן עומק יסוד התורה, אחדות השם יתברך ואמונתו, נפגמו מתגרת עול יונית, הנה כשם שהכהן הכללי שבעם ד' הוכן להורות חוקי ד' ומשפטיו, להראות בפועל תוכן של חיים קדושים וטהורים למען היות למופת לעם כולו, כן יש בכל אדם מישראל צד כהונה, מפני שבכללם המה ממלכת כהנים וגוי קדוש. התשוקה הפנימית, לקדושת החיים ולדעת התורה וללכת בדרכיה, היא גנוזה בעומק הלב הישראלי. וכבר ביארנו בע\"ה בתעודת מעשר שני הנאכל לבעלים, שהוא בא לעורר את יסוד הכהונה העצמית הנמזגת בנפש כל אדם מישראל. והנה הכהונה בכללה מתפשטת על דרכי החיים ועל כל מרחב הדעה הטהורה, גם היא היתה כבר מוכנת להתחלל מכחה של יון. אבל עוד יותר עמוק בלב שוכן אור הנשמה הישראלית, ששם גנוז הקשר הפנימי של האיש הישראלי, המופיע בכל עז בכלל האומה, עם האמונה העקרית בשם ד' אלהי ישראל, והרצון החזק והנערץ שלא להפרד מבית חייהם, מהאמונה בכללה. זהו העולם הפנימי הישראלי, שדוגמתו בתוך הכלל הוא הכהן הגדול הנכנס לפני ולפנים לשרת בקודש ביום הקדוש המובדל מכל עסקי החיים הגשמיים. אותו הפך הקטן שמונח בחותמו של כה\"ג, לא יוכלו היונים לטמאות, לעקור מכלל ישראל קישורם הפנימי העמוק עם ד' אלהי ישראל, זה לא יוכלו כל בעלי כח וזלע, \"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה\" . אמנם כאשר הפך נשאר בקטנותו, כאשר האמונה רק בלב תהיה גנוזה ועל החיים בפועל לא תראה את כחה, במה זה תוכל עמוד, כיון שהחיים בפועל כבר לקחו להם דרך אחרת שלא ע\"פ היסוד של האמונה הפנימית, הלא תוכל חלילה שארית הפליטה להכבות מערימת הדשן של החיים המוזרים המוצברים עליה ומונעים את אורה מלהתפשט, \"באפס עצים תכבה אש\" . אבל זהו הכח הנפלא שיש ברשף האור הגנוז, שאע\"פ שימצא לפניו דרכי חיים הפוכים מתוכנו, דיעות המתפשטות העומדות מנגד לו, מבלי דעת של אותן בעלי הדיעות שהם בזה הולכים בדרך הפוכה מאשר טמון בפנימיות היותר עמוקה שבנפשם. והנה תגלה יד ד' ע\"י עלילותיו עם עם זו בחר לו, והניצוץ הקטן יתלהב ויעקור משורש את כל ארחות החיים הזרים, ואת כל הדיעות ההפכיות אשר נערמו עליו חמרים חמרים, ויתפשט על כל ארחות החיים להשיב לבן של ישראל לאביהן שבשמים, עד שיספיקו כחות החיים המעשיים שהם כבר הולכים לדרך התורה והמצוה, להחיות את ישראל ולהאיר אורם, עד עבור כל הזמן ההוה ועד בא התקופה החדשה של אור חדש על ציון, עד בא שנת גאולה ויום רצון לד'. \"ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב\" . ע\"כ בעת ההיא, בעת המהומה והמבוסה, אשר סדרי החיים היונים נתפשטו בארץ ישראל למכביר, ונשאר רק זיק האמונה הפנימית השוכנת עמוק בלב הישראלי, הי' האות בדוגמתו, פך שמן קטן המונח כחותמו של כה\"ג, שאותו לא יטמאו זרים. אבל היוכל להתמיד אורו בהיות סדרי החיים ההולכים במרוצת זמן ההוה, בלתי נמשכים אחריו לחזקו ולפשטו, לעשותו ידוע ומובן ומוחש בלב. פך השמן קטן הוא ואין בו כ\"א להדליק יום אחד, שעה אחת, שעת התרוממות [שבה] ירום האדם משפלות החיים, ע\"י אור הפנימי של קשר האמונה בשם ד' אלהי עולם, ומהר ישוב לרדת באין לו קשר חיים קיימים בכל מעשיו בדרכה של תורה. אמנם נעשה בו נם, אע\"פ שלא היו כלל החיים אז מוכנים שיתפשט בהם אור קודש של האמונה העיקרית, אבל מכח יד ד' ואמונתו שלא יעזוב את עמו בעבור שמו הגדול, הנה יספיק זה הפך הקטן להדליק ממנו שמנה ימים, הרומזים על הארכת הזמן עד עבור כל תקופת ההוה ובא תקופת העתיד הנאדרה בקודש, שהארץ תמלא \"דעה את ד' כמים לים מכסים\" .",
                "\"לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים\".  זאת ההתפשטות הרוחנית שנמשכה מתוך ההתפשטות המדינית של יון, שהטילה ארס בדיעותיהם של הרבה נכשלים מישראל, היה מקום לדון אותה כמאורע של תקופה רחוקה ומקרית. אמנם באמת אותה הפעולה הרעה חדרה ללבבות רבים, ובחן החיצוני שלה משכה לבבות רבים, עד שהמצב הרוחני של ישראל הי' עלול ג\"כ בתמידות להיות נפגע מכח היונות, שהתפשט על דיעות רבות שהן שרשים גדולים בתורה, ומסתעפות למעשים רבים בדרכי הדת והחיים. אלא שאותו פך השמן החתום, שבמאורע הנס, שהוא רומז ג\"כ על השורש היותר פנימי שבאמונה, החזק ואמוץ בעומק נפשותיהן של ישראל, שמים רבים לא יוכלו לכבות את האהבהי, והוא עתיד לשלח אורו על כל הכחות המתפשטים להחיותם, להחיות את המעשים בפועל ואת הדיעות התוריות המתיחסות להם, ע\"כ בעבור שנה, ראו שהשמירה הזאת שמיד ד' היא על ישראל, מכח האוצר הפנימי של שמן משחת קדש של יסוד האמונה, דבר זה ראוי לקבע לדורות, כי עוד לא אפסה המלחמה של התנשאות התגברות הרוח היוני, ושלעולם צריך כח השמן הפנימי, שבו אין מגע זרים שולט, להיות מגין, ע\"כ קבעום. אף גם זאת השקיפו, כי לא רק את הרע נקבל, מפגישה זו של רוח יון החודר במשכנות יעקב, עד שאין לנו כלל במה לשמח על מציאותו, כ\"א כך היא מדתו של מקום ב\"ה בהנהגת עולמו בכלל, והנהגתו עם ישראל בפרט, כי כל אותם הדברים המתנגדים ונראים רעים במציאותם, הם עצמם גורמים לפאר יותר את כח הטוב והאמת. ע\"כ הפגישה היונית כשתגמור מהלכה להכנע כולה מפני הדר גאון ד' שהוא מעוזם של ישראל, עוד תשמש עם כל כחותיה להוסיף פאר ועצמה לתורת אמת ולגדל שם ד' אלהי ישראל בעולם, יפיפותו של יפת תיקבע באהלי שם , להרחיב ולשכלל לפאר ולרומם עוזה של תורה ויראת ד' טהורה, השתולה על הרי ישראל. ע\"כ ראויים הם הימים הללו לקבעם ימים טובים. כהלל והודאה. יש כאן שני חלקים שהם מתיחסים אל אלו הימים הטובים. הצד הטוב שישאר לעד לישראל דוקא ע\"י פגישת זה המכשול העצום, החוזק הגדול של אמתת האמונה כשיוצאת אל הפועל דוקא במה שכל הדיעות הרעות יוצאות לאור והן מתפשטות מאד, עד שרבים יבהלו משאתן וידמו שהן בולעות את אמונת ישראל. וכאשר למרות כל אלה קמנו ונתעודד, ודבר אלהינו יקום לעולם, הרי דגלם של ישראל וקרנם מתרומם, גם אותם הקנינים שהם טובים לשמש את האור האמיתי של התורה, שנלקחו מאוצר הפגישה היונית, מאותן הדיעות דקריבין לארחא דמהימנותא , שנצרפו ונטהרו באש דת של תורת אמת, להסיר מהן כל סיגיהן ובדיליהן, זאת היא טובה עליונה שמאת ד' היתה זאת להכין הכל להטיב באחרית, ע\"ז ראו לקבע הלל. והודאה היא על ההצלה הזמנית מהחרבן שהיה צפוי על ישראל מידי רשע של היונים, לולא ד' שהיה לנו. אמנם ראויה היתה המטרה של קביעות אלו הימים-טובים לקובעם ג\"כ במשתה ושמחה, אבל כדי שלא יטעה הטועה, כי חמדת החיים ותענוגי בשרים שהצטיינו בהם היונים, זהו הרכוש שהוא ראוי להכנס בגבול ישראל מפגישה זאת, ובל יאמרו הנפתים אחר חומריותם, כי לזה ישמש המשתה והשמחה באלו הימים, ע\"כ מפאת [?] ההלל שמורה על ההכרה בחסד ד' וטובו על המחשבות הטובות אשר חושב על עמו ונחלתו, כי אותם הכחות עצמם הרוחניים של יון, שהתנשאו לקעקע ביצתן של ישראל, הם עצמם יהפכו לסניגורים ולאמצעיים המראים יותר בגלוי לכל העמים הודה והדרה של תורת ישראל, וכבוד שם ד' אלהי ישראל, אין נאה לערב עמו משתה גשמי וחומרי. כי הסניגוריא וההיפוך לטובה של פגישה זו, אין מוצאה בארחות החיים ההוללים של היונים, שמהם הרחיקונו חכמינו ז\"ל רועי האמת בכל מיני הרחקה, כ\"א יש יחש לדברים רוחניים של הרגשות שבלב, שיש בהם כבוד ותועלת. אמנם מצד חלק ההודאה, על טובתן של ישראל ההוית, ראוי הוא לשתף ג\"כ שמחה חומרית, לשא כוס ישועות ולקרא בשם ד' על חסדו ואמתו אשר הגדיל לעשות. ובאמת נקבעה השמחה בימי חנוכה בצורה סעיפית, להורות שאינה ראויה להתפשט על כל היסוד של שמחת אלו הימים, להגן מפני הטועים להשריש רוחה של יון החומרי בכרם ישראל, שהם עודם שרשים פורים לענה, שלא הושרשו לגמרי עד עת קץ. אמנם יסוד התכליתי של ימי קודש אלו, להכיר את הערך הנשגב של הנהגת אדון כל ית', איך מהמון הדברים המתנשאים להשחית ולבלע כל קודש הכין רטיה למכה, עד שמלאך רע בע\"כ יענה אמן. וכאשר אירע ליעקב עם שרו של עשו, שלא נפטר ממנו בעצם התאבקותו עמו עד אשר ברך אותו שם. ומזאת התכונה נצמחת ג\"כ התשועה ההוית, שהיא פרטית לערך התשועה הרוחנית הגדולה ההולכת ומתפשטת להפוך את החשך לאור, ועל שניהם יחד נקבעו הימים טובים הללו, בהלל גם בהודאה.",
                "\"א\"ר כהנא דרש ר\"נ כר מניומי משמיה דר\"ת, מאי דכתיב והבור ריק אין בו מים, ממשמע שנאמר והבור ריק, איני יודע שאין בו מים, אלא מה ת\"ל א\"ב מים, מים א\"כ אכל נחשים ועקרכים יש בו\". ישנם בעולם שני מיני סיבות של היזק, יש במציאות דבר שאינו מוכן כ\"א להועיל, אולם לא התיחשו אליו ביחש של קבלת תועלת ממנו, כ\"א ביחש של קבלת היזק, ובזה האופן אין דרך התיקון של אותו ההיזק עומד על הסתלקותו של האדם ממנו, כ\"א ישאר מיוחש אל הדבר ההוא אבל בשינוי יחש, ותחת היחש של ההיזק יעמיד עצמו ביחש של קבלת התועלת. וזה הענין יתכן ג\"כ בדבר המשולל מכל הכנה בפועל, וראוי הוא להיות מוכשר בין להיזק בין לתועלת, שודאי ג\"כ אין מונח בעצמות הענין הכרח של סילוק האדם ממנו, כ\"א להכשיר אותו שישאר במצב של תועלת. בור שיש בו מים, אמנם אם האדם יפול אל תוכו יטבע ויוזק, אבל אין הבור מתיחש בעצמו להיזק, ויוכל לשמש לתועלת, כשישאר האדם מתיחש אל הבור לא להטבע בתוכו כ\"א להיות משתמש ממימיו. בור ריק, אמנם אין בו תועלת, אבל אין זה הכרח שיהי' האדם מוכרח להיות מסולק ממנו, כי יוכל להמשיך בתוכו מים לשימושו. אמנם בור של נחשים ועקרבים, הנה בתוכן הבור עומד הוא שיהיה האדם מתרחק ממנו, ולהסיר כל יחש מהאדם אליו, כי לא זאת היא המרגעה. כבר הגידו חכמים ז\"לי כל מה שאירע ליוסף אירע לציון, וישראל בכלל על שם יוסף נקראו, \"נוהג כצאן יוסף\" . הגלות נקראת בשם בור, \"בור אין מים בו\". והנה היו רבים שחשבו שאמנם ישראל סובל הרבה רעות וצרות ע\"י הגלות, אבל בלבם עלתה מחשבה שאין הרעות מונחות בטבע הגלות, כ\"א במצבם של ישראל, שהם מתיחשים אל העמים באופן כזה, ששנאתם מתמשכת עליהם, אבל לו ישכילו לשנות את המצב באופן שראוי להיות נאהב מהאומות, אז עצם הגלות יהפך להם לארץ חמדה וימצאו מנוחה אשר יבקשו. צאן אובדות הללו היו יכולים לדמות את הגלות לבור מים, אשר רק הבלתי נזהר ינזק על ידו כי יטבע באין מעמד, אמנם המתיחש אליו ביחש הגון, ישאב מתוכו וישביר צמאונו. אמנם אך לשוא נתעו אלה לבקש אהבה, כי לא די שאין בטבע הגלות אופן הכנה מוקדמת להיות מרגעה שמה לישראל, כ\"א אפילו יתאמצו ישראל בעצמם לחדש להם דרכים של מחיה וכלכלה, דרכים שיוכלו לחיות בתוכה ע\"פ דרכם ותורת ד' אשר עמם, לא יוכלו, כי יפגעו מכל צד במזיקים שונים העומדים לבלע ולהשחית. ע\"כ אי אפשר לצייר את הגלות אפילו לבור ריק שאין בו מים, שאמנם מוכשר הוא לאיזה המשכת תועלת בידים חרוצות, כ\"א תכונת הגלות הוא בור מלא נחשים ועקרבים, שלא יעלה על דעת האדם לאמר \"פה אשב כי אויתיה\" , לא יעלה על דעתו לומר כי בשנותו את מצבו הוא ויחושו לבור הזה, יהיה לו למקום שיוכל לומר: מצאתי מנוחה. אמנם זאת היא הקללה מעין ברכה \"ובגויים ההם לא תרגיע\" , למען יהיו תמיד עיני כל ישראל נשואות להר הקודש ולארץ חמדה, למען דעת שלעולם לא תהיה הגלות מקום מוכשר למרבץ צאן יוסף, כי היא בור מלא נחשים ועקרבים, שאין דרך להתיחש אליו באופן בלתי מרגיז ומכאיב. אמנם היזק הנחשים, ושל העקרבים, הוא בדיוק שני מיני היזיקות כלליים שהגלות פועלת על כלל עם ד' אלה. הבדל יש בין היזק הבא ע\"י נשיכת נחש, לההיזק הבא ע\"י עקיצת עקרב. נשיכת נחש באה בכונה מאתו, מאיבה הנגזרת בין זרע חוה לנחש , בין שיניו עומד או מעצמו מקיא , אבל הוא מתכוין להזיק. עקרב הוא עוקץ בזנבו החד בעוקצו בלתי כונה, לעומת זה הנחש בנשיכתו מתמעט כחו המזיק שהוא מוציא ארסו ע\"י הנשיכה, ועד שישוב אליו ע\"פ הגידול לא יוכל עוד להזיק. אמנם העקרב אמרו בירושלמי , דמחיא בתר דמחיא, ואין ארסו פוסק כלל בעקיצתו. ישנן תקופות כאלה שרגשו לאומים לנתק את בית ישראל מזרועות תוה\"ק ומשם ד' אלהי ישראל שנקרא עלינו. זאת היתה נשיכת נחש, בכונה והתרגשות עמדו להוציא את מחשבתם הרעה לפעלם. אמנם הרעו והצירו מאד לישראל, גם הרבה נפשות היו להם לברות, אבל הארס נתחלש ע\"י נשיכה זאת המסוכנת, כי ע\"י ההתרגשות החצופה מצד האומות, וריבוי הרדיפות נתעוררו ג\"כ כחות הטוב והקדושה לעומתן, עד שרבים עמדו בנסיון והדמים הנשפכים על קדושת השם, הם היו להועיל לחזק יותר קדושת התורה ואהבת שם ד' יתברך בדורות הבאים. אלה המכות \"אשר הוכיתי בית מאהבי\" , המה גרמו לי להאיביני על אבי שבשמים . לא כן אמנם הנה העקיצות שהן בלא כונה רק מטבע הגלות, מצד שפלותן של ישראל ודלותן, מצד שפלות התורה והוגיה שהוא נמשך משפלות האומה בכללה, הולך מצב הכללי הלך וילד. טהרת הלב, אהבת ד' ויראתו, אמונת אמן וכל מדות הקדושות שהן נחלה לישראל מאז הולכות ויורדות בעונותינו, מפני שטף זרם התרוממות רוח העמים היושבים שלוים ומתנשאים בגדולתם. זאת הירידה היא ירידה טבעית לגלות. דומה לעקיצת עקרב שאיננה בכונה, וגרועה היא מנשיכת הנחש, במה שאינה מאבדת כלל את ארסה בנשיכתה, כ\"א מחיא בתר דמחיא. אמנם מאת ד' היתה זאת כדי שיחקק עמוק בלב האומה בכללה ובפרטיה, שחלילה להם לחשוב את הגלות והפיזור למקום מנוחתם הטבעי, עד שכל מגמתם תהיה רק לשנות את יחשם אליו, ובזה ידמו למצא מנוחה. לא כן, כי מראש מקדם הוכנו מעשי אבות סימן לבנים, שהבור הרומז על הגלות הכללית, שאירע ליוסף, היה ריק, באין אפשרות להוציא ממנו מחיה תקומה ותועלת, אין בו מים אמנם, אבל יש בו נחשים ועקרבים, הפסדים מכוונים והפסדים טבעים, אשר יתמו רק בהעלות יורדי בור מן הבור, \"גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו\" .",
                "\"אמר רב יהודה אר\"א אמר רב, אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה, כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי וכי נר קדושה יש בה\".  מתקיף לה רב יומף וכי דם קדושה יש בו, דתניא ושפך וכיסה, במה ששפך יכמה שלא יכסנו ברגל, שלא יהיו מצות בזויות עליו, ה\"נ שלא יהיו מצות כזויות עליו. הבדל שבין מצוה לקדושה תלוי בזה שמטרת הקדושה היא להשריש באדם את הרוממות והכבוד שראוי לו שישער בלבו בכל דבר הנוגע לכבודו של מקום ב\"ה, למען תחקק בלבבו האמת הנעלה שהוד האדם ותפארת נשמתו היא נערכת באותה המדה שכבוד ד' הוא מושג ומשוער בנפשו פנימה. ובאשר זו היא התכלית האחרונה, הכרת כבוד שמים, שאין לומר עליה שהיא אמצעי לאיזה תכלית אחרת, ע\"כ ההנאה היא אסורה בכל דבר קדוש למען דעת כי לא ההנאה הפרטית, והמשכת איזה טוב אחר היא תכלית הקדושה, כ\"א עצם רישום הוד הקדושה בנפש הוא עצמו התכלית היותר נשגבה, שגדול הוא מכל טוב שנוכל לצייר ומכל הנאה שנוכל לדמות. המצות אמנם הן עצות עליונות מכשירות את האדם בכללו ובפרטיו לתכליתו הנעלה, להכשיר נשמתו, כחותיו ומדותיו, אל הטוב הנשגב שהוא עתיד להשיגו באחרית השלמתו. ע\"כ אין להשריש במצות אותו הערך שיש בקדושה, שאז לא היתה עשיית המצות מביאה לידי הסתכלות והתבוננות בתעודתן ותכליתן. כ\"א צריך לדעת כי המצות מובילות אותנו אל דרך החיים והטוב, אל האור העליון שגנז צור העולמים בתורתו תורת חיים, והן קדושות מצד קדושת התכלית המושגת מהן. ע\"כ אין להרחיק ציור ההנאה מדברי מצוה, כאותו הציור של קדושה. אלא שהתכלית של המצות הלא תוכל להצטייר באופנים נמוכים, תוכל להצטייר כאילו נועדו להביא את האדם לתעודתו החומרית לבדה, או לרומם את האדם רק ממצב הפראות לבד. שע\"פ אלה ההשקפות תהיה חלילה תכלית המצות נמוכה מאד, ומבוזה, לאותם הדורות שכבר הם עולים בהרבה מעלות אנושיות, ורחוקים הם מתועבות של עבודה זרה ואביזרהא. אלא שצריך להכיר שמצות ד' שהן עצותי נפלאות ממפלאות תמים דעים להצליח את האדם לעד, יש בתעודת תכליתן דברים נשגבים ונעלים, דברים רמים כאלה שגם בהיות האדם במצב שלמות מדותיו, השכלתו והכרתו הנכונה, ימצא בהן הוד ותפארת נצחית. קיום האומה שהיא ניכרת במצות נר חנוכה וזכרון הנס, לא יצייר האדם תכלית עמדת האומה בכללה רק כמו הכשר ובית קיבול לההנאה הפרטית של כל יחיד ע\"פ מדתו. תכלית נמוכה כזו משפילה היא לרדת עד החשבון השפל של הפרוטה. האיש הגס שחושב שכל תכלית קשר האומה היא בשביל צרכיה החומריים, מה יחשב לתעודה היותר רמה של נר חנוכה, כ\"א להרצות מעות כנגדה, כלומר, להגיע כל יחיד על ידה לחפציו הפרטיים, שהיסוד שבהנטיה הזאת הוא המעות. כ\"א צריך להכיר כי תכלית קיום האומה הוא ענינה הרם והנשגב, שם ד' שנקרא עליה, וברית תורתה העליונה שהיא נושאת בלבבה. שרק בשביל כך הכין ד' לה כח קיים אדיר ונשגב נעלה מכל עם ולשון. השפלת תכלית נשגבה, כמו תכלית קיומה של האומה בכללה, למדרגה נמוכה, יכולה היא להתפשט בנקל על המצות כולן ג\"כ, יהיה לנו כיטוי הדם למקור משל נמרץ. ההשקפה הפשוטה תדון שתכלית כיסוי הדם היא להרחיק את האדם מאכילת הדם, או על הדם , לתכלית הזאת שהיה נהוג אצל עובדי האלילים בימי פראות האדם, שגם מאותה השפלות היתה כונת התורה ודאי להוציאם. אבל האם בזה תגמר התכלית של מצוה-אלהית-נצחית, לא כן. האדם צריך הוא עודנו לעלות מדרגות רבות, תקופות של רוממות וקדושה נכונות לו. לא נוכל לבאר בפרטיות את אור המוסר האנושי שיהיה לעתיד לבא, בתקופות של ימות המשיח ותחיית המתים, אבל יכול נוכל לשער כי אותה ההנהגה של שפיכת דם בעלי חיים, שאין האדם מוכשר כלל להיות נאסר בה כפי מצבו, עתיד הוא לעלות אל מצב רם כזה שמעצמו ישכיל שאי אפשר כלל שישאר לעולם במדרגה מוסרית כזאת, ולא על חנם ספרה תורה שהיו ימים שבהם נאסר האדם בהריגת בע\"ח, ורק ירק עשב היה לו ולהם לאכלה. אל המעלה הזאת יבא אמנם האדם רק מצד הדרכת התורה, לא שידלג האדם בפעם אחת על קצה החסידות הזאת שכעת איננה הולמתו כלל. ע\"פ חסידות כזאת, שהיא יותר ממה שאסרה תורה, יפול במוקשים רבים. עוד יש כר נרחב לאדם לתקן את הקלקולים והרעות הרבות שהם גם מרים ממות המוצאים את בני מינו, מאשר שלט האדם באדם לרע לו. אמנם כאשר יופיע ד' בכבודו בעולם, ופני הבריאה יחודשו לטוב, \"אין שטן ואין פגע רע\" , אז יתרומם האדם וישא עיניו אל יוצרו, \"וכל בניך למודי ד'\" , וידע להתקדש ע\"פ דרכה של תורה שתהיה אז ראויה לו, וישכיל דרכי ד' ממוצא טעמי תורה שיהיו גלויים וקפויים, כדברי חז\"ל בפסחים , \"אור יקרות וקפאון\" אלו טעמי תורה שיקרים הם בעוה\"ז, קפויים יהיו לע\"ל, המה יובנו אז בנקל ובבירור גמור, עד שההלכות שיתחדשו על פיהם יהיו מורגשות לכל שאינן חדשות כ\"א הם הם גופי תורה. כיסוי הדם משריש לאטו במשך שנים של דורות מרובים, כי ראוי לו לאדם להתבושש בשפכו דם בע\"ח לצרכו ותועלתו, וכי הסבה שלא נאסר בזה היא שפלותו המוסרית, שעדיין לא הגיע בכללו למדרגה זו. ע\"כ נרשם רגש בושה זה בשפיכת דם החיה והעוף, שהם אינם צריכים למזונותיו של האדם וטובתם בל עליו, כי בהם יחל הרגש להוציא פריו, ואח\"כ ילך \"כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום\" . הדם אמנם אין בו קדושה, מצות הכיסוי מכוונת לתכלית היותר נשגבה, אבל מ\"מ היא אמצעית אל התכלית, אלא שהתכלית נבנתה ע\"פ המחוגה האלהית, ע\"פ הידיעה של יוצר רוח האדם בקרבו בעמקי נפשו וסדרי תהלוכותיה, באיזה אופן היא צריכה להתעלות בקניניה היותר מוצלחים לה לעד. במה ששפך יכסה, למען יהיו ההרגשות הנולדות מהכיסוי מתקנות את הגרעון של השפיכה. זאת הפעולה הקדושה מוכרחת וראויה היא להעשות בידים, שהן מתרוממות למעלה רמה ונשגבה, עד שאפשר גם לרוממן למעלה מן הראש, כלומר להגיע במעשים לתעודה רמה כזאת שיד השכל החושב כבר לא תוכל להשקיף שמה מפני רום ערכו וקדושת ענינו. אבל לא יכסה ברגל, שירמז הנה תעודת הכיסוי עומדת במקום של תכלית של המדרגה השפלה שבאנושיות, הנאות בעצמו רק בראשית עלייתו, שלא יהיו מצות נזויות טליו. כי תכלית כל המצות היא רמה ונשגבה במדה עליונה עד שהאדם צריך לרדוף תמיד אחריהן ללכת בהן אחרי ד' ודרכיו, עד שיגיע על ידן לאור ד' וכבודו, לעת אשר ישפך ד' רוחו על כל בשר , ואת רוח הטומאה יעביר מן הארץ , וכל פרץ וכל צוחהלא ישמע עוד בעולם, עד אשר מצב הבע\"ח יתרומם לעומת רוממות האדם בכללו, \"והאלפים והעירים עובדי האדמה בליל חמיץ יאכלו, אשר זורה ברחת ובמזרה\" .אז יגלה אור טעמי תורה, מה שאנו לא נוכל לשער גם קצה קצם. ורק אז תודע לנו תעודת מציאות קיומן של ישראל בעולם איך הוא נעלה ונשגב יותר מכל תכלית חומרית, מכל תשוקה שיסודה ברוח אנוש, שרוחו נבוכה ודעתו קצרה. ע\"כ לא ירצה מעות נגד נר חנוכה, לבלי השפל תעודת כח הקיום הנפלא הנמצא באומה זאת הנפלאה. וכן לא יכסה ברגל, למען לא להשפיל תעודת כל מצוה, באופן שלא יהיה העתיד היותר נעלה נכון לפניה, כ\"א לדעת כי המטרה של המצות כ\"כ רמה ונשגבה, עד שחקר כבודן כבוד הוא לעד לעולם. וכאומה כן מצותיה הם עמודי עולם נפלאים, ואורות יקרים, שרק בבא עתם יופיעו בכל נגהם. ההולך במדת חכמה כזאת, במחשבותיו על דבר ישראל בכלל וע\"ד המצות בפרטן, ידע שנרות חנוכה אמנם קדש הם, מפאת תכליתם, ולא יהיו מצות בזויות עליו כ\"א מכובדות וקדושות.",
                "\"מתיב רב ששת, מחוץ לפרוכת העדות יערך, וכי לאורה הוא צריך והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו, אלא עדות הוא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל\".  האורה הפנימית, אורה של תורה, רוח הקודש והנבואה, ששופע בישראל ביחוד ממקום בית המקדש יצאה האורה, היא האורה האלהית שמאירה בישראל לבדם ואין לזרים חלק בו. והנה גם אם היו ישראל ע\"י הדרכת התורה האלהית, שמרוממתם מכל השפלות החומריות ומקרבתם לאור האלהי, עלולים עי\"ז להיות מתנהגים באפלה בחיים החיצוניים, בלא התקדמות, בלא סדרים, בלא פאר ונעימות חיצוני הדורש עמו חכמה מעשית רבה, ג\"כ הי' הדבר שוה וכדאי. אמנם תורת ד' תלמדנו ג\"כ ארחות חיים, ועל פיה נראה אור ג\"כ בחיים החיצונים, ללכת קוממיות ולהיות גוי איתן מלא חכמה מעשית וכליל יופי, ע\"י כח הקדושה המיוחדת שהיא מעלה את ישראל למצב רם ברוח קדושה ודעת אלהים ודרכיו, היא עצמה מפזרת אורה ג\"כ למחוץ לפרכת העדות. באה לזה המנורה דוקא מחוץ לפרכת, להורות שמן האורה הפנימית שכולה אומרת כבוד אלהים, תופיע ג\"כ לישראל אורה חיצונית, בנימוסים אנושיים טובים ויפים, ובתיקוני מדינה וממלכה נוחים ונעימים. ועל זאת יש להתפלא למה צריך עם הקודש עם האורה הפנימית, אורה חיצונה, שתועלתה מתפשטת רק ע\"פ הסדר של החיים הנהוגים בעמים, המוכרחים להגדיל אשרם רק ע\"פ סדרי החיים החיצונים. והלא כל אותן ארבעים שנה שהלכו ישראל כמדבר לא הלכו אלא לאורו, היו מוצלחים ודבר לא חסר להם, באין צורך להתחכמות מעשית, ע\"י מעשה ניסים ויד ד' החזקה בגילוי שכינה. א\"כ מעלתן של ישראל הלא אינה צריכה כלל, לאלה המעלות הנמוכות של החיים התרבותיים, ואורה זו החיצונה למה. אלא שעם מצד ערכן של ישראל הי' אפשר להיות חיים כאלה מתמידים אם היו שומרים מעלתם, ואם היה ההכרח נותן לרדת מפני החטא, הלא אין מקום ההכנה של האורה החיצונה, שאינה באה כ\"א מפני הכרח של ירידה, במקום הקודש, להיות לסדר עבודה וקביעות קדושה. אמנם צריך עדות לכל באי עולם שהשכינה שרויה בישראל. רק ע\"י החיבור של האורה החיצונה אל האורה הפנימית, יש יחש לישראל עם כל העולם כולו. העמים שיגיעו למדרגה יפה בהתפתחותם הטבעית, יכירו את ההוד וההדר, את הקדושה והתפארת, שיש בתוה\"ק ובדרכיה, וישובו לאחוז בדרכי ד' הישרים ובדעת אלהים הטהורה המתפרשת ע\"י אורן של ישראל. מה שא\"כ אם האורה החיצונה לא היתה נהוגה בישראל, אז היה היחש של עמים זולתם אליהם נפסק לגמרי. כי את המאור הפנימי שבתורה, שלא יוכל להתפשט ג\"כ במאור חיצוני של חיי נועם ותרבות, לא יוכלו לקבל, ולא היתה העדות מגעת לתועלתה לכל באי עולם. אמנם ע\"י האורה החיצונה המצטרפת אל הפנימית, המכשרת את ישראל לחיות יחד עם תוה\"ק חיים טבעיים מפותחים, חיים מדיניים הגונים, שהוא אור הקרוב אליהם, באור זה יראו אור להכיר ג\"כ לפי כחם, אור האלהי הפנימי. רק בזה תתמלא ההגדה של העדות לכל באי עולם, שהשכינה שורה בישראל.",
                "\"מאי עדות, אמר רב זו נר מערכי שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מדליק ובה היה מטיים\".  להחיים החיצונים הללו שדרושה להם האורה החיצונה, הנה יש הבדל בין ישראל לעמים גם לפי המדה של האורה החיצונה, הצריכה לדרכי החיים התרבותיים כמנהג המדינות רוכלות העמים העשירות ואדירות, רבתי בגויים שרתי במדינות. הנה התורה, הדת היא לעולם אחת מהאורות היותר נחוצות לכל ממלכה וכל קיבוץ אנושי מסודר ע\"פ ערכו, ביחש החיים החיצונים צריכים חיי הדת והאמונה לקחת חלקם רק כפי המדה הראויה להם, בתוך יתר חלקי המאורות, בתוך יתר ההשלמות הרוחניות של העם בכללו. אמנם זהו ההבדל העקרי, תחת אשר בעמים זולתנו אין שאר המאורות, המשכללים את מדיניותם וערך אנושותם, נוטלים אורם ממאור הדת, והיא עומדת בפ\"ע לפי מדתה מבלי שתפעול על יתר הכשרונות שבחיים, אבל עדות לישראל שהשכינה שרויה בישראל, היא מראה לכל שמקור החיים, גם החיצונים, בשכלולם הם נשאבים ממקורה של תורה. אנושיותנו נובעת לא ממקור קולטורי אחר כ\"א מאור תורת ד' אשר עמנו. גם התכלית של החיים החיצונים אצלנו אינם להיות מטרה בפ\"ע, כ\"א (שימוש) [אמצעי] למען נהיה מוכשרים על ידם להיות מה שאנו צריכים להיות מצד האורה הפנימית, אור עולם באוצר חיים, אור תורה שעמנו. שכינה במערב, תחת אשר חיי החושים החיצונים יתנשאו ממזרח בצאת השמש בגבורתה, יכיר ישראל חיים נעלים, חיים שאינם צריכים לשימוש החושים, חיים שמצדם \"חפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ד' צבאות בהר ציון ובירושלים ונגד זקניו כבוד\" . חיים שלא יהיה לך עוד השמש לאור יומם ולנגה הירח לא יאיר לך, כי ד' יהיה לך לאור עולם ואלהיך לתפארתך . חיים שמאירים ע\"פ אורה האלהית הגנוזה בנשמותיהן של ישראל, העם שיוכל לומר \"כי אשב בחושך ד' אור לי\" . הוא מכיר אורו במערב, ששם המאורות שוקעים, \"החושך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח ד' וכבודו עליך יראה\" . האורה הפנימית הזאת, שמצד קודש הקדשים היא שולטת רק לבדה, מצד החיים החיצונים משתפת עמה יתר הנרות. והנה בחיצוניותה לא תוכר כי יש לה יתרון על כל המאורות כולם, כלומר על יתר הכשרונות הצריכים להשלים את החיים בכללם בחיי כלל האומה, אבל ממנה היה מתחיל, מכחה של תורה נתרוממנו עוד להיות ראויים למדה היותר עליונה, של חיי עם חכם ונבון מלא עז וגבורה תפארת ותושיה לרב. ובה היה מסיים, היא חותמת בנו את תעודת כל פרטי החיים, עבורה נחיה כדי להגיע יחד כללנו ופרטינו אל אותה המעלה הקדושה שהתורה מצבת לתעודת החיים, וזאת היא עדות לישראל, שלא עשה כן לכל גוי. ונרמז בפועל בנס המוחש שבנר מערבי, להורות לבאי עולם מקור שכינת השכינה בישראל, אע\"פ שמתדמים לכל העמים בחייהם החיצונים, אמנם המקור שמשם החיים כולם מפכים, והמקום שאל שם הוא שואף, הוא נשגב וקדוש, מה שלא נעשה כן לכל גוי, להיות נר המערבי שבמדת שמנו החיצונה נראה כמדת כל אחד מהנרות, וממנה היה מתחיל ובה היה מסיים.",
                "\"אריב\"ל כל השמנים יפים לדיו, ושמן זית מן המובחר\".  שמן מתיחס אל החכמה ומאור השכל. תכלית מציאות הדיו בעולם, היא לא לכתב עמו חקקי און, לא דברי נבלה ודיעות רעות המחשיכים אורו של עולם, כ\"א להאיר את העולם בכל חכמה ומדע, מועיל לישוב הרוחני וישוב המדיני יחד. ע\"כ כל השמנים יפים לדיו, יורה ג\"כ שראוי להעלות על הספר בדיו כל דבר חפץ של חכמת בינה, ושראוי שהדיו יפיץ שמן החכמה בעולם. אמנם תכלית כל התכונות היא בשביל החכמה האלהית, אורה של תורה שהיא המובחרת שבשמנים, שמן זית מן המובחר.",
                "\"איבעיא להו לגבל או לעשן, ת\"ש דתני ר\"ש בר זוטרא כל השמנים יפים לדיו בין לגבל בין לעשן, ושמן זית מן המובחר\". ספרים שיכילו בקרבם עניני חכמה ודעת המועילים לאורו של עולם, בין שיפנו אל הקודש בחכמת תוה\"ק בין בחכמות העולם שמועילות ומשלימות בכלל, ימצאו שני אופנים. יש אשר בכל הגה והגה מהכתוב בספר ימצא האדם חכמה ודעת. אמנם המשפטים הכלליים העולים מקיבוץ הידיעות הם עוד יותר נשגבים עד שהניצוצות של הידיעות הפרטיות נעשים כמשמשים להגיע לידי האור הגדול המתקבץ מכל הידיעות הפרטיות המועילות יחד, אבל כל דבר לעצמו ג\"כ יש לו ערך מועיל. ולפעמים כותב ספר של חכמה יקח לו דרך כזה שירבה דברים רבים ידועים, (או) [אף] שאין בעצמם שום תועלת פרטית, רק מקיבוצם יחד כשישלם הציור יעלה איזה רעיון כללי של תועלת. האופן הראשון שיש תועלת ואור חכמה, בכל חלק של הספרות בפ\"ע, יערך השמן לעשן, כלומר עצם החומר הנפזר, שממנו יבאו הדברים בספר כ\"א מהם בפ\"ע, נושא עליו חותם של מוצאו שהוא משמנה של חכמה ותורה. אמנם המסתפק בענין כללי, שיוצא רק מכללות הספר, וע\"פ רעיון אחד עיקרי ומועיל ירחיב דברים רבים, רק למען יצייר יפה רעיונו הנרצה לו, שכל הענינים המיוחדים הבאים להרחבה אין להם ענין, ולפעמים עוד יאפילו על הנפש, תחת אשר הרעיון הכללי יאיר ויועיל. כי הציורים המתרחבים, שאין להם תעודה של חכמה בכל חלק בפני עצמו, יטו לפעמים ג\"כ מנתיבות הצדק ויציירו לפעמים ציורים שמשחיתים את ההוגים במוסרם ודיעותיהם, אף כי הכונה הכללית לטובה תהי'. זהו דומה למשמש בשמן רק לגכל, כלומר רק הכח הכללי המקבץ את נפוצות כל חלק חומר פרטי שנפזרו באותיות הספר המשתפכות בדיו, (בהם) [בו] יש ענין מועיל ומאיר משמנה של תורה, ולא בעצם החומר כל חלק וחלק לעצמו. ואמת הדבר שרק אז תביא עשות ספרים הרבה' תועלת להעלות את העולם ולהאירו, כשידרכו ע\"פ דרכה של תורה שיש בה \"כפלים לתושיה\" . אור גדול כללי עולה מהקיבוץ הכללי של אוצר הקדושה והחכמה האלהית הגנוז בה, היא נגבלת בשמן זית זך של חכמת תמים דעים ב\"ה, ויש ג\"כ בכל קוץ וקוץ שבה בפרטיות, תילי תילים של ידיעות טהורות ומועילות המצליחות את האדם בפרטיותן, כדמות השימוש של לעשן. רק אז תשתלם פעולת הדיו ושימושה בעולם, כשתהי' משמשת בשמן זית בין לגבל בין לעשן.",
                "\"רב שמואל בר זוטרא מתני לה הכי, כל העשנים יפים לדיו ושמן זית מן המובחר\".  מאשר הקפידא העקרית צריכה להיות באמת בכל ידיעה פרטית שתכתב בספר, שתועיל לחיים החומריים והרוחניים, ואז אנו בטוחים שבקיבוץ כולן תצא תכלית יותר נהדרת, אבל כל זמן שישתמשו מחברי ספרים רק בזכות התכלית הכללית, יהיה העולם מקולקל ע\"י להג הרבה והכבדת עבטיט של רעיוני רוח בשביל רעיון מועיל כללי אחד. והכתוב אומרי \"את פני מבין חכמה ועיני כסיל בקצה הארץ\". וזאת היא עליונותה של תורה שמצד שלמותה האלהית דבר אחד מדבריה לא ישוב ריקם, והיא כלולה בכל חלקיה הפרטיים בדברי חפץ, ועניני קדושה נעלים. ע\"כ הקפידא העיקרית צריכה שתהי' בעשנים, בחומר הפרטי. ואולי הרחיב את הדבר להכיר עוד שכל ידיעה חדשה טובה היא ומועילה, כי תקבץ לקמצים ותועיל באיזה צד שיהי'. ע\"כ כל העשנים יפים לדיו, כל ניצוץ שעושה רושם הוא טוב ויפה, אלא שצריך לקבץ את כל הנפוצות גם מהרשמים שאין בהם לח של חכמה כשהם לעצמם, ולא ידיעה רמה, אבל איזה רושם מן המציאות האמיתית יש בו. רק אז יועיל כשיהיה מתקשר בנפש היודע לתכלית שימושה של תורה, כשיכיר מתוכם ששמן זית, אורה של תורה, הוא מן המובחר, ולא יבא חלילה להשוות ערך ידיעת התורה האלהית לערך שאר ידיעות וחכמות.",
                "\"אמר רב הונא כל השרפים יפים לדיו ושרף קטף יפה מכולם\".  יש בזה סמוכות ג\"כ להערה מועילה. ישנם ספרים נכתבים מידי מחברים כאלה שהמקצוע שהם כותבים איננו עיקר עסק שלהם בעיון, והם ברב הפעמים אינם משובחים ועלולים לשגיאות, לטעות ולהטעות. אמנם על מה יש לתן ערך מובחר, על הידיעות הנחקקות בספר, שבעליהן שם עיקר מעינו בכל כחותיו על החכמה שבה יכתב ספריו, הידיעה הזאת מועילה מאד להשמר ממכשול לב, כי מפני החציפות הנמצאת בהרבה אנשים מושכי בשבט סופר, לחות דעתם בדבר שאינם מומחים לו, כמו עניני התורה, האמונה, דרכי היראה והמוסר וכיוצא באלה, יצא משפט מעוקל. ע\"כ אף כי לפעמים יצא לקח טוב ג\"כ ממי שלקח לו מועד לחוק בספר דברי חכמה חוץ לתכליתו הנועדת לו, אבל כיון שהדבר אצלו טפל אין זה מן המובחר. והמובחר יצא רק מהשמים לילות כימים על עסקי תורתם המיוחדת להם. ובעניני תורה, כשנשים נגד עינינו רק אותן הידיעות הבאות לנו מחכמי תורה האמיתים, שכל שיחם ושיגם וכל עמלם מנעוריהם רק בתורת ד' הוא, נדע שאנו נהנים עצה ותושיה כדת של תורת אמת. השרף יוצא מן העץ, גם כשהוא עושה פירות אחרים, ואין זה עיקר ליחו, יפים הם לדיו, יתפרשו דברים, יבאר כ\"א השגתו וחכמתו, \"ישוטטו רבים ותרבה הדעת\". ולפעמים גם מידיעת הטעות והמכשול תצא תועלת, שחכמים אמיתים יכירו מקום הפצע והפרצה לרפאות ולתקן. אמנם המובחר הוא שרף קטף, שאמרו עליו בפ\"ק דנדהג, קטפו זהו פריו. כלומר הדברים המתבארים ונרשמים מפי אותם החכמים, שהוא עיקר פרי חכמתם, מה שהעלו על ספר חקה, ושרף קטף יפה מכולם, מפני שהוא פריו המיוחד לו.",
                "\"מאי מכרך\".  לכל מצוה יש ודאי תכלית טובה מיוחדת. בין לכללה, כלומר שמציאות המצוה תפעול בודאי בכלל היותה וקיומה המעשי תכלית טובה במציאות, בין בפרטה, דהיינו שכל מעשה יחידי של כל מצוה עושה חלק מן אותו הטוב הגדול שהמצוה בכללה נועדת לו. אמנם יותר תוכל ההשקפה להתרחב לדון על אותו הטוב הכללי שיצא מכח המצוה בצד צירופה אל כלל המצות כולן, שהוא תכלית נשגבה ואדירה אשר אין להעריך רוב הדרה. והנה בפועל ומעשה, האדם מוגבל ולא יוכל להכניס אל חוג מעשהו כ\"א את חיובו ומצותו הפרטית, לפי מצבו ושעתו. אבל מצד הרעיון, הלא אין לו חרצובות, ויוכל להתנשא עד רוממות ההוד של התכלית הנשגבה, שתהיה באה בבירור ע\"י קיבוץ כלל המצות כולן, בכל העתים והתקופות. שזאת המצוה שהוא עושה אותה עכשיו היא נוטלת בזה ודאי חלקה, ובזה יתרומם מאד רוחו, לעשות את המצוה בקדושת נפש גדולה ואהבה רבה ונשגבה. זאת היא המטרה של ברכות המצות, שמשוים אנו לפנינו בכל מאורע פרטי את הברכה של הקדושה של כלל המצות כולן.",
                "\"מברך אשר קדשנו במצותיו כו'\".  המטרה של כל המצות כולן היא שיביאו את החיים כולם למדרגה היותר נעלה, למדרגה זו שראויים יהיו החיים להיות תכלית עצמית. החיים ההוים שהם מלאים פגמים וחסרונות אינם ראויים כלל שיהיו מטרה אל המציאות, כי על כרחך אתה חיי. אמנם מעבר הוא ההוה אל העתיד, שיהיו החיים אז מטרה לעצמם ולא אמצעיים, מפני שיהיו נחמדים, שיהיו מלאים בחכמה, בגבורה ובצדק, בשמחה ובענג. המצות שהן ערוכות כקוים ישרים המובילות את החיים לאותה המטרה שהיא הקדושה, כאשר ביארנף גדר הקדושה שאינו אמצעי כ\"א תכליתי, הן כבר מקדשות את החיים במה שהן מתחברות אליהם בהוה. הקדושה שבנויה ע\"פ העתיד היותר עליון של החיים, א\"א שתתכונן כ\"א ע\"פ מצות ד'. כי מי זה יוכל לדעת ולצייר את עומק ההוד של החיים התכליתיים, ואנחנו מלאי כסל, עינינו טחו ולא נוכל להכיר את הדרת החיים הקדושים בעצם אמתתם, וק\"ו שלא נוכל לדעת את החוטים המקשרים את ההוה הפגום אל העתיד השלם. וביותר שאין אנו יכולים אפילו לחשוק באמת להיות צועדים אל המטרה הקדושה הזאת שאי אפשר לחשוק כ\"א את הדבר המושג. ע\"כ האמונה תמלא לנו בזה מקום ההכרה המדעית, אבל היא בעצמה נוסדת על בסיס שכלי. ידענו שלפני אל דיעות צפוי' היא התכלית היותר נשגבה של החיים, והמטרה האלהית ידענו שהיא קשורה אל תכלית ההוד היותר שלם שיתעלו אליו החיים, וע\"פ אותה המטרה מיוסדות הן המצות. ע\"כ רק במצות, מפני שהן מצוות מאת אדון כל המעשים מקור הטוב, \"אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים\" , אנו מוצאים את הקדושה התכליתית, ולא במטרה המצויירת לעיני בשר הכהות.",
                "\"להדליק נר של חנוכה\".  החנוכה המושפעת מהעתיד היותר נעלה כאשר ביארנוי בהוראת חנוכה, בהקבלה להוראת חנוך, היא מציירת את כל המאורות הפרטיים שצריכים להאיר באומה, אור התורה, אור הנבואה, אור החכמה, אור הצדק, אור הגבורה, אור השמחה, אור החסד, אור האהבה וכיו\"ב. שרק טרם הוכרה התכלית העליונה של החיים נראים לנו האורות הרבים, הפרטיים, כאילו הם דברים נפרדים, וצריכים לפעמים להיות עומדים בפירודם כדי שלא תמחה צורת כל אחד מהם ע\"י עירוב פרשיות. ולפעמים הפירודים מביאים ג\"כ סכסוכי דיעות, יש נוטה לאחד המאורות ביותר ונדמה לו שמי שנוטה אל חברו הוא ממעט צביונו של אותו המאור החביב עליו ושהוא מכיר ביותר ביקרתו. ומתוך שכל אחד מתגדר להגביר ולהאדיר את הצד הטוב שנפשו נוטה אליו, הכלל מתבנה והשכלולים מתרבים. אבל הפירודים ג\"כ לא יהיו קיימים לעד, שהרי כ\"ז שיש פירודי דיעות אין הקדושה מתבססת בעולם. ועיקר הברכה היא ברכת השלום, והיא תתקיים בעתיד בהיות ההכרה ברורה לכל כי כל המאורות הפרטיים הכל הוא נר אחד. ע\"כ לא נרות של חנוכה נאמר בברכה שהיא נושאת דעה עד המרחק היותר נשגב, עד העתיד היותר עליון ונערץ בעז ד', כ\"א נר של חנוכה.",
                "\"והיכן ציונו, רב אויא אמר מלא תסור, רב נחמיה אמר שאל אביך ויגדך וגו'\".  המצות כולן הן מיועדות לתכלית האלהית הנשגבה שהיא כוללת את כל הטוב העתיד. והדרכים שעל ידם הוא בא לעולם, אלה הארחות הם נמצאים במצות התורה הנתונות בפרטן מאת השם יתעלה, אדון כל המעשים, קורא הדורות מראש. מצות דרבנן ודאי הן הולכות בנתיב הסלול למצות התורה. אבל להגיע בשכל אנושי, ואפילו היותר שלם, עד סוף כל התכלית הנהדרה של העתיד, באופן שיהי' אפשר על פיהו לקבע מצות דוגמתן של מצות התורה זהו אי אפשר, א\"כ עלינו להשכיל מה הוא המקור של מצות דרבנן. אמנם המעבר אל העתיד היותר נהדר הכללי, ידענו שהוא העמדת האומה בשלמותה החומרית והרוחנית. ע\"כ מצות דרבנן, נשאבות הן מבאר מים חיים של האומה עצמה, של כנסת ישראל, יסוד תורה שבע\"פ. בזה יש כבר הסתכלות לשכל האנושי, ובהתחבר אליו רוה\"ק צופה הוא ג\"כ העתיד עם פרטיו, ועל פיהם יהיו נקבעות מצות דרבנן. אמנם החזקת האומה יש לה שני ענינים, האחד הוא החזקת האומה לשעתה ברוחניותה וגשמיותה, והשני הוא שתהי' האומה מקושרת בכל צביונה אל העיקר הגדול שלה, ואז אנו בטוחים שהיא עומדת בתמותה. אמנם בהפרד יסוד האומה מן העיקר האלהי שלה, שוב אין מצבה ההוה מגן בעדה כלל, מפני שאינה זאת האומה שאנו מבקשים אותה, וגם אינה בטוחה כלל מהרס גמור ופירוד יסודות. נגד התכלית של קיום האומה בהוה, שכפי מה שראו חכמים שהשעה צריכה לכך, לשעה או גם לדורות, כן תקנו והעמידו מצות. ע\"ז מורה \"לא תסור\", שנאמר ג\"כ על כל ב\"ד שבימיך , שיהי' עיקרי ומרכזי לכלל האומה. ונגד היסוד השני, שאליו צריכים חכמי דורות להשקיף בתקנותיהם, הקשר שיפעלו התקנות לקשר את האומה בקשר אמיץ עם העבר, שאז היא עומדת בצביונה וקדושתה האמתית, נגד זה נאמר \"שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך\", כלומר תהיה תמיד קשור אל העבר שלך, מפני שהעבר שלך הוא נשגב ואלהי וממנו מקור להצלחתך. \"בהנחל עליון גויים בהפרידו בנ\"א, יצב גבולות עמים למספר בנ\"י, כי חלק ד' עמו יעקב חבל נחלתו\" . אבל כאשר תפנה מבטך מהעבר, שוב אי אפשר כלל שימצא קשר קיים לאומה בכללה גם בהוה. כי שוב ישוב ע\"פ זה מצב האומה לעדר אישים בודדים שכל אחד אין לו עם זולתו קשר רוחני כלל. ע\"כ מצות חכמים מיוסדות הן, כדי לקיים את האומה הישראלית בהוה, ולחזקה ולקדשה בעתיד ע\"פ גודל קישורה אל העבר, \"לא תסור\", ו\"שאל אביך\".",
                "\"תניא אר\"ש בשביל ארבעה דברים אמרה תורה להניח פאה בסוף שדהו\".  יסוד הדרישה בטעמי מצות בנוי ע\"פ ידיעת האמת בסוד החכמה האלהית, איך שכל מה שהוה בעולם אע\"פ שיוצא הוא מצד סיבות שונות, ואפילו אותן היוצאות מסיבות מנהגים אנושיים מונהגים ברצון או בהסכמה, או כל דרכים של חידוש שמקבלת החברה האנושית, הכל מונהג מטעם ההשגחה האלהית להוציא לאור את תכלית הטוב של החפץ האלהי. ואותם האורות השכליים שיוצאים ע\"י פגישת השכל האנושי עם משפטי התורה, הם תולדות נאמנות שהונחו לכך כדי להוציאם אל הפועל ע\"י הפגישה הזאת. ע\"כ אם יש לכל אחת מן המצות דרכים רבים, שכולם מושגים להיות נכונים לתכליות וטעמים אליה, אל יחשוב החושב כי די ליחס רק אחד מן הטעמים, שכבר מספיק הוא לתן למצוה מציאות, כי לא כן הדבר. כי כל מה שאנו רואים שיש לו התלות ויחש למצוה כבר הוא מאוחד עמה מטעם החכמה העליונה שהכל גלוי וצפוי לפניה, ו\"ד' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר\" . ע\"כ כיון שיש למצא ד' דברים, בבטחה אנו אומרים שמפני ארבעה דברים אמרה תורה להניח פאה בסוף שדהו, ולא רק מפני אחד מאלו הארבעה. וה\"ה לכל התולדות השכליות האפשריות לצאת מאורה של תורה.",
                "\"מפני גזל עניים, ומפני בטול עניים, ומפני החשד, ומשום כל תכלה\".  מפני ג\"ע, שלא יראה בעה\"ב שעה פנויה ויאמר לקרובו עני ה\"ז פאה. ומפני בטול עניים, שלא יהיו עניים יושכים ומשמרים עכשיו מניח כעה\"כ פאה. ומפני החשד, שלא יהיו עוברים ושכים אומרים תבא מארה לאדם שלא הניח פאה בשדהו. ומשום ב\"ת. אטו כולהו לאו משום כ\"ת נינהו, א\"ר מפני הרמאין. יסוד הפאה יש לה ג\"כ אותו כח הרושם שצריך כלל הצדקה הישראלית לעשות בנפש. שאין הצדקה מדה של חסד ויתרון הנדיבות האנושית, כ\"א הכרה עמוקה שהיא חובה ממש, ושיש תעודה מלאה שהעניים ממלאים ופועלים בעולם, והעניות אינה רק הפסד לאנושיות כ\"א ג\"כ מדה טובה ורבת תועלת. ע\"כ צריך להכיר [את] ההשתמטות מן הצדקה בתיר גזל משפט ולא רק חסרון נדיבות. אבל יתרון יש ג\"כ כשהצדקה תהיה נובעת מרגש של נדיבות, מה שאינו נמצא בהיותו נובע מרגש של כון עז משפט. רגש הנדיבות פועל על לבו של אדם לשלח רעיונותיו לחדור אל מצבו של העני הנצרך והנדכא, חוץ ממעמד עצמו וחובתו. אבל רגש המשפט הלא לא יתפשט להלאה מגבול עצמיותו של הנותן, המתאמץ לצאת ידי חובתו אשר הוטלה עליו. ע\"כ לעומת היתרון שיש בכ\"ז בעצם הרגש הטוב של הידיעה שיסוד הצדקה הוא ענין משפטי, צריך [האדם] ג\"כ לרושם, שמ\"מ אינו יוצא מכלל מעלת הנדיבות, שרק אז יתאים לצורת תכליתו המשפטית בהיות לו ג\"כ צורת נדיבות, בשימו תכליתו לדאוג למצב העני המקבל ולא רק ליציאת חובתו בתור משפט, כ\"א יתקבצו בה שני יתרונות, יתרון המשפט ויתרון הנדיבות. והנה שתי אלה ההכרות משכללות את הנטיה הפנימית הטובה בנפש בתכלית ההכשר, ואז יש לחוש למפגע אחר, שכ\"ז שהאדם אינו מלא מכח הצדק הוא מרגיש שבכח נדיבתו צריך להתערב איזה כח זר לצאת ידי הבריות. רגש הכבוד והבושה אף הוא עושה מעשיו בסגנון זה, שרגש הבושה והכבוד משתכלל על ידו. אבל כאשר יתרומם במילואו אל הצד הגבוה שבמערכת המוסר, אז יוכל להשליך מעליו חובות החברה החיצונים, במה שנוגע לצורת צדקתו ומוסר נדיבותו, וזה אמנם יגרום להחליש כח הבושה ורגש הכבוד ג\"כ באותם שמאד הם נצרכים לזה. ע\"כ עם השמירה של אלה שתי הרשימות של הכרת כח המשפט והכרת כח הנדיבות גם יחד, אע\"פ שהם כמתנגדים זה לזה, מ\"מ מתקשרים הם בשכלול כח הצדקה. אבל מתוך שהם פונים רק בנפש האדם הנדיבה פנימה, יוכלו לגרום חלישות ההרגשה החיצונה בו, ע\"כ צריך ג\"כ עמהם שמירה של הצרכת הרושם של רגש הכבוד והבושה החברותית. ולשכלל את ההכרה הפנימית, איך שמדת הצדקה היא מדה משפטית, יועיל הרגש איך שכל בני האדם פועלים אחד על חבירו, בין לטוב בין להפכו. ע\"כ כשם שאם יש איזה דבר שיוכל לגרום תקלה גם באיזה חלק נמוך שבשדרות האנושיות, מ\"מ יספיק טעם זה להוליד חובה כללית על כל החברה להשתמר מאותו ענין שיוכל להוליד תולדה רעה בשדרה ידועה ושפלה, ולא יוכלו בני המעלה לאמר איזה דרך תעבור החובה עד גבולינו, שנוסדה מצד השמירה הראויה לאנשים שפלים ממנו הרבה במעמד המוסרי. כי לא כן הוא, כי האחדות האורגנית פועלת מאד בכלל האדם, והם פועלים ומתפעלים זמ\"ז. והרעה והנפילה המוסרית שתולד באיזה חלק נמוך שבאדם, ע\"י המון מסבות תשוב לפעול להרע ג\"כ על החלק היותר מעולה ומשובח שנבדל ממנו מדרגות רבות לשבח ומעלה, עד שאותו הטעם הנצרך מפני רמאין ושפלי נפש, מספיק הוא ג\"כ להתחבר עם הטעמים שבהם יוכללו רמי המעלה וגדולי הנפש. ובהשכיל את אמתת כח האחדות האנושיות, אז יובן ערך הצדקה וטיבה של מדת העניות הצריכה מאד בעולם, איך שאותן הפעולות המוסריות שישנן במציאות העניות, דכאות הלב, העדר ההשתררות וההתנשאות וכיו\"ב, אע\"פ שלפעמים בעצם נפשו של העני לא יתגלו בתור מדות טובות מפני כמה סבות אחרות שהעניות מנוולתן, אבל אותה התמצית הכללית של אותן המדות כיון שהן נמצאות במין האנושי, האדם גם בלא דעת ובלא רצון הוא נפעל מחביריו, אע\"פ שיהיה נבדל מהם הבדל מצב גדול מאד. וזאת היא אחת מתעודות העוני בעולם והסבה האחת מהמון הסיבות המצריכות את מדת הצדקה, ומכירות אותה לא בתור עמל אנושי והכרח שצריך לסובלו בעל כרחו של אדם, כ\"א בתור חלק אחד מחלקי הצרכים האנושיים המכשירים את האדם למעלתו ולהשלמתו הטובה. ע\"כ מתכנסים בפאה, שהיא מבארת הרבה מחיוב המשפטי שבצדקה, באיסור שאסרה תורה כלל לגעת בחלק העניים זה, מה שאין דוגמתו בכל החיובים. ע\"כ הוא ממולא מרושם של גזל עניים כדי להוציא לאור את יחש המשפטי שבצדקה. ומפני ביטול עניים, לעומתו להוציא את רושם הנדיבות המתפשטת להתעניין במצב המקבל ותועלתו, ולא כתכונת המשפט המתיחדת רק עם הנותן וחיוביו. ועם זה היתרון הממולא צריך להלוה ג\"כ היתרון שמעלה גדולה של נפש נשאה יכולה להשמיטו ולזלזל בו הוא הרושם החיצוני, רגש הבושה והכבוד שגם הוא נצרך להתכונן, והכללי המשלים להכיר את יסוד כח האחדות שבבנ\"א שממנו מסובבת הכרת כח המשפטי שבצדקה, משום כל תכלה הנצרך בשביל הרמאין, הוא מחובר לאותם הטעמים שהם בעיקרם עומדים לעומת בעלי היתרון ביושר ונדיבות. ובקיבוץ כולם יובן היטב כח הצדקה עם כל פרטי ההרגשה שצריכה לעשות על נפש האדם, שאז תעמוד במצב איתן בחברה האנושית ע\"פ היסוד שהציבה לה תורה, בתור דרך ד' של משפט וצדקה.",
                "\"מפני גזל עניים, ומפני בטול עניים, ומפני החשד, ומשום כל תכלה\".  מפני ג\"ע, שלא יראה בעה\"ב שעה פנויה ויאמר לקרובו עני ה\"ז פאה. ומפני בטול עניים, שלא יהיו עניים יושכים ומשמרים עכשיו מניח כעה\"כ פאה. ומפני החשד, שלא יהיו עוברים ושכים אומרים תבא מארה לאדם שלא הניח פאה בשדהו. ומשום ב\"ת. אטו כולהו לאו משום כ\"ת נינהו, א\"ר מפני הרמאין. יסוד הפאה יש לה ג\"כ אותו כח הרושם שצריך כלל הצדקה הישראלית לעשות בנפש. שאין הצדקה מדה של חסד ויתרון הנדיבות האנושית, כ\"א הכרה עמוקה שהיא חובה ממש, ושיש תעודה מלאה שהעניים ממלאים ופועלים בעולם, והעניות אינה רק הפסד לאנושיות כ\"א ג\"כ מדה טובה ורבת תועלת. ע\"כ צריך להכיר [את] ההשתמטות מן הצדקה בתיר גזל משפט ולא רק חסרון נדיבות. אבל יתרון יש ג\"כ כשהצדקה תהיה נובעת מרגש של נדיבות, מה שאינו נמצא בהיותו נובע מרגש של כון עז משפט. רגש הנדיבות פועל על לבו של אדם לשלח רעיונותיו לחדור אל מצבו של העני הנצרך והנדכא, חוץ ממעמד עצמו וחובתו. אבל רגש המשפט הלא לא יתפשט להלאה מגבול עצמיותו של הנותן, המתאמץ לצאת ידי חובתו אשר הוטלה עליו. ע\"כ לעומת היתרון שיש בכ\"ז בעצם הרגש הטוב של הידיעה שיסוד הצדקה הוא ענין משפטי, צריך [האדם] ג\"כ לרושם, שמ\"מ אינו יוצא מכלל מעלת הנדיבות, שרק אז יתאים לצורת תכליתו המשפטית בהיות לו ג\"כ צורת נדיבות, בשימו תכליתו לדאוג למצב העני המקבל ולא רק ליציאת חובתו בתור משפט, כ\"א יתקבצו בה שני יתרונות, יתרון המשפט ויתרון הנדיבות. והנה שתי אלה ההכרות משכללות את הנטיה הפנימית הטובה בנפש בתכלית ההכשר, ואז יש לחוש למפגע אחר, שכ\"ז שהאדם אינו מלא מכח הצדק הוא מרגיש שבכח נדיבתו צריך להתערב איזה כח זר לצאת ידי הבריות. רגש הכבוד והבושה אף הוא עושה מעשיו בסגנון זה, שרגש הבושה והכבוד משתכלל על ידו. אבל כאשר יתרומם במילואו אל הצד הגבוה שבמערכת המוסר, אז יוכל להשליך מעליו חובות החברה החיצונים, במה שנוגע לצורת צדקתו ומוסר נדיבותו, וזה אמנם יגרום להחליש כח הבושה ורגש הכבוד ג\"כ באותם שמאד הם נצרכים לזה. ע\"כ עם השמירה של אלה שתי הרשימות של הכרת כח המשפט והכרת כח הנדיבות גם יחד, אע\"פ שהם כמתנגדים זה לזה, מ\"מ מתקשרים הם בשכלול כח הצדקה. אבל מתוך שהם פונים רק בנפש האדם הנדיבה פנימה, יוכלו לגרום חלישות ההרגשה החיצונה בו, ע\"כ צריך ג\"כ עמהם שמירה של הצרכת הרושם של רגש הכבוד והבושה החברותית. ולשכלל את ההכרה הפנימית, איך שמדת הצדקה היא מדה משפטית, יועיל הרגש איך שכל בני האדם פועלים אחד על חבירו, בין לטוב בין להפכו. ע\"כ כשם שאם יש איזה דבר שיוכל לגרום תקלה גם באיזה חלק נמוך שבשדרות האנושיות, מ\"מ יספיק טעם זה להוליד חובה כללית על כל החברה להשתמר מאותו ענין שיוכל להוליד תולדה רעה בשדרה ידועה ושפלה, ולא יוכלו בני המעלה לאמר איזה דרך תעבור החובה עד גבולינו, שנוסדה מצד השמירה הראויה לאנשים שפלים ממנו הרבה במעמד המוסרי. כי לא כן הוא, כי האחדות האורגנית פועלת מאד בכלל האדם, והם פועלים ומתפעלים זמ\"ז. והרעה והנפילה המוסרית שתולד באיזה חלק נמוך שבאדם, ע\"י המון מסבות תשוב לפעול להרע ג\"כ על החלק היותר מעולה ומשובח שנבדל ממנו מדרגות רבות לשבח ומעלה, עד שאותו הטעם הנצרך מפני רמאין ושפלי נפש, מספיק הוא ג\"כ להתחבר עם הטעמים שבהם יוכללו רמי המעלה וגדולי הנפש. ובהשכיל את אמתת כח האחדות האנושיות, אז יובן ערך הצדקה וטיבה של מדת העניות הצריכה מאד בעולם, איך שאותן הפעולות המוסריות שישנן במציאות העניות, דכאות הלב, העדר ההשתררות וההתנשאות וכיו\"ב, אע\"פ שלפעמים בעצם נפשו של העני לא יתגלו בתור מדות טובות מפני כמה סבות אחרות שהעניות מנוולתן, אבל אותה התמצית הכללית של אותן המדות כיון שהן נמצאות במין האנושי, האדם גם בלא דעת ובלא רצון הוא נפעל מחביריו, אע\"פ שיהיה נבדל מהם הבדל מצב גדול מאד. וזאת היא אחת מתעודות העוני בעולם והסבה האחת מהמון הסיבות המצריכות את מדת הצדקה, ומכירות אותה לא בתור עמל אנושי והכרח שצריך לסובלו בעל כרחו של אדם, כ\"א בתור חלק אחד מחלקי הצרכים האנושיים המכשירים את האדם למעלתו ולהשלמתו הטובה. ע\"כ מתכנסים בפאה, שהיא מבארת הרבה מחיוב המשפטי שבצדקה, באיסור שאסרה תורה כלל לגעת בחלק העניים זה, מה שאין דוגמתו בכל החיובים. ע\"כ הוא ממולא מרושם של גזל עניים כדי להוציא לאור את יחש המשפטי שבצדקה. ומפני ביטול עניים, לעומתו להוציא את רושם הנדיבות המתפשטת להתעניין במצב המקבל ותועלתו, ולא כתכונת המשפט המתיחדת רק עם הנותן וחיוביו. ועם זה היתרון הממולא צריך להלוה ג\"כ היתרון שמעלה גדולה של נפש נשאה יכולה להשמיטו ולזלזל בו הוא הרושם החיצוני, רגש הבושה והכבוד שגם הוא נצרך להתכונן, והכללי המשלים להכיר את יסוד כח האחדות שבבנ\"א שממנו מסובבת הכרת כח המשפטי שבצדקה, משום כל תכלה הנצרך בשביל הרמאין, הוא מחובר לאותם הטעמים שהם בעיקרם עומדים לעומת בעלי היתרון ביושר ונדיבות. ובקיבוץ כולם יובן היטב כח הצדקה עם כל פרטי ההרגשה שצריכה לעשות על נפש האדם, שאז תעמוד במצב איתן בחברה האנושית ע\"פ היסוד שהציבה לה תורה, בתור דרך ד' של משפט וצדקה."
            ]
        ],
        [],
        [],
        [
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [
                "מפני שאפשר לפרש המקרא שהעיקר תהי' הרעדה אלא שעמה תצורף הגילה, ובאמת שלימות האמת והשגתה א\"א כ\"א בשמחת הנפש והרחבת הדעת, אלא שלא תביאהו השמחה לידי הוללות חובה לצרף כובד ראש עמה, כדי שתהי' השמחה מוגבלת רק בדברים שהם שלימות אמיתית, ע\"כ הפירוש של ברעדה הוא שתצורף הרעדה אל הגילה שהיא העיקרית. ע\"כ דייק במקום גילה שם תהא רעדה, ולא במקום רעדה שם תהא גילה. ואפשר שהגילה מציינת שמחה שמביאה גם התפעלות נפשי, לא שמחה של הרחבת הנפש לבדה. ע\"כ דוקא עם שמחה כזאת צריך לצרף רעדה, כי בהתעוררות כוחות הנפש ע\"י התפעלות אפשר לצאת ג\"כ חוץ מהדרך הנכון. ע\"כ צריך לצרף עמה רעדה שתהי' משמרתו של להזיח דעתו וישמר מכל רע, אבל כשהאדם הוא במצב השמחה עם החכמה והטוב והשגת האמת והמדות החמודות, אז כשלא תניעהו השמחה כ\"א להרגשת האושר הפנימי ולא להתפעלות שנקראת גילה אז הוא בטוח מכל מכשול, ועם שמחה שלמה כזאת, יראת ד' ממילא מתלוה, ועלי' נאמר \"יראת ד' תוסיף ימים\" (משלי י, כז), \"ולא יוסיף עצב עמה\" (שם, כב)."
            ]
        ]
    ],
    "versions": [
        [
            "עין איה על ברכות ה ז",
            "https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A2%D7%99%D7%9F_%D7%90%D7%99%D7%94_%D7%A2%D7%9C_%D7%91%D7%A8%D7%9B%D7%95%D7%AA_%D7%94_%D7%96"
        ],
        [
            "Ein Ayah Wikitext",
            "http://he.wikisource.org/wiki/%D7%A2%D7%99%D7%9F_%D7%90%D7%99%D7%94/%D7%94%D7%A7%D7%93%D7%9E%D7%94"
        ],
        [
            "Rav Kook Digitized Texts",
            "Anonymously Distributed Collection"
        ]
    ],
    "heTitle": "עין אי\"ה",
    "categories": [
        "Talmud",
        "Bavli",
        "Acharonim on Talmud"
    ],
    "sectionNames": [
        "Chapter",
        "Section",
        "Comment"
    ]
}